Datasets:

imvladikon

/

wikipedia_20230601_he

like 1

766

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%99%20%D7%9B%D7%93%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5

מדעי כדור הארץ

מדעי כדור הארץ הוא ענף במדעי הטבע העוסק בחקר כדור הארץ, ויש הרואים בו כמקרה פרטי של מדעים פלנטריים, החוקר את כוכב הלכת שלנו. במדעי כדור הארץ קיימות שתי גישות מחקר והן: רדוקציוניזם והוליזם. הדיסיפלינה הרשמית של מדעי כדור הארץ כוללת את חקר האטמוספירה, ההידרוספירה, הביוספירה האוקיינוסים וכמו כן את כדור הארץ כגוף מוצק. מדעי כדור הארץ משתמשים בכלי מחקר מפיזיקה, כימיה, ביולוגיה, כרונולוגיה ומתמטיקה כדי לאפשר הבנה כוללת של פעולת כדור הארץ כמערכת וכיצד התפתח לצורתו המוכרת לנו כיום. מדעי כדור הארץ מיוחדים במדעים פלנטריים הן מכיוון שכמות המידע הרחב ביחס לכוכבי לכת אחרים מאפשר שיטות המחקר נרחבות יותר והן מכיוון שבכדור הארץ קיימת אקולוגיה הכוללת ביוספרה. תחומי מחקר גאולוגיה - עוסקת ומתארת את החלקים הסלעיים בקרום כדור הארץ וההיסטוריה של התפתחותו. תת-תחומים עיקריים של הגאולוגיה הם: מינרלוגיה, פטרולוגיה, גאוכימיה, גאומורפולוגיה, פלאונטולוגיה, סטרטיגרפיה, גאולוגיה מבנית, גאולוגיה הנדסית וסדימנטולוגיה גאוגרפיה פיזית - עוסקת בהיבטים של גאומורפולוגיה, פדולוגיה, הידרולוגיה, מטאורולוגיה, קלימטולוגיה, ביוגאוגרפיה. גאופיזיקה וגאודזיה - עוסקות וחוקרות את צורת כדור הארץ, השדה המגנטי והגרוויטציוני ותגובתו לכוחות. גיאופיזיקאים חוקרים את ליבת כדור הארץ והמעטפת שלו וכמו כן את הפעילויות הטקטוניות והסייסמיות בליתוספירה. מדעי הקרקע - עוסקים וחוקרים את השכבה החיצונית ביותר של קרום כדור הארץ הנתונה לתהליכים המשנים את הקרקע. שני תת-תחומים של מדעי הקרקע הם: אדפולוגיה ופדולוגיה. אקולוגיה - עוסקת ביחסי הגומלין שבין הביוטה עם סביבתה הטבעית. תחום מחקר זה שונה מחקר כדור הארץ בכך שהוא עוסק גם בשאר כוכבי הלכת המוכרים לנו במערכת השמש. הידרולוגיה כולל אוקיינוגרפיה ולימנולוגיה - עוסקים בכלל חלקי המים הקיימים בכדור הארץ (הידרוספירה) ביניהם מי ים ומים מתוקים. תת-תחומים עיקרים הם: הידרוגאולוגיה, אוקיינוגרפיה פיזיקלית, אוקיינוגרפיה כימית ואוקיינוגרפיה ביולוגית. גלציולוגיה - עוסק בדינמיקת הקרחונים (קריוספירה). מדעי האטמוספירה - עוסק בחלקים הגזיים של כדור הארץ (אטמוספירה) שבין הקרקע לאקסוספירה. תת-תחומים עיקרים של מדעי האטמוספירה הם: מטאורולוגיה, קלימטולוגיה, כימיה אטמוספירית ופיזיקה אטמוספירית. פנים כדור הארץ טקטוניקת הלוחות, רכסי הרים, הרי געש, ורעידות אדמה הן תופעות גאולוגיות המוסברות בעזרת שינויי אנרגיה המתרחשים בקרום כדור הארץ. מתחת לקרום כדור הארץ קיימת שכבה נוזלית חמה וסמיכה מאוד המכילה מאגמה, הנקראת מעטפת כדור הארץ. החום הרב שבה נוצר עקב קרינה רדיואקטיבית הנפלטת ממתכות כבדות הנמצאות בה. סומך השכבה והעובדה שבעומק רב יותר בכדור הארץ שורר חום רב יותר יוצרים תופעה המכונה "זרמי קונבקציה" והם שגורמים לתזוזה האיטית של הלוחות הטקטוניים. תזוזת לוח טקטוני יוצרת בו זמנית התרחבות של סדק מצידו האחד הגורמת לעליית מאגמה מהמעטפת לקרום והתקררותה על ידי מי ים (תהליך הנקרא התפשטות קרקעית הים) וסגירת סדק ויצירת לחץ מצידו השני עם לוח טקטוני אחר שיכול לגרום לתופעה המוכרת בשם הפחתה. השדה המגנטי של כדור הארץ בגלעין כדור הארץ שוררת טמפרטורה הגבוהה בהרבה מנקודת קירי, הנקודה שבה מתבטלת המגנטיות הטבעית של החומר. לכן משערים שהשדה המגנטי של כדור הארץ, נוצר כתוצאה מהתחככות וסיבוב הגלעין החיצוני הנוזלי על הגלעין הפנימי המוצק, תנועה זו יוצרת זרמים חשמליים, בדומה לדינמו, וכך מתקבל השדה המגנטי של כדור הארץ - תאוריה זו ידועה בשם תאוריית הדינמו. אטמוספירת כדור הארץ הטרופוספירה, סטרטוספירה, מזוספירה, תרמוספירה והאקסוספירה הן חמש השכבות היוצרות את אטמוספירת כדור הארץ. בסך הכל, האטמוספירה מכילה 78.0% חנקן, 20.9% חמצן, ו-0.92% ארגון ושאר גזי קורט כמו פחמן דו-חמצני, מימן ואדי מים. 75% מגזי האטמוספירה נמצאים בסטרטוספירה, בגובה של עד 11 ק"מ מעל גובה פני הים. אדי המים, הפחמן הדו-חמצני וחלק מגזי הקורט שבאטמוספירה גורמים לתהליך הנקרא אפקט החממה המאפשר את קיומם של מים נוזלים ותמיכה בחיים. השדה המגנטי שנוצר עקב תזוזות בליבה הברזלית הנוזלית של כדור הארץ יוצר את המגנטוספירה המשמשת כמגן של פני כדור הארץ מרוח שמש. כמו כן מגינה האטמוספירה על היצורים החיים בכדור הארץ מפני הקרינה הקוסמית. רמת ההגנה של האטמוספירה גבוהה מספיק כדי למנוע הכחדה מוחלטת של כל היצורים החיים ונמוכה דייה כדי לאפשר קיומם של מוטציות גנטיות המגדילות את המגוון החי בביוספירה. ראו גם גאולוגיה - מונחים קישורים חיצוניים אתר המכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים Earth Science Picture of the Day, a service of Universities Space Research Association, sponsored by NASA Goddard Space Flight Center. Geoethics in Planetary and Space Exploration. National Earth Science Teachers Association Earth Sciences Degree Program Directory האנציקלופדיה למדעי כדור הארץ הערות שוליים מדעי הטבע

מדעי כדור הארץ הוא ענף במדעי הטבע העוסק בחקר כדור הארץ, ויש הרואים בו כמקרה פרטי של מדעים פלנטריים, החוקר את כוכב הלכת שלנו. במדעי כדור הארץ קיימות שתי גישות מחקר והן: רדוקציוניזם והוליזם. הדיסיפלינה הרשמית של מדעי כדור הארץ כוללת את חקר האטמוספירה, ההידרוספירה, הביוספירה האוקיינוסים וכמו כן את כדור הארץ כגוף מוצק. מדעי כדור הארץ משתמשים בכלי מחקר מפיזיקה, כימיה, ביולוגיה, כרונולוגיה ומתמטיקה כדי לאפשר הבנה כוללת של פעולת כדור הארץ כמערכת וכיצד התפתח לצורתו המוכרת לנו כיום. מדעי כדור הארץ מיוחדים במדעים פלנטריים הן מכיוון שכמות המידע הרחב ביחס לכוכבי לכת אחרים מאפשר שיטות המחקר נרחבות יותר והן מכיוון שבכדור הארץ קיימת אקולוגיה הכוללת ביוספרה.תחומי מחקר גאולוגיה - עוסקת ומתארת את החלקים הסלעיים בקרום כדור הארץ וההיסטוריה של התפתחותו. תת-תחומים עיקריים של הגאולוגיה הם: מינרלוגיה, פטרולוגיה, גאוכימיה, גאומורפולוגיה, פלאונטולוגיה, סטרטיגרפיה, גאולוגיה מבנית, גאולוגיה הנדסית וסדימנטולוגיה גאוגרפיה פיזית - עוסקת בהיבטים של גאומורפולוגיה, פדולוגיה, הידרולוגיה, מטאורולוגיה, קלימטולוגיה, ביוגאוגרפיה. גאופיזיקה וגאודזיה - עוסקות וחוקרות את צורת כדור הארץ, השדה המגנטי והגרוויטציוני ותגובתו לכוחות. גיאופיזיקאים חוקרים את ליבת כדור הארץ והמעטפת שלו וכמו כן את הפעילויות הטקטוניות והסייסמיות בליתוספירה. מדעי הקרקע - עוסקים וחוקרים את השכבה החיצונית ביותר של קרום כדור הארץ הנתונה לתהליכים המשנים את הקרקע. שני תת-תחומים של מדעי הקרקע הם: אדפולוגיה ופדולוגיה. אקולוגיה - עוסקת ביחסי הגומלין שבין הביוטה עם סביבתה הטבעית. תחום מחקר זה שונה מחקר כדור הארץ בכך שהוא עוסק גם בשאר כוכבי הלכת המוכרים לנו במערכת השמש. הידרולוגיה כולל אוקיינוגרפיה ולימנולוגיה - עוסקים בכלל חלקי המים הקיימים בכדור הארץ (הידרוספירה) ביניהם מי ים ומים מתוקים. תת-תחומים עיקרים הם: הידרוגאולוגיה, אוקיינוגרפיה פיזיקלית, אוקיינוגרפיה כימית ואוקיינוגרפיה ביולוגית. גלציולוגיה - עוסק בדינמיקת הקרחונים (קריוספירה). מדעי האטמוספירה - עוסק בחלקים הגזיים של כדור הארץ (אטמוספירה) שבין הקרקע לאקסוספירה. תת-תחומים עיקרים של מדעי האטמוספירה הם: מטאורולוגיה, קלימטולוגיה, כימיה אטמוספירית ופיזיקה אטמוספירית.פנים כדור הארץטקטוניקת הלוחות, רכסי הרים, הרי געש, ורעידות אדמה הן תופעות גאולוגיות המוסברות בעזרת שינויי אנרגיה המתרחשים בקרום כדור הארץ.מתחת לקרום כדור הארץ קיימת שכבה נוזלית חמה וסמיכה מאוד המכילה מאגמה, הנקראת מעטפת כדור הארץ. החום הרב שבה נוצר עקב קרינה רדיואקטיבית הנפלטת ממתכות כבדות הנמצאות בה. סומך השכבה והעובדה שבעומק רב יותר בכדור הארץ שורר חום רב יותר יוצרים תופעה המכונה "זרמי קונבקציה" והם שגורמים לתזוזה האיטית של הלוחות הטקטוניים. תזוזת לוח טקטוני יוצרת בו זמנית התרחבות של סדק מצידו האחד הגורמת לעליית מאגמה מהמעטפת לקרום והתקררותה על ידי מי ים (תהליך הנקרא התפשטות קרקעית הים) וסגירת סדק ויצירת לחץ מצידו השני עם לוח טקטוני אחר שיכול לגרום לתופעה המוכרת בשם הפחתה.השדה המגנטי של כדור הארץבגלעין כדור הארץ שוררת טמפרטורה הגבוהה בהרבה מנקודת קירי, הנקודה שבה מתבטלת המגנטיות הטבעית של החומר. לכן משערים שהשדה המגנטי של כדור הארץ, נוצר כתוצאה מהתחככות וסיבוב הגלעין החיצוני הנוזלי על הגלעין הפנימי המוצק, תנועה זו יוצרת זרמים חשמליים, בדומה לדינמו, וכך מתקבל השדה המגנטי של כדור הארץ - תאוריה זו ידועה בשם תאוריית הדינמו.אטמוספירת כדור הארץהטרופוספירה, סטרטוספירה, מזוספירה, תרמוספירה והאקסוספירה הן חמש השכבות היוצרות את אטמוספירת כדור הארץ. בסך הכל, האטמוספירה מכילה 78.0% חנקן, 20.9% חמצן, ו-0.92% ארגון ושאר גזי קורט כמו פחמן דו-חמצני, מימן ואדי מים. 75% מגזי האטמוספירה נמצאים בסטרטוספירה, בגובה של עד 11 ק"מ מעל גובה פני הים. אדי המים, הפחמן הדו-חמצני וחלק מגזי הקורט שבאטמוספירה גורמים לתהליך הנקרא אפקט החממה המאפשר את קיומם של מים נוזלים ותמיכה בחיים.השדה המגנטי שנוצר עקב תזוזות בליבה הברזלית הנוזלית של כדור הארץ יוצר את המגנטוספירה המשמשת כמגן של פני כדור הארץ מרוח שמש.כמו כן מגינה האטמוספירה על היצורים החיים בכדור הארץ מפני הקרינה הקוסמית. רמת ההגנה של האטמוספירה גבוהה מספיק כדי למנוע הכחדה מוחלטת של כל היצורים החיים ונמוכה דייה כדי לאפשר קיומם של מוטציות גנטיות המגדילות את המגוון החי בביוספירה.ראו גם גאולוגיה - מונחיםקישורים חיצוניים אתר המכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים Earth Science Picture of the Day, a service of Universities Space Research Association, sponsored by NASA Goddard Space Flight Center. Geoethics in Planetary and Space Exploration. National Earth Science Teachers Association Earth Sciences Degree Program Directory האנציקלופדיה למדעי כדור הארץהערות שולייםמדעי הטבע

770

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%98%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA%20%D7%9B%D7%93%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5

אטמוספירת כדור הארץ

אטמוספירת כדור הארץ (בעברית: אווירת כדור הארץ) היא שכבת גז המקיפה את כוכב הלכת שלנו. האטמוספירה מאפשרת את החיים על פני כדור הארץ בכך שהיא סופגת את מרבית הקרינה האולטרה סגולה המגיעה מהשמש וגורמת למיתון הבדלי הטמפרטורה בין היום והלילה. 75% מגזי האטמוספירה נמצאים בגובה של עד 11.3 קילומטר מעל גובה פני הים. שינויים באטמוספירה גורמים לשינויים באקלים ובמזג האוויר. הרכב האטמוספירה תערובת הגזים שיוצרת את האטמוספירה נקראת אוויר וכוללת בעיקר חנקן (כ-78% בנפח, באוויר יבש), חמצן (כ-21%) וארגון (כ-1%). פחמן דו-חמצני קיים באטמוספירה בריכוז של כ-410 חלקים למיליון (נכון ל-2019). בנוסף קיימות כמויות קטנות של הגזים האצילים ניאון, הליום, וקריפטון, ושל מימן ומתאן. בנוסף למרכיבים אלה כוללת האטמוספירה אדי מים בריכוזים משתנים במיקום ובזמן, בין 0 ל-7 אחוזים. מרכיבי האוויר משתנים מעט באזורים שונים של העולם בשל גורמים כמו גובה, טמפרטורה, קירבה לים, וגורמים נוספים. זיהום אוויר, למרות בעיותיו, אינו משפיע משמעותית על הרכב האטמוספירה, מאחר שגם ערכים חריגים של מזהמים הם זניחים ביחס לגזים העיקריים. הרכבה של האטמוספירה של כדור הארץ השתנה מאז היווצרות החיים בו. האטמוספירה המקורית הייתה עשירה במימן ובהליום, אשר נפלטו ברובם אל החלל והוחלפו בגזים כבדים יותר, בעיקר חנקן ופחמן דו-חמצני. הצמחים על פני כדור הארץ, ובמיוחד האצות החד-תאיות, קולטים את הפחמן הדו-חמצני מן האטמוספירה ומפרישים חמצן כחלק מתהליך הפוטוסינתזה. כתוצאה מהופעת הצמחייה עלה ריכוז החמצן בהדרגה לאורך מיליארדי שנים ואילו ריכוז הפחמן הדו-חמצני ירד עד פחות מ-0.1%. מאז אמצע המאה ה-20 נמדדת עלייה ניכרת בריכוז הפחמן הדו-חמצני יחסית לריכוזו במשך אלפי השנים האחרונות (אותו ניתן למדוד למשל בקרחונים), אך הוא עדיין מהווה חלק קטן מאוד מהרכב האטמוספירה. קיימות השערות שונות על הגורמים לעליית ריכוז הפחמן הדו-חמצני, ביניהן שריפת דלק מוגברת, עליית טמפרטורת האוקיינוסים כתוצאה מהתחממות עולמית, בירוא יערות, ופירוק מתאן המשתחרר מאדמה קפאת-עד. תופעה זו גורמת לדיון ער ומחלוקות בין גורמים מדעיים, כלכליים ופוליטיים. טמפרטורה ושכבות האטמוספירה הטמפרטורה של אטמוספירת כדור הארץ משתנה בהתאם לגובה (היא מתוארת על ידי מפל הטמפרטורה), כאשר הטמפרטורה הממוצעת של האטמוספירה בגובה פני הים היא 14 מעלות צלזיוס. היחס בין הגובה לטמפרטורה משתנה בהתאם לשכבות האטמוספיריות השונות: טרופוספירה - 0 עד 7 - 17 קילומטר, בשכבה זו הטמפרטורה יורדת עם העלייה בגובה, זוהי השכבה בה מתקיימים חיים ובה מתקיים האקלים. סטרטוספירה - 7 - 17 עד 50 קילומטר, בשכבה זו הטמפרטורה עולה עם העלייה בגובה, זו השכבה בה קיימת שכבת האוזון. מזוספירה - 50 עד 80 - 85 קילומטר, בשכבה זו הטמפרטורה יורדת עם העלייה בגובה. תרמוספירה - 80 - 85 עד 640+ קילומטר, בשכבה זו הטמפרטורה עולה עם העלייה בגובה. הגבולות בין השכבות נקראים טרופופאוזה, סטרטופאוזה ומזופאוזה ובהם הטמפרטורה לא משתנה עם הגובה. אזורים שונים באטמוספירה יונוספירה - אזור באטמוספירה המכיל יונים: באזור המזוספירה והתרמוספירה עד ל-550 קילומטר. אקסוספירה - מעל היונוספירה, במקום בו האטמוספירה כמעט ונעלמת עד לחלל. מגנטוספירה - האזור בו השדה המגנטי של כדור הארץ מגיב עם רוח השמש. אזור זה מתפרס על אלפי קילומטרים. האטמוספירה וקרינת השמש האטמוספירה של כדור הארץ היא הגורם הראשון הבא במגע עם קרינה מהחלל ובעיקר עם קרינת השמש. הקרינה מפרקת מולקולות בשכבות העליונות של האטמוספירה. זו, מצדה, הודפת בחזרה לחלל כ-8% מקרינת השמש (עוד 17% נהדפים על ידי שכבת העננים, ושאר הקרינה פוגעת בפני הארץ). שכבת האוזון שכבת האוזון מצויה בסטרטוספירה, בגובה של 10 עד 50 ק"מ, ומכילה ריכוז גבוה יחסית של אוזון. לשכבה זו חשיבות רבה בקיום החיים על פני כדור הארץ. שכבת האוזון מסננת את הקרינה האולטרה־סגולה המגיעה מהשמש, המסכנת את היצורים החיים ואף גורמת לסרטן העור. שכבת האוזון בולעת את אורכי הגל שבין 295 ל־320 ננומטר. בשנת 1983 נתגלה ששכבת האוזון מעל הקוטב הדרומי דלילה מאוד ודרכה חודרת קרינה אולטרה-סגולה בעוצמה גבוהה, בספטמבר 2022 מחקרים קבעו כי החור בשכבת האוזון הצטמצם ביותר מחמישים אחוז וצפוי להשתקם בשנת 2070. אפקט החממה אפקט החממה נובע מכך שאדי מים, פחמן דו-חמצני וגזים אחרים שמצויים באטמוספירה העוטפת את כדור הארץ מקטינים את פליטת החום של כדור הארץ מן האדמה אל החלל החיצון בכך שהם בולעים קרינה אינפרה-אדומה וכך החום נשמר באוויר. כך נשמרת הטמפרטורה באופן המזכיר חממה חקלאית (זהו שם מטעה, כי האפקט בחממה חקלאית הוא שונה לגמרי ומבוסס על שמירת האוויר החם ליד הקרקע). בהיעדר תופעה זו הייתה הטמפרטורה על פני כדור הארץ יורדת לקיפאון בשעות הלילה (כפי שקורה על פני הירח למשל), ולכן אפקט החממה הוא תנאי חשוב ביותר לקיום החיים על פני כדור הארץ. החל מסוף המאה ה-20 יש עדויות שעצמתו של אפקט החממה עולה, בשל העלייה בריכוז גזי החממה (ובראשם הפחמן הדו-חמצני) באטמוספירה. כמו כן ידוע כי במאה השנים האחרונות עלתה הטמפרטורה הממוצעת בעולם ביותר מחצי מעלת צלזיוס והשנים האחרונות של המאה ה-20 היו בין השנים החמות ביותר שידעה האנושות מאז שהחלו למדוד טמפרטורות באופן שיטתי. נכון לתחילת המאה ה-21, ישנה תמיכה בקהילה המדעית בהשערה שהתעצמות אפקט החממה קשורה להתחממות העולמית על כל תוצאותיה השליליות, תופעות אלו מיוחסות בעיקר לפעילות המין האנושי בעידן התעשייתי. לחץ אטמוספירי כוח המשיכה "מושך" את האטמוספירה כלפי פני הקרקע. לחץ אטמוספירי הוא תוצאה ישירה של משקל האוויר. משמעות הדבר שהלחץ האטמוספירי משתנה עם המקום משום שכמות (ומשקל) האוויר שמעל משתנה עם המקום והזמן, מה שגורם לרמות ולשקעים ברומטריים. הלחץ האטמוספירי יורד בכ-50% בכל עליה בגובה של 5.5 קילומטר. הלחץ האטמוספירי הממוצע בגובה פני הים הוא בערך 101.3 קילו פסקל שהם 1,013 מיליבר. לחץ אטמוספירי נמדד על ידי ברומטר או על ידי ברוגרף. צפיפות האוויר בגובה פני הים ובתנאים סטנדרטיים היא בערך 1.293 קילוגרם לכל מטר מעוקב. הצפיפות משתנה בהתאם לאחוז הלחות באוויר והטמפרטורה. צפיפות זו יורדת עם העלייה בגובה בערך באותו יחס שהלחץ יורד. הירידה בצפיפות (ובלחץ) היא אקספוננציאלית עם מרחק דעיכה אופייני של כ-7.6 קילומטר. המסה הכוללת של האטמוספירה היא בערך קילוגרם, כמיליונית מהמסה הכוללת של כדור הארץ. המשוואה ההיפסומטרית, הידועה גם כ"משוואת העובי", מקשרת בין יחס לחצים באטמוספירה ובין העובי האקוויוולנטי של שכבה אטמוספירית. האטמוספירה על כדור הארץ הקדום הרכב האטמוספירה במילארדי השנים האחרונות שונה באופן ניכר מהרכבה על כדור הארץ הקדמון עד כי נהוג לכנות את האטמוספירה העכשווית בשם "האטמוספירה השלישית". "האטמוספירה הראשונה" והמקורית של כדור הארץ, מיד לאחר היווצרותו, הייתה מורכבת בעיקר ממימן ומהליום. גזים אלו קלים במיוחד ומשוער כי התפזרו לחלל בהשפעת החום של כדור הארץ המותך, פגיעת מטאורים ורוח השמש. עם זאת, מחקר שהתפרסם ב-2005 גורס כי קצב התפזרות המימן לחלל היה איטי מן המשוער וייתכן כי גם "האטמוספירה השנייה" כללה מימן. לאחר התקררות הדרגתית, קליפת כדור הארץ נוצרה במהלך התקופה שלפני 3.9-3.5 מיליארד שנים. במהלך תקופה זו התרחשה פעילות געשית אינטנסיבית אשר שחררה כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני ואדי מים. כמו כן, כדור הארץ ספג מטחים תכופים של שביטים אשר גם הם הכילו כמויות גדולות של מים. באופן זה נוצרה "האטמוספירה השנייה" של כדור הארץ, אשר הכילה, על פי המשוער, בעיקר חנקן ופחמן דו-חמצני. אטמוספירה זו לא הכילה חמצן. על פי הערכות בתקופה זו לחץ האטמוספירי היה גבוה פי 60 עד 100 מהלחץ בעת המודרנית, והאטמוספירה הייתה דומה מאוד לאטמוספירה של כוכב הלכת נוגה. העדות המרכזית לכך הן הכמויות הגדולות של פחמן דו-חמצני, אשר כלוא כיום במשקעי גיר שנוצרו באוקיינוסים, והיה חופשי באטמוספירה עד הופעת האוקיינוסים. סביר כי כמות גבוהה זו של פחמן דו-חמצני יצרה אפקט חממה משמעותי, אשר העלה את הטמפרטורה על כדור הארץ. עם המשך ההתקררות של האטמוספירה החלו להתעבות אדי המים ליצירת אוקיינוסים אשר ספגו לתוכם את מרבית הפחמן הדו-חמצני. על פי עדויות מאובנים, החלה הופעה של ציאנו-בקטריות (אורגניזמים חד-תאיים בעלי יכולת לבצע פוטוסינתזה) בתקופה שלפני 3.5-3.3 מיליארד שנה. הופעתם של אורגניזמים אלו ותהליכי הפוטוסינתזה גרמו לשחרור של חמצן לאטמוספירה באופן הדרגתי והפחתה בכמויות הפחמן הדו-חמצני בתהליך הידוע בשם אסון החמצן. הופעת החמצן אפשרה את יצירת שכבת האוזון ואת התפתחותם של אורגניזמים צורכי חמצן, ובכך נוצר איזון בין שני התהליכים והתייצבות של הרכב האמוספירה ליצירת האטמוספירה השלישית, הקיימת בימינו. ראו גם מטאורולוגיה ניסוי מילר-יורי HAARP (תוכנית מחקר אמריקאית) קישורים חיצוניים תופשים אוויר, באתר מוזיאון המדע בירושלים הערות שוליים אטמוספירת כדור הארץ כדור הארץ מטאורולוגיה

אטמוספירת כדור הארץ (בעברית: אווירת כדור הארץ) היא שכבת גז המקיפה את כוכב הלכת שלנו.האטמוספירה מאפשרת את החיים על פני כדור הארץ בכך שהיא סופגת את מרבית הקרינה האולטרה סגולה המגיעה מהשמש וגורמת למיתון הבדלי הטמפרטורה בין היום והלילה. 75% מגזי האטמוספירה נמצאים בגובה של עד 11.3 קילומטר מעל גובה פני הים. שינויים באטמוספירה גורמים לשינויים באקלים ובמזג האוויר.הרכב האטמוספירהתערובת הגזים שיוצרת את האטמוספירה נקראת אוויר וכוללת בעיקר חנקן (כ-78% בנפח, באוויר יבש), חמצן (כ-21%) וארגון (כ-1%). פחמן דו-חמצני קיים באטמוספירה בריכוז של כ-410 חלקים למיליון (נכון ל-2019). בנוסף קיימות כמויות קטנות של הגזים האצילים ניאון, הליום, וקריפטון, ושל מימן ומתאן. בנוסף למרכיבים אלה כוללת האטמוספירה אדי מים בריכוזים משתנים במיקום ובזמן, בין 0 ל-7 אחוזים.מרכיבי האוויר משתנים מעט באזורים שונים של העולם בשל גורמים כמו גובה, טמפרטורה, קירבה לים, וגורמים נוספים. זיהום אוויר, למרות בעיותיו, אינו משפיע משמעותית על הרכב האטמוספירה, מאחר שגם ערכים חריגים של מזהמים הם זניחים ביחס לגזים העיקריים.הרכבה של האטמוספירה של כדור הארץ השתנה מאז היווצרות החיים בו. האטמוספירה המקורית הייתה עשירה במימן ובהליום, אשר נפלטו ברובם אל החלל והוחלפו בגזים כבדים יותר, בעיקר חנקן ופחמן דו-חמצני. הצמחים על פני כדור הארץ, ובמיוחד האצות החד-תאיות, קולטים את הפחמן הדו-חמצני מן האטמוספירה ומפרישים חמצן כחלק מתהליך הפוטוסינתזה. כתוצאה מהופעת הצמחייה עלה ריכוז החמצן בהדרגה לאורך מיליארדי שנים ואילו ריכוז הפחמן הדו-חמצני ירד עד פחות מ-0.1%.מאז אמצע המאה ה-20 נמדדת עלייה ניכרת בריכוז הפחמן הדו-חמצני יחסית לריכוזו במשך אלפי השנים האחרונות (אותו ניתן למדוד למשל בקרחונים), אך הוא עדיין מהווה חלק קטן מאוד מהרכב האטמוספירה. קיימות השערות שונות על הגורמים לעליית ריכוז הפחמן הדו-חמצני, ביניהן שריפת דלק מוגברת, עליית טמפרטורת האוקיינוסים כתוצאה מהתחממות עולמית, בירוא יערות, ופירוק מתאן המשתחרר מאדמה קפאת-עד. תופעה זו גורמת לדיון ער ומחלוקות בין גורמים מדעיים, כלכליים ופוליטיים.טמפרטורה ושכבות האטמוספירה הטמפרטורה של אטמוספירת כדור הארץ משתנה בהתאם לגובה (היא מתוארת על ידי מפל הטמפרטורה), כאשר הטמפרטורה הממוצעת של האטמוספירה בגובה פני הים היא 14 מעלות צלזיוס. היחס בין הגובה לטמפרטורה משתנה בהתאם לשכבות האטמוספיריות השונות: טרופוספירה - 0 עד 7 - 17 קילומטר, בשכבה זו הטמפרטורה יורדת עם העלייה בגובה, זוהי השכבה בה מתקיימים חיים ובה מתקיים האקלים. סטרטוספירה - 7 - 17 עד 50 קילומטר, בשכבה זו הטמפרטורה עולה עם העלייה בגובה, זו השכבה בה קיימת שכבת האוזון. מזוספירה - 50 עד 80 - 85 קילומטר, בשכבה זו הטמפרטורה יורדת עם העלייה בגובה. תרמוספירה - 80 - 85 עד 640+ קילומטר, בשכבה זו הטמפרטורה עולה עם העלייה בגובה.הגבולות בין השכבות נקראים טרופופאוזה, סטרטופאוזה ומזופאוזה ובהם הטמפרטורה לא משתנה עם הגובה.אזורים שונים באטמוספירה יונוספירה - אזור באטמוספירה המכיל יונים: באזור המזוספירה והתרמוספירה עד ל-550 קילומטר. אקסוספירה - מעל היונוספירה, במקום בו האטמוספירה כמעט ונעלמת עד לחלל. מגנטוספירה - האזור בו השדה המגנטי של כדור הארץ מגיב עם רוח השמש. אזור זה מתפרס על אלפי קילומטרים.האטמוספירה וקרינת השמש האטמוספירה של כדור הארץ היא הגורם הראשון הבא במגע עם קרינה מהחלל ובעיקר עם קרינת השמש. הקרינה מפרקת מולקולות בשכבות העליונות של האטמוספירה. זו, מצדה, הודפת בחזרה לחלל כ-8% מקרינת השמש (עוד 17% נהדפים על ידי שכבת העננים, ושאר הקרינה פוגעת בפני הארץ).שכבת האוזוןשכבת האוזון מצויה בסטרטוספירה, בגובה של 10 עד 50 ק"מ, ומכילה ריכוז גבוה יחסית של אוזון. לשכבה זו חשיבות רבה בקיום החיים על פני כדור הארץ. שכבת האוזון מסננת את הקרינה האולטרה־סגולה המגיעה מהשמש, המסכנת את היצורים החיים ואף גורמת לסרטן העור. שכבת האוזון בולעת את אורכי הגל שבין 295 ל־320 ננומטר. בשנת 1983 נתגלה ששכבת האוזון מעל הקוטב הדרומי דלילה מאוד ודרכה חודרת קרינה אולטרה-סגולה בעוצמה גבוהה, בספטמבר 2022 מחקרים קבעו כי החור בשכבת האוזון הצטמצם ביותר מחמישים אחוז וצפוי להשתקם בשנת 2070.אפקט החממהאפקט החממה נובע מכך שאדי מים, פחמן דו-חמצני וגזים אחרים שמצויים באטמוספירה העוטפת את כדור הארץ מקטינים את פליטת החום של כדור הארץ מן האדמה אל החלל החיצון בכך שהם בולעים קרינה אינפרה-אדומה וכך החום נשמר באוויר. כך נשמרת הטמפרטורה באופן המזכיר חממה חקלאית (זהו שם מטעה, כי האפקט בחממה חקלאית הוא שונה לגמרי ומבוסס על שמירת האוויר החם ליד הקרקע). בהיעדר תופעה זו הייתה הטמפרטורה על פני כדור הארץ יורדת לקיפאון בשעות הלילה (כפי שקורה על פני הירח למשל), ולכן אפקט החממה הוא תנאי חשוב ביותר לקיום החיים על פני כדור הארץ.החל מסוף המאה ה-20 יש עדויות שעצמתו של אפקט החממה עולה, בשל העלייה בריכוז גזי החממה (ובראשם הפחמן הדו-חמצני) באטמוספירה. כמו כן ידוע כי במאה השנים האחרונות עלתה הטמפרטורה הממוצעת בעולם ביותר מחצי מעלת צלזיוס והשנים האחרונות של המאה ה-20 היו בין השנים החמות ביותר שידעה האנושות מאז שהחלו למדוד טמפרטורות באופן שיטתי. נכון לתחילת המאה ה-21, ישנה תמיכה בקהילה המדעית בהשערה שהתעצמות אפקט החממה קשורה להתחממות העולמית על כל תוצאותיה השליליות, תופעות אלו מיוחסות בעיקר לפעילות המין האנושי בעידן התעשייתי.לחץ אטמוספיריכוח המשיכה "מושך" את האטמוספירה כלפי פני הקרקע. לחץ אטמוספירי הוא תוצאה ישירה של משקל האוויר. משמעות הדבר שהלחץ האטמוספירי משתנה עם המקום משום שכמות (ומשקל) האוויר שמעל משתנה עם המקום והזמן, מה שגורם לרמות ולשקעים ברומטריים. הלחץ האטמוספירי יורד בכ-50% בכל עליה בגובה של 5.5 קילומטר. הלחץ האטמוספירי הממוצע בגובה פני הים הוא בערך 101.3 קילו פסקל שהם 1,013 מיליבר. לחץ אטמוספירי נמדד על ידי ברומטר או על ידי ברוגרף.צפיפות האוויר בגובה פני הים ובתנאים סטנדרטיים היא בערך 1.293 קילוגרם לכל מטר מעוקב. הצפיפות משתנה בהתאם לאחוז הלחות באוויר והטמפרטורה. צפיפות זו יורדת עם העלייה בגובה בערך באותו יחס שהלחץ יורד. הירידה בצפיפות (ובלחץ) היא אקספוננציאלית עם מרחק דעיכה אופייני של כ-7.6 קילומטר. המסה הכוללת של האטמוספירה היא בערך קילוגרם, כמיליונית מהמסה הכוללת של כדור הארץ.המשוואה ההיפסומטרית, הידועה גם כ"משוואת העובי", מקשרת בין יחס לחצים באטמוספירה ובין העובי האקוויוולנטי של שכבה אטמוספירית.האטמוספירה על כדור הארץ הקדוםהרכב האטמוספירה במילארדי השנים האחרונות שונה באופן ניכר מהרכבה על כדור הארץ הקדמון עד כי נהוג לכנות את האטמוספירה העכשווית בשם "האטמוספירה השלישית". "האטמוספירה הראשונה" והמקורית של כדור הארץ, מיד לאחר היווצרותו, הייתה מורכבת בעיקר ממימן ומהליום. גזים אלו קלים במיוחד ומשוער כי התפזרו לחלל בהשפעת החום של כדור הארץ המותך, פגיעת מטאורים ורוח השמש. עם זאת, מחקר שהתפרסם ב-2005 גורס כי קצב התפזרות המימן לחלל היה איטי מן המשוער וייתכן כי גם "האטמוספירה השנייה" כללה מימן.לאחר התקררות הדרגתית, קליפת כדור הארץ נוצרה במהלך התקופה שלפני 3.9-3.5 מיליארד שנים. במהלך תקופה זו התרחשה פעילות געשית אינטנסיבית אשר שחררה כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני ואדי מים. כמו כן, כדור הארץ ספג מטחים תכופים של שביטים אשר גם הם הכילו כמויות גדולות של מים. באופן זה נוצרה "האטמוספירה השנייה" של כדור הארץ, אשר הכילה, על פי המשוער, בעיקר חנקן ופחמן דו-חמצני. אטמוספירה זו לא הכילה חמצן. על פי הערכות בתקופה זו לחץ האטמוספירי היה גבוה פי 60 עד 100 מהלחץ בעת המודרנית, והאטמוספירה הייתה דומה מאוד לאטמוספירה של כוכב הלכת נוגה. העדות המרכזית לכך הן הכמויות הגדולות של פחמן דו-חמצני, אשר כלוא כיום במשקעי גיר שנוצרו באוקיינוסים, והיה חופשי באטמוספירה עד הופעת האוקיינוסים. סביר כי כמות גבוהה זו של פחמן דו-חמצני יצרה אפקט חממה משמעותי, אשר העלה את הטמפרטורה על כדור הארץ.עם המשך ההתקררות של האטמוספירה החלו להתעבות אדי המים ליצירת אוקיינוסים אשר ספגו לתוכם את מרבית הפחמן הדו-חמצני. על פי עדויות מאובנים, החלה הופעה של ציאנו-בקטריות (אורגניזמים חד-תאיים בעלי יכולת לבצע פוטוסינתזה) בתקופה שלפני 3.5-3.3 מיליארד שנה. הופעתם של אורגניזמים אלו ותהליכי הפוטוסינתזה גרמו לשחרור של חמצן לאטמוספירה באופן הדרגתי והפחתה בכמויות הפחמן הדו-חמצני בתהליך הידוע בשם אסון החמצן. הופעת החמצן אפשרה את יצירת שכבת האוזון ואת התפתחותם של אורגניזמים צורכי חמצן, ובכך נוצר איזון בין שני התהליכים והתייצבות של הרכב האמוספירה ליצירת האטמוספירה השלישית, הקיימת בימינו.ראו גם מטאורולוגיה ניסוי מילר-יורי HAARP (תוכנית מחקר אמריקאית)קישורים חיצוניים תופשים אוויר, באתר מוזיאון המדע בירושליםהערות שוליים אטמוספירת כדור הארץכדור הארץמטאורולוגיה

774

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%AA%20%D7%A8%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%9D

סופת רעמים

סופת רעמים (גם סופת ברקים או סופת רעמים וברקים) היא מזג אוויר סוער המאופיינת בברקים ורעמים הנלווים להם, הנוצרים בענני קומולונימבוס. סופות רעמים בדרך כלל מלוות בגשם כבד ויכולות גם להתלוות ברוח, ברד וטורנדו חזקים. בחודשי החורף, ירידת שלג יכולה להתרחש בעת סופת רעמים. סופת רעמים מתרחשת רק כאשר האוויר אינו יציב. קישורים חיצוניים מטאורולוגיה סופות ברק

סופת רעמים (גם סופת ברקים או סופת רעמים וברקים) היא מזג אוויר סוער המאופיינת בברקים ורעמים הנלווים להם, הנוצרים בענני קומולונימבוס. סופות רעמים בדרך כלל מלוות בגשם כבד ויכולות גם להתלוות ברוח, ברד וטורנדו חזקים. בחודשי החורף, ירידת שלג יכולה להתרחש בעת סופת רעמים. סופת רעמים מתרחשת רק כאשר האוויר אינו יציב.קישורים חיצוניים מטאורולוגיהסופותברק

781

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A8%D7%A4%D7%9C

ערפל

הערפל הוא תופעה במזג האוויר שנוצרת כאשר שכבת אוויר לחה מתקררת במהירות. כתגובה מכך נעשה האוויר סמיך, והראות נעשית לקויה עד אשר מתפזר הערפל כליל. הערפל יכול להיחשב כסוג של ענן בגובה נמוך והוא מושפע מאוד מגופי מים ומטופוגרפיה, ומחוזק הרוח. הערפל גם יכול להיווצר כתוצאה מפעילות אנושית, למשל הובלה ימית, תחבורה ממונעת ומלחמה. באוויר נמצאים תמיד אדי מים, בכל מקום על פני כדור הארץ, גם בקטבים וגם במדבריות. הטמפרטורה קובעת את כמות אדי המים שיכולה להיות באוויר. אוויר קר יכול להכיל פחות אדי מים מאשר אוויר חם. כשהלחות היחסית גבוהה מ-75% חל תהליך התעבות של הלחות. באותה הדרך בה נוצרים עננים, מתחילים להתגבש אדי מים לטיפות מיקרוסקופיות. טיפות אלה שוברות את האור העובר דרכן ולכן מגבילות את הראייה. גון האדים האלו נראה לבן, שכן כאשר קרני השמש עוברות דרך טיפות המים הן נשברות באופן שווה, וכשהקרניים המפוזרות של השמש מגיעות לעינינו אנו מקבלים צבע לבן כתוצאה משילובן של כל הקרניים השבורות. ככל שאחוזי הלחות באוויר גבוהים יותר כך פיזור הקרניים גדל והיכולת לראות נפגעת. בדרך כלל הלחות בבוקר גבוהה יותר שכן האוויר עוד קר מהלילה ולכן הראות בדרך כלל פחות טובה. לקראת הצהריים הטמפרטורה עולה והראות משתפרת. כאשר הלחות מגיעה ל-100%, חלקיקי המים באוויר מתרבים וגדלים. לחות זו הופכת לערפל. כשגודל החלקיקים מגיעה למאית המילימטר והצפיפות מגיעה למאות חלקיקים בסנטימטר נוצר ענן הוא הערפל. סוגי ערפל ערפל קרינתי נוצר על ידי התקררות האדמה לאחר שקיעת השמש בקרינה, כאשר אין רוח והשמיים בהירים. האדמה הקרירה מקררת את האוויר וגורמת ללחות שבו להתעבות. כאשר אין רוח כלל, שכבת הערפל תהיה עבה מעט פחות ממטר, אבל מערבולות יכולות לעודד שכבה עבה יותר. ערפל קרינתי נפוץ בעיקר בסתיו ובאביב, ובדרך כלל מתאדה מעט לאחר זריחת השמש. ערפל קיטור הוא ערפל מאוד מקומי והוא נוצר כאשר אוויר קר עובר מעל מים חמים ממנו בהרבה. האוויר נעשה לח במהירות (כתוצאה מהתאדות), אותה לחות שבאוויר מתעבה לערפל וערפל זה נראה כמו קיטור. ערפל קיטור נפוץ מאוד באזורים פולאריים. ערפל אדבקציה מתרחש כאשר אוויר לח עובר מעל אדמה קרירה באדבקציה (הסעה, רוח) ומתקרר. ערפל משקעים (או ערפל חזיתי) נוצר כאשר משקעים יורדים אל אוויר יבש יותר מתחת לענן, הטיפות הנוזליות מתאדות והופכות לאדי מים. אדי המים מקררים ומלחלחים את האוויר. כאשר האוויר מתחת לענן רווי נוצר ערפל. ערפל מדרון נוצר כאשר אוויר עולה במעלה מדרון (רוח) ומתקרר אדיאבטית בעלייתו כחלק מיצירת עננות אורוגרפית. ערפל עמקים נוצר בעמקים שבין הרים במהלך החורף, בכלליות זהו ערפל קרינה שמעודד על ידי תנאי הטופוגרפיה המקומיים. הוא יכול להחזיק מספר ימים בתנאי מזג אוויר רגועים. גלריה ראו גם אד לחות עננים מטאורולוגיה - מונחים קישורים חיצוניים משקעים עננים

הערפל הוא תופעה במזג האוויר שנוצרת כאשר שכבת אוויר לחה מתקררת במהירות. כתגובה מכך נעשה האוויר סמיך, והראות נעשית לקויה עד אשר מתפזר הערפל כליל. הערפל יכול להיחשב כסוג של ענן בגובה נמוך והוא מושפע מאוד מגופי מים ומטופוגרפיה, ומחוזק הרוח.הערפל גם יכול להיווצר כתוצאה מפעילות אנושית, למשל הובלה ימית, תחבורה ממונעת ומלחמה.באוויר נמצאים תמיד אדי מים, בכל מקום על פני כדור הארץ, גם בקטבים וגם במדבריות. הטמפרטורה קובעת את כמות אדי המים שיכולה להיות באוויר. אוויר קר יכול להכיל פחות אדי מים מאשר אוויר חם. כשהלחות היחסית גבוהה מ-75% חל תהליך התעבות של הלחות. באותה הדרך בה נוצרים עננים, מתחילים להתגבש אדי מים לטיפות מיקרוסקופיות. טיפות אלה שוברות את האור העובר דרכן ולכן מגבילות את הראייה. גון האדים האלו נראה לבן, שכן כאשר קרני השמש עוברות דרך טיפות המים הן נשברות באופן שווה, וכשהקרניים המפוזרות של השמש מגיעות לעינינו אנו מקבלים צבע לבן כתוצאה משילובן של כל הקרניים השבורות. ככל שאחוזי הלחות באוויר גבוהים יותר כך פיזור הקרניים גדל והיכולת לראות נפגעת. בדרך כלל הלחות בבוקר גבוהה יותר שכן האוויר עוד קר מהלילה ולכן הראות בדרך כלל פחות טובה. לקראת הצהריים הטמפרטורה עולה והראות משתפרת.כאשר הלחות מגיעה ל-100%, חלקיקי המים באוויר מתרבים וגדלים. לחות זו הופכת לערפל. כשגודל החלקיקים מגיעה למאית המילימטר והצפיפות מגיעה למאות חלקיקים בסנטימטר נוצר ענן הוא הערפל.סוגי ערפל ערפל קרינתי נוצר על ידי התקררות האדמה לאחר שקיעת השמש בקרינה, כאשר אין רוח והשמיים בהירים. האדמה הקרירה מקררת את האוויר וגורמת ללחות שבו להתעבות. כאשר אין רוח כלל, שכבת הערפל תהיה עבה מעט פחות ממטר, אבל מערבולות יכולות לעודד שכבה עבה יותר. ערפל קרינתי נפוץ בעיקר בסתיו ובאביב, ובדרך כלל מתאדה מעט לאחר זריחת השמש. ערפל קיטור הוא ערפל מאוד מקומי והוא נוצר כאשר אוויר קר עובר מעל מים חמים ממנו בהרבה. האוויר נעשה לח במהירות (כתוצאה מהתאדות), אותה לחות שבאוויר מתעבה לערפל וערפל זה נראה כמו קיטור. ערפל קיטור נפוץ מאוד באזורים פולאריים. ערפל אדבקציה מתרחש כאשר אוויר לח עובר מעל אדמה קרירה באדבקציה (הסעה, רוח) ומתקרר. ערפל משקעים (או ערפל חזיתי) נוצר כאשר משקעים יורדים אל אוויר יבש יותר מתחת לענן, הטיפות הנוזליות מתאדות והופכות לאדי מים. אדי המים מקררים ומלחלחים את האוויר. כאשר האוויר מתחת לענן רווי נוצר ערפל. ערפל מדרון נוצר כאשר אוויר עולה במעלה מדרון (רוח) ומתקרר אדיאבטית בעלייתו כחלק מיצירת עננות אורוגרפית. ערפל עמקים נוצר בעמקים שבין הרים במהלך החורף, בכלליות זהו ערפל קרינה שמעודד על ידי תנאי הטופוגרפיה המקומיים. הוא יכול להחזיק מספר ימים בתנאי מזג אוויר רגועים.גלריהראו גם אד לחות עננים מטאורולוגיה - מונחיםקישורים חיצוניים משקעיםעננים

788

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9B%D7%91%D7%AA%20%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C%20%D7%94-OSI

שכבת השיחה של מודל ה-OSI

שכבת השיחה (session) אחראית על יצירת, ניהול, וסגירת שיחות בין התוכניות הפועלות בשני קצוות (nodes) של רשת מחשבים. היא משמשת את שכבת הייצוג ומשתמשת בשכבת התעבורה על מנת להעביר נתונים על גבי הרשת והיא השכבה החמישית במודל ה-OSI. השיחות הללו, שעל שמן נקראת השכבה הם כל התקשרות בין שני מחשבים, נוצרת על ידי אחת משתי השכבות העליונות של מודל ה-OSI. לדוגמה, כאשר משתמש מבקש דף אינטרנט - נפתח תהליך, השרת מחזיר את דף האינטרנט המבוקש - והתהליך נסגר. שכבת השיחה מחלקת את השיחות לשני סוגים: שני כיוונים במקביל (Two way simultaneous) בשיחות אלו שני הצדדים יכולים לשלוח מידע במקביל, וכל אחד מהם יטפל במידע כאשר הוא מגיע אליו. שני כיוונים לחלופין (Two way alternate) בשיחות אלו בכל רגע נתון יש צד אחד ששולח נתונים וצד אחד שמקבל אותם. כדי לנהל את המערכת הזו מועבר "אסימון" (token) בין הצדדים, מי שהאסימון אצלו רשאי להעביר נתונים, וכשהוא מסיים, האסימון מועבר בחזרה אל הצד השני, כדי שהוא יוכל להעביר נתונים. פרוטוקולים של שכבת השיחה ASP, PPTP, SSH, NFS, RPC, SSL ראו גם מונחים ברשת מחשבים קישורים חיצוניים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה 5

שכבת השיחה (session) אחראית על יצירת, ניהול, וסגירת שיחות בין התוכניות הפועלות בשני קצוות (nodes) של רשת מחשבים. היא משמשת את שכבת הייצוג ומשתמשת בשכבת התעבורה על מנת להעביר נתונים על גבי הרשת והיא השכבה החמישית במודל ה-OSI.השיחות הללו, שעל שמן נקראת השכבה הם כל התקשרות בין שני מחשבים, נוצרת על ידי אחת משתי השכבות העליונות של מודל ה-OSI. לדוגמה, כאשר משתמש מבקש דף אינטרנט - נפתח תהליך, השרת מחזיר את דף האינטרנט המבוקש - והתהליך נסגר. שכבת השיחה מחלקת את השיחות לשני סוגים:שני כיוונים במקביל (Two way simultaneous) בשיחות אלו שני הצדדים יכולים לשלוח מידע במקביל, וכל אחד מהם יטפל במידע כאשר הוא מגיע אליו.שני כיוונים לחלופין (Two way alternate) בשיחות אלו בכל רגע נתון יש צד אחד ששולח נתונים וצד אחד שמקבל אותם. כדי לנהל את המערכת הזו מועבר "אסימון" (token) בין הצדדים, מי שהאסימון אצלו רשאי להעביר נתונים, וכשהוא מסיים, האסימון מועבר בחזרה אל הצד השני, כדי שהוא יוכל להעביר נתונים.פרוטוקולים של שכבת השיחהASP, PPTP, SSH, NFS, RPC, SSLראו גם מונחים ברשת מחשביםקישורים חיצונייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה5

800

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94

מוזיקולוגיה

מוזיקולוגיה היא התחום האקדמי העוסק במוזיקה. זהו נושא מסיבי ומקיף אשר נוגע בפנים הרבות של המוזיקה כגון נגינה, הלחנה, היסטוריית המוזיקה וכיוצא בזאת. מוזיקולוגיה כוללת בתוכה למידה ספציפית של ז'אנרים, כמו מוזיקה אימפרסיוניסטית, היסטוריה של התוים, היסטוריית כלי הנגינה וכדומה. התחום האקדמי העוסק במוזיקה שאינה מערבית נקרא אתנומוזיקולוגיה. נושאים במוזיקולוגיה היסטוריה של המוזיקה הרמוניה אקוסטיקה תורת המוזיקה פסיכולוגיה של המוזיקה פילוסופיה של המוזיקה אתנומוזיקולוגיה תקופות במוזיקה המערבית ראו גם מוזיקולוגים לקריאה נוספת דון הרן, מוזיקולוגיה: תחומים ומגמות, ירושלים: מוסד ביאליק, 1974. נפתלי וגנר, מוזיקה אז ועכשיו, תל אביב: מפה, 2004. אבנר בהט, מוזיקה יהודית: שער לאוצרותיה ויוצריה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2011. אוליבר סאקס, מוזיקופיליה: סיפורים על מוזיקה והמוח (תרגום: נעמי כרמל), תל אביב: מחברות לספרות, 2009. דליה כהן, אקוסטיקה ומוזיקה, ירושלים: אקדמון, תשמ"ג. דליה כהן, מזרח ומערב במוזיקה, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2006. דליה כהן, שמע וידע של המרכיבים המוזיקליים, ירושלים: אקדמון, 1975. קישורים חיצוניים אתר החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית מוזיקה היסטוריה של המוזיקה

מוזיקולוגיה היא התחום האקדמי העוסק במוזיקה. זהו נושא מסיבי ומקיף אשר נוגע בפנים הרבות של המוזיקה כגון נגינה, הלחנה, היסטוריית המוזיקה וכיוצא בזאת. מוזיקולוגיה כוללת בתוכה למידה ספציפית של ז'אנרים, כמו מוזיקה אימפרסיוניסטית, היסטוריה של התוים, היסטוריית כלי הנגינה וכדומה. התחום האקדמי העוסק במוזיקה שאינה מערבית נקרא אתנומוזיקולוגיה.נושאים במוזיקולוגיה היסטוריה של המוזיקה הרמוניה אקוסטיקה תורת המוזיקה פסיכולוגיה של המוזיקה פילוסופיה של המוזיקה אתנומוזיקולוגיה תקופות במוזיקה המערביתראו גם מוזיקולוגיםלקריאה נוספת דון הרן, מוזיקולוגיה: תחומים ומגמות, ירושלים: מוסד ביאליק, 1974. נפתלי וגנר, מוזיקה אז ועכשיו, תל אביב: מפה, 2004. אבנר בהט, מוזיקה יהודית: שער לאוצרותיה ויוצריה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2011.אוליבר סאקס, מוזיקופיליה: סיפורים על מוזיקה והמוח (תרגום: נעמי כרמל), תל אביב: מחברות לספרות, 2009. דליה כהן, אקוסטיקה ומוזיקה, ירושלים: אקדמון, תשמ"ג. דליה כהן, מזרח ומערב במוזיקה, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2006. דליה כהן, שמע וידע של המרכיבים המוזיקליים, ירושלים: אקדמון, 1975.קישורים חיצוניים אתר החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית מוזיקההיסטוריה של המוזיקה

805

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A8%D7%9C%20%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9A%20%D7%92%D7%90%D7%95%D7%A1

קרל פרידריך גאוס

יוהאן קרל פרידריך גאוס (בגרמנית: Johann Carl Friedrich Gauß , 30 באפריל 1777 – 23 בפברואר 1855) היה מתמטיקאי, פיזיקאי ואסטרונום גרמני, מגדולי המתמטיקאים של כל הזמנים. גאוס תרם רבות בתחומי האלגברה, תורת המספרים, אנליזה מתמטית, סטטיסטיקה, גאומטריה דיפרנציאלית, גאודזיה, תורת הכבידה, תורת החשמל והמגנטיות, אסטרונומיה, אופטיקה ועוד. המגנום אופוס שלו, "מחקרים אריתמטיים" (Disquisitiones Arithmeticae), נחשב ליצירה המכוננת של תורת המספרים המודרנית, ונודעה לה השפעה כבירה על התפתחות הדיסציפלינות המתמטיות הטהורות בשתי המאות שחלפו מאז פרסומה. גאוס מכונה לעיתים קרובות בספרות המתמטית "נסיך המתמטיקאים" ו"גדול המתמטיקאים מאז ימי קדם", זאת בשל השפעתו יוצאת הדופן בתחומים רבים של המתמטיקה והמדע. ביוגרפיה גאוס נולד בבראונשווייג שבסקסוניה התחתונה כבן יחיד למשפחת פועלים ענייה. אמו מעולם לא תיעדה את תאריך הלידה שלו, אולם זכרה שהוא נולד ביום רביעי, שמונה ימים לפני חג העלייה, שהוא עצמו מתרחש 39 ימים לפני חג הפסחא. גאוס פתר מאוחר יותר את חידת תאריך לידתו בקונטקסט של מציאת תאריך חג הפסחא, ופיתח שיטות לחשב את מועדי החג בעבר ובעתיד. גאוס היה ילד פלא. גאוס עצמו סיפר כי עמד על סוד הפעולות האריתמטיות עוד בטרם ידע לדבר. קיימים סיפורים רבים על גאונותו כילד, רובם נחשבים לאגדות. אחד מהם, המובא בספרו של אריק טמפל בל, Men of Mathematics, מספר כי עוד בטרם מלאו לו שלוש שנים, נתגלה להוריו כישרונו המתמטי הייחודי: אביו עסק בהכנת גיליון השכר השבועי של הפועלים שבהשגחתו וביצע במשך מספר דקות את החישובים המסובכים. כאשר סיים את החישוב, אמר לו בנו שנפלה טעות בחישוב, ונקב בתוצאה שחישב בראשו. סיפור מפורסם מבית הספר היסודי מספר כי מורהו של גאוס ביקש להעסיק את תלמידי הכיתה בתרגיל שלפתרונו הייתה דרושה שעה ארוכה. התרגיל היה לחבר את המספרים מ-1 עד 100, ולאחר מספר שניות גאוס, באותה עת בן 7 בלבד, הניח את לוח-היד שהיה נהוג באותם ימים, קרא "!Lieget se" ("הנה זה מונח", בניב המקומי) ונקב בתוצאה: 5,050. בדיעבד התברר כי הוא גילה את הטור החשבוני בלי להיות מודע לכך: הוא הבחין שסכום האיבר הראשון והאחרון זהה לסכום האיבר השני והלפני האחרון וכן הלאה (1 + 100, 2 + 99, ..., 50 + 51). כלומר כדי למצוא את הפתרון לתרגיל יש להכפיל 101 במספר הזוגות (שהוא מחצית מספר האיברים), וכך מתקבל הפתרון (5,050=101X50). אביו של גאוס, שהיה חסר השכלה ואב קשוח, רצה כי בנו ימשיך בדרכו ויהיה לבנאי, ולכן התנגד להמשך לימודיו של בנו. אך אמו הכירה בגאונותו של בנה ותמכה בהמשך לימודיו. מורהו, ביטנר, הכיר אף הוא בגאונותו של גאוס והסב אל גאוס את תשומת לבו של הדוכס מבראונשווייג, קרל וילהלם פרדיננד. הדוכס אכן נתן את תמיכתו וחסותו בהמשך לימודיו התיכוניים והאוניברסיטאיים של גאוס. תחילת דרכו גאוס קיבל מלגה מהדוכס, ובשנים 1792 עד 1795 למד ב-Collegium Carolinum (לימים האוניברסיטה הטכנית בבראונשווייג). משם המשיך ללימודים גבוהים באוניברסיטת גטינגן, שם למד עד 1798. בעודו באוניברסיטה, גילה מחדש באופן בלתי תלוי מספר מושגים ומשפטים חשובים: משפט הבינום המוכלל, הממוצע האריתמטי-גאומטרי, ומשפט ההדדיות הריבועית. הפריצה שלו התרחשה ב-1796, כאשר הראה באמצעות הרעיון של הרחבת שדות שכל מצולע משוכלל שמספר צלעותיו הוא מספר פרמה (ועקב כך כל מכפלה של מספר פרמה בחזקה של 2), ניתן לבנייה בסרגל ובמחוגה. תגלית זו הייתה ההתקדמות המשמעותית הראשונה בנושא בניות בסרגל ובמחוגה מזה למעלה מ-2,000 שנה: בעיות בנייה העסיקו מתמטיקאים עוד מימי יוון העתיקה, והייתה להן חשיבות רבה בהתפתחות האלגברה; בזכות האנליזה המעמיקה של פולינומים ציקלוטומיים, הן פתחו שערים לתאוריות מתמטיות עמוקות כמו תורת גלואה. תגלית זו היוותה נקודת מפנה בחייו של גאוס, מכיוון שהניעה אותו לבחור במתמטיקה כקריירה ולא בבלשנות שבה התעניין באותה עת. כחובב בלשנות נלהב שלט גאוס בשפות רבות: גרמנית, יוונית, לטינית, צרפתית, אנגלית ודנית. 1796 הייתה השנה הפרודוקטיבית ביותר עבור גאוס ותורת המספרים. ב-30 במרץ הוא גילה כי מצולע משוכלל בן 17 צלעות ניתן לבנייה בסרגל ומחוגה. גאוס היה גאה מאוד בתגליתו, ואף ביקש שייחרט על מצבתו מצולע משוכלל בן 17 צלעות. הוא פיתח את האריתמטיקה המודולרית, כלי בעל יכולת הפשטה ניכרת בתיאור מניפולציות בתורת המספרים. ב-8 באפריל 1796 היה הראשון שהוכיח את משפט ההדדיות הריבועית, משפט עמוק וכללי המאפשר למתמטיקאים לקבוע קיום פתירות של כל משוואה ריבועית באריתמטיקה מודולרית. גאוס כינה אותו בשם "משפט הזהב", ועדות לחיבה שרחש לו היא שפרסם שש הוכחות שונות שלו במהלך חייו (שתיים נוספות פרי עטו פורסמו לאחר מותו). משפט המספרים הראשוניים, אשר שוער ב-31 במאי, נותן הבנה טובה כיצד מתפלגים המספרים הראשוניים בין המספרים הטבעיים. ב-10 ביולי גאוס גילה שכל מספר טבעי ניתן להצגה כסכום של שלושה מספרים משולשים לכל היותר, ותיעד את התגלית בהערה מפורסמת ביומנו: "אאורקה! ∆ + ∆ + ∆ = num". ב-1 באוקטובר הוא גילה תוצאה על מספר הפתרונות של פולינום בעל מקדמים השייכים לשדה סופי, שהובילה להשערות וייל 150 שנה מאוחר יותר. שנות הביניים בעבודת הדוקטורט שלו משנת 1799, "הוכחה חדשה לכך שכל פולינום במשתנה אחד ניתן לפרק כמכפלה של גורמים ממשיים מן המעלה הראשונה והשנייה", סיפק גאוס הוכחה מבריקה של המשפט היסודי של האלגברה, משפט חשוב ממנו נובע כי לכל פולינום ממעלה n יש בדיוק n שורשים מרוכבים. עבודת הדוקטורט שלו הכילה ביקורת וסקירה מקיפה של ניסיונות הוכחה קודמים של המשפט, שנעשו על ידי אוילר, לגראנז' וד'אלמבר, והיא הייתה העבודה הראשונה שהצביעה על הפגם הבסיסי בהוכחות קודמות אלו של המשפט. ההוכחה שלו הכילה טיעון מקורי, טופולוגי במהותו, והגישה הכללית בה נקט בהוכחה הייתה מקורית. באופן אירוני, גם ההוכחה של גאוס לא הייתה שלמה והיה בה פער לוגי, בשל שימוש "מובלע" במשפט העקום של ז'ורדן, ולפיכך אינה קבילה בסטנדרטים מודרניים. גאוס זיהה את החלל בהוכחתו, ובמרוצת חייו סיפק עוד שלוש הוכחות שונות של תוצאה זו; שתיים נוספות ב-1816 (האחת אלגברית באופיה והשנייה אנליטית), והאחרונה שבהן, ב-1849, נחשבת לדקדקנית ביותר מביניהן לפי הסטנדרטים של היום. מאמציו להוכיח את המשפט היסודי הסירו לחלוטין את הספקות לגבי תקפותם של המספרים המרוכבים. ב-1801 פרסם גאוס את יצירת המופת הגדולה ביותר שלו: "מחקרים אריתמטיים" (Disquisitiones Arithmeticae) שאת כתיבתה השלים עוד ב-1798, אך החליט לפרסמה רק שלוש שנים מאוחר יותר. ביצירה זו הציג גאוס לראשונה כלי חדש לתיאור בעיות בתורת המספרים - אריתמטיקה מודולרית, הוכיח לראשונה את משפט ההדדיות הריבועית, יצר את תורת התבניות הריבועיות, ויצר תאוריה של בנייה בסרגל ובמחוגה (שעל פיה הוכיח כי המצולע המשוכלל בן 17 צלעות ניתן לבנייה). הניתוח שגאוס נתן בספרו לתורת התבניות הריבועיות היה מעמיק במיוחד, ומלא ברעיונות ובמושגים חדשים. האופן שבו ניתח גאוס בעיות והקונספציה החדשה שהציג בספר, היוו מקור השראה למתמטיקאים במשך דורות רבים אחרי פרסומו. כך למשל, ניתוחו של גאוס את בעיית הבנייה בסרגל ומחוגה הכיל חלק מהאלמנטים הרעיוניים של תורת גלואה, וספר זה היווה מקור השראה לגלואה. באותה שנה גילה האסטרונום האיטלקי ג'וזפה פיאצי את האסטרואיד קרס. אולם פיאזי היה יכול לעקוב אחריו רק למשך מספר חודשים בלבד, וחלק מסלולו שבו הצליח לצפות היווה רק 3 מעלות בשמי הלילה. לאחר מכן נעלם קרס באופן זמני מאחורי ההילה של השמש. מספר חודשים מאוחר יותר, כשקרס היה אמור להופיע שוב, לא היה מסוגל פיאזי לאתר אותו מחדש: הכלים המתמטיים של התקופה לא היו מסוגלים לבצע חיזוי של מיקום האסטרואיד על פי מידע כל-כך זעום, שכן 3 מעלות מהווים פחות מ-1% ממסלולו של האסטרואיד. גאוס, שהיה אז בן 23, שמע על הבעיה והחליט לנסות ולחזות את מיקומו של האסטרואיד. לאחר שלושה חודשי עבודה מאומצת, הצליח גאוס לחזות את הזמן ואת המקום שבו יופיע האסטרואיד שוב – הוא חזה הן את המקום והן את התאריך, דצמבר 1801, שבו יופיע קרס מחדש. ואכן, בהתאם לתחזית, שנה לאחר שנראה בפעם הראשונה, הופיע קרס מחדש בזמן ובמקום שגאוס חזה. התחזית למיקום התבררה כמדויקת בדרגה של חצי-מעלה כאשר האסטרואיד נצפה על ידי הברון פרנץ פון זאך ב-31 בדצמבר 1801 בעיר גותה, ויממה מאוחר יותר על ידי היינריך אולברס בברמן. ההישג הביא לגאוס תהילה והכרה מיידית גדולה, והוביל לכך שהוצעה לו משרה כפרופסור לאסטרונומיה וכמנהל מצפה הכוכבים של אוניברסיטת גטינגן. העובדה שהחיזוי היה כה מדויק, חרף מגבלות הכלים המתמטיים של התקופה, זעזעה את הקהילה המדעית באותה תקופה. זאך כתב כי "בלעדי העבודה האינטליגנטית והחישובים של גאוס ייתכן כי לעולם לא היינו מוצאים מחדש את קרס שוב". בשלב זה בחייו עדיין נתמך גאוס במלגה שניתנה לו מטעם הדוכס מבראונשווייג ולא נזקק לעבודה. אולם עם מותו של הדוכס ב-1807, החליט לקבל את המשרה שהוצעה לו והחזיק בה עד יום מותו. השיטה של גאוס הייתה כרוכה בקביעת חתך חרוט במרחב בהינתן המוקד שלו (השמש), וחיתוך החרוט עם 3 ישרים נתונים (קווי ראייה מכדור הארץ לקרס, כשכדור הארץ עצמו נע במסלול אליפטי), ובהינתן הזמן שלוקח לקרס לעבור את הקשתות המותוות בין ישרים אלו (אשר מהם ניתן לחשב את אורך הקשתות באמצעות החוק השני של קפלר). בעיה זו מובילה למשוואה ממעלה שמינית, שפתרון אחד שלה, מסלול כדור הארץ, ידוע. הפתרון שמחפשים מופרד אז מ-6 האחרים בהתבסס על התנאים הפיזיקליים. בעבודה זו גאוס השתמש בשיטות קירוב מעמיקות שיצר במיוחד לצורך מטרה זו. שיטה אחת כזו הייתה טרנספורם פוריה מהיר (Fast Fourier Transform). בעוד שיטה זו מיוחסת בדרך כלל למאמר משנת 1965 של המתמטיקאים ג'יימס קולי וג'ון טוקי, גאוס פיתח אותה כשיטת אינטרפולציה טריגונומטרית. המאמר שלו, Theoria Interpolationis Methodo Nova Tractata, פורסם רק לאחר מותו בכרך השלישי של אוסף העבודות שלו. עבודה זו אף חוזה את ההצגה הראשונה של ז'וזף פורייה על הנושא בשנת 1807. גילוי האסטרואיד קרס על ידי פיאצי הוביל את גאוס לעבודתו המונומנטלית על התאוריה של תנועת אסטרואידים המושפעים מגופים גדולים, אותה פרסם בשנת 1809 בשם "תאוריה של תנועת הגופים השמימיים בחתכי חרוט סביב השמש". בעבודה זו הוא כיסה, איחד וייעל את המתמטיקה של חיזוי המסלולים של המאה ה-18 עד כדי כך שהיא נחשבת לאבן פינה בתולדות האסטרונומיה החישובית. החיבור הציג את קבוע הכבידה הגאוסי, והכיל יישום מעמיק וממצה של שיטת הריבועים הפחותים אותה המציא, שיטה אשר משתמשים בה בכל ענפי המדעים המדויקים כדי להקטין למינימום את ההשפעה של שגיאות המדידה. באמצעות הגדרת ההתפלגות הנורמלית של שגיאות, הוכיח גאוס בחיבורו את שיטתו שלו (ראו גם: סטטיסטיקת גאוס-מרקוב). ההתפלגות הנורמלית, שנחשבת להתפלגות החשובה ביותר בסטטיסטיקה ומיושמת בתחומי חיים רבים ובכל תחומי המדע, נקראת מאז בשם "פעמון גאוס" או "גאוסיאן". שיטה זו תוארה קודם לכן על ידי לז'נדר ב-1805 אך גאוס טען כי הוא השתמש בה כבר ב-1795. בין השנים 1812 ל-1818, השנים הראשונות לאחר חזרתו לגטינגן, היה לגאוס פרץ נוסף של רעיונות יצירתיים בתחומים שונים במתמטיקה, ובעקבותיו פרסם מספר רב של מאמרים בולטים, בהם מאמרו משנת 1813 בו מצא באופן אנליטי טהור את המשיכה שיוצר אליפסואיד בכל נקודה במרחב, מאמרו "חקירות כלליות חדשות על הטור האינסופי" שפתח את העידן הריגורוזי של האנליזה המתמטית והיה הדיון השיטתי הראשון על טורים היפרגאומטריים וההצגה של הפונקציה ההיפרגאומטרית (הוא לא פרסם את המשוואה הדיפרנציאלית שמקיימת הפונקציה ההיפרגאומטרית; זו נמצאה בכתב יד שלו שפורסם לאחר מותו, יחד עם תכונות מעניינות נוספות של הפונקציה והטרנספורמציות שלה), מאמרו "שיטה חדשה לחישוב ערכי אינטגרלים על ידי קירוב" - חיבור על שיטה חדשה לאינטגרציה נומרית, מאמרו "קביעת הדיוק של תצפיות" ובו דיון באמדים סטטיסטיים, וכן מאמרו פורץ הדרך באסטרונומיה תאורטית משנת 1818 בו הוכיח שהפרטורבציה המסלולית הנגרמת על ידי גוף מסיבי לגוף קטן שקולה לפרטורבציה אשר הייתה נגרמת על ידי טבעת מסה אליפטית שצפיפותה בכל נקודה פרופורציונלית למסת הכוכב ויחסית הפוך למהירותו באותה נקודה (עבודתו על הפרטורבציות במסלולו של פאלאס הובילה אותו למשפט יוצא דופן זה). ב-1818 החליט גאוס לנצל את יכולותיו החישוביות לשימוש מעשי והוביל סקר גאודזי של ממלכת הנובר, וקישר לסקרים דניים מקבילים. כדי לקדם את הסקר המציא גאוס את ההליוטרופ, מכשיר העושה שימוש במראה כדי להחזיר את אור השמש על פני מרחקים גדולים במטרה לסמן ולמדוד מרחקים של עמדות. מחקריו בגאודזיה העמידו יסודות חדשים למדע הגאודזיה, ותרמו לנושאים רבים: יישומים מתמטיים כגון התאוריה המתמטית של קווים גאודטיים על משטח עקום, תיאור הצורה של כדור הארץ (בין היתר טבע את המונח "גאואיד") והסבר לאי רגולציות שלה, הכנת מפות מדויקות יותר של אזורים שונים, שיטות אינטרפולציה טריגונומטרית ועוד. הסקר של הנובר עורר בגאוס עניין בגאומטריה דיפרנציאלית, תחום במתמטיקה הדן במשטחים ובעקומות. בין השאר יצר בתחום זה מושג מרכזי המתאר עקמומיות של משטחים, וקרוי על שמו עקמומיות גאוס. ב-1827, גאוס גילה וניסח משפט מתמטי חשוב ביותר בתחום זה (Theorema Egregium), המקשר בין הרעיון של עקמומיות משטח לגאומטריה של הצורות המתקיימות עליו, כלומר לזוויות ולמרחקים הנמדדים על פני המשטח ולהבדל בין תוצאות המדידות על פני המשטח לבין אלו הנקבעות בגאומטריה אוקלידית. המשפט ביסס את החשיבות היסודית שיש לעקמומיות גאוס בגאומטריה דיפרנציאלית. הוא פרסם משפט זה ואת מכלול התאוריה שלו על משטחים עקומים בחיבורו מאותה שנה "חקירות כלליות על משטחים עקומים", שהוא יצירתו המרכזית בתחום זה. גאוס ניסח והוכיח גם את המשפט הידוע כמשפט גאוס-בונה, המקשר בין הגאומטריה של משטח לטופולוגיה, משפט בעל חשיבות בהנחת יסודות הטופולוגיה. ב-1820 החל מתמטיקאי הונגרי בשם יאנוש בויאי, בנו של פרקש בויאי שהיה חבר טוב של גאוס, ליצור את התאוריה שלו לגבי גאומטריה לא-אוקלידית ופרסם תוצאות לגביה ב-1832. גילוי זה היה שינוי פרדיגמה משמעותי בהבנת מהות הגאומטריה, שכן הוא שחרר מתמטיקאים מהאמונה המוטעית שרק באמצעות מערכת האקסיומות של אוקלידס ניתן לבנות גאומטריה עקבית ונטולת סתירות פנימיות. מאוחר יותר טען גאוס שהוא הגיע בעצמו לתוצאות שפרסם בויאי לפניו אבל לא פרסמן מעולם; הוא כתב לפרקש בויאי: "לשבח עבודה זו יהיה זה למעשה לשבח את עצמי. שכן כל תכולת העבודה... מתלכד כמעט במדויק עם ההרהורים המתמטיים שלי עצמי אשר העסיקו אותי במהלך שלושים או שלושים וחמש השנים האחרונות". הוא אכן הגיע לתוצאות אלה, כפי שניתן ללמוד ממכתבו לפרנץ אדולף טאורינוס בשנת 1824, אך סירב לפרסמן מחשש לזעם ההמונים ("מוג לב במקצת" כינה אותו בשל כך מדען המחשב אדסחר דייקסטרה). שנותיו האחרונות אחרי 1828 החל להסתמן כיוון חדש בעבודתו של גאוס, והוא החל לחקור בעיקר בעיות בפיזיקה תאורטית. הפירות הראשונים שהניב מחקר זה היו מאמרו על מכניקה משנת 1829: "על ניסוח יסודי חדש של המכניקה", בו ניסח מחדש את המכניקה הקלאסית באמצעות עיקרון חדש בחשבון וריאציות (עקרון האילוץ המינימלי של גאוס), ומאמרו משנת 1830 על נימיות: "עקרונות כלליים של תאוריית הצורה של נוזלים בשיווי משקל", בו דן בנוזלים במצב שיווי משקל וסיפק בסיס ריגורוזי חדש לתחום. בתקופה זו החל גם להתעניין בקריסטלוגרפיה, והגיע למספר תוצאות חשובות; הוא הציע מערכת סימון קריסטלוגרפית שהייתה למעשה שקולה למערכת אינדקס מילר. בהשראת מחקרו הקריסטלוגרפי, פתר גאוס את בעיית "אריזת הכדורים האופטימלית" - הוכחת השערת קפלר - במקרה של מארז סריגי (lattice) רגולרי (אי-האפשרות של אריזות לא רגולריות צפופות יותר לא הוכחה עד 1998). ב-1831 החל גאוס בשיתוף פעולה עם הפיזיקאי וילהלם ובר. שיתוף פעולה זה היה פורה ביותר והוביל לידע חדש בתאוריה של האלקטרומגנטיות, כגון ייצוג של יחידה מגנטית במונחים של מסה, אורך וזמן, וכן גילוי חוקי קירכהוף. ובר וגאוס הגיעו לתגליות רבות בנוגע לחשמל סטטי, תרמי, וזה הנובע מחיכוך, אך לא פרסמו אותן, בעיקר משום שמחקרם התמקד במגנטיות ארצית. גאוס עצמו ניסח את חוק גאוס באלקטרוסטטיקה (שמהווה מקרה פרטי של משפט גאוס באנליזה וקטורית), אחד החוקים הבסיסיים והחשובים ביותר בתחום זה, וכן את חוק גאוס במגנטיות. ב-1833 תכננו גאוס וובר את הטלגרף האלקטרומגנטי הראשון, באורך 3 קילומטר, שקישר את מצפה הכוכבים אל מכון הפיזיקה בתוך אוניברסיטת גטינגן. גאוס וובר עמדו מיד על חשיבות המצאתם להתפתחות התעשייתית בעולם, וובר התנבא כי "הטלגרף יעשה לעולם את מה שמערכת העצבים עושה לגוף האנושי". המעבדה של גאוס וובר הייתה אחראית על פיתוח מספר אמצעי מדידה בתחום האלקטרומגנטיות, ובין היתר הם המציאו את המגנטומטר הראשון. באמצעות המגנטומטר שהמציא, מדד גאוס ב-1835 לראשונה את עוצמת השדה המגנטי של כדור הארץ. כמו כן פיקח גאוס על בנייתו של מתקן מגנטי במצפה הכוכבים, ויחד עם ובר ייסד את "המועדון המגנטי" (magnetischer Verein), אשר תמך במדידות של השדה המגנטי של כדור הארץ באזורים שונים. כחלק מפרויקט זה פיתח גאוס שיטה למדידת העוצמה האופקית של שדה מגנטי, שיטה אשר היוותה למעשה את התאוריה המתמטית להפרדה בין המקור הפנימי (הגלעין והקרום) לבין המקור החיצוני (המגנטוספירה) של השדה המגנטי של כדור הארץ. באחד ממאמריו על התאוריה המגנטית שלו יישם גאוס את התאוריה המתמטית שלו והמידע הניסויי הרב שצבר על השדה המגנטי של כדור הארץ, וכך פילסה את עצמה תגלית עולמית כאשר גאוס יכול היה, לראשונה בהיסטוריה, להצביע על המיקום המדויק של הקטבים המגנטיים של כדור הארץ, נושא שריתק ימאים מאז ימי קדם. מספר שנים קודם לכן, ב-1831, איתר מגלה הארצות הבריטי ג'יימס קלארק רוס לראשונה באופן מקורב את הקוטב המגנטי הצפוני. תוצאות חישוביו של גאוס הצביעו על אותו אזור גאוגרפי, וסטו כ-3 מעלות ו-30 דקות קשת מהמיקום האמיתי, מה שהוכיח את אמינות התאוריה. פעילותו הענפה של המועדון המגנטי במדידת השדה המגנטי הארצי הניבה את ה"אטלס המגנטי" הראשון של כדור הארץ, שיצא לאור בפרסום משותף של גאוס וובר משנת 1840. ב-1840 פרסם גאוס את חיבורו המשפיע Dioptrische Untersuchungen, שבו תיאר את האנליזה השיטתית הראשונה של היווצרות דמויות תחת הקירוב הפראקסיאלי (אופטיקה גאוסיאנית). בין התוצאות הרבות בחיבור, הוכיח גאוס כי מערכת אופטית ניתנת לאפיון באמצעות 6 הנקודות הקרדינליות שלה, גזר את נוסחת העדשות הגאוסיאנית, טיפל לראשונה באופן מתמטי בעדשות עבות, והראה שההדמיה של מערכות אופטיות סימטריות מסוימות ניתנת לביטוי כפיתוח לטור שבו האיבר הראשון מספק את ההתנהגות הסטיגמטית האידיאלית, והאיברים מסדרים גבוהים יותר מתארים את האברציות. בסיסי ככל שהוא נראה היום, חיבור זה עסק בנושאים רבים שלא הובנו היטב לפני פרסומו, לפחות לא באופן מתמטי מדויק, ומסיבה זו בדיוק הוא כונה לפעמים "עבודתו המדעית החשובה ביותר". גאוס פעל גם במישור הפרקטי של האופטיקה, חקר את הבעיה של בניית אופטיקה עם עיוותים מינימליים, ושיפר את התכנון של טלסקופים ומכשירים אופטיים אחרים. לפועלו של גאוס בתחום האופטיקה במרוצת השנים הייתה השפעה ראויה לציון על התפתחות התעשייה האופטית בגרמניה. אחרי 1840 הלכה והצטמצמה בהדרגה פעילותו המדעית של גאוס. הוא עסק בבעיות מתמטיות בעלות חשיבות משתנה; מספר פאזלים קומבינטוריים (בהם חידת שמונה המלכות), בעיות מתמטיות מרכזיות מסוימות ועוד. הוא המשיך לעסוק בבעיות בפיזיקה תאורטית ובפיזיקה ניסויית, ונותר פעיל מאוד באסטרונומיה תצפיתית; הוא המשיך לעשות תצפיות וחישובים אסטרונומיים, והמשיך במחקרו על מגנטיות כדור הארץ. מחקריו המתמטיים והפיזיקליים עסקו בהתכנסות של טורים, מתמטיקה אקטוארית, בעיות מכניות הקשורות בסיבוב כדור הארץ (בהמשך למחקריהם של לגראנז', פלאנה, הנסן וקלאוזן), בשיפורים למטוטלת פוקו ועוד. בתקופה זו גאוס אימץ תחביב חדש של איסוף עיתונים וכל סוג שהוא של חדשות פיננסיות. הוא נודע כמשקיע חכם, וממשלות רבות ברחבי אירופה אף הציעו לו להיות שר אוצר. הספקולציות הפיננסיות שלו עזרו לו להשיג הכנסה שנתית הגבוהה פי 200 מהמשכורת השנתית שלו. ב-1851 ביסס בפעם האחרונה אוסף חדש של עקרונות מדעיים, הפעם במתמטיקה אקטוארית, שעסקו בתאוריות מתמטיות של ביטוחים וקרנות פנסיה. ב-1854 בחר גאוס את הנושא להרצאה המפורסמת של תלמידו ברנהרד רימן, "על ההיפותזה העומדת ביסודות הגאומטריה". בדרך חזרה לביתו מהרצאתו של רימן, סיפר ובר שגאוס היה נרגש ומלא שבחים על ההרצאה. גאוס נפטר בשנת 1855 (כחודשיים לפני יום הולדתו ה-78), בגטינגן, שם אף נקבר. מוחו של גאוס לא נקבר עמו אלא נמסר למחקר מדעי; נמצא כי משקלו 1,492 גרם ושטחו הצֶרֶבְּרָלִי 219,588 סמ"ר. נמצאה גם רמת פיתולים גבוהה במיוחד, ממצא שהוצע בתחילת המאה ה-20 כהסבר לגאונות שלו. לאחר מותו של גאוס נמצא בביתו יומן שניהל בין השנים 1796 ו-1814, ובו רשם את תגליותיו בצורה מדויקת, כשהוא מקפיד לרשום את תאריך הגילוי וההוכחה של כל אחת מהן. רובן לא פורסמו עד מותו. נמצא כי היומן מכיל 146 תוצאות, שחלק מהן התגלו והוכחו על ידי מתמטיקאים אחרים שנים רבות לאחר מכן. עובדת היותו של יומן זה מסמך מתמטי-ביוגרפי משנות הפריצה של גאוס, הפכה אותו לימים לאחד המסמכים החשובים בהיסטוריה של המתמטיקה, ולחלון הצצה מרתק לתקופת קו התפר בין המתמטיקה של המאה ה-18 והמתמטיקה של המאה ה-19. מוניטין לאחר המוות גאוס הוא דוגמה בולטת לאישיות גאונית אשר מעמדה בעולם המתמטיקה והמדע אף גבר לאחר מותה. כל תיאור של רוחב ועומק היריעה של עבודתו המדעית של גאוס אינו יכול לתת תמונה הולמת של הישגיו ללא התייחסות לכמות הגדולה של הכתבים הלא מפורסמים שנמצאו בעיזבונו. בעיני חלק מבני דורו, טענותיו התדירות של גאוס לזכות ראשונים שלו סביב נושאים מתמטיים רבים, נתפסו לעיתים קרובות כאמירות יהירות. כך היה בעימות עם אדריאן-מארי לז'נדר סביב שיטת הריבועים הפחותים, כך עם אבל ויעקובי סביב תורת הפונקציות האליפטיות, כך עם יאנוש בולאי סביב הגאומטריה ההיפרבולית, וכך בכמה מקרים נוספים. עם זאת, במרבית המקרים התברר בסופו של דבר שגאוס אכן הקדים את זמנו, כפי שעולה מכתביו הנרחבים, שנוגעים כמעט בכל תחום מתמטי שהתקיים בזמנו. בין אלו, ראויים לציון מיוחד כתביו על אנליזה מתמטית, שכוללים את חיבורו על הממוצע האריתמטי גאומטרי, ואת כתביו על פונקציות אליפטיות והתיאורים השונים שלהן - חיבורים אלו מכסים חלק גדול מעבודתם של אבל ויעקובי ובמקרים מסוימים אף מכילים תוצאות שאינן מופיעות בכתביהם. בהשוואה לנושאים אחרים לגביהם לעיתים קרובות נתגלעה מחלוקת עם בני תקופתו של גאוס סביב זכות הקדימות על גילויים (בין היתר עקב טענותיו של גאוס עצמו), חיבוריו אלו היו כתובים בצורה מוגמרת ומלוטשת בהרבה, והשפעתם נמשכה הלכה למעשה גם בעשורים הראשונים שלאחר מותו של גאוס, דרך עבודתם של פליקס קליין ומתמטיקאים נוספים על תבניות מודולריות. גם בכתביו בתורת המספרים זוהו תגליות רבות, אם כי במקרה זה הגילוי של כתביו הלא מפורסמים היה פחות דרמטי שכן במרוצת השנים גאוס כן פרסם את מרבית ממצאיו החשובים בתחום הזה. בהקשר זה, ראויים לציון מיוחד צמד חיבוריו (הלא מפורסמים) מ-1834 ו-1837 על היישום של שיטות אנליטיות מעמיקות לקביעת החוקיות האסימפטוטית של מספר המחלקות של תבניות ריבועיות בינאריות (נוסחת מספר המחלקות של דיריכלה); תוצאות אלו, העומדות ביסודה של תורת המספרים האנליטית, ככל הנראה היו מוכרות לו כמה עשורים קודם לכן, כפי שעולה מכמה תוצאות שהופיעו ב"מחקרים אריתמטיים" (1801), או ממכתבו לדיריכלה מ-1828. בעלי חשיבות מיוחדת הם גם כתביו על הפירוש הגאומטרי של תוצאות בתורת המספרים, או על המתודולוגיה של עבודתו האריתמטית. בהשוואה לכתביו בתחומים מתמטיים אלו, כתביו על יסודות הגאומטריה וגאומטריה לא אוקלידית הם בעלי אופי מקוטע בהרבה, ולא ניתן לראות בהם סימוכין וביסוס מלא לטענות של גאוס כי (כפי שכתב ליאנוש בולאי) עבודתו של בולאי מתלכדת במדויק עם הרהוריו שלו עצמו במהלך 30 השנים האחרונות. גם בכתביו והתכתבויותיו על מערכות מספרים היפר-מרוכבים (הקווטרניונים של ויליאם רואן המילטון) המצב דומה, אם כי ניכר שאלו היו מעט בשלים יותר מאשר כתביו על גאומטריה לא אוקלידית. עם זאת, העובדה שנתגלתה לאחר מותו, כי גאוס עצמו התייחס לנושא הגאומטריות החלופיות במלוא הרצינות, שכנעה את העולם המתמטי להתייחס בכובד ראש להישגיהם של בולאי ולובצ'בסקי, שבאותה עת עדיין נתפסו אזוטריים ולא קנו לעצמם אחיזה משמעותית מספיק. מכיוון ששמו של גאוס "עזר" לקדם את תגליותיהם של בולאי ולובצ'בסקי, נתקבעה לעיתים קרובות נטייה לייחס לו תפקיד מרכזי ביצירת הגאומטריה הלא אוקלידית במקביל לשניים האחרים, באופן לא פרופורציונלי לתפקיד האמיתי שמילא. היטיב לבטא זאת המתמטיקאי וההיסטוריון ג'רמי גריי , לפיו גאוס ראוי יותר להיקרא מגלה של הגאומטריות החלופיות מאשר יוצר שלהן. גם במהלך המאה ה-20 לא פג העניין בו, ונתגלו מחדש היבטים נוספים של עבודתו; כך היה המקרה עם האלגוריתם של התמרת פורייה מהירה, עם הטכניקות של שיטות ריבועים פחותים רקורסיביות, או עם התפתחויות בתורת המספרים ששפכו אור על כמה מתגליותיו האריתמטיות העמוקות יותר. לסיכום, הכמות העצומה של תגליות בפרסומיו ובכתביו הלא מפורסמים קיבעו את מעמדו כדמות מרכזית בהיסטוריה של המתמטיקה, אשר ללימוד עבודתה יש ערך פדגוגי מוסף מעבר לעניין מתמטי או מדעי גרידא. השקפות דתיות גאוס היה לותרן פרוטסטנט, וחבר בכנסיית סנט אוונס שבגטינגן. עדות לאמונה העמוקה של גאוס ברלוונטיות האמונה באלוהים מגיעה מתגובתו לאחר שפתר בעיה שטרדה את מנוחתו במשך זמן רב: "בסופו של דבר הצלחתי – לא על ידי מאמציי הגדולים, אלא בידי חסד האל". אחד הביוגרפים שלו G. Waldo Dunnington מתאר את השקפותיו הדתיות של גאוס במילים הבאות: Dunnington ממשיך ומציג את ההשקפות הדתיות של גאוס בכותבו: גאוס הצהיר שהוא האמין אמונה איתנה בחיי העולם הבא, וראה רוחניות כמשהו החשוב באופן מהותי לבני אנוש. הוא צוטט פעם: "העולם יהיה חסר תכלית, והבריאה כולה אבסורד, ללא חיי אלמוות". אף על פי כן, Dunnington קובע שגאוס לא האמין בכל הדוגמאות הנוצריות, ולא ניתן לפרש את האמונה שלו כשייכת למסורת הנוצרית. האמונה שלו הייתה קרובה יותר לאמונה הבודהיסטית מאשר לאמונה הנוצרית, שכן הוא הביע אמונה מסוימת בגלגול נשמות (בהתכתבות עם אולברס בנוגע לגאומטריה הלא אוקלידית הוא כתב: "...אולי בגלגול אחר נזכה לפלח במבטינו את טיבו של המרחב..." ) והאמין יותר במסע של למידה שעוברת הנשמה בעולם מאשר בגן עדן נצחי. משפחה גאוס נישא לראשונה ב-9 באוקטובר 1805 ליוהאנה אוסטהוף. לזוג נולדו שלושה ילדים: יוזף (1806–1873), וילהלמינה (1808–1846) ולואי (1809–1810). אולם, אושר זה לא נמשך זמן רב ונקטע על ידי שרשרת של אירועים טרגיים: ב-1808 נפטר אביו של גאוס ושנה לאחר מכן נפטרה אשתו בלידת הבן לואי, שנפטר אף הוא זמן קצר לאחר מכן. אירועים אלו השפיעו קשות על גאוס והוא שקע בדיכאון עמוק. בעודו מטפל בשני ילדים קטנים, החליט גאוס להינשא שנית כשנה לאחר מכן לאחת מחברותיה של אשתו, פרידריקה וילהלמינה ואלדק (אשר כונתה מינה). נולדו להם שלושה ילדים: אויגן (1811–1896), וילהלם (1813–1879) ותרזה (1816–1864). מינה סבלה ממחלות רבות ונפטרה ב-1831. בתו תרזה השתלטה על אחזקת הבית ודאגה לכל מחסורו של גאוס עד מותו. אימו של גאוס אף היא חייתה עמו בביתו מ-1817 עד מותה ב-1839. גאוס התעמת עם ילדיו על רקע בחירת מקצועם: הוא לא העריך אותם כמתמטיקאים ולא רצה שיעסקו בתחום, מחשש שיכתימו את שם המשפחה. העימות הקשה ביותר היה עם בנו אויגן אשר גאוס בחר עבורו במקצוע המשפטים, אך אויגן העדיף להתרכז בלימודי שפות אותם לא הסכים אביו לממן. לבסוף היגרו שני בניו של גאוס, אויגן ווילהלם, למיזורי שבארצות הברית. מבין כל ילדיו הייתה וילהלמינה היחידה שנחשבה בעלת כישרון מתמטי קרוב לשל אביה. הישגיו של גאוס אלגברה המשפט היסודי של האלגברה בעבודת הדוקטורט שלו משנת 1799, Demonstratio nova theorematis omnem functionem algebraicam rationalem integram unius variabilis in factores reales primi vel secundi gradus resolvi posse (הוכחה חדשה לכך שכל פולינום במשתנה אחד ניתן לפרק כמכפלה של גורמים ממשיים מן המעלה הראשונה והשנייה) סיפק גאוס הוכחה מבריקה של המשפט היסודי של האלגברה, משפט ממנו נובע כי לכל פולינום ממעלה n יש בדיוק n שורשים מרוכבים. עבודת הדוקטורט שלו הכילה ביקורת וסקירה מקיפה של ניסיונות הוכחה קודמים של המשפט, שננקטו על ידי אוילר, לגראנז' וד'אלמבר, והיא הייתה העבודה הראשונה שהצביעה על הפגם הבסיסי בהוכחות קודמות של המשפט. הגישה הכללית של ההוכחה שלו הייתה גאומטרית מטבעה, והכילה טיעון מקורי, אשר ליבתו מבוססת על אבחנות טופולוגיות במהותן; גאוס מנתח בה לעומק כיצד פועלת ההעתקה הפולינומית על המישור המרוכב. באופן אירוני, גם ההוכחה של גאוס לא הייתה שלמה והיה בה פער לוגי, שכן גאוס הניח בה מספר הנחות על ענפים של עקומים אלגבריים אשר למעשה עשו שימוש "מובלע" במשפט עקומת ז'ורדן; הוכחה זו התבססה על טענה לא מוכחת שעקום אלגברי הנכנס לדיסקה נתונה חייב לצאת ממנה בסופו של דבר, ולפיכך היא לא קבילה בסטנדרטים מודרניים. גאוס זיהה את החלל בהוכחתו ובמרוצת חייו סיפק עוד שלוש הוכחות שונות של תוצאה זו; שתיים נוספות ב-1816 (האחת אלגברית באופייה והשנייה אנליטית), והאחרונה שבהן ב-1849. את ההוכחה השנייה האלגברית שלו ניתן להבין לעומק רק תוך שימוש בהמשגה המאוחרת יותר של תורת גלואה; הרעיון המרכזי שלה הוא להיעזר בתכונות אלגבריות של הפונקציות הסימטריות כדי לגזור משוואה דיפרנציאלית הקושרת בין הפולינום ההתחלתי והדיסקרימיננטה שלו. בדרך זו מוכיחים את הקיום של שדה פיצול המוכל בשדה המספרים המרוכבים. ההוכחה השלישית האנליטית שלו מבוססת על הצבות אינטגרליות מורכבות ועל שימוש במושגים כדוגמת אינדקס הליפוף, ומניחה באופן סמוי את משפט אינטגרל קושי. ההוכחה הרביעית והאחרונה שלו, שהוצגה במסגרת אירוע חגיגי שנערך כהוקרה לקריירה יוצאת הדופן של גאוס, דומה באופיה להוכחה הראשונה שלו, אולם היא מעמיקה את הטיפול הטופולוגי במשפט. על אף שבסופו של יום הטיעון הטופולוגי עדיין נותר רחוק מלהיות שלם, אלכסנדר אוסטרובסקי הראה ב-1920, לאור התפתחויות תקופתיות בטופולוגיה קבוצתית, שרעיונו של גאוס להתייחס לתחומים במישור המרוכב במקום להתמקד בעקומות ז'ורדן התוחמות אותם, כלומר בשונה ממה שעשה בהוכחתו הראשונה, הוא צעד בעל חשיבות משמעותית. אוסטרובסקי הראה שלמעשה, על בסיס זה ניתן להפיק הוכחה ריגורוזית לחלוטין למשפט, והעיר שהדבר מאשרר את קביעתו של גאוס ש-: "מהותית, תוכנו של הטיעון כולו משתייך לתאוריה אבסטרקטית של גדלים שהם בלתי תלויים במרחב", ואשר מושא המחקר שלה הוא "פעולות רציפות על גדלים קשירים". בהשוואה להוכחה שלו מ-1799, הפעם גאוס דן באופן זהיר יותר במקרה של שורשים מרובים והראה שכל השורשים נוצרים באופן שתיאר. בנוסף, הוא הקדיש את חלקו השני של המאמר לחישוב נומרי של פתרונותיהן של משוואות אלגבריות, תוך שהוא משפר את הטכניקות הידועות לפתרון משוואות טרינומיות. מאמציו להוכיח את המשפט היסודי לאורך השנים הסירו לחלוטין את הספקות לגבי תקפותם של המספרים המרוכבים. מערכות אלגבריות מורחבות גאוס תרם גם תרומה מסוימת לתאוריה של מבנים אלגבריים מתקדמים, וייתכן כי גילה בשנת 1819 את אלגברת הקווטרניונים, המיוחסת בדרך כלל לויליאם רואן המילטון (אשר גילה אותה ב-1843). באותה שנה הציג גאוס במאמר קצר בשם "סיבובי המרחב" את הסיבוב הכללי (של קו ישר דרך הראשית במרחב תלת-ממדי) בעזרת המטריצה האורתוגונלית: כאשר a,b,c,d הם רביעיית מספרים שמקיימים . בדרך זו בנה גאוס שיטה לייצוג אלגברי של גאומטריית סיבובים תלת-ממדית. בהמשך המאמר ציין גאוס כי ההרכבה של שתי פעולות סיבוב כאלו (הכפלת המטריצות) מיוצגת על ידי מטריצה מאותו סוג, עם מקדמים כאשר A,B,C,D הם ביטויים ביליניאריים מסוימים באותיות האחרות. הביטוי להכפלה של שתי רביעיות מספרים שקול למעשה לכלל הכפל של הקווטרניונים. גאוס ציין בהמשך המאמר את תכונת האי-קומוטטיביות של כפל קווטרניונים, חקר תכונות אריתמטיות שלהם, ודן בקשר בין קווטרניונים למשולשים ספיריים. במקום אחר בכתביו הוא הבחין בהתנהגות "קווטרניונית" בזוגות סדורים של מספרים מרוכבים, האנלוגית להתנהגות "המרוכבת" של זוגות מספרים ממשיים כפי שבאה לביטוי בזהות דיופנטוס (בכך הקדים במידה מסוימת את בניית קיילי-דיקסון). הוא הראה שחוקי הכפל של הקווטרניונים צומחים מתוך חוקי הכפל של מספרים מרוכבים באמצעות הזהות הבאה:, כאשר הם מספרים מרוכבים, והקו העליון מסמל את הצמוד המרוכב. אלו היו רעיונות מהפכניים הן מבחינה קונספטואלית והן מבחינה גאומטרית-אינטואיטיבית, שכן אף על פי שכללי הכפל של הקווטרניונים היו מובלעים כבר בזהות סכום ארבעת הריבועים של אוילר מ-1748, גאוס הדגים את השימושיות שלהם בכך שעשה את הקישור הלא טריוויאלי בין אלגברה ארבע-ממדית לסיבובים תלת-ממדיים – זאת באמצעות פרמטריזציה של סיבובים דרך פונקציות טריגונומטריות של חצאי-זוויות הסיבוב (פרמטרי רודריגז). ייתכן כי גאוס התוודע בהדרגה לתיאור האלגברי של סיבובים מרחביים דרך עבודתו הנרחבת על טריגונומטריה כדורית ויישומיה באסטרונומיה, במסגרתה נאלץ לטפל בבעיות רבות המערבות סיבובים מרחביים. מבחינה קונספטואלית, מחקרים אלו, שלא התפרסמו בזמנו, מייצגים את ההתבוננות המעמיקה הראשונה בנושא העקביות של מערכות אלגבריות מורחבות. גאוס הבין את חשיבותם של ממצאים אלה, וכתב במאמרו על הרחבת האריתמטיקה למספרים מרוכבים (מ-1831) כי "המחבר שמר לעצמו... את התשובה לשאלה מדוע היחסים בין הקואורדינטות שמציינות מרחבים מממד גבוה משניים לא ניתנים לטיפול כמותי במסגרת של אריתמטיקה אוניברסלית", והבטיח תשובה לשאלה במאמר עתידי, אך זה מעולם לא הופיע. במילים אחרות גאוס טען שלא תיתכן אלגברה (מעל הממשיים) של ווקטורים תלת-ממדיים במובן השגור של המושג "אלגברה". המתמטיקאי הרמן הנקל () הוכיח לראשונה ב-1867 שכל מערכת מספרים היפר-מרוכבים לא יכולה לקיים את כל חוקי האלגברה, ובך אישש את הטענה של גאוס, שהוא עצמו מעולם לא סיפק לה הוכחה. עם כל זאת, הייחוס של גילוי הקווטרניונים לגאוס שנוי במחלוקת כי לא ברור עד כמה בשלות מבחינה מתמטית פורמלית היו תוצאות אלו שלו; הוא מעולם לא טען כי גילה את הקווטרניונים, ובוודאי הוא לא פיתח את הנושא והפיץ אותו באופן אפקטיבי כמו המילטון בספרו הארוך "קווטרניונים" (1863). תורת המספרים ה-Disquisitiones Arithmeticae של גאוס נחשב ליצירת מופת שכוננה את תורת המספרים המודרנית. גאוס הנהיג בה לראשונה את הסימון ≡ לקונגרואנציות והציג באופן שיטתי תוצאות קודמות בתורת המספרים באמצעות אריתמטיקה מודולרית, הוכיח את משפט ההדדיות הריבועית, יצר את תורת התבניות הריבועיות (שבאמצעותה הוכיח, כתוצאה אחת מני רבות, שכל מספר טבעי ניתן להצגה כסכום של לכל היותר 3 מספרים משולשיים, ואף קבע את מספר הדרכים שמספר כלשהו ניתן להצגה כזאת), ניסח את בעיית מספר המחלקות (Class number problem) – השערה מרחיקת לכת שהייתה לה השפעה כבירה על התפתחות המתמטיקה ב-200 השנים הבאות, והציג את פתרון בעיית הבנייה בסרגל ובמחוגה של מצולעים משוכללים. ה-Disquisitiones Arithmeticae היה נקודת ההתחלה בעבור מתמטיקאים במאה ה-19 שהתמחו בתורת המספרים. הוא שימש כמקור בלתי נדלה של רעיונות מתמטיים, שחלקם הופיעו בו באופן מפורש. אחרים הופיעו בו בצורה בוסרית, ובישרו את הופעתם של רעיונות מתמטיים מתקדמים. ההתעמקות בספר בידי מתמטיקאים שונים הובילה לתאוריות מתמטיות שונות כמו תורת גלואה על פתרון משוואות אלגבריות, תאוריית האידיאלים של דדקינד, ויישומים מתמטיים שונים כמו סוגים של מבחני ראשוניות. כהדגמה של ההשפעה של מחקרים אריתמטיים על פיתוח תורת גלואה, נציין שגאוס הביא בספרו בנייה אלגברית מפורשת למצולע המשוכלל בעל ה-17 צלעות, המתקבלת מהצגת קוסינוס הזווית במצולע כזה על ידי סדרה של שורשים ריבועיים: . הדרך בה הגיע לתוצאה הזאת (שהוא תיאר בפרק השביעי של מחקרים אריתמטיים) מעידה על הבנה עמוקה של חבורת גלואה של הרחבות השדה הריבועיות, המקודדת את הקשרים המתמטיים הללו. הפרק השביעי של מחקרים אריתמטיים כולל גם את אחת התוצאות המרחיקות לכת ביותר שלו; במאמר 358 הוא נתן חסם למספר הפתרונות הרציונליים לקונגרואנציה מסוימת ממעלה שלישית (בשפה מודרנית הוא מנה נקודות רציונליות על עקום אליפטי), במה שנודע כמקרה הלא-טריוויאלי הראשון של משפט הסה וייל, אשר ניתן לפרש אותו גם כמקרה הלא-טריוויאלי הראשון של השערת רימן מעל שדות סופיים. אנדרה וייל ציין כי תוצאה זו ביחד עם תוצאות נוספות בכתביו הלא מפורסמים של גאוס הובילה אותו לנסח את השערות וייל; במיוחד הערה 146 מיומנו של גאוס מכילה אלמנטים רעיוניים רבים של הגישה המודרנית לבעיות מסוג זה, ולכן היא נתפסת לעיתים קרובות כקדימון להתפתחות מרחיקת הלכת שעברה תורת המספרים במאה ה-20, במהלכה נוצרו הן התשתית לגאומטריה האלגברית המודרנית והן הכלים לתקוף בעיות אריתמטיות הנוגעות לספירת נקודות רציונליות על יריעות אלגבריות כלליות. גאוס הוכיח גם את נוסחת מספר המחלקות (class number formula) הראשונה, בעבור שדות ריבועיים, זמן רב לפני פרסום הנוסחה בידי דיריכלה; את התוצאות הראשונות שלו בנוגע להערכות אסימפטוטיות של מספרי מחלקה הוא פרסם במאמרים 301–302 בפרק החמישי של ספרו, ומאוחר יותר חקר באופן לא גמור את השימוש בטורים דמויי פונקציית זטא כדי לחשב מספרי מחלקה. מיד לאחר מכן, במאמרים 303–304, הוא ניסח גם סדרה של השערות מרחיקות לכת (Gauss's class number problems), שחלקן ממשיכות להעסיק מתמטיקאים עד עצם היום הזה. בהקשר זה של הפן האנליטי יותר של עבודתו בתורת המספרים, גאוס הכיר גם את הטכניקות המתמטיות הקריטיות להוכחת משפט ארבעת הריבועים של יעקובי; הזהות שמקיימת החזקה הרביעית של פונקציית תטא, אשר בה השתמש יעקובי להוכחת המשפט, מופיעה באחד מכתביו הלא מפורסמים על פונקציות אליפטיות, כשלצידה מופיעה הערה על הצגת מספר כסכום של ארבעה ריבועים. המשפט הזה זכור בהיסטוריה של תורת המספרים כדוגמה הראשונה של שימוש בתבניות מודולריות להוכחת תוצאה בתורת המספרים. במקרה זה המחלוקת אינה האם הוא הכיר את טכניקות ההוכחה של המשפט, אלא האם הוא עשה את הדדוקציה הספציפית של הנוסחה המפורשת של יעקובי מהזהויות שגזר (הנוסחה של יעקובי לא מופיעה בכתביו באופן מפורש), אף על פי שזה סביר למדי, שכן זו נובעת בנקל מעבודתו. אחד החלקים העמוקים והטכניים ביותר בכל "מחקרים אריתמטיים" הוא החלק שבו בונה גאוס את חוק ההרכבה של תבניות ריבועיות בינאריות – אותו הוא מציג במאמרים 234–244 של הפרק החמישי של ספרו. "הרכבה" של תבניות ריבועיות בינאריות היא פעולה מתמטית שמקבלת שתי תבניות ריבועיות בינאריות ומחזירה תבנית שלישית כזאת באופן כזה שאוסף המספרים המיוצגים על ידי התבנית (כתבנית מעל השלמים) מורכב ממכפלות כל זוגות השלמים (n,m) כאשר n הוא מספר שמיוצג על ידי ו-m מיוצג על ידי . למשל, ההרכבה של התבניות והתבנית היא התבנית , כאשר x ו-y מחושבים כך: . גאוס הוכיח שהרכבה כזאת תמיד ניתנת לביצוע: תחילה הראה שניתן תמיד להרכיב תבניות ריבועיות בינאריות מאותה דיסקרימיננטה D, ולאחר מכן הרחיב את הגדרת חוק ההרכבה, באופן המאפשר להרכיב אף תבניות לא פרימיטיביות ובעלות דיסקרימיננטה שונה. תהליך הבנייה המדויק של פעולת ההרכבה - במסגרתו מראה גאוס כי היא קומוטטיבית ואסוציאטיבית - חשף מבנה אריתמטי פתלתל העומד ביסוד תורת התבניות הריבועיות הבינאריות, ולמעשה הדגים שאוסף מחלקות השקילות של תבניות ריבועיות בינאריות מדיסקרימיננטה D מהווה חבורה אבלית סופית ביחס לפעולת ההרכבה; חבורה זו נקראה בהמשך המאה ה-19 בשם "חבורת המחלקות" . חוק ההרכבה שלו עמד בליבה של התאוריה החישובית של תבניות ריבועיות במשך מאתיים שנה, וההכללה הראשונה שלו לתבניות מסדר שלישי ורביעי ניתנה בסדרת מאמרים מ-2004 של זוכה מדליית פילדס מנג'ול בהרגבה. בהקשר זה של הפן האלגברי של עבודתו האריתמטית, הוא הוכיח גם את המקרים n = 3 ו-n = 5 של המשפט האחרון של פרמה. גאוס פיתח הוכחה אלטרנטיבית אלגנטית למקרה n = 3 של המשפט האחרון, שהייתה בהירה יותר מההוכחה שניתנה על ידי אוילר. באמצעות פיתוח שיטתי של תכונות השדה הציקלוטומי השלישי (כאשר ) ושיטת הנסיגה האינסופית של אוילר ופרמה, הוא הוכיח את אי הפתירות של המשוואה במספרים שלמים מרוכבים; אף על פי שהתוצאה שלו הייתה כללית יותר, ההוכחה נתגלתה כברורה ופשוטה יותר מאשר במקרה הממשי. אף על פי שההוכחה שלו מובילה לאסטרטגיה שמצליחה בעבור ערכים אחרים של n, הוא מעולם לא העסיק את עצמו עם המשפט באופן שיטתי משום שלא החשיב את ההתמקדות בו למועילה במיוחד לעתיד ענף תורת המספרים. נקודות ראויות לציון אחרות בעבודתו של גאוס בתורת המספרים כוללות את הפרק השמיני הלא מפורסם של מחקרים אריתמטיים (שגאוס לא השלימו), ואת התוצרים המובהקים של עבודה זו: תאוריה שיטתית של המבנה של שדות סופיים, וחשוב מכך, הגילוי של חוקי הדדיות מסדרים גבוהים יותר. בחיבור זה תקף גאוס את הבעיה של קונגרואנציות ממעלה שרירותית מודולו מספר ראשוני וביסס כלים חשובים כדי לגשת לבעיות מהסוג הזה. בין היתר, גאוס חוקר את המבנה של שדות סופיים דרך אוטומורפיזם פרובניוס, ונעזר בנוסחת ההיפוך של מביוס כדי "לספור" את מספר הפולינומים האי-פריקים ממעלה n מעל שדה סופי (GF(p מודולו p. בחלקו האחרון של החיבור גאוס דן בהכללות אפשריות של חקירות אלו, ומוכיח גרסה מוקדמת של למת הנזל - תוצאה יסודית המאפשרת להרים תופעות מודולריות ביחס למספר ראשוני p לכדי חזקות הולכות וגדלות של אותו ראשוני. נקודת המבט בה נקט בחיבור קרובה לזו שננקטה מאוחר יותר על ידי אווריסט גלואה וריכרד דדקינד, כך שפרסומיהם "ייתרו" חיבור זה, אולם הוא עדיין נותר חשוב לצורך התחקות אחר שורשי הרעיונות המתמטיים של גאוס. ישנן ראיות שגאוס היה מודע חלקית לתפקיד הטכני המרכזי של למת הנזל בהתרת בעיות אריתמטיות מודרניות, כפי שעולה מהערות אחדות ביומנו או מן המניע שלו להוכחת למת גאוס על פולינומים. בתחילת המאה ה-20 הציג קורט הנזל את שדה המספרים ה-p-אדיים ובכך שפך אור על חקירות אלו, והציבן במסגרת מושגית שהפכה עד מהרה לאחד הכלים החשובים בתורת המספרים המודרנית. מבין עבודותיו המפורסמות בתורת המספרים, מאמריו שהוזכרו מקודם על חוק ההדדיות מסדר דו-ריבועי שניים בחשיבותם רק ל-"מחקרים אריתמטיים". בכך שהרחיב באופן שיטתי את מושא המחקר של תורת המספרים לשדה המרוכבים, גאוס עשה את הקפיצה הקונספטואלית המשמעותית שאפשרה את כינון תורת המספרים האלגברית. מאמריו אלו הנהיגו לראשונה את השימוש בחוג השלמים של גאוס (כולל את השימוש בראשוניי גאוס) וטיפלו בתכונות האריתמטיות שלו - תחת ההרחבה הזאת, מספרים שהם ראשוניים באריתמטיקה הרגילה כבר אינם כאלה יותר בחוג גאוס, שכן למשל: כך ש-5 אינו ראשוני בחוג זה. גאוס הראה הלכה למעשה כי חוג השלמים המרוכבים מהווה תחום פריקות יחידה; הווה אומר, כל מספר בחוג זה ניתן לפירוק לראשוני גאוס באופן יחידי, באופן אנלוגי למשפט היסודי של האריתמטיקה. לאחר מכן הוא מבסס את חשיבות חוג זה לחקר חוקי הדדיות מסדרים גבוהים, תוך הכללת רבים ממונחי המפתח של תורת המספרים האלמנטרית; למשל, הוא הוכיח את המשפטים האנלוגיים למשפט הקטן של פרמה וללמה של גאוס. במאמר גאוס ניסח את חוק ההדדיות מסדר דו-ריבועי בצורה הבאה: עבור שני מספרים ראשוניים גאוסיאניים (כלומר החוק מנוסח למספרים מרוכבים) ו- מתקיים: כאשר הוא ריבוע הנורמה של המספר המרוכב, ו- הוא סימן שארית החזקה מסדר רביעי של ביחס ל-, מעין הכללה של סימן לז'נדר שערכיה האפשריים הם שורשי יחידה מסדר רביעי. לאחר הניסוח של חוק ההדדיות מסדר דו-ריבועי, גאוס מוכיח במאמרו כמה מקרים פרטיים שלו; לדוגמה, בראשון מבין המאמרים הללו, הוא הוכיח את ההשערה של אוילר שהמספר 2 הוא שארית דו-ריבועית של מספר ראשוני (p ≡ 1 (mod 4 אם ורק אם p = a2 + 64b2. באשר להוכחה מלאה של החוק, לא ברור כיצד הוכיח אותו לראשונה; גאוס טען כי מצא את ההוכחות למשפטים הכלליים של הדדיות ממעלה שלישית ורביעית בסביבות 1814, לאחר מאמצים רבים, אך מאמריו מ-1828 ו-1832 לא הכילו הוכחה מלאה. בפרסום שלו (מ-1818) שמכיל את ההוכחה החמישית והשישית שלו לחוק ההדדיות הריבועית, הוא טען שהטכניקות של ההוכחות האלו (סכומי גאוס ולמת גאוס) יכולות להיות מיושמות להוכחת משפטי הדדיות כלליים יותר. הוכחה ציקלוטומית המבוססת על סכומי גאוס ממעלה רביעית אכן נמצאה בכתביו הלא מפורסמים; אף על פי כן, ייתכן כי היא נכתבה לאחר פרסום ההוכחה של אייזנשטיין, אשר התבססה על שיטות דומות. כתביו הלא מפורסמים כן מכילים תרומה מקורית אחת לחוק ההדדיות ממעלה רביעית; בעוד שמרבית ההוכחות שניתנו לחוק החל מ-1850 ועד היום הן פשוט וריאציות על ההוכחות שאייזנשטיין נתן במקור, גאוס הותיר אחריו הוכחה גאומטרית השונה בטיבה מזו שאייזנשטיין נתן. הוכחתו של גאוס התבססה על טכניקות מקוריות ביותר המערבות ספירת נקודות סריג בתוך צורות גאומטריות מסוימות, ולפיכך היא קרובה יותר מבחינה רעיונית לשיטות מתחום הגאומטריה של מספרים מאשר להוכחות האנליטיות של אייזנשטיין. ללא קשר לזהות בעל הקרדיט על ההוכחה הראשונה, המאמרים הללו זכורים בשל העושר והעומק של החקירות האריתמטיות שבאו בעקבותיהם – ההצגה של חוג השלמים הגאוסיאנים והטיפול המפורט בתכונות האריתמטיות שלו הציבה את הנושא בחזית המחקר על תורת המספרים וחוקי הדדיות, ובתוך מספר שנים שחלפו מאז פרסום המאמר הופיעו הוכחות שונות של חוקי ההדדיות מסדר שלישי ורביעי, שפורסמו על ידי אייזנשטיין, יעקובי, ודיריכלה. המאמר זכור גם כנקודת ציון מבחינת האופן שבו הוא שינה את תפיסתם של מתמטיקאים את המספרים המרוכבים, שעד אז נחשבו ל"פיקציות מטאפיזיות" בלבד; הוא משופע בדוגמאות ל"טענות אריתמטיות שמנצנצות בבהירות רבה יותר במסגרת האריתמטיקה המורחבת" (במילותיו של גאוס) ומכיל את אחד השימושים הרשמיים הראשונים בוויזואליזציה של המספרים המרוכבים כנקודות במישור המרוכב (ככל הנראה גאוס השתמש בתיאור המספרים המרוכבים כנקודות במישור עוד לפני עבודת הדוקטורט שלו, אך פרסמו רק ב-1831). גם עבודתו על חוק ההדדיות מסדר שלישי ראויה לציון, ובהערה למאמרו על חוג השלמים המרוכבים הוא ציין כי את המשפט ניתן להוכיח בדומה להדדיות ממעלה רביעית, באמצעות פיתוח האריתמטיקה בחוג השלמים של אייזנשטיין. הוכחה לחוק ההדדיות ממעלה שלישית נמצאה בכתביו; היא מבוססת על ההוכחה השישית שלו לחוק ההדדיות הריבועית, ומכילה כלמה את הטענה שחוג השלמים של אייזנשטיין הוא אוקלידי ולכן גם תחום פריקות יחידה. בעת שניסה לבסס תשתית אריתמטית לחוק ההדדיות מסדר שלישי, גאוס החל לחקור גם תבניות מעוקבות, ובמספר הערות מ-1808 הוא חקר את אוסף הפתרונות השלמים של המשוואה הדיופנטית , ואפיין את כל המספרים הראשוניים המיוצגים על ידי התבנית הזאת כאלו שעבורם n הוא שארית מעוקבת. אגף שמאל הוא הנורמה של המספר בשדה המעוקב הנוצר על ידי סיפוח , כך שמשמעות הפתרון היא למעשה איתור ה"יחידות" – איברים מנורמה 1, בשדה הנתון. בהקשר זה גאוס זיהה את ההגדרה הכללית של נורמה של איבר בשדה ציקלוטומי מסדר ראשוני (כפי שניתנה מאוחר יותר על ידי ארנסט קומר) – באחד מכתביו הלא מפורסמים מופיעה התייחסות מפורטת לנורמות של איברים כאלו עבור . חשיבות חקירתו על תבניות מעוקבות בכך שהייתה הרמז המתועד הראשון כיצד להכליל את התאוריה של תבניות ריבועיות למעלה גבוהה יותר, והרעיונות מאחוריה הם מקרה פרטי של משפט היחידות של דיריכלה (שכאמור לעיל הגיע לממצאיו באופן בלתי תלוי). לכמה מההשערות שלו בנוגע לתורת המספרים הייתה השפעה רבה, אף שברוב המקרים הוא לא הניח יסודות מוצקים כיצד להוכיח אותן. ההשערה של גאוס את משפט המספרים הראשוניים, אותו הוא גילה על בסיס חישובים מספריים אמפיריים מקיפים (גאוס ערך טבלה של כל המספרים הראשוניים עד ל-3 מיליון), נתנה הבנה טובה כיצד מתפלגים המספרים הראשוניים ברמת המקרו. למעשה, הוא שיער יותר מכך; בכתב לא מפורסם שלו תחת הכותרת "חוקים אסימפטוטיים של אריתמטיקה" הוא העלה על הכתב כמה תוצאות שמכלילות את משפט המספרים הראשוניים; הוא שיער שבאופן אסימפטוטי, מספר המספרים שקטנים מ- להם 2 גורמים ראשוניים הוא: , וכן שיער השערה כללית יותר לגבי ההתפלגות האסימפטוטית של מספרים k-כמעט ראשוניים. את התוצאות הללו הוא גזר תחת ההנחה שמשפט המספרים הראשוניים נכון; על סמך הנחה זו הוא חישב באמצעות שיטות מתוחכמות את חוקי ההתפלגות של המספרים הכמעט ראשוניים (ב-1901 בנה אדמונד לנדאו את המתודולוגיה שלו מחדש). מאוחר יותר הוא עידן את ההשערה שלו על צפיפות המספרים הראשוניים וטען כי היא תדירות ההופעה של המספרים הראשוניים "בסביבות" המספר x ולאו דווקא התדירות הממוצעת בתוך קבוצת המספרים הטבעיים מ-1 עד x, מה שמוביל ישירות לקירוב של פונקציית האינטגרל הלוגריתמי (מכתב לאנקה, 1849). אסטרונומיה פעילותו הראשונה של גאוס בתחום האסטרונומיה נעשתה בשנת 1799, במסגרת הסיוע שהעניק לקרטוגרף הפרוסי קרל לודוויג פון לקוק אשר הוביל באותה עת מיפוי טריגונומטרי של אזור וסטפאליה, מיפוי במהלכו נעשה שימוש נרחב בשיטת קביעת המיקום הגאוגרפי בעזרת מיקומם הנצפה של גרמי השמיים. גאוס פיתח אוסף נוסחאות מדויקות מהן ניתן לקבוע את הפרלקסה של הירח עבור כל רגע ומיקום גאוצנטרי של הצופה הארצי בהינתן הפרטים העדכניים של מיקום הירח, הישג שכרוך בפתרון כמה בעיות ויזואליות מורכבות המערבות טריגונומטריה כדורית. גאוס דיווח על ממצאיו אלו במכתבו ללקוק, שציין בדיווחיו ש"חישוביו של גאוס היו לו לעזר רב בחלק האסטרונומי של המיפוי", ועודדו ליצור קשר עם פרנץ פון זאך שניהל באותו זמן את מצפה הכוכבים בגותה. ניסיונו הראשוני של גאוס להיכנס לעולם האסטרונומיה היה בהתאם למסורת המאה ה-18, כך שהוא ניסה לנסח תאוריה של תנועת הירח – הבעיה המרכזית במכניקה השמיימית של אותה עת – שתהיה יעילה ומדויקת יותר מהתאוריות הקודמות. ניסיונו זה נעשה בעקבות בעיית הפרס שהציעה האקדמיה בפריז ב-1800, שדרשה חישוב מדויק יותר של טבלאות נתוני מיקום ירחיים על בסיס תאוריה אמינה יותר. עבודתו בתחום, חיבור לא גמור בעל חמישה פרקים תחת הכותרת "תאוריה של תנועת הירח", פורסמה רק לאחר מותו בכרך השביעי של הנכלאס שלו. המשוואות היסודיות שהוא גזר עשו שימוש בקו האורך הירחי כמשתנה הבלתי תלוי (ולא בזמן), ולפיכך הן דומות לאלו של קלרו וד'אלמבר, וממשיכות את קו המחשבה שלהן. התאוריה שלו מתיישבת בהיבטים רבים עם זאת של פלאנה מ-1832; חישוביו של גאוס על הפרטורבציות הירחיות הרוחביות (הפלקטואציות בנטייה של מסלול הירח) תאמו את התיאור של פלאנה במדויק. בו בזמן שגאוס עמל על חיבורו זה, הכרך השלישי של ספרו של לפלס "מכניקה שמיימית", שהעפיל ברוחב יריעתו בהרבה על חיבורו הבוסרי, כבר הופיע, וכן סדרת מאמרים של אסטרונומים אחרים ששחזרו רבים מהפרטים של התאוריה שלו שכנעו אותו לא להמשיך את כתיבת חיבורו. הידיעה החדשותית מ-1801 בדבר העצם השמיימי החדש שנתגלה (האסטרואיד קרס) סיפקה לו הזדמנות פז שונה בטיבה להטביע את חותמו בעולם האסטרונומי, מה שהניע אותו לשנות את מוקד מחקרו. עבודתו של גאוס על אסטרונומיה חישובית, "תאוריה של תנועת הגופים השמימיים בחתכי חרוט סביב השמש", עוסקת בקביעת מסלולם של גרמי שמיים (אסטרואידים, שביטים וכו') משלוש תצפיות גאוצנטריות; מספר התצפיות המינימלי המאפשר חישוב של ששת אלמנטי המסלול של גרם שמיימי. בספר גאוס מפתח את האלגוריתם השלם הראשון לחיזוי מסלול של עצם שמיימי משלוש תצפיות גאוצנטריות; הוא מכיל פתרון יעיל מבחינה חישובית לבעיית למברט באסטרודינמיקה, והוא מפורסם בשל האינטגרציה של שיטות מתמטיות שונות בו: שיטות סטטיסטיות (כולל ההצגה של "שיטת הריבועים הפחותים") לעידון איטרטיבי של המסלול המחושב, גאומטריות (בעיקר מטריגונומטריה כדורית) ואסטרונומיות שונות. הספר זכה לפרסום רב גם בשל הצלחתו במישור הדידקטי – בעבור קוראיו הוא שימש כמעין מדריך שיטתי לאסטרונומיה עכשווית, והציג תהליך מתמטי ברור ונוח לשימוש ידני – ומסיבות אלו בדיוק היה נגיש לא רק למיטב האסטרונומים, והפך לרפרנס מרכזי בכמה העשורים שלאחר מכן. עוד בטרם פרסום הספר, גאוס נעזר בשיטות דומות כדי לסייע באיתור כל שלושת האסטרואידים הבאים שנתגלו: פאלאס, יונו, ווסטה. ההצלחה החוזרת ונשנית הדגימה את יכולות השיטה שלו. הישג משמעותי לא פחות של גאוס באסטרונומיה היה עבודתו על חישוב מסלולו של פאלאס, שחולף בסמוך לצדק ולכן חווה פרטורבציות משמעותיות, וכמו כן חווה הפרעות כבידתיות משמעותיות גם משבתאי, כך שמסלולו רחוק מלהיות קפלרי (אליפטי). למעשה, בשנים 1810–1818 התמה הדומיננטית ביותר של עבודתו האסטרונומית הייתה חישוב מדויק ככל האפשר של מסלולו הלא-סדיר של פאלאס. בכתביו הלא מפורסמים ניתן למצוא קטעים מתמטיים ארוכים המתארים את הטכניקות שפיתח. אחד הכתבים האלה הוא מאמרו הארוך בצרפתית "הצגה של שיטה חדשנית לחישוב הפרעות פלנטריות יחד עם יישום לחישוב כמותי של הפרעות התנועה של פאלאס", שהוא חיבר ב-1812 לתחרות של האקדמיה הצרפתית למדעים, ושלא פורסם בימי חייו. לאחר מאמצים אדירים, גאוס ויתר על השלמת המשימה הזאת, כשהגיע למסקנה שהיא גוזלת חלק ניכר מזמנו. מה שמנע ממנו להשיג הסבר מספק לתנועתו של פאלאס היה, לדעת אסטרונומים מודרניים, שהוא ערך את חישוביו עד לסדר שלישי בלבד, במקום להמשיך את הפיתוח עד לסדר חמישי. העורך של עבודתו האסטרונומית של גאוס, האסטרונום Martin Brendel, ציין ב-1906 שבעבודתו על פאלאס "גאוס כמעט השלים לבדו משימה אדירה, שאפילו כיום אסטרונומים נרתעים מאוד מלגשת אליה". בימינו בעיות כאלו נפתרות כמעט באופן בלעדי על ידי סימולציות ממוחשבות מורכבות המדמות את השינוי במסלולי אסטרואידים כתוצאה מהאפקט הכבידתי של כוכבי הלכת המסיביים במערכת השמש. עם זאת, במאמרו מ-1818 על חישוב הפרטורבציות של פאלאס, "קביעה של המשיכה שכוכב לכת יפעיל בנקודה שרירותית נתונה, אם המסה שלו הייתה מפולגת באופן רציף לאורך מסלולו ובפרופורציה לזמן שלוקח לו לעבור את חלקי מסלולו", גאוס פיתח כלי מתמטי שנקרא שיטת הטבעת האליפטית (elliptic ring method) המאפשר לחשב בסדר ראשון את הפרטורבציה הממוצעת בפרקי זמן ארוכים (פרטורבציה סקולרית), שצדק יוצר במסלולו של פאלאס. המאמר הזה הוא גם המאמר היחיד שפורסם בחייו בו גאוס פרסם חלק מעבודתו על הממוצע האריתמטי גאומטרי. לקראת סוף המאה ה-19, האסטרונום האמריקני ג'ורג' ויליאם היל עיבד את "שיטת המיצוע" של גאוס כך שתתאים יותר לשימוש אסטרונומי, וב-1881 יישם אותה ישירות לבעיית ההפרעות הסקולריות שיוצר כוכב הלכת נוגה במסלולו של כוכב חמה. בניגוד להישגים כבירים אלו, שאר עבודתו האסטרונומית של גאוס מייצג, לדעת בני זמנו, מה שהיה בעיקר "בזבוז" של כישרונו; עבודתו האחרת עסקה בעיקר באסטרונומיה תצפיתית ובהיבטים מעשיים שונים כגון שכלול המכשור האסטרונומי של מצפה הכוכבים בגטינגן, תחומים שבהם גאוניותו המתמטית באה פחות לידי ביטוי. עם זאת, גם מחקרים מעשיים אלו הניבו תרומות תאורטיות אחדות לאסטרונומיה, שכללו חישובים של טבלאות אברציה ונוטציה (ב-1808). מ-1819 ואילך פצח גאוס במחקר שיטתי של התנועה הכוללת של מערכת השמש במרחב הגלקטי; דרך התכתבויותיו הענפות הוא היה בין הראשונים לפתח שיטות להעריך את התנועה השמשית במונחי התנועות העצמיות של כוכבי השבת המרוחקים יותר. אנליזה מתמטית פונקציות אליפטיות, טורים היפרגאומטריים, תבניות מודולריות אחד הגילויים העצמאים הראשונים של גאוס היה מושג הממוצע האריתמטי-גאומטרי (AGM) של שני מספרים ממשיים חיוביים; המחקר השיטתי שערך על הממוצע הזה הוביל אותו לגלות עולם מתמטי אשר (במילותיו של גאוס עצמו) "כמות האמיתות שניתן לגלות בו גדולה לאין שיעור מאשר זו שהפונקציות הרגילות אוצרות בחובן". הוא גילה את הקשר שלו לאינטגרלים אליפטיים בשנים 1798–1799, דרך הטרנספורמציה שגילה באופן עצמאי הנקראת טרנספורמציית לנדן (Landen transformation). אחד החיבורים המרכזיים שלו בקשר לזה הוא לקט של כתבים תחת הכותרת "Arithmetisch Geometrisches mittel". לקט זה ביחד עם מאמרים רבים נוספים, מכיל עושר אדיר של תגליות מתמטיות, ורבות מן התוצאות במאמרים אלה הן בין התוצאות מרחיקות הראות ביותר של גאוס, אשר הייתה להן השפעה רבה על התפתחות המתמטיקה בשלהי המאה ה-19, כאשר מתמטיקאים אחרים נתוודעו להישגיו דרך הפרסום ההדרגתי של כתביו הלא מפורסמים. כתבים אלו הראו שעוד לפני סיום העשור הראשון של המאה ה-19, גאוס הכיר רבות מהתוצאות שהופיעו לראשונה בחיבורו המהפכני של קרל גוסטב יעקב יעקובי מ-1829 "Fundamenta nova theoriae functionum ellipticarum": בין היתר גילה גאוס את התכונה היסודית של פונקציות אליפטיות – שהן מהוות באופן טבעי פונקציות בעלות שני מחזורים בלתי תלויים , מעל R - וחישב את שני המחזורים הבלתי תלויים שלהן במקרים רבים, הוכיח תוצאות חשובות על הקשר בין אינטגרלים אליפטיים והממוצע האריתמטי גאומטרי, חקר לעומק את הפונקציות הלמניסקטיות (שניתן לחשוב עליהן כעל הכללה של הפונקציות הטריגונומטריות הרגילות), גילה והוכיח את זהות המכפלה המשולשת של יעקובי - שממנה נובעות תוצאות רבות על פונקציות תטא, הגדיר את המקדמים הבינומים הגאוסיים, ועוד. כמה קטעים מתמטיים בכתבים אלה מעידים שגאוס הכיר היטב את היסודות של התאוריה שתושלם בסופו של דבר בעבודתם של פליקס קליין ו-Fricke על תבניות מודולריות. אין זה מקרי, שכן קליין ו-Fricke היו מעורבים מאוד בפרסום הכתבים של גאוס וחקרו את התוצאות של גאוס מקרוב. למשל, קליין מציין בספרו על התפתחות המתמטיקה במאה ה-19 כי האינווריאנט j של עקומים אליפטיים (הקבוע האבסולוטי של קליין; זוהי תבנית מודולרית ממשקל אפס), מן המושגים המרכזיים בתאוריה של תבניות אלו, הוצג לראשונה על ידי גאוס, אשר כינה אותו "Summatorische Function". גאוס הציגו בהקשר של מחקרו על הממוצע האריתמטי-גאומטרי של זוג מספרים מרוכבים – נושא שגאוס החשיבו כדרך הטבעית ביותר להתוודע ל"תמונה המודולרית" – ושבמסגרתו ביסס תוצאה עמוקה ביותר על היצירה של אינסוף הערכים השונים של הממוצע משני ערכים "פשוטים ביותר" שלו. בהקשר זה, הוא רשם גם את הדוגמאות הראשונות לטורי אייזנשטיין, וגילה את ההצגה המפורסמת של ויירשטראס של משתנה האינטגרציה x שבאינטגרלים אליפטיים מגנוס 1 כמנה של שתי הפונקציות השלמות שכונו על ידי ויירשטראס (כאשר u הוא ערך האינטגרל האליפטי). כתביו מכילים אף מספר איורים שמראים כי הוא היה מודע לצד הגאומטרי של התאוריה; אחת התוצאות המשמעותיות שלו, שמתקשרת גם לעבודתם של מתמטיקאים מאוחרים יותר על מודלים של גאומטריה לא אוקלידית, היא הגילוי של ריצוף של מודל הדיסק של פואנקרה על ידי משולשים "שווי צלעות" עם זוויות שכולן שוות . גאוס בחייו פרסם כמעט מאום ממה שהשיג על תורת הפונקציות האליפטיות, אולם הוא כן פרסם מאמר שחשף מעט מהרעיונות שלו בנוגע לעצם מתמטי קשור – הפונקציה ההיפרגאומטרית. במאמר "חקירות כלליות חדשות על הטור האינסופי" מ-1813, הוא סיפק את הטיפול השיטתי הראשון בפונקציה ההיפרגאומטרית הכללית, והראה שרבות מהפונקציות המוכרות באותה עת, כדוגמת הפונקציות האלמנטריות ופונקציות מיוחדות מסוימות, הן מקרה פרטי של הפונקציה ההיפרגאומטרית. בכך הוא המשיך את התוכנית האנליטית השיטתית של אוילר ויוהאן פרידריך פף, שפרסמו לפניו מחקרים (מצומצמים למדי) שעסקו בטור ההיפרגאומטרי. המאמר קושר גם בין שברים משולבים עם ערכים מרוכבים למנות של פונקציות היפרגאומטריות, ומכיל תוצאות רבות על פונקציות טרנסצנדנטיות כמו פונקציית גמא ופונקציית הדיגמא; אחת התוצאות העמוקות ביותר בו, שלה גם הקשרים אריתמטיים מעניינים, היא "משפט הדיגמא של גאוס", המאפשר לבטא את פונקציית הדיגמא עבור כל הארגומנטים הרציונליים באמצעות קבוע אוילר-מסקרוני ופונקציות אלמנטריות בלבד. מלבד התגליות שבחיבור, הייתה לו חשיבות רבה גם להתפתחות המתמטיקה הריגורוזית, שכן תואר בו מעיין מודל לחקר התכנסות של טורים. בחלקו השני הלא מפורסם של המאמר - "קביעה של הטור המייצג משוואה דיפרנציאלית מסוימת מסדר שני", גאוס הרחיב את תחום ההגדרה של הפונקציה ההיפרגאומטרית, ודן בהתנהגות שלה בכל המישור המרוכב. כדי לעשות זאת הוא נקט בגישה שונה, וחקר פונקציות היפרגאומטריות לא באמצעות הצבת ערכי פרמטרים שונים בטור ההיפרגאומטרי שמייצג אותן, אלא דרך אפיונן כפתרונות של המשוואה הדיפרנציאלית היסודית שהן מקיימות: . מיד לאחר ההצגה של המשוואה הדיפרנציאלית, גאוס בוחן את המבנה האנליטי המורכב של הפונקציה ומפתח ישירות מהמשוואה תכונות של הפונקציה כגון ערכיה בנקודות מיוחדות מסוימות וטרנספורמציות שונות שלה; אף על פי שלא זיהה במפורש את המושג של נקודת סינגולריות רגולרית של משוואה דיפרנציאלית, הוא מצא פיתוחים לטורים של שני הפתרונות הבלתי תלויים של המשוואה ההיפרגאומטרית בסביבת כל אחת משלוש נקודות הסינגולריות שלה (הממוקמות ב-). בעקבות ניתוח של תכונה פרדוקסלית של טרנספורמציה ממעלה שנייה של הפונקציה ההיפרגאומטרית אותה גילה, גאוס מעלה לראשונה את בעיית המונודרומיה (monodromy) - הנוגעת להתנהגות הרב-ערכית של הפונקציה ההיפרגאומטרית כאשר ממשיכים אותה אנליטית. ארנסט קומר גילה ב-1836 את מרבית התוצאות שבחלק זה, מה שבמובנים רבים ייתר אותו. החקירות האנליטיות של גאוס על הפונקציה ההיפרגאומטרית החלו במובנים רבים את פריחת תת-ענף הספרות המתמטית ששמות בולטים מהעשורים הבאים כמו ארנסט קומר, ברנהרד רימן, הרמן שוורץ ולזרוס פוקס היו כה מעורבים בפיתוחו. סוד ההשפעה שלהן טמון בכך שהן רמזו על קשר אינטימי בין תורת החבורות לתאוריה האיכותית של משוואות דיפרנציאליות במישור המרוכב; כיוון שגאוס הראה שניתן לקבל פתרון אחד של המשוואה ההיפרגאומטרית מפתרון אחר באמצעות הפעלת טרנספורמציה מתאימה על , הדבר רמז על כך שהיחסים הפנימיים בין כל הפתרונות של משוואה דיפרנציאלית ניתנים לקידוד בעזרת פעולת חבורה של טרנספורמציות. במאמרו המפורסם מ-1857, רימן תיאר את ההתנהגות ה"גלובלית" של הפונקציה דרך הבנייה של מטריצת המונודרומיה שלה והצגת הטרנספורמציות הליניאריות הקשורות בה; הגישה הקונספטואלית של רימן הביאה לבשלות את הנושא, ואפשרה לגזור את כל התכונות הידועות של הפונקציה ההיפרגאומטרית בעזרת כמות מועטה בהרבה של חישובים אלגבריים, תוך התייחסות גם למקרה הכללי יותר של מיקום שרירותי של נקודות הסינגולריות. מושא החקירות הללו הוכנס בסופו של דבר למסגרת עם ניסוח הבעיה ה-21 של הילברט (בעיית רימן-הילברט), שדורשת להוכיח קיום של משוואות דיפרנציאליות ליניאריות עם חבורת מונודרומיה נתונה. יסודות האנליזה המרוכבת עדות נוספת להבנתו של גאוס את הנושא של היסודות הרעיוניים של האנליזה המרוכבת היא מכתבו לפרידריך בסל מ-1811, שזכור כמסמך הראשון שבו מופיעה הקביעה של "המשפט היסודי של פונקציות של משתנה מרוכב" - משפט האינטגרל של קושי (כ-15 שנה לפני עבודתו היסודית של אוגוסטן לואי קושי בתחום), שקובע שהאינטגרל הקווי של פונקציה מרוכבת הולומורפית לאורך מסלול סגור שווה לאפס (כל עוד התחום אינו מכיל נקודות סינגולריות) - ובשל ההבנה שהוא הציג על הרב-ערכיות של פונקציות מרוכבות מסביב לנקודות סינגולריות. במכתבו מסביר גאוס את הרב-ערכיות של פונקציית הלוגריתם כתוצאה של אינטגרציה קווית במישור המרוכב של הפונקציה לאורך קונטור מעגלי מסביב לנקודת הסינגולריות שלה ב-z = 0, תוך זיהוי נכון של ערך השארית שמתווספת בכל מחזור אינטגרציה (דוגמה זאת למעשה שופכת אור על נוסחת אוילר באנליזה מרוכבת). במקום אחר בכתביו הוא כתב כי: "ידיעה מלאה של טבעה של פונקציה אנליטית חייבת לכלול גם הבנה של התנהגותה בעבור ערכים מדומים של הארגומנט שלה. לעיתים קרובות האחרונה היא חיונית אפילו בעבור הערכה נאותה של התנהגות הפונקציה בעבור ארגומנט ממשי.". מילים אלו מתכתבות במידת מה עם אחד ההישגים המרכזיים של תורת הפונקציות המרוכבות במאה ה-19 - התרתם של אינטגרלים ממשיים סבוכים באמצעות כלים מאנליזה מרוכבת. ב-1805, במסגרת מחקריו האסטרונומיים הלא מפורסמים על פתרון משוואת קפלר, גאוס נתן ביטוי אסימפטוטי למקדמי הטור הטריגונומטרי המייצג את ההפרש בין האנומליה האמיתית והממוצעת. כחלק ממחקרו זה גילה גם את תופעת גבול לפלס , תופעה במסגרתה הטור הטריגונומטרי הנידון מתבדר בעבור ערכי אקסצנטריות הגדולים מערך קריטי מסוים (כשני עשורים לפני עבודתו הבלתי תלויה של לפלס בנושא). ממצאיו על ההתנהגות האסימפטוטית של מקדמי הטור הטריגונומטרי תאמו את הנוסחה שנמצאה על ידי יעקובי ב-1849, אולם הדרך בה הגיע אליה הייתה לאין ערוך קצרה יותר. כדי "לפצח" את התנהגות המקדמים, גאוס הפעיל טרנספורמציה מדומה מסוימת. אף שלא הסביר את הרעיון מאחורי ההצבה, מתמטיקאים מאוחרים יותר הראו כי בחירת הצורה המדויקת של הטרנספורמציה מרמזת על שימוש סמוי בנוסחת השאריות על אינטגרציה במישור המרוכב, כך שניתן לראות בפתרונו לבעיה אסטרונומית זו את אחד היישומים של רעיונותיו על יסודות האנליזה המרוכבת. בערוב ימיו הביע גאוס בפני שומאכר (במספר מכתבים מ-1850) את רצונו לכתוב חיבור על ההתכנסות של טורים טריגונומטריים, אשר יכלול גם את ההקשרים ל"דוקטרינה של גדלים מרוכבים". עם כל זאת, כל מה שהשיג בנושא נתגלה רק לאחר מותו, וגאוס לא לקח בחלק בבנייה בפועל של תורת הפונקציות המרוכבות; זו נעשתה באופן שיטתי וישיר על ידי קושי, אבל, יעקובי, ליוביל, רימן ואחרים. העתקות קונפורמיות מנקודת מבט מתמטית מודרנית, עבודתו של גאוס על העתקות קונפורמיות קשורה בקשר הדוק לרעיונותיו על יסודות האנליזה המרוכבת, אם כי לא ברור אם היה מודע למלוא ההיקף של ההקשרים האנליטיים והגאומטריים של התורה של העתקות אלו. הפרסום המרכזי שלו בהקשר זה הוא מאמרו זוכה הפרס של האקדמיה הדנית למדעים משנת 1823, "פתרון כללי לבעיה של מיפוי משטח אחד על משטח אחר כך שהשניים יהיו דומים זה לזה בחלקיהם הקטנים ביותר", שבו עסק בפן המתמטי הטהור של התורה של מיפויים קונפורמיים. מטרתו המוצהרת של המאמר הייתה קביעת הפונקציות שמעתיקות את פני השטח של משטח כללי כלשהו אל פני השטח של משטח אחר באופן משמר-זוויות, וגאוס במכוון התייחס להעתקות אלו בתור פונקציות מרוכבות. תחילה הוא חוקר את המקרה של העתקה ממישור למישור, ובהתייחס אליו מציג את הטענה החשובה שהעתקה היא קונפורמית אם ורק אם היא הולומורפית או אנטי-הולומורפית; כלומר אנליטית במובן המרוכב. מיד לאחר מכן הוא חוקר את המבנה המרוכב שמשרה המטריקה של משטחים עקומים, ונעזר בבנייה זו כדי לגזור קריטריון קונפורמיות כללי בין שני משטחים. תוך כדי כך הוא נעזר באופן לא מפורש בכלי אנליטי חזק שרלוונטי לבעיה של מיפוי משטחים עקומים - משוואת בלטרמי, שהיא משוואה דיפרנציאלית חלקית שמקיימות העתקות מרוכבות בין משטחים, אשר ניתן לחשוב עליה כעל הכללה של משוואות קושי-רימן למשטחים בעלי עקמומיות שונה מאפס. הוא עשה בה שימוש כדי להוכיח קיום מקומי של קואורדינטות איזותרמיות על משטח עם מטריקה אנליטית רימנית. בהמשך מאמרו הדגים את המשפט שלו למקרים של מיפוי קונפורמי של משטח שרירותי על גבי מישור, חרוט וכדור, וסיים בדיון במיפוי קונפורמי של משטח על גבי האליפסואיד הכללי. במאמר זה מופיעה בפעם הראשונה הפרמטריזציה של משטח עקום באמצעות מספרים מרוכבים, באופן שמזכיר את הרעיון המודרני של יריעה מרוכבת. ראויה לציון העובדה שרימן העריך במיוחד את מאמרו של גאוס על העתקות קונפורמיות, שכן הוא קרא אותו ביסודיות רבה והתייחס אליו במפורש בעבודת הדוקטורט הזכורה שלו מ-1851, אשר יצרה בסיס גאומטרי אוניברסלי לתורה של פונקציות מרוכבות בדמותם של משטחי רימן. כמו במרבית תחומי עיסוקו של גאוס, חלקה הלא מפורסם של עבודתו על מיפויים קונפורמיים מרשים אף יותר ממה שפרסם בחייו. השיא של עבודתו בנושא עסק בבעיה של בניית העתקה קונפורמית במישור המרוכב מפנים האליפסה לעיגול היחידה הפתוח – בשונה מהבעיה של מיפוי חלקה החיצוני של האליפסה (תחום המישור שאינו נמצא בתוכה) לעיגול היחידה, בה ניתן לבנות את ההעתקה בקלות יחסית בעזרת התמרת ז'וקובסקי, במקרה זה הפתרון קשה בהרבה ומערב פונקציות אליפטיות. במספר קטעים מתמטיים המתוארכים ל-1839 הוא חקר את הבעיה ותיעד את פתרונו; ממצאיו תאמו את הנוסחה שנמצאה הרבה מאוחר יותר על ידי הרמן אמדאוס שוורץ (אשר מצאה בעזרת טכניקות ששולבו מאוחר יותר בהוכחות קונסטרוקטיביות של משפט ההעתקה של רימן). הפתרון שמצא מעיד גם שהיה מודע לזיקה בין תורת המיפויים הקונפורמיים לתורת הפוטנציאל, שכן כדי למצאו הוא התבסס הן על עבודתו המוקדמת על אינטגרלים אליפטיים ופונקציות תטא והן על רעיונותיו מתורת הפוטנציאל – רעיונות אשר גיבש בתקופה שקדמה לפתרונו זה – תקופה בה חקירות פיזיקליות על פוטנציאלים היו במוקד עיסוקיו. אנליזה ממשית תגלית נוספת שלו מנושא אחר לגמרי היא התפלגות Gauss-Kuzmin, שמופיעה בהערה 113 ביומנו. התגלית העמוקה הזאת מתארת את השכיחות האסימפטוטית של מספרים טבעיים בפיתוח לשבר משולב של משתנה מקרי המתפלג באופן אחיד בקטע (0,1). גאוס כתב כי: כאשר ו- מסמלת את פונקציית הרצפה. במכתב ללפלס מ-1812 גאוס דיווח לו על ממצא זה, ואף הציע לו לעסוק בבעיה ההסתברותית של הערכת גורם השגיאה בחוק האסימפטוטי שלו. גאוס כתב כי יש לו הוכחה בהירה לעובדה הזאת, אולם רק בשנת 1928 הצליח Kuzmin לבנות אותה מחדש, שאף נתן חסם על קצב ההתכנסות – ובכך ענה על השאלה שהעלה גאוס. ההערה הזו מרשימה במיוחד לאור העובדה שהיא נכתבה יותר ממאה שנים לפני שכלים מודרניים "חזקים" כמו תורת המידה והתורה הארגודית נוצרו, וכיוון שגאוס לא הותיר הרבה מסמכים הנוגעים לחוק הזה, לא ברור כיצד הוא הגיע לתוצאה זו. גאודזיה מתוך עבודתו על הסקר הגאודזי של הנובר צמחו מספר עבודות תאורטיות, שהבולטות שבהן כללו מאמר אחד מ-1828 בו סיכם את רעיונותיו על צורת כדור הארץ, המאמר "מדידת הפרש קווי הרוחב בין אלטונה וגטינגן" (1828) שנעשה בו שימוש מיומן ברגרסיה ליניארית, והחשוב מכל הוא ספרו "מחקרים על היסודות של גאודזיה גבוהה" (1843 ו-1846) שפורסם בשני חלקים והתבסס על המיפוי הקונפורמי של האליפסואיד לספירה. שתי העבודות היו בעלות השפעה אדירה על התפתחות הגיאודזיה, הן מהצד התאורטי והן מהצד המעשי. הכרך הראשון של ספרו על גאודזיה עוסק בבעיה הקרטוגרפית של בניית העתקות קונפורמיות של אליפסואיד לכדור, לנוחיות שימושם של גאודזיסטים. כיוון שגאוס כבר הראה שלא ניתן למפות אליפסואיד לכדור בלי עיוותים, השיטה שלו התבססה על מיפוי אזורים קטנים של האליפסואיד לאזורים כדוריים באופן כזה שהעיוות יהיה מינימלי, תוך התאמת הפרמטרים של ההעתקה מחדש בכל קו רוחב של האליפסואיד. הטכניקות בהן גאוס השתמש היו מאנליזה מרוכבת וטריגונומטריה ספירית. הכרך הראשון מסתיים במספר בעיות הקשורות במשולשים כדוריים. הכרך השני של ספרו מוקדש לפתרון של בעיות דומות אלא שהפעם הן מתייחסות למשולשים על אליפסואיד. בעזרת ערכים ממוצעים של קווי רוחב ואזימוט גאוס גזר שש נוסחאות אשר פותרות את הבעיה באופן מכני באמצעות שימוש בטבלאות נומריות שחישב בעצמו. הטכניקות שתיאר היו בשימוש נרחב על ידי גאודזיסטים עד סוף המאה ה-19. ספר זה ביחד עם כתבים אחרים שנמצאו בעזבונו, היווה את הבסיס להעתקת Gauss-Kruger שהתפתחה בשנת 1912, וזכתה למעמד איתן כבסיס לפיתוח כל הרשתות הטופוגרפיות המתחשבות בצורה האליפסואידית של כדור הארץ, ומשום כך אומצה במהלך המאה ה-20 ככלי מיפוי בסקלה גלובלית על ידי מדינות רבות. סטטיסטיקה הטיפול בתצפיות עם שגיאות העסיק את גאוס לראשונה בשנים 1794–1795. מאוחר יותר, עבודתו על בעיות אסטרונומיות אילצה את גאוס בעל כורחו להתעסק עם בעיות סטטיסטיות הקשורות במזעור השפעת שגיאות המדידה על תוצאות החיזוי של תהליכי חישוב אסטרונומיים. בספרו על אסטרונומיה מ-1809, גאוס תיאר לראשונה באופן מלא את ההתפלגות הנורמלית. גאוס בספרו תיאר את שיטת הריבועים הפחותים ושיטת אמידת נראות מרבית, שתיהן שיטות יסודיות ביותר המשמשות רבות בסטטיסטיקה, ועשה בהן שימוש על מנת לנתח נתוני מדידות אסטרונומיות שלעיתים סתרו זו את זו. כדי לאמוד את השגיאה של המדידות, גאוס בחר להניח כי הממוצע האריתמטי הוא הערך שממזער את שגיאת המדידה. כלומר, המדידה שמרחקה מן הממוצע האריתמטי הוא המזערי, היא בהסתברות גבוהה הקרובה ביותר לערכים האמתיים. תחת הנחה זו הוא חישב ומצא כי ההתפלגות הנורמלית מתארת את שגיאת המדידה, וסיפק נוסחה של ההתפלגות הנורמלית הסטנדרטית. מאוחר יותר, גאוס עשה שימוש בכלים הסטטיסטיים שפיתח במסגרת המדידות הגאודטיות שביצע, ואחת מתרומותיו לגאודזיה הניסויית היא זיהוי השגיאות השיטתיות העיקריות במדידת זוויות, כשלאחר מכן הוא הציע אמצעים להעלים את השפעתן. ענף הגאודזיה והמדידה של צורת כדור הארץ היה אזור נוח במיוחד ליישום הכלים החדשים של הסטטיסטיקה אותם פיתח, וזהו היה התחום אשר בו מצא גאוס את אחד היישומים הפוריים והעשירים ביותר של שיטת הריבועים הפחותים שלו, וכתוצאה הוא פרסם את חיבורו משנת 1823 "תאוריה של תחשיב התצפיות המושפע באופן מינימלי משגיאות" בו דן בקלקולוס התצפיות באופן מעמיק. בחיבור זה גאוס פרסם הצדקה חדשה ואיתנה יותר לשיטת הריבועים הפחותים; הוא הוכיח ששיטת הריבועים הפחותים מניבה את האומד חסר ההטיה הליניארי הטוב ביותר, במובן שהשונות שלו היא הנמוכה ביותר מבין כל האומדים הליניאריים חסרי ההטיה. תוצאה יסודית זאת, שנחשבת לאבן הפינה באנליזה המודרנית של רגרסיה, נודעה כמשפט גאוס-מרקוב. בחיבור זה, שהיה לא מוכר יחסית בעולם דובר האנגלית במהלך המאה שלאחר פרסומו, ישנם פיתוחים רבים מעניינים מאוד: גאוס הציג והוכיח את אי-שוויון גאוס (שהוא אי-שוויון מטיפוס צ'בישב), כמו גם אי שוויון על מומנטים מסדר רביעי של שגיאות (Gauss-Winkler inequallity). במאמרים 38–40 של החיבור, גאוס גזר חסם עליון ותחתון לתחום הערכים בו עשויה להימצא השונות של אומדן השונות המדגמית. מאוחר יותר, המתמטיקאי הרוסי אנדריי קולמוגורוב גילה שהחסם התחתון של גאוס שגוי, וב-1947 פרסם נוסחה מתוקנת. באותו חיבור גאוס גם הציג תהליכים איטרטיביים (שתוארו על ידי דדקינד), ופיתח שיטות ריבועים פחותים רקורסיביות אשר נתגלו מחדש רק ב-1950 על ידי Plackett, כך שהם נחקרו לראשונה לעומק רק לאחרונה. במאמרו מ-1816 על הדיוק של אומדים סטטיסטיים, גאוס העריך את הדיוק של אומדים של הנעלמים של מערכת משוואות ליניאריות, ושל פונקציות ליניאריות של אלו. הוא הוכיח בו שבעבור סדרת שגיאות מפולגת נורמלית , המדד לדיוק נאמד בצורה הטובה ביותר על ידי מאשר על ידי בעבור k שונה מ-2. זה היה בקונטקסט של עבודתו הנרחבת בעיבוד סטטיסטי של תוצאות מדידות וחישובים אסטרונומיים וגאודטיים שהוא פיתח את הטכניקות הרבות באלגברה ליניארית הנושאות את שמו; הכמויות העצומות של נתונים איתן נאלץ לעבוד כדרך קבע הובילו באופן טבעי למשוואות ליניאריות בנעלמים רבים. בין היתר הציג במאמר 182 של ספרו על אסטרונומיה מ-1809 את תהליך גרם-שמידט, ופירק באמצעותו מטריצה A למכפלת מטריצה אורתוגונלית Q ומטריצה משולשית עליונה R – שיטה שנקראת כיום פירוק QR. כמו כן, במכתב פרטי מ-1823 לעמיתו גרלינג הוא תיאר את שיטת גאוס-זיידל – שיטה איטרטיבית לפתרון סוג מסוים של מערכות משוואות ליניארית, שבמקרים מסוימים מתכנסת מהר יותר לפתרון מאשר שיטות אחרות. בנספח לחיבורו מ-1823 על סטטיסטיקה, הוא תיאר את פירוק שולסקי. את העיסוק של גאוס במתמטיקה אקטוארית ניתן לפרש כאחד היישומים של עבודתו בסטטיסטיקה. במשך מספר שנים הוא ניהל את קרנות הפנסיה של אלמנות הפרופסורים באוניברסיטת גטינגן, והתוצרים של פרויקט זה - מספר מאמרים שעוסקים בהיבטים שונים של מתמטיקה פיננסית, היוו הדגמה מופתית ליישום של תורת ההסתברות לאנליזה של בעיות כלכליות. גאוס נעזר בנתוני תמותה מפורטים כדי לבצע את החישובים שלו. אחת התוצאות שלו היא נוסחת התמותה של גאוס (Gauss´s Mortality Formula), מקרה פרטי של התפלגות Gompertz, המתארת את התפלגות תוחלת החיים של אוכלוסיות שונות. יסודות הגאומטריה; גאומטריות לא אוקלידיות על אף טענותיו של גאוס, שאלת היקף הקרדיט הניתן לו על גילוי הגאומטריות הלא אוקלידיות נתונה למחלוקת בקרב היסטוריוני המתמטיקה, מחלוקת שחריפה יותר מבכל תחום אחר בו הוא עסק. קשה מאוד להכריע בשאלה עד כמה חזה גאוס את תגליותיהם המאוחרות יותר של בולאי ולובצ'בסקי כי הוא לא כתב שום תיעוד שיטתי של רעיונותיו לפני 1831, ונחוצה בנייה מחדש של תהליך החשיבה שלו על פי נקודת המבט המתמטית המודרנית והמסמכים המעטים שיש בשנים שקדמו ל-1831. היסטוריונים נטו לשייך את "ההרהורים המתמטיים" שלו לשלוש תקופות שונות: תקופת "הגישושים" הראשונית בשנים 1792–1813, התקופה הבשלה יותר רעיונית שבשנים 1813–1831, וזו שמ-1832 (כשנתוודע לראשונה להישגיו של בולאי) ואילך עד מותו. השנים 1792–1813 גאוס היה הראשון להגיע לרעיון שניתן לוותר על אקסיומת המקבילים ולקבל בכך גאומטריות שונות בתכלית מהגאומטריה האוקלידית. לפי זיכרונותיו, הוא החל להרהר לראשונה על תקפות אקסיומת המקבילים ב-1792, והגיע למסקנה שדרוש כיוון שונה מזה שנקטו הגאומטרנים במאות השנים האחרונות. בעקבות מסקנה זו הוא החל לתהות מה קורה כאשר האקסיומה החמישית מוחלפת באקסיומה אחרת: "דרך כל נקודה מחוץ לישר נתון עוברים לפחות שני ישרים מקבילים לישר זה". את תקופת הגישושים הראשונית אפיינה חקירה סינתטית של תכונות הגאומטריה ההיפותטית בה האקסיומה החמישית אינה מתקיימת; הכלים בהם נעזר היו בעיקר בניות גאומטריות האנלוגיות לאלו של הגאומטריה האוקלידית, שאפשרו לו להגיע למסקנות יסודיות על תכונות הגאומטריה החלופית. את תקופה זאת אפיין אי ביטחון בתקפות הגאומטריה החדשה, עקב ההשלכות הפילוסופיות של הוויתור על האקסיומה החמישית, שעמדו בניגוד גמור לעמדה הרווחת בחוגים המתמטיים והפילוסופיים באותה עת. מתוארכים לתקופה זאת מספר כתבים קצרים בעלי אופי מעט היסטורי, המהווים סקירה של הכשלים הלוגיים בניסיונותיהם הקודמים של גאומטרנים לגזור את אקסיומת המקבילים מהאקסיומות האחרות. תקופת הביניים (1813–1831) ניתן לתארך את תחילת התקופה השנייה בערך לשנה 1813, שכן במספר מכתבים בשנים 1813–1819 הוא טען שבנה את הגאומטריה החדשה ושהוא "יכול לפתור כל בעיה בגאומטריה החלופית כאשר הקבוע המאפיין אותה נתון". בתקופה זאת הוא החל לפתח את הטריגונומטריה ההיפרבולית והשתכנע שמתקיימים בגאומטריה החלופית כללים טריגונומטריים האנלוגיים לאלו של הגאומטריה הכדורית. הוא חשף מספר תוצאות משמעותיות על הגאומטריה החדשה במכתביו; הבולטות ביותר שבהן הן במכתבו לגרלינג משנת 1819, בו נתן נוסחה לחישוב החסם על השטח המרבי של משולש בגאומטריה היפרבולית בעלת עקמומיות שלילית קבועה לפי גובהו של המשולש האידיאלי המתאים (כש-C הוא הגובה של המשולש, שנקרא גם הקבוע של Schweikart), ומכתבו לשומאכר משנת 1831, שהתוצאה הבולטת שלו היא מתן נוסחה להיקף מעגל בגאומטריה היפרבולית לפי הקבוע k שמאפיין אותה (שניתן לרשמה גם בעזרת סינוס היפרבולי כך: ). לממצא האחרון היו השלכות מעניינות ביותר, שכן לפי הנוסחה שבו עולה שבגאומטריה החדשה מתקיים שבעבור רדיוסים גדולים בהשוואה לקבוע האופייני k ההיקף גדל מעריכית עם הרדיוס. כתבים אחרים שלו מהתקופה מכילים אזכור של משוואות הפסאודוספירה (משטח אותו מכנה גאוס "הנגדי של הספירה") – הדוגמה הראשונה למשטח עם עקמומיות שלילית קבועה. במכתב אחר הוא אף הביע דעתו על ההשלכות של הנושא וטען שייתכן שהטבע הגאומטרי של המרחב הפיזי הוא לא-אוקלידי, ושניתן להכריע בשאלה זאת באמצעם אמפיריים (הוא הצהיר שהגאומטריה הלא אוקלידית היא עקבית אולם הפרמטר היסודי שמאפיין אותה אינו ניתן לקביעה אפריורית). בשלהי תקופה זאת, גאוס הביע באחד ממכתביו את רצונו להעלות על הכתב כמה מרעיונותיו בדבר הגאומטריה החלופית, משום "שלא רצה שרעיונותיו אלו ייעלמו עמו". בכתב לא מפורסם קצר משנת 1831 שכותרתו "התאוריה של קווים מקבילים", המהווה את ניסיונו הראשון לתעד שיטתית את עבודתו, הוא כמעט הגיע להגדרה מוצקה של מושג ההורוצייקל("מעגל גבולי"), אחד ממושגי המפתח בבניית הגאומטריה ההיפרבולית; ככל הנראה האבחנה המוקדמת ביותר של גאוס אשר מתקרבת להמשגה של המעגל הגבולי מופיעה במכתבו משנת 1804 לוולפגנג בולאי (אביו של יאנוש בולאי), שם גאוס מתייחס להיתכנות של מצולע שווה-צלעות ושווה זוויות אשר מתבדר בכיוון מסוים - במילים אחרות, גאוס מציין שבגאומטריה החלופית ייתכן מצולע "משוכלל" שלעולם לא נסגר על עצמו (מצולע כזה נקרא כיום מצולע הורוציקלי). גם החיבור הקצרצר "התאוריה של הקו הישר והמישור" מתוארך לתקופה זאת, ובו תקף גאוס את מושג המישור כלא מבוסס מספיק, וטען כי הוא אינו מושג יסודי אלא מושג נגזר. 1832 ואילך התקופה השלישית מתוארכת להתוודעות שלו למכתבו של יאנוש בולאי מ-1832; מכתבו של בולאי הפתיע אותו מאוד ועורר בו את הצורך לתבוע זכות ראשונים. בתגובה למכתב זה של בולאי, גאוס שלח בפעם הראשונה הוכחות ולא רק תוצאות, ובאופן ספציפי שלח הוכחה סינתטית מקורית לטענה שהגרעון הזוויתי של משולש בגאומטריה היפרבולית פרופורציונלי לשטח שלו, המתבססת על פירוק משולש אסימפטוטי (דהיינו משולש שסכום זוויותיו אפס מעלות) למשולשים קטנים יותר. במכתב שלו גאוס טבע גם את המונחים "הורוצייקל" (באנגלית horocycle), "הורוספירה" (באנגלית horosphere), ו"עקום שווה מרחק" (המהווה הכללה של ישר מקביל לישר נתון). לרעיונות אלו יהיה משקל חשוב בעתיד התחום – בפיתוח מודלים שונים של הגאומטריה ההיפרבולית. אולם תוצאות אלו היו תוצאות מבודדות בלבד, ועבודתו של גאוס בשנים 1790–1832 חסרה את הנפח והשיטתיות שבעבודתם של לובצ'בסקי ובולאי. הפיתוח השיטתי הראשון של תוצאותיו מופיע בכמה כתבים לא מפורסמים שלו שרובם מתוארכים לאחרי 1840, זמן קצר לאחר הפרסום של לובצ'בסקי; באחד מהם מקיש גאוס את הקשרים המטריים בין צלעותיהם של משולשים סופיים (לא אינפיניטסימליים) בגאומטריה היפרבולית בצורה אקסיומטית. ייתכן שגאוס ידע על תוצאות אלו זמן רב קודם לכן, והחליט לרשמן באופן שיטתי רק לאחר הפרסומים של בולאי ולובצ'בסקי, אך נושא זה נתון לספקולציות בקרב היסטוריונים. אין ספק שהחל משנת 1840, הוא נמנה עם המתמטיקאים הספורים בעולם שהבינו לעומק ופיתחו את הגאומטריות החדשות, אולם המחלוקת כאן היא באשר לנושא זכות הקדימות על הגילוי. במאמר העדכני (מ-2012) "?What did Gauss read in the Appendix", מציעים המחברים תזה היסטורית מסקרנת לפיה אחת הסיבות שגאוס התמהמה בפיתוח שיטתי של ממצאיו היא שהוא אימץ את התוכנית האנליטית של למברט לבניית הגאומטריה החלופית; הוא היה נחוש למצוא משטח רגולרי עם עקמומיות שלילית קבועה (הפסאודוספירה אינה משטח רגולרי), באנלוגיה מלאה לכך שהספירה הדו-ממדית היא המקום "הטבעי" לחקר הגאומטריה הכדורית. תוכנית זו הגיעה בסופו של דבר לסיום עקר, שכן הילברט הוכיח ב-1901 שלא קיים שיכון מלא של המישור ההיפרבולי במרחב תלת-ממדי. השיא של עבודתו של גאוס בגאומטריה לא-אוקלידית עסק בחישוב התכולה (נפח) של הארבעון במרחב היפרבולי תלת-ממדי; עוד במכתבו מ-1832 ליאנוש בולאי גאוס המליץ לו לעסוק בבעיה של חישוב נפח הארבעון בגאומטריה החדשה שפיתח, וציין כי בשונה מהמקרה של שטח משולשים במישור, לא ניתן לקבל ביטוי מתמטי פשוט לנפח הארבעון. בכתביו של גאוס נמצאו מספר תוצאות בנוגע לבעיה הזאת; קטע קצר (באורך חצי עמוד) בכתביו תחת הכותרת "cubirung der tetraeder" ("נפח הארבעון") מראה כי עוד ב-1832 גאוס ידע את התשובה לשאלה זאת. בקטע זה גאוס העלה על הכתב מספר נוסחאות שקושרות בין השינויים בזוויות הדיהדרליות וזוויות הפאות של ארבעון אורתוסכמטי (שכל פאותיו הן משולשים ישרי זווית היפרבוליים) לדיפרנציאל הנפח שלו (ייתכן והכיר את נוסחת שלפלי על נפח פאונים). עבודה זאת, שדומה לה ביצע בולאי בשנות ה-1830 ולובצ'בסקי בשנות ה-1840, פתחה פתח לתחום מחקר פורה מאוד מאז ועד היום; נפח גופים במרחבים לא-אוקלידיים מממד גבוה מ-2. בפרט, הבעיה של נפח הארבעון הכללי מוליכה למתמטיקה סבוכה ביותר, ונפתרה לראשונה רק לאחרונה. גאומטריה דיפרנציאלית הסקר של הנובר עורר בגאוס עניין בגאומטריה דיפרנציאלית, תחום במתמטיקה הדן במשטחים ועקומות. בין השאר, גאוס יצר את המושג של עקמומיות גאוס של משטחים, שהיא המושג המרכזי שהכניס לתחום. ב-1827, גאוס ניסח משפט מתמטי חשוב בתחום זה – "המשפט הנהדר", אשר הראה שעקמומיות גאוס היא שמורה פנימית של משטחים, והמשפט ביסס את החשיבות היסודית שיש לעקמומיות גאוס בגאומטריה דיפרנציאלית. הוא פרסם משפט זה ואת מכלול התאוריה שלו על משטחים עקומים בחיבורו מאותה שנה "חקירות כלליות אודות משטחים עקומים", שהוא יצירתו המרכזית בתחום זה. תרומתו של חיבור זה לגאומטריה דיפרנציאלית הייתה מהפכנית משום שאפשרה בראשונה לחקור משטחים עקומים מנקודות מבט פנימית, כלומר מנקודת המבט של ישות דו-ממדית המקובעת לפני המשטח. למעט אולי אוילר ומונז', גאוס היה הראשון לחקור משטחים מנקודת מבט פנימית ולא באמצעות הצגתם האנליטית בלבד. הוא מציג כמה רעיונות מהפכניים שיהפכו למרכזיים בתאוריה של הגאומטריה הפנימית של משטחים - הוא פותח ברעיון של קואורדינטות עקומות ובהצגת התבנית היסודית הראשונה והשנייה. רעיונות אלו אפשרו לו להביע את אלמנט המרחק "ds" במשטח מנקודת מבט פנימית, במה שלמעשה מרחיב את מושג המטריקה לגאומטריות נוספות (לא בהכרח אוקלידיות). בהמשך החיבור גאוס פורס סדרה של הגדרות שקולות לעקמומיות משטח, תחילה בעזרת מיפוי גאוס, ולאחר מכן באמצעות הכפלת העקמומיות הראשיות של המשטח בנקודה, ומוכיח את שקילות ההגדרות בחיבור עצמו. המתודולוגיה של החיבור - תחילה הבעת המידע המטרי באופן ממצה ולאחר מכן היקשים מרחיקי לכת על עקמומיות וגאומטריית המשטח - הייתה כאבן יסוד בפיתוח הגאומטריה הרימנית שביסוד תורת היחסות הכללית בה המושגים של מרחק ועקמומיות מתגלמים במטריקה ובטנזור המטרי, בהתאמה. אף על פי ש"המשפט הנהדר" הראה שניתן למדוד את העקמומיות ישירות מפנים המשטח, הוא לא הצביע על דרך קונקרטית לחשבה. למטרה זו בדיוק נועד משפט חשוב מאוד נוסף מהחיבור - אותו כינה גאוס "המשפט האלגנטי" - אשר קשר את עקמומיות המשטח לסכום הזוויות של הצורות המתקיימות עליו ולהבדל בין תוצאת הסכום לבין זו הנקבעת בגאומטריה אוקלידית. המשפט קובע בצורה ישירה למדי שהמגרעת הזוויתית של משולש שווה לאינטגרל על עקמומיות המשטח בתחום המשולש. בחלקו האחרון של החיבור מציג גאוס כמה ממצאים אחרים שגילה והוכיח, ביניהם משפטי השוואה בין תכונות מטריות וזוויתיות של משולשים במישור לאלו של משולשים על משטח עקום; גאוס חקר כיצד מתפלגת המגרעת הזוויתית של משולש גיאודזי בין קודקודיו בהשוואה למשולש ייחוס מישורי בעל אותן אורכי צלעות. באמצעות פיתוחים סבוכים לטורים של פונקציות המוגדרות בקואורדינטות גאודזיות פולריות על המשטח, מצא גאוס הכללה של משפט לז'נדר על משולשים כדוריים למשולשים גיאודזיים על משטח שרירותי. חישוביו אלו אפשרו לו להראות שזוויותיו של משולש גיאודזי "קטן מספיק" סוטות מאלו של משולש מישורי בעל אותן צלעות באופן שתלוי רק בערכי עקמומיות המשטח בפינות המשולש. הכללה זו של משפט לז'נדר היא במובן מסוים תוצאה "מפתיעה" נוספת של גאוס בגאומטריה דיפרנציאלית, שכן היא מראה שאין זה משנה כיצד משתנה עקמומיות גאוס בפנים המשולש (היא עשויה למשל לקבל ערכים קטנים מאוד בתוכו אך גדולים מאוד בקודקודי המשולש), פילוג המגרעת הזוויתית תלוי רק בערכי עקמומיות המשטח בקודקודיו. על אף שהיבט זה של עבודתו של גאוס בתחום צמח ככל הנראה מתוך עבודתו המעשית כגאודזיסט, חישוביו אלו ראויים להימנות עם תרומותיו המעמיקות יותר בגאומטריה דיפרנציאלית, שכן יש להם משמעות תאורטית רבה מעבר ליישומים גאודזיים מעשיים. היסטוריונים אחדים הראו לאחרונה באופן משכנע שרעיונות ותחשיבים דומים מונחים בלב הצגת מושג העקמומיות של יריעות רימניות מממד כללי, ונטען גם כי רימן הציג מונח זה לאחר שביצע חישובים מפורטים שמטרתם להכליל את הרעיונות של גאוס על "עיוות גאודזי" לממדים גבוהים יותר (המונח "עיוות גיאודזי" מתייחס לסטיות המדידה המתקבלות כשמשווים משולשים גיאודזיים כלליים למשולשים מישוריים). במהלך התקופה שקדמה לפרסום חיבורו על משטחים עקומים (בשנים 1825–1827), גאוס הכליל בכתבים לא מפורסמים חלק מהתוצאות שבחיבור כדי לכלול גם את המקרה של קווים שאינם ישר בגאומטריה הנתונה, וכך הגדיר את המושג הכללי של עקמומיות גיאודזית. הוא הראה שבדומה לעקמומיות גאוס, גם גודל זה הוא אינווריאנט של המשטח עליו הוא מוגדר; הווה אומר, אם מעוותים את המשטח על ידי טרנספורמציה איזומטרית, העקמומיות הגיאודזית בכל נקודה נשארת זהה - בפרט, עקומים גאודזיים נשארים כאלה לאחר העיוות. במסגרת זו הכליל גאוס את המשפט האלגנטי גם למקרה ששפת המשולש אינה מורכבת מצלעות גיאודזיות בלבד, וניסח והוכיח את המשפט המוכר בכינויו, משפט גאוס-בונה, העומד על הקשר בין הגאומטריה של משטח לבין טופולוגיה, משפט בעל חשיבות בהנחת יסודות הטופולוגיה. התיאורמה אגרגיום ה"משפט הנהדר" של גאוס הוא אולי גולת הכותרת של עבודתו בגאומטריה דיפרנציאלית. המשפט מראה שעל אף שההגדרה הראשונית של עקמומיות גאוס עושה שימוש ישיר באופן שבו המשטח נח במרחב, היא נשמרת גם כאשר מעקמים או מפתלים אותו. לכן המשפט מראה שעקמומיות גאוס, שהיא תכונה תלת ממדית מובהקת (לפחות לכאורה), אינה תלויה בשיכון של המשטח במרחב, אלא שהיא תכונה פנימית של המשטח, וניתנת לחישוב מנקודת מבט דו ממדית על ידי ביצוע מדידות על גבי המשטח עצמו; למשל מדידת סכום זוויות של משולשים על המשטח. בהדגמת התכונות ה"שמורות", כלומר בלתי תלויות, של שיכון המשטחים במרחב התלת ממדי, הוא סלל את הדרך למושג היריעה, היא מרחב מתמטי מופשט העומד בזכות עצמו, ללא קשר לשיכון שלו במרחב בממד גבוה יותר. מעבר לחשיבותו המתמטית המכוננת, למשפט היו גם השלכות פילוסופיות בדמות דחיית הטענה של עמנואל קאנט על הטבע האפריורי של הגאומטריה האוקלידית. טופולוגיה אחד ההיבטים הידועים פחות של עבודתו של גאוס הוא שהוא היה גם חלוץ מוקדם של ענף הטופולוגיה, או כפי שנקראה בזמנו, analysis sytus. ההוכחה הראשונה שלו את המשפט היסודי של האלגברה כללה טיעון טופולוגי במהותו; הוא שב ופיתח את הטיעון הטופולוגי בהוכחה האחרונה שלו למשפט זה (מ-1849). אחד המסמכים משנותיו המוקדמות ביותר מתאר רשימה של קשרים אותה הכין ב-1794, כאשר באותה שנה הוא המציא גם שיטת סימון מיוחדת לקשרים המקודדת בתוכה את התכונות של קשר נתון (קוד גאוס). מאוחר יותר הוביל גאוס את ענף הטופולוגיה המוקדם בשלוש הזדמנויות שונות, כאשר בכל אחת הוא הגה רעיונות שהפכו למרכזיים בתחום. ב-1804, בהקשר של חקירותיו באסטרונומיה, עסק גאוס לכאורה בשאלה פרקטית - קביעת התחום השמיימי שבו שביטים ואסטרואידים עשויים להופיע - אותו הוא מכנה zodiacus. בפתרון הבעיה גאוס הצביע על 3 מקרים אפשריים: כאשר המרחק המינימלי של השביט גדול מהמרחק המקסימלי של כדור הארץ מהשמש, ההפך, והמקרה השלישי הוא כאשר מסלול כדור הארץ ומסלול השביט שזורים (linked) זה בזה. במקרים הראשון והשני גאוס מצא את ה-zodiacus, ואילו במקרה השלישי הוא כותב כי מסיבות טופולוגיות התחום השמיימי הוא הספירה כולה. בכך נתעוררה בפעם הראשונה בעיה טופולוגית במחקר אסטרונומי. ב-1848 גאוס שב לבעיית ה-zodiacus ופרסם מאמר קצרצר על התחום השמיימי שבו עשוי להופיע האסטרואיד החדש שנתגלה, אייריס; במאמר הוא מרחיב את הדיון האיכותי בחישוב ה-zodiacus. מאוחר יותר, בהקשר של חקירותיו על גאומטריה דיפרנציאלית ויסודות הגאומטריה, גאוס גילה את משפט גאוס-בונה. כן חקר את התמונה של משטחים שונים על ספירת היחידה תחת פעולת מיפוי גאוס; חקירה זו הובילה אותו לגרסה ראשונית של מושג האוריינטציה של משטחים, ונושא האוריינטציה מופיע בהקשר אחר בהתכתבויותיו מ-1846, שם עולה הנושא של הבחנה בין מערכות צירים ימניות לשמאליות. בפסקה מחיבורו על גאומטריה דיפרנציאלית, גאוס אף הביע את רצונו לחקור באופן מעמיק יותר תצורות של משטחים הממופים על ספירת היחידה (בעזרת מיפוי גאוס). במכתב לשומאכר מ-1825 שבו דיווח על ניסיונותיו להכליל את חקירותיו על משטחים עקומים לכיוונים חדשים, הוא כתב: "...(בחקירות הללו) יש להתחקות אחר כל השורשים של העץ עד קצותיהם, וכמה מהניסיונות הללו לקחו לי שבועות של חשיבה מאומצת. חלק ניכר מהחקירות הללו הוא בעל זיקה ל-Geometria situs, תחום כמעט לא מעובד עד עכשיו". לבסוף, גאוס הרים תרומה יוצאת מן הכלל לתורת הקשרים, כאשר ב-1833, בהקשר של חקירותיו באלקטרומגנטיות, הגדיר את אינדקס השזירה (linking number) של שני עקומים סגורים במרחב ופיתח נוסחה לחשבו בעזרת אינטגרל כפול מתאים (Gauss's linking integral): לא ידוע מה הוביל אותו לכתוב את נוסחת האינטגרל שלו, ומשערים שהבעיה הספציפית אותה פתר עסקה בחישוב העבודה הדרושה כדי להזיז מונופול מגנטי בחוזק מסוים לאורך מסלול סגור בשדה המגנטי המופק על ידי לולאת זרם מסוימת. פתרונה הראה שערכה הוא למעשה אינווריאנט טופולוגי, מדד לדרגת השזירה של מסלול המונופול ולולאת הזרם. אינטגרל השזירה שב ונתגלה מחדש באופן בלתי תלוי ב-1867 בידי ג'יימס קלארק מקסוול, בהקשר של חקירות אלקטרומגנטיות. בפיזיקה עכשווית מתקיימת אינטראקציה פורה מאוד בין תחום הטופולוגיה לחישובים פיזיקליים מורכבים, ובמסגרתה הגישה של גאוס ומקסוול לחשב שמורות טופולוגיות באמצעים אנליטיים התגלתה כמועילה מאוד. בעשורים האחרונים מושג אינדקס השזירה עבר הכללות מרחיקות לכת דרך עבודתם של חוקרים הפועלים בממשק שבין מתמטיקה טהורה ופיזיקה בסיסית, הכללות המאפשרות למשל להגדירו גם עבור שזרים בעלי יותר משני מרכיבים. באותה הערה קצרה גאוס גם מלין על ההתקדמות המעטה שנעשתה בתחום: "על ה-geometria sytus, שלייבניץ הרחיק לראות, ואשר רק צמד גאומטרנים (אוילר וונדרמונד) זכו למבט חטוף בו, אנו יודעים, כעבור מאה וחמישים שנים, כמעט דבר. בעיה מרכזית של ה-geometria sytus תהיה למנות את מספר הליפופים של שני עקומים סגורים או אינסופיים אחד מסביב לשני". מחברותיו של גאוס מכילות מספר רישומים מעניינים, שמעידים שהוא היה בין הראשונים לחקור גם תופעות טופולוגיות בעלות זיקה לקשרים כמו צמות (braids), לגביהן ניסה לפתח שיטת סימון המבוססת על קואורדינטות מרוכבות, או מארג (tangle) שפשרו עדיין לא מובן היטב. העורך של עבודותיו הגאומטריות של גאוס, המתמטיקאי Paul Stackel, שם דגש על העובדה שעמיתו של גאוס, אוגוסט פרדיננד מביוס, התייחס במפורש להרצאה בעל פה שניתנה על ידי גאוס בה הוא הדגים תכונות של משטח לו הוא קרא "טבעת כפולה"; על פי הפרשנות המתמטית המודרנית, בהרצאתו רמז גאוס למביוס שהמשטח שהדגים היה שקול טופולוגית לטורוס מנוקב, ושהטורוס המנוקב אינו פשוט קשר. כמו כן, בהערה שלו מ-1840 מופיעה ההתייחסות המוקדמת ביותר לבעיית הקשירות הטופולוגית של משטחים, וקרוב לוודאי שלבעיה שהציע בהערה זו הייתה השפעה מסוימת על רימן. בשנים 1825 - 1844 גאוס עסק בנושא שמסווג כיום כטופולוגיה קומבינטורית, והכין רשימה של קשרים עם מספר צמתים שאינו עולה על 4, וכמו כן שיער השערה מסוימת על רצף האותיות במילות גאוס (Gauss's words), שהוכחה לבסוף כמעט כמאה שנה מאוחר יותר, על ידי Julius v. Sz. Nagy. הערותיו ותוצאותיו בתחום קובצו ברשימה קצרה יחסית בכרך השמיני של הנכלאס שלו. השפעתו בשנותיו האחרונות הייתה בעיקר במתן גירוי ראשוני לתלמידיו לפתח את התחום, וראויה לציון העובדה שתלמידו, יוהאן בנדיקט ליסטינג, בחר להקדיש את ספרו על טופולוגיה לגאוס. אנליזה נומרית בעבודתו היומיומית גאוס נעזר לעיתים קרובות באלגוריתמים יעילים כדי לפשט את עבודתו. כיוון שלעיתים קרובות הוא נעזר בעדות מספרית אמפירית כדי למצוא חוקיות מתמטית בתחומי המחקר שלו (למשל במקרה של משפט המספרים הראשוניים וההכללות שלו), השימוש באלגוריתמים יעילים היה חשוב מאוד לו. בהקשר זה, גאוס עשה תרומות רבות לאנליזה נומרית והמציא אלגוריתמים מתמטיים רבים. ב-1814 הוא פרסם את מאמרו הארוך יחסית על אינטגרציה נומרית "שיטה חדשה לחישוב ערכי אינטגרלים על ידי קירוב", בו תיאר את שיטת התרבוע הגאוסיאני (Gaussian quadrature). המאמר היווה השראה עבור חוקרים רבים בתחום להמשיך לפתח את הכלים של האינטגרציה הנומרית. בהקשר של חקירותיו על הממוצע האריתמטי גאומטרי, הוא המציא את אלגוריתם גאוס-לז'נדר, שיצר (יחד עם תרומות של חוקרים רבים אחרים) את הבסיס לכמה מהאלגוריתמים המהירים ביותר לחישוב פאי. בהקשר של עבודתו האסטרונומית, גאוס פיתח במאמרו הארוך "שיטה חדשה לטיפול בתאוריית האינטרפולציה" מ-1805 את הגרסה המוקדמת ביותר של ה-FFT (אלגוריתם ה-Fast Fourier Transform) - התמרת פורייה מהירה, שתואר כ"אלגוריתם הנומרי החשוב ביותר של זמננו". הוא נעזר באלגוריתם זה כדי לעשות אינטרפולציה על מסלוליהם של פאלאס ויונו. למעשה, האלגוריתם שלו דומה לאלגוריתם הגנרי של ה-FFT ומתייחס למקרה כללי יותר מאשר בגרסה הידועה כ-radix 2; במאמר 28 של חיבורו זה הוא הדגים את פעולת האלגוריתם שלו למקרה של פאלאס, בו מתקבלת סדרה בעלת מספר פריק () של ערכים השונה מחזקה של שתיים (במקרה של פאלאס התקבלה סדרה בעלת 12 ערכים). מבחינה היסטורית, חיבור זה לא היה חסר השפעה, שכן עותקים ספורים שלו הגיעו למכריו של גאוס ולמתמטיקאים נוספים במהלך המאה ה-19. הישגים אחרים שלו כוללים פיתוח אלגוריתם יעיל לחישוב לוגריתמים, המבוסס על הממוצע האריתמטי גאומטרי. כמו כן, גאוס פרסם טבלאות לוגריתמים שיחד עם עבודתו של Z. Leonelli יצרו את הבסיס למערכת המספרים הנקראת כיום LNS - או Logarithmic number system. עבודתו בתחום הוקרה בכך שקראו לטכניקות מסוימות לחישוב לוגריתמים בשם "לוגריתמים גאוסיאניים". כרונולוגיה מתמטית כמה מעבודותיו המתמטיות של גאוס הוקדשו לכרונולוגיה, תחום העוסק בפיתוח אלגוריתמים יעילים לניתוח לוח השנה ואשר נגזרים ממנו יישומים מיידיים לחיזוי מועדם של חגים מסוימים. בין עבודותיו אלו ראויים לציון מיוחד מאמרו מ-1802 על קביעת תאריך חג הפסחא לפי הלוח היוליאני והגרגוריאני - שבו התהליך הציקלי המפרך של חישוב מועד חג הפסחא מוחלף בתהליך אנליטי לגמרי, והנוסחה של גאוס לקביעת היום בשבוע המתאים לתאריך קלנדרי מסוים (עבודתו האחרונה נתפרסמה רק ב-1927). גאוס ראה באלגוריתמים אלו הדגמה של עקרונות "האריתמטיקה הגבוהה" שפיתח, ואזכור לבעיות קלנדריות אף מופיע במאמר 36 בפרק השני של "מחקרים אריתמטיים", בהקשר של הבעיה של פתרון מערכות של n קונגרואנציות ליניאריות ב-n משתנים. במילים אחרות, בליבם של האלגוריתמים הללו עומד פתרון משוואות דיופנטיות ליניאריות מסוימות וכן ידע אסטרונומי על מופעי גרמי השמיים, וגאוס אף כתב בפתיח למאמרו על חג הפסחא כי: "מטרתו של חיבור זה אינה לדון בהליך הרגיל של קביעת מועד הפסחא, אשר ניתן למצאו בכל ספר על כרונולוגיה מתמטית ולהבינו בקלות יחסית בהינתן היכרות בסיסית עם מונחים כמו מספר זהב, אפקט, ירח פסחא, מחזור שמשי... אלא לתת, באופן בלתי תלוי בקונספציות הללו, פתרון אנליטי לחלוטין, המבוסס אך ורק על פעולות החשבון הבסיסיות ביותר." הישגים מתמטיים אחרים עבודתו של גאוס לא רק התניעה התפתחות של תאוריות מתמטיות גדולות, אלא שהוא היה גם המחבר של נישות רבות במתמטיקה, במיוחד בגאומטריה אלמנטרית ובאלגברה. בעיסוקו גם בתחומים אלה, עזר להפיץ את הרעיונות המתמטיים החדשים של התקופה; באמצעות הדגמה כיצד הם "מאירים" ומקצרים את הדרך בפתרון בעיות מסוימות. בהקשר זה, גאוס השתמש במספרים מרוכבים במסגרת עבודתו על פרספקטיבה וגאומטריה פרויקטיבית - בכתב קצר "היטלי הקוביה" הוא ניסח את המשפט היסודי של אקסונומטריה נורמלית, העונה על השאלה כיצד לשרטט בצורה מיטבית קובייה תלת ממדית על גבי מישור דו ממדי, באמצעות שימוש במספרים מרוכבים. משפט גאוס-לוקאס, תוצאה בסיסית על מיקום שורשי פולינום במישור המרוכב, הוא דוגמה נוספת לנישה בעבודתו על מספרים מרוכבים. כמו כן, חלק מכתביו הלא מפורסמים מגלים שהוא היה הראשון להבין את החשיבות של המישור המרוכב המורחב על ידי נקודת האינסוף ; גאוס מצא ב-1819 שכל סיבוב של הספירה הדו-ממדית ניתן לביטוי על ידי טרנספורמציה מרוכבת מהצורה: , כאשר ומקיימים . הטרנספורמציה הזאת, שהיא בעצם העתקת מביוס אוניטרית, מתייחסת להטלה הסטריאוגרפית של הספירה אל המישור המרוכב - הטלה שמאפשרת להתאים מספר מרוכב לכל נקודה על הספירה. בגלל תוצאה זו ותוצאות נוספות יש מחברים שמתייחסים אל המרחב הפרויקטיבי המרוכב , הידוע יותר בשם הספירה של רימן, כאל "הספירה של גאוס". דרך התכתבויותיו וכתביו הלא מפורסמים, לגאוס הייתה תרומה מסוימת להתחדשות של ענף הגאומטריה הסינתטית במאה ה-19, שהתפתחותו נזנחה במאה הקודמת (עקב ההתפתחות המטאורית של האנליזה); תחום זה התפתח מאוד בעשורים הראשונים של מאה זו, בעיקר דרך עבודותיהם של גאומטרנים כיאקוב שטיינר, יוליוס פלוקר, von Staudt, מביוס ואחרים. בין היתר, שכלל ב-1840 את המושגים החשובים של צמדי נקודות הרמוניים (harmonic pairs) והיחס הכפול. הישגים שלו בגאומטריה אלמנטרית כוללים את פתרונו מ-1810 לבעיית הבנייה המפורשת של האליפסה בעלת השטח הגדול ביותר החסומה בריבוע נתון (גם כן תוך שימוש במספרים מרוכבים) ואת התוצאה הנגזרת מפתרונו - משפט Bodenmiller על מרובעים שלמים, הצגת טכניקה משופרת לפתרון הבעיה הגאומטרית של קביעת המעגל המשיק לשלושה מעגלים נתונים - בעיית אפולוניוס, וגזירת תוצאות מעניינות כמו נוסחת גאוס לחישוב שטח מחומשים - תוצאה מפתיעה בגאומטריה אפינית. הוא תרם רבות גם לגאומטריה כדורית, הן מההקשרים האסטרונומיים (הוא תרם לפרקטיקה של ניווט בעזרת כוכבים והשתמש בטכניקות מטריגונומטריה ספירית כדי לפתור בעיות ניווטיות שונות) והן מההקשרים הגאומטריים שלה. בהקשר זה של עבודתו של גאומטריה כדורית, גאוס חקר לעומק את הסיבה לתופעה המתמטית שג'ון נפייר כינה "Pentagramma mirificum" - הקשורה בתכונותיו המופלאות של פנטגרם כדורי מסוים. גאוס הסביר את התופעה במלואה, ושב לנושא מספר פעמים בחייו; מאוחר בחייו גאוס ניסח והוכיח מספר משפטים שמכלילים את המקרה בו עסק נפייר. כמה מההתכתבויות שלו בשנותיו המאוחרות יותר עסקו לעיתים קרובות בבעיות מתמטיות מינוריות יחסית, למשל בנושא של ריבועים לטיניים, או בהתכתבות מ-1836 עם שומאכר בה הוא עסק בבעיית העץ של שטיינר. במספר מכתבים לגרלינג ב-1844 גאוס הביע חוסר סיפוק מהעובדה שהתהליך הידוע היחיד להוכיח שוויון נפחים של פאון כלשהו עם תמונת הראי שלו מתבסס על שיטת המיצוי, ושיער שלא ניתן להוכיח שוויון נפחים של ארבעונים באמצעות פירוק למספר סופי של מרכיבים חופפים. ההתכתבות הזאת בין גאוס לגרלינג הייתה אחת המוטיבציות לניסוח הבעיה השלישית של הילברט. פיזיקה אלקטרומגנטיות גאוס ניסח את חוק גאוס באלקטרוסטטיקה (שמהווה מקרה פרטי של משפט גאוס באנליזה וקטורית), אחד החוקים הבסיסיים והחשובים ביותר בתחום זה, כמו גם את חוק גאוס במגנטיות. ב-1833 הוא גילה את חוקי קירכהוף על מעגלים מסועפים, ומאוחר יותר ביסס את העיקרון של ייצור חום מינימלי (principle of minimum heat), שגם הוא נתגלה באופן בלתי תלוי על ידי גוסטב קירכהוף (ב-1848). הוא יישם את העקרונות הללו כשניתח כמה קונפיגורציות מעניינות של מעגלים חשמליים. בנוסף, גאוס נתן הוכחה ניסויית מדויקת של הזהות של אפקטים חשמליים הנגרמים על ידי חיכוך לאלו שנגרמים על ידי זרמים גלוואניים וכוחות תרמואלקטריים. באותה שנה הוא וובר תיעלו את הידע הניסויי והתאורטי שלהם בתחום כדי להגיע להישג טכנולוגי מעשי; לבנות את הדגם הראשון של הטלגרף החשמלי - מעיין התקן תקשורת פרימיטיבי לשליחת מסרים באמצעות פולסים חשמליים בתיל. גאוס שילב בין מכשיר המולטיפליקטור של שוויגר למגנטומטר שלו כדי לבנות מכשיר רגיש יותר; הגלוונומטר. כדי להפוך את כיוון הזרם החשמלי, הוא בנה קומוטטור משלו. כתוצאה, הוא היה מסוגל להניע מחט מרוחקת בכיוון שהגדיר הקומוטטור בקצה השני של הקו. את האלפבית שלהם הם קודדו באמצעות קוד בינארי. מאוחר יותר הם פיתחו דגם יעיל יותר, שאפשר קצב העברת נתונים גבוה יותר (אם כי עדיין נמוך משמעותית מזה של הדגמים המסחריים הראשונים). מוקד העניין המרכזי של גאוס בחקר האלקטרומגנטיות היה חקר חוקי האינדוקציה (השראה אלקטרומגנטית), והוא גילה במחקריו תוצאות ניסוייות ותאורטיות רבות בתחום. למשל, באמצעות טרנספורמציות מסוימות על משוואת אמפר לכוח בין אלמנטי זרם, הוא גילה את פונקציית הפוטנציאל הווקטורי ב-1835 (מושג זה הוצג לראשונה רק ב-1851, על ידי לורד קלווין), ונעזר בו כדי לתת ניסוח כמותי לחוק פאראדיי; הוא מצא שהכוח האלקטרומוטורי המושרה שווה לקצב השינוי של הפונקציה הזאת. במסגרת מחקריו ה"חישוביים" יותר של תופעת ההשראה, הוא אף מצא ביטוי מתמטי מפורש להשראות העצמית של כמה קונפיגורציות לא טריוויאליות; למשל, הוא חישב קירוב מסדר ראשון להשראותה העצמית של לולאה מעגלית יחידה כפונקציה של רדיוס הלולאה r ורדיוס התיל (המעגלי) a ממנו היא הורכבה. מנקודת המבט של מדע בסיסי, השיא של עבודתו של גאוס באלקטרומגנטיות עסק באלקטרודינמיקה, ובעוצמה של כוחות אלקטרודינמיים. ב-1835, עלה במחשבתו הרעיון שהאינטראקציה האלקטרומגנטית בין שני מטענים מתקדמת במרחב במהירות סופית, ושהיא עשויה להיות תלויית מהירות-יחסית בין המטענים. הוא היה מסוגל לרשום, אם כי לא לגמרי נכון, את המשוואות המתארות את האינטראקציה האלקטרומגנטית הכללית - חוק האלקטרודינמיקה שניסח מהווה הכללה של חוק קולון למטענים נעים: . כש-r הוא המרחק הסקלרי, הוא וקטור המרחק, ו- הם ערכי המטענים ו- היא מהירות התקדמות האינטראקציה. הצעה זאת של גאוס נחשבת לראשיתה של שיטה מתמטית בפיזיקה תאורטית שנקראת פוטנציאלים מעוכבים, וכאשר מכניסים בה תיקונים יחסותיים היא נותנת את התוצאות הנכונות בעבור תנועות אינרציאליות. תובנות אלו, שאותם גאוס ניסה לתמצת במשוואה אחת, באו בהמשך ישיר לשנים של הרהורים פיזיקליים על טבע האינטראקציה האלקטרומגנטית. כפי שגאוס עצמו הבחין, משוואת האלקטרודינמיקה שנתן מפרה את חוק שימור האנרגיה בעבור תנועות כלליות (תנועות מואצות), ולכן העיר נכונה כי הנוסחה צריכה להסביר גם את האפקטים של השראה אלקטרומגנטית. 10 שנים מאוחר יותר, ובר התוודע לעבודה זאת של גאוס (שלא פורסמה), והכליל את משוואות האלקטרודינמיקה של גאוס גם למקרה של מטענים מואצים, כדי לכלול את האפקט של השראה אלקטרומגנטית. למעשה, תמונת גאוס-וובר של האלקטרודינמיקה הייתה הבסיס למחקרים תאורטיים בתחום עד אשר הוחלפה על ידי משוואות מקסוול השימושיות יותר. על אף שאינה נכונה מנקודת מבט מודרנית, תמונת גאוס-וובר טמנה בחובה את הזרעים הרעיוניים של חלק מההתפתחויות המאוחרות יותר בתחום; כך למשל, הרעיון של פוטנציאל מעוכב רמז למעשה על האפשרות שהשדה האלקטרומגנטי הוא במידה מסוימת ישות עצמאית ונפרדת מהמטענים שיצרו אותו. מבחינה היסטורית, בשל ההסתייגות של ג'יימס קלארק מקסוול, יוצר התאוריה האלקטרומגנטית המודרנית, מן התאוריה של גאוס וובר, נזנחה הגישה שלהם כליל מטקסטים לימודיים בתחום מאז ועד היום, שכן לגישה של מקסוול מעמד בלתי מעורער בקונצנזוס המדעי. הבדל מהותי אחד בין התאוריות הוא שבתמונת מקסוול חוק שימור התנע תקף רק כאשר מסתכלים על המערכת המורחבת של החלקיקים והשדות האלקטרומגנטיים יחד (כלומר התנע של החלקיקים לא בהכרח נשמר), בעוד שבתמונת גאוס-וובר התנע הכולל של החלקיקים תמיד נשמר. עם זאת, קרל שוורצשילד פרסם מאמר ב-1903 המתאר בפירוט כיצד ניתן לפתח את הגישה של גאוס וובר לכדי תאוריה עקבית חלופית. גאומגנטיות גאוס פיקח על בנייתו של מתקן מגנטי במצפה הכוכבים, ויחד עם ובר ייסד את magnetischer Verein ("המועדון המגנטי") אשר תמך במדידות של השדה המגנטי של כדור הארץ באזורים שונים, והניב את "האטלס המגנטי" הראשון של כדור הארץ. תרומותיו לגאומגנטיות מרוכזות בשני מאמרים חשובים ומשלימים אחד לשני: "צמצום חוזק הכוח המגנטי של כדור הארץ למדידות אבסולוטיות" (1832) ו"תאוריה כללית של מגנטיות כדור הארץ" (1839). המאמר הראשון עסק בהיבטים האמפיריים של מדע הגאומגנטיות: הוא תיאר מערכים ניסויים למדידת העוצמה והכיוון של שדה מגנטי, הסביר את עקרונות הפעולה של המגנטומטרים השונים שפיתחו הוא וובר, ועוד. המאמר השני עסק בעקרונות התאורטיים של תיאור השדה המגנטי של כדור הארץ: גאוס נעזר בכלי המתמטי שהומצא כמה עשורים קודם לכן על ידי פייר-סימון לפלס, ההרמוניות הספריות, כדי לייצג את השדה המגנטי של כדור הארץ. באמצעות שימוש בכלים המתמטיים של ההרמוניות הספריות ושיטת הריבועים הפחותים שלו, גאוס הצליח להוכיח כי מקור השדה המגנטי של כדור הארץ הוא פנימי, והתאוריה המתמטית שלו אפשרה להפריד בין המקור הפנימי (הגלעין והקרום) והחיצוני (מגנטוספירה) של השדה המגנטי של כדור הארץ, ולחשב איזה חלק של השדה נתרם על ידי הגלעין. חישוביו הצביעו מיד על כך שעיקר השדה המגנטי של כדור הארץ הוא שדה דיפולי; זאת הייתה התקדמות חשובה, שכן באותה תקופה היו עדיין מדענים שהאמינו בקיומם של ארבעה קטבים מגנטיים לכדור הארץ. בסיום המאמר, גאוס אף הצליח להצביע על המיקום המדויק של שני הקטבים המגנטיים של כדור הארץ משיקולים תאורטיים. תורת הפוטנציאל עבודתו בתחום הגאומגנטיות הובילה אותו לעסוק באופן שיטתי בתחום מתמטי טהור שיונק רבות מהפיזיקה אולם מהווה ענף מתמטי העומד בזכות עצמו - תורת הפוטנציאל (potential theory). נושא זה העסיקו לראשונה במאמרו מ-1813 על כוח המשיכה שיוצרים אליפסואידים הומוגניים, שהיווה מרכיב חשוב בהתגבשות הרעיונות שלו על תורת הפוטנציאל. גאוס סיפק לראשונה פתרון מתמטי סגור למשיכה הכבידתית שיוצר האליפסואיד במרחב שמחוצה לו, ונתן צורה מתמטית חדשה למשיכה בחלקו הפנימי. במאמרו הראה גאוס שחישוב משיכת האליפסואיד בנקודה חיצונית נתונה שקול לפתרון שתי בעיות, שהראשונה שבהן היא מציאת אליפסואיד החולק מוקדים משותפים עם האליפסואיד המקורי (Confocal ellipsoid) ועובר דרך הנקודה הנתונה (זוהי דוגמה מוקדמת לבניה של קואורדינטות אליפסואידיות ), ואילו השנייה היא קביעת המשיכה של האליפסואיד החדש בפני השטח שלו. בדרך זו מצא ביטוי לשדה הכבידתי שיוצר אליפסואיד תלת-צירי כללי, אשר מערב אינטגרלים אליפטיים, כאשר בסיום המאמר הוא מדגיש שבמקרה הספרואידי (אליפסואיד דו-צירי) האינטגרל המתקבל פתיר בעזרת פונקציות אלמנטריות ומביא נוסחאות מדויקות למקרה זה. החידוש המרכזי של המאמר היה במתן ביטוי אנליטי סגור למשיכה מחוץ לאליפסואיד; לפניו סיפקו בכירי המתמטיקאים הצרפתים (כדוגמת לגראנז', לפלס, אדריאן-מארי לז'נדר ואחרים) פיתוחים של פונקציית המשיכה לטור של הרמוניות ספריות, פיתוחים אשר חסרונם העיקרי נעוץ בהתכנסותם האיטית. כמה עשורים מאוחר יותר, במאמרו "טענות כלליות בנוגע לכוחות משיכה ודחייה המשתנים בהתאם להיפוך ריבוע המרחק" משנת 1840, אשר סיים את פעילותו המחקרית בפיזיקה תאורטית, הוא סיפק את הטיפול השיטתי הראשון בתורת הפוטנציאל - תחום במתמטיקה העוסק בחקר פונקציות שמקיימות את משוואת לפלס (ונקראות פונקציות הרמוניות), אשר צמח מתוך בעיות פיזיקליות באלקטרוסטטיקה ותורת הכבידה והוכיח חשיבות עצומה בעבודותיו בפיזיקה של גאוס. במאמר גאוס טבע את המונח "פוטנציאל", והראה שעל אף המקור הפיזיקלי השונה של תופעות שונות, התיאור המתמטי שלהם נשען על גוף זהה של משפטים מתמטיים. הוא סיפק בסיס ריגורוזי חדש לתורת הפוטנציאל, ופיתח את התחום משמעותית מעבר להתקדמויות שנעשו על ידי דמויות מפתח קודמות. במאמר גאוס סיפק הוכחה ריגורוזית ראשונה למשוואת פואסון (חלקים §§9-10) המתארת את הפוטנציאל החשמלי גם במרחב שאינו ריק ממטענים (בניגוד למשוואת לפלס). הוא הציג כלים כלליים חדשים באנליזה וקטורית כמו משפט הדיברגנץ של גאוס (חלק §§24) ומשפט גרין, יחד עם משפטים מקוריים חשובים לאפיון פונקציות הרמוניות כגון משפט הערך הממוצע של גאוס (חלק §§20), משפט ההדדיות של גרין (Green's reciprocity theorem) ועקרון המקסימום (חלק §§21). משפט חשוב מאוד אחד במאמר היה שגוי, אולם הכיל את ניצני הרעיונות של שיטת ה-sweeping (נקראת גם Bayalage method) המרכזית לתורת הפוטנציאל המודרנית. אחד העקרונות החשובים שגאוס זיהה במאמר הוא עקרון דיריכלה (חלק §§36), עקרון היוריסטי חשוב שגאוס לא נתן לו הוכחה (הצדקה לעקרון ניתנה רק במאה ה-20, על ידי דויד הילברט), אבל שהפך לעקרון מנחה בעבודות רבות מאוחרות יותר בתורת הפוטנציאל. מכניקה גאוס עשה גם תרומות אחדות לבעיות ממכניקה קלאסית. ב-1803, גאוס היה נתון בתחרות עם לפלס בנוגע לפתרון הבעיה של חישוב הסטייה האופקית של גוף המופל ממגדל בגובה h. שניהם עסקו בבעיה בקונטקסט של הוכחה לסיבוב כדור הארץ (proof of earth rotation). גאוס ולפלס שניהם הגיעו לאותה נוסחה להסטה האופקית, במה שהפך לאנליזה התלת-ממדית הראשונה של תנועה ממערכת ייחוס מסתובבת, שראויה לציון כי היא נעשתה כ-30 שנה לפני עבודתו של גספאר גוסטב קוריוליס על כוחות מדומים במערכת מסתובבת (ביניהם כוח קוריוליס). גאוס פרסם את ממצאיו במאמרו "משוואות יסודיות לתיאור התנועה של גופים כבדים על כדור הארץ המסתובב", כשאחת המסקנות הנגזרות מן המשוואות הייתה הנוסחה להיסט האופקי d: כאשר היא המהירות הזוויתית של סיבוב כדור הארץ ו- הוא קו הרוחב. הנוסחה אפשרה לשניהם לחזות סטייה אופקית של 8.8mm עבור הפלה ממגדל בגובה של 90 מטר בקו הרוחב בו נעשה הניסוי, כאשר הערך שנמדד בפועל על ידי הנסיין יוהאן פרידריך בנזנברג (שערך ניסויים בהפלת כדורים) היה 8.5mm. ב-1837 יישם פואסון את המשוואות היסודיות של גאוס כדי להסביר את הסטייה הבליסטית של פגזים, ומאוחר יותר הן שימשו את לאון פוקו וחוקרים מאוחרים יותר לניתוח תנועת המשקולות של מטוטלות פוקו. בהמשך חייו עסק גאוס בבעיות מכניות נוספות הקשורות בסיבוב כדור הארץ; ב-1854, שנה לפני מותו, ובתגובה לניסוי המפורסם של פוקו, הוא הציע שיפורים למטוטלת פוקו, אשר הפחיתו משמעותית את הגודל שלה. הממציא האיטלקי איגנציו פורו (חי בשנים 1801–1875) הציע הצעות דומות בנוגע להקטנת הגודל של המטוטלת, וב-1878 האיקה קמרלינג אונס בנה מטוטלת פוקו בהתאם להצעות של גאוס ופורו, והשיג תוצאות טובות מאוד איתה. גאוס עשה גם תרומה תאורטית למכניקה קלאסית דרך עקרון האילוץ המינימלי שלו, שאפשר לתת ניסוח וריאציוני נוסף של המכניקה הקלאסית, ניסוח המאחד סטטיקה ודינמיקה. העיקרון מקביל לניסוחים קודמים של מכניקה אנליטית ומספק נקודת מבט נוספת עליהם, וכן דומה ברוחו לעקרון הפעולה המינימלית של המילטון, שהופיע מאוחר יותר. גאוס כתב כי את ההשראה לנסח את העיקרון הוא קיבל מבעיות של קפילריות בהן עסק באותה תקופה, ובמאמרו על קפילריות הוא עשה בו שימוש כדי לתקוף את הבעיות הווריאציוניות המופיעות כשעולה הצורך לחשב תצורה קפילרית (באמצעות מזעור אינטגרלי אנרגיה). בערוב ימיו שקד גאוס על הכללת העיקרון שלו ממאמרו מ-1829 מאילוצים הולונומים לאילוצים לא-הולונומים, ובהרצאותיו בשנים 1850/51 חקר בעיה מתחום הגאומטריה החישובית שעסקה במציאת המרחק הקצר ביותר בין תחום במרחב אוקלידי n-ממדי המוגדר על ידי משוואות ואי-שוויונות ליניאריים לנקודה מסוימת במרחב, ותיאר תהליך אלגוריתמי לפתרונה. ב-1853 אחד מתלמידיו של גאוס, אוגוסט ריטר, כתב את עבודת הדוקטורט שלו "על העיקרון של אילוץ מינימלי" בהנחייתו של גאוס, אשר עסקה בפירוט ביישום והכללת העיקרון שתואר קודם על ידי גאוס לאילוצים לא-הולונומים, ובאופן כללי יותר בגאומטריזציה של המכניקה. בעבודה זאת ניכר החותם שהטביעו בריטר הרצאותיו של גאוס בשנים אלו, שעסקו בהרחבה במושג החדשני דאז של מרחבים אוקלידיים רב-ממדיים; בימיו האחרונים גאוס הרהר רבות ב"דוקטרינה של יריעות רב-ממדיות", הן מהקשרים גאומטריים והן מהקשרים טופולוגיים (הוא עסק בבעיית הפירוק של מרחב למרכיבי קשירות). כמה מדענים מאוחרים יותר התייחסו לעקרון של גאוס בהרחבה ויישמו אותו לפתרון בעיות מכניות מסוימות; כך למשל, היינריך הרץ מצא ב-1894 ניסוח שקול שלו ("עקרון העקמומיות המינימלית של הרץ"), אשר ביטא ביתר בהירות את הקשר בין עקרונות אקסטרמליים לגאומטריה דיפרנציאלית. כמו כן, העיקרון מעורר עניין עכשווי מסוים כי אחד היישומים הטכנולוגיים הטבעיים שלו הוא בחישוב יעיל של התנועה המורכבת של מערכות רובוטיות הנתונות לאילוצי תנועה רבים (למשל, זרועות רובוטיות מרובות מפרקים); כיוון שהעיקרון מצביע כי בעיות של דינמיקה מאולצת ניתנות לפתרון בעזרת שיטת הריבועים הפחותים (בדומה לפתרון בעיות סטטיסטיות), הוא מאפשר לרתום את הכלים החזקים של הרגרסיה והאלגברה הליניארית כדי לתאר את הדינמיקה שלהן. קפילריות בחיבורו החשוב על קפילריות מ-1831 "עקרונות כלליים של תאוריית הצורה של נוזלים בשיווי משקל", גאוס עסק בבעיית שיווי המשקל של נוזלים מנקודת מבט שונה משל קודמיו תומאס יאנג ופייר-סימון לפלס. חיבור זה בא בהמשך ישיר לחיבורו המהולל של לפלס על קפילריות (מ-1806), אשר תיאר ביסודיות מופתיות ובדייקנות מתמטית שפע של תופעות ותצורות נימיות בקונפיגורציות פיזיות שונות (צורות שונות של כלי הקיבול המכיל את הנוזל), אך חרף זאת היה חסר ריגורוזיות מתמטית. למעשה, כל התוצאות הפיזיקליות בחיבורו של גאוס הן לא חדשות אלא אודות ליאנג ולפלס, ותרומתו הייחודית היא בכך שהעניק לתחום בסיס מדעי "איתן" יותר וחופשי מהיפותזות. החיבור מפורסם בשל הביקורת שלו כלפי השיטות של יאנג ולפלס, שביססו את פיתוחיהם על היפותזות לא מבוססות על אופי כוחות המשיכה הבין-מולקולריים של הנוזל, ובפרט על גזירת משוואת יאנג-לפלס. בחיבור הוא נקט בגישה "אנרגטית", הגדיר את כוחות הקוהזיה והאדהזיה (בין נוזל למוצק) כאנרגיה לשטח, וגזר את משוואת יאנג לפלס ואת הנוסחה לזווית ההרטבה מנקודת מבט וריאציונית, באופן שפתח צוהר ליישומים תאורטיים מתקדמים יותר. תחת ידיו של גאוס, עקרונות וריאציוניים כמו עקרון העבודה הווירטואלית ועקרון האילוץ המינימלי שלו הפכו בהדרגה לבסיס לגישה האנרגטית המודרנית לחקר הקפילריות. כיוון שפתרון הבעיות בחיבור מבוסס על קבלת מינימום לאנרגיה של המערכת אודות למתח הפנים, האדהזיה והכבידה, הוא מעניין מאוד גם מבחינה מתמטית, שכן הוא הציג את הפתרון הראשון לבעיה וריאציונית המערבת אינטגרלים כפולים, תנאי שפה וגבולות משתנים; מבחינה מעשית הבעיה בחיבור כרוכה בהבאה למינימום של הביטוי הבא לאנרגיה: האיבר הראשון מייצג את האנרגיה הפוטנציאלית הכובדית של הנוזל, השני את אנרגיית מתח הפנים והשלישי את האנרגיה אודות לאינטראקציית נוזל-מוצק. כמסקנות מיידיות מן התאוריה שלו גאוס גוזר את הנוסחה לטיפוס נימי של נוזל במעלה צינור (חוק ג'ורין), כמו גם את המשוואה של פני השטח של נוזל בצינור בעל סימטריה גלילית. גאוס חוקר בחיבור מזווית מתמטית גם את תצורות פני הנוזל המתקבלות בכלי קיבול בעלי צורה מורכבת ולא פשוטה. בכך שהחיבור פרץ דרך בטיפול בבעיות וריאציוניות עם משתנים מרובים, הוא תרם בעקיפין גם לחקר המושג המתמטי החשוב של משטח מינימלי - שכן משוואת יאנג לפלס משקפת את העובדה שמשטח היציבות הוא משטח מינימלי בעל עקמומיות ממוצעת קבועה - ולראיה תוך זמן קצר חלה פריחה מדעית בחקר הקפילריות ונושאים קרובים מנקודת מבט וריאציונית, כפי שמעידה הרשימה הארוכה של החוקרים שתרמו לתחומים אלה. המתמטיקאי Oscar Bolza, שכתב חיבור על תרומותיו של גאוס לחשבון וריאציות, ציין שבכך שבמאמרו גאוס טיפל בבעיות וריאציוניות המערבות אינטגרלים רב-ממדיים, הוא "שבר את הצוואר הקשיח של ענף חשבון הווריאציות". קריסטלוגרפיה אחד היישומים היותר ראויים לציון ומרחיקי לכת של עבודתו של גאוס בתורת המספרים היה השימוש בתבניות ריבועיות לפתרון בעיות קריסטלוגרפיות. ב"מחקרים אריתמטיים" גאוס נתן פיתוח כמעט שלם של התורה של תבניות ריבועיות בינאריות (binary quadratic forms) והחל גם לפתח בצורה מרחיקת לכת את התורה של תבניות ריבועיות טרנריות (ternary quadratic forms); דהיינו תבניות שהן ריבועיות בשלושה משתנים. אחת הדרכים בהן גאוס יישם את התורה של תבניות טרנריות, אשר הופיעה עוד במחקרים אריתמטיים, הייתה קביעת מספר ההצגות של מספר טבעי כסכום של שלושה ריבועים. אולם, נכון ל-1801, התורה של תבניות טרנריות הייתה רחוקה מהשלמה. בשנים 1830–1831 השלים הפיזיקאי והמתמטיקאי הגרמני Ludwig August Seeber את התורה של תבניות טרנריות בהתאם למתווה שהציג גאוס במחקרים אריתמטיים. Seeber פרסם חיבור ארוך שמתאר את תוצאותיו על הרדוקציה של תבניות טרנריות, אולם למרות התוצאות המרשימות שבחיבור, הוא לא הוכיח את התוצאה האחרונה והמרכזית של החיבור, וזו נשארה בגדר השערה. בסיכום שכתב גאוס על חיבורו של Seeber הוא שיבח את ממצאיו, פישט רבים מטיעוניו הסבוכים, ונתן הוכחה של ההשערה המרכזית של החיבור. ההיבט המעניין של הסיכום לא היה ההוכחה בלבד אלא הפרשנות המפתיעה שנתן גאוס - גאוס ציין שההשערה של Seeber שקולה לטענה שהאריזה הצפופה ביותר של כדורים המסודרים בצורה מחזורית היא זו שיוהאנס קפלר תיאר ב-1611; כלומר שהתוצאה שלהם מוכיחה כבדרך אגב את השערת קפלר במקרה של מארז סריגי. בהוכחה גאוס לראשונה פירש תבניות ריבועיות כסריגים (lattices) במרחב; כלומר לכל תבנית ריבועית בינארית מתאים סריג יחיד במישור, ובדומה לכך לכל תבנית ריבועית טרנרית מתאים סריג יחיד במרחב. בסיום ההוכחה הוא אף נתן המחשה גאומטרית יפה למשפט: "נפח המקבילון היסודי של סריג מרחבי אשר כל צלעותיו קצרות יותר מכל אלכסוני הפאות ואלכסוני המקבילון, הוא גדול או שווה לפעמיים נפח התיבה בעלת צלעות זהות לזו של המקבילון". החסם התחתון הזה מושג כאשר המקבילון היסודי הוא תא יחידה של סריג קובי ממורכז-פאה - ולכן זו האריזה הצפופה ביותר. בכך חישב גאוס למעשה את ערכו של קבוע הרמיט במקרה התלת-ממדי. קריטריון ההשוואה בין אורכי צלעות המקבילון לאורכי אלכסוניו (כלומר שכל הצלעות קצרות מכל האלכסונים) מתאר למעשה סריגים שמתאימים לתבניות ריבועיות שעברו רדוקציה (reduced quadratic forms), הגם שאלו למעשה היחידים שרלוונטיים לבעיית אריזת הכדורים האופטימלית, ומכאן נובע הקשר בין הפן האריתמטי של תבניות ריבועיות בשלושה משתנים לבין התאוריה של סריגים ב-. הקישור שיצר גאוס בין תבניות ריבועיות לסריגים הכווין מאוד את המחקר המתמטי העתידי על תבניות ריבועיות ב-n משתנים. שארל הרמיט והרמן מינקובסקי, שני מתמטיקאים שתרמו רבות להכללת התאוריה של תבניות ריבועיות, נעזרו רבות באנלוגיה הזאת. אופטיקה ב-1817 גאוס פרסם מאמר מקורי שמתאר את עינית גאוס (Gauss eyepiece) שהמציא, שהייתה עדשה-כפולה שתוכננה כך שתפחית את האברציה הכרומטית. כמה מממצאיו במאמר זה נמנים עם תרומותיו היותר מעמיקות לאופטיקה; במאמר הוא טיפל באופן תאורטי בבעיית הכרומטיות וגזר את רדיוסי העקמומיות של העדשות ומקדמי השבירה שלהן הנדרשים כדי למזער את הכרומטיות. עבודתו זו לא הייתה חסרת השפעה, וכמה עשורים מאוחרים יותר בנה קרל אוגוסט פון שטיינהייל עינית בהתאם למתווה של גאוס. כמה שנים מאוחר יותר, במסגרת הטריאנגולציה של ממלכת הנובר, גאוס פיתח את ההליוטרופ, מכשיר אופטי העושה שימוש במראה כדי להחזיר אור שמש על פני מרחקים גדולים במטרה לסמן ולמדוד מרחקים של עמדות. בהקשר זה גאוס חקר גם את השבירה האטמוספירית של קרני אור במטרה לשפר את הדיוק של המכשיר שלו (ובעקבות כך את מדידות הגובה שנערכו בסקר הגיאודזי שהוביל). במכתבו מ-1831 לאסטרונום היינריך וילהלם ברנדס, עסק גאוס בכמה בעיות אופטיות לא סטנדרטיות (בראי התקופה): במכתבו סיפק גאוס תוצאות הנוגעות בגודלו של עיגול הטשטוש במערכות אופטיות ובפילוג עוצמת האור הנופל בתוכו. מטרת מכתבו של גאוס הייתה להבהיר לברנדס כמה נקודות לא ברורות בנוגע לעדשה הכפולה האכרומטית שלו (שבו דן כאמור ב-1817). מכתבו זה הוא אחת מתרומותיו היחידות שאינן נוגעות במישרין לתיאוריה האופטית הקלאסית, שכן היא עסקה דווקא בהיבטים מתקדמים יותר כגון אברציות כדוריות. ראויה לציון גם תרומה קטנה שעשה גאוס לתחום הפוטומטריה של כוכבים ב-1829; באותה תקופה לא הייתה קיימת שיטה אמינה לקבוע באופן מדויק את הבהירות נראית של כוכבים שונים. גאוס יזם באותה שנה תחרות מטעם אוניברסיטת גטינגן שנושאה הוא בניית פוטומטר אמין, והציע סוג של פוטומטר השוואתי; המכשיר שהציע היה מסוגל "לכוונן" את עוצמת האור הנצפית מכל כוכב, עד אשר הכוכב היה שווה בבהירותו לכוכב ידוע - כאשר שוויון הבהירויות צריך היה להיקבע ויזואלית על ידי העין. לאחר מכן ניתן לקבוע את יחס הבהירויות המקורי בעזרת ידיעת התאוריה המתמטית של הגברת המערכת האופטית. תלמידו של גאוס, גרלינג, השתתף בתחרות עם פוטומטר שנבנה על פי העקרונות שתיאר גאוס, וזכה בציון לשבח. בין התכתבויותיו של גאוס בשנים 1813–1846 מפוזרות תוצאות רבות באופטיקה שנחשבות לאלמנטריות למדי בימינו. אף על פי כן, יש לזכור שנושאים אלו עדיין לא הובנו היטב על ידי הפיזיקאים של התקופה. הן עסקו בתכונות הכלליות של מסלול קרני אור בטלסקופים, כמו הגדלה, בהירות, התאמה לעיניים קצרות-ראי ועוד. ניתן לאמר איפה שתרומתו המרכזית של גאוס לאופטיקה גאומטרית היא הפשטות והאלגנטיות שהעניק לתחום - באמצעות הבהרת מושגי יסוד אופטיים שונים, הוא נתן תמריץ חזק לפיתוח התחום, הן במישור התאורטי והן במישור המעשי. חיבורו הקלאסי מ-1840 של גאוס על אופטיקה, "חקירות דיופטריות", בא בהמשך ישיר ל"דיופטריקה" של אוילר, שהייתה העבודה המקיפה ביותר שנכתבה על אופטיקה גאומטרית על לזמנו של גאוס. חיבורו של גאוס אמנם לא מכיל תוצאות חדשות רבות בהשוואה לקודמו אוילר, אולם מצטיין בפשטות אלגוריתמית ובבהירות רבה יותר. ראשית, גאוס התחיל ממושגי יסוד שלא הוגדרו והוצגו כהלכה לפניו, כגון מרחק מוקד (focal distance), נקודות מוקד, נקודות קרדינליות, הגברה (magnification) וכו'. בכך הוא היה הראשון שהציב את עבודותיהם של קודמיו במסגרת מושגית נוחה. שנית, גאוס נתן פן מעשי לחקירות האופטיות התאורטיות שקדמו לו בכך שטיפל לראשונה בעדשות בעלות עובי שרירותי (שכן כל עדשה מציאותית היא בעלת עובי סופי), והראה כיצד לטפל במערכות המורכבות מכמה מראות ועדשות באמצעות החלפתן במערכת מצומצמת. אישיות גאוס היה דתי אדוק ואדם שמרן. הוא תמך במונרכיה של בית ולף, והתנגד לנפוליאון, אותו ראה כצמיחתה של מהפכה מסוכנת. כמו כן היה פרפקציוניסט נלהב ומסור לעבודתו. לפי אייזק אסימוב, גאוס הופרע פעם באמצע תהליך פתרון בעיה וסופר לו שאשתו גססה. נטען כי תשובתו של גאוס הייתה: "תגיד לה לחכות רגע עד שאסיים". אנקדוטה זו נידונה בקצרה בביוגרפיה של גאוס שנכתבה על ידי וולדו דונינגטון: "Gauss, Titan of Science''", ובה נטען כי זהו סיפור מפוקפק. המוטו האישי של גאוס היה "pauca sed matura" - "מעט, אך בשל". בהתאם לכך הוא התמיד בסירובו לפרסם עבודות אותן לא החשיב למושלמות ומעל לכל ביקורת, והעדיף ללטש עבודות גמורות שוב ושוב. מחקר של יומניו הפרטיים חושף כי למעשה הוא גילה מושגים ומשפטים מתמטיים רבים שנים ואף עשורים לפני שנתגלו באופן בלתי תלוי על ידי אחרים. היסטוריון המתמטיקה הידוע אריק טמפל בל העריך שאם גאוס היה מפרסם את כל תגליותיו בזמנו, המתמטיקה הייתה מתקדמת בלמעלה מ-50 שנה. גאוס היה ידוע ביכולתו המדהימה לחישוב בעל פה. כאשר נשאל איך הצליח לחזות את מסלולו של קרס בכזו דייקנות הוא ענה: "השתמשתי בלוגריתמים". השואל רצה לדעת איך הוא מסוגל לשלוף במהירות כל כך הרבה מספרים גדולים מהסתכלות בטבלאות, גאוס ענה: "להסתכל בהם? אני פשוט מחשב אותם בראש". יחסיו של גאוס עם מתמטיקאים אחרים היו נתונים לביקורת: לעיתים נדירות, אם בכלל, שיתף פעולה עם מתמטיקאים אחרים ונחשב למרוחק ומסוגר על ידי רבים. נאמר עליו שהוא נכח אך ורק בכינוס מדעי אחד, שהתקיים בברלין ב-1828. גאוס סירב בדרך כלל להציג את האינטואיציה שמאחורי ההוכחות שלו, שהיו לעיתים קרובות אלגנטיות מאוד. גישה זו מוסברת במלואה אך בקצרה על ידי גאוס עצמו ביצירתו "Disquisitiones Arithmeticae", בה הוא מכריז כי על הדרך לפתרון הבעיה להיות תמציתית. כמו כן נטען כי גאוס לא תמך במתמטיקאים הצעירים שהמשיכו בעקבותיו. אף על פי שלימד מספר תלמידים, היה ידוע בשנאתו להוראה. למרות זאת, כמה מתלמידיו נעשו למתמטיקאים רבי השפעה, ביניהם ריכרד דדקינד, ברנהרד רימן ופרידריך בסל. גאוס אף ניהל חליפת מכתבים ארוכת שנים עם סופי ז'רמן והמליץ עליה לשם קבלת תואר כבוד מאוניברסיטת גטינגן. כתחביבים עסק גאוס ותרם לקריסטלוגרפיה, ביוסטטיסטיקה, מדע אקטוארי וכן התעניין במינרלוגיה ובוטניקה. הוא שימר את חיבתו הרבה ללמידת שפות חדשות גם בשנותיו המאוחרות יותר, ובגיל 62 פצח בלימוד עצמי שיטתי של השפה הרוסית, קרוב לוודאי שבמטרה להיות מסוגל לקרוא את עבודותיו של לובצ'בסקי על גאומטריה לא אוקלידית בשפת המקור שלהן. הוא נודע בשל נטייתו לתיעוד ואספנות של עובדות מספריות אמפיריות בעלות חשיבות משתנה; לאחר מותו נמצאו בביתו מחברות עם רישומים שונים ומשונים כגון ההכנסות הכספיות החודשיות של חברת הרכבות בהנובר או מספר הסערות החשמליות שהתחוללו באזור מגוריו בכל שנה. בבעלותו הייתה ספרייה אישית ענפה שהכילה יותר מ-6000 כרכים בנושאים מגוונים; הוא היה סקרן לקרוא בספרות העולם, ויצירות הספרות האהובות עליו היו אלו של הסופר הבריטי סר וולטר סקוט. תחום עניין מעט יוצא דופן מבחינת פועלו של גאוס, הוא חקר האפשרות של קיום צורות חיים נבונות מחוץ לכדור הארץ. הוא היה הראשון שהעלה רעיון להעביר מסר אופטי ליצורים חוצניים (על תקשורת רדיו לא דובר אז, שכן היה זה הרבה לפני גילוי גלי הרדיו): לנטוע במדבר סהרה שטח מוריק בן מאות קמ"ר בצורה של תרשים משפט פיתגורס, ואם יבחינו בו יצורים חוצניים, יבינו כי לא נוצר במקרה אלא על ידי יצורים תבוניים אחרים וייצרו קשר עם בני האדם באופן כלשהו. הנצחת שמו עשרות מושגים במתמטיקה ראו :קטגוריה: קרל פרידריך גאוס מערכת היחידות cgs המכונה לעיתים "המערכת הגאוסיאנית" גאוס (יחידת מידה) תמונתו ועקומת ההתפלגות הנורמלית הופיעו על שטר גרמני בן עשרה מארק פרס קרל פרידריך גאוס למתמטיקה מכתש גאוס – מכתש על הירח אסטרואיד 1001 Gaussia הספינה ששימשה ב-1901 את המשלחת הגרמנית הראשונה לאנטארקטיקה נקראה גאוס הר גאוס המכונה גם "גאוסברג", הר געש כבוי בארץ קייזר וילהלם השני שבאנטארקטיקה הר גאוס (ארץ ויקטוריה) - הר ברכס קירקווד בארץ ויקטוריה שבאנטארקטיקה מגדל גאוס, מגדל תצפית בגרמניה "אגודת גאוס" (Gauss society) נוסדה ב-1964 כדי לקדם שיתוף פעולה מחקרי על חייו ועבודתו כמו גם על אישים עימם התכתב בדרך קבע. האגודה עורכת מאז הקמתה את השנתון "Communications of the Gauss Society", ובו מתפרסמים מאמרים המתמקדים בהיבטים ידועים פחות של עבודתו. מחקריו של גאוס ופגישתו עם אלכסנדר פון הומבולדט תוארו, בין השאר, בספרו של הסופר הגרמני דניאל קלמן "מודדים את העולם", שיצא בעברית בשנת 2009. ב-30 באפריל 2018, לכבוד יום הולדתו ה-241 של גאוס, דמותו וסיפור חייו קיבלו במה במסגרת ה"דודל" של גוגל, במדינות רבות, כולל ישראל. ראו גם רשימת כתבי גאוס ציר זמן של המהפכה התעשייתית השנייה לקריאה נוספת Gauss, Carl Friedrich (1965). Disquisitiones Arithmeticae, tr. Arthur A. Clarke, Yale University Press. . Dunnington, G. Waldo. (June 2003). Carl Friedrich Gauss: Titan of Science. The Mathematical Association of America. . Hall, T. (1970). Carl Friedrich Gauss: A Biography. Cambridge, MA: MIT Press. . Asimov, I. (1972). Biographical Encyclopedia of Science and Technology; the Lives and Achievements of 1195 Great Scientists from Ancient Times to the Present, Chronologically Arranged.. New York: Doubleday. Simmons, J. (1996). The Giant Book of Scientists: The 100 Greatest Minds of All Time. Sydney: The Book Company. קישורים חיצוניים לירן זיידמן, נסיך המתמטיקאים, הידען, 8 באוגוסט 2009 The Sesquicentennial of the Birth of Gauss (ארכיון האינטרנט) מתמטיקאי המילניום, מאת Juergen Schmidhuber הערות שוליים אישים שעל שמם יחידות מידה אסטרונומים גרמנים אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי בוגרי אוניברסיטת גטינגן זוכי מדליית קופלי זוכי פרס לאלנד חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים חוקרי תורת המספרים ילדי פלא במתמטיקה מתמטיקאים גרמנים במאה ה-18 מתמטיקאים גרמנים במאה ה-19 מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי סגל אוניברסיטת גטינגן פיזיקאים גרמנים חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן גרמנים שנולדו ב-1777 גרמנים שנפטרו ב-1855

יוהאן קרל פרידריך גאוס (בגרמנית: Johann Carl Friedrich Gauß , 30 באפריל 1777 – 23 בפברואר 1855) היה מתמטיקאי, פיזיקאי ואסטרונום גרמני, מגדולי המתמטיקאים של כל הזמנים. גאוס תרם רבות בתחומי האלגברה, תורת המספרים, אנליזה מתמטית, סטטיסטיקה, גאומטריה דיפרנציאלית, גאודזיה, תורת הכבידה, תורת החשמל והמגנטיות, אסטרונומיה, אופטיקה ועוד. המגנום אופוס שלו, "מחקרים אריתמטיים" (Disquisitiones Arithmeticae), נחשב ליצירה המכוננת של תורת המספרים המודרנית, ונודעה לה השפעה כבירה על התפתחות הדיסציפלינות המתמטיות הטהורות בשתי המאות שחלפו מאז פרסומה.גאוס מכונה לעיתים קרובות בספרות המתמטית "נסיך המתמטיקאים" ו"גדול המתמטיקאים מאז ימי קדם", זאת בשל השפעתו יוצאת הדופן בתחומים רבים של המתמטיקה והמדע.ביוגרפיהגאוס נולד בבראונשווייג שבסקסוניה התחתונה כבן יחיד למשפחת פועלים ענייה. אמו מעולם לא תיעדה את תאריך הלידה שלו, אולם זכרה שהוא נולד ביום רביעי, שמונה ימים לפני חג העלייה, שהוא עצמו מתרחש 39 ימים לפני חג הפסחא. גאוס פתר מאוחר יותר את חידת תאריך לידתו בקונטקסט של מציאת תאריך חג הפסחא, ופיתח שיטות לחשב את מועדי החג בעבר ובעתיד.גאוס היה ילד פלא. גאוס עצמו סיפר כי עמד על סוד הפעולות האריתמטיות עוד בטרם ידע לדבר. קיימים סיפורים רבים על גאונותו כילד, רובם נחשבים לאגדות. אחד מהם, המובא בספרו של אריק טמפל בל, Men of Mathematics, מספר כי עוד בטרם מלאו לו שלוש שנים, נתגלה להוריו כישרונו המתמטי הייחודי: אביו עסק בהכנת גיליון השכר השבועי של הפועלים שבהשגחתו וביצע במשך מספר דקות את החישובים המסובכים. כאשר סיים את החישוב, אמר לו בנו שנפלה טעות בחישוב, ונקב בתוצאה שחישב בראשו. סיפור מפורסם מבית הספר היסודי מספר כי מורהו של גאוס ביקש להעסיק את תלמידי הכיתה בתרגיל שלפתרונו הייתה דרושה שעה ארוכה. התרגיל היה לחבר את המספרים מ-1 עד 100, ולאחר מספר שניות גאוס, באותה עת בן 7 בלבד, הניח את לוח-היד שהיה נהוג באותם ימים, קרא "!Lieget se" ("הנה זה מונח", בניב המקומי) ונקב בתוצאה: 5,050. בדיעבד התברר כי הוא גילה את הטור החשבוני בלי להיות מודע לכך: הוא הבחין שסכום האיבר הראשון והאחרון זהה לסכום האיבר השני והלפני האחרון וכן הלאה (1 + 100, 2 + 99, ..., 50 + 51). כלומר כדי למצוא את הפתרון לתרגיל יש להכפיל 101 במספר הזוגות (שהוא מחצית מספר האיברים), וכך מתקבל הפתרון (5,050=101X50).אביו של גאוס, שהיה חסר השכלה ואב קשוח, רצה כי בנו ימשיך בדרכו ויהיה לבנאי, ולכן התנגד להמשך לימודיו של בנו. אך אמו הכירה בגאונותו של בנה ותמכה בהמשך לימודיו. מורהו, ביטנר, הכיר אף הוא בגאונותו של גאוס והסב אל גאוס את תשומת לבו של הדוכס מבראונשווייג, קרל וילהלם פרדיננד. הדוכס אכן נתן את תמיכתו וחסותו בהמשך לימודיו התיכוניים והאוניברסיטאיים של גאוס.תחילת דרכוגאוס קיבל מלגה מהדוכס, ובשנים 1792 עד 1795 למד ב-Collegium Carolinum (לימים האוניברסיטה הטכנית בבראונשווייג). משם המשיך ללימודים גבוהים באוניברסיטת גטינגן, שם למד עד 1798. בעודו באוניברסיטה, גילה מחדש באופן בלתי תלוי מספר מושגים ומשפטים חשובים: משפט הבינום המוכלל, הממוצע האריתמטי-גאומטרי, ומשפט ההדדיות הריבועית. הפריצה שלו התרחשה ב-1796, כאשר הראה באמצעות הרעיון של הרחבת שדות שכל מצולע משוכלל שמספר צלעותיו הוא מספר פרמה (ועקב כך כל מכפלה של מספר פרמה בחזקה של 2), ניתן לבנייה בסרגל ובמחוגה. תגלית זו הייתה ההתקדמות המשמעותית הראשונה בנושא בניות בסרגל ובמחוגה מזה למעלה מ-2,000 שנה: בעיות בנייה העסיקו מתמטיקאים עוד מימי יוון העתיקה, והייתה להן חשיבות רבה בהתפתחות האלגברה; בזכות האנליזה המעמיקה של פולינומים ציקלוטומיים, הן פתחו שערים לתאוריות מתמטיות עמוקות כמו תורת גלואה. תגלית זו היוותה נקודת מפנה בחייו של גאוס, מכיוון שהניעה אותו לבחור במתמטיקה כקריירה ולא בבלשנות שבה התעניין באותה עת. כחובב בלשנות נלהב שלט גאוס בשפות רבות: גרמנית, יוונית, לטינית, צרפתית, אנגלית ודנית.1796 הייתה השנה הפרודוקטיבית ביותר עבור גאוס ותורת המספרים. ב-30 במרץ הוא גילה כי מצולע משוכלל בן 17 צלעות ניתן לבנייה בסרגל ומחוגה. גאוס היה גאה מאוד בתגליתו, ואף ביקש שייחרט על מצבתו מצולע משוכלל בן 17 צלעות. הוא פיתח את האריתמטיקה המודולרית, כלי בעל יכולת הפשטה ניכרת בתיאור מניפולציות בתורת המספרים. ב-8 באפריל 1796 היה הראשון שהוכיח את משפט ההדדיות הריבועית, משפט עמוק וכללי המאפשר למתמטיקאים לקבוע קיום פתירות של כל משוואה ריבועית באריתמטיקה מודולרית. גאוס כינה אותו בשם "משפט הזהב", ועדות לחיבה שרחש לו היא שפרסם שש הוכחות שונות שלו במהלך חייו (שתיים נוספות פרי עטו פורסמו לאחר מותו). משפט המספרים הראשוניים, אשר שוער ב-31 במאי, נותן הבנה טובה כיצד מתפלגים המספרים הראשוניים בין המספרים הטבעיים. ב-10 ביולי גאוס גילה שכל מספר טבעי ניתן להצגה כסכום של שלושה מספרים משולשים לכל היותר, ותיעד את התגלית בהערה מפורסמת ביומנו: "אאורקה! ∆ + ∆ + ∆ = num". ב-1 באוקטובר הוא גילה תוצאה על מספר הפתרונות של פולינום בעל מקדמים השייכים לשדה סופי, שהובילה להשערות וייל 150 שנה מאוחר יותר.שנות הביניים בעבודת הדוקטורט שלו משנת 1799, "הוכחה חדשה לכך שכל פולינום במשתנה אחד ניתן לפרק כמכפלה של גורמים ממשיים מן המעלה הראשונה והשנייה", סיפק גאוס הוכחה מבריקה של המשפט היסודי של האלגברה, משפט חשוב ממנו נובע כי לכל פולינום ממעלה n יש בדיוק n שורשים מרוכבים. עבודת הדוקטורט שלו הכילה ביקורת וסקירה מקיפה של ניסיונות הוכחה קודמים של המשפט, שנעשו על ידי אוילר, לגראנז' וד'אלמבר, והיא הייתה העבודה הראשונה שהצביעה על הפגם הבסיסי בהוכחות קודמות אלו של המשפט. ההוכחה שלו הכילה טיעון מקורי, טופולוגי במהותו, והגישה הכללית בה נקט בהוכחה הייתה מקורית. באופן אירוני, גם ההוכחה של גאוס לא הייתה שלמה והיה בה פער לוגי, בשל שימוש "מובלע" במשפט העקום של ז'ורדן, ולפיכך אינה קבילה בסטנדרטים מודרניים. גאוס זיהה את החלל בהוכחתו, ובמרוצת חייו סיפק עוד שלוש הוכחות שונות של תוצאה זו; שתיים נוספות ב-1816 (האחת אלגברית באופיה והשנייה אנליטית), והאחרונה שבהן, ב-1849, נחשבת לדקדקנית ביותר מביניהן לפי הסטנדרטים של היום. מאמציו להוכיח את המשפט היסודי הסירו לחלוטין את הספקות לגבי תקפותם של המספרים המרוכבים.ב-1801 פרסם גאוס את יצירת המופת הגדולה ביותר שלו: "מחקרים אריתמטיים" (Disquisitiones Arithmeticae) שאת כתיבתה השלים עוד ב-1798, אך החליט לפרסמה רק שלוש שנים מאוחר יותר. ביצירה זו הציג גאוס לראשונה כלי חדש לתיאור בעיות בתורת המספרים - אריתמטיקה מודולרית, הוכיח לראשונה את משפט ההדדיות הריבועית, יצר את תורת התבניות הריבועיות, ויצר תאוריה של בנייה בסרגל ובמחוגה (שעל פיה הוכיח כי המצולע המשוכלל בן 17 צלעות ניתן לבנייה). הניתוח שגאוס נתן בספרו לתורת התבניות הריבועיות היה מעמיק במיוחד, ומלא ברעיונות ובמושגים חדשים. האופן שבו ניתח גאוס בעיות והקונספציה החדשה שהציג בספר, היוו מקור השראה למתמטיקאים במשך דורות רבים אחרי פרסומו. כך למשל, ניתוחו של גאוס את בעיית הבנייה בסרגל ומחוגה הכיל חלק מהאלמנטים הרעיוניים של תורת גלואה, וספר זה היווה מקור השראה לגלואה.באותה שנה גילה האסטרונום האיטלקי ג'וזפה פיאצי את האסטרואיד קרס. אולם פיאזי היה יכול לעקוב אחריו רק למשך מספר חודשים בלבד, וחלק מסלולו שבו הצליח לצפות היווה רק 3 מעלות בשמי הלילה. לאחר מכן נעלם קרס באופן זמני מאחורי ההילה של השמש. מספר חודשים מאוחר יותר, כשקרס היה אמור להופיע שוב, לא היה מסוגל פיאזי לאתר אותו מחדש: הכלים המתמטיים של התקופה לא היו מסוגלים לבצע חיזוי של מיקום האסטרואיד על פי מידע כל-כך זעום, שכן 3 מעלות מהווים פחות מ-1% ממסלולו של האסטרואיד.גאוס, שהיה אז בן 23, שמע על הבעיה והחליט לנסות ולחזות את מיקומו של האסטרואיד. לאחר שלושה חודשי עבודה מאומצת, הצליח גאוס לחזות את הזמן ואת המקום שבו יופיע האסטרואיד שוב – הוא חזה הן את המקום והן את התאריך, דצמבר 1801, שבו יופיע קרס מחדש. ואכן, בהתאם לתחזית, שנה לאחר שנראה בפעם הראשונה, הופיע קרס מחדש בזמן ובמקום שגאוס חזה. התחזית למיקום התבררה כמדויקת בדרגה של חצי-מעלה כאשר האסטרואיד נצפה על ידי הברון פרנץ פון זאך ב-31 בדצמבר 1801 בעיר גותה, ויממה מאוחר יותר על ידי היינריך אולברס בברמן. ההישג הביא לגאוס תהילה והכרה מיידית גדולה, והוביל לכך שהוצעה לו משרה כפרופסור לאסטרונומיה וכמנהל מצפה הכוכבים של אוניברסיטת גטינגן. העובדה שהחיזוי היה כה מדויק, חרף מגבלות הכלים המתמטיים של התקופה, זעזעה את הקהילה המדעית באותה תקופה. זאך כתב כי "בלעדי העבודה האינטליגנטית והחישובים של גאוס ייתכן כי לעולם לא היינו מוצאים מחדש את קרס שוב". בשלב זה בחייו עדיין נתמך גאוס במלגה שניתנה לו מטעם הדוכס מבראונשווייג ולא נזקק לעבודה. אולם עם מותו של הדוכס ב-1807, החליט לקבל את המשרה שהוצעה לו והחזיק בה עד יום מותו.השיטה של גאוס הייתה כרוכה בקביעת חתך חרוט במרחב בהינתן המוקד שלו (השמש), וחיתוך החרוט עם 3 ישרים נתונים (קווי ראייה מכדור הארץ לקרס, כשכדור הארץ עצמו נע במסלול אליפטי), ובהינתן הזמן שלוקח לקרס לעבור את הקשתות המותוות בין ישרים אלו (אשר מהם ניתן לחשב את אורך הקשתות באמצעות החוק השני של קפלר). בעיה זו מובילה למשוואה ממעלה שמינית, שפתרון אחד שלה, מסלול כדור הארץ, ידוע. הפתרון שמחפשים מופרד אז מ-6 האחרים בהתבסס על התנאים הפיזיקליים. בעבודה זו גאוס השתמש בשיטות קירוב מעמיקות שיצר במיוחד לצורך מטרה זו.שיטה אחת כזו הייתה טרנספורם פוריה מהיר (Fast Fourier Transform). בעוד שיטה זו מיוחסת בדרך כלל למאמר משנת 1965 של המתמטיקאים ג'יימס קולי וג'ון טוקי, גאוס פיתח אותה כשיטת אינטרפולציה טריגונומטרית. המאמר שלו, Theoria Interpolationis Methodo Nova Tractata, פורסם רק לאחר מותו בכרך השלישי של אוסף העבודות שלו. עבודה זו אף חוזה את ההצגה הראשונה של ז'וזף פורייה על הנושא בשנת 1807.גילוי האסטרואיד קרס על ידי פיאצי הוביל את גאוס לעבודתו המונומנטלית על התאוריה של תנועת אסטרואידים המושפעים מגופים גדולים, אותה פרסם בשנת 1809 בשם "תאוריה של תנועת הגופים השמימיים בחתכי חרוט סביב השמש". בעבודה זו הוא כיסה, איחד וייעל את המתמטיקה של חיזוי המסלולים של המאה ה-18 עד כדי כך שהיא נחשבת לאבן פינה בתולדות האסטרונומיה החישובית. החיבור הציג את קבוע הכבידה הגאוסי, והכיל יישום מעמיק וממצה של שיטת הריבועים הפחותים אותה המציא, שיטה אשר משתמשים בה בכל ענפי המדעים המדויקים כדי להקטין למינימום את ההשפעה של שגיאות המדידה. באמצעות הגדרת ההתפלגות הנורמלית של שגיאות, הוכיח גאוס בחיבורו את שיטתו שלו (ראו גם: סטטיסטיקת גאוס-מרקוב). ההתפלגות הנורמלית, שנחשבת להתפלגות החשובה ביותר בסטטיסטיקה ומיושמת בתחומי חיים רבים ובכל תחומי המדע, נקראת מאז בשם "פעמון גאוס" או "גאוסיאן". שיטה זו תוארה קודם לכן על ידי לז'נדר ב-1805 אך גאוס טען כי הוא השתמש בה כבר ב-1795.בין השנים 1812 ל-1818, השנים הראשונות לאחר חזרתו לגטינגן, היה לגאוס פרץ נוסף של רעיונות יצירתיים בתחומים שונים במתמטיקה, ובעקבותיו פרסם מספר רב של מאמרים בולטים, בהם מאמרו משנת 1813 בו מצא באופן אנליטי טהור את המשיכה שיוצר אליפסואיד בכל נקודה במרחב, מאמרו "חקירות כלליות חדשות על הטור האינסופי" שפתח את העידן הריגורוזי של האנליזה המתמטית והיה הדיון השיטתי הראשון על טורים היפרגאומטריים וההצגה של הפונקציה ההיפרגאומטרית (הוא לא פרסם את המשוואה הדיפרנציאלית שמקיימת הפונקציה ההיפרגאומטרית; זו נמצאה בכתב יד שלו שפורסם לאחר מותו, יחד עם תכונות מעניינות נוספות של הפונקציה והטרנספורמציות שלה), מאמרו "שיטה חדשה לחישוב ערכי אינטגרלים על ידי קירוב" - חיבור על שיטה חדשה לאינטגרציה נומרית, מאמרו "קביעת הדיוק של תצפיות" ובו דיון באמדים סטטיסטיים, וכן מאמרו פורץ הדרך באסטרונומיה תאורטית משנת 1818 בו הוכיח שהפרטורבציה המסלולית הנגרמת על ידי גוף מסיבי לגוף קטן שקולה לפרטורבציה אשר הייתה נגרמת על ידי טבעת מסה אליפטית שצפיפותה בכל נקודה פרופורציונלית למסת הכוכב ויחסית הפוך למהירותו באותה נקודה (עבודתו על הפרטורבציות במסלולו של פאלאס הובילה אותו למשפט יוצא דופן זה).ב-1818 החליט גאוס לנצל את יכולותיו החישוביות לשימוש מעשי והוביל סקר גאודזי של ממלכת הנובר, וקישר לסקרים דניים מקבילים. כדי לקדם את הסקר המציא גאוס את ההליוטרופ, מכשיר העושה שימוש במראה כדי להחזיר את אור השמש על פני מרחקים גדולים במטרה לסמן ולמדוד מרחקים של עמדות. מחקריו בגאודזיה העמידו יסודות חדשים למדע הגאודזיה, ותרמו לנושאים רבים: יישומים מתמטיים כגון התאוריה המתמטית של קווים גאודטיים על משטח עקום, תיאור הצורה של כדור הארץ (בין היתר טבע את המונח "גאואיד") והסבר לאי רגולציות שלה, הכנת מפות מדויקות יותר של אזורים שונים, שיטות אינטרפולציה טריגונומטרית ועוד.הסקר של הנובר עורר בגאוס עניין בגאומטריה דיפרנציאלית, תחום במתמטיקה הדן במשטחים ובעקומות. בין השאר יצר בתחום זה מושג מרכזי המתאר עקמומיות של משטחים, וקרוי על שמו עקמומיות גאוס. ב-1827, גאוס גילה וניסח משפט מתמטי חשוב ביותר בתחום זה (Theorema Egregium), המקשר בין הרעיון של עקמומיות משטח לגאומטריה של הצורות המתקיימות עליו, כלומר לזוויות ולמרחקים הנמדדים על פני המשטח ולהבדל בין תוצאות המדידות על פני המשטח לבין אלו הנקבעות בגאומטריה אוקלידית. המשפט ביסס את החשיבות היסודית שיש לעקמומיות גאוס בגאומטריה דיפרנציאלית. הוא פרסם משפט זה ואת מכלול התאוריה שלו על משטחים עקומים בחיבורו מאותה שנה "חקירות כלליות על משטחים עקומים", שהוא יצירתו המרכזית בתחום זה. גאוס ניסח והוכיח גם את המשפט הידוע כמשפט גאוס-בונה, המקשר בין הגאומטריה של משטח לטופולוגיה, משפט בעל חשיבות בהנחת יסודות הטופולוגיה.ב-1820 החל מתמטיקאי הונגרי בשם יאנוש בויאי, בנו של פרקש בויאי שהיה חבר טוב של גאוס, ליצור את התאוריה שלו לגבי גאומטריה לא-אוקלידית ופרסם תוצאות לגביה ב-1832. גילוי זה היה שינוי פרדיגמה משמעותי בהבנת מהות הגאומטריה, שכן הוא שחרר מתמטיקאים מהאמונה המוטעית שרק באמצעות מערכת האקסיומות של אוקלידס ניתן לבנות גאומטריה עקבית ונטולת סתירות פנימיות. מאוחר יותר טען גאוס שהוא הגיע בעצמו לתוצאות שפרסם בויאי לפניו אבל לא פרסמן מעולם; הוא כתב לפרקש בויאי: "לשבח עבודה זו יהיה זה למעשה לשבח את עצמי. שכן כל תכולת העבודה... מתלכד כמעט במדויק עם ההרהורים המתמטיים שלי עצמי אשר העסיקו אותי במהלך שלושים או שלושים וחמש השנים האחרונות". הוא אכן הגיע לתוצאות אלה, כפי שניתן ללמוד ממכתבו לפרנץ אדולף טאורינוס בשנת 1824, אך סירב לפרסמן מחשש לזעם ההמונים ("מוג לב במקצת" כינה אותו בשל כך מדען המחשב אדסחר דייקסטרה). שנותיו האחרונות אחרי 1828 החל להסתמן כיוון חדש בעבודתו של גאוס, והוא החל לחקור בעיקר בעיות בפיזיקה תאורטית. הפירות הראשונים שהניב מחקר זה היו מאמרו על מכניקה משנת 1829: "על ניסוח יסודי חדש של המכניקה", בו ניסח מחדש את המכניקה הקלאסית באמצעות עיקרון חדש בחשבון וריאציות (עקרון האילוץ המינימלי של גאוס), ומאמרו משנת 1830 על נימיות: "עקרונות כלליים של תאוריית הצורה של נוזלים בשיווי משקל", בו דן בנוזלים במצב שיווי משקל וסיפק בסיס ריגורוזי חדש לתחום. בתקופה זו החל גם להתעניין בקריסטלוגרפיה, והגיע למספר תוצאות חשובות; הוא הציע מערכת סימון קריסטלוגרפית שהייתה למעשה שקולה למערכת אינדקס מילר. בהשראת מחקרו הקריסטלוגרפי, פתר גאוס את בעיית "אריזת הכדורים האופטימלית" - הוכחת השערת קפלר - במקרה של מארז סריגי (lattice) רגולרי (אי-האפשרות של אריזות לא רגולריות צפופות יותר לא הוכחה עד 1998).ב-1831 החל גאוס בשיתוף פעולה עם הפיזיקאי וילהלם ובר. שיתוף פעולה זה היה פורה ביותר והוביל לידע חדש בתאוריה של האלקטרומגנטיות, כגון ייצוג של יחידה מגנטית במונחים של מסה, אורך וזמן, וכן גילוי חוקי קירכהוף. ובר וגאוס הגיעו לתגליות רבות בנוגע לחשמל סטטי, תרמי, וזה הנובע מחיכוך, אך לא פרסמו אותן, בעיקר משום שמחקרם התמקד במגנטיות ארצית. גאוס עצמו ניסח את חוק גאוס באלקטרוסטטיקה (שמהווה מקרה פרטי של משפט גאוס באנליזה וקטורית), אחד החוקים הבסיסיים והחשובים ביותר בתחום זה, וכן את חוק גאוס במגנטיות. ב-1833 תכננו גאוס וובר את הטלגרף האלקטרומגנטי הראשון, באורך 3 קילומטר, שקישר את מצפה הכוכבים אל מכון הפיזיקה בתוך אוניברסיטת גטינגן. גאוס וובר עמדו מיד על חשיבות המצאתם להתפתחות התעשייתית בעולם, וובר התנבא כי "הטלגרף יעשה לעולם את מה שמערכת העצבים עושה לגוף האנושי". המעבדה של גאוס וובר הייתה אחראית על פיתוח מספר אמצעי מדידה בתחום האלקטרומגנטיות, ובין היתר הם המציאו את המגנטומטר הראשון. באמצעות המגנטומטר שהמציא, מדד גאוס ב-1835 לראשונה את עוצמת השדה המגנטי של כדור הארץ. כמו כן פיקח גאוס על בנייתו של מתקן מגנטי במצפה הכוכבים, ויחד עם ובר ייסד את "המועדון המגנטי" (magnetischer Verein), אשר תמך במדידות של השדה המגנטי של כדור הארץ באזורים שונים.כחלק מפרויקט זה פיתח גאוס שיטה למדידת העוצמה האופקית של שדה מגנטי, שיטה אשר היוותה למעשה את התאוריה המתמטית להפרדה בין המקור הפנימי (הגלעין והקרום) לבין המקור החיצוני (המגנטוספירה) של השדה המגנטי של כדור הארץ. באחד ממאמריו על התאוריה המגנטית שלו יישם גאוס את התאוריה המתמטית שלו והמידע הניסויי הרב שצבר על השדה המגנטי של כדור הארץ, וכך פילסה את עצמה תגלית עולמית כאשר גאוס יכול היה, לראשונה בהיסטוריה, להצביע על המיקום המדויק של הקטבים המגנטיים של כדור הארץ, נושא שריתק ימאים מאז ימי קדם. מספר שנים קודם לכן, ב-1831, איתר מגלה הארצות הבריטי ג'יימס קלארק רוס לראשונה באופן מקורב את הקוטב המגנטי הצפוני. תוצאות חישוביו של גאוס הצביעו על אותו אזור גאוגרפי, וסטו כ-3 מעלות ו-30 דקות קשת מהמיקום האמיתי, מה שהוכיח את אמינות התאוריה. פעילותו הענפה של המועדון המגנטי במדידת השדה המגנטי הארצי הניבה את ה"אטלס המגנטי" הראשון של כדור הארץ, שיצא לאור בפרסום משותף של גאוס וובר משנת 1840.ב-1840 פרסם גאוס את חיבורו המשפיע Dioptrische Untersuchungen, שבו תיאר את האנליזה השיטתית הראשונה של היווצרות דמויות תחת הקירוב הפראקסיאלי (אופטיקה גאוסיאנית). בין התוצאות הרבות בחיבור, הוכיח גאוס כי מערכת אופטית ניתנת לאפיון באמצעות 6 הנקודות הקרדינליות שלה, גזר את נוסחת העדשות הגאוסיאנית, טיפל לראשונה באופן מתמטי בעדשות עבות, והראה שההדמיה של מערכות אופטיות סימטריות מסוימות ניתנת לביטוי כפיתוח לטור שבו האיבר הראשון מספק את ההתנהגות הסטיגמטית האידיאלית, והאיברים מסדרים גבוהים יותר מתארים את האברציות. בסיסי ככל שהוא נראה היום, חיבור זה עסק בנושאים רבים שלא הובנו היטב לפני פרסומו, לפחות לא באופן מתמטי מדויק, ומסיבה זו בדיוק הוא כונה לפעמים "עבודתו המדעית החשובה ביותר". גאוס פעל גם במישור הפרקטי של האופטיקה, חקר את הבעיה של בניית אופטיקה עם עיוותים מינימליים, ושיפר את התכנון של טלסקופים ומכשירים אופטיים אחרים. לפועלו של גאוס בתחום האופטיקה במרוצת השנים הייתה השפעה ראויה לציון על התפתחות התעשייה האופטית בגרמניה.אחרי 1840 הלכה והצטמצמה בהדרגה פעילותו המדעית של גאוס. הוא עסק בבעיות מתמטיות בעלות חשיבות משתנה; מספר פאזלים קומבינטוריים (בהם חידת שמונה המלכות), בעיות מתמטיות מרכזיות מסוימות ועוד. הוא המשיך לעסוק בבעיות בפיזיקה תאורטית ובפיזיקה ניסויית, ונותר פעיל מאוד באסטרונומיה תצפיתית; הוא המשיך לעשות תצפיות וחישובים אסטרונומיים, והמשיך במחקרו על מגנטיות כדור הארץ. מחקריו המתמטיים והפיזיקליים עסקו בהתכנסות של טורים, מתמטיקה אקטוארית, בעיות מכניות הקשורות בסיבוב כדור הארץ (בהמשך למחקריהם של לגראנז', פלאנה, הנסן וקלאוזן), בשיפורים למטוטלת פוקו ועוד. בתקופה זו גאוס אימץ תחביב חדש של איסוף עיתונים וכל סוג שהוא של חדשות פיננסיות. הוא נודע כמשקיע חכם, וממשלות רבות ברחבי אירופה אף הציעו לו להיות שר אוצר. הספקולציות הפיננסיות שלו עזרו לו להשיג הכנסה שנתית הגבוהה פי 200 מהמשכורת השנתית שלו. ב-1851 ביסס בפעם האחרונה אוסף חדש של עקרונות מדעיים, הפעם במתמטיקה אקטוארית, שעסקו בתאוריות מתמטיות של ביטוחים וקרנות פנסיה.ב-1854 בחר גאוס את הנושא להרצאה המפורסמת של תלמידו ברנהרד רימן, "על ההיפותזה העומדת ביסודות הגאומטריה". בדרך חזרה לביתו מהרצאתו של רימן, סיפר ובר שגאוס היה נרגש ומלא שבחים על ההרצאה.גאוס נפטר בשנת 1855 (כחודשיים לפני יום הולדתו ה-78), בגטינגן, שם אף נקבר. מוחו של גאוס לא נקבר עמו אלא נמסר למחקר מדעי; נמצא כי משקלו 1,492 גרם ושטחו הצֶרֶבְּרָלִי 219,588 סמ"ר. נמצאה גם רמת פיתולים גבוהה במיוחד, ממצא שהוצע בתחילת המאה ה-20 כהסבר לגאונות שלו.לאחר מותו של גאוס נמצא בביתו יומן שניהל בין השנים 1796 ו-1814, ובו רשם את תגליותיו בצורה מדויקת, כשהוא מקפיד לרשום את תאריך הגילוי וההוכחה של כל אחת מהן. רובן לא פורסמו עד מותו. נמצא כי היומן מכיל 146 תוצאות, שחלק מהן התגלו והוכחו על ידי מתמטיקאים אחרים שנים רבות לאחר מכן. עובדת היותו של יומן זה מסמך מתמטי-ביוגרפי משנות הפריצה של גאוס, הפכה אותו לימים לאחד המסמכים החשובים בהיסטוריה של המתמטיקה, ולחלון הצצה מרתק לתקופת קו התפר בין המתמטיקה של המאה ה-18 והמתמטיקה של המאה ה-19. מוניטין לאחר המוות גאוס הוא דוגמה בולטת לאישיות גאונית אשר מעמדה בעולם המתמטיקה והמדע אף גבר לאחר מותה. כל תיאור של רוחב ועומק היריעה של עבודתו המדעית של גאוס אינו יכול לתת תמונה הולמת של הישגיו ללא התייחסות לכמות הגדולה של הכתבים הלא מפורסמים שנמצאו בעיזבונו. בעיני חלק מבני דורו, טענותיו התדירות של גאוס לזכות ראשונים שלו סביב נושאים מתמטיים רבים, נתפסו לעיתים קרובות כאמירות יהירות. כך היה בעימות עם אדריאן-מארי לז'נדר סביב שיטת הריבועים הפחותים, כך עם אבל ויעקובי סביב תורת הפונקציות האליפטיות, כך עם יאנוש בולאי סביב הגאומטריה ההיפרבולית, וכך בכמה מקרים נוספים. עם זאת, במרבית המקרים התברר בסופו של דבר שגאוס אכן הקדים את זמנו, כפי שעולה מכתביו הנרחבים, שנוגעים כמעט בכל תחום מתמטי שהתקיים בזמנו.בין אלו, ראויים לציון מיוחד כתביו על אנליזה מתמטית, שכוללים את חיבורו על הממוצע האריתמטי גאומטרי, ואת כתביו על פונקציות אליפטיות והתיאורים השונים שלהן - חיבורים אלו מכסים חלק גדול מעבודתם של אבל ויעקובי ובמקרים מסוימים אף מכילים תוצאות שאינן מופיעות בכתביהם. בהשוואה לנושאים אחרים לגביהם לעיתים קרובות נתגלעה מחלוקת עם בני תקופתו של גאוס סביב זכות הקדימות על גילויים (בין היתר עקב טענותיו של גאוס עצמו), חיבוריו אלו היו כתובים בצורה מוגמרת ומלוטשת בהרבה, והשפעתם נמשכה הלכה למעשה גם בעשורים הראשונים שלאחר מותו של גאוס, דרך עבודתם של פליקס קליין ומתמטיקאים נוספים על תבניות מודולריות.גם בכתביו בתורת המספרים זוהו תגליות רבות, אם כי במקרה זה הגילוי של כתביו הלא מפורסמים היה פחות דרמטי שכן במרוצת השנים גאוס כן פרסם את מרבית ממצאיו החשובים בתחום הזה. בהקשר זה, ראויים לציון מיוחד צמד חיבוריו (הלא מפורסמים) מ-1834 ו-1837 על היישום של שיטות אנליטיות מעמיקות לקביעת החוקיות האסימפטוטית של מספר המחלקות של תבניות ריבועיות בינאריות (נוסחת מספר המחלקות של דיריכלה); תוצאות אלו, העומדות ביסודה של תורת המספרים האנליטית, ככל הנראה היו מוכרות לו כמה עשורים קודם לכן, כפי שעולה מכמה תוצאות שהופיעו ב"מחקרים אריתמטיים" (1801), או ממכתבו לדיריכלה מ-1828. בעלי חשיבות מיוחדת הם גם כתביו על הפירוש הגאומטרי של תוצאות בתורת המספרים, או על המתודולוגיה של עבודתו האריתמטית.בהשוואה לכתביו בתחומים מתמטיים אלו, כתביו על יסודות הגאומטריה וגאומטריה לא אוקלידית הם בעלי אופי מקוטע בהרבה, ולא ניתן לראות בהם סימוכין וביסוס מלא לטענות של גאוס כי (כפי שכתב ליאנוש בולאי) עבודתו של בולאי מתלכדת במדויק עם הרהוריו שלו עצמו במהלך 30 השנים האחרונות. גם בכתביו והתכתבויותיו על מערכות מספרים היפר-מרוכבים (הקווטרניונים של ויליאם רואן המילטון) המצב דומה, אם כי ניכר שאלו היו מעט בשלים יותר מאשר כתביו על גאומטריה לא אוקלידית. עם זאת, העובדה שנתגלתה לאחר מותו, כי גאוס עצמו התייחס לנושא הגאומטריות החלופיות במלוא הרצינות, שכנעה את העולם המתמטי להתייחס בכובד ראש להישגיהם של בולאי ולובצ'בסקי, שבאותה עת עדיין נתפסו אזוטריים ולא קנו לעצמם אחיזה משמעותית מספיק. מכיוון ששמו של גאוס "עזר" לקדם את תגליותיהם של בולאי ולובצ'בסקי, נתקבעה לעיתים קרובות נטייה לייחס לו תפקיד מרכזי ביצירת הגאומטריה הלא אוקלידית במקביל לשניים האחרים, באופן לא פרופורציונלי לתפקיד האמיתי שמילא. היטיב לבטא זאת המתמטיקאי וההיסטוריון ג'רמי גריי , לפיו גאוס ראוי יותר להיקרא מגלה של הגאומטריות החלופיות מאשר יוצר שלהן.גם במהלך המאה ה-20 לא פג העניין בו, ונתגלו מחדש היבטים נוספים של עבודתו; כך היה המקרה עם האלגוריתם של התמרת פורייה מהירה, עם הטכניקות של שיטות ריבועים פחותים רקורסיביות, או עם התפתחויות בתורת המספרים ששפכו אור על כמה מתגליותיו האריתמטיות העמוקות יותר. לסיכום, הכמות העצומה של תגליות בפרסומיו ובכתביו הלא מפורסמים קיבעו את מעמדו כדמות מרכזית בהיסטוריה של המתמטיקה, אשר ללימוד עבודתה יש ערך פדגוגי מוסף מעבר לעניין מתמטי או מדעי גרידא. השקפות דתיות גאוס היה לותרן פרוטסטנט, וחבר בכנסיית סנט אוונס שבגטינגן. עדות לאמונה העמוקה של גאוס ברלוונטיות האמונה באלוהים מגיעה מתגובתו לאחר שפתר בעיה שטרדה את מנוחתו במשך זמן רב: "בסופו של דבר הצלחתי – לא על ידי מאמציי הגדולים, אלא בידי חסד האל". אחד הביוגרפים שלו G. Waldo Dunnington מתאר את השקפותיו הדתיות של גאוס במילים הבאות:Dunnington ממשיך ומציג את ההשקפות הדתיות של גאוס בכותבו:גאוס הצהיר שהוא האמין אמונה איתנה בחיי העולם הבא, וראה רוחניות כמשהו החשוב באופן מהותי לבני אנוש. הוא צוטט פעם: "העולם יהיה חסר תכלית, והבריאה כולה אבסורד, ללא חיי אלמוות". אף על פי כן, Dunnington קובע שגאוס לא האמין בכל הדוגמאות הנוצריות, ולא ניתן לפרש את האמונה שלו כשייכת למסורת הנוצרית. האמונה שלו הייתה קרובה יותר לאמונה הבודהיסטית מאשר לאמונה הנוצרית, שכן הוא הביע אמונה מסוימת בגלגול נשמות (בהתכתבות עם אולברס בנוגע לגאומטריה הלא אוקלידית הוא כתב: "...אולי בגלגול אחר נזכה לפלח במבטינו את טיבו של המרחב..." ) והאמין יותר במסע של למידה שעוברת הנשמה בעולם מאשר בגן עדן נצחי. משפחה גאוס נישא לראשונה ב-9 באוקטובר 1805 ליוהאנה אוסטהוף. לזוג נולדו שלושה ילדים: יוזף (1806–1873), וילהלמינה (1808–1846) ולואי (1809–1810). אולם, אושר זה לא נמשך זמן רב ונקטע על ידי שרשרת של אירועים טרגיים: ב-1808 נפטר אביו של גאוס ושנה לאחר מכן נפטרה אשתו בלידת הבן לואי, שנפטר אף הוא זמן קצר לאחר מכן. אירועים אלו השפיעו קשות על גאוס והוא שקע בדיכאון עמוק. בעודו מטפל בשני ילדים קטנים, החליט גאוס להינשא שנית כשנה לאחר מכן לאחת מחברותיה של אשתו, פרידריקה וילהלמינה ואלדק (אשר כונתה מינה). נולדו להם שלושה ילדים: אויגן (1811–1896), וילהלם (1813–1879) ותרזה (1816–1864). מינה סבלה ממחלות רבות ונפטרה ב-1831. בתו תרזה השתלטה על אחזקת הבית ודאגה לכל מחסורו של גאוס עד מותו. אימו של גאוס אף היא חייתה עמו בביתו מ-1817 עד מותה ב-1839.גאוס התעמת עם ילדיו על רקע בחירת מקצועם: הוא לא העריך אותם כמתמטיקאים ולא רצה שיעסקו בתחום, מחשש שיכתימו את שם המשפחה. העימות הקשה ביותר היה עם בנו אויגן אשר גאוס בחר עבורו במקצוע המשפטים, אך אויגן העדיף להתרכז בלימודי שפות אותם לא הסכים אביו לממן. לבסוף היגרו שני בניו של גאוס, אויגן ווילהלם, למיזורי שבארצות הברית. מבין כל ילדיו הייתה וילהלמינה היחידה שנחשבה בעלת כישרון מתמטי קרוב לשל אביה. הישגיו של גאוס אלגברה המשפט היסודי של האלגברה בעבודת הדוקטורט שלו משנת 1799, Demonstratio nova theorematis omnem functionem algebraicam rationalem integram unius variabilis in factores reales primi vel secundi gradus resolvi posse (הוכחה חדשה לכך שכל פולינום במשתנה אחד ניתן לפרק כמכפלה של גורמים ממשיים מן המעלה הראשונה והשנייה) סיפק גאוס הוכחה מבריקה של המשפט היסודי של האלגברה, משפט ממנו נובע כי לכל פולינום ממעלה n יש בדיוק n שורשים מרוכבים. עבודת הדוקטורט שלו הכילה ביקורת וסקירה מקיפה של ניסיונות הוכחה קודמים של המשפט, שננקטו על ידי אוילר, לגראנז' וד'אלמבר, והיא הייתה העבודה הראשונה שהצביעה על הפגם הבסיסי בהוכחות קודמות של המשפט. הגישה הכללית של ההוכחה שלו הייתה גאומטרית מטבעה, והכילה טיעון מקורי, אשר ליבתו מבוססת על אבחנות טופולוגיות במהותן; גאוס מנתח בה לעומק כיצד פועלת ההעתקה הפולינומית על המישור המרוכב. באופן אירוני, גם ההוכחה של גאוס לא הייתה שלמה והיה בה פער לוגי, שכן גאוס הניח בה מספר הנחות על ענפים של עקומים אלגבריים אשר למעשה עשו שימוש "מובלע" במשפט עקומת ז'ורדן; הוכחה זו התבססה על טענה לא מוכחת שעקום אלגברי הנכנס לדיסקה נתונה חייב לצאת ממנה בסופו של דבר, ולפיכך היא לא קבילה בסטנדרטים מודרניים.גאוס זיהה את החלל בהוכחתו ובמרוצת חייו סיפק עוד שלוש הוכחות שונות של תוצאה זו; שתיים נוספות ב-1816 (האחת אלגברית באופייה והשנייה אנליטית), והאחרונה שבהן ב-1849. את ההוכחה השנייה האלגברית שלו ניתן להבין לעומק רק תוך שימוש בהמשגה המאוחרת יותר של תורת גלואה; הרעיון המרכזי שלה הוא להיעזר בתכונות אלגבריות של הפונקציות הסימטריות כדי לגזור משוואה דיפרנציאלית הקושרת בין הפולינום ההתחלתי והדיסקרימיננטה שלו. בדרך זו מוכיחים את הקיום של שדה פיצול המוכל בשדה המספרים המרוכבים. ההוכחה השלישית האנליטית שלו מבוססת על הצבות אינטגרליות מורכבות ועל שימוש במושגים כדוגמת אינדקס הליפוף, ומניחה באופן סמוי את משפט אינטגרל קושי.ההוכחה הרביעית והאחרונה שלו, שהוצגה במסגרת אירוע חגיגי שנערך כהוקרה לקריירה יוצאת הדופן של גאוס, דומה באופיה להוכחה הראשונה שלו, אולם היא מעמיקה את הטיפול הטופולוגי במשפט. על אף שבסופו של יום הטיעון הטופולוגי עדיין נותר רחוק מלהיות שלם, אלכסנדר אוסטרובסקי הראה ב-1920, לאור התפתחויות תקופתיות בטופולוגיה קבוצתית, שרעיונו של גאוס להתייחס לתחומים במישור המרוכב במקום להתמקד בעקומות ז'ורדן התוחמות אותם, כלומר בשונה ממה שעשה בהוכחתו הראשונה, הוא צעד בעל חשיבות משמעותית. אוסטרובסקי הראה שלמעשה, על בסיס זה ניתן להפיק הוכחה ריגורוזית לחלוטין למשפט, והעיר שהדבר מאשרר את קביעתו של גאוס ש-: "מהותית, תוכנו של הטיעון כולו משתייך לתאוריה אבסטרקטית של גדלים שהם בלתי תלויים במרחב", ואשר מושא המחקר שלה הוא "פעולות רציפות על גדלים קשירים". בהשוואה להוכחה שלו מ-1799, הפעם גאוס דן באופן זהיר יותר במקרה של שורשים מרובים והראה שכל השורשים נוצרים באופן שתיאר. בנוסף, הוא הקדיש את חלקו השני של המאמר לחישוב נומרי של פתרונותיהן של משוואות אלגבריות, תוך שהוא משפר את הטכניקות הידועות לפתרון משוואות טרינומיות. מאמציו להוכיח את המשפט היסודי לאורך השנים הסירו לחלוטין את הספקות לגבי תקפותם של המספרים המרוכבים. מערכות אלגבריות מורחבות גאוס תרם גם תרומה מסוימת לתאוריה של מבנים אלגבריים מתקדמים, וייתכן כי גילה בשנת 1819 את אלגברת הקווטרניונים, המיוחסת בדרך כלל לויליאם רואן המילטון (אשר גילה אותה ב-1843). באותה שנה הציג גאוס במאמר קצר בשם "סיבובי המרחב" את הסיבוב הכללי (של קו ישר דרך הראשית במרחב תלת-ממדי) בעזרת המטריצה האורתוגונלית:כאשר a,b,c,d הם רביעיית מספרים שמקיימים . בדרך זו בנה גאוס שיטה לייצוג אלגברי של גאומטריית סיבובים תלת-ממדית. בהמשך המאמר ציין גאוס כי ההרכבה של שתי פעולות סיבוב כאלו (הכפלת המטריצות) מיוצגת על ידי מטריצה מאותו סוג, עם מקדמים כאשר A,B,C,D הם ביטויים ביליניאריים מסוימים באותיות האחרות. הביטוי להכפלה של שתי רביעיות מספרים שקול למעשה לכלל הכפל של הקווטרניונים. גאוס ציין בהמשך המאמר את תכונת האי-קומוטטיביות של כפל קווטרניונים, חקר תכונות אריתמטיות שלהם, ודן בקשר בין קווטרניונים למשולשים ספיריים. במקום אחר בכתביו הוא הבחין בהתנהגות "קווטרניונית" בזוגות סדורים של מספרים מרוכבים, האנלוגית להתנהגות "המרוכבת" של זוגות מספרים ממשיים כפי שבאה לביטוי בזהות דיופנטוס (בכך הקדים במידה מסוימת את בניית קיילי-דיקסון). הוא הראה שחוקי הכפל של הקווטרניונים צומחים מתוך חוקי הכפל של מספרים מרוכבים באמצעות הזהות הבאה:, כאשר הם מספרים מרוכבים, והקו העליון מסמל את הצמוד המרוכב.אלו היו רעיונות מהפכניים הן מבחינה קונספטואלית והן מבחינה גאומטרית-אינטואיטיבית, שכן אף על פי שכללי הכפל של הקווטרניונים היו מובלעים כבר בזהות סכום ארבעת הריבועים של אוילר מ-1748, גאוס הדגים את השימושיות שלהם בכך שעשה את הקישור הלא טריוויאלי בין אלגברה ארבע-ממדית לסיבובים תלת-ממדיים – זאת באמצעות פרמטריזציה של סיבובים דרך פונקציות טריגונומטריות של חצאי-זוויות הסיבוב (פרמטרי רודריגז). ייתכן כי גאוס התוודע בהדרגה לתיאור האלגברי של סיבובים מרחביים דרך עבודתו הנרחבת על טריגונומטריה כדורית ויישומיה באסטרונומיה, במסגרתה נאלץ לטפל בבעיות רבות המערבות סיבובים מרחביים. מבחינה קונספטואלית, מחקרים אלו, שלא התפרסמו בזמנו, מייצגים את ההתבוננות המעמיקה הראשונה בנושא העקביות של מערכות אלגבריות מורחבות.גאוס הבין את חשיבותם של ממצאים אלה, וכתב במאמרו על הרחבת האריתמטיקה למספרים מרוכבים (מ-1831) כי "המחבר שמר לעצמו... את התשובה לשאלה מדוע היחסים בין הקואורדינטות שמציינות מרחבים מממד גבוה משניים לא ניתנים לטיפול כמותי במסגרת של אריתמטיקה אוניברסלית", והבטיח תשובה לשאלה במאמר עתידי, אך זה מעולם לא הופיע. במילים אחרות גאוס טען שלא תיתכן אלגברה (מעל הממשיים) של ווקטורים תלת-ממדיים במובן השגור של המושג "אלגברה". המתמטיקאי הרמן הנקל () הוכיח לראשונה ב-1867 שכל מערכת מספרים היפר-מרוכבים לא יכולה לקיים את כל חוקי האלגברה, ובך אישש את הטענה של גאוס, שהוא עצמו מעולם לא סיפק לה הוכחה. עם כל זאת, הייחוס של גילוי הקווטרניונים לגאוס שנוי במחלוקת כי לא ברור עד כמה בשלות מבחינה מתמטית פורמלית היו תוצאות אלו שלו; הוא מעולם לא טען כי גילה את הקווטרניונים, ובוודאי הוא לא פיתח את הנושא והפיץ אותו באופן אפקטיבי כמו המילטון בספרו הארוך "קווטרניונים" (1863). תורת המספרים ה-Disquisitiones Arithmeticae של גאוס נחשב ליצירת מופת שכוננה את תורת המספרים המודרנית. גאוס הנהיג בה לראשונה את הסימון ≡ לקונגרואנציות והציג באופן שיטתי תוצאות קודמות בתורת המספרים באמצעות אריתמטיקה מודולרית, הוכיח את משפט ההדדיות הריבועית, יצר את תורת התבניות הריבועיות (שבאמצעותה הוכיח, כתוצאה אחת מני רבות, שכל מספר טבעי ניתן להצגה כסכום של לכל היותר 3 מספרים משולשיים, ואף קבע את מספר הדרכים שמספר כלשהו ניתן להצגה כזאת), ניסח את בעיית מספר המחלקות (Class number problem) – השערה מרחיקת לכת שהייתה לה השפעה כבירה על התפתחות המתמטיקה ב-200 השנים הבאות, והציג את פתרון בעיית הבנייה בסרגל ובמחוגה של מצולעים משוכללים.ה-Disquisitiones Arithmeticae היה נקודת ההתחלה בעבור מתמטיקאים במאה ה-19 שהתמחו בתורת המספרים. הוא שימש כמקור בלתי נדלה של רעיונות מתמטיים, שחלקם הופיעו בו באופן מפורש. אחרים הופיעו בו בצורה בוסרית, ובישרו את הופעתם של רעיונות מתמטיים מתקדמים. ההתעמקות בספר בידי מתמטיקאים שונים הובילה לתאוריות מתמטיות שונות כמו תורת גלואה על פתרון משוואות אלגבריות, תאוריית האידיאלים של דדקינד, ויישומים מתמטיים שונים כמו סוגים של מבחני ראשוניות. כהדגמה של ההשפעה של מחקרים אריתמטיים על פיתוח תורת גלואה, נציין שגאוס הביא בספרו בנייה אלגברית מפורשת למצולע המשוכלל בעל ה-17 צלעות, המתקבלת מהצגת קוסינוס הזווית במצולע כזה על ידי סדרה של שורשים ריבועיים:הדרך בה הגיע לתוצאה הזאת (שהוא תיאר בפרק השביעי של מחקרים אריתמטיים) מעידה על הבנה עמוקה של חבורת גלואה של הרחבות השדה הריבועיות, המקודדת את הקשרים המתמטיים הללו.הפרק השביעי של מחקרים אריתמטיים כולל גם את אחת התוצאות המרחיקות לכת ביותר שלו; במאמר 358 הוא נתן חסם למספר הפתרונות הרציונליים לקונגרואנציה מסוימת ממעלה שלישית (בשפה מודרנית הוא מנה נקודות רציונליות על עקום אליפטי), במה שנודע כמקרה הלא-טריוויאלי הראשון של משפט הסה וייל, אשר ניתן לפרש אותו גם כמקרה הלא-טריוויאלי הראשון של השערת רימן מעל שדות סופיים. אנדרה וייל ציין כי תוצאה זו ביחד עם תוצאות נוספות בכתביו הלא מפורסמים של גאוס הובילה אותו לנסח את השערות וייל; במיוחד הערה 146 מיומנו של גאוס מכילה אלמנטים רעיוניים רבים של הגישה המודרנית לבעיות מסוג זה, ולכן היא נתפסת לעיתים קרובות כקדימון להתפתחות מרחיקת הלכת שעברה תורת המספרים במאה ה-20, במהלכה נוצרו הן התשתית לגאומטריה האלגברית המודרנית והן הכלים לתקוף בעיות אריתמטיות הנוגעות לספירת נקודות רציונליות על יריעות אלגבריות כלליות. גאוס הוכיח גם את נוסחת מספר המחלקות (class number formula) הראשונה, בעבור שדות ריבועיים, זמן רב לפני פרסום הנוסחה בידי דיריכלה; את התוצאות הראשונות שלו בנוגע להערכות אסימפטוטיות של מספרי מחלקה הוא פרסם במאמרים 301–302 בפרק החמישי של ספרו, ומאוחר יותר חקר באופן לא גמור את השימוש בטורים דמויי פונקציית זטא כדי לחשב מספרי מחלקה. מיד לאחר מכן, במאמרים 303–304, הוא ניסח גם סדרה של השערות מרחיקות לכת (Gauss's class number problems), שחלקן ממשיכות להעסיק מתמטיקאים עד עצם היום הזה.בהקשר זה של הפן האנליטי יותר של עבודתו בתורת המספרים, גאוס הכיר גם את הטכניקות המתמטיות הקריטיות להוכחת משפט ארבעת הריבועים של יעקובי; הזהות שמקיימת החזקה הרביעית של פונקציית תטא, אשר בה השתמש יעקובי להוכחת המשפט, מופיעה באחד מכתביו הלא מפורסמים על פונקציות אליפטיות, כשלצידה מופיעה הערה על הצגת מספר כסכום של ארבעה ריבועים. המשפט הזה זכור בהיסטוריה של תורת המספרים כדוגמה הראשונה של שימוש בתבניות מודולריות להוכחת תוצאה בתורת המספרים. במקרה זה המחלוקת אינה האם הוא הכיר את טכניקות ההוכחה של המשפט, אלא האם הוא עשה את הדדוקציה הספציפית של הנוסחה המפורשת של יעקובי מהזהויות שגזר (הנוסחה של יעקובי לא מופיעה בכתביו באופן מפורש), אף על פי שזה סביר למדי, שכן זו נובעת בנקל מעבודתו.אחד החלקים העמוקים והטכניים ביותר בכל "מחקרים אריתמטיים" הוא החלק שבו בונה גאוס את חוק ההרכבה של תבניות ריבועיות בינאריות – אותו הוא מציג במאמרים 234–244 של הפרק החמישי של ספרו. "הרכבה" של תבניות ריבועיות בינאריות היא פעולה מתמטית שמקבלת שתי תבניות ריבועיות בינאריות ומחזירה תבנית שלישית כזאת באופן כזה שאוסף המספרים המיוצגים על ידי התבנית (כתבנית מעל השלמים) מורכב ממכפלות כל זוגות השלמים (n,m) כאשר n הוא מספר שמיוצג על ידי ו-m מיוצג על ידי . למשל, ההרכבה של התבניות והתבנית היא התבנית , כאשר x ו-y מחושבים כך: . גאוס הוכיח שהרכבה כזאת תמיד ניתנת לביצוע: תחילה הראה שניתן תמיד להרכיב תבניות ריבועיות בינאריות מאותה דיסקרימיננטה D, ולאחר מכן הרחיב את הגדרת חוק ההרכבה, באופן המאפשר להרכיב אף תבניות לא פרימיטיביות ובעלות דיסקרימיננטה שונה. תהליך הבנייה המדויק של פעולת ההרכבה - במסגרתו מראה גאוס כי היא קומוטטיבית ואסוציאטיבית - חשף מבנה אריתמטי פתלתל העומד ביסוד תורת התבניות הריבועיות הבינאריות, ולמעשה הדגים שאוסף מחלקות השקילות של תבניות ריבועיות בינאריות מדיסקרימיננטה D מהווה חבורה אבלית סופית ביחס לפעולת ההרכבה; חבורה זו נקראה בהמשך המאה ה-19 בשם "חבורת המחלקות" . חוק ההרכבה שלו עמד בליבה של התאוריה החישובית של תבניות ריבועיות במשך מאתיים שנה, וההכללה הראשונה שלו לתבניות מסדר שלישי ורביעי ניתנה בסדרת מאמרים מ-2004 של זוכה מדליית פילדס מנג'ול בהרגבה.בהקשר זה של הפן האלגברי של עבודתו האריתמטית, הוא הוכיח גם את המקרים n = 3 ו-n = 5 של המשפט האחרון של פרמה. גאוס פיתח הוכחה אלטרנטיבית אלגנטית למקרה n = 3 של המשפט האחרון, שהייתה בהירה יותר מההוכחה שניתנה על ידי אוילר. באמצעות פיתוח שיטתי של תכונות השדה הציקלוטומי השלישי (כאשר ) ושיטת הנסיגה האינסופית של אוילר ופרמה, הוא הוכיח את אי הפתירות של המשוואה במספרים שלמים מרוכבים; אף על פי שהתוצאה שלו הייתה כללית יותר, ההוכחה נתגלתה כברורה ופשוטה יותר מאשר במקרה הממשי. אף על פי שההוכחה שלו מובילה לאסטרטגיה שמצליחה בעבור ערכים אחרים של n, הוא מעולם לא העסיק את עצמו עם המשפט באופן שיטתי משום שלא החשיב את ההתמקדות בו למועילה במיוחד לעתיד ענף תורת המספרים.נקודות ראויות לציון אחרות בעבודתו של גאוס בתורת המספרים כוללות את הפרק השמיני הלא מפורסם של מחקרים אריתמטיים (שגאוס לא השלימו), ואת התוצרים המובהקים של עבודה זו: תאוריה שיטתית של המבנה של שדות סופיים, וחשוב מכך, הגילוי של חוקי הדדיות מסדרים גבוהים יותר. בחיבור זה תקף גאוס את הבעיה של קונגרואנציות ממעלה שרירותית מודולו מספר ראשוני וביסס כלים חשובים כדי לגשת לבעיות מהסוג הזה. בין היתר, גאוס חוקר את המבנה של שדות סופיים דרך אוטומורפיזם פרובניוס, ונעזר בנוסחת ההיפוך של מביוס כדי "לספור" את מספר הפולינומים האי-פריקים ממעלה n מעל שדה סופי (GF(p מודולו p. בחלקו האחרון של החיבור גאוס דן בהכללות אפשריות של חקירות אלו, ומוכיח גרסה מוקדמת של למת הנזל - תוצאה יסודית המאפשרת להרים תופעות מודולריות ביחס למספר ראשוני p לכדי חזקות הולכות וגדלות של אותו ראשוני. נקודת המבט בה נקט בחיבור קרובה לזו שננקטה מאוחר יותר על ידי אווריסט גלואה וריכרד דדקינד, כך שפרסומיהם "ייתרו" חיבור זה, אולם הוא עדיין נותר חשוב לצורך התחקות אחר שורשי הרעיונות המתמטיים של גאוס. ישנן ראיות שגאוס היה מודע חלקית לתפקיד הטכני המרכזי של למת הנזל בהתרת בעיות אריתמטיות מודרניות, כפי שעולה מהערות אחדות ביומנו או מן המניע שלו להוכחת למת גאוס על פולינומים. בתחילת המאה ה-20 הציג קורט הנזל את שדה המספרים ה-p-אדיים ובכך שפך אור על חקירות אלו, והציבן במסגרת מושגית שהפכה עד מהרה לאחד הכלים החשובים בתורת המספרים המודרנית.מבין עבודותיו המפורסמות בתורת המספרים, מאמריו שהוזכרו מקודם על חוק ההדדיות מסדר דו-ריבועי שניים בחשיבותם רק ל-"מחקרים אריתמטיים". בכך שהרחיב באופן שיטתי את מושא המחקר של תורת המספרים לשדה המרוכבים, גאוס עשה את הקפיצה הקונספטואלית המשמעותית שאפשרה את כינון תורת המספרים האלגברית. מאמריו אלו הנהיגו לראשונה את השימוש בחוג השלמים של גאוס (כולל את השימוש בראשוניי גאוס) וטיפלו בתכונות האריתמטיות שלו - תחת ההרחבה הזאת, מספרים שהם ראשוניים באריתמטיקה הרגילה כבר אינם כאלה יותר בחוג גאוס, שכן למשל: כך ש-5 אינו ראשוני בחוג זה.גאוס הראה הלכה למעשה כי חוג השלמים המרוכבים מהווה תחום פריקות יחידה; הווה אומר, כל מספר בחוג זה ניתן לפירוק לראשוני גאוס באופן יחידי, באופן אנלוגי למשפט היסודי של האריתמטיקה. לאחר מכן הוא מבסס את חשיבות חוג זה לחקר חוקי הדדיות מסדרים גבוהים, תוך הכללת רבים ממונחי המפתח של תורת המספרים האלמנטרית; למשל, הוא הוכיח את המשפטים האנלוגיים למשפט הקטן של פרמה וללמה של גאוס. במאמר גאוס ניסח את חוק ההדדיות מסדר דו-ריבועי בצורה הבאה:עבור שני מספרים ראשוניים גאוסיאניים (כלומר החוק מנוסח למספרים מרוכבים) ו- מתקיים:כאשר הוא ריבוע הנורמה של המספר המרוכב, ו- הוא סימן שארית החזקה מסדר רביעי של ביחס ל-, מעין הכללה של סימן לז'נדר שערכיה האפשריים הם שורשי יחידה מסדר רביעי. לאחר הניסוח של חוק ההדדיות מסדר דו-ריבועי, גאוס מוכיח במאמרו כמה מקרים פרטיים שלו; לדוגמה, בראשון מבין המאמרים הללו, הוא הוכיח את ההשערה של אוילר שהמספר 2 הוא שארית דו-ריבועית של מספר ראשוני (p ≡ 1 (mod 4 אם ורק אם p = a2 + 64b2. באשר להוכחה מלאה של החוק, לא ברור כיצד הוכיח אותו לראשונה; גאוס טען כי מצא את ההוכחות למשפטים הכלליים של הדדיות ממעלה שלישית ורביעית בסביבות 1814, לאחר מאמצים רבים, אך מאמריו מ-1828 ו-1832 לא הכילו הוכחה מלאה. בפרסום שלו (מ-1818) שמכיל את ההוכחה החמישית והשישית שלו לחוק ההדדיות הריבועית, הוא טען שהטכניקות של ההוכחות האלו (סכומי גאוס ולמת גאוס) יכולות להיות מיושמות להוכחת משפטי הדדיות כלליים יותר. הוכחה ציקלוטומית המבוססת על סכומי גאוס ממעלה רביעית אכן נמצאה בכתביו הלא מפורסמים; אף על פי כן, ייתכן כי היא נכתבה לאחר פרסום ההוכחה של אייזנשטיין, אשר התבססה על שיטות דומות. כתביו הלא מפורסמים כן מכילים תרומה מקורית אחת לחוק ההדדיות ממעלה רביעית; בעוד שמרבית ההוכחות שניתנו לחוק החל מ-1850 ועד היום הן פשוט וריאציות על ההוכחות שאייזנשטיין נתן במקור, גאוס הותיר אחריו הוכחה גאומטרית השונה בטיבה מזו שאייזנשטיין נתן. הוכחתו של גאוס התבססה על טכניקות מקוריות ביותר המערבות ספירת נקודות סריג בתוך צורות גאומטריות מסוימות, ולפיכך היא קרובה יותר מבחינה רעיונית לשיטות מתחום הגאומטריה של מספרים מאשר להוכחות האנליטיות של אייזנשטיין.ללא קשר לזהות בעל הקרדיט על ההוכחה הראשונה, המאמרים הללו זכורים בשל העושר והעומק של החקירות האריתמטיות שבאו בעקבותיהם – ההצגה של חוג השלמים הגאוסיאנים והטיפול המפורט בתכונות האריתמטיות שלו הציבה את הנושא בחזית המחקר על תורת המספרים וחוקי הדדיות, ובתוך מספר שנים שחלפו מאז פרסום המאמר הופיעו הוכחות שונות של חוקי ההדדיות מסדר שלישי ורביעי, שפורסמו על ידי אייזנשטיין, יעקובי, ודיריכלה. המאמר זכור גם כנקודת ציון מבחינת האופן שבו הוא שינה את תפיסתם של מתמטיקאים את המספרים המרוכבים, שעד אז נחשבו ל"פיקציות מטאפיזיות" בלבד; הוא משופע בדוגמאות ל"טענות אריתמטיות שמנצנצות בבהירות רבה יותר במסגרת האריתמטיקה המורחבת" (במילותיו של גאוס) ומכיל את אחד השימושים הרשמיים הראשונים בוויזואליזציה של המספרים המרוכבים כנקודות במישור המרוכב (ככל הנראה גאוס השתמש בתיאור המספרים המרוכבים כנקודות במישור עוד לפני עבודת הדוקטורט שלו, אך פרסמו רק ב-1831).גם עבודתו על חוק ההדדיות מסדר שלישי ראויה לציון, ובהערה למאמרו על חוג השלמים המרוכבים הוא ציין כי את המשפט ניתן להוכיח בדומה להדדיות ממעלה רביעית, באמצעות פיתוח האריתמטיקה בחוג השלמים של אייזנשטיין. הוכחה לחוק ההדדיות ממעלה שלישית נמצאה בכתביו; היא מבוססת על ההוכחה השישית שלו לחוק ההדדיות הריבועית, ומכילה כלמה את הטענה שחוג השלמים של אייזנשטיין הוא אוקלידי ולכן גם תחום פריקות יחידה. בעת שניסה לבסס תשתית אריתמטית לחוק ההדדיות מסדר שלישי, גאוס החל לחקור גם תבניות מעוקבות, ובמספר הערות מ-1808 הוא חקר את אוסף הפתרונות השלמים של המשוואה הדיופנטית , ואפיין את כל המספרים הראשוניים המיוצגים על ידי התבנית הזאת כאלו שעבורם n הוא שארית מעוקבת. אגף שמאל הוא הנורמה של המספר בשדה המעוקב הנוצר על ידי סיפוח , כך שמשמעות הפתרון היא למעשה איתור ה"יחידות" – איברים מנורמה 1, בשדה הנתון. בהקשר זה גאוס זיהה את ההגדרה הכללית של נורמה של איבר בשדה ציקלוטומי מסדר ראשוני (כפי שניתנה מאוחר יותר על ידי ארנסט קומר) – באחד מכתביו הלא מפורסמים מופיעה התייחסות מפורטת לנורמות של איברים כאלו עבור . חשיבות חקירתו על תבניות מעוקבות בכך שהייתה הרמז המתועד הראשון כיצד להכליל את התאוריה של תבניות ריבועיות למעלה גבוהה יותר, והרעיונות מאחוריה הם מקרה פרטי של משפט היחידות של דיריכלה (שכאמור לעיל הגיע לממצאיו באופן בלתי תלוי).לכמה מההשערות שלו בנוגע לתורת המספרים הייתה השפעה רבה, אף שברוב המקרים הוא לא הניח יסודות מוצקים כיצד להוכיח אותן. ההשערה של גאוס את משפט המספרים הראשוניים, אותו הוא גילה על בסיס חישובים מספריים אמפיריים מקיפים (גאוס ערך טבלה של כל המספרים הראשוניים עד ל-3 מיליון), נתנה הבנה טובה כיצד מתפלגים המספרים הראשוניים ברמת המקרו. למעשה, הוא שיער יותר מכך; בכתב לא מפורסם שלו תחת הכותרת "חוקים אסימפטוטיים של אריתמטיקה" הוא העלה על הכתב כמה תוצאות שמכלילות את משפט המספרים הראשוניים; הוא שיער שבאופן אסימפטוטי, מספר המספרים שקטנים מ- להם 2 גורמים ראשוניים הוא: , וכן שיער השערה כללית יותר לגבי ההתפלגות האסימפטוטית של מספרים k-כמעט ראשוניים. את התוצאות הללו הוא גזר תחת ההנחה שמשפט המספרים הראשוניים נכון; על סמך הנחה זו הוא חישב באמצעות שיטות מתוחכמות את חוקי ההתפלגות של המספרים הכמעט ראשוניים (ב-1901 בנה אדמונד לנדאו את המתודולוגיה שלו מחדש). מאוחר יותר הוא עידן את ההשערה שלו על צפיפות המספרים הראשוניים וטען כי היא תדירות ההופעה של המספרים הראשוניים "בסביבות" המספר x ולאו דווקא התדירות הממוצעת בתוך קבוצת המספרים הטבעיים מ-1 עד x, מה שמוביל ישירות לקירוב של פונקציית האינטגרל הלוגריתמי (מכתב לאנקה, 1849). אסטרונומיה פעילותו הראשונה של גאוס בתחום האסטרונומיה נעשתה בשנת 1799, במסגרת הסיוע שהעניק לקרטוגרף הפרוסי קרל לודוויג פון לקוק אשר הוביל באותה עת מיפוי טריגונומטרי של אזור וסטפאליה, מיפוי במהלכו נעשה שימוש נרחב בשיטת קביעת המיקום הגאוגרפי בעזרת מיקומם הנצפה של גרמי השמיים. גאוס פיתח אוסף נוסחאות מדויקות מהן ניתן לקבוע את הפרלקסה של הירח עבור כל רגע ומיקום גאוצנטרי של הצופה הארצי בהינתן הפרטים העדכניים של מיקום הירח, הישג שכרוך בפתרון כמה בעיות ויזואליות מורכבות המערבות טריגונומטריה כדורית. גאוס דיווח על ממצאיו אלו במכתבו ללקוק, שציין בדיווחיו ש"חישוביו של גאוס היו לו לעזר רב בחלק האסטרונומי של המיפוי", ועודדו ליצור קשר עם פרנץ פון זאך שניהל באותו זמן את מצפה הכוכבים בגותה. ניסיונו הראשוני של גאוס להיכנס לעולם האסטרונומיה היה בהתאם למסורת המאה ה-18, כך שהוא ניסה לנסח תאוריה של תנועת הירח – הבעיה המרכזית במכניקה השמיימית של אותה עת – שתהיה יעילה ומדויקת יותר מהתאוריות הקודמות. ניסיונו זה נעשה בעקבות בעיית הפרס שהציעה האקדמיה בפריז ב-1800, שדרשה חישוב מדויק יותר של טבלאות נתוני מיקום ירחיים על בסיס תאוריה אמינה יותר. עבודתו בתחום, חיבור לא גמור בעל חמישה פרקים תחת הכותרת "תאוריה של תנועת הירח", פורסמה רק לאחר מותו בכרך השביעי של הנכלאס שלו. המשוואות היסודיות שהוא גזר עשו שימוש בקו האורך הירחי כמשתנה הבלתי תלוי (ולא בזמן), ולפיכך הן דומות לאלו של קלרו וד'אלמבר, וממשיכות את קו המחשבה שלהן. התאוריה שלו מתיישבת בהיבטים רבים עם זאת של פלאנה מ-1832; חישוביו של גאוס על הפרטורבציות הירחיות הרוחביות (הפלקטואציות בנטייה של מסלול הירח) תאמו את התיאור של פלאנה במדויק. בו בזמן שגאוס עמל על חיבורו זה, הכרך השלישי של ספרו של לפלס "מכניקה שמיימית", שהעפיל ברוחב יריעתו בהרבה על חיבורו הבוסרי, כבר הופיע, וכן סדרת מאמרים של אסטרונומים אחרים ששחזרו רבים מהפרטים של התאוריה שלו שכנעו אותו לא להמשיך את כתיבת חיבורו. הידיעה החדשותית מ-1801 בדבר העצם השמיימי החדש שנתגלה (האסטרואיד קרס) סיפקה לו הזדמנות פז שונה בטיבה להטביע את חותמו בעולם האסטרונומי, מה שהניע אותו לשנות את מוקד מחקרו.עבודתו של גאוס על אסטרונומיה חישובית, "תאוריה של תנועת הגופים השמימיים בחתכי חרוט סביב השמש", עוסקת בקביעת מסלולם של גרמי שמיים (אסטרואידים, שביטים וכו') משלוש תצפיות גאוצנטריות; מספר התצפיות המינימלי המאפשר חישוב של ששת אלמנטי המסלול של גרם שמיימי. בספר גאוס מפתח את האלגוריתם השלם הראשון לחיזוי מסלול של עצם שמיימי משלוש תצפיות גאוצנטריות; הוא מכיל פתרון יעיל מבחינה חישובית לבעיית למברט באסטרודינמיקה, והוא מפורסם בשל האינטגרציה של שיטות מתמטיות שונות בו: שיטות סטטיסטיות (כולל ההצגה של "שיטת הריבועים הפחותים") לעידון איטרטיבי של המסלול המחושב, גאומטריות (בעיקר מטריגונומטריה כדורית) ואסטרונומיות שונות. הספר זכה לפרסום רב גם בשל הצלחתו במישור הדידקטי – בעבור קוראיו הוא שימש כמעין מדריך שיטתי לאסטרונומיה עכשווית, והציג תהליך מתמטי ברור ונוח לשימוש ידני – ומסיבות אלו בדיוק היה נגיש לא רק למיטב האסטרונומים, והפך לרפרנס מרכזי בכמה העשורים שלאחר מכן. עוד בטרם פרסום הספר, גאוס נעזר בשיטות דומות כדי לסייע באיתור כל שלושת האסטרואידים הבאים שנתגלו: פאלאס, יונו, ווסטה. ההצלחה החוזרת ונשנית הדגימה את יכולות השיטה שלו.הישג משמעותי לא פחות של גאוס באסטרונומיה היה עבודתו על חישוב מסלולו של פאלאס, שחולף בסמוך לצדק ולכן חווה פרטורבציות משמעותיות, וכמו כן חווה הפרעות כבידתיות משמעותיות גם משבתאי, כך שמסלולו רחוק מלהיות קפלרי (אליפטי). למעשה, בשנים 1810–1818 התמה הדומיננטית ביותר של עבודתו האסטרונומית הייתה חישוב מדויק ככל האפשר של מסלולו הלא-סדיר של פאלאס. בכתביו הלא מפורסמים ניתן למצוא קטעים מתמטיים ארוכים המתארים את הטכניקות שפיתח. אחד הכתבים האלה הוא מאמרו הארוך בצרפתית "הצגה של שיטה חדשנית לחישוב הפרעות פלנטריות יחד עם יישום לחישוב כמותי של הפרעות התנועה של פאלאס", שהוא חיבר ב-1812 לתחרות של האקדמיה הצרפתית למדעים, ושלא פורסם בימי חייו. לאחר מאמצים אדירים, גאוס ויתר על השלמת המשימה הזאת, כשהגיע למסקנה שהיא גוזלת חלק ניכר מזמנו. מה שמנע ממנו להשיג הסבר מספק לתנועתו של פאלאס היה, לדעת אסטרונומים מודרניים, שהוא ערך את חישוביו עד לסדר שלישי בלבד, במקום להמשיך את הפיתוח עד לסדר חמישי. העורך של עבודתו האסטרונומית של גאוס, האסטרונום Martin Brendel, ציין ב-1906 שבעבודתו על פאלאס "גאוס כמעט השלים לבדו משימה אדירה, שאפילו כיום אסטרונומים נרתעים מאוד מלגשת אליה". בימינו בעיות כאלו נפתרות כמעט באופן בלעדי על ידי סימולציות ממוחשבות מורכבות המדמות את השינוי במסלולי אסטרואידים כתוצאה מהאפקט הכבידתי של כוכבי הלכת המסיביים במערכת השמש.עם זאת, במאמרו מ-1818 על חישוב הפרטורבציות של פאלאס, "קביעה של המשיכה שכוכב לכת יפעיל בנקודה שרירותית נתונה, אם המסה שלו הייתה מפולגת באופן רציף לאורך מסלולו ובפרופורציה לזמן שלוקח לו לעבור את חלקי מסלולו", גאוס פיתח כלי מתמטי שנקרא שיטת הטבעת האליפטית (elliptic ring method) המאפשר לחשב בסדר ראשון את הפרטורבציה הממוצעת בפרקי זמן ארוכים (פרטורבציה סקולרית), שצדק יוצר במסלולו של פאלאס. המאמר הזה הוא גם המאמר היחיד שפורסם בחייו בו גאוס פרסם חלק מעבודתו על הממוצע האריתמטי גאומטרי. לקראת סוף המאה ה-19, האסטרונום האמריקני ג'ורג' ויליאם היל עיבד את "שיטת המיצוע" של גאוס כך שתתאים יותר לשימוש אסטרונומי, וב-1881 יישם אותה ישירות לבעיית ההפרעות הסקולריות שיוצר כוכב הלכת נוגה במסלולו של כוכב חמה.בניגוד להישגים כבירים אלו, שאר עבודתו האסטרונומית של גאוס מייצג, לדעת בני זמנו, מה שהיה בעיקר "בזבוז" של כישרונו; עבודתו האחרת עסקה בעיקר באסטרונומיה תצפיתית ובהיבטים מעשיים שונים כגון שכלול המכשור האסטרונומי של מצפה הכוכבים בגטינגן, תחומים שבהם גאוניותו המתמטית באה פחות לידי ביטוי. עם זאת, גם מחקרים מעשיים אלו הניבו תרומות תאורטיות אחדות לאסטרונומיה, שכללו חישובים של טבלאות אברציה ונוטציה (ב-1808). מ-1819 ואילך פצח גאוס במחקר שיטתי של התנועה הכוללת של מערכת השמש במרחב הגלקטי; דרך התכתבויותיו הענפות הוא היה בין הראשונים לפתח שיטות להעריך את התנועה השמשית במונחי התנועות העצמיות של כוכבי השבת המרוחקים יותר. אנליזה מתמטית פונקציות אליפטיות, טורים היפרגאומטריים, תבניות מודולריות אחד הגילויים העצמאים הראשונים של גאוס היה מושג הממוצע האריתמטי-גאומטרי (AGM) של שני מספרים ממשיים חיוביים; המחקר השיטתי שערך על הממוצע הזה הוביל אותו לגלות עולם מתמטי אשר (במילותיו של גאוס עצמו) "כמות האמיתות שניתן לגלות בו גדולה לאין שיעור מאשר זו שהפונקציות הרגילות אוצרות בחובן". הוא גילה את הקשר שלו לאינטגרלים אליפטיים בשנים 1798–1799, דרך הטרנספורמציה שגילה באופן עצמאי הנקראת טרנספורמציית לנדן (Landen transformation). אחד החיבורים המרכזיים שלו בקשר לזה הוא לקט של כתבים תחת הכותרת "Arithmetisch Geometrisches mittel". לקט זה ביחד עם מאמרים רבים נוספים, מכיל עושר אדיר של תגליות מתמטיות, ורבות מן התוצאות במאמרים אלה הן בין התוצאות מרחיקות הראות ביותר של גאוס, אשר הייתה להן השפעה רבה על התפתחות המתמטיקה בשלהי המאה ה-19, כאשר מתמטיקאים אחרים נתוודעו להישגיו דרך הפרסום ההדרגתי של כתביו הלא מפורסמים. כתבים אלו הראו שעוד לפני סיום העשור הראשון של המאה ה-19, גאוס הכיר רבות מהתוצאות שהופיעו לראשונה בחיבורו המהפכני של קרל גוסטב יעקב יעקובי מ-1829 "Fundamenta nova theoriae functionum ellipticarum": בין היתר גילה גאוס את התכונה היסודית של פונקציות אליפטיות – שהן מהוות באופן טבעי פונקציות בעלות שני מחזורים בלתי תלויים , מעל R - וחישב את שני המחזורים הבלתי תלויים שלהן במקרים רבים, הוכיח תוצאות חשובות על הקשר בין אינטגרלים אליפטיים והממוצע האריתמטי גאומטרי, חקר לעומק את הפונקציות הלמניסקטיות (שניתן לחשוב עליהן כעל הכללה של הפונקציות הטריגונומטריות הרגילות), גילה והוכיח את זהות המכפלה המשולשת של יעקובי - שממנה נובעות תוצאות רבות על פונקציות תטא, הגדיר את המקדמים הבינומים הגאוסיים, ועוד.כמה קטעים מתמטיים בכתבים אלה מעידים שגאוס הכיר היטב את היסודות של התאוריה שתושלם בסופו של דבר בעבודתם של פליקס קליין ו-Fricke על תבניות מודולריות. אין זה מקרי, שכן קליין ו-Fricke היו מעורבים מאוד בפרסום הכתבים של גאוס וחקרו את התוצאות של גאוס מקרוב. למשל, קליין מציין בספרו על התפתחות המתמטיקה במאה ה-19 כי האינווריאנט j של עקומים אליפטיים (הקבוע האבסולוטי של קליין; זוהי תבנית מודולרית ממשקל אפס), מן המושגים המרכזיים בתאוריה של תבניות אלו, הוצג לראשונה על ידי גאוס, אשר כינה אותו "Summatorische Function". גאוס הציגו בהקשר של מחקרו על הממוצע האריתמטי-גאומטרי של זוג מספרים מרוכבים – נושא שגאוס החשיבו כדרך הטבעית ביותר להתוודע ל"תמונה המודולרית" – ושבמסגרתו ביסס תוצאה עמוקה ביותר על היצירה של אינסוף הערכים השונים של הממוצע משני ערכים "פשוטים ביותר" שלו. בהקשר זה, הוא רשם גם את הדוגמאות הראשונות לטורי אייזנשטיין, וגילה את ההצגה המפורסמת של ויירשטראס של משתנה האינטגרציה x שבאינטגרלים אליפטיים מגנוס 1 כמנה של שתי הפונקציות השלמות שכונו על ידי ויירשטראס (כאשר u הוא ערך האינטגרל האליפטי). כתביו מכילים אף מספר איורים שמראים כי הוא היה מודע לצד הגאומטרי של התאוריה; אחת התוצאות המשמעותיות שלו, שמתקשרת גם לעבודתם של מתמטיקאים מאוחרים יותר על מודלים של גאומטריה לא אוקלידית, היא הגילוי של ריצוף של מודל הדיסק של פואנקרה על ידי משולשים "שווי צלעות" עם זוויות שכולן שוות .גאוס בחייו פרסם כמעט מאום ממה שהשיג על תורת הפונקציות האליפטיות, אולם הוא כן פרסם מאמר שחשף מעט מהרעיונות שלו בנוגע לעצם מתמטי קשור – הפונקציה ההיפרגאומטרית. במאמר "חקירות כלליות חדשות על הטור האינסופי" מ-1813, הוא סיפק את הטיפול השיטתי הראשון בפונקציה ההיפרגאומטרית הכללית, והראה שרבות מהפונקציות המוכרות באותה עת, כדוגמת הפונקציות האלמנטריות ופונקציות מיוחדות מסוימות, הן מקרה פרטי של הפונקציה ההיפרגאומטרית. בכך הוא המשיך את התוכנית האנליטית השיטתית של אוילר ויוהאן פרידריך פף, שפרסמו לפניו מחקרים (מצומצמים למדי) שעסקו בטור ההיפרגאומטרי. המאמר קושר גם בין שברים משולבים עם ערכים מרוכבים למנות של פונקציות היפרגאומטריות, ומכיל תוצאות רבות על פונקציות טרנסצנדנטיות כמו פונקציית גמא ופונקציית הדיגמא; אחת התוצאות העמוקות ביותר בו, שלה גם הקשרים אריתמטיים מעניינים, היא "משפט הדיגמא של גאוס", המאפשר לבטא את פונקציית הדיגמא עבור כל הארגומנטים הרציונליים באמצעות קבוע אוילר-מסקרוני ופונקציות אלמנטריות בלבד. מלבד התגליות שבחיבור, הייתה לו חשיבות רבה גם להתפתחות המתמטיקה הריגורוזית, שכן תואר בו מעיין מודל לחקר התכנסות של טורים. בחלקו השני הלא מפורסם של המאמר - "קביעה של הטור המייצג משוואה דיפרנציאלית מסוימת מסדר שני", גאוס הרחיב את תחום ההגדרה של הפונקציה ההיפרגאומטרית, ודן בהתנהגות שלה בכל המישור המרוכב. כדי לעשות זאת הוא נקט בגישה שונה, וחקר פונקציות היפרגאומטריות לא באמצעות הצבת ערכי פרמטרים שונים בטור ההיפרגאומטרי שמייצג אותן, אלא דרך אפיונן כפתרונות של המשוואה הדיפרנציאלית היסודית שהן מקיימות:מיד לאחר ההצגה של המשוואה הדיפרנציאלית, גאוס בוחן את המבנה האנליטי המורכב של הפונקציה ומפתח ישירות מהמשוואה תכונות של הפונקציה כגון ערכיה בנקודות מיוחדות מסוימות וטרנספורמציות שונות שלה; אף על פי שלא זיהה במפורש את המושג של נקודת סינגולריות רגולרית של משוואה דיפרנציאלית, הוא מצא פיתוחים לטורים של שני הפתרונות הבלתי תלויים של המשוואה ההיפרגאומטרית בסביבת כל אחת משלוש נקודות הסינגולריות שלה (הממוקמות ב-). בעקבות ניתוח של תכונה פרדוקסלית של טרנספורמציה ממעלה שנייה של הפונקציה ההיפרגאומטרית אותה גילה, גאוס מעלה לראשונה את בעיית המונודרומיה (monodromy) - הנוגעת להתנהגות הרב-ערכית של הפונקציה ההיפרגאומטרית כאשר ממשיכים אותה אנליטית. ארנסט קומר גילה ב-1836 את מרבית התוצאות שבחלק זה, מה שבמובנים רבים ייתר אותו.החקירות האנליטיות של גאוס על הפונקציה ההיפרגאומטרית החלו במובנים רבים את פריחת תת-ענף הספרות המתמטית ששמות בולטים מהעשורים הבאים כמו ארנסט קומר, ברנהרד רימן, הרמן שוורץ ולזרוס פוקס היו כה מעורבים בפיתוחו. סוד ההשפעה שלהן טמון בכך שהן רמזו על קשר אינטימי בין תורת החבורות לתאוריה האיכותית של משוואות דיפרנציאליות במישור המרוכב; כיוון שגאוס הראה שניתן לקבל פתרון אחד של המשוואה ההיפרגאומטרית מפתרון אחר באמצעות הפעלת טרנספורמציה מתאימה על , הדבר רמז על כך שהיחסים הפנימיים בין כל הפתרונות של משוואה דיפרנציאלית ניתנים לקידוד בעזרת פעולת חבורה של טרנספורמציות. במאמרו המפורסם מ-1857, רימן תיאר את ההתנהגות ה"גלובלית" של הפונקציה דרך הבנייה של מטריצת המונודרומיה שלה והצגת הטרנספורמציות הליניאריות הקשורות בה; הגישה הקונספטואלית של רימן הביאה לבשלות את הנושא, ואפשרה לגזור את כל התכונות הידועות של הפונקציה ההיפרגאומטרית בעזרת כמות מועטה בהרבה של חישובים אלגבריים, תוך התייחסות גם למקרה הכללי יותר של מיקום שרירותי של נקודות הסינגולריות. מושא החקירות הללו הוכנס בסופו של דבר למסגרת עם ניסוח הבעיה ה-21 של הילברט (בעיית רימן-הילברט), שדורשת להוכיח קיום של משוואות דיפרנציאליות ליניאריות עם חבורת מונודרומיה נתונה. יסודות האנליזה המרוכבת עדות נוספת להבנתו של גאוס את הנושא של היסודות הרעיוניים של האנליזה המרוכבת היא מכתבו לפרידריך בסל מ-1811, שזכור כמסמך הראשון שבו מופיעה הקביעה של "המשפט היסודי של פונקציות של משתנה מרוכב" - משפט האינטגרל של קושי (כ-15 שנה לפני עבודתו היסודית של אוגוסטן לואי קושי בתחום), שקובע שהאינטגרל הקווי של פונקציה מרוכבת הולומורפית לאורך מסלול סגור שווה לאפס (כל עוד התחום אינו מכיל נקודות סינגולריות) - ובשל ההבנה שהוא הציג על הרב-ערכיות של פונקציות מרוכבות מסביב לנקודות סינגולריות. במכתבו מסביר גאוס את הרב-ערכיות של פונקציית הלוגריתם כתוצאה של אינטגרציה קווית במישור המרוכב של הפונקציה לאורך קונטור מעגלי מסביב לנקודת הסינגולריות שלה ב-z = 0, תוך זיהוי נכון של ערך השארית שמתווספת בכל מחזור אינטגרציה (דוגמה זאת למעשה שופכת אור על נוסחת אוילר באנליזה מרוכבת). במקום אחר בכתביו הוא כתב כי: "ידיעה מלאה של טבעה של פונקציה אנליטית חייבת לכלול גם הבנה של התנהגותה בעבור ערכים מדומים של הארגומנט שלה. לעיתים קרובות האחרונה היא חיונית אפילו בעבור הערכה נאותה של התנהגות הפונקציה בעבור ארגומנט ממשי.". מילים אלו מתכתבות במידת מה עם אחד ההישגים המרכזיים של תורת הפונקציות המרוכבות במאה ה-19 - התרתם של אינטגרלים ממשיים סבוכים באמצעות כלים מאנליזה מרוכבת.ב-1805, במסגרת מחקריו האסטרונומיים הלא מפורסמים על פתרון משוואת קפלר, גאוס נתן ביטוי אסימפטוטי למקדמי הטור הטריגונומטרי המייצג את ההפרש בין האנומליה האמיתית והממוצעת. כחלק ממחקרו זה גילה גם את תופעת גבול לפלס , תופעה במסגרתה הטור הטריגונומטרי הנידון מתבדר בעבור ערכי אקסצנטריות הגדולים מערך קריטי מסוים (כשני עשורים לפני עבודתו הבלתי תלויה של לפלס בנושא). ממצאיו על ההתנהגות האסימפטוטית של מקדמי הטור הטריגונומטרי תאמו את הנוסחה שנמצאה על ידי יעקובי ב-1849, אולם הדרך בה הגיע אליה הייתה לאין ערוך קצרה יותר. כדי "לפצח" את התנהגות המקדמים, גאוס הפעיל טרנספורמציה מדומה מסוימת. אף שלא הסביר את הרעיון מאחורי ההצבה, מתמטיקאים מאוחרים יותר הראו כי בחירת הצורה המדויקת של הטרנספורמציה מרמזת על שימוש סמוי בנוסחת השאריות על אינטגרציה במישור המרוכב, כך שניתן לראות בפתרונו לבעיה אסטרונומית זו את אחד היישומים של רעיונותיו על יסודות האנליזה המרוכבת. בערוב ימיו הביע גאוס בפני שומאכר (במספר מכתבים מ-1850) את רצונו לכתוב חיבור על ההתכנסות של טורים טריגונומטריים, אשר יכלול גם את ההקשרים ל"דוקטרינה של גדלים מרוכבים".עם כל זאת, כל מה שהשיג בנושא נתגלה רק לאחר מותו, וגאוס לא לקח בחלק בבנייה בפועל של תורת הפונקציות המרוכבות; זו נעשתה באופן שיטתי וישיר על ידי קושי, אבל, יעקובי, ליוביל, רימן ואחרים. העתקות קונפורמיות מנקודת מבט מתמטית מודרנית, עבודתו של גאוס על העתקות קונפורמיות קשורה בקשר הדוק לרעיונותיו על יסודות האנליזה המרוכבת, אם כי לא ברור אם היה מודע למלוא ההיקף של ההקשרים האנליטיים והגאומטריים של התורה של העתקות אלו. הפרסום המרכזי שלו בהקשר זה הוא מאמרו זוכה הפרס של האקדמיה הדנית למדעים משנת 1823, "פתרון כללי לבעיה של מיפוי משטח אחד על משטח אחר כך שהשניים יהיו דומים זה לזה בחלקיהם הקטנים ביותר", שבו עסק בפן המתמטי הטהור של התורה של מיפויים קונפורמיים. מטרתו המוצהרת של המאמר הייתה קביעת הפונקציות שמעתיקות את פני השטח של משטח כללי כלשהו אל פני השטח של משטח אחר באופן משמר-זוויות, וגאוס במכוון התייחס להעתקות אלו בתור פונקציות מרוכבות. תחילה הוא חוקר את המקרה של העתקה ממישור למישור, ובהתייחס אליו מציג את הטענה החשובה שהעתקה היא קונפורמית אם ורק אם היא הולומורפית או אנטי-הולומורפית; כלומר אנליטית במובן המרוכב. מיד לאחר מכן הוא חוקר את המבנה המרוכב שמשרה המטריקה של משטחים עקומים, ונעזר בבנייה זו כדי לגזור קריטריון קונפורמיות כללי בין שני משטחים. תוך כדי כך הוא נעזר באופן לא מפורש בכלי אנליטי חזק שרלוונטי לבעיה של מיפוי משטחים עקומים - משוואת בלטרמי, שהיא משוואה דיפרנציאלית חלקית שמקיימות העתקות מרוכבות בין משטחים, אשר ניתן לחשוב עליה כעל הכללה של משוואות קושי-רימן למשטחים בעלי עקמומיות שונה מאפס. הוא עשה בה שימוש כדי להוכיח קיום מקומי של קואורדינטות איזותרמיות על משטח עם מטריקה אנליטית רימנית. בהמשך מאמרו הדגים את המשפט שלו למקרים של מיפוי קונפורמי של משטח שרירותי על גבי מישור, חרוט וכדור, וסיים בדיון במיפוי קונפורמי של משטח על גבי האליפסואיד הכללי.במאמר זה מופיעה בפעם הראשונה הפרמטריזציה של משטח עקום באמצעות מספרים מרוכבים, באופן שמזכיר את הרעיון המודרני של יריעה מרוכבת. ראויה לציון העובדה שרימן העריך במיוחד את מאמרו של גאוס על העתקות קונפורמיות, שכן הוא קרא אותו ביסודיות רבה והתייחס אליו במפורש בעבודת הדוקטורט הזכורה שלו מ-1851, אשר יצרה בסיס גאומטרי אוניברסלי לתורה של פונקציות מרוכבות בדמותם של משטחי רימן.כמו במרבית תחומי עיסוקו של גאוס, חלקה הלא מפורסם של עבודתו על מיפויים קונפורמיים מרשים אף יותר ממה שפרסם בחייו. השיא של עבודתו בנושא עסק בבעיה של בניית העתקה קונפורמית במישור המרוכב מפנים האליפסה לעיגול היחידה הפתוח – בשונה מהבעיה של מיפוי חלקה החיצוני של האליפסה (תחום המישור שאינו נמצא בתוכה) לעיגול היחידה, בה ניתן לבנות את ההעתקה בקלות יחסית בעזרת התמרת ז'וקובסקי, במקרה זה הפתרון קשה בהרבה ומערב פונקציות אליפטיות. במספר קטעים מתמטיים המתוארכים ל-1839 הוא חקר את הבעיה ותיעד את פתרונו; ממצאיו תאמו את הנוסחה שנמצאה הרבה מאוחר יותר על ידי הרמן אמדאוס שוורץ (אשר מצאה בעזרת טכניקות ששולבו מאוחר יותר בהוכחות קונסטרוקטיביות של משפט ההעתקה של רימן). הפתרון שמצא מעיד גם שהיה מודע לזיקה בין תורת המיפויים הקונפורמיים לתורת הפוטנציאל, שכן כדי למצאו הוא התבסס הן על עבודתו המוקדמת על אינטגרלים אליפטיים ופונקציות תטא והן על רעיונותיו מתורת הפוטנציאל – רעיונות אשר גיבש בתקופה שקדמה לפתרונו זה – תקופה בה חקירות פיזיקליות על פוטנציאלים היו במוקד עיסוקיו. אנליזה ממשית תגלית נוספת שלו מנושא אחר לגמרי היא התפלגות Gauss-Kuzmin, שמופיעה בהערה 113 ביומנו. התגלית העמוקה הזאת מתארת את השכיחות האסימפטוטית של מספרים טבעיים בפיתוח לשבר משולב של משתנה מקרי המתפלג באופן אחיד בקטע (0,1). גאוס כתב כי:כאשר ו- מסמלת את פונקציית הרצפה. במכתב ללפלס מ-1812 גאוס דיווח לו על ממצא זה, ואף הציע לו לעסוק בבעיה ההסתברותית של הערכת גורם השגיאה בחוק האסימפטוטי שלו. גאוס כתב כי יש לו הוכחה בהירה לעובדה הזאת, אולם רק בשנת 1928 הצליח Kuzmin לבנות אותה מחדש, שאף נתן חסם על קצב ההתכנסות – ובכך ענה על השאלה שהעלה גאוס. ההערה הזו מרשימה במיוחד לאור העובדה שהיא נכתבה יותר ממאה שנים לפני שכלים מודרניים "חזקים" כמו תורת המידה והתורה הארגודית נוצרו, וכיוון שגאוס לא הותיר הרבה מסמכים הנוגעים לחוק הזה, לא ברור כיצד הוא הגיע לתוצאה זו. גאודזיה מתוך עבודתו על הסקר הגאודזי של הנובר צמחו מספר עבודות תאורטיות, שהבולטות שבהן כללו מאמר אחד מ-1828 בו סיכם את רעיונותיו על צורת כדור הארץ, המאמר "מדידת הפרש קווי הרוחב בין אלטונה וגטינגן" (1828) שנעשה בו שימוש מיומן ברגרסיה ליניארית, והחשוב מכל הוא ספרו "מחקרים על היסודות של גאודזיה גבוהה" (1843 ו-1846) שפורסם בשני חלקים והתבסס על המיפוי הקונפורמי של האליפסואיד לספירה. שתי העבודות היו בעלות השפעה אדירה על התפתחות הגיאודזיה, הן מהצד התאורטי והן מהצד המעשי.הכרך הראשון של ספרו על גאודזיה עוסק בבעיה הקרטוגרפית של בניית העתקות קונפורמיות של אליפסואיד לכדור, לנוחיות שימושם של גאודזיסטים. כיוון שגאוס כבר הראה שלא ניתן למפות אליפסואיד לכדור בלי עיוותים, השיטה שלו התבססה על מיפוי אזורים קטנים של האליפסואיד לאזורים כדוריים באופן כזה שהעיוות יהיה מינימלי, תוך התאמת הפרמטרים של ההעתקה מחדש בכל קו רוחב של האליפסואיד. הטכניקות בהן גאוס השתמש היו מאנליזה מרוכבת וטריגונומטריה ספירית. הכרך הראשון מסתיים במספר בעיות הקשורות במשולשים כדוריים. הכרך השני של ספרו מוקדש לפתרון של בעיות דומות אלא שהפעם הן מתייחסות למשולשים על אליפסואיד. בעזרת ערכים ממוצעים של קווי רוחב ואזימוט גאוס גזר שש נוסחאות אשר פותרות את הבעיה באופן מכני באמצעות שימוש בטבלאות נומריות שחישב בעצמו. הטכניקות שתיאר היו בשימוש נרחב על ידי גאודזיסטים עד סוף המאה ה-19. ספר זה ביחד עם כתבים אחרים שנמצאו בעזבונו, היווה את הבסיס להעתקת Gauss-Kruger שהתפתחה בשנת 1912, וזכתה למעמד איתן כבסיס לפיתוח כל הרשתות הטופוגרפיות המתחשבות בצורה האליפסואידית של כדור הארץ, ומשום כך אומצה במהלך המאה ה-20 ככלי מיפוי בסקלה גלובלית על ידי מדינות רבות. סטטיסטיקה הטיפול בתצפיות עם שגיאות העסיק את גאוס לראשונה בשנים 1794–1795. מאוחר יותר, עבודתו על בעיות אסטרונומיות אילצה את גאוס בעל כורחו להתעסק עם בעיות סטטיסטיות הקשורות במזעור השפעת שגיאות המדידה על תוצאות החיזוי של תהליכי חישוב אסטרונומיים. בספרו על אסטרונומיה מ-1809, גאוס תיאר לראשונה באופן מלא את ההתפלגות הנורמלית. גאוס בספרו תיאר את שיטת הריבועים הפחותים ושיטת אמידת נראות מרבית, שתיהן שיטות יסודיות ביותר המשמשות רבות בסטטיסטיקה, ועשה בהן שימוש על מנת לנתח נתוני מדידות אסטרונומיות שלעיתים סתרו זו את זו. כדי לאמוד את השגיאה של המדידות, גאוס בחר להניח כי הממוצע האריתמטי הוא הערך שממזער את שגיאת המדידה. כלומר, המדידה שמרחקה מן הממוצע האריתמטי הוא המזערי, היא בהסתברות גבוהה הקרובה ביותר לערכים האמתיים. תחת הנחה זו הוא חישב ומצא כי ההתפלגות הנורמלית מתארת את שגיאת המדידה, וסיפק נוסחה של ההתפלגות הנורמלית הסטנדרטית.מאוחר יותר, גאוס עשה שימוש בכלים הסטטיסטיים שפיתח במסגרת המדידות הגאודטיות שביצע, ואחת מתרומותיו לגאודזיה הניסויית היא זיהוי השגיאות השיטתיות העיקריות במדידת זוויות, כשלאחר מכן הוא הציע אמצעים להעלים את השפעתן. ענף הגאודזיה והמדידה של צורת כדור הארץ היה אזור נוח במיוחד ליישום הכלים החדשים של הסטטיסטיקה אותם פיתח, וזהו היה התחום אשר בו מצא גאוס את אחד היישומים הפוריים והעשירים ביותר של שיטת הריבועים הפחותים שלו, וכתוצאה הוא פרסם את חיבורו משנת 1823 "תאוריה של תחשיב התצפיות המושפע באופן מינימלי משגיאות" בו דן בקלקולוס התצפיות באופן מעמיק.בחיבור זה גאוס פרסם הצדקה חדשה ואיתנה יותר לשיטת הריבועים הפחותים; הוא הוכיח ששיטת הריבועים הפחותים מניבה את האומד חסר ההטיה הליניארי הטוב ביותר, במובן שהשונות שלו היא הנמוכה ביותר מבין כל האומדים הליניאריים חסרי ההטיה. תוצאה יסודית זאת, שנחשבת לאבן הפינה באנליזה המודרנית של רגרסיה, נודעה כמשפט גאוס-מרקוב.בחיבור זה, שהיה לא מוכר יחסית בעולם דובר האנגלית במהלך המאה שלאחר פרסומו, ישנם פיתוחים רבים מעניינים מאוד: גאוס הציג והוכיח את אי-שוויון גאוס (שהוא אי-שוויון מטיפוס צ'בישב), כמו גם אי שוויון על מומנטים מסדר רביעי של שגיאות (Gauss-Winkler inequallity). במאמרים 38–40 של החיבור, גאוס גזר חסם עליון ותחתון לתחום הערכים בו עשויה להימצא השונות של אומדן השונות המדגמית. מאוחר יותר, המתמטיקאי הרוסי אנדריי קולמוגורוב גילה שהחסם התחתון של גאוס שגוי, וב-1947 פרסם נוסחה מתוקנת. באותו חיבור גאוס גם הציג תהליכים איטרטיביים (שתוארו על ידי דדקינד), ופיתח שיטות ריבועים פחותים רקורסיביות אשר נתגלו מחדש רק ב-1950 על ידי Plackett, כך שהם נחקרו לראשונה לעומק רק לאחרונה.במאמרו מ-1816 על הדיוק של אומדים סטטיסטיים, גאוס העריך את הדיוק של אומדים של הנעלמים של מערכת משוואות ליניאריות, ושל פונקציות ליניאריות של אלו. הוא הוכיח בו שבעבור סדרת שגיאות מפולגת נורמלית , המדד לדיוק נאמד בצורה הטובה ביותר על ידי מאשר על ידי בעבור k שונה מ-2.זה היה בקונטקסט של עבודתו הנרחבת בעיבוד סטטיסטי של תוצאות מדידות וחישובים אסטרונומיים וגאודטיים שהוא פיתח את הטכניקות הרבות באלגברה ליניארית הנושאות את שמו; הכמויות העצומות של נתונים איתן נאלץ לעבוד כדרך קבע הובילו באופן טבעי למשוואות ליניאריות בנעלמים רבים. בין היתר הציג במאמר 182 של ספרו על אסטרונומיה מ-1809 את תהליך גרם-שמידט, ופירק באמצעותו מטריצה A למכפלת מטריצה אורתוגונלית Q ומטריצה משולשית עליונה R – שיטה שנקראת כיום פירוק QR. כמו כן, במכתב פרטי מ-1823 לעמיתו גרלינג הוא תיאר את שיטת גאוס-זיידל – שיטה איטרטיבית לפתרון סוג מסוים של מערכות משוואות ליניארית, שבמקרים מסוימים מתכנסת מהר יותר לפתרון מאשר שיטות אחרות. בנספח לחיבורו מ-1823 על סטטיסטיקה, הוא תיאר את פירוק שולסקי.את העיסוק של גאוס במתמטיקה אקטוארית ניתן לפרש כאחד היישומים של עבודתו בסטטיסטיקה. במשך מספר שנים הוא ניהל את קרנות הפנסיה של אלמנות הפרופסורים באוניברסיטת גטינגן, והתוצרים של פרויקט זה - מספר מאמרים שעוסקים בהיבטים שונים של מתמטיקה פיננסית, היוו הדגמה מופתית ליישום של תורת ההסתברות לאנליזה של בעיות כלכליות. גאוס נעזר בנתוני תמותה מפורטים כדי לבצע את החישובים שלו. אחת התוצאות שלו היא נוסחת התמותה של גאוס (Gauss´s Mortality Formula), מקרה פרטי של התפלגות Gompertz, המתארת את התפלגות תוחלת החיים של אוכלוסיות שונות. יסודות הגאומטריה; גאומטריות לא אוקלידיות על אף טענותיו של גאוס, שאלת היקף הקרדיט הניתן לו על גילוי הגאומטריות הלא אוקלידיות נתונה למחלוקת בקרב היסטוריוני המתמטיקה, מחלוקת שחריפה יותר מבכל תחום אחר בו הוא עסק. קשה מאוד להכריע בשאלה עד כמה חזה גאוס את תגליותיהם המאוחרות יותר של בולאי ולובצ'בסקי כי הוא לא כתב שום תיעוד שיטתי של רעיונותיו לפני 1831, ונחוצה בנייה מחדש של תהליך החשיבה שלו על פי נקודת המבט המתמטית המודרנית והמסמכים המעטים שיש בשנים שקדמו ל-1831. היסטוריונים נטו לשייך את "ההרהורים המתמטיים" שלו לשלוש תקופות שונות: תקופת "הגישושים" הראשונית בשנים 1792–1813, התקופה הבשלה יותר רעיונית שבשנים 1813–1831, וזו שמ-1832 (כשנתוודע לראשונה להישגיו של בולאי) ואילך עד מותו. השנים 1792–1813 גאוס היה הראשון להגיע לרעיון שניתן לוותר על אקסיומת המקבילים ולקבל בכך גאומטריות שונות בתכלית מהגאומטריה האוקלידית. לפי זיכרונותיו, הוא החל להרהר לראשונה על תקפות אקסיומת המקבילים ב-1792, והגיע למסקנה שדרוש כיוון שונה מזה שנקטו הגאומטרנים במאות השנים האחרונות. בעקבות מסקנה זו הוא החל לתהות מה קורה כאשר האקסיומה החמישית מוחלפת באקסיומה אחרת: "דרך כל נקודה מחוץ לישר נתון עוברים לפחות שני ישרים מקבילים לישר זה". את תקופת הגישושים הראשונית אפיינה חקירה סינתטית של תכונות הגאומטריה ההיפותטית בה האקסיומה החמישית אינה מתקיימת; הכלים בהם נעזר היו בעיקר בניות גאומטריות האנלוגיות לאלו של הגאומטריה האוקלידית, שאפשרו לו להגיע למסקנות יסודיות על תכונות הגאומטריה החלופית. את תקופה זאת אפיין אי ביטחון בתקפות הגאומטריה החדשה, עקב ההשלכות הפילוסופיות של הוויתור על האקסיומה החמישית, שעמדו בניגוד גמור לעמדה הרווחת בחוגים המתמטיים והפילוסופיים באותה עת.מתוארכים לתקופה זאת מספר כתבים קצרים בעלי אופי מעט היסטורי, המהווים סקירה של הכשלים הלוגיים בניסיונותיהם הקודמים של גאומטרנים לגזור את אקסיומת המקבילים מהאקסיומות האחרות. תקופת הביניים (1813–1831) ניתן לתארך את תחילת התקופה השנייה בערך לשנה 1813, שכן במספר מכתבים בשנים 1813–1819 הוא טען שבנה את הגאומטריה החדשה ושהוא "יכול לפתור כל בעיה בגאומטריה החלופית כאשר הקבוע המאפיין אותה נתון". בתקופה זאת הוא החל לפתח את הטריגונומטריה ההיפרבולית והשתכנע שמתקיימים בגאומטריה החלופית כללים טריגונומטריים האנלוגיים לאלו של הגאומטריה הכדורית. הוא חשף מספר תוצאות משמעותיות על הגאומטריה החדשה במכתביו; הבולטות ביותר שבהן הן במכתבו לגרלינג משנת 1819, בו נתן נוסחה לחישוב החסם על השטח המרבי של משולש בגאומטריה היפרבולית בעלת עקמומיות שלילית קבועה לפי גובהו של המשולש האידיאלי המתאים (כש-C הוא הגובה של המשולש, שנקרא גם הקבוע של Schweikart), ומכתבו לשומאכר משנת 1831, שהתוצאה הבולטת שלו היא מתן נוסחה להיקף מעגל בגאומטריה היפרבולית לפי הקבוע k שמאפיין אותה (שניתן לרשמה גם בעזרת סינוס היפרבולי כך: ). לממצא האחרון היו השלכות מעניינות ביותר, שכן לפי הנוסחה שבו עולה שבגאומטריה החדשה מתקיים שבעבור רדיוסים גדולים בהשוואה לקבוע האופייני k ההיקף גדל מעריכית עם הרדיוס.כתבים אחרים שלו מהתקופה מכילים אזכור של משוואות הפסאודוספירה (משטח אותו מכנה גאוס "הנגדי של הספירה") – הדוגמה הראשונה למשטח עם עקמומיות שלילית קבועה. במכתב אחר הוא אף הביע דעתו על ההשלכות של הנושא וטען שייתכן שהטבע הגאומטרי של המרחב הפיזי הוא לא-אוקלידי, ושניתן להכריע בשאלה זאת באמצעם אמפיריים (הוא הצהיר שהגאומטריה הלא אוקלידית היא עקבית אולם הפרמטר היסודי שמאפיין אותה אינו ניתן לקביעה אפריורית).בשלהי תקופה זאת, גאוס הביע באחד ממכתביו את רצונו להעלות על הכתב כמה מרעיונותיו בדבר הגאומטריה החלופית, משום "שלא רצה שרעיונותיו אלו ייעלמו עמו". בכתב לא מפורסם קצר משנת 1831 שכותרתו "התאוריה של קווים מקבילים", המהווה את ניסיונו הראשון לתעד שיטתית את עבודתו, הוא כמעט הגיע להגדרה מוצקה של מושג ההורוצייקל("מעגל גבולי"), אחד ממושגי המפתח בבניית הגאומטריה ההיפרבולית; ככל הנראה האבחנה המוקדמת ביותר של גאוס אשר מתקרבת להמשגה של המעגל הגבולי מופיעה במכתבו משנת 1804 לוולפגנג בולאי (אביו של יאנוש בולאי), שם גאוס מתייחס להיתכנות של מצולע שווה-צלעות ושווה זוויות אשר מתבדר בכיוון מסוים - במילים אחרות, גאוס מציין שבגאומטריה החלופית ייתכן מצולע "משוכלל" שלעולם לא נסגר על עצמו (מצולע כזה נקרא כיום מצולע הורוציקלי).גם החיבור הקצרצר "התאוריה של הקו הישר והמישור" מתוארך לתקופה זאת, ובו תקף גאוס את מושג המישור כלא מבוסס מספיק, וטען כי הוא אינו מושג יסודי אלא מושג נגזר. 1832 ואילך התקופה השלישית מתוארכת להתוודעות שלו למכתבו של יאנוש בולאי מ-1832; מכתבו של בולאי הפתיע אותו מאוד ועורר בו את הצורך לתבוע זכות ראשונים. בתגובה למכתב זה של בולאי, גאוס שלח בפעם הראשונה הוכחות ולא רק תוצאות, ובאופן ספציפי שלח הוכחה סינתטית מקורית לטענה שהגרעון הזוויתי של משולש בגאומטריה היפרבולית פרופורציונלי לשטח שלו, המתבססת על פירוק משולש אסימפטוטי (דהיינו משולש שסכום זוויותיו אפס מעלות) למשולשים קטנים יותר. במכתב שלו גאוס טבע גם את המונחים "הורוצייקל" (באנגלית horocycle), "הורוספירה" (באנגלית horosphere), ו"עקום שווה מרחק" (המהווה הכללה של ישר מקביל לישר נתון). לרעיונות אלו יהיה משקל חשוב בעתיד התחום – בפיתוח מודלים שונים של הגאומטריה ההיפרבולית.אולם תוצאות אלו היו תוצאות מבודדות בלבד, ועבודתו של גאוס בשנים 1790–1832 חסרה את הנפח והשיטתיות שבעבודתם של לובצ'בסקי ובולאי. הפיתוח השיטתי הראשון של תוצאותיו מופיע בכמה כתבים לא מפורסמים שלו שרובם מתוארכים לאחרי 1840, זמן קצר לאחר הפרסום של לובצ'בסקי; באחד מהם מקיש גאוס את הקשרים המטריים בין צלעותיהם של משולשים סופיים (לא אינפיניטסימליים) בגאומטריה היפרבולית בצורה אקסיומטית. ייתכן שגאוס ידע על תוצאות אלו זמן רב קודם לכן, והחליט לרשמן באופן שיטתי רק לאחר הפרסומים של בולאי ולובצ'בסקי, אך נושא זה נתון לספקולציות בקרב היסטוריונים. אין ספק שהחל משנת 1840, הוא נמנה עם המתמטיקאים הספורים בעולם שהבינו לעומק ופיתחו את הגאומטריות החדשות, אולם המחלוקת כאן היא באשר לנושא זכות הקדימות על הגילוי.במאמר העדכני (מ-2012) "?What did Gauss read in the Appendix", מציעים המחברים תזה היסטורית מסקרנת לפיה אחת הסיבות שגאוס התמהמה בפיתוח שיטתי של ממצאיו היא שהוא אימץ את התוכנית האנליטית של למברט לבניית הגאומטריה החלופית; הוא היה נחוש למצוא משטח רגולרי עם עקמומיות שלילית קבועה (הפסאודוספירה אינה משטח רגולרי), באנלוגיה מלאה לכך שהספירה הדו-ממדית היא המקום "הטבעי" לחקר הגאומטריה הכדורית. תוכנית זו הגיעה בסופו של דבר לסיום עקר, שכן הילברט הוכיח ב-1901 שלא קיים שיכון מלא של המישור ההיפרבולי במרחב תלת-ממדי.השיא של עבודתו של גאוס בגאומטריה לא-אוקלידית עסק בחישוב התכולה (נפח) של הארבעון במרחב היפרבולי תלת-ממדי; עוד במכתבו מ-1832 ליאנוש בולאי גאוס המליץ לו לעסוק בבעיה של חישוב נפח הארבעון בגאומטריה החדשה שפיתח, וציין כי בשונה מהמקרה של שטח משולשים במישור, לא ניתן לקבל ביטוי מתמטי פשוט לנפח הארבעון. בכתביו של גאוס נמצאו מספר תוצאות בנוגע לבעיה הזאת; קטע קצר (באורך חצי עמוד) בכתביו תחת הכותרת "cubirung der tetraeder" ("נפח הארבעון") מראה כי עוד ב-1832 גאוס ידע את התשובה לשאלה זאת. בקטע זה גאוס העלה על הכתב מספר נוסחאות שקושרות בין השינויים בזוויות הדיהדרליות וזוויות הפאות של ארבעון אורתוסכמטי (שכל פאותיו הן משולשים ישרי זווית היפרבוליים) לדיפרנציאל הנפח שלו (ייתכן והכיר את נוסחת שלפלי על נפח פאונים). עבודה זאת, שדומה לה ביצע בולאי בשנות ה-1830 ולובצ'בסקי בשנות ה-1840, פתחה פתח לתחום מחקר פורה מאוד מאז ועד היום; נפח גופים במרחבים לא-אוקלידיים מממד גבוה מ-2. בפרט, הבעיה של נפח הארבעון הכללי מוליכה למתמטיקה סבוכה ביותר, ונפתרה לראשונה רק לאחרונה. גאומטריה דיפרנציאלית הסקר של הנובר עורר בגאוס עניין בגאומטריה דיפרנציאלית, תחום במתמטיקה הדן במשטחים ועקומות. בין השאר, גאוס יצר את המושג של עקמומיות גאוס של משטחים, שהיא המושג המרכזי שהכניס לתחום. ב-1827, גאוס ניסח משפט מתמטי חשוב בתחום זה – "המשפט הנהדר", אשר הראה שעקמומיות גאוס היא שמורה פנימית של משטחים, והמשפט ביסס את החשיבות היסודית שיש לעקמומיות גאוס בגאומטריה דיפרנציאלית. הוא פרסם משפט זה ואת מכלול התאוריה שלו על משטחים עקומים בחיבורו מאותה שנה "חקירות כלליות אודות משטחים עקומים", שהוא יצירתו המרכזית בתחום זה.תרומתו של חיבור זה לגאומטריה דיפרנציאלית הייתה מהפכנית משום שאפשרה בראשונה לחקור משטחים עקומים מנקודות מבט פנימית, כלומר מנקודת המבט של ישות דו-ממדית המקובעת לפני המשטח. למעט אולי אוילר ומונז', גאוס היה הראשון לחקור משטחים מנקודת מבט פנימית ולא באמצעות הצגתם האנליטית בלבד. הוא מציג כמה רעיונות מהפכניים שיהפכו למרכזיים בתאוריה של הגאומטריה הפנימית של משטחים - הוא פותח ברעיון של קואורדינטות עקומות ובהצגת התבנית היסודית הראשונה והשנייה. רעיונות אלו אפשרו לו להביע את אלמנט המרחק "ds" במשטח מנקודת מבט פנימית, במה שלמעשה מרחיב את מושג המטריקה לגאומטריות נוספות (לא בהכרח אוקלידיות). בהמשך החיבור גאוס פורס סדרה של הגדרות שקולות לעקמומיות משטח, תחילה בעזרת מיפוי גאוס, ולאחר מכן באמצעות הכפלת העקמומיות הראשיות של המשטח בנקודה, ומוכיח את שקילות ההגדרות בחיבור עצמו. המתודולוגיה של החיבור - תחילה הבעת המידע המטרי באופן ממצה ולאחר מכן היקשים מרחיקי לכת על עקמומיות וגאומטריית המשטח - הייתה כאבן יסוד בפיתוח הגאומטריה הרימנית שביסוד תורת היחסות הכללית בה המושגים של מרחק ועקמומיות מתגלמים במטריקה ובטנזור המטרי, בהתאמה.אף על פי ש"המשפט הנהדר" הראה שניתן למדוד את העקמומיות ישירות מפנים המשטח, הוא לא הצביע על דרך קונקרטית לחשבה. למטרה זו בדיוק נועד משפט חשוב מאוד נוסף מהחיבור - אותו כינה גאוס "המשפט האלגנטי" - אשר קשר את עקמומיות המשטח לסכום הזוויות של הצורות המתקיימות עליו ולהבדל בין תוצאת הסכום לבין זו הנקבעת בגאומטריה אוקלידית. המשפט קובע בצורה ישירה למדי שהמגרעת הזוויתית של משולש שווה לאינטגרל על עקמומיות המשטח בתחום המשולש. בחלקו האחרון של החיבור מציג גאוס כמה ממצאים אחרים שגילה והוכיח, ביניהם משפטי השוואה בין תכונות מטריות וזוויתיות של משולשים במישור לאלו של משולשים על משטח עקום; גאוס חקר כיצד מתפלגת המגרעת הזוויתית של משולש גיאודזי בין קודקודיו בהשוואה למשולש ייחוס מישורי בעל אותן אורכי צלעות. באמצעות פיתוחים סבוכים לטורים של פונקציות המוגדרות בקואורדינטות גאודזיות פולריות על המשטח, מצא גאוס הכללה של משפט לז'נדר על משולשים כדוריים למשולשים גיאודזיים על משטח שרירותי. חישוביו אלו אפשרו לו להראות שזוויותיו של משולש גיאודזי "קטן מספיק" סוטות מאלו של משולש מישורי בעל אותן צלעות באופן שתלוי רק בערכי עקמומיות המשטח בפינות המשולש.הכללה זו של משפט לז'נדר היא במובן מסוים תוצאה "מפתיעה" נוספת של גאוס בגאומטריה דיפרנציאלית, שכן היא מראה שאין זה משנה כיצד משתנה עקמומיות גאוס בפנים המשולש (היא עשויה למשל לקבל ערכים קטנים מאוד בתוכו אך גדולים מאוד בקודקודי המשולש), פילוג המגרעת הזוויתית תלוי רק בערכי עקמומיות המשטח בקודקודיו. על אף שהיבט זה של עבודתו של גאוס בתחום צמח ככל הנראה מתוך עבודתו המעשית כגאודזיסט, חישוביו אלו ראויים להימנות עם תרומותיו המעמיקות יותר בגאומטריה דיפרנציאלית, שכן יש להם משמעות תאורטית רבה מעבר ליישומים גאודזיים מעשיים. היסטוריונים אחדים הראו לאחרונה באופן משכנע שרעיונות ותחשיבים דומים מונחים בלב הצגת מושג העקמומיות של יריעות רימניות מממד כללי, ונטען גם כי רימן הציג מונח זה לאחר שביצע חישובים מפורטים שמטרתם להכליל את הרעיונות של גאוס על "עיוות גאודזי" לממדים גבוהים יותר (המונח "עיוות גיאודזי" מתייחס לסטיות המדידה המתקבלות כשמשווים משולשים גיאודזיים כלליים למשולשים מישוריים).במהלך התקופה שקדמה לפרסום חיבורו על משטחים עקומים (בשנים 1825–1827), גאוס הכליל בכתבים לא מפורסמים חלק מהתוצאות שבחיבור כדי לכלול גם את המקרה של קווים שאינם ישר בגאומטריה הנתונה, וכך הגדיר את המושג הכללי של עקמומיות גיאודזית. הוא הראה שבדומה לעקמומיות גאוס, גם גודל זה הוא אינווריאנט של המשטח עליו הוא מוגדר; הווה אומר, אם מעוותים את המשטח על ידי טרנספורמציה איזומטרית, העקמומיות הגיאודזית בכל נקודה נשארת זהה - בפרט, עקומים גאודזיים נשארים כאלה לאחר העיוות. במסגרת זו הכליל גאוס את המשפט האלגנטי גם למקרה ששפת המשולש אינה מורכבת מצלעות גיאודזיות בלבד, וניסח והוכיח את המשפט המוכר בכינויו, משפט גאוס-בונה, העומד על הקשר בין הגאומטריה של משטח לבין טופולוגיה, משפט בעל חשיבות בהנחת יסודות הטופולוגיה. התיאורמה אגרגיום ה"משפט הנהדר" של גאוס הוא אולי גולת הכותרת של עבודתו בגאומטריה דיפרנציאלית. המשפט מראה שעל אף שההגדרה הראשונית של עקמומיות גאוס עושה שימוש ישיר באופן שבו המשטח נח במרחב, היא נשמרת גם כאשר מעקמים או מפתלים אותו. לכן המשפט מראה שעקמומיות גאוס, שהיא תכונה תלת ממדית מובהקת (לפחות לכאורה), אינה תלויה בשיכון של המשטח במרחב, אלא שהיא תכונה פנימית של המשטח, וניתנת לחישוב מנקודת מבט דו ממדית על ידי ביצוע מדידות על גבי המשטח עצמו; למשל מדידת סכום זוויות של משולשים על המשטח. בהדגמת התכונות ה"שמורות", כלומר בלתי תלויות, של שיכון המשטחים במרחב התלת ממדי, הוא סלל את הדרך למושג היריעה, היא מרחב מתמטי מופשט העומד בזכות עצמו, ללא קשר לשיכון שלו במרחב בממד גבוה יותר. מעבר לחשיבותו המתמטית המכוננת, למשפט היו גם השלכות פילוסופיות בדמות דחיית הטענה של עמנואל קאנט על הטבע האפריורי של הגאומטריה האוקלידית. טופולוגיה אחד ההיבטים הידועים פחות של עבודתו של גאוס הוא שהוא היה גם חלוץ מוקדם של ענף הטופולוגיה, או כפי שנקראה בזמנו, analysis sytus. ההוכחה הראשונה שלו את המשפט היסודי של האלגברה כללה טיעון טופולוגי במהותו; הוא שב ופיתח את הטיעון הטופולוגי בהוכחה האחרונה שלו למשפט זה (מ-1849). אחד המסמכים משנותיו המוקדמות ביותר מתאר רשימה של קשרים אותה הכין ב-1794, כאשר באותה שנה הוא המציא גם שיטת סימון מיוחדת לקשרים המקודדת בתוכה את התכונות של קשר נתון (קוד גאוס). מאוחר יותר הוביל גאוס את ענף הטופולוגיה המוקדם בשלוש הזדמנויות שונות, כאשר בכל אחת הוא הגה רעיונות שהפכו למרכזיים בתחום.ב-1804, בהקשר של חקירותיו באסטרונומיה, עסק גאוס לכאורה בשאלה פרקטית - קביעת התחום השמיימי שבו שביטים ואסטרואידים עשויים להופיע - אותו הוא מכנה zodiacus. בפתרון הבעיה גאוס הצביע על 3 מקרים אפשריים: כאשר המרחק המינימלי של השביט גדול מהמרחק המקסימלי של כדור הארץ מהשמש, ההפך, והמקרה השלישי הוא כאשר מסלול כדור הארץ ומסלול השביט שזורים (linked) זה בזה. במקרים הראשון והשני גאוס מצא את ה-zodiacus, ואילו במקרה השלישי הוא כותב כי מסיבות טופולוגיות התחום השמיימי הוא הספירה כולה. בכך נתעוררה בפעם הראשונה בעיה טופולוגית במחקר אסטרונומי. ב-1848 גאוס שב לבעיית ה-zodiacus ופרסם מאמר קצרצר על התחום השמיימי שבו עשוי להופיע האסטרואיד החדש שנתגלה, אייריס; במאמר הוא מרחיב את הדיון האיכותי בחישוב ה-zodiacus.מאוחר יותר, בהקשר של חקירותיו על גאומטריה דיפרנציאלית ויסודות הגאומטריה, גאוס גילה את משפט גאוס-בונה. כן חקר את התמונה של משטחים שונים על ספירת היחידה תחת פעולת מיפוי גאוס; חקירה זו הובילה אותו לגרסה ראשונית של מושג האוריינטציה של משטחים, ונושא האוריינטציה מופיע בהקשר אחר בהתכתבויותיו מ-1846, שם עולה הנושא של הבחנה בין מערכות צירים ימניות לשמאליות. בפסקה מחיבורו על גאומטריה דיפרנציאלית, גאוס אף הביע את רצונו לחקור באופן מעמיק יותר תצורות של משטחים הממופים על ספירת היחידה (בעזרת מיפוי גאוס). במכתב לשומאכר מ-1825 שבו דיווח על ניסיונותיו להכליל את חקירותיו על משטחים עקומים לכיוונים חדשים, הוא כתב: "...(בחקירות הללו) יש להתחקות אחר כל השורשים של העץ עד קצותיהם, וכמה מהניסיונות הללו לקחו לי שבועות של חשיבה מאומצת. חלק ניכר מהחקירות הללו הוא בעל זיקה ל-Geometria situs, תחום כמעט לא מעובד עד עכשיו".לבסוף, גאוס הרים תרומה יוצאת מן הכלל לתורת הקשרים, כאשר ב-1833, בהקשר של חקירותיו באלקטרומגנטיות, הגדיר את אינדקס השזירה (linking number) של שני עקומים סגורים במרחב ופיתח נוסחה לחשבו בעזרת אינטגרל כפול מתאים (Gauss's linking integral):לא ידוע מה הוביל אותו לכתוב את נוסחת האינטגרל שלו, ומשערים שהבעיה הספציפית אותה פתר עסקה בחישוב העבודה הדרושה כדי להזיז מונופול מגנטי בחוזק מסוים לאורך מסלול סגור בשדה המגנטי המופק על ידי לולאת זרם מסוימת. פתרונה הראה שערכה הוא למעשה אינווריאנט טופולוגי, מדד לדרגת השזירה של מסלול המונופול ולולאת הזרם. אינטגרל השזירה שב ונתגלה מחדש באופן בלתי תלוי ב-1867 בידי ג'יימס קלארק מקסוול, בהקשר של חקירות אלקטרומגנטיות. בפיזיקה עכשווית מתקיימת אינטראקציה פורה מאוד בין תחום הטופולוגיה לחישובים פיזיקליים מורכבים, ובמסגרתה הגישה של גאוס ומקסוול לחשב שמורות טופולוגיות באמצעים אנליטיים התגלתה כמועילה מאוד. בעשורים האחרונים מושג אינדקס השזירה עבר הכללות מרחיקות לכת דרך עבודתם של חוקרים הפועלים בממשק שבין מתמטיקה טהורה ופיזיקה בסיסית, הכללות המאפשרות למשל להגדירו גם עבור שזרים בעלי יותר משני מרכיבים. באותה הערה קצרה גאוס גם מלין על ההתקדמות המעטה שנעשתה בתחום: "על ה-geometria sytus, שלייבניץ הרחיק לראות, ואשר רק צמד גאומטרנים (אוילר וונדרמונד) זכו למבט חטוף בו, אנו יודעים, כעבור מאה וחמישים שנים, כמעט דבר. בעיה מרכזית של ה-geometria sytus תהיה למנות את מספר הליפופים של שני עקומים סגורים או אינסופיים אחד מסביב לשני".מחברותיו של גאוס מכילות מספר רישומים מעניינים, שמעידים שהוא היה בין הראשונים לחקור גם תופעות טופולוגיות בעלות זיקה לקשרים כמו צמות (braids), לגביהן ניסה לפתח שיטת סימון המבוססת על קואורדינטות מרוכבות, או מארג (tangle) שפשרו עדיין לא מובן היטב. העורך של עבודותיו הגאומטריות של גאוס, המתמטיקאי Paul Stackel, שם דגש על העובדה שעמיתו של גאוס, אוגוסט פרדיננד מביוס, התייחס במפורש להרצאה בעל פה שניתנה על ידי גאוס בה הוא הדגים תכונות של משטח לו הוא קרא "טבעת כפולה"; על פי הפרשנות המתמטית המודרנית, בהרצאתו רמז גאוס למביוס שהמשטח שהדגים היה שקול טופולוגית לטורוס מנוקב, ושהטורוס המנוקב אינו פשוט קשר. כמו כן, בהערה שלו מ-1840 מופיעה ההתייחסות המוקדמת ביותר לבעיית הקשירות הטופולוגית של משטחים, וקרוב לוודאי שלבעיה שהציע בהערה זו הייתה השפעה מסוימת על רימן. בשנים 1825 - 1844 גאוס עסק בנושא שמסווג כיום כטופולוגיה קומבינטורית, והכין רשימה של קשרים עם מספר צמתים שאינו עולה על 4, וכמו כן שיער השערה מסוימת על רצף האותיות במילות גאוס (Gauss's words), שהוכחה לבסוף כמעט כמאה שנה מאוחר יותר, על ידי Julius v. Sz. Nagy. הערותיו ותוצאותיו בתחום קובצו ברשימה קצרה יחסית בכרך השמיני של הנכלאס שלו. השפעתו בשנותיו האחרונות הייתה בעיקר במתן גירוי ראשוני לתלמידיו לפתח את התחום, וראויה לציון העובדה שתלמידו, יוהאן בנדיקט ליסטינג, בחר להקדיש את ספרו על טופולוגיה לגאוס. אנליזה נומרית בעבודתו היומיומית גאוס נעזר לעיתים קרובות באלגוריתמים יעילים כדי לפשט את עבודתו. כיוון שלעיתים קרובות הוא נעזר בעדות מספרית אמפירית כדי למצוא חוקיות מתמטית בתחומי המחקר שלו (למשל במקרה של משפט המספרים הראשוניים וההכללות שלו), השימוש באלגוריתמים יעילים היה חשוב מאוד לו. בהקשר זה, גאוס עשה תרומות רבות לאנליזה נומרית והמציא אלגוריתמים מתמטיים רבים. ב-1814 הוא פרסם את מאמרו הארוך יחסית על אינטגרציה נומרית "שיטה חדשה לחישוב ערכי אינטגרלים על ידי קירוב", בו תיאר את שיטת התרבוע הגאוסיאני (Gaussian quadrature). המאמר היווה השראה עבור חוקרים רבים בתחום להמשיך לפתח את הכלים של האינטגרציה הנומרית. בהקשר של חקירותיו על הממוצע האריתמטי גאומטרי, הוא המציא את אלגוריתם גאוס-לז'נדר, שיצר (יחד עם תרומות של חוקרים רבים אחרים) את הבסיס לכמה מהאלגוריתמים המהירים ביותר לחישוב פאי.בהקשר של עבודתו האסטרונומית, גאוס פיתח במאמרו הארוך "שיטה חדשה לטיפול בתאוריית האינטרפולציה" מ-1805 את הגרסה המוקדמת ביותר של ה-FFT (אלגוריתם ה-Fast Fourier Transform) - התמרת פורייה מהירה, שתואר כ"אלגוריתם הנומרי החשוב ביותר של זמננו". הוא נעזר באלגוריתם זה כדי לעשות אינטרפולציה על מסלוליהם של פאלאס ויונו. למעשה, האלגוריתם שלו דומה לאלגוריתם הגנרי של ה-FFT ומתייחס למקרה כללי יותר מאשר בגרסה הידועה כ-radix 2; במאמר 28 של חיבורו זה הוא הדגים את פעולת האלגוריתם שלו למקרה של פאלאס, בו מתקבלת סדרה בעלת מספר פריק () של ערכים השונה מחזקה של שתיים (במקרה של פאלאס התקבלה סדרה בעלת 12 ערכים). מבחינה היסטורית, חיבור זה לא היה חסר השפעה, שכן עותקים ספורים שלו הגיעו למכריו של גאוס ולמתמטיקאים נוספים במהלך המאה ה-19.הישגים אחרים שלו כוללים פיתוח אלגוריתם יעיל לחישוב לוגריתמים, המבוסס על הממוצע האריתמטי גאומטרי. כמו כן, גאוס פרסם טבלאות לוגריתמים שיחד עם עבודתו של Z. Leonelli יצרו את הבסיס למערכת המספרים הנקראת כיום LNS - או Logarithmic number system. עבודתו בתחום הוקרה בכך שקראו לטכניקות מסוימות לחישוב לוגריתמים בשם "לוגריתמים גאוסיאניים". כרונולוגיה מתמטית כמה מעבודותיו המתמטיות של גאוס הוקדשו לכרונולוגיה, תחום העוסק בפיתוח אלגוריתמים יעילים לניתוח לוח השנה ואשר נגזרים ממנו יישומים מיידיים לחיזוי מועדם של חגים מסוימים. בין עבודותיו אלו ראויים לציון מיוחד מאמרו מ-1802 על קביעת תאריך חג הפסחא לפי הלוח היוליאני והגרגוריאני - שבו התהליך הציקלי המפרך של חישוב מועד חג הפסחא מוחלף בתהליך אנליטי לגמרי, והנוסחה של גאוס לקביעת היום בשבוע המתאים לתאריך קלנדרי מסוים (עבודתו האחרונה נתפרסמה רק ב-1927). גאוס ראה באלגוריתמים אלו הדגמה של עקרונות "האריתמטיקה הגבוהה" שפיתח, ואזכור לבעיות קלנדריות אף מופיע במאמר 36 בפרק השני של "מחקרים אריתמטיים", בהקשר של הבעיה של פתרון מערכות של n קונגרואנציות ליניאריות ב-n משתנים. במילים אחרות, בליבם של האלגוריתמים הללו עומד פתרון משוואות דיופנטיות ליניאריות מסוימות וכן ידע אסטרונומי על מופעי גרמי השמיים, וגאוס אף כתב בפתיח למאמרו על חג הפסחא כי: "מטרתו של חיבור זה אינה לדון בהליך הרגיל של קביעת מועד הפסחא, אשר ניתן למצאו בכל ספר על כרונולוגיה מתמטית ולהבינו בקלות יחסית בהינתן היכרות בסיסית עם מונחים כמו מספר זהב, אפקט, ירח פסחא, מחזור שמשי... אלא לתת, באופן בלתי תלוי בקונספציות הללו, פתרון אנליטי לחלוטין, המבוסס אך ורק על פעולות החשבון הבסיסיות ביותר." הישגים מתמטיים אחרים עבודתו של גאוס לא רק התניעה התפתחות של תאוריות מתמטיות גדולות, אלא שהוא היה גם המחבר של נישות רבות במתמטיקה, במיוחד בגאומטריה אלמנטרית ובאלגברה. בעיסוקו גם בתחומים אלה, עזר להפיץ את הרעיונות המתמטיים החדשים של התקופה; באמצעות הדגמה כיצד הם "מאירים" ומקצרים את הדרך בפתרון בעיות מסוימות. בהקשר זה, גאוס השתמש במספרים מרוכבים במסגרת עבודתו על פרספקטיבה וגאומטריה פרויקטיבית - בכתב קצר "היטלי הקוביה" הוא ניסח את המשפט היסודי של אקסונומטריה נורמלית, העונה על השאלה כיצד לשרטט בצורה מיטבית קובייה תלת ממדית על גבי מישור דו ממדי, באמצעות שימוש במספרים מרוכבים. משפט גאוס-לוקאס, תוצאה בסיסית על מיקום שורשי פולינום במישור המרוכב, הוא דוגמה נוספת לנישה בעבודתו על מספרים מרוכבים. כמו כן, חלק מכתביו הלא מפורסמים מגלים שהוא היה הראשון להבין את החשיבות של המישור המרוכב המורחב על ידי נקודת האינסוף ; גאוס מצא ב-1819 שכל סיבוב של הספירה הדו-ממדית ניתן לביטוי על ידי טרנספורמציה מרוכבת מהצורה: , כאשר ומקיימים . הטרנספורמציה הזאת, שהיא בעצם העתקת מביוס אוניטרית, מתייחסת להטלה הסטריאוגרפית של הספירה אל המישור המרוכב - הטלה שמאפשרת להתאים מספר מרוכב לכל נקודה על הספירה. בגלל תוצאה זו ותוצאות נוספות יש מחברים שמתייחסים אל המרחב הפרויקטיבי המרוכב , הידוע יותר בשם הספירה של רימן, כאל "הספירה של גאוס".דרך התכתבויותיו וכתביו הלא מפורסמים, לגאוס הייתה תרומה מסוימת להתחדשות של ענף הגאומטריה הסינתטית במאה ה-19, שהתפתחותו נזנחה במאה הקודמת (עקב ההתפתחות המטאורית של האנליזה); תחום זה התפתח מאוד בעשורים הראשונים של מאה זו, בעיקר דרך עבודותיהם של גאומטרנים כיאקוב שטיינר, יוליוס פלוקר, von Staudt, מביוס ואחרים. בין היתר, שכלל ב-1840 את המושגים החשובים של צמדי נקודות הרמוניים (harmonic pairs) והיחס הכפול. הישגים שלו בגאומטריה אלמנטרית כוללים את פתרונו מ-1810 לבעיית הבנייה המפורשת של האליפסה בעלת השטח הגדול ביותר החסומה בריבוע נתון (גם כן תוך שימוש במספרים מרוכבים) ואת התוצאה הנגזרת מפתרונו - משפט Bodenmiller על מרובעים שלמים, הצגת טכניקה משופרת לפתרון הבעיה הגאומטרית של קביעת המעגל המשיק לשלושה מעגלים נתונים - בעיית אפולוניוס, וגזירת תוצאות מעניינות כמו נוסחת גאוס לחישוב שטח מחומשים - תוצאה מפתיעה בגאומטריה אפינית. הוא תרם רבות גם לגאומטריה כדורית, הן מההקשרים האסטרונומיים (הוא תרם לפרקטיקה של ניווט בעזרת כוכבים והשתמש בטכניקות מטריגונומטריה ספירית כדי לפתור בעיות ניווטיות שונות) והן מההקשרים הגאומטריים שלה. בהקשר זה של עבודתו של גאומטריה כדורית, גאוס חקר לעומק את הסיבה לתופעה המתמטית שג'ון נפייר כינה "Pentagramma mirificum" - הקשורה בתכונותיו המופלאות של פנטגרם כדורי מסוים. גאוס הסביר את התופעה במלואה, ושב לנושא מספר פעמים בחייו; מאוחר בחייו גאוס ניסח והוכיח מספר משפטים שמכלילים את המקרה בו עסק נפייר.כמה מההתכתבויות שלו בשנותיו המאוחרות יותר עסקו לעיתים קרובות בבעיות מתמטיות מינוריות יחסית, למשל בנושא של ריבועים לטיניים, או בהתכתבות מ-1836 עם שומאכר בה הוא עסק בבעיית העץ של שטיינר. במספר מכתבים לגרלינג ב-1844 גאוס הביע חוסר סיפוק מהעובדה שהתהליך הידוע היחיד להוכיח שוויון נפחים של פאון כלשהו עם תמונת הראי שלו מתבסס על שיטת המיצוי, ושיער שלא ניתן להוכיח שוויון נפחים של ארבעונים באמצעות פירוק למספר סופי של מרכיבים חופפים. ההתכתבות הזאת בין גאוס לגרלינג הייתה אחת המוטיבציות לניסוח הבעיה השלישית של הילברט. פיזיקה אלקטרומגנטיות גאוס ניסח את חוק גאוס באלקטרוסטטיקה (שמהווה מקרה פרטי של משפט גאוס באנליזה וקטורית), אחד החוקים הבסיסיים והחשובים ביותר בתחום זה, כמו גם את חוק גאוס במגנטיות. ב-1833 הוא גילה את חוקי קירכהוף על מעגלים מסועפים, ומאוחר יותר ביסס את העיקרון של ייצור חום מינימלי (principle of minimum heat), שגם הוא נתגלה באופן בלתי תלוי על ידי גוסטב קירכהוף (ב-1848). הוא יישם את העקרונות הללו כשניתח כמה קונפיגורציות מעניינות של מעגלים חשמליים. בנוסף, גאוס נתן הוכחה ניסויית מדויקת של הזהות של אפקטים חשמליים הנגרמים על ידי חיכוך לאלו שנגרמים על ידי זרמים גלוואניים וכוחות תרמואלקטריים. באותה שנה הוא וובר תיעלו את הידע הניסויי והתאורטי שלהם בתחום כדי להגיע להישג טכנולוגי מעשי; לבנות את הדגם הראשון של הטלגרף החשמלי - מעיין התקן תקשורת פרימיטיבי לשליחת מסרים באמצעות פולסים חשמליים בתיל. גאוס שילב בין מכשיר המולטיפליקטור של שוויגר למגנטומטר שלו כדי לבנות מכשיר רגיש יותר; הגלוונומטר. כדי להפוך את כיוון הזרם החשמלי, הוא בנה קומוטטור משלו. כתוצאה, הוא היה מסוגל להניע מחט מרוחקת בכיוון שהגדיר הקומוטטור בקצה השני של הקו. את האלפבית שלהם הם קודדו באמצעות קוד בינארי. מאוחר יותר הם פיתחו דגם יעיל יותר, שאפשר קצב העברת נתונים גבוה יותר (אם כי עדיין נמוך משמעותית מזה של הדגמים המסחריים הראשונים).מוקד העניין המרכזי של גאוס בחקר האלקטרומגנטיות היה חקר חוקי האינדוקציה (השראה אלקטרומגנטית), והוא גילה במחקריו תוצאות ניסוייות ותאורטיות רבות בתחום. למשל, באמצעות טרנספורמציות מסוימות על משוואת אמפר לכוח בין אלמנטי זרם, הוא גילה את פונקציית הפוטנציאל הווקטורי ב-1835 (מושג זה הוצג לראשונה רק ב-1851, על ידי לורד קלווין), ונעזר בו כדי לתת ניסוח כמותי לחוק פאראדיי; הוא מצא שהכוח האלקטרומוטורי המושרה שווה לקצב השינוי של הפונקציה הזאת. במסגרת מחקריו ה"חישוביים" יותר של תופעת ההשראה, הוא אף מצא ביטוי מתמטי מפורש להשראות העצמית של כמה קונפיגורציות לא טריוויאליות; למשל, הוא חישב קירוב מסדר ראשון להשראותה העצמית של לולאה מעגלית יחידה כפונקציה של רדיוס הלולאה r ורדיוס התיל (המעגלי) a ממנו היא הורכבה. מנקודת המבט של מדע בסיסי, השיא של עבודתו של גאוס באלקטרומגנטיות עסק באלקטרודינמיקה, ובעוצמה של כוחות אלקטרודינמיים. ב-1835, עלה במחשבתו הרעיון שהאינטראקציה האלקטרומגנטית בין שני מטענים מתקדמת במרחב במהירות סופית, ושהיא עשויה להיות תלויית מהירות-יחסית בין המטענים. הוא היה מסוגל לרשום, אם כי לא לגמרי נכון, את המשוואות המתארות את האינטראקציה האלקטרומגנטית הכללית - חוק האלקטרודינמיקה שניסח מהווה הכללה של חוק קולון למטענים נעים:כש-r הוא המרחק הסקלרי, הוא וקטור המרחק, ו- הם ערכי המטענים ו- היא מהירות התקדמות האינטראקציה. הצעה זאת של גאוס נחשבת לראשיתה של שיטה מתמטית בפיזיקה תאורטית שנקראת פוטנציאלים מעוכבים, וכאשר מכניסים בה תיקונים יחסותיים היא נותנת את התוצאות הנכונות בעבור תנועות אינרציאליות. תובנות אלו, שאותם גאוס ניסה לתמצת במשוואה אחת, באו בהמשך ישיר לשנים של הרהורים פיזיקליים על טבע האינטראקציה האלקטרומגנטית. כפי שגאוס עצמו הבחין, משוואת האלקטרודינמיקה שנתן מפרה את חוק שימור האנרגיה בעבור תנועות כלליות (תנועות מואצות), ולכן העיר נכונה כי הנוסחה צריכה להסביר גם את האפקטים של השראה אלקטרומגנטית.10 שנים מאוחר יותר, ובר התוודע לעבודה זאת של גאוס (שלא פורסמה), והכליל את משוואות האלקטרודינמיקה של גאוס גם למקרה של מטענים מואצים, כדי לכלול את האפקט של השראה אלקטרומגנטית. למעשה, תמונת גאוס-וובר של האלקטרודינמיקה הייתה הבסיס למחקרים תאורטיים בתחום עד אשר הוחלפה על ידי משוואות מקסוול השימושיות יותר. על אף שאינה נכונה מנקודת מבט מודרנית, תמונת גאוס-וובר טמנה בחובה את הזרעים הרעיוניים של חלק מההתפתחויות המאוחרות יותר בתחום; כך למשל, הרעיון של פוטנציאל מעוכב רמז למעשה על האפשרות שהשדה האלקטרומגנטי הוא במידה מסוימת ישות עצמאית ונפרדת מהמטענים שיצרו אותו. מבחינה היסטורית, בשל ההסתייגות של ג'יימס קלארק מקסוול, יוצר התאוריה האלקטרומגנטית המודרנית, מן התאוריה של גאוס וובר, נזנחה הגישה שלהם כליל מטקסטים לימודיים בתחום מאז ועד היום, שכן לגישה של מקסוול מעמד בלתי מעורער בקונצנזוס המדעי. הבדל מהותי אחד בין התאוריות הוא שבתמונת מקסוול חוק שימור התנע תקף רק כאשר מסתכלים על המערכת המורחבת של החלקיקים והשדות האלקטרומגנטיים יחד (כלומר התנע של החלקיקים לא בהכרח נשמר), בעוד שבתמונת גאוס-וובר התנע הכולל של החלקיקים תמיד נשמר. עם זאת, קרל שוורצשילד פרסם מאמר ב-1903 המתאר בפירוט כיצד ניתן לפתח את הגישה של גאוס וובר לכדי תאוריה עקבית חלופית.גאומגנטיות גאוס פיקח על בנייתו של מתקן מגנטי במצפה הכוכבים, ויחד עם ובר ייסד את magnetischer Verein ("המועדון המגנטי") אשר תמך במדידות של השדה המגנטי של כדור הארץ באזורים שונים, והניב את "האטלס המגנטי" הראשון של כדור הארץ. תרומותיו לגאומגנטיות מרוכזות בשני מאמרים חשובים ומשלימים אחד לשני: "צמצום חוזק הכוח המגנטי של כדור הארץ למדידות אבסולוטיות" (1832) ו"תאוריה כללית של מגנטיות כדור הארץ" (1839). המאמר הראשון עסק בהיבטים האמפיריים של מדע הגאומגנטיות: הוא תיאר מערכים ניסויים למדידת העוצמה והכיוון של שדה מגנטי, הסביר את עקרונות הפעולה של המגנטומטרים השונים שפיתחו הוא וובר, ועוד.המאמר השני עסק בעקרונות התאורטיים של תיאור השדה המגנטי של כדור הארץ: גאוס נעזר בכלי המתמטי שהומצא כמה עשורים קודם לכן על ידי פייר-סימון לפלס, ההרמוניות הספריות, כדי לייצג את השדה המגנטי של כדור הארץ. באמצעות שימוש בכלים המתמטיים של ההרמוניות הספריות ושיטת הריבועים הפחותים שלו, גאוס הצליח להוכיח כי מקור השדה המגנטי של כדור הארץ הוא פנימי, והתאוריה המתמטית שלו אפשרה להפריד בין המקור הפנימי (הגלעין והקרום) והחיצוני (מגנטוספירה) של השדה המגנטי של כדור הארץ, ולחשב איזה חלק של השדה נתרם על ידי הגלעין. חישוביו הצביעו מיד על כך שעיקר השדה המגנטי של כדור הארץ הוא שדה דיפולי; זאת הייתה התקדמות חשובה, שכן באותה תקופה היו עדיין מדענים שהאמינו בקיומם של ארבעה קטבים מגנטיים לכדור הארץ. בסיום המאמר, גאוס אף הצליח להצביע על המיקום המדויק של שני הקטבים המגנטיים של כדור הארץ משיקולים תאורטיים. תורת הפוטנציאל עבודתו בתחום הגאומגנטיות הובילה אותו לעסוק באופן שיטתי בתחום מתמטי טהור שיונק רבות מהפיזיקה אולם מהווה ענף מתמטי העומד בזכות עצמו - תורת הפוטנציאל (potential theory). נושא זה העסיקו לראשונה במאמרו מ-1813 על כוח המשיכה שיוצרים אליפסואידים הומוגניים, שהיווה מרכיב חשוב בהתגבשות הרעיונות שלו על תורת הפוטנציאל. גאוס סיפק לראשונה פתרון מתמטי סגור למשיכה הכבידתית שיוצר האליפסואיד במרחב שמחוצה לו, ונתן צורה מתמטית חדשה למשיכה בחלקו הפנימי. במאמרו הראה גאוס שחישוב משיכת האליפסואיד בנקודה חיצונית נתונה שקול לפתרון שתי בעיות, שהראשונה שבהן היא מציאת אליפסואיד החולק מוקדים משותפים עם האליפסואיד המקורי (Confocal ellipsoid) ועובר דרך הנקודה הנתונה (זוהי דוגמה מוקדמת לבניה של קואורדינטות אליפסואידיות ), ואילו השנייה היא קביעת המשיכה של האליפסואיד החדש בפני השטח שלו. בדרך זו מצא ביטוי לשדה הכבידתי שיוצר אליפסואיד תלת-צירי כללי, אשר מערב אינטגרלים אליפטיים, כאשר בסיום המאמר הוא מדגיש שבמקרה הספרואידי (אליפסואיד דו-צירי) האינטגרל המתקבל פתיר בעזרת פונקציות אלמנטריות ומביא נוסחאות מדויקות למקרה זה. החידוש המרכזי של המאמר היה במתן ביטוי אנליטי סגור למשיכה מחוץ לאליפסואיד; לפניו סיפקו בכירי המתמטיקאים הצרפתים (כדוגמת לגראנז', לפלס, אדריאן-מארי לז'נדר ואחרים) פיתוחים של פונקציית המשיכה לטור של הרמוניות ספריות, פיתוחים אשר חסרונם העיקרי נעוץ בהתכנסותם האיטית. כמה עשורים מאוחר יותר, במאמרו "טענות כלליות בנוגע לכוחות משיכה ודחייה המשתנים בהתאם להיפוך ריבוע המרחק" משנת 1840, אשר סיים את פעילותו המחקרית בפיזיקה תאורטית, הוא סיפק את הטיפול השיטתי הראשון בתורת הפוטנציאל - תחום במתמטיקה העוסק בחקר פונקציות שמקיימות את משוואת לפלס (ונקראות פונקציות הרמוניות), אשר צמח מתוך בעיות פיזיקליות באלקטרוסטטיקה ותורת הכבידה והוכיח חשיבות עצומה בעבודותיו בפיזיקה של גאוס. במאמר גאוס טבע את המונח "פוטנציאל", והראה שעל אף המקור הפיזיקלי השונה של תופעות שונות, התיאור המתמטי שלהם נשען על גוף זהה של משפטים מתמטיים. הוא סיפק בסיס ריגורוזי חדש לתורת הפוטנציאל, ופיתח את התחום משמעותית מעבר להתקדמויות שנעשו על ידי דמויות מפתח קודמות. במאמר גאוס סיפק הוכחה ריגורוזית ראשונה למשוואת פואסון (חלקים §§9-10) המתארת את הפוטנציאל החשמלי גם במרחב שאינו ריק ממטענים (בניגוד למשוואת לפלס). הוא הציג כלים כלליים חדשים באנליזה וקטורית כמו משפט הדיברגנץ של גאוס (חלק §§24) ומשפט גרין, יחד עם משפטים מקוריים חשובים לאפיון פונקציות הרמוניות כגון משפט הערך הממוצע של גאוס (חלק §§20), משפט ההדדיות של גרין (Green's reciprocity theorem) ועקרון המקסימום (חלק §§21). משפט חשוב מאוד אחד במאמר היה שגוי, אולם הכיל את ניצני הרעיונות של שיטת ה-sweeping (נקראת גם Bayalage method) המרכזית לתורת הפוטנציאל המודרנית. אחד העקרונות החשובים שגאוס זיהה במאמר הוא עקרון דיריכלה (חלק §§36), עקרון היוריסטי חשוב שגאוס לא נתן לו הוכחה (הצדקה לעקרון ניתנה רק במאה ה-20, על ידי דויד הילברט), אבל שהפך לעקרון מנחה בעבודות רבות מאוחרות יותר בתורת הפוטנציאל. מכניקה גאוס עשה גם תרומות אחדות לבעיות ממכניקה קלאסית. ב-1803, גאוס היה נתון בתחרות עם לפלס בנוגע לפתרון הבעיה של חישוב הסטייה האופקית של גוף המופל ממגדל בגובה h. שניהם עסקו בבעיה בקונטקסט של הוכחה לסיבוב כדור הארץ (proof of earth rotation). גאוס ולפלס שניהם הגיעו לאותה נוסחה להסטה האופקית, במה שהפך לאנליזה התלת-ממדית הראשונה של תנועה ממערכת ייחוס מסתובבת, שראויה לציון כי היא נעשתה כ-30 שנה לפני עבודתו של גספאר גוסטב קוריוליס על כוחות מדומים במערכת מסתובבת (ביניהם כוח קוריוליס). גאוס פרסם את ממצאיו במאמרו "משוואות יסודיות לתיאור התנועה של גופים כבדים על כדור הארץ המסתובב", כשאחת המסקנות הנגזרות מן המשוואות הייתה הנוסחה להיסט האופקי d:כאשר היא המהירות הזוויתית של סיבוב כדור הארץ ו- הוא קו הרוחב. הנוסחה אפשרה לשניהם לחזות סטייה אופקית של 8.8mm עבור הפלה ממגדל בגובה של 90 מטר בקו הרוחב בו נעשה הניסוי, כאשר הערך שנמדד בפועל על ידי הנסיין יוהאן פרידריך בנזנברג (שערך ניסויים בהפלת כדורים) היה 8.5mm. ב-1837 יישם פואסון את המשוואות היסודיות של גאוס כדי להסביר את הסטייה הבליסטית של פגזים, ומאוחר יותר הן שימשו את לאון פוקו וחוקרים מאוחרים יותר לניתוח תנועת המשקולות של מטוטלות פוקו. בהמשך חייו עסק גאוס בבעיות מכניות נוספות הקשורות בסיבוב כדור הארץ; ב-1854, שנה לפני מותו, ובתגובה לניסוי המפורסם של פוקו, הוא הציע שיפורים למטוטלת פוקו, אשר הפחיתו משמעותית את הגודל שלה. הממציא האיטלקי איגנציו פורו (חי בשנים 1801–1875) הציע הצעות דומות בנוגע להקטנת הגודל של המטוטלת, וב-1878 האיקה קמרלינג אונס בנה מטוטלת פוקו בהתאם להצעות של גאוס ופורו, והשיג תוצאות טובות מאוד איתה.גאוס עשה גם תרומה תאורטית למכניקה קלאסית דרך עקרון האילוץ המינימלי שלו, שאפשר לתת ניסוח וריאציוני נוסף של המכניקה הקלאסית, ניסוח המאחד סטטיקה ודינמיקה. העיקרון מקביל לניסוחים קודמים של מכניקה אנליטית ומספק נקודת מבט נוספת עליהם, וכן דומה ברוחו לעקרון הפעולה המינימלית של המילטון, שהופיע מאוחר יותר. גאוס כתב כי את ההשראה לנסח את העיקרון הוא קיבל מבעיות של קפילריות בהן עסק באותה תקופה, ובמאמרו על קפילריות הוא עשה בו שימוש כדי לתקוף את הבעיות הווריאציוניות המופיעות כשעולה הצורך לחשב תצורה קפילרית (באמצעות מזעור אינטגרלי אנרגיה).בערוב ימיו שקד גאוס על הכללת העיקרון שלו ממאמרו מ-1829 מאילוצים הולונומים לאילוצים לא-הולונומים, ובהרצאותיו בשנים 1850/51 חקר בעיה מתחום הגאומטריה החישובית שעסקה במציאת המרחק הקצר ביותר בין תחום במרחב אוקלידי n-ממדי המוגדר על ידי משוואות ואי-שוויונות ליניאריים לנקודה מסוימת במרחב, ותיאר תהליך אלגוריתמי לפתרונה. ב-1853 אחד מתלמידיו של גאוס, אוגוסט ריטר, כתב את עבודת הדוקטורט שלו "על העיקרון של אילוץ מינימלי" בהנחייתו של גאוס, אשר עסקה בפירוט ביישום והכללת העיקרון שתואר קודם על ידי גאוס לאילוצים לא-הולונומים, ובאופן כללי יותר בגאומטריזציה של המכניקה. בעבודה זאת ניכר החותם שהטביעו בריטר הרצאותיו של גאוס בשנים אלו, שעסקו בהרחבה במושג החדשני דאז של מרחבים אוקלידיים רב-ממדיים; בימיו האחרונים גאוס הרהר רבות ב"דוקטרינה של יריעות רב-ממדיות", הן מהקשרים גאומטריים והן מהקשרים טופולוגיים (הוא עסק בבעיית הפירוק של מרחב למרכיבי קשירות).כמה מדענים מאוחרים יותר התייחסו לעקרון של גאוס בהרחבה ויישמו אותו לפתרון בעיות מכניות מסוימות; כך למשל, היינריך הרץ מצא ב-1894 ניסוח שקול שלו ("עקרון העקמומיות המינימלית של הרץ"), אשר ביטא ביתר בהירות את הקשר בין עקרונות אקסטרמליים לגאומטריה דיפרנציאלית. כמו כן, העיקרון מעורר עניין עכשווי מסוים כי אחד היישומים הטכנולוגיים הטבעיים שלו הוא בחישוב יעיל של התנועה המורכבת של מערכות רובוטיות הנתונות לאילוצי תנועה רבים (למשל, זרועות רובוטיות מרובות מפרקים); כיוון שהעיקרון מצביע כי בעיות של דינמיקה מאולצת ניתנות לפתרון בעזרת שיטת הריבועים הפחותים (בדומה לפתרון בעיות סטטיסטיות), הוא מאפשר לרתום את הכלים החזקים של הרגרסיה והאלגברה הליניארית כדי לתאר את הדינמיקה שלהן. קפילריות בחיבורו החשוב על קפילריות מ-1831 "עקרונות כלליים של תאוריית הצורה של נוזלים בשיווי משקל", גאוס עסק בבעיית שיווי המשקל של נוזלים מנקודת מבט שונה משל קודמיו תומאס יאנג ופייר-סימון לפלס. חיבור זה בא בהמשך ישיר לחיבורו המהולל של לפלס על קפילריות (מ-1806), אשר תיאר ביסודיות מופתיות ובדייקנות מתמטית שפע של תופעות ותצורות נימיות בקונפיגורציות פיזיות שונות (צורות שונות של כלי הקיבול המכיל את הנוזל), אך חרף זאת היה חסר ריגורוזיות מתמטית. למעשה, כל התוצאות הפיזיקליות בחיבורו של גאוס הן לא חדשות אלא אודות ליאנג ולפלס, ותרומתו הייחודית היא בכך שהעניק לתחום בסיס מדעי "איתן" יותר וחופשי מהיפותזות. החיבור מפורסם בשל הביקורת שלו כלפי השיטות של יאנג ולפלס, שביססו את פיתוחיהם על היפותזות לא מבוססות על אופי כוחות המשיכה הבין-מולקולריים של הנוזל, ובפרט על גזירת משוואת יאנג-לפלס. בחיבור הוא נקט בגישה "אנרגטית", הגדיר את כוחות הקוהזיה והאדהזיה (בין נוזל למוצק) כאנרגיה לשטח, וגזר את משוואת יאנג לפלס ואת הנוסחה לזווית ההרטבה מנקודת מבט וריאציונית, באופן שפתח צוהר ליישומים תאורטיים מתקדמים יותר. תחת ידיו של גאוס, עקרונות וריאציוניים כמו עקרון העבודה הווירטואלית ועקרון האילוץ המינימלי שלו הפכו בהדרגה לבסיס לגישה האנרגטית המודרנית לחקר הקפילריות.כיוון שפתרון הבעיות בחיבור מבוסס על קבלת מינימום לאנרגיה של המערכת אודות למתח הפנים, האדהזיה והכבידה, הוא מעניין מאוד גם מבחינה מתמטית, שכן הוא הציג את הפתרון הראשון לבעיה וריאציונית המערבת אינטגרלים כפולים, תנאי שפה וגבולות משתנים; מבחינה מעשית הבעיה בחיבור כרוכה בהבאה למינימום של הביטוי הבא לאנרגיה:האיבר הראשון מייצג את האנרגיה הפוטנציאלית הכובדית של הנוזל, השני את אנרגיית מתח הפנים והשלישי את האנרגיה אודות לאינטראקציית נוזל-מוצק. כמסקנות מיידיות מן התאוריה שלו גאוס גוזר את הנוסחה לטיפוס נימי של נוזל במעלה צינור (חוק ג'ורין), כמו גם את המשוואה של פני השטח של נוזל בצינור בעל סימטריה גלילית. גאוס חוקר בחיבור מזווית מתמטית גם את תצורות פני הנוזל המתקבלות בכלי קיבול בעלי צורה מורכבת ולא פשוטה. בכך שהחיבור פרץ דרך בטיפול בבעיות וריאציוניות עם משתנים מרובים, הוא תרם בעקיפין גם לחקר המושג המתמטי החשוב של משטח מינימלי - שכן משוואת יאנג לפלס משקפת את העובדה שמשטח היציבות הוא משטח מינימלי בעל עקמומיות ממוצעת קבועה - ולראיה תוך זמן קצר חלה פריחה מדעית בחקר הקפילריות ונושאים קרובים מנקודת מבט וריאציונית, כפי שמעידה הרשימה הארוכה של החוקרים שתרמו לתחומים אלה. המתמטיקאי Oscar Bolza, שכתב חיבור על תרומותיו של גאוס לחשבון וריאציות, ציין שבכך שבמאמרו גאוס טיפל בבעיות וריאציוניות המערבות אינטגרלים רב-ממדיים, הוא "שבר את הצוואר הקשיח של ענף חשבון הווריאציות". קריסטלוגרפיה אחד היישומים היותר ראויים לציון ומרחיקי לכת של עבודתו של גאוס בתורת המספרים היה השימוש בתבניות ריבועיות לפתרון בעיות קריסטלוגרפיות. ב"מחקרים אריתמטיים" גאוס נתן פיתוח כמעט שלם של התורה של תבניות ריבועיות בינאריות (binary quadratic forms) והחל גם לפתח בצורה מרחיקת לכת את התורה של תבניות ריבועיות טרנריות (ternary quadratic forms); דהיינו תבניות שהן ריבועיות בשלושה משתנים. אחת הדרכים בהן גאוס יישם את התורה של תבניות טרנריות, אשר הופיעה עוד במחקרים אריתמטיים, הייתה קביעת מספר ההצגות של מספר טבעי כסכום של שלושה ריבועים. אולם, נכון ל-1801, התורה של תבניות טרנריות הייתה רחוקה מהשלמה.בשנים 1830–1831 השלים הפיזיקאי והמתמטיקאי הגרמני Ludwig August Seeber את התורה של תבניות טרנריות בהתאם למתווה שהציג גאוס במחקרים אריתמטיים. Seeber פרסם חיבור ארוך שמתאר את תוצאותיו על הרדוקציה של תבניות טרנריות, אולם למרות התוצאות המרשימות שבחיבור, הוא לא הוכיח את התוצאה האחרונה והמרכזית של החיבור, וזו נשארה בגדר השערה. בסיכום שכתב גאוס על חיבורו של Seeber הוא שיבח את ממצאיו, פישט רבים מטיעוניו הסבוכים, ונתן הוכחה של ההשערה המרכזית של החיבור. ההיבט המעניין של הסיכום לא היה ההוכחה בלבד אלא הפרשנות המפתיעה שנתן גאוס - גאוס ציין שההשערה של Seeber שקולה לטענה שהאריזה הצפופה ביותר של כדורים המסודרים בצורה מחזורית היא זו שיוהאנס קפלר תיאר ב-1611; כלומר שהתוצאה שלהם מוכיחה כבדרך אגב את השערת קפלר במקרה של מארז סריגי.בהוכחה גאוס לראשונה פירש תבניות ריבועיות כסריגים (lattices) במרחב; כלומר לכל תבנית ריבועית בינארית מתאים סריג יחיד במישור, ובדומה לכך לכל תבנית ריבועית טרנרית מתאים סריג יחיד במרחב. בסיום ההוכחה הוא אף נתן המחשה גאומטרית יפה למשפט: "נפח המקבילון היסודי של סריג מרחבי אשר כל צלעותיו קצרות יותר מכל אלכסוני הפאות ואלכסוני המקבילון, הוא גדול או שווה לפעמיים נפח התיבה בעלת צלעות זהות לזו של המקבילון". החסם התחתון הזה מושג כאשר המקבילון היסודי הוא תא יחידה של סריג קובי ממורכז-פאה - ולכן זו האריזה הצפופה ביותר. בכך חישב גאוס למעשה את ערכו של קבוע הרמיט במקרה התלת-ממדי. קריטריון ההשוואה בין אורכי צלעות המקבילון לאורכי אלכסוניו (כלומר שכל הצלעות קצרות מכל האלכסונים) מתאר למעשה סריגים שמתאימים לתבניות ריבועיות שעברו רדוקציה (reduced quadratic forms), הגם שאלו למעשה היחידים שרלוונטיים לבעיית אריזת הכדורים האופטימלית, ומכאן נובע הקשר בין הפן האריתמטי של תבניות ריבועיות בשלושה משתנים לבין התאוריה של סריגים ב-.הקישור שיצר גאוס בין תבניות ריבועיות לסריגים הכווין מאוד את המחקר המתמטי העתידי על תבניות ריבועיות ב-n משתנים. שארל הרמיט והרמן מינקובסקי, שני מתמטיקאים שתרמו רבות להכללת התאוריה של תבניות ריבועיות, נעזרו רבות באנלוגיה הזאת. אופטיקה ב-1817 גאוס פרסם מאמר מקורי שמתאר את עינית גאוס (Gauss eyepiece) שהמציא, שהייתה עדשה-כפולה שתוכננה כך שתפחית את האברציה הכרומטית. כמה מממצאיו במאמר זה נמנים עם תרומותיו היותר מעמיקות לאופטיקה; במאמר הוא טיפל באופן תאורטי בבעיית הכרומטיות וגזר את רדיוסי העקמומיות של העדשות ומקדמי השבירה שלהן הנדרשים כדי למזער את הכרומטיות. עבודתו זו לא הייתה חסרת השפעה, וכמה עשורים מאוחרים יותר בנה קרל אוגוסט פון שטיינהייל עינית בהתאם למתווה של גאוס. כמה שנים מאוחר יותר, במסגרת הטריאנגולציה של ממלכת הנובר, גאוס פיתח את ההליוטרופ, מכשיר אופטי העושה שימוש במראה כדי להחזיר אור שמש על פני מרחקים גדולים במטרה לסמן ולמדוד מרחקים של עמדות. בהקשר זה גאוס חקר גם את השבירה האטמוספירית של קרני אור במטרה לשפר את הדיוק של המכשיר שלו (ובעקבות כך את מדידות הגובה שנערכו בסקר הגיאודזי שהוביל).במכתבו מ-1831 לאסטרונום היינריך וילהלם ברנדס, עסק גאוס בכמה בעיות אופטיות לא סטנדרטיות (בראי התקופה): במכתבו סיפק גאוס תוצאות הנוגעות בגודלו של עיגול הטשטוש במערכות אופטיות ובפילוג עוצמת האור הנופל בתוכו. מטרת מכתבו של גאוס הייתה להבהיר לברנדס כמה נקודות לא ברורות בנוגע לעדשה הכפולה האכרומטית שלו (שבו דן כאמור ב-1817). מכתבו זה הוא אחת מתרומותיו היחידות שאינן נוגעות במישרין לתיאוריה האופטית הקלאסית, שכן היא עסקה דווקא בהיבטים מתקדמים יותר כגון אברציות כדוריות.ראויה לציון גם תרומה קטנה שעשה גאוס לתחום הפוטומטריה של כוכבים ב-1829; באותה תקופה לא הייתה קיימת שיטה אמינה לקבוע באופן מדויק את הבהירות נראית של כוכבים שונים. גאוס יזם באותה שנה תחרות מטעם אוניברסיטת גטינגן שנושאה הוא בניית פוטומטר אמין, והציע סוג של פוטומטר השוואתי; המכשיר שהציע היה מסוגל "לכוונן" את עוצמת האור הנצפית מכל כוכב, עד אשר הכוכב היה שווה בבהירותו לכוכב ידוע - כאשר שוויון הבהירויות צריך היה להיקבע ויזואלית על ידי העין. לאחר מכן ניתן לקבוע את יחס הבהירויות המקורי בעזרת ידיעת התאוריה המתמטית של הגברת המערכת האופטית. תלמידו של גאוס, גרלינג, השתתף בתחרות עם פוטומטר שנבנה על פי העקרונות שתיאר גאוס, וזכה בציון לשבח.בין התכתבויותיו של גאוס בשנים 1813–1846 מפוזרות תוצאות רבות באופטיקה שנחשבות לאלמנטריות למדי בימינו. אף על פי כן, יש לזכור שנושאים אלו עדיין לא הובנו היטב על ידי הפיזיקאים של התקופה. הן עסקו בתכונות הכלליות של מסלול קרני אור בטלסקופים, כמו הגדלה, בהירות, התאמה לעיניים קצרות-ראי ועוד. ניתן לאמר איפה שתרומתו המרכזית של גאוס לאופטיקה גאומטרית היא הפשטות והאלגנטיות שהעניק לתחום - באמצעות הבהרת מושגי יסוד אופטיים שונים, הוא נתן תמריץ חזק לפיתוח התחום, הן במישור התאורטי והן במישור המעשי. חיבורו הקלאסי מ-1840 של גאוס על אופטיקה, "חקירות דיופטריות", בא בהמשך ישיר ל"דיופטריקה" של אוילר, שהייתה העבודה המקיפה ביותר שנכתבה על אופטיקה גאומטרית על לזמנו של גאוס. חיבורו של גאוס אמנם לא מכיל תוצאות חדשות רבות בהשוואה לקודמו אוילר, אולם מצטיין בפשטות אלגוריתמית ובבהירות רבה יותר. ראשית, גאוס התחיל ממושגי יסוד שלא הוגדרו והוצגו כהלכה לפניו, כגון מרחק מוקד (focal distance), נקודות מוקד, נקודות קרדינליות, הגברה (magnification) וכו'. בכך הוא היה הראשון שהציב את עבודותיהם של קודמיו במסגרת מושגית נוחה. שנית, גאוס נתן פן מעשי לחקירות האופטיות התאורטיות שקדמו לו בכך שטיפל לראשונה בעדשות בעלות עובי שרירותי (שכן כל עדשה מציאותית היא בעלת עובי סופי), והראה כיצד לטפל במערכות המורכבות מכמה מראות ועדשות באמצעות החלפתן במערכת מצומצמת. אישיות גאוס היה דתי אדוק ואדם שמרן. הוא תמך במונרכיה של בית ולף, והתנגד לנפוליאון, אותו ראה כצמיחתה של מהפכה מסוכנת. כמו כן היה פרפקציוניסט נלהב ומסור לעבודתו. לפי אייזק אסימוב, גאוס הופרע פעם באמצע תהליך פתרון בעיה וסופר לו שאשתו גססה. נטען כי תשובתו של גאוס הייתה: "תגיד לה לחכות רגע עד שאסיים". אנקדוטה זו נידונה בקצרה בביוגרפיה של גאוס שנכתבה על ידי וולדו דונינגטון: "Gauss, Titan of Science"", ובה נטען כי זהו סיפור מפוקפק.המוטו האישי של גאוס היה "pauca sed matura" - "מעט, אך בשל". בהתאם לכך הוא התמיד בסירובו לפרסם עבודות אותן לא החשיב למושלמות ומעל לכל ביקורת, והעדיף ללטש עבודות גמורות שוב ושוב. מחקר של יומניו הפרטיים חושף כי למעשה הוא גילה מושגים ומשפטים מתמטיים רבים שנים ואף עשורים לפני שנתגלו באופן בלתי תלוי על ידי אחרים. היסטוריון המתמטיקה הידוע אריק טמפל בל העריך שאם גאוס היה מפרסם את כל תגליותיו בזמנו, המתמטיקה הייתה מתקדמת בלמעלה מ-50 שנה.גאוס היה ידוע ביכולתו המדהימה לחישוב בעל פה. כאשר נשאל איך הצליח לחזות את מסלולו של קרס בכזו דייקנות הוא ענה: "השתמשתי בלוגריתמים". השואל רצה לדעת איך הוא מסוגל לשלוף במהירות כל כך הרבה מספרים גדולים מהסתכלות בטבלאות, גאוס ענה: "להסתכל בהם? אני פשוט מחשב אותם בראש".יחסיו של גאוס עם מתמטיקאים אחרים היו נתונים לביקורת: לעיתים נדירות, אם בכלל, שיתף פעולה עם מתמטיקאים אחרים ונחשב למרוחק ומסוגר על ידי רבים. נאמר עליו שהוא נכח אך ורק בכינוס מדעי אחד, שהתקיים בברלין ב-1828. גאוס סירב בדרך כלל להציג את האינטואיציה שמאחורי ההוכחות שלו, שהיו לעיתים קרובות אלגנטיות מאוד. גישה זו מוסברת במלואה אך בקצרה על ידי גאוס עצמו ביצירתו "Disquisitiones Arithmeticae", בה הוא מכריז כי על הדרך לפתרון הבעיה להיות תמציתית. כמו כן נטען כי גאוס לא תמך במתמטיקאים הצעירים שהמשיכו בעקבותיו. אף על פי שלימד מספר תלמידים, היה ידוע בשנאתו להוראה. למרות זאת, כמה מתלמידיו נעשו למתמטיקאים רבי השפעה, ביניהם ריכרד דדקינד, ברנהרד רימן ופרידריך בסל. גאוס אף ניהל חליפת מכתבים ארוכת שנים עם סופי ז'רמן והמליץ עליה לשם קבלת תואר כבוד מאוניברסיטת גטינגן.כתחביבים עסק גאוס ותרם לקריסטלוגרפיה, ביוסטטיסטיקה, מדע אקטוארי וכן התעניין במינרלוגיה ובוטניקה. הוא שימר את חיבתו הרבה ללמידת שפות חדשות גם בשנותיו המאוחרות יותר, ובגיל 62 פצח בלימוד עצמי שיטתי של השפה הרוסית, קרוב לוודאי שבמטרה להיות מסוגל לקרוא את עבודותיו של לובצ'בסקי על גאומטריה לא אוקלידית בשפת המקור שלהן. הוא נודע בשל נטייתו לתיעוד ואספנות של עובדות מספריות אמפיריות בעלות חשיבות משתנה; לאחר מותו נמצאו בביתו מחברות עם רישומים שונים ומשונים כגון ההכנסות הכספיות החודשיות של חברת הרכבות בהנובר או מספר הסערות החשמליות שהתחוללו באזור מגוריו בכל שנה. בבעלותו הייתה ספרייה אישית ענפה שהכילה יותר מ-6000 כרכים בנושאים מגוונים; הוא היה סקרן לקרוא בספרות העולם, ויצירות הספרות האהובות עליו היו אלו של הסופר הבריטי סר וולטר סקוט.תחום עניין מעט יוצא דופן מבחינת פועלו של גאוס, הוא חקר האפשרות של קיום צורות חיים נבונות מחוץ לכדור הארץ. הוא היה הראשון שהעלה רעיון להעביר מסר אופטי ליצורים חוצניים (על תקשורת רדיו לא דובר אז, שכן היה זה הרבה לפני גילוי גלי הרדיו): לנטוע במדבר סהרה שטח מוריק בן מאות קמ"ר בצורה של תרשים משפט פיתגורס, ואם יבחינו בו יצורים חוצניים, יבינו כי לא נוצר במקרה אלא על ידי יצורים תבוניים אחרים וייצרו קשר עם בני האדם באופן כלשהו.הנצחת שמו עשרות מושגים במתמטיקהראו :קטגוריה: קרל פרידריך גאוס מערכת היחידות cgs המכונה לעיתים "המערכת הגאוסיאנית"גאוס (יחידת מידה) תמונתו ועקומת ההתפלגות הנורמלית הופיעו על שטר גרמני בן עשרה מארק פרס קרל פרידריך גאוס למתמטיקה מכתש גאוס – מכתש על הירח אסטרואיד 1001 Gaussia הספינה ששימשה ב-1901 את המשלחת הגרמנית הראשונה לאנטארקטיקה נקראה גאוס הר גאוס המכונה גם "גאוסברג", הר געש כבוי בארץ קייזר וילהלם השני שבאנטארקטיקה הר גאוס (ארץ ויקטוריה) - הר ברכס קירקווד בארץ ויקטוריה שבאנטארקטיקה מגדל גאוס, מגדל תצפית בגרמניה "אגודת גאוס" (Gauss society) נוסדה ב-1964 כדי לקדם שיתוף פעולה מחקרי על חייו ועבודתו כמו גם על אישים עימם התכתב בדרך קבע. האגודה עורכת מאז הקמתה את השנתון "Communications of the Gauss Society", ובו מתפרסמים מאמרים המתמקדים בהיבטים ידועים פחות של עבודתו. מחקריו של גאוס ופגישתו עם אלכסנדר פון הומבולדט תוארו, בין השאר, בספרו של הסופר הגרמני דניאל קלמן "מודדים את העולם", שיצא בעברית בשנת 2009. ב-30 באפריל 2018, לכבוד יום הולדתו ה-241 של גאוס, דמותו וסיפור חייו קיבלו במה במסגרת ה"דודל" של גוגל, במדינות רבות, כולל ישראל.ראו גם רשימת כתבי גאוס ציר זמן של המהפכה התעשייתית השנייהלקריאה נוספת Gauss, Carl Friedrich (1965). Disquisitiones Arithmeticae, tr. Arthur A. Clarke, Yale University Press. . Dunnington, G. Waldo. (June 2003). Carl Friedrich Gauss: Titan of Science. The Mathematical Association of America. . Hall, T. (1970). Carl Friedrich Gauss: A Biography. Cambridge, MA: MIT Press. . Asimov, I. (1972). Biographical Encyclopedia of Science and Technology; the Lives and Achievements of 1195 Great Scientists from Ancient Times to the Present, Chronologically Arranged.. New York: Doubleday. Simmons, J. (1996). The Giant Book of Scientists: The 100 Greatest Minds of All Time. Sydney: The Book Company.קישורים חיצוניים לירן זיידמן, נסיך המתמטיקאים, הידען, 8 באוגוסט 2009 The Sesquicentennial of the Birth of Gauss (ארכיון האינטרנט) מתמטיקאי המילניום, מאת Juergen Schmidhuberהערות שוליים אישים שעל שמם יחידות מידהאסטרונומים גרמניםאסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינוריבוגרי אוניברסיטת גטינגןזוכי מדליית קופליזוכי פרס לאלנדחברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעיםחוקרי תורת המספריםילדי פלא במתמטיקהמתמטיקאים גרמנים במאה ה-18מתמטיקאים גרמנים במאה ה-19מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינוריסגל אוניברסיטת גטינגןפיזיקאים גרמניםחברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגןגרמנים שנולדו ב-1777גרמנים שנפטרו ב-1855

809

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A1

נוסטרדמוס

מישל (מיכאל) דה נוסטרדם, או בגרסה הלטינית נוסטרדמוס (Nostradamus; 14 או 21 בדצמבר 1503 – 2 ביולי 1566) היה אסטרולוג ורופא צרפתי ממוצא יהודי. ביוגרפיה נוסטרדמוס נולד בסן רמי-דה פרובאנס , למשפחת יהודית שהמירה את דתה זמן קצר לפני היוולדו ונקראה לפני כן גאסונט. הוריו היו ז'אק ורנה דה נוסטרדם. בצעירותו, עסק סבו של נוסטרדמוס, הרופא ז'אן דה-סנט רמי, בחינוך נכדו. הוא לימד אותו בעיקר רפואה, שבאותם הימים, חלק גדול ממנה היה מבוסס לא רק על מדעים מדויקים, אלא גם על אמונות רוחניות ותופעות על-טבעיות כמו אסטרולוגיה וכשפים. בנוסף, לימד הסב את נכדו מתמטיקה, יוונית, לטינית, עברית, לימודים קלאסיים וכנראה שגם סודות כישוף וקבלה, למרות שהדבר מעולם לא הוכח. ז'אן מת כשנוסטרדמוס היה עוד נער. לאחר מותו, הנער חזר לבית הוריו והמשיך שם בחינוכו על ידי סבו השני, פייר דה-נוסטרדם. לאחר מכן, נשלח מישל ללמוד באוניברסיטה באביניון. כישרונו והצטיינותו היו כה מעולים עד שהוא החל גם ללמד במהרה. יש הטוענים שהוא אף לימד שכדור הארץ הוא עגול וסבב סביב השמש במחזור של שנה, עוד לפני שגלילאו טען טענה מהפכנית זו. לאחר זמן מה, הועבר נוסטרדמוס לבית הספר לרפואה של מונפליה, שנחשב לטוב ביותר, בגלל הזכות שניתנה לו לנתח גופות, מה שנחשב לחטא בעיני הכנסייה. הוא סיים את לימודיו בהצלחה. ב-1537 מתו אשתו ושני ילדיו ממחלת הדבר, בשעה שהיה בדרכו למטופל במחוז כפרי רחוק. לאחר עשור נישא נוסטרדמוס שנית לאלמנה עשירה בשם אן פוסארד גאמל, שילדה לו שלושה בנים ושלוש בנות. המפורסם שבהם הוא כנראה סזאר נוסטרדמוס, שנוסטרדמוס כתב לו את ההקדמה של ספרו, "נבואות". נוסטרדמוס התפרסם לראשונה בזכות יכולתו לטפל באופן יעיל במגפת הדבר שפרצה בשנת 1546 בפרובאנס. לא ידוע במדויק מה היו דרכיו לריפוי המחלה, אך ידוע שהוא לא נהג להשתמש בשיטות הנהוגות באותם הימים כנגד המגפה, כמו הקזת דם, למשל. ידוע שפרט לתרופות שנתן, הוא הציע עצות למטופליו בקשר להיגיינה, דבר שבאותו הזמן נחשב לחסר ערך. מכאן בנה נוסטרדמוס את תדמיתו כרופא בעל כישורים יוצאי דופן שעוזר בנדיבות לעניים וחולי המגפה חסרי הישע. מ-1547 החל נוסטרדמוס לכתוב נבואות בצורת בתים בעלי ארבע שורות. בשנת 1550, פרסם נוסטרדמוס את הראשון באלמנכים השנתיים שלו. האלמנך, כמו ה-15 שבאו בעקבותיו, הכיל מידע נבואי קריא, ובו מועדי המצבים הירחיים עם הפניות לאירועים צפויים שהרחיבו את אופק הידע האסטרולוגי. ב-1555 הוציא נוסטרדמוס את המהדורה הראשונה של ספרו, שנקרא "נבואות", וכונה גם "מאות". המהדורה הראשונה הייתה חלקית, אך המהדורה השלמה פורסמה לאחר מכן, וחולקה ל-10 חלקים שכונו "מאות". בכל מאה היו 100 בתים, פרט למאה השביעית, בה היו 42 בתים. כל בית היה אמור לייצג אירוע מסוים שיקרה בעתיד, עד לשנה 3797. הספר זכה לאהדה רבה, היות שהאסטרולוגיה הייתה אהודה מאוד בתקופה זו. נוסטרדמוס זכה להתקבל בעקבות כך אצל חברי בית המלוכה הצרפתי, ובהם קטרינה דה מדיצ'י. נוסטרדמוס מת ב-1 ביולי 1566, מהמחלות צינית ומיימת. אגדות מאחר שהיה מפורסם עוד בחייו, עיקר הידיעות על נוסטרדמוס הוא אוסף אגדות. סיפור אחד מספר על כך שהוא כרע ברך לפני נזיר פרנציסקני פשוט וצעיר, האח פליס פרטי. נוסטרדמוס נשק לגלימתו של הנזיר הצעיר בהסבירו שכך הוא מביע את הערכתו לאפיפיור. הדבר לא העיד על טעות בזיהוי, נטען בביוגרפיה שלו, אלא על כושר נבואי, מאחר שפרטי הוכתר מאוחר יותר לאפיפיור סיקסטוס החמישי בשנת 1585, 19 שנה לאחר מותו של נוסטרדמוס. אגדה אחרת מספרת על נסיעתו של נוסטרדמוס לפריז לבקשתה של קטרינה דה מדיצ'י, מלכת צרפת, כאשר התעורר בלילה לשמע נקישות על דלתו. עבד צעיר נבהל מאובדן כלב הציד האהוב של אדונו, קיווה שהחוזה המפורסם יוכל לעזור לו. נוסטרדמוס ענה על הבקשה בלא שיקום ממיטתו ובלא שהצעיר יספיק לשאול את השאלה. הוא הורה לצעיר לצאת החוצה לדרך המובילה לאורליאן, שם ימצא את הכלב מובל ברצועה. ואכן, כך ממשיך הסיפור, נמצא הכלב כעבור שעה. לפי סיפור אחר, כאשר התארח נוסטרדמוס במצודת פנס בלורן, ביקש ממנו האציל דה פלורינוויל לחזות מראש גורל שני חזירים, אחד שחור, שנובא שייאכל על ידי האציל, והשני לבן, שנובא לו שייאכל בידי זאב. האציל הורה להכין את החזיר הלבן לסעודת הערב. כשהוכיח האציל את נוסטרדמוס שהחזיר הלבן לא יוכל להיאכל בידי זאב, כי הם עומדים לאוכלו, טען נוסטרדמוס שזהו החזיר השחור. הטבח נקרא לאמת את דברי האציל, אך למרבה הפלא, הוא סיפר שגופת החזיר הלבן נלקחה מהמטבח בידי זאב שגודל בידי אחד מהשומרים, וכדי שלא לאכזב את אדונו, הכין הטבח במקום החזיר הלבן את השחור, וכך התגשמה נבואת נוסטרדמוס. ב-1700 ביקשו השלטונות להעביר את גופתו של נוסטרדמוס למקום מכובד יותר מאשר קבר מאונך שבכנסייה פרנציסקנית מקומית. בזמן ההעברה נפתח הקבר והתגלה בו תליון ועליו רשומה השנה בה נפתח הארון, 1700. סיפור אחר מספר שב-1789, כמה חיילים שיכורים של המשמר הלאומי חיללו את גופת נוסטרדמוס ושתו מגולגלתו יין, כי האמינו שמי שישתה מגולגלתו יראה אוצר גדול. ביום שלאחר מכן, חבורת מלוכנים תפסה את אותם החיילים והאיש אשר שתה מהגולגולת של נוסטרדמוס נורה למוות. היחס לנוסטרדמוס עוד בימיו, נבואותיו של נוסטרדמוס זכו לאהדה רבה. האגדות עליו עזרו מאוד למוניטין שלו, בנוסף לסיפורים על יכולות הריפוי הפלאיות שלו. רבים מייחסים לו את ניבוי המהפכה הצרפתית, נפוליאון, שתי מלחמות העולם והיטלר בפרט, פיגועי 11 בספטמבר, ועוד. עם זאת, רבים עוד יותר טענו שנבואותיו הם מעורפלות מדי וניתן לפרשן בכל דרך שהיא. סיבה נוספת לטענות כנגדו היא שיטותיו, אשר נראות כחסרות כל היגיון או בסיס. לפי עדותו שלו ורמיזות בבתים שהוא כתב, נראה שהשתמש באסטרולוגיה, תפילות וטקסים מאגיים שונים למיניהם, אשר גרמו לו "לראות" את העתיד בעזרת ישות אלוהית כלשהי, מה שייחס להתגלות בהשראת האל. גם כישורו הרפואי הוטל בספק. נטען שהוא השתמש בידע שעבר לו מסבו, ושגם הוא אינו ממציא שיטות רפואה אלו, ועל כן אין לזקוף לנוסטרדמוס את כישרונו הרפואי לו בלבד. בימיו נטען רבות שהוא השתמש במעשי כשפים, אך טיעונים אלו לא שכנעו את הציבור, שהמשיך לראות בו את הרופא הטוב במדינה. בעיני רבים אין כיום לכתביו של נוסטרדמוס ערך של ממש. כך, למשל, אמרה דאווה סובל, העורכת המדעית לשעבר של השבועון טיים כי "יש ליחס את נבואותיו של נוסטרדמוס לדמיונו ואת הצלחתו לכריזמה שלו. עם זאת, ניסוחם המעורפל מאפשר, כמובן, לפרש אותם לכאן ולכאן." למרות כל אלו, עדיין נוסטרדמוס וכתביו השונים, בעיקר כתבי הנבואות שלו, נותרו פופולריים. כעדות לפופולריות הזו, המשיכו מו"לים רבים להדפיס את מאות הבתים במשך למעלה מ-400 שנה. ראו גם באבה ונגה לקריאה נוספת ג' ה' ברנאן, נוסטרדמוס – חזונות לעתיד, אור־עם, מהדורה ראשונה, 1994 קישורים חיצוניים שורב חנ ר"ד, פסטיבל הנבואות של סוף המילניום, אתר מעריב, 26 בדצמבר 1999 נוסטרדמוס, באתר Stars מיכאל הרסגור, אודות נוסטרדמוס, מתוך "שעה היסטורית" אסטרולוגים פסאודו-מדע רופאים יהודים צרפתים אוקסיטנים ילידי 1503 נפטרים ב-1566

מישל (מיכאל) דה נוסטרדם, או בגרסה הלטינית נוסטרדמוס (Nostradamus; 14 או 21 בדצמבר 1503 – 2 ביולי 1566) היה אסטרולוג ורופא צרפתי ממוצא יהודי.ביוגרפיהנוסטרדמוס נולד בסן רמי-דה פרובאנס , למשפחת יהודית שהמירה את דתה זמן קצר לפני היוולדו ונקראה לפני כן גאסונט. הוריו היו ז'אק ורנה דה נוסטרדם.בצעירותו, עסק סבו של נוסטרדמוס, הרופא ז'אן דה-סנט רמי, בחינוך נכדו. הוא לימד אותו בעיקר רפואה, שבאותם הימים, חלק גדול ממנה היה מבוסס לא רק על מדעים מדויקים, אלא גם על אמונות רוחניות ותופעות על-טבעיות כמו אסטרולוגיה וכשפים. בנוסף, לימד הסב את נכדו מתמטיקה, יוונית, לטינית, עברית, לימודים קלאסיים וכנראה שגם סודות כישוף וקבלה, למרות שהדבר מעולם לא הוכח. ז'אן מת כשנוסטרדמוס היה עוד נער. לאחר מותו, הנער חזר לבית הוריו והמשיך שם בחינוכו על ידי סבו השני, פייר דה-נוסטרדם.לאחר מכן, נשלח מישל ללמוד באוניברסיטה באביניון. כישרונו והצטיינותו היו כה מעולים עד שהוא החל גם ללמד במהרה. יש הטוענים שהוא אף לימד שכדור הארץ הוא עגול וסבב סביב השמש במחזור של שנה, עוד לפני שגלילאו טען טענה מהפכנית זו. לאחר זמן מה, הועבר נוסטרדמוס לבית הספר לרפואה של מונפליה, שנחשב לטוב ביותר, בגלל הזכות שניתנה לו לנתח גופות, מה שנחשב לחטא בעיני הכנסייה. הוא סיים את לימודיו בהצלחה.ב-1537 מתו אשתו ושני ילדיו ממחלת הדבר, בשעה שהיה בדרכו למטופל במחוז כפרי רחוק. לאחר עשור נישא נוסטרדמוס שנית לאלמנה עשירה בשם אן פוסארד גאמל, שילדה לו שלושה בנים ושלוש בנות. המפורסם שבהם הוא כנראה סזאר נוסטרדמוס, שנוסטרדמוס כתב לו את ההקדמה של ספרו, "נבואות".נוסטרדמוס התפרסם לראשונה בזכות יכולתו לטפל באופן יעיל במגפת הדבר שפרצה בשנת 1546 בפרובאנס. לא ידוע במדויק מה היו דרכיו לריפוי המחלה, אך ידוע שהוא לא נהג להשתמש בשיטות הנהוגות באותם הימים כנגד המגפה, כמו הקזת דם, למשל. ידוע שפרט לתרופות שנתן, הוא הציע עצות למטופליו בקשר להיגיינה, דבר שבאותו הזמן נחשב לחסר ערך. מכאן בנה נוסטרדמוס את תדמיתו כרופא בעל כישורים יוצאי דופן שעוזר בנדיבות לעניים וחולי המגפה חסרי הישע.מ-1547 החל נוסטרדמוס לכתוב נבואות בצורת בתים בעלי ארבע שורות. בשנת 1550, פרסם נוסטרדמוס את הראשון באלמנכים השנתיים שלו. האלמנך, כמו ה-15 שבאו בעקבותיו, הכיל מידע נבואי קריא, ובו מועדי המצבים הירחיים עם הפניות לאירועים צפויים שהרחיבו את אופק הידע האסטרולוגי. ב-1555 הוציא נוסטרדמוס את המהדורה הראשונה של ספרו, שנקרא "נבואות", וכונה גם "מאות". המהדורה הראשונה הייתה חלקית, אך המהדורה השלמה פורסמה לאחר מכן, וחולקה ל-10 חלקים שכונו "מאות". בכל מאה היו 100 בתים, פרט למאה השביעית, בה היו 42 בתים. כל בית היה אמור לייצג אירוע מסוים שיקרה בעתיד, עד לשנה 3797. הספר זכה לאהדה רבה, היות שהאסטרולוגיה הייתה אהודה מאוד בתקופה זו. נוסטרדמוס זכה להתקבל בעקבות כך אצל חברי בית המלוכה הצרפתי, ובהם קטרינה דה מדיצ'י.נוסטרדמוס מת ב-1 ביולי 1566, מהמחלות צינית ומיימת.אגדותמאחר שהיה מפורסם עוד בחייו, עיקר הידיעות על נוסטרדמוס הוא אוסף אגדות. סיפור אחד מספר על כך שהוא כרע ברך לפני נזיר פרנציסקני פשוט וצעיר, האח פליס פרטי. נוסטרדמוס נשק לגלימתו של הנזיר הצעיר בהסבירו שכך הוא מביע את הערכתו לאפיפיור. הדבר לא העיד על טעות בזיהוי, נטען בביוגרפיה שלו, אלא על כושר נבואי, מאחר שפרטי הוכתר מאוחר יותר לאפיפיור סיקסטוס החמישי בשנת 1585, 19 שנה לאחר מותו של נוסטרדמוס.אגדה אחרת מספרת על נסיעתו של נוסטרדמוס לפריז לבקשתה של קטרינה דה מדיצ'י, מלכת צרפת, כאשר התעורר בלילה לשמע נקישות על דלתו. עבד צעיר נבהל מאובדן כלב הציד האהוב של אדונו, קיווה שהחוזה המפורסם יוכל לעזור לו. נוסטרדמוס ענה על הבקשה בלא שיקום ממיטתו ובלא שהצעיר יספיק לשאול את השאלה. הוא הורה לצעיר לצאת החוצה לדרך המובילה לאורליאן, שם ימצא את הכלב מובל ברצועה. ואכן, כך ממשיך הסיפור, נמצא הכלב כעבור שעה.לפי סיפור אחר, כאשר התארח נוסטרדמוס במצודת פנס בלורן, ביקש ממנו האציל דה פלורינוויל לחזות מראש גורל שני חזירים, אחד שחור, שנובא שייאכל על ידי האציל, והשני לבן, שנובא לו שייאכל בידי זאב. האציל הורה להכין את החזיר הלבן לסעודת הערב. כשהוכיח האציל את נוסטרדמוס שהחזיר הלבן לא יוכל להיאכל בידי זאב, כי הם עומדים לאוכלו, טען נוסטרדמוס שזהו החזיר השחור. הטבח נקרא לאמת את דברי האציל, אך למרבה הפלא, הוא סיפר שגופת החזיר הלבן נלקחה מהמטבח בידי זאב שגודל בידי אחד מהשומרים, וכדי שלא לאכזב את אדונו, הכין הטבח במקום החזיר הלבן את השחור, וכך התגשמה נבואת נוסטרדמוס.ב-1700 ביקשו השלטונות להעביר את גופתו של נוסטרדמוס למקום מכובד יותר מאשר קבר מאונך שבכנסייה פרנציסקנית מקומית. בזמן ההעברה נפתח הקבר והתגלה בו תליון ועליו רשומה השנה בה נפתח הארון, 1700. סיפור אחר מספר שב-1789, כמה חיילים שיכורים של המשמר הלאומי חיללו את גופת נוסטרדמוס ושתו מגולגלתו יין, כי האמינו שמי שישתה מגולגלתו יראה אוצר גדול. ביום שלאחר מכן, חבורת מלוכנים תפסה את אותם החיילים והאיש אשר שתה מהגולגולת של נוסטרדמוס נורה למוות.היחס לנוסטרדמוסעוד בימיו, נבואותיו של נוסטרדמוס זכו לאהדה רבה. האגדות עליו עזרו מאוד למוניטין שלו, בנוסף לסיפורים על יכולות הריפוי הפלאיות שלו. רבים מייחסים לו את ניבוי המהפכה הצרפתית, נפוליאון, שתי מלחמות העולם והיטלר בפרט, פיגועי 11 בספטמבר, ועוד.עם זאת, רבים עוד יותר טענו שנבואותיו הם מעורפלות מדי וניתן לפרשן בכל דרך שהיא. סיבה נוספת לטענות כנגדו היא שיטותיו, אשר נראות כחסרות כל היגיון או בסיס. לפי עדותו שלו ורמיזות בבתים שהוא כתב, נראה שהשתמש באסטרולוגיה, תפילות וטקסים מאגיים שונים למיניהם, אשר גרמו לו "לראות" את העתיד בעזרת ישות אלוהית כלשהי, מה שייחס להתגלות בהשראת האל. גם כישורו הרפואי הוטל בספק. נטען שהוא השתמש בידע שעבר לו מסבו, ושגם הוא אינו ממציא שיטות רפואה אלו, ועל כן אין לזקוף לנוסטרדמוס את כישרונו הרפואי לו בלבד. בימיו נטען רבות שהוא השתמש במעשי כשפים, אך טיעונים אלו לא שכנעו את הציבור, שהמשיך לראות בו את הרופא הטוב במדינה. בעיני רבים אין כיום לכתביו של נוסטרדמוס ערך של ממש. כך, למשל, אמרה דאווה סובל, העורכת המדעית לשעבר של השבועון טיים כי "יש ליחס את נבואותיו של נוסטרדמוס לדמיונו ואת הצלחתו לכריזמה שלו. עם זאת, ניסוחם המעורפל מאפשר, כמובן, לפרש אותם לכאן ולכאן."למרות כל אלו, עדיין נוסטרדמוס וכתביו השונים, בעיקר כתבי הנבואות שלו, נותרו פופולריים. כעדות לפופולריות הזו, המשיכו מו"לים רבים להדפיס את מאות הבתים במשך למעלה מ-400 שנה.ראו גם באבה ונגהלקריאה נוספת ג' ה' ברנאן, נוסטרדמוס – חזונות לעתיד, אור־עם, מהדורה ראשונה, 1994קישורים חיצוניים שורב חנ ר"ד, פסטיבל הנבואות של סוף המילניום, אתר מעריב, 26 בדצמבר 1999 נוסטרדמוס, באתר Stars מיכאל הרסגור, אודות נוסטרדמוס, מתוך "שעה היסטורית" אסטרולוגיםפסאודו-מדערופאים יהודים צרפתיםאוקסיטניםילידי 1503נפטרים ב-1566

816

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9F%20%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%9F

אודילון רדון

אודילון רדון (בצרפתית: Odilon Redon; 22 באפריל 1840 – 6 ביולי 1916) היה צייר, רשם, גרפיקאי וסופר צרפתי. עד 1878, עסק בעיקר בציורי נוף בצבע שמן. אז עבר לציור בפחם וליתוגרפיה. התעניינותו התמקדה בדיון במציאות מול הדמיון, והבעה של המיסטי והסימבולי. בתחילת המאה ה-20, היה קשור לתנועת הנאביס. ביוגרפיה רדון נולד למשפחה אמידה בבורדו שבחבל אקיטן בצרפת. אביו היה סוחר עבדים. כבר בילדותו החל רדון לצייר, ובגיל 10 זכה בבית הספר בפרס על ציוריו. בגיל 15 החל ללמוד רישום, אך אביו חפץ שילמד אדריכלות ולכן פנה רדון לבית ספר לאדריכלות בפריז, אך נכשל בבחינות הקבלה. במקום זאת החל ללמוד ציור אצל ז'אן-לאון ז'רום. במקביל החל לעסוק בפיסול. בשנת 1870 גויס לצבא הצרפתי ונלחם במלחמת צרפת-פרוסיה. בתום המלחמה עבר רדון לפריז, שם התמקדה יצירתו ברישום בפחם. אט אט החל להתפרסם, ובמיוחד זכה להכרה כאשר בשנת 1884 פורסם רומן בשם À rebours, שהציג אריסטוקרט עשיר שאסף את יצירותיו של רדון. בשנת 1889 הזמין הברון רוברט דה דומסי את רדון לקשט את חדר האוכל של טירתו. ציורים אלו היו מופשטים הרבה יותר מיצירותיו הקודמות של רדון, והיוו את נקודת המעבר של רדון מציור ריאליסטי למופשט. חלקם נמצאים כיום במוזיאון ד'אורסה בצרפת. בנוסף הזמין דומסי את רדון לצייר דיוקנאות של אשתו ובנו. בשנת 1903 הוענק לרדון אות לגיון הכבוד של צרפת. בשנת 1913 הוצגו יצירותיו בתערוכה הבינלאומית האמריקאית לאמנות מודרנית בניו יורק, שיקגו ובוסטון. רדון נפטר ב-6 ביולי 1916. קישורים חיצוניים ציירים צרפתים סופרים צרפתים אמנים סימבוליסטים צרפתים שנולדו ב-1840 צרפתים שנפטרו ב-1916

אודילון רדון (בצרפתית: Odilon Redon; 22 באפריל 1840 – 6 ביולי 1916) היה צייר, רשם, גרפיקאי וסופר צרפתי.עד 1878, עסק בעיקר בציורי נוף בצבע שמן. אז עבר לציור בפחם וליתוגרפיה. התעניינותו התמקדה בדיון במציאות מול הדמיון, והבעה של המיסטי והסימבולי. בתחילת המאה ה-20, היה קשור לתנועת הנאביס.ביוגרפיה רדון נולד למשפחה אמידה בבורדו שבחבל אקיטן בצרפת. אביו היה סוחר עבדים. כבר בילדותו החל רדון לצייר, ובגיל 10 זכה בבית הספר בפרס על ציוריו. בגיל 15 החל ללמוד רישום, אך אביו חפץ שילמד אדריכלות ולכן פנה רדון לבית ספר לאדריכלות בפריז, אך נכשל בבחינות הקבלה. במקום זאת החל ללמוד ציור אצל ז'אן-לאון ז'רום. במקביל החל לעסוק בפיסול. בשנת 1870 גויס לצבא הצרפתי ונלחם במלחמת צרפת-פרוסיה.בתום המלחמה עבר רדון לפריז, שם התמקדה יצירתו ברישום בפחם. אט אט החל להתפרסם, ובמיוחד זכה להכרה כאשר בשנת 1884 פורסם רומן בשם À rebours, שהציג אריסטוקרט עשיר שאסף את יצירותיו של רדון.בשנת 1889 הזמין הברון רוברט דה דומסי את רדון לקשט את חדר האוכל של טירתו. ציורים אלו היו מופשטים הרבה יותר מיצירותיו הקודמות של רדון, והיוו את נקודת המעבר של רדון מציור ריאליסטי למופשט. חלקם נמצאים כיום במוזיאון ד'אורסה בצרפת. בנוסף הזמין דומסי את רדון לצייר דיוקנאות של אשתו ובנו.בשנת 1903 הוענק לרדון אות לגיון הכבוד של צרפת. בשנת 1913 הוצגו יצירותיו בתערוכה הבינלאומית האמריקאית לאמנות מודרנית בניו יורק, שיקגו ובוסטון.רדון נפטר ב-6 ביולי 1916.קישורים חיצוניים ציירים צרפתיםסופרים צרפתיםאמנים סימבוליסטיםצרפתים שנולדו ב-1840צרפתים שנפטרו ב-1916

820

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%A1%D7%A0%D7%98%20%D7%95%D7%90%D7%9F%20%D7%92%D7%95%D7%9A

וינסנט ואן גוך

וינסנט וילֶם ואן גוך (בהולנדית: Vincent Willem van Gogh, קרי: פן-חוֹך ; 30 במרץ 1853 – 29 ביולי 1890) היה צייר הולנדי, הנחשב לאחד מגדולי הציירים בתרבות המערבית. ואן גוך משויך לזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי. יצירותיו מתחלקות בעיקר לשתי תקופות - התקופה שבה פעל בהולנד וצייר תמונות קודרות, והתקופה שבה פעל בדרום צרפת וצייר תמונות עתירות אור, בצבעים בהירים. את רוב יצירותיו רשם וצייר במהלך עשר השנים שקדמו להתאבדותו אחרי שחלה במחלת נפש. רק אחרי מותו זכו יצירותיו להכרה וכאחת עשרה שנים לאחר שנפטר הוצגו ציוריו בתערוכה בפריז. ביוגרפיה נעוריו ואן גוך נולד בזונדרט , עיירה קטנה בהולנד, בן בכור לאנה קורנליה קרדבנטוס ותאודורוס פן חוך. בילדותו הושפע מאוד מאביו שהיה כומר קלוויניסטי (ומאוחר יותר אף הלך בעקבותיו). אחותו תיארה אותו כחמור סבר ונוטה להרהורים. כשמלאו לווינסנט 12 שנים, הוא נשלח לפנימייה בזבנברגן . בגיל 16 החל ואן גוך לעבוד ב"גוּפִּיל ושותפיו" (צרפתית: Goupil & Cie), חברה לסחר באמנות, שבה היה שותף של דוד שלו. מאוחר יותר הצטרף לחברה גם אחיו הצעיר תאו, אליו היה ואן גוך קרוב מאוד. השניים שמרו על קשר מכתבים במהלך שנים רבות אחרי כן. כחלק מעבודתו נשלח ללונדון ולפריז ב-1873, ושם החל להתעניין בדת. ב-1876 פוטר מעבודתו בשל חוסר מוטיבציה, ככל הנראה בשל התעמקותו בתחום הדתי, כיוון שהזדהה באופן ניכר עם הבאים לכנסייה. לאחר מכן עבד זמן מה כעוזר הוראה ברמסגייט שבאנגליה, וב-1877 חזר לאמסטרדם, שם החל בלימודי דת. לאחר שנה פרש מהלימודים ועבר לבלגיה, שם עבד כדרשן לא מוסמך באזור המכרות העני של בורינחה, כשגורלם של הכורים נוגע עד עמקי לבו. אחרי שישה חודשים הוא פוטר ממשרתו והמשיך במתן דרשות בלי תשלום. במהלך תקופה זו החל ואן גוך ליצור את רישומי הפחם הראשונים שלו. כיוון שלא הצליח למצוא את לחמו הפך תלוי בתמיכה שהעניק לו אחיו, ממנה התפרנס עד יום מותו. עבודות ראשונות בשנת 1882 החל ואן גוך להתייחס ביתר רצינות לציור. במשך תקופה קצרה למד בהאג אצל אנטון מוב (Anton Mauve), צייר מאסכולת האג, שאפשר לו לצייר מודלים בסטודיו שלו וסייע לו בצעדיו הראשונים בעבודה בצבעי מים ובצבעי שמן. ואן גוך גם התלווה לברייטנר, צייר נוסף באסכולה, ברישומים בתחנת הרכבת בהאג. תוך זמן קצר, עם זאת, התגלו חילוקי דעות בין מוב לואן גוך, שסירב או התקשה לעבור את מסלול ההכשרה הרגיל, ובמיוחד חלק על הנימה הרגשנית והסנטימנטלית משהו של חלק גדול מציירי האסכולה. למרות חילוקי הדעות, השפיעו כמה מציירי אסכולת האג על יצירתו של ואן גוך בשנות יצירתו הראשונות, וניתן למצוא ברישומיו ובעבודות השמן הראשונות שלו הדים ברורים לעבודותיהם של ציירים כמו אנטון מאופה, יוזף ישראלס ויקוב מריס . חותם אחר שהותירה התקופה הקצרה שבה למד ציור באופן מסודר, הוא חולשה מסוימת שנשא עמו ואן גוך בטיפול בקיצור פרספקטיבי, וכן יכולת רישום בלתי מהוקצעת. בשנת 1881 הכריז ואן גוך על אהבתו לדודניתו, האלמנה קי פוס, אך כאשר זו דחתה את הצעת הנישואים שלו, עבר לגור עם אישה בשם מריה הורניק ובתה, ואף שקל לשאת אותה לאישה. נוכח התנגדות אחיו ואביה של הורניק נסוג בו ואן גוך בסופו של דבר מכוונתו. במהלך השנים 1882 עד 1886 נדד ואן גוך ברחבי בלגיה וארצות השפלה, כשהוא מתגורר תחילה בדרנתה, בהמשך בנוינן שבצפון ברבנט ומאוחר יותר בהולנד. ציוריו באותה תקופה התמקדו בחיי העובדים והעניים, בהם גילה ואן גוך רק קדרות ואפלה (כמו למשל בציור גן בית הכומר בנונן). הוא הזדהה, ברוח הסנטימנטלית של התקופה, עם סבלם של העובדים והעניים, כשהוא מקנה לציורים שיצר באותה תקופה נימה לודיטית ודתית בולטת. בתקופה זו, בערך בין מרץ למאי 1885, יצר את עבודתו החשובה הראשונה: "אוכלי תפוחי האדמה". ביצירה זו, כברוב יצירותיו של ואן גוך מאותה תקופה, משתקפת השפעתו החזקה של ז'אן-פרנסואה מילה, אך גם התחושה הדתית העמוקה שפיעמה בוואן גוך. ואן גוך העיד כי שאיפתו ביצירה הייתה לשקף את חיי העמל של המופיעים בתמונה, הסועדים בידיים לא שטופות שבהן עמלו כל היום בעבודת האדמה. באופן לא מודע, אולי, משקפת הקומפוזיציה הקלאוסטרופובית של היצירה גם את תחושת היעדר התקווה שקיננה בסועדים שבציור ובוואן גוך עצמו. במהלך העבודה על היצירה לא זכה ואן גוך לעידוד ולתמיכה מאחיו, ככל הנראה משום שחש שוואן גוך נטל על עצמו כאן משימה שמעבר ליכולתו. מאוחר יותר נמנע ואן גוך באדיקות מיצירת קומפוזיציות רבות-משתתפים שאפתניות כאלו. בחורף של שנת 1885 ו-1886, ניסה ואן גוך את כוחו פעם נוספת בלימודי אמנות, הפעם באנטוורפן, אך גם הפעם הסתיים הניסיון במפח נפש, כאשר סולק מן האקדמיה לאמנות לאחר מספר חודשים על–ידי הפרופסור אז'ן זיברדט. בתקופה זו נחשף ואן גוך לראשונה לאמנות יפנית והערצתו לחלוקה הנקייה של מרחב הבד ולצבעים הנקיים והבהירים הובילה אותו לזנוח כמעט לחלוטין, החל בדצמבר 1885, את גוני השחור, החום והביטומן שאפיינו את הרקע והצללים בתמונותיו, ולעשות שימוש הולך וגובר בצללים וברקע כחול, ובגווני אוכרה נקיים יותר. מאוחר יותר פינתה האוכרה את מקומה לשימוש מסיבי יותר בגווני צהוב לימון ושימוש הולך וגובר בגווני אדום ורמיליון. תקופת פריז באביב 1886 עבר ואן גוך לפריז יחד עם אחיו תיאו והתגורר ברובע מונמרטר, שם פגש במקצת הציירים האימפרסיוניסטים שעדיין נותרו בפריז כמו אדגר דגה וקאמי פיסארו, ובכמה מהציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים כמו אמיל ברנאר, אנרי דה טולוז-לוטרק ופול גוגן. ציוריו של ואן גוך בתקופה הפריזאית מאופיינים בתנודות חריפות בין טכניקות ציור שונות, כשהוא נע בין יצירות נדירות ברוח יצירותיו הקודמות (לדוגמה, חלק מציורי הנעליים שלו), דיוקנאות או דיוקנאות עצמיים ברוח מסורתית יותר, נופים ודיוקנאות בהשראה יפנית, עם קווי מתאר מודגשים וחדשים, וניסיונות שאפתניים יותר ופחות בציור נוף בהשראת הציור האימפרסיוניסטי (כאן ניכרת השפעה חזקה של קאמי פיסארו), ואפילו ניסיונות בטכניקות מעין פואנטיליסטיות, גם כאן ככל הנראה בהשפעת פיסארו. במהלך התקופה הפריזאית של ואן גוך, עד פברואר 1888, ניכרת גם הידרדרות מתמדת ביציבותו הנפשית וככל הנראה גם בראייתו. הידרדרות זו ניכרת גם בציורי הנוף שלו, שבהם העיוות הפרספקטיבי ואפקט "עין הדג" הולך ומתחזק, אך במיוחד היא בולטת בציורי הדיוקן העצמי שלו, שהופכים קלאוסטרופוביים ו'חתוכים' באופן המשקף אי-שקט הולך וגובר. הרקע ומרחב הציפייה שאפיינו דיוקנים מוקדמים נעלמים בהדרגה ומפנים את מקומם לציורי דיוקן מכווצים ודחוסים, בצבעים גסים ותוך היעלמות יומרה לקומפוזיציה של ממש. תקופת ארל בפברואר 1888 התערער מצבו של ואן גוך עד כדי כך שנטש את פריז ואת אחיו ועבר לגור ב"בית הצהוב" בארל שבחבל פרובאנס בצרפת. המעבר הועיל לוואן גוך, שבתקופה שבין פברואר לספטמבר אותה שנה הפיק חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר. העבודה היחידה שמכר ואן גוך בחייו, "הכרם האדום", נוצרה בשלהי אותה תקופה. את החלק הראשון של התקופה בארל מאפיינת היעלמות ציורי הדיוקנאות, כולל הדיוקנאות העצמיים. ואן גוך התמסר במהלך אותה תקופה לציורי נוף וטבע דומם פשוטים ונטולי יומרה — תחומי הציור בהם היה כוחו גדול במיוחד. כאן הוא יצר את סדרת הציורים של "החמניות" ו"מרפסת בית הקפה בלילה". בארל קיווה לכונן "מושבת אמנים" והזמין למקום כמה מהם, אך רק אחד, פול גוגן, נענה להזמנה. שני הציירים, שהעריכו זה את יצירתו של זה, ציירו בצוותא משך זמן מה, עד שמצבו של ואן גוך שב והדרדר, כפי שניכר משובם של ציורי דיוקן רבים לעבודותיו. בין ואן גוך לגוגן התגלע במהרה ריב. ואן גוך התמוטט מבחינה נפשית, ותחת השפעת משקה חריף, כרת את החלק התחתון של אוזנו ונתן אותו לאהובתו ראשל אשר הייתה זונה בבית בושת. גוגן עזב זמן קצר אחרי כן, בדצמבר 1888. תקופת סן-רמי בתחילת שנת 1889 היה ואן גוך שרוי בדיכאון, כפי שאפשר להתרשם גם מהעובדה שצייר רק שלושה ציורים במהלך חודשיים, בניגוד לכמעט ציור חדש מדי יומיים בתקופה שקדמה להתמוטטותו. במאי 1889, כאשר הבין שמצבו אינו משתפר, התאשפז מרצונו במרכז הפסיכיאטרי שבמנזר סן-פול דה מסול שבסן-רמי-דה-פרובאנס . גם כאן ניכרה התקופה הראשונה של ואן גוך במקום (מאי-אוגוסט) בהתמקדות כמעט בלעדית בציורי נוף, ובעיקר זה שנשקף מבית החולים ובסביבתו. אחד הציורים המפורסמים מאותה התקופה הוא "אירוסים". לפי מחקר שנערך במוזיאון ואן גוך באמסטרדם על ידי לואי ואן טילבורך שהתמקד בציוריו של האמן שלא צוירו על קנווס, התברר שהצייר בהיותו בסן-רמי סבל ממחסור בכסף וחומרים. לנתון הזה יש תימוכין במכתב שכתב הצייר לאחיו תיאו ב-16 בנובמבר 1889 וביקש שיספק לו מלאי חדש של בד ציור. המשלוח התעכב כמה שבועות ומחוסר ברירה האמן החל להשתמש בתחליפים כגון נייר, מגבות מטבח, ומפות שולחן. ציוריו "עצי המישור הגדול" ו"שדות חיטה בנוף הררי" צוירו כנראה על מפת שולחן. יש השערה שהבד הגיע ממטבחי המוסד מכיוון שניתן להבחין בהדפס חיוור של רשת זעירה במקומות ששכבת הצבע דקה. שני ציורים נוספים מאותה תקופה צוירו על מגבות עם מסגרות אדומות. אחד הציורים נמכר בשנת 2000 במכירה פומבית תמורת 2.1 מיליון ליש"ט. מאוחר יותר, עסק ואן גוך ביצירת העתקים לציורים של דלקרואה, רמברנדט ובמיוחד מילה, ממנו העתיק 19 ציורים שונים. התפתחות בולטת בציוריו מאותה תקופה היא מידה הולכת וגוברת של הפשטה. משיכות המכחול הפכו באותה תקופה ישרות וארוכות יחסית, כשהצבעים המשמשים אותו הולכים ומצטמצמים במספרם והופכים נקיים יותר ויותר. פעמים רבות, ויתר ואן גוך על הגישה האימפרסיוניסטית ועל קווי מתאר מתמזגים ואימץ קווי מתאר שחורים ומודגשים, בנוסח ההדפסים היפניים. במקביל, הפכו צורות העצמים מעוותות ומסולסלות יותר ויותר, כאשר מקורות אור מוצגים אפופי הילה גדולה של אור, המשקפת ככל הנראה את בעיית הראייה ממנה סבל. מותו במאי 1890, אחרי שנה בה היה מאושפז, עזב ואן גוך את בית החולים בסאן-רמי ועבר לטיפול בקליניקה של פול גאשה באובר-סור-אוּאז שליד פריז, כדי להיות קרוב לאחיו תיאו שנישא זמן קצר קודם לכן. על גאשה המליץ לשניים פיסארו כמי שטיפל כבר במספר אמנים. התקופה הקצרה בה היה באובר-סור-אואז הייתה מיוסרת. ואן גוך נתקף שוב בדיכאון. התפישה המקובלת היא כי ב-27 ביולי 1890, בגיל 37, במהלך טיול בשדות, ירה בעצמו ואן גוך בחזהו. בלי להבין כי הוא פצוע פצעי מוות, הוא שב לפונדק בו שהה, ושם נפטר כעבור יומיים, כשתיאו לצדו. מילותיו האחרונות, דיווח תיאו, היו "La tristesse durera toujours" (העצבות תימשך לנצח). עם זאת, מחקר שפורסם באוקטובר 2011 על ידי סטיבן נייפה וגרגורי וייט סמית', מומחים במוזיאון ואן-גוך באמסטרדם, טוען כי ואן גוך נורה בשוגג מאקדח מקולקל על ידי שני נערים אותם הכיר. המחברים מבססים את קביעתם זאת, בין היתר, על כך שהקליע חדר לבטנו של ואן גוך בזווית אלכסונית, כאשר במקרי התאבדות החדירה לגוף היא בזווית ישרה. שישה חודשים אחרי פטירתו, מת גם תיאו הלום הצער, ונקבר, לבקשת רעייתו, לצדו של וינסנט באובר-סור-אואז. אחרי מותו ב-9 בספטמבר 2013 נחשף ציור של ואן גוך, "שקיעה במונמז'ור". הציור נחשף במוזיאון "ואן גוך" בהולנד. היצירה היא מקיץ 1888. מכתב מ-4 ביולי 1888, שבו מתאר ואן גוך לאחיו תיאו את היצירה, היווה אישור מכריע. "זה היה רומנטי. השמש שלחה קרניים צהובות מאוד מעל השיחים והקרקע, כמו מקלחת של זהב", כתב הצייר, ותיאר גם את עצי האלון המתפתלים ואת שדות החיטה - שניתן לראות בציור. ב־15 בנובמבר 2016 נחשפה בצרפת מחברת סקיצות ובה 65 ציורים של וואן גוך. מוזיאון וואן גוך טען כי מדובר בזיוף. לקט אזכורים תרבותיים ישנו מוזיאון באמסטרדם המוקדש לואן גוך ויצירתו. תמונותיו מופיעות בעשרות מוזיאונים נוספים ונחשבות ליקרות ומבוקשות במיוחד. לאמנותו של האיש הוקדשו ספרים רבים ואמנים רבים נוספים מצהירים כי הוא השפיע עליהם. לכן, ואן גוך מוזכר בביוגרפיות של אמנים רבים ובספרים הסוקרים את אמנותם של אמנים רבים. בשנת 1934 יצאה לאור ביוגרפיה של ואן גוך בשם התאווה לחיים, מאת הסופר והביוגרף האמריקאי אירווינג סטון. הספר יצא לאור בעברית בשנת 1987 בהוצאת זמורה. הספר הוסרט בשנת 1956, בכיכובו של קירק דאגלס. שירו האקוסטי הנוגה של דון מקליין וינסנט (Vincent) נכתב על ואן-גוך בהשראת הציור "ליל כוכבים". השיר נכלל באלבומו המצליח "אמריקן פאי" משנת 1971 וזוכה להשמעות רדיופוניות עד היום. בשנת 1990 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה "חלומות", המתאר בפרק החמישי את האמן. באותה שנה יצא גם סרטו של רוברט אלטמן, "וינסנט ותיאו", העוסק בחייו של ואן-גוך וביחסיו עם אחיו. בשנת 2010 שודר בטלוויזיה פרק בסדרת דוקטור הו שבו מסופר על התקופה שהיה חולה נפש, כשנה לפני התאבדותו של ואן גוך ועל הרפתקאותיו עם הדוקטור. הרומן "חמניות" מאת שראמי בונדריק (יצא לאור באנגלית 2009, בתרגום לעברית ב-2010) מתאר עלילה בדיונית המבוססת על עובדות מתולדות חייו ויצירתו של ואן גוך בשנתיים האחרונות לחייו. 1989 - ראיון קולנועי עם האישה הזקנה ביותר בעולם, ז'אן לואיז קלמן, בשם "וינסנט ואני", בו היא מספרת כיצד הכירה את ואן-גוך, כאשר היא הייתה בת 13. בסרט האיש מכוכב ארץ (The Man from Earth) משנת 2007, הדמות הראשית היא של אדם הטוען כי חי למעלה מעשרת אלפים שנה. במהלך שיחה עם חברים בה הוא מגלה את סודו, הוא מספר על פגישתו עם ואן גוך ומראה ציור לא מוכר שהוא צייר והקדיש לו אישית. בשנת 2017 יצא לאקרנים סרט האנימציה "לאהוב את וינסנט" המתחקה אחר חייו של ואן גוך. זהו סרט הקולנוע הראשון באורך מלא שמצויר כולו ידנית בצבעי שמן. במסגרת העלילה מונפשים בסרט רבים מציוריו המפורסמים של ואן גוך. בשנת 2019 יצא לאקרנים סרט הדרמה הביוגרפי: ואן גוך: בשערי הנצח" בבימויו של הבמאי ג'וליאן שנאבל. הסרט מתמקד באומנות של ואן גוך בשנותיו האחרונות. כוכב הלכת המינורי 4457 van Gogh נקרא על שמו. לקריאה נוספת וינסנט ון גוך, מכתבים אל אנתון ואן ראפארד, תרגום וצירוף מבוא גבריאל טלפיר, הוצאת גזית, תש"ד, 1943. מכתבים לתיאו: מבחר, הוצאת שוקן, תשנ"ב 1992 חמניות, שראמי בונדריק, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010 אינגו ולתר, וינסנט ואן גוך 1853 - 1890 : חזון ומציאות, הוצאת ספרי טאשן וינסנט ואן גוך, עם הקדמה מאת ו. אודה,חמישים תמונות בצבעים הוצאת פיידון. הציור האחרון של ואן גוך, אליסון ריצ'מן, פרוזה,2019. קישורים חיצוניים כל יצירותיו של ואן גוך גלריה של יצירות ואן גוך המכתבים של ואן גוך ארכיון מקוון המציג את המכתבים ששיגר וינסנט במשך שנים, בעיקר לאחיו תיאו, ואת המכתבים שקיבל מקרוביו. כל מכתבי ואן גוך - אתר שהוקם בסוף 2010 המכיל תצלום המכתבים המקוריים, תרגומים, והערות Van Gogh's Ugliest Masterpiece - סרטון הסבר על הציור של וינסנט ואן גוך ואופן השימוש שלו בצבעים מנוגדים Vincent van Gogh | Why did van Gogh cut off his own ear? | Five painted masterpieces you can see in real life 360° | 10 Things You Might Not Know About Van Gogh | Van Gogh close-ups | Over 200 paintings | Van Gogh's love life | Which books did Vincent van Gogh read? | Google Arts & Culture, 2019 הערות שוליים ציירים הולנדים אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי מתמודדים עם מגבלה נפשית לקות נפשית באמנות מתאבדים: אמנים ציירים פוסט-אימפרסיוניסטים נכים הולנדים קלוויניסטים ורפורמים הולנדים שנולדו ב-1853 הולנדים שנפטרו ב-1890

וינסנט וילֶם ואן גוך (בהולנדית: Vincent Willem van Gogh, קרי: פן-חוֹך ; 30 במרץ 1853 – 29 ביולי 1890) היה צייר הולנדי, הנחשב לאחד מגדולי הציירים בתרבות המערבית.ואן גוך משויך לזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי. יצירותיו מתחלקות בעיקר לשתי תקופות - התקופה שבה פעל בהולנד וצייר תמונות קודרות, והתקופה שבה פעל בדרום צרפת וצייר תמונות עתירות אור, בצבעים בהירים.את רוב יצירותיו רשם וצייר במהלך עשר השנים שקדמו להתאבדותו אחרי שחלה במחלת נפש. רק אחרי מותו זכו יצירותיו להכרה וכאחת עשרה שנים לאחר שנפטר הוצגו ציוריו בתערוכה בפריז.ביוגרפיהנעוריו ואן גוך נולד בזונדרט , עיירה קטנה בהולנד, בן בכור לאנה קורנליה קרדבנטוס ותאודורוס פן חוך. בילדותו הושפע מאוד מאביו שהיה כומר קלוויניסטי (ומאוחר יותר אף הלך בעקבותיו). אחותו תיארה אותו כחמור סבר ונוטה להרהורים. כשמלאו לווינסנט 12 שנים, הוא נשלח לפנימייה בזבנברגן .בגיל 16 החל ואן גוך לעבוד ב"גוּפִּיל ושותפיו" (צרפתית: Goupil & Cie), חברה לסחר באמנות, שבה היה שותף של דוד שלו. מאוחר יותר הצטרף לחברה גם אחיו הצעיר תאו, אליו היה ואן גוך קרוב מאוד. השניים שמרו על קשר מכתבים במהלך שנים רבות אחרי כן. כחלק מעבודתו נשלח ללונדון ולפריז ב-1873, ושם החל להתעניין בדת. ב-1876 פוטר מעבודתו בשל חוסר מוטיבציה, ככל הנראה בשל התעמקותו בתחום הדתי, כיוון שהזדהה באופן ניכר עם הבאים לכנסייה. לאחר מכן עבד זמן מה כעוזר הוראה ברמסגייט שבאנגליה, וב-1877 חזר לאמסטרדם, שם החל בלימודי דת. לאחר שנה פרש מהלימודים ועבר לבלגיה, שם עבד כדרשן לא מוסמך באזור המכרות העני של בורינחה, כשגורלם של הכורים נוגע עד עמקי לבו. אחרי שישה חודשים הוא פוטר ממשרתו והמשיך במתן דרשות בלי תשלום. במהלך תקופה זו החל ואן גוך ליצור את רישומי הפחם הראשונים שלו. כיוון שלא הצליח למצוא את לחמו הפך תלוי בתמיכה שהעניק לו אחיו, ממנה התפרנס עד יום מותו.עבודות ראשונות בשנת 1882 החל ואן גוך להתייחס ביתר רצינות לציור. במשך תקופה קצרה למד בהאג אצל אנטון מוב (Anton Mauve), צייר מאסכולת האג, שאפשר לו לצייר מודלים בסטודיו שלו וסייע לו בצעדיו הראשונים בעבודה בצבעי מים ובצבעי שמן. ואן גוך גם התלווה לברייטנר, צייר נוסף באסכולה, ברישומים בתחנת הרכבת בהאג. תוך זמן קצר, עם זאת, התגלו חילוקי דעות בין מוב לואן גוך, שסירב או התקשה לעבור את מסלול ההכשרה הרגיל, ובמיוחד חלק על הנימה הרגשנית והסנטימנטלית משהו של חלק גדול מציירי האסכולה.למרות חילוקי הדעות, השפיעו כמה מציירי אסכולת האג על יצירתו של ואן גוך בשנות יצירתו הראשונות, וניתן למצוא ברישומיו ובעבודות השמן הראשונות שלו הדים ברורים לעבודותיהם של ציירים כמו אנטון מאופה, יוזף ישראלס ויקוב מריס . חותם אחר שהותירה התקופה הקצרה שבה למד ציור באופן מסודר, הוא חולשה מסוימת שנשא עמו ואן גוך בטיפול בקיצור פרספקטיבי, וכן יכולת רישום בלתי מהוקצעת.בשנת 1881 הכריז ואן גוך על אהבתו לדודניתו, האלמנה קי פוס, אך כאשר זו דחתה את הצעת הנישואים שלו, עבר לגור עם אישה בשם מריה הורניק ובתה, ואף שקל לשאת אותה לאישה. נוכח התנגדות אחיו ואביה של הורניק נסוג בו ואן גוך בסופו של דבר מכוונתו.במהלך השנים 1882 עד 1886 נדד ואן גוך ברחבי בלגיה וארצות השפלה, כשהוא מתגורר תחילה בדרנתה, בהמשך בנוינן שבצפון ברבנט ומאוחר יותר בהולנד. ציוריו באותה תקופה התמקדו בחיי העובדים והעניים, בהם גילה ואן גוך רק קדרות ואפלה (כמו למשל בציור גן בית הכומר בנונן). הוא הזדהה, ברוח הסנטימנטלית של התקופה, עם סבלם של העובדים והעניים, כשהוא מקנה לציורים שיצר באותה תקופה נימה לודיטית ודתית בולטת.בתקופה זו, בערך בין מרץ למאי 1885, יצר את עבודתו החשובה הראשונה: "אוכלי תפוחי האדמה". ביצירה זו, כברוב יצירותיו של ואן גוך מאותה תקופה, משתקפת השפעתו החזקה של ז'אן-פרנסואה מילה, אך גם התחושה הדתית העמוקה שפיעמה בוואן גוך. ואן גוך העיד כי שאיפתו ביצירה הייתה לשקף את חיי העמל של המופיעים בתמונה, הסועדים בידיים לא שטופות שבהן עמלו כל היום בעבודת האדמה. באופן לא מודע, אולי, משקפת הקומפוזיציה הקלאוסטרופובית של היצירה גם את תחושת היעדר התקווה שקיננה בסועדים שבציור ובוואן גוך עצמו. במהלך העבודה על היצירה לא זכה ואן גוך לעידוד ולתמיכה מאחיו, ככל הנראה משום שחש שוואן גוך נטל על עצמו כאן משימה שמעבר ליכולתו. מאוחר יותר נמנע ואן גוך באדיקות מיצירת קומפוזיציות רבות-משתתפים שאפתניות כאלו.בחורף של שנת 1885 ו-1886, ניסה ואן גוך את כוחו פעם נוספת בלימודי אמנות, הפעם באנטוורפן, אך גם הפעם הסתיים הניסיון במפח נפש, כאשר סולק מן האקדמיה לאמנות לאחר מספר חודשים על–ידי הפרופסור אז'ן זיברדט. בתקופה זו נחשף ואן גוך לראשונה לאמנות יפנית והערצתו לחלוקה הנקייה של מרחב הבד ולצבעים הנקיים והבהירים הובילה אותו לזנוח כמעט לחלוטין, החל בדצמבר 1885, את גוני השחור, החום והביטומן שאפיינו את הרקע והצללים בתמונותיו, ולעשות שימוש הולך וגובר בצללים וברקע כחול, ובגווני אוכרה נקיים יותר. מאוחר יותר פינתה האוכרה את מקומה לשימוש מסיבי יותר בגווני צהוב לימון ושימוש הולך וגובר בגווני אדום ורמיליון.תקופת פריזבאביב 1886 עבר ואן גוך לפריז יחד עם אחיו תיאו והתגורר ברובע מונמרטר, שם פגש במקצת הציירים האימפרסיוניסטים שעדיין נותרו בפריז כמו אדגר דגה וקאמי פיסארו, ובכמה מהציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים כמו אמיל ברנאר, אנרי דה טולוז-לוטרק ופול גוגן.ציוריו של ואן גוך בתקופה הפריזאית מאופיינים בתנודות חריפות בין טכניקות ציור שונות, כשהוא נע בין יצירות נדירות ברוח יצירותיו הקודמות (לדוגמה, חלק מציורי הנעליים שלו), דיוקנאות או דיוקנאות עצמיים ברוח מסורתית יותר, נופים ודיוקנאות בהשראה יפנית, עם קווי מתאר מודגשים וחדשים, וניסיונות שאפתניים יותר ופחות בציור נוף בהשראת הציור האימפרסיוניסטי (כאן ניכרת השפעה חזקה של קאמי פיסארו), ואפילו ניסיונות בטכניקות מעין פואנטיליסטיות, גם כאן ככל הנראה בהשפעת פיסארו.במהלך התקופה הפריזאית של ואן גוך, עד פברואר 1888, ניכרת גם הידרדרות מתמדת ביציבותו הנפשית וככל הנראה גם בראייתו. הידרדרות זו ניכרת גם בציורי הנוף שלו, שבהם העיוות הפרספקטיבי ואפקט "עין הדג" הולך ומתחזק, אך במיוחד היא בולטת בציורי הדיוקן העצמי שלו, שהופכים קלאוסטרופוביים ו'חתוכים' באופן המשקף אי-שקט הולך וגובר. הרקע ומרחב הציפייה שאפיינו דיוקנים מוקדמים נעלמים בהדרגה ומפנים את מקומם לציורי דיוקן מכווצים ודחוסים, בצבעים גסים ותוך היעלמות יומרה לקומפוזיציה של ממש.תקופת ארלבפברואר 1888 התערער מצבו של ואן גוך עד כדי כך שנטש את פריז ואת אחיו ועבר לגור ב"בית הצהוב" בארל שבחבל פרובאנס בצרפת. המעבר הועיל לוואן גוך, שבתקופה שבין פברואר לספטמבר אותה שנה הפיק חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר. העבודה היחידה שמכר ואן גוך בחייו, "הכרם האדום", נוצרה בשלהי אותה תקופה.את החלק הראשון של התקופה בארל מאפיינת היעלמות ציורי הדיוקנאות, כולל הדיוקנאות העצמיים. ואן גוך התמסר במהלך אותה תקופה לציורי נוף וטבע דומם פשוטים ונטולי יומרה — תחומי הציור בהם היה כוחו גדול במיוחד. כאן הוא יצר את סדרת הציורים של "החמניות" ו"מרפסת בית הקפה בלילה".בארל קיווה לכונן "מושבת אמנים" והזמין למקום כמה מהם, אך רק אחד, פול גוגן, נענה להזמנה. שני הציירים, שהעריכו זה את יצירתו של זה, ציירו בצוותא משך זמן מה, עד שמצבו של ואן גוך שב והדרדר, כפי שניכר משובם של ציורי דיוקן רבים לעבודותיו. בין ואן גוך לגוגן התגלע במהרה ריב. ואן גוך התמוטט מבחינה נפשית, ותחת השפעת משקה חריף, כרת את החלק התחתון של אוזנו ונתן אותו לאהובתו ראשל אשר הייתה זונה בבית בושת. גוגן עזב זמן קצר אחרי כן, בדצמבר 1888.תקופת סן-רמיבתחילת שנת 1889 היה ואן גוך שרוי בדיכאון, כפי שאפשר להתרשם גם מהעובדה שצייר רק שלושה ציורים במהלך חודשיים, בניגוד לכמעט ציור חדש מדי יומיים בתקופה שקדמה להתמוטטותו. במאי 1889, כאשר הבין שמצבו אינו משתפר, התאשפז מרצונו במרכז הפסיכיאטרי שבמנזר סן-פול דה מסול שבסן-רמי-דה-פרובאנס . גם כאן ניכרה התקופה הראשונה של ואן גוך במקום (מאי-אוגוסט) בהתמקדות כמעט בלעדית בציורי נוף, ובעיקר זה שנשקף מבית החולים ובסביבתו. אחד הציורים המפורסמים מאותה התקופה הוא "אירוסים".לפי מחקר שנערך במוזיאון ואן גוך באמסטרדם על ידי לואי ואן טילבורך שהתמקד בציוריו של האמן שלא צוירו על קנווס, התברר שהצייר בהיותו בסן-רמי סבל ממחסור בכסף וחומרים. לנתון הזה יש תימוכין במכתב שכתב הצייר לאחיו תיאו ב-16 בנובמבר 1889 וביקש שיספק לו מלאי חדש של בד ציור. המשלוח התעכב כמה שבועות ומחוסר ברירה האמן החל להשתמש בתחליפים כגון נייר, מגבות מטבח, ומפות שולחן. ציוריו "עצי המישור הגדול" ו"שדות חיטה בנוף הררי" צוירו כנראה על מפת שולחן. יש השערה שהבד הגיע ממטבחי המוסד מכיוון שניתן להבחין בהדפס חיוור של רשת זעירה במקומות ששכבת הצבע דקה. שני ציורים נוספים מאותה תקופה צוירו על מגבות עם מסגרות אדומות. אחד הציורים נמכר בשנת 2000 במכירה פומבית תמורת 2.1 מיליון ליש"ט.מאוחר יותר, עסק ואן גוך ביצירת העתקים לציורים של דלקרואה, רמברנדט ובמיוחד מילה, ממנו העתיק 19 ציורים שונים.התפתחות בולטת בציוריו מאותה תקופה היא מידה הולכת וגוברת של הפשטה. משיכות המכחול הפכו באותה תקופה ישרות וארוכות יחסית, כשהצבעים המשמשים אותו הולכים ומצטמצמים במספרם והופכים נקיים יותר ויותר. פעמים רבות, ויתר ואן גוך על הגישה האימפרסיוניסטית ועל קווי מתאר מתמזגים ואימץ קווי מתאר שחורים ומודגשים, בנוסח ההדפסים היפניים. במקביל, הפכו צורות העצמים מעוותות ומסולסלות יותר ויותר, כאשר מקורות אור מוצגים אפופי הילה גדולה של אור, המשקפת ככל הנראה את בעיית הראייה ממנה סבל.מותובמאי 1890, אחרי שנה בה היה מאושפז, עזב ואן גוך את בית החולים בסאן-רמי ועבר לטיפול בקליניקה של פול גאשה באובר-סור-אוּאז שליד פריז, כדי להיות קרוב לאחיו תיאו שנישא זמן קצר קודם לכן. על גאשה המליץ לשניים פיסארו כמי שטיפל כבר במספר אמנים.התקופה הקצרה בה היה באובר-סור-אואז הייתה מיוסרת. ואן גוך נתקף שוב בדיכאון. התפישה המקובלת היא כי ב-27 ביולי 1890, בגיל 37, במהלך טיול בשדות, ירה בעצמו ואן גוך בחזהו. בלי להבין כי הוא פצוע פצעי מוות, הוא שב לפונדק בו שהה, ושם נפטר כעבור יומיים, כשתיאו לצדו. מילותיו האחרונות, דיווח תיאו, היו "La tristesse durera toujours" (העצבות תימשך לנצח).עם זאת, מחקר שפורסם באוקטובר 2011 על ידי סטיבן נייפה וגרגורי וייט סמית', מומחים במוזיאון ואן-גוך באמסטרדם, טוען כי ואן גוך נורה בשוגג מאקדח מקולקל על ידי שני נערים אותם הכיר. המחברים מבססים את קביעתם זאת, בין היתר, על כך שהקליע חדר לבטנו של ואן גוך בזווית אלכסונית, כאשר במקרי התאבדות החדירה לגוף היא בזווית ישרה.שישה חודשים אחרי פטירתו, מת גם תיאו הלום הצער, ונקבר, לבקשת רעייתו, לצדו של וינסנט באובר-סור-אואז.אחרי מותוב-9 בספטמבר 2013 נחשף ציור של ואן גוך, "שקיעה במונמז'ור". הציור נחשף במוזיאון "ואן גוך" בהולנד. היצירה היא מקיץ 1888. מכתב מ-4 ביולי 1888, שבו מתאר ואן גוך לאחיו תיאו את היצירה, היווה אישור מכריע. "זה היה רומנטי. השמש שלחה קרניים צהובות מאוד מעל השיחים והקרקע, כמו מקלחת של זהב", כתב הצייר, ותיאר גם את עצי האלון המתפתלים ואת שדות החיטה - שניתן לראות בציור.ב־15 בנובמבר 2016 נחשפה בצרפת מחברת סקיצות ובה 65 ציורים של וואן גוך. מוזיאון וואן גוך טען כי מדובר בזיוף.לקט אזכורים תרבותייםישנו מוזיאון באמסטרדם המוקדש לואן גוך ויצירתו. תמונותיו מופיעות בעשרות מוזיאונים נוספים ונחשבות ליקרות ומבוקשות במיוחד. לאמנותו של האיש הוקדשו ספרים רבים ואמנים רבים נוספים מצהירים כי הוא השפיע עליהם. לכן, ואן גוך מוזכר בביוגרפיות של אמנים רבים ובספרים הסוקרים את אמנותם של אמנים רבים. בשנת 1934 יצאה לאור ביוגרפיה של ואן גוך בשם התאווה לחיים, מאת הסופר והביוגרף האמריקאי אירווינג סטון. הספר יצא לאור בעברית בשנת 1987 בהוצאת זמורה.הספר הוסרט בשנת 1956, בכיכובו של קירק דאגלס. שירו האקוסטי הנוגה של דון מקליין וינסנט (Vincent) נכתב על ואן-גוך בהשראת הציור "ליל כוכבים". השיר נכלל באלבומו המצליח "אמריקן פאי" משנת 1971 וזוכה להשמעות רדיופוניות עד היום. בשנת 1990 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה "חלומות", המתאר בפרק החמישי את האמן. באותה שנה יצא גם סרטו של רוברט אלטמן, "וינסנט ותיאו", העוסק בחייו של ואן-גוך וביחסיו עם אחיו. בשנת 2010 שודר בטלוויזיה פרק בסדרת דוקטור הו שבו מסופר על התקופה שהיה חולה נפש, כשנה לפני התאבדותו של ואן גוך ועל הרפתקאותיו עם הדוקטור. הרומן "חמניות" מאת שראמי בונדריק (יצא לאור באנגלית 2009, בתרגום לעברית ב-2010) מתאר עלילה בדיונית המבוססת על עובדות מתולדות חייו ויצירתו של ואן גוך בשנתיים האחרונות לחייו. 1989 - ראיון קולנועי עם האישה הזקנה ביותר בעולם, ז'אן לואיז קלמן, בשם "וינסנט ואני", בו היא מספרת כיצד הכירה את ואן-גוך, כאשר היא הייתה בת 13. בסרט האיש מכוכב ארץ (The Man from Earth) משנת 2007, הדמות הראשית היא של אדם הטוען כי חי למעלה מעשרת אלפים שנה. במהלך שיחה עם חברים בה הוא מגלה את סודו, הוא מספר על פגישתו עם ואן גוך ומראה ציור לא מוכר שהוא צייר והקדיש לו אישית. בשנת 2017 יצא לאקרנים סרט האנימציה "לאהוב את וינסנט" המתחקה אחר חייו של ואן גוך. זהו סרט הקולנוע הראשון באורך מלא שמצויר כולו ידנית בצבעי שמן. במסגרת העלילה מונפשים בסרט רבים מציוריו המפורסמים של ואן גוך. בשנת 2019 יצא לאקרנים סרט הדרמה הביוגרפי: ואן גוך: בשערי הנצח" בבימויו של הבמאי ג'וליאן שנאבל. הסרט מתמקד באומנות של ואן גוך בשנותיו האחרונות. כוכב הלכת המינורי 4457 van Gogh נקרא על שמו.לקריאה נוספת וינסנט ון גוך, מכתבים אל אנתון ואן ראפארד, תרגום וצירוף מבוא גבריאל טלפיר, הוצאת גזית, תש"ד, 1943. מכתבים לתיאו: מבחר, הוצאת שוקן, תשנ"ב 1992 חמניות, שראמי בונדריק, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010אינגו ולתר, וינסנט ואן גוך 1853 - 1890 : חזון ומציאות, הוצאת ספרי טאשןוינסנט ואן גוך, עם הקדמה מאת ו. אודה,חמישים תמונות בצבעים הוצאת פיידון. הציור האחרון של ואן גוך, אליסון ריצ'מן, פרוזה,2019.קישורים חיצוניים כל יצירותיו של ואן גוך גלריה של יצירות ואן גוך המכתבים של ואן גוך ארכיון מקוון המציג את המכתבים ששיגר וינסנט במשך שנים, בעיקר לאחיו תיאו, ואת המכתבים שקיבל מקרוביו. כל מכתבי ואן גוך - אתר שהוקם בסוף 2010 המכיל תצלום המכתבים המקוריים, תרגומים, והערות Van Gogh's Ugliest Masterpiece - סרטון הסבר על הציור של וינסנט ואן גוך ואופן השימוש שלו בצבעים מנוגדים Vincent van Gogh | Why did van Gogh cut off his own ear? | Five painted masterpieces you can see in real life 360° | 10 Things You Might Not Know About Van Gogh | Van Gogh close-ups | Over 200 paintings | Van Gogh's love life | Which books did Vincent van Gogh read? | Google Arts & Culture, 2019הערות שוליים ציירים הולנדיםאמנים שעל שמם כוכב לכת מינורימתמודדים עם מגבלה נפשיתלקות נפשית באמנותמתאבדים: אמניםציירים פוסט-אימפרסיוניסטיםנכים הולנדיםקלוויניסטים ורפורמיםהולנדים שנולדו ב-1853הולנדים שנפטרו ב-1890

832

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%D7%A8%D7%A0%D7%93%D7%98

רמברנדט

רמברנדט הרמנזון ואן ריין (בהולנדית: Rembrandt Harmenszoon van Rijn); ) היה צייר, רשם, אמן הדפס ותחריט הולנדי, יליד העיר ליידן. את חייו כאמן נוהגים לחלק לשלושה חלקים מרכזיים: תחילת חייו כאמן (1620–1635) – בה למד על אמנות הציור וההדפס. תקופה זו נקראת גם תקופת ליידן על שם העיר שבה נולד. תקופת הפאר (1635–1640) – בה נחשב לאמן מרכזי בעל השפעה וכוח. רבים מעשירי הולנד נהנו מעבודותיו. רמברנדט היה הראשון ששם את דמות האמן במרכז חיי החברה הגבוהה. תקופתו האחרונה (1640–1669) – תקופת שפל בחייו הפרטיים. הוא ירד מנכסיו ואיבד את משפחתו. בתקופה זו יצר את יצירותיו המפורסמות ביותר. ביוגרפיה רמברנדט נולד בעיר ליידן שבהולנד, בנה התשיעי של משפחה בת תשעה ילדים, מתוכם הוא היחיד שיצא ללימודים. בגיל 14 הוריו שלחו אותו לאוניברסיטה, אך רצונו לצייר גבר והם אפשרו לו ללמוד ציור בליידן במשך שלוש שנים אצל יעקב ון סווננברג, שהתמחה בציור היסטורי בהשראת המקרא, ולצאת לאמסטרדם ללמוד ציור. באמסטרדם למד אצל פיטר לסטמן, שהקנה לו את נטייתו לציור נושאים דתיים ואלגוריים, והמריץ אותו לעשות שימוש בהישגיהם הססגוניים של אֶלסהיימר וקאראווג'ו. יצירתו המתוארכת הראשונה של רמברנדט, "סקילתו של סטפנוס הקדוש" (1625, ליון, המוזיאון), מעידה על השפעתו הרבה של מורהו. בסיום לימודיו, חזר רמברנדט לליידן והתחיל לצייר. ציוריו זכו להצלחה, ובשנת 1631 עבר לאמסטרדם והשתקע בה. הטכניקה שלו וכושרו להעלות על הבד תחושה רבת עוצמה, אפשרו לו להתמודד עם הציירים אליאס ותומס דה קייזר, והוא הפך בתוך זמן קצר לצייר הדיוקנאות המבוקש ביותר בעיר. בשנת 1634 נשא לאישה את ססקיה ואן אוילנבורך, בת למשפחה אמידה ומכובדת וחי עמה באושר במשך שמונה שנים. תחושותיו באו לידי ביטוי בציורו: "דיוקן עצמי עם ססקיה" (1635, דרזדן, הגלריה לציור). הוא היה מוצף הזמנות לצייר דיוקנאות ותמונות על נושאים דתיים ומיתולוגיים, היו לו עוזרים ותלמידים רבים, והכנסותיו הגבוהות אפשרו לו לקנות בית גדול ולמלאו באוסף של יצירות אמנות יקרות ערך. מארבעת הילדים שילדה ססקיה נשאר בחיים רק האחרון, טיטוס, והיא עצמה נפטרה בשנת 1642, כמה חודשים לאחר לידתו. רישומיו של רמברנדט על מיטת חוליה ומותה הם בין היצירות המרגשות ביותר שלו. לאחר מותה, שקע רמברנדט בחובות כבדים והחל לצייר ציורים כאוות נפשו, בנושאים שעלו על דעתו, ולא לפי הזמנה כמקובל באותם ימים. במהלך מחלתה של סאסקיה, צעירה הולנדית בשם חירטיה דירקס (Geertje Dircx) התקבלה לעבודה בבית המשפחה כאחות ואומנת עבור טיטוס התינוק, והפכה למאהבת של רמברנדט. שנים לאחר מכן היא האשימה את רמברנדט בהפרת הבטחת נישואים (בנימוק של פיתוי תחת הבטחה להינשא) וזכתה בתביעה, והוכרו לה תשלומי מזונות של כ-200 גילדן לשנה. רמברנדט עשה מאמצים כדי שהיא תיכלא בבית מחסה או בית-עניים (נקרא בעבר "bridewell"), בחאודה לאחר שנודע לו שהיא משכנה תכשיטים שהוא נתן לה והיו שייכים פעם לססקיה. הנדריקיה סטופלס, משרתת צעירה בביתו, הייתה לאהובתו וילדה לו בת בשנת 1654. הוא גורש מהכנסייה הקלוויניסטית. ב-1656 נאלץ להכריז על פשיטת רגל, וביתו ומיטלטליו נמכרו במכירה פומבית, כולל אוסף התמונות הגדול שלו. ב-1660 ייסדו הנדריקיה וטיטוס חברה עסקית, ורמברנדט נרשם כשכיר בחברה כדי להינצל מגובים. אך בשנת 1663 נפטרה הנדריקיה וב-1668 נפטר טיטוס. רמברנדט נפטר שנה אחריו, ב-1669, בודד וערירי, בעוני ובחוסר כול. עבודותיו במאה ה-17 היה מקובל שציורי הדיוקן יציגו את עיסוקו ומעמדו החברתי של המזמין. פעמים רבות נהגו חברי גילדה מסוימת להזמין תמונה קבוצתית. התמונה הקבוצתית הראשונה של רמברנדט הייתה "שיעור האנטומיה של דוקטור טוּלפּ" (1632, האג, מאוריציוס), שבה נראית קבוצת רופאים המאזינים להרצאתו של דוקטור טוּלפּ, ראש הגילדה של המנתחים. תמונה זו זיכתה אותו בפרסום ובהערכה מיידיים בשל דרך תיאורה הטבעית והחיה. ניתן לראות פאר רב בתמונותיו החל משנות ה-30 של המאה ה-17, לאחר נישואיו לססקיה - דיוקנאות ותמונות דתיות המשקפות את מצבו דאז; תקופת שגשוג ורווחה, תקופה של נחת ושביעות רצון: "דיוקן עצמי עם ססקיה" (1635, דרזדן, הגלריה לציור), "פלשתים מנקרים את עיני שמשון" (1636, פרנקפורט, המכון העירוני לאמנות). אך בשנות הארבעים חדל המזל להאיר לו פנים. יש חוקרים שטוענים כי זה בגלל הדיוקן הקבוצתי "משמר הלילה" (1642, אמסטרדם, רייקסמוזיאום), כאשר לא הבליט במידה שווה את כל המצוירים, עקב הבלטת העומק על ידי סידור הדמויות במרחב, ובכך יצר דרמה של אור וצל ותנועה. אך יש הסוברים שהתמונה התקבלה ברצון ושהדעיכה באה בעקבות מותה של אשתו. אזי, נטש רמברנדט בהדרגה את ההיבטים המוגזמים של סגנון הבארוק וחיפש דרכים להבעת רוך, עדינות וחמלה בציוריו. הוא עשה זאת על ידי שימוש מיוחד בטכניקת אור וצל ובאמצעות תיאורים של מרחבי שמיים בנוף פתוח. ניתן לראות את השינוי שחל בטכניקה שלו ביצירה בת שבע במקלחת (1654, פאריס, לובר), שם אין מוצאים את האיכויות הדרמטיות שאפיינו את יצירותיו התנ"כיות המוקדמות; תמונה זו מתארת תיאור נאמן ואף בוטה של אי השלמות האסתטית של הדמות ואת ייאושה. אפשר לעקוב אחר ההתפתחות בסגנונו על ידי התבוננות בתמונות הדיוקן שלו, שצייר במשך ארבעים שנים. ההתעמקות בהבעת הפנים, הביטחון העצמי שקורן ממנו והתלבושות הססגוניות של הציורים המוקדמים מפנים את מקומם לסבלנות ולהדרת הכבוד שבתיאורים המאוחרים, המרגשים יותר. בניגוד לרוב בני דורו ההולנדיים, שהתמחו בנושאים ספציפיים, צייר רמברנדט כמעט בכל תחום אמנותי שקיים. הוא היה מורה רב השראה ולימד אחדים מראשי הציירים בימיו, החל בדַאוּ, תלמידו הראשון (1628) וכלה בדה חֶלְדֶר, שהוסיף לצייר בהשראתו גם במאה ה-18. יצירות בולטות יצירות עיקריות של רמברנדט לפי שנת השלמתן: ירמיהו מבכה את חורבן ירושלים (1630, מוצג ברייקסמוזיאום, הולנד) פטרוס הקדוש בכלא (1631, מוצג במוזיאון ישראל, ישראל) אנדרומדה כבולה אל הסלעים (1631, מוצג במוזיאון מאוריצהאוס, האג הולנד) שיעור האנטומיה של דוקטור טוּלפּ (1632, מוצג במאוריצהאוס, הולנד) חטיפת אירופה (1632, מוצג במוזיאון פול גטי במאליבו, קליפורניה) סערה בים כנרת (1633, הוצג בעבר במוזיאון איזבלה סטוארט גרדנר בעיר בוסטון. היצירה נגנבה בשנת 1990) ארטמיסיה (1634, מוצג במוסאו דל פראדו, ספרד) משתה בלשאצר (1635, מוצג בגלריה הלאומית בלונדון) עקדת יצחק (1635, מוצג במוזיאון הארמיטאז', סנקט פטרבורג, רוסיה) המלומד מעל דוכן הדרשות (1641, מוצג במוזיאון הטירה המלכותית בוורשה, ורשה, פולין) אישה צעירה במסגרת תמונה (1641, מוצג במוזיאון הטירה המלכותית בוורשה, ורשה, פולין) משמר הלילה (1642, מוצג ברייקסמוזיאום, הולנד) דנאה (1650, מוצג במוזיאון הארמיטאז', סנקט פטרבורג, רוסיה) אריסטו מתבונן בפרוטומה של הומרוס (1653, מוצג במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק) בת שבע במקלחת (1654, מוצג במוזיאון הלובר, פריז) יעקב מברך את בני יוסף (1656, מוצג ב"מוזיאון הציירים הגדולים" , ברגפארק וילהלמסהוהה, קאסל) משה שובר את לוחות הברית (1659, מוצג במוזיאון הלאומי גמלדה-גאלרי שבברלין). אחשוורוש והמן במשתה אסתר (1660, מוצג במוזיאון פושקין, מוסקבה) הכלה היהודייה (1666, מוצג ברייקסמוזיאום, הולנד) שובו של הבן האובד (1669, מוצג במוזיאון הארמיטאז', סנקט פטרבורג, רוסיה) גלריה ראו גם מוזיאון בית רמברנדט לקריאה נוספת לאוניד פסטרנק, רמברנדט, יצירתו וערכו ליהדות, תרגום: ישורון קשת, עם מבוא מאת חיים נחמן ביאליק; עם שלשים העתקים מתמונותיו של רמברנדט, ירושלים: הוצאת יבנה, תרפ"ג. דורון לוריא, רמברנדט - מיתוס מול מציאות, הוצאת מפה. מיכאל בוקמיל, רמברנדט: 1606-1669 תעלומת הצורה שנחשפה, הוצאת ספרי טאשן הנדריך וילם פון לון, חיי רמברנדט עם מאתיים העתקים מיצירות האומן, תרגום, בחירת התמונות ועריכתן גבריאל טלפיר, הוצאת גזית, תש"י, 1949. קישורים חיצוניים הכתם האנושי באתר קולקט Stories of Rembrandt | Rembrandt's engravings | A case study of light and dark | The Night Watch painting | Overview of the paintings | Google Arts & Culture, 2019 הערות שוליים ציירים הולנדים ציירים של תקופת הבארוק ציירי תור הזהב של הולנד אמסטרדם: אישים אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי ציירי דיוקנאות ילידי 1606 הולנדים שנולדו במאה ה-17 נפטרים ב-1669 הולנדים שנפטרו במאה ה-17

רמברנדט הרמנזון ואן ריין (בהולנדית: Rembrandt Harmenszoon van Rijn); ) היה צייר, רשם, אמן הדפס ותחריט הולנדי, יליד העיר ליידן. את חייו כאמן נוהגים לחלק לשלושה חלקים מרכזיים: תחילת חייו כאמן (1620–1635) – בה למד על אמנות הציור וההדפס. תקופה זו נקראת גם תקופת ליידן על שם העיר שבה נולד. תקופת הפאר (1635–1640) – בה נחשב לאמן מרכזי בעל השפעה וכוח. רבים מעשירי הולנד נהנו מעבודותיו. רמברנדט היה הראשון ששם את דמות האמן במרכז חיי החברה הגבוהה. תקופתו האחרונה (1640–1669) – תקופת שפל בחייו הפרטיים. הוא ירד מנכסיו ואיבד את משפחתו. בתקופה זו יצר את יצירותיו המפורסמות ביותר.ביוגרפיהרמברנדט נולד בעיר ליידן שבהולנד, בנה התשיעי של משפחה בת תשעה ילדים, מתוכם הוא היחיד שיצא ללימודים. בגיל 14 הוריו שלחו אותו לאוניברסיטה, אך רצונו לצייר גבר והם אפשרו לו ללמוד ציור בליידן במשך שלוש שנים אצל יעקב ון סווננברג, שהתמחה בציור היסטורי בהשראת המקרא, ולצאת לאמסטרדם ללמוד ציור.באמסטרדם למד אצל פיטר לסטמן, שהקנה לו את נטייתו לציור נושאים דתיים ואלגוריים, והמריץ אותו לעשות שימוש בהישגיהם הססגוניים של אֶלסהיימר וקאראווג'ו. יצירתו המתוארכת הראשונה של רמברנדט, "סקילתו של סטפנוס הקדוש" (1625, ליון, המוזיאון), מעידה על השפעתו הרבה של מורהו.בסיום לימודיו, חזר רמברנדט לליידן והתחיל לצייר. ציוריו זכו להצלחה, ובשנת 1631 עבר לאמסטרדם והשתקע בה. הטכניקה שלו וכושרו להעלות על הבד תחושה רבת עוצמה, אפשרו לו להתמודד עם הציירים אליאס ותומס דה קייזר, והוא הפך בתוך זמן קצר לצייר הדיוקנאות המבוקש ביותר בעיר.בשנת 1634 נשא לאישה את ססקיה ואן אוילנבורך, בת למשפחה אמידה ומכובדת וחי עמה באושר במשך שמונה שנים. תחושותיו באו לידי ביטוי בציורו: "דיוקן עצמי עם ססקיה" (1635, דרזדן, הגלריה לציור). הוא היה מוצף הזמנות לצייר דיוקנאות ותמונות על נושאים דתיים ומיתולוגיים, היו לו עוזרים ותלמידים רבים, והכנסותיו הגבוהות אפשרו לו לקנות בית גדול ולמלאו באוסף של יצירות אמנות יקרות ערך. מארבעת הילדים שילדה ססקיה נשאר בחיים רק האחרון, טיטוס, והיא עצמה נפטרה בשנת 1642, כמה חודשים לאחר לידתו. רישומיו של רמברנדט על מיטת חוליה ומותה הם בין היצירות המרגשות ביותר שלו. לאחר מותה, שקע רמברנדט בחובות כבדים והחל לצייר ציורים כאוות נפשו, בנושאים שעלו על דעתו, ולא לפי הזמנה כמקובל באותם ימים.במהלך מחלתה של סאסקיה, צעירה הולנדית בשם חירטיה דירקס (Geertje Dircx) התקבלה לעבודה בבית המשפחה כאחות ואומנת עבור טיטוס התינוק, והפכה למאהבת של רמברנדט. שנים לאחר מכן היא האשימה את רמברנדט בהפרת הבטחת נישואים (בנימוק של פיתוי תחת הבטחה להינשא) וזכתה בתביעה, והוכרו לה תשלומי מזונות של כ-200 גילדן לשנה. רמברנדט עשה מאמצים כדי שהיא תיכלא בבית מחסה או בית-עניים (נקרא בעבר "bridewell"), בחאודה לאחר שנודע לו שהיא משכנה תכשיטים שהוא נתן לה והיו שייכים פעם לססקיה.הנדריקיה סטופלס, משרתת צעירה בביתו, הייתה לאהובתו וילדה לו בת בשנת 1654. הוא גורש מהכנסייה הקלוויניסטית. ב-1656 נאלץ להכריז על פשיטת רגל, וביתו ומיטלטליו נמכרו במכירה פומבית, כולל אוסף התמונות הגדול שלו. ב-1660 ייסדו הנדריקיה וטיטוס חברה עסקית, ורמברנדט נרשם כשכיר בחברה כדי להינצל מגובים. אך בשנת 1663 נפטרה הנדריקיה וב-1668 נפטר טיטוס. רמברנדט נפטר שנה אחריו, ב-1669, בודד וערירי, בעוני ובחוסר כול.עבודותיובמאה ה-17 היה מקובל שציורי הדיוקן יציגו את עיסוקו ומעמדו החברתי של המזמין. פעמים רבות נהגו חברי גילדה מסוימת להזמין תמונה קבוצתית. התמונה הקבוצתית הראשונה של רמברנדט הייתה "שיעור האנטומיה של דוקטור טוּלפּ" (1632, האג, מאוריציוס), שבה נראית קבוצת רופאים המאזינים להרצאתו של דוקטור טוּלפּ, ראש הגילדה של המנתחים. תמונה זו זיכתה אותו בפרסום ובהערכה מיידיים בשל דרך תיאורה הטבעית והחיה.ניתן לראות פאר רב בתמונותיו החל משנות ה-30 של המאה ה-17, לאחר נישואיו לססקיה - דיוקנאות ותמונות דתיות המשקפות את מצבו דאז; תקופת שגשוג ורווחה, תקופה של נחת ושביעות רצון: "דיוקן עצמי עם ססקיה" (1635, דרזדן, הגלריה לציור), "פלשתים מנקרים את עיני שמשון" (1636, פרנקפורט, המכון העירוני לאמנות). אך בשנות הארבעים חדל המזל להאיר לו פנים. יש חוקרים שטוענים כי זה בגלל הדיוקן הקבוצתי "משמר הלילה" (1642, אמסטרדם, רייקסמוזיאום), כאשר לא הבליט במידה שווה את כל המצוירים, עקב הבלטת העומק על ידי סידור הדמויות במרחב, ובכך יצר דרמה של אור וצל ותנועה. אך יש הסוברים שהתמונה התקבלה ברצון ושהדעיכה באה בעקבות מותה של אשתו. אזי, נטש רמברנדט בהדרגה את ההיבטים המוגזמים של סגנון הבארוק וחיפש דרכים להבעת רוך, עדינות וחמלה בציוריו. הוא עשה זאת על ידי שימוש מיוחד בטכניקת אור וצל ובאמצעות תיאורים של מרחבי שמיים בנוף פתוח. ניתן לראות את השינוי שחל בטכניקה שלו ביצירה בת שבע במקלחת (1654, פאריס, לובר), שם אין מוצאים את האיכויות הדרמטיות שאפיינו את יצירותיו התנ"כיות המוקדמות; תמונה זו מתארת תיאור נאמן ואף בוטה של אי השלמות האסתטית של הדמות ואת ייאושה.אפשר לעקוב אחר ההתפתחות בסגנונו על ידי התבוננות בתמונות הדיוקן שלו, שצייר במשך ארבעים שנים. ההתעמקות בהבעת הפנים, הביטחון העצמי שקורן ממנו והתלבושות הססגוניות של הציורים המוקדמים מפנים את מקומם לסבלנות ולהדרת הכבוד שבתיאורים המאוחרים, המרגשים יותר.בניגוד לרוב בני דורו ההולנדיים, שהתמחו בנושאים ספציפיים, צייר רמברנדט כמעט בכל תחום אמנותי שקיים. הוא היה מורה רב השראה ולימד אחדים מראשי הציירים בימיו, החל בדַאוּ, תלמידו הראשון (1628) וכלה בדה חֶלְדֶר, שהוסיף לצייר בהשראתו גם במאה ה-18.יצירות בולטותיצירות עיקריות של רמברנדט לפי שנת השלמתן:ירמיהו מבכה את חורבן ירושלים (1630, מוצג ברייקסמוזיאום, הולנד)פטרוס הקדוש בכלא (1631, מוצג במוזיאון ישראל, ישראל) אנדרומדה כבולה אל הסלעים (1631, מוצג במוזיאון מאוריצהאוס, האג הולנד) שיעור האנטומיה של דוקטור טוּלפּ (1632, מוצג במאוריצהאוס, הולנד) חטיפת אירופה (1632, מוצג במוזיאון פול גטי במאליבו, קליפורניה) סערה בים כנרת (1633, הוצג בעבר במוזיאון איזבלה סטוארט גרדנר בעיר בוסטון. היצירה נגנבה בשנת 1990) ארטמיסיה (1634, מוצג במוסאו דל פראדו, ספרד) משתה בלשאצר (1635, מוצג בגלריה הלאומית בלונדון) עקדת יצחק (1635, מוצג במוזיאון הארמיטאז', סנקט פטרבורג, רוסיה) המלומד מעל דוכן הדרשות (1641, מוצג במוזיאון הטירה המלכותית בוורשה, ורשה, פולין) אישה צעירה במסגרת תמונה (1641, מוצג במוזיאון הטירה המלכותית בוורשה, ורשה, פולין) משמר הלילה (1642, מוצג ברייקסמוזיאום, הולנד) דנאה (1650, מוצג במוזיאון הארמיטאז', סנקט פטרבורג, רוסיה) אריסטו מתבונן בפרוטומה של הומרוס (1653, מוצג במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק) בת שבע במקלחת (1654, מוצג במוזיאון הלובר, פריז) יעקב מברך את בני יוסף (1656, מוצג ב"מוזיאון הציירים הגדולים" , ברגפארק וילהלמסהוהה, קאסל) משה שובר את לוחות הברית (1659, מוצג במוזיאון הלאומי גמלדה-גאלרי שבברלין). אחשוורוש והמן במשתה אסתר (1660, מוצג במוזיאון פושקין, מוסקבה) הכלה היהודייה (1666, מוצג ברייקסמוזיאום, הולנד) שובו של הבן האובד (1669, מוצג במוזיאון הארמיטאז', סנקט פטרבורג, רוסיה)גלריהראו גם מוזיאון בית רמברנדטלקריאה נוספת לאוניד פסטרנק, רמברנדט, יצירתו וערכו ליהדות, תרגום: ישורון קשת, עם מבוא מאת חיים נחמן ביאליק; עם שלשים העתקים מתמונותיו של רמברנדט, ירושלים: הוצאת יבנה, תרפ"ג. דורון לוריא, רמברנדט - מיתוס מול מציאות, הוצאת מפה. מיכאל בוקמיל, רמברנדט: 1606-1669 תעלומת הצורה שנחשפה, הוצאת ספרי טאשן הנדריך וילם פון לון, חיי רמברנדט עם מאתיים העתקים מיצירות האומן, תרגום, בחירת התמונות ועריכתן גבריאל טלפיר, הוצאת גזית, תש"י, 1949.קישורים חיצוניים הכתם האנושי באתר קולקט Stories of Rembrandt | Rembrandt's engravings | A case study of light and dark | The Night Watch painting | Overview of the paintings | Google Arts & Culture, 2019הערות שוליים ציירים הולנדיםציירים של תקופת הבארוקציירי תור הזהב של הולנדאמסטרדם: אישיםאמנים שעל שמם כוכב לכת מינוריציירי דיוקנאותילידי 1606הולנדים שנולדו במאה ה-17נפטרים ב-1669הולנדים שנפטרו במאה ה-17

841

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%97

מוח

המוח הוא האיבר הראשי במערכת העצבים, המצוי בגופם של בעלי חיים רב תאיים. תפקידו של המוח הוא לקבל מידע ממערכות החוש, לעבד אותו, ולהשתמש בו על מנת לנהל את הפעילות של מערכות הגוף השונות ואת התנהגותו של בעל החיים. פעולת המוח המוח הוא בבסיסו איבר לניתוב ועיבוד של מידע. הוא מקבל מידע חושי (קלט) על גירויים בסביבה ועל מצבן של מערכות הגוף, ומוציא פקודות (פלט) שמועברות לאיברי הגוף ומווסתות את פעילותם. צורת עיבוד המידע במוח מאפשרת לבעל החיים להתאים את עצמו לסביבה ולשפר את התגובות העתידיות לגירויים, בעזרת תהליכים של למידה. כאשר אורגניזם לומד דבר מה, ניתן למצוא ביטוי ללמידה זו בשינויים שונים החלים במוחו. המידע במוח ובמערכת העצבים עובר בעיקר באמצעות תקשורת בין תאים הנקראים תאי עצב או נוירונים, שהם רכיבי המפתח של מערכת העצבים. תהליכי העיבוד והולכת המידע במוח מבוססים על הקישוריות בין הנוירונים, אשר נפגשים זה עם זה בנקודות המכונות סינפסות. כל תא עצב יכול ליצור סינפסות עם עשרות עד אלפי תאי עצב אחרים, בהתאם למורכבות מערכת העצבים של בעל החיים. בתוך תא העצב המידע עובר בצורה של דחף עצבי, הנקרא גם פוטנציאל פעולה. הדחף העצבי הוא אות חשמלי הנע מגוף תא העצב לאורך סיב הקרוי אקסון. בין תאי עצב שונים (או בין תא עצב לתא מטרה אחר) מועבר המידע בסינפסה בצורה של אותות כימיים, באמצעות שחרור מולקולות המשמשות כמוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטרים). המוליך העצבי נקשר לקולטנים על התא בצדה השני של הסינפסה. הוא גורם לשינוי במתח החשמלי של אותו תא, ובכך משפיע על דפוס הדחפים העצביים שייווצר בו ויועבר הלאה בשרשרת ההולכה העצבית. סוגי קלט שונים שמגיעים מהסביבה דרך קולטנים חושיים (למשל גלי קול או לחץ מכני), עוברים התמרה לדחפים עצביים לפני כניסתם למוח, וכך מתאפשר ייצוג של מידע חושי על ידי רשתות של תאי עצב. המוח משתמש במידע זה על מנת להגיב לגירויים ולנהל את שלל ההיבטים של ההתנהגות. העברתם של מסרים יוצאים, הנשלחים מתוך המוח לכיוון איברי מטרה (כגון שרירים או בלוטות מסוימות), מתבצעת דרך סינפסה בין תא עצב לתא מטרה. המוליך העצבי שחוצה את הסינפסה גורם לשינוי בתפקודם הביולוגי של התאים, ובכך משפיע על פעולת איבר המטרה. בנוסף לתאי העצב, המוח מכיל סוגים שונים של תאי גלייה. תאים אלו מספקים הגנה ותמיכה לתאי העצב, ולעיתים ממלאים גם תפקידים בוויסות תהליכי ההולכה העצבית. המוח בבעלי חיים ובאדם מערכת עצבים ומוח בחסרי חוליות מערכת עצבים קיימת בכל בעלי החיים למעט ספוגיים, אך בחסרי חוליות פשוטים יחסית, למשל בבני מערכת הצורבים (כמו המדוזה או ההידרה), היא מאורגנת כרשת תאי עצב (neural net) המבוזרת על פני כל הגוף, כך שאין ליצורים כאלו מוח של ממש. עם זאת, רשתות כאלו נוטות להיות צפופות יותר באזורי גוף העוסקים בחישה או בתנועה. בזרועות הציד של ההידרה, למשל, ניתן למצוא צפיפות גדולה יחסית של תאי עצב הרגישים לאור ומאפשרים לה ללכוד את טרפה. נראה כי במהלך האבולוציה אזורים צפופים כאלו התפתחו לצבירים של תאי עצב או גנגליונים, ובראשם התפתח המוח, שהוא הגנגליון הראשי והגדול ביותר. גם באדם קיימים עדיין גנגליונים רבים במערכת העצבים ההיקפית, כמו גנגליוני השדרה משני צידי חוט השדרה. במערכות בעלי־חיים שהסתגלו לתנועה מהירה התפתחה לרוב סימטריה דו־צדדית, המאפשרת תנועה מאוזנת קדימה, ובהתאם לכך התפתחו אצלם גם מערכות עצבים סימטריות, בעלות צד ימין וצד שמאל דומים זה לזה. בבעלי־חיים כאלו גם נוטה להתפתח ריכוז של איברי חוש, כמו עיניים ואיברי הרחה, בקצה הגוף הפונה לכיוון התנועה - הראש - ובהתאם לכך גם נוטים להתפתח שם גנגליונים גדולים יותר. לדוגמה, בתולעים טבעתיות ובפרוקי-רגליים, כמו סרטנים וחרקים, מערכת העצבים מורכבת משני חוטי עצב סימטרים מחוברים זה לזה בצורת סולם, העוברים לכל אורך הגוף בצד הגחוני, מתחת למערכת העיכול. כל אחד מחוטים אלו מכיל עצבים רבים, והם מתחברים למספר גנגליונים המפוזרים לאורך הגוף, ובעיקר למוח גדול מכולם באזור הראש. מרבית חסרי החוליות הם יצורים קטנים יחסית, ומערכת העצבים שלהם קטנה הן באופן מוחלט והן יחסית לגודל גופם. בהתאם לכך גם יכולותיהם השכליות מוגבלות לרוב לצורות פשוטות מאוד של למידה. יוצאי דופן מכלל זה הם חלק מחברי מחלקת הסילוניות, בעיקר התמנונים והדיונונים, שהמוח שלהם עשוי להתקרב בגודלו היחסי לזה של חולייתנים מתקדמים, יונקים ועופות, אף שהוא שונה מאוד בצורתו ובאופן הארגון שלו. בהתאם לכך כמה תמנונים ודיונונים מפגינים יכולות מרשימות למדי של למידה וטיפול בעצמים שונים. המוח במיתרניים ובחולייתנים בכל המיתרניים ובעיקר בקבוצה הגדולה והנפוצה שלהם, החולייתנים (הכוללים גם את האדם), מערכת העצבים מופיעה באותו אופן במהלך התפתחות העובר וגידולו. בשלב מוקדם מאוד, שכבת הנבט החיצונית (האקטודרם) בגבו של העובר מתקפלת לרכס עצבי, הנסגר ליצירת צינור עצבים חלול לכל אורכו של העובר. צינור זה עובר גבית למערכת העיכול (בניגוד למערכת העצבים הגחונית בחרקים למשל). התאים בהיקף הצינור מתמיינים לתאי עצב ולתאי גלייה, בעוד חלל הצינור מלא בנוזל המוח. במיתרני ראש, הקבוצה פחות מפותחת של המיתרניים, אפילו בחיה הבוגרת ניתן לכל היותר לזהות התעבות קלה של צינור העצבים בקצהו הקדמי. ואולם בחולייתנים התעבות זו ממשיכה לגדול ולהתפתח ליצירת מוח, בעוד שאר הצינור מתפתח לחוט השדרה. חלקי המוח השונים מופיעים כשורת "שלפוחיות" של התעבות זו, וגם המבנה הראשוני שלהם זהה בכל החולייתנים, כולל האדם. בתוך שלפוחיות אלו, חלל צינור העצבים העוברי מתפתח לחדרי המוח ולחלל שבתוך חוט השדרה, שעדיין מחוברים ביניהם גם באדם. רבים מחלקי המוח של האדם, כמו גם את העצבים השונים המסתעפים ממנו, ניתן לזהות כבר במוח דגים כמו הכריש. עם זאת, יחסי הגודל בין חלקים אלו עשויים להיות שונים מאוד, כמפורט בסעיף הבא. בדומה למספר מערכות חסרי־חוליות, גוף המיתרניים מצטיין בסימטריה דו־צדדית, ובהתאם לכך המוח אצל כל המיתרנים והחולייתנים הוא סימטרי בעיקרו, וכל איברי המוח הצידיים (כלומר שאינם נמצאים על המישור החיצי) הם זוגיים ודומים מימין ומשמאל. בעקבות התפתחות המוח בחולייתנים מתפתחת גם הגולגולת, חלק מן השלד שתפקידו העיקרי להגן על המוח. הן במהלך האבולוציה והן בהתפתחות העוברית של חולייתנים בני ימינו, הגולגולת נוצרת לאחר המוח, והיא עוטפת אותו ומקבלת ממנו את צורת החלל הפנימי שלה. בדגי סחוס ובעוברים של חולייתנים מפותחים יותר הגולגולת עדיין פתוחה מצידה העליון, ולכן חלקה העוטף את המוח (להבדיל מן הלסתות למשל) נקרא "קדרת המוח". בדגי גרם ובחולייתנים יותר מפותחים, קדרת המוח מתכסה מלמעלה בעצמות שטוחות גרמיות, המתאחות עם קדרת המוח ליצירת "קופסת המוח". בעת התפתחותה מותירה הגולגולת חורים למעבר העצבים המסתעפים מן המוח. המוח ביונקים ובעופות ביונקים ובעופות המוח גדול משמעותית, יחסית לגודל הגוף, מאשר בשאר קבוצות החולייתנים. גידול זה מושג בעיקר בזכות הגדלתה של ה"שלפוחית" הקדמית ביותר של צינור העצבים, המוח הקדמי (Telencephalon). במהלך ההתפתחות העוברית חלק זה גדל בקצב מהיר משל שאר חלקי המוח, עד שהוא מכסה אותם מלמעלה. כתוצאה מגידול בלתי־פרופורציונלי זה, תצורת הצינור המפותל עם שלפוחיות האופיינית למוחות דגים, דו־חיים וזוחלים הופכת ביונקים ועופות בוגרים לתצורה הטיפוסית של גוש גדול בראש "גבעול". מסיבה זו מכנים את המוח הקדמי ביונקים ובעופות בוגרים במונח "המוח הגדול", בעוד שלכל שאר חלקי המוח מתייחסים לעיתים קרובות במונח "גזע המוח". עם זאת, הגדלת המוח הגדול מושגת בדרכים שונות בעופות וביונקים, אשר משקפות את האבולוציה הנפרדת של שתי קבוצות אלו מן הזוחלים. בעופות עיקר הגידול הוא של צבירי העצב שבתוך המוח הגדול, גרעיני הבסיס, בעוד שביונקים עיקר הגידול הוא של המעטפת החיצונית של המוח הגדול, קליפת המוח. קליפה זו מהווה למעשה מעין יריעה רחבה בת מספר שכבות תאי־עצב, אשר "מתקמטת" בגלל הצורך להדחס לתוך חלל הגולגולת המוגבל, ובכך מעניקה למוח היונקים את מראהו המקומט האופייני. גידול המוח הקדמי עומד בהתאמה לאינטליגנציה הגבוהה יותר של יונקים ועופות, ובעיקר ליכולותיהם ללמוד צורות התנהגות חדשות. במוח הגדול מופיעים מרכזים תפקודיים חדשים, אשר משמשים כשכבה נוספת של עיבוד מידע ובקרה מתקדמים יותר, מעל שכבת המרכזים העתיקים של גזע המוח. לדוגמה, במוחות דגים עצב הראייה מוביל מרשתית העין אל התלמוס במוח הביניים, ובהתאם לכך עיקר תפקודי הראייה מתבצעים במוח הביניים ובמוח האמצעי הנמצא מיד מאחוריו. במוחות היונקים, כניסת עצב הראייה ומרכזי הראייה העתיקים עדיין נמצאים באותם מקומות, אך הם נשלטים על ידי מרכזי ראייה נוספים ומפותחים יותר במוח הגדול, כמו קליפת הראייה. במוחות היונקים ניתן כבר למצוא את כל חלקיו ומרכיביו האנטומיים של מוח האדם, כמעט תמיד עם תפקודים זהים או דומים מאוד לאלו שבאדם. חלקים אלו שונים משל האדם בעיקר ביחסי הגודל ביניהם. על דמיון האנטומי ותפקודי זה מסתמכים ניסויי חקר המוח ובחינת תרופות של המוח בחיות מעבדה. גודל ומורכבות המוח בבעלי חיים ובאדם קיים שוני רב בין בעלי החיים במבנה וברמת המורכבות של המוח ומערכת העצבים. לדוגמה, מערכת העצבים של התולעת C. elegans מורכבת מ־302 תאי עצב בדיוק, היוצרים ביניהם כמה אלפי קשרים סינפטיים, בעוד שמספר תאי העצב במוח האדם הבוגר מוערך בכ־90 מיליארד היוצרים יותר מ־100 טריליון סינפסות. עם השנים נעשו ניסיונות רבים לקשור בין המבנה, הגודל והמורכבות של המוח בבעלי חיים לבין היכולות השכליות שלהם, בעיקר תוך השוואה בינם לבין המוח האנושי. גישה אחת מסתכלת על הנפח או המסה של המוח כאינדיקציה ליכולות שכליות מורכבות יותר. מוחות הלווייתנים והפילים גדולים ממוח האדם, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. כדי לפצות על כך נוהגים לעיתים לבטא את מסת המוח כשבר או אחוז ממסת הגוף. ואולם גם מדד זה איננו אמין - הוא נותן יתרון למינים קטנים יותר, משום שמסת המוח נוטה לגדול בקצב איטי יותר ממסת הגוף. כך למשל יש ליונקים קטנים כמו העכבר מוח בגודל יחסי דומה לזה של האדם, כ־1/40 ממסת גופם, ולציפורים זעירות כמו הקוליברי מוח גדול יחסית אף יותר, עד 1/12 ממסת גופן. על־מנת לקבל מדד אמין מקובל לחשב את המתאם המייצג ביותר בין מסת המוח ומסת הגוף במדגם של מיני בעלי־חיים רבים. כמו במקרים דומים רבים מתחום האלומטריה (חקר יחסי גודל גוף בעולם החי), נמצא שמתאם זה מתואר באופן הטוב ביותר על ידי חוק חזקה. המדד המכונה "מנת מוחיות" או בקיצור EQ (ראשי תבות של Encephalization Quotient) ניתן על ידי הכפלת מקדם במסת המוח מחולקת למסת הגוף בחזקת מעריך. הערכים המספריים המדויקים של המקדם והמעריך מחושבים מתוך נתוני המדגם, כאשר המעריך מתקבל לרוב כמספר קטן מ־1 (מבטא את העובדה שהמוח אינו גדל באותו קצב כמו הגוף), והמקדם לרוב מתוקנן כך שה־EQ החציוני במדגם יהיה שווה ל־1. כאשר משתמשים במדגם גדול מספיק, מסתבר כי למיני היונקים והעופות EQ גדול בהרבה משל שאר החולייתנים, כשהאדם תופס מקום ראשון. במדגמים של מיני יונקים נמצא לרוב כי לאדם ערך EQ בין 6 ל־8 (היינו, מוחו גדול פי 6 עד 8 מן הצפוי ליונק באותו גודל גוף). הבאים אחריו בדרוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך־כלל ערכי EQ של 2 עד 5. הפיל וכלב הבית מקבלים לרוב ערכים בין 1 ל־2. לעומת זאת בעלי פרסות כמו הסוס ומכרסמים כמו העכבר מקבלים לרוב ערכי EQ קטנים מ־1. גישות נוספות מתמקדות בגודלם של אזורים ספציפיים במוח, כמו קליפת המוח המפותחת מאוד בבני אדם, או ביחס בין גודלו של המוח בעת הלידה לבין גודלו בפרט הבוגר, יחס האמור להעיד על שיעור הלמידה של בעל החיים במהלך התפתחותו. אף שגודל המוח לא תמיד משקף נאמנה את יכולותיו השכליות, יתרון של גישות כאלו הוא שניתן להשתמש בהן אפילו ביצורים מאובנים, שכן ניתן למדוד את המוח באמצעות מדידת הנפח הפנימי של חלל גולגולת מאובנת. באופן זה ניתן להתחקות אחר גידולו של המוח באבולוציה של האדם. ממצאי המאובנים מראים שלפני כשני מיליון שנה, מוחותיהם של האוסטרלופיתקים היו עדיין דומים בגודלם לאלו של קופי־אדם בני ימינו, בנפח של כ־350 עד 500 סמ"ק, אף שהם כבר הלכו זקופים על שתיים בדומה לאדם. רק עם הופעת המינים הראשונים של סוג האדם החלה אבולוציה מואצת, שהביאה בסופו של דבר לגידול של פי שלושה לערך בגודל המוח, לנפח ממוצע של כ־1400 סמ"ק באדם בן־ימינו. גידול זה תואם את ההשתכללות ההולכת וגוברת של תרבויות כלי אבן מסותתים, אשר נמצאו באתרים ארכאולוגים מן התקופה הפלאוליתית ביחד עם מאובני האדם. מספר מאפיינים של המוח והחשיבה מייחדים את בני האדם לעומת בעלי חיים אחרים, גם המפותחים שבהם. ככל הידוע, האדם הוא בעל החיים היחיד אשר משתמש בשפה של ממש, זאת בניגוד לתקשורת בין בעלי חיים שאינה מקיימת את המאפיינים של שפה טבעית. יש הרואים במאפיינים אנושיים שונים - ביניהם שימוש מתקדם בכלים, יכולות חברתיות, אומנות ועוד - כסימן למוח מפותח ויוצא דופן. מושגים כמו הכרה ותודעה משמשים לתיאור אופי החשיבה האנושית, ומתקיים ויכוח בשאלה עד כמה ניתן להחיל אותם גם על בעלי חיים מפותחים אחרים. מבנה המוח האנושי המוח נמצא בתוך הראש ומוקף במבנה העצמות של הגולגולת ובמספר שכבות של קרומי מוח. חוט השדרה מהווה את המשכו התחתון של המוח ויוצר יחד איתו את מערכת העצבים המרכזית. דרך חוט השדרה מקושר המוח לכל איברי הגוף, הפנימיים והחיצוניים כאחד, על ידי מערכת העצבים ההיקפית. המוח האנושי מורכב משלושה מבנים עיקריים: המוח הגדול, התופס את מרבית נפח הגולגולת, גזע המוח, הנמצא בחלק התחתון של המוח ומקושר לחוט השדרה, והמוח הקטן (צרבלום), היושב מאחורי גזע המוח ומתחת למוח הגדול. מבחינה תפקודית, גזע המוח שולט על תפקודים בסיסיים של הגוף, כמו נשימה ועוררות, והוא נתיב להעברת מידע חושי ופקודות מוטוריות בין המוח לחוט השדרה. המוח הקטן אחראי בעיקר על תיאום מדויק של פעולות מוטוריות. עיקר העיבוד של המידע מהחושים וביצוע הפעולות הרצוניות של הגוף נמצאים תחת שליטתו של המוח הגדול, על שלל מרכיביו. בחלוקה גסה, רקמת המוח נחלקת לשני סוגים עיקריים - החומר האפור מכיל ריכוזים של גופי תאי עצב, ואילו החומר הלבן מורכב ברובו מאקסונים המחברים בין האזורים השונים של חומר אפור במוח. מלבד הרקמה התאית, המוח מכיל גם מערכת של חללים הנקראים חדרי המוח. חללים אלו מלאים בנוזל מוחי שדרתי, אשר נמצא גם בין קרומי המוח ובתעלת חוט השדרה. חלוקה להמיספרות ולאונות חתך אורכי חוצה את המוח הגדול במרכזו ומחלק אותו לשתי המיספירות, הימנית והשמאלית. ההמיספרות מקושרות ביניהן באמצעות אזור של חומר לבן המכונה כפיס המוח (Corpus Callosum), אשר מכיל צרורות של אקסונים החוצים בין שני צדי המוח. המבנה של המוח הוא סימטרי ברובו, ואזורים מקבילים בשתי ההמיספרות לרוב אחראים על אותם תפקידים ומערכות. עם זאת, האנטומיה והקישוריות בתוך שתי ההמיספרות אינה זהה, וקיימת התמחות של כל המיספרה לתפקודים מסוימים, באופן שגם עשוי להשתנות מאדם לאדם. ההמיספרה השמאלית לרוב דומיננטית בפונקציות הקשורות לשפה, והימנית לרוב דומיננטית בהקשר של תפיסה מרחבית. עם זאת, חלוקה זו אינה נכונה לכלל האוכלוסייה, ובכל מקרה מדובר בהתמחות של המיספרה מסוימת ולא בהפרדה מוחלטת של התפקודים המוחיים בין ההמיספרות. רוב מערכות החוש והשליטה המוטורית במוח פועלות בצורה קונטרלטרלית, כלומר כך שצדו האחד של המוח אחראי על הצד הנגדי של הגוף. כך לדוגמה, האזורים המוטוריים בהמיספרה הימנית שולטים על שרירים בצדו השמאלי של הגוף, וקלט שמגיע מחלקו הימני של שדה הראייה עובר עיבוד בהמיספרה השמאלית של קליפת המוח. המבנה הבולט ביותר במוח הגדול הוא קליפת המוח, המכסה את כל שכבתו החיצונית. זוהי רקמה מפותלת של חומר אפור, המשופעת בשקעים ובליטות שמגדילים באופן ניכר את שטח הפנים שלה. קליפת המוח שולטת על הפעלתם הרצונית של השרירים, והיא זו שאחראית על עיבוד ואינטגרציה מתקדמים של המידע המגיע מהחושים. נהוג לחלק את קליפת המוח לארבע אונות: האונה המצחית (פרונטאלית) - בחלקה האחורי של אונה זו נמצאת הקליפה המוטורית, אשר אחראית על הוצאה לפועל של תנועות ושולחת פקודות לשרירים בכל הגוף. חלקה הקדמי, האזור הקדם־מצחי, אחראי על תכנון והכוונת התנהגויות מורכבות, והוא זה שמעורב בקבלת החלטות מודעת. האונה העורפית (אוקסיפיטלית) - אחראית על עיבוד קלט חזותי ממערכת הראייה. האונה הרקתית (טמפורלית) - מכילה את קליפת השמיעה העיקרית. כמו כן, באונה זו מתבצע עיבוד מתקדם של מידע חזותי, המאפשר לזהות גירויים מורכבים, למשל לזהות פנים. האונה הקודקודית (פריאטלית) - חלקה הקדמי של אונה זו מקבל את המידע התחושתי ממערכת המגע. האונה הקודקודית מבצעת אינטגרציה של מידע מחושים שונים (בעיקר חושי הראייה, השמיעה והמגע), ומשתמשת בו על מנת לגבש תפיסה מרחבית. מבנים בעומק המוח הגדול היפוקמפוס - מבנה הממוקם בצדה הפנימי של האונה הרקתית בשתי ההמיספרות. ההיפוקמפוס חיוני להיבטים שונים של יצירת זיכרון לטווח ארוך, ומעורב גם בניווט מרחבי. אמיגדלה - נמצאת בסמוך לקצות ההיפוקמפוס. מטפלת בתגובות רגשיות, בעיקר בהיבט של רגשות שליליים, למשל פחד. ההיפוקמפוס והאמיגדלה, יחד עם אזורים נוספים מתחת לקליפת המוח, לעיתים מקובצים תחת הכותרת המערכת הלימבית, אם כי אין הגדרה אחת מוסכמת למושג זה. גרעיני הבסיס - אוסף של גרעינים בעומק המוח הגדול. חלקם פועלים כיחידה תפקודית אשר מעורבת בתיאום והוצאה לפועל של תנועות מוטוריות. תלמוס - ממוקם במרכז המוח הגדול, בדיוק מעל גזע המוח. התלמוס משמש כמעין תחנת ממסר של מידע המגיע מהחושים (למעט חוש הריח) בדרכו לקליפת המוח. התלמוס משתתף גם בתהליכים של שינה ועוררות. היפותלמוס - ממוקם מתחת לתלמוס. אחראי על ההפעלה של המערכת האוטונומית. בעזרת בלוטת יותרת המוח (היפופיזה) שנמצאת תחתיו, ההיפותלמוס שולט על המערכת האנדוקרינית והפרשת הורמונים בגוף. גזע המוח והמוח הקטן גזע המוח מורכב משלושה חלקים האחראים לתפקודים פיזיולוגיים בסיסיים ומרכזיים של הגוף: המוח האמצעי, הפונס והמוח המוארך. המוח האחורי הוא שמם המשותף של הפונס והמוח המוארך. המוח האמצעי מכיל חלק אחורי הנקרא טקטום וחלק קדמי הנקרא טגמנטום. בטקטום מתבצע עיבוד ראשוני של מידע חזותי ושמיעתי, המאפשר תגובה מהירה לגירויים. הטגמנטום מכיל מספר גרעינים ואזורים הממלאים פונקציות שונות, ביניהם החומר השחור. פונס - מלבד תפקידו כקישור בין המוח הגדול לבין המוח הקטן והמוח המוארך, הפונס שולט בין השאר על מנגנונים של שנת רע"מ (REM) ויצירה של חלומות. המוח המוארך (medulla oblongata) - החוליה המקשרת בין המוח לחוט השדרה. שולטת דרך מערכת העצבים האוטונומית על הפונקציות הבסיסיות ביותר של הגוף, כמו נשימה ומחזור הדם. מתוך גזע המוח יוצאים מרבית עצבי הגולגולת, המקשרים את המוח לשרירים ואיברי חוש באזור הראש. המוח הקטן (צרבלום) דומה במבנהו למוח הגדול. הוא מחולק לשתי המיספרות ומכוסה בקליפת מוח דקה ובעלת קפלים רבים. מתחת לקליפה ישנו אזור של חומר לבן ובתוכו ארבעה גרעינים עמוקים של חומר אפור. הצרבלום ממלא תפקיד חשוב בשליטה על דיוק וקואורדינציה של תנועות מוטוריות. קרומי המוח והנוזל המוחי שדרתי אחרי העור והגולגולת מגנות על המוח עוד שלוש שכבות של קרומי מוח - הקרום הקשה (Dura mater), הקרום העכבישי (Arachnoid mater) והקרום העדין (Pia mater). כפי ששמם מעיד, הקרומים עשויים מסוגי רקמה שונים - החל מרקמת חיבור צפופה ועד לרקמה עדינה שעוקבת אחרי כל הקפלים של קליפת המוח. הקרום הקשה מפריד בין שני חצאי המוח הגדול - ההמיספרות (Falx Cerebri). חלק הקרום קשה המפריד בין המוח הגדול והקטן הוא בצורת אוהל ונקרא לכן "טנטוריום" (Tentorium Cerebelli). בין הקרום העכבישי לקרום העדין נמצא מבנה ספוגי בשם 'החלל התת־עכבישי'. חלל זה מלא בנוזל המכונה הנוזל המוחי שדרתי (CSF). הנוזל ממלא גם מערכת של ארבעה חללים בתוך המוח, המכונים חדרי המוח. העובדה שהמוח צף בתוך נוזל מקטינה באופן ניכר את משקלו האפקטיבי, ובכך מאפשרת לו לשאת את משקלו העצמי ומורידה את הלחץ מבסיס המוח. כמו כן, הנוזל המוחי שדרתי עוזר לייצב את המוח ולהגן עליו מפני זעזועים, ודרכו נשטפת הפסולת המטבולית של מערכת העצבים. מערכות ותהליכים במוח האדם המערכת המוטורית עיקר השליטה המוטורית הרצונית על הגוף מתבצעת מהאזור המוטורי העיקרי שנמצא בחלקה האחורי של האונה המצחית. בסמוך אליו נמצאים אזורים נוספים המעורבים גם הם בתכנון ובהכוונה של תנועות. הנתיב המרכזי לפקודות מוטוריות רצוניות הנשלחות מקליפת המוח לשרירי השלד הוא המסלול הקורטיקו־ספינלי, שיורד מקליפת המוח לאורך חוט השדרה. האות העצבי מהמוח מגיע לתאי עצב מוטוריים בנקודות שונות לאורך חוט השדרה, שמקושרים בסינפסה ישירות לתאי שריר (למשל בשרירי היד). תאי העצב משחררים לסינפסה את המוליך העצבי אצטילכולין. כניסת המוליך העצבי לתא מתחילה תהליך פיזיולוגי שמוביל בסופו של דבר לכיווץ תא השריר, ובכך מומר האות העצבי לתגובה מכנית. פקודות לשרירים באזור הפנים עוברות ישירות דרך עצבי הגולגולת ואינן עוברות דרך חוט השדרה. בנוסף למסלול זה, קיימים מסלולים נוספים היוצאים מגזע המוח ושולטים על היבטים שונים של הליכה ויציבה ועל הזזת הראש והעיניים. בכל רגע נתון פועלים כמה מסלולים מוטוריים במקביל, והמוח מתאם את פעולתם על מנת לבצע תנועות מורכבות ולהתאים אותן למידע על הסביבה שמתקבל מהחושים. בנוסף להכוונה של קליפת המוח, משוב שמגיע מפעילותו של המוח הקטן תורם לדיוק ולתזמון של התנועות המוטוריות. גרעיני הבסיס חשובים גם הם לתיאום והוצאה לפועל של תנועות, דרך מעגל מוטורי מורכב שמערב מספר גרעינים שונים. באזורים מסוימים בקליפת המוח הקשורים לפעילות מוטורית קיימים תאי עצב מיוחדים, המכונים נוירוני מראה. תאים אלו מעבירים תגובה עצבית גם כאשר האדם מבצע פעולה מוטורית מסוימת, וגם כשהוא צופה באדם אחר המבצע את אותה הפעולה. מאז שנוירוני המראה התגלו בשנת 1992, הועלו מגוון תאוריות מרחיקות לכת לגבי חשיבותם להיבטים שונים של ההתנהגות - למידה וחיקוי של פעולות, הבנת האחר, רכישת שפה ועוד. עם זאת, טרם התגבשה הסכמה בקהילה המדעית בנוגע למשמעות התגלית ותפקיד נוירוני המראה. מערכות החוש המוח מקבל מידע ממערכות חוש רבות. החושים המספקים מידע על הסביבה החיצונית מוכרים כ'חמשת החושים' - ראייה, שמיעה, מישוש, טעם וריח - אך ישנם גם קולטנים של חושים נוספים אשר מספקים מידע על הגוף עצמו (כגון מערכת שיווי המשקל), על מצב האיברים הפנימיים ועל ריכוזים של חומרים בתוך הגוף. במערכות החוש קיימים קולטני חישה, שתפקידם הוא לזהות ולאפיין את הגירויים ולשלוח אותות מתאימים למערכת העצבים. הקולטנים בכל מערכת חוש מגיבים לגירויים מסוג אחר - לחץ, טמפרטורה, אור, מולקולות מסוימות וכו'. בתהליך של התמרה חושית, הגירויים הפיזיים גורמים לשינויים בתוך תא הקולטן, ובסופו של דבר מומרים לדחפים עצביים אשר מקודדים את אופיו ועוצמתו של הגירוי. לדוגמה, במערכת השמיעה הקלט הוא בצורת תנודות אוויר שנכנסות דרך האוזן. התנודות גורמות לנוזל בתוך האוזן הפנימית להפעיל לחץ פיזי על תאי שערה מיוחדים, שמתפקדים כקולטנים. תעלות יונים על פני תא השערה נפתחות או נסגרות כתוצאה מהלחץ, והמתח החשמלי בתוכו משתנה. בהתאם לעוצמת המתח, תאי השערה משחררים מוליך עצבי לסינפסות עם תאי עצב, ואלה מעבירים למוח את המידע על הגירוי בצורה של דחפים עצביים. האזורים בקליפת המוח שאחראים על עיבוד מידע חושי נחלקים לאזורים 'ראשוניים' או 'עיקריים' הממונים על קליטה ועיבוד ראשוניים, ואזורים 'אסוציאטיביים' או 'משניים' העוסקים בעיבוד מתקדם יותר וכן בשילוב מידע המגיע מחושים שונים. זאת, על מנת לפרש את משמעות הגירויים ולגבש תפיסה כוללת של הסביבה. גם בתוך המוח, המידע מהחושים מסודר לעיתים בהתאם לסידורו במרחב: מידע על גירויים באזורים סמוכים בעור מגיע לתאי עצב סמוכים באזור התחושתי הראשוני במוח, וגם הייצוג החזותי של הסביבה בקליפת המוח מסודר לפי מיקומם המרחבי של עצמים בשדה הראייה. עם זאת, הייצוג אינו בהכרח פרופורציונלי - אזור נרחב יחסית מוקדש למשל לעיבוד קלט חושי מאצבעות הידיים, אף על פי שהן מהוות רק חלק מזערי מהגוף. למידה וזיכרון המוח בנוי ממספר עצום של תאי עצב, שפעולתם המשותפת מאפשרת למידה משוכללת ביותר. תהליכי הלמידה במוח מערבים שינויים פיזיולוגיים בקישורים הסינפטיים שבתוכו. למידה גורמת לסינפסות באזורים שונים להתחזק או להיחלש, ומביאה גם ליצירה של סינפסות חדשות או להתנוונות ומוות של סינפסות אחרות. המנגנון התאי שגורם לחיזוק הסינפסות כתוצאה מלמידה מכונה הגברה ארוכת טווח (Long-term potentiation). בתהליך זה, סינפסה עם תא מטרה מסוים מתחזקת כאשר היא פועלת במקביל לפעילותה של סינפסה אחרת עם אותו תא. נמצא כי הגברה ארוכת טווח מתרחשת באזורים שונים במוח, וכי היא מתבססת בין השאר על הגדלת הכמות והרגישות של הקולטנים העצביים בתא המטרה. התהליך ההפוך, בו סינפסות נחלשות לאורך זמן, מכונה דיכוי ארוך טווח (Long-term depression). בצורות פשוטות יחסית של למידה, כמו התניה קלאסית, נוצר קישור ישיר בין גירוי מסוים לבין ההתנהגות שהאדם יבצע בתגובה אליו. למידה כזו מתרחשת במסלולים המקשרים בין תאי עצב שאחראים על קליטת הגירוי החושי לבין תאי עצב מוטוריים שיוצרים תגובה התנהגותית. באופן כללי, חיזוק של סינפסות לאורך המסלול יחזק את ההתניה, והיחלשות של הסינפסות תביא בסופו של דבר לדעיכה. התניה אופרנטית היא למידה המתבססת על חיזוקים שמתקבלים כתגובה להתנהגות מסוימת. קבלת גמול חיובי מגדילה את הסיכוי לביצוע של אותה ההתנהגות בעתיד, וקבלת גמול שלילי (עונש) מקטינה את ההסתברות לכך. בנוסף לתהליכים המתרחשים בדומה להתניה קלאסית, צורה זו של למידה מערבת את מערכת החיזוק במוח. מנגנון החיזוק העיקרי במוח מערב הפרשה של המוליך העצבי דופמין לתוך גרעין האקומבנס ואזורים נוספים, זאת כתגובה לגירויים שנתפסים כחיוביים. הפרשת הדופמין תורמת להגברה ארוכת טווח, ובכך היא מגדילה את הסיכוי שהאדם יחזור בעתיד על אותה ההתנהגות, שהביאה כאמור לתוצאות חיוביות. מנגנון זה קשור להיבטים שונים של מוטיבציה, וגם ליצירת תופעות של התמכרות. זיכרון מהווה גם הוא סוג של למידה. המושג 'זיכרון' מזוהה לרוב עם זיכרון דקלרטיבי, כלומר היכולת לזכור, לדמיין ולתאר מידע שקלטנו (זיכרון סמנטי) או אירוע שחווינו בעבר (זיכרון אפיזודי). בניגוד לסוגי הלמידה שהוזכרו עד כה, צורה זו של למידה היא בהגדרתה מודעת. יצירה של זיכרונות מודעים מתבצעת על ידי ההיפוקמפוס, אשר מקבל מידע מאזורים שונים של המוח וככל הנראה יוצר את הקישורים המאפשרים לנו לאחד את מרכיביו השונים של הזיכרון ואת היחסים ביניהם. ההיפוקמפוס (בעיקר בהמיספרה הימנית של המוח) מעורב גם ביצירה של זיכרון מרחבי. רגש מחקרים רבים מצאו קשר בין אזורים ותהליכים שונים במוח לבין תגובות רגשיות שונות. בעבר היה נהוג להתייחס לאזורים במוח העוסקים ברגש בתור המערכת הלימבית, אם כי ההגדרה של מערכת זו השתנתה מאוד לאורך השנים. כיום מקובל יותר לזהות את המעגלים העצביים הספציפיים שמעורבים בהיבטים שונים של יצירה, זיהוי והבעה של רגשות. סוגים שונים של רגשות פועלים במסלולים עצביים נפרדים במוח: המבנה הבולט ביותר במוח שמזוהה עם תגובות רגשיות הוא האמיגדלה. הגרעינים באמיגדלה מטפלים בהיבטים שונים של תפיסת והבעת רגש, בדגש על רגשות שליליים כמו פחד וכעס. האמיגדלה מגיבה לגירויים שנתפסים כשליליים ומנהלת את התגובה ההתנהגותית אליהם. כמו כן, זהו האזור שאחראי על קידוד זכרונות והתניות שהם בעלי מימד רגשי. תחושות של הנאה קשורות פעמים רבות לפעולתה של מערכת החיזוק. בתגובה לגירויים שמזוהים על ידי המוח כחיוביים, מופרש דופמין לתוך גרעין האקומבנס. דבר זה יוצר תחושה של עונג ומגדיל את המוטיבציה לחזרה על ההתנהגות שהובילה להפעלת המערכת. קיים קשר בין רגשות רומנטיים של אהבה לבין הפרשתם של הורמונים ומוליכים עצביים מסוימים במוח. מלבד ההורמונים הקשורים ישירות לפעילותה של מערכת הרבייה (כמו טסטוסטרון ואסטרוגן), משיכה מינית מערבת מוליכים עצביים שונים, בין השאר במערכת החיזוק, וכן כימיקלים הנקראים פרומונים. הפרשת ההורמונים אוקסיטוצין ווזופרסין, שמשפיעים על תפקוד של סינפסות במוח, מעורבת ביצירתם של קשרים מונוגמיים ארוכי טווח ורגשות אהבה והיקשרות בין בני זוג. הפעלה חזקה של מערכות הרגש גוררת במקרים רבים הפעלה של מערכת העצבים הסימפתטית, דבר המתבטא בין השאר בעלייה בקצב הלב ולחץ הדם. הפעילות של חלקים מסוימים באזור הקדם־מצחי חשובה לוויסות ומיתון של התגובות הרגשיות, ולמניעת תגובות מוגזמות למשל אגרסיביות יתר או חרדה בלתי פוסקת. המוליך העצבי סרוטונין ממלא תפקיד מרכזי בתהליכים של ויסות הרגש ומצב הרוח. זיהוי ויצירה של הבעות פנים הם גורם משמעותי במערכות הרגש באדם. זיהוי הרגשות מערב לעיתים את אותם המבנים שמופעלים בעת הבעת הרגש (האמיגדלה, למשל, מזהה הבעות פנים של פחד). כמו כן, הבנת רגשות האחר נקשרה לפעילות של נוירוני מראה במוח. כאשר אנו רואים הבעת פנים של אדם אחר, נוירוני המראה מייצגים את הפעולה של יצירת הבעת הפנים הזו במוחנו שלנו, ואחת ההשערות היא שבכך אנו חשים אמפתיה ו'מבינים' כיצד אחרים מרגישים. יצירת הבעות הפנים מתבצעת בשני מסלולים עצביים נפרדים. במסלול אחד, תחושה אמיתית של רגש גורמת באופן בלתי רצוני להיווצרות הבעת הפנים המתאימה, ובמסלול שני האדם יוצר באופן רצוני הבעות פנים 'מזויפות'. מחקרי דימות מוחי מראים כי מנגנוני הזיהוי של המאפיין הרגשי בהבעות פנים או בטון הדיבור נוטים להיות דומיננטיים להמיספרה הימנית של המוח, וזהו ככל הנראה המצב גם בהקשר להבעת רגשות. שפה העיסוק בשפה במוח אינו מוגבל לאזור אחד - רוב החשיבה המודעת מערבת תהליכי קידוד מילוליים. עם זאת, ישנם אזורים המרכזים את התהליכים הקשורים בעיבוד והפקה של שפה, כמו הבנת כללי הדקדוק. אצל מרבית בני האדם (אך לא כולם) קיימת דומיננטיות של ההמיספרה השמאלית בפונקציות הקשורות לשפה. זוהו שני אזורים ספציפיים בקליפת המוח אשר ממלאים תפקידים בתחום זה - אזור ברוקה, הממוקם באונה המצחית, מטפל בעיקר בהפקה של דיבור, ואזור ורניקה באונה הרקתית אחראי על הבנה של שפה מדוברת וכתובה. עוררות ושינה הפעילות במוח נעה בין רמות שונות של עוררות, המכתיבות את רמת הפעילות במוח ואת תשומת הלב לגירויים חיצוניים. עוררות מוגברת נקבעת על ידי מספר מוליכים עצביים המופרשים מגרעינים שונים של תאי עצב, בין השאר בתצורה הרשתית של גזע המוח ובהיפותלמוס. קבוצה אחרת של תאי עצב, הממוקמת גם היא בהיפותלמוס, מקדמת הפחתה של העוררות והפעילות במוח וכניסה למצב של שינה. שתי המערכות מתנגדות בפעילותן זו לזו ואינן יכולות לפעול במקביל, והמעבר ביניהן גורר מעבר בין מצבי ערות לבין מצב של שינה. מנגנון זה מווסת גם על ידי הגרעין העל־תצלובתי בהיפותלמוס, שמנהל את השעון הביולוגי של הגוף. השינה מורכבת ממספר שלבים. נהוג לאפיין את מצבי העירות והשינה בעזרת הדפוסים שנמדדים על ידי מכשיר אלקטרואנצפלוגרם (EEG), המכונים 'גלי מוח'. דפוסים אלה משקפים מאפיינים כלליים של הפעילות החשמלית במוח. בעוד עירנות גבוהה מתאפיינת בהיעדר סינכרון בין רשתות תאי העצב, בשינה עמוקה הם פועלים בצורה סדירה ומתואמת יותר. לעומת זאת, בשנת רע"מ (REM), הנשלטת על ידי הפונס, הפעילות המוחית דומה יותר לזו שמתקיימת בזמן ערות. זהו השלב בשינה שבו נחווים חלומות, ובמהלכו ישנה הפעלה של קליפת המוח באזורים האחראים על קלט חושי, פעילות מוטורית ושפה. בשלב זה של השינה שרירי השלד משותקים ומונעים מהאדם להוציא לפועל את החוויות מהחלום. שינויים במוח במהלך החיים המוח עובר שינויים במהלך החיים, אשר מושפעים לא רק מתהליכי התפתחות קבועים מראש ומגורמים גנטיים אלא גם מהסביבה והחוויות של כל אדם ואדם. הניסיון תורם להתפתחות המוח. הקישוריות בין תאי העצב, שעליה מתבססת כל פעולת המוח, היא מאוד דינמית הודות לפלסטיות של מערכת העצבים. באופן זה תהליכים של למידה גורמים לסינפסות ספציפיות במוח להתחזק או להיחלש. בנוסף, נוצרות כל הזמן סינפסות חדשות או נהרסות אחרות. השינוי בקישורים בין תאי העצב ובעוצמתם משפיע על פעילותן של רשתות עצביות ובהתאם משנה גם את התגובה לגירויים ואת ההתנהגות. השינויים המשמעותיים ביותר מתרחשים בחודשי החיים הראשונים לאחר הלידה. בעוד שבזמן הלידה גודל המוח האנושי הוא כ־25-30% מגודלו של מוח בוגר, בגיל שנתיים מתקרב הגודל ל־80%. בשלבים הראשונים של ההתפתחות המוח מסתעף בצורה ניכרת ונוצרות טריליוני סינפסות חדשות. לאורך הילדות וההתבגרות פוחת מספרם של תאי העצב ושל הסינפסות בצורה ניכרת, ובסוף גיל ההתבגרות מתגבש ומתייצב מבנה הקישורים של מוח בוגר. גם לאחר גיל ההתבגרות, ממשיכים למידה והשפעות סביבתיות לעצב את המוח ואת הקישורים בתוכו, אך לרוב בצורה מתונה יותר. תמותת תאי העצב ממשיכה אף היא: אצל אדם בוגר מתים כ־85,000 תאי עצב מדי יום. אחד התהליכים החשובים בהתפתחות המוח הצעיר הוא יצירת מעטה המיאלין סביב האקסונים של תאי העצב. מעטה זה מגביר את הבידוד החשמלי של האקסונים, ובכך מאפשר להם להוליך דחפים עצביים במהירות רבה יותר. בניגוד ליתר התאים בגוף, תאי העצב במוח אינם עוברים חלוקה תאית. משמעות הדבר היא שבמוח כמעט שלא נוצרים תאי עצב חדשים במהלך החיים. במשך שנים רווחה הדעה שמצב זה הוא אבסולוטי, וכי כל תאי העצב במוחו של אדם נמצאים שם מאז לידתו. בסוף המאה ה־20 התגלה כי תפיסה זו אינה נכונה, וכי באזורים מסוימים במוח מתקיים תהליך של נוירוגנזה, שבו נוצרים תאי עצב חדשים מתוך תאי גזע. משמעותו וחשיבותו של תהליך הנוירוגנזה טרם הובררו לחלוטין. מודעות והמוח עדויות רבות מראות כי מודעות אינה מאפיין כללי של פעולת מוח האדם. אמנם תהליכים של חשיבה וקבלת החלטות מודעת הם חלק מהותי מההוויה האנושית, אך רבים ממנגנוני הפעולה של המוח כלל אינם מערבים חשיבה מודעת של האדם. דוגמה אחת לכך היא התופעה של ראייה עיוורת. תופעה זו נצפתה בקרב אנשים שהתעוורו עקב פגיעה בקליפת הראייה הראשונית שבאונה העורפית. אף על פי שהם מדווחים כי אינם רואים דבר, ניסויים הראו כי נבדקים בעלי ראייה עיוורת מסוגלים לבצע פעולות מסוימות המצריכות ראייה, כמו להבחין בכיוון התנועה של גירויים חזותיים או להבחין בין גירויים שונים המוצגים להם. אחד ההסברים לתופעה הוא שבנוסף למסלול הראייה שמגיע לקליפת הראייה שנפגעה, קיים מסלול 'פרימיטיבי' יותר שעובר דרך גזע המוח (אשר לא ניזוק). פעילותו של מסלול זה מאפשרת לאדם 'לראות' ולהגיב בהתאם, אך כיוון שאזורים אלה אינם מערבים חשיבה מודעת, האדם מדווח שלא ראה דבר וכלל אינו יודע להסביר את תגובותיו המדויקות לגירויים. על הקשר בין מודעות ותפקודן של שתי ההמיספרות במוח ניתן ללמוד מאנשים בעלי מוח חצוי - חולי אפילפסיה קשים שעברו פרוצדורה של הסרת כפיס המוח על מנת למנוע התקפים אפילפטיים. בעקבות הניתוח, ההמיספרה הימנית והשמאלית מנותקות כמעט לחלוטין אחת מהשנייה ובקושי יכולות להעביר מסרים ביניהן. אף על פי שהניתוק אינו גורם לרוב לפגיעה קשה בתפקוד היומיומי, השפעותיו מלמדות על הקשר בין ההמיספרות ותפקידן במודעות: כיוון שההתמחות לשפה מתרכזת לרוב בהמיספרה השמאלית, חולים אלו מתכחשים מילולית למידע שנקלט רק בידי ההמיספרה הימנית (למשל, גירוי שהוצג בצד השמאלי של שדה הראייה). החולים מסוגלים להגיב לאותו גירוי בעזרת תפקודים שנשלטים בידי ההמיספרה הימנית, למשל על ידי הצבעה באמצעות יד שמאל, אך אינם יודעים להסביר את התגובה הזו בעל פה. פעמים רבות, ההמיספרה השמאלית "ממציאה" הסבר שגוי להתנהגות, שלמעשה נבעה מגירויים שהגיעו רק לידיעתה של ההמיספרה השנייה. במקרים מסוימים, בעלי מוח חצוי אפילו מדווחים על תסמונת הגף הזרה - הם מתארים מקרים שבהם יד שמאל פועלת בניגוד לרצונם וסותרת את פעולתה הרצונית של יד ימין (לדוגמה, כאשר יד אחת מדליקה סיגריה והשנייה בוחרת לכבות אותה). הבעיה הפסיכופיזית המוח הוא המקום שבו שזורים הפיזי והנפשי זה בזה. על טבעו החידתי של שילוב זה יכולות להעיד, בין השאר, העובדות הבאות: התהליכים הנפשיים הם פרטיים לחלוטין. איש אינו יכול לחוש בהם, מלבד האדם החווה אותם. הצורה הפיזית של המוח אינה זהה במובן כלשהו למהות שהיא יוצרת. לעת עתה גם לא נמצא קשר של אחת לאחת בין כמות ההורמונים והנוזלים הכימיים המעורבים בפעילות מוחית לבין עוצמת החוויה הפנימית הנגרמת על ידיהם. ההנחה שיש קשר דטרמינסטי בין הפיזי לבין הנפשי מעוררת שאלות קשות על משמעות המוסריות ועל בחירה חופשית. מחלות מוח בשבץ מוחי נהרסים תאי מוח, עקב אי אספקת דם אליהם בעקבות חסימה (קריש דם) או קרע בכלי דם. השבץ המוחי הוא גורם המוות השני בעולם, לאחר מחלות לב. גורמי הסיכון שלו הם יתר לחץ דם, רמת שומנים גבוהה בדם, עישון וסוכרת. דלקת קרום המוח היא מחלה דלקתית שבה נפגעים הקרומים הרכים של המוח. ההתנפחות הדלקתית גורמת ללחץ תוך־גולגולתי ולקושי באספקת חמצן למוח, ובשל כך המחלה עלולה לחולל נזק בלתי הפיך ומהווה לעיתים סכנת חיים. מחלת אלצהיימר היא מחלה ניוונית שפוגעת בתפקוד המוח. במחלה זו נהרסים מספר רב של תאי עצב במוח, וכתוצאה מכך המוח נפגע באופן שהאדם איננו יכול להשתקם ממנו. סימנים של המחלה הם אובדן זיכרון, ירידה ביכולת השיפוט, אי יכולת לזהות אנשים מוכרים, בלבול ועוד. אפילפסיה היא מחלה המתאפיינת בהתקפים של פעילות חריגה במוח. התקפים אלו מתבטאים בדרכים שונות, בהן פרכוסים, אובדן הכרה ועוד. מחלת פרקינסון היא מחלה ניוונית הגורמת להפרעות נוירולוגיות רבות. הבולט שבהם הוא רעד גופני שאינו בר שליטה. המחלה קשורה לחוסר במוליך העצבי דופמין. מחלת הנטינגטון היא מחלה תורשתית שבה תאים באזורים שונים במוח מתנוונים. התסמין המרכזי של המחלה הוא ליקוי תנועתי לא רצוני המזכיר ריקוד, והחולים בה סובלים גם מדמנציה ואובדן זיכרון. ההפרעות הנפשיות או הפסיכיאטריות, כולל סכיזופרניה, הפרעה דו־קוטבית של מצב הרוח, דיכאון, הפרעות חרדה, וכפייתיות, מאופיינות בליקויים בדרגות שונות בתפקודים המוחיים העליונים ("נפשיים"), כגון קוגניציה, ויסות הרגשות וההתנהגות. לצד זאת, קיימים גם ליקויים חולפים או קלים - פסיכופתולוגיה של חיי היום יום - כמו תגובות אבל ותגובות נפשיות אחרות, או הפרעות התנהגות ברמה חברתית או מוסרית, שאינן נחשבות להפרעות נפשיות. תפיסות קדם־מדעיות של המוח אזכור למילה "מוח" נמצא כבר לפני אלפי שנים בכתב חרטומים. עם זאת, במשך שנים רבות מתחילת ההיסטוריה האנושית לא היה ידוע על חשיבותו של המוח כאיבר האחראי לתודעה ולחשיבה ולמרכזה הביולוגי של החוויה האנושית. על ידי הוצאת המוח מהגוף בניתוח שאחרי המוות מתגלה ג'ל בגוון ורוד־אפרפר, ולכן אין זה מפתיע שהקדמונים לא הכירו בחשיבותו. לכך תרמה גם העובדה שהמוח אינו רגיש במיוחד לכאב, ועל כן פגיעה קלה בו אינה טראומטית. נראה כי המצרים הקדמונים לא יחסו למוח חשיבות מיוחדת. בחניטה המצרית הוצא המוח דרך הנחיריים, הורחק מהמת ונזרק כלאחר יד, שלא כאיברים כמו הלב, הקיבה, הכבד והריאות, אותם שמרו הפרעונים לצד המת כדי שיוכל לשוב ולהשתמש בהם לאחר תחיית המתים. מכך ניתן להסיק שהמוח היה איבר מיותר לדעתם. עם זאת, פפירוס משנת 1,700 לפני הספירה מראה כי כבר אז תועדו מקרים שבהם פגיעה בראש שינתה התנהגות. בתנ"ך מוזכרת פעם אחת המילה מֹחַ (איוב כ"א, כ"ד), אך במובן של מח העצמות, ובשאר התנ"ך רגשות ומחשבות מיוחסים ללב. בדברי חז"ל ניתן למצוא כמה התייחסויות לעניין: במדרש מובאת מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע האם מקום החכמה הוא בראש או בלב, ודעת המדרש נוטה לכך שמקומה בלב. עם זאת, בתלמוד הבבלי מובאים דברי רבי יהודה הנשיא גם פילוסופים יוונים מסוימים לא ייחסו למוח תפקיד חשוב. אריסטו סבר שהמוח אינו אלא אזור קירור המצנן את אדי החום הנפלטים מהלב. הוא טען שבמהלך השינה, עולים האדים מן הלב אל המוח, מתקררים, ויורדים חזרה אל הלב. את חוסר חשיבותו של המוח הוא הוכיח בהתבסס על ניסויים בעריפת ראשי תרנגולות אשר המשיכו לפרפר ולא מתו לאלתר. אפלטון, לעומת זאת, טען שהחשיבה מתבצעת במוח, בהתבסס על כך שזהו האיבר הגבוה ביותר בגוף האדם, ולכן הקרוב ביותר לאלים. השינוי בתפיסות אלה הגיע מצפייה במלחמות הגלדיאטורים ברומא העתיקה. מספר חוקרים ורופאים החלו לראות קשר בין פגיעות המוח של הגלדיאטורים לבין שינויים שונים בהתנהגותם. כמו כן נמצא קשר בין פגיעה בחוט השדרה לבין איבוד תחושה או שיתוק. הרעיון שהלב הוא "מקום מושבה" של הנפש האנושית הלך ונעשה נפוץ יותר ויותר. חכם הרפואה גלנוס סבר ששלושת האיברים הראשיים הם: הלב, המוח והכבד. לדעתו, החושים, התנועה, הדמיון, הזיכרון והחשיבה נובעים מן המוח. הוא גם הכיר בחשיבותו העצבית של חוט השדרה. בימי הביניים נאסרו ניתוחי מוח בידי הכנסייה. ההתערבות הכירורגית המקובלת באותה עת נעשתה בידי ספרים נודדים שערכו חתך בגולגולת במקרים של מחלת נפש והוציאו ממנה את "אבן השיגעון". רנה דקארט (1600) היה הראשון שדיבר על חשיבותו הייחודית של המוח. צפייה בפסלים הידראוליים הביאה אותו למסקנה לפיה גוף האדם פועל על ידי "מערכת הידראולית פנימית" בה עוברים נוזלים המשפיעים על התחושות וההתנהגויות של הגוף החי. המוח, לפי דקארט, הוא המווסת של מערכת זו. בנוסף, יצר דקארט דיכוטומיה בין הנפש הלא פיזית לבין המוח הפיזי. מה שחיבר ביניהם, לדעתו, היא בלוטת האיצטרובל. בשנת 1808 פותחה תורת הפרנולוגיה. על פי התורה הזו, מרכיבי אישיות שונים ממוקמים באזורים ספציפיים שונים במוח. עוד האמינו לפי תורה זו, כי אופי האדם ניתן למדידה על פי בליטות בגולגולת, לכל תכונת אישיות הבליטה שלה. על ידי מיפוי בליטות הגולגולת האמינו שניתן יהיה לגלות את מאפייני האישיות של האדם. תאוריה זו לא שקעה, אלא כעבור מאה שנה, והיוותה בסיס, כביכול מדעי, לתורות גזעניות שונות. הרעיון הבסיסי הגלום בה, שיש קשר בין אזורים ספציפיים במוח לבין פעילויות מסוימות, מקובל עד היום, אך בווריאציה שונה. על פי הידע המודרני, אין מיקום ספציפי לתכונה אישיותית מסוימת, אלא לכל מאפיין פסיכולוגי (למידה, ראייה וכו') יש רשת של אזורים במוח המממשים אותו. כמו כן, בין המוח לגולגולת אין מגע ישיר כלל, ולכן לא ניתן לומר דבר על המוח בהתבסס על גודל או צורת הגולגולת. חקר המוח בימי הביניים החלו לחקור את המוח לאור שינויים בהתנהגות של אנשים שסבלו מפגיעות ראש. בתחילת המאה ה־19 החלו לקשר לפגיעות ראש גם את מחלות הנפש. בתקופה המודרנית חקר התהליכים המתרחשים במוח מקיף תחומי ידע רבים, ומשלב בתוכו חוקרים מאסכולות שונות, כמו ביולוגיה, פסיכולוגיה ואף מדעי המחשב ובלשנות. תחומי המחקר השונים מקובצים תחת הכותרת מדעי המוח או מדעי העצב, ועוסקים בכל ההיבטים של מערכת העצבים בבעלי חיים. בתחום זה קיימות שיטות מחקר ייחודיות, המסתכלות על המבנה והתפקוד של המוח ומערכת העצבים. שיטות ביולוגיות של איתור וצביעה מאפשרות למקם היכן מרוכזים תאים וחומרים מסוגים שונים בתוך מערכת העצבים, ובכך ללמוד על התהליכים הביולוגיים המתרחשים באותם אזורים. כמו כן, הן מאפשרות למפות את הקישוריות בין תאי עצב ואת מסלולי ההולכה העצבית. מכשירי רישום שונים משמשים למדידת הפעילות העצבית בזמן אמת, בעת ביצוע פעולות קוגניטיביות, רגשיות ומוטוריות. דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) הוא כלי המחקר המוביל למיפוי פעילות האזורים השונים במוח. בסדרי גודל אחרים, אלקטרודות מודדות פעילות של תאי עצב בודדים ואלקטרואנצפלוגרם (EEG) הוא רישום דפוסים של 'גלי מוח' המשקפים את פעילות המוח כולו. מחקרים על השפעות של נזק ושיבוש הפעילות העצבית במקומות ספציפיים מלמדים על תפקידם ההתנהגותי של אזורים וקבוצות תאים במוח. באוקטובר 2013 החל פרויקט המוח האנושי, הפרויקט המרוכז והגדול ביותר כיום בתחום חקר המוח. בפרויקט לוקח חלק גם צוות ישראלי שבראשם עומד פרופסור עידן שגב. ב-2013 הצליחו לראשונה חוקרים אוסטרים לגדל אורגנואידים (צבירי תאים) של מח. תחילה נוטלים תאי עור אנושיים, ובעזרת טיפול כימי הופכים אותם לתאי גזע. אז תאי הגזע עוברים טיפול כימי כדי להפוך לתאי מח. תאי המח גדלים להיות לצבירים קטנים כגודל ראש סיכה. ממחקרים מאוחרים נמצא שהתאים יוצרים דפוסי גלי מח הדומים לכאלה של פגים, הם מסתנכרים, ומפתחים קיפולים בדומה לאזור הקורטקס. דרך זו היא חלוצית בלימוד המח, מחלות שונות, אופייני גידול ומערכותיו. ראו גם חוט השדרה מוליך עצבי מחסום דם מוח אינטליגנציה בבעלי חיים מיתוס עשרת האחוזים של המוח אימון מוחי מוח (קוגניציה) הגידול בנפח המוח באבולוציה של המין האנושי התפתחות המוח האנושי מוח חצוי העלאת (טעינת) תודעה המיספרה (מוח) לקריאה נוספת "אינטגרציה ובקרה: מערכות עצבים", בספר "ביולוגיה - האחדות והמגוון של החיים" מאת ססי סטאר וראלף טגארט, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2001, כרך ב, עמ' 706–727. פרופ' יורם יובל, סערת נפש, הוצאת קשת, חלק שלישי, עמ' 305–383 פרופ' פרץ לביא, מחשבות אודות המוח - ציוני דרך בהבנת פעילות המוח, ספריית "אוניברסיטה משודרת",1989 דיק סוואב "אנחנו המוח שלנו", 2015 יוחאי עתריה, לא על המוח לבדו, מאגנס, 2019 קישורים חיצוניים חייו הסודיים של המוח מהאתר של PBS . עידן שגב, עצבים מחשבים ולומדים - על עיבוד מידע בתאי העצב במוח מאמר מגלילאו, באתר סנונית Sarah-Jayne Blakemore: The mysterious workings of the adolescent brain – הרצאה מאתר TED אודות ההתפתחות של המוח בגיל ההתבגרות. המוח בגיל ההתבגרות Brain Maps: Brain Anatomy, Functions and Disorders ימין ושמאל במוח אזורי המוח יזהר באר, המצב הפסיכוטי הנפוץ ביותר באנשים בריאים הוא ההתאהבות, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2019 הערות שוליים איברים בגוף האדם מערכת העצבים המרכזית

המוח הוא האיבר הראשי במערכת העצבים, המצוי בגופם של בעלי חיים רב תאיים. תפקידו של המוח הוא לקבל מידע ממערכות החוש, לעבד אותו, ולהשתמש בו על מנת לנהל את הפעילות של מערכות הגוף השונות ואת התנהגותו של בעל החיים.פעולת המוחהמוח הוא בבסיסו איבר לניתוב ועיבוד של מידע. הוא מקבל מידע חושי (קלט) על גירויים בסביבה ועל מצבן של מערכות הגוף, ומוציא פקודות (פלט) שמועברות לאיברי הגוף ומווסתות את פעילותם.צורת עיבוד המידע במוח מאפשרת לבעל החיים להתאים את עצמו לסביבה ולשפר את התגובות העתידיות לגירויים, בעזרת תהליכים של למידה. כאשר אורגניזם לומד דבר מה, ניתן למצוא ביטוי ללמידה זו בשינויים שונים החלים במוחו.המידע במוח ובמערכת העצבים עובר בעיקר באמצעות תקשורת בין תאים הנקראים תאי עצב או נוירונים, שהם רכיבי המפתח של מערכת העצבים. תהליכי העיבוד והולכת המידע במוח מבוססים על הקישוריות בין הנוירונים, אשר נפגשים זה עם זה בנקודות המכונות סינפסות. כל תא עצב יכול ליצור סינפסות עם עשרות עד אלפי תאי עצב אחרים, בהתאם למורכבות מערכת העצבים של בעל החיים.בתוך תא העצב המידע עובר בצורה של דחף עצבי, הנקרא גם פוטנציאל פעולה. הדחף העצבי הוא אות חשמלי הנע מגוף תא העצב לאורך סיב הקרוי אקסון. בין תאי עצב שונים (או בין תא עצב לתא מטרה אחר) מועבר המידע בסינפסה בצורה של אותות כימיים, באמצעות שחרור מולקולות המשמשות כמוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטרים). המוליך העצבי נקשר לקולטנים על התא בצדה השני של הסינפסה. הוא גורם לשינוי במתח החשמלי של אותו תא, ובכך משפיע על דפוס הדחפים העצביים שייווצר בו ויועבר הלאה בשרשרת ההולכה העצבית.סוגי קלט שונים שמגיעים מהסביבה דרך קולטנים חושיים (למשל גלי קול או לחץ מכני), עוברים התמרה לדחפים עצביים לפני כניסתם למוח, וכך מתאפשר ייצוג של מידע חושי על ידי רשתות של תאי עצב. המוח משתמש במידע זה על מנת להגיב לגירויים ולנהל את שלל ההיבטים של ההתנהגות.העברתם של מסרים יוצאים, הנשלחים מתוך המוח לכיוון איברי מטרה (כגון שרירים או בלוטות מסוימות), מתבצעת דרך סינפסה בין תא עצב לתא מטרה. המוליך העצבי שחוצה את הסינפסה גורם לשינוי בתפקודם הביולוגי של התאים, ובכך משפיע על פעולת איבר המטרה.בנוסף לתאי העצב, המוח מכיל סוגים שונים של תאי גלייה. תאים אלו מספקים הגנה ותמיכה לתאי העצב, ולעיתים ממלאים גם תפקידים בוויסות תהליכי ההולכה העצבית.המוח בבעלי חיים ובאדםמערכת עצבים ומוח בחסרי חוליותמערכת עצבים קיימת בכל בעלי החיים למעט ספוגיים, אך בחסרי חוליות פשוטים יחסית, למשל בבני מערכת הצורבים (כמו המדוזה או ההידרה), היא מאורגנת כרשת תאי עצב (neural net) המבוזרת על פני כל הגוף, כך שאין ליצורים כאלו מוח של ממש. עם זאת, רשתות כאלו נוטות להיות צפופות יותר באזורי גוף העוסקים בחישה או בתנועה. בזרועות הציד של ההידרה, למשל, ניתן למצוא צפיפות גדולה יחסית של תאי עצב הרגישים לאור ומאפשרים לה ללכוד את טרפה. נראה כי במהלך האבולוציה אזורים צפופים כאלו התפתחו לצבירים של תאי עצב או גנגליונים, ובראשם התפתח המוח, שהוא הגנגליון הראשי והגדול ביותר. גם באדם קיימים עדיין גנגליונים רבים במערכת העצבים ההיקפית, כמו גנגליוני השדרה משני צידי חוט השדרה.במערכות בעלי־חיים שהסתגלו לתנועה מהירה התפתחה לרוב סימטריה דו־צדדית, המאפשרת תנועה מאוזנת קדימה, ובהתאם לכך התפתחו אצלם גם מערכות עצבים סימטריות, בעלות צד ימין וצד שמאל דומים זה לזה. בבעלי־חיים כאלו גם נוטה להתפתח ריכוז של איברי חוש, כמו עיניים ואיברי הרחה, בקצה הגוף הפונה לכיוון התנועה - הראש - ובהתאם לכך גם נוטים להתפתח שם גנגליונים גדולים יותר. לדוגמה, בתולעים טבעתיות ובפרוקי-רגליים, כמו סרטנים וחרקים, מערכת העצבים מורכבת משני חוטי עצב סימטרים מחוברים זה לזה בצורת סולם, העוברים לכל אורך הגוף בצד הגחוני, מתחת למערכת העיכול. כל אחד מחוטים אלו מכיל עצבים רבים, והם מתחברים למספר גנגליונים המפוזרים לאורך הגוף, ובעיקר למוח גדול מכולם באזור הראש.מרבית חסרי החוליות הם יצורים קטנים יחסית, ומערכת העצבים שלהם קטנה הן באופן מוחלט והן יחסית לגודל גופם. בהתאם לכך גם יכולותיהם השכליות מוגבלות לרוב לצורות פשוטות מאוד של למידה. יוצאי דופן מכלל זה הם חלק מחברי מחלקת הסילוניות, בעיקר התמנונים והדיונונים, שהמוח שלהם עשוי להתקרב בגודלו היחסי לזה של חולייתנים מתקדמים, יונקים ועופות, אף שהוא שונה מאוד בצורתו ובאופן הארגון שלו. בהתאם לכך כמה תמנונים ודיונונים מפגינים יכולות מרשימות למדי של למידה וטיפול בעצמים שונים.המוח במיתרניים ובחולייתניםבכל המיתרניים ובעיקר בקבוצה הגדולה והנפוצה שלהם, החולייתנים (הכוללים גם את האדם), מערכת העצבים מופיעה באותו אופן במהלך התפתחות העובר וגידולו. בשלב מוקדם מאוד, שכבת הנבט החיצונית (האקטודרם) בגבו של העובר מתקפלת לרכס עצבי, הנסגר ליצירת צינור עצבים חלול לכל אורכו של העובר. צינור זה עובר גבית למערכת העיכול (בניגוד למערכת העצבים הגחונית בחרקים למשל). התאים בהיקף הצינור מתמיינים לתאי עצב ולתאי גלייה, בעוד חלל הצינור מלא בנוזל המוח.במיתרני ראש, הקבוצה פחות מפותחת של המיתרניים, אפילו בחיה הבוגרת ניתן לכל היותר לזהות התעבות קלה של צינור העצבים בקצהו הקדמי. ואולם בחולייתנים התעבות זו ממשיכה לגדול ולהתפתח ליצירת מוח, בעוד שאר הצינור מתפתח לחוט השדרה. חלקי המוח השונים מופיעים כשורת "שלפוחיות" של התעבות זו, וגם המבנה הראשוני שלהם זהה בכל החולייתנים, כולל האדם. בתוך שלפוחיות אלו, חלל צינור העצבים העוברי מתפתח לחדרי המוח ולחלל שבתוך חוט השדרה, שעדיין מחוברים ביניהם גם באדם. רבים מחלקי המוח של האדם, כמו גם את העצבים השונים המסתעפים ממנו, ניתן לזהות כבר במוח דגים כמו הכריש. עם זאת, יחסי הגודל בין חלקים אלו עשויים להיות שונים מאוד, כמפורט בסעיף הבא.בדומה למספר מערכות חסרי־חוליות, גוף המיתרניים מצטיין בסימטריה דו־צדדית, ובהתאם לכך המוח אצל כל המיתרנים והחולייתנים הוא סימטרי בעיקרו, וכל איברי המוח הצידיים (כלומר שאינם נמצאים על המישור החיצי) הם זוגיים ודומים מימין ומשמאל.בעקבות התפתחות המוח בחולייתנים מתפתחת גם הגולגולת, חלק מן השלד שתפקידו העיקרי להגן על המוח. הן במהלך האבולוציה והן בהתפתחות העוברית של חולייתנים בני ימינו, הגולגולת נוצרת לאחר המוח, והיא עוטפת אותו ומקבלת ממנו את צורת החלל הפנימי שלה. בדגי סחוס ובעוברים של חולייתנים מפותחים יותר הגולגולת עדיין פתוחה מצידה העליון, ולכן חלקה העוטף את המוח (להבדיל מן הלסתות למשל) נקרא "קדרת המוח". בדגי גרם ובחולייתנים יותר מפותחים, קדרת המוח מתכסה מלמעלה בעצמות שטוחות גרמיות, המתאחות עם קדרת המוח ליצירת "קופסת המוח". בעת התפתחותה מותירה הגולגולת חורים למעבר העצבים המסתעפים מן המוח.המוח ביונקים ובעופותביונקים ובעופות המוח גדול משמעותית, יחסית לגודל הגוף, מאשר בשאר קבוצות החולייתנים. גידול זה מושג בעיקר בזכות הגדלתה של ה"שלפוחית" הקדמית ביותר של צינור העצבים, המוח הקדמי (Telencephalon). במהלך ההתפתחות העוברית חלק זה גדל בקצב מהיר משל שאר חלקי המוח, עד שהוא מכסה אותם מלמעלה. כתוצאה מגידול בלתי־פרופורציונלי זה, תצורת הצינור המפותל עם שלפוחיות האופיינית למוחות דגים, דו־חיים וזוחלים הופכת ביונקים ועופות בוגרים לתצורה הטיפוסית של גוש גדול בראש "גבעול". מסיבה זו מכנים את המוח הקדמי ביונקים ובעופות בוגרים במונח "המוח הגדול", בעוד שלכל שאר חלקי המוח מתייחסים לעיתים קרובות במונח "גזע המוח".עם זאת, הגדלת המוח הגדול מושגת בדרכים שונות בעופות וביונקים, אשר משקפות את האבולוציה הנפרדת של שתי קבוצות אלו מן הזוחלים. בעופות עיקר הגידול הוא של צבירי העצב שבתוך המוח הגדול, גרעיני הבסיס, בעוד שביונקים עיקר הגידול הוא של המעטפת החיצונית של המוח הגדול, קליפת המוח. קליפה זו מהווה למעשה מעין יריעה רחבה בת מספר שכבות תאי־עצב, אשר "מתקמטת" בגלל הצורך להדחס לתוך חלל הגולגולת המוגבל, ובכך מעניקה למוח היונקים את מראהו המקומט האופייני.גידול המוח הקדמי עומד בהתאמה לאינטליגנציה הגבוהה יותר של יונקים ועופות, ובעיקר ליכולותיהם ללמוד צורות התנהגות חדשות. במוח הגדול מופיעים מרכזים תפקודיים חדשים, אשר משמשים כשכבה נוספת של עיבוד מידע ובקרה מתקדמים יותר, מעל שכבת המרכזים העתיקים של גזע המוח. לדוגמה, במוחות דגים עצב הראייה מוביל מרשתית העין אל התלמוס במוח הביניים, ובהתאם לכך עיקר תפקודי הראייה מתבצעים במוח הביניים ובמוח האמצעי הנמצא מיד מאחוריו. במוחות היונקים, כניסת עצב הראייה ומרכזי הראייה העתיקים עדיין נמצאים באותם מקומות, אך הם נשלטים על ידי מרכזי ראייה נוספים ומפותחים יותר במוח הגדול, כמו קליפת הראייה.במוחות היונקים ניתן כבר למצוא את כל חלקיו ומרכיביו האנטומיים של מוח האדם, כמעט תמיד עם תפקודים זהים או דומים מאוד לאלו שבאדם. חלקים אלו שונים משל האדם בעיקר ביחסי הגודל ביניהם. על דמיון האנטומי ותפקודי זה מסתמכים ניסויי חקר המוח ובחינת תרופות של המוח בחיות מעבדה.גודל ומורכבות המוח בבעלי חיים ובאדםקיים שוני רב בין בעלי החיים במבנה וברמת המורכבות של המוח ומערכת העצבים. לדוגמה, מערכת העצבים של התולעת C. elegans מורכבת מ־302 תאי עצב בדיוק, היוצרים ביניהם כמה אלפי קשרים סינפטיים, בעוד שמספר תאי העצב במוח האדם הבוגר מוערך בכ־90 מיליארד היוצרים יותר מ־100 טריליון סינפסות.עם השנים נעשו ניסיונות רבים לקשור בין המבנה, הגודל והמורכבות של המוח בבעלי חיים לבין היכולות השכליות שלהם, בעיקר תוך השוואה בינם לבין המוח האנושי. גישה אחת מסתכלת על הנפח או המסה של המוח כאינדיקציה ליכולות שכליות מורכבות יותר. מוחות הלווייתנים והפילים גדולים ממוח האדם, אך זאת במידה רבה בגלל גופם הגדול בהרבה. כדי לפצות על כך נוהגים לעיתים לבטא את מסת המוח כשבר או אחוז ממסת הגוף. ואולם גם מדד זה איננו אמין - הוא נותן יתרון למינים קטנים יותר, משום שמסת המוח נוטה לגדול בקצב איטי יותר ממסת הגוף. כך למשל יש ליונקים קטנים כמו העכבר מוח בגודל יחסי דומה לזה של האדם, כ־1/40 ממסת גופם, ולציפורים זעירות כמו הקוליברי מוח גדול יחסית אף יותר, עד 1/12 ממסת גופן.על־מנת לקבל מדד אמין מקובל לחשב את המתאם המייצג ביותר בין מסת המוח ומסת הגוף במדגם של מיני בעלי־חיים רבים. כמו במקרים דומים רבים מתחום האלומטריה (חקר יחסי גודל גוף בעולם החי), נמצא שמתאם זה מתואר באופן הטוב ביותר על ידי חוק חזקה. המדד המכונה "מנת מוחיות" או בקיצור EQ (ראשי תבות של Encephalization Quotient) ניתן על ידי הכפלת מקדם במסת המוח מחולקת למסת הגוף בחזקת מעריך. הערכים המספריים המדויקים של המקדם והמעריך מחושבים מתוך נתוני המדגם, כאשר המעריך מתקבל לרוב כמספר קטן מ־1 (מבטא את העובדה שהמוח אינו גדל באותו קצב כמו הגוף), והמקדם לרוב מתוקנן כך שה־EQ החציוני במדגם יהיה שווה ל־1. כאשר משתמשים במדגם גדול מספיק, מסתבר כי למיני היונקים והעופות EQ גדול בהרבה משל שאר החולייתנים, כשהאדם תופס מקום ראשון. במדגמים של מיני יונקים נמצא לרוב כי לאדם ערך EQ בין 6 ל־8 (היינו, מוחו גדול פי 6 עד 8 מן הצפוי ליונק באותו גודל גוף). הבאים אחריו בדרוג, הדולפינים וקופי האדם, מקבלים בדרך־כלל ערכי EQ של 2 עד 5. הפיל וכלב הבית מקבלים לרוב ערכים בין 1 ל־2. לעומת זאת בעלי פרסות כמו הסוס ומכרסמים כמו העכבר מקבלים לרוב ערכי EQ קטנים מ־1.גישות נוספות מתמקדות בגודלם של אזורים ספציפיים במוח, כמו קליפת המוח המפותחת מאוד בבני אדם, או ביחס בין גודלו של המוח בעת הלידה לבין גודלו בפרט הבוגר, יחס האמור להעיד על שיעור הלמידה של בעל החיים במהלך התפתחותו.אף שגודל המוח לא תמיד משקף נאמנה את יכולותיו השכליות, יתרון של גישות כאלו הוא שניתן להשתמש בהן אפילו ביצורים מאובנים, שכן ניתן למדוד את המוח באמצעות מדידת הנפח הפנימי של חלל גולגולת מאובנת. באופן זה ניתן להתחקות אחר גידולו של המוח באבולוציה של האדם. ממצאי המאובנים מראים שלפני כשני מיליון שנה, מוחותיהם של האוסטרלופיתקים היו עדיין דומים בגודלם לאלו של קופי־אדם בני ימינו, בנפח של כ־350 עד 500 סמ"ק, אף שהם כבר הלכו זקופים על שתיים בדומה לאדם. רק עם הופעת המינים הראשונים של סוג האדם החלה אבולוציה מואצת, שהביאה בסופו של דבר לגידול של פי שלושה לערך בגודל המוח, לנפח ממוצע של כ־1400 סמ"ק באדם בן־ימינו. גידול זה תואם את ההשתכללות ההולכת וגוברת של תרבויות כלי אבן מסותתים, אשר נמצאו באתרים ארכאולוגים מן התקופה הפלאוליתית ביחד עם מאובני האדם.מספר מאפיינים של המוח והחשיבה מייחדים את בני האדם לעומת בעלי חיים אחרים, גם המפותחים שבהם. ככל הידוע, האדם הוא בעל החיים היחיד אשר משתמש בשפה של ממש, זאת בניגוד לתקשורת בין בעלי חיים שאינה מקיימת את המאפיינים של שפה טבעית. יש הרואים במאפיינים אנושיים שונים - ביניהם שימוש מתקדם בכלים, יכולות חברתיות, אומנות ועוד - כסימן למוח מפותח ויוצא דופן.מושגים כמו הכרה ותודעה משמשים לתיאור אופי החשיבה האנושית, ומתקיים ויכוח בשאלה עד כמה ניתן להחיל אותם גם על בעלי חיים מפותחים אחרים.מבנה המוח האנושיהמוח נמצא בתוך הראש ומוקף במבנה העצמות של הגולגולת ובמספר שכבות של קרומי מוח. חוט השדרה מהווה את המשכו התחתון של המוח ויוצר יחד איתו את מערכת העצבים המרכזית. דרך חוט השדרה מקושר המוח לכל איברי הגוף, הפנימיים והחיצוניים כאחד, על ידי מערכת העצבים ההיקפית.המוח האנושי מורכב משלושה מבנים עיקריים: המוח הגדול, התופס את מרבית נפח הגולגולת, גזע המוח, הנמצא בחלק התחתון של המוח ומקושר לחוט השדרה, והמוח הקטן (צרבלום), היושב מאחורי גזע המוח ומתחת למוח הגדול. מבחינה תפקודית, גזע המוח שולט על תפקודים בסיסיים של הגוף, כמו נשימה ועוררות, והוא נתיב להעברת מידע חושי ופקודות מוטוריות בין המוח לחוט השדרה. המוח הקטן אחראי בעיקר על תיאום מדויק של פעולות מוטוריות. עיקר העיבוד של המידע מהחושים וביצוע הפעולות הרצוניות של הגוף נמצאים תחת שליטתו של המוח הגדול, על שלל מרכיביו.בחלוקה גסה, רקמת המוח נחלקת לשני סוגים עיקריים - החומר האפור מכיל ריכוזים של גופי תאי עצב, ואילו החומר הלבן מורכב ברובו מאקסונים המחברים בין האזורים השונים של חומר אפור במוח.מלבד הרקמה התאית, המוח מכיל גם מערכת של חללים הנקראים חדרי המוח. חללים אלו מלאים בנוזל מוחי שדרתי, אשר נמצא גם בין קרומי המוח ובתעלת חוט השדרה.חלוקה להמיספרות ולאונותחתך אורכי חוצה את המוח הגדול במרכזו ומחלק אותו לשתי המיספירות, הימנית והשמאלית. ההמיספרות מקושרות ביניהן באמצעות אזור של חומר לבן המכונה כפיס המוח (Corpus Callosum), אשר מכיל צרורות של אקסונים החוצים בין שני צדי המוח.המבנה של המוח הוא סימטרי ברובו, ואזורים מקבילים בשתי ההמיספרות לרוב אחראים על אותם תפקידים ומערכות. עם זאת, האנטומיה והקישוריות בתוך שתי ההמיספרות אינה זהה, וקיימת התמחות של כל המיספרה לתפקודים מסוימים, באופן שגם עשוי להשתנות מאדם לאדם. ההמיספרה השמאלית לרוב דומיננטית בפונקציות הקשורות לשפה, והימנית לרוב דומיננטית בהקשר של תפיסה מרחבית. עם זאת, חלוקה זו אינה נכונה לכלל האוכלוסייה, ובכל מקרה מדובר בהתמחות של המיספרה מסוימת ולא בהפרדה מוחלטת של התפקודים המוחיים בין ההמיספרות.רוב מערכות החוש והשליטה המוטורית במוח פועלות בצורה קונטרלטרלית, כלומר כך שצדו האחד של המוח אחראי על הצד הנגדי של הגוף. כך לדוגמה, האזורים המוטוריים בהמיספרה הימנית שולטים על שרירים בצדו השמאלי של הגוף, וקלט שמגיע מחלקו הימני של שדה הראייה עובר עיבוד בהמיספרה השמאלית של קליפת המוח.המבנה הבולט ביותר במוח הגדול הוא קליפת המוח, המכסה את כל שכבתו החיצונית. זוהי רקמה מפותלת של חומר אפור, המשופעת בשקעים ובליטות שמגדילים באופן ניכר את שטח הפנים שלה. קליפת המוח שולטת על הפעלתם הרצונית של השרירים, והיא זו שאחראית על עיבוד ואינטגרציה מתקדמים של המידע המגיע מהחושים.נהוג לחלק את קליפת המוח לארבע אונות:האונה המצחית (פרונטאלית) - בחלקה האחורי של אונה זו נמצאת הקליפה המוטורית, אשר אחראית על הוצאה לפועל של תנועות ושולחת פקודות לשרירים בכל הגוף. חלקה הקדמי, האזור הקדם־מצחי, אחראי על תכנון והכוונת התנהגויות מורכבות, והוא זה שמעורב בקבלת החלטות מודעת.האונה העורפית (אוקסיפיטלית) - אחראית על עיבוד קלט חזותי ממערכת הראייה.האונה הרקתית (טמפורלית) - מכילה את קליפת השמיעה העיקרית. כמו כן, באונה זו מתבצע עיבוד מתקדם של מידע חזותי, המאפשר לזהות גירויים מורכבים, למשל לזהות פנים.האונה הקודקודית (פריאטלית) - חלקה הקדמי של אונה זו מקבל את המידע התחושתי ממערכת המגע. האונה הקודקודית מבצעת אינטגרציה של מידע מחושים שונים (בעיקר חושי הראייה, השמיעה והמגע), ומשתמשת בו על מנת לגבש תפיסה מרחבית.מבנים בעומק המוח הגדולהיפוקמפוס - מבנה הממוקם בצדה הפנימי של האונה הרקתית בשתי ההמיספרות. ההיפוקמפוס חיוני להיבטים שונים של יצירת זיכרון לטווח ארוך, ומעורב גם בניווט מרחבי.אמיגדלה - נמצאת בסמוך לקצות ההיפוקמפוס. מטפלת בתגובות רגשיות, בעיקר בהיבט של רגשות שליליים, למשל פחד.ההיפוקמפוס והאמיגדלה, יחד עם אזורים נוספים מתחת לקליפת המוח, לעיתים מקובצים תחת הכותרת המערכת הלימבית, אם כי אין הגדרה אחת מוסכמת למושג זה.גרעיני הבסיס - אוסף של גרעינים בעומק המוח הגדול. חלקם פועלים כיחידה תפקודית אשר מעורבת בתיאום והוצאה לפועל של תנועות מוטוריות.תלמוס - ממוקם במרכז המוח הגדול, בדיוק מעל גזע המוח. התלמוס משמש כמעין תחנת ממסר של מידע המגיע מהחושים (למעט חוש הריח) בדרכו לקליפת המוח. התלמוס משתתף גם בתהליכים של שינה ועוררות.היפותלמוס - ממוקם מתחת לתלמוס. אחראי על ההפעלה של המערכת האוטונומית. בעזרת בלוטת יותרת המוח (היפופיזה) שנמצאת תחתיו, ההיפותלמוס שולט על המערכת האנדוקרינית והפרשת הורמונים בגוף.גזע המוח והמוח הקטןגזע המוח מורכב משלושה חלקים האחראים לתפקודים פיזיולוגיים בסיסיים ומרכזיים של הגוף: המוח האמצעי, הפונס והמוח המוארך. המוח האחורי הוא שמם המשותף של הפונס והמוח המוארך.המוח האמצעי מכיל חלק אחורי הנקרא טקטום וחלק קדמי הנקרא טגמנטום. בטקטום מתבצע עיבוד ראשוני של מידע חזותי ושמיעתי, המאפשר תגובה מהירה לגירויים. הטגמנטום מכיל מספר גרעינים ואזורים הממלאים פונקציות שונות, ביניהם החומר השחור.פונס - מלבד תפקידו כקישור בין המוח הגדול לבין המוח הקטן והמוח המוארך, הפונס שולט בין השאר על מנגנונים של שנת רע"מ (REM) ויצירה של חלומות.המוח המוארך (medulla oblongata) - החוליה המקשרת בין המוח לחוט השדרה. שולטת דרך מערכת העצבים האוטונומית על הפונקציות הבסיסיות ביותר של הגוף, כמו נשימה ומחזור הדם.מתוך גזע המוח יוצאים מרבית עצבי הגולגולת, המקשרים את המוח לשרירים ואיברי חוש באזור הראש.המוח הקטן (צרבלום) דומה במבנהו למוח הגדול. הוא מחולק לשתי המיספרות ומכוסה בקליפת מוח דקה ובעלת קפלים רבים. מתחת לקליפה ישנו אזור של חומר לבן ובתוכו ארבעה גרעינים עמוקים של חומר אפור. הצרבלום ממלא תפקיד חשוב בשליטה על דיוק וקואורדינציה של תנועות מוטוריות.קרומי המוח והנוזל המוחי שדרתיאחרי העור והגולגולת מגנות על המוח עוד שלוש שכבות של קרומי מוח - הקרום הקשה (Dura mater), הקרום העכבישי (Arachnoid mater) והקרום העדין (Pia mater). כפי ששמם מעיד, הקרומים עשויים מסוגי רקמה שונים - החל מרקמת חיבור צפופה ועד לרקמה עדינה שעוקבת אחרי כל הקפלים של קליפת המוח.הקרום הקשה מפריד בין שני חצאי המוח הגדול - ההמיספרות (Falx Cerebri). חלק הקרום קשה המפריד בין המוח הגדול והקטן הוא בצורת אוהל ונקרא לכן "טנטוריום" (Tentorium Cerebelli).בין הקרום העכבישי לקרום העדין נמצא מבנה ספוגי בשם 'החלל התת־עכבישי'. חלל זה מלא בנוזל המכונה הנוזל המוחי שדרתי (CSF). הנוזל ממלא גם מערכת של ארבעה חללים בתוך המוח, המכונים חדרי המוח.העובדה שהמוח צף בתוך נוזל מקטינה באופן ניכר את משקלו האפקטיבי, ובכך מאפשרת לו לשאת את משקלו העצמי ומורידה את הלחץ מבסיס המוח. כמו כן, הנוזל המוחי שדרתי עוזר לייצב את המוח ולהגן עליו מפני זעזועים, ודרכו נשטפת הפסולת המטבולית של מערכת העצבים.מערכות ותהליכים במוח האדםהמערכת המוטוריתעיקר השליטה המוטורית הרצונית על הגוף מתבצעת מהאזור המוטורי העיקרי שנמצא בחלקה האחורי של האונה המצחית. בסמוך אליו נמצאים אזורים נוספים המעורבים גם הם בתכנון ובהכוונה של תנועות.הנתיב המרכזי לפקודות מוטוריות רצוניות הנשלחות מקליפת המוח לשרירי השלד הוא המסלול הקורטיקו־ספינלי, שיורד מקליפת המוח לאורך חוט השדרה. האות העצבי מהמוח מגיע לתאי עצב מוטוריים בנקודות שונות לאורך חוט השדרה, שמקושרים בסינפסה ישירות לתאי שריר (למשל בשרירי היד). תאי העצב משחררים לסינפסה את המוליך העצבי אצטילכולין. כניסת המוליך העצבי לתא מתחילה תהליך פיזיולוגי שמוביל בסופו של דבר לכיווץ תא השריר, ובכך מומר האות העצבי לתגובה מכנית. פקודות לשרירים באזור הפנים עוברות ישירות דרך עצבי הגולגולת ואינן עוברות דרך חוט השדרה.בנוסף למסלול זה, קיימים מסלולים נוספים היוצאים מגזע המוח ושולטים על היבטים שונים של הליכה ויציבה ועל הזזת הראש והעיניים. בכל רגע נתון פועלים כמה מסלולים מוטוריים במקביל, והמוח מתאם את פעולתם על מנת לבצע תנועות מורכבות ולהתאים אותן למידע על הסביבה שמתקבל מהחושים. בנוסף להכוונה של קליפת המוח, משוב שמגיע מפעילותו של המוח הקטן תורם לדיוק ולתזמון של התנועות המוטוריות. גרעיני הבסיס חשובים גם הם לתיאום והוצאה לפועל של תנועות, דרך מעגל מוטורי מורכב שמערב מספר גרעינים שונים.באזורים מסוימים בקליפת המוח הקשורים לפעילות מוטורית קיימים תאי עצב מיוחדים, המכונים נוירוני מראה. תאים אלו מעבירים תגובה עצבית גם כאשר האדם מבצע פעולה מוטורית מסוימת, וגם כשהוא צופה באדם אחר המבצע את אותה הפעולה. מאז שנוירוני המראה התגלו בשנת 1992, הועלו מגוון תאוריות מרחיקות לכת לגבי חשיבותם להיבטים שונים של ההתנהגות - למידה וחיקוי של פעולות, הבנת האחר, רכישת שפה ועוד. עם זאת, טרם התגבשה הסכמה בקהילה המדעית בנוגע למשמעות התגלית ותפקיד נוירוני המראה.מערכות החושהמוח מקבל מידע ממערכות חוש רבות. החושים המספקים מידע על הסביבה החיצונית מוכרים כ'חמשת החושים' - ראייה, שמיעה, מישוש, טעם וריח - אך ישנם גם קולטנים של חושים נוספים אשר מספקים מידע על הגוף עצמו (כגון מערכת שיווי המשקל), על מצב האיברים הפנימיים ועל ריכוזים של חומרים בתוך הגוף.במערכות החוש קיימים קולטני חישה, שתפקידם הוא לזהות ולאפיין את הגירויים ולשלוח אותות מתאימים למערכת העצבים. הקולטנים בכל מערכת חוש מגיבים לגירויים מסוג אחר - לחץ, טמפרטורה, אור, מולקולות מסוימות וכו'. בתהליך של התמרה חושית, הגירויים הפיזיים גורמים לשינויים בתוך תא הקולטן, ובסופו של דבר מומרים לדחפים עצביים אשר מקודדים את אופיו ועוצמתו של הגירוי. לדוגמה, במערכת השמיעה הקלט הוא בצורת תנודות אוויר שנכנסות דרך האוזן. התנודות גורמות לנוזל בתוך האוזן הפנימית להפעיל לחץ פיזי על תאי שערה מיוחדים, שמתפקדים כקולטנים. תעלות יונים על פני תא השערה נפתחות או נסגרות כתוצאה מהלחץ, והמתח החשמלי בתוכו משתנה. בהתאם לעוצמת המתח, תאי השערה משחררים מוליך עצבי לסינפסות עם תאי עצב, ואלה מעבירים למוח את המידע על הגירוי בצורה של דחפים עצביים.האזורים בקליפת המוח שאחראים על עיבוד מידע חושי נחלקים לאזורים 'ראשוניים' או 'עיקריים' הממונים על קליטה ועיבוד ראשוניים, ואזורים 'אסוציאטיביים' או 'משניים' העוסקים בעיבוד מתקדם יותר וכן בשילוב מידע המגיע מחושים שונים. זאת, על מנת לפרש את משמעות הגירויים ולגבש תפיסה כוללת של הסביבה.גם בתוך המוח, המידע מהחושים מסודר לעיתים בהתאם לסידורו במרחב: מידע על גירויים באזורים סמוכים בעור מגיע לתאי עצב סמוכים באזור התחושתי הראשוני במוח, וגם הייצוג החזותי של הסביבה בקליפת המוח מסודר לפי מיקומם המרחבי של עצמים בשדה הראייה. עם זאת, הייצוג אינו בהכרח פרופורציונלי - אזור נרחב יחסית מוקדש למשל לעיבוד קלט חושי מאצבעות הידיים, אף על פי שהן מהוות רק חלק מזערי מהגוף.למידה וזיכרוןהמוח בנוי ממספר עצום של תאי עצב, שפעולתם המשותפת מאפשרת למידה משוכללת ביותר.תהליכי הלמידה במוח מערבים שינויים פיזיולוגיים בקישורים הסינפטיים שבתוכו. למידה גורמת לסינפסות באזורים שונים להתחזק או להיחלש, ומביאה גם ליצירה של סינפסות חדשות או להתנוונות ומוות של סינפסות אחרות.המנגנון התאי שגורם לחיזוק הסינפסות כתוצאה מלמידה מכונה הגברה ארוכת טווח (Long-term potentiation). בתהליך זה, סינפסה עם תא מטרה מסוים מתחזקת כאשר היא פועלת במקביל לפעילותה של סינפסה אחרת עם אותו תא. נמצא כי הגברה ארוכת טווח מתרחשת באזורים שונים במוח, וכי היא מתבססת בין השאר על הגדלת הכמות והרגישות של הקולטנים העצביים בתא המטרה. התהליך ההפוך, בו סינפסות נחלשות לאורך זמן, מכונה דיכוי ארוך טווח (Long-term depression).בצורות פשוטות יחסית של למידה, כמו התניה קלאסית, נוצר קישור ישיר בין גירוי מסוים לבין ההתנהגות שהאדם יבצע בתגובה אליו. למידה כזו מתרחשת במסלולים המקשרים בין תאי עצב שאחראים על קליטת הגירוי החושי לבין תאי עצב מוטוריים שיוצרים תגובה התנהגותית. באופן כללי, חיזוק של סינפסות לאורך המסלול יחזק את ההתניה, והיחלשות של הסינפסות תביא בסופו של דבר לדעיכה.התניה אופרנטית היא למידה המתבססת על חיזוקים שמתקבלים כתגובה להתנהגות מסוימת. קבלת גמול חיובי מגדילה את הסיכוי לביצוע של אותה ההתנהגות בעתיד, וקבלת גמול שלילי (עונש) מקטינה את ההסתברות לכך. בנוסף לתהליכים המתרחשים בדומה להתניה קלאסית, צורה זו של למידה מערבת את מערכת החיזוק במוח. מנגנון החיזוק העיקרי במוח מערב הפרשה של המוליך העצבי דופמין לתוך גרעין האקומבנס ואזורים נוספים, זאת כתגובה לגירויים שנתפסים כחיוביים. הפרשת הדופמין תורמת להגברה ארוכת טווח, ובכך היא מגדילה את הסיכוי שהאדם יחזור בעתיד על אותה ההתנהגות, שהביאה כאמור לתוצאות חיוביות. מנגנון זה קשור להיבטים שונים של מוטיבציה, וגם ליצירת תופעות של התמכרות.זיכרון מהווה גם הוא סוג של למידה. המושג 'זיכרון' מזוהה לרוב עם זיכרון דקלרטיבי, כלומר היכולת לזכור, לדמיין ולתאר מידע שקלטנו (זיכרון סמנטי) או אירוע שחווינו בעבר (זיכרון אפיזודי). בניגוד לסוגי הלמידה שהוזכרו עד כה, צורה זו של למידה היא בהגדרתה מודעת. יצירה של זיכרונות מודעים מתבצעת על ידי ההיפוקמפוס, אשר מקבל מידע מאזורים שונים של המוח וככל הנראה יוצר את הקישורים המאפשרים לנו לאחד את מרכיביו השונים של הזיכרון ואת היחסים ביניהם.ההיפוקמפוס (בעיקר בהמיספרה הימנית של המוח) מעורב גם ביצירה של זיכרון מרחבי.רגשמחקרים רבים מצאו קשר בין אזורים ותהליכים שונים במוח לבין תגובות רגשיות שונות. בעבר היה נהוג להתייחס לאזורים במוח העוסקים ברגש בתור המערכת הלימבית, אם כי ההגדרה של מערכת זו השתנתה מאוד לאורך השנים. כיום מקובל יותר לזהות את המעגלים העצביים הספציפיים שמעורבים בהיבטים שונים של יצירה, זיהוי והבעה של רגשות.סוגים שונים של רגשות פועלים במסלולים עצביים נפרדים במוח:המבנה הבולט ביותר במוח שמזוהה עם תגובות רגשיות הוא האמיגדלה. הגרעינים באמיגדלה מטפלים בהיבטים שונים של תפיסת והבעת רגש, בדגש על רגשות שליליים כמו פחד וכעס. האמיגדלה מגיבה לגירויים שנתפסים כשליליים ומנהלת את התגובה ההתנהגותית אליהם. כמו כן, זהו האזור שאחראי על קידוד זכרונות והתניות שהם בעלי מימד רגשי.תחושות של הנאה קשורות פעמים רבות לפעולתה של מערכת החיזוק. בתגובה לגירויים שמזוהים על ידי המוח כחיוביים, מופרש דופמין לתוך גרעין האקומבנס. דבר זה יוצר תחושה של עונג ומגדיל את המוטיבציה לחזרה על ההתנהגות שהובילה להפעלת המערכת.קיים קשר בין רגשות רומנטיים של אהבה לבין הפרשתם של הורמונים ומוליכים עצביים מסוימים במוח. מלבד ההורמונים הקשורים ישירות לפעילותה של מערכת הרבייה (כמו טסטוסטרון ואסטרוגן), משיכה מינית מערבת מוליכים עצביים שונים, בין השאר במערכת החיזוק, וכן כימיקלים הנקראים פרומונים. הפרשת ההורמונים אוקסיטוצין ווזופרסין, שמשפיעים על תפקוד של סינפסות במוח, מעורבת ביצירתם של קשרים מונוגמיים ארוכי טווח ורגשות אהבה והיקשרות בין בני זוג.הפעלה חזקה של מערכות הרגש גוררת במקרים רבים הפעלה של מערכת העצבים הסימפתטית, דבר המתבטא בין השאר בעלייה בקצב הלב ולחץ הדם.הפעילות של חלקים מסוימים באזור הקדם־מצחי חשובה לוויסות ומיתון של התגובות הרגשיות, ולמניעת תגובות מוגזמות למשל אגרסיביות יתר או חרדה בלתי פוסקת. המוליך העצבי סרוטונין ממלא תפקיד מרכזי בתהליכים של ויסות הרגש ומצב הרוח.זיהוי ויצירה של הבעות פנים הם גורם משמעותי במערכות הרגש באדם. זיהוי הרגשות מערב לעיתים את אותם המבנים שמופעלים בעת הבעת הרגש (האמיגדלה, למשל, מזהה הבעות פנים של פחד). כמו כן, הבנת רגשות האחר נקשרה לפעילות של נוירוני מראה במוח. כאשר אנו רואים הבעת פנים של אדם אחר, נוירוני המראה מייצגים את הפעולה של יצירת הבעת הפנים הזו במוחנו שלנו, ואחת ההשערות היא שבכך אנו חשים אמפתיה ו'מבינים' כיצד אחרים מרגישים. יצירת הבעות הפנים מתבצעת בשני מסלולים עצביים נפרדים. במסלול אחד, תחושה אמיתית של רגש גורמת באופן בלתי רצוני להיווצרות הבעת הפנים המתאימה, ובמסלול שני האדם יוצר באופן רצוני הבעות פנים 'מזויפות'.מחקרי דימות מוחי מראים כי מנגנוני הזיהוי של המאפיין הרגשי בהבעות פנים או בטון הדיבור נוטים להיות דומיננטיים להמיספרה הימנית של המוח, וזהו ככל הנראה המצב גם בהקשר להבעת רגשות.שפההעיסוק בשפה במוח אינו מוגבל לאזור אחד - רוב החשיבה המודעת מערבת תהליכי קידוד מילוליים. עם זאת, ישנם אזורים המרכזים את התהליכים הקשורים בעיבוד והפקה של שפה, כמו הבנת כללי הדקדוק.אצל מרבית בני האדם (אך לא כולם) קיימת דומיננטיות של ההמיספרה השמאלית בפונקציות הקשורות לשפה. זוהו שני אזורים ספציפיים בקליפת המוח אשר ממלאים תפקידים בתחום זה - אזור ברוקה, הממוקם באונה המצחית, מטפל בעיקר בהפקה של דיבור, ואזור ורניקה באונה הרקתית אחראי על הבנה של שפה מדוברת וכתובה.עוררות ושינההפעילות במוח נעה בין רמות שונות של עוררות, המכתיבות את רמת הפעילות במוח ואת תשומת הלב לגירויים חיצוניים. עוררות מוגברת נקבעת על ידי מספר מוליכים עצביים המופרשים מגרעינים שונים של תאי עצב, בין השאר בתצורה הרשתית של גזע המוח ובהיפותלמוס. קבוצה אחרת של תאי עצב, הממוקמת גם היא בהיפותלמוס, מקדמת הפחתה של העוררות והפעילות במוח וכניסה למצב של שינה. שתי המערכות מתנגדות בפעילותן זו לזו ואינן יכולות לפעול במקביל, והמעבר ביניהן גורר מעבר בין מצבי ערות לבין מצב של שינה. מנגנון זה מווסת גם על ידי הגרעין העל־תצלובתי בהיפותלמוס, שמנהל את השעון הביולוגי של הגוף.השינה מורכבת ממספר שלבים. נהוג לאפיין את מצבי העירות והשינה בעזרת הדפוסים שנמדדים על ידי מכשיר אלקטרואנצפלוגרם (EEG), המכונים 'גלי מוח'. דפוסים אלה משקפים מאפיינים כלליים של הפעילות החשמלית במוח. בעוד עירנות גבוהה מתאפיינת בהיעדר סינכרון בין רשתות תאי העצב, בשינה עמוקה הם פועלים בצורה סדירה ומתואמת יותר. לעומת זאת, בשנת רע"מ (REM), הנשלטת על ידי הפונס, הפעילות המוחית דומה יותר לזו שמתקיימת בזמן ערות. זהו השלב בשינה שבו נחווים חלומות, ובמהלכו ישנה הפעלה של קליפת המוח באזורים האחראים על קלט חושי, פעילות מוטורית ושפה. בשלב זה של השינה שרירי השלד משותקים ומונעים מהאדם להוציא לפועל את החוויות מהחלום.שינויים במוח במהלך החייםהמוח עובר שינויים במהלך החיים, אשר מושפעים לא רק מתהליכי התפתחות קבועים מראש ומגורמים גנטיים אלא גם מהסביבה והחוויות של כל אדם ואדם.הניסיון תורם להתפתחות המוח.הקישוריות בין תאי העצב, שעליה מתבססת כל פעולת המוח, היא מאוד דינמית הודות לפלסטיות של מערכת העצבים. באופן זה תהליכים של למידה גורמים לסינפסות ספציפיות במוח להתחזק או להיחלש. בנוסף, נוצרות כל הזמן סינפסות חדשות או נהרסות אחרות. השינוי בקישורים בין תאי העצב ובעוצמתם משפיע על פעילותן של רשתות עצביות ובהתאם משנה גם את התגובה לגירויים ואת ההתנהגות.השינויים המשמעותיים ביותר מתרחשים בחודשי החיים הראשונים לאחר הלידה. בעוד שבזמן הלידה גודל המוח האנושי הוא כ־25-30% מגודלו של מוח בוגר, בגיל שנתיים מתקרב הגודל ל־80%. בשלבים הראשונים של ההתפתחות המוח מסתעף בצורה ניכרת ונוצרות טריליוני סינפסות חדשות. לאורך הילדות וההתבגרות פוחת מספרם של תאי העצב ושל הסינפסות בצורה ניכרת, ובסוף גיל ההתבגרות מתגבש ומתייצב מבנה הקישורים של מוח בוגר. גם לאחר גיל ההתבגרות, ממשיכים למידה והשפעות סביבתיות לעצב את המוח ואת הקישורים בתוכו, אך לרוב בצורה מתונה יותר. תמותת תאי העצב ממשיכה אף היא: אצל אדם בוגר מתים כ־85,000 תאי עצב מדי יום.אחד התהליכים החשובים בהתפתחות המוח הצעיר הוא יצירת מעטה המיאלין סביב האקסונים של תאי העצב. מעטה זה מגביר את הבידוד החשמלי של האקסונים, ובכך מאפשר להם להוליך דחפים עצביים במהירות רבה יותר.בניגוד ליתר התאים בגוף, תאי העצב במוח אינם עוברים חלוקה תאית. משמעות הדבר היא שבמוח כמעט שלא נוצרים תאי עצב חדשים במהלך החיים. במשך שנים רווחה הדעה שמצב זה הוא אבסולוטי, וכי כל תאי העצב במוחו של אדם נמצאים שם מאז לידתו. בסוף המאה ה־20 התגלה כי תפיסה זו אינה נכונה, וכי באזורים מסוימים במוח מתקיים תהליך של נוירוגנזה, שבו נוצרים תאי עצב חדשים מתוך תאי גזע. משמעותו וחשיבותו של תהליך הנוירוגנזה טרם הובררו לחלוטין.מודעות והמוחעדויות רבות מראות כי מודעות אינה מאפיין כללי של פעולת מוח האדם. אמנם תהליכים של חשיבה וקבלת החלטות מודעת הם חלק מהותי מההוויה האנושית, אך רבים ממנגנוני הפעולה של המוח כלל אינם מערבים חשיבה מודעת של האדם.דוגמה אחת לכך היא התופעה של ראייה עיוורת. תופעה זו נצפתה בקרב אנשים שהתעוורו עקב פגיעה בקליפת הראייה הראשונית שבאונה העורפית. אף על פי שהם מדווחים כי אינם רואים דבר, ניסויים הראו כי נבדקים בעלי ראייה עיוורת מסוגלים לבצע פעולות מסוימות המצריכות ראייה, כמו להבחין בכיוון התנועה של גירויים חזותיים או להבחין בין גירויים שונים המוצגים להם. אחד ההסברים לתופעה הוא שבנוסף למסלול הראייה שמגיע לקליפת הראייה שנפגעה, קיים מסלול 'פרימיטיבי' יותר שעובר דרך גזע המוח (אשר לא ניזוק). פעילותו של מסלול זה מאפשרת לאדם 'לראות' ולהגיב בהתאם, אך כיוון שאזורים אלה אינם מערבים חשיבה מודעת, האדם מדווח שלא ראה דבר וכלל אינו יודע להסביר את תגובותיו המדויקות לגירויים.על הקשר בין מודעות ותפקודן של שתי ההמיספרות במוח ניתן ללמוד מאנשים בעלי מוח חצוי - חולי אפילפסיה קשים שעברו פרוצדורה של הסרת כפיס המוח על מנת למנוע התקפים אפילפטיים. בעקבות הניתוח, ההמיספרה הימנית והשמאלית מנותקות כמעט לחלוטין אחת מהשנייה ובקושי יכולות להעביר מסרים ביניהן. אף על פי שהניתוק אינו גורם לרוב לפגיעה קשה בתפקוד היומיומי, השפעותיו מלמדות על הקשר בין ההמיספרות ותפקידן במודעות:כיוון שההתמחות לשפה מתרכזת לרוב בהמיספרה השמאלית, חולים אלו מתכחשים מילולית למידע שנקלט רק בידי ההמיספרה הימנית (למשל, גירוי שהוצג בצד השמאלי של שדה הראייה). החולים מסוגלים להגיב לאותו גירוי בעזרת תפקודים שנשלטים בידי ההמיספרה הימנית, למשל על ידי הצבעה באמצעות יד שמאל, אך אינם יודעים להסביר את התגובה הזו בעל פה. פעמים רבות, ההמיספרה השמאלית "ממציאה" הסבר שגוי להתנהגות, שלמעשה נבעה מגירויים שהגיעו רק לידיעתה של ההמיספרה השנייה.במקרים מסוימים, בעלי מוח חצוי אפילו מדווחים על תסמונת הגף הזרה - הם מתארים מקרים שבהם יד שמאל פועלת בניגוד לרצונם וסותרת את פעולתה הרצונית של יד ימין (לדוגמה, כאשר יד אחת מדליקה סיגריה והשנייה בוחרת לכבות אותה).הבעיה הפסיכופיזיתהמוח הוא המקום שבו שזורים הפיזי והנפשי זה בזה. על טבעו החידתי של שילוב זה יכולות להעיד, בין השאר, העובדות הבאות:התהליכים הנפשיים הם פרטיים לחלוטין. איש אינו יכול לחוש בהם, מלבד האדם החווה אותם.הצורה הפיזית של המוח אינה זהה במובן כלשהו למהות שהיא יוצרת. לעת עתה גם לא נמצא קשר של אחת לאחת בין כמות ההורמונים והנוזלים הכימיים המעורבים בפעילות מוחית לבין עוצמת החוויה הפנימית הנגרמת על ידיהם.ההנחה שיש קשר דטרמינסטי בין הפיזי לבין הנפשי מעוררת שאלות קשות על משמעות המוסריות ועל בחירה חופשית.מחלות מוחבשבץ מוחי נהרסים תאי מוח, עקב אי אספקת דם אליהם בעקבות חסימה (קריש דם) או קרע בכלי דם. השבץ המוחי הוא גורם המוות השני בעולם, לאחר מחלות לב. גורמי הסיכון שלו הם יתר לחץ דם, רמת שומנים גבוהה בדם, עישון וסוכרת.דלקת קרום המוח היא מחלה דלקתית שבה נפגעים הקרומים הרכים של המוח. ההתנפחות הדלקתית גורמת ללחץ תוך־גולגולתי ולקושי באספקת חמצן למוח, ובשל כך המחלה עלולה לחולל נזק בלתי הפיך ומהווה לעיתים סכנת חיים.מחלת אלצהיימר היא מחלה ניוונית שפוגעת בתפקוד המוח. במחלה זו נהרסים מספר רב של תאי עצב במוח, וכתוצאה מכך המוח נפגע באופן שהאדם איננו יכול להשתקם ממנו. סימנים של המחלה הם אובדן זיכרון, ירידה ביכולת השיפוט, אי יכולת לזהות אנשים מוכרים, בלבול ועוד.אפילפסיה היא מחלה המתאפיינת בהתקפים של פעילות חריגה במוח. התקפים אלו מתבטאים בדרכים שונות, בהן פרכוסים, אובדן הכרה ועוד.מחלת פרקינסון היא מחלה ניוונית הגורמת להפרעות נוירולוגיות רבות. הבולט שבהם הוא רעד גופני שאינו בר שליטה. המחלה קשורה לחוסר במוליך העצבי דופמין.מחלת הנטינגטון היא מחלה תורשתית שבה תאים באזורים שונים במוח מתנוונים. התסמין המרכזי של המחלה הוא ליקוי תנועתי לא רצוני המזכיר ריקוד, והחולים בה סובלים גם מדמנציה ואובדן זיכרון.ההפרעות הנפשיות או הפסיכיאטריות, כולל סכיזופרניה, הפרעה דו־קוטבית של מצב הרוח, דיכאון, הפרעות חרדה, וכפייתיות, מאופיינות בליקויים בדרגות שונות בתפקודים המוחיים העליונים ("נפשיים"), כגון קוגניציה, ויסות הרגשות וההתנהגות. לצד זאת, קיימים גם ליקויים חולפים או קלים - פסיכופתולוגיה של חיי היום יום - כמו תגובות אבל ותגובות נפשיות אחרות, או הפרעות התנהגות ברמה חברתית או מוסרית, שאינן נחשבות להפרעות נפשיות.תפיסות קדם־מדעיות של המוחאזכור למילה "מוח" נמצא כבר לפני אלפי שנים בכתב חרטומים.עם זאת, במשך שנים רבות מתחילת ההיסטוריה האנושית לא היה ידוע על חשיבותו של המוח כאיבר האחראי לתודעה ולחשיבה ולמרכזה הביולוגי של החוויה האנושית. על ידי הוצאת המוח מהגוף בניתוח שאחרי המוות מתגלה ג'ל בגוון ורוד־אפרפר, ולכן אין זה מפתיע שהקדמונים לא הכירו בחשיבותו. לכך תרמה גם העובדה שהמוח אינו רגיש במיוחד לכאב, ועל כן פגיעה קלה בו אינה טראומטית.נראה כי המצרים הקדמונים לא יחסו למוח חשיבות מיוחדת. בחניטה המצרית הוצא המוח דרך הנחיריים, הורחק מהמת ונזרק כלאחר יד, שלא כאיברים כמו הלב, הקיבה, הכבד והריאות, אותם שמרו הפרעונים לצד המת כדי שיוכל לשוב ולהשתמש בהם לאחר תחיית המתים. מכך ניתן להסיק שהמוח היה איבר מיותר לדעתם. עם זאת, פפירוס משנת 1,700 לפני הספירה מראה כי כבר אז תועדו מקרים שבהם פגיעה בראש שינתה התנהגות.בתנ"ך מוזכרת פעם אחת המילה מֹחַ (איוב כ"א, כ"ד), אך במובן של מח העצמות, ובשאר התנ"ך רגשות ומחשבות מיוחסים ללב. בדברי חז"ל ניתן למצוא כמה התייחסויות לעניין: במדרש מובאת מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע האם מקום החכמה הוא בראש או בלב, ודעת המדרש נוטה לכך שמקומה בלב. עם זאת, בתלמוד הבבלי מובאים דברי רבי יהודה הנשיא גם פילוסופים יוונים מסוימים לא ייחסו למוח תפקיד חשוב. אריסטו סבר שהמוח אינו אלא אזור קירור המצנן את אדי החום הנפלטים מהלב. הוא טען שבמהלך השינה, עולים האדים מן הלב אל המוח, מתקררים, ויורדים חזרה אל הלב. את חוסר חשיבותו של המוח הוא הוכיח בהתבסס על ניסויים בעריפת ראשי תרנגולות אשר המשיכו לפרפר ולא מתו לאלתר. אפלטון, לעומת זאת, טען שהחשיבה מתבצעת במוח, בהתבסס על כך שזהו האיבר הגבוה ביותר בגוף האדם, ולכן הקרוב ביותר לאלים.השינוי בתפיסות אלה הגיע מצפייה במלחמות הגלדיאטורים ברומא העתיקה. מספר חוקרים ורופאים החלו לראות קשר בין פגיעות המוח של הגלדיאטורים לבין שינויים שונים בהתנהגותם. כמו כן נמצא קשר בין פגיעה בחוט השדרה לבין איבוד תחושה או שיתוק. הרעיון שהלב הוא "מקום מושבה" של הנפש האנושית הלך ונעשה נפוץ יותר ויותר. חכם הרפואה גלנוס סבר ששלושת האיברים הראשיים הם: הלב, המוח והכבד. לדעתו, החושים, התנועה, הדמיון, הזיכרון והחשיבה נובעים מן המוח. הוא גם הכיר בחשיבותו העצבית של חוט השדרה.בימי הביניים נאסרו ניתוחי מוח בידי הכנסייה. ההתערבות הכירורגית המקובלת באותה עת נעשתה בידי ספרים נודדים שערכו חתך בגולגולת במקרים של מחלת נפש והוציאו ממנה את "אבן השיגעון".רנה דקארט (1600) היה הראשון שדיבר על חשיבותו הייחודית של המוח. צפייה בפסלים הידראוליים הביאה אותו למסקנה לפיה גוף האדם פועל על ידי "מערכת הידראולית פנימית" בה עוברים נוזלים המשפיעים על התחושות וההתנהגויות של הגוף החי. המוח, לפי דקארט, הוא המווסת של מערכת זו. בנוסף, יצר דקארט דיכוטומיה בין הנפש הלא פיזית לבין המוח הפיזי. מה שחיבר ביניהם, לדעתו, היא בלוטת האיצטרובל.בשנת 1808 פותחה תורת הפרנולוגיה. על פי התורה הזו, מרכיבי אישיות שונים ממוקמים באזורים ספציפיים שונים במוח. עוד האמינו לפי תורה זו, כי אופי האדם ניתן למדידה על פי בליטות בגולגולת, לכל תכונת אישיות הבליטה שלה. על ידי מיפוי בליטות הגולגולת האמינו שניתן יהיה לגלות את מאפייני האישיות של האדם. תאוריה זו לא שקעה, אלא כעבור מאה שנה, והיוותה בסיס, כביכול מדעי, לתורות גזעניות שונות. הרעיון הבסיסי הגלום בה, שיש קשר בין אזורים ספציפיים במוח לבין פעילויות מסוימות, מקובל עד היום, אך בווריאציה שונה. על פי הידע המודרני, אין מיקום ספציפי לתכונה אישיותית מסוימת, אלא לכל מאפיין פסיכולוגי (למידה, ראייה וכו') יש רשת של אזורים במוח המממשים אותו.כמו כן, בין המוח לגולגולת אין מגע ישיר כלל, ולכן לא ניתן לומר דבר על המוח בהתבסס על גודל או צורת הגולגולת.חקר המוחבימי הביניים החלו לחקור את המוח לאור שינויים בהתנהגות של אנשים שסבלו מפגיעות ראש. בתחילת המאה ה־19 החלו לקשר לפגיעות ראש גם את מחלות הנפש.בתקופה המודרנית חקר התהליכים המתרחשים במוח מקיף תחומי ידע רבים, ומשלב בתוכו חוקרים מאסכולות שונות, כמו ביולוגיה, פסיכולוגיה ואף מדעי המחשב ובלשנות. תחומי המחקר השונים מקובצים תחת הכותרת מדעי המוח או מדעי העצב, ועוסקים בכל ההיבטים של מערכת העצבים בבעלי חיים.בתחום זה קיימות שיטות מחקר ייחודיות, המסתכלות על המבנה והתפקוד של המוח ומערכת העצבים.שיטות ביולוגיות של איתור וצביעה מאפשרות למקם היכן מרוכזים תאים וחומרים מסוגים שונים בתוך מערכת העצבים, ובכך ללמוד על התהליכים הביולוגיים המתרחשים באותם אזורים. כמו כן, הן מאפשרות למפות את הקישוריות בין תאי עצב ואת מסלולי ההולכה העצבית.מכשירי רישום שונים משמשים למדידת הפעילות העצבית בזמן אמת, בעת ביצוע פעולות קוגניטיביות, רגשיות ומוטוריות. דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) הוא כלי המחקר המוביל למיפוי פעילות האזורים השונים במוח. בסדרי גודל אחרים, אלקטרודות מודדות פעילות של תאי עצב בודדים ואלקטרואנצפלוגרם (EEG) הוא רישום דפוסים של 'גלי מוח' המשקפים את פעילות המוח כולו.מחקרים על השפעות של נזק ושיבוש הפעילות העצבית במקומות ספציפיים מלמדים על תפקידם ההתנהגותי של אזורים וקבוצות תאים במוח.באוקטובר 2013 החל פרויקט המוח האנושי, הפרויקט המרוכז והגדול ביותר כיום בתחום חקר המוח. בפרויקט לוקח חלק גם צוות ישראלי שבראשם עומד פרופסור עידן שגב.ב-2013 הצליחו לראשונה חוקרים אוסטרים לגדל אורגנואידים (צבירי תאים) של מח. תחילה נוטלים תאי עור אנושיים, ובעזרת טיפול כימי הופכים אותם לתאי גזע. אז תאי הגזע עוברים טיפול כימי כדי להפוך לתאי מח. תאי המח גדלים להיות לצבירים קטנים כגודל ראש סיכה. ממחקרים מאוחרים נמצא שהתאים יוצרים דפוסי גלי מח הדומים לכאלה של פגים, הם מסתנכרים, ומפתחים קיפולים בדומה לאזור הקורטקס. דרך זו היא חלוצית בלימוד המח, מחלות שונות, אופייני גידול ומערכותיו.ראו גם חוט השדרהמוליך עצבימחסום דם מוחאינטליגנציה בבעלי חייםמיתוס עשרת האחוזים של המוחאימון מוחימוח (קוגניציה)הגידול בנפח המוח באבולוציה של המין האנושיהתפתחות המוח האנושימוח חצויהעלאת (טעינת) תודעההמיספרה (מוח)לקריאה נוספת"אינטגרציה ובקרה: מערכות עצבים", בספר "ביולוגיה - האחדות והמגוון של החיים" מאת ססי סטאר וראלף טגארט, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2001, כרך ב, עמ' 706–727.פרופ' יורם יובל, סערת נפש, הוצאת קשת, חלק שלישי, עמ' 305–383פרופ' פרץ לביא, מחשבות אודות המוח - ציוני דרך בהבנת פעילות המוח, ספריית "אוניברסיטה משודרת",1989 דיק סוואב "אנחנו המוח שלנו", 2015יוחאי עתריה, לא על המוח לבדו, מאגנס, 2019קישורים חיצונייםחייו הסודיים של המוח מהאתר של PBS .עידן שגב, עצבים מחשבים ולומדים - על עיבוד מידע בתאי העצב במוח מאמר מגלילאו, באתר סנונית Sarah-Jayne Blakemore: The mysterious workings of the adolescent brain – הרצאה מאתר TED אודות ההתפתחות של המוח בגיל ההתבגרות. המוח בגיל ההתבגרות Brain Maps: Brain Anatomy, Functions and Disorders ימין ושמאל במוח אזורי המוח יזהר באר, המצב הפסיכוטי הנפוץ ביותר באנשים בריאים הוא ההתאהבות, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2019הערות שולייםאיברים בגוף האדםמערכת העצבים המרכזית

847

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%95%D7%9B%D7%91

כוכב

כוכב (או שמש) הוא גרם שמיים דמוי-כדור המורכב מחומר במצב צבירה פלזמה וגז. כוכב, בניגוד לכוכב לכת, מפיק קרינה משל עצמו על ידי היתוך גרעיני ופולט אותה לחלל החיצון. מקורה של האנרגיה המשתחררת מכוכבים הוא בהיתוך גרעיני, והיא נפלטת לחלל בצורת קרינה אלקטרומגנטית וחלקיקי נייטרינו. לפי הערכות, ביקום הנראה יש בקירוב כוכבים. הערכות אחרות מדברות על לפחות כוכבים. הכוכב הקרוב אלינו, מחוץ למערכת השמש, הוא פרוקסימה קנטאורי (לטינית: proximus - "קרוב"), הנמצא במרחק של 4.22 שנות אור מאיתנו. למעשה כמעט כל גרמי השמיים שמסוגלים לראות בלילה בכיפת השמיים הם שמשות, מלבד כוכבי לכת הנמצאים במערכת השמש שלנו. הכוכבים יכולים להיות בגדלים שונים, מננסים אדומים שרדיוסם הוא רק כפליים הרדיוס של כוכב הלכת צדק, ועד ענקים אדומים, ענקים כחולים ועל-ענקים, אשר רדיוסם גדול פי 1,000 מרדיוס השמש. את המסה של כוכבים נהוג למדוד ביחידה "מסת שמש". מסת שמש אחת היא המסה של השמש במערכת השמש (סול) - 1.989x1030 ק"ג. מסתו של כוכב סדרה ראשית נעה מ-0.08 מסות שמש (מתחת לגבול זה נמצאים ננסים חומים) ועד 100–150 מסות שמש. הכוכב המסיבי ביותר שנצפה עד ל-2016 הוא R136a1 ומסתו 265 מסות שמש. חלק מהכוכבים נמצאים במערכת כפולה עם כוכבים אחרים. קיימות גם קבוצות גדולות יותר של כוכבים, אשר מכונים צבירי כוכבים. ישנם צבירי כוכבים מפוזרים, כמו הפליאדות (Pleiades) או ההיאדות (Hyades) שליד הקבוצה שור (Taurus), וישנם צבירים כדוריים, המורכבים בדרך כלל מכוכבים ותיקים (כוכבי דור שני, Population II). הכוכבים ביקום אינם מפולגים באופן אחיד, אלא נוטים להצטבר במבנים הנקראים גלקסיות, שבתורן מאורגנות במבנים של צבירי גלקסיות וצבירי על. הולדתם, מהלך חייהם ומותם של הכוכבים הכוכבים נולדים בתוך עננים מולקולריים של מימן, כאשר התפרצות סופרנובה או התנגשות בין שני עננים מולקולריים גורמת לדחיסת חלקים בתוך הענן ומתחיל תהליך בו כל אחד מאזורים אלו נמשך אל מרכז המסה של עצמו ומתכווץ, ובשל הדחיסה מתחממת ליבתו של האזור. שלב זה מכונה קדם-כוכב. הקדם-כוכב ממשיך להתכווץ בהדרגה תחת כבידה עצמית, והטמפרטורה בליבתו ממשיכה לעלות, עד שהיא גבוהה דיה להתחלת תהליכי היתוך גרעיני בליבת הכוכב המפיקים אנרגיה רבה ופועלים כנגד ההתכווצות, וכך נוצר כוכב יציב, ובמקרה של כוכבים גדולים במיוחד - כוכב פועם. הכוכב מבלה את מרבית חייו כשבליבתו מותך מימן להליום. שלב זה מכונה השלב בו הכוכב נמצא בסדרה הראשית, ויהיה יציב במידה רבה. משך זמן שהותו של הכוכב על הסדרה הראשית נקבע על-פי מסתו, כאשר כוכבים בעלי מסה קטנה, כגון הננסים האדומים, יכולים להישאר על הסדרה במשך עשרות או אף מאות מיליארדי שנים, ואילו כוכבים מאסיביים מאוד מגיעים תוך מיליוני שנים בלבד למצב בו הצטברות ההליום בליבה מגיעה להיתוך ומתחילה את השלב הבא. כוכב ממוצע, הדומה לשמש שלנו יימצא על הסדרה הראשית כ-10 מיליארד שנה. אחרי שהמימן בליבת הכוכב אוזל, מתחיל היתוך של הליום בליבה. היתוך ההליום מחמם את מעטפת המימן הסמוכה לליבה ומתחיל היתוך מימן מסביב לליבה. ההיתוך במעטפת מנפח מאוד את הכוכב, אך טמפרטורת פני שטחו יורדת – הכוכב הופך לענק אדום שטמפרטורת פני השטח שלו נמוכה. לאחר שלב זה, המשך חייו של הכוכב תלוי במסתו של הכוכב, ובמקרה של מערכת של כוכב כפול - גם במצב התפתחות של בן זוגו. הכוכב, שחדל מהיתוך של מימן בליבה, כבר מוגדר מחוץ לסדרה הראשית. בכוכבים בעלי מסה קטנה, יתחיל בליבה היתוך הליום, אך תהליך זה יגרום לאי-יציבות הכוכב, ובסופו של דבר השכבות החיצוניות של הכוכב יתפזרו, כאשר הוא משאיר מאחוריו לא יותר מננס לבן. כוכבים קטנים במיוחד, בעלי מסה של פחות מחצי מסת שמש, לאחר סיום היתוך מימן יגוועו לאט. גורלם של כוכבים אלה מעולם לא נצפה על ידי האסטרונומים, מכיוון שאורך החיים של כוכבים נמוכי מסה גדול מגיל היקום הנראה. בכוכבים בינוניים, שמסתם כחצי מסת שמש ועד כ-1.4 מסות שמש (גבול צ'נדראסקאר), לאחר שלב הענק האדום, כשיגמר המימן במעטפת הכוכב, הם יתחילו לקרוס לתוך עצמם, עד שהתנאים בליבה יהיו מתאימים להיתוך הליום לפחמן. בשלב זה הכוכב יתחמם יותר ויותר, יתרחב במה שקרוי הבזק הליום, וכשיגמר ההליום, הכוכב ישיל את שכבותיו החיצוניות, שתהפוכנה לערפילית פלנטרית, ליבת הכוכב הפחמנית תקרוס ותהפוך לננס לבן, העשוי ברובו מחומר דחוס ביותר - קובייה בגודל סנטימטר אחד שוקלת כמה טונות. בכוכבים מאסיביים, אשר מסתם עולה על גבול צ'נדראסקאר, לאחר סיום תהליכי היתוך ההליום שתוארו לעיל הכוכב יתכווץ בשנית והטמפרטורה בליבה שלו תגדל עוד יותר. עקב הטמפרטורה הגבוהה, יתחילו בליבה תהליכים גרעיניים נוספים, בהם ייווצרו יסודות כמו חמצן, מגנזיום, צורן, עד לברזל. למעשה, הכוכב יהפוך למורכב משכבות-שכבות של יסודות שונים, בדומה לקליפות בצל. מסתה של ליבת הברזל תלך ותגדל, וכאשר היא תעבור על גבול צ'נדראסקאר, תתכווץ הליבה במהירות והשכבות החיצוניות של הכוכב תועפנה לחלל בפיצוץ סופרנובה מסוג II. הכוכב עצמו יקרוס לכוכב נייטרונים, או, אם מסתו תעלה על שלוש מסות שמש (גבול אופנהיימר-וולקוף), הוא יקרוס מעבר לכך, ויהפוך לחור שחור. מיון ומאפיינים של כוכבים מדידת מרחקם, מסתם, בהירותם והרכבם הכימי של כוכבים הייתה תהליך רב שלבי. במסגרת התהליך נאספו קודם לכן נתונים עבור כוכבים סמוכים וההרכב הכימי של המעטפת החיצונית. נתונים אלו איפשרו את סיווג הכוכבים על פי הספקטרום שלהם והסקת מסקנות לגבי בהירות ומסה של כוכבים רחוקים יותר. מדידת מרחק מרחק אל כוכבים סמוכים ניתן לחישוב ישיר ומדויק בשיטת הפרלקסה. מדידה מדויקת עד כדי 1% אפשרית לכ-100 מיליון כוכבים, ועבור 200 מיליון נוספים בדיוק העולה על 10%. את מרחקם של כוכבים רחוקים יותר ניתן להעריך על ידי השוואת עוצמת האור הנצפית לעומת העוצמה המקורית שצפויה עבור הסוג הספקטרלי (השיטה מבוארת בערך נר תקני) של הכוכב. עם זאת שיטה זו אינה חסינת טעויות, מאחר שענני אבק בין מערכת השמש לכוכב מפחיתים את עוצמת ההארה שנצפית וגורמים לחישוב מרחק גדול יותר מאשר המרחק בפועל. מדידת מסה עבור כוכבים כפולים, ידיעת שלושה פרמטרים די בה על מנת לדעת את המסה הכוללת של שניהם () בהשוואה למסת השמש. יש לדעת את זמן ההקפה (t), ממוצע המרחק ביניהם (d) והמרחק אליהם (D). שלושה גדלים אלו קלים למדידה עבור מערכות כוכבים כפולים קרובים די הצורך. ישנם כ-50 מיליון מערכות כפולות קרובות די הצורך. חישוב מסת המערכת - שני הכוכבים - נעשית לפי הנוסחה בתוספת מדידת מיקום מרכז המסה של המערכת ניתן לחשב מה יחס המסות בין כוכבי הזוג, וכתוצאה את מסת כל אחד מהכוכבים בצמד. כעת ביכולתנו למצוא מה הקשר בין סוגי כוכבים למסה שלהם, וכך להעריך מהי המסה של כוכב שאינו חלק ממערכת כוכב כפול. סוגים ספקטרליים של כוכבים מיון הכוכבים לסוגים ושנים עבר התקדמות מרשימה לאחר המצאת המצלמה ויצירת האפשרות לצלם את הספקטרום של כוכבים שונים. על ידי שימוש בחוק וין ועל סמך האור המתקבל מן הכוכבים ניתן לגלות מה טמפרטורת פני השטח (פוטוספרה) שלהם. מהשוואת הקווים הספקטרליים ניתן לגלות אילו חומרים אופפים את הכוכבים ומידע רב נוסף. בשנת 1910 האסטרונומים איינר הרצשפרונג והנרי נוריס ראסל הציעו ופיתחו בנפרד זה מזה את הדיאגרמה בה סיווגו לפי מאפייניהם הספקטרליים. הטיפוסים הספקטרליים הם: O, B, A, F, G, K, M (ניתן לזכור את הסוגים בעזרת המנמוניקה Oh, Be A Fine Girl, Kiss Me). בנוסף לכך כל טיפוס מחולק ל-10 תת-טיפוסים, כאשר כל תת-טיפוס מסומן בספרה מ-0 עד 9. כך, למשל, הטיפוס הספקטרלי של השמש הוא G2. הסיבה לכך שהכוכבים נראים אדומים או כחולים אך לא ירוקים היא משום שכוכבים אדומים פולטים אנרגיה בתחום תת אדום וחלקה בתחום הצבע האדום הנראה לעין, כוכבים כחולים פולטים אנרגיה בטווח uv וחלקה בתחום הצבע הכחול הנראה לעין, אולם כוכבים אשר פולטים אנרגיה בכל הטווח הנראה, לא יראו ירוקים שזה אורך הגל במרכז הספקטרום כי אם לבנים שמכילים את כל אורכי האור הנראה. על מנת להבדיל בין כוכבים בעלי סיווג זהה אך בשלב שונה בהתפתחותם חולקה הדיאגרמה ל"ענפים מאוזנים". כך כוכב הנמצא בשלב היתוך המימן כמו השמש נמצא באזור שנקרא הסדרה הראשית - וזהו ענף V. בעוד כ-5 מיליארד שנים השמש תהפוך לענק אדום, ואז היא תעבור לענף III (ענקים). נוסף על כך ישנם כוכבים המציגים שלבים קצרים בחיי הכוכב (מיליוני שנים ספורות) או כוכבים שמציגים תכונות שלא מיוצגות בדיאגרמה ולכן קיבלו כינויים נוספים כמו כוכבי T בשור ומשתנים קפאידים. אמונות עתיקות בכוכבים בהלכה היהודית הפסוק "לא תעשון אִתי" פורש על ידי חז"ל כמקור לאיסור ליצור תבליט של כוכבים. ישנה מחלוקת האם גם ציור או תחריט של כוכבים בכלל האיסור, או רק תבליט. שיום להבדיל מכוכבי לכת של מערכת השמש שמתגלים עם שיפור הטלסקופים, האיגוד האסטרונומי הבינלאומי לא מעניק שמות לכוכבים. שם בעל משמעות, לרוב בערבית קיים רק למספר מוגבל של כוכבים בהירים במידה כזו שהוענקו להם שמות זה מכבר (בדר"כ אלו הכוכבים הראשיים - α של הקבוצה, למשל ביטלג'וז). ראו גם נצנוץ קבוצת כוכבים קישורים חיצוניים הערות שוליים גרמי שמיים מקורות אור

כוכב (או שמש) הוא גרם שמיים דמוי-כדור המורכב מחומר במצב צבירה פלזמה וגז. כוכב, בניגוד לכוכב לכת, מפיק קרינה משל עצמו על ידי היתוך גרעיני ופולט אותה לחלל החיצון. מקורה של האנרגיה המשתחררת מכוכבים הוא בהיתוך גרעיני, והיא נפלטת לחלל בצורת קרינה אלקטרומגנטית וחלקיקי נייטרינו.לפי הערכות, ביקום הנראה יש בקירוב כוכבים. הערכות אחרות מדברות על לפחות כוכבים. הכוכב הקרוב אלינו, מחוץ למערכת השמש, הוא פרוקסימה קנטאורי (לטינית: proximus - "קרוב"), הנמצא במרחק של 4.22 שנות אור מאיתנו. למעשה כמעט כל גרמי השמיים שמסוגלים לראות בלילה בכיפת השמיים הם שמשות, מלבד כוכבי לכת הנמצאים במערכת השמש שלנו.הכוכבים יכולים להיות בגדלים שונים, מננסים אדומים שרדיוסם הוא רק כפליים הרדיוס של כוכב הלכת צדק, ועד ענקים אדומים, ענקים כחולים ועל-ענקים, אשר רדיוסם גדול פי 1,000 מרדיוס השמש. את המסה של כוכבים נהוג למדוד ביחידה "מסת שמש". מסת שמש אחת היא המסה של השמש במערכת השמש (סול) - 1.989x1030 ק"ג. מסתו של כוכב סדרה ראשית נעה מ-0.08 מסות שמש (מתחת לגבול זה נמצאים ננסים חומים) ועד 100–150 מסות שמש. הכוכב המסיבי ביותר שנצפה עד ל-2016 הוא R136a1 ומסתו 265 מסות שמש.חלק מהכוכבים נמצאים במערכת כפולה עם כוכבים אחרים. קיימות גם קבוצות גדולות יותר של כוכבים, אשר מכונים צבירי כוכבים. ישנם צבירי כוכבים מפוזרים, כמו הפליאדות (Pleiades) או ההיאדות (Hyades) שליד הקבוצה שור (Taurus), וישנם צבירים כדוריים, המורכבים בדרך כלל מכוכבים ותיקים (כוכבי דור שני, Population II). הכוכבים ביקום אינם מפולגים באופן אחיד, אלא נוטים להצטבר במבנים הנקראים גלקסיות, שבתורן מאורגנות במבנים של צבירי גלקסיות וצבירי על.הולדתם, מהלך חייהם ומותם של הכוכביםהכוכבים נולדים בתוך עננים מולקולריים של מימן, כאשר התפרצות סופרנובה או התנגשות בין שני עננים מולקולריים גורמת לדחיסת חלקים בתוך הענן ומתחיל תהליך בו כל אחד מאזורים אלו נמשך אל מרכז המסה של עצמו ומתכווץ, ובשל הדחיסה מתחממת ליבתו של האזור. שלב זה מכונה קדם-כוכב. הקדם-כוכב ממשיך להתכווץ בהדרגה תחת כבידה עצמית, והטמפרטורה בליבתו ממשיכה לעלות, עד שהיא גבוהה דיה להתחלת תהליכי היתוך גרעיני בליבת הכוכב המפיקים אנרגיה רבה ופועלים כנגד ההתכווצות, וכך נוצר כוכב יציב, ובמקרה של כוכבים גדולים במיוחד - כוכב פועם.הכוכב מבלה את מרבית חייו כשבליבתו מותך מימן להליום. שלב זה מכונה השלב בו הכוכב נמצא בסדרה הראשית, ויהיה יציב במידה רבה. משך זמן שהותו של הכוכב על הסדרה הראשית נקבע על-פי מסתו, כאשר כוכבים בעלי מסה קטנה, כגון הננסים האדומים, יכולים להישאר על הסדרה במשך עשרות או אף מאות מיליארדי שנים, ואילו כוכבים מאסיביים מאוד מגיעים תוך מיליוני שנים בלבד למצב בו הצטברות ההליום בליבה מגיעה להיתוך ומתחילה את השלב הבא. כוכב ממוצע, הדומה לשמש שלנו יימצא על הסדרה הראשית כ-10 מיליארד שנה.אחרי שהמימן בליבת הכוכב אוזל, מתחיל היתוך של הליום בליבה. היתוך ההליום מחמם את מעטפת המימן הסמוכה לליבה ומתחיל היתוך מימן מסביב לליבה. ההיתוך במעטפת מנפח מאוד את הכוכב, אך טמפרטורת פני שטחו יורדת – הכוכב הופך לענק אדום שטמפרטורת פני השטח שלו נמוכה. לאחר שלב זה, המשך חייו של הכוכב תלוי במסתו של הכוכב, ובמקרה של מערכת של כוכב כפול - גם במצב התפתחות של בן זוגו. הכוכב, שחדל מהיתוך של מימן בליבה, כבר מוגדר מחוץ לסדרה הראשית.בכוכבים בעלי מסה קטנה, יתחיל בליבה היתוך הליום, אך תהליך זה יגרום לאי-יציבות הכוכב, ובסופו של דבר השכבות החיצוניות של הכוכב יתפזרו, כאשר הוא משאיר מאחוריו לא יותר מננס לבן. כוכבים קטנים במיוחד, בעלי מסה של פחות מחצי מסת שמש, לאחר סיום היתוך מימן יגוועו לאט. גורלם של כוכבים אלה מעולם לא נצפה על ידי האסטרונומים, מכיוון שאורך החיים של כוכבים נמוכי מסה גדול מגיל היקום הנראה.בכוכבים בינוניים, שמסתם כחצי מסת שמש ועד כ-1.4 מסות שמש (גבול צ'נדראסקאר), לאחר שלב הענק האדום, כשיגמר המימן במעטפת הכוכב, הם יתחילו לקרוס לתוך עצמם, עד שהתנאים בליבה יהיו מתאימים להיתוך הליום לפחמן. בשלב זה הכוכב יתחמם יותר ויותר, יתרחב במה שקרוי הבזק הליום, וכשיגמר ההליום, הכוכב ישיל את שכבותיו החיצוניות, שתהפוכנה לערפילית פלנטרית, ליבת הכוכב הפחמנית תקרוס ותהפוך לננס לבן, העשוי ברובו מחומר דחוס ביותר - קובייה בגודל סנטימטר אחד שוקלת כמה טונות.בכוכבים מאסיביים, אשר מסתם עולה על גבול צ'נדראסקאר, לאחר סיום תהליכי היתוך ההליום שתוארו לעיל הכוכב יתכווץ בשנית והטמפרטורה בליבה שלו תגדל עוד יותר. עקב הטמפרטורה הגבוהה, יתחילו בליבה תהליכים גרעיניים נוספים, בהם ייווצרו יסודות כמו חמצן, מגנזיום, צורן, עד לברזל. למעשה, הכוכב יהפוך למורכב משכבות-שכבות של יסודות שונים, בדומה לקליפות בצל. מסתה של ליבת הברזל תלך ותגדל, וכאשר היא תעבור על גבול צ'נדראסקאר, תתכווץ הליבה במהירות והשכבות החיצוניות של הכוכב תועפנה לחלל בפיצוץ סופרנובה מסוג II. הכוכב עצמו יקרוס לכוכב נייטרונים, או, אם מסתו תעלה על שלוש מסות שמש (גבול אופנהיימר-וולקוף), הוא יקרוס מעבר לכך, ויהפוך לחור שחור.מיון ומאפיינים של כוכביםמדידת מרחקם, מסתם, בהירותם והרכבם הכימי של כוכבים הייתה תהליך רב שלבי. במסגרת התהליך נאספו קודם לכן נתונים עבור כוכבים סמוכים וההרכב הכימי של המעטפת החיצונית. נתונים אלו איפשרו את סיווג הכוכבים על פי הספקטרום שלהם והסקת מסקנות לגבי בהירות ומסה של כוכבים רחוקים יותר.מדידת מרחקמרחק אל כוכבים סמוכים ניתן לחישוב ישיר ומדויק בשיטת הפרלקסה. מדידה מדויקת עד כדי 1% אפשרית לכ-100 מיליון כוכבים, ועבור 200 מיליון נוספים בדיוק העולה על 10%.את מרחקם של כוכבים רחוקים יותר ניתן להעריך על ידי השוואת עוצמת האור הנצפית לעומת העוצמה המקורית שצפויה עבור הסוג הספקטרלי (השיטה מבוארת בערך נר תקני) של הכוכב. עם זאת שיטה זו אינה חסינת טעויות, מאחר שענני אבק בין מערכת השמש לכוכב מפחיתים את עוצמת ההארה שנצפית וגורמים לחישוב מרחק גדול יותר מאשר המרחק בפועל.מדידת מסהעבור כוכבים כפולים, ידיעת שלושה פרמטרים די בה על מנת לדעת את המסה הכוללת של שניהם () בהשוואה למסת השמש. יש לדעת את זמן ההקפה (t), ממוצע המרחק ביניהם (d) והמרחק אליהם (D). שלושה גדלים אלו קלים למדידה עבור מערכות כוכבים כפולים קרובים די הצורך. ישנם כ-50 מיליון מערכות כפולות קרובות די הצורך.חישוב מסת המערכת - שני הכוכבים - נעשית לפי הנוסחה בתוספת מדידת מיקום מרכז המסה של המערכת ניתן לחשב מה יחס המסות בין כוכבי הזוג, וכתוצאה את מסת כל אחד מהכוכבים בצמד.כעת ביכולתנו למצוא מה הקשר בין סוגי כוכבים למסה שלהם, וכך להעריך מהי המסה של כוכב שאינו חלק ממערכת כוכב כפול.סוגים ספקטרליים של כוכביםמיון הכוכבים לסוגים ושנים עבר התקדמות מרשימה לאחר המצאת המצלמה ויצירת האפשרות לצלם את הספקטרום של כוכבים שונים. על ידי שימוש בחוק וין ועל סמך האור המתקבל מן הכוכבים ניתן לגלות מה טמפרטורת פני השטח (פוטוספרה) שלהם. מהשוואת הקווים הספקטרליים ניתן לגלות אילו חומרים אופפים את הכוכבים ומידע רב נוסף. בשנת 1910 האסטרונומים איינר הרצשפרונג והנרי נוריס ראסל הציעו ופיתחו בנפרד זה מזה את הדיאגרמה בה סיווגו לפי מאפייניהם הספקטרליים.הטיפוסים הספקטרליים הם: O, B, A, F, G, K, M (ניתן לזכור את הסוגים בעזרת המנמוניקה Oh, Be A Fine Girl, Kiss Me). בנוסף לכך כל טיפוס מחולק ל-10 תת-טיפוסים, כאשר כל תת-טיפוס מסומן בספרה מ-0 עד 9. כך, למשל, הטיפוס הספקטרלי של השמש הוא G2.הסיבה לכך שהכוכבים נראים אדומים או כחולים אך לא ירוקים היא משום שכוכבים אדומים פולטים אנרגיה בתחום תת אדום וחלקה בתחום הצבע האדום הנראה לעין, כוכבים כחולים פולטים אנרגיה בטווח uv וחלקה בתחום הצבע הכחול הנראה לעין, אולם כוכבים אשר פולטים אנרגיה בכל הטווח הנראה, לא יראו ירוקים שזה אורך הגל במרכז הספקטרום כי אם לבנים שמכילים את כל אורכי האור הנראה.על מנת להבדיל בין כוכבים בעלי סיווג זהה אך בשלב שונה בהתפתחותם חולקה הדיאגרמה ל"ענפים מאוזנים". כך כוכב הנמצא בשלב היתוך המימן כמו השמש נמצא באזור שנקרא הסדרה הראשית - וזהו ענף V. בעוד כ-5 מיליארד שנים השמש תהפוך לענק אדום, ואז היא תעבור לענף III (ענקים).נוסף על כך ישנם כוכבים המציגים שלבים קצרים בחיי הכוכב (מיליוני שנים ספורות) או כוכבים שמציגים תכונות שלא מיוצגות בדיאגרמה ולכן קיבלו כינויים נוספים כמו כוכבי T בשור ומשתנים קפאידים.אמונות עתיקות בכוכביםבהלכה היהודית הפסוק "לא תעשון אִתי" פורש על ידי חז"ל כמקור לאיסור ליצור תבליט של כוכבים. ישנה מחלוקת האם גם ציור או תחריט של כוכבים בכלל האיסור, או רק תבליט.שיוםלהבדיל מכוכבי לכת של מערכת השמש שמתגלים עם שיפור הטלסקופים, האיגוד האסטרונומי הבינלאומי לא מעניק שמות לכוכבים. שם בעל משמעות, לרוב בערבית קיים רק למספר מוגבל של כוכבים בהירים במידה כזו שהוענקו להם שמות זה מכבר (בדר"כ אלו הכוכבים הראשיים - α של הקבוצה, למשל ביטלג'וז).ראו גםנצנוץקבוצת כוכביםקישורים חיצונייםהערות שולייםגרמי שמייםמקורות אור

853

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%99%D7%A5

קיץ

עונת הקיץ היא אחת מארבע עונות השנה והחמה שבהן. הקיץ מתחיל בתום עונת המעבר אביב ומסתיים עם תחילת עונת המעבר סתיו. בלוח השנה הגרגוריאני עונת הקיץ מתפרשת על-פני החודשים יוני, יולי ואוגוסט בחצי-הכדור הצפוני, ועל-פני החודשים דצמבר, ינואר ופברואר בחצי-הכדור הדרומי. המילה קיץ משמשת גם לתיאור פירות בגמר הבשלתם, ובייחוד תאנים שאכן מבשילות בעונה הזאת. תקופת הקיץ בלוח השנה לפי ההגדרה האסטרונומית, הקיץ מתחיל בימי ההיפוך שבהם היום הוא הארוך ביותר בשנה, ומכאן שהלילה הוא הקצר ביותר בשנה, ונגמר בימי השוויון שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה. בחצי הכדור הצפוני הקיץ מתחיל ב-21 ביוני ונגמר ב-22 בספטמבר. בלשון חז"ל הקיץ נקרא תקופת תמוז. קיץ אוסטרלי בחצי הכדור הדרומי הקיץ מתחיל ב-21 בדצמבר ונגמר ב-20 במרץ. לשם הפשטות, יש מחשיבים כקיץ את החודשים יוני, יולי ואוגוסט בחצי הכדור הצפוני ואת החודשים דצמבר, ינואר ופברואר בחצי הדרומי. מזג האוויר בקיץ מזג האוויר בקיץ הוא החם ביותר. בחלק מהאזורים הממוזגים והסובטרופיים, הקיץ הוא העונה הרטובה ורוב המשקעים יורדים בו. באזורי אקלים אחרים, באקלים הים תיכוני למשל, הקיץ היא העונה היבשה שכמעט תמיד נטולה משקעים. תופעות קיציות ישנן מספר תופעות המתרחשות בימי הקיץ. שמש חצות היא תופעת טבע המתרחשת בחודשי הקיץ בקווי רוחב בסביבת החוג הארקטי וצפונה לו ובסביבת החוג האנטארקטי ודרומה לו, ובה השמש נראית בחצות הליל. משולש הקיץ הוא מערך דמיוני של שלושה כוכבים בהירים המופיעים בעונת הקיץ של חצי הכדור הצפוני. הציפורים בקיץ בקיץ מסתיימת עונת הקינון של הציפורים באזורים הצפוניים של כדור הארץ. בעונה זו רבות מהציפורים מתחילות בנדידה דרומה אל מקומות החריפה שלהן באזורים בעלי אקלים ממוזגים יותר. חופשת הקיץ בישראל ובמדינות רבות אחרות בחצי הכדור הצפוני, חלה בחודשי הקיץ יולי ואוגוסט תקופת החופשה מבית הספר, אשר מכונה "החופש הגדול". תקופה זו מפרידה בין שנת לימודים אחת לרעותה. כמו כן, בקיץ מתחילה גם עונת הרחצה בים ובבריכות שחייה. בתקופה זו ילדים רבים יוצאים למחנה קיץ ולקייטנות. עונת המלפפונים הוא תיאור שיא עונת הקיץ, שבה מרבית האוכלוסייה (ובכלל זאת פוליטיקאים ואנשי עסקים) נמצאת בחופשה וליגות הספורט הבכירות נמצאות בפגרה, וכמעט אין אירועים המעוררים את עניין הציבור וכלי התקשורת נאלצים לעסוק בעניינים זוטרים. הקיץ בישראל בישראל, שבה האקלים הוא ים תיכוני, הקיץ הוא העונה החמה והיבשה ביותר. בעונה זו רוב הצמחייה (למעט עצים וצמחים רב-עונתיים) והשדות הופכים למרבדים צהובים של קוצים וגבעולים יבשים. בתקופת הקיץ מבשילים יבולי השדה (בעיקר דגנים) ועצי פרי רבים. הקיץ הישראלי ארוך מאוד ומלווה בשליטתה של הרמה הסובטרופית. זו חוסמת את אפיק הרום ומעודדת שקיעת אוויר ומכאן שהיא מונעת כל אפשרות לירידת משקעים. ליגת הקיץ הישראלית היא ליגת כדורסל המשוחקת בישראל בחודשי הקיץ בזמן הפגרה בין העונות. ראו גם מכת חום להיט קיץ קישורים חיצוניים היום הראשון של הקיץ באתר Weather2day מאפייני עונת הקיץ באתר Israel weather הערות שוליים עונות השנה

עונת הקיץ היא אחת מארבע עונות השנה והחמה שבהן. הקיץ מתחיל בתום עונת המעבר אביב ומסתיים עם תחילת עונת המעבר סתיו.בלוח השנה הגרגוריאני עונת הקיץ מתפרשת על-פני החודשים יוני, יולי ואוגוסט בחצי-הכדור הצפוני, ועל-פני החודשים דצמבר, ינואר ופברואר בחצי-הכדור הדרומי.המילה קיץ משמשת גם לתיאור פירות בגמר הבשלתם, ובייחוד תאנים שאכן מבשילות בעונה הזאת.תקופת הקיץ בלוח השנה לפי ההגדרה האסטרונומית, הקיץ מתחיל בימי ההיפוך שבהם היום הוא הארוך ביותר בשנה, ומכאן שהלילה הוא הקצר ביותר בשנה, ונגמר בימי השוויון שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה. בחצי הכדור הצפוני הקיץ מתחיל ב-21 ביוני ונגמר ב-22 בספטמבר. בלשון חז"ל הקיץ נקרא תקופת תמוז.קיץ אוסטרלי בחצי הכדור הדרומי הקיץ מתחיל ב-21 בדצמבר ונגמר ב-20 במרץ. לשם הפשטות, יש מחשיבים כקיץ את החודשים יוני, יולי ואוגוסט בחצי הכדור הצפוני ואת החודשים דצמבר, ינואר ופברואר בחצי הדרומי.מזג האוויר בקיץמזג האוויר בקיץ הוא החם ביותר. בחלק מהאזורים הממוזגים והסובטרופיים, הקיץ הוא העונה הרטובה ורוב המשקעים יורדים בו. באזורי אקלים אחרים, באקלים הים תיכוני למשל, הקיץ היא העונה היבשה שכמעט תמיד נטולה משקעים.תופעות קיציותישנן מספר תופעות המתרחשות בימי הקיץ.שמש חצות היא תופעת טבע המתרחשת בחודשי הקיץ בקווי רוחב בסביבת החוג הארקטי וצפונה לו ובסביבת החוג האנטארקטי ודרומה לו, ובה השמש נראית בחצות הליל.משולש הקיץ הוא מערך דמיוני של שלושה כוכבים בהירים המופיעים בעונת הקיץ של חצי הכדור הצפוני.הציפורים בקיץבקיץ מסתיימת עונת הקינון של הציפורים באזורים הצפוניים של כדור הארץ. בעונה זו רבות מהציפורים מתחילות בנדידה דרומה אל מקומות החריפה שלהן באזורים בעלי אקלים ממוזגים יותר.חופשת הקיץבישראל ובמדינות רבות אחרות בחצי הכדור הצפוני, חלה בחודשי הקיץ יולי ואוגוסט תקופת החופשה מבית הספר, אשר מכונה "החופש הגדול". תקופה זו מפרידה בין שנת לימודים אחת לרעותה. כמו כן, בקיץ מתחילה גם עונת הרחצה בים ובבריכות שחייה. בתקופה זו ילדים רבים יוצאים למחנה קיץ ולקייטנות.עונת המלפפונים הוא תיאור שיא עונת הקיץ, שבה מרבית האוכלוסייה (ובכלל זאת פוליטיקאים ואנשי עסקים) נמצאת בחופשה וליגות הספורט הבכירות נמצאות בפגרה, וכמעט אין אירועים המעוררים את עניין הציבור וכלי התקשורת נאלצים לעסוק בעניינים זוטרים.הקיץ בישראלבישראל, שבה האקלים הוא ים תיכוני, הקיץ הוא העונה החמה והיבשה ביותר. בעונה זו רוב הצמחייה (למעט עצים וצמחים רב-עונתיים) והשדות הופכים למרבדים צהובים של קוצים וגבעולים יבשים. בתקופת הקיץ מבשילים יבולי השדה (בעיקר דגנים) ועצי פרי רבים.הקיץ הישראלי ארוך מאוד ומלווה בשליטתה של הרמה הסובטרופית. זו חוסמת את אפיק הרום ומעודדת שקיעת אוויר ומכאן שהיא מונעת כל אפשרות לירידת משקעים.ליגת הקיץ הישראלית היא ליגת כדורסל המשוחקת בישראל בחודשי הקיץ בזמן הפגרה בין העונות.ראו גם מכת חום להיט קיץקישורים חיצוניים היום הראשון של הקיץ באתר Weather2day מאפייני עונת הקיץ באתר Israel weatherהערות שולייםעונות השנה

858

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94%20%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%AA

שירה אפית

שירה אפית (או אֶפּוֹס, וכן שירת עלילה בעברית) היא סוגה (ז'אנר) של שירה נרטיבית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל-פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית. עלילות גילגמש' הוא האפוס הענק הראשון בתולדות הציוויליזציה. דוגמאות קלאסיות לשירה אפית הן ה"איליאדה" וה"אודיסיאה" מאת הומרוס, וה"איניאיס" מאת ורגיליוס (שחיבר את יצירתו בעקבות הומרוס כמתחרה ולא כמחקה), הנחשבים לפסגת השירה הקלאסית (היוונית והרומאית). בימי הביניים חוברו האפוסים "ביאוולף" האנגלי, "שיר אודות סיד שלי" הספרדי, "שירת רולאן" הצרפתי, ו-"שירת הניבלוגים" הגרמני, יצירות מרכזיות בספרות האירופאית עד לרנסאנס. בתקופת הרנסאנס חוברו אפוסים שצירפו את המסורת הקלאסית ומסורת הרומנסה, ביניהם "אורלנדו המטורף" מאת אריוסטו, "ירושלים המשוחררת" מאת טאסו, "הלוזיאדות" מאת קמואש, ו-"מלכת הפיות" מאת אדמונד ספנסר, שהיו נכסי צאן וברזל של הספרות האירופאית עד לאמצע המאה ה-19. במאה ה-17 חובר האפוס הדתי הנשגב "גן העדן האבוד" מאת המשורר האנגלי ג'ון מילטון, שנחשב למיצוי הז'אנר ולפסגתו. סוגת האפוס נחשבה במערב, הן על ידי גדולי המשוררים והן על ידי מבקרים, לסוגת השירה הנעלה ביותר, ולמסורת המעבירה מוסר נעלה. מהמאה ה-18 ואילך, עם מהפיכת הנאורות, ככל שאנשים התרחקו ממסורתם, כן חוברו פחות אפוסים חדשים, והשפעתם הלכה ופחתה. גם במקרא ישנם קטעים המזוהים בחקר המקרא כשירה אפית כמו ספר שמואל, ספר איוב ושירת דבורה. לטענת הפרופ' משה דוד קאסוטו, דוגמאות אלו וכן רסיסי שירות נוספות במקרא גופו מעידים על קיומה של שירת עלילה (שירה אפית) קדומה שהתקיימה בישראל קודם העלאת המקרא על הכתב. בתקופה ההשכלה חוברו אפוסים תנכיים רבים על ידי משוררים עבריים, ביניהם "שירי תפארת" מאת נפתלי הרץ וייזל, "ניר דוד" מאת שלום הכהן, ו-"אהבת דוד ומיכל" מאת יל"ג, יצירות דידקטיות למדי. כיום המונח אפוס משמש עדיין לתיאור יצירות ספרותיות או קולנועיות עצומות ממדים המתארות מעשי גבורה ואירועים היסטוריים רחבי היקף. ראו גם מונחים בפולקלור טורקוואטו טאסו אדמונד ספנסר ג'ון מילטון קישורים חיצוניים הערות שוליים אפית פולקלור

שירה אפית (או אֶפּוֹס, וכן שירת עלילה בעברית) היא סוגה (ז'אנר) של שירה נרטיבית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל-פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית. עלילות גילגמש' הוא האפוס הענק הראשון בתולדות הציוויליזציה. דוגמאות קלאסיות לשירה אפית הן ה"איליאדה" וה"אודיסיאה" מאת הומרוס, וה"איניאיס" מאת ורגיליוס (שחיבר את יצירתו בעקבות הומרוס כמתחרה ולא כמחקה), הנחשבים לפסגת השירה הקלאסית (היוונית והרומאית). בימי הביניים חוברו האפוסים "ביאוולף" האנגלי, "שיר אודות סיד שלי" הספרדי, "שירת רולאן" הצרפתי, ו-"שירת הניבלוגים" הגרמני, יצירות מרכזיות בספרות האירופאית עד לרנסאנס. בתקופת הרנסאנס חוברו אפוסים שצירפו את המסורת הקלאסית ומסורת הרומנסה, ביניהם "אורלנדו המטורף" מאת אריוסטו, "ירושלים המשוחררת" מאת טאסו, "הלוזיאדות" מאת קמואש, ו-"מלכת הפיות" מאת אדמונד ספנסר, שהיו נכסי צאן וברזל של הספרות האירופאית עד לאמצע המאה ה-19. במאה ה-17 חובר האפוס הדתי הנשגב "גן העדן האבוד" מאת המשורר האנגלי ג'ון מילטון, שנחשב למיצוי הז'אנר ולפסגתו. סוגת האפוס נחשבה במערב, הן על ידי גדולי המשוררים והן על ידי מבקרים, לסוגת השירה הנעלה ביותר, ולמסורת המעבירה מוסר נעלה. מהמאה ה-18 ואילך, עם מהפיכת הנאורות, ככל שאנשים התרחקו ממסורתם, כן חוברו פחות אפוסים חדשים, והשפעתם הלכה ופחתה.גם במקרא ישנם קטעים המזוהים בחקר המקרא כשירה אפית כמו ספר שמואל, ספר איוב ושירת דבורה. לטענת הפרופ' משה דוד קאסוטו, דוגמאות אלו וכן רסיסי שירות נוספות במקרא גופו מעידים על קיומה של שירת עלילה (שירה אפית) קדומה שהתקיימה בישראל קודם העלאת המקרא על הכתב.בתקופה ההשכלה חוברו אפוסים תנכיים רבים על ידי משוררים עבריים, ביניהם "שירי תפארת" מאת נפתלי הרץ וייזל, "ניר דוד" מאת שלום הכהן, ו-"אהבת דוד ומיכל" מאת יל"ג, יצירות דידקטיות למדי.כיום המונח אפוס משמש עדיין לתיאור יצירות ספרותיות או קולנועיות עצומות ממדים המתארות מעשי גבורה ואירועים היסטוריים רחבי היקף.ראו גםמונחים בפולקלורטורקוואטו טאסואדמונד ספנסרג'ון מילטוןקישורים חיצונייםהערות שולייםאפיתפולקלור

863

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9C%D7%A6%D7%99%D7%94

סימולציה

סימולציה (או הדמיה) היא חיקוי של מציאות מורכבת באמצעות מודל מתאים. מטרת הסימולציה היא לייצג מאפיינים מסוימים בהתנהגותה של מערכת, למטרות שונות, כגון: בידור, לימוד והסבר, בדיקת מערכות בטרם ייושמו בפועל, קבלת תחזיות על התנהגות מערכות, אימון משתמשים עתידיים במערכת המדומה, ועוד. הסימולציה מוכרת מזה מאות שנים. כך למשל השתמשו מצביאים רבים בסימולציה (כאשר משטח כגון ארגז חול מייצג את השטח, וכלים שונים מייצגים את הכוחות הלוחמים) כדי לתכנן את קרבות עתידיים. במהלך המאה ה-20 התפתח תחום הסימולציה באופן משמעותי עם הופעת מודלים מתמטיים מחד גיסא ואפשרות השימוש במחשב מאידך גיסא. דוגמאות למצבים שבהם הסימולציה מועילה: חקר מציאות מורכבת באמצעים זולים יותר מאשר ביצוע ניסויים ממשיים על מציאות זו. דוגמה: סימולציה של פיצוץ גרעיני כתחליף לביצוע ממשי של הפיצוץ. בדיקת השערות שאי אפשר בשום אופן לבדוק באמצעות ניסוי. דוגמה: בדיקת השערות בקוסמולוגיה, כגון זו העוסקת במפץ הגדול או אחרת העוסקת באופן היווצרותם של כדור הארץ והירח. תרגול פעילות במצבים שונים, ובפרט מצבים מסוכנים, בלא שיהיה צורך לחוות ממש מצבים אלה. דוגמה: אימון טייסים באמצעות סימולטור טיסה או אימון לוחמים בסימולטור המדמה פעילות בשדה קרב. חקר פעילותם של מתקנים שונים בשלב התכנון של מתקנים כאלה, כדי לברר את התאמת התכנון למציאות הצפויה. דוגמה: סימולציה של פעולתו של קניון גדול, כדי לוודא שלא ייווצרו בו תורים ומוקדי לחץ וסיכון. טכניקות סימולציה לחיקוי המציאות, שבה יש מידה רבה של אקראיות, משמשות שיטות המתבססות על מספרים אקראיים, כגון שיטת מונטה-קרלו. פעמים אחרות מוקם מתקן פיזי המדמה את המציאות הממשית, ולעיתים משולב בסימולטור הפיזי מחשב המפקח על פעולתו. סימולציה של פיצוץ גרעיני, למשל, מבוצעת באמצעות מחשב-על, ואילו מדמה טיסה = סימולטור מורכב ממתקן המספק את התחושה של תא הטייס ומחשב המדמה את מצבי הטיסה המתורגלים. "משחק מלחמה" הוא דוגמה לסימולציה רבת משתתפים (Multiplayer), שבמסגרתה מתורגלים מצבי מלחמה שונים. חלק מהמשתתפים מתרגלים מצבים שלהם ייחשפו בזמן מלחמה, ומשתתפים אחרים מדמים את פעולות האויב. טכניקות סימולציה: סימולציה פיזית - סימולציה בה עצמים מחלפים אלמנטים מהמערכת המדומה. למשל, ההכנה למבצע צבאי בה חיילי פלסטיק המוזזים בארגז חול מייצגים כוחות צבאיים. סימולציה אינטראקטיבית - סימולציה שבה בני אדם לוקחים חלק בניסיון לחקות מצב אמיתי. לדוגמה, שחקני תיאטרון המבצעים חזרה גנרלית ללא קהל. סימולציה ממוחשבת - הדמיה בה מיוצגת המערכת האמיתית על-גבי מחשב. למשל, הדמיית התנהגות האטמוספירה כדי לחזות את מזג האוויר. סימולציה ממוחשבת יכולה להיות אינטראקטיבית או עצמאית. שימושי הסימולציה בידור משחקי מחשב רבים מבוססים על סימולציה של מצבים מציאותיים, כגון תוכניות מדמה טיסה, המציגות על-גבי המסך של המחשב האישי לוח שעונים של מטוס מדגם מסוים, כך שהמשתמש מסוגל לנווט את ה"מטוס" המוצג לו בנופים שונים. באופן דומה פועלים מדמים של כלי רכב אחרים. סימולציה מוחשית יותר מתבצעת במתקנים שנועדו לכך בגני שעשועים. סימולציה מסוג שונה נעשית במשחקים המבוססים על סימולציה של ניהול עיר או מדינה (SIM CITY). לימוד ואימון כשעלויות הלימוד על מכשיר אמיתי הן גבוהות במיוחד, או כרוכות בסיכון גבוה, ניתן להשתמש בסימולציה. כך למשל משתמשים במדמי טיסה כדי לאמן טייסים. בצורת אימון זו אין לא עלויות של דלק ולא סיכון לפגיעה פיזית במקרה של התרסקות. בדיקת מערכות בתעשיות שונות משתמשים בסימולציה כדי לבדוק התאמה של חלק לתפקידו, בטרם ייוצר החלק. סימולציה זו עשויה לחסוך עלויות רבות שהיו נובעות מייצור חלק, שהיה מתגלה בהמשך כלא-מתאים. למשל, בתעשיית הרכב ניתן לבדוק את מקדם הגרירה של צורות מעטפת שונות בעזרת סימולציה ממוחשבת, מבלי לייצר את הרכב בפועל ולנסותו. כך ניתן, בעלות נמוכה יחסית, לבדוק צורות רבות ושונות ולמצוא את המתאימה ביותר. בייצור כלי טיס החליפה הסימולציה הממוחשבת כמעט לחלוטין את מנהרת האוויר. מחקר בכימיה, פיזיקה ומדעים מדויקים אחרים, משתמשים בסימולציה כדי לגלות כיצד יתנהגו מערכות מסוימות במצבים שונים. מרבית המחקר ה"מעשי" בנוגע לראשית היקום, למשל, מתבסס על הדמיות שונות של המפץ הגדול. סימולציות של מערכות פיזיקליות משמשת גם בפיתוח נשק גרעיני. אפשרות השימוש במחשבים כדי לדמות ביקוע גרעיני הובילה להגבלות ייצוא שונות על רכיבי מחשב מצד ממשלת ארצות הברית. במדע המטאורולוגיה נעשה שימוש יומיומי בסימולציות במטרה לחזות באופן מדויק ככל האפשר את מזג האוויר. כלכלה ועסקים סימולציה של כוחות השוק השונים משמשת לעיתים בכלכלה ובקבלת החלטות עסקיות שונות. למשל, בעזרת סימולציה ניתן לבדוק אם עדיף להשתמש בתור אחד משותף עבור כל הכספרים בבנק, או בתור נפרד לכל כספר. תוכנת סימולציה לביצוע הסימולציה משתמשים פעמים רבות בתוכנות מחשב הנכתבות בשפות תכנות שנועדו למטרה זו (כגון Simula או SIMSCRIPT). שפות תכנות אלה הן משתי קטגוריות: שפות שנועדו לסימולציה בדידה, כלומר סימולציה שבה המודל מורכב מאוסף גדול של מאורעות בדידים, הקורים זה אחר זה או במקביל. שפות שנועדו לסימולציה רציפה, שבה המאורעות מתרחשים בצורה רציפה, ולכן מתוארים באמצעות אוסף של משוואות דיפרנציאליות. דוגמאות לתוכנות סימולציה: Arena, Anylogic, R, Excel מושגים קרובים ניסוי מחשבתי - זהו ניסיון לפתור בעיה מדעית מסוימת, או דווקא להציג בעיה מדעית מסוימת, שלא באמצעות ניסוי ממשי, אלא בכוח המחשבה והדמיון בלבד. קאטה - הקאטות משמשות לתרגול קרב באמנויות לחימה שונות. באמצעות סדרת טכניקות קבועה מראש המבוצעת כנגד יריב מדומה. דימות (או הדמאה) - יצירה של תמונה ממוחשבת ממקורות שונים. הדימות נעשים לצרכים רבים, ביניהם צרכים רפואיים (ראו למשל טומוגרפיה ממוחשבת) או צבאיים. ראו גם מציאות מדומה דיגיסקופיה קישורים חיצוניים הדמיה ממוחשבת בוויקיפדיה אתר ללימוד עצמי של מודלים בסימולציה בעזרת תוכנת הארנה, אתר מכון לב הערות שוליים חקר ביצועים

סימולציה (או הדמיה) היא חיקוי של מציאות מורכבת באמצעות מודל מתאים. מטרת הסימולציה היא לייצג מאפיינים מסוימים בהתנהגותה של מערכת, למטרות שונות, כגון: בידור, לימוד והסבר, בדיקת מערכות בטרם ייושמו בפועל, קבלת תחזיות על התנהגות מערכות, אימון משתמשים עתידיים במערכת המדומה, ועוד.הסימולציה מוכרת מזה מאות שנים. כך למשל השתמשו מצביאים רבים בסימולציה (כאשר משטח כגון ארגז חול מייצג את השטח, וכלים שונים מייצגים את הכוחות הלוחמים) כדי לתכנן את קרבות עתידיים. במהלך המאה ה-20 התפתח תחום הסימולציה באופן משמעותי עם הופעת מודלים מתמטיים מחד גיסא ואפשרות השימוש במחשב מאידך גיסא.דוגמאות למצבים שבהם הסימולציה מועילה: חקר מציאות מורכבת באמצעים זולים יותר מאשר ביצוע ניסויים ממשיים על מציאות זו. דוגמה: סימולציה של פיצוץ גרעיני כתחליף לביצוע ממשי של הפיצוץ. בדיקת השערות שאי אפשר בשום אופן לבדוק באמצעות ניסוי. דוגמה: בדיקת השערות בקוסמולוגיה, כגון זו העוסקת במפץ הגדול או אחרת העוסקת באופן היווצרותם של כדור הארץ והירח. תרגול פעילות במצבים שונים, ובפרט מצבים מסוכנים, בלא שיהיה צורך לחוות ממש מצבים אלה. דוגמה: אימון טייסים באמצעות סימולטור טיסה או אימון לוחמים בסימולטור המדמה פעילות בשדה קרב. חקר פעילותם של מתקנים שונים בשלב התכנון של מתקנים כאלה, כדי לברר את התאמת התכנון למציאות הצפויה. דוגמה: סימולציה של פעולתו של קניון גדול, כדי לוודא שלא ייווצרו בו תורים ומוקדי לחץ וסיכון.טכניקות סימולציה לחיקוי המציאות, שבה יש מידה רבה של אקראיות, משמשות שיטות המתבססות על מספרים אקראיים, כגון שיטת מונטה-קרלו. פעמים אחרות מוקם מתקן פיזי המדמה את המציאות הממשית, ולעיתים משולב בסימולטור הפיזי מחשב המפקח על פעולתו. סימולציה של פיצוץ גרעיני, למשל, מבוצעת באמצעות מחשב-על, ואילו מדמה טיסה = סימולטור מורכב ממתקן המספק את התחושה של תא הטייס ומחשב המדמה את מצבי הטיסה המתורגלים. "משחק מלחמה" הוא דוגמה לסימולציה רבת משתתפים (Multiplayer), שבמסגרתה מתורגלים מצבי מלחמה שונים. חלק מהמשתתפים מתרגלים מצבים שלהם ייחשפו בזמן מלחמה, ומשתתפים אחרים מדמים את פעולות האויב.טכניקות סימולציה: סימולציה פיזית - סימולציה בה עצמים מחלפים אלמנטים מהמערכת המדומה. למשל, ההכנה למבצע צבאי בה חיילי פלסטיק המוזזים בארגז חול מייצגים כוחות צבאיים. סימולציה אינטראקטיבית - סימולציה שבה בני אדם לוקחים חלק בניסיון לחקות מצב אמיתי. לדוגמה, שחקני תיאטרון המבצעים חזרה גנרלית ללא קהל. סימולציה ממוחשבת - הדמיה בה מיוצגת המערכת האמיתית על-גבי מחשב. למשל, הדמיית התנהגות האטמוספירה כדי לחזות את מזג האוויר. סימולציה ממוחשבת יכולה להיות אינטראקטיבית או עצמאית.שימושי הסימולציהבידורמשחקי מחשב רבים מבוססים על סימולציה של מצבים מציאותיים, כגון תוכניות מדמה טיסה, המציגות על-גבי המסך של המחשב האישי לוח שעונים של מטוס מדגם מסוים, כך שהמשתמש מסוגל לנווט את ה"מטוס" המוצג לו בנופים שונים. באופן דומה פועלים מדמים של כלי רכב אחרים. סימולציה מוחשית יותר מתבצעת במתקנים שנועדו לכך בגני שעשועים.סימולציה מסוג שונה נעשית במשחקים המבוססים על סימולציה של ניהול עיר או מדינה (SIM CITY).לימוד ואימוןכשעלויות הלימוד על מכשיר אמיתי הן גבוהות במיוחד, או כרוכות בסיכון גבוה, ניתן להשתמש בסימולציה. כך למשל משתמשים במדמי טיסה כדי לאמן טייסים. בצורת אימון זו אין לא עלויות של דלק ולא סיכון לפגיעה פיזית במקרה של התרסקות.בדיקת מערכותבתעשיות שונות משתמשים בסימולציה כדי לבדוק התאמה של חלק לתפקידו, בטרם ייוצר החלק. סימולציה זו עשויה לחסוך עלויות רבות שהיו נובעות מייצור חלק, שהיה מתגלה בהמשך כלא-מתאים. למשל, בתעשיית הרכב ניתן לבדוק את מקדם הגרירה של צורות מעטפת שונות בעזרת סימולציה ממוחשבת, מבלי לייצר את הרכב בפועל ולנסותו. כך ניתן, בעלות נמוכה יחסית, לבדוק צורות רבות ושונות ולמצוא את המתאימה ביותר.בייצור כלי טיס החליפה הסימולציה הממוחשבת כמעט לחלוטין את מנהרת האוויר.מחקרבכימיה, פיזיקה ומדעים מדויקים אחרים, משתמשים בסימולציה כדי לגלות כיצד יתנהגו מערכות מסוימות במצבים שונים. מרבית המחקר ה"מעשי" בנוגע לראשית היקום, למשל, מתבסס על הדמיות שונות של המפץ הגדול.סימולציות של מערכות פיזיקליות משמשת גם בפיתוח נשק גרעיני. אפשרות השימוש במחשבים כדי לדמות ביקוע גרעיני הובילה להגבלות ייצוא שונות על רכיבי מחשב מצד ממשלת ארצות הברית.במדע המטאורולוגיה נעשה שימוש יומיומי בסימולציות במטרה לחזות באופן מדויק ככל האפשר את מזג האוויר.כלכלה ועסקיםסימולציה של כוחות השוק השונים משמשת לעיתים בכלכלה ובקבלת החלטות עסקיות שונות. למשל, בעזרת סימולציה ניתן לבדוק אם עדיף להשתמש בתור אחד משותף עבור כל הכספרים בבנק, או בתור נפרד לכל כספר.תוכנת סימולציהלביצוע הסימולציה משתמשים פעמים רבות בתוכנות מחשב הנכתבות בשפות תכנות שנועדו למטרה זו (כגון Simula או SIMSCRIPT). שפות תכנות אלה הן משתי קטגוריות: שפות שנועדו לסימולציה בדידה, כלומר סימולציה שבה המודל מורכב מאוסף גדול של מאורעות בדידים, הקורים זה אחר זה או במקביל. שפות שנועדו לסימולציה רציפה, שבה המאורעות מתרחשים בצורה רציפה, ולכן מתוארים באמצעות אוסף של משוואות דיפרנציאליות.דוגמאות לתוכנות סימולציה: Arena, Anylogic, R, Excelמושגים קרובים ניסוי מחשבתי - זהו ניסיון לפתור בעיה מדעית מסוימת, או דווקא להציג בעיה מדעית מסוימת, שלא באמצעות ניסוי ממשי, אלא בכוח המחשבה והדמיון בלבד. קאטה - הקאטות משמשות לתרגול קרב באמנויות לחימה שונות. באמצעות סדרת טכניקות קבועה מראש המבוצעת כנגד יריב מדומה. דימות (או הדמאה) - יצירה של תמונה ממוחשבת ממקורות שונים. הדימות נעשים לצרכים רבים, ביניהם צרכים רפואיים (ראו למשל טומוגרפיה ממוחשבת) או צבאיים.ראו גםמציאות מדומהדיגיסקופיהקישורים חיצוניים הדמיה ממוחשבת בוויקיפדיה אתר ללימוד עצמי של מודלים בסימולציה בעזרת תוכנת הארנה, אתר מכון לבהערות שולייםחקר ביצועים

869

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%A8%D7%9D%20%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9D

גרם שמיים

גרם שָמַיִם (ברבים: גַּרְמֵי־שָמַיִם) הוא עצם טבעי משמעותי אשר מצוי בחלל. גרמי השמים מחולקים על ידי הקהילה האסטרונומית למספר קטגוריות משנה. תחום שמות גרמי השמיים וקטלוגם התפתח במהלך ההיסטוריה בד בבד עם התפתחות חקר האסטרונומיה. בעת העתיקה הוענקו שמות רק לשמש, לירח, לכמה מאות כוכבים ולכוכבי הלכת שנראו בקלות לעין אנושית. אך מספר העצמים שנצפו בחלל זינק במאות השנים האחרונות מכמה מאות ללמעלה ממיליארד, והוא ממשיך לגדול מדי שנה. מצב זה יצר את הצורך במערכת שיום סיסטמטית, שתאפשר לזהות עצמים אלה באופן חד משמעי. לעצמים שההתעניינות בהם גדולה יותר, מייחדים שמות ספציפיים. כיום, האיגוד האסטרונומי הבינלאומי מוכר על ידי האסטרונומים והמדענים ברחבי העולם כגוף בעל הסמכות הרשמית לשיום בפועל של גופים שמימיים. האיגוד יצר מספר מערכות נומנקלטורה סיסטמטיות עבור הגופים השמימיים השונים. מערכת השמש גופים פשוטים גופים מורכבים ראו גם גרם שמים עמוק קישורים חיצוניים

גרם שָמַיִם (ברבים: גַּרְמֵי־שָמַיִם) הוא עצם טבעי משמעותי אשר מצוי בחלל. גרמי השמים מחולקים על ידי הקהילה האסטרונומית למספר קטגוריות משנה.תחום שמות גרמי השמיים וקטלוגם התפתח במהלך ההיסטוריה בד בבד עם התפתחות חקר האסטרונומיה.בעת העתיקה הוענקו שמות רק לשמש, לירח, לכמה מאות כוכבים ולכוכבי הלכת שנראו בקלות לעין אנושית. אך מספר העצמים שנצפו בחלל זינק במאות השנים האחרונות מכמה מאות ללמעלה ממיליארד, והוא ממשיך לגדול מדי שנה. מצב זה יצר את הצורך במערכת שיום סיסטמטית, שתאפשר לזהות עצמים אלה באופן חד משמעי. לעצמים שההתעניינות בהם גדולה יותר, מייחדים שמות ספציפיים.כיום, האיגוד האסטרונומי הבינלאומי מוכר על ידי האסטרונומים והמדענים ברחבי העולם כגוף בעל הסמכות הרשמית לשיום בפועל של גופים שמימיים. האיגוד יצר מספר מערכות נומנקלטורה סיסטמטיות עבור הגופים השמימיים השונים.מערכת השמשגופים פשוטיםגופים מורכביםראו גם גרם שמים עמוקקישורים חיצוניים

873

https://he.wikipedia.org/wiki/CD-R

CD-R

CD (ראשי תיבות של: Compact Disc) הוא תקליטור דיגיטלי שהומצא על ידי חברות סוני ופיליפס. ניתן לשמור עליו מוזיקה, מידע ואף סרטים (באמצעות VCD). סימונים CD-R : התקליטור ניתן לכתיבה/צריבה פעם אחת בלבד ומרגע שהמידע נכתב עליו הוא ניתן לקריאה בלבד (Read-only), כלומר, אין אפשרות להוסיף עוד נתונים לתקליטור אפילו שנשאר עוד מקום פנוי. בעבר נקרא CD-WO (ראשי תיבות של: Compact Disc Write Once). CD+R: בתקליטור ניתן לכתוב/לצרוב עוד נתונים אם נשאר מקום פנוי בצריבה הראשונה. CD-RW: התקליטור ניתן למחיקה ומאפשר כתיבה/צריבה חוזרת (עם מגבלות מסוימות).  R (ראשי תיבות של: Recordable) W (ראשי תיבות של: Rewritable) מבנה ותקנים מבחינת מבנה ומראה התקליטורים זהים לתקליטורים אחרים (ההבדל היחד הוא באופן שבו מיוצג המידע). התקליטור עשוי מחומר פלסטי שקוף בעובי 1.2 מ"מ ועליו עלה אלומיניום דק המשמש כמחזיר אור. על גבי התקליטור ערוכים תאים המסודרים בצורת ספירלה, כאשר קרן הלייזר של כונן התקליטורים מאירה על התאים הקרן מוסטת מעט ומוחזרת בחזרה וההיסט מתורגם למידע בינארי. התקן לכתיבת וקריאת נתונים מתקליטור נוצר ב-1988 על ידי מהנדסים של חברות סוני ופיליפס וקובצו ל"ספר הכתום", שהוא אחד מ"ספרי הקשת" בהם הוגדרו התקנים בנושאי תקליטורים. קוטרו של התקליטור הסטנדרטי הוא 120 מ"מ והוא יכול להכיל עד 74 דקות של מוזיקה. ישנם גם תקליטורים שמסוגלים להכיל 80 דקות ואף דיסקים של 90 ו-99 דקות תוך שימוש בפונקציה שנקראת Overburn. קיימים גם תקליטורים בקוטר 80 מ"מ, חלקם בממדים דומים לכרטיס אשראי, אך תקליטורים אלו נדירים יותר. קישורים חיצוניים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה מדיה אופטית יפן: המצאות חומרי פלט מתכלים

CD (ראשי תיבות של: Compact Disc) הוא תקליטור דיגיטלי שהומצא על ידי חברות סוני ופיליפס. ניתן לשמור עליו מוזיקה, מידע ואף סרטים (באמצעות VCD).סימונים CD-R : התקליטור ניתן לכתיבה/צריבה פעם אחת בלבד ומרגע שהמידע נכתב עליו הוא ניתן לקריאה בלבד (Read-only), כלומר, אין אפשרות להוסיף עוד נתונים לתקליטור אפילו שנשאר עוד מקום פנוי. בעבר נקרא CD-WO (ראשי תיבות של: Compact Disc Write Once).CD+R: בתקליטור ניתן לכתוב/לצרוב עוד נתונים אם נשאר מקום פנוי בצריבה הראשונה.CD-RW: התקליטור ניתן למחיקה ומאפשר כתיבה/צריבה חוזרת (עם מגבלות מסוימות). R (ראשי תיבות של: Recordable) W (ראשי תיבות של: Rewritable)מבנה ותקנים מבחינת מבנה ומראה התקליטורים זהים לתקליטורים אחרים (ההבדל היחד הוא באופן שבו מיוצג המידע). התקליטור עשוי מחומר פלסטי שקוף בעובי 1.2 מ"מ ועליו עלה אלומיניום דק המשמש כמחזיר אור. על גבי התקליטור ערוכים תאים המסודרים בצורת ספירלה, כאשר קרן הלייזר של כונן התקליטורים מאירה על התאים הקרן מוסטת מעט ומוחזרת בחזרה וההיסט מתורגם למידע בינארי.התקן לכתיבת וקריאת נתונים מתקליטור נוצר ב-1988 על ידי מהנדסים של חברות סוני ופיליפס וקובצו ל"ספר הכתום", שהוא אחד מ"ספרי הקשת" בהם הוגדרו התקנים בנושאי תקליטורים.קוטרו של התקליטור הסטנדרטי הוא 120 מ"מ והוא יכול להכיל עד 74 דקות של מוזיקה. ישנם גם תקליטורים שמסוגלים להכיל 80 דקות ואף דיסקים של 90 ו-99 דקות תוך שימוש בפונקציה שנקראת Overburn. קיימים גם תקליטורים בקוטר 80 מ"מ, חלקם בממדים דומים לכרטיס אשראי, אך תקליטורים אלו נדירים יותר.קישורים חיצונייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהמדיה אופטיתיפן: המצאותחומרי פלט מתכלים

884

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A0%D7%93%D7%A1%D7%94

הנדסה

הנדסה היא שם כללי ליישום המדע לצורכי האנושות. מטרה זו מושגת על ידי ידע וניסיון שמנוצלים לתכנון וייצור של עצמים או תהליכים שימושיים. העוסקים בהנדסה נקראים מהנדסים. מקור המילה העברית "הנדסה" הוא בפרסית אמצעית ומשמעותה המקורית היא גאומטריה ובאופן מילולי, "למדוד". המהנדס חייב לזהות ולהבין את המגבלות הרלוונטיות על מנת ליצור תכנון מוצלח. מגבלות אלה כוללות כמות משאבים מוגבלת, מגבלות טכנולוגיות/פיזיקליות, גמישות לתוספות ותכנונים עתידיים, ועוד גורמים כגון עלות, יכולת ייצור, יכולת תחזוקה, יכולות שיווק ואסתטיקה. על ידי הבנת מגבלות אלה, מהנדסים מזהים את הגבולות שבהם ניתן לייצר ולתפעל עצם או מערכת. מהנדסים משתמשים בידע של מדע ומתמטיקה, ושל ניסיון רלוונטי, בשביל למצוא פתרונות סבירים לבעיות. יצירת מודל מתמטי של הבעיה, מאפשרת למהנדס לנתח את הבעיה באופן מעמיק ולבחון פתרונות אפשריים. אם מספר פתרונות סבירים קיימים, המהנדס מעריך את הפתרונות השונים על יתרונותיהם וחסרונותיהם, ובוחר בפתרון שתואם את הדרישות באופן הטוב ביותר. בדרך כלל מנסים המהנדסים להעריך עד כמה טוב יתפקדו התכנונים שלהם לפני התחלת תהליך הייצור שלהם. בין השאר, הם משתמשים באבטיפוס, מודל מיניאטורי, סימולציה, מבחן הרס ומבחן לחץ. בדיקות אלה מאפשרות לוודא שהמוצר המוגמר יתפקד כראוי. ענפי ההנדסה העיקריים ראו גם מהנדס הנדסאי לקריאה נוספת האנציקלופדיה להנדסה של מק-גרו היל, באנגלית McGraw-Hill Encyclopedia of Engineering, Sybil P. Parker Editor in Chief. McGraw-Hill Book Company 1983, קישורים חיצוניים הערות שוליים תחומי מחקר מדעיים

הנדסה היא שם כללי ליישום המדע לצורכי האנושות. מטרה זו מושגת על ידי ידע וניסיון שמנוצלים לתכנון וייצור של עצמים או תהליכים שימושיים. העוסקים בהנדסה נקראים מהנדסים. מקור המילה העברית "הנדסה" הוא בפרסית אמצעית ומשמעותה המקורית היא גאומטריה ובאופן מילולי, "למדוד".המהנדס חייב לזהות ולהבין את המגבלות הרלוונטיות על מנת ליצור תכנון מוצלח. מגבלות אלה כוללות כמות משאבים מוגבלת, מגבלות טכנולוגיות/פיזיקליות, גמישות לתוספות ותכנונים עתידיים, ועוד גורמים כגון עלות, יכולת ייצור, יכולת תחזוקה, יכולות שיווק ואסתטיקה. על ידי הבנת מגבלות אלה, מהנדסים מזהים את הגבולות שבהם ניתן לייצר ולתפעל עצם או מערכת.מהנדסים משתמשים בידע של מדע ומתמטיקה, ושל ניסיון רלוונטי, בשביל למצוא פתרונות סבירים לבעיות. יצירת מודל מתמטי של הבעיה, מאפשרת למהנדס לנתח את הבעיה באופן מעמיק ולבחון פתרונות אפשריים. אם מספר פתרונות סבירים קיימים, המהנדס מעריך את הפתרונות השונים על יתרונותיהם וחסרונותיהם, ובוחר בפתרון שתואם את הדרישות באופן הטוב ביותר.בדרך כלל מנסים המהנדסים להעריך עד כמה טוב יתפקדו התכנונים שלהם לפני התחלת תהליך הייצור שלהם. בין השאר, הם משתמשים באבטיפוס, מודל מיניאטורי, סימולציה, מבחן הרס ומבחן לחץ. בדיקות אלה מאפשרות לוודא שהמוצר המוגמר יתפקד כראוי.ענפי ההנדסה העיקרייםראו גם מהנדס הנדסאילקריאה נוספת האנציקלופדיה להנדסה של מק-גרו היל, באנגלית McGraw-Hill Encyclopedia of Engineering, Sybil P. Parker Editor in Chief. McGraw-Hill Book Company 1983,קישורים חיצונייםהערות שולייםתחומי מחקר מדעיים

892

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D

חילונים

חילונים (בעבר: חופשיים) הם מגזר במדינת ישראל, המתייחס לחלק מהציבור היהודי שזיקתו לאמונה והפולחן בדת היא הנמוכה ביותר או אינה קיימת. הקטגוריה מכסה מגוון רחב של תפישות חילוניות, ונשענת בעיקר על הגדרה עצמית. בעשורים האחרונים בין 41% ל-50% מיהודי ישראל הבוגרים דיווחו על עצמם כ"חילונים" או "לא דתיים". שאר המגזרים בציבור היהודי בישראל, על פי זיקה לפרקטיקה דתית, הם המסורתיים, הדתיים הלאומיים והחרדים. כל הקבוצות הללו נמצאות בקשר כזה או אחר עם היהדות האורתודוקסית. החילוניות כזרם ביהדות דוגלת בהסתכלות לא אמונית/תאולוגית על הדת היהודית, ומתרכזת בחלקים העקרוניים, החוקתיים והחברתיים של היהדות. למרות שכיום קיים בלבול רב בין ההגדרה של החילוניות כזרם ביהדות לבין ההגדרה השגויה של החילוני כ"לא דתי". הגדרה המושג "חילונים" בישראל מתייחס ליהודים שאינם מקיימים פרקטיקות פולחניות ברמה המזוהה עם פרטים מקבוצות אורתודוקסיות יותר; כל מי שאיננו דבק באורח חיים הלכתי עשוי להיות מוגדר כחילוני. מספר חוקרים סברו שהתווית "חילונים" בעייתית או מטעה, לפחות במשמעות הלועזית של המושג, ויואב פלד טען ש"אינם שומרי מצוות" תהיה הגדרה מדויקת יותר. קנת ואלד ושמואל שי כתבו: הסופר והמחנך, ס. יזהר, טען שלהיות חילוני משמעו לקחת ריבונות על החיים, הגורל והאמונות. וכך הוא כותב במאמרו: "עוז להיות חילוני" על תפיסתו את החילוניות: ההיסטוריון ומבקר הספרות עפרי אילני כתב: שיעור החילונים באוכלוסייה נמדד על פי הגדרה עצמית במענה לסקרים, אך הגבולות בין הקטגוריות "חילוני" ו"מסורתי", הבאה במדרג לפי מידת דתיות, מטושטשים ביותר. הזדהות עמן איננה נשענת על תבחינים אובייקטיביים כלשהם של התנהגות או אמונה, אם כי יש לה מתאם חזק עם החלוקה הסוציו-אתנית: פוסט-סובייטים או אשכנזים, גם אלו המקיימים טווח רחב של פרקטיקה דתית או מחזיקים באמונות דתיות, מקפידים יותר להגדיר את עצמם כ"חילונים", בעוד שמזרחים נוטים יותר לראות עצמם כ"מסורתיים", ללא קשר לאורח חייהם. גם מזרחים המבקשים להידמות לאשכנזים, נוטים להזדהות כ"חילונים". בחלוקה בינארית של החברה היהודית בישראל ל"דתיים" ו"חילונים" בלבד, המסורתיים (שגם הם אינם מקיימים אורח חיים הלכתי) נספרים לעיתים יחד עם האחרונים, ושיעור החילונים מגיע אז לכ-80%. בסקרים רבים מציעים לנשאלים את האפשרות להזדהות כ"מסורתיים נוטים לחילוניות", או "מסורתיים לא כל כך דתיים": בין 2002 ל-2018, שיעור העונים כך מהמשיבים לסקרי הלמ"ס ירד מ-28.4% ב-2002 ל-22.1% ב-2018. מנגד, ישנן גישות מצמצמות. כותבים ישראלים ליברלים נוטים להתלונן שרבים מהמזדהים כחילונים הם דתיים מכדי להיחשב "חילונים אמיתיים", בעוד ששיעור ה"חילונים האמיתיים" להערכתם נמוך משמעותית. רם פרומן, לדוגמה, סבר שלא ניתן להחיל את השם על המתנגדים לביטול החוקים הדתיים המגבילים את האזרח, ולכן קבע שרבע עד שליש מן החילונים הם מסורתיים למעשה. מאחר שמכון גוטמן בודק את כמות ה"לא שומרים מסורת כלל", הבלבול בין ההגדרות גרם לכך, שבמקורות רבים דווח ששיעור החילונים בישראל הוא רק כ-20%, כשיעור ה"לא שומרים כלל" בשנות ה-90. חלוקה פנימית על פי סקרים מהעשור השני של המאה ה-21 שעסקו בחלוקה לפי מידת דתיות, החילונים הם המגזר הגדול ביהדות ישראל ובמדינת ישראל בכלל. לפי סקרי הלמ"ס בין 2002 ל-2018, בקרב ישראלים יהודים בני 20 ומעלה, שיעור המזדהים כ"חילונים"/"לא דתיים" נע בין שפל של 41.4% ב-2009 לשיא של 45% ב-2005. בשנת 2020 הוא עמד על 43.1%. בסקר מרכז גוטמן ב-2009, 46% מהאוכלוסייה היהודית בישראל הגדירו עצמם כחילונים (43% "לא אנטי-דתיים" ו-3% "אנטי-דתיים"). בסקר של מרכז המחקר פיו מ-2016, 49% מהבוגרים שהגדירו עצמם כיהודים, הגדירו עצמם כחילונים. בתוך הכלל החילוני, חוקרים שונים הציעו סיווגים לתת-קבוצות. ישעיהו ליבמן ויעקב ידגר חילקו את החילונים לשלוש תת-קבוצות. הרוב הגדול הוא של "חילונים-ממילא", שהיותם חילונים נובעת מנסיבות חברתיות, והם חסרים השקפה ברורה ומתאפיינים בפסיביות. שלמה דשן סבר שממצאי סקר מרכז גוטמן מ-1991 – לפיו רק 58% מה"לא שומרים כלל" ו-39% מה"שומרים במקצת" הסכימו עם הקביעה שאי-קיום פרקטיקה דתית נובע מכך ש"אנשים מוסריים לא זקוקים למצוות" – מעידים על שכיחות הקטגוריה. לעומת ה"חילונים-ממילא", ישנן שתי קבוצות-מיעוט בעלות צביון אידאולוגי ברור: דוגלים ביהדות חילונית ו"חילונים אוניברסליסטים". אנשי היהדות החילונית הם בעלי זיקה חזקה לזהות היהודית, ועומדים על כך שמדובר במורשת חשובה. קבוצה זו קשורה תכופות לחוגי ההתחדשות היהודית, הפועלים לביסוס יהדות לא-אורתודוקסית כאלטרנטיבה לממסד, על ידי ניכוס מחדש של פרקטיקות מסורתיות. בתוך ההתחדשות קיימים חוגים הרואים את היהדות כתרבות צרופה, ללא מימד דתי, כמו אנשי התנועה החילונית-הומניסטית יעקב מלכין, יאיר צבן ויהודה באואר. בהתחדשות קיימות גם קבוצות המאמצות תפישות רוחניות ועל-טבעיות, דוגמת הניו אייג' או הנאו-חסידות. כמה ממנהיגיהן של אלו מסייגים את הזדהותם כחילונים: רני יגר אמר ב-2011, שהוא חילוני "בהקשר הסוציולוגי" אך תחושתו הפנימית דתית. בין ראשי ה"רליגיוזיים" הללו מצויים רות קלדרון וארי אלון. "חילונים אוניברסליסטים", מנגד, דוגלים בערכים כלל-אנושיים, ממעטים לייחס חשיבות לזהות היהודית, ואף רואים בה נטל ומכשול. הם מזוהים עם העמדות הקוראות למינימליזציה של היבטים יהודיים במדינת ישראל, ובכלל זה פוסט-ציונות. האוניברסליסטים נוטים לתמוך בהפיכת המדינה לדמוקרטיה ליברלית אזרחית, שייכים לקוטב הליברלי ביותר במפה הפוליטית, ומאמצים את התרבות והאתוס המערביים. ברוך זיסר וליבמן זיהו ב-1995 בערך 10% מהאוכלוסייה היהודית כ"חילונים רדיקלים", המחזיקים בעמדות המתכתבות עם תפישות כאלו; למרות שיעורם הקטן יחסית, קבוצה זו מיוצגת מאוד באליטה הישראלית, והשפעתה נרחבת. בעוד שאנשי ההתחדשות ודומיהם מבקשים להוציא את היהדות מידי האורתודוקסיה, האוניברסליסטים מבטלים גישה זו, ונוטים לראות באורתודוקסיה את המייצגת האותנטית של המסורת, שהיא בעיניהם פרימיטיבית ומאוסה מטבעה ואין טעם לנסות לערוך לה מודרניזציה. גישה זו מיוצגת, למשל, על ידי גדעון סאמט ועדית זרטל. שמואל רוזנר וקמיל פוקס סיווגו כ-13% מהמדגם שלהם כ"אוניברסליסטים". רוזנר ופוקס הציעו גם קטגוריה נוספת משלהם, "ישראלים", שכמעט כל חבריה מזדהים כחילונים. הם מנו 15% מכלל הנסקרים, ומשלבים לאומיות ציונית חזקה וקרבה לדת האזרחית עם זיקה מועטה למסורת, ברוח השמאל הישראלי הישן. חלוקה אחרת של הציבור החילוני, תחת שמות שונים, היא בין חילונים האדישים כליל או עוינים לדת לבין חילונים המגלים כלפיה יחס חיובי במידת מה. סקרים שונים הבדילו בין קבוצות אלו, תחת השמות "חילונים גמורים" ואף "חילונים אנטי-דתיים", לעומת "חילוני קרוב למסורתי" וכדומה. ב-2016, המכון למדיניות העם היהודי סיווג את נסקריו ל"חילונים לחלוטין" או כ"חילונים קצת מסורתיים". 30.4% מהמשיבים מוינו לקטגוריה הראשונה, ו-20.8% לקטגוריה השנייה. רוזנר ופוקס תיארו את שתי הקבוצות כנבדלות זו מזו במדדים רבים. "הקצת מסורתיים" הם שמרנים יחסית ובעלי יחס חיובי למסורת, בעוד שה"חילונים לחלוטין" ליברלים יותר ונוטים לחשוש מהתחזקות הדת בישראל. בקרב ה"חילונים לחלוטין" יש 36% מאמינים באלוהים ו-29% אתאיסטים, בעוד שאצל ה"קצת מסורתיים" רק 5% אתאיסטים ו-85% מאמינים באלוהים. גם המזדהים עם הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים נוטים להימנות עם המגזר החילוני: רוב הרפורמים וחלק גדול מהקונסרבטיבים בישראל מדווחים על עצמם כחילונים. יחס לדת החילוניות כזרם ביהדות דוגלת בהסתכלות לא אמונית/תאולוגית על הדת היהודית, ומתרכזת בחלקים העקרוניים, החוקתיים והחברתיים של היהדות. למרות שכיום קיים בלבול רב בין ההגדרה של החילוניות כזרם ביהדות לבין ההגדרה השגויה של החילוני כ"לא דתי". יעקב מלכין מגדיר "יהודים חילונים" כאלו החופשיים לחלוטין משמירת מצוות דת וממחויבות לכך; שהם אתאיסטים, אגנוסטים, דאיסטים ופנתאיסטים (ולכן מאמינים לכל היותר באל שאיננו מחייב אותם לדבר); שמאמינים בערכים אוניברסליים של צדק ומוסר, ורואים בהם ערכים המחייבים אותם ומנחים את התנהגותם, ושמקבלים את תפישות המדע לגבי העולם. על פי מלכין, נקודת המוצא הערכית שמנחה חילונים אלו היא שהאדם הוא הריבון לחייו, ונקודה זו מהווה מכנה משותף בינם לבין קבוצות לא־דתיות מתרבויות אחרות, שחולקות את האמונה בערכים שנגזרים מתפיסת האדם-כריבון (למשל, ערכים שקשורים בזכויות אדם). מלכין מדגיש כי הם אימצו גישות ייחודיות בניסיון ליישם ערכים אלו במסגרת החברה והתרבות הלאומית הייחודיות של מדינת ישראל. סקרים שונים העלו שכ-60% מהחילונים בהגדרתם העצמית מאמינים באלוהים, בעוד שכ-20% מהם הם אתאיסטים. אחוזים ניכרים (בין 20% ל-36%) מבין החילונים שנסקרו מאמינים שהיהודים הם עם נבחר ושאלוהים נתן להם את ארץ ישראל, בקיומה של נשמה השורדת את המוות, בכך שהתורה והמצוות ניתנו על ידי אלוהים, ושכוח עליון מנחה את ההיסטוריה היהודית. בתוך כלל החברה היהודית קיימים הבדלים משמעותיים רק לגבי שני נושאים: מציאות העולם הבא (כולל ימות המשיח) ושכר ועונש. יתר האמונות הוחזקו בקרב האוכלוסייה ללא הפרשים מובהקים בין הקבוצות. מבחינת אורח החיים, רוב גדול מכלל החילונים מקיימים פרקטיקות מסורתיות שונות באופן סלקטיבי, בייחוד ברית מילה, הדלקת נרות חנוכה, חגיגת סדר פסח, קביעת מזוזה, הימנעות מאכילת חזיר, ציון החגים ומנהגי אבלות באופן מסוים, וכדומה. עקב הדגש על התנהגות, ולא על אמונה, במדידת דתיות בקרב יהודי ישראל, מכון גוטמן משתמש בקטגוריה של "לא שומרים מסורת כלל" כדי לסווג את האוכלוסייה הבלתי-דתית לחלוטין. קבוצה זו (המונה כמעט אך ורק חילונים) מנתה 16% מהמדגם ב-2009, ואף ביניהם הרוב מדווח על קיום פרקטיקות שונות בהיקף משמעותי. בסקר גוטמן 99', בעוד ש-21% מהמדגם הזדהו כ"לא שומרים כלל", רק 7% אכן לא קיימו אף אחת מהפרקטיקות שנבדקו. חלק מההתנהגויות הללו הוטמעו בתוך אורח החיים היהודי-ישראלי הכללי ואינן נושאות שום משמעות דתית, לפחות בעיני חלק מהאוכלוסייה; עם זאת, הסבך בין זהות קולקטיבית, דת ולאומיות מקשה על אבחון המניעים לקיום הפרקטיקות. תיוגן כנייטרליות מאפשר לאנשים להזדהות כ"לא שומרים כלל", אף על פי שהם מקיימים אותן. מאידך, ליבמן וידגר העריכו ב-2009 שבערך רבע מן החילונים מקיימים פרקטיקות מסורתיות במידה נרחבת מאוד, ברמה הקרובה לזו של בני הקבוצות הדתיות. אחד ההיבטים הנוכחים ביותר של המסורת היהודית בקרב חילונים הוא החגים. עריכת הסעודות והיבטים משפחתיים אחרים של המועדים רווחים מאוד. בעבר, נעשה ניסיון להלאים את החגים ולעצב את מרכיביהם, כחלק מדת אזרחית ישראלית ברוח הציונות; פירות מאמץ זה, שהתבטא באופן רדיקלי בקיבוצים (שם הותקנו הגדות אתאיסטיות לפסח) ובאופן מתון יותר בחברה העירונית, נמוגו כמעט לגמרי. מתכונת החגים בציבור החילוני מתאפיינת בהיצמדות לסדרי הטקס המסורתיים, אם כי המניע לשימורם הוא בעיקר משפחתי-הווייתי, ובריקון התכנים, בין אם האמוניים הישנים או הציונים-לאומיים מימי ראשית המדינה. באופן ספונטני, התפתחו גם התנהגויות ייחודיות לחילונים בחגים, בעיקר ביום כיפור, בו נמנעים מנהיגה במכוניות וילדים ונוער מרבים לנסוע באופניים. פורים ול"ג בעומר זוכים לפופולריות כחגיגות אטרקטיביות עבור ילדים ונוער. ברמת הזהות הקולקטיבית, חילונים הם הקבוצה היהודית היחידה בחברה הישראלית שמזדהה כ"ישראלית" יותר מאשר "יהודית"; עזרא קופלוביץ וליאור רוזנברג הצביעו על כך שזהותם היהודית של רבים מהם כרוכה בישראליותם ללא הפרד, עד כדי אי-הבחנה בין שתי ההגדרות וחוסר יכולת לדמיין את עצמם חיים כיהודים מחוץ למדינה. בהשלכה מכך, פרקטיקות יהודיות כמו כשרות נתפשו אצל המשיבים כשייכות לתחום הציבורי, ואף כחיוניות שם, אך בתחום הפרטי אין להן חשיבות יתרה. זהות יהודית "מדינתית", הכוללת מרכיבים דתיים גלויים ומובלעים, מוחלת על החילונים מתוקף אופייה של ישראל. היא מבדלת אותם מן האזרחים הלא-יהודים ומייחסת אותם אל הרוב השליט, ולפיכך יש לה חשיבות רבה. פן זה מתבטא גם בעת היעדרו: מהגרים מישראל "שאינם שומרי מסורת כלל", נוטים במקרים רבים להצטרף לבתי-כנסת בארצות מגוריהם החדשות. יחסם של החילונים לתפקיד הדת במרחב הציבורי הוא אמביוולנטי. מחד, הם נוטים להתנגד באופן משמעותי יותר מהקבוצות האחרות, למה שנתפש כמעורבות יתרה של הרבנות הראשית לישראל וגורמים דתיים בכלל, תופעה הידועה ככפייה דתית. כך, לדוגמה, סקרים מעלים שרובם ואף רובם המוחלט של החילונים תומכים בעמדות הליברליות בסוגיות כמו התרת נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית, ושירותים אחרים בשבת. חלק ניכר גם תומכים ב"הפרדת הדת מהמדינה", אם כי סטיבן שרוט התריע שמשמעותו של הביטוי הזה היא לא נייטרליות בענייני דת, אלא ביטול חקיקה דתית המגבילה חירות אישית. ישנה גם התנגדות ספציפית יותר להתפשטות החרדים ולהשלטת הנורמות שלהם. מאידך, אחוזים גדולים מהחילונים מביעים גם תמיכה בנוכחות של הדת במרחב הציבורי ובכך שהמסורת צריכה להוות גורם משמעותי בעיצובו. שאלות דתיות, כמו גיור, הן נושא חשוב בסדר היום התקשורתי והפוליטי של הציבור החילוני; האורתודוקסיה ממלאת תפקיד מרכזי במדינה, הן בהיבט פוזיטיבי של הבניית הזהות הלאומית – היא מהווה "דת שילוּחית" (שאינה מקוימת באופן אישי אך נתפשת כחשובה), עבור ישראל בכלל ועבור רבים מהחילונים באופן אישי – והן בכך שהסתמכות על הממסד הרבני מאפשרת למדינה לקיים את אופייה הציוני, מבלי להידרש לחקיקה גזענית גלויה. בשל כך, ההתנגדות לחקיקה הדתית הענפה התבטאה רק מעט בקריאה להפריד את הדת מהמדינה וברטוריקה של שוויון אזרחי. תחת זאת, היא נשאה אופי של עקיפת ההגבלות באמצעות מסלולים אלטרנטיביים ולא של התנגשות. חילוניות בישראל, במובן המקובל של המילה "חילוניות" בעולם, היא נדירה למדי ונחלתו של מיעוט קטן. מגזריות בעוד שלהזדהות כחילוני יש קשר חלקי בלבד למידת הדתיות של היחיד – מלבד הגבול המטושטש בין חילונים למסורתיים, אפילו התוויות "דתי" ו"חילוני" משמשות, לדברי חזקי שוהם, – להזדהות כחילוני יש מתאם גבוה יחסית עם נתונים כמו השקפה פוליטית, אזור מגורים ושאר מאפיינים של הציבור החילוני כסקטור בחברה הישראלית. 89% מהנשאלים החילונים במחקר אחד השיבו ש"כמעט כל חבריהם" חילונים אף הם. למעשה, במובנו הרחב, המגזר החילוני או "הממלכתי" הוא קטגוריה שִיוּרית המכילה את כל מי שאיננו ערבי, חרדי או דתי לאומי – שלוש הקבוצות המובחנות האחרות בחברה, שיש להן אוטונומיה חינוכית ומוסדות נבדלים, ולעיתים קרובות גם שטחי מגורים נפרדים. מערכת החינוך של המגזר היא בתי-הספר הממלכתיים הכלליים. מבחינה זו, הסקטור כולל בתוכו גם את מרבית המסורתיים, השולחים את ילדיהם תכופות לחינוך הממלכתי, ומקיימים את חייהם במרחב שלו. בשאלת מדיניות החוץ והסכסוך עם הפלסטינים, החילונים לגמרי (בניגוד ל"חילונים מסורתיים במקצת" וכדומה) הם הקבוצה היהודית היחידה, שעולה מסקרים שיש בה רוב מובהק למרכז ולשמאל. מפלגות ותנועות הדוגלות בסיום הכיבוש בגדה המערבית מזוהות כמעט ללא יוצא מן הכלל עם ציבור זה. באופן כללי, החילונים המובהקים יותר (בין אם "החילונים הרדיקלים", אלו "שאינם שומרים מסורת כלל" או "החילונים לחלוטין") נוטים להיות חריגים בעמדותיהם ומבודדים חברתית ביחס לשאר הציבור היהודי במדינה. הם ליברלים ופרוגרסיביים יותר, וחשים תכופות אי-נוחות ופסימיות בקשר להתנהלותה ועתידה של ישראל. תת-הקבוצה המזוהה ביותר עם החילונים היא המעמד הבינוני הוותיק, האשכנזי רובו ככולו, שהיווה את שכבת האליטה בישראל במשך רוב שנותיה ואת הנשא של תרבותה ההגמונית. קבוצה זו איישה את עמדות המפתח השונות במנהל ובשירות הציבורי, ונהנית מייצוג-יתר בולט בחיי הכלכלה, באקדמיה, בתרבות, בתקשורת ועוד. גם מבחינת הייצוג בתקשורת ההמונים, הדמויות ה"נורמליות" בקולנוע ובטלוויזיה היו חילוניות באופן מובהק, אם כי הדבר השתנה מאז שנות ה-2000, עם כניסתם של יוצרים דתיים ומסורתיים לתחום. אף על פי שהוא עדיין דומיננטי, המעמד האשכנזי-הוותיק מצוי בשקיעה מזה עשורים. מזרחים חילונים נטו על פי רוב להתבולל בתוך קבוצה זו ולאמץ את אורחותיה. גם המהגרים מברית-המועצות לשעבר מזוהים במובהק עם החילונים. הפוסט-סובייטים, בעת הגעתם בשנות ה-90, היו מנוכרים למסורת הדתית, וסבלו קשיים מן הממסד הרבני בשל השיעור הגבוה של לא-יהודים בקרבם (אלו רשומים בישראל תכופות כ"חסרי דת"), והפקפוק במעמד היהודי של רבים מהם. המהגרים עברו הדתה בשל הצורך להתערות בחברה הישראלית, והברית של נציגיהם הפוליטיים עם הימין ניכרה אותם מהמעמד האשכנזי הוותיק. ב-2019, 41% מהילדים הישראלים שנכנסו לבתי-הספר היסודיים, למדו במערכת הממלכתית. נשים חילוניות ילדו בממוצע, נכון ל-2016, כ-2.2 ילדים; שיעור הילודה שלהן עלה עם רמת ההשכלה וההכנסה, בניגוד למצב הרווח בעולם. החילונים הם הקבוצה האמידה ביותר בציבור היהודי: ב-2016, ההכנסה הממוצעת של משק בית חילוני הייתה כ-22,000 ש"ח, והייתה גבוהה ב-15% מזו של מסורתיים וב-60% משל חרדים. היסטוריה בשלהי המאה ה-19, כשהחלו להופיע במזרח אירופה יהודים לא-מסורתיים במספרים גדולים, נכנסו לשימוש מונחים כמו "חופשי", במובן של פטור מעול מצוות, "פרייער" ביידיש, לתיאורם. כינוי יידי נפוץ אחר היה "ועלטליך" (במקורב: איש העולם הזה; על משקל weltlich הגרמני), תרגום ישיר של המשמעות הלועזית ל"חילוני" במובן של סקולארי. ה"חופשי" ודומיו, על פי יוכי פישר, כיוונו למשמעות שונה משל האפיקורס והחוטא בחברה הקדם-מודרנית, או ה"משכיל". הכינויים הישנים התייחסו לחריגים בחברה שלדת היה בה מעמד נורמטיבי, בעוד שהמונחים החדשים סימנו את התגבשותה ההדרגתית של חברה חדשה, מרוחקת מן המסורת – תהליך שהושלם בשנות ה-1950 בישראל. המילה העברית חִלּוֹנִי נגזרה מהמילה חִילוֹנַי בלשון חז"ל, שמשמעותה היא "זר, שאיננו כהן". היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה-19, הן במובן המקורי של הדיוט והן כתרגום למטריאליסט. בשנות ה-50 וה-60 היא נעשתה יותר ויותר פופולרית לתיאור הציבור במדינת ישראל, שכונה עד אז בעברית "חופשי", "כללי" או "לא-דתי." ב-1965, בטור ב"הארץ", עמד הלשונאי משה גושן-גוטשטיין על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי-נחת מאימוצו. גוטשטיין כתב כי בעוד שחפצים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות חילוניים (סקולאריים, משוללי קדושה), קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומסתייגים מ"חילונים", אך זהו הכינוי המוכר והנפוץ. ביישוב הציוני, בלטו החל מהעליות השנייה והשלישית קבוצות נרחבות שהיו חופשיות בהשקפתן, והביאו עמן אידאולוגיות מפותחות של חילוניות יהודית ממזרח אירופה. השקפות מגובשות כאלו היו בעיקרן נחלת החוגים הסוציאליסטיים, שהיו במעמד הנהגה, והיו פחות נפוצות בחברה העירונית. ב-1920 הוקמו שתי מערכות חינוך נפרדות, כללית ודתית. הזרם הכללי דגל בחינוך לאומי-מסורתי על בסיס "הקניינים הרוחניים המשותפים לכל חלקי העם" תוך כדי שילוב הישגי המדע. ראשי הזרם ייעדו אותו לכלל האוכלוסייה וקיוו שאת ספסלי בית הספר הכללי יפקדו דתיים וחילוניים מכל העדות. ב-1923 הצטרף אליהן גם זרם העובדים הציוני-סוציאליסטי, שלימד ברוח חילונית חד-משמעית. ב-1948, ערב הפסקת השלטון הבריטי, רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית השתייך לציבור ה"חופשי" – 78% מהילדים התחנכו בזרם הכללי או בזרם העובדים, שבוטלו בשנת 1953 והפכו לחינוך הממלכתי-כללי (לשם השוואה, פחות מ-15% מהאוכלוסייה נמנו מבחינת השיוך הפוליטי-מסגרתי, עם הציונות הדתית, והחרדים היו מיעוט מבוטל). בעשורים הראשונים לקיום המדינה, אותה קבוצה אשכנזית-ותיקה-חילונית הייתה מזוהה בעיקרה עם האידאולוגיה והאתוס של הממלכתיות, שהכוחות השליטים בראשות מפלגת מפא"י שאפו לעצב לאורם את החברה הישראלית, שהכפילה את גודלה והתגוונה מאוד עקב גל ההגירה של שנות ה-50. מקרב שורות המגזר גויסו בעלי-התפקידים השונים, שהופקדו על הטמעת המהגרים ונועדו לשמש להם דוגמה, והוא היה הבסיס העיקרי למעמד הבינוני הישראלי. עד שנות ה-80, קבוצה זו תפקדה כהגמוניה, לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית אלא גם מבחינה תרבותית וערכית. העדפותיה והוויתה נתפשו (גם בעיני יתר הציבורים במדינה) כ"ישראליוּת" הנורמטיבית. היותה חילונית הייתה רק אחד ממאפייניה, בעוד שהממלכתיות הגדירה אותה. עם עלייתם של יתר המגזרים בחברה הישראלית, לאחר הדחת מפא"י בשנת 1977, איבד ציבור זה את ההגמוניה בהדרגה, ומאפייניו הפכו מנורמטיביים לסממנים של עוד מגזר בחברה מפוצלת. התפרקות הממלכתיות גם האיצה את קיצו של הסוציאליזם המגויס בקרבם: יותר ויותר חילונים החלו לאמץ, ולו באופן חלקי, את ערכי האינדיבידואליזם והליברליזם המערביים, ולהטיל ספק באתוס הלאומי הנוקשה. ההיחלשות התבטאה גם בהופעת ניצני תודעה מגזרית, ובצורך אובייקטיבי בהתארגנויות שייאבקו למען האינטרסים הקבוצתיים. הסוציולוג ברוך קימרלינג הבדיל בין שתי המפלגות שהופיעו בתגובה לכך (רוב החילונים הוסיפו להצביע למפלגות הגדולות), "שינוי" ו"מרצ", וראה בהן כמבטאות שתי מגמות מנוגדות בתוך הציבור שלהן. "שינוי" ייצגה מודעות סקטוריאלית, הפנמה של השינויים החברתיים והכנה לקראת ניהול מלחמת תרבות עם המגזרים האחרים. "מרצ", לעומתה, הוסיפה להאמין שהיא מייצגת את הכלל-"ישראליוּת" ולעמוד על דימוי זה, והדבר פגע באפקטיביות הפוליטית שלה. לאחר רצח יצחק רבין, צברה תנופה בקרב הציבור החילוני תנועת ההתחדשות היהודית, שצצה עוד בשנות ה-60. התנועה ביקשה ליצור דיאלוג עצמאי עם המסורת היהודית ולנכסה-מחדש, מתוך מגוון תפישות שלה (מרוחנית-מיסטית עד תרבותית), ללא תלות בתיווך הממסד האורתודוקסי. תופעה נוספת הייתה הפופולריות העולה של ה"מסורתיות", שקושרה קודם עם השכבות המזרחיות העניות ונחשבה פחותת סטטוס. חלקים גדלים בציבור האשכנזי הוותיק החלו להשתתף בטקסים של דת עממית. כמו כן, חלקים אחרים חשו ניכור לחברה הישראלית ואימצו זהות אוניברסלית, תוך הפגנת אדישות או סלידה כלפי היהדות והציונות גם יחד. בשנות ה-2010, גברה ההכרה בהיחלשות החילונים, באופי המגזרי של החברה הישראלית, ובהחלפת שיירי הממלכתיות באתוס חדש, בעל מרכיבים דתיים-מסורתיים גלויים וחזקים הרבה יותר (ב-2018 העריכו שמואל רוזנר וקמיל פוקס שכ-40% מהחילונים שותפים ל"יהדות ישראלית", יחד עם המסורתיים ורוב הדתיים-הלאומיים) – התהליך האחרון קודם אקטיבית על ידי הציונות הדתית, ששאפה להפוך להגמונית, וזכה לכינוי "הדתה". חלק בציבור החילוני, בדרך כלל זה המקורב לימין ולהתחדשות היהודית, פעל למען ההדתה ונכנס לברית פוליטית עם הדתיים-הלאומיים. חלק נוסף, שיוצג בין היתר על ידי "הפורום החילוני", דחה אותה בתוקף. קבוצה זו קוראת לפיתוח תודעת מיעוט חילונית-ליברלית ולהקמת אוטונומיה לציבור המזדהה עם ערכים אלו, כולל מערכת חינוך עצמאית, שתאפשר לו לגבש את זהותו כ"שבט" נוסף בחברה הישראלית. לקריאה נוספת עוז אלמוג, פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית: חיפה, אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, תשס"ד–2004 אשר אריאן ואיילה קיסר-שוגרמן, יהודים ישראלים – דיוקן: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2009, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011 קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים קבוצות בחברה הישראלית ישראל: יחסי דת ומדינה

חילונים (בעבר: חופשיים) הם מגזר במדינת ישראל, המתייחס לחלק מהציבור היהודי שזיקתו לאמונה והפולחן בדת היא הנמוכה ביותר או אינה קיימת. הקטגוריה מכסה מגוון רחב של תפישות חילוניות, ונשענת בעיקר על הגדרה עצמית. בעשורים האחרונים בין 41% ל-50% מיהודי ישראל הבוגרים דיווחו על עצמם כ"חילונים" או "לא דתיים". שאר המגזרים בציבור היהודי בישראל, על פי זיקה לפרקטיקה דתית, הם המסורתיים, הדתיים הלאומיים והחרדים. כל הקבוצות הללו נמצאות בקשר כזה או אחר עם היהדות האורתודוקסית.החילוניות כזרם ביהדותדוגלת בהסתכלות לא אמונית/תאולוגית על הדת היהודית, ומתרכזת בחלקים העקרוניים, החוקתיים והחברתיים של היהדות. למרות שכיום קיים בלבול רב בין ההגדרה של החילוניות כזרם ביהדות לבין ההגדרה השגויה של החילוני כ"לא דתי".הגדרההמושג "חילונים" בישראל מתייחס ליהודים שאינם מקיימים פרקטיקות פולחניות ברמה המזוהה עם פרטים מקבוצות אורתודוקסיות יותר; כל מי שאיננו דבק באורח חיים הלכתי עשוי להיות מוגדר כחילוני. מספר חוקרים סברו שהתווית "חילונים" בעייתית או מטעה, לפחות במשמעות הלועזית של המושג, ויואב פלד טען ש"אינם שומרי מצוות" תהיה הגדרה מדויקת יותר. קנת ואלד ושמואל שי כתבו:הסופר והמחנך, ס. יזהר, טען שלהיות חילוני משמעו לקחת ריבונות על החיים, הגורל והאמונות. וכך הוא כותב במאמרו: "עוז להיות חילוני" על תפיסתו את החילוניות:ההיסטוריון ומבקר הספרות עפרי אילני כתב:שיעור החילונים באוכלוסייה נמדד על פי הגדרה עצמית במענה לסקרים, אך הגבולות בין הקטגוריות "חילוני" ו"מסורתי", הבאה במדרג לפי מידת דתיות, מטושטשים ביותר. הזדהות עמן איננה נשענת על תבחינים אובייקטיביים כלשהם של התנהגות או אמונה, אם כי יש לה מתאם חזק עם החלוקה הסוציו-אתנית: פוסט-סובייטים או אשכנזים, גם אלו המקיימים טווח רחב של פרקטיקה דתית או מחזיקים באמונות דתיות, מקפידים יותר להגדיר את עצמם כ"חילונים", בעוד שמזרחים נוטים יותר לראות עצמם כ"מסורתיים", ללא קשר לאורח חייהם. גם מזרחים המבקשים להידמות לאשכנזים, נוטים להזדהות כ"חילונים". בחלוקה בינארית של החברה היהודית בישראל ל"דתיים" ו"חילונים" בלבד, המסורתיים (שגם הם אינם מקיימים אורח חיים הלכתי) נספרים לעיתים יחד עם האחרונים, ושיעור החילונים מגיע אז לכ-80%. בסקרים רבים מציעים לנשאלים את האפשרות להזדהות כ"מסורתיים נוטים לחילוניות", או "מסורתיים לא כל כך דתיים": בין 2002 ל-2018, שיעור העונים כך מהמשיבים לסקרי הלמ"ס ירד מ-28.4% ב-2002 ל-22.1% ב-2018.מנגד, ישנן גישות מצמצמות. כותבים ישראלים ליברלים נוטים להתלונן שרבים מהמזדהים כחילונים הם דתיים מכדי להיחשב "חילונים אמיתיים", בעוד ששיעור ה"חילונים האמיתיים" להערכתם נמוך משמעותית. רם פרומן, לדוגמה, סבר שלא ניתן להחיל את השם על המתנגדים לביטול החוקים הדתיים המגבילים את האזרח, ולכן קבע שרבע עד שליש מן החילונים הם מסורתיים למעשה. מאחר שמכון גוטמן בודק את כמות ה"לא שומרים מסורת כלל", הבלבול בין ההגדרות גרם לכך, שבמקורות רבים דווח ששיעור החילונים בישראל הוא רק כ-20%, כשיעור ה"לא שומרים כלל" בשנות ה-90.חלוקה פנימיתעל פי סקרים מהעשור השני של המאה ה-21 שעסקו בחלוקה לפי מידת דתיות, החילונים הם המגזר הגדול ביהדות ישראל ובמדינת ישראל בכלל. לפי סקרי הלמ"ס בין 2002 ל-2018, בקרב ישראלים יהודים בני 20 ומעלה, שיעור המזדהים כ"חילונים"/"לא דתיים" נע בין שפל של 41.4% ב-2009 לשיא של 45% ב-2005. בשנת 2020 הוא עמד על 43.1%. בסקר מרכז גוטמן ב-2009, 46% מהאוכלוסייה היהודית בישראל הגדירו עצמם כחילונים (43% "לא אנטי-דתיים" ו-3% "אנטי-דתיים"). בסקר של מרכז המחקר פיו מ-2016, 49% מהבוגרים שהגדירו עצמם כיהודים, הגדירו עצמם כחילונים.בתוך הכלל החילוני, חוקרים שונים הציעו סיווגים לתת-קבוצות. ישעיהו ליבמן ויעקב ידגר חילקו את החילונים לשלוש תת-קבוצות. הרוב הגדול הוא של "חילונים-ממילא", שהיותם חילונים נובעת מנסיבות חברתיות, והם חסרים השקפה ברורה ומתאפיינים בפסיביות. שלמה דשן סבר שממצאי סקר מרכז גוטמן מ-1991 – לפיו רק 58% מה"לא שומרים כלל" ו-39% מה"שומרים במקצת" הסכימו עם הקביעה שאי-קיום פרקטיקה דתית נובע מכך ש"אנשים מוסריים לא זקוקים למצוות" – מעידים על שכיחות הקטגוריה. לעומת ה"חילונים-ממילא", ישנן שתי קבוצות-מיעוט בעלות צביון אידאולוגי ברור: דוגלים ביהדות חילונית ו"חילונים אוניברסליסטים".אנשי היהדות החילונית הם בעלי זיקה חזקה לזהות היהודית, ועומדים על כך שמדובר במורשת חשובה. קבוצה זו קשורה תכופות לחוגי ההתחדשות היהודית, הפועלים לביסוס יהדות לא-אורתודוקסית כאלטרנטיבה לממסד, על ידי ניכוס מחדש של פרקטיקות מסורתיות. בתוך ההתחדשות קיימים חוגים הרואים את היהדות כתרבות צרופה, ללא מימד דתי, כמו אנשי התנועה החילונית-הומניסטית יעקב מלכין, יאיר צבן ויהודה באואר. בהתחדשות קיימות גם קבוצות המאמצות תפישות רוחניות ועל-טבעיות, דוגמת הניו אייג' או הנאו-חסידות. כמה ממנהיגיהן של אלו מסייגים את הזדהותם כחילונים: רני יגר אמר ב-2011, שהוא חילוני "בהקשר הסוציולוגי" אך תחושתו הפנימית דתית. בין ראשי ה"רליגיוזיים" הללו מצויים רות קלדרון וארי אלון."חילונים אוניברסליסטים", מנגד, דוגלים בערכים כלל-אנושיים, ממעטים לייחס חשיבות לזהות היהודית, ואף רואים בה נטל ומכשול. הם מזוהים עם העמדות הקוראות למינימליזציה של היבטים יהודיים במדינת ישראל, ובכלל זה פוסט-ציונות. האוניברסליסטים נוטים לתמוך בהפיכת המדינה לדמוקרטיה ליברלית אזרחית, שייכים לקוטב הליברלי ביותר במפה הפוליטית, ומאמצים את התרבות והאתוס המערביים. ברוך זיסר וליבמן זיהו ב-1995 בערך 10% מהאוכלוסייה היהודית כ"חילונים רדיקלים", המחזיקים בעמדות המתכתבות עם תפישות כאלו; למרות שיעורם הקטן יחסית, קבוצה זו מיוצגת מאוד באליטה הישראלית, והשפעתה נרחבת. בעוד שאנשי ההתחדשות ודומיהם מבקשים להוציא את היהדות מידי האורתודוקסיה, האוניברסליסטים מבטלים גישה זו, ונוטים לראות באורתודוקסיה את המייצגת האותנטית של המסורת, שהיא בעיניהם פרימיטיבית ומאוסה מטבעה ואין טעם לנסות לערוך לה מודרניזציה. גישה זו מיוצגת, למשל, על ידי גדעון סאמט ועדית זרטל. שמואל רוזנר וקמיל פוקס סיווגו כ-13% מהמדגם שלהם כ"אוניברסליסטים". רוזנר ופוקס הציעו גם קטגוריה נוספת משלהם, "ישראלים", שכמעט כל חבריה מזדהים כחילונים. הם מנו 15% מכלל הנסקרים, ומשלבים לאומיות ציונית חזקה וקרבה לדת האזרחית עם זיקה מועטה למסורת, ברוח השמאל הישראלי הישן.חלוקה אחרת של הציבור החילוני, תחת שמות שונים, היא בין חילונים האדישים כליל או עוינים לדת לבין חילונים המגלים כלפיה יחס חיובי במידת מה. סקרים שונים הבדילו בין קבוצות אלו, תחת השמות "חילונים גמורים" ואף "חילונים אנטי-דתיים", לעומת "חילוני קרוב למסורתי" וכדומה. ב-2016, המכון למדיניות העם היהודי סיווג את נסקריו ל"חילונים לחלוטין" או כ"חילונים קצת מסורתיים". 30.4% מהמשיבים מוינו לקטגוריה הראשונה, ו-20.8% לקטגוריה השנייה. רוזנר ופוקס תיארו את שתי הקבוצות כנבדלות זו מזו במדדים רבים. "הקצת מסורתיים" הם שמרנים יחסית ובעלי יחס חיובי למסורת, בעוד שה"חילונים לחלוטין" ליברלים יותר ונוטים לחשוש מהתחזקות הדת בישראל. בקרב ה"חילונים לחלוטין" יש 36% מאמינים באלוהים ו-29% אתאיסטים, בעוד שאצל ה"קצת מסורתיים" רק 5% אתאיסטים ו-85% מאמינים באלוהים.גם המזדהים עם הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים נוטים להימנות עם המגזר החילוני: רוב הרפורמים וחלק גדול מהקונסרבטיבים בישראל מדווחים על עצמם כחילונים.יחס לדתהחילוניות כזרם ביהדותדוגלת בהסתכלות לא אמונית/תאולוגית על הדת היהודית, ומתרכזת בחלקים העקרוניים, החוקתיים והחברתיים של היהדות. למרות שכיום קיים בלבול רב בין ההגדרה של החילוניות כזרם ביהדות לבין ההגדרה השגויה של החילוני כ"לא דתי".יעקב מלכין מגדיר "יהודים חילונים" כאלו החופשיים לחלוטין משמירת מצוות דת וממחויבות לכך; שהם אתאיסטים, אגנוסטים, דאיסטים ופנתאיסטים (ולכן מאמינים לכל היותר באל שאיננו מחייב אותם לדבר); שמאמינים בערכים אוניברסליים של צדק ומוסר, ורואים בהם ערכים המחייבים אותם ומנחים את התנהגותם, ושמקבלים את תפישות המדע לגבי העולם. על פי מלכין, נקודת המוצא הערכית שמנחה חילונים אלו היא שהאדם הוא הריבון לחייו, ונקודה זו מהווה מכנה משותף בינם לבין קבוצות לא־דתיות מתרבויות אחרות, שחולקות את האמונה בערכים שנגזרים מתפיסת האדם-כריבון (למשל, ערכים שקשורים בזכויות אדם). מלכין מדגיש כי הם אימצו גישות ייחודיות בניסיון ליישם ערכים אלו במסגרת החברה והתרבות הלאומית הייחודיות של מדינת ישראל.סקרים שונים העלו שכ-60% מהחילונים בהגדרתם העצמית מאמינים באלוהים, בעוד שכ-20% מהם הם אתאיסטים. אחוזים ניכרים (בין 20% ל-36%) מבין החילונים שנסקרו מאמינים שהיהודים הם עם נבחר ושאלוהים נתן להם את ארץ ישראל, בקיומה של נשמה השורדת את המוות, בכך שהתורה והמצוות ניתנו על ידי אלוהים, ושכוח עליון מנחה את ההיסטוריה היהודית. בתוך כלל החברה היהודית קיימים הבדלים משמעותיים רק לגבי שני נושאים: מציאות העולם הבא (כולל ימות המשיח) ושכר ועונש. יתר האמונות הוחזקו בקרב האוכלוסייה ללא הפרשים מובהקים בין הקבוצות.מבחינת אורח החיים, רוב גדול מכלל החילונים מקיימים פרקטיקות מסורתיות שונות באופן סלקטיבי, בייחוד ברית מילה, הדלקת נרות חנוכה, חגיגת סדר פסח, קביעת מזוזה, הימנעות מאכילת חזיר, ציון החגים ומנהגי אבלות באופן מסוים, וכדומה. עקב הדגש על התנהגות, ולא על אמונה, במדידת דתיות בקרב יהודי ישראל, מכון גוטמן משתמש בקטגוריה של "לא שומרים מסורת כלל" כדי לסווג את האוכלוסייה הבלתי-דתית לחלוטין. קבוצה זו (המונה כמעט אך ורק חילונים) מנתה 16% מהמדגם ב-2009, ואף ביניהם הרוב מדווח על קיום פרקטיקות שונות בהיקף משמעותי. בסקר גוטמן 99', בעוד ש-21% מהמדגם הזדהו כ"לא שומרים כלל", רק 7% אכן לא קיימו אף אחת מהפרקטיקות שנבדקו. חלק מההתנהגויות הללו הוטמעו בתוך אורח החיים היהודי-ישראלי הכללי ואינן נושאות שום משמעות דתית, לפחות בעיני חלק מהאוכלוסייה; עם זאת, הסבך בין זהות קולקטיבית, דת ולאומיות מקשה על אבחון המניעים לקיום הפרקטיקות. תיוגן כנייטרליות מאפשר לאנשים להזדהות כ"לא שומרים כלל", אף על פי שהם מקיימים אותן. מאידך, ליבמן וידגר העריכו ב-2009 שבערך רבע מן החילונים מקיימים פרקטיקות מסורתיות במידה נרחבת מאוד, ברמה הקרובה לזו של בני הקבוצות הדתיות.אחד ההיבטים הנוכחים ביותר של המסורת היהודית בקרב חילונים הוא החגים. עריכת הסעודות והיבטים משפחתיים אחרים של המועדים רווחים מאוד. בעבר, נעשה ניסיון להלאים את החגים ולעצב את מרכיביהם, כחלק מדת אזרחית ישראלית ברוח הציונות; פירות מאמץ זה, שהתבטא באופן רדיקלי בקיבוצים (שם הותקנו הגדות אתאיסטיות לפסח) ובאופן מתון יותר בחברה העירונית, נמוגו כמעט לגמרי. מתכונת החגים בציבור החילוני מתאפיינת בהיצמדות לסדרי הטקס המסורתיים, אם כי המניע לשימורם הוא בעיקר משפחתי-הווייתי, ובריקון התכנים, בין אם האמוניים הישנים או הציונים-לאומיים מימי ראשית המדינה. באופן ספונטני, התפתחו גם התנהגויות ייחודיות לחילונים בחגים, בעיקר ביום כיפור, בו נמנעים מנהיגה במכוניות וילדים ונוער מרבים לנסוע באופניים. פורים ול"ג בעומר זוכים לפופולריות כחגיגות אטרקטיביות עבור ילדים ונוער.ברמת הזהות הקולקטיבית, חילונים הם הקבוצה היהודית היחידה בחברה הישראלית שמזדהה כ"ישראלית" יותר מאשר "יהודית"; עזרא קופלוביץ וליאור רוזנברג הצביעו על כך שזהותם היהודית של רבים מהם כרוכה בישראליותם ללא הפרד, עד כדי אי-הבחנה בין שתי ההגדרות וחוסר יכולת לדמיין את עצמם חיים כיהודים מחוץ למדינה. בהשלכה מכך, פרקטיקות יהודיות כמו כשרות נתפשו אצל המשיבים כשייכות לתחום הציבורי, ואף כחיוניות שם, אך בתחום הפרטי אין להן חשיבות יתרה. זהות יהודית "מדינתית", הכוללת מרכיבים דתיים גלויים ומובלעים, מוחלת על החילונים מתוקף אופייה של ישראל. היא מבדלת אותם מן האזרחים הלא-יהודים ומייחסת אותם אל הרוב השליט, ולפיכך יש לה חשיבות רבה. פן זה מתבטא גם בעת היעדרו: מהגרים מישראל "שאינם שומרי מסורת כלל", נוטים במקרים רבים להצטרף לבתי-כנסת בארצות מגוריהם החדשות.יחסם של החילונים לתפקיד הדת במרחב הציבורי הוא אמביוולנטי. מחד, הם נוטים להתנגד באופן משמעותי יותר מהקבוצות האחרות, למה שנתפש כמעורבות יתרה של הרבנות הראשית לישראל וגורמים דתיים בכלל, תופעה הידועה ככפייה דתית. כך, לדוגמה, סקרים מעלים שרובם ואף רובם המוחלט של החילונים תומכים בעמדות הליברליות בסוגיות כמו התרת נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית, ושירותים אחרים בשבת. חלק ניכר גם תומכים ב"הפרדת הדת מהמדינה", אם כי סטיבן שרוט התריע שמשמעותו של הביטוי הזה היא לא נייטרליות בענייני דת, אלא ביטול חקיקה דתית המגבילה חירות אישית. ישנה גם התנגדות ספציפית יותר להתפשטות החרדים ולהשלטת הנורמות שלהם. מאידך, אחוזים גדולים מהחילונים מביעים גם תמיכה בנוכחות של הדת במרחב הציבורי ובכך שהמסורת צריכה להוות גורם משמעותי בעיצובו. שאלות דתיות, כמו גיור, הן נושא חשוב בסדר היום התקשורתי והפוליטי של הציבור החילוני; האורתודוקסיה ממלאת תפקיד מרכזי במדינה, הן בהיבט פוזיטיבי של הבניית הזהות הלאומית – היא מהווה "דת שילוּחית" (שאינה מקוימת באופן אישי אך נתפשת כחשובה), עבור ישראל בכלל ועבור רבים מהחילונים באופן אישי – והן בכך שהסתמכות על הממסד הרבני מאפשרת למדינה לקיים את אופייה הציוני, מבלי להידרש לחקיקה גזענית גלויה. בשל כך, ההתנגדות לחקיקה הדתית הענפה התבטאה רק מעט בקריאה להפריד את הדת מהמדינה וברטוריקה של שוויון אזרחי. תחת זאת, היא נשאה אופי של עקיפת ההגבלות באמצעות מסלולים אלטרנטיביים ולא של התנגשות. חילוניות בישראל, במובן המקובל של המילה "חילוניות" בעולם, היא נדירה למדי ונחלתו של מיעוט קטן.מגזריותבעוד שלהזדהות כחילוני יש קשר חלקי בלבד למידת הדתיות של היחיד – מלבד הגבול המטושטש בין חילונים למסורתיים, אפילו התוויות "דתי" ו"חילוני" משמשות, לדברי חזקי שוהם, – להזדהות כחילוני יש מתאם גבוה יחסית עם נתונים כמו השקפה פוליטית, אזור מגורים ושאר מאפיינים של הציבור החילוני כסקטור בחברה הישראלית. 89% מהנשאלים החילונים במחקר אחד השיבו ש"כמעט כל חבריהם" חילונים אף הם. למעשה, במובנו הרחב, המגזר החילוני או "הממלכתי" הוא קטגוריה שִיוּרית המכילה את כל מי שאיננו ערבי, חרדי או דתי לאומי – שלוש הקבוצות המובחנות האחרות בחברה, שיש להן אוטונומיה חינוכית ומוסדות נבדלים, ולעיתים קרובות גם שטחי מגורים נפרדים. מערכת החינוך של המגזר היא בתי-הספר הממלכתיים הכלליים. מבחינה זו, הסקטור כולל בתוכו גם את מרבית המסורתיים, השולחים את ילדיהם תכופות לחינוך הממלכתי, ומקיימים את חייהם במרחב שלו.בשאלת מדיניות החוץ והסכסוך עם הפלסטינים, החילונים לגמרי (בניגוד ל"חילונים מסורתיים במקצת" וכדומה) הם הקבוצה היהודית היחידה, שעולה מסקרים שיש בה רוב מובהק למרכז ולשמאל. מפלגות ותנועות הדוגלות בסיום הכיבוש בגדה המערבית מזוהות כמעט ללא יוצא מן הכלל עם ציבור זה. באופן כללי, החילונים המובהקים יותר (בין אם "החילונים הרדיקלים", אלו "שאינם שומרים מסורת כלל" או "החילונים לחלוטין") נוטים להיות חריגים בעמדותיהם ומבודדים חברתית ביחס לשאר הציבור היהודי במדינה. הם ליברלים ופרוגרסיביים יותר, וחשים תכופות אי-נוחות ופסימיות בקשר להתנהלותה ועתידה של ישראל.תת-הקבוצה המזוהה ביותר עם החילונים היא המעמד הבינוני הוותיק, האשכנזי רובו ככולו, שהיווה את שכבת האליטה בישראל במשך רוב שנותיה ואת הנשא של תרבותה ההגמונית. קבוצה זו איישה את עמדות המפתח השונות במנהל ובשירות הציבורי, ונהנית מייצוג-יתר בולט בחיי הכלכלה, באקדמיה, בתרבות, בתקשורת ועוד. גם מבחינת הייצוג בתקשורת ההמונים, הדמויות ה"נורמליות" בקולנוע ובטלוויזיה היו חילוניות באופן מובהק, אם כי הדבר השתנה מאז שנות ה-2000, עם כניסתם של יוצרים דתיים ומסורתיים לתחום. אף על פי שהוא עדיין דומיננטי, המעמד האשכנזי-הוותיק מצוי בשקיעה מזה עשורים. מזרחים חילונים נטו על פי רוב להתבולל בתוך קבוצה זו ולאמץ את אורחותיה. גם המהגרים מברית-המועצות לשעבר מזוהים במובהק עם החילונים. הפוסט-סובייטים, בעת הגעתם בשנות ה-90, היו מנוכרים למסורת הדתית, וסבלו קשיים מן הממסד הרבני בשל השיעור הגבוה של לא-יהודים בקרבם (אלו רשומים בישראל תכופות כ"חסרי דת"), והפקפוק במעמד היהודי של רבים מהם. המהגרים עברו הדתה בשל הצורך להתערות בחברה הישראלית, והברית של נציגיהם הפוליטיים עם הימין ניכרה אותם מהמעמד האשכנזי הוותיק.ב-2019, 41% מהילדים הישראלים שנכנסו לבתי-הספר היסודיים, למדו במערכת הממלכתית. נשים חילוניות ילדו בממוצע, נכון ל-2016, כ-2.2 ילדים; שיעור הילודה שלהן עלה עם רמת ההשכלה וההכנסה, בניגוד למצב הרווח בעולם. החילונים הם הקבוצה האמידה ביותר בציבור היהודי: ב-2016, ההכנסה הממוצעת של משק בית חילוני הייתה כ-22,000 ש"ח, והייתה גבוהה ב-15% מזו של מסורתיים וב-60% משל חרדים.היסטוריהבשלהי המאה ה-19, כשהחלו להופיע במזרח אירופה יהודים לא-מסורתיים במספרים גדולים, נכנסו לשימוש מונחים כמו "חופשי", במובן של פטור מעול מצוות, "פרייער" ביידיש, לתיאורם. כינוי יידי נפוץ אחר היה "ועלטליך" (במקורב: איש העולם הזה; על משקל weltlich הגרמני), תרגום ישיר של המשמעות הלועזית ל"חילוני" במובן של סקולארי. ה"חופשי" ודומיו, על פי יוכי פישר, כיוונו למשמעות שונה משל האפיקורס והחוטא בחברה הקדם-מודרנית, או ה"משכיל". הכינויים הישנים התייחסו לחריגים בחברה שלדת היה בה מעמד נורמטיבי, בעוד שהמונחים החדשים סימנו את התגבשותה ההדרגתית של חברה חדשה, מרוחקת מן המסורת – תהליך שהושלם בשנות ה-1950 בישראל. המילה העברית חִלּוֹנִי נגזרה מהמילה חִילוֹנַי בלשון חז"ל, שמשמעותה היא "זר, שאיננו כהן". היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה-19, הן במובן המקורי של הדיוט והן כתרגום למטריאליסט. בשנות ה-50 וה-60 היא נעשתה יותר ויותר פופולרית לתיאור הציבור במדינת ישראל, שכונה עד אז בעברית "חופשי", "כללי" או "לא-דתי." ב-1965, בטור ב"הארץ", עמד הלשונאי משה גושן-גוטשטיין על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי-נחת מאימוצו. גוטשטיין כתב כי בעוד שחפצים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות חילוניים (סקולאריים, משוללי קדושה), קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומסתייגים מ"חילונים", אך זהו הכינוי המוכר והנפוץ.ביישוב הציוני, בלטו החל מהעליות השנייה והשלישית קבוצות נרחבות שהיו חופשיות בהשקפתן, והביאו עמן אידאולוגיות מפותחות של חילוניות יהודית ממזרח אירופה. השקפות מגובשות כאלו היו בעיקרן נחלת החוגים הסוציאליסטיים, שהיו במעמד הנהגה, והיו פחות נפוצות בחברה העירונית. ב-1920 הוקמו שתי מערכות חינוך נפרדות, כללית ודתית. הזרם הכללי דגל בחינוך לאומי-מסורתי על בסיס "הקניינים הרוחניים המשותפים לכל חלקי העם" תוך כדי שילוב הישגי המדע. ראשי הזרם ייעדו אותו לכלל האוכלוסייה וקיוו שאת ספסלי בית הספר הכללי יפקדו דתיים וחילוניים מכל העדות. ב-1923 הצטרף אליהן גם זרם העובדים הציוני-סוציאליסטי, שלימד ברוח חילונית חד-משמעית. ב-1948, ערב הפסקת השלטון הבריטי, רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית השתייך לציבור ה"חופשי" – 78% מהילדים התחנכו בזרם הכללי או בזרם העובדים, שבוטלו בשנת 1953 והפכו לחינוך הממלכתי-כללי (לשם השוואה, פחות מ-15% מהאוכלוסייה נמנו מבחינת השיוך הפוליטי-מסגרתי, עם הציונות הדתית, והחרדים היו מיעוט מבוטל).בעשורים הראשונים לקיום המדינה, אותה קבוצה אשכנזית-ותיקה-חילונית הייתה מזוהה בעיקרה עם האידאולוגיה והאתוס של הממלכתיות, שהכוחות השליטים בראשות מפלגת מפא"י שאפו לעצב לאורם את החברה הישראלית, שהכפילה את גודלה והתגוונה מאוד עקב גל ההגירה של שנות ה-50. מקרב שורות המגזר גויסו בעלי-התפקידים השונים, שהופקדו על הטמעת המהגרים ונועדו לשמש להם דוגמה, והוא היה הבסיס העיקרי למעמד הבינוני הישראלי. עד שנות ה-80, קבוצה זו תפקדה כהגמוניה, לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית אלא גם מבחינה תרבותית וערכית. העדפותיה והוויתה נתפשו (גם בעיני יתר הציבורים במדינה) כ"ישראליוּת" הנורמטיבית. היותה חילונית הייתה רק אחד ממאפייניה, בעוד שהממלכתיות הגדירה אותה.עם עלייתם של יתר המגזרים בחברה הישראלית, לאחר הדחת מפא"י בשנת 1977, איבד ציבור זה את ההגמוניה בהדרגה, ומאפייניו הפכו מנורמטיביים לסממנים של עוד מגזר בחברה מפוצלת. התפרקות הממלכתיות גם האיצה את קיצו של הסוציאליזם המגויס בקרבם: יותר ויותר חילונים החלו לאמץ, ולו באופן חלקי, את ערכי האינדיבידואליזם והליברליזם המערביים, ולהטיל ספק באתוס הלאומי הנוקשה. ההיחלשות התבטאה גם בהופעת ניצני תודעה מגזרית, ובצורך אובייקטיבי בהתארגנויות שייאבקו למען האינטרסים הקבוצתיים. הסוציולוג ברוך קימרלינג הבדיל בין שתי המפלגות שהופיעו בתגובה לכך (רוב החילונים הוסיפו להצביע למפלגות הגדולות), "שינוי" ו"מרצ", וראה בהן כמבטאות שתי מגמות מנוגדות בתוך הציבור שלהן. "שינוי" ייצגה מודעות סקטוריאלית, הפנמה של השינויים החברתיים והכנה לקראת ניהול מלחמת תרבות עם המגזרים האחרים. "מרצ", לעומתה, הוסיפה להאמין שהיא מייצגת את הכלל-"ישראליוּת" ולעמוד על דימוי זה, והדבר פגע באפקטיביות הפוליטית שלה.לאחר רצח יצחק רבין, צברה תנופה בקרב הציבור החילוני תנועת ההתחדשות היהודית, שצצה עוד בשנות ה-60. התנועה ביקשה ליצור דיאלוג עצמאי עם המסורת היהודית ולנכסה-מחדש, מתוך מגוון תפישות שלה (מרוחנית-מיסטית עד תרבותית), ללא תלות בתיווך הממסד האורתודוקסי. תופעה נוספת הייתה הפופולריות העולה של ה"מסורתיות", שקושרה קודם עם השכבות המזרחיות העניות ונחשבה פחותת סטטוס. חלקים גדלים בציבור האשכנזי הוותיק החלו להשתתף בטקסים של דת עממית. כמו כן, חלקים אחרים חשו ניכור לחברה הישראלית ואימצו זהות אוניברסלית, תוך הפגנת אדישות או סלידה כלפי היהדות והציונות גם יחד.בשנות ה-2010, גברה ההכרה בהיחלשות החילונים, באופי המגזרי של החברה הישראלית, ובהחלפת שיירי הממלכתיות באתוס חדש, בעל מרכיבים דתיים-מסורתיים גלויים וחזקים הרבה יותר (ב-2018 העריכו שמואל רוזנר וקמיל פוקס שכ-40% מהחילונים שותפים ל"יהדות ישראלית", יחד עם המסורתיים ורוב הדתיים-הלאומיים) – התהליך האחרון קודם אקטיבית על ידי הציונות הדתית, ששאפה להפוך להגמונית, וזכה לכינוי "הדתה". חלק בציבור החילוני, בדרך כלל זה המקורב לימין ולהתחדשות היהודית, פעל למען ההדתה ונכנס לברית פוליטית עם הדתיים-הלאומיים. חלק נוסף, שיוצג בין היתר על ידי "הפורום החילוני", דחה אותה בתוקף. קבוצה זו קוראת לפיתוח תודעת מיעוט חילונית-ליברלית ולהקמת אוטונומיה לציבור המזדהה עם ערכים אלו, כולל מערכת חינוך עצמאית, שתאפשר לו לגבש את זהותו כ"שבט" נוסף בחברה הישראלית.לקריאה נוספת עוז אלמוג, פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית: חיפה, אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, תשס"ד–2004 אשר אריאן ואיילה קיסר-שוגרמן, יהודים ישראלים – דיוקן: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2009, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011קישורים חיצונייםביאוריםהערות שוליים קבוצות בחברה הישראליתישראל: יחסי דת ומדינה

897

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D%20%D7%A7%D7%9C%D7%90%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9D

לימודים קלאסיים

לימודים קלאסיים הוא שם התחום העוסק בלימוד השפה, הסִפְרוּת, ההיסטוריה, האָמנוּת, והיבטים אחרים של יוון העתיקה ושל רומא העתיקה, ערש תרבות המערב בעת העתיקה. הלימודים הקלאסיים היוו תמיד נושא מרכזי במדעי הרוח, והעוסקים בהם נקראים לעיתים הומניסטים. במדינת ישראל פועלות שלוש מחלקות אקדמאיות ללימודים קלאסיים: באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. לימודי יסוד בנושאים הללו מתקיימים גם באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אך אין בהן חוג או מחלקה המוקדשים לנושא. ראו גם מיתולוגיה יוונית ספרות יוונית עתיקה אמנות יוון העתיקה מיתולוגיה רומית ספרות רומית ארכאולוגיה פילולוגיה קודיקולוגיה קישורים חיצוניים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה העת העתיקה רומא העתיקה יוון העתיקה: תרבות מדעי הרוח

לימודים קלאסיים הוא שם התחום העוסק בלימוד השפה, הסִפְרוּת, ההיסטוריה, האָמנוּת, והיבטים אחרים של יוון העתיקה ושל רומא העתיקה, ערש תרבות המערב בעת העתיקה. הלימודים הקלאסיים היוו תמיד נושא מרכזי במדעי הרוח, והעוסקים בהם נקראים לעיתים הומניסטים.במדינת ישראל פועלות שלוש מחלקות אקדמאיות ללימודים קלאסיים: באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. לימודי יסוד בנושאים הללו מתקיימים גם באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אך אין בהן חוג או מחלקה המוקדשים לנושא.ראו גם מיתולוגיה יוונית ספרות יוונית עתיקה אמנות יוון העתיקהמיתולוגיה רומיתספרות רומית ארכאולוגיה פילולוגיה קודיקולוגיהקישורים חיצונייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימההעת העתיקהרומא העתיקהיוון העתיקה: תרבותמדעי הרוח

904

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%96%D7%95%D7%A7%D7%99

בוזוקי

בוזוקי (ביוונית: Μπουζούκι) הוא כלי מיתר בעל ארבעה זוגות מיתרים המשמש במוזיקה היוונית, הים תיכונית והאירית. הבוזוקי הוא פיתוח מאוחר של הבגלמה, כלי מיתר מונגולי שהובא אל אגן הים התיכון עם מסעות הכיבוש המונגולים בימי הביניים. במזרח התיכון שונה מבנה תיבת התהודה והוספו סריגים. השם בוזוקי שנבחר לכלי גזור מהמילה "בוזוק" שמשמעותה "צוואר" וזאת משום צווארו הארוך והצר של הבוזוקי. נגני בוזוקי הם מהמוזיקאים המוערכים ביותר ביוון ובקהילה היוונית בישראל, והם נמדדים בין השאר במהירות נגינתם. בבוזוקי היווני המסורתי יש שלושה זוגות מיתרים. בשנת 1955 החלו לייצר בוזוקי שבו ארבעה זוגות מיתרים, האחראי לכך היה נגן הבוזוקי הידוע, מנוליס חיוטיס. שינוי זה הפך את הבוזוקי לכלי שניתן לנגן בו אקורדים כמו בגיטרה, ונגינת קטעים מלודיים בווירטואוזיות רבה. ביוון יש עדיין נגני בוזוקי רבים שמשמרים את הנגינה בבוזוקי שבו שלושה מיתרים ובכך שומרים את המסורת של מוזיקת הרמבטיקו. חלק מנגני המוזיקה הים-תיכונית מוסיפים לצוואר הבוזוקי סריג ביניים צף (לא מקובע לצוואר), בדומה לאופן שבו נעשה הדבר על גיטרה חשמלית. הסריג הצף מאפשר לנגן גם רבעי טונים, בדומה לעוד ולבגלמה הטורקית ובניגוד לסריגים הרגילים של הבוזוקי, שמאפשרים לנגן רק חצאי טונים. בישראל נגינת הבוזוקי תפסה תאוצה עוד בשנות ה-70 המוקדמות. נגני בוזוקי ליוו זמרים מהז'אנר אשר השתמשו בלחנים יוונים עליהם כתבו מילים בעברית, דוגמת זוהר ארגוב שבין שיריו המוכרים היו אלינור ועינייך החומות. בישראל מספר רב של נגני בוזוקי מקצועיים כחלק מפופולריות שצברה המוזיקה היוונית בישראל. בין נגני הבוזוקי המוכרים בישראל הוא יוסי אהרון, נגן בוזוקי וירטואוז שגם חיבר ספר לימוד נגינה בשם "קסם הבוזוקי" היצא לאור בשנת 2009. ראו גם גיטרה מזרחית לקריאה נוספת יוסי אהרון, קסם הבוזוקי (ספר לימוד נגינה בבוזוקי), 2009. קישורים חיצוניים כלי פריטה כלי נגינה מזרחיים

בוזוקי (ביוונית: Μπουζούκι) הוא כלי מיתר בעל ארבעה זוגות מיתרים המשמש במוזיקה היוונית, הים תיכונית והאירית.הבוזוקי הוא פיתוח מאוחר של הבגלמה, כלי מיתר מונגולי שהובא אל אגן הים התיכון עם מסעות הכיבוש המונגולים בימי הביניים. במזרח התיכון שונה מבנה תיבת התהודה והוספו סריגים. השם בוזוקי שנבחר לכלי גזור מהמילה "בוזוק" שמשמעותה "צוואר" וזאת משום צווארו הארוך והצר של הבוזוקי. נגני בוזוקי הם מהמוזיקאים המוערכים ביותר ביוון ובקהילה היוונית בישראל, והם נמדדים בין השאר במהירות נגינתם.בבוזוקי היווני המסורתי יש שלושה זוגות מיתרים. בשנת 1955 החלו לייצר בוזוקי שבו ארבעה זוגות מיתרים, האחראי לכך היה נגן הבוזוקי הידוע, מנוליס חיוטיס. שינוי זה הפך את הבוזוקי לכלי שניתן לנגן בו אקורדים כמו בגיטרה, ונגינת קטעים מלודיים בווירטואוזיות רבה. ביוון יש עדיין נגני בוזוקי רבים שמשמרים את הנגינה בבוזוקי שבו שלושה מיתרים ובכך שומרים את המסורת של מוזיקת הרמבטיקו. חלק מנגני המוזיקה הים-תיכונית מוסיפים לצוואר הבוזוקי סריג ביניים צף (לא מקובע לצוואר), בדומה לאופן שבו נעשה הדבר על גיטרה חשמלית. הסריג הצף מאפשר לנגן גם רבעי טונים, בדומה לעוד ולבגלמה הטורקית ובניגוד לסריגים הרגילים של הבוזוקי, שמאפשרים לנגן רק חצאי טונים.בישראל נגינת הבוזוקי תפסה תאוצה עוד בשנות ה-70 המוקדמות. נגני בוזוקי ליוו זמרים מהז'אנר אשר השתמשו בלחנים יוונים עליהם כתבו מילים בעברית, דוגמת זוהר ארגוב שבין שיריו המוכרים היו אלינור ועינייך החומות.בישראל מספר רב של נגני בוזוקי מקצועיים כחלק מפופולריות שצברה המוזיקה היוונית בישראל. בין נגני הבוזוקי המוכרים בישראל הוא יוסי אהרון, נגן בוזוקי וירטואוז שגם חיבר ספר לימוד נגינה בשם "קסם הבוזוקי" היצא לאור בשנת 2009.ראו גם גיטרה מזרחיתלקריאה נוספת יוסי אהרון, קסם הבוזוקי (ספר לימוד נגינה בבוזוקי), 2009.קישורים חיצונייםכלי פריטהכלי נגינה מזרחיים

910

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%20%D7%96%27%D7%A8%D7%9E%D7%9F

סופי ז'רמן

סופי ז'רמן (בצרפתית: Sophie Germain; ) הייתה מתמטיקאית ופיזיקאית צרפתייה. ביוגרפיה ז'רמן נולדה בפריז למשפחה מהמעמד הבינוני, בת של סוחר משי מוצלח. בנעוריה, כאשר שמעה את הסיפור אודות מות ארכימדס, אשר נכתב בספרו של ז'אן אטיין מונטוקלה:"ההיסטוריה של המתמטיקה", החלה להתעניין במתמטיקה, והדבר עורר חרדה בלב הוריה, שפעלו בלא הצלחה להניאה מכך. בשל העובדה שהייתה אישה לא קיבלה אישור ללימודים גבוהים, לכן היא נרשמה ללימודים גבוהים במכון הפוליטכני בפריז בשם בדוי "מסיה לה בלאן" של אחד הסטודנטים שלמדו בו . ז'וזף לואי לגראנז', מרצהו של מסיה לה בלאן, בתורת המספרים הכיר אותו כתלמיד גרוע, והופתע לגלות שלאחר שפרש מלימודיו, חזר עם ידע רחב הרבה יותר ועם יצירתיות מיוחדת לפתרון בעיות מסובכות, ועל כן, ביקש להיפגש איתו. ז'רמן לא יכלה לסרב להצעת מרצה והופתעה לגלות כי לגראנז' אינו מתנגד כלל להיותה אישה מתמטיקאית. לאחר תקופה מסוימת בה לימד לגראנז' את תלמידתו האהובה ז'רמן, הצהיר כי אין הוא יכול ללמד אותה עוד מפאת רמתה הגבוהה המשתווה לשלו והציע לה להכיר מתמטיקאי גדול עוד יותר ממנו - קרל פרידריך גאוס. על מכתביה לגאוס בנושאים מתורת המספרים חתמה בשם "מסיה לה-בלאן", עקב חששה שמכתב מאישה לא יזכה ליחס רציני. לאחר כיבוש נפוליאון, שלחה ז'רמן מכתב לגנרל צרפתי ובו מתוארת בקשה לא לפגוע בגאוס כאשר הצבא הצרפתי יפלוש לפרוסיה. רק לאחר שלוש שנות התכתבות, הגיע הגנרל לגאוס, ואמר לו כי אישה צרפתית ביקשה לא לפגוע בו. גאוס הבין כי למעשה מסיה לה בלאן הוא אישה ולהפתעתה של ז'רמן, תגובתו של גאוס תמכה בהיותה אישה מתמטיקאית. עבודתה הוצגה בפני האקדמיה הצרפתית למדעים על ידי לז'נדר, משום שהאקדמיה מנעה מנשים להופיע בפניה. בין הענפים להם תרמה נמנים תורת המספרים, בה הוכיחה את המשפט האחרון של פרמה עבור ראשוני ז'רמן והגתה שיטה חדשה להוכחת המשפט האחרון של פרמה בעבור מספרים מסוימים, ותורת האלסטיות. עבודתה על האלסטיות של חומרים איפשרה את בנייתו של מגדל אייפל. קובעי השלט עם רשימת התורמים לבניית המגדל לא ציינו את שמה של ז'רמן. בהמלצתו של גאוס (אותו מעולם לא פגשה), תכננה אוניברסיטת גטינגן להעניק לז'רמן תואר של כבוד, אך לפני שהספיקה לקבלו מתה ממחלת סרטן השד, בגיל 55. בתעודת פטירתה, נכתב כי עליה: "אישה רווקה חסרת מקצוע" (rentiere annitant). לקריאה נוספת סיימון סינג, המשפט האחרון של פרמה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000, עמ. 139 - 148 קישורים חיצוניים , מתוך כתב העת "נגה", 1992 הערות שוליים מתמטיקאיות צרפתיות מדעניות המאה ה-18 מדעניות צרפתיות במאה ה-19 פיזיקאיות צרפתיות ילידות 1776 צרפתיות שנפטרו מסרטן השד נפטרות ב-1831

סופי ז'רמן (בצרפתית: Sophie Germain; ) הייתה מתמטיקאית ופיזיקאית צרפתייה.ביוגרפיה ז'רמן נולדה בפריז למשפחה מהמעמד הבינוני, בת של סוחר משי מוצלח. בנעוריה, כאשר שמעה את הסיפור אודות מות ארכימדס, אשר נכתב בספרו של ז'אן אטיין מונטוקלה:"ההיסטוריה של המתמטיקה", החלה להתעניין במתמטיקה, והדבר עורר חרדה בלב הוריה, שפעלו בלא הצלחה להניאה מכך. בשל העובדה שהייתה אישה לא קיבלה אישור ללימודים גבוהים, לכן היא נרשמה ללימודים גבוהים במכון הפוליטכני בפריז בשם בדוי "מסיה לה בלאן" של אחד הסטודנטים שלמדו בו . ז'וזף לואי לגראנז', מרצהו של מסיה לה בלאן, בתורת המספרים הכיר אותו כתלמיד גרוע, והופתע לגלות שלאחר שפרש מלימודיו, חזר עם ידע רחב הרבה יותר ועם יצירתיות מיוחדת לפתרון בעיות מסובכות, ועל כן, ביקש להיפגש איתו. ז'רמן לא יכלה לסרב להצעת מרצה והופתעה לגלות כי לגראנז' אינו מתנגד כלל להיותה אישה מתמטיקאית. לאחר תקופה מסוימת בה לימד לגראנז' את תלמידתו האהובה ז'רמן, הצהיר כי אין הוא יכול ללמד אותה עוד מפאת רמתה הגבוהה המשתווה לשלו והציע לה להכיר מתמטיקאי גדול עוד יותר ממנו - קרל פרידריך גאוס.על מכתביה לגאוס בנושאים מתורת המספרים חתמה בשם "מסיה לה-בלאן", עקב חששה שמכתב מאישה לא יזכה ליחס רציני. לאחר כיבוש נפוליאון, שלחה ז'רמן מכתב לגנרל צרפתי ובו מתוארת בקשה לא לפגוע בגאוס כאשר הצבא הצרפתי יפלוש לפרוסיה. רק לאחר שלוש שנות התכתבות, הגיע הגנרל לגאוס, ואמר לו כי אישה צרפתית ביקשה לא לפגוע בו. גאוס הבין כי למעשה מסיה לה בלאן הוא אישה ולהפתעתה של ז'רמן, תגובתו של גאוס תמכה בהיותה אישה מתמטיקאית. עבודתה הוצגה בפני האקדמיה הצרפתית למדעים על ידי לז'נדר, משום שהאקדמיה מנעה מנשים להופיע בפניה.בין הענפים להם תרמה נמנים תורת המספרים, בה הוכיחה את המשפט האחרון של פרמה עבור ראשוני ז'רמן והגתה שיטה חדשה להוכחת המשפט האחרון של פרמה בעבור מספרים מסוימים, ותורת האלסטיות. עבודתה על האלסטיות של חומרים איפשרה את בנייתו של מגדל אייפל. קובעי השלט עם רשימת התורמים לבניית המגדל לא ציינו את שמה של ז'רמן.בהמלצתו של גאוס (אותו מעולם לא פגשה), תכננה אוניברסיטת גטינגן להעניק לז'רמן תואר של כבוד, אך לפני שהספיקה לקבלו מתה ממחלת סרטן השד, בגיל 55.בתעודת פטירתה, נכתב כי עליה: "אישה רווקה חסרת מקצוע" (rentiere annitant).לקריאה נוספת סיימון סינג, המשפט האחרון של פרמה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000, עמ. 139 - 148קישורים חיצוניים , מתוך כתב העת "נגה", 1992הערות שוליים מתמטיקאיות צרפתיותמדעניות המאה ה-18מדעניות צרפתיות במאה ה-19פיזיקאיות צרפתיותילידות 1776צרפתיות שנפטרו מסרטן השדנפטרות ב-1831

922

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%98%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%93%20%D7%A8%D7%90%D7%A1%D7%9C

ברטראנד ראסל

ברטראנד ארתור ויליאם ראסל (באנגלית: Bertrand Arthur William Russell; 18 במאי 1872 – 2 בפברואר 1970) היה פילוסוף, לוגיקן וסופר בריטי. תרם תרומות חשובות לתחום הפילוסופיה של הלשון ותורת ההכרה. חיבוריו בתחום פילוסופיה אנליטית השפיעו רבות גם על התפתחות המתמטיקה והלוגיקה. הפרדוקס הקרוי על שמו השפיע רבות על תורת הקבוצות, והוביל להתגבשות תורת הקבוצות האקסיומטית. ראסל כתב גם על משטרים מודרניים, ועל תופעות של דיכוי המחשבה החופשית. הוא התנגד להגבלות שונות על החירות המחשבתית, ונודע כפילוסוף בעל גישה חינוכית ליברלית. בשנת 1945 התפרסם ספרו המקיף "תולדות הפילוסופיה המערבית" שהוכר כאחד הספרים החשובים ביותר בתחום תולדות הפילוסופיה. בשנת 1950 קיבל את פרס נובל לספרות. ראסל היה הומניסט שהקדיש חלק רב מזמנו לפעילות חברתית, בפרט נגד מלחמת העולם הראשונה, נשק גרעיני ומלחמת וייטנאם. ביוגרפיה שנותיו המוקדמות ראסל נולד בשנת 1872 במחוז מונמות'שייר שב למשפחה ליברלית ומשפיעה מן האצולה הבריטית. בגיל ארבע כבר היה יתום מאב ואם, ועבר לגור אצל סבו וסבתו, ביחד עם אחיו, פרנק. שנתיים אחרי כן מת גם סבו, ראש ממשלת בריטניה לשעבר ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון; סבתו הייתה לדמות הדומיננטית במשפחתו. בהתבגרותו היה ראסל בודד מאוד, והוא סיפר שלעיתים קרובות שקל להתאבד. שתי נקודות אור בחייו היו שירה (ובפרט שיריו של פרסי ביש שלי) ומתמטיקה. על אהבתו למתמטיקה סיפר ראסל כך: "בגיל 11 התחלתי, בהנחיית אחי, לקרוא את "היסודות". זה היה אחד האירועים הגדולים בחיי, מסנוור כאהבה ראשונה. לא תיארתי לעצמי שיש בעולם משהו ערב כל-כך. מאותו רגע, ועד שנתי ה-38 (עת סיימתי לכתוב את פרינקיפיה מתמטיקה עם וייטהד), מתמטיקה הייתה העניין המרכזי והמקור העיקרי לאושר בחיי". בשנת 1890 החל ללמוד מתמטיקה בטריניטי קולג' שבקיימברידג'. הוא התוודע לג. א. מור ולאלפרד נורת' וייטהד, שהשפיעו והושפעו ממנו רבות בהמשך. באותה תקופה הכיר את אשתו הראשונה, אליס סמית'. השניים התחתנו בשנת 1894, ונפרדו בשנת 1911 (אם כי הגירושים בפועל נעשו רק בשנת 1921). ראסל החל את דרכו כפילוסוף בשנת 1896, עם פרסום מאמרו על הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית. עם זאת, עיקר תרומתו בשנותיו הראשונות הייתה בתחום הפילוסופיה של המתמטיקה והלוגיקה. בשנת 1901 גילה את הפרדוקס הקרוי על שמו. בשנים שלאחר מכן פרסם שני ספרים חשובים בשיתוף עם וייטהד, שביססו אותו כמוביל בתחומו. "עקרונות המתמטיקה", שפורסם בשנת 1903, ו"פרינקיפיה מתמטיקה", שפורסם בשנת 1910. ראסל פרסם טקסט פילוסופי חשוב נוסף: "על הציון" (on denoting), שהיווה אבן פינה של הפילוסופיה האנליטית. באותה תקופה החל גם להרצות באוניברסיטת קיימברידג'. עם תלמידיו הבולטים נמנה הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, שהושפע רבות מראסל. מלחמות העולם בזמן מלחמת העולם הראשונה לקח חלק בפעילות פציפיסטית. בשנת 1916 הורשע בעבירה על החוק להגנת הממלכה 1914. הוטל עליו קנס בסך 100 לירות שטרלינג, אך הוא סירב לשלמו. במקום לשלוח אותו לכלא, המשטרה עיקלה כמה מספריו, ומכרה אותם במכירה פומבית על מנת לשלם את החוב. בעקבות התקרית פוטר ראסל מהאוניברסיטה. בשנת 1918 הביע התנגדות פומבית לצירופה של ארצות הברית למלחמה, ובשל כך נכלא לשישה חודשים. באותה תקופה הופעל "החוק להגנת הממלכה" כנגד פעילים פציפיסטים נוספים שהתנגדו למלחמה. ההיסטוריון פול ג'ונסון מציין שבפציפיזם שלו היה משהו תוקפני, ואף שוחר מדון. כשהוכרזה המלחמה כתב, "זה שבועות אחדים אני מרגיש שאם אפגוש במקרה את אסקווית או גריי לא אוכל להימנע מרצח". תלמידו לודוויג ויטגנשטיין עזב את קיימברידג' והתגייס לצבא של אוסטריה מולדתו (ויטגנשטיין למד בכיתה א' עם היטלר אך הלה הושאר כיתה בעוד הוא הוקפץ כיתה). במהלך המלחמה נשבה בידי כוחות האיחוד, וכתב מכתב לראסל ובו רעיונותיו הפילוסופיים, ועיקרם הטענה שאין לדבר על מה שאינו במציאות, ושתפקיד הפילוסופיה להוציא את האדם משאלות חסרות יסוד, חסרות מענה וחסרות תוחלת, כפי שמסייעים לזבוב להיחלץ מהמלכודת בתוך צנצנת זכוכית. ראסל התלהב מספרו של ויטגנשטיין, הוסיף לדברים הקדמה משלו וביקש להוציאו לאור, אך ויטגנשטיין טען שראסל היפך את דבריו, ולא הבינם כראוי, בהתעלמו מהמיסטיקה, האמיתית לדבריו, אף שאינה מציאותית. ראסל חזר לעבודה בשנת 1919, לאחר סיום מלחמת העולם. בשנת 1920 ביקר בברית המועצות בראשית דרכה, והיה מהראשונים שהתרשמו ממנה לשלילה. לאחר מכן גר שנה בסין והרצה על פילוסופיה. בשנת 1921 התחתן עם אשתו השנייה, דורה. השניים הקימו ביחד בית ספר ניסויי, והולידו שלושה ילדים: ג'ון, קתרין והארייט. בין השאר התקיימו ביניהם קונפליקטים בנושא של פתיחות מינית. לדברי ההיסטוריון פול ג'ונסון השניים נתנו זה לזה חופש בכל הנוגע להרפתקאות מיניות, אבל כאשר ניהלה דורה בגלוי הרפתקאת אהבים עם העיתונאי גריפין ברי ונולדו להם שני ילדים, נתקף ראסל אי נוחות. שנים רבות לאחר מכן, הודה באוטוביוגרפיה שלו "בנישואיי השניים ניסיתי לשמר את אותו כבוד לחירותה של אשתי שהתחייב, כך חשבתי, מאמונתי. אבל גיליתי כי יכולתי למחול ומה שניתן לקרוא האהבה הנוצרית שלי, אינן עומדות בתביעות שהצבתי בפניהן- - -כל אדם אחר יכול לומר לי זאת מראש, אבל התאוריה עיוורה את עיניי". השניים נפרדו בשנת 1932. בשנת 1936 ראסל התחתן עם אשתו השלישית, פטרישיה, שהייתה קודם לכן האומנת של ילדיו. השניים הולידו ילד אחד, קונרד ראסל, שהפך להיסטוריון מפורסם, ממקימי המפלגה הליברל דמוקרטית. בשנת 1946, אחרי שובו של ויטגנשטיין לקיימברידג', בעת הרצאת אורח של קרל פופר, החל ויטגנשטיין בוויכוח קולני. ראסל ניסה לפשר ביניהם, והוויכוח עבר לפסים אלימים. יש הטוענים שויטגנשטיין ניגש לאח, הוציא מוט ברזל לחתות גחלים וזרק אותו על ראסל, תוך שהוא צורח: "אינני מבין אותך עכשיו ואף פעם לא הבנתי אותך". בשנים שאחר כך עבר ראסל לגור בארצות הברית. הוא לימד באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנגד להצטרפות ארצות הברית, אך לאחר מכן שינה דעתו, בטענה שהשתלטות גרמניה הנאצית על אירופה פירושה קץ הדמוקרטיה. בעקבות מלחמת העולם השנייה מיתן את עמדתו הפציפיסטית, וטען שיש מקרי קיצון שבהם מלחמה היא הרעה הקטנה ביותר. בשנת 1940 החל ללמד בניו יורק, אך התפטר כמעט מייד בעקבות ביקורת על השקפותיו בתחומים שונים, ובפרט בגלל השקפתו המתירנית בענייני נישואים ובגידה. אלברט איינשטיין כתב במכתב תמיכה בראסל: "נפשות גדולות תמיד נתקלו בהתנגדות אלימה מצד מוחות בינוניים" בראש המתנגדים למינויו של ראסל עמד הפילוסוף ואיש החינוך ג'ון דיואי. בעקבות התפטרותו החל ראסל להרצות על תולדות הפילוסופיה ברחבי ארצות הברית. הרצאות אלו היוו את הבסיס לספרו המפורסם "תולדות הפילוסופיה המערבית". בשנת 1944 חזר לחיות וללמד בבריטניה. שנותיו המאוחרות ומותו לאחר מלחמת העולם השנייה הפך ראסל לדמות ציבורית ידועה ברחבי העולם המערבי. הוא הביע את דעותיו בנושאים שונים, שלחלקם לא היה קשר ממשי עם עבודתו הפילוסופית. הוא התראיין בטלוויזיה, כתב מאמרים לכתבי עת פופולריים, וספרו "תולדות הפילוסופיה המערבית" הפך לרב מכר, ולמקור ההכנסה העיקרי שלו למשך שארית חייו. בשנת 1949 קיבל את אות מסדר ההצטיינות. בשנת 1950 הוענק לו פרס נובל לספרות, "כאות הוקרה על כתביו המגוונים והמשמעותיים שבהם דגל באידיאלים הומניטריים ובחופש מחשבה". בשנת 1952 התגרש ראסל בשלישית, ונשא לאישה את ידידתו אדית פינץ', שהייתה מורה לספרות אנגלית. בנו של ראסל, קונרד, ניתק קשר עם אביו בעקבות הגירושין, עד שנת 1968. בשנת 1963 זכה בפרס ירושלים לחופש הפרט והחברה, והיה הראשון שזכה בפרס. לאחר מלחמת העולם השנייה הביע תמיכה בתקיפת ברית המועצות כדי שהיא לא תשיג נשק גרעיני. בין השנים 1945 ל-1949, כל עוד היה לארצות הברית מונופול על הנשק הגרעיני, סבר שמלחמת מנע נגד ברית המועצות הכרחית כדי למנוע שואה עולמית. עוד ב-27 בספטמבר 1953 כתב בניו יורק טיימס מגזין: "מלחמת עולם חדשה תהא אמנם נוראה, אבל אני מעדיף אותה על אימפריה קומוניסטית עולמית" אולם כבר באוקטובר 1953 הכחיש שאי פעם "תמך במלחמת מנע נגד רוסיה". בהמשך היה מעין מגשר בזמן משבר הטילים בקובה, והפך תומך נלהב בפירוק הנשק הגרעיני. בשנת 1961 נכלא שוב, משום שארגן שביתת שבת נגד הנשק הגרעיני. ראסל פעל נמרצות נגד מעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. בשנת 1966 פרסם ספר בשם "פשעי מלחמה בווייטנאם", והקים את ועדת ראסל – ועדה ציבורית לבדיקת מעורבותה של ארצות הברית בפשעי מלחמה. אף שהיה רוזן, האצולה לא הייתה חלק מרכזי מחייו. הוא טען שהתועלת העיקרית בתואר היא שהוא מאפשר לו להשיג חדרים בבתי מלון. בשנים 1967–1969 פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, בשלושה חלקים. ראסל נפטר בשנת 1970, בביתו שבויילס. על פי בקשתו לא נערך טקס קבורה דתי לציון מותו. גופתו נשרפה, ואפרו פוזר בהרי ויילס. ארכיונו האישי של ראסל מצוי באוניברסיטת מקמסטר בקנדה. תרומתו לפילוסופיה פילוסופיה אנליטית ראסל היה אחד מהפילוסופים האנליטיים החשובים ביותר, לצידם של פרגה, מור וויטגנשטיין. יחד עם מור הוביל את התפנית העיקרית בפילוסופיה הבריטית במאה העשרים: עזיבת האידיאליזם של הגל ו, לטובת סוג של ריאליזם נאיבי המבוסס על היגיון בסיסי. בדומה לשאר הפילוסופים האנליטיים, ראסל שם דגש מיוחד על הלוגיקה והפילוסופיה של הלשון ככלי להבנת המציאות. הוא טען שבעיות רבות שהטרידו פילוסופים לאורך הדורות ניתן לפתור על ידי ניתוח לשוני פשוט של המילים שמרכיבות אותן. לדוגמה: פילוסופים רבים טענו שהמתמטיקה, בניגוד למציאות החיצונית, קיימת באופן אבסולוטי, ולא רק נתפסת על ידי החושים. כלומר: 3 ועוד 3 שווים ל-6 גם כשחושבים עליהם במנותק מהמציאות החיצונית. ראסל טען שהקביעה הזו מגוחכת, משום שהיא מבוססת על הקשר בין המילים או המושגים "1" ו-"2". בניסוחו של ראסל: ראסל התנגד להפרדה שהייתה מקובלת בקרב פילוסופים בין שיטות העבודה של פילוסוף העוסק בלוגיקה לבין שיטות העבודה של פילוסוף העוסק באונטולוגיה, למשל. הוא שם דגש על מדע ושפה פורמלית ככלים העיקריים של כל הפילוסוף, בכל תחום. הוא אימץ גם את תערו של אוקאם ככלל בסיסי בעבודתו הפילוסופית. לוגיקה ופילוסופיה מתמטית בלוגיקה מתמטית יצר ראסל את הפרדוקס הקרוי על שמו, "הפרדוקס של ראסל", שהוביל לתפנית בחקר יסודות תורת הקבוצות וליצירתה של תורת הקבוצות האקסיומטית, זאת בתגובה לניסיונו של המתמטיקאי והפילוסוף גוטלוב פרגה להעמיד את האריתמטיקה על בסיס אמיתות הלוגיקה. יחד עם הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד יצא ראסל למסע שאפתני של העמדת המתמטיקה על בסיס הלוגיקה, באמצעות ספרם המשותף "פרינקיפיה מתמטיקה". ראסל שאף ליצור מערכת אקסיומות בסיסית למתמטיקה כולה, שהיא אפקטיבית, עקבית ושלמה, דבר שהתגלה כבלתי אפשרי עם הוכחתו של משפט אי השלמות של גדל. ראסל, כמו פרגה, תפס את הלוגיקה כקודמת לשפה, ושאף אף הוא לבסס לוגיקה שתוכל לסלק את העמימות והבלבול שמקורן בשפה הטבעית. ראסל המשיך בפיתוח הלוגיקה של פרגה, המבוססת על תחשיב הפרדיקטים, תוך שהוא מבקש לפתור שתי בעיות: הבעיה שנוצרה על ידי הפרדוקס של ראסל עצמו ובעיות שנוצרות כתוצאה מהבחנתו של פרגה בין מובן והוראה. ראסל הרבה להשתמש בעקרון תערו של אוקאם ואף הרחיב אותו לשימושים נוספים. שאיפות אלה הובילו את ראסל לנסח עמדה הידועה כאטומיזם לוגי, ותורת ידיעה המתבססת על ההבחנה בין ידע מתוך היכרות וידע מתוך תיאור. פילוסופיה של הלשון ההבחנה בין מובן והוראה הובילה את פרגה לטעון שהוראתם של כל המשפטים היא ערך האמת שלהם ושהמשפטים נבדלים רק במובניהם. למשל למשפטים "כדור הארץ מקיף את השמש" ו-"2=1+1" ישנה אותה הוראה, ערך האמת החיובי. המשפטים נבדלים בכך שהמחשבה שהם מביעים שונה. במאמרו משנת 1905, על ההוראה (On Denoting) הציג ראסל פתרון משלו לבעיות אלו. ראסל טען שהתפיסה של פרגה שלכל ביטוי יש הוראה ומובן מציעה פתרון חלקי בלבד לשלוש חידות לוגיות, שתורתו של ראסל אמורה לפתור באופן מספק: הצבת זהים: כאשר מחליפים מונחים שיש להם את אותה ההוראה המשפט אמור שלא להשתנות מבחינת הוראתו. "יצחק" זהה בהוראתו ל-"הבן של אברהם", אבל המשמעות של שני המשפטים "המורה שאלה האם יצחק הוא הבן של אברהם" ו-"המורה שאלה האם יצחק הוא יצחק" אינה זהה. השלישי הנמנע: באופן כללי או ש-א' אמיתי או ש-א' שקרי ולא תיתכן אפשרות אחרת. אבל שני המשפטים "המלך הנוכחי של צרפת קירח" ו-"לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קירח" הם שקריים, מכיוון שאין לצרפת מלך. על פי תורתו של פרגה, ביטויים אלו אינם אמיתיים או שקריים, אלא חסרי מובן. בעיית אי הקיום: ניתן לדבר על דברים שאינם קיימים, למשל "לפגסוס יש צבע לבן" הוא משפט שכולל מושג שמתייחס למשהו שאינו קיים, אך אם אינו קיים לא ניתן להתייחס אליו. כיצד ניתן לפיכך לומר ש"פגסוס אינו קיים"? הפתרון של ראסל היה לקבוע שישנם ביטויים בשפה שאינם שלמים, בפני עצמם, ולכן אינם תורמים הוראה למשפט השלם, אלה הם מחליפים ביטויים מורכבים יותר, שרק באמצעותם נקבעת ההוראה. המשפט "לפגסוס יש צבע לבן" מורכב למעשה מכמה חלקים עצמאיים, ויש לנתחו כ"יש דבר אחד בלבד שהוא פגסוס, ויש לו צבע לבן", ומשפט זה הוא שקרי משום שחלקו הראשון ("יש דבר אחד...") הוא שקרי. "המלך של צרפת" הוא ציון המקצר את הביטוי "קיים דבר אחד בלבד שהוא המלך הנוכחי של צרפת" וערך האמת של זה הוא שקרי (ומכאן שערך האמת של המשפט "לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קרח" הוא אמיתי, ואינו חסר מובן). גם שמות ממשיים כמו "הומרוס" הם ביטויים מציינים, במקרה זה: "מחברן של האיליאדה והאודיסאה". למעשה רק כינויי גוף כמו "הוא" או "זה" הם שמות לוגיים טהורים, שיש לנו היכרות ישירה עם נושאיהם. מאמרו של ראסל נחשב, בעיני רבים, כפרדיגמטי עבור הפילוסופיה האנליטית ובפרט עבור הפילוסופיה של הלשון. הוא מראה כיצד ניתן, באמצעות ניתוח לוגי, להראות כי התחביר של השפה הטבעית אינו המדריך הטוב ביותר עבור הפרשן הפילוסוף. אטומיזם לוגי בהשראת תורת התיאורים המיידעים, ראסל הציג את תורת האטומיזם הלוגי, שלפיה הלוגיקה משמשת לאנליזה שמטרתה לסלק יישים מיותרים, ברוח התער של אוקהם. יש לנסות להחליף כל מושג במשפט בקונסטרוקציות לוגיות המתבססות על מושגים פשוטים יותר – המורים על יישים פשוטים ובלתי תלויים בהכרה האנושית. יש להפריד את הסדר והתכונות מהיישים עצמם ולהמירם במבנים לוגיים, כך למשל מספר מונה איננו יש, אלא התאמה חד-חד ערכית בין קבוצות. סילוק היישים המיותרים נעזר בהיותה של הלוגיקה לשון אידיאלית, בניגוד ללשון היום-יומית. משפט אטומי, שאינו כולל דבר מלבד שם ופרדיקט כמו "דני נמוך", הוא משפט המורה על עובדה פשוטה. העובדות קודמות למשפטים המתארים אותן. תורת הידיעה של ראסל תורתו של ראסל מעניקה קדימות לאובייקטים שעמם ניתן ליצור היכרות ישירה, חושית, ולכן הטענות היסודיות ביותר בשפה מורכבות רק מאובייקטים כאלה ומכוללים. ראסל, כמו רוב הפילוסופים בעת החדשה, עסק בשאלת הקשר בין ההכרה ובין העולם החיצון לה (ראו גם סוליפסיזם). בתחילה פנה ראסל לבניית העולם החיצוני על סמך ההיכרויות שיש לנו ול"צופים אפשריים" כמותנו, ברוח הפנומנולוגיה, ואולם המימד הפסיכולוגיסטי בגישה זו הביא אותו לקבל, בסופו של דבר, שיש לבסס את ידיעת העולם החיצון לנו על בסיס משפטים וטענות שאינם מתבססים רק על מבנים לוגיים ואובייקטים שניתן להכירם באופן ישיר אלא גם על טענות שלא ניתנות לביסוס מסדני, כמו טענות אינדוקטיביות וסיבתיות, מתוך ההנחה שהעולם סדור ואינו אקראי. ראסל ציין שעבור מי שמחזיק בגישה אמפריציסטית זוהי מסקנה קשה לעיכול ואולם הקושי נובע מפירוש לא נכון של מושג הידיעה. ראסל טען שמקורו של מושג הידיעה הוא בחיים המדעיים והפרגמטיים של טרם הפילוסופיה; ולדוגמה ידיעה שפרי מסוים הוא בשל בזכות הצבע שלו היא ידיעה אמיתית גם אם לא ניתן להצדיק אותה על סמך הניסיון בלבד (מכיוון שהיא תלויה באינדוקציה). אתיקה ראסל טען בתקיפות שהאתיקה אינה חלק מתחום הפילוסופיה, ועמדותיו המוסריות אינן חלק ממשנתו הפילוסופית. עם זאת, לעיתים קרובות הביע דעות בנושאים אתיים. עמדותיו בתחום זה הושפעו רבות מעמדותיו של ג. א. מור. ראסל האמין שהטוב והרע הם אבסולוטיים, אבל ניתן לקבוע מה הם רק באמצעות אינטואיציה (ראו גם: כשל נטורליסטי). עמדותיו פוליטיקה ומדינות ראסל היה פציפיסט מצעירותו, אולם מלחמת העולם השנייה הובילה אותו למיתון עמדתו. הוא טען שיש מקרים קיצוניים שבהם מלחמה מונעת רעה גדולה יותר. לכל אורך חייו התנגד לנשק גרעיני, פעל לפירוק הנשק הגרעיני ועמד בראש התנועה לפירוק נשק גרעיני. בהקשר זה ידועה אמרתו (המבוססת על משחק מילים באנגלית): " War is not about who is right, but who is left". התנגד למלחמת וייטנאם, ויזם את הקמת ועדת ראסל לחקירת מעורבותה של ארצות הברית בפשעי מלחמה. בצעירותו תמך בקומוניזם, אולם ביקורו בברית המועצות בשנת 1920 איכזב אותו מאוד, ושינה את דעתו. בעקבות זאת כתב ראסל חיבור חשוב בשם "התאוריה והפרקטיקה של הבולשביזם", שהשפיע מאוד על דעת הקהל במערב. ראסל היה תומך נלהב בדמוקרטיה עולמית, וכתב על כך מאמרים רבים. לאורך מרבית חייו תמך בשוויון זכויות מלא לכל בני האדם. הוא תמך בפומבי בזכות בחירה לנשים כבר בצעירותו. עם זאת, בחלק מכתביו המוקדמים ניתן למצוא שרידי גזענות כלפי שחורים. ב-31 בינואר 1970 פרסם ראסל הודעה המגנה את "התוקפנות הישראלית במזרח התיכון", המתייחסת להפצצות הישראליות בעורף המצרי בזמן מלחמת ההתשה. הוא קרא לנסיגה ישראלית לגבולות הקו הירוק ותמך בזכות השיבה לפלסטינים. זו הייתה ההצהרה הפוליטית האחרונה של ראסל, והיא הוקראה בכנס פרלמנטרי בינלאומי בקהיר ב-3 בפברואר 1970, יום לאחר מותו. דת ואלוהים ראסל התקשה לקבוע האם עליו להגדיר את עמדתו הפילוסופית כלפי הדת כאגנוסטית או שמא כאתאיסטית. בתחום זה הציג את המשל "קנקן התה של ראסל", המדבר על קנקן תה שאיש אינו יכול להוכיח את קיומו. ראסל התנגד לדתות, ובפרט לנצרות. מין ויחסים ראסל היה מאוד ליברלי בתחום המין ביחס לתקופתו. הוא קרא תיגר על תפישת הנישואים הוויקטוריאנית שהייתה מקובלת בארצות הברית ובבריטניה באותה תקופה. הוא הביע תמיכה במין מחוץ לנישואין, והציע מודל של "נישואים לניסיון" שאינם מחייבים לנאמנות. ראסל הציג את עמדותיו בנושא הנישואים בספרו "נישואים ומוסר". דעות אלה הובילו לפיטוריו מאוניברסיטה בניו יורק, ולסקנדל תקשורתי גדול בעת שהותו בארצות הברית. ראסל היה גם מראשוני התומכים בנישואים חד-מיניים ובחינוך מיני. כתביו מתורגמים לעברית בעיות הפילוסופיה, תרגום: מ. שטרנברג, עריכה: ח"י רות, הוצאת מאגנס, תשכ"ז ברטרנד ראסל היקר...: מבחר מתוך חליפת המכתבים שלו עם הקהל הרחב 1950-1968, מבוא ועריכה: בארי פיינברג ורונלד קסרילס, תרגום: אריה שור, ירושלים: י. מרכוס, 1971 כיבוש האושר; תרגום: חדוה רותם, עריכה: מ. בנארי, תל אביב: אחיאסף, 1970 עקרונות השיקום החברתי, תרגום: א. רובינשטיין, 1975 שלטון: ניתוח חברתי חדש, תל אביב: עם עובד, תשי"ג בשבח הבטלה ומסות אחרות ; תרגום ועריכה: יורם רוזלר, ירושלים: א’ רובינשטין, 1975 ניצחון ולא בנשק, תרגום: בועז עברון, הבאה לדפוס: עמיקם גורביץ, תל אביב: עמיקם, תשכ"ד הנשואין והמוסר; תרגום: י’ בן-אמיתי, עריכה: ראובן גרוסמאן, תל אביב: מצפה, תר"ץ הסמכות והיחיד; תרגום: ש’ שיחור, תל אביב: דגה, תשכ"ז לקריאה נוספת ריי מונק, ראסל, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001. דינה פורת, "מדינת היהודים של [ברטרנד] ראסל", עת־מול ו', תשמ"א 1981 קישורים חיצוניים , מת הפילוסוף ברטרנד ראסל, "מעריב", 3 בפברואר 1970 תקציר "על ההצבעה" מאת ברטראנד ראסל, באתר Regev's Library תקציר, על ראסל וההשפעה שלו על המתמטיקה מכּתביו: מדוע אינני נוצרי (אנגלית), 1929 מדוע אינני נוצרי מיהו אגנוסטי? (אנגלית), 1953 בשבח הבטלה ספרים נבחרים באנגלית 1903. The Principles of Mathematics, Cambridge University Press 1905. On Denoting, Mind, vol. 14. Basil Blackwell 1910–1913. Principia Mathematica (with Alfred North Whitehead). 3 vols. Cambridge: Cambridge University Press 1912. The Problems of Philosophy. London: Williams and Norgate 1926. On Education, Especially in Early Childhood. London: George Allen & Unwin 1927. Why I Am Not a Christian. London: Watts 1945. A History of Western Philosophy and Its Connection with Political and Social Circumstances from the Earliest Times to the Present Day. New York: Simon and Schuster 1951–1969. The Autobiography of Bertrand Russell, 3 vols.. London: George Allen & Unwin. Vol 2 1956 הערות שוליים פילוסופים של תורת ההכרה סגל אוניברסיטת שיקגו פילוסופים בריטים פילוסופים אנגלים פילוסופים של המאה ה-20 פילוסופים של המתמטיקה פילוסופים של הלשון זוכי פרס נובל לספרות זוכי פרס נובל בריטים מתמטיקאים בריטים מתמטיקאים אנגלים לוגיקנים בריטים פציפיסטים אתאיסטים בריטים עמיתי החברה המלכותית סגל אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס סגל אוניברסיטת לונדון פעילים למען זכויות להט"ב בבריטניה זוכי פרס ירושלים פילוסופים אתאיסטים אסירים פוליטיים סגל בית הספר לכלכלה של לונדון זוכי מדליית דה מורגן בוגרי טריניטי קולג' (קיימברידג') בריטים שנולדו ב-1872 בריטים שנפטרו ב-1970

ברטראנד ארתור ויליאם ראסל (באנגלית: Bertrand Arthur William Russell; 18 במאי 1872 – 2 בפברואר 1970) היה פילוסוף, לוגיקן וסופר בריטי. תרם תרומות חשובות לתחום הפילוסופיה של הלשון ותורת ההכרה. חיבוריו בתחום פילוסופיה אנליטית השפיעו רבות גם על התפתחות המתמטיקה והלוגיקה. הפרדוקס הקרוי על שמו השפיע רבות על תורת הקבוצות, והוביל להתגבשות תורת הקבוצות האקסיומטית. ראסל כתב גם על משטרים מודרניים, ועל תופעות של דיכוי המחשבה החופשית. הוא התנגד להגבלות שונות על החירות המחשבתית, ונודע כפילוסוף בעל גישה חינוכית ליברלית.בשנת 1945 התפרסם ספרו המקיף "תולדות הפילוסופיה המערבית" שהוכר כאחד הספרים החשובים ביותר בתחום תולדות הפילוסופיה. בשנת 1950 קיבל את פרס נובל לספרות.ראסל היה הומניסט שהקדיש חלק רב מזמנו לפעילות חברתית, בפרט נגד מלחמת העולם הראשונה, נשק גרעיני ומלחמת וייטנאם.ביוגרפיהשנותיו המוקדמותראסל נולד בשנת 1872 במחוז מונמות'שייר שב למשפחה ליברלית ומשפיעה מן האצולה הבריטית. בגיל ארבע כבר היה יתום מאב ואם, ועבר לגור אצל סבו וסבתו, ביחד עם אחיו, פרנק. שנתיים אחרי כן מת גם סבו, ראש ממשלת בריטניה לשעבר ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון; סבתו הייתה לדמות הדומיננטית במשפחתו.בהתבגרותו היה ראסל בודד מאוד, והוא סיפר שלעיתים קרובות שקל להתאבד. שתי נקודות אור בחייו היו שירה (ובפרט שיריו של פרסי ביש שלי) ומתמטיקה.על אהבתו למתמטיקה סיפר ראסל כך: "בגיל 11 התחלתי, בהנחיית אחי, לקרוא את "היסודות". זה היה אחד האירועים הגדולים בחיי, מסנוור כאהבה ראשונה. לא תיארתי לעצמי שיש בעולם משהו ערב כל-כך. מאותו רגע, ועד שנתי ה-38 (עת סיימתי לכתוב את פרינקיפיה מתמטיקה עם וייטהד), מתמטיקה הייתה העניין המרכזי והמקור העיקרי לאושר בחיי".בשנת 1890 החל ללמוד מתמטיקה בטריניטי קולג' שבקיימברידג'. הוא התוודע לג. א. מור ולאלפרד נורת' וייטהד, שהשפיעו והושפעו ממנו רבות בהמשך. באותה תקופה הכיר את אשתו הראשונה, אליס סמית'. השניים התחתנו בשנת 1894, ונפרדו בשנת 1911 (אם כי הגירושים בפועל נעשו רק בשנת 1921).ראסל החל את דרכו כפילוסוף בשנת 1896, עם פרסום מאמרו על הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית. עם זאת, עיקר תרומתו בשנותיו הראשונות הייתה בתחום הפילוסופיה של המתמטיקה והלוגיקה. בשנת 1901 גילה את הפרדוקס הקרוי על שמו. בשנים שלאחר מכן פרסם שני ספרים חשובים בשיתוף עם וייטהד, שביססו אותו כמוביל בתחומו. "עקרונות המתמטיקה", שפורסם בשנת 1903, ו"פרינקיפיה מתמטיקה", שפורסם בשנת 1910. ראסל פרסם טקסט פילוסופי חשוב נוסף: "על הציון" (on denoting), שהיווה אבן פינה של הפילוסופיה האנליטית. באותה תקופה החל גם להרצות באוניברסיטת קיימברידג'. עם תלמידיו הבולטים נמנה הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, שהושפע רבות מראסל.מלחמות העולם בזמן מלחמת העולם הראשונה לקח חלק בפעילות פציפיסטית. בשנת 1916 הורשע בעבירה על החוק להגנת הממלכה 1914. הוטל עליו קנס בסך 100 לירות שטרלינג, אך הוא סירב לשלמו. במקום לשלוח אותו לכלא, המשטרה עיקלה כמה מספריו, ומכרה אותם במכירה פומבית על מנת לשלם את החוב. בעקבות התקרית פוטר ראסל מהאוניברסיטה. בשנת 1918 הביע התנגדות פומבית לצירופה של ארצות הברית למלחמה, ובשל כך נכלא לשישה חודשים. באותה תקופה הופעל "החוק להגנת הממלכה" כנגד פעילים פציפיסטים נוספים שהתנגדו למלחמה.ההיסטוריון פול ג'ונסון מציין שבפציפיזם שלו היה משהו תוקפני, ואף שוחר מדון. כשהוכרזה המלחמה כתב, "זה שבועות אחדים אני מרגיש שאם אפגוש במקרה את אסקווית או גריי לא אוכל להימנע מרצח".תלמידו לודוויג ויטגנשטיין עזב את קיימברידג' והתגייס לצבא של אוסטריה מולדתו (ויטגנשטיין למד בכיתה א' עם היטלר אך הלה הושאר כיתה בעוד הוא הוקפץ כיתה). במהלך המלחמה נשבה בידי כוחות האיחוד, וכתב מכתב לראסל ובו רעיונותיו הפילוסופיים, ועיקרם הטענה שאין לדבר על מה שאינו במציאות, ושתפקיד הפילוסופיה להוציא את האדם משאלות חסרות יסוד, חסרות מענה וחסרות תוחלת, כפי שמסייעים לזבוב להיחלץ מהמלכודת בתוך צנצנת זכוכית. ראסל התלהב מספרו של ויטגנשטיין, הוסיף לדברים הקדמה משלו וביקש להוציאו לאור, אך ויטגנשטיין טען שראסל היפך את דבריו, ולא הבינם כראוי, בהתעלמו מהמיסטיקה, האמיתית לדבריו, אף שאינה מציאותית.ראסל חזר לעבודה בשנת 1919, לאחר סיום מלחמת העולם. בשנת 1920 ביקר בברית המועצות בראשית דרכה, והיה מהראשונים שהתרשמו ממנה לשלילה. לאחר מכן גר שנה בסין והרצה על פילוסופיה.בשנת 1921 התחתן עם אשתו השנייה, דורה. השניים הקימו ביחד בית ספר ניסויי, והולידו שלושה ילדים: ג'ון, קתרין והארייט. בין השאר התקיימו ביניהם קונפליקטים בנושא של פתיחות מינית. לדברי ההיסטוריון פול ג'ונסון השניים נתנו זה לזה חופש בכל הנוגע להרפתקאות מיניות, אבל כאשר ניהלה דורה בגלוי הרפתקאת אהבים עם העיתונאי גריפין ברי ונולדו להם שני ילדים, נתקף ראסל אי נוחות. שנים רבות לאחר מכן, הודה באוטוביוגרפיה שלו "בנישואיי השניים ניסיתי לשמר את אותו כבוד לחירותה של אשתי שהתחייב, כך חשבתי, מאמונתי. אבל גיליתי כי יכולתי למחול ומה שניתן לקרוא האהבה הנוצרית שלי, אינן עומדות בתביעות שהצבתי בפניהן- - -כל אדם אחר יכול לומר לי זאת מראש, אבל התאוריה עיוורה את עיניי".השניים נפרדו בשנת 1932. בשנת 1936 ראסל התחתן עם אשתו השלישית, פטרישיה, שהייתה קודם לכן האומנת של ילדיו. השניים הולידו ילד אחד, קונרד ראסל, שהפך להיסטוריון מפורסם, ממקימי המפלגה הליברל דמוקרטית.בשנת 1946, אחרי שובו של ויטגנשטיין לקיימברידג', בעת הרצאת אורח של קרל פופר, החל ויטגנשטיין בוויכוח קולני. ראסל ניסה לפשר ביניהם, והוויכוח עבר לפסים אלימים. יש הטוענים שויטגנשטיין ניגש לאח, הוציא מוט ברזל לחתות גחלים וזרק אותו על ראסל, תוך שהוא צורח: "אינני מבין אותך עכשיו ואף פעם לא הבנתי אותך".בשנים שאחר כך עבר ראסל לגור בארצות הברית. הוא לימד באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנגד להצטרפות ארצות הברית, אך לאחר מכן שינה דעתו, בטענה שהשתלטות גרמניה הנאצית על אירופה פירושה קץ הדמוקרטיה. בעקבות מלחמת העולם השנייה מיתן את עמדתו הפציפיסטית, וטען שיש מקרי קיצון שבהם מלחמה היא הרעה הקטנה ביותר. בשנת 1940 החל ללמד בניו יורק, אך התפטר כמעט מייד בעקבות ביקורת על השקפותיו בתחומים שונים, ובפרט בגלל השקפתו המתירנית בענייני נישואים ובגידה. אלברט איינשטיין כתב במכתב תמיכה בראסל: "נפשות גדולות תמיד נתקלו בהתנגדות אלימה מצד מוחות בינוניים" בראש המתנגדים למינויו של ראסל עמד הפילוסוף ואיש החינוך ג'ון דיואי.בעקבות התפטרותו החל ראסל להרצות על תולדות הפילוסופיה ברחבי ארצות הברית. הרצאות אלו היוו את הבסיס לספרו המפורסם "תולדות הפילוסופיה המערבית". בשנת 1944 חזר לחיות וללמד בבריטניה.שנותיו המאוחרות ומותולאחר מלחמת העולם השנייה הפך ראסל לדמות ציבורית ידועה ברחבי העולם המערבי. הוא הביע את דעותיו בנושאים שונים, שלחלקם לא היה קשר ממשי עם עבודתו הפילוסופית. הוא התראיין בטלוויזיה, כתב מאמרים לכתבי עת פופולריים, וספרו "תולדות הפילוסופיה המערבית" הפך לרב מכר, ולמקור ההכנסה העיקרי שלו למשך שארית חייו. בשנת 1949 קיבל את אות מסדר ההצטיינות. בשנת 1950 הוענק לו פרס נובל לספרות, "כאות הוקרה על כתביו המגוונים והמשמעותיים שבהם דגל באידיאלים הומניטריים ובחופש מחשבה".בשנת 1952 התגרש ראסל בשלישית, ונשא לאישה את ידידתו אדית פינץ', שהייתה מורה לספרות אנגלית. בנו של ראסל, קונרד, ניתק קשר עם אביו בעקבות הגירושין, עד שנת 1968.בשנת 1963 זכה בפרס ירושלים לחופש הפרט והחברה, והיה הראשון שזכה בפרס.לאחר מלחמת העולם השנייה הביע תמיכה בתקיפת ברית המועצות כדי שהיא לא תשיג נשק גרעיני. בין השנים 1945 ל-1949, כל עוד היה לארצות הברית מונופול על הנשק הגרעיני, סבר שמלחמת מנע נגד ברית המועצות הכרחית כדי למנוע שואה עולמית. עוד ב-27 בספטמבר 1953 כתב בניו יורק טיימס מגזין: "מלחמת עולם חדשה תהא אמנם נוראה, אבל אני מעדיף אותה על אימפריה קומוניסטית עולמית" אולם כבר באוקטובר 1953 הכחיש שאי פעם "תמך במלחמת מנע נגד רוסיה". בהמשך היה מעין מגשר בזמן משבר הטילים בקובה, והפך תומך נלהב בפירוק הנשק הגרעיני. בשנת 1961 נכלא שוב, משום שארגן שביתת שבת נגד הנשק הגרעיני. ראסל פעל נמרצות נגד מעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. בשנת 1966 פרסם ספר בשם "פשעי מלחמה בווייטנאם", והקים את ועדת ראסל – ועדה ציבורית לבדיקת מעורבותה של ארצות הברית בפשעי מלחמה.אף שהיה רוזן, האצולה לא הייתה חלק מרכזי מחייו. הוא טען שהתועלת העיקרית בתואר היא שהוא מאפשר לו להשיג חדרים בבתי מלון. בשנים 1967–1969 פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, בשלושה חלקים. ראסל נפטר בשנת 1970, בביתו שבויילס. על פי בקשתו לא נערך טקס קבורה דתי לציון מותו. גופתו נשרפה, ואפרו פוזר בהרי ויילס.ארכיונו האישי של ראסל מצוי באוניברסיטת מקמסטר בקנדה.תרומתו לפילוסופיהפילוסופיה אנליטיתראסל היה אחד מהפילוסופים האנליטיים החשובים ביותר, לצידם של פרגה, מור וויטגנשטיין. יחד עם מור הוביל את התפנית העיקרית בפילוסופיה הבריטית במאה העשרים: עזיבת האידיאליזם של הגל ו, לטובת סוג של ריאליזם נאיבי המבוסס על היגיון בסיסי.בדומה לשאר הפילוסופים האנליטיים, ראסל שם דגש מיוחד על הלוגיקה והפילוסופיה של הלשון ככלי להבנת המציאות. הוא טען שבעיות רבות שהטרידו פילוסופים לאורך הדורות ניתן לפתור על ידי ניתוח לשוני פשוט של המילים שמרכיבות אותן.לדוגמה: פילוסופים רבים טענו שהמתמטיקה, בניגוד למציאות החיצונית, קיימת באופן אבסולוטי, ולא רק נתפסת על ידי החושים. כלומר: 3 ועוד 3 שווים ל-6 גם כשחושבים עליהם במנותק מהמציאות החיצונית. ראסל טען שהקביעה הזו מגוחכת, משום שהיא מבוססת על הקשר בין המילים או המושגים "1" ו-"2". בניסוחו של ראסל:ראסל התנגד להפרדה שהייתה מקובלת בקרב פילוסופים בין שיטות העבודה של פילוסוף העוסק בלוגיקה לבין שיטות העבודה של פילוסוף העוסק באונטולוגיה, למשל. הוא שם דגש על מדע ושפה פורמלית ככלים העיקריים של כל הפילוסוף, בכל תחום. הוא אימץ גם את תערו של אוקאם ככלל בסיסי בעבודתו הפילוסופית.לוגיקה ופילוסופיה מתמטיתבלוגיקה מתמטית יצר ראסל את הפרדוקס הקרוי על שמו, "הפרדוקס של ראסל", שהוביל לתפנית בחקר יסודות תורת הקבוצות וליצירתה של תורת הקבוצות האקסיומטית, זאת בתגובה לניסיונו של המתמטיקאי והפילוסוף גוטלוב פרגה להעמיד את האריתמטיקה על בסיס אמיתות הלוגיקה. יחד עם הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד יצא ראסל למסע שאפתני של העמדת המתמטיקה על בסיס הלוגיקה, באמצעות ספרם המשותף "פרינקיפיה מתמטיקה". ראסל שאף ליצור מערכת אקסיומות בסיסית למתמטיקה כולה, שהיא אפקטיבית, עקבית ושלמה, דבר שהתגלה כבלתי אפשרי עם הוכחתו של משפט אי השלמות של גדל.ראסל, כמו פרגה, תפס את הלוגיקה כקודמת לשפה, ושאף אף הוא לבסס לוגיקה שתוכל לסלק את העמימות והבלבול שמקורן בשפה הטבעית. ראסל המשיך בפיתוח הלוגיקה של פרגה, המבוססת על תחשיב הפרדיקטים, תוך שהוא מבקש לפתור שתי בעיות: הבעיה שנוצרה על ידי הפרדוקס של ראסל עצמו ובעיות שנוצרות כתוצאה מהבחנתו של פרגה בין מובן והוראה. ראסל הרבה להשתמש בעקרון תערו של אוקאם ואף הרחיב אותו לשימושים נוספים. שאיפות אלה הובילו את ראסל לנסח עמדה הידועה כאטומיזם לוגי, ותורת ידיעה המתבססת על ההבחנה בין ידע מתוך היכרות וידע מתוך תיאור.פילוסופיה של הלשוןההבחנה בין מובן והוראה הובילה את פרגה לטעון שהוראתם של כל המשפטים היא ערך האמת שלהם ושהמשפטים נבדלים רק במובניהם. למשל למשפטים "כדור הארץ מקיף את השמש" ו-"2=1+1" ישנה אותה הוראה, ערך האמת החיובי. המשפטים נבדלים בכך שהמחשבה שהם מביעים שונה. במאמרו משנת 1905, על ההוראה (On Denoting) הציג ראסל פתרון משלו לבעיות אלו.ראסל טען שהתפיסה של פרגה שלכל ביטוי יש הוראה ומובן מציעה פתרון חלקי בלבד לשלוש חידות לוגיות, שתורתו של ראסל אמורה לפתור באופן מספק:הצבת זהים: כאשר מחליפים מונחים שיש להם את אותה ההוראה המשפט אמור שלא להשתנות מבחינת הוראתו. "יצחק" זהה בהוראתו ל-"הבן של אברהם", אבל המשמעות של שני המשפטים "המורה שאלה האם יצחק הוא הבן של אברהם" ו-"המורה שאלה האם יצחק הוא יצחק" אינה זהה.השלישי הנמנע: באופן כללי או ש-א' אמיתי או ש-א' שקרי ולא תיתכן אפשרות אחרת. אבל שני המשפטים "המלך הנוכחי של צרפת קירח" ו-"לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קירח" הם שקריים, מכיוון שאין לצרפת מלך. על פי תורתו של פרגה, ביטויים אלו אינם אמיתיים או שקריים, אלא חסרי מובן.בעיית אי הקיום: ניתן לדבר על דברים שאינם קיימים, למשל "לפגסוס יש צבע לבן" הוא משפט שכולל מושג שמתייחס למשהו שאינו קיים, אך אם אינו קיים לא ניתן להתייחס אליו. כיצד ניתן לפיכך לומר ש"פגסוס אינו קיים"?הפתרון של ראסל היה לקבוע שישנם ביטויים בשפה שאינם שלמים, בפני עצמם, ולכן אינם תורמים הוראה למשפט השלם, אלה הם מחליפים ביטויים מורכבים יותר, שרק באמצעותם נקבעת ההוראה. המשפט "לפגסוס יש צבע לבן" מורכב למעשה מכמה חלקים עצמאיים, ויש לנתחו כ"יש דבר אחד בלבד שהוא פגסוס, ויש לו צבע לבן", ומשפט זה הוא שקרי משום שחלקו הראשון ("יש דבר אחד...") הוא שקרי. "המלך של צרפת" הוא ציון המקצר את הביטוי "קיים דבר אחד בלבד שהוא המלך הנוכחי של צרפת" וערך האמת של זה הוא שקרי (ומכאן שערך האמת של המשפט "לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קרח" הוא אמיתי, ואינו חסר מובן).גם שמות ממשיים כמו "הומרוס" הם ביטויים מציינים, במקרה זה: "מחברן של האיליאדה והאודיסאה". למעשה רק כינויי גוף כמו "הוא" או "זה" הם שמות לוגיים טהורים, שיש לנו היכרות ישירה עם נושאיהם.מאמרו של ראסל נחשב, בעיני רבים, כפרדיגמטי עבור הפילוסופיה האנליטית ובפרט עבור הפילוסופיה של הלשון. הוא מראה כיצד ניתן, באמצעות ניתוח לוגי, להראות כי התחביר של השפה הטבעית אינו המדריך הטוב ביותר עבור הפרשן הפילוסוף.אטומיזם לוגיבהשראת תורת התיאורים המיידעים, ראסל הציג את תורת האטומיזם הלוגי, שלפיה הלוגיקה משמשת לאנליזה שמטרתה לסלק יישים מיותרים, ברוח התער של אוקהם. יש לנסות להחליף כל מושג במשפט בקונסטרוקציות לוגיות המתבססות על מושגים פשוטים יותר – המורים על יישים פשוטים ובלתי תלויים בהכרה האנושית. יש להפריד את הסדר והתכונות מהיישים עצמם ולהמירם במבנים לוגיים, כך למשל מספר מונה איננו יש, אלא התאמה חד-חד ערכית בין קבוצות.סילוק היישים המיותרים נעזר בהיותה של הלוגיקה לשון אידיאלית, בניגוד ללשון היום-יומית. משפט אטומי, שאינו כולל דבר מלבד שם ופרדיקט כמו "דני נמוך", הוא משפט המורה על עובדה פשוטה. העובדות קודמות למשפטים המתארים אותן.תורת הידיעה של ראסלתורתו של ראסל מעניקה קדימות לאובייקטים שעמם ניתן ליצור היכרות ישירה, חושית, ולכן הטענות היסודיות ביותר בשפה מורכבות רק מאובייקטים כאלה ומכוללים. ראסל, כמו רוב הפילוסופים בעת החדשה, עסק בשאלת הקשר בין ההכרה ובין העולם החיצון לה (ראו גם סוליפסיזם). בתחילה פנה ראסל לבניית העולם החיצוני על סמך ההיכרויות שיש לנו ול"צופים אפשריים" כמותנו, ברוח הפנומנולוגיה, ואולם המימד הפסיכולוגיסטי בגישה זו הביא אותו לקבל, בסופו של דבר, שיש לבסס את ידיעת העולם החיצון לנו על בסיס משפטים וטענות שאינם מתבססים רק על מבנים לוגיים ואובייקטים שניתן להכירם באופן ישיר אלא גם על טענות שלא ניתנות לביסוס מסדני, כמו טענות אינדוקטיביות וסיבתיות, מתוך ההנחה שהעולם סדור ואינו אקראי.ראסל ציין שעבור מי שמחזיק בגישה אמפריציסטית זוהי מסקנה קשה לעיכול ואולם הקושי נובע מפירוש לא נכון של מושג הידיעה. ראסל טען שמקורו של מושג הידיעה הוא בחיים המדעיים והפרגמטיים של טרם הפילוסופיה; ולדוגמה ידיעה שפרי מסוים הוא בשל בזכות הצבע שלו היא ידיעה אמיתית גם אם לא ניתן להצדיק אותה על סמך הניסיון בלבד (מכיוון שהיא תלויה באינדוקציה).אתיקהראסל טען בתקיפות שהאתיקה אינה חלק מתחום הפילוסופיה, ועמדותיו המוסריות אינן חלק ממשנתו הפילוסופית. עם זאת, לעיתים קרובות הביע דעות בנושאים אתיים. עמדותיו בתחום זה הושפעו רבות מעמדותיו של ג. א. מור. ראסל האמין שהטוב והרע הם אבסולוטיים, אבל ניתן לקבוע מה הם רק באמצעות אינטואיציה (ראו גם: כשל נטורליסטי).עמדותיופוליטיקה ומדינותראסל היה פציפיסט מצעירותו, אולם מלחמת העולם השנייה הובילה אותו למיתון עמדתו. הוא טען שיש מקרים קיצוניים שבהם מלחמה מונעת רעה גדולה יותר. לכל אורך חייו התנגד לנשק גרעיני, פעל לפירוק הנשק הגרעיני ועמד בראש התנועה לפירוק נשק גרעיני. בהקשר זה ידועה אמרתו (המבוססת על משחק מילים באנגלית): " War is not about who is right, but who is left". התנגד למלחמת וייטנאם, ויזם את הקמת ועדת ראסל לחקירת מעורבותה של ארצות הברית בפשעי מלחמה.בצעירותו תמך בקומוניזם, אולם ביקורו בברית המועצות בשנת 1920 איכזב אותו מאוד, ושינה את דעתו. בעקבות זאת כתב ראסל חיבור חשוב בשם "התאוריה והפרקטיקה של הבולשביזם", שהשפיע מאוד על דעת הקהל במערב.ראסל היה תומך נלהב בדמוקרטיה עולמית, וכתב על כך מאמרים רבים.לאורך מרבית חייו תמך בשוויון זכויות מלא לכל בני האדם. הוא תמך בפומבי בזכות בחירה לנשים כבר בצעירותו. עם זאת, בחלק מכתביו המוקדמים ניתן למצוא שרידי גזענות כלפי שחורים.ב-31 בינואר 1970 פרסם ראסל הודעה המגנה את "התוקפנות הישראלית במזרח התיכון", המתייחסת להפצצות הישראליות בעורף המצרי בזמן מלחמת ההתשה. הוא קרא לנסיגה ישראלית לגבולות הקו הירוק ותמך בזכות השיבה לפלסטינים. זו הייתה ההצהרה הפוליטית האחרונה של ראסל, והיא הוקראה בכנס פרלמנטרי בינלאומי בקהיר ב-3 בפברואר 1970, יום לאחר מותו.דת ואלוהיםראסל התקשה לקבוע האם עליו להגדיר את עמדתו הפילוסופית כלפי הדת כאגנוסטית או שמא כאתאיסטית. בתחום זה הציג את המשל "קנקן התה של ראסל", המדבר על קנקן תה שאיש אינו יכול להוכיח את קיומו. ראסל התנגד לדתות, ובפרט לנצרות.מין ויחסיםראסל היה מאוד ליברלי בתחום המין ביחס לתקופתו. הוא קרא תיגר על תפישת הנישואים הוויקטוריאנית שהייתה מקובלת בארצות הברית ובבריטניה באותה תקופה. הוא הביע תמיכה במין מחוץ לנישואין, והציע מודל של "נישואים לניסיון" שאינם מחייבים לנאמנות. ראסל הציג את עמדותיו בנושא הנישואים בספרו "נישואים ומוסר".דעות אלה הובילו לפיטוריו מאוניברסיטה בניו יורק, ולסקנדל תקשורתי גדול בעת שהותו בארצות הברית.ראסל היה גם מראשוני התומכים בנישואים חד-מיניים ובחינוך מיני.כתביומתורגמים לעבריתבעיות הפילוסופיה, תרגום: מ. שטרנברג, עריכה: ח"י רות, הוצאת מאגנס, תשכ"זברטרנד ראסל היקר...: מבחר מתוך חליפת המכתבים שלו עם הקהל הרחב 1950-1968, מבוא ועריכה: בארי פיינברג ורונלד קסרילס, תרגום: אריה שור, ירושלים: י. מרכוס, 1971כיבוש האושר; תרגום: חדוה רותם, עריכה: מ. בנארי, תל אביב: אחיאסף, 1970עקרונות השיקום החברתי, תרגום: א. רובינשטיין, 1975שלטון: ניתוח חברתי חדש, תל אביב: עם עובד, תשי"גבשבח הבטלה ומסות אחרות ; תרגום ועריכה: יורם רוזלר, ירושלים: א’ רובינשטין, 1975ניצחון ולא בנשק, תרגום: בועז עברון, הבאה לדפוס: עמיקם גורביץ, תל אביב: עמיקם, תשכ"ד הנשואין והמוסר; תרגום: י’ בן-אמיתי, עריכה: ראובן גרוסמאן, תל אביב: מצפה, תר"ץ הסמכות והיחיד; תרגום: ש’ שיחור, תל אביב: דגה, תשכ"זלקריאה נוספת ריי מונק, ראסל, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001. דינה פורת, "מדינת היהודים של [ברטרנד] ראסל", עת־מול ו', תשמ"א 1981קישורים חיצוניים , מת הפילוסוף ברטרנד ראסל, "מעריב", 3 בפברואר 1970 תקציר "על ההצבעה" מאת ברטראנד ראסל, באתר Regev's Library תקציר, על ראסל וההשפעה שלו על המתמטיקה מכּתביו: מדוע אינני נוצרי (אנגלית), 1929 מדוע אינני נוצרי מיהו אגנוסטי? (אנגלית), 1953 בשבח הבטלה ספרים נבחרים באנגלית 1903. The Principles of Mathematics, Cambridge University Press 1905. On Denoting, Mind, vol. 14. Basil Blackwell 1910–1913. Principia Mathematica (with Alfred North Whitehead). 3 vols. Cambridge: Cambridge University Press 1912. The Problems of Philosophy. London: Williams and Norgate 1926. On Education, Especially in Early Childhood. London: George Allen & Unwin 1927. Why I Am Not a Christian. London: Watts 1945. A History of Western Philosophy and Its Connection with Political and Social Circumstances from the Earliest Times to the Present Day. New York: Simon and Schuster 1951–1969. The Autobiography of Bertrand Russell, 3 vols.. London: George Allen & Unwin. Vol 2 1956הערות שולייםפילוסופים של תורת ההכרהסגל אוניברסיטת שיקגופילוסופים בריטיםפילוסופים אנגליםפילוסופים של המאה ה-20פילוסופים של המתמטיקהפילוסופים של הלשוןזוכי פרס נובל לספרותזוכי פרס נובל בריטיםמתמטיקאים בריטיםמתמטיקאים אנגליםלוגיקנים בריטיםפציפיסטיםאתאיסטים בריטיםעמיתי החברה המלכותיתסגל אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לססגל אוניברסיטת לונדוןפעילים למען זכויות להט"ב בבריטניהזוכי פרס ירושליםפילוסופים אתאיסטיםאסירים פוליטייםסגל בית הספר לכלכלה של לונדוןזוכי מדליית דה מורגןבוגרי טריניטי קולג' (קיימברידג')בריטים שנולדו ב-1872בריטים שנפטרו ב-1970

953

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%97%D7%9E%D7%9F%20%D7%93%D7%95-%D7%97%D7%9E%D7%A6%D7%A0%D7%99

פחמן דו-חמצני

פחמן דו-חמצני, נקרא גם דו-תחמוצת הפחמן, CO2 בכתיב כימי, הוא גז (בטמפרטורת החדר), המהווה תרכובת של פחמן וחמצן. כל מולקולה של CO2 מורכבת מאטום פחמן (C) אחד ושני אטומי חמצן (O), הקשורים אליו בקשר קוולנטי כפול. זהו גז חסר צבע וחסר ריח. מצב הצבירה המוצק של פחמן דו-חמצני קרוי קרח יבש, בזכות תכונת ההמראה המאפיינת אותו, כלומר מעבר ישיר ממצב מוצק למצב גז. שכיחותו באטמוספירה היא 0.041 אחוזים. CO2 הוא התחמוצת המצויה ביותר באטמוספירה של כדור הארץ. תכונות כימיות מבנה המולקולה הוא O=C=O או (O::C::O). כל אחד מאטומי החמצן (שבמעטפתו החיצונית שישה אלקטרונים) קשור בקשר קוולנטי כפול לאטום הפחמן (שבמעטפתו החיצונית ארבעה אלקטרונים). פחמן דו-חמצני נפוץ בטבע בשתי צורות: כגז באטמוספירה, וכמומס במקווי מים. טמפרטורת ההמראה של פחמן דו-חמצני בלחץ של אטמוספירה אחת היא 78.5- מעלות צלזיוס. בצורה נוזלית הוא יכול להתקיים רק בלחץ אטמוספירי גבוה (מעל 5.19 אטמוספירות) ומעל טמפרטורה של 57- מעלות צלזיוס. עם עליית הטמפרטורה, עולה הלחץ הדרוש כדי שהחומר יישאר נוזלי, ולא יעבור לפאזה גזית (ירתח). ראו את דיאגרמת הפאזות בהמשך הערך לפרטים נוספים. ביולוגיה הצמחייה והפוטוסינתזים האחרים (חלק מהחיידקים והפרוטיסטים) מטמיעים את הפחמן בתהליך הפוטוסינתזה, ומרכיבים באמצעותו ובאמצעות מים גלוקוז שממנו מורכבות תרכובות אורגניות מורכבות כדוגמת פחמימות, חלבונים ושומנים. אלו מהוות את מקור הפחמן העיקרי במזונם של בעלי החיים וצרכנים אחרים, והוא מועבר הלאה באמצעות שרשרת המזון. בתהליך הנשימה חוזר חלק מהפחמן הדו-חמצני לאטמוספירה, כמות נוספת משתחררת מריקבון, וחלק קטן נצבר בצורה של חומר אורגני או כמחצבים של פחם, נפט וגז טבעי. היסטוריה הפחמן הדו-חמצני, שבעבר נקרא "דו-תחמוצת הפחמן", התגלה על ידי הכימאי הפלמי יאן בפטיסט ואן הלמונט במאה ה-17. כאשר ואן הלמונט שרף עץ בכלי סגור, הוא גילה כי מסת העשן הייתה קטנה בהרבה ממסת העץ ההתחלתית. הסברו לתופעה היה גז בלתי נראה הנפלט בנוסף לעשן. מאפייני הפחמן הדו-חמצני נחקרו באופן יסודי יותר בשנת 1750 על ידי הפיזיקאי הסקוטי ג'וזף בלאק. הוא גילה שכאשר מחממים אבן גיר או מגיבים אותה עם חומצות, נוצר גז שהוא כינה "אוויר מתוקן" (Fixed air) כלומר "אוויר" שניתן לקבע (fix) באמצעות בסיסים. הוא שם לב שה"אוויר המתוקן" צפוף מאוויר רגיל, ולא ניתן לנשימה או יוצר להבה. כמו כן הוא גילה שכאשר מוכנס לתמיסה מימית של סיד נוצר משקע של סידן פחמתי. הוא השתמש בתופעה זו כהסבר לכך שפחמן דו-חמצני מיוצר בנשימת בעלי חיים ובתסיסת חיידקים. בשנת 1772 פרסם הכימאי האנגלי ג'וזף פריסטלי מאמר שכותרתו הייתה "הפריית מים עם אוויר מתוקן" שבו תואר טפטוף של חומצה גופרתית על גיר כדי לייצר פחמן דו-חמצני ואילוץ הגז להתמוסס בקערת מים ולהתסיס אותם – כך הומצאו מי הסודה. בשנת 1824 פתח הכימאי הצרפתי שארל תילוריה מכל לחץ של פחמן דו-חמצני נוזלי וגילה שהאידוי המהיר של החומר הקפוא יצר "שלג" של CO2 מוצק הנקרא קרח יבש. אפקט החממה תאוריית ההתחממות האנתרופוגנית, אשר נתמכת על ידי כ-98% ממדעני האקלים בעולם, מקשרת בין התחממות כדור הארץ, לבין הפרת המאזן הטבעי של פחמן דו-חמצני וגזי חממה אחרים על ידי האדם. מצד אחד, עודף הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה, נובע מהשימוש שנעשה במאתיים השנים האחרונות בתהליכים תעשייתיים רבים לשם הפקת אנרגיה (בעיקר שרפה של דלקים מאובנים), המשחררים כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני לאטמוספירה (ביחד עם עוד מזהמים), אשר גרם לריכוזו של הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה לגדול עד כדי כך שהיום ריכוזו באטמוספירה גדול פי 1.5 מזה שהיה לפני מאתיים שנה. מצד שני, הפחמן הדו-חמצני הוא גז חממה, הקולט ופולט קרינת אינפרא-אדום בשני תדרי רזוננס הרטט שלו, 550cm-1, ו-2400cm-1 . מולקולות הפחמן הדו-חמצני אשר נמצאות בעודף, בולעות קרינת אינפרא-אדום אשר נפלטת מפני כדור הארץ ותואמת ספקטרלית לתדרי הרזוננס של הרטט שלהן, פולטות אותו מחדש לתוך האטמוספירה התחתונה, וכך מחממות את כדור הארץ . עלות כלכלית כתוצאה מהתגברות פחמן דו-חמצני קיימת הסכמה כללית על כך שכל טון של הגז הנפלט לאוויר העולם, גורם לאנושות נזק כספי שניתן להעריך במונחים כספיים. עם זאת, קיימת מחלוקת על הערך הכספי. ממשל אובמה קבע מחיר של 40 דולר לטון, ואילו ממשל טראמפ מעמיד את הסכום על בין דולר אחד לשבעה. החשיבות של השווי הכלכלי, נובעת מהנגזרת שהיא הערך הכספי אותו משתלם להשקיע כדי למנוע או לצמצם את פליטת הפחמן הדו-חמצני. דוחות שונים של קרן המטבע הבינלאומית קראו לתמחור מחמיר יותר של נזקי הפחמן הדו-חמצני, במטרה למנוע משבר כלכלי שעשוי להיגרם כתוצאה מהמשך ההתחממות העולמית. שימוש מסחרי בניגוד לדעה הרווחת, הוספת הפחמן הדו-חמצני למשקאות תוססים כמו סודה, גזוז ובירה שחורה לא נועדה לשמר אותם, בשל הכמות הקטנה שמוספת, אלא בשל הרצון לייצר טעם אטרקטיבי לחך. סימונו בתעשיית המזון: E290. בהובלת פחמן דו-חמצני לתעשיית המשקאות, מסמנים אותו במספר או"ם 2187. קיימים סוגים רבים של מטפים (מכשירי כיבוי שריפות), אותם ניתן לראות במקומות ציבוריים רבים. הפחמן הדו-חמצני מותז על החומר הבוער, ובשל היותו לא דליק, האש אינה מתפשטת, ובשל העובדה שאינו מאפשר לחמצן לחדור דרכו, האש "נחנקת" אט אט, ונכבית. רעילות של פחמן דו-חמצני בעוד שבאוויר הצח ריכוז הפחמן הדו-חמצני הוא בסביבות 0.04% (או 400 חלקים למיליון), בריכוזים גבוהים יותר, ובעיקר מעל 0.5% ובחשיפה ממושכת עלול הפחמן דו-חמצני לגרום הפרעות בחשיבה, תחושת כבדות נשימה, כאב ראש, קשיי שינה ורגזנות. פחמן דו-חמצני עלול גם לגרום מוות כתוצאה מחנק. למשל, בחשיפה לריכוז גבוה של פחמן דו-חמצני ממטף לכיבוי שריפות, עלול להגרם חנק מהשפעה ישירה של פחמן דו-חמצני על מנגנון הנשימה או אפילו מחוסר חמצן. משקלו הסגולי של פחמן דו-חמצני גדול מזה של חמצן, ולכן הוא תופס את מקום החמצן במיוחד במקומות סגורים ונמוכים כמו מרתפים וחדרים אטומים. בחדרים אלו יש לדאוג להחלפה תכופה של האוויר, ולשמור על רמת נוכחות נמוכה של הפחמן הדו-חמצני. השפעה גאולוגית - תופעת קרסט תופעות קרסט - המסת סלע גירי ויצירת מערות, בולענים, נטיפים ותצורות סלע טרשיים, הן תוצאה מהמסת CO2 מהאוויר - בגשם, בטל ובמקורות מים עומדים או זורמים לאיטם. המים הופכים לחומציים, וגורמים להמסת הסלע הגירי, ולהופעת מגוון התצורות הגאולוגיות השייכות לתופעה זו. ישנן גם תופעות קרסטיות תת-ימיות הן במי תהום שתחת אגמים במי תהום תחת הימים והאוקיינוסים, ואפילו במי תהום קדומים. דו-תחמוצת הפחמן וחומציות המים, במקרה זה, מקורם בבעלי החיים שחיו או חיים במקור המים - בעיקר פיטופלנקטון אך גם יצורים ימיים אחרים כולל דגים וסרטנים. ראו גם פחמן חד-חמצני לייזר פחמן דו-חמצני אפקט החממה התחממות עולמית קישורים חיצוניים ייצור דלקים נוזליים וכימיקלים ירוקים מפחמן דו-חמצני ומים, כתב העת אקולוגיה וסביבה, אוקטובר 2015 הערות שוליים תחמוצות שינוי אקלים גזים פחמן: תרכובות נוזל קירור

פחמן דו-חמצני, נקרא גם דו-תחמוצת הפחמן, CO2 בכתיב כימי, הוא גז (בטמפרטורת החדר), המהווה תרכובת של פחמן וחמצן. כל מולקולה של CO2 מורכבת מאטום פחמן (C) אחד ושני אטומי חמצן (O), הקשורים אליו בקשר קוולנטי כפול. זהו גז חסר צבע וחסר ריח. מצב הצבירה המוצק של פחמן דו-חמצני קרוי קרח יבש, בזכות תכונת ההמראה המאפיינת אותו, כלומר מעבר ישיר ממצב מוצק למצב גז. שכיחותו באטמוספירה היא 0.041 אחוזים. CO2 הוא התחמוצת המצויה ביותר באטמוספירה של כדור הארץ.תכונות כימיות מבנה המולקולה הוא O=C=O או (O::C::O).כל אחד מאטומי החמצן (שבמעטפתו החיצונית שישה אלקטרונים) קשור בקשר קוולנטי כפול לאטום הפחמן (שבמעטפתו החיצונית ארבעה אלקטרונים).פחמן דו-חמצני נפוץ בטבע בשתי צורות: כגז באטמוספירה, וכמומס במקווי מים.טמפרטורת ההמראה של פחמן דו-חמצני בלחץ של אטמוספירה אחת היא 78.5- מעלות צלזיוס. בצורה נוזלית הוא יכול להתקיים רק בלחץ אטמוספירי גבוה (מעל 5.19 אטמוספירות) ומעל טמפרטורה של 57- מעלות צלזיוס. עם עליית הטמפרטורה, עולה הלחץ הדרוש כדי שהחומר יישאר נוזלי, ולא יעבור לפאזה גזית (ירתח). ראו את דיאגרמת הפאזות בהמשך הערך לפרטים נוספים.ביולוגיה הצמחייה והפוטוסינתזים האחרים (חלק מהחיידקים והפרוטיסטים) מטמיעים את הפחמן בתהליך הפוטוסינתזה, ומרכיבים באמצעותו ובאמצעות מים גלוקוז שממנו מורכבות תרכובות אורגניות מורכבות כדוגמת פחמימות, חלבונים ושומנים. אלו מהוות את מקור הפחמן העיקרי במזונם של בעלי החיים וצרכנים אחרים, והוא מועבר הלאה באמצעות שרשרת המזון.בתהליך הנשימה חוזר חלק מהפחמן הדו-חמצני לאטמוספירה, כמות נוספת משתחררת מריקבון, וחלק קטן נצבר בצורה של חומר אורגני או כמחצבים של פחם, נפט וגז טבעי.היסטוריה הפחמן הדו-חמצני, שבעבר נקרא "דו-תחמוצת הפחמן", התגלה על ידי הכימאי הפלמי יאן בפטיסט ואן הלמונט במאה ה-17. כאשר ואן הלמונט שרף עץ בכלי סגור, הוא גילה כי מסת העשן הייתה קטנה בהרבה ממסת העץ ההתחלתית. הסברו לתופעה היה גז בלתי נראה הנפלט בנוסף לעשן.מאפייני הפחמן הדו-חמצני נחקרו באופן יסודי יותר בשנת 1750 על ידי הפיזיקאי הסקוטי ג'וזף בלאק. הוא גילה שכאשר מחממים אבן גיר או מגיבים אותה עם חומצות, נוצר גז שהוא כינה "אוויר מתוקן" (Fixed air) כלומר "אוויר" שניתן לקבע (fix) באמצעות בסיסים.הוא שם לב שה"אוויר המתוקן" צפוף מאוויר רגיל, ולא ניתן לנשימה או יוצר להבה. כמו כן הוא גילה שכאשר מוכנס לתמיסה מימית של סיד נוצר משקע של סידן פחמתי. הוא השתמש בתופעה זו כהסבר לכך שפחמן דו-חמצני מיוצר בנשימת בעלי חיים ובתסיסת חיידקים.בשנת 1772 פרסם הכימאי האנגלי ג'וזף פריסטלי מאמר שכותרתו הייתה "הפריית מים עם אוויר מתוקן" שבו תואר טפטוף של חומצה גופרתית על גיר כדי לייצר פחמן דו-חמצני ואילוץ הגז להתמוסס בקערת מים ולהתסיס אותם – כך הומצאו מי הסודה.בשנת 1824 פתח הכימאי הצרפתי שארל תילוריה מכל לחץ של פחמן דו-חמצני נוזלי וגילה שהאידוי המהיר של החומר הקפוא יצר "שלג" של CO2 מוצק הנקרא קרח יבש.אפקט החממה תאוריית ההתחממות האנתרופוגנית, אשר נתמכת על ידי כ-98% ממדעני האקלים בעולם, מקשרת בין התחממות כדור הארץ, לבין הפרת המאזן הטבעי של פחמן דו-חמצני וגזי חממה אחרים על ידי האדם. מצד אחד, עודף הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה, נובע מהשימוש שנעשה במאתיים השנים האחרונות בתהליכים תעשייתיים רבים לשם הפקת אנרגיה (בעיקר שרפה של דלקים מאובנים), המשחררים כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני לאטמוספירה (ביחד עם עוד מזהמים), אשר גרם לריכוזו של הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה לגדול עד כדי כך שהיום ריכוזו באטמוספירה גדול פי 1.5 מזה שהיה לפני מאתיים שנה. מצד שני, הפחמן הדו-חמצני הוא גז חממה, הקולט ופולט קרינת אינפרא-אדום בשני תדרי רזוננס הרטט שלו, 550cm-1, ו-2400cm-1 . מולקולות הפחמן הדו-חמצני אשר נמצאות בעודף, בולעות קרינת אינפרא-אדום אשר נפלטת מפני כדור הארץ ותואמת ספקטרלית לתדרי הרזוננס של הרטט שלהן, פולטות אותו מחדש לתוך האטמוספירה התחתונה, וכך מחממות את כדור הארץ .עלות כלכלית כתוצאה מהתגברות פחמן דו-חמצניקיימת הסכמה כללית על כך שכל טון של הגז הנפלט לאוויר העולם, גורם לאנושות נזק כספי שניתן להעריך במונחים כספיים. עם זאת, קיימת מחלוקת על הערך הכספי. ממשל אובמה קבע מחיר של 40 דולר לטון, ואילו ממשל טראמפ מעמיד את הסכום על בין דולר אחד לשבעה. החשיבות של השווי הכלכלי, נובעת מהנגזרת שהיא הערך הכספי אותו משתלם להשקיע כדי למנוע או לצמצם את פליטת הפחמן הדו-חמצני. דוחות שונים של קרן המטבע הבינלאומית קראו לתמחור מחמיר יותר של נזקי הפחמן הדו-חמצני, במטרה למנוע משבר כלכלי שעשוי להיגרם כתוצאה מהמשך ההתחממות העולמית.שימוש מסחרי בניגוד לדעה הרווחת, הוספת הפחמן הדו-חמצני למשקאות תוססים כמו סודה, גזוז ובירה שחורה לא נועדה לשמר אותם, בשל הכמות הקטנה שמוספת, אלא בשל הרצון לייצר טעם אטרקטיבי לחך. סימונו בתעשיית המזון: E290. בהובלת פחמן דו-חמצני לתעשיית המשקאות, מסמנים אותו במספר או"ם 2187.קיימים סוגים רבים של מטפים (מכשירי כיבוי שריפות), אותם ניתן לראות במקומות ציבוריים רבים. הפחמן הדו-חמצני מותז על החומר הבוער, ובשל היותו לא דליק, האש אינה מתפשטת, ובשל העובדה שאינו מאפשר לחמצן לחדור דרכו, האש "נחנקת" אט אט, ונכבית.רעילות של פחמן דו-חמצני בעוד שבאוויר הצח ריכוז הפחמן הדו-חמצני הוא בסביבות 0.04% (או 400 חלקים למיליון), בריכוזים גבוהים יותר, ובעיקר מעל 0.5% ובחשיפה ממושכת עלול הפחמן דו-חמצני לגרום הפרעות בחשיבה, תחושת כבדות נשימה, כאב ראש, קשיי שינה ורגזנות. פחמן דו-חמצני עלול גם לגרום מוות כתוצאה מחנק. למשל, בחשיפה לריכוז גבוה של פחמן דו-חמצני ממטף לכיבוי שריפות, עלול להגרם חנק מהשפעה ישירה של פחמן דו-חמצני על מנגנון הנשימה או אפילו מחוסר חמצן. משקלו הסגולי של פחמן דו-חמצני גדול מזה של חמצן, ולכן הוא תופס את מקום החמצן במיוחד במקומות סגורים ונמוכים כמו מרתפים וחדרים אטומים. בחדרים אלו יש לדאוג להחלפה תכופה של האוויר, ולשמור על רמת נוכחות נמוכה של הפחמן הדו-חמצני.השפעה גאולוגית - תופעת קרסט תופעות קרסט - המסת סלע גירי ויצירת מערות, בולענים, נטיפים ותצורות סלע טרשיים, הן תוצאה מהמסת CO2 מהאוויר - בגשם, בטל ובמקורות מים עומדים או זורמים לאיטם. המים הופכים לחומציים, וגורמים להמסת הסלע הגירי, ולהופעת מגוון התצורות הגאולוגיות השייכות לתופעה זו. ישנן גם תופעות קרסטיות תת-ימיות הן במי תהום שתחת אגמים במי תהום תחת הימים והאוקיינוסים, ואפילו במי תהום קדומים. דו-תחמוצת הפחמן וחומציות המים, במקרה זה, מקורם בבעלי החיים שחיו או חיים במקור המים - בעיקר פיטופלנקטון אך גם יצורים ימיים אחרים כולל דגים וסרטנים.ראו גם פחמן חד-חמצני לייזר פחמן דו-חמצני אפקט החממה התחממות עולמיתקישורים חיצוניים ייצור דלקים נוזליים וכימיקלים ירוקים מפחמן דו-חמצני ומים, כתב העת אקולוגיה וסביבה, אוקטובר 2015הערות שולייםתחמוצותשינוי אקליםגזיםפחמן: תרכובותנוזל קירור

963

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%93%20%D7%A2%D7%91%D7%90%D7%A1

מחמוד עבאס

מחמוד עבאס (בערבית: محمود عباس, נולד ב-15 בנובמבר 1935 בצפת), הידוע בכינוי אבו מאזן (أبو مازن), הוא מנהיג פלסטיני, מחליפו של יאסר ערפאת בראשות הפת"ח ובראשות הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מכהן כנשיא הרשות הפלסטינית מאז הבחירות בשנת 2005. בדצמבר 2009 הוארכה כהונתו ללא הגבלת זמן, והחמאס הודיע בתגובה כי אינו מכיר בו כנשיא. ביוגרפיה נעוריו ותחילת דרכו עבאס נולד וגדל בצפת שבתחומי המנדט הבריטי. ב־1948 ברחה משפחתו לסוריה, שם עסק בהוראה, ובמקביל למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת דמשק. במחצית השנייה של שנות החמישים היגר לקטר, שם הועסק כפקיד החל משנת 1957 במשרד התרבות והחינוך ואף קיבל אזרחות קטרית, עליה ויתר מאוחר יותר. באותה תקופה ביקר ביהודה, בשומרון ובחבל עזה מספר פעמים כדי לאתר מורים פלסטינים המעוניינים לעבוד בקטר. עבאס נשוי לאמינה ואב לטארק וליאסר. הוא אימץ את הכוניה אבו מאזן על שם בנו הבכור, מאזן, שמת ב-2002 מאוטם שריר הלב. בהנהלת הפת"ח בתחילת שנות השישים היה בין מייסדי הפת"ח, לצד יאסר ערפאת. לאורך השנים היה פעיל בהנהגת הפת"ח, חבר הוועדה המרכזית של הפת"ח שמנתה בשנת 1973 11 חברים ואחראי על ענייני הכספים של הארגון בשנות ה-70. לאחר מלחמת ששת הימים יצא עבאס יחד עם ערפאת לירדן. עם הצטרפות הפת"ח לאש"ף ב-1968, היה עבאס לחבר המועצה הלאומית הפלסטינית וחבר בוועד הפועל של אש"ף. עבאס עבר עם ערפאת ללבנון לאחר אירועי ספטמבר השחור. לפי מידע של ממשלת ישראל היה בין מקימי ארגון הטרור ספטמבר השחור. אהוד יערי כתב ב-1973 שצלאח ח'לף ועבאס היו אחראים להפעלת המודיעין של הפת"ח במבצעים מיוחדים בשם "ספטמבר השחור" בלא היוועצות בחבריהם בהנהגת הפת"ח. מוחמד עודה ("אבו דאוד"), ראש ארגון ספטמבר השחור ומתכנן טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, טוען בספרו האוטוביוגרפי שעבאס היה בין היחידים ששותפו בסוד העניין והוא שדאג למימון הפעולה. עבאס עצמו אמר שלא ידע למה עתיד לשמש הכסף. בשנות ה-70 נודע עבאס כאיש של סעודיה באש"ף ונמנה בין המתונים בארגון. בינואר 1977 צוטט כאומר שאין הפת"ח מתנגד למגעים עם ישראלים. באמצע שנות ה-70 הוא עסק בעידוד ירידה של יהודים מישראל לארצות ערב. בשנים 1977–1978 ניהל שיחות עם ירדן ופעל לסיכול תוכנית האוטונומיה. ב-1979 ניהל את המגעים של אש"ף עם רוחאללה ח'ומייני שעלה לשלטון באיראן. בשנת 1980 קיבל עבאס את תיק החוץ של אש"ף. בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה עבר עבאס יחד עם הנהגת אש"ף לתוניס. בשנת 2016, כשנה לאחר פתיחת ארכיון מיטרוחין לעיון חוקרים, התפרסמו מסמכים לפיהם ב-1983, בתקופה שהיה חבר הוועד הפועל של פתח בדמשק ובתקופה שעשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת לומומבה, הוגדר עבאס סוכן ק.ג.ב. ושם הצופן שלו היה "קרוטוב". לאחר חיסולו של ח'ליל אל-ווזיר (אבו ג'יהאד) בשנת 1988, הוא מונה לאחראי על ניהול המאבק בשטחים. הסכמי אוסלו עבאס היה מיוזמי הסכמי אוסלו, וב־13 בספטמבר 1993 חתם עליהם בשם אש"ף. היה בין המועמדים לפרס נובל לשלום, אך מכיוון שרק שלושה יכולים לזכות בפרס בשנה אחת, נדחק החוצה. ב־1995 גיבש יחד עם יוסי ביילין את הבנות ביילין-אבו מאזן כבסיס להסדר אפשרי בין ישראל ומדינה פלסטינית. ההבנות מעולם לא הפכו להסכם רשמי, אך היוו בסיס ליוזמות אחרות. בספרו "הדרך לאוסלו" פרסם כי היה תיאום בין אש"ף למפלגת העבודה על מנת לטרפד את המשא ומתן עם ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר, שהתחיל בוועידת מדריד (1991), ופנייה של מפלגת העבודה לאש"ף לפעול לעידוד הצבעת ערביי ישראל למפלגות הערביות בבחירות לכנסת השלוש עשרה, על מנת להחליש את הליכוד. טענות אלו הוכחשו על ידי אפרים סנה ועל ידי נציגי אש"ף. בתור אחד מאחרוני המייסדים של הפת"ח, נחשב למספר שתיים במנהיגות הפלסטינית אחרי יאסר ערפאת, אולם הוא מעולם לא היה פופולרי בקרב הציבור הפלסטיני. בשנת 1996 מונה עבאס לתפקיד המזכיר הכללי של הוועד הפועל של אש"ף, מה שחיזק את מעמדו כשני לערפאת בהנהגה הפלסטינית וכיורש אפשרי. ב־8 באוגוסט 2009, במסגרת הוועידה השישית של הפתח בבית לחם, נבחר עבאס לעמוד בראש התנועה. פעילות במהלך האינתיפאדה השנייה עוד מתחילת האינתיפאדה השנייה נחשב עבאס למבקרי דרך הטרור, או כפי שנקראה "המאבק המזוין". עבאס גרס כי העולם כבר נוטה להכיר בזכויות העם הפלסטיני, ולכן דרך המאבק צריכה להיות מדינית ובלא שימוש בכוח. הוא שב וטען באופן פומבי כי השימוש בטרור פגע במעמד הפלסטינים בעולם, והרחיק אותם מהשגת זכויותיהם. כמו כן, ביקר עבאס את הסממנים השליליים שיצרה האינתיפאדה - התרחבות התופעה של חיסולים פנימיים, מאבקי חמולות, אנרכיה ביטחונית ופגיעה בשלטון החוק. כל אלה, טען עבאס, היו תוצאה של השימוש בטרור ושל פעילות ישראל בעקבותיו. ב־19 במרץ 2003, אחרי לחצים כבדים מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי, מונה עבאס לראש הממשלה של הרשות הפלסטינית על ידי נשיא הרשות יאסר ערפאת, וממשלתו זכתה לאמון המועצה המחוקקת ב־29 באפריל והושבעה למחרת. כראש ממשלה ניסה להגיע להבנות עם החמאס והג'יהאד האסלאמי על "הודנה" - הפסקת אש זמנית במאבק בישראל. ב־4 ביוני 2003 נפגש בעקבה עם אריאל שרון וג'ורג' ווקר בוש והבטיח לשים קץ ל"אינתיפאדה החמושה". אולם קריסת ה"ההודנה" וחוסר הגיבוי מצדו של ערפאת הביאו אותו להתפטר מתפקידו ב־6 בספטמבר 2003 בעקבות איום בהפלת ממשלתו בהצבעת אי אמון, אולם הוא המשיך לכהן בתפקידו עד להשבעת ממשלת אחמד קריע ב־11 בנובמבר. בראיון שנתן כשנה לאחר התפטרותו נימק אותה בהיעדר שיתוף פעולה מצד ממשלת ישראל והממשל האמריקני וכן בהסתה הפרועה שהתנהלה נגדו ברחוב הפלסטיני (ככל הנראה בעידודו של יאסר ערפאת, שעבאס אכן הטיל עליו במרומז את האשמה). כיו"ר הרשות הפלסטינית עלייתו לשלטון ההחמרה בבריאותו של ערפאת במהלך נובמבר 2004 השיבה את עבאס אל מוקד הכוח השלטוני ברשות הפלסטינית. עם מותו של ערפאת באותו חודש, התמנה למחליפו בתפקיד יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, כלומר ראש הארגון. על תפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית התמודד בבחירות מיוחדות שנערכו ב-9 בינואר 2005 בצורה דמוקרטית ובפיקוח בינלאומי בראשות ג'ימי קרטר. לפי הערכות שונות, בבחירות השתתפו בין 70 ל־75 אחוזים מהפלסטינים בעלי זכות ההצבעה, אחוז הצבעה שנחשב גבוה מאוד במדינות ערב. במערכת הבחירות התבטא עבאס בגנות האינתיפאדה החמושה, ובכך חיזק את תדמיתו כדמות הממתנת בהנהגה הפלסטינית. מנגד, נפגש עם פעילים חמושים בערים הפלסטיניות השונות, והדגיש בנאומיו מחויבות מלאה למימוש זכות השיבה. כמו כן, מצעו לבחירות כלל את עיקרון "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד", שפירושו שרק לרשות הפלסטינית יש מונופול על שימוש בנשק. בישראל תלו ציפיות בבחירתו, אך גם הטילו ספק ביכולתו לשלוט בארגונים החמושים ברשות. במהלך מסע הבחירות, עבאס הגיע לדרום רצועת עזה והמון אנשים הקיף את רכבו. מאחר שעבאס היה חסר ניסיון בהתמודדות עם התקהלויות ציבוריות, הוא נבהל וסגר את דלת המכונית בבהלה על ידו שלו, מה שגרם לקטיעת הקמיצה בידו הימנית. עבאס נבחר לתפקיד ברוב של כ־62 אחוזים, מול כ־20 אחוזים שבהם זכה ד"ר מוסטפא ברגותי ואחוזים בודדים שבהם זכו שאר המועמדים, והושבע לתפקיד ב־15 בינואר 2005. הבחירות הבאות לרשות הפלסטינית היו אמורות להתקיים בינואר 2010 אך לא התקיימו בפועל ומחמוד עבאס נשאר בתפקיד עד מועד לא ידוע. סוף האינתיפאדה ותוכנית ההתנתקות לאחר מינויו לתפקיד חתר לסיום האינתיפאדה, כאשר במסגרת פסגת שארם א-שייח' הוא הכריז על סופה הרשמי של האינתיפאדה החמושה, אולם בחר לנסות לשתף את ארגוני הטרור בהנהגה הפלסטינית, ולא לפרקם מנשקם, מתוך השקפה ששילוב תנועות האופוזיציה בשלטון ימתן אותן ויחייבן לקבל את הכרעת הרוב. ממשלת שרון, שהחרימה את הרשות כל זמן שעמד בראשה יאסר ערפאת, שיתפה עמו פעולה במטרה להעביר בהדרגה לידי הרשות את השליטה בערים הפלסטיניות ולהסתייע בה כדי ליישם את תוכנית ההתנתקות. במרץ 2005, לאחר סבב דיונים אינטנסיבי בין הפלגים הפלסטיניים (כולל ארגוני הסירוב), הושגה הצהרת קהיר. ההצהרה כללה החלטה על "הרגעה" (תהדייה) – הפסקת אש מותנית מול ישראל – על אי שימוש באלימות בעניינים פנים-פלסטיניים, ועל השתלבות חמאס במערכת השלטונית – לרבות עריכה מחדש של הבחירות במועצות המקומיות, והשתתפות התנועה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. חמאס לא התחייבה באופן מלא ל"הרגעה", וירתה במספר מקרים פצמ"רים ורקטות בטענה כי היא מגיבה על "הפרות ישראליות", אך לאחר מספר חודשים התחייבה אליה באופן מלא. ה"הרגעה", על אף שלא הובילה להפסקת אש מלאה או להתקדמות במתווה "מפת הדרכים", הובילה להורדה משמעותית בהיקף האלימות בין ישראל לפלסטינים. ב־14 ביולי בעקבות ירי פצמ"רים נרחב של חמאס ולחץ בינלאומי, הורה עבאס למנגנוני הביטחון של הרש"פ ופעילי התנזים של פת"ח לעצור בכוח את הירי. לאחר הוראה זו, והנאום התקיף שנשא ב־16 ביולי במועצה המחוקקת (בו תקף את חמאס בחומרה), החלה סדרת מאבקים בשטח בין חמאס לפת"ח ומנגנוני הביטחון, אשר כללו ירי ברחובות, שריפת משרדים ופגיעה בסממני שלטון. אף שמנגנוני הביטחון לא הצליחו לפגוע ביכולת חמאס, רבים טוענים כי עבאס יצא נשכר פוליטית מההסלמה משום שהפגין נחישות במאבק מולה. שר החוץ של ישראל, סילבן שלום, טען כי עבאס "סוף סוף נלחם בטרור". ב־21 ביולי, בעקבות הבנות שהשיג עם חמאס, הפסיקו המאבקים. ב־20 באוגוסט, ערב פינוי רצועת עזה, נשא אבו מאזן נאום שבו הגדיר את מטרותיו לאחר מימוש תוכנית ההתנתקות. עבאס הצהיר כי "נגמר היום הג'יהאד הקטן של שחרור האדמה, והחל הג'יהאד הגדול של בניין המולדת". בשימושו באבחנות השונות בין סוגי הג'יהאד באסלאם, הדגיש את סדר העדיפויות השונה שהוא מייעד לעם הפלסטיני – התרכזות ברפורמות פנימיות ובבניין "מדינה שבדרך", ולא בטרור נגד ישראל. למרות זאת, למעט צעדים סמליים אבו מאזן לא נקט שום פעולה משמעותית להשבת הסדר על כנו. יתרה מכך, ככל שהתקרבו הבחירות למועצה הפלסטינית המחוקקת (ינואר 2006) החלה הרשות הפלסטינית בראשותו לקרוס. במהלך ספטמבר ואוקטובר התגברה הפעילות הצבאית של ישראל, לאחר חידוש ירי הרקטות על ידי חמאס והג'יהאד האסלאמי. זמן קצר לאחר מכן, הבחירות המקדימות לרשימת הפת"ח פוצצו בידי חמושים מגדודי חללי אל-אקצא ואילו בבחירות למועצות המקומיות איבד הפת"ח את כוחו לחמאס. בדצמבר 2005 התפצלה פת"ח, רשימתו של אבו מאזן, בעקבות החלטתם של מרואן ברגותי (בכלא הישראלי), מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב לפרוש ולהקים מפלגה חדשה בשם "העתיד". פרישתם (יחד עם בכירים אחרים בתנועה, כמו קדורה פארס) חידדה את המתח בתנועה בין "דור תוניס" הוותיק, שהוביל את מאבק פת"ח בחוץ, ו"דור הביניים" שהוביל את האינתיפאדה הראשונה. אף שפרישת "דור הביניים" פגעה ביוקרתו של אבו מאזן, הרשימות אוחדו בסוף אותו חודש לרשימה אחת, ששילבה בין שני המחנות תחת מרואן ברגותי. לאחר ניצחון חמאס בבחירות לאחר ניצחון תנועת חמאס בבחירות של ינואר 2006, הטיל אבו מאזן על אסמאעיל הנייה, ראש סיעת חמאס בפרלמנט, את הקמת הממשלה. אבו מאזן קרא לממשלה הפלסטינית ולחמאס להכיר בישראל ולנהל איתה משא ומתן, אך זו סרבה, ובכך גררה חרם כלכלי על "הרשות" מצד אירופה, ארצות הברית, ישראל ואף כמה ממדינות ערב. בעוד שבשבועות הראשונים נראה כי העברת השלטון תעבור באופן חלק, בהדרגה גדל המתח בין אבו מאזן ותנועתו פת"ח לבין תנועת חמאס. מתח זה הוביל בהמשך למספר רב של עימותים אלימים בין פעילי התנועות, ניסיונות התנקשות וחטיפות של בכירים - אירועים שהובילו למאות הרוגים ופצועים. אבו מאזן ניסה בהתחלה לנהל משא ומתן עם חמאס להקמת ממשלת אחדות, אך לאחר כישלון המגעים בנושא הצהיר בדצמבר 2006 על תמיכתו בבחירות מחודשות לנשיאות ולפרלמנט. בראשית מרץ 2007 התכנסו נציגי הרשות הפלסטינית, ובראשם עבאס (מטעם הפת"ח) ואיסמעיל הניה (מטעם החמאס), ונציגי מדינות ערביות נוספות במכה שבערב הסעודית. בוועידה חתמו נציגי רוב המפלגות הפלסטיניות (המיוצגות במועצה המחוקקת) על ההסכמים הקואליציוניים. ההסכם על ממשלת האחדות הפלסטינית וכן חלוקת התיקים באותה ממשלה נחשבים להישג של הפת"ח ועבאס כאחד. הממשלה זכתה לאמון המועצה המחוקקת והושבעה ב־17 במרץ 2007. על אף משבר קטן שאירע כבר בתחילת דרכה (כאשר מינוי מוחמד דחלאן לתפקיד היועץ לביטחון לאומי נכשל בממשלה, בעקבות התנגדות רוב שרי החמאס) הממשלה לא נפלה. בתחום המדיני, עבאס נפגש מספר פעמים עם בכירי הממשל האמריקני. הוא נפגש פעמיים עם קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, ואהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל, בתוך חודש וחצי, כאשר בפגישה השנייה הסכים להיפגש עם ראש הממשלה אולמרט על בסיס דו־שבועי ולנסות להפשיר את הקיפאון המדיני. בראשית יוני 2007 החל החמאס בתהליך השתלטות על רצועת עזה. ב־14 ביוני הודיע עבאס על פירוק הממשלה הפלסטינית בעקבות השתלטות מלאה של החמאס על הרצועה. ב-1 בדצמבר 2007, בדרכו חזרה מועידת אנאפוליס, אמר אבו מאזן לעיתונאים בקהיר: "הפלסטינים לא מקבלים את הנוסחה כי ישראל היא מדינה יהודית... אנו אומרים שישראל קיימת ובישראל יש יהודים ויש שאינם יהודים". ב־29 בפברואר וב־1 במרץ 2008 נכנסו כוחות גדולים של צה"ל לפעולה קרקעית ברצועת עזה ליד סג'עיה והרגו כ-30 פלסטינים, רובם מחבלים מהחמאס, ופצעו עשרות. אבו מאזן גינה את הפעולה ואמר שהיא "יותר גרועה מהשואה". ב-5 בנובמבר 2009 הודיע על התפטרותו בעקבות חוסר נכונות של הצד הישראלי להפסקת הבנייה בהתנחלויות והמשבר הפנימי בין הפת"ח לחמאס לדבריו. בעשור השני של המאה ה-21 בשנת 2010 הוביל יוזמה להכרתן של מדינות במדינה פלסטינית בגבולות 1967, וזכה להכרתן של חמש מדינות בדרום אמריקה. ב-2011 פרסם העיתון "אל-קודס אל-ערבי" כי ממשלת ירדן הנפיקה תעודות זהות ירדניות לבכירי הרשות הפלסטינית, בהם למחמוד עבאס ושני בניו. באפריל 2011 חתם על הסכם "סולחה" עם ראשי חמאס. בספטמבר 2011 הוביל את המהלך להכרה של האומות המאוחדות במדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ב-23 בספטמבר נשא בעצרת הכללית נאום חריף כנגד ישראל, והצהיר (לפני הנאום) שהפלסטינים לא יכירו במדינה יהודית. באותו יום הגיש עבאס בקשה לבאן קי מון להכיר בפלסטין כמדינה ה-194 שחברה באו"ם. בהמשך, הוביל עבאס את פנייתה של הרשות הפלסטינית לאו"ם לקבלת מעמד של מדינה בו. בעקבות זאת, למרות התנגדותה של ישראל למהלך, אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 2012, ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה. גם בהזדמנות זו נאם עבאס בעצרת הכללית, כשהוא מאשים את ישראל בטיהור אתני של הפלסטינים ובכיבוש קולוניאלי המבטא גזענות ושנאה. ב-2014 חתם אבו מאזן על הסכם פיוס עם החמאס שבו תוקם ממשלת אחדות שנתמכת על ידי הפת"ח וחמאס. אבו מאזן המשיך לתמוך בהסכם האחדות למרות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודיים על ידי פעילי חמאס, מבצע צוק איתן ברצועת עזה וניסיון להפיכה של חמאס ביהודה ושומרון שסוכל על ידי שירות הביטחון הכללי וצה"ל. ב-26 בספטמבר 2014, בעקבות מבצע צוק איתן, נשא אבו מאזן נאום באו"ם נגד ישראל שבו האשים אותה ברצח עם ברצועת עזה ובתכנון הנכבה השנייה כנגד הפלסטינים. הנאום ספג גינויים בישראל, לרבות מממשלת ישראל והשמאל המתון. גם הבית הלבן גינה את הנאום כ"פוגעני" והגדיר אותו כ"לא יותר מפרובוקציה חסרת תועלת." בהמשך אמר: "ישראל מפעילה משטר אפרטהייד". בנובמבר 2014 שלח אבו מאזן מכתב ניחומים למשפחת המחבל שירה ופצע אנושות את יהודה גליק: . באוקטובר 2015, בעקבות גל מעשי טרור פלסטיני, בעיקר בירושלים, שבמהלכו נרצחו שבעה יהודים ונפצעו עשרות אחרים, שודר נאום מוקלט של אבו מאזן. בנאום הוא אמר כי "המתקפה הישראלית נגד בני עמנו, אדמתם והמקומות הקדושים להם מאיימת על השלום ועל היציבות". הוא לא גינה את הפיגועים והאשים את ישראל בהריגת אחמד מנאסרה, נער בן 13, שביצע פיגוע דקירה בפסגת זאב שבו נפצעו באורח קשה שני יהודים. הנאום ספג גינויים ישראליים מימין ומשמאל. סיעת המחנה הציוני הגיבה: "דבריו של אבו מאזן הם דברי בלע חמורים המעוותים את המציאות, גובלים בחוסר אחריות מוחלט, ומלבים עוד יותר את הייאוש והשנאה באזור". לשכת ראש הממשלה הגיבה שדברי אבו מאזן הם דברי הסתה ושקר, בין היתר משום שהנער האמור לא הוצא להורג אלא נוטרל בעזרת מקלות בעת הפיגוע, וטופל בבית החולים הדסה עין כרם. ב-22 ביוני 2016 הציע יו"ר הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, לעבאס להיפגש עם נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, כאשר שניהם שהו בבריסל, אך עבאס סירב. למחרת נשא נאום אנטישמי שבו האשים את ישראל בכך שרבניה הורו להרעיל את המים של הפלסטינים ואמר שישראל היא מדינה פשיסטית. נאומו ספג גינוי חריף בישראל, בין השאר מראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וכן מהליגה נגד השמצה. בעקבות זאת עבאס חזר בו מדבריו. בספטמבר 2016, בעקבות הפרסומים על כך שעבאס היה סוכן קג"ב (שהתבססו על ארכיון מיטרוחין) וכן על רקע המפגש האפשרי בין ראש ממשלת ישראל ליו"ר הרשות הפלסטינית במוסקבה, עלתה שאלת תפקידו של סגן שר החוץ הרוסי מיכאיל בוגדנוב, אשר היה השגריר הרוסי בדמשק באותה תקופה. ב-30 בספטמבר 2016, השתתף עבאס בהלווייתו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שמעון פרס, בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, צעד שבעקבותיו ספג ביקורת רבה מצד כלי תקשורת של החמאס וגופי תקשורת נוספים בעולם הערבי. במרץ 2017 אמר אבו מאזן בהרצאה בברלין: "עמנו הוא צאצא של העם הכנעני שחי לפני 3,500 שנה". ב-14 בינואר 2018 נשא נאום נגד נשיא ארצות הברית ונגד תנועת הציונות, שבו איחל לנשיא ארצות הברית שייחרב ביתו וכינה את הכרתו בירושלים כבירת ישראל פשע. לדבריו, בני עמו הם צאצאים ישירים של הכנענים ששכנו בארץ, ואילו היהודים הובאו לישראל במאה העשרים במסגרת קנוניה קולוניאליסטית בריטית-הולנדית שאין לה קשר ליהדות. לטענתו, לתנועת הציונות היה אינטרס בקיומה של האנטישמיות. בנאום חזר אבו מאזן על דרישתו לזכות השיבה והדגיש שימשיך לשלם משכורות לבני משפחות השהידים, בהם מבצעי פיגועי טרור נגד ישראלים. ב-20 בפברואר 2018 אמר עבאס בנאום באו"ם כי החלטות ממשל ארצות הברית מסוכנות. הוא הציג תוכנית שכוללת ועידת שלום בינלאומית בחסות בינלאומית ואזורית, הכרה הדדית ביו מדינת פלסטין למדינת ישראל ומשא ומתן על כל סוגיות הליבה. במהלך נאומו חזר על הטענה שהפלסטינים הם צאצאי עמי כנען. ב-20 במרץ 2018, גינה שגריר ארצות הברית בישראל דייוויד פרידמן את עבאס, על שלא גינה את רצח שלושה ישראלים. בתגובה, כינה עבאס את פרידמן "בן כלב". בינואר 2020, בנאום בפני הליגה הערבית שבו התנגד לתוכנית המאה של דונלד טראמפ, אמר עבאס שישראל אינה מדינה יהודית משום שרבים מהעולים לישראל מרוסיה ואתיופיה אינם יהודים, וכי שילמו כסף כדי לקבל מעמד זה. בעשור השלישי של המאה ה-21 ברקע הפעולה בשכם למעצר מבוקשים, בה נהרגו 11 פלסטינים, מרביתם חברי חוליית הטרור גוב האריות, אמר בכיר בפת"ח, עזאם אלאחמד, בראיון לטלוויזיה הפלסטינית כי אבו מאזן הנחה את מנגנוני הביטחון הפלסטינים להתעמת עם חיילי צה"ל אם אלה ימשיכו "לפלוש לשטחים הפלסטינים". דעותיו על העם היהודי בשנת 1982 סיים עבאס את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה בברית המועצות באוניברסיטה ע"ש פטריס לומומבה. עבודת הדוקטורט שלו הוגשה בשפה הרוסית תחת הכותרת "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933 - 1945". העבודה הייתה בסיס לספר שכתב בערבית בשם "הפנים האחרות: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית". עבאס טען בספר שהתנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת העם היהודי, תמורת חתימת הסכם ההעברה בין גרמניה הנאצית לסוכנות היהודית, שבמסגרתו הותרה העברת רכוש של עשרות אלפי יהודים מגרמניה לארץ ישראל. בין השאר הסתמך עבאס על עבודותיו של ההיסטוריון ראול הילברג, אשר האשים את היודנראטים וגורמים נוספים בחברה היהודית בשיתוף פעולה עם הנאצים. בהקדמה לספר האשים את התנועה הציונית בניפוח מספר הנרצחים וחומרת השואה. ובין השאר כתב (על פי תרגום וציטוטים שהובאו על ידי מכון ממרי): דברים אלו הביאו להאשמת עבאס בהכחשת השואה, על ידי ארגונים יהודיים וישראליים. בספר שכתב אלן דרשוביץ עם עמיתים נטען שספרו של עבאס צוטט רבות בעולם הערבי על ידי מכחישי שואה ובמהלך השנים עבאס סירב לחזור בו מהטענות שהעלה בספרו. מאז שעלתה הכוונה למנותו לראש הממשלה הפלסטינית הכחיש עבאס מספר פעמים את הטענות כי הוא מכחיש שואה וגינה את השואה ואת סבלו של העם היהודי, אולם הוא לא חזר בו מהדברים שכתב בספרו. בריאיון לעיתון "הארץ" ממאי 2003 הסתייג עבאס מתיוגו כ"מכחיש שואה": ביוני 2010 שוחח עבאס עם מנהיגי יהדות ארצות הברית, וענה לשאלותיהם בנושא תהליך השלום ועמדותיו המדיניות. בין היתר ביקש להבהיר לנוכחים כי חרף הטענות הישראליות שלפיהן הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו להכשרת טענות של מכחישי שואה, הוא מכיר בשואת יהודי אירופה ואף שלח נציגים פלסטינים לייצג את הרשות בטקסים רשמיים בפולין וברוסיה, בניסיון להשריש את ההכרה בשואה בקרב הציבור הפלסטיני. גם בפברואר 2014, במפגש עם סטודנטים ישראלים, אמר שהוא כתב בספרו שמיליוני יהודים נהרגו בשואה. מאידך, בינואר 2013, בריאיון לערוץ לבנוני, חזר עבאס על תזת הדוקטורט שלו, ולפיה ההנהגה הציונית עודדה את הנאצים לבצע את השואה, כדי לקבל את "אדמת פלסטין". באפריל 2014 סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא ציטטה מדבריו על יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בין היתר אמר: "מה שאירע ליהודים בשואה הוא הפשע הנתעב ביותר שידעה האנושות בעת החדשה". במאי 2018 נאם אבו מאזן בפני המועצה הלאומית הפלסטינית וטען כי השואה אינה תוצאה של אנטישמיות אלא של "ההתנהגות החברתית" של היהודים, משום שעסקו בבנקאות והלוואת כספים. הוא תמך בתאוריה שלפיה יהודי אשכנז הם צאצאי הטורקים ועל כן אין להם כל קשר לארץ ישראל. הנאום ספג גינויים חריפים בישראל ובעולם, כולל גינויים רשמיים מצד ארצות הברית, האיחוד האירופי וכן מצד כלי תקשורת בולטים, והוגדר על ידי רבים כאנטישמיות. חמישה ימים לאחר מכן פרסמה לשכתו הודעה שבה נכתב: "אם מי שנפגע מדבריי, במיוחד לבני הדת היהודית, אני מתנצל בפניהם. אני רוצה להבהיר שלא הייתה לי כוונה כזו ואני שב על עמדתי המכבדת כלפי הדת היהודית כמו גם כל דת אחרת". ב-17 באוגוסט 2022 בנאום שנשא בברלין, סירב אבו מאזן להתנצל על טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן והאשים ש. דבריו ספגו גינויים חריפים בישראל ובעולם, והוא הואשם בעיוות השואה ובאנטישמיות. כעבור זמן קצר הודיעה משטרת ברלין על פתיחת חקירה נגד עבאס בחשד להכחשת שואה. עם זאת, הודיעו הרשויות בגרמניה כי הנשיא הפלסטיני יזכה לחסינות בשל אמירת הדברים בעת ביקור דיפלומטי. ראו גם הפנים האחרות: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית - ספרו של מחמוד עבאס קישורים חיצוניים קורות חייו מחמוד עבאס, אתר מבט לתקשורת פלסטינית אלחנן מילר, מחמוד עבאס והציונות: ממאבק להשלמה; בהוצאת הפורום לחשיבה אזורית כתביו ונאומיו מחמוד עבאס, The Long Overdue Palestinian State, הניו יורק טיימס, 16 במאי 2011 נאום עבאס בעצרת האספה הכללית ה-63 של האו"ם, אתר האו"ם אחר היום הזה - נאום האנטישמיות של אבו מאזן, ערוץ היוטיוב של היום הזה עם אמיר איבגי, 3 במאי 2018 הערות שוליים ראשי ממשלת הרשות הפלסטינית נשיאי הרשות הפלסטינית פעילי פת"ח האינתיפאדה השנייה פליטים פלסטינים הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישים מכחישי שואה מוסלמים סונים פלסטינים שהופיעו ברשימת טיים 100 בוגרי אוניברסיטת דמשק פלסטינים שנולדו ב-1935

מחמוד עבאס (בערבית: محمود عباس, נולד ב-15 בנובמבר 1935 בצפת), הידוע בכינוי אבו מאזן (أبو مازن), הוא מנהיג פלסטיני, מחליפו של יאסר ערפאת בראשות הפת"ח ובראשות הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מכהן כנשיא הרשות הפלסטינית מאז הבחירות בשנת 2005. בדצמבר 2009 הוארכה כהונתו ללא הגבלת זמן, והחמאס הודיע בתגובה כי אינו מכיר בו כנשיא.ביוגרפיהנעוריו ותחילת דרכו עבאס נולד וגדל בצפת שבתחומי המנדט הבריטי. ב־1948 ברחה משפחתו לסוריה, שם עסק בהוראה, ובמקביל למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת דמשק. במחצית השנייה של שנות החמישים היגר לקטר, שם הועסק כפקיד החל משנת 1957 במשרד התרבות והחינוך ואף קיבל אזרחות קטרית, עליה ויתר מאוחר יותר. באותה תקופה ביקר ביהודה, בשומרון ובחבל עזה מספר פעמים כדי לאתר מורים פלסטינים המעוניינים לעבוד בקטר.עבאס נשוי לאמינה ואב לטארק וליאסר. הוא אימץ את הכוניה אבו מאזן על שם בנו הבכור, מאזן, שמת ב-2002 מאוטם שריר הלב.בהנהלת הפת"ח בתחילת שנות השישים היה בין מייסדי הפת"ח, לצד יאסר ערפאת. לאורך השנים היה פעיל בהנהגת הפת"ח, חבר הוועדה המרכזית של הפת"ח שמנתה בשנת 1973 11 חברים ואחראי על ענייני הכספים של הארגון בשנות ה-70. לאחר מלחמת ששת הימים יצא עבאס יחד עם ערפאת לירדן. עם הצטרפות הפת"ח לאש"ף ב-1968, היה עבאס לחבר המועצה הלאומית הפלסטינית וחבר בוועד הפועל של אש"ף. עבאס עבר עם ערפאת ללבנון לאחר אירועי ספטמבר השחור. לפי מידע של ממשלת ישראל היה בין מקימי ארגון הטרור ספטמבר השחור. אהוד יערי כתב ב-1973 שצלאח ח'לף ועבאס היו אחראים להפעלת המודיעין של הפת"ח במבצעים מיוחדים בשם "ספטמבר השחור" בלא היוועצות בחבריהם בהנהגת הפת"ח. מוחמד עודה ("אבו דאוד"), ראש ארגון ספטמבר השחור ומתכנן טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, טוען בספרו האוטוביוגרפי שעבאס היה בין היחידים ששותפו בסוד העניין והוא שדאג למימון הפעולה. עבאס עצמו אמר שלא ידע למה עתיד לשמש הכסף.בשנות ה-70 נודע עבאס כאיש של סעודיה באש"ף ונמנה בין המתונים בארגון. בינואר 1977 צוטט כאומר שאין הפת"ח מתנגד למגעים עם ישראלים. באמצע שנות ה-70 הוא עסק בעידוד ירידה של יהודים מישראל לארצות ערב. בשנים 1977–1978 ניהל שיחות עם ירדן ופעל לסיכול תוכנית האוטונומיה. ב-1979 ניהל את המגעים של אש"ף עם רוחאללה ח'ומייני שעלה לשלטון באיראן.בשנת 1980 קיבל עבאס את תיק החוץ של אש"ף. בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה עבר עבאס יחד עם הנהגת אש"ף לתוניס. בשנת 2016, כשנה לאחר פתיחת ארכיון מיטרוחין לעיון חוקרים, התפרסמו מסמכים לפיהם ב-1983, בתקופה שהיה חבר הוועד הפועל של פתח בדמשק ובתקופה שעשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת לומומבה, הוגדר עבאס סוכן ק.ג.ב. ושם הצופן שלו היה "קרוטוב".לאחר חיסולו של ח'ליל אל-ווזיר (אבו ג'יהאד) בשנת 1988, הוא מונה לאחראי על ניהול המאבק בשטחים.הסכמי אוסלו עבאס היה מיוזמי הסכמי אוסלו, וב־13 בספטמבר 1993 חתם עליהם בשם אש"ף. היה בין המועמדים לפרס נובל לשלום, אך מכיוון שרק שלושה יכולים לזכות בפרס בשנה אחת, נדחק החוצה. ב־1995 גיבש יחד עם יוסי ביילין את הבנות ביילין-אבו מאזן כבסיס להסדר אפשרי בין ישראל ומדינה פלסטינית. ההבנות מעולם לא הפכו להסכם רשמי, אך היוו בסיס ליוזמות אחרות. בספרו "הדרך לאוסלו" פרסם כי היה תיאום בין אש"ף למפלגת העבודה על מנת לטרפד את המשא ומתן עם ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר, שהתחיל בוועידת מדריד (1991), ופנייה של מפלגת העבודה לאש"ף לפעול לעידוד הצבעת ערביי ישראל למפלגות הערביות בבחירות לכנסת השלוש עשרה, על מנת להחליש את הליכוד. טענות אלו הוכחשו על ידי אפרים סנה ועל ידי נציגי אש"ף.בתור אחד מאחרוני המייסדים של הפת"ח, נחשב למספר שתיים במנהיגות הפלסטינית אחרי יאסר ערפאת, אולם הוא מעולם לא היה פופולרי בקרב הציבור הפלסטיני. בשנת 1996 מונה עבאס לתפקיד המזכיר הכללי של הוועד הפועל של אש"ף, מה שחיזק את מעמדו כשני לערפאת בהנהגה הפלסטינית וכיורש אפשרי. ב־8 באוגוסט 2009, במסגרת הוועידה השישית של הפתח בבית לחם, נבחר עבאס לעמוד בראש התנועה.פעילות במהלך האינתיפאדה השנייהעוד מתחילת האינתיפאדה השנייה נחשב עבאס למבקרי דרך הטרור, או כפי שנקראה "המאבק המזוין". עבאס גרס כי העולם כבר נוטה להכיר בזכויות העם הפלסטיני, ולכן דרך המאבק צריכה להיות מדינית ובלא שימוש בכוח. הוא שב וטען באופן פומבי כי השימוש בטרור פגע במעמד הפלסטינים בעולם, והרחיק אותם מהשגת זכויותיהם. כמו כן, ביקר עבאס את הסממנים השליליים שיצרה האינתיפאדה - התרחבות התופעה של חיסולים פנימיים, מאבקי חמולות, אנרכיה ביטחונית ופגיעה בשלטון החוק. כל אלה, טען עבאס, היו תוצאה של השימוש בטרור ושל פעילות ישראל בעקבותיו.ב־19 במרץ 2003, אחרי לחצים כבדים מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי, מונה עבאס לראש הממשלה של הרשות הפלסטינית על ידי נשיא הרשות יאסר ערפאת, וממשלתו זכתה לאמון המועצה המחוקקת ב־29 באפריל והושבעה למחרת. כראש ממשלה ניסה להגיע להבנות עם החמאס והג'יהאד האסלאמי על "הודנה" - הפסקת אש זמנית במאבק בישראל. ב־4 ביוני 2003 נפגש בעקבה עם אריאל שרון וג'ורג' ווקר בוש והבטיח לשים קץ ל"אינתיפאדה החמושה". אולם קריסת ה"ההודנה" וחוסר הגיבוי מצדו של ערפאת הביאו אותו להתפטר מתפקידו ב־6 בספטמבר 2003 בעקבות איום בהפלת ממשלתו בהצבעת אי אמון, אולם הוא המשיך לכהן בתפקידו עד להשבעת ממשלת אחמד קריע ב־11 בנובמבר.בראיון שנתן כשנה לאחר התפטרותו נימק אותה בהיעדר שיתוף פעולה מצד ממשלת ישראל והממשל האמריקני וכן בהסתה הפרועה שהתנהלה נגדו ברחוב הפלסטיני (ככל הנראה בעידודו של יאסר ערפאת, שעבאס אכן הטיל עליו במרומז את האשמה).כיו"ר הרשות הפלסטיניתעלייתו לשלטון ההחמרה בבריאותו של ערפאת במהלך נובמבר 2004 השיבה את עבאס אל מוקד הכוח השלטוני ברשות הפלסטינית. עם מותו של ערפאת באותו חודש, התמנה למחליפו בתפקיד יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, כלומר ראש הארגון. על תפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית התמודד בבחירות מיוחדות שנערכו ב-9 בינואר 2005 בצורה דמוקרטית ובפיקוח בינלאומי בראשות ג'ימי קרטר. לפי הערכות שונות, בבחירות השתתפו בין 70 ל־75 אחוזים מהפלסטינים בעלי זכות ההצבעה, אחוז הצבעה שנחשב גבוה מאוד במדינות ערב.במערכת הבחירות התבטא עבאס בגנות האינתיפאדה החמושה, ובכך חיזק את תדמיתו כדמות הממתנת בהנהגה הפלסטינית. מנגד, נפגש עם פעילים חמושים בערים הפלסטיניות השונות, והדגיש בנאומיו מחויבות מלאה למימוש זכות השיבה. כמו כן, מצעו לבחירות כלל את עיקרון "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד", שפירושו שרק לרשות הפלסטינית יש מונופול על שימוש בנשק. בישראל תלו ציפיות בבחירתו, אך גם הטילו ספק ביכולתו לשלוט בארגונים החמושים ברשות.במהלך מסע הבחירות, עבאס הגיע לדרום רצועת עזה והמון אנשים הקיף את רכבו. מאחר שעבאס היה חסר ניסיון בהתמודדות עם התקהלויות ציבוריות, הוא נבהל וסגר את דלת המכונית בבהלה על ידו שלו, מה שגרם לקטיעת הקמיצה בידו הימנית.עבאס נבחר לתפקיד ברוב של כ־62 אחוזים, מול כ־20 אחוזים שבהם זכה ד"ר מוסטפא ברגותי ואחוזים בודדים שבהם זכו שאר המועמדים, והושבע לתפקיד ב־15 בינואר 2005. הבחירות הבאות לרשות הפלסטינית היו אמורות להתקיים בינואר 2010 אך לא התקיימו בפועל ומחמוד עבאס נשאר בתפקיד עד מועד לא ידוע.סוף האינתיפאדה ותוכנית ההתנתקות לאחר מינויו לתפקיד חתר לסיום האינתיפאדה, כאשר במסגרת פסגת שארם א-שייח' הוא הכריז על סופה הרשמי של האינתיפאדה החמושה, אולם בחר לנסות לשתף את ארגוני הטרור בהנהגה הפלסטינית, ולא לפרקם מנשקם, מתוך השקפה ששילוב תנועות האופוזיציה בשלטון ימתן אותן ויחייבן לקבל את הכרעת הרוב. ממשלת שרון, שהחרימה את הרשות כל זמן שעמד בראשה יאסר ערפאת, שיתפה עמו פעולה במטרה להעביר בהדרגה לידי הרשות את השליטה בערים הפלסטיניות ולהסתייע בה כדי ליישם את תוכנית ההתנתקות. במרץ 2005, לאחר סבב דיונים אינטנסיבי בין הפלגים הפלסטיניים (כולל ארגוני הסירוב), הושגה הצהרת קהיר. ההצהרה כללה החלטה על "הרגעה" (תהדייה) – הפסקת אש מותנית מול ישראל – על אי שימוש באלימות בעניינים פנים-פלסטיניים, ועל השתלבות חמאס במערכת השלטונית – לרבות עריכה מחדש של הבחירות במועצות המקומיות, והשתתפות התנועה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. חמאס לא התחייבה באופן מלא ל"הרגעה", וירתה במספר מקרים פצמ"רים ורקטות בטענה כי היא מגיבה על "הפרות ישראליות", אך לאחר מספר חודשים התחייבה אליה באופן מלא. ה"הרגעה", על אף שלא הובילה להפסקת אש מלאה או להתקדמות במתווה "מפת הדרכים", הובילה להורדה משמעותית בהיקף האלימות בין ישראל לפלסטינים.ב־14 ביולי בעקבות ירי פצמ"רים נרחב של חמאס ולחץ בינלאומי, הורה עבאס למנגנוני הביטחון של הרש"פ ופעילי התנזים של פת"ח לעצור בכוח את הירי. לאחר הוראה זו, והנאום התקיף שנשא ב־16 ביולי במועצה המחוקקת (בו תקף את חמאס בחומרה), החלה סדרת מאבקים בשטח בין חמאס לפת"ח ומנגנוני הביטחון, אשר כללו ירי ברחובות, שריפת משרדים ופגיעה בסממני שלטון. אף שמנגנוני הביטחון לא הצליחו לפגוע ביכולת חמאס, רבים טוענים כי עבאס יצא נשכר פוליטית מההסלמה משום שהפגין נחישות במאבק מולה. שר החוץ של ישראל, סילבן שלום, טען כי עבאס "סוף סוף נלחם בטרור". ב־21 ביולי, בעקבות הבנות שהשיג עם חמאס, הפסיקו המאבקים.ב־20 באוגוסט, ערב פינוי רצועת עזה, נשא אבו מאזן נאום שבו הגדיר את מטרותיו לאחר מימוש תוכנית ההתנתקות. עבאס הצהיר כי "נגמר היום הג'יהאד הקטן של שחרור האדמה, והחל הג'יהאד הגדול של בניין המולדת". בשימושו באבחנות השונות בין סוגי הג'יהאד באסלאם, הדגיש את סדר העדיפויות השונה שהוא מייעד לעם הפלסטיני – התרכזות ברפורמות פנימיות ובבניין "מדינה שבדרך", ולא בטרור נגד ישראל.למרות זאת, למעט צעדים סמליים אבו מאזן לא נקט שום פעולה משמעותית להשבת הסדר על כנו. יתרה מכך, ככל שהתקרבו הבחירות למועצה הפלסטינית המחוקקת (ינואר 2006) החלה הרשות הפלסטינית בראשותו לקרוס. במהלך ספטמבר ואוקטובר התגברה הפעילות הצבאית של ישראל, לאחר חידוש ירי הרקטות על ידי חמאס והג'יהאד האסלאמי. זמן קצר לאחר מכן, הבחירות המקדימות לרשימת הפת"ח פוצצו בידי חמושים מגדודי חללי אל-אקצא ואילו בבחירות למועצות המקומיות איבד הפת"ח את כוחו לחמאס. בדצמבר 2005 התפצלה פת"ח, רשימתו של אבו מאזן, בעקבות החלטתם של מרואן ברגותי (בכלא הישראלי), מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב לפרוש ולהקים מפלגה חדשה בשם "העתיד". פרישתם (יחד עם בכירים אחרים בתנועה, כמו קדורה פארס) חידדה את המתח בתנועה בין "דור תוניס" הוותיק, שהוביל את מאבק פת"ח בחוץ, ו"דור הביניים" שהוביל את האינתיפאדה הראשונה. אף שפרישת "דור הביניים" פגעה ביוקרתו של אבו מאזן, הרשימות אוחדו בסוף אותו חודש לרשימה אחת, ששילבה בין שני המחנות תחת מרואן ברגותי.לאחר ניצחון חמאס בבחירות לאחר ניצחון תנועת חמאס בבחירות של ינואר 2006, הטיל אבו מאזן על אסמאעיל הנייה, ראש סיעת חמאס בפרלמנט, את הקמת הממשלה. אבו מאזן קרא לממשלה הפלסטינית ולחמאס להכיר בישראל ולנהל איתה משא ומתן, אך זו סרבה, ובכך גררה חרם כלכלי על "הרשות" מצד אירופה, ארצות הברית, ישראל ואף כמה ממדינות ערב. בעוד שבשבועות הראשונים נראה כי העברת השלטון תעבור באופן חלק, בהדרגה גדל המתח בין אבו מאזן ותנועתו פת"ח לבין תנועת חמאס. מתח זה הוביל בהמשך למספר רב של עימותים אלימים בין פעילי התנועות, ניסיונות התנקשות וחטיפות של בכירים - אירועים שהובילו למאות הרוגים ופצועים. אבו מאזן ניסה בהתחלה לנהל משא ומתן עם חמאס להקמת ממשלת אחדות, אך לאחר כישלון המגעים בנושא הצהיר בדצמבר 2006 על תמיכתו בבחירות מחודשות לנשיאות ולפרלמנט.בראשית מרץ 2007 התכנסו נציגי הרשות הפלסטינית, ובראשם עבאס (מטעם הפת"ח) ואיסמעיל הניה (מטעם החמאס), ונציגי מדינות ערביות נוספות במכה שבערב הסעודית. בוועידה חתמו נציגי רוב המפלגות הפלסטיניות (המיוצגות במועצה המחוקקת) על ההסכמים הקואליציוניים. ההסכם על ממשלת האחדות הפלסטינית וכן חלוקת התיקים באותה ממשלה נחשבים להישג של הפת"ח ועבאס כאחד. הממשלה זכתה לאמון המועצה המחוקקת והושבעה ב־17 במרץ 2007. על אף משבר קטן שאירע כבר בתחילת דרכה (כאשר מינוי מוחמד דחלאן לתפקיד היועץ לביטחון לאומי נכשל בממשלה, בעקבות התנגדות רוב שרי החמאס) הממשלה לא נפלה.בתחום המדיני, עבאס נפגש מספר פעמים עם בכירי הממשל האמריקני. הוא נפגש פעמיים עם קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, ואהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל, בתוך חודש וחצי, כאשר בפגישה השנייה הסכים להיפגש עם ראש הממשלה אולמרט על בסיס דו־שבועי ולנסות להפשיר את הקיפאון המדיני.בראשית יוני 2007 החל החמאס בתהליך השתלטות על רצועת עזה. ב־14 ביוני הודיע עבאס על פירוק הממשלה הפלסטינית בעקבות השתלטות מלאה של החמאס על הרצועה.ב-1 בדצמבר 2007, בדרכו חזרה מועידת אנאפוליס, אמר אבו מאזן לעיתונאים בקהיר: "הפלסטינים לא מקבלים את הנוסחה כי ישראל היא מדינה יהודית... אנו אומרים שישראל קיימת ובישראל יש יהודים ויש שאינם יהודים".ב־29 בפברואר וב־1 במרץ 2008 נכנסו כוחות גדולים של צה"ל לפעולה קרקעית ברצועת עזה ליד סג'עיה והרגו כ-30 פלסטינים, רובם מחבלים מהחמאס, ופצעו עשרות. אבו מאזן גינה את הפעולה ואמר שהיא "יותר גרועה מהשואה".ב-5 בנובמבר 2009 הודיע על התפטרותו בעקבות חוסר נכונות של הצד הישראלי להפסקת הבנייה בהתנחלויות והמשבר הפנימי בין הפת"ח לחמאס לדבריו.בעשור השני של המאה ה-21בשנת 2010 הוביל יוזמה להכרתן של מדינות במדינה פלסטינית בגבולות 1967, וזכה להכרתן של חמש מדינות בדרום אמריקה.ב-2011 פרסם העיתון "אל-קודס אל-ערבי" כי ממשלת ירדן הנפיקה תעודות זהות ירדניות לבכירי הרשות הפלסטינית, בהם למחמוד עבאס ושני בניו.באפריל 2011 חתם על הסכם "סולחה" עם ראשי חמאס.בספטמבר 2011 הוביל את המהלך להכרה של האומות המאוחדות במדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ב-23 בספטמבר נשא בעצרת הכללית נאום חריף כנגד ישראל, והצהיר (לפני הנאום) שהפלסטינים לא יכירו במדינה יהודית. באותו יום הגיש עבאס בקשה לבאן קי מון להכיר בפלסטין כמדינה ה-194 שחברה באו"ם. בהמשך, הוביל עבאס את פנייתה של הרשות הפלסטינית לאו"ם לקבלת מעמד של מדינה בו. בעקבות זאת, למרות התנגדותה של ישראל למהלך, אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 2012, ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה. גם בהזדמנות זו נאם עבאס בעצרת הכללית, כשהוא מאשים את ישראל בטיהור אתני של הפלסטינים ובכיבוש קולוניאלי המבטא גזענות ושנאה.ב-2014 חתם אבו מאזן על הסכם פיוס עם החמאס שבו תוקם ממשלת אחדות שנתמכת על ידי הפת"ח וחמאס. אבו מאזן המשיך לתמוך בהסכם האחדות למרות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודיים על ידי פעילי חמאס, מבצע צוק איתן ברצועת עזה וניסיון להפיכה של חמאס ביהודה ושומרון שסוכל על ידי שירות הביטחון הכללי וצה"ל.ב-26 בספטמבר 2014, בעקבות מבצע צוק איתן, נשא אבו מאזן נאום באו"ם נגד ישראל שבו האשים אותה ברצח עם ברצועת עזה ובתכנון הנכבה השנייה כנגד הפלסטינים. הנאום ספג גינויים בישראל, לרבות מממשלת ישראל והשמאל המתון. גם הבית הלבן גינה את הנאום כ"פוגעני" והגדיר אותו כ"לא יותר מפרובוקציה חסרת תועלת." בהמשך אמר: "ישראל מפעילה משטר אפרטהייד".בנובמבר 2014 שלח אבו מאזן מכתב ניחומים למשפחת המחבל שירה ופצע אנושות את יהודה גליק: .באוקטובר 2015, בעקבות גל מעשי טרור פלסטיני, בעיקר בירושלים, שבמהלכו נרצחו שבעה יהודים ונפצעו עשרות אחרים, שודר נאום מוקלט של אבו מאזן. בנאום הוא אמר כי "המתקפה הישראלית נגד בני עמנו, אדמתם והמקומות הקדושים להם מאיימת על השלום ועל היציבות". הוא לא גינה את הפיגועים והאשים את ישראל בהריגת אחמד מנאסרה, נער בן 13, שביצע פיגוע דקירה בפסגת זאב שבו נפצעו באורח קשה שני יהודים. הנאום ספג גינויים ישראליים מימין ומשמאל. סיעת המחנה הציוני הגיבה: "דבריו של אבו מאזן הם דברי בלע חמורים המעוותים את המציאות, גובלים בחוסר אחריות מוחלט, ומלבים עוד יותר את הייאוש והשנאה באזור". לשכת ראש הממשלה הגיבה שדברי אבו מאזן הם דברי הסתה ושקר, בין היתר משום שהנער האמור לא הוצא להורג אלא נוטרל בעזרת מקלות בעת הפיגוע, וטופל בבית החולים הדסה עין כרם.ב-22 ביוני 2016 הציע יו"ר הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, לעבאס להיפגש עם נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, כאשר שניהם שהו בבריסל, אך עבאס סירב. למחרת נשא נאום אנטישמי שבו האשים את ישראל בכך שרבניה הורו להרעיל את המים של הפלסטינים ואמר שישראל היא מדינה פשיסטית. נאומו ספג גינוי חריף בישראל, בין השאר מראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וכן מהליגה נגד השמצה. בעקבות זאת עבאס חזר בו מדבריו.בספטמבר 2016, בעקבות הפרסומים על כך שעבאס היה סוכן קג"ב (שהתבססו על ארכיון מיטרוחין) וכן על רקע המפגש האפשרי בין ראש ממשלת ישראל ליו"ר הרשות הפלסטינית במוסקבה, עלתה שאלת תפקידו של סגן שר החוץ הרוסי מיכאיל בוגדנוב, אשר היה השגריר הרוסי בדמשק באותה תקופה.ב-30 בספטמבר 2016, השתתף עבאס בהלווייתו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שמעון פרס, בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, צעד שבעקבותיו ספג ביקורת רבה מצד כלי תקשורת של החמאס וגופי תקשורת נוספים בעולם הערבי.במרץ 2017 אמר אבו מאזן בהרצאה בברלין: "עמנו הוא צאצא של העם הכנעני שחי לפני 3,500 שנה".ב-14 בינואר 2018 נשא נאום נגד נשיא ארצות הברית ונגד תנועת הציונות, שבו איחל לנשיא ארצות הברית שייחרב ביתו וכינה את הכרתו בירושלים כבירת ישראל פשע. לדבריו, בני עמו הם צאצאים ישירים של הכנענים ששכנו בארץ, ואילו היהודים הובאו לישראל במאה העשרים במסגרת קנוניה קולוניאליסטית בריטית-הולנדית שאין לה קשר ליהדות. לטענתו, לתנועת הציונות היה אינטרס בקיומה של האנטישמיות. בנאום חזר אבו מאזן על דרישתו לזכות השיבה והדגיש שימשיך לשלם משכורות לבני משפחות השהידים, בהם מבצעי פיגועי טרור נגד ישראלים.ב-20 בפברואר 2018 אמר עבאס בנאום באו"ם כי החלטות ממשל ארצות הברית מסוכנות. הוא הציג תוכנית שכוללת ועידת שלום בינלאומית בחסות בינלאומית ואזורית, הכרה הדדית ביו מדינת פלסטין למדינת ישראל ומשא ומתן על כל סוגיות הליבה. במהלך נאומו חזר על הטענה שהפלסטינים הם צאצאי עמי כנען.ב-20 במרץ 2018, גינה שגריר ארצות הברית בישראל דייוויד פרידמן את עבאס, על שלא גינה את רצח שלושה ישראלים. בתגובה, כינה עבאס את פרידמן "בן כלב". בינואר 2020, בנאום בפני הליגה הערבית שבו התנגד לתוכנית המאה של דונלד טראמפ, אמר עבאס שישראל אינה מדינה יהודית משום שרבים מהעולים לישראל מרוסיה ואתיופיה אינם יהודים, וכי שילמו כסף כדי לקבל מעמד זה.בעשור השלישי של המאה ה-21 ברקע הפעולה בשכם למעצר מבוקשים, בה נהרגו 11 פלסטינים, מרביתם חברי חוליית הטרור גוב האריות, אמר בכיר בפת"ח, עזאם אלאחמד, בראיון לטלוויזיה הפלסטינית כי אבו מאזן הנחה את מנגנוני הביטחון הפלסטינים להתעמת עם חיילי צה"ל אם אלה ימשיכו "לפלוש לשטחים הפלסטינים".דעותיו על העם היהודי בשנת 1982 סיים עבאס את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה בברית המועצות באוניברסיטה ע"ש פטריס לומומבה. עבודת הדוקטורט שלו הוגשה בשפה הרוסית תחת הכותרת "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933 - 1945". העבודה הייתה בסיס לספר שכתב בערבית בשם "הפנים האחרות: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית". עבאס טען בספר שהתנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת העם היהודי, תמורת חתימת הסכם ההעברה בין גרמניה הנאצית לסוכנות היהודית, שבמסגרתו הותרה העברת רכוש של עשרות אלפי יהודים מגרמניה לארץ ישראל. בין השאר הסתמך עבאס על עבודותיו של ההיסטוריון ראול הילברג, אשר האשים את היודנראטים וגורמים נוספים בחברה היהודית בשיתוף פעולה עם הנאצים.בהקדמה לספר האשים את התנועה הציונית בניפוח מספר הנרצחים וחומרת השואה. ובין השאר כתב (על פי תרגום וציטוטים שהובאו על ידי מכון ממרי):דברים אלו הביאו להאשמת עבאס בהכחשת השואה, על ידי ארגונים יהודיים וישראליים. בספר שכתב אלן דרשוביץ עם עמיתים נטען שספרו של עבאס צוטט רבות בעולם הערבי על ידי מכחישי שואה ובמהלך השנים עבאס סירב לחזור בו מהטענות שהעלה בספרו.מאז שעלתה הכוונה למנותו לראש הממשלה הפלסטינית הכחיש עבאס מספר פעמים את הטענות כי הוא מכחיש שואה וגינה את השואה ואת סבלו של העם היהודי, אולם הוא לא חזר בו מהדברים שכתב בספרו. בריאיון לעיתון "הארץ" ממאי 2003 הסתייג עבאס מתיוגו כ"מכחיש שואה": ביוני 2010 שוחח עבאס עם מנהיגי יהדות ארצות הברית, וענה לשאלותיהם בנושא תהליך השלום ועמדותיו המדיניות. בין היתר ביקש להבהיר לנוכחים כי חרף הטענות הישראליות שלפיהן הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו להכשרת טענות של מכחישי שואה, הוא מכיר בשואת יהודי אירופה ואף שלח נציגים פלסטינים לייצג את הרשות בטקסים רשמיים בפולין וברוסיה, בניסיון להשריש את ההכרה בשואה בקרב הציבור הפלסטיני. גם בפברואר 2014, במפגש עם סטודנטים ישראלים, אמר שהוא כתב בספרו שמיליוני יהודים נהרגו בשואה.מאידך, בינואר 2013, בריאיון לערוץ לבנוני, חזר עבאס על תזת הדוקטורט שלו, ולפיה ההנהגה הציונית עודדה את הנאצים לבצע את השואה, כדי לקבל את "אדמת פלסטין". באפריל 2014 סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא ציטטה מדבריו על יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בין היתר אמר: "מה שאירע ליהודים בשואה הוא הפשע הנתעב ביותר שידעה האנושות בעת החדשה".במאי 2018 נאם אבו מאזן בפני המועצה הלאומית הפלסטינית וטען כי השואה אינה תוצאה של אנטישמיות אלא של "ההתנהגות החברתית" של היהודים, משום שעסקו בבנקאות והלוואת כספים. הוא תמך בתאוריה שלפיה יהודי אשכנז הם צאצאי הטורקים ועל כן אין להם כל קשר לארץ ישראל. הנאום ספג גינויים חריפים בישראל ובעולם, כולל גינויים רשמיים מצד ארצות הברית, האיחוד האירופי וכן מצד כלי תקשורת בולטים, והוגדר על ידי רבים כאנטישמיות. חמישה ימים לאחר מכן פרסמה לשכתו הודעה שבה נכתב: "אם מי שנפגע מדבריי, במיוחד לבני הדת היהודית, אני מתנצל בפניהם. אני רוצה להבהיר שלא הייתה לי כוונה כזו ואני שב על עמדתי המכבדת כלפי הדת היהודית כמו גם כל דת אחרת".ב-17 באוגוסט 2022 בנאום שנשא בברלין, סירב אבו מאזן להתנצל על טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן והאשים ש. דבריו ספגו גינויים חריפים בישראל ובעולם, והוא הואשם בעיוות השואה ובאנטישמיות. כעבור זמן קצר הודיעה משטרת ברלין על פתיחת חקירה נגד עבאס בחשד להכחשת שואה. עם זאת, הודיעו הרשויות בגרמניה כי הנשיא הפלסטיני יזכה לחסינות בשל אמירת הדברים בעת ביקור דיפלומטי.ראו גם הפנים האחרות: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית - ספרו של מחמוד עבאסקישורים חיצוניים קורות חייו מחמוד עבאס, אתר מבט לתקשורת פלסטינית אלחנן מילר, מחמוד עבאס והציונות: ממאבק להשלמה; בהוצאת הפורום לחשיבה אזורית כתביו ונאומיו מחמוד עבאס, The Long Overdue Palestinian State, הניו יורק טיימס, 16 במאי 2011 נאום עבאס בעצרת האספה הכללית ה-63 של האו"ם, אתר האו"ם אחר היום הזה - נאום האנטישמיות של אבו מאזן, ערוץ היוטיוב של היום הזה עם אמיר איבגי, 3 במאי 2018הערות שולייםראשי ממשלת הרשות הפלסטיניתנשיאי הרשות הפלסטיניתפעילי פת"חהאינתיפאדה השנייהפליטים פלסטיניםהסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישיםמכחישי שואהמוסלמים סוניםפלסטינים שהופיעו ברשימת טיים 100בוגרי אוניברסיטת דמשקפלסטינים שנולדו ב-1935

968

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA

ביירות

בֵּיירוּת (בערבית: بيروت; בצרפתית: Beyrouth; בסורית: ܒܝܪܘܬ) היא בירת לבנון והגדולה שבעריה. מספר תושבי העיר רבתי, כולל הפרברים, עומד על כשני מיליון נפש ושטחה כ-20 קמ"ר, ובצירוף הפרברים - כ-67 קמ"ר. העיר שוכנת לחופי הים התיכון על חצי אי, וממזרח לה הרי הלבנון. בעבר הייתה עיר נמל מפורסמת ועד שנות ה-70 מרכז תרבותי ופיננסי של המזרח התיכון. ביירות ספגה נזק קשה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, אולם במהלך שנות ה-90 חל שיפור הדרגתי במצבה הכלכלי והיא שבה להיות מרכז כלכלי ותיירותי. שיפור זה נעצר במלחמת לבנון השנייה שבה נגרם נזק ניכר לעיר עצמה ולמעמדה כאתר תיירות, ובקיץ 2007 לא הגיעו לעיר אלא תיירים מועטים. שמה של העיר הוא גלגול של השם הפיניקי הקדום בְּאֵרוֹת, ממנה הגיעה לבאר העברי. זה היה שמה של העיר הכנענית העתיקה שנבנתה במקום שבו נמצאת ביירות. ביירות שימשה בירת התרבות הערבית לשנת 1999 ובין היתר הוכרזה על ידיי תאגיד שווייצרי כאחת משבע הערים המופלאות של העולם ב-2014. היסטוריה העת העתיקה העיר נוסדה על ידי הפיניקים. מועד ייסודה אינו ברור, אך יש עדויות ברשימות תחותמס השלישי, כי "בְּאֵרוֹת", היא ביירות, הייתה קיימת כבר בשנת 1500 לפני הספירה. כמו כן מופיע שמו של שליט "בארות" במכתבי אל עמרנה. באותה העת נודעה העיר כמרכז מסחר ובו נמל. בתקופה ההלניסטית נקראה העיר "בריטוס" (ביוונית: Βηρυτός). בתקופה הרומאית היא הפכה לעיר חשובה וזכתה למעמד של קולוניה. במקביל נמשך הסחר ביין ובפשתן מנמל ביירות. הורדוס, מלך יהודה, בנה בעיר מבנים רבים. בביירות אף נערך משפטו של הורדוס כנגד שני בניו ממרים החשמונאית שהאשימם בבגידה ובניסיון לרצוח אותו. גם יורשיו של הורדוס אגריפס הראשון ואגריפס השני בנו בעיר מבני ציבור רבים כגון תיאטרון ואמפיתיאטרון. לאחר חורבן הבית השני הורה טיטוס לערוך קרבות בין לודרים מקרב שבויי המלחמה היהודים שהשתתפו במרד. במאה השלישית לספירה שכן בעיר בית ספר מפורסם וחשוב ללימודי משפטים. בבית הספר לימדו המלומדים אנטוליוס ודורותיאוס אשר השתתפו בכתיבת החלק השלישי של קוד יוסטיניאנוס. רעידת אדמה שאירעה בעיר בשנת 529 הביאה לסגירת בית הספר והעברתו לצידון. בשנת 551 אירעה בעיר רעידת אדמה אשר גרמה לירידתה של העיר מגדולתה. ימי הביניים בשנת 625 כבשו הערבים את העיר. במאי 1100 נכבשה העיר על ידי הצלבנים. העיר הייתה רוזנות ("סניורה") עצמאית במסגרת ממלכת ירושלים הצלבנית עד לשנת 1291. העיר אמנם נפלה לאחר מצור שהוטל עליה על ידי צלאח א-דין בשנת 1187 אך שבה ונכבשה על ידי הצלבנים בשנת 1196. בתקופה הצלבנית חזרה ביירות ושימשה עיר מסחר עם אירופה אך לא השתוותה בחשיבותה לעכו, יפו, צור, צידון וטריפולי. בשנת 1291 נכבשה העיר על ידי הממלוכים. במאה ה-14 חזרה הנוכחות הנוצרית לביירות שכן התחדש המסחר בין סוריה לקפריסין. קפריסין הייתה באותה העת ממלכה נוצרית. בביירות התמקמו סוחרים שהיו אזרחים של ממלכת קפריסין, וניתנו להם זכויות שונות אשר הבטיחו את רכושם וחופש הדת שלהם. בשנת 1517 נכבשה העיר על ידי האימפריה העות'מאנית. מאותה העת ואילך שלטו בעיר לפרקים אמירים דרוזים. בשלוש מאות השנים הראשונות לשלטונה של האימפריה העות'מאנית על ביירות ירדה העיר ממעמדה ואילו כוחן של טריפולי וצידון עלה. העת החדשה בשנת 1830 כבש את העיר בנו של מוחמד עלי, אבראהים פאשא. בשנות ה-30 של המאה ה-19 הייתה ביירות בסיס לצבאו של מוחמד עלי במלחמתו נגד הצבא העות'מאני. בשנת 1840 גורש צבאו של עלי מהעיר על ידי חיל משלוח בריטי-צרפתי והעיר הועמדה תחת שלטון עות'מאני ישיר. באוגוסט 1860 חזר לעיר הצבא הצרפתי על מנת למנוע את התמשכות הטבח של הדרוזים בנוצרים בהר הלבנון. בשנת 1866 ייסדו מיסיונרים אמריקאים את האוניברסיטה האמריקנית של ביירות. בתחילה נקראה האוניברסיטה 'הקולג' הסורי פרוטסטנטי' ועסקה בהקניית השכלה גבוהה לתלמידים בני הלבנט. בכך הפכה ביירות למרכז אקדמי בולט במזרח התיכון כולו. בשנת 1888 הקימה האימפריה העות'מאנית את וילאייט ביירות אשר בירתה הייתה ביירות. עד לאותה העת הייתה ביירות חלק מווילאייט דמשק. וילאייט ביירות חלשה אף על שטחים בצפונה של ארץ ישראל. בכך הפכה ביירות גם למרכז שלטוני חשוב. המאה ה-20 במלחמת האזרחים הלבנונית השנייה, בין השנים 1975–1992, נחלקה העיר לאזורים שונים אשר בכל אחד מהם שלטה מיליציה שונה, בעיקר לפי המאפיין האתני של תושבי אותה שכונה. כך למשל באזורים הנוצריים שלטו הכוחות הלבנוניים ואילו בשכונות השיעיות בדרום העיר שלטו הארגונים השיעיים אמל ולאחר מכן בלט גם כוחו של ארגון החזבאללה. מלחמת האזרחים פגעה קשות בתשתית הפיזית והכלכלית של העיר. מלונות הפאר שהיו בעיר נהרסו ונזנחו, ורובעי המסחר והבילוי של ביירות בימי טרום-המלחמה נהרסו גם הם. במבצע "שלום הגליל" בחודש יוני 1982 הגיע צה"ל לביירות, כיתר אותה והפגיז את מערב העיר (הרבעים המוסלמיים). טבח סברה ושתילה עורר סערה ציבורית גדולה וביקורת חריפה. בלחץ ארצות הברית יצא צה"ל מביירות ב-27 בספטמבר 1982. לאחר המלחמה החל פרויקט שיקום נרחב של מרכז העיר ביירות, במימון סעודי ובהנהגתו של הפוליטיקאי הלבנוני רפיק אל-חרירי, שגם כיהן בתקופות מסוימות כראש ממשלת לבנון. תעשיית המלונאות בביירות השתקמה ובעיר הוקמו מלונות מפוארים, במיוחד באזור הצפון-מערבי של העיר. ביירות חזרה להיות יעד תיירותי מועדף על רבים מעשירי מדינות הנפט במפרץ הפרסי ואף על תיירים ממערב אירופה. המאה ה-21 בשנת 2006, כחלק ממלחמת לבנון השנייה, הפציץ חיל האוויר הישראלי מבנים בדרום ביירות (בעיקר ברובע הדאחייה) אשר תפקדו כמעוזים ומשרדים של ארגון החזבאללה. המלחמה העצימה את המשבר הפוליטי שהחל להיווצר בלבנון עוד קודם לכן, וביירות כבירת לבנון הפכה מוקד להפגנות ולאלימות. המלחמה והמשבר הפוליטי הסבו נזק קשה לתיירות בעיר ולתשתית הכלכלית שלה. בקיץ 2007, שנה לאחר המלחמה, לא נרשמו במלונות העיר אלא תיירים מועטים, כמעט כולם לבנונים העובדים מחוץ למדינה. כמו כן נסגרו משרדים של חברות בינלאומיות שהעדיפו להעביר את משרדיהן למרכזים אחרים במזרח התיכון. ב-4 באוגוסט 2020 אירע בנמל ביירות שבדרום העיר פיצוץ אדיר שגרם למותם של כ-150 בני אדם ואלפי פצועים. כתוצאה מהפיצוץ בנמל ביירות הנמל וסביבתו הקרובה נחרבו, והנזק לרכוש בכל רחבי הבירה הלבנונית נאמד ב-10–15 מיליארד דולרים אמריקניים. בשנת 2021 התרחשו בעיר עימותים צבאיים. גאוגרפיה מאפיינים טבעיים ביירות היא עיר חוף השוכנת על חצי אי באמצעה של רצועת החוף של לבנון. הים התיכון תוחם את העיר מצפונה וממערבה, וגבולה המזרחי של העיר הוא נהר ביירות שממזרח לו נישא רכס הר הלבנון. לעיר אין גבול דרומי טבעי והיא נתחמת מדרום על ידי הפרבר הדרומי הצמוד אליה. מבחינה טופוגרפית העיר בנויה על שתי גבעות: אל-אשרפייה ואל-מציטבה. חופיה של העיר הם מגוונים ויש בהם סלעים, חול וצוקים. שטחה של ביירות הוא 18 קמ"ר. יחד עם פרבריה, שטחה המטרופוליני של העיר הוא 67 קמ"ר. חלוקה מנהלית העיר ביירות מחולקת ל-13 רבעים המחולקים לכ-50 שכונות. פרט לרבעים אלה, לביירות יש פרברים רבים הצמודים לה ממזרח ומדרום אשר נחשבים במקרים רבים כחלק מהעיר, אף על פי שמנהלית הם אינם שייכים לעיר ביירות או למחוז ביירות (שמורכב מהעיר בלבד). על כן, הגדרת תחומי העיר נזילה ותלויה בנקודת מבט. בנוסף, מטרופולין ביירות כוללת גם ארבעה מחנות פליטים פלסטיניים. רבעי ביירות אל-אשרפייה – רובע מגורים ומסחר במזרח העיר המאופיין ברחובות צרים ומגדלי יוקרה אל-באשורה – רובע במרכז העיר אל-מדַוַר – רובע בצפון-מזרח העיר אל-מזרעה – רובע גדול בדרום העיר אל-מצֵיטְבה – רובע גדול בדרום-מערב העיר אל-מרפא (הנמל) – רובע בצפון העיר הכולל את מתחם נמל ביירות א-סייפי – רובע מגורים יוקרתי במזרח העיר: ברובע ישנן גלריות וחנויות אומנים ובשל כך נקרא גם לעיתים "רובע האומנויות" א-רמֵיל – רובע במזרח העיר דאר אל-מרֵיסה (נקרא גם: עין אל-מריסה) – רובע בצפון מערב העיר זקאק אל-בלאט – רובע במרכז העיר מינאא' אלחֻצן – רובע בצפון העיר מרכז העיר – המרכז השלטוני של העיר: ממוקם בצפון העיר, דרומית לנמל; במרכז ממוקמים מוסדות השלטון הלבנוניים והעירוניים ראס ביירות – רובע גדול במערב העיר: זהו רובע תיירותי ומסחרי מאוד, אשר כולל חופי רחצה, טיילות וחנויות רבות, במיוחד ברחוב חמרא. פרברי ביירות בורג' חמוד – פרבר תעשייתי וצפוף צפונית-מזרחית לביירות, בעל אוכלוסייה ארמנית גדולה סִן אל-פיל – פרבר עסקים ומגורים מזרחית לביירות פֻרן א-שֻבאכּ – פרבר דרומית-מזרחית לביירות א-שיאח – פרבר מגורים ועסקים דרומית-מזרחית לביירות הפרבר הדרומי (אלצ'אחיה אלג'נוביה, או בהגייה הנפוצה: דאחייה) – פרבר שיעי גדול, הנמצא דרומית לביירות ובסמיכות לשדה התעופה; נמצאים בו מרכזי חזבאללה בביירות וכן מחנות פליטים פלסטיניים ובחלקיו המזרחיים מתגוררת גם אוכלוסייה נוצרית אוכלוסייה ביירות רבתי מגוונת מאוד באוכלוסייתה ומתגוררים בה נוצרים, מוסלמים (סונים ושיעים), מיעוט דרוזי ואף מיעוט ארמני גדול, המתגורר בשכונת בורג' חמוד במזרח העיר. אוכלוסיית המטרופולין מתגוררת ברבעים ופרברים המתאפיינים במוצא האתני-דתי של תושביהם. זאת, כתוצאה ממלחמת האזרחים השנייה שבה כל עדה התרכזה בשטחים שבשליטתה. הנוצרים גרים במזרח ביירות ובפרברים המזרחיים, האוכלוסייה המוסלמית הסונית מתרכזת במערב העיר והאוכלוסייה המוסלמית השיעית גרה בדרומה של העיר, במיוחד בפרבר הדרומי. נוצרים הנוצרים בביירות משתייכים לעדות נוצריות שונות. העדה הגדולה ביותר היא הנוצרית המרונית, ובנוסף לה ישנם גם יוונים אורתודוקסים, מלכיתים, ארמנים קתולים, ארמנים אורתודוקסים ופרוטסטנטים נוצרים רבים בביירות הם מהמעמד הכלכלי הגבוה, ושכונות בעלות אופי נוצרי בולטות ביוקרתן וכן במיעוט נשים עם רעלות. מספר משפחות נוצריות עשירות שלטו בעבר על חיי העיר: משפחת פיאד, פרנייני, בוסטרוס, סורסוק, טראד, תוויני ואראמאן. משפחות אלו, בנות העדה היוונית-אורתודוקסית, היו האליטה של ביירות במשך מאות שנים. מוסלמים שיעים השיעים בביירות, אשר במקור התגוררו דרך קבע בדרום לבנון ובבקאע, החלו להגר לאזור ביירות עם פרוץ מלחמת האזרחים השנייה בלבנון וכניסת כוחות צה"ל במבצע שלום הגליל. אוכלוסייה זו התיישבה בשכונות עוני ומחנות פליטים פלסטיניים דרומית לביירות, שם תנאי חייהם הקשים חשפו אותם להשפעת אש"ף. קצב הריבוי הטבעי הגבוה של השיעים גרם להרחבה משמעותית השכונות בהם התיישבו השיעים, אשר לימים הפכו לפרבר הדרומי של ביירות. העוני והצניעות מאפיינים את השכונות השיעיות בפרבר הדרומי. הגברים לבושים בבגדים פשוטים ורובם מגדלים זקן, ואילו הנשים עוטות רעלות שחורות המכסות את גופן. יהודים בשנות ה-30 של המאה ה-19 ישבו בביירות יהודים שמוצאם מאלג'יריה. בעבר התגוררה בעיר קהילה יהודית בת אלפי תושבים. חלק ניכר מן היהודים התגוררו בשכונת ואדי אבו ג'מיל וקיימו חיי קהילה ענפים. בין מוסדות הקהילה היו בית הכנסת מגן אברהם, בית מדרש, ואף בתי ספר, יסודי ותיכון, של רשת אליאנס. בשנת 1975, כשהחלה מלחמת האזרחים, עזבו רוב יהודי ביירות את העיר והיגרו ברובם לארצות הברית. רובם המכריע חי בברוקלין שבניו יורק וחלק מהם עלה לישראל והתרכז בשכונת רמת הנשיא בבת ים ובשכונת קריית שרת בחולון. בית הכנסת המרכזי בעיר היה "מגן אברהם" בשכונת ואדי אבו ג'מיל, שנבנה בשנת 1925 ונקרא על שמו של אברהם ששון, אביו של תורם הכסף עבור בית הכנסת. בית הכנסת כלל מקהלה של נערים ונהג להזמין את ראשי הקהילות בלבנון בפסח וסוכות. בשנות ה-40 של המאה ה-20 שימש בית הכנסת מרכז לפעילות ציונית כאשר עזר לעולים בלתי חוקיים להגיע לישראל. בית כנסת נוסף בוואדי אבו ג'מיל היה 'קהל ראובן עדי'. באזור אחר בביירות, ברחוב דמשק אשר שכן על הגבול בין מזרח למערב ביירות שכן בית הקברות של הקהילה היהודית. בגלל מיקומו בגבול בין השכונות המוסלמיות לנוצריות של ביירות בימי מלחמת האזרחים הלבנונית השנייה הפך בית הקברות לזירת קרבות בין הצדדים השונים במלחמה. במהלך מבצע שלום הגליל הנציח הצלם מיכה בר-עם במצלמתו את מוסדות הקהילה היהודית בביירות ואחרוני היהודים בה. באותה העת היה סלים ג'מוס ראש הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בעיר. תרבות תרבותה של לבנון בכלל, וביירות בפרט, הושפעה רבות משלטון הצרפתי במדינה בתחילת המאה ה-20. רבים כינו את ביירות שלפני מלחמת האזרחים השנייה וחלקם גם לאחריה בתואר "פריז של המזרח התיכון". כיום עדיין ניתן לראות את ההשפעה הצרפתית בעיר, במיוחד בקרב האוכלוסייה הנוצרית. מוזיאונים המוזיאון הגדול ביותר בביירות הוא המוזיאון הלאומי של ביירות. המוזיאון נמצא בדרום מזרחה של העיר על הכביש הראשי לדמשק. במוזיאון אוספים שכוללים 100,000 פריטים, אך כיום מוצגים מעל ל-1,300 פריטים בתערוכות השונות, רובם מהתקופה הפרה-היסטורית ועד לימי הביניים. עיתונות מכיוון שאוכלוסייתה של לבנון מפולגת, הן מבחינה עדתית והן מבחינה פוליטית, יש בלבנון מספר רב של עיתונים ותחנות תקשורת השייכים לכל אחד מהזרמים הפוליטיים והעדות. בניגוד למדינות רבות בעולם הערבי, שבהן התקשורת מגויסת לטובת תעמולת השלטון או לפחות נוקטת זהירות בביקורת על הממשל, בלבנון כל אמצעי תקשורת נאמן לזרם שלו הוא משתייך וניתן לראות מגוון של דעות בעיתונות. מרכזיהם של רוב אמצעי התקשורת הלבנוניים נמצאים בביירות, החל מעיתון אל-מוסתקבל ותחנת הטלוויזיה Future TV השייכים למשפחת אל-חרירי ועד לתחנת אל-מנאר השייכת לחזבאללה ומרכזה נמצא בפרבר הדרומי של ביירות. ספרות ביירות ידועה במספר הרב של הוצאות הספרים שבה. ספרים רבים הנכתבים במדינות ערביות שונות מודפסים בלבנון ומופצים לרחבי העולם הערבי. אתרים מפורסמים להלן רשימה של אתרים מפורסמים בביירות: כיכר השהידים (ساحة الشهداء) – הכיכר הראשית במרכז העיר של ביירות אשר קרויה על שמם של הלאומנים הלבנונים והסורים שהוצאו להורג בידי הפאשא הטורקי ב-6 במאי 1916. בכיכר מוצב פסל לזכר החללים. צוק היונים (صخرة الروشة) – צמד סלעים הניצבים בים התיכון אל מול חופה של ביירות ושכונת א-רושה. צוק טבעי זה הוא אתר תיירות מפורסם בביירות. יער ביירות (حرش بيروت) – פארק עירוני בצורת משולש הפונה מזרחה אשר ממוקם בדרום העיר ובו עצי אורן רבים. על חלק משטחו נבנה ב-1921 מסלול מרוצי סוסים. תחבורה שדה התעופה בעיר, הממוקם בפרבריה הדרומיים, היה ידוע בעבר בשם נמל התעופה הבינלאומי ביירות. ב-2005 שונה שמו לנמל התעופה הבינלאומי רפיק אל-חרירי לזכר ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי, שנרצח בהתנקשות בביירות ב-14 בפברואר 2005. לעיר יש גם קווי אוטובוס לערים אחרות בלבנון ולערים עיקריות בסוריה, אליה יש גם שירותי מוניות. אוטובוסים ליעדים צפוניים ולסוריה יוצאים מתחנת שארל חילו בצפון העיר, סמוך לנמל. האוטובוסים לדרום ולבקעת הלבנון יוצאים מצומת קולה בדרום מרכז העיר. התחבורה בתוך העיר כוללת מספר קווי אוטובוס ומוניות, שבדרך-כלל פועלות כמוניות שירות אך ניתן גם להזמין נסיעות מיוחדות. העיר סובלת מפקקי תנועה קשים בשעות העומס. קיימות שתי חברות תחבורה ציבוריות בביירות, האחת בבעלות הממשלה, Office des Chemins de Fer et des Transports en Commun (OCFTC), והשנייה בבעלות חברה פרטית, ליבאניז קומיוטינג קומפני (LCC). תוכניות לשיחזור קווי הרכבת בעיר, כולל פתיחת קו הרכבת בין ביירות לדמשק, לא יצאו אל הפועל לעת עתה. הנמל ממוקם בצפונה של העיר וקרויים על שמו רבעים ושכונות. לבנון שואפת להפוך את נמל ביירות לנמל העיקרי באזור להעברת סחורות לסוריה, ירדן, עיראק, ומדינות המפרץ. הנמל נפגע קשות בפיצוץ בנמל ביירות שאירע באוגוסט 2020. ערים תאומות ראו גם היסטוריה של לבנון דמוגרפיה של לבנון מתואלים מפרץ ביירות קישורים חיצוניים אתר האינטרנט הרשמי של ביירות אתר האינטרנט של פרויקט השיקום של מרכז ביירות -Beirut Central District מפת ביירות, 1936. הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור. אתר ערים היסטוריות. הערות שוליים אסיה: ערי בירה לבנון: ערים לבנון: ערי נמל שבע הערים המופלאות של העולם פיניקים: מושבות מקומות במכתבי אל-עמארנה המזרח התיכון: ערי בירה הערים המאוכלסות ביותר במדינתן

בֵּיירוּת (בערבית: بيروت; בצרפתית: Beyrouth; בסורית: ܒܝܪܘܬ) היא בירת לבנון והגדולה שבעריה. מספר תושבי העיר רבתי, כולל הפרברים, עומד על כשני מיליון נפש ושטחה כ-20 קמ"ר, ובצירוף הפרברים - כ-67 קמ"ר.העיר שוכנת לחופי הים התיכון על חצי אי, וממזרח לה הרי הלבנון. בעבר הייתה עיר נמל מפורסמת ועד שנות ה-70 מרכז תרבותי ופיננסי של המזרח התיכון. ביירות ספגה נזק קשה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, אולם במהלך שנות ה-90 חל שיפור הדרגתי במצבה הכלכלי והיא שבה להיות מרכז כלכלי ותיירותי. שיפור זה נעצר במלחמת לבנון השנייה שבה נגרם נזק ניכר לעיר עצמה ולמעמדה כאתר תיירות, ובקיץ 2007 לא הגיעו לעיר אלא תיירים מועטים.שמה של העיר הוא גלגול של השם הפיניקי הקדום בְּאֵרוֹת, ממנה הגיעה לבאר העברי. זה היה שמה של העיר הכנענית העתיקה שנבנתה במקום שבו נמצאת ביירות. ביירות שימשה בירת התרבות הערבית לשנת 1999 ובין היתר הוכרזה על ידיי תאגיד שווייצרי כאחת משבע הערים המופלאות של העולם ב-2014.היסטוריההעת העתיקה העיר נוסדה על ידי הפיניקים. מועד ייסודה אינו ברור, אך יש עדויות ברשימות תחותמס השלישי, כי "בְּאֵרוֹת", היא ביירות, הייתה קיימת כבר בשנת 1500 לפני הספירה. כמו כן מופיע שמו של שליט "בארות" במכתבי אל עמרנה. באותה העת נודעה העיר כמרכז מסחר ובו נמל.בתקופה ההלניסטית נקראה העיר "בריטוס" (ביוונית: Βηρυτός). בתקופה הרומאית היא הפכה לעיר חשובה וזכתה למעמד של קולוניה. במקביל נמשך הסחר ביין ובפשתן מנמל ביירות. הורדוס, מלך יהודה, בנה בעיר מבנים רבים. בביירות אף נערך משפטו של הורדוס כנגד שני בניו ממרים החשמונאית שהאשימם בבגידה ובניסיון לרצוח אותו. גם יורשיו של הורדוס אגריפס הראשון ואגריפס השני בנו בעיר מבני ציבור רבים כגון תיאטרון ואמפיתיאטרון. לאחר חורבן הבית השני הורה טיטוס לערוך קרבות בין לודרים מקרב שבויי המלחמה היהודים שהשתתפו במרד.במאה השלישית לספירה שכן בעיר בית ספר מפורסם וחשוב ללימודי משפטים. בבית הספר לימדו המלומדים אנטוליוס ודורותיאוס אשר השתתפו בכתיבת החלק השלישי של קוד יוסטיניאנוס. רעידת אדמה שאירעה בעיר בשנת 529 הביאה לסגירת בית הספר והעברתו לצידון. בשנת 551 אירעה בעיר רעידת אדמה אשר גרמה לירידתה של העיר מגדולתה.ימי הביניים בשנת 625 כבשו הערבים את העיר. במאי 1100 נכבשה העיר על ידי הצלבנים. העיר הייתה רוזנות ("סניורה") עצמאית במסגרת ממלכת ירושלים הצלבנית עד לשנת 1291. העיר אמנם נפלה לאחר מצור שהוטל עליה על ידי צלאח א-דין בשנת 1187 אך שבה ונכבשה על ידי הצלבנים בשנת 1196. בתקופה הצלבנית חזרה ביירות ושימשה עיר מסחר עם אירופה אך לא השתוותה בחשיבותה לעכו, יפו, צור, צידון וטריפולי. בשנת 1291 נכבשה העיר על ידי הממלוכים. במאה ה-14 חזרה הנוכחות הנוצרית לביירות שכן התחדש המסחר בין סוריה לקפריסין. קפריסין הייתה באותה העת ממלכה נוצרית. בביירות התמקמו סוחרים שהיו אזרחים של ממלכת קפריסין, וניתנו להם זכויות שונות אשר הבטיחו את רכושם וחופש הדת שלהם. בשנת 1517 נכבשה העיר על ידי האימפריה העות'מאנית. מאותה העת ואילך שלטו בעיר לפרקים אמירים דרוזים. בשלוש מאות השנים הראשונות לשלטונה של האימפריה העות'מאנית על ביירות ירדה העיר ממעמדה ואילו כוחן של טריפולי וצידון עלה.העת החדשה בשנת 1830 כבש את העיר בנו של מוחמד עלי, אבראהים פאשא. בשנות ה-30 של המאה ה-19 הייתה ביירות בסיס לצבאו של מוחמד עלי במלחמתו נגד הצבא העות'מאני. בשנת 1840 גורש צבאו של עלי מהעיר על ידי חיל משלוח בריטי-צרפתי והעיר הועמדה תחת שלטון עות'מאני ישיר. באוגוסט 1860 חזר לעיר הצבא הצרפתי על מנת למנוע את התמשכות הטבח של הדרוזים בנוצרים בהר הלבנון.בשנת 1866 ייסדו מיסיונרים אמריקאים את האוניברסיטה האמריקנית של ביירות. בתחילה נקראה האוניברסיטה 'הקולג' הסורי פרוטסטנטי' ועסקה בהקניית השכלה גבוהה לתלמידים בני הלבנט. בכך הפכה ביירות למרכז אקדמי בולט במזרח התיכון כולו. בשנת 1888 הקימה האימפריה העות'מאנית את וילאייט ביירות אשר בירתה הייתה ביירות. עד לאותה העת הייתה ביירות חלק מווילאייט דמשק. וילאייט ביירות חלשה אף על שטחים בצפונה של ארץ ישראל. בכך הפכה ביירות גם למרכז שלטוני חשוב.המאה ה-20 במלחמת האזרחים הלבנונית השנייה, בין השנים 1975–1992, נחלקה העיר לאזורים שונים אשר בכל אחד מהם שלטה מיליציה שונה, בעיקר לפי המאפיין האתני של תושבי אותה שכונה. כך למשל באזורים הנוצריים שלטו הכוחות הלבנוניים ואילו בשכונות השיעיות בדרום העיר שלטו הארגונים השיעיים אמל ולאחר מכן בלט גם כוחו של ארגון החזבאללה.מלחמת האזרחים פגעה קשות בתשתית הפיזית והכלכלית של העיר. מלונות הפאר שהיו בעיר נהרסו ונזנחו, ורובעי המסחר והבילוי של ביירות בימי טרום-המלחמה נהרסו גם הם.במבצע "שלום הגליל" בחודש יוני 1982 הגיע צה"ל לביירות, כיתר אותה והפגיז את מערב העיר (הרבעים המוסלמיים). טבח סברה ושתילה עורר סערה ציבורית גדולה וביקורת חריפה. בלחץ ארצות הברית יצא צה"ל מביירות ב-27 בספטמבר 1982.לאחר המלחמה החל פרויקט שיקום נרחב של מרכז העיר ביירות, במימון סעודי ובהנהגתו של הפוליטיקאי הלבנוני רפיק אל-חרירי, שגם כיהן בתקופות מסוימות כראש ממשלת לבנון. תעשיית המלונאות בביירות השתקמה ובעיר הוקמו מלונות מפוארים, במיוחד באזור הצפון-מערבי של העיר. ביירות חזרה להיות יעד תיירותי מועדף על רבים מעשירי מדינות הנפט במפרץ הפרסי ואף על תיירים ממערב אירופה.המאה ה-21 בשנת 2006, כחלק ממלחמת לבנון השנייה, הפציץ חיל האוויר הישראלי מבנים בדרום ביירות (בעיקר ברובע הדאחייה) אשר תפקדו כמעוזים ומשרדים של ארגון החזבאללה. המלחמה העצימה את המשבר הפוליטי שהחל להיווצר בלבנון עוד קודם לכן, וביירות כבירת לבנון הפכה מוקד להפגנות ולאלימות. המלחמה והמשבר הפוליטי הסבו נזק קשה לתיירות בעיר ולתשתית הכלכלית שלה. בקיץ 2007, שנה לאחר המלחמה, לא נרשמו במלונות העיר אלא תיירים מועטים, כמעט כולם לבנונים העובדים מחוץ למדינה. כמו כן נסגרו משרדים של חברות בינלאומיות שהעדיפו להעביר את משרדיהן למרכזים אחרים במזרח התיכון.ב-4 באוגוסט 2020 אירע בנמל ביירות שבדרום העיר פיצוץ אדיר שגרם למותם של כ-150 בני אדם ואלפי פצועים. כתוצאה מהפיצוץ בנמל ביירות הנמל וסביבתו הקרובה נחרבו, והנזק לרכוש בכל רחבי הבירה הלבנונית נאמד ב-10–15 מיליארד דולרים אמריקניים.בשנת 2021 התרחשו בעיר עימותים צבאיים.גאוגרפיהמאפיינים טבעיים ביירות היא עיר חוף השוכנת על חצי אי באמצעה של רצועת החוף של לבנון. הים התיכון תוחם את העיר מצפונה וממערבה, וגבולה המזרחי של העיר הוא נהר ביירות שממזרח לו נישא רכס הר הלבנון. לעיר אין גבול דרומי טבעי והיא נתחמת מדרום על ידי הפרבר הדרומי הצמוד אליה.מבחינה טופוגרפית העיר בנויה על שתי גבעות: אל-אשרפייה ואל-מציטבה. חופיה של העיר הם מגוונים ויש בהם סלעים, חול וצוקים.שטחה של ביירות הוא 18 קמ"ר. יחד עם פרבריה, שטחה המטרופוליני של העיר הוא 67 קמ"ר.חלוקה מנהלית העיר ביירות מחולקת ל-13 רבעים המחולקים לכ-50 שכונות. פרט לרבעים אלה, לביירות יש פרברים רבים הצמודים לה ממזרח ומדרום אשר נחשבים במקרים רבים כחלק מהעיר, אף על פי שמנהלית הם אינם שייכים לעיר ביירות או למחוז ביירות (שמורכב מהעיר בלבד). על כן, הגדרת תחומי העיר נזילה ותלויה בנקודת מבט. בנוסף, מטרופולין ביירות כוללת גם ארבעה מחנות פליטים פלסטיניים.רבעי ביירות אל-אשרפייה – רובע מגורים ומסחר במזרח העיר המאופיין ברחובות צרים ומגדלי יוקרה אל-באשורה – רובע במרכז העיר אל-מדַוַר – רובע בצפון-מזרח העיר אל-מזרעה – רובע גדול בדרום העיר אל-מצֵיטְבה – רובע גדול בדרום-מערב העיר אל-מרפא (הנמל) – רובע בצפון העיר הכולל את מתחם נמל ביירות א-סייפי – רובע מגורים יוקרתי במזרח העיר: ברובע ישנן גלריות וחנויות אומנים ובשל כך נקרא גם לעיתים "רובע האומנויות" א-רמֵיל – רובע במזרח העיר דאר אל-מרֵיסה (נקרא גם: עין אל-מריסה) – רובע בצפון מערב העיר זקאק אל-בלאט – רובע במרכז העיר מינאא' אלחֻצן – רובע בצפון העיר מרכז העיר – המרכז השלטוני של העיר: ממוקם בצפון העיר, דרומית לנמל; במרכז ממוקמים מוסדות השלטון הלבנוניים והעירוניים ראס ביירות – רובע גדול במערב העיר: זהו רובע תיירותי ומסחרי מאוד, אשר כולל חופי רחצה, טיילות וחנויות רבות, במיוחד ברחוב חמרא.פרברי ביירות בורג' חמוד – פרבר תעשייתי וצפוף צפונית-מזרחית לביירות, בעל אוכלוסייה ארמנית גדולה סִן אל-פיל – פרבר עסקים ומגורים מזרחית לביירות פֻרן א-שֻבאכּ – פרבר דרומית-מזרחית לביירות א-שיאח – פרבר מגורים ועסקים דרומית-מזרחית לביירות הפרבר הדרומי (אלצ'אחיה אלג'נוביה, או בהגייה הנפוצה: דאחייה) – פרבר שיעי גדול, הנמצא דרומית לביירות ובסמיכות לשדה התעופה; נמצאים בו מרכזי חזבאללה בביירות וכן מחנות פליטים פלסטיניים ובחלקיו המזרחיים מתגוררת גם אוכלוסייה נוצריתאוכלוסייה ביירות רבתי מגוונת מאוד באוכלוסייתה ומתגוררים בה נוצרים, מוסלמים (סונים ושיעים), מיעוט דרוזי ואף מיעוט ארמני גדול, המתגורר בשכונת בורג' חמוד במזרח העיר.אוכלוסיית המטרופולין מתגוררת ברבעים ופרברים המתאפיינים במוצא האתני-דתי של תושביהם. זאת, כתוצאה ממלחמת האזרחים השנייה שבה כל עדה התרכזה בשטחים שבשליטתה. הנוצרים גרים במזרח ביירות ובפרברים המזרחיים, האוכלוסייה המוסלמית הסונית מתרכזת במערב העיר והאוכלוסייה המוסלמית השיעית גרה בדרומה של העיר, במיוחד בפרבר הדרומי.נוצרים הנוצרים בביירות משתייכים לעדות נוצריות שונות. העדה הגדולה ביותר היא הנוצרית המרונית, ובנוסף לה ישנם גם יוונים אורתודוקסים, מלכיתים, ארמנים קתולים, ארמנים אורתודוקסים ופרוטסטנטיםנוצרים רבים בביירות הם מהמעמד הכלכלי הגבוה, ושכונות בעלות אופי נוצרי בולטות ביוקרתן וכן במיעוט נשים עם רעלות. מספר משפחות נוצריות עשירות שלטו בעבר על חיי העיר: משפחת פיאד, פרנייני, בוסטרוס, סורסוק, טראד, תוויני ואראמאן. משפחות אלו, בנות העדה היוונית-אורתודוקסית, היו האליטה של ביירות במשך מאות שנים.מוסלמים שיעים השיעים בביירות, אשר במקור התגוררו דרך קבע בדרום לבנון ובבקאע, החלו להגר לאזור ביירות עם פרוץ מלחמת האזרחים השנייה בלבנון וכניסת כוחות צה"ל במבצע שלום הגליל. אוכלוסייה זו התיישבה בשכונות עוני ומחנות פליטים פלסטיניים דרומית לביירות, שם תנאי חייהם הקשים חשפו אותם להשפעת אש"ף. קצב הריבוי הטבעי הגבוה של השיעים גרם להרחבה משמעותית השכונות בהם התיישבו השיעים, אשר לימים הפכו לפרבר הדרומי של ביירות.העוני והצניעות מאפיינים את השכונות השיעיות בפרבר הדרומי. הגברים לבושים בבגדים פשוטים ורובם מגדלים זקן, ואילו הנשים עוטות רעלות שחורות המכסות את גופן.יהודים בשנות ה-30 של המאה ה-19 ישבו בביירות יהודים שמוצאם מאלג'יריה.בעבר התגוררה בעיר קהילה יהודית בת אלפי תושבים. חלק ניכר מן היהודים התגוררו בשכונת ואדי אבו ג'מיל וקיימו חיי קהילה ענפים. בין מוסדות הקהילה היו בית הכנסת מגן אברהם, בית מדרש, ואף בתי ספר, יסודי ותיכון, של רשת אליאנס. בשנת 1975, כשהחלה מלחמת האזרחים, עזבו רוב יהודי ביירות את העיר והיגרו ברובם לארצות הברית. רובם המכריע חי בברוקלין שבניו יורק וחלק מהם עלה לישראל והתרכז בשכונת רמת הנשיא בבת ים ובשכונת קריית שרת בחולון.בית הכנסת המרכזי בעיר היה "מגן אברהם" בשכונת ואדי אבו ג'מיל, שנבנה בשנת 1925 ונקרא על שמו של אברהם ששון, אביו של תורם הכסף עבור בית הכנסת. בית הכנסת כלל מקהלה של נערים ונהג להזמין את ראשי הקהילות בלבנון בפסח וסוכות. בשנות ה-40 של המאה ה-20 שימש בית הכנסת מרכז לפעילות ציונית כאשר עזר לעולים בלתי חוקיים להגיע לישראל. בית כנסת נוסף בוואדי אבו ג'מיל היה 'קהל ראובן עדי'. באזור אחר בביירות, ברחוב דמשק אשר שכן על הגבול בין מזרח למערב ביירות שכן בית הקברות של הקהילה היהודית. בגלל מיקומו בגבול בין השכונות המוסלמיות לנוצריות של ביירות בימי מלחמת האזרחים הלבנונית השנייה הפך בית הקברות לזירת קרבות בין הצדדים השונים במלחמה.במהלך מבצע שלום הגליל הנציח הצלם מיכה בר-עם במצלמתו את מוסדות הקהילה היהודית בביירות ואחרוני היהודים בה. באותה העת היה סלים ג'מוס ראש הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בעיר.תרבות תרבותה של לבנון בכלל, וביירות בפרט, הושפעה רבות משלטון הצרפתי במדינה בתחילת המאה ה-20. רבים כינו את ביירות שלפני מלחמת האזרחים השנייה וחלקם גם לאחריה בתואר "פריז של המזרח התיכון". כיום עדיין ניתן לראות את ההשפעה הצרפתית בעיר, במיוחד בקרב האוכלוסייה הנוצרית.מוזיאונים המוזיאון הגדול ביותר בביירות הוא המוזיאון הלאומי של ביירות. המוזיאון נמצא בדרום מזרחה של העיר על הכביש הראשי לדמשק. במוזיאון אוספים שכוללים 100,000 פריטים, אך כיום מוצגים מעל ל-1,300 פריטים בתערוכות השונות, רובם מהתקופה הפרה-היסטורית ועד לימי הביניים.עיתונות מכיוון שאוכלוסייתה של לבנון מפולגת, הן מבחינה עדתית והן מבחינה פוליטית, יש בלבנון מספר רב של עיתונים ותחנות תקשורת השייכים לכל אחד מהזרמים הפוליטיים והעדות. בניגוד למדינות רבות בעולם הערבי, שבהן התקשורת מגויסת לטובת תעמולת השלטון או לפחות נוקטת זהירות בביקורת על הממשל, בלבנון כל אמצעי תקשורת נאמן לזרם שלו הוא משתייך וניתן לראות מגוון של דעות בעיתונות.מרכזיהם של רוב אמצעי התקשורת הלבנוניים נמצאים בביירות, החל מעיתון אל-מוסתקבל ותחנת הטלוויזיה Future TV השייכים למשפחת אל-חרירי ועד לתחנת אל-מנאר השייכת לחזבאללה ומרכזה נמצא בפרבר הדרומי של ביירות.ספרות ביירות ידועה במספר הרב של הוצאות הספרים שבה. ספרים רבים הנכתבים במדינות ערביות שונות מודפסים בלבנון ומופצים לרחבי העולם הערבי.אתרים מפורסמים להלן רשימה של אתרים מפורסמים בביירות: כיכר השהידים (ساحة الشهداء) – הכיכר הראשית במרכז העיר של ביירות אשר קרויה על שמם של הלאומנים הלבנונים והסורים שהוצאו להורג בידי הפאשא הטורקי ב-6 במאי 1916. בכיכר מוצב פסל לזכר החללים. צוק היונים (صخرة الروشة) – צמד סלעים הניצבים בים התיכון אל מול חופה של ביירות ושכונת א-רושה. צוק טבעי זה הוא אתר תיירות מפורסם בביירות. יער ביירות (حرش بيروت) – פארק עירוני בצורת משולש הפונה מזרחה אשר ממוקם בדרום העיר ובו עצי אורן רבים. על חלק משטחו נבנה ב-1921 מסלול מרוצי סוסים.תחבורה שדה התעופה בעיר, הממוקם בפרבריה הדרומיים, היה ידוע בעבר בשם נמל התעופה הבינלאומי ביירות. ב-2005 שונה שמו לנמל התעופה הבינלאומי רפיק אל-חרירי לזכר ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי, שנרצח בהתנקשות בביירות ב-14 בפברואר 2005. לעיר יש גם קווי אוטובוס לערים אחרות בלבנון ולערים עיקריות בסוריה, אליה יש גם שירותי מוניות. אוטובוסים ליעדים צפוניים ולסוריה יוצאים מתחנת שארל חילו בצפון העיר, סמוך לנמל. האוטובוסים לדרום ולבקעת הלבנון יוצאים מצומת קולה בדרום מרכז העיר.התחבורה בתוך העיר כוללת מספר קווי אוטובוס ומוניות, שבדרך-כלל פועלות כמוניות שירות אך ניתן גם להזמין נסיעות מיוחדות. העיר סובלת מפקקי תנועה קשים בשעות העומס.קיימות שתי חברות תחבורה ציבוריות בביירות, האחת בבעלות הממשלה, Office des Chemins de Fer et des Transports en Commun (OCFTC), והשנייה בבעלות חברה פרטית, ליבאניז קומיוטינג קומפני (LCC).תוכניות לשיחזור קווי הרכבת בעיר, כולל פתיחת קו הרכבת בין ביירות לדמשק, לא יצאו אל הפועל לעת עתה.הנמל ממוקם בצפונה של העיר וקרויים על שמו רבעים ושכונות. לבנון שואפת להפוך את נמל ביירות לנמל העיקרי באזור להעברת סחורות לסוריה, ירדן, עיראק, ומדינות המפרץ. הנמל נפגע קשות בפיצוץ בנמל ביירות שאירע באוגוסט 2020.ערים תאומותראו גם היסטוריה של לבנון דמוגרפיה של לבנון מתואלים מפרץ ביירותקישורים חיצוניים אתר האינטרנט הרשמי של ביירות אתר האינטרנט של פרויקט השיקום של מרכז ביירות -Beirut Central District מפת ביירות, 1936. הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור. אתר ערים היסטוריות.הערות שולייםאסיה: ערי בירהלבנון: עריםלבנון: ערי נמלשבע הערים המופלאות של העולםפיניקים: מושבותמקומות במכתבי אל-עמארנההמזרח התיכון: ערי בירההערים המאוכלסות ביותר במדינתן

973

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%99%D7%9F

דיין

שמות משפחה עבריים

שמות משפחה עבריים

985

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%AA%20%28%D7%A1%D7%A4%D7%A8%29

חולית (ספר)

חולית (באנגלית: Dune) הוא ספר מדע בדיוני מאת פרנק הרברט. הספר, זוכה פרס נבולה (1965) ופרס הוגו (1966), זכה להצלחה מסחרית ונמכר בלמעלה מעשרים מיליון עותקים. בעקבות הצלחת הספר נכתבו חמישה המשכים ונוצרו סרטי קולנוע, מיני סדרה וסדרת משחקי מחשב שמתרחשים ביקום חולית. לאחר מותו של פרנק הרברט, כתב בנו, בריאן הרברט, יחד עם הסופר קווין ג'יי אנדרסון עוד מספר ספרים בסדרה. שלושה מתוכם מהווים קדימונים עלילתיים רציפים לספר חולית עצמו, ושלושה נוספים מתארים תקופות מוקדמות מאוד ביקום חולית, שאין להן קשר ישיר לעלילתם של שאר הספרים. הספר ייחודי בכך שהוא דן באקולוגיה באופן מפורט, ומבסס את התרבויות המופיעות בו דווקא על תרבויות אסיה והמזרח התיכון ולא על התרבות האירופית-מערבית, כפי שהיה מקובל לרוב במדע בדיוני של אותה התקופה ואצל סופרים מערביים מפורסמים. ניתן לזהות בספרי הסדרה מילים בשפות כמו ערבית ועברית, ואלמנטים עלילתיים המבוססים על מנהגים של שלל עמים; בין השאר יש בו מונחים קבליים-יהודיים כמו 'קפיצת הדרך', ו'ספר א-זהר' (ספר הזוהר). לדררים, העם המרכזי בסיפור, דמיון גדול לבדואים ולקווקזים. לטענתו של הרברט, מנהגיהם מבוססים על אמונות הזן בודהיזם. תקציר העלילה אקספוזיציה ורקע לעלילה עלילת חולית מתרחשת ברובה על כוכב הלכת אראקיס בשנת 23,346 לספירה הנוצרית שהיא שנת 10,191 על פי הספירה הנהוגה ביקום "חולית", ספירה שהחלה מחדש עם הקמת גילדת החלל. אראקיס הוא כוכב מדברי והמקור היחיד להפקת ה"מרקוח", סם המאפשר לנווטי הגילדה לקפל את החלל ולבצע מסע בין כוכבי המגשר בן רגע על שנות אור רבות. צורת תחבורה זו חיונית לקיום הקיסרות על אלפי עולמותיה ובלעדיה יבודד כל עולם ממשנהו. על כן נחשב סם המרקוח לחומר היקר והחשוב ביותר ביקום והשולט בו ובתהליך כרייתו אוצר כח עצום. על רקע זה בנה פרנק הרברט עולם דמיוני עשיר ומפורט השואב השראה רבה מתרבויות ערב, מהמיסטיקה הסופית והיהודית. הספר נפתח כאשר הגלקסיה מצויה במשבר בעקבות הצורך ב"מרקוח", או בפשטות "הסם". הסם נמצא אך ורק בכוכב אחד, ושמו אראקיס (או "חולית" בפי המקומיים), הכוכב הוא מדברי, שומם וחסר חיים למראית עין, חסר מים, ובו שולטות תולעי ענק (עקלתונים) שלצידם חיים הדררים, נוודי המדבר המאמינים בבואו של משיח שיחזיר את המים לכוכב. מקור הסם לא ידוע, אך בהתפתחות העלילה מבין הגיבור את המקור. הפאדישאח שאדאם הרביעי לבית קורינו (קיסר הגלקסיה) קרא תיגר על שני בתים בעלי יכולת שליטה, שיווק ואיסוף הסם מהכוכב, אשר יאיישו את הכוכב לשימוש הגלקסיה. הבית הראשון הוא בית "אַטרֵיאִידֶס". בית אַטרֵיאִידֶס הוא בית של אצילים המאופיינים במידות טובות שבאו מכוכב הלכת קלדן בעל המשקעים והמים. הבית השני הוא בית "הארקונן". בניגוד לאַטרֵיאִידֶס באו אנשי הארקונן מכוכב לכת געשי בשם גאידי פריים והם אנשים קרי לב וחסרי תרבות, החיים חיי אלימות הכוללים רצח ובגידה כמעשה שבשיגרה. בין שני הבתים שוררת מלחמה על השליטה בכוכב. הקרב על אראקיס פול אַטרֵיאִידֶס הוא פרי אהבתם של הדוכס לטו ופילגשו הגבירה ג'סיקה. במשך דורות ארוכים עסק מסדר בנות הגישרית, שג'סיקה נמנית עמו, בהפעלת תוכנית רבייה מבוססת הנדסה גנטית. התוכנית עתידה הייתה על פי תפיסתן להביא ללידתו של "קפיצת הדרך" (כך בעברית במקור) – האדם האולטימטיבי. תפקידה של הגבירה ג'סיקה על פי תוכנית זו היה ללדת בנות בלבד (בת שתזווג עם אחיינו של הברון הארקונן, פייד ראותה, ושזיווגם עשוי להביא לפי התוכנית להולדתו של "קפיצת הדרך"), אך בעקבות אהבתה לדוכס ורצונה לספק לו יורש, המרתה את פי המסדר וילדה לו בן. כאשר מלאו לפול 15, התבקש בית אַטרֵיאִידֶס על ידי הקיסר ליטול את השליטה על אראקיס מידי בית הארקונן ומנהיגו הברון ולדימיר הארקונן, אויבם המושבע. לכאורה מדובר בכבוד גדול והזדמנות שאין לסרב לה, אך מאחורי כוונות הקיסר מסתתרת תכלית שונה לגמרי. תוכניות בתוך תוכניות נרקמו על מנת להביא להפלתו של הדוכס לטו ובית אַטרֵיאִידֶס ובשעה שזה מבסס את שלטונו החדש באראקיס, נאסף נגדו צבא רב בסתר. ד"ר יואה, רופאו האישי של הדוכס, נסחט בחשאי על ידי בית הארקונן ונאלץ לבגוד באדונו. בעל כורחו שימש הרופא ככלי משחק בידיו של הברון הארקונן וכשניתן האות חיבל במנגנוני ההגנה הטאקטיים של בית אדונו ואיפשר את פלישת גייסות הברון מחוזקים בלגיונות חיילי העילית של הקיסר, הסרדאוקר. צבאו של הדוכס הובס והוא עצמו ומשפחתו נפלו בשבי הברון. לטו מצא את מותו בשבי אך פול ואמו ג'סיקה הצליחו להימלט ומצאו עצמם בעומק המדבר, שם פגשו את הדררים, ילידי המדבר של אראקיס. במשך דורות, מסדר בנות הגישרית עסק בהפצת נבואה, לפיה יבוא משיח אשר ישחרר אותם משיעבוד לבית הארקונן. הדררים האמינו כי הנבואה התגשמה, ופול הוא המשיח אשר לו ציפו. פול חובר אל הדררים, וגובר על הברון הארקונן ואף על גייסות הקיסר, תוך שהוא מפצח את סודה של חולית ומביא להגשמת חלומם של הדררים – הפרחת המדבר ושליטה על מקור הכוח העצום ביותר ביקום הידוע: סם המרקוח. דמויות בית אטרייאידס פול אַטרֵיאִידֶס (ידוע גם כ-"אוצול", "ליסאן אל גאיב", "מואד'דיב" ו"קפיצת הדרך"), בנו של הדוכס והמשיח של הדררים. הדוכס לטו אַטרֵיאִידֶס, אביו של פול, דוכס נאור וחכם שהנחיל לפול ערכים והלכות שלטון. הגבירה ג'סיקה (10,154 - 10,256), בתו הטבעית (לפי רשומות בנות גשרית) של הסירידאר-ברון ולדימיר הארקונן (והיא עצמה אינה יודעת זאת). פילגשו של הדוכס ואימו של פול-מואד'דיב. בוגרת מדרשת בנות גשרית הנמצאת בואלאך 9. לאחר הגעתה עם פול אל הדררים – אם נערצה. גורני האלק, "הטרובדור הלוחם", ספרא וסייפא, אחת מדמויות המשנה בספר, ידוע בין היתר במיומנות נגינה בכלי הסבכא. האלק הוא היחיד, מבין ארבע הדמויות הבולטות בפמליית הדוכס (האחרים הם דוקטור יואה הבוגדני, דנקן איידהו והמנטאט תופיר חוואט), שנותר בין החיים בסיום. יש לציין את שנאתו הגדולה של גורני לבית הארקונן הנובעת מהפיכתה של אחותו לזונה המשמשת חיילים של הבית. תופיר חוואט, המנטאט-המתנקש של בית אטריאידס מזה שלושה דורות. דנקן איידהו, אמן הסיף של גינאז. אחראי להכשרתו של פול בלחימה. דוקטור וולינגטון יואה, רופא, בוגר אקדמיית סוק. בגד בבית אטריאידס והוריד את המגינים של בית המשפחה על אראקיס ובכך איפשר לכוחות הארקונן לכבוש אותו. בגד בדוכס לטו אטריאידס ומסר אותו לידי הברון הרקונן, למרות ההתניה הקיסרית שאמורה למנוע זאת ממנו. המניע שלו לבגידה היה תפיסתה של אשתו בידי הברון ולדימיר הרקונן והבטחה לשחרורה. עאליה אַטרֵיאִידֶס, אחותו של פול מואד'דיב, בתה של הגבירה ג'סיקה. "נולדה לפני לידתה", עקב חשיפתה כעוברית ל"מי החיים" – רעל מעורר תודעה. היא נחשבת בעיני בנות גישרית לשיקוץ נורא שממנו רצו להימנע. בית הארקונן הברון ולדימיר הארקונן, שליט הבית שסובל ממחלת ניוון שרירים שהופכת את גופו לשמן עד כדי כך שהוא מסוגל לנוע רק באמצעות מתקני ציפה שמחזיקים חלק מגופו. אביה של ג'סיקה וסבו של פול. פייד ראותה הארקונן, אחיינו המועדף של הברון ויורשו. על פי תוכנית רבייה של בנות גשרית היה אמור להינשא לבתם של לטו וג'סיקה מבית אטרייאידס עם סבירות גבוהה שמזיווג זה יצא קפיצת הדרך. גלוסו ראבאן, אחיינו הבכור והדחוי של הברון ופרא אדם אלים. פייטר דה פריז, המנטאט הפגום של בני הארקונן. נוצר מגופות אנושיות על ידי בני טלילאסו, נחשב לפסיכופת ולרוצח קר בניגוד מוחלט לשאר המנטאטים. בית קורינו הקיסר הפדישאח שדאם קורינו הרביעי, קיסר היקום המוכר. הנסיכה אירולן, בתו של הקיסר, פוליטיקאית והיסטוריונית חובבת. מאוחר יותר אשתו (מטעמי נוחות) של פול-מואד'דיב. הרוזן האזימיר פנרינג, חברו הטוב ביותר של הקיסר מילדות. על פי תוכנית רבייה של בנות גשרית היה אמור להיות, בסבירות גבוהה, קפיצת הדרך, אך הוא לא בשל היותו סריס מלידה. הדררים סטילגאר, נאיב (מנהיג) סיטש טאבר ואחד מתומכיו המסורים של פול לאייט קיינס, האקולוג הקיסרי של אראקיס, נרצח על ידי בני הארקונן (בין השאר בשל תמיכתו בבית אַטרֵיאִידֶס) צ'אני, אחייניתו של סטילגאר, בתו של לאייט קיינס ופילגשו של מואד'דיב. מושגים אראקיס (חולית): כוכב לכת מדברי וצחיח. המקור היחידי לסם המרקוח. מנטאט: אדם בעל כישורים שכליים יוצאי דופן, שעבר הכשרה מיוחדת ומשמש כיועץ וכ"מחשב אנושי". בנות גשרית: אסכולה עתיקה של הכשרה רוחנית וגופנית. נוסדה בעיקר עבור חניכות, אחרי הג'יהאד הבטלריאני, שבעטיו הושמדו "מכונות החשיבה" והרובוטים למיניהם. מדרשת בנות גשרית ומקום מושבן של האמהות הנערצות מצוי על פני הכוכב וואלך 9, ולימים עבר מרכז בנות גשרית לכוכב הלכת למפאדאס – עד שהושמד. אוצול: שמו הסודי של פול אַטרֵיאִידֶס בפי אנשי הסיטש שלו. פירוש השם הוא "בסיס העמוד". מואד'דיב: כינויו של פול אַטרֵיאִידֶס בפי הדררים, תושביה המקורים של אראקיס, היא חולית. פירושו – ירבוע המדבר. הדררים מעריצים את ירבוע המדבר של חולית בגלל יכולותיו הסתגלניות במדבר. ככל הנראה מקורה של המילה היא המילה הערבית مؤدب – מואדיב, אשר משמעה מורה או מחנך. קפיצת הדרך: (כך במקור: Kwisatz Haderach) המונח "קפיצת הדרך", השאול מן הקבלה היהודית, בא לתאר ב"חולית" – על פי אסכולת בנות גשרית (שאף הוא שם קבלי) - את אותה ישות עליונה, אם נערצה ממין זכר, המסוגל לבצע מעשים על טבעיים ולראות את הנולד. פול-מואד'דיב מתגלה לבסוף כאותה "קפיצת הדרך". עקלתון החולות של אראקיס, ובקיצור עקלתון או תולעת חול: מין של תולעים אימתניות השוכנות בעומק החול של מדבריות אראקיס. גודלו של עקלתון בוגר ממוצע הוא כ־200 מטר, אך יש ובני מין זה מגיעים עד לגודל של 450 מטר, במעמקי המדבר הדרומי. העקלתונים חסרים חוש ראייה, אולם הם מסוגלים לחוש בתנודות בקצב אחיד על פני הקרקע החולית של המדבר ולהתביית על מקורן. העקלתון אחראי להיווצרות המרקוח על פני הכוכב אראקיס. כאשר הוסקה מסקנה זו החלו ניסיונות להתקת תולעי הענק לפלנאטות מדבריות אחרות, תוך ניסיון לאפשר קיום של עקלתונים שם – ומכאן לצור מערכת חיים חדשה של עקלתונים – ושל מרקוח. תוכניות אלו כשלו פעם אחר פעם, עד שהישג זה הצליח, אלפי שנים לאחר מכן, על פני כוכב בית-הלשכה של בנות גשרית. מרקוח: סם מעורר תודעה שמאופיין במראה וריח של קינמון ומקורו היחיד ביקום הוא במדבריות אראקיס. נחשב לחומר היקר והחשוב ביותר ביקום בשל יכולתו להאריך את החיים ולאפשר לנווטי גילדת החלל לחשב את מסלול קיפול החלל, ועל ידי כך לאפשר מסע ברחבי היקום באופן מיידי. נהוג לחשוב שהמרקוח נוצר בתהליך טבעי על ידי העקלתונים ומכאן הניסיונות להעביר עקלתונים לכוכבים אחרים כדי ליצור מקור נוסף לסם. כרייתו של המרקוח במדבריות חולית היא עניין יקר ומסוכן מאוד בגלל הנוכחות של העקלתונים בקרבת מצבורי הסם והנטייה שלהם לתקוף את המקצרות שאחראיות על כרייתו. שימוש ניכר בסם גורם לצביעת העיניים בצבע כחול עמוק, תופעה שמכונה "עיני עיבאד". המרקוח משמש את הדררים בכל ההיבטים של חיי היומיום ולכן עיני עיבאד הם אחד ממאפייניהם הבולטים ביותר. דררים: במקור Fremen, נוודי המדבר החיים באראקיס ומטרתם להפריח את השממה באמצעות אגירת מים. הם מתייחסים למים כערך עליון וממנו נגזרים הרגלים ומנהגים לא שגרתיים בנוגע למים שמקובלים בתרבות הדררים – כמו ניקוז נוזלי המתים ומחזורם, הימנעות מהזלת דמעות, יריקה כסימן לכבוד רב ועוד. נחשבים ללוחמים מיומנים וקשוחים, וידועים בשל כישרונם ברכיבה על עקלתונים. סיטש: מחסה, מערכת מערות חבויות המשמשות למגורים, עבודה ופעילויות אחרות, של הדררים. ה"קול": יכולת שימוש בגווני הקול על מנת להגיע לשליטה בזולת וכן לבצע פעולות שונות אחרות. יכולת זו נלמדת במסדר בנות גישרית. יכולת השימוש ב"קול" הגיעה לרמה הגבוהה ביותר אצל פול, אשר עליו נאמר כי הוא יכול להמית אדם במילה. סרדאוקאר: חייליו הקנאים והנאמנים של הקיסר, נחשבים ללוחמים הטובים ביותר ביקום ונוצחו בקרב רק על ידי הדררים. גום ג'אבאר: "המוות העריץ", מבחן ידוע שמסדר בנות הגשרית מציב בפני בוגרותיו כחלק מהכשרתן כדי לבחון את כוח הסבל שלהן ועל ידי כך את התודעה האנושית שלהן. כף ידן מונחת בתוך קופסה המדמה באופן הדרגתי שרפה קשה וכואבת שלה, אך אם הנבחן לא יוכל לסבול את הכאב וימשוך את ידו מן הקופסה, הוא יידקר במחט מורעלת וימות במקום. על אף היותו גבר, פול נבחן גם הוא ובניגוד לציפיות עובר אותו ללא פגע. תרגום לעברית הספר תורגם לעברית בידי המתרגם עמנואל לוטם, ויצא לאור בדצמבר 1975 במסגרת סדרת המדע הבדיוני של הוצאת עם עובד. את התרגום ביצע לוטם בעת עבודתו במרכז למחקר מדיני של משרד החוץ, אשר נקרא באותו זמן, "המרכז למחקר ולתכנון מדיני". חלק גדול מהעובדים היו חובבי מדע בדיוני, וסייעו במלאכת התרגום. מירון גורדון, שעתיד להיות שגריר ישראל בפולין וברה"ם, סייע בזיהוי פסוקים ומובאות מהתנך המופיעים בספר, על מנת שלא לתרגמם מאנגלית; דוד מתני, לימים שגריר ישראל במספר ארצות במזרח אסיה, סייע בתרגום ביטויים ערביים לא מדויקים המופיעים בספר, ואראלה הדר, לימים שגרירה בפראג, תרגמה ביטויים מן התקופה הפאודלית. עיבודים נוספים הסרט חולית (1984) בבימויו של דייוויד לינץ', ובכיכובם של קייל מקלכלן, אברט מק'גיל, הזמר סטינג, פטריק סטיוארט (המוכר כקפטן ז'אן לוק פיקארד מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים: הדור הבא"), אלישיה ויט (כעליה הקטנה) ואחרים. הסרט לא זכה להצלחה קופתית מרשימה אך זוכה לעדנה כפריט לאספנים חובבי סרטי מדע בדיוני. גרסת הבמאי בת 4 השעות נחשבת נדירה להשגה. סדרת משחקי המחשב האסטרטגיים Dune 1, Dune 2, Dune 2000 ו-Emperor : Battle for Dune בעוד Dune 2000 נחשב בצורה גורפת למשחק כושל, ו-Emperor: Battle for Dune לא נחשב אף הוא פורץ דרך, Dune 2, אשר קדם להם, הוא בעל מקום של כבוד בהיסטוריה של משחקי האסטרגיה, ורבים רואים בו אחד מאבות הז'אנר הנקרא Real Time Strategy במשחקי מחשב. עוד שוני בין המשחקים הוא שבעוד כולם קשורים לעולמה של חולית, לא כולם קשורים ישירות לעלילת הספרים. במשחק Battle for Dune למשל מתוארת סיטואציה של מאבק דמיוני בין בית הארקונן, בית אטראידס ובית אורדוס – בית אצולה שלא קיים בספרי חולית והומצא עבור המשחק. לכל המשחקים ערך נוסטלגי רב בשל החברה שפיתחה אותם, Westwood, שנקנתה על ידי חברת EA ופורקה. המיני סדרה חולית (2000) – מיני סדרה בשלושה חלקים בכיכובם של ג'יימס מק'אבוי וויליאם הרט. הסרט חולית (2021) בבימויו של דני וילנב הופק על ידי Legendary Entertainment בכיכובו של טימותי שאלאמה. סדרת הספרים הסדרה המקורית חולית (Dune) (1965) משיח חולית (Dune Messiah) (1969) ילדי חולית (Children of Dune) (1976) הקיסר האל של חולית (God Emperor of Dune) (1981) כופרי חולית (Heretics of Dune) (1984) בית הלשכה חולית (Chapterhouse Dune) (1985) ששת הספרים האלו ידועים כ"הסדרה המקורית", שכולה תורגמה לעברית, והם נכתבו על ידי פרנק הרברט. ארבעת הראשונים בסדרה עוסקים בשושלת אטריאידס, ואילו השניים האחרונים מתמקדים במסדר בנות גשרית ובמאבק ההישרדות שלהן נגד מסדר מתחרה. ספרי ההמשך של חולית היו אהודים פחות מהספר הראשון וזכו לפופולריות פחותה בהרבה. סדרות ההמשך לאחר מותו של פרנק הרברט, כתבו בנו בראיין הרברט, וקווין ג'יי. אנדרסון ספרים המבוססים על הסדרה, תוך שימוש (לטענתם) בטיוטות וכתבים מכספתו של פרנק הרברט. הספרים אומנם יצאו לאור לאחר "חולית", אך עלילתם מתרחשת בזמן שקדם לאירועי הספר המקורי. עד כה יצאו הספרים הבאים (ספרים ששמם מופיע גם בעברית הם ספרים שתורגמו לעברית ויצאו בהוצאת עם עובד). "טרילוגיית הבתים", או "פרלוד לחולית" (Prelude to Dune) חולית: בית אטראיידס (Dune: House Atreides) (1999) חולית: בית הארקונן (Dune: House Harkonnen) (2000) חולית: בית קורינו (Dune: House Corrino) (2001) טרילוגיית "אגדות חולית" (Legends of Dune) חולית: הג'יהאד הבאטלריאני (Dune: The Butlerian Jihad) (2002) חולית: אדם נגד מכונה (Dune: The Machine Crusade) (2003) חולית: קרב קורין (Dune: The Battle of Corrin) (2004) המשך הסדרה המקורית ספרי המשך לסדרה המקורית שנכתבה על ידי בראיין הרברט וקווין ג'יי. אנדרסון על פי כתביו של פרנק הרברט. (The Road to Dune) (2005) ציידי חולית (DUNE7-Hunters of Dune) (2006) עקלתוני חולית (DUNE7-Sandworms of Dune) (2007) טרילוגיית "גיבורי חולית" (Heroes of Dune) ספרים המסופרים מנקודת המבט של ג'סיקה (אמו של פול) בתקופה בין הספר השני משיח חולית לספר השלישי ילדי חולית חולית: פול של חולית (תרגום מאנגלית) (Dune: Paul Of Dune) (2008) חולית: רוחות חולית (תרגום מאנגלית) (Dune: The Winds of Dune) (2009) טרילוגיית "בתי הספר הגדולים של חולית" (Great Schools of Dune) מתרחש 80 שנה לאחר חולית: קרב קורין חולית: בנות הגשרית מחולית (תרגום מאנגלית) (Dune: Sisterhood of Dune) (2012) (2014) Mentats of Dune (2016) Navigators of Dune סיפורים קצרים (Dune: A Whisper on Caladan Seas) (2001) (Dune: Hunting Harkonnens) (2002) (Dune: Whipping Mek) (2003) (Dune: The Faces of a Martyr) (2004) (Dune: Sea Child) (2006) (Dune: Treasure in the Sand) (2006) קישורים חיצוניים האתר הרשמי של סאגת חולית מור דיעי חנני, חולית, מתוך- 'הספרים שלא תסיימו לקרוא לעולם' בפודקאסט 'עושים רוח' אלי אשד, עולם הג'יהאד האינסופי, על "חולית", ובגרסה מורחבת הערות שוליים סדרות ספרים חולית יצירות זוכות פרס נבולה ספרי פרנק הרברט ספרי 1965 ספרים שעובדו לסרטים ספרי הוצאת עם עובד: מדע בדיוני

חולית (באנגלית: Dune) הוא ספר מדע בדיוני מאת פרנק הרברט. הספר, זוכה פרס נבולה (1965) ופרס הוגו (1966), זכה להצלחה מסחרית ונמכר בלמעלה מעשרים מיליון עותקים. בעקבות הצלחת הספר נכתבו חמישה המשכים ונוצרו סרטי קולנוע, מיני סדרה וסדרת משחקי מחשב שמתרחשים ביקום חולית. לאחר מותו של פרנק הרברט, כתב בנו, בריאן הרברט, יחד עם הסופר קווין ג'יי אנדרסון עוד מספר ספרים בסדרה. שלושה מתוכם מהווים קדימונים עלילתיים רציפים לספר חולית עצמו, ושלושה נוספים מתארים תקופות מוקדמות מאוד ביקום חולית, שאין להן קשר ישיר לעלילתם של שאר הספרים.הספר ייחודי בכך שהוא דן באקולוגיה באופן מפורט, ומבסס את התרבויות המופיעות בו דווקא על תרבויות אסיה והמזרח התיכון ולא על התרבות האירופית-מערבית, כפי שהיה מקובל לרוב במדע בדיוני של אותה התקופה ואצל סופרים מערביים מפורסמים. ניתן לזהות בספרי הסדרה מילים בשפות כמו ערבית ועברית, ואלמנטים עלילתיים המבוססים על מנהגים של שלל עמים; בין השאר יש בו מונחים קבליים-יהודיים כמו 'קפיצת הדרך', ו'ספר א-זהר' (ספר הזוהר). לדררים, העם המרכזי בסיפור, דמיון גדול לבדואים ולקווקזים. לטענתו של הרברט, מנהגיהם מבוססים על אמונות הזן בודהיזם.תקציר העלילהאקספוזיציה ורקע לעלילה עלילת חולית מתרחשת ברובה על כוכב הלכת אראקיס בשנת 23,346 לספירה הנוצרית שהיא שנת 10,191 על פי הספירה הנהוגה ביקום "חולית", ספירה שהחלה מחדש עם הקמת גילדת החלל. אראקיס הוא כוכב מדברי והמקור היחיד להפקת ה"מרקוח", סם המאפשר לנווטי הגילדה לקפל את החלל ולבצע מסע בין כוכבי המגשר בן רגע על שנות אור רבות. צורת תחבורה זו חיונית לקיום הקיסרות על אלפי עולמותיה ובלעדיה יבודד כל עולם ממשנהו. על כן נחשב סם המרקוח לחומר היקר והחשוב ביותר ביקום והשולט בו ובתהליך כרייתו אוצר כח עצום. על רקע זה בנה פרנק הרברט עולם דמיוני עשיר ומפורט השואב השראה רבה מתרבויות ערב, מהמיסטיקה הסופית והיהודית.הספר נפתח כאשר הגלקסיה מצויה במשבר בעקבות הצורך ב"מרקוח", או בפשטות "הסם". הסם נמצא אך ורק בכוכב אחד, ושמו אראקיס (או "חולית" בפי המקומיים), הכוכב הוא מדברי, שומם וחסר חיים למראית עין, חסר מים, ובו שולטות תולעי ענק (עקלתונים) שלצידם חיים הדררים, נוודי המדבר המאמינים בבואו של משיח שיחזיר את המים לכוכב. מקור הסם לא ידוע, אך בהתפתחות העלילה מבין הגיבור את המקור.הפאדישאח שאדאם הרביעי לבית קורינו (קיסר הגלקסיה) קרא תיגר על שני בתים בעלי יכולת שליטה, שיווק ואיסוף הסם מהכוכב, אשר יאיישו את הכוכב לשימוש הגלקסיה. הבית הראשון הוא בית "אַטרֵיאִידֶס". בית אַטרֵיאִידֶס הוא בית של אצילים המאופיינים במידות טובות שבאו מכוכב הלכת קלדן בעל המשקעים והמים. הבית השני הוא בית "הארקונן". בניגוד לאַטרֵיאִידֶס באו אנשי הארקונן מכוכב לכת געשי בשם גאידי פריים והם אנשים קרי לב וחסרי תרבות, החיים חיי אלימות הכוללים רצח ובגידה כמעשה שבשיגרה. בין שני הבתים שוררת מלחמה על השליטה בכוכב.הקרב על אראקיס פול אַטרֵיאִידֶס הוא פרי אהבתם של הדוכס לטו ופילגשו הגבירה ג'סיקה. במשך דורות ארוכים עסק מסדר בנות הגישרית, שג'סיקה נמנית עמו, בהפעלת תוכנית רבייה מבוססת הנדסה גנטית. התוכנית עתידה הייתה על פי תפיסתן להביא ללידתו של "קפיצת הדרך" (כך בעברית במקור) – האדם האולטימטיבי. תפקידה של הגבירה ג'סיקה על פי תוכנית זו היה ללדת בנות בלבד (בת שתזווג עם אחיינו של הברון הארקונן, פייד ראותה, ושזיווגם עשוי להביא לפי התוכנית להולדתו של "קפיצת הדרך"), אך בעקבות אהבתה לדוכס ורצונה לספק לו יורש, המרתה את פי המסדר וילדה לו בן. כאשר מלאו לפול 15, התבקש בית אַטרֵיאִידֶס על ידי הקיסר ליטול את השליטה על אראקיס מידי בית הארקונן ומנהיגו הברון ולדימיר הארקונן, אויבם המושבע. לכאורה מדובר בכבוד גדול והזדמנות שאין לסרב לה, אך מאחורי כוונות הקיסר מסתתרת תכלית שונה לגמרי. תוכניות בתוך תוכניות נרקמו על מנת להביא להפלתו של הדוכס לטו ובית אַטרֵיאִידֶס ובשעה שזה מבסס את שלטונו החדש באראקיס, נאסף נגדו צבא רב בסתר.ד"ר יואה, רופאו האישי של הדוכס, נסחט בחשאי על ידי בית הארקונן ונאלץ לבגוד באדונו. בעל כורחו שימש הרופא ככלי משחק בידיו של הברון הארקונן וכשניתן האות חיבל במנגנוני ההגנה הטאקטיים של בית אדונו ואיפשר את פלישת גייסות הברון מחוזקים בלגיונות חיילי העילית של הקיסר, הסרדאוקר. צבאו של הדוכס הובס והוא עצמו ומשפחתו נפלו בשבי הברון. לטו מצא את מותו בשבי אך פול ואמו ג'סיקה הצליחו להימלט ומצאו עצמם בעומק המדבר, שם פגשו את הדררים, ילידי המדבר של אראקיס. במשך דורות, מסדר בנות הגישרית עסק בהפצת נבואה, לפיה יבוא משיח אשר ישחרר אותם משיעבוד לבית הארקונן. הדררים האמינו כי הנבואה התגשמה, ופול הוא המשיח אשר לו ציפו. פול חובר אל הדררים, וגובר על הברון הארקונן ואף על גייסות הקיסר, תוך שהוא מפצח את סודה של חולית ומביא להגשמת חלומם של הדררים – הפרחת המדבר ושליטה על מקור הכוח העצום ביותר ביקום הידוע: סם המרקוח.דמויותבית אטרייאידס פול אַטרֵיאִידֶס (ידוע גם כ-"אוצול", "ליסאן אל גאיב", "מואד'דיב" ו"קפיצת הדרך"), בנו של הדוכס והמשיח של הדררים. הדוכס לטו אַטרֵיאִידֶס, אביו של פול, דוכס נאור וחכם שהנחיל לפול ערכים והלכות שלטון. הגבירה ג'סיקה (10,154 - 10,256), בתו הטבעית (לפי רשומות בנות גשרית) של הסירידאר-ברון ולדימיר הארקונן (והיא עצמה אינה יודעת זאת). פילגשו של הדוכס ואימו של פול-מואד'דיב. בוגרת מדרשת בנות גשרית הנמצאת בואלאך 9. לאחר הגעתה עם פול אל הדררים – אם נערצה. גורני האלק, "הטרובדור הלוחם", ספרא וסייפא, אחת מדמויות המשנה בספר, ידוע בין היתר במיומנות נגינה בכלי הסבכא. האלק הוא היחיד, מבין ארבע הדמויות הבולטות בפמליית הדוכס (האחרים הם דוקטור יואה הבוגדני, דנקן איידהו והמנטאט תופיר חוואט), שנותר בין החיים בסיום. יש לציין את שנאתו הגדולה של גורני לבית הארקונן הנובעת מהפיכתה של אחותו לזונה המשמשת חיילים של הבית. תופיר חוואט, המנטאט-המתנקש של בית אטריאידס מזה שלושה דורות. דנקן איידהו, אמן הסיף של גינאז. אחראי להכשרתו של פול בלחימה. דוקטור וולינגטון יואה, רופא, בוגר אקדמיית סוק. בגד בבית אטריאידס והוריד את המגינים של בית המשפחה על אראקיס ובכך איפשר לכוחות הארקונן לכבוש אותו. בגד בדוכס לטו אטריאידס ומסר אותו לידי הברון הרקונן, למרות ההתניה הקיסרית שאמורה למנוע זאת ממנו. המניע שלו לבגידה היה תפיסתה של אשתו בידי הברון ולדימיר הרקונן והבטחה לשחרורה. עאליה אַטרֵיאִידֶס, אחותו של פול מואד'דיב, בתה של הגבירה ג'סיקה. "נולדה לפני לידתה", עקב חשיפתה כעוברית ל"מי החיים" – רעל מעורר תודעה. היא נחשבת בעיני בנות גישרית לשיקוץ נורא שממנו רצו להימנע.בית הארקונן הברון ולדימיר הארקונן, שליט הבית שסובל ממחלת ניוון שרירים שהופכת את גופו לשמן עד כדי כך שהוא מסוגל לנוע רק באמצעות מתקני ציפה שמחזיקים חלק מגופו. אביה של ג'סיקה וסבו של פול. פייד ראותה הארקונן, אחיינו המועדף של הברון ויורשו. על פי תוכנית רבייה של בנות גשרית היה אמור להינשא לבתם של לטו וג'סיקה מבית אטרייאידס עם סבירות גבוהה שמזיווג זה יצא קפיצת הדרך. גלוסו ראבאן, אחיינו הבכור והדחוי של הברון ופרא אדם אלים. פייטר דה פריז, המנטאט הפגום של בני הארקונן. נוצר מגופות אנושיות על ידי בני טלילאסו, נחשב לפסיכופת ולרוצח קר בניגוד מוחלט לשאר המנטאטים.בית קורינו הקיסר הפדישאח שדאם קורינו הרביעי, קיסר היקום המוכר. הנסיכה אירולן, בתו של הקיסר, פוליטיקאית והיסטוריונית חובבת. מאוחר יותר אשתו (מטעמי נוחות) של פול-מואד'דיב. הרוזן האזימיר פנרינג, חברו הטוב ביותר של הקיסר מילדות. על פי תוכנית רבייה של בנות גשרית היה אמור להיות, בסבירות גבוהה, קפיצת הדרך, אך הוא לא בשל היותו סריס מלידה.הדררים סטילגאר, נאיב (מנהיג) סיטש טאבר ואחד מתומכיו המסורים של פול לאייט קיינס, האקולוג הקיסרי של אראקיס, נרצח על ידי בני הארקונן (בין השאר בשל תמיכתו בבית אַטרֵיאִידֶס) צ'אני, אחייניתו של סטילגאר, בתו של לאייט קיינס ופילגשו של מואד'דיב.מושגיםאראקיס (חולית): כוכב לכת מדברי וצחיח. המקור היחידי לסם המרקוח. מנטאט: אדם בעל כישורים שכליים יוצאי דופן, שעבר הכשרה מיוחדת ומשמש כיועץ וכ"מחשב אנושי". בנות גשרית: אסכולה עתיקה של הכשרה רוחנית וגופנית. נוסדה בעיקר עבור חניכות, אחרי הג'יהאד הבטלריאני, שבעטיו הושמדו "מכונות החשיבה" והרובוטים למיניהם. מדרשת בנות גשרית ומקום מושבן של האמהות הנערצות מצוי על פני הכוכב וואלך 9, ולימים עבר מרכז בנות גשרית לכוכב הלכת למפאדאס – עד שהושמד.אוצול: שמו הסודי של פול אַטרֵיאִידֶס בפי אנשי הסיטש שלו. פירוש השם הוא "בסיס העמוד". מואד'דיב: כינויו של פול אַטרֵיאִידֶס בפי הדררים, תושביה המקורים של אראקיס, היא חולית. פירושו – ירבוע המדבר. הדררים מעריצים את ירבוע המדבר של חולית בגלל יכולותיו הסתגלניות במדבר. ככל הנראה מקורה של המילה היא המילה הערבית مؤدب – מואדיב, אשר משמעה מורה או מחנך. קפיצת הדרך: (כך במקור: Kwisatz Haderach) המונח "קפיצת הדרך", השאול מן הקבלה היהודית, בא לתאר ב"חולית" – על פי אסכולת בנות גשרית (שאף הוא שם קבלי) - את אותה ישות עליונה, אם נערצה ממין זכר, המסוגל לבצע מעשים על טבעיים ולראות את הנולד. פול-מואד'דיב מתגלה לבסוף כאותה "קפיצת הדרך". עקלתון החולות של אראקיס, ובקיצור עקלתון או תולעת חול: מין של תולעים אימתניות השוכנות בעומק החול של מדבריות אראקיס. גודלו של עקלתון בוגר ממוצע הוא כ־200 מטר, אך יש ובני מין זה מגיעים עד לגודל של 450 מטר, במעמקי המדבר הדרומי. העקלתונים חסרים חוש ראייה, אולם הם מסוגלים לחוש בתנודות בקצב אחיד על פני הקרקע החולית של המדבר ולהתביית על מקורן. העקלתון אחראי להיווצרות המרקוח על פני הכוכב אראקיס. כאשר הוסקה מסקנה זו החלו ניסיונות להתקת תולעי הענק לפלנאטות מדבריות אחרות, תוך ניסיון לאפשר קיום של עקלתונים שם – ומכאן לצור מערכת חיים חדשה של עקלתונים – ושל מרקוח. תוכניות אלו כשלו פעם אחר פעם, עד שהישג זה הצליח, אלפי שנים לאחר מכן, על פני כוכב בית-הלשכה של בנות גשרית. מרקוח: סם מעורר תודעה שמאופיין במראה וריח של קינמון ומקורו היחיד ביקום הוא במדבריות אראקיס. נחשב לחומר היקר והחשוב ביותר ביקום בשל יכולתו להאריך את החיים ולאפשר לנווטי גילדת החלל לחשב את מסלול קיפול החלל, ועל ידי כך לאפשר מסע ברחבי היקום באופן מיידי. נהוג לחשוב שהמרקוח נוצר בתהליך טבעי על ידי העקלתונים ומכאן הניסיונות להעביר עקלתונים לכוכבים אחרים כדי ליצור מקור נוסף לסם. כרייתו של המרקוח במדבריות חולית היא עניין יקר ומסוכן מאוד בגלל הנוכחות של העקלתונים בקרבת מצבורי הסם והנטייה שלהם לתקוף את המקצרות שאחראיות על כרייתו. שימוש ניכר בסם גורם לצביעת העיניים בצבע כחול עמוק, תופעה שמכונה "עיני עיבאד". המרקוח משמש את הדררים בכל ההיבטים של חיי היומיום ולכן עיני עיבאד הם אחד ממאפייניהם הבולטים ביותר. דררים: במקור Fremen, נוודי המדבר החיים באראקיס ומטרתם להפריח את השממה באמצעות אגירת מים. הם מתייחסים למים כערך עליון וממנו נגזרים הרגלים ומנהגים לא שגרתיים בנוגע למים שמקובלים בתרבות הדררים – כמו ניקוז נוזלי המתים ומחזורם, הימנעות מהזלת דמעות, יריקה כסימן לכבוד רב ועוד. נחשבים ללוחמים מיומנים וקשוחים, וידועים בשל כישרונם ברכיבה על עקלתונים. סיטש: מחסה, מערכת מערות חבויות המשמשות למגורים, עבודה ופעילויות אחרות, של הדררים. ה"קול": יכולת שימוש בגווני הקול על מנת להגיע לשליטה בזולת וכן לבצע פעולות שונות אחרות. יכולת זו נלמדת במסדר בנות גישרית. יכולת השימוש ב"קול" הגיעה לרמה הגבוהה ביותר אצל פול, אשר עליו נאמר כי הוא יכול להמית אדם במילה.סרדאוקאר: חייליו הקנאים והנאמנים של הקיסר, נחשבים ללוחמים הטובים ביותר ביקום ונוצחו בקרב רק על ידי הדררים. גום ג'אבאר: "המוות העריץ", מבחן ידוע שמסדר בנות הגשרית מציב בפני בוגרותיו כחלק מהכשרתן כדי לבחון את כוח הסבל שלהן ועל ידי כך את התודעה האנושית שלהן. כף ידן מונחת בתוך קופסה המדמה באופן הדרגתי שרפה קשה וכואבת שלה, אך אם הנבחן לא יוכל לסבול את הכאב וימשוך את ידו מן הקופסה, הוא יידקר במחט מורעלת וימות במקום. על אף היותו גבר, פול נבחן גם הוא ובניגוד לציפיות עובר אותו ללא פגע.תרגום לעברית הספר תורגם לעברית בידי המתרגם עמנואל לוטם, ויצא לאור בדצמבר 1975 במסגרת סדרת המדע הבדיוני של הוצאת עם עובד. את התרגום ביצע לוטם בעת עבודתו במרכז למחקר מדיני של משרד החוץ, אשר נקרא באותו זמן, "המרכז למחקר ולתכנון מדיני". חלק גדול מהעובדים היו חובבי מדע בדיוני, וסייעו במלאכת התרגום. מירון גורדון, שעתיד להיות שגריר ישראל בפולין וברה"ם, סייע בזיהוי פסוקים ומובאות מהתנך המופיעים בספר, על מנת שלא לתרגמם מאנגלית; דוד מתני, לימים שגריר ישראל במספר ארצות במזרח אסיה, סייע בתרגום ביטויים ערביים לא מדויקים המופיעים בספר, ואראלה הדר, לימים שגרירה בפראג, תרגמה ביטויים מן התקופה הפאודלית.עיבודים נוספים הסרט חולית (1984) בבימויו של דייוויד לינץ', ובכיכובם של קייל מקלכלן, אברט מק'גיל, הזמר סטינג, פטריק סטיוארט (המוכר כקפטן ז'אן לוק פיקארד מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים: הדור הבא"), אלישיה ויט (כעליה הקטנה) ואחרים. הסרט לא זכה להצלחה קופתית מרשימה אך זוכה לעדנה כפריט לאספנים חובבי סרטי מדע בדיוני. גרסת הבמאי בת 4 השעות נחשבת נדירה להשגה. סדרת משחקי המחשב האסטרטגיים Dune 1, Dune 2, Dune 2000 ו-Emperor : Battle for Duneבעוד Dune 2000 נחשב בצורה גורפת למשחק כושל, ו-Emperor: Battle for Dune לא נחשב אף הוא פורץ דרך, Dune 2, אשר קדם להם, הוא בעל מקום של כבוד בהיסטוריה של משחקי האסטרגיה, ורבים רואים בו אחד מאבות הז'אנר הנקרא Real Time Strategy במשחקי מחשב. עוד שוני בין המשחקים הוא שבעוד כולם קשורים לעולמה של חולית, לא כולם קשורים ישירות לעלילת הספרים. במשחק Battle for Dune למשל מתוארת סיטואציה של מאבק דמיוני בין בית הארקונן, בית אטראידס ובית אורדוס – בית אצולה שלא קיים בספרי חולית והומצא עבור המשחק. לכל המשחקים ערך נוסטלגי רב בשל החברה שפיתחה אותם, Westwood, שנקנתה על ידי חברת EA ופורקה.המיני סדרה חולית (2000) – מיני סדרה בשלושה חלקים בכיכובם של ג'יימס מק'אבוי וויליאם הרט.הסרט חולית (2021) בבימויו של דני וילנב הופק על ידי Legendary Entertainment בכיכובו של טימותי שאלאמה.סדרת הספריםהסדרה המקורית חולית (Dune) (1965) משיח חולית (Dune Messiah) (1969) ילדי חולית (Children of Dune) (1976) הקיסר האל של חולית (God Emperor of Dune) (1981) כופרי חולית (Heretics of Dune) (1984) בית הלשכה חולית (Chapterhouse Dune) (1985)ששת הספרים האלו ידועים כ"הסדרה המקורית", שכולה תורגמה לעברית, והם נכתבו על ידי פרנק הרברט. ארבעת הראשונים בסדרה עוסקים בשושלת אטריאידס, ואילו השניים האחרונים מתמקדים במסדר בנות גשרית ובמאבק ההישרדות שלהן נגד מסדר מתחרה. ספרי ההמשך של חולית היו אהודים פחות מהספר הראשון וזכו לפופולריות פחותה בהרבה.סדרות ההמשך לאחר מותו של פרנק הרברט, כתבו בנו בראיין הרברט, וקווין ג'יי. אנדרסון ספרים המבוססים על הסדרה, תוך שימוש (לטענתם) בטיוטות וכתבים מכספתו של פרנק הרברט. הספרים אומנם יצאו לאור לאחר "חולית", אך עלילתם מתרחשת בזמן שקדם לאירועי הספר המקורי. עד כה יצאו הספרים הבאים (ספרים ששמם מופיע גם בעברית הם ספרים שתורגמו לעברית ויצאו בהוצאת עם עובד)."טרילוגיית הבתים", או "פרלוד לחולית" (Prelude to Dune) חולית: בית אטראיידס (Dune: House Atreides) (1999) חולית: בית הארקונן (Dune: House Harkonnen) (2000) חולית: בית קורינו (Dune: House Corrino) (2001)טרילוגיית "אגדות חולית" (Legends of Dune) חולית: הג'יהאד הבאטלריאני (Dune: The Butlerian Jihad) (2002) חולית: אדם נגד מכונה (Dune: The Machine Crusade) (2003) חולית: קרב קורין (Dune: The Battle of Corrin) (2004)המשך הסדרה המקורית ספרי המשך לסדרה המקורית שנכתבה על ידי בראיין הרברט וקווין ג'יי. אנדרסון על פי כתביו של פרנק הרברט.ציידי חולית (DUNE7-Hunters of Dune) (2006)עקלתוני חולית (DUNE7-Sandworms of Dune) (2007)טרילוגיית "גיבורי חולית" (Heroes of Dune) ספרים המסופרים מנקודת המבט של ג'סיקה (אמו של פול) בתקופה בין הספר השני משיח חולית לספר השלישי ילדי חולית חולית: פול של חולית (תרגום מאנגלית) (Dune: Paul Of Dune) (2008) חולית: רוחות חולית (תרגום מאנגלית) (Dune: The Winds of Dune) (2009)טרילוגיית "בתי הספר הגדולים של חולית" (Great Schools of Dune) מתרחש 80 שנה לאחר חולית: קרב קורין חולית: בנות הגשרית מחולית (תרגום מאנגלית) (Dune: Sisterhood of Dune) (2012)(2014) Mentats of Dune(2016) Navigators of Duneסיפורים קצרים קישורים חיצוניים האתר הרשמי של סאגת חולית מור דיעי חנני, חולית, מתוך- 'הספרים שלא תסיימו לקרוא לעולם' בפודקאסט 'עושים רוח' אלי אשד, עולם הג'יהאד האינסופי, על "חולית", ובגרסה מורחבתהערות שוליים סדרות ספריםחוליתיצירות זוכות פרס נבולהספרי פרנק הרברטספרי 1965ספרים שעובדו לסרטיםספרי הוצאת עם עובד: מדע בדיוני

1000

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA%20%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%9D

תורת המשחקים

תורת המשחקים היא ענף של המתמטיקה, המנתח מצבי עימות או שיתוף פעולה בין מקבלי החלטות בעלי רצונות שונים. לדוגמה, כמו המצבים המתעוררים במשחקי לוח שונים, בהם כל אחד מהשחקנים רוצה לנצח, ובפעילות כלכלית, בה כל אחד מהעוסקים שואף להגיע לרווח מקסימלי. מצבים כאלו מכונים משחקים, והמשתתפים בהם – שחקנים. הכלכלה, חלק מענפי הפסיכולוגיה ותורת המשחקים האבולוציונית נשענים על מודלים מספריים מתחום תורת המשחקים. חקירה של משחק מורכב במסגרת תורת המשחקים, מתאפשרת על ידי הפשטתו לאחד מכמה מודלים כלליים, הניתנים לניתוח מתמטי. המטרה היא "לפתור" את המשחק, כלומר, לזהות בו את דרכי הפעולה הצפויות של השחקנים או להצביע על דרכי פעולה מומלצות לשחקנים בודדים או לקבוצות של שחקנים. לניבוי נכון של התנהגות השחקנים עשויה להיות משמעות במציאות, אך נושא זה נתון לביקורת ומחלוקת רבה. לדעתם של תומכי הניבוי, ניתן להסיק מהמודלים כי בחירה נבונה של כללי הצבעה, צריכה להביא בחשבון את האפשרות של הצבעה טקטית (אסטרטגית), לדוגמה: תכנון של תשתית הכבישים צריך להביא בחשבון את בחירות המסלול של הנהגים בשעות העומס. התפתחות תורת המשחקים מאמר של המתמטיקאי הגרמני ארנסט צרמלו (Zermelo) שפורסם בשנת 1913 ומאמרים של המתמטיקאי הצרפתי אמיל בורל (Borel) מהשנים 1921–1927 הם מבשריה של תורת המשחקים. מאמרים אלו מתייחסים לדוגמאות של שחמט ופוקר, אך עיקר עניינם הוא שאלות כלליות יותר, עקרוניות, העולות ממשחקים אלו. בשנת 1928 פרסם ג'ון פון נוימן מאמר ובו הוכחה למשפט המינמקס, העוסק במשחק סכום אפס לשני שחקנים, והוא ממשפטי היסוד של תורת המשחקים. ראשיתה של תורת המשחקים כתחום עצמאי היא ספרם של פון נוימן ואוסקר מורגנשטרן, "תורת המשחקים וההתנהגות הכלכלית" (Theory of Games and Economic Behavior), שיצא לאור בשנת 1944. בשנים 1950–1953 פרסם ג'ון נאש ארבעה מאמרים העוסקים במשחקים שיתופיים ולא שיתופיים. בין השאר הוכיח במאמר מ־1951 קיומו של שיווי משקל במשחקים לא שיתופיים, הקרוי כיום על שמו, שיווי משקל נאש. עבודתו של נאש, שנקטעה למשך שנים רבות בעטייה של מחלת הסכיזופרניה, הביאה לזכייתו בפרס נובל לכלכלה בשנת 1994. הפרס הוענק במשותף לנאש, לג'ון הרסני (Harsanyi) וריינהרד זלטן (Selten) על עבודתם החלוצית בתחום תורת המשחקים הלא שיתופית. בעקבות עבודתו של נאש הציגו מריל פלאד (Flood) ומלווין דרשר (Dersher) מ"מכון ראנד", בשנת 1950, את הבעיה הידועה בשם דילמת האסיר. ב-1982 פרסם ג'ון מיינרד סמית' (John Maynard Smith) את הספר "אבולוציה ותורת המשחקים" (Evolution and the Theory of Games), שקידם מאוד את השימוש בתורת המשחקים האבולוציונית בביולוגיה. פרס נובל שני בכלכלה על עבודה מתחום תורת המשחקים הוענק בשנת 2005 במשותף לישראל אומן ותומאס שלינג (Schelling). שיטות ומושגים מתורת המשחקים תופסים מקום של כבוד בענפי הכלכלה השונים ובמנהל עסקים ומשמשים גם במדעי חברה אחרים, כמו מדע המדינה ופסיכולוגיה, וכן במשפטים. תורת המשחקים משמשת גם בענפי ביולוגיה שונים, בעיקר בחקר התנהגות ואסטרטגיות אבולוציוניות של יצורים חיים. בשנים האחרונות גובר העניין בתורת המשחקים במדעי המחשב. התפתחות זו קשורה לחשיבותם הגוברת של רשתות מחשבים, ובמיוחד רשת האינטרנט. בציבור הכללי, המודעות הגדלה לתורת המשחקים מתבטאת בחדירה של מושגים הלקוחים מתחום זה, כמו משחק סכום אפס, לשפה המדוברת. תרמו לכך כמה ספרים פופולריים שנכתבו בזמן האחרון, ובמיוחד נפלאות התבונה, ביוגרפיה של המתמטיקאי ג'ון נאש, מחלוצי תורת המשחקים, שעובדה בשנת 2001 לסרט קולנוע מצליח באותו השם. סוגי משחקים תורת המשחקים חוקרת את המשחקים במונחים מתמטיים מוגדרים. המשחק מכיל מספר שחקנים, סדרת פעולות (או אסטרטגיות) אפשריות לשחקנים אלו ומִפְרט של הרווחים לכל אחד מצירופי התכסיסים. ישנן שתי דרכים להציג את המשחקים הנפוצים בספרות: המשחק הרגיל, הנורמלי (או האסטרטגי) הוא טבלה אשר מראה לשחקנים את התכסיסים ואת הרווח (ראו דוגמה). יש שני שחקנים: האחד בוחר בשורה והשני בעמודה. לכל אחד מהשחקנים יש שתי אסטרטגיות, אשר מפורטות במספר השורות ובמספר העמודות. הרווחים מצוינים בפנים. הספרה הראשונה היא הרווח של שחקן השורה (בדוגמה שלנו הוא שחקן אחד), המספר השני הוא הרווח של שחקן העמודה (בדוגמה שלנו – השחקן השני). אם שחקן א' נוקט בצעד למעלה ושחקן ב' שמאלה, התוצאה שחקן א' מקבל 4, ושחקן ב' מקבל 3. במשחק בצורה אסטרטגית (תכסיסית) (strategic, or normal, form game) השחקנים בוחרים את פעולותיהם בעת ובעונה אחת, מבלי לדעת כיצד בחרו האחרים. במשחק עם שני שחקנים, ניתן לבטא את תוצאת המשחק עבור כל אחד מהם – במונחים של רווח כספי או תועלת מופשטת – על ידי מטריצת תשלומים, ששורותיה מתאימות לפעולות האפשריות של שחקן 1 ועמודותיה לפעולות של שחקן 2. במשחק הילדים אבן נייר ומספריים, למשל, התשלום לשחקן המנצח הוא 1, למפסיד 1-, ובמקרה של תיקו שני השחקנים מקבלים 0. אבן נייר ומספריים הוא דוגמה למשחק סכום אפס (Zero-sum game): הרווח הכולל של השחקנים הוא אפס, כך שרווח של אחד בהכרח בא על חשבונו של שחקן אחר. משחקים רבים בכלכלה ובפוליטיקה אינם משחקי סכום אפס, משום שתוצאות מסוימות פירושן רווח לכל המשתתפים (מצבי "win-win") ואחרות פירושן הפסד לכול. משחקים כאלו מותירים פתח לשיתוף פעולה בין השחקנים, אך זה עשוי שלא להתממש אם הוא אינו עולה בקנה אחד עם האינטרסים האנוכיים של חלק מהשחקנים (כמו, למשל, בדילמת האסיר). האסטרטגיה (תכסיס) של כל שחקן במשחק בצורה אסטרטגית יכולה להיות בחירה באחת מדרכי הפעולה הפתוחות בפניו (אסטרטגיה טהורה) או הגרלה, בה לכל אחת מהפעולות יש הסתברות מסוימת להיבחר (אסטרטגיה מעורבת). האסטרטגיות של השחקנים מהוות שיווי משקל נאש אם כל אחד מהם בוחר בתשובה טובה ביותר לאסטרטגיות של השחקנים האחרים, כלומר, הוא אינו יכול להשיג תוצאה טובה יותר עבורו באופן חד־צדדי, על ידי בחירה באסטרטגיה אחרת כלשהי. קיום שווי משקל באסטרטגיות מעורבות מובטח על ידי משפט נאש; שווי משקל באסטרטגיות טהורות לא תמיד קיים. במשחק היונה–נץ (הנקרא גם משחק ה"שפן", Chicken) ובמלחמת המינים, למשל, קיימים שני שוויי משקל טהורים ושווי משקל מעורב אחד, בעוד שבאבן נייר ומספריים קיים רק שווי משקל מעורב, בו כל שחקן בוחר באקראי, בהסתברות שווה, אחת משלוש הפעולות. כאשר משחק מוצג בסגנון רגיל, ההנחה הרווחת היא שכל שחקן פועל בעת ובעונה אחת או לפחות מבלי לדעת על פעולות האחר. אם לשחקנים יש מידע מסוים על בחירותיהם של שחקנים אחרים, אזי בדרך כלל המשחק מוצג בצורה המורחבת. משחקים באופן הרחב מנסים ללכוד את המשחקים בסדר חשיבות מסוים. המשחקים פה מיוצגים כעצים (בדומה לתמונה משמאל). כל קודקוד ( או בליטה) מייצג נקודת בחירה של שחקן. השחקן מצוין על ידי מספר הרשום בקודקוד. הקווים (ענפים) היוצאים מהקודקוד מייצג פעולה אפשרית של אותו השחקן. הרווחים מצוינים בתחתית העץ. בתמונת המשחק פה, ישנם שני שחקנים. שחקן 1 זז ראשון ובוחר או ב- F או ב- U. שחקן 2 רואה את הצעד של שחקן 1 ויכול לבחור או ב- A או ב- R. נניח ושחקן 1 בוחר U ולאחר מכן שחקן 2 בוחר A, אז שחקן 1 מקבל 8 ושחקן 2 מקבל 2. כמו כן משחקים באופן הנרחב יכולים גם ללכוד משחקי פעולה סימולטנית. קו מקווקו או עיגול מסביב לשני קודקודים שונים כדי ליצג אותם כחלק מאותה סדרת מידע (כלומר השחקנים אינם יודעים באיזו נקודה הם) במשחק בצורה רחבה (extensive form game) השחקנים פועלים בזה אחר זה. סדר השחקנים ואפשרויות הפעולה הפתוחות בפניהם, העשויים להיות תלויים בפעולות השחקנים הקודמים, מתוארים בעץ המשחק. המשחק מסתיים באחד מעלי העץ, בו רשומים התשלומים המתאימים של השחקנים. כל קודקוד אחר בעץ מייצג צומת החלטה של אחד השחקנים, והענפים המסתעפים ממנו מייצגים את הפעולות האפשריות עבורו. במשחקים מסוימים, כמו שחמט או משחק מרבה־הרגליים ("נדל", centipede game), פעולות השחקנים גלויות וידועות לבאים אחריהם. באחרים, הקרויים משחקים עם ידיעה לא שלמה (imperfect information games), חלק מהשחקנים אינם יודעים בוודאות כיצד פעלו קודמיהם. משחקים בהם האי־ודאות ביחס לעבר קשורה למאורעות חיצוניים, כמו פוקר ומשחקי קלפים אחרים בהם סדר הקלפים בחפיסה אינו ידוע, נקראים משחקים עם ידיעה לא מלאה (incomplete information games). במשחקים בצורה רחבה בהם העבר גלוי, משפט קון (Kuhn) (הידוע גם כמשפט צרמלו, אף שייחוסו למתמטיקאי צרמלו בטעות יסודו) מבטיח קיום שווי משקל באסטרטגיות טהורות. אלגוריתם הקרוי אינדוקציה לאחור (שעץ מינימקס הוא מקרה פרטי שלו) מאפשר למצוא שווי משקל כזה שהוא אף משוכלל (subgame perfect), במובן שאינו כולל פעולות שאינן סבירות בעת שהן מוצאות אל הפועל. למשל, בשווי משקל משוכלל שחקן אינו מאיים בנקיטת פעולה שתפגע גם בו עצמו. שכלול היא אחת מכמה דרכים "לעדן" את מושג השווי משקל של נאש, כלומר, להוציא מגדר המותר שוויי משקל הנראים כבלתי סבירים. משחק שיתופי מתאפיין בכך שהשחקנים יכולים לתאם את מהלכיהם באופן מחייב, כך שאף שחקן לא יוכל לסטות מדרך הפעולה עליה הוחלט. שיתוף הפעולה מבטיח תוצאה יעילה, וזאת בניגוד למצב במשחקים לא שיתופיים (כמודגם בדילמת האסיר). את פירות שיתוף הפעולה בין השחקנים ניתן בדרך כלל לחלק באופנים שונים. מוכר וקונה, למשל, יכולים להסכים על מחיר גבוה או נמוך. חלקם של כל שחקן ושל כל קבוצת שחקנים (הקרויה, בהקשר זה, קואליציה) תלויים במה שיכלו להשיג לו בחרו לפרוש מן הכלל ולפעול לבדם – דבר הקובע את כוח המיקוח שלהם. תורת המשחקים השיתופית מציעה מגוון של מושגי פתרון, כמו ערך שפלי והליבה, הקובעים לכל משחק שיתופי תוצאה יעילה אחת או יותר, באופן המשקף דרישות מסוימות, כמו יחס שוויוני לכל השחקנים. אלגוריתמים שמקורם בתורה זו משמשים בפתרון בעיות מעשיות של התאמה. בבעיות סבוכות, כמו יצירת התאמה בין תורמי כליות לבין חולים הזקוקים להשתלה, הם עשויים להביא לתוצאות יעילות יותר מפתרונות מסורתיים. במשחק בייסיאני לשחקן לא ידוע במדויק אוסף הפעולות האפשריות של השחקנים האחרים והתועלת עבורן. במקום זאת, השחקן יודע כי שחקן אחר יכול להיות אחד מכמה סוגים, שלכל אחד מהם פעולות אפשריות ופונקציית תועלת, וסוג השחקן נבחר בהתפלגות מסוימת. משחק בייסיאני הוא דרך טובה למדל משחקים בהם יש אלמנט של מזל, כמו פוקר ושש בש. בתורת המשחקים האבולוציונית בחירה רציונלית של פעולות מוחלפת בתהליך ברירה (סלקציה), המעניק יתרון לפרטים המיטיבים לפעול. חלקם של אלו באוכלוסיית השחקנים עולה, בעוד חלקם של שחקנים המיטיבים פחות להגיב לפעולות השחקנים האחרים – יורד. אסטרטגיה נקראת יציבה־אבולוציונית אם באוכלוסייה בה הכול משחקים לפיה – שום אסטרטגיה חלופית אינה יכולה להתפשט. תורת המשחקים האבולוציונית מתאימה לתיאור משחקים בין בעלי חיים או צמחים, אשר האסטרטגיות שלהם, הנקבעות באופן גנטי, קובעות את כשירותו של הפרט, כלומר, את מספר ואיכות הצאצאים שיעמיד בימי חייו. על־פי נקודת השקפה אחת, שריצ'רד דוקינס הוא מדובריה הבולטים, הגנים הם השחקנים האמיתיים במשחק, בעוד היצורים החיים אינם אלא כלי להפצת הגנים. בחברה האנושית, מקבילים לגנים ה"ממים" (memes), שהם רעיונות, אופנות, צורות חשיבה וכיוצא בזה, המתחרים אלו באלו והמופצים בדרך של חיקוי. משחק סימטרי ומשחק א-סימטרי משחק סימטרי הוא משחק אשר בו הרווח לאסטרטגיה מסוימת תלוי באסטרטגיות האחרות שהושמו ולא על ידי מי שיחק אותם. אם ניתן לשנות את זהויות השחקנים מבלי לשנות את הרווח של האסטרטגיות, אזי המשחק סימטרי. מרבית משחקי 2X2 הנחקרים הם סימטריים. משחקים רגילים של 'פחדן', 'דילמת האסיר', ו'צייד האייל' הם משחקים סימטריים. חוקרים מסוימים יחשיבו משחקים אלו כמשחקים א-סימטריים. אולם מרבית הרווחים למשחקים כגון אלו הם סימטריים. רוב המשחקים הא-סימטריים שנחקרו הם משחקים שבהם אין אסטרטגיה זהה לכל השחקנים. לדוגמה, ל'משחק האולטימטום' והדומה לו 'משחק הדיקטטור' ישנן אסטרטגיות שונות לכל שחקן. אולם, אפשרי שלמשחק יהיו אסטרטגיות זהות לשני השחקנים ועם זאת א-סימטרי. לדוגמה, המשחק המתואר, הוא א-סימטרי אף על פי שלשחקנים סדרות אסטרטגיה זהות. תורת המשחקים בישראל בישראל מתקיים מחקר ענף בתורת המשחקים, בעיקר במסגרת המחלקות לכלכלה ולמתמטיקה באוניברסיטאות השונות. החוקרים הבולטים בתורת המשחקים בישראל הם ישראל אומן ומנחם יערי מן האוניברסיטה העברית ואריאל רובינשטיין מאוניברסיטת תל אביב. כל אחד מהם זכה בפרס ישראל על תרומתו לתחום זה, וישראל אומן אף זכה בפרס נובל לכלכלה לשנת 2005. רשימת משחקים יישומים של תורת המשחקים לצד החלק התאורטי, יש הטוענים כי ניתן גם ליישם מסקנות מתורת המשחקים בתחומים כמו כלכלה, פסיכולוגיה, משפטים, ספורט יחסים בינלאומיים ועוד. מכרזים - מכרז מחיר שני אחת משיטות המכרזים - מכירות פומביות - היא מכרז מחיר שני. בשיטת מכרז זו, כל משתתף מגיש הצעה, שהיא המחיר שאותו הוא מוכן לשלם עבור הפריט המוצע למכירה. ההצעה הגבוהה זוכה והשחקן שהציע הצעה זו משלם את המחיר השני בגובהו שהוצע. לדוגמה: אם חיים הציע 2 ₪ משה הציע 5 ₪ ודוד הציע 20 ₪, דוד יזכה במכרז ויצטרך לשלם רק 5 ש"ח אף על פי שהוא הציע הרבה יותר. אם שני שחקנים הציעו אותו מחיר מקסימלי, מתבצעת הגרלה ביניהם ואחד מהם זוכה בפריט ומשלם את המחיר שהוא הציע, כי זהו גם המחיר השני בגובהו. בשיטת מכרז זו קיים שיווי משקל באסטרטגיות שולטות חלש, כשכל שחקן מציע את הערך האמיתי, עבורו, של הפריט המוצע למכירה: אכן, סטיה למעלה מהצעה זו אינה כדאית לשחקן כי אם ההצעה השנייה בגובהה קטנה יותר מהערך האמיתי שהפריט שווה לו, הצעה שבה הוא מציע את הערך האמיתי שלו תשיג לו את הפריט באותו מחיר עם הצעה נמוכה יותר, ואם ההצעה השנייה בגובהה גדולה יותר מהערך האמיתי שהפריט שווה לו, אז הוא אמנם יזכה בפריט אבל יצטרך לשלם יותר מערך הפריט עבורו. ניתן גם להראות שהצעה נמוכה יותר מהערך האמיתי של הפריט בעיני השחקן נשלטת חלש על ידי הצעה של הערך האמיתי של הפריט. אתר הקניות איביי מפרסם את מכרזיו לפי שיטה זו. בניגוד למכירה אנגלית (שיטת המכרז הנפוצה שבה כל קונה מציע מחיר גבוה יותר עד שנשאר קונה יחיד) שיטה זו מאפשרת לכל משתמש להזין את המחיר המקסימלי שלו רק פעם אחת ולחכות לסיום המכרז, מבלי להתחבר ולהציע מחיר חדש בכל פעם שמישהו מציע הצעה נגדית. לפי שיטה זו, המוכר מקבל ביטחון שהצעות המחיר לפריט שהוא מוכר יהיו הוגנות. לקונה משתלם לקנות לפי שיטת מכרז זו כי היא פשוטה, במקרה הכי גרוע הוא ישלם בדיוק את הערך שהוא מוכן לשלם עבר הפריט ובמקרה הטוב יותר הוא ישלם אף פחות. הרשת החברתית פייסבוק מוכרת שטחי פרסום באתר שלה בשיטת מכרז מחיר שני, שבה המפרסמים שבוחרים לפרסם לפי קריטריונים דומים (כגון, פרסומות לאותה שכבת גיל, אותו מגדר ואותו מיקום גאוגרפי) מתחרים זה מול זה במכרז מחיר שני. שיטה זו עוזרת ל-Facebook להעריך את השווי האמיתי של שטחי הפרסום שלה ורמת הביקוש לפרסומות באתר. מיזוגים ורכישות בשנת 1988 התקיים מכרז להשתלטות על חברת הקמעונאות, Federated, חברת האב של הרשת בלומינגדיילס. במכרז השתתפו שתי חברות - Macy’s ו-Campeau. שתי החברות שהיו מעוניינות במיזוג חברת Federated לתוך החברה שלהן היו צריכות לקנות 50% או יותר ממניות חברת Federated אשר היו מוחזקות בידי פרטים שונים. הפירוט להלן הוא פישוט של תהליך המיזוג הארוך שהתרחש, שבסופו ניצחה Campeau, אולם זמן מה לאחר הרכישה החברה פשטה את הרגל וכיום Macy’s Inc היא ההמשך של חברת Federated. מחיר מניית Federated בשוק היה 60$, וזה היה גם מחירה הצפוי של מניית החברה לאחר רכישתה בידי אחת החברות המתחרות. Macy’s הציעה הצעת רכישה של 70$ למנייה, בתנאי שיקבלו יותר מ-50% מהמניות. Campeau לעומת זאת, הציעה 74$ למנייה, ללא תנאי מקדים. אם יותר מ-50% מהמניות היו מוצעות למכירה, Campeau הייתה משלמת, לכל מניה, כש%X הוא אחוז המניות הנמכרות. כלומר, אם 100% מהמניות היו מוצעות למכירה, Campeau הייתה משלמת רק 67$ למניה. חברת Campeau עשתה שימוש באסטרטגיות שולטות כדי להבטיח את השתלטות על Federated תוך כדי תשלום נמוך יותר. הסבר האסטרטגיה השולטת: לכל המוכרים היה עדיף למכור את המניות שלהם לCampeau משום שהם הציעו מחיר גבוה יותר למניה. אם 50% מהמניות כבר הובטחו לCampeau להצעה של Macy’s לא הייתה משמעות, משום שהצעה של מעל 50% מהמניות למכירה תמורת 70$ לא הייתה אפשרית, במצב זה מוכרי המניות היו מעדיפים למכור את מניותיהם לCampeau ברווח נמוך יותר, על פני הישארות עם מניות בשווי של 60$. ניתן לקרוא פירוט של תהליך המיזוג בלינק הבא: הדוגמה הנ"ל לקוחה מהרצאה בנושא תורת המשחק באוניברסיטת ואנדרבילט: דוגמה דומה נלמדת בקורס מיקרו כלכלה 3, של פרופ' חיים פרשטמן באוניברסיטת תל אביב. שידוך יציב משחק זה עזר לפתור בעיה שהתעוררה בארצות הברית במהלך השמת סטודנטים מתמחים לרפואה, במחלקות שונות בבתי חולים. לכל מתמחה יש העדפות על בתי החולים שהוא היה רוצה להתקבל אליהם להתמחות. באופן דומה, לכל בית חולים ישנם מתמחים שהוא מעדיף יותר ומתמחים שהוא מעדיף פחות. התעוררה השאלה, איך מצליחים להתאים בין המתמחים לבתי החולים בצורה כזו שגם בתי החולים וגם המתמחים יהיו מרוצים. לדוגמה, אם אבי הותאם לבית החולים תל השומר, אף על פי שהוא מעדיף את בית החולים איכילוב על פני בית החולים תל השומר, ומשה הותאם לבית חולים איכילוב, אף על פי שהוא מעדיף את בית החולים תל השומר על בית החולים איכילוב, ובית החולים איכילוב מעדיף את אבי על משה, ואילו בית החולים תל השומר מעדיף את משה על אבי, הרי שההתאמה שתיארנו אינה אופטימלית. על ידי אלגוריתם פשוט יחסית ניתן ליצור התאמה שבה אין זוגות של בית חולים ומתמחה שאינם מרוצים. הרעיון הבסיסי באלגוריתם הוא שבתחילה כל מתמחה מגיע לבית החולים שהוא מדרג במקום הראשון. בתי החולים בתורם משאירים את המתמחים שהם הכי מעדיפים, בהתאם למכסת משרות המתמחים שיש להם. בשלב הבא המתמחים שבתי החולים שחררו הולכים לבתי החולים הבאים בתור בהעדפותיהם ובתי החולים ממיינים את המתמחים שאצלם, הן אלה שנשארו אצלם מהשלב הראשון והן אלה שהגיעו אליהם בשלב השני, ומביניהם הם משאירים רק את המתמחים שהם הכי מעדיפים, בהתאם למכסת משרות המתמחים שיש להם. בדרך זו התהליך נמשך עד שכל מתמחה הותאם לבית חולים או נדחה מכל בתי החולים. שימוש נוסף של משחק זה הוא בשידוך של תורמי כליות לנזקקים לתרומות. מידע נוסף ניתן למצוא במאמר שפורסם באוניברסיטת הרווארד: כמו כן ניתן לקרוא על נושא זה גם בספר תורת המשחקים של שמואל זמיר, מיכאל משלר ואילון סולן. משחק המפקח – אסטרטגיות מעורבות במהלך המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות בשנות ה-60, המעצמות ביצעו ניסויים גרעיניים רבים. אצל שתי המעצמות גברו חששות מהמשך ההתחמשות, וכן, פעילים ברחבי העולם מחו נגד המשך ההתחמשות והזיהום הגרעיני של כדור הארץ. בשל כך, התקיים משא ומתן בין הצדדים על הפסקה ופיקוח אחר ניסויים גרעיניים. הסובייטים היו מעוניינים לבצע ניסויים גרעיניים בסוד, ואילו האמריקאים היו מעוניינים לשלוח פקחים שיפקחו אחר הסובייטים ויגלו אם אכן הסובייטים עומדים בהסכם הפסקת הניסויים. מהות המשא ומתן בין האמריקאים לסובייטים היה על מספר המועדים השונים שבהם כל צד הורשה לשלוח פקחים לבדיקת היתכנות ניסויים גרעיניים. האמריקאים נעזרו במומחים לתורת המשחקים כדי לדעת מה האסטרטגיה הכי כדאית עבורם. לצורך ההסבר נפשט את התהליך שהתרחש בין האמריקאים לסובייטים, ונראה איזה ניתוח האמריקאים עשו כשהיה להם מועד יחיד לשלוח אליו פקחים ולסובייטים היו שני מועדים שהם יכלו לבצע את הניסוי הגרעיני. חישוב דומה, אם כי מסובך יותר, ניתן לבצע גם כשמספר המועדים לניסוי רב יותר ומספר מועדי הפיקוח גם כן רב יותר. התועלת של הסובייטים מביצוע ניסוי גרעיני שלא התגלה: 1, וביצוע ניסוי שהתגלה: 0 התועלת של האמריקאים מגילוי ניסוי גרעיני: 1, ואי-גילוי של ניסוי שהתבצע: 0 אם הסובייטים לא ביצעו ניסוי כלל, התועלת שלהם היא והתועלת של האמריקאים היא בפיתוח של משחק זה מתגלה שכדי שארצות הברית תבטיח לעצמה את התועלת המקסימלית האפשרית, ארצות הברית צריכה להשתמש באסטרטגיה מעורבת שבה היא מגרילה את המועד שבו פקחיה מגיעים לבדיקה. לפי אסטרטגיה זו, מועד הבדיקה הראשון יוגרל בהסתברות . לא רק זאת, אלא גם שלאמריקאים כדאי לגלות סיכויים אלה לסובייטים, כדי שהם יבצעו את המהלך המשתלם ביותר בשבילם שהוא הגרלה בסיכוי של לבצע את הניסוי הגרעיני במועד הראשון. מצב זה, שבו האמריקאים יכולים לגלות את האסטרטגיה המוערבת שלהם, ולהתחייב אליה, מביא לשיווי משקל עם התועלות הגבוהות ביותר לשני הצדדים. חומר נוסף לגבי ההיסטוריה בנושא ניתן לקרוא ניתן למצוא את המקור לדוגמה הנ"ל במאמר זה: ניתן לקרוא על פיתוחים נוספים למשחק המתואר, ומשחקי פיקוח אחרים במאמר זה: ביקורת חוקרים מובילים בתחום תורת המשחקים טוענים כי שימוש בה ככלי לקבלת החלטות במציאות אינו מועיל ולעיתים אף מזיק. לדבריהם, הניסיון לפתור משוואה עם אינסוף משתנים שעוסקים בבני אדם עם התנהגות לא רציונלית הוא לא יותר משרלטנות. ראו גם תורת המשחקים - מונחים למידת חיזוק מרובת סוכנים לקריאה נוספת . 9789650614737 ISBN. אביעד חפץ, חשיבה אסטרטגית: תורת המשחקים ושימושיה בכלכלה וניהול, האוניברסיטה הפתוחה, 2008 אברהם דיסקין, החיים כמשחק - הסיפור הלא־מתמטי של תורת המשחקים, גיבוריה ומשמעותה, כנרת זמורה דביר, 2021 קישורים חיצוניים אריאל רובינשטיין, דילמה לוקה בחסר, הארץ יגאל מילכטייך, משחקים, גליליאו 8, פברואר 1995. ישראל אומן, תורת המשחקים קורס מצולם של האוניברסיטה העברית פרופ' ישראל אומן על יישום תורת המשחקים בזירה הסביבתית, כתב עת 'אקולוגיה וסביבה' תורת המשחקים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח Gabe Zichermann: How games make kids smarter – הרצאה מאתר TED אודות ההשפעה של משחוק על למידה ואינטליגנציה - העתיד המהנה. הערות שוליים נושאים בכלכלה ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר חקר ביצועים מתמטיקה בדידה

תורת המשחקים היא ענף של המתמטיקה, המנתח מצבי עימות או שיתוף פעולה בין מקבלי החלטות בעלי רצונות שונים. לדוגמה, כמו המצבים המתעוררים במשחקי לוח שונים, בהם כל אחד מהשחקנים רוצה לנצח, ובפעילות כלכלית, בה כל אחד מהעוסקים שואף להגיע לרווח מקסימלי. מצבים כאלו מכונים משחקים, והמשתתפים בהם – שחקנים. הכלכלה, חלק מענפי הפסיכולוגיה ותורת המשחקים האבולוציונית נשענים על מודלים מספריים מתחום תורת המשחקים.חקירה של משחק מורכב במסגרת תורת המשחקים, מתאפשרת על ידי הפשטתו לאחד מכמה מודלים כלליים, הניתנים לניתוח מתמטי. המטרה היא "לפתור" את המשחק, כלומר, לזהות בו את דרכי הפעולה הצפויות של השחקנים או להצביע על דרכי פעולה מומלצות לשחקנים בודדים או לקבוצות של שחקנים. לניבוי נכון של התנהגות השחקנים עשויה להיות משמעות במציאות, אך נושא זה נתון לביקורת ומחלוקת רבה. לדעתם של תומכי הניבוי, ניתן להסיק מהמודלים כי בחירה נבונה של כללי הצבעה, צריכה להביא בחשבון את האפשרות של הצבעה טקטית (אסטרטגית), לדוגמה: תכנון של תשתית הכבישים צריך להביא בחשבון את בחירות המסלול של הנהגים בשעות העומס.התפתחות תורת המשחקיםמאמר של המתמטיקאי הגרמני ארנסט צרמלו (Zermelo) שפורסם בשנת 1913 ומאמרים של המתמטיקאי הצרפתי אמיל בורל (Borel) מהשנים 1921–1927 הם מבשריה של תורת המשחקים. מאמרים אלו מתייחסים לדוגמאות של שחמט ופוקר, אך עיקר עניינם הוא שאלות כלליות יותר, עקרוניות, העולות ממשחקים אלו. בשנת 1928 פרסם ג'ון פון נוימן מאמר ובו הוכחה למשפט המינמקס, העוסק במשחק סכום אפס לשני שחקנים, והוא ממשפטי היסוד של תורת המשחקים.ראשיתה של תורת המשחקים כתחום עצמאי היא ספרם של פון נוימן ואוסקר מורגנשטרן, "תורת המשחקים וההתנהגות הכלכלית" (Theory of Games and Economic Behavior), שיצא לאור בשנת 1944.בשנים 1950–1953 פרסם ג'ון נאש ארבעה מאמרים העוסקים במשחקים שיתופיים ולא שיתופיים. בין השאר הוכיח במאמר מ־1951 קיומו של שיווי משקל במשחקים לא שיתופיים, הקרוי כיום על שמו, שיווי משקל נאש. עבודתו של נאש, שנקטעה למשך שנים רבות בעטייה של מחלת הסכיזופרניה, הביאה לזכייתו בפרס נובל לכלכלה בשנת 1994. הפרס הוענק במשותף לנאש, לג'ון הרסני (Harsanyi) וריינהרד זלטן (Selten) על עבודתם החלוצית בתחום תורת המשחקים הלא שיתופית.בעקבות עבודתו של נאש הציגו מריל פלאד (Flood) ומלווין דרשר (Dersher) מ"מכון ראנד", בשנת 1950, את הבעיה הידועה בשם דילמת האסיר.ב-1982 פרסם ג'ון מיינרד סמית' (John Maynard Smith) את הספר "אבולוציה ותורת המשחקים" (Evolution and the Theory of Games), שקידם מאוד את השימוש בתורת המשחקים האבולוציונית בביולוגיה.פרס נובל שני בכלכלה על עבודה מתחום תורת המשחקים הוענק בשנת 2005 במשותף לישראל אומן ותומאס שלינג (Schelling).שיטות ומושגים מתורת המשחקים תופסים מקום של כבוד בענפי הכלכלה השונים ובמנהל עסקים ומשמשים גם במדעי חברה אחרים, כמו מדע המדינה ופסיכולוגיה, וכן במשפטים. תורת המשחקים משמשת גם בענפי ביולוגיה שונים, בעיקר בחקר התנהגות ואסטרטגיות אבולוציוניות של יצורים חיים. בשנים האחרונות גובר העניין בתורת המשחקים במדעי המחשב. התפתחות זו קשורה לחשיבותם הגוברת של רשתות מחשבים, ובמיוחד רשת האינטרנט. בציבור הכללי, המודעות הגדלה לתורת המשחקים מתבטאת בחדירה של מושגים הלקוחים מתחום זה, כמו משחק סכום אפס, לשפה המדוברת. תרמו לכך כמה ספרים פופולריים שנכתבו בזמן האחרון, ובמיוחד נפלאות התבונה, ביוגרפיה של המתמטיקאי ג'ון נאש, מחלוצי תורת המשחקים, שעובדה בשנת 2001 לסרט קולנוע מצליח באותו השם.סוגי משחקיםתורת המשחקים חוקרת את המשחקים במונחים מתמטיים מוגדרים.המשחק מכיל מספר שחקנים, סדרת פעולות (או אסטרטגיות) אפשריות לשחקנים אלו ומִפְרט של הרווחים לכל אחד מצירופי התכסיסים. ישנן שתי דרכים להציג את המשחקים הנפוצים בספרות: המשחק הרגיל, הנורמלי (או האסטרטגי) הוא טבלה אשר מראה לשחקנים את התכסיסים ואת הרווח (ראו דוגמה). יש שני שחקנים: האחד בוחר בשורה והשני בעמודה. לכל אחד מהשחקנים יש שתי אסטרטגיות, אשר מפורטות במספר השורות ובמספר העמודות. הרווחים מצוינים בפנים. הספרה הראשונה היא הרווח של שחקן השורה (בדוגמה שלנו הוא שחקן אחד), המספר השני הוא הרווח של שחקן העמודה (בדוגמה שלנו – השחקן השני). אם שחקן א' נוקט בצעד למעלה ושחקן ב' שמאלה, התוצאה שחקן א' מקבל 4, ושחקן ב' מקבל 3. במשחק בצורה אסטרטגית (תכסיסית) (strategic, or normal, form game) השחקנים בוחרים את פעולותיהם בעת ובעונה אחת, מבלי לדעת כיצד בחרו האחרים. במשחק עם שני שחקנים, ניתן לבטא את תוצאת המשחק עבור כל אחד מהם – במונחים של רווח כספי או תועלת מופשטת – על ידי מטריצת תשלומים, ששורותיה מתאימות לפעולות האפשריות של שחקן 1 ועמודותיה לפעולות של שחקן 2. במשחק הילדים אבן נייר ומספריים, למשל, התשלום לשחקן המנצח הוא 1, למפסיד 1-, ובמקרה של תיקו שני השחקנים מקבלים 0. אבן נייר ומספריים הוא דוגמה למשחק סכום אפס (Zero-sum game): הרווח הכולל של השחקנים הוא אפס, כך שרווח של אחד בהכרח בא על חשבונו של שחקן אחר. משחקים רבים בכלכלה ובפוליטיקה אינם משחקי סכום אפס, משום שתוצאות מסוימות פירושן רווח לכל המשתתפים (מצבי "win-win") ואחרות פירושן הפסד לכול. משחקים כאלו מותירים פתח לשיתוף פעולה בין השחקנים, אך זה עשוי שלא להתממש אם הוא אינו עולה בקנה אחד עם האינטרסים האנוכיים של חלק מהשחקנים (כמו, למשל, בדילמת האסיר). האסטרטגיה (תכסיס) של כל שחקן במשחק בצורה אסטרטגית יכולה להיות בחירה באחת מדרכי הפעולה הפתוחות בפניו (אסטרטגיה טהורה) או הגרלה, בה לכל אחת מהפעולות יש הסתברות מסוימת להיבחר (אסטרטגיה מעורבת). האסטרטגיות של השחקנים מהוות שיווי משקל נאש אם כל אחד מהם בוחר בתשובה טובה ביותר לאסטרטגיות של השחקנים האחרים, כלומר, הוא אינו יכול להשיג תוצאה טובה יותר עבורו באופן חד־צדדי, על ידי בחירה באסטרטגיה אחרת כלשהי. קיום שווי משקל באסטרטגיות מעורבות מובטח על ידי משפט נאש; שווי משקל באסטרטגיות טהורות לא תמיד קיים. במשחק היונה–נץ (הנקרא גם משחק ה"שפן", Chicken) ובמלחמת המינים, למשל, קיימים שני שוויי משקל טהורים ושווי משקל מעורב אחד, בעוד שבאבן נייר ומספריים קיים רק שווי משקל מעורב, בו כל שחקן בוחר באקראי, בהסתברות שווה, אחת משלוש הפעולות.כאשר משחק מוצג בסגנון רגיל, ההנחה הרווחת היא שכל שחקן פועל בעת ובעונה אחת או לפחות מבלי לדעת על פעולות האחר. אם לשחקנים יש מידע מסוים על בחירותיהם של שחקנים אחרים, אזי בדרך כלל המשחק מוצג בצורה המורחבת. משחקים באופן הרחב מנסים ללכוד את המשחקים בסדר חשיבות מסוים. המשחקים פה מיוצגים כעצים (בדומה לתמונה משמאל). כל קודקוד ( או בליטה) מייצג נקודת בחירה של שחקן. השחקן מצוין על ידי מספר הרשום בקודקוד. הקווים (ענפים) היוצאים מהקודקוד מייצג פעולה אפשרית של אותו השחקן. הרווחים מצוינים בתחתית העץ.בתמונת המשחק פה, ישנם שני שחקנים. שחקן 1 זז ראשון ובוחר או ב- F או ב- U. שחקן 2 רואה את הצעד של שחקן 1 ויכול לבחור או ב- A או ב- R. נניח ושחקן 1 בוחר U ולאחר מכן שחקן 2 בוחר A, אז שחקן 1 מקבל 8 ושחקן 2 מקבל 2.כמו כן משחקים באופן הנרחב יכולים גם ללכוד משחקי פעולה סימולטנית. קו מקווקו או עיגול מסביב לשני קודקודים שונים כדי ליצג אותם כחלק מאותה סדרת מידע (כלומר השחקנים אינם יודעים באיזו נקודה הם) במשחק בצורה רחבה (extensive form game) השחקנים פועלים בזה אחר זה. סדר השחקנים ואפשרויות הפעולה הפתוחות בפניהם, העשויים להיות תלויים בפעולות השחקנים הקודמים, מתוארים בעץ המשחק. המשחק מסתיים באחד מעלי העץ, בו רשומים התשלומים המתאימים של השחקנים. כל קודקוד אחר בעץ מייצג צומת החלטה של אחד השחקנים, והענפים המסתעפים ממנו מייצגים את הפעולות האפשריות עבורו. במשחקים מסוימים, כמו שחמט או משחק מרבה־הרגליים ("נדל", centipede game), פעולות השחקנים גלויות וידועות לבאים אחריהם. באחרים, הקרויים משחקים עם ידיעה לא שלמה (imperfect information games), חלק מהשחקנים אינם יודעים בוודאות כיצד פעלו קודמיהם. משחקים בהם האי־ודאות ביחס לעבר קשורה למאורעות חיצוניים, כמו פוקר ומשחקי קלפים אחרים בהם סדר הקלפים בחפיסה אינו ידוע, נקראים משחקים עם ידיעה לא מלאה (incomplete information games). במשחקים בצורה רחבה בהם העבר גלוי, משפט קון (Kuhn) (הידוע גם כמשפט צרמלו, אף שייחוסו למתמטיקאי צרמלו בטעות יסודו) מבטיח קיום שווי משקל באסטרטגיות טהורות. אלגוריתם הקרוי אינדוקציה לאחור (שעץ מינימקס הוא מקרה פרטי שלו) מאפשר למצוא שווי משקל כזה שהוא אף משוכלל (subgame perfect), במובן שאינו כולל פעולות שאינן סבירות בעת שהן מוצאות אל הפועל. למשל, בשווי משקל משוכלל שחקן אינו מאיים בנקיטת פעולה שתפגע גם בו עצמו. שכלול היא אחת מכמה דרכים "לעדן" את מושג השווי משקל של נאש, כלומר, להוציא מגדר המותר שוויי משקל הנראים כבלתי סבירים. משחק שיתופי מתאפיין בכך שהשחקנים יכולים לתאם את מהלכיהם באופן מחייב, כך שאף שחקן לא יוכל לסטות מדרך הפעולה עליה הוחלט. שיתוף הפעולה מבטיח תוצאה יעילה, וזאת בניגוד למצב במשחקים לא שיתופיים (כמודגם בדילמת האסיר). את פירות שיתוף הפעולה בין השחקנים ניתן בדרך כלל לחלק באופנים שונים. מוכר וקונה, למשל, יכולים להסכים על מחיר גבוה או נמוך. חלקם של כל שחקן ושל כל קבוצת שחקנים (הקרויה, בהקשר זה, קואליציה) תלויים במה שיכלו להשיג לו בחרו לפרוש מן הכלל ולפעול לבדם – דבר הקובע את כוח המיקוח שלהם. תורת המשחקים השיתופית מציעה מגוון של מושגי פתרון, כמו ערך שפלי והליבה, הקובעים לכל משחק שיתופי תוצאה יעילה אחת או יותר, באופן המשקף דרישות מסוימות, כמו יחס שוויוני לכל השחקנים. אלגוריתמים שמקורם בתורה זו משמשים בפתרון בעיות מעשיות של התאמה. בבעיות סבוכות, כמו יצירת התאמה בין תורמי כליות לבין חולים הזקוקים להשתלה, הם עשויים להביא לתוצאות יעילות יותר מפתרונות מסורתיים. במשחק בייסיאני לשחקן לא ידוע במדויק אוסף הפעולות האפשריות של השחקנים האחרים והתועלת עבורן. במקום זאת, השחקן יודע כי שחקן אחר יכול להיות אחד מכמה סוגים, שלכל אחד מהם פעולות אפשריות ופונקציית תועלת, וסוג השחקן נבחר בהתפלגות מסוימת. משחק בייסיאני הוא דרך טובה למדל משחקים בהם יש אלמנט של מזל, כמו פוקר ושש בש. בתורת המשחקים האבולוציונית בחירה רציונלית של פעולות מוחלפת בתהליך ברירה (סלקציה), המעניק יתרון לפרטים המיטיבים לפעול. חלקם של אלו באוכלוסיית השחקנים עולה, בעוד חלקם של שחקנים המיטיבים פחות להגיב לפעולות השחקנים האחרים – יורד. אסטרטגיה נקראת יציבה־אבולוציונית אם באוכלוסייה בה הכול משחקים לפיה – שום אסטרטגיה חלופית אינה יכולה להתפשט. תורת המשחקים האבולוציונית מתאימה לתיאור משחקים בין בעלי חיים או צמחים, אשר האסטרטגיות שלהם, הנקבעות באופן גנטי, קובעות את כשירותו של הפרט, כלומר, את מספר ואיכות הצאצאים שיעמיד בימי חייו. על־פי נקודת השקפה אחת, שריצ'רד דוקינס הוא מדובריה הבולטים, הגנים הם השחקנים האמיתיים במשחק, בעוד היצורים החיים אינם אלא כלי להפצת הגנים. בחברה האנושית, מקבילים לגנים ה"ממים" (memes), שהם רעיונות, אופנות, צורות חשיבה וכיוצא בזה, המתחרים אלו באלו והמופצים בדרך של חיקוי.משחק סימטרי ומשחק א-סימטרי משחק סימטרי הוא משחק אשר בו הרווח לאסטרטגיה מסוימת תלוי באסטרטגיות האחרות שהושמו ולא על ידי מי שיחק אותם. אם ניתן לשנות את זהויות השחקנים מבלי לשנות את הרווח של האסטרטגיות, אזי המשחק סימטרי. מרבית משחקי 2X2 הנחקרים הם סימטריים. משחקים רגילים של 'פחדן', 'דילמת האסיר', ו'צייד האייל' הם משחקים סימטריים. חוקרים מסוימים יחשיבו משחקים אלו כמשחקים א-סימטריים. אולם מרבית הרווחים למשחקים כגון אלו הם סימטריים.רוב המשחקים הא-סימטריים שנחקרו הם משחקים שבהם אין אסטרטגיה זהה לכל השחקנים. לדוגמה, ל'משחק האולטימטום' והדומה לו 'משחק הדיקטטור' ישנן אסטרטגיות שונות לכל שחקן. אולם, אפשרי שלמשחק יהיו אסטרטגיות זהות לשני השחקנים ועם זאת א-סימטרי. לדוגמה, המשחק המתואר, הוא א-סימטרי אף על פי שלשחקנים סדרות אסטרטגיה זהות.תורת המשחקים בישראלבישראל מתקיים מחקר ענף בתורת המשחקים, בעיקר במסגרת המחלקות לכלכלה ולמתמטיקה באוניברסיטאות השונות. החוקרים הבולטים בתורת המשחקים בישראל הם ישראל אומן ומנחם יערי מן האוניברסיטה העברית ואריאל רובינשטיין מאוניברסיטת תל אביב. כל אחד מהם זכה בפרס ישראל על תרומתו לתחום זה, וישראל אומן אף זכה בפרס נובל לכלכלה לשנת 2005.רשימת משחקיםיישומים של תורת המשחקים לצד החלק התאורטי, יש הטוענים כי ניתן גם ליישם מסקנות מתורת המשחקים בתחומים כמו כלכלה, פסיכולוגיה, משפטים, ספורט יחסים בינלאומיים ועוד.מכרזים - מכרז מחיר שני אחת משיטות המכרזים - מכירות פומביות - היא מכרז מחיר שני. בשיטת מכרז זו, כל משתתף מגיש הצעה, שהיא המחיר שאותו הוא מוכן לשלם עבור הפריט המוצע למכירה. ההצעה הגבוהה זוכה והשחקן שהציע הצעה זו משלם את המחיר השני בגובהו שהוצע.לדוגמה: אם חיים הציע 2 ₪ משה הציע 5 ₪ ודוד הציע 20 ₪, דוד יזכה במכרז ויצטרך לשלם רק 5 ש"ח אף על פי שהוא הציע הרבה יותר.אם שני שחקנים הציעו אותו מחיר מקסימלי, מתבצעת הגרלה ביניהם ואחד מהם זוכה בפריט ומשלם את המחיר שהוא הציע, כי זהו גם המחיר השני בגובהו.בשיטת מכרז זו קיים שיווי משקל באסטרטגיות שולטות חלש, כשכל שחקן מציע את הערך האמיתי, עבורו, של הפריט המוצע למכירה:אכן, סטיה למעלה מהצעה זו אינה כדאית לשחקן כי אם ההצעה השנייה בגובהה קטנה יותר מהערך האמיתי שהפריט שווה לו, הצעה שבה הוא מציע את הערך האמיתי שלו תשיג לו את הפריט באותו מחיר עם הצעה נמוכה יותר, ואם ההצעה השנייה בגובהה גדולה יותר מהערך האמיתי שהפריט שווה לו, אז הוא אמנם יזכה בפריט אבל יצטרך לשלם יותר מערך הפריט עבורו.ניתן גם להראות שהצעה נמוכה יותר מהערך האמיתי של הפריט בעיני השחקן נשלטת חלש על ידי הצעה של הערך האמיתי של הפריט.אתר הקניות איביי מפרסם את מכרזיו לפי שיטה זו. בניגוד למכירה אנגלית (שיטת המכרז הנפוצה שבה כל קונה מציע מחיר גבוה יותר עד שנשאר קונה יחיד) שיטה זו מאפשרת לכל משתמש להזין את המחיר המקסימלי שלו רק פעם אחת ולחכות לסיום המכרז, מבלי להתחבר ולהציע מחיר חדש בכל פעם שמישהו מציע הצעה נגדית. לפי שיטה זו, המוכר מקבל ביטחון שהצעות המחיר לפריט שהוא מוכר יהיו הוגנות. לקונה משתלם לקנות לפי שיטת מכרז זו כי היא פשוטה, במקרה הכי גרוע הוא ישלם בדיוק את הערך שהוא מוכן לשלם עבר הפריט ובמקרה הטוב יותר הוא ישלם אף פחות.הרשת החברתית פייסבוק מוכרת שטחי פרסום באתר שלה בשיטת מכרז מחיר שני, שבה המפרסמים שבוחרים לפרסם לפי קריטריונים דומים (כגון, פרסומות לאותה שכבת גיל, אותו מגדר ואותו מיקום גאוגרפי) מתחרים זה מול זה במכרז מחיר שני. שיטה זו עוזרת ל-Facebook להעריך את השווי האמיתי של שטחי הפרסום שלה ורמת הביקוש לפרסומות באתר.מיזוגים ורכישות בשנת 1988 התקיים מכרז להשתלטות על חברת הקמעונאות, Federated, חברת האב של הרשת בלומינגדיילס. במכרז השתתפו שתי חברות - Macy’s ו-Campeau. שתי החברות שהיו מעוניינות במיזוג חברת Federated לתוך החברה שלהן היו צריכות לקנות 50% או יותר ממניות חברת Federated אשר היו מוחזקות בידי פרטים שונים.הפירוט להלן הוא פישוט של תהליך המיזוג הארוך שהתרחש, שבסופו ניצחה Campeau, אולם זמן מה לאחר הרכישה החברה פשטה את הרגל וכיום Macy’s Inc היא ההמשך של חברת Federated.מחיר מניית Federated בשוק היה 60$, וזה היה גם מחירה הצפוי של מניית החברה לאחר רכישתה בידי אחת החברות המתחרות.Macy’s הציעה הצעת רכישה של 70$ למנייה, בתנאי שיקבלו יותר מ-50% מהמניות.Campeau לעומת זאת, הציעה 74$ למנייה, ללא תנאי מקדים. אם יותר מ-50% מהמניות היו מוצעות למכירה, Campeau הייתה משלמת, לכל מניה, כש%X הוא אחוז המניות הנמכרות. כלומר, אם 100% מהמניות היו מוצעות למכירה, Campeau הייתה משלמת רק 67$ למניה.חברת Campeau עשתה שימוש באסטרטגיות שולטות כדי להבטיח את השתלטות על Federated תוך כדי תשלום נמוך יותר.הסבר האסטרטגיה השולטת:לכל המוכרים היה עדיף למכור את המניות שלהם לCampeau משום שהם הציעו מחיר גבוה יותר למניה. אם 50% מהמניות כבר הובטחו לCampeau להצעה של Macy’s לא הייתה משמעות, משום שהצעה של מעל 50% מהמניות למכירה תמורת 70$ לא הייתה אפשרית, במצב זה מוכרי המניות היו מעדיפים למכור את מניותיהם לCampeau ברווח נמוך יותר, על פני הישארות עם מניות בשווי של 60$.ניתן לקרוא פירוט של תהליך המיזוג בלינק הבא: הדוגמה הנ"ל לקוחה מהרצאה בנושא תורת המשחק באוניברסיטת ואנדרבילט: דוגמה דומה נלמדת בקורס מיקרו כלכלה 3, של פרופ' חיים פרשטמן באוניברסיטת תל אביב.שידוך יציב משחק זה עזר לפתור בעיה שהתעוררה בארצות הברית במהלך השמת סטודנטים מתמחים לרפואה, במחלקות שונות בבתי חולים.לכל מתמחה יש העדפות על בתי החולים שהוא היה רוצה להתקבל אליהם להתמחות. באופן דומה, לכל בית חולים ישנם מתמחים שהוא מעדיף יותר ומתמחים שהוא מעדיף פחות. התעוררה השאלה, איך מצליחים להתאים בין המתמחים לבתי החולים בצורה כזו שגם בתי החולים וגם המתמחים יהיו מרוצים.לדוגמה, אם אבי הותאם לבית החולים תל השומר, אף על פי שהוא מעדיף את בית החולים איכילוב על פני בית החולים תל השומר, ומשה הותאם לבית חולים איכילוב, אף על פי שהוא מעדיף את בית החולים תל השומר על בית החולים איכילוב, ובית החולים איכילוב מעדיף את אבי על משה, ואילו בית החולים תל השומר מעדיף את משה על אבי, הרי שההתאמה שתיארנו אינה אופטימלית.על ידי אלגוריתם פשוט יחסית ניתן ליצור התאמה שבה אין זוגות של בית חולים ומתמחה שאינם מרוצים.הרעיון הבסיסי באלגוריתם הוא שבתחילה כל מתמחה מגיע לבית החולים שהוא מדרג במקום הראשון. בתי החולים בתורם משאירים את המתמחים שהם הכי מעדיפים, בהתאם למכסת משרות המתמחים שיש להם.בשלב הבא המתמחים שבתי החולים שחררו הולכים לבתי החולים הבאים בתור בהעדפותיהם ובתי החולים ממיינים את המתמחים שאצלם, הן אלה שנשארו אצלם מהשלב הראשון והן אלה שהגיעו אליהם בשלב השני, ומביניהם הם משאירים רק את המתמחים שהם הכי מעדיפים, בהתאם למכסת משרות המתמחים שיש להם. בדרך זו התהליך נמשך עד שכל מתמחה הותאם לבית חולים או נדחה מכל בתי החולים.שימוש נוסף של משחק זה הוא בשידוך של תורמי כליות לנזקקים לתרומות.מידע נוסף ניתן למצוא במאמר שפורסם באוניברסיטת הרווארד: כמו כן ניתן לקרוא על נושא זה גם בספר תורת המשחקים של שמואל זמיר, מיכאל משלר ואילון סולן.משחק המפקח – אסטרטגיות מעורבות במהלך המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות בשנות ה-60, המעצמות ביצעו ניסויים גרעיניים רבים. אצל שתי המעצמות גברו חששות מהמשך ההתחמשות, וכן, פעילים ברחבי העולם מחו נגד המשך ההתחמשות והזיהום הגרעיני של כדור הארץ. בשל כך, התקיים משא ומתן בין הצדדים על הפסקה ופיקוח אחר ניסויים גרעיניים.הסובייטים היו מעוניינים לבצע ניסויים גרעיניים בסוד, ואילו האמריקאים היו מעוניינים לשלוח פקחים שיפקחו אחר הסובייטים ויגלו אם אכן הסובייטים עומדים בהסכם הפסקת הניסויים.מהות המשא ומתן בין האמריקאים לסובייטים היה על מספר המועדים השונים שבהם כל צד הורשה לשלוח פקחים לבדיקת היתכנות ניסויים גרעיניים. האמריקאים נעזרו במומחים לתורת המשחקים כדי לדעת מה האסטרטגיה הכי כדאית עבורם.לצורך ההסבר נפשט את התהליך שהתרחש בין האמריקאים לסובייטים, ונראה איזה ניתוח האמריקאים עשו כשהיה להם מועד יחיד לשלוח אליו פקחים ולסובייטים היו שני מועדים שהם יכלו לבצע את הניסוי הגרעיני. חישוב דומה, אם כי מסובך יותר, ניתן לבצע גם כשמספר המועדים לניסוי רב יותר ומספר מועדי הפיקוח גם כן רב יותר.התועלת של הסובייטים מביצוע ניסוי גרעיני שלא התגלה: 1, וביצוע ניסוי שהתגלה: 0התועלת של האמריקאים מגילוי ניסוי גרעיני: 1, ואי-גילוי של ניסוי שהתבצע: 0אם הסובייטים לא ביצעו ניסוי כלל, התועלת שלהם היא והתועלת של האמריקאים היאבפיתוח של משחק זה מתגלה שכדי שארצות הברית תבטיח לעצמה את התועלת המקסימלית האפשרית, ארצות הברית צריכה להשתמש באסטרטגיה מעורבת שבה היא מגרילה את המועד שבו פקחיה מגיעים לבדיקה. לפי אסטרטגיה זו, מועד הבדיקה הראשון יוגרל בהסתברות . לא רק זאת, אלא גם שלאמריקאים כדאי לגלות סיכויים אלה לסובייטים, כדי שהם יבצעו את המהלך המשתלם ביותר בשבילם שהוא הגרלה בסיכוי של לבצע את הניסוי הגרעיני במועד הראשון. מצב זה, שבו האמריקאים יכולים לגלות את האסטרטגיה המוערבת שלהם, ולהתחייב אליה, מביא לשיווי משקל עם התועלות הגבוהות ביותר לשני הצדדים.חומר נוסף לגבי ההיסטוריה בנושא ניתן לקרוא ניתן למצוא את המקור לדוגמה הנ"ל במאמר זה: ניתן לקרוא על פיתוחים נוספים למשחק המתואר, ומשחקי פיקוח אחרים במאמר זה:ביקורתחוקרים מובילים בתחום תורת המשחקים טוענים כי שימוש בה ככלי לקבלת החלטות במציאות אינו מועיל ולעיתים אף מזיק. לדבריהם, הניסיון לפתור משוואה עם אינסוף משתנים שעוסקים בבני אדם עם התנהגות לא רציונלית הוא לא יותר משרלטנות.ראו גם תורת המשחקים - מונחים למידת חיזוק מרובת סוכניםלקריאה נוספת. 9789650614737 ISBN. אביעד חפץ, חשיבה אסטרטגית: תורת המשחקים ושימושיה בכלכלה וניהול, האוניברסיטה הפתוחה, 2008 אברהם דיסקין, החיים כמשחק - הסיפור הלא־מתמטי של תורת המשחקים, גיבוריה ומשמעותה, כנרת זמורה דביר, 2021קישורים חיצוניים אריאל רובינשטיין, דילמה לוקה בחסר, הארץ יגאל מילכטייך, משחקים, גליליאו 8, פברואר 1995. ישראל אומן, תורת המשחקים קורס מצולם של האוניברסיטה העברית פרופ' ישראל אומן על יישום תורת המשחקים בזירה הסביבתית, כתב עת 'אקולוגיה וסביבה' תורת המשחקים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח Gabe Zichermann: How games make kids smarter – הרצאה מאתר TED אודות ההשפעה של משחוק על למידה ואינטליגנציה - העתיד המהנה.הערות שולייםנושאים בכלכלהויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעברחקר ביצועיםמתמטיקה בדידה

1005

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%A1%20%D7%A7%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%96%D7%95%D7%A1

נומרוס קלאוזוס

נומרוס קלאוזוס (לטינית: Numerus Clausus, "מספר סגור") הוא שם כולל לשיטות להגבלת מספר הסטודנטים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות בשל חוסר במקומות לימוד או בשל סיבות פוליטיות וחברתיות שונות. בשימוש מודרני כמעט בכל מדינות העולם נהוגה צורה מסוימת של נומרוס קלאוזוס, שכן מספר המתמודדים על מקומות הלימוד באוניברסיטאות גדול כמעט תמיד ממספר מקומות הלימוד. השיטה לסינון המתמודדים ורף הקבלה תלויים בהיצע מקומות הלימוד לעומת הביקוש להם, וכן באופי ההשכלה הגבוהה במקום מסוים. בארצות הברית, למשל, מקובלים לימודים כלליים מאוד בשנת הלימודים הראשונה במכללות. סטודנטים לביולוגיה, לכימיה, לפיזיקה ולגאולוגיה, למשל, לומדים כמעט את אותם הנושאים בשנת הלימודים הראשונה, ורק לאחר מכן הם מתחילים ללמוד נושאים מהתחום שבחרו. מטעם זה קשה לקיים בארצות הברית נומרוס קלאוזוס לפי תחום הלימוד (לדוגמה, קביעת רף קבלה גבוה יותר לסטודנטים לפיזיקה מאשר לסטודנטים לכימיה), וסינון הסטודנטים מינימלי. ברוב המדינות קיימות שתי שיטות עיקריות לסינון מועמדים לקבלה לאוניברסיטה: באמצעות ממוצע ציוני תעודת הבגרות ובאמצעות בחינות כניסה והתאמה, כגון בחינה פסיכומטרית. במקומות רבים ובהם ישראל משלבים את שתי השיטות. מקצועות לימוד מסוימים מבוקשים במיוחד, ולכן נקבע להם רף כניסה גבוה. רשימת המקצועות הללו משתנה באופן תדיר לפי מגמות בשוק העבודה. כך, למשל, הועלה בצורה ניכרת סף הקבלה ללימודי מדעי המחשב בתחילת שנות ה-90, עם פריחתו של שוק ההיי-טק. רף הקבלה נקבע במידה מסוימת גם לפי הקושי היחסי של המקצוע, אך לעיתים ננקטת גישה של קבלת סטודנטים רבים לשנת הלימודים הראשונה וסינונם לאחר מכן, כלומר - רק הסטודנטים המצטיינים ביותר יכולים להמשיך בלימודים. לימודי הרפואה, שסף הקבלה אליהם גבוה באופן מסורתי, מהווים דוגמה לגישה הראשונה. לימודי הפיזיקה, למשל, מהווים דוגמה לגישה השנייה, שכן סף הקבלה נמוך בדרך כלל; בשנת הלימודים הראשונה פורשים סטודנטים רבים אשר אינם מסוגלים להתמודד עם רמת הלימודים. נומרוס קלאוזוס כשיטת אפליה לפני מלחמת העולם השנייה התייחס המושג נומרוס קלאוזוס לתופעת סינון הסטודנטים לפי דתם או שייכותם האתנית, בצורה של איסור מוחלט על קבלתם של סטודנטים בני דת או קבוצה אתנית מסוימת, או הקפדה על כך שמשקלם היחסי של סטודנטים ממיעוט מסוים לא יעלה על חלקם של בני מיעוט זה באוכלוסייה. מגבלה זו הופעלה באחדות ממדינות מזרח אירופה בעיקר ביחס לסטודנטים ממוצא יהודי. אפליית יהודים באימפריה הרוסית נקבעה מגבלה זו בשנת 1887, ונקבע ששיעור היהודים בבתי הספר התיכוניים ובאוניברסיטאות לא יעלה על 10% בערי תחום המושב, 5% אחוז ביתר היישובים, ו-3% בלבד במוסקבה ובסנקט פטרבורג. בשנת 1917, לאחר המהפכה, בוטלה מגבלה זו. היא הוחזרה לשימוש לאחר מלחמת העולם השנייה, עם עליית גל אנטישמיות בברית המועצות. המגבלה הייתה לא-רשמית, ונאכפה על ידי הק.ג.ב. בשיטות שונות, וביתר שאת בערים הגדולות ומוסדות הלימוד המבוקשים יותר. בהונגריה נחקקה מגבלה זו ב-21 בספטמבר 1920, כחלק מגל האנטישמיות שעלה עם משטרו של מיקלוש הורטי, ובמסגרתה נקבע ששיעור הסטודנטים היהודים לא יעלה על 6% מכלל הסטודנטים (זה היה שיעור היהודים באוכלוסייה), לעומת שיעור של 30% לפני מלחמת העולם הראשונה. אף על פי שבחוק לא הוזכרה המילה "יהודי", חוק זה נחשב לחוק האנטישמי (רק ליהודים היה ייצוג יתר במוסדות הלימודיים) הראשון שחוקק באירופה במאה ה-20. חרף הגבלה זו למדו בהונגריה אחדים מגדולי אנשי המדע של המאה העשרים ממוצא יהודי, ובהם ג'ון פון נוימן ופאול ארדש. פולין ניסתה להנהיג נומרוס קלאוזוס בשנת 1923 אך נתקלה בהתנגדות של חבר הלאומים, ולכן הונהגה מגבלה זו באופן לא רשמי. מספר הסטודנטים היהודים הוגבל ל-10%, כשיעור היהודים באוכלוסייה. בשנת 1937, עם גבור האנטישמיות, הוטל איסור מוחלט על קבלת יהודים לאוניברסיטאות. ברומניה הונהג נומרוס קלאוזוס בשנת 1926. בארצות הברית (בפרט בניו אינגלנד) ננקטו בשנות ה-20 של המאה ה-20 צעדים שמטרתם צמצום מספר היהודים באוניברסיטאות. אייזיאה באומן הנהיג מדיניות מגבילה ליהודים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. אוניברסיטת ייל הגבילה את כמות היהודים בלימודי רפואה. אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת פרינסטון הציבו אף הם מכסות לכמות הסטודנטים היהודים. יהודים שחפצו בהשכלה התמודדו עם הנומרוס קלאוזוס בדרכים שונות: תשלום שוחד, המרת דת או יציאה ללימודים במדינות שבהן לא הייתה הגבלה זו. בהונגריה, למשל, עזבו 5,000 צעירים יהודים את המדינה בעקבות הנהגת נומרוס קלאוזוס. בשנת 1924 עסקה ישיבה של ועידת המיעוטים של חבר הלאומים בדיון בנושא הנומרוס קלאוזוס ונציג של ועד המשלחות היהודיות ניסה לעורר מודעות לבעיה. הלחץ שהפעיל הנומרוס קלאוזוס על הצעירים היהודים, ששאפו לרכוש השכלה, היה גורם חשוב מאוד ביוזמות להקמת מוסדות להשכלה גבוהה עבור יהודים בארץ ישראל כמו הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים. נומרוס ולאכוס ברומניה הוצאה שיטה נוספת, שמטרתה קידום האינטרסים של הרוב - "נומרוס ולאכוס" (numerus valachus) או "נומרוס פרופורציונליס" (numerus proportionalis). בהתאם לנומרוס ולאכוס, כל מפעל וכל מוסד היו אמורים לכלול בין המועסקים שלו מועסקים בני הרוב הרומני (ולאכים) ביחס מתאים ליחס הרומנים באוכלוסיית רומניה, יחס שנקבע לפי שנת 1930, בה היו ברומניה 71.9% רומנים. את הרעיון הזה קידמה בעיקר המפלגה החזית הלאומית (Frontul Românesc) בהנהגתו של אלכסנדרו ואידה-וויבוד. שיטת נומרוס קלאוזוס כוונה נגד חברות משפחתיות, שהיו מקובלות אצל יזמים יהודים. אפליה כלפי קבוצות אחרות בפולין שקמה לתחייה בתום מלחמת העולם הראשונה הופעל נומרוס קלאוזוס נגד המיעוט האוקראיני בשטחים המאוכלסים על ידי קבוצה אתנית זו. לא הותר לקבל באוניברסיטת לבוב, למשל, יותר מ-15% אוקראינים, בעוד שהמכסה לפולנים הייתה צריכה להיות לא מתחת ל-50%. מגבלות מסוג זה הוטלו גם על השחורים בארצות הברית עד לשנות ה-60 וכחלק ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. בתחילת המאה ה-21 נחקרו מספר אוניברסיטאות במערב ארצות הברית על כך שהנהיגו לכאורה נומרוס קלאוזוס בלתי-רשמי נגד סטודנטים ממדינות מזרח אסיה. במספר רב של אוניברסיטאות בארצות הברית זוכים שחורים ובני מיעוטים אחרים להעדפה בקבלה על חשבונם של סטודנטים לבנים. ראו גם נומרוס נולוס העדפה מתקנת הערות שוליים היסטוריה של החינוך נגישות חינוך והשכלה אפליה בחינוך חקיקה אנטישמית עם ישראל בעת החדשה מילים וביטויים בלטינית רוסיה וברית המועצות: אנטישמיות רומניה: אנטישמיות ארצות הברית: אנטישמיות

נומרוס קלאוזוס (לטינית: Numerus Clausus, "מספר סגור") הוא שם כולל לשיטות להגבלת מספר הסטודנטים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות בשל חוסר במקומות לימוד או בשל סיבות פוליטיות וחברתיות שונות.בשימוש מודרני כמעט בכל מדינות העולם נהוגה צורה מסוימת של נומרוס קלאוזוס, שכן מספר המתמודדים על מקומות הלימוד באוניברסיטאות גדול כמעט תמיד ממספר מקומות הלימוד. השיטה לסינון המתמודדים ורף הקבלה תלויים בהיצע מקומות הלימוד לעומת הביקוש להם, וכן באופי ההשכלה הגבוהה במקום מסוים.בארצות הברית, למשל, מקובלים לימודים כלליים מאוד בשנת הלימודים הראשונה במכללות. סטודנטים לביולוגיה, לכימיה, לפיזיקה ולגאולוגיה, למשל, לומדים כמעט את אותם הנושאים בשנת הלימודים הראשונה, ורק לאחר מכן הם מתחילים ללמוד נושאים מהתחום שבחרו. מטעם זה קשה לקיים בארצות הברית נומרוס קלאוזוס לפי תחום הלימוד (לדוגמה, קביעת רף קבלה גבוה יותר לסטודנטים לפיזיקה מאשר לסטודנטים לכימיה), וסינון הסטודנטים מינימלי.ברוב המדינות קיימות שתי שיטות עיקריות לסינון מועמדים לקבלה לאוניברסיטה: באמצעות ממוצע ציוני תעודת הבגרות ובאמצעות בחינות כניסה והתאמה, כגון בחינה פסיכומטרית. במקומות רבים ובהם ישראל משלבים את שתי השיטות.מקצועות לימוד מסוימים מבוקשים במיוחד, ולכן נקבע להם רף כניסה גבוה. רשימת המקצועות הללו משתנה באופן תדיר לפי מגמות בשוק העבודה. כך, למשל, הועלה בצורה ניכרת סף הקבלה ללימודי מדעי המחשב בתחילת שנות ה-90, עם פריחתו של שוק ההיי-טק. רף הקבלה נקבע במידה מסוימת גם לפי הקושי היחסי של המקצוע, אך לעיתים ננקטת גישה של קבלת סטודנטים רבים לשנת הלימודים הראשונה וסינונם לאחר מכן, כלומר - רק הסטודנטים המצטיינים ביותר יכולים להמשיך בלימודים. לימודי הרפואה, שסף הקבלה אליהם גבוה באופן מסורתי, מהווים דוגמה לגישה הראשונה. לימודי הפיזיקה, למשל, מהווים דוגמה לגישה השנייה, שכן סף הקבלה נמוך בדרך כלל; בשנת הלימודים הראשונה פורשים סטודנטים רבים אשר אינם מסוגלים להתמודד עם רמת הלימודים.נומרוס קלאוזוס כשיטת אפליה לפני מלחמת העולם השנייה התייחס המושג נומרוס קלאוזוס לתופעת סינון הסטודנטים לפי דתם או שייכותם האתנית, בצורה של איסור מוחלט על קבלתם של סטודנטים בני דת או קבוצה אתנית מסוימת, או הקפדה על כך שמשקלם היחסי של סטודנטים ממיעוט מסוים לא יעלה על חלקם של בני מיעוט זה באוכלוסייה. מגבלה זו הופעלה באחדות ממדינות מזרח אירופה בעיקר ביחס לסטודנטים ממוצא יהודי.אפליית יהודים באימפריה הרוסית נקבעה מגבלה זו בשנת 1887, ונקבע ששיעור היהודים בבתי הספר התיכוניים ובאוניברסיטאות לא יעלה על 10% בערי תחום המושב, 5% אחוז ביתר היישובים, ו-3% בלבד במוסקבה ובסנקט פטרבורג. בשנת 1917, לאחר המהפכה, בוטלה מגבלה זו. היא הוחזרה לשימוש לאחר מלחמת העולם השנייה, עם עליית גל אנטישמיות בברית המועצות. המגבלה הייתה לא-רשמית, ונאכפה על ידי הק.ג.ב. בשיטות שונות, וביתר שאת בערים הגדולות ומוסדות הלימוד המבוקשים יותר. בהונגריה נחקקה מגבלה זו ב-21 בספטמבר 1920, כחלק מגל האנטישמיות שעלה עם משטרו של מיקלוש הורטי, ובמסגרתה נקבע ששיעור הסטודנטים היהודים לא יעלה על 6% מכלל הסטודנטים (זה היה שיעור היהודים באוכלוסייה), לעומת שיעור של 30% לפני מלחמת העולם הראשונה. אף על פי שבחוק לא הוזכרה המילה "יהודי", חוק זה נחשב לחוק האנטישמי (רק ליהודים היה ייצוג יתר במוסדות הלימודיים) הראשון שחוקק באירופה במאה ה-20. חרף הגבלה זו למדו בהונגריה אחדים מגדולי אנשי המדע של המאה העשרים ממוצא יהודי, ובהם ג'ון פון נוימן ופאול ארדש. פולין ניסתה להנהיג נומרוס קלאוזוס בשנת 1923 אך נתקלה בהתנגדות של חבר הלאומים, ולכן הונהגה מגבלה זו באופן לא רשמי. מספר הסטודנטים היהודים הוגבל ל-10%, כשיעור היהודים באוכלוסייה. בשנת 1937, עם גבור האנטישמיות, הוטל איסור מוחלט על קבלת יהודים לאוניברסיטאות. ברומניה הונהג נומרוס קלאוזוס בשנת 1926. בארצות הברית (בפרט בניו אינגלנד) ננקטו בשנות ה-20 של המאה ה-20 צעדים שמטרתם צמצום מספר היהודים באוניברסיטאות. אייזיאה באומן הנהיג מדיניות מגבילה ליהודים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. אוניברסיטת ייל הגבילה את כמות היהודים בלימודי רפואה. אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת פרינסטון הציבו אף הם מכסות לכמות הסטודנטים היהודים.יהודים שחפצו בהשכלה התמודדו עם הנומרוס קלאוזוס בדרכים שונות: תשלום שוחד, המרת דת או יציאה ללימודים במדינות שבהן לא הייתה הגבלה זו. בהונגריה, למשל, עזבו 5,000 צעירים יהודים את המדינה בעקבות הנהגת נומרוס קלאוזוס. בשנת 1924 עסקה ישיבה של ועידת המיעוטים של חבר הלאומים בדיון בנושא הנומרוס קלאוזוס ונציג של ועד המשלחות היהודיות ניסה לעורר מודעות לבעיה.הלחץ שהפעיל הנומרוס קלאוזוס על הצעירים היהודים, ששאפו לרכוש השכלה, היה גורם חשוב מאוד ביוזמות להקמת מוסדות להשכלה גבוהה עבור יהודים בארץ ישראל כמו הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים.נומרוס ולאכוס ברומניה הוצאה שיטה נוספת, שמטרתה קידום האינטרסים של הרוב - "נומרוס ולאכוס" (numerus valachus) או "נומרוס פרופורציונליס" (numerus proportionalis). בהתאם לנומרוס ולאכוס, כל מפעל וכל מוסד היו אמורים לכלול בין המועסקים שלו מועסקים בני הרוב הרומני (ולאכים) ביחס מתאים ליחס הרומנים באוכלוסיית רומניה, יחס שנקבע לפי שנת 1930, בה היו ברומניה 71.9% רומנים. את הרעיון הזה קידמה בעיקר המפלגה החזית הלאומית (Frontul Românesc) בהנהגתו של אלכסנדרו ואידה-וויבוד. שיטת נומרוס קלאוזוס כוונה נגד חברות משפחתיות, שהיו מקובלות אצל יזמים יהודים.אפליה כלפי קבוצות אחרות בפולין שקמה לתחייה בתום מלחמת העולם הראשונה הופעל נומרוס קלאוזוס נגד המיעוט האוקראיני בשטחים המאוכלסים על ידי קבוצה אתנית זו. לא הותר לקבל באוניברסיטת לבוב, למשל, יותר מ-15% אוקראינים, בעוד שהמכסה לפולנים הייתה צריכה להיות לא מתחת ל-50%. מגבלות מסוג זה הוטלו גם על השחורים בארצות הברית עד לשנות ה-60 וכחלק ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. בתחילת המאה ה-21 נחקרו מספר אוניברסיטאות במערב ארצות הברית על כך שהנהיגו לכאורה נומרוס קלאוזוס בלתי-רשמי נגד סטודנטים ממדינות מזרח אסיה. במספר רב של אוניברסיטאות בארצות הברית זוכים שחורים ובני מיעוטים אחרים להעדפה בקבלה על חשבונם של סטודנטים לבנים.ראו גם נומרוס נולוס העדפה מתקנתהערות שולייםהיסטוריה של החינוךנגישות חינוך והשכלהאפליה בחינוךחקיקה אנטישמיתעם ישראל בעת החדשהמילים וביטויים בלטיניתרוסיה וברית המועצות: אנטישמיותרומניה: אנטישמיותארצות הברית: אנטישמיות

1012

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA%20%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA

ציונות מדינית

הציונות המדינית הייתה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות. מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית. שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי. יעדים המצדדים בציונות המדינית דרשו השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות בטרם התיישבות מאורגנת של יהודים בארץ ישראל. הזרם התבסס על מספר הנחות: האנטישמיות היא האויב המשותף המלכד את האומה היהודית. מצוקת היהודים היא בעיה מדינית שיש לטפל בה בגלוי בזירה הבינלאומית. לעמים עצמם יש אינטרס לפתור את בעיית היהודים (היהודים גורמים אנטישמיות ומהווים מתחרים כלכלים). מרכז טריטוריאלי יתאפשר רק בהסכמת המעצמות. הנמקה במכתב לדניאל פסמניק הסביר הרצל את תמיכתו בציונות מעשית: "אלה האנשים הטוענים נגד מה שמכנים בשם "ציונות דיפלומטית‭,"‬ מדברים פשוט שטויות. כל הרוצה לפתוח בפעולה בארץ זרה, יצטרך ללכת קודם כל בדרך הדיפלומטית — יהיה מי שיהיה. רק מי שיש לו צבא של מיליונים מאחוריו, יוכל לפעול בארץ זרה בלא משא ומתן דיפלומטי. אך בהביטנו מסביב לנו הרינו רואים, שגם אלה החולשים על צבאות של מיליונים, פעילים ללא הפסק בשדה הדיפלומטי. על כן מעל לכוח השגתי הוא, איך תובל לפעול קבוצה של תיאורטיקאנים נטולי אמצעים וחסרי נשק אס לא בדרך הדיפלומטית." ראו גם ציונות מעשית ציונות דתית ציונות רוחנית ציונות סינתטית לקריאה נוספת מחקרים יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו-1955 אמנון רובינשטיין, מהרצל עד רבין והלאה: מאה שנות ציונות, 1997. יואל רפל, אין זו אגדה: ציונות, הסיפור והמעשה, 1997 גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2001 מקורות אברהם לוינסון (עורך), ביבליוגרפיה ציונית, ירושלים: יוצא לאור על ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, תש"ג-1943 ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943 ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א-1980 קישורים חיצוניים קובי דנה, בנימין זאב הרצל: אם תרצו אין זו אגדה - עיונים בכתביו, באתר מגזין אימגו, נובמבר 2013 הערות שוליים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה ציונות מדינית בנימין זאב הרצל

הציונות המדינית הייתה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.יעדיםהמצדדים בציונות המדינית דרשו השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות בטרם התיישבות מאורגנת של יהודים בארץ ישראל. הזרם התבסס על מספר הנחות: האנטישמיות היא האויב המשותף המלכד את האומה היהודית. מצוקת היהודים היא בעיה מדינית שיש לטפל בה בגלוי בזירה הבינלאומית. לעמים עצמם יש אינטרס לפתור את בעיית היהודים (היהודים גורמים אנטישמיות ומהווים מתחרים כלכלים). מרכז טריטוריאלי יתאפשר רק בהסכמת המעצמות.הנמקהבמכתב לדניאל פסמניק הסביר הרצל את תמיכתו בציונות מעשית:"אלה האנשים הטוענים נגד מה שמכנים בשם "ציונות דיפלומטית‭,"‬ מדברים פשוט שטויות. כל הרוצה לפתוח בפעולה בארץ זרה, יצטרך ללכת קודם כל בדרך הדיפלומטית — יהיה מי שיהיה. רק מי שיש לו צבא של מיליונים מאחוריו, יוכל לפעול בארץ זרה בלא משא ומתן דיפלומטי. אך בהביטנו מסביב לנו הרינו רואים, שגם אלה החולשים על צבאות של מיליונים, פעילים ללא הפסק בשדה הדיפלומטי. על כן מעל לכוח השגתי הוא, איך תובל לפעול קבוצה של תיאורטיקאנים נטולי אמצעים וחסרי נשק אס לא בדרך הדיפלומטית."ראו גם ציונות מעשית ציונות דתית ציונות רוחנית ציונות סינתטיתלקריאה נוספתמחקרים יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו-1955 אמנון רובינשטיין, מהרצל עד רבין והלאה: מאה שנות ציונות, 1997. יואל רפל, אין זו אגדה: ציונות, הסיפור והמעשה, 1997 גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2001מקורות אברהם לוינסון (עורך), ביבליוגרפיה ציונית, ירושלים: יוצא לאור על ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, תש"ג-1943 ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943 ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א-1980קישורים חיצוניים קובי דנה, בנימין זאב הרצל: אם תרצו אין זו אגדה - עיונים בכתביו, באתר מגזין אימגו, נובמבר 2013הערות שולייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהציונות מדיניתבנימין זאב הרצל

1024

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%94

מונטסקייה

שארל לואי דה סקונדה, ברון לה ברד ומונטסקייה (בצרפתית: Charles-Louis de Secondat, baron de La Brède et de Montesquieu; 18 בינואר 1689 – 10 בפברואר 1755) הידוע בעיקר כמונטסקייה, היה פילוסוף צרפתי. נודע בעיקר בזכות תורת "הפרדת הרשויות" שלו. ביוגרפיה מונטסקייה נולד בשנת 1689 בבורדו. תחילה למד משפטים בפריז ובהמשך בבורדו. התקבל לפרלמנט של בורדו (בית המשפט לערעורים) בשנת 1714. את שמו ותוארו קיבל בירושה מדודו, הברון דה-מונטסקייה, בשנת 1716, שהוריש לו גם את משרתו בנשיאות הפרלמנט של בורדו. ב-1721 פרסם את ספרו "מכתבים פרסיים", רומן אפיסטולרי סאטירי המבוסס על מכתביהם של שני בני אצולה פרסים המבקרים בצרפת. ברומן השתמש מונטסקייה ברשמיהם הבדיוניים של המבקרים על מנת למתוח ביקורת על החברה והמשטר באירופה בזמנו. הספר הביא לו פרסום רב וגרם לקבלתו לאקדמיה הצרפתית למדעים. ב-1734 פרסם ספר שני, "המונרכיה העולמית", שבו חילק את העמים לצפוניים ודרומיים, וטען כי ההבדלים בתנאי האקלים הם הגורמים להבדלים העיקריים בין אלה הגרים בצפון לאלה הגרים בדרום. בשנת 1748 פרסם מונטסקייה את ספרו החשוב ביותר "רוח החוקים", בו תיאר והסביר את ההבדלים בין שלושה סוגי משטרים: רפובליקה: שכוללת הן את האריסטוקרטיה והן את הדמוקרטיה, והיא סוג ממשל שבו שולט העם, או מי שהעם בחר. מונרכיה: מלוכה, שבה השליט מקבל את תפקידו בירושה, ויש לו כבוד ומעמד מיוחדים, עם זאת המונרך מוגבל על ידי חוקים מסויימים אשר מחייבים אף אותו, וכן באמצעות הכבוד שמנחה את השליט. דיקטטורה: דספוטיזם או עריצות, בה השליט שולט לבדו ללא מגבלה של חוק, ומבסס את שלטונו על הפחד שהוא מטיל באזרחים. דעותיו לדעת מונטסקייה, הממשל הטוב ביותר הוא הרפובליקה, שהיא השולטת במידות הטובות ביותר של האדם. טענותיו הן שכל משטר צריך לשאוף ולהבטיח את חירות האדם, וכדי לעשות זאת יש להפריד בין שלוש הרשויות, תוך שמירה על איזונים ובלמים. שלוש הרשויות שהוא מתאר הן: הרשות המבצעת הרשות המחוקקת הרשות השופטת תורתו של מונטסקיה הביאה לו אוהדים רבים באירופה והיוותה ומהווה בסיס לחוקת ארצות הברית ולמשטרים דמוקרטיים רבים בימינו. עם זאת, האמין מונטסקייה באי ניידות של מעמדות חברתיים, וראה את פשוטי העם כלא שווים וחסרי זכות להתעלות למעמד של שליטים. כתביו בעברית על רוח החוקים, 'מאגנס', 1998, בתרגומו של עידו בסוק מכתבים פרסיים, תורגם לעברית פעמיים, תחילה בנוסח מקוצר בתרגומו של נ. רבן ('דורון', 1949) ולאחר מכן בנוסח המלא בתרגומה של אביבה ברק, מוסד ביאליק, 1991 מתוך על רוח החוקים (מצרפתית: אהרן אברהם קבק | תרגום מעיזבונו של הסופר), דחק, כרך טו', 2022 מסה על הטעם, 'דחק', סדרת 'דרש - לכתבי מופת בפואטיקה ואסתטיקה', בתרגומו של שירן בק, 2023 קישורים חיצוניים פילוסופים צרפתים פילוסופים של עידן הנאורות ליברליזם: הוגים תאורטיקנים במדע המדינה חוקרי הדמוקרטיה אנציקלופדיסטים צרפתים חברי האקדמיה הצרפתית צרפתים חברי הבונים החופשיים ילידי 1689 נפטרים ב-1755

שארל לואי דה סקונדה, ברון לה ברד ומונטסקייה (בצרפתית: Charles-Louis de Secondat, baron de La Brède et de Montesquieu; 18 בינואר 1689 – 10 בפברואר 1755) הידוע בעיקר כמונטסקייה, היה פילוסוף צרפתי. נודע בעיקר בזכות תורת "הפרדת הרשויות" שלו.ביוגרפיה מונטסקייה נולד בשנת 1689 בבורדו. תחילה למד משפטים בפריז ובהמשך בבורדו. התקבל לפרלמנט של בורדו (בית המשפט לערעורים) בשנת 1714. את שמו ותוארו קיבל בירושה מדודו, הברון דה-מונטסקייה, בשנת 1716, שהוריש לו גם את משרתו בנשיאות הפרלמנט של בורדו.ב-1721 פרסם את ספרו "מכתבים פרסיים", רומן אפיסטולרי סאטירי המבוסס על מכתביהם של שני בני אצולה פרסים המבקרים בצרפת. ברומן השתמש מונטסקייה ברשמיהם הבדיוניים של המבקרים על מנת למתוח ביקורת על החברה והמשטר באירופה בזמנו. הספר הביא לו פרסום רב וגרם לקבלתו לאקדמיה הצרפתית למדעים.ב-1734 פרסם ספר שני, "המונרכיה העולמית", שבו חילק את העמים לצפוניים ודרומיים, וטען כי ההבדלים בתנאי האקלים הם הגורמים להבדלים העיקריים בין אלה הגרים בצפון לאלה הגרים בדרום.בשנת 1748 פרסם מונטסקייה את ספרו החשוב ביותר "רוח החוקים", בו תיאר והסביר את ההבדלים בין שלושה סוגי משטרים:רפובליקה: שכוללת הן את האריסטוקרטיה והן את הדמוקרטיה, והיא סוג ממשל שבו שולט העם, או מי שהעם בחר.מונרכיה: מלוכה, שבה השליט מקבל את תפקידו בירושה, ויש לו כבוד ומעמד מיוחדים, עם זאת המונרך מוגבל על ידי חוקים מסויימים אשר מחייבים אף אותו, וכן באמצעות הכבוד שמנחה את השליט.דיקטטורה: דספוטיזם או עריצות, בה השליט שולט לבדו ללא מגבלה של חוק, ומבסס את שלטונו על הפחד שהוא מטיל באזרחים.דעותיו לדעת מונטסקייה, הממשל הטוב ביותר הוא הרפובליקה, שהיא השולטת במידות הטובות ביותר של האדם.טענותיו הן שכל משטר צריך לשאוף ולהבטיח את חירות האדם, וכדי לעשות זאת יש להפריד בין שלוש הרשויות, תוך שמירה על איזונים ובלמים. שלוש הרשויות שהוא מתאר הן:הרשות המבצעתהרשות המחוקקתהרשות השופטתתורתו של מונטסקיה הביאה לו אוהדים רבים באירופה והיוותה ומהווה בסיס לחוקת ארצות הברית ולמשטרים דמוקרטיים רבים בימינו.עם זאת, האמין מונטסקייה באי ניידות של מעמדות חברתיים, וראה את פשוטי העם כלא שווים וחסרי זכות להתעלות למעמד של שליטים.כתביו בעברית על רוח החוקים, 'מאגנס', 1998, בתרגומו של עידו בסוק מכתבים פרסיים, תורגם לעברית פעמיים, תחילה בנוסח מקוצר בתרגומו של נ. רבן ('דורון', 1949) ולאחר מכן בנוסח המלא בתרגומה של אביבה ברק, מוסד ביאליק, 1991 מתוך על רוח החוקים (מצרפתית: אהרן אברהם קבק | תרגום מעיזבונו של הסופר), דחק, כרך טו', 2022 מסה על הטעם, 'דחק', סדרת 'דרש - לכתבי מופת בפואטיקה ואסתטיקה', בתרגומו של שירן בק, 2023קישורים חיצוניים פילוסופים צרפתיםפילוסופים של עידן הנאורותליברליזם: הוגיםתאורטיקנים במדע המדינהחוקרי הדמוקרטיהאנציקלופדיסטים צרפתיםחברי האקדמיה הצרפתיתצרפתים חברי הבונים החופשייםילידי 1689נפטרים ב-1755

1038

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7%20%D7%9C%D7%95%D7%97

משחק לוח

משחק לוח הוא משחק קופסה המיועד לשחקן אחד או יותר, המתנהל בעיקר, או באופן בלעדי, על-גבי לוח שסומן מראש לצורך זה, בהתאם לכללים קבועים מראש. בדרך כלל נעשה שימוש בכלי משחק שונים, כגון חיילי משחק וקוביות משחק. בין שיטות המשחק השונות ניתן למנות הטלת קוביות, שליפת קלפים, מסחר בין שחקנים, קרבות בין צבאות, בנייה ופיתוח של אזורים וביצוע משימות בעלות דרגות קושי שונות לפי היררכיה מסוימת. דוגמאות אחדות למשחקי לוח הן שחמט, דמקה, פאזל, שש בש, מונופול וסולמות ונחשים. משחקי לוח ידועים עוד מתקופת מצרים העתיקה בו שיחקו בסנת עוד כ-3500 שנים לפנה"ס. בסוף המאה ה-19 פותח משחק רברסי שהיה מאוד פופולרי במשך תקופה ארוכה. למשחק זה נערכים תחרויות אליפות העולם. בשנת 1935 פותח משחק "מונופול" שזכה להצלחה מהירה. קיימות משחקים דוגמת שחמט שניצחון בם תלוי רק בניסיון וכישורים של השחקנים. במשחקים אחרים, דוגמת שש בש קיים אלמנט מסוים של מזל, אך גם בהם לרוב מנצח שחקן מנוסה. בין המשחקים השונים מקובל להבחין במשחקי "סגנון גרמני" (דוגמת "איירליינס יורופ") בהם השפעת המזל קטנה ו"סגנון צפון אמריקאי" (דוגמת "סיכון") בהם מזל צפוי להשפיע יותר על תוצאת המשחק. לרוב משחקי לוח פותחו עתה מקביליהם במחשב. משחקי לוח הם תת-קבוצה של משחקי הקופסה. ראו גם רשימת משחקי לוח משחק אסטרטגיה מופשט לקריאה נוספת מיכאל סבן, "משחקי לוח קדומים בארץ ישראל", קדמוניות, 144, 2012, עמ' 64-50 קישורים חיצוניים A Case for Board Games – סרטון הסבר של Extra Credits על האופן שבו משחקי קופסה יכולים ללמד על משחקי מחשב והדגש שלהם על הפן החברתי של המשחק משחקי לוח בישראל משחקים משחקי קופסה

משחק לוח הוא משחק קופסה המיועד לשחקן אחד או יותר, המתנהל בעיקר, או באופן בלעדי, על-גבי לוח שסומן מראש לצורך זה, בהתאם לכללים קבועים מראש. בדרך כלל נעשה שימוש בכלי משחק שונים, כגון חיילי משחק וקוביות משחק.בין שיטות המשחק השונות ניתן למנות הטלת קוביות, שליפת קלפים, מסחר בין שחקנים, קרבות בין צבאות, בנייה ופיתוח של אזורים וביצוע משימות בעלות דרגות קושי שונות לפי היררכיה מסוימת. דוגמאות אחדות למשחקי לוח הן שחמט, דמקה, פאזל, שש בש, מונופול וסולמות ונחשים. משחקי לוח ידועים עוד מתקופת מצרים העתיקה בו שיחקו בסנת עוד כ-3500 שנים לפנה"ס. בסוף המאה ה-19 פותח משחק רברסי שהיה מאוד פופולרי במשך תקופה ארוכה. למשחק זה נערכים תחרויות אליפות העולם. בשנת 1935 פותח משחק "מונופול" שזכה להצלחה מהירה.קיימות משחקים דוגמת שחמט שניצחון בם תלוי רק בניסיון וכישורים של השחקנים. במשחקים אחרים, דוגמת שש בש קיים אלמנט מסוים של מזל, אך גם בהם לרוב מנצח שחקן מנוסה. בין המשחקים השונים מקובל להבחין במשחקי "סגנון גרמני" (דוגמת "איירליינס יורופ") בהם השפעת המזל קטנה ו"סגנון צפון אמריקאי" (דוגמת "סיכון") בהם מזל צפוי להשפיע יותר על תוצאת המשחק. לרוב משחקי לוח פותחו עתה מקביליהם במחשב.משחקי לוח הם תת-קבוצה של משחקי הקופסה.ראו גם רשימת משחקי לוח משחק אסטרטגיה מופשטלקריאה נוספת מיכאל סבן, "משחקי לוח קדומים בארץ ישראל", קדמוניות, 144, 2012, עמ' 64-50קישורים חיצוניים A Case for Board Games – סרטון הסבר של Extra Credits על האופן שבו משחקי קופסה יכולים ללמד על משחקי מחשב והדגש שלהם על הפן החברתי של המשחק משחקי לוח בישראלמשחקיםמשחקי קופסה

1049

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%9D%20%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%9F

עמירם סיון

עמירם סיון (1938 - 25 בספטמבר 2003) היה מנכ"ל משרד האוצר (1976–1980) ועמד בראש בנק הפועלים (1986–2002). ביוגרפיה סיון נולד בתל אביב. בשנת 1965 סיים לימודי כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, ובמקביל עבד במשרד האוצר, במינהל הכנסות המדינה. לאחר סיום לימודיו עבד ככלכלן בלשכת היועץ הכלכלי לשר האוצר, וב-1969 מונה לסגן הממונה על התקציבים לענייני חברה ורווחה. בשנת 1974 מונה למנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, וב-1976 מונה למנכ"ל משרד האוצר, על ידי שר האוצר, יהושע רבינוביץ. ב-1980 פרש משירות המדינה ומונה ליו"ר חברת תיעוש (תיעוש אזורי פיתוח בע"מ, קונצרן שהוקם בשנת 1958 כשותפות של הממשלה וההסתדרות הכללית במטרה לפעול לתיעוש אזורי הפיתוח. בשנת 1967 עברה מלוא הבעלות לידי חברת העובדים), שהחזיקה מפעלי תעשייה באזורי פיתוח. בין השנים 1973-1978, ובשנית בין 1983-1989, היה חבר מועצת עיריית ירושלים. ב-1 ביוני 1986 מונה ליו"ר הנהלת בנק הפועלים, בעקבות התפטרותו של מנהל הבנק הקודם, גיורא גזית, על פי מסקנות ועדת בייסקי בפרשת ויסות מניות הבנקים. סיון שיקם את הבנק והביא אותו ממצב של משבר לרווחיות גבוהה. בתקופתו עברו ביצועי בנק הפועלים את אלה של בנק לאומי. בשנת 2000 הגיע הבנק לרווח של מיליארד ושש מאות מיליון שקלים, רווח שיא לחברות ישראליות עד לאותו מועד. הוא גם תוגמל בהתאם והשתכר כ-10 מיליון שקלים באותה שנה. ב-1997 עברה השליטה בבנק הפועלים לידי קבוצת אריסון-דנקנר. בעלי השליטה החדשים השאירו את סיון בתפקיד המנכ"ל, והוא עמד בראש הבנק עד פרישתו ב-1 באפריל 2002. למעשה, הודח סיון מתפקידו עקב מחלוקת שהייתה לו עם הבעלים של הבנק. החליף אותו בתפקיד אלי יונס. בתקופת עבודתו בבנק הפועלים הוביל את הבנק לראש דירוג הבנקים בישראל, ונחשב בשנות ה-90 של המאה ה-20 לבנקאי הבכיר בישראל. לאחר פרישתו ניסה סיון להקים קרן השקעות בישראל, אך לא הצליח בגיוס ההון הדרוש. לאחר מותו הוקם לזכרו "המרכז למפעלות חברתיים על שם עמירם סיון" הפועל באוניברסיטת תל אביב ואשר מטרתו להגדיל את נגישותן של קבוצות חברתיות שונות להשכלה גבוהה. זכרו הונצח גם ברחוב על שמו בשכונת רמת בית הכרם בירושלים. קישורים חיצוניים סיון עמירם (1938–2003) מנכ"לי המוסד לביטוח לאומי מנכ"לי משרד האוצר חברי מועצת העיר ירושלים מנהלי בנק הפועלים מנכ"לים יוצאי משרד האוצר בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול ישראלים שנולדו ב-1938 ישראלים שנפטרו ב-2003

עמירם סיון (1938 - 25 בספטמבר 2003) היה מנכ"ל משרד האוצר (1976–1980) ועמד בראש בנק הפועלים (1986–2002).ביוגרפיהסיון נולד בתל אביב. בשנת 1965 סיים לימודי כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, ובמקביל עבד במשרד האוצר, במינהל הכנסות המדינה. לאחר סיום לימודיו עבד ככלכלן בלשכת היועץ הכלכלי לשר האוצר, וב-1969 מונה לסגן הממונה על התקציבים לענייני חברה ורווחה. בשנת 1974 מונה למנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, וב-1976 מונה למנכ"ל משרד האוצר, על ידי שר האוצר, יהושע רבינוביץ. ב-1980 פרש משירות המדינה ומונה ליו"ר חברת תיעוש (תיעוש אזורי פיתוח בע"מ, קונצרן שהוקם בשנת 1958 כשותפות של הממשלה וההסתדרות הכללית במטרה לפעול לתיעוש אזורי הפיתוח. בשנת 1967 עברה מלוא הבעלות לידי חברת העובדים), שהחזיקה מפעלי תעשייה באזורי פיתוח. בין השנים 1973-1978, ובשנית בין 1983-1989, היה חבר מועצת עיריית ירושלים.ב-1 ביוני 1986 מונה ליו"ר הנהלת בנק הפועלים, בעקבות התפטרותו של מנהל הבנק הקודם, גיורא גזית, על פי מסקנות ועדת בייסקי בפרשת ויסות מניות הבנקים. סיון שיקם את הבנק והביא אותו ממצב של משבר לרווחיות גבוהה. בתקופתו עברו ביצועי בנק הפועלים את אלה של בנק לאומי. בשנת 2000 הגיע הבנק לרווח של מיליארד ושש מאות מיליון שקלים, רווח שיא לחברות ישראליות עד לאותו מועד. הוא גם תוגמל בהתאם והשתכר כ-10 מיליון שקלים באותה שנה.ב-1997 עברה השליטה בבנק הפועלים לידי קבוצת אריסון-דנקנר. בעלי השליטה החדשים השאירו את סיון בתפקיד המנכ"ל, והוא עמד בראש הבנק עד פרישתו ב-1 באפריל 2002. למעשה, הודח סיון מתפקידו עקב מחלוקת שהייתה לו עם הבעלים של הבנק. החליף אותו בתפקיד אלי יונס. בתקופת עבודתו בבנק הפועלים הוביל את הבנק לראש דירוג הבנקים בישראל, ונחשב בשנות ה-90 של המאה ה-20 לבנקאי הבכיר בישראל. לאחר פרישתו ניסה סיון להקים קרן השקעות בישראל, אך לא הצליח בגיוס ההון הדרוש.לאחר מותו הוקם לזכרו "המרכז למפעלות חברתיים על שם עמירם סיון" הפועל באוניברסיטת תל אביב ואשר מטרתו להגדיל את נגישותן של קבוצות חברתיות שונות להשכלה גבוהה. זכרו הונצח גם ברחוב על שמו בשכונת רמת בית הכרם בירושלים.קישורים חיצוניים סיון עמירם (1938–2003)מנכ"לי המוסד לביטוח לאומימנכ"לי משרד האוצרחברי מועצת העיר ירושליםמנהלי בנק הפועליםמנכ"לים יוצאי משרד האוצרבוגרי האוניברסיטה העברית בירושליםאישים הקבורים בבית הקברות קריית שאולישראלים שנולדו ב-1938ישראלים שנפטרו ב-2003

1056

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A1%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

פרס ישראל

פרס ישראל הוא פרס שמעניקה מדינת ישראל במגוון רחב של תחומים. הענקת הפרס נערכת מדי שנה במוצאי יום העצמאות בירושלים בטקס ממלכתי בהשתתפותם של ראשי המדינה, אך שמות הזוכים מתפרסמים חודשים אחדים קודם לכן. הענקת הפרס החלה בשנת 1953 ביוזמתו של שר החינוך, בן-ציון דינור (אשר זכה בעצמו בפרס בשנת 1958 ובשנת 1973). דינור אמר על הפרס: מאפייני הפרס פרס ישראל מוענק לאזרחי ישראל שהיו תושבים בה בשלוש השנים שקדמו להצעת מועמדותם לפרס, כיחידים או כחלק מקבוצה, ובעבר גם לתאגידים ישראליים (במקרים מיוחדים ניתן הפרס לאזרחים זרים תושבי ישראל) אשר הצטיינו באחד המקצועות והתחומים המזכים בפרס (כמפורט להלן). כל תושב ישראל רשאי להמליץ על אחר כמועמד לקבלת הפרס. הזוכים בפרס נבחרים על ידי ועדת שופטים ציבורית, בהחלטה המתקבלת פה אחד. לכל אחד מתחומי הפרס ועדת שופטים משלו, וזו ממונה רק לשנה אחת. ועדות השופטים מגישות לשר החינוך את המלצתן להענקת הפרס, ובדרך כלל השר מקבל המלצה זו. יוקרתו הרבה של פרס ישראל אינה נובעת מגובה הפרס. בשנת 2008 היה גובה הפרס 75,000 ש"ח, סכום נמוך יחסית לגובהם של פרס וולף, פרס דן דוד ופרס א.מ.ת, המוענקים אף הם בישראל. התחומים שבהם מוענק הפרס על מנת להקיף את כל התחומים האפשריים, הוחלט כי פרס ישראל יינתן בכל שנה בתחומים אחרים, ותהיה מחזוריות של התחומים במהלך השנים. התחומים הראשיים ותחומי משנה שבהם מוענק כיום הפרס הם: מדעי היהדות, מדעי הרוח ומדעי החברה: מדעי החיים ומדעים מדויקים: תרבות, אמנות, תקשורת וספורט: טכנולוגיה ומחשבים מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בשנת 1968 הוחלט להעניק לדוד בן-גוריון פרס ישראל למפעל חיים, אך הוא סירב לקבלו. בשנת 1972 החליטה הממשלה להוסיף תחום זה לתחומי הפרס, והזוכה הראשון בתחום זה היה אברהם הרצפלד. מחזוריות תחומי המשנה תחומי המשנה משתנים משנה לשנה, במחזורים של בין ארבע ושבע שנים. בשנת תשס"ז, למשל, הוענקו פרסים בתחומים הבאים: מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה מדעי היהדות, הרוח והחברה - חקר: פסיכולוגיה, גאוגרפיה, ידע ארץ-ישראל, כלכלה מדעי החיים ומדעים מדויקים - חקר: ביולוגיה, הנדסה תרבות ואמנות - אדריכלות ועיצוב, תקשורת, ספרות תורנית - יוצרים. זוכי פרס ישראל מרבית התחומים שבהם מוענק הפרס הם תחומי מחקר מדעי, ובעקבות זאת מרבית הזוכים הם חוקרים באוניברסיטאות בישראל. הפרס על מפעל חיים מוענק בכל תחומי החיים בישראל, ובהתאם לכך קהל הזוכים בו מגוון יותר. גם בתחומי התרבות, האמנות, התקשורת והספורט יוצא הפרס מגבולות האוניברסיטאות. בדרך כלל מוענק הפרס לזוכים בשלב מתקדם של הקריירה שלהם ולארגונים ותיקים בישראל. בפרט נהוגה גישה זו בפרס על מפעל חיים. ישנם ארגונים שחרגו מהכלל הזה והוחלט להעניק להם "פרס על מפעל חיים", כגון התזמורת האנדלוסית הישראלית, שהוכרזה כזוכה בפרס לשנת תשס"ו לאחר 12 שנות פעילות בלבד, והמכון הישראלי לדמוקרטיה, שלאחר 16 שנים של פעילות ציבורית, הוחלט שיקבל את הפרס בשנת תשס"ט. הזוכה הצעירה ביותר היא דינה פייטלסון, שהייתה בת 27 בעת קבלת הפרס לחקר החינוך בשנת 1953. הזוכה הצעיר ביותר הוא עזרא פליישר, שהיה בן 31 בעת קבלת הפרס לספרות יפה בשנת 1959. פליישר היה ידוע בשם העט י' גולה, ובעת הענקת הפרס ישב בכלא ברומניה עקב פעילותו הציונית. עם הזוכים בפרס ישראל גם כאלה שזכו בפרסים בינלאומיים יוקרתיים. שישה מ-13 חתני פרס נובל הישראלים, ש"י עגנון, אברהם הרשקו, אהרן צ'חנובר, ישראל אומן, עדה יונת ודן שכטמן, זכו בפרס זה לאחר זכייתם בפרס ישראל. שלושה מחמשת חתני פרס טיורינג הישראלים, מיכאל רבין, אמיר פנואלי ועדי שמיר, זכו בפרס זה קודם לזכייתם בפרס ישראל. תקנון הפרס קובע כי "אפשר לקבל את פרס ישראל פעם אחת בלבד". טרם הוספת כלל זה זכו בפרס פעמיים בן-ציון דינור, ש"י עגנון ויעקב כהן. תקנון הפרס קובע כי במקרים יוצאים מן הכלל ניתן להעניק את פרס ישראל גם לאדם שהלך לעולמו: א. כאשר המועמד נפטר לאחר הגשת מועמדותו, בטרם בחירתו. בכגון זה תימסר תעודת הפרס לקרוב משפחתו בלא הפרס הכספי. ב. כאשר המועמד נפטר לאחר שוועדת השופטים בחרה בו. בכגון זה תימסר תעודת הפרס לקרוב משפחתו עם הפרס הכספי." בחלוקת הפרס הראשונה, בשנת תשי"ג ניתן הפרס לגדליה אלון שלוש שנים לאחר פטירתו, בשנת תשי"ז קיבל יוחנן לוי את הפרס כ-12 שנה לאחר מותו. חמישה זכו בפרס בשנת פטירתם - בתש"ל זכתה בפרס לאה גולדברג, בתשנ"ב זכה בפרס אבות ישורון, בה'תשס"ח זכה בפרס ניסן נתיב, בתשע"ג זכה בפרס רון נחמן ובתשע"ט זכתה בפרס רונה רמון. זוכים בני אותה משפחה הורים וילדים דב כרמי (אדריכלות, 1957), רם כרמי (אדריכלות, 2002) ועדה כרמי-מלמד (אדריכלות, 2007) יעקב בן-תור (מדעי החיים, 1955) ואמנון בן-תור (חקר הגאוגרפיה, 2019) יהושע ברטונוב (תיאטרון, 1959) ודבורה ברטונוב (אמנות הבד והבימה, 1991) אהרן הראל-פיש (חקר הספרות הכללית, 2000) ודוד הראל (מדעי המחשב, 2004) הרב עובדיה יוסף (ספרות תורנית, 1970) ועדינה בר-שלום (מפעל חיים, 2014) יעקב לויצקי (מדעים מדויקים, 1953) ואלכסנדר לויצקי (מדעי החיים, 1990) אחים יוסי בנאי (אמנויות הבמה, 1998) וגברי בנאי (מפעל חיים, 2000) שרה הסטרין-לרנר (מדעי הרפואה, 1955) ושלמה הסטרין (מדעים מדויקים, 1957) יגאל ידין (מדעי היהדות, 1956) ויוסי ידין (אמנות הבד והבימה, 1991) רחל ינאית בן-צבי (תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, 1978) ובתיה לישנסקי (מפעל חיים, 1986) יובל נאמן (מדעים מדויקים, 1969) ורות בן-ישראל (חקר המשפט, 2001) אהרון צ'חנובר (חקר הביולוגיה, 2003) ויוסף צ'חנובר (מפעל חיים, 2021) אפרים קציר (מדעי החיים, 1959) ואהרן קציר (מדעי החיים, 1961) מיכאל רבין (חקר מדעי המחשב, 1995) ומרים בן-פרץ (חקר החינוך, 2006) נתן שרון (חקר הביוכימיה, 1994) ושמואל שטריקמן (חקר הפיזיקה, 2001) בני זוג יעקב יער (אדריכלות, 2007) ורות ברמן (חקר הבלשנות, 2021) אליהוא כ"ץ (מדעי החברה, 1989) ורות כ"ץ (חקר התרבות, האמנות והמוזיקולוגיה, 2012) דוד עמירן (גאוגרפיה, 1977) ורות עמירן (חקר ארץ ישראל, 1982) יעקב רכטר (אדריכלות, 1972) וחנה מרון (תיאטרון, 1973) יוסף קאפח (מדעי היהדות, 1969) וברכה קאפח (מפעל חיים, 1999) בני זוג לשעבר חיים הזז (ספרות יפה, 1953) ויוכבד בת-מרים (ספרות, 1972) חנה מרון (תיאטרון, 1973) ויוסי ידין (אמנות הבד והבימה, 1991) דליה רביקוביץ (שירה, 1998) ויוסף בר-יוסף (תיאטרון, 2003) סבים ונכדים יוסף צבי הלוי (ספרות תורנית, 1958) ואברהם חיים הלוי (חקלאות, 2002) מנחם מנדל כשר (ספרות תורנית, 1963) ואסא כשר (חקר הפילוסופיה הכללית, 2000) דודים ואחיינים בנימין מזר (מדעי היהדות, 1968) ועמיחי מזר (חקר הארכאולוגיה, 2009) רחל כצנלסון-שזר (מדעי החברה, 1958) ושולמית כצנלסון (מפעל חיים, 1986) פנחס רוזן (מדעי המשפט, 1973) ויצחק דנציגר (פיסול, 1968) אברהם הלוי פרנקל (מדעים מדויקים, 1956) ואביעזרי פרנקל (כמייצג פרויקט השו"ת, ספרות תורנית, 2007) בני דודים הלל אופנהיימר (חקלאות, 1959) וחנן אופנהיימר (חקלאות, 1968) רות בן-ישראל (חקר המשפט, 2001) וחיים הררי (מדעים מדויקים, 1989) יובל נאמן (מדעים מדויקים, 1969) וחיים הררי (מדעים מדויקים, 1989) גיסים יגאל תלמי (מדעים מדויקים, 1965) וברוך פדה (רפואה, 1985) יעקב רנד (חקר החינוך, 2001) וראובן פוירשטיין (מדעי החברה, 1992) חמים וחתנים שושנה פרסיץ (חינוך, 1968) ויוסף מילוא (תיאטרון, 1968) נתן אלתרמן (ספרות, 1968) ועודד קוטלר (תיאטרון, 2022) (חם וחתן לשעבר) מנחי טקס הענקת פרס ישראל מחלוקות סביב פרס ישראל סביב רבים ממקבלי הפרס שורר קונצנזוס באשר לזכותם לפרס זה, בזכות מוניטין שצברו בציבור הרחב. רבים אחרים מוכרים בעיקר בתחום האקדמי שבו הם פעילים, וזוכים לתמיכתו. עם זאת, יוקרתו של הפרס, כפרס הממלכתי העיקרי בישראל, מביאה לכך שלעיתים נכרכת ההחלטה על מתן הפרס במחלוקת פוליטית עזה. עתירות לבג"ץ בשנת 1997 החליטה ועדת הפרס להעניק את הפרס לעיתונות לעיתונאי שמואל שניצר. לאחר שהוכרז על ההחלטה, הוגשה עתירה לבג"ץ נגד ההחלטה. התברר שוועדת הפרס לא הייתה מודעת לכך שמספר שנים קודם לכן פרסם שניצר מאמר שקרא לעצירת העלייה מאתיופיה, בתואנה רפואית, ובעקבות תלונה שהוגשה למועצת העיתונות קבע בית הדין של מועצת העיתונות כי במאמר "יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי" וכי מאמרו פוגע קשות "בחוסנה של החברה הישראלית כחברה קולטת עלייה" ו"גרר עמו בוז והסתייגות מבני העדה האתיופית" ובכך עבר שניצר על כללי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות. בג"ץ הורה להחזיר את הדיון בפרס לוועדת הפרס. שניצר, בינתיים, לא שעה לקריאתו של נשיא המדינה עזר ויצמן להתנצל או לחזור בו מדבריו. בנסיבות אלה, כשברקע גם הרוחות הסוערות על פרשת תרומות הדם של עולי אתיופיה שנחשפה ב-1996, כשהתכנסה ועדת הפרס שנית הוחלט שלא להעניק את הפרס לשניצר. מאז הוגשו לבג"ץ עתירות רבות כנגד החלטות ועדות הפרס, שכולן נדחו. רוב העתירות דרשו לשלול מזוכה את הפרס. קבוצה אחת של עתירות טענה שהזוכה אינו ראוי לפרס. העתירות נגד הענקת הפרס על מפעל חיים לשולמית אלוני, והענקת הפרס ליגאל תומרקין ולזאב שטרנהל טענו שהם אינם ראויים לפרס על רקע התבטאויות שנויות במחלוקת. השופטת עדנה ארבל התייחסה לטענות אלו בנימוקים לדחיית העתירה בפרשת שטרנהל: טענה נוספת שהועלתה בעתירות לשלילת הפרס עסקה בניגוד עניינים של אחד או יותר מחברי ועדת הפרס. בעתירות כנגד הענקת הפרס למכון הישראלי לדמוקרטיה, ולשמעון מזרחי. כנגד טענות אלו קבעו השופטים שלא סביר לדרוש במדינה קטנה כמו ישראל שלא יהיה קשר כלשהו בין חברי ועדת הפרס, אשר צריכים להיות בקיאים בתחום שבו ניתן הפרס. היו גם עתירות אחרות כנגד פרס ישראל. בעתירה אחת דרש העותר שפרס ישראל יוענק לו. בעתירה אחרת יצא הצייר משה גרשוני כנגד שלילת הפרס ממנו בגלל סירובו להופיע בטקס הענקת הפרס. גם עתירות אלו נדחו על ידי בית המשפט. יש הסוברים, כמו דניאל פרידמן ומאיר הופמן, כי מאחר שפרס ישראל ניתן כאות כבוד והערכה אין מדובר כלל בהחלטה שפיטה ובית המשפט העליון טעה בהתערבו בעניין הענקת הפרס לשניצר. שופטי בית המשפט העליון לא קיבלו עמדה זו מפאת האופי הממלכתי של הפרס המחייב לשיטתם ביקורת שיפוטית, הגם שהיו בהם, כמו אליהו מצא, שפקפקו בצדקת ההתערבות בעניין הפרס לשניצר. עמדת בית המשפט העליון היא שאין עילה להתערבות בית המשפט אם החלטתה של הוועדה התקבלה בתום-לב ועל בסיס שיקולים מקצועיים ענייניים. בפסק הדין בעניינו של שמעון מזרחי, כתב השופט אשר גרוניס באופן כללי על עותרים כנגד הענקת הפרס לאחר: "יהיו כאלה שיאמרו שמדובר בחוסר פירגון ויהיו אחרים שירחיקו לכת ויטענו שעותרים המעוניינים בשלילת הפרס מהאחר פועלים מתוך צרות עין" והשופט חנן מלצר ביקש מהציבור לפרגן לזוכים ולהניח לפרס ישראל ולזוכים בו. באותו מקרה אף הושתו על העותרים הוצאות משפט גבוהות יחסית לעתירות מעין אלו. בשנת 2021 המליצה ועדת פרס ישראל במתמטיקה ומדעי המחשב להעניק את הפרס לפרופ' עודד גולדרייך ממכון ויצמן למדע, על מחקריו בנושא סיבוכיות חישובית, אך שר החינוך, יואב גלנט, נמנע מלאשר את המלצת הוועדה עקב התבטאויות פוליטיות של גולדרייך, ובעקבות זאת עתרה הוועדה לבג"ץ נגד השר. בהחלטת ביניים אישר בג"ץ לשר לבדוק תוך 30 ימים האם דעותיו של פרופ' גולדרייך מצדיקות שלא לאשר את המלצת הוועדה. בהמשך לכך הודיע השר גלנט שהחליט שלא להעניק את הפרס. בפסק הדין, שניתן לאחר שהוחלף שר החינוך, ביטל בג"ץ את החלטתו של גלנט, והורה להשיב את בחינתה של המלצת הוועדה אל שרת החינוך, על מנת שתשוב ותשקול אם לאשר המלצה זו. השרה יפעת שאשא-ביטון החליטה אף היא שלא להעניק את הפרס לפרופ' גולדרייך. נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, דוד הראל, וחמישה מנשיאיה בעבר פרסמו מחאה על החלטת השרה. נשיאי שבע אוניברסיטאות בישראל הביעו אף הם מחאה על החלטת השרה. במרץ 2022 הורה בג"ץ לשרת החינוך להעניק את הפרס לגולדרייך. מסרבים ומסורבים אחדים מאלה שנמצאו ראויים לפרס סירבו לקבלו. בשנת 1957 סירב חנוך אלבק לקבל את הפרס, מתוך התנגדות לחלוקתו. אלבק הסביר את התנגדותו במכתב: "א) ריבוי הפרסים במדינה וחלוקתם לכל מיני אנשים ונשים מורידים את ערכם לפחות מכשיעור הראוי להתכבד. ב) המיסים הכבדים המוטלים על הציבור אינם מצדיקים לדעתי את השימוש בהם לצרכים מפוקפקים כאלה, וחוששני ליהנות מכסף זה." בשנת 1961 סירב הרב צבי יהודה קוק לקבל את הפרס, שכן סבר שאין הפרס מגיע לו. הוא כתב במכתבו לשר החינוך אבא אבן: "יש כאן למעשה טעות מוחלטת ובשום אופן אין לי כל אפשרות לקבל את זה. ולפיכך לא יזכירו שום דבר מזה ביחס אלי...". ב-1968 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לראשונה פרס בקטגוריה של "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" וביקשה להעניקו לראש ממשלת ישראל לשעבר, חבר הכנסת דוד בן-גוריון. בן-גוריון שלח מכתב לשר החינוך, זלמן ארן, שבו הביע את סירובו לקבל את הפרס, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי". אורי זוהר, שזכה בשנת 1976 בפרס בקטגוריה של קולנוע. באקט הסירוב שלו היה מן המחאה האנטי-ממסדית. בשנת 1993 הוחלט על הענקת הפרס לישעיהו ליבוביץ, ובעקבות המחלוקת שהתעוררה ויתר על הפרס. האמן משה גרשוני שהיה אמור לקבל את הפרס בשנת 2003 הודיע כי יסרב ללחוץ את ידם של ראש הממשלה אריאל שרון ושרת החינוך לימור לבנת, ו-"שאין זה הזמן לחגיגות", בעקבות כך נשלל ממנו הפרס וכספי הזכייה נתרמו לעמותה למען אמנים במצוקה. לרגל חגיגות ה-60 למדינת ישראל, רצו להעניק לאריק איינשטיין את הפרס, אך איינשטיין סירב לקבלו. בשנת 2021 נבחר יהודה משי זהב לחתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ימים אחדים לאחר מכן פרסם העיתון "הארץ" תחקיר ובו עדויות כי משי זהב נהג במשך שנים להטריד ולתקוף מינית ילדים, נערים, נערות ונשים. משי זהב הכחיש את הטענות, אך הודיע שהוא מוותר על הפרס. בשנת 2023 סירב הזמר שלמה ארצי לקבל את פרס ישראל שהוענק לו עקב המחאה נגד רפורמת לוין שהתקיימה באותה עת. הוא נימק: "בעיתוי הנוכחי, כשהמדינה שלנו פצועה ושסועה, אני מרגיש שקשה לי לקבל את הפרס ולכן אני נאלץ בצער לוותר על הכבוד הגדול הזה." על כן הוחלט ע״י הועדה להעניק את הפרס לזמר דקלון (יוסי לוי). מחאות וביקורת כנגד זוכי פרס ישראל בשנת 2004 המליצה ועדת השופטים על הענקת הפרס לאמן יגאל תומרקין. שרת החינוך, התרבות והספורט, לימור לבנת, פנתה לוועדה בבקשה שתבחן מחדש המלצה זו, לאור פניות רבות של אזרחים "לבטל את הענקת הפרס לתומרקין בשל התנהגות והתבטאויות פוגעות של הפסל". הוועדה בחנה שוב את העניין ועמדה על החלטתה הקודמת להעניק את הפרס לתומרקין. בשנת 1992 מחה יובל נאמן, מזוכי פרס ישראל 1969, על הענקת הפרס לסופר אמיל חביבי, תוך שהוא משליך את תעודת הפרס שלו לכיוונו של חביבי. התפלגות הזוכים רובם הגדול של זוכי הפרס הם גברים יהודים אשכנזים. עד שנת 2009 הוענק הפרס ל-620 איש, מתוכם רק ל-90 נשים (כ-15%). בשליש ממספר השנים שבהן הוענק הפרס כל הזוכים היו גברים. עד שנת 2011, רק שישה אנשים שאינם יהודים זכו בפרס: השייח' אמין טריף וכמאל מנצור בני העדה הדרוזית, אלדין חתוקאי בן העדה הצ'רקסית-מוסלמית, והנוצרים מכרם ח'ורי, אמיל חביבי והאב מרסל דיבואה. אף על פי שכ-15% מאזרחי ישראל הם ערבים-מוסלמים, איש מהם לא זכה בפרס מעולם. מתוך 158 זוכים בפרס ישראל בתחומי התרבות השונים עד 2008 (כולל מוסדות), היו כ-10 מזרחיים. התפלגות זאת הביאה לביקורת בתקשורת. בעקבות הענקת הפרס בשנת 2007 שאל המבקר והעורך בני ציפר: . לאחר חלוקת הפרסים ב-2009 כתב הפרשן רינו צרור: ביקורת זאת זכתה להד בדו"ח מבקר המדינה שקבע "התהליך שלפיו נבחרים הזוכים מוביל לכך שאין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה לבין מקבלי הפרס במהלך השנים", והמליץ: "ראוי שהמשרד ימנה ועדה מקצועית אשר תהיה אחראית לקביעת התקנון ולשינויים בו וכן תבחן מעת לעת את התאמתו לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית כך שירחיבו את מעגל מקבלי הפרס ויאפשרו את הענקתו גם לבאים מקבוצות אוכלוסייה נוספות מבלי לפגוע במצוינות הנדרשת לקבלתו". תגובת משרד החינוך הייתה ש"בחלק גדול מהמקרים אין נשים ובני מיעוטים בכלל בקרב המועמדים ולכן אין אפשרות להעניק להן את הפרס. בשנת תש"ע מונו נשים במרבית הוועדות, כך שבוודאי ניתנה תשומת לב לנושא זה. אשה שעמדה בראשות אחת מועדת השיפוט הסבירה שהקיפוח לכאורה איננו בעת דיוני הוועדה על מתן הפרס, המחסור במועמדות מבטא את הקושי שהיה לנשים במהלך השנים להגיע לעמדות בכירות ולהישגים אקדמיים, שיבשילו לכדי מתן פרס ישראל כיום". פערים בהתפלגות הזכיות בין גברים לנשים, ובין יהודים לאינם יהודים בכלל ולערבים בפרט, אינם ייחודיים לפרס ישראל, אלא קיימים גם בהתפלגות זוכים בפרסים בינלאומיים. לשם השוואה, מתוך 876 פרסי נובל שהוענקו (עד 2014, לא כולל פרסים לארגונים) רק 47 פרסים חולקו לנשים (5.4%), ואחוזי היהודים בקרב זוכי פרס נובל גבוהים בהרבה מחלקם באוכלוסיית העולם, ומספרם גבוה בהרבה ממספר הערבים שזכו בו. בחירת השופטים בפברואר 2015 נמנע ראש הממשלה ושר החינוך, בנימין נתניהו, מלאשר את חברותם בוועדות השיפוט לפרס של חיים שריר, אריאל הירשפלד ואבנר הולצמן. נתניהו הציג את המניע להחלטתו: "במשך השנים מונו לוועדה הבוחרת יותר ויותר גורמים קיצוניים בעמדותיהם, ובהם גורמים אנטי ציוניים - למשל כאלה התומכים בסרבנות לשרת בצה״ל - ופחות מדי נציגים אותנטיים של חלקים נרחבים אחרים בעם". במחאה על כך החל גל התפטרויות של שופטים ובהם גיל הראבן, ניסים קלדרון, נורית גרץ, יונה אליאן, זיוה בן-פורת, אפרים חזן, אורי הולנדר ורם לוי. מועמדים לפרס ישראל ובהם רות דיין, יצחק בן נר, יגאל שוורץ, חיים באר, סמי מיכאל ודויד גרוסמן הסירו מועמדותם. מועצת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים הביעה מחאה על פסילת השופטים שפגעה במעמדו של הפרס, והציעה להעביר את הכפפתו לגורם ממלכתי כגון לשכת נשיא המדינה. בעקבות הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לפיה עקב תקופת הבחירות אין לקבל החלטות בנושא, חזר בו נתניהו מהחלטתו. אף על פי כן, רוב השופטים שהתפטרו והמועמדים שהסירו את מועמדותם הודיעו שלא יחזרו בהם. אל המסירים את מועמדותם לפרס הצטרף העיתונאי דן מרגלית. בעקבות עתירה לבג"ץ של קבוצת אנשי רוח, נקבע כי הפרס בתחום חקר הספרות לא יוענק. חברי כנסת זוכי פרס ישראל כאמור, מרבית תחומי הפרס הם על מחקר מדעי ולפיכך רוב זוכי פרס ישראל הם חוקרים באוניברסיטאות. אולם במהלך השנים (נכון לשנת 2021) זכו ארבעים ואחד חברי הכנסת בפרס ישראל. בשנת 2013 נחנך בכנסת "קיר ההוקרה לחברי הכנסת זוכי פרס ישראל" ביוזמת השר אורי אורבך. רוב חברי הכנסת שזכו בפרס זכו בו בתחום מפעל חיים או בתחום מדעי היהדות, הרוח והחברה. במהלך השנים שלושה חברי כנסת בלבד זכו בפרס ישראל בתחום המדעים המדויקים: פרופ' יובל נאמן (מדעים מדויקים, 1969), פרופ' יוסף רום (טכנולוגיה והנדסה, 1976) ופרופ' אלכס לובוצקי (מתמטיקה, 2018). בקולנוע פרס ישראל נמצא במרכז סרטו של יוסי סידר "הערת שוליים". הסרט עוסק בשני חוקרי תלמוד, אב ובנו. ועדת הפרס מחליטה על הענקתו לבן, אך בטעות שרת החינוך מבשרת לאב שהוא הזוכה. מנקודה זו נמשך הסרט בחיפוש מוצא מהתסבוכת שנוצרה. סידר הוא בנו של חתן פרס ישראל חיים סידר. לקריאה נוספת אור ברק, פרס ישראל - הפוליטיקה מאחורי התהילה, הוצאת רואים אור, 2018 קישורים חיצוניים תקנון פרסי ישראל, באתר פרס ישראל מאיר הופמן, שפיטות החלטות בעניין פרס ישראל - עד מתי?, המשפט, יולי 2002 הערות שוליים יום העצמאות ישראל

פרס ישראל הוא פרס שמעניקה מדינת ישראל במגוון רחב של תחומים. הענקת הפרס נערכת מדי שנה במוצאי יום העצמאות בירושלים בטקס ממלכתי בהשתתפותם של ראשי המדינה, אך שמות הזוכים מתפרסמים חודשים אחדים קודם לכן. הענקת הפרס החלה בשנת 1953 ביוזמתו של שר החינוך, בן-ציון דינור (אשר זכה בעצמו בפרס בשנת 1958 ובשנת 1973).דינור אמר על הפרס:מאפייני הפרס פרס ישראל מוענק לאזרחי ישראל שהיו תושבים בה בשלוש השנים שקדמו להצעת מועמדותם לפרס, כיחידים או כחלק מקבוצה, ובעבר גם לתאגידים ישראליים (במקרים מיוחדים ניתן הפרס לאזרחים זרים תושבי ישראל) אשר הצטיינו באחד המקצועות והתחומים המזכים בפרס (כמפורט להלן). כל תושב ישראל רשאי להמליץ על אחר כמועמד לקבלת הפרס. הזוכים בפרס נבחרים על ידי ועדת שופטים ציבורית, בהחלטה המתקבלת פה אחד. לכל אחד מתחומי הפרס ועדת שופטים משלו, וזו ממונה רק לשנה אחת. ועדות השופטים מגישות לשר החינוך את המלצתן להענקת הפרס, ובדרך כלל השר מקבל המלצה זו.יוקרתו הרבה של פרס ישראל אינה נובעת מגובה הפרס. בשנת 2008 היה גובה הפרס 75,000 ש"ח, סכום נמוך יחסית לגובהם של פרס וולף, פרס דן דוד ופרס א.מ.ת, המוענקים אף הם בישראל.התחומים שבהם מוענק הפרס על מנת להקיף את כל התחומים האפשריים, הוחלט כי פרס ישראל יינתן בכל שנה בתחומים אחרים, ותהיה מחזוריות של התחומים במהלך השנים. התחומים הראשיים ותחומי משנה שבהם מוענק כיום הפרס הם:מדעי היהדות, מדעי הרוח ומדעי החברה:מדעי החיים ומדעים מדויקים:תרבות, אמנות, תקשורת וספורט:טכנולוגיה ומחשביםמפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינהבשנת 1968 הוחלט להעניק לדוד בן-גוריון פרס ישראל למפעל חיים, אך הוא סירב לקבלו. בשנת 1972 החליטה הממשלה להוסיף תחום זה לתחומי הפרס, והזוכה הראשון בתחום זה היה אברהם הרצפלד.מחזוריות תחומי המשנה תחומי המשנה משתנים משנה לשנה, במחזורים של בין ארבע ושבע שנים.בשנת תשס"ז, למשל, הוענקו פרסים בתחומים הבאים:מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינהמדעי היהדות, הרוח והחברה - חקר: פסיכולוגיה, גאוגרפיה, ידע ארץ-ישראל, כלכלהמדעי החיים ומדעים מדויקים - חקר: ביולוגיה, הנדסהתרבות ואמנות - אדריכלות ועיצוב, תקשורת, ספרות תורנית - יוצרים.זוכי פרס ישראל מרבית התחומים שבהם מוענק הפרס הם תחומי מחקר מדעי, ובעקבות זאת מרבית הזוכים הם חוקרים באוניברסיטאות בישראל. הפרס על מפעל חיים מוענק בכל תחומי החיים בישראל, ובהתאם לכך קהל הזוכים בו מגוון יותר. גם בתחומי התרבות, האמנות, התקשורת והספורט יוצא הפרס מגבולות האוניברסיטאות.בדרך כלל מוענק הפרס לזוכים בשלב מתקדם של הקריירה שלהם ולארגונים ותיקים בישראל. בפרט נהוגה גישה זו בפרס על מפעל חיים. ישנם ארגונים שחרגו מהכלל הזה והוחלט להעניק להם "פרס על מפעל חיים", כגון התזמורת האנדלוסית הישראלית, שהוכרזה כזוכה בפרס לשנת תשס"ו לאחר 12 שנות פעילות בלבד, והמכון הישראלי לדמוקרטיה, שלאחר 16 שנים של פעילות ציבורית, הוחלט שיקבל את הפרס בשנת תשס"ט.הזוכה הצעירה ביותר היא דינה פייטלסון, שהייתה בת 27 בעת קבלת הפרס לחקר החינוך בשנת 1953. הזוכה הצעיר ביותר הוא עזרא פליישר, שהיה בן 31 בעת קבלת הפרס לספרות יפה בשנת 1959. פליישר היה ידוע בשם העט י' גולה, ובעת הענקת הפרס ישב בכלא ברומניה עקב פעילותו הציונית.עם הזוכים בפרס ישראל גם כאלה שזכו בפרסים בינלאומיים יוקרתיים. שישה מ-13 חתני פרס נובל הישראלים, ש"י עגנון, אברהם הרשקו, אהרן צ'חנובר, ישראל אומן, עדה יונת ודן שכטמן, זכו בפרס זה לאחר זכייתם בפרס ישראל. שלושה מחמשת חתני פרס טיורינג הישראלים, מיכאל רבין, אמיר פנואלי ועדי שמיר, זכו בפרס זה קודם לזכייתם בפרס ישראל.תקנון הפרס קובע כי "אפשר לקבל את פרס ישראל פעם אחת בלבד". טרם הוספת כלל זה זכו בפרס פעמיים בן-ציון דינור, ש"י עגנון ויעקב כהן.תקנון הפרס קובע כי במקרים יוצאים מן הכלל ניתן להעניק את פרס ישראל גם לאדם שהלך לעולמו:א. כאשר המועמד נפטר לאחר הגשת מועמדותו, בטרם בחירתו. בכגון זה תימסר תעודת הפרס לקרוב משפחתו בלא הפרס הכספי.ב. כאשר המועמד נפטר לאחר שוועדת השופטים בחרה בו. בכגון זה תימסר תעודת הפרס לקרוב משפחתו עם הפרס הכספי."בחלוקת הפרס הראשונה, בשנת תשי"ג ניתן הפרס לגדליה אלון שלוש שנים לאחר פטירתו, בשנת תשי"ז קיבל יוחנן לוי את הפרס כ-12 שנה לאחר מותו. חמישה זכו בפרס בשנת פטירתם - בתש"ל זכתה בפרס לאה גולדברג, בתשנ"ב זכה בפרס אבות ישורון, בה'תשס"ח זכה בפרס ניסן נתיב, בתשע"ג זכה בפרס רון נחמן ובתשע"ט זכתה בפרס רונה רמון.זוכים בני אותה משפחההורים וילדים דב כרמי (אדריכלות, 1957), רם כרמי (אדריכלות, 2002) ועדה כרמי-מלמד (אדריכלות, 2007) יעקב בן-תור (מדעי החיים, 1955) ואמנון בן-תור (חקר הגאוגרפיה, 2019) יהושע ברטונוב (תיאטרון, 1959) ודבורה ברטונוב (אמנות הבד והבימה, 1991) אהרן הראל-פיש (חקר הספרות הכללית, 2000) ודוד הראל (מדעי המחשב, 2004) הרב עובדיה יוסף (ספרות תורנית, 1970) ועדינה בר-שלום (מפעל חיים, 2014) יעקב לויצקי (מדעים מדויקים, 1953) ואלכסנדר לויצקי (מדעי החיים, 1990)אחים יוסי בנאי (אמנויות הבמה, 1998) וגברי בנאי (מפעל חיים, 2000) שרה הסטרין-לרנר (מדעי הרפואה, 1955) ושלמה הסטרין (מדעים מדויקים, 1957) יגאל ידין (מדעי היהדות, 1956) ויוסי ידין (אמנות הבד והבימה, 1991) רחל ינאית בן-צבי (תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, 1978) ובתיה לישנסקי (מפעל חיים, 1986) יובל נאמן (מדעים מדויקים, 1969) ורות בן-ישראל (חקר המשפט, 2001) אהרון צ'חנובר (חקר הביולוגיה, 2003) ויוסף צ'חנובר (מפעל חיים, 2021) אפרים קציר (מדעי החיים, 1959) ואהרן קציר (מדעי החיים, 1961) מיכאל רבין (חקר מדעי המחשב, 1995) ומרים בן-פרץ (חקר החינוך, 2006) נתן שרון (חקר הביוכימיה, 1994) ושמואל שטריקמן (חקר הפיזיקה, 2001)בני זוג יעקב יער (אדריכלות, 2007) ורות ברמן (חקר הבלשנות, 2021) אליהוא כ"ץ (מדעי החברה, 1989) ורות כ"ץ (חקר התרבות, האמנות והמוזיקולוגיה, 2012) דוד עמירן (גאוגרפיה, 1977) ורות עמירן (חקר ארץ ישראל, 1982) יעקב רכטר (אדריכלות, 1972) וחנה מרון (תיאטרון, 1973) יוסף קאפח (מדעי היהדות, 1969) וברכה קאפח (מפעל חיים, 1999)בני זוג לשעבר חיים הזז (ספרות יפה, 1953) ויוכבד בת-מרים (ספרות, 1972) חנה מרון (תיאטרון, 1973) ויוסי ידין (אמנות הבד והבימה, 1991) דליה רביקוביץ (שירה, 1998) ויוסף בר-יוסף (תיאטרון, 2003)סבים ונכדים יוסף צבי הלוי (ספרות תורנית, 1958) ואברהם חיים הלוי (חקלאות, 2002) מנחם מנדל כשר (ספרות תורנית, 1963) ואסא כשר (חקר הפילוסופיה הכללית, 2000)דודים ואחיינים בנימין מזר (מדעי היהדות, 1968) ועמיחי מזר (חקר הארכאולוגיה, 2009) רחל כצנלסון-שזר (מדעי החברה, 1958) ושולמית כצנלסון (מפעל חיים, 1986) פנחס רוזן (מדעי המשפט, 1973) ויצחק דנציגר (פיסול, 1968) אברהם הלוי פרנקל (מדעים מדויקים, 1956) ואביעזרי פרנקל (כמייצג פרויקט השו"ת, ספרות תורנית, 2007)בני דודים הלל אופנהיימר (חקלאות, 1959) וחנן אופנהיימר (חקלאות, 1968) רות בן-ישראל (חקר המשפט, 2001) וחיים הררי (מדעים מדויקים, 1989) יובל נאמן (מדעים מדויקים, 1969) וחיים הררי (מדעים מדויקים, 1989)גיסים יגאל תלמי (מדעים מדויקים, 1965) וברוך פדה (רפואה, 1985) יעקב רנד (חקר החינוך, 2001) וראובן פוירשטיין (מדעי החברה, 1992)חמים וחתנים שושנה פרסיץ (חינוך, 1968) ויוסף מילוא (תיאטרון, 1968) נתן אלתרמן (ספרות, 1968) ועודד קוטלר (תיאטרון, 2022) (חם וחתן לשעבר)מנחי טקס הענקת פרס ישראלמחלוקות סביב פרס ישראל סביב רבים ממקבלי הפרס שורר קונצנזוס באשר לזכותם לפרס זה, בזכות מוניטין שצברו בציבור הרחב. רבים אחרים מוכרים בעיקר בתחום האקדמי שבו הם פעילים, וזוכים לתמיכתו. עם זאת, יוקרתו של הפרס, כפרס הממלכתי העיקרי בישראל, מביאה לכך שלעיתים נכרכת ההחלטה על מתן הפרס במחלוקת פוליטית עזה.עתירות לבג"ץ בשנת 1997 החליטה ועדת הפרס להעניק את הפרס לעיתונות לעיתונאי שמואל שניצר. לאחר שהוכרז על ההחלטה, הוגשה עתירה לבג"ץ נגד ההחלטה. התברר שוועדת הפרס לא הייתה מודעת לכך שמספר שנים קודם לכן פרסם שניצר מאמר שקרא לעצירת העלייה מאתיופיה, בתואנה רפואית, ובעקבות תלונה שהוגשה למועצת העיתונות קבע בית הדין של מועצת העיתונות כי במאמר "יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי" וכי מאמרו פוגע קשות "בחוסנה של החברה הישראלית כחברה קולטת עלייה" ו"גרר עמו בוז והסתייגות מבני העדה האתיופית" ובכך עבר שניצר על כללי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות.בג"ץ הורה להחזיר את הדיון בפרס לוועדת הפרס. שניצר, בינתיים, לא שעה לקריאתו של נשיא המדינה עזר ויצמן להתנצל או לחזור בו מדבריו. בנסיבות אלה, כשברקע גם הרוחות הסוערות על פרשת תרומות הדם של עולי אתיופיה שנחשפה ב-1996, כשהתכנסה ועדת הפרס שנית הוחלט שלא להעניק את הפרס לשניצר.מאז הוגשו לבג"ץ עתירות רבות כנגד החלטות ועדות הפרס, שכולן נדחו. רוב העתירות דרשו לשלול מזוכה את הפרס. קבוצה אחת של עתירות טענה שהזוכה אינו ראוי לפרס. העתירות נגד הענקת הפרס על מפעל חיים לשולמית אלוני, והענקת הפרס ליגאל תומרקין ולזאב שטרנהל טענו שהם אינם ראויים לפרס על רקע התבטאויות שנויות במחלוקת. השופטת עדנה ארבל התייחסה לטענות אלו בנימוקים לדחיית העתירה בפרשת שטרנהל:טענה נוספת שהועלתה בעתירות לשלילת הפרס עסקה בניגוד עניינים של אחד או יותר מחברי ועדת הפרס. בעתירות כנגד הענקת הפרס למכון הישראלי לדמוקרטיה, ולשמעון מזרחי. כנגד טענות אלו קבעו השופטים שלא סביר לדרוש במדינה קטנה כמו ישראל שלא יהיה קשר כלשהו בין חברי ועדת הפרס, אשר צריכים להיות בקיאים בתחום שבו ניתן הפרס.היו גם עתירות אחרות כנגד פרס ישראל. בעתירה אחת דרש העותר שפרס ישראל יוענק לו. בעתירה אחרת יצא הצייר משה גרשוני כנגד שלילת הפרס ממנו בגלל סירובו להופיע בטקס הענקת הפרס. גם עתירות אלו נדחו על ידי בית המשפט.יש הסוברים, כמו דניאל פרידמן ומאיר הופמן, כי מאחר שפרס ישראל ניתן כאות כבוד והערכה אין מדובר כלל בהחלטה שפיטה ובית המשפט העליון טעה בהתערבו בעניין הענקת הפרס לשניצר. שופטי בית המשפט העליון לא קיבלו עמדה זו מפאת האופי הממלכתי של הפרס המחייב לשיטתם ביקורת שיפוטית, הגם שהיו בהם, כמו אליהו מצא, שפקפקו בצדקת ההתערבות בעניין הפרס לשניצר. עמדת בית המשפט העליון היא שאין עילה להתערבות בית המשפט אם החלטתה של הוועדה התקבלה בתום-לב ועל בסיס שיקולים מקצועיים ענייניים. בפסק הדין בעניינו של שמעון מזרחי, כתב השופט אשר גרוניס באופן כללי על עותרים כנגד הענקת הפרס לאחר: "יהיו כאלה שיאמרו שמדובר בחוסר פירגון ויהיו אחרים שירחיקו לכת ויטענו שעותרים המעוניינים בשלילת הפרס מהאחר פועלים מתוך צרות עין" והשופט חנן מלצר ביקש מהציבור לפרגן לזוכים ולהניח לפרס ישראל ולזוכים בו. באותו מקרה אף הושתו על העותרים הוצאות משפט גבוהות יחסית לעתירות מעין אלו.בשנת 2021 המליצה ועדת פרס ישראל במתמטיקה ומדעי המחשב להעניק את הפרס לפרופ' עודד גולדרייך ממכון ויצמן למדע, על מחקריו בנושא סיבוכיות חישובית, אך שר החינוך, יואב גלנט, נמנע מלאשר את המלצת הוועדה עקב התבטאויות פוליטיות של גולדרייך, ובעקבות זאת עתרה הוועדה לבג"ץ נגד השר. בהחלטת ביניים אישר בג"ץ לשר לבדוק תוך 30 ימים האם דעותיו של פרופ' גולדרייך מצדיקות שלא לאשר את המלצת הוועדה. בהמשך לכך הודיע השר גלנט שהחליט שלא להעניק את הפרס. בפסק הדין, שניתן לאחר שהוחלף שר החינוך, ביטל בג"ץ את החלטתו של גלנט, והורה להשיב את בחינתה של המלצת הוועדה אל שרת החינוך, על מנת שתשוב ותשקול אם לאשר המלצה זו. השרה יפעת שאשא-ביטון החליטה אף היא שלא להעניק את הפרס לפרופ' גולדרייך. נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, דוד הראל, וחמישה מנשיאיה בעבר פרסמו מחאה על החלטת השרה. נשיאי שבע אוניברסיטאות בישראל הביעו אף הם מחאה על החלטת השרה. במרץ 2022 הורה בג"ץ לשרת החינוך להעניק את הפרס לגולדרייך.מסרבים ומסורבים אחדים מאלה שנמצאו ראויים לפרס סירבו לקבלו. בשנת 1957 סירב חנוך אלבק לקבל את הפרס, מתוך התנגדות לחלוקתו. אלבק הסביר את התנגדותו במכתב: "א) ריבוי הפרסים במדינה וחלוקתם לכל מיני אנשים ונשים מורידים את ערכם לפחות מכשיעור הראוי להתכבד. ב) המיסים הכבדים המוטלים על הציבור אינם מצדיקים לדעתי את השימוש בהם לצרכים מפוקפקים כאלה, וחוששני ליהנות מכסף זה." בשנת 1961 סירב הרב צבי יהודה קוק לקבל את הפרס, שכן סבר שאין הפרס מגיע לו. הוא כתב במכתבו לשר החינוך אבא אבן: "יש כאן למעשה טעות מוחלטת ובשום אופן אין לי כל אפשרות לקבל את זה. ולפיכך לא יזכירו שום דבר מזה ביחס אלי...". ב-1968 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לראשונה פרס בקטגוריה של "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" וביקשה להעניקו לראש ממשלת ישראל לשעבר, חבר הכנסת דוד בן-גוריון. בן-גוריון שלח מכתב לשר החינוך, זלמן ארן, שבו הביע את סירובו לקבל את הפרס, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי". אורי זוהר, שזכה בשנת 1976 בפרס בקטגוריה של קולנוע. באקט הסירוב שלו היה מן המחאה האנטי-ממסדית. בשנת 1993 הוחלט על הענקת הפרס לישעיהו ליבוביץ, ובעקבות המחלוקת שהתעוררה ויתר על הפרס. האמן משה גרשוני שהיה אמור לקבל את הפרס בשנת 2003 הודיע כי יסרב ללחוץ את ידם של ראש הממשלה אריאל שרון ושרת החינוך לימור לבנת, ו-"שאין זה הזמן לחגיגות", בעקבות כך נשלל ממנו הפרס וכספי הזכייה נתרמו לעמותה למען אמנים במצוקה. לרגל חגיגות ה-60 למדינת ישראל, רצו להעניק לאריק איינשטיין את הפרס, אך איינשטיין סירב לקבלו. בשנת 2021 נבחר יהודה משי זהב לחתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ימים אחדים לאחר מכן פרסם העיתון "הארץ" תחקיר ובו עדויות כי משי זהב נהג במשך שנים להטריד ולתקוף מינית ילדים, נערים, נערות ונשים. משי זהב הכחיש את הטענות, אך הודיע שהוא מוותר על הפרס. בשנת 2023 סירב הזמר שלמה ארצי לקבל את פרס ישראל שהוענק לו עקב המחאה נגד רפורמת לוין שהתקיימה באותה עת. הוא נימק:"בעיתוי הנוכחי, כשהמדינה שלנו פצועה ושסועה, אני מרגיש שקשה לי לקבל את הפרס ולכן אני נאלץ בצער לוותר על הכבוד הגדול הזה." על כן הוחלט ע״י הועדה להעניק את הפרס לזמר דקלון (יוסי לוי).מחאות וביקורת כנגד זוכי פרס ישראלבשנת 2004 המליצה ועדת השופטים על הענקת הפרס לאמן יגאל תומרקין. שרת החינוך, התרבות והספורט, לימור לבנת, פנתה לוועדה בבקשה שתבחן מחדש המלצה זו, לאור פניות רבות של אזרחים "לבטל את הענקת הפרס לתומרקין בשל התנהגות והתבטאויות פוגעות של הפסל". הוועדה בחנה שוב את העניין ועמדה על החלטתה הקודמת להעניק את הפרס לתומרקין.בשנת 1992 מחה יובל נאמן, מזוכי פרס ישראל 1969, על הענקת הפרס לסופר אמיל חביבי, תוך שהוא משליך את תעודת הפרס שלו לכיוונו של חביבי.התפלגות הזוכיםרובם הגדול של זוכי הפרס הם גברים יהודים אשכנזים. עד שנת 2009 הוענק הפרס ל-620 איש, מתוכם רק ל-90 נשים (כ-15%). בשליש ממספר השנים שבהן הוענק הפרס כל הזוכים היו גברים. עד שנת 2011, רק שישה אנשים שאינם יהודים זכו בפרס: השייח' אמין טריף וכמאל מנצור בני העדה הדרוזית, אלדין חתוקאי בן העדה הצ'רקסית-מוסלמית, והנוצרים מכרם ח'ורי, אמיל חביבי והאב מרסל דיבואה. אף על פי שכ-15% מאזרחי ישראל הם ערבים-מוסלמים, איש מהם לא זכה בפרס מעולם. מתוך 158 זוכים בפרס ישראל בתחומי התרבות השונים עד 2008 (כולל מוסדות), היו כ-10 מזרחיים.התפלגות זאת הביאה לביקורת בתקשורת. בעקבות הענקת הפרס בשנת 2007 שאל המבקר והעורך בני ציפר:לאחר חלוקת הפרסים ב-2009 כתב הפרשן רינו צרור:ביקורת זאת זכתה להד בדו"ח מבקר המדינה שקבע "התהליך שלפיו נבחרים הזוכים מוביל לכך שאין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה לבין מקבלי הפרס במהלך השנים", והמליץ: "ראוי שהמשרד ימנה ועדה מקצועית אשר תהיה אחראית לקביעת התקנון ולשינויים בו וכן תבחן מעת לעת את התאמתו לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית כך שירחיבו את מעגל מקבלי הפרס ויאפשרו את הענקתו גם לבאים מקבוצות אוכלוסייה נוספות מבלי לפגוע במצוינות הנדרשת לקבלתו".תגובת משרד החינוך הייתה ש"בחלק גדול מהמקרים אין נשים ובני מיעוטים בכלל בקרב המועמדים ולכן אין אפשרות להעניק להן את הפרס. בשנת תש"ע מונו נשים במרבית הוועדות, כך שבוודאי ניתנה תשומת לב לנושא זה. אשה שעמדה בראשות אחת מועדת השיפוט הסבירה שהקיפוח לכאורה איננו בעת דיוני הוועדה על מתן הפרס, המחסור במועמדות מבטא את הקושי שהיה לנשים במהלך השנים להגיע לעמדות בכירות ולהישגים אקדמיים, שיבשילו לכדי מתן פרס ישראל כיום".פערים בהתפלגות הזכיות בין גברים לנשים, ובין יהודים לאינם יהודים בכלל ולערבים בפרט, אינם ייחודיים לפרס ישראל, אלא קיימים גם בהתפלגות זוכים בפרסים בינלאומיים. לשם השוואה, מתוך 876 פרסי נובל שהוענקו (עד 2014, לא כולל פרסים לארגונים) רק 47 פרסים חולקו לנשים (5.4%), ואחוזי היהודים בקרב זוכי פרס נובל גבוהים בהרבה מחלקם באוכלוסיית העולם, ומספרם גבוה בהרבה ממספר הערבים שזכו בו.בחירת השופטיםבפברואר 2015 נמנע ראש הממשלה ושר החינוך, בנימין נתניהו, מלאשר את חברותם בוועדות השיפוט לפרס של חיים שריר, אריאל הירשפלד ואבנר הולצמן. נתניהו הציג את המניע להחלטתו: "במשך השנים מונו לוועדה הבוחרת יותר ויותר גורמים קיצוניים בעמדותיהם, ובהם גורמים אנטי ציוניים - למשל כאלה התומכים בסרבנות לשרת בצה״ל - ופחות מדי נציגים אותנטיים של חלקים נרחבים אחרים בעם". במחאה על כך החל גל התפטרויות של שופטים ובהם גיל הראבן, ניסים קלדרון, נורית גרץ, יונה אליאן, זיוה בן-פורת, אפרים חזן, אורי הולנדר ורם לוי. מועמדים לפרס ישראל ובהם רות דיין, יצחק בן נר, יגאל שוורץ, חיים באר, סמי מיכאל ודויד גרוסמן הסירו מועמדותם. מועצת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים הביעה מחאה על פסילת השופטים שפגעה במעמדו של הפרס, והציעה להעביר את הכפפתו לגורם ממלכתי כגון לשכת נשיא המדינה. בעקבות הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לפיה עקב תקופת הבחירות אין לקבל החלטות בנושא, חזר בו נתניהו מהחלטתו. אף על פי כן, רוב השופטים שהתפטרו והמועמדים שהסירו את מועמדותם הודיעו שלא יחזרו בהם. אל המסירים את מועמדותם לפרס הצטרף העיתונאי דן מרגלית. בעקבות עתירה לבג"ץ של קבוצת אנשי רוח, נקבע כי הפרס בתחום חקר הספרות לא יוענק.חברי כנסת זוכי פרס ישראלכאמור, מרבית תחומי הפרס הם על מחקר מדעי ולפיכך רוב זוכי פרס ישראל הם חוקרים באוניברסיטאות. אולם במהלך השנים (נכון לשנת 2021) זכו ארבעים ואחד חברי הכנסת בפרס ישראל. בשנת 2013 נחנך בכנסת "קיר ההוקרה לחברי הכנסת זוכי פרס ישראל" ביוזמת השר אורי אורבך. רוב חברי הכנסת שזכו בפרס זכו בו בתחום מפעל חיים או בתחום מדעי היהדות, הרוח והחברה. במהלך השנים שלושה חברי כנסת בלבד זכו בפרס ישראל בתחום המדעים המדויקים: פרופ' יובל נאמן (מדעים מדויקים, 1969), פרופ' יוסף רום (טכנולוגיה והנדסה, 1976) ופרופ' אלכס לובוצקי (מתמטיקה, 2018).בקולנועפרס ישראל נמצא במרכז סרטו של יוסי סידר "הערת שוליים". הסרט עוסק בשני חוקרי תלמוד, אב ובנו. ועדת הפרס מחליטה על הענקתו לבן, אך בטעות שרת החינוך מבשרת לאב שהוא הזוכה. מנקודה זו נמשך הסרט בחיפוש מוצא מהתסבוכת שנוצרה.סידר הוא בנו של חתן פרס ישראל חיים סידר.לקריאה נוספת אור ברק, פרס ישראל - הפוליטיקה מאחורי התהילה, הוצאת רואים אור, 2018קישורים חיצוניים תקנון פרסי ישראל, באתר פרס ישראל מאיר הופמן, שפיטות החלטות בעניין פרס ישראל - עד מתי?, המשפט, יולי 2002הערות שוליים יום העצמאותישראל

1060

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%98%D7%94%20%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA%20%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D

האוניברסיטה העברית בירושלים

האוניברסיטה העברית בירושלים היא האוניברסיטה הציבורית הראשונה שהוקמה בארץ ישראל (בשנת 1925) והמוסד האקדמי השני שנוסד בה (אחרי הטכניון). האוניברסיטה העברית הוציאה מתוכה אנשי שם בכל תחומי המחקר, לרבות פרופסורים ומדענים ידועים, ואף חתני פרסי נובל. האוניברסיטה מדורגת על פי מדד שנגחאי במקום הראשון במדינת ישראל, ובמקום ה-77 בעולם. לאוניברסיטה שישה קמפוסים: קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים - משמש את מרבית הפקולטות העיוניות של האוניברסיטה ואת מרבית משרדי המנהל שלה. קמפוס אדמונד י' ספרא בגבעת רם - משמש את הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע ואת בית הספר להנדסה ומדעי המחשב, את החוג להוראת המדעים, את בית הספר למדע יישומי וכן, חלק ממשרדי המנהל כגון הרשות למחקר ופיתוח. כמו כן, מכיל קמפוס זה מוסדות השייכים לאוניברסיטה באופן חלקי כגון הספרייה הלאומית ומרכז ארצי לבחינות ולהערכה ומוסדות שאינם שייכים לאוניברסיטה כגון האקדמיה ללשון העברית והאקדמיה למוסיקה ולמחול. קמפוס עין כרם (בשיתוף עם בית החולים הדסה עין כרם) - משמש את מקצועות הבריאות: הפקולטה לרפואה, הפקולטה לרפואת שיניים ועוד. קמפוס רחובות, שבה נמצאת הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית ובית הספר לרפואה וטרינרית ע"ש קורט קמפוס מכון וולקני משמש את בית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי מעבדה לביולוגיה ימית באילת תולדות האוניברסיטה הקמת האוניברסיטה הקמת אוניברסיטה בארץ ישראל הייתה חלק מהחזון הציוני, וההצעה לעשות זאת עלתה כבר בשנת 1884 בוועידת קטוביץ. בקונגרס הציוני הראשון שנערך בבזל בשנת 1897, התקיים דיון על רעיון הקמת האוניברסיטה, בעקבות הצעתו של צבי הרמן שפירא. במרץ 1914 רכש המשרד הארץ ישראלי את האחוזה של סר ג'ון גריי היל ואשתו קרוליין אמילי גריי היל על פסגת הר הצופים, במטרה להקים במקום את "בית מדרש התורה והעבודה". התוכנית המקורית לבניין האוניברסיטה תוכננה על ידי האדריכל הבריטי סר פטריק גדס, שמתוכה נבנה רק בניין הספרייה הלאומית, כיום ספריית הפקולטה למשפטים. גדס תכנן מבנה בעל מאפיינים אוריינטליים, ובמרכזו כיפת ענק, דמוית כיפת הסלע. בסוף שנות העשרֵה ותחילת שנות ה-20 נוצרו יצירות ופריטי "בצלאל" רבים - ציורים, תבליטי נחושת והדפסי אבן של מבנה האוניברסיטה המקורי של גדס, והם שימשו כקישוטי קיר. בט"ו באב ה'תרע"ח (24 ביולי 1918), נערך בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים, בהשתתפות הגנרל אלנבי, זאב ז'בוטינסקי וד"ר חיים ויצמן, שנאם את הנאום המרכזי. בטקס נכחו קרוב ל-6,000 אורחים. הונחו 13 אבני יסוד באוהל גדול מקושט פרחים: ויצמן (שהוסע אל הטקס במכוניתו של אלנבי) הניח אבן "בשם הציונות" ואבן נוספת "בשם הצבא העברי" (אם כי אלנבי סירב להתיר לחיילי הגדוד העברי להשתתף בטקס). יחד עם רבני ירושלים, הניחו המופתי של ירושלים והבישוף האנגליקני אבן יסוד "בשם ירושלים". יתר האבנים ייצגו את הברון רוטשילד ואת י"ל גולדברג, שתרם את הכסף לרכישת המגרש, ואת העיר יפו ואת המושבות החקלאיות, את ועד החינוך והמורים, את האקדמאים והסופרים, את האומנים, את הפועלים ואת הדור הבא, שיוצג על ידי כמה עשרות ילדים. בסוף הטקס שרו סביב שורת האבנים את "התקווה" ואת "אל מלך נצור". בראשית 1923 ביקר אלברט איינשטיין בארץ ישראל, ביקור שנועד לסייע לחיים ויצמן לקדם את הקמת האוניברסיטה העברית. באחד החדרים של הבית היחיד שעמד לרשות האוניברסיטה על הר הצופים, השמיע איינשטיין הרצאה בצרפתית על תורת היחסות. בפתח דבריו קרא כמה מילים בעברית. חלק מהשטח על הר הצופים שעליו נבנתה האוניברסיטה, נמכר בשנת 1924 על ידי ראע'ב נשאשיבי. עד לפתיחה הרשמית של האוניברסיטה, היו לה שני מכונים, לכימיה ולמדעי היהדות, מחלקה אחת למיקרוביולוגיה וספרייה. הסגל כלל 7 פרופסורים ועוד כ-30 מורים. במרץ 1925, לקראת טקס הפתיחה, הכריזו ערביי ארץ ישראל שביתה כללית. בשכונות ובערים הערביות ננעלו החנויות ועל הבתים הונפו במחאה דגלים שחורים. ב-1 באפריל 1925 (ז' בניסן ה'תרפ"ה) נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית באמפיתיאטרון שנבנה בהר הצופים. בטקס נאמו הלורד בלפור, חיים ויצמן, הרב קוק, הרברט סמואל וחיים נחמן ביאליק. בשנים הראשונות עסקה האוניברסיטה במחקר בלבד, והוראה פורמלית התחילה רק בשנת 1928. בתקופת המנדט הבריטי התקיימו לימודים לתואר שני ושלישי בלבד. חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית היה היושב ראש הראשון של חבר-הנאמנים, המוסד המנהל העליון של האוניברסיטה, וכן השתתפו בו גדולי הדור וביניהם אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד ומרטין בובר. חבר-הנאמנים בחר בד"ר יהודה לייב מאגנס לתפקיד קנצלר (נגיד) האוניברסיטה, התואר לבעל סמכויות בתחום האקדמי וגם בתחום המנהלי, מעין שילוב של מנכ"ל, רקטור ונשיא, תפקיד שבו החזיק עשר שנים, עד שפוצל ומאגנס מונה לנשיא האוניברסיטה. בשנת 1930 התמנה הד"ר משה בן דוד למזכיר הכללי של האוניברסיטה העברית. בן דוד החל לתכנן את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית, הרבה לבקר במוסדות אקדמאים ובמכונים רפואיים באירופה ובארצות הברית, וכבר אז מונה עוזר דקאן בבית הספר לרפואה שיפתח בעתיד בהר הצופים. בן דוד נרצח בשיירת הדסה. אנשי מפתח ומבנה האוניברסיטה בעשור הראשון לקיומה של האוניברסיטה היה ד"ר יהודה לייב מאגנס הדמות המרכזית והמשפיעה ביותר על עיצוב דרכה. בסוף 1933 פעלה ועדת חקירה על ארגונה של האוניברסיטה העברית, שכונתה "ועדת הרטוג". הוועדה, בראשות פיליפ הרטוג ובהשתתפות לוי גינצבורג ורדקליף סלמן, חקרה את מצב הפקולטות השונות באוניברסיטה, ובמסקנותיה מתחה ביקורת על הדרך שבה ניהל אותה מאגנס, והציעה שינויים מקיפים במבנה הארגוני והניהולי שלה. בשנת 1935 נערכה, בעקבות מסקנות הוועדה, רפורמה מבנית באוניברסיטה. מאגנס המשיך אמנם לכהן בתפקיד הנשיא עד יום מותו (1948), אך רוב סמכויות הניהול האקדמי עברו לרקטור האוניברסיטה הראשון פרופ' שמואל הוגו ברגמן ורוב סמכויות הניהול המנהלי הועברו למנכ"ל הראשון, שלמה גינוסר. בשנות ה-30 של המאה ה-20 קלטה האוניברסיטה אנשי מדע שעלו לארץ ישראל ממרכז אירופה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, בהם יעקב פולוצקי, שהצטרף לאוניברסיטה העברית בשנת 1934 והקים את החוג לבלשנות, לדיסלאוס פרקש שעלה ב-1935 והקים את המחלקה לכימיה פיזיקלית, ברנרד צונדק שמונה לפרופסור לגינקולוגיה, חנוך אלבק, שמונה לפרופסור ולאחר מכן לראש המחלקה לתלמוד, מרטין בובר, שנקלט ב-1938 ואחרים. עם סיום מלחמת העולם השנייה ב-1945, נחתם הסכם בין האוניברסיטה העברית וההסתדרות הציונית הדסה לפיו הסכימו שני הגופים להקים את בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה על הר הצופים, סמוך לבית החולים הדסה הר הצופים שנחנך ב-1939, כאשר האחריות לחלק הפרה-קליני חלה על האוניברסיטה העברית וההוראה הקלינית באחריות הדסה. עד שנת 1947 התקיימו באוניברסיטה שתי פקולטות: הפקולטה למדעי הרוח והפקולטה למדעי המתמטיקה והטבע. בעקבות פרסום תוכנית החלוקה, דנו אנשי האוניברסיטה בשאלה האם על האוניברסיטה להישאר כולה בירושלים מחוץ לגבולות המדינה העברית המוצעת, או שעליה לעבור לפתוח שלוחה בגבולות המדינה המוצעת. בנוסף, שקלו אנשי האוניברסיטה את השלמת מגוון הפקולטות של האוניברסיטה, כדי לספק את צורכי המדינה שעתידה לקום. בפברואר 1948 החליט הוועד הפועל שיש להרחיב את האוניברסיטה ולכונן שלוחות וכיתות הוראה בעיר ירושלים. לאחר הקמת המדינה בתום מלחמת העצמאות, קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים נותר אמנם בשליטת מדינת ישראל, אך בלא רצף טריטוריאלי עם חלקה היהודי של ירושלים. האוניברסיטה נאלצה למצוא משכן בבתים זמניים בעיר. כך, חלק מן הפקולטות ו"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", מוקמו בבניין קולג' טרה סנטה, המעבדות נדדו לשכונת ממילא, המחלקה למתמטיקה השתכנה במבנה של מלון המלך דוד, המחלקה לסטטיסטיקה - בבניין רטיסבון ואילו בתי-הספר לרפואה ולרפואת שיניים התמקמו במגרש הרוסים. ב-1953 הוחל בהקמת קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם. עם הקמתו, הועברו אליו מרבית הפקולטות של האוניברסיטה, לבד מבית הספר לרפואה של האוניברסיטה שעבר ב-1964 לקמפוס בית החולים הדסה עין כרם, והפקולטה לחקלאות שעברה לקמפוס בעיר רחובות. לאחר הקמת המדינה נפתחו תוכניות לימוד חדשות רבות ובהן הפקולטה למשפטים שפתחה את שעריה בשנת הלימודים ה'תש"י 1950, והוחל במתן תארים לתלמידי תואר ראשון. האוניברסיטה העברית שימשה מודל לאוניברסיטאות החדשות שקמו בישראל בשנות החמישים והשישים של המאה. עד שנת 1969 הונהג סינון בקבלה ללימודים רק בפקולטות למדעי הטבע ורפואה ובשאר הפקולטות התקבלו כל מי שעמד בדרישות הסף. אך עם הגידול במספר הסטודנטים הוחלט על סינון הסטודנטים למדעי החברה משנת 1970. עם איחוד ירושלים, בעקבות מלחמת ששת הימים, הוחל בשחזור ובהרחבה של קמפוס הר הצופים, שזכה לתנופת בנייה רחבה. מרבית הפקולטות עברו בשנת 1981 להר הצופים, ובקמפוס גבעת רם נותרו בעיקר הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע, האקדמיה ללשון העברית ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בהמשך הספרייה הלאומית). באותה השנה הוקם בקמפוס גבעת רם "מרכז ארצי לבחינות ולהערכה" המפעיל מבחנים לחיזוי הצלחה בלימודים האקדמיים, בהם הבחינה הפסיכומטרית. בשנת 1975 הפך בית הספר לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית להיות חלק מהפקולטה לרפואה של האוניברסיטה. האוניברסיטה העברית קיבלה בירושה מאלברט איינשטיין את כל כתבי היד שלו, והקימה את "ארכיון איינשטיין" שמכיל את כתביו. כמו כן העביר איינשטיין את זכויות היוצרים על כל כתביו לרשות האוניברסיטה. בבעלות האוניברסיטה חברת יישום - החברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר עושה שימוש בידע ובהמצאות של סגל האוניברסיטה. בשנת 2002 אירע פיגוע טרור בקפיטריית "פרנק סינטרה" במרכזו של קמפוס הר הצופים שבו נרצחו תשעה בני אדם. בשנת 2006 למדו באוניברסיטה העברית למעלה מ-24,000 סטודנטים. עד לשנת 2003 העניקה האוניברסיטה כ-90,000 תארים אקדמיים. גירעון תקציבי וקבלת סיוע מהמדינה בעשור השני של המאה ה-21 הכריזה האוניברסיטה העברית על משבר פיננסי ובשנת 2016 הכריזה על השבתת הלימודים בגלל מצבה הכלכלי, אשר החריף במשך כ-15 שנה מבלי שנעשה דבר על מנת לתקן אותו. המשבר הכלכלי באוניברסיטה נבע בעיקר מתפיחת התחייבות האוניברסיטה לפנסיות תקציביות של עובדיה בכלל ושל חברי הסגל שלה בפרט, וממתן הטבות שניתנו לאנשי הסגל לאורך השנים. בנוסף, לאוניברסיטה יש קושי מבני בהתנהלות על פני שישה קמפוסים הפזורים ברחבי הארץ. בשנת 2018 סיכמה הנהלת האוניברסיטה על הסכם חילוץ מול משרד האוצר והמועצה להשכלה גבוהה. במסגרת ההסכם הוחלט כי בעשר השנים הקרובות תעביר המדינה כ-700 מיליון שקל לקופת האוניברסיטה, בנוסף לתקציב השנתי הרגיל, וזאת בתמורה ליישום תוכנית התייעלות מצד האוניברסיטה הכוללת מכירת נדל"ן, קיצוצי שכר וקיצוצי משרות. לפי ההסכם, יבוטלו בהדרגה כ-80 משרות של חברי סגל מנהלי ועל כל העובדים יחולו קיצוצי שכר. עם זאת, ההסכם בין האוניברסיטה למדינה לא מטפל בחוב האקטוארי של האוניברסיטה לפנסיות תקציביות, והוא אמור רק להקל על ההתנהלות השוטפת של האוניברסיטה בשנים הקרובות, בזמן שאלה תגענה לשיאן. נכון ליום ההסכם לאוניברסיטה חוב אקטוארי של 13 מיליארד שקל בגין פנסיות תקציביות, גירעון בהון של 1.8 מיליארד שקל והיא מתקשה להגיע לאיזון בתקציבה השוטף. סמל האוניברסיטה סמל האוניברסיטה העברית המקורי עוצב על ידי זליג סגל בשנת 1954. אף שהסמל של סגל לא הוגש על פי דרישות התקנון, בחר צוות השופטים בהצעתו והסמל אושר. את הכתוביות סביב הסמל הוסיף הגרפיקאי הירושלמי נחום מרון. הסמל מורכב מהאותיות אל"ף ועי"ן, ראשי תיבות של "אוניברסיטה עברית". בנוסף, הלהבה שמופיעה מעל האות עי"ן מסמלת את לפיד ההשכלה. ב-1 באפריל 2015 השיקה האוניברסיטה סמל מעודכן המבוסס על הסמל המקורי, שעוצב על ידי אריאל שקל מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בהנחיית פרופ' עדי שטרן. שינוי הסמל נעשה כחלק מעיצוב חזותי שכלל גם עיצוב גופן חדש. קמפוס הר הצופים פקולטות ובתי ספר הפקולטה למדעי הרוח (אתר הפקולטה) הפקולטה למדעי החברה (אתר הפקולטה) הפקולטה למשפטים והמכון לקרימינולוגיה (אתר הפקולטה) בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית (אתר הפקולטה) בית הספר למדיניות ציבורית (אתר בית הספר) בית הספר לחינוך (אתר בית הספר) בית הספר לריפוי בעיסוק (אתר בית הספר) בית הספר למנהל עסקים (אתר בית הספר) המכון ללימודים עירוניים ואזוריים (אתר המכון) בית הספר לתלמידים מחו"ל ע"ש רוטברג (אתר בית הספר) המכון לארכאולוגיה (אתר המכון) היסטוריה קמפוס הר הצופים, שהוא הקמפוס הראשון של האוניברסיטה, משמש את מרבית הפקולטות של האוניברסיטה ואת מרבית משרדי המנהל שלה. הקמפוס נבנה סביב אחוזתו הגדולה של ג'ון גריי היל, עורך דין פרוטסטנטי מליברפול שהיה אוהד מושבע של הציונות. לפני מותו בשנת 1914 חתם היל הסכם עם חיים ויצמן וראשי הציונות על מסמך העברת אחוזתו ואדמותיה לידיהם לצורך הקמת הקמפוס. בתום המלחמה כיבדה אלמנתו את ההסכם, וכבר ביולי 1918 הונחה אבן פינה לקמפוס. ב-1924 נפתח המכון ללימודי היהדות, וב-1 באפריל 1925 התקיים טקס חנוכת האוניברסיטה בנוכחותם של הלורד ארתור ג'יימס בלפור, הרבנים הראשיים ובהם הרב קוק, נציגי מדינות, ארגוני צדקה ואנשי דת רבים. באפריל 1930 נחנך בית דוד וולפסון, ובו שוכנו הספרייה הלאומית והפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע, ובה החוג לכימיה (בראשותו של חיים ויצמן), החוג למיקרוביולוגיה והחוג למתמטיקה. החוג לכימיה נפתח בבית האחוזה של ג'ון גריי-היל, ושאר מבני העזר שימשו את שאר המחלקות עד הקמת מבני הקבע שלהם. בינואר 1932 הוענקו לראשונה תעודות הסמכה מטעם האוניברסיטה ל-13 בוגרים במדעי הרוח בהתמחויות ספרות עברית, תלמוד, פילוסופיה, ותולדות האסלאם. עם פרוץ מלחמת העצמאות עזבו סגל ההוראה, המנהל והסטודנטים את הקמפוס בגלל צליפות יושבי הכפרים הערבים שבאזור. לאחר הסכמי שביתת הנשק בירושלים ב-30 בנובמבר 1948 נותר הר הצופים כמובלעת ישראלית בתוך שטח ירדן. במשך 19 שנה עד מלחמת ששת הימים. מחלקות האוניברסיטה העברית, ובית החולים הדסה, המשיכו לפעול במבנים אחרים בעיר, כמו בניין קולג' טרה סנטה (אליו עברה הספרייה הלאומית), מנזר נוטרדאם דה ז'רוזלם ועוד. כעבור כמה שנים, עם השלמת בניית הקמפוס בגבעת רם, הועברו הכיתות אליו. הקמפוס בהר הצופים אוכלס בחיילים ישראלים שאבטחו אותו. הם הוחלפו פעם בשבועיים על ידי שיירת משוריינים ישנים, בהתאם לנקבע בהסכמים בין ישראל וירדן. עם איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הוחל בשחזור ובהרחבה של קמפוס הר הצופים, שזכה לתנופת בנייה רחבה. כל המבנים המקוריים השתמרו, למעט מבנה המכון לכימיה שהוסר כולו בשל מצבו הרעוע. מלאכת תכנון הקמפוס הופקדה בידי צוות האדריכלים דוד רזניק, שמואל שקד, רם כרמי וחיים קצף. בקצהו המזרחי של הקמפוס הוקם מערך בניינים שיועד בתחילה למחלקה למדעי הטבע (כיום אולמות הרצאות ואגף בבניין בית ספר בצלאל) ולמגדל מים בתכנונם של האדריכלים בנימין אידלסון וגרשון צפור. בסופו של דבר הושארו מחלקות מדעי הטבע בקמפוס בגבעת רם, ואילו האחרות הועתקו להר הצופים. חלקים מהקמפוס נבנו בצורה הדומה למצודה סגורה ומבוצרת. האקדמיה הלאומית לאומנויות - "בצלאל" עברה אל קמפוס הר הצופים בשנת 1980 כשנה לאחר מכן עברו הפקולטות למדעי הרוח ומדעי החברה, ובתי הספר לחינוך ולעבודה סוציאלית אל קמפוס הר הצופים. מבנים בעלי חשיבות בקמפוס בית הכנסת ע"ש הכט ארכיון ומוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור מוזיאון בית אלברט איינשטיין (בהקמה) הגנים הלאומיים בהר הצופים מדרום לקמפוס הר הצופים נמצא הגן הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש טבצ'ניק שבו מצויים: המצפור ע"ש גליק, המצפור ע"ש הלברט, רחבת כיכר החיים, ובית הקברות של המושבה האמריקאית בהר הצופים ובסמוך אליו בית הקברות של משפחת בנטוויץ'. מצפון לקמפוס מצוי הגן הבוטני הלאומי ע"ש מונטגיו למפורט ובו נמצאת "מערת ניקנור" שבה קבורים מנחם אוסישקין, ויהודה לייב פינסקר. את הגן הלאומי חוצה מנהרת הר הצופים. בכל הגנים הלאומיים בשטח הר הצופים ישנם מערות קבורה עתיקות מתקופת בית שני. מוזיאון בית אלברט איינשטיין בשנת 2012 החליטו להקים את מוזיאון בית אלברט איינשטיין בקמפוס הר הצופים. המוזיאון מתוכנן לתעד את כתביו של אלברט איינשטיין ויכלול מוצגים נוספים, בנוסף - אמור לכלול המוזיאון פלנטריום חדש שיהיה תחליף לפלנטריום ע"ש משפחת ויליאמס שעומד נטוש ועזוב שנים רבות בקמפוס גבעת רם. המוזיאון אמור להיות התשובה הישראלית למגדל איינשטיין בגרמניה. מעונות כפר הסטודנטים מעונות ״ברונפמן״ (״אידלסון״) מעונות ״מאירסדורף״ (״רזניק״) גלריה הר הצופים קמפוס אדמונד י' ספרא (גבעת רם) פקולטות הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע (אתר הפקולטה) מכון איינשטיין למתמטיקה המכון למדעי החיים על שם אלכסנדר סילברמן (אתר המכון) המכון למדעי כדור הארץ (אתר המכון) המכון לכימיה (אתר המכון) מכון קזאלי לכימיה יישומית מכון רקח לפיזיקה (אתר המכון) החוג להוראת המדעים בית הספר להנדסה ומדעי המחשב (אתר בית הספר) מרכז אדמונד ולילי ספרא לחקר המוח ELSC (אתר המכון) המכון הישראלי ללימודים מתקדמים (אתר המכון) מחלקת הרכש של כלל האוניברסיטה העברית ממוקמת בקמפוס זה, לצד הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע, משום שהרכש עבור פקולטה זו הוא המורכב ביותר. בשטח הקמפוס מצויים גם מוסדות שאינם חלק מהאוניברסיטה העברית, כמו בניין האקדמיה ללשון העברית, הספרייה הלאומית, האקדמיה למוסיקה ובית ספר תיכון אורט. (בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה ממוקם מחוץ לקמפוס, בצמוד אליו). היסטוריה קמפוס אדמונד י' ספרא (גבעת רם) או קריית אדמונד י' ספרא (גבעת רם) נבנה באזור גבעת רם בירושלים החל משנת 1953. בניית הקמפוס בגבעת רם באותה עת באה לתת מענה למצב שנוצר בתום מלחמת העצמאות. קמפוס הר הצופים היה להלכה בשליטת ישראל, אך בהיעדר רצף טריטוריאלי עם חלקה היהודי של ירושלים לא ניתן היה להשתמש בו, והאוניברסיטה נאלצה למצוא משכן אחר בבתים זמניים בעיר. קמפוס האוניברסיטה נבנה על פי עקרונות קריית הממשלה הסמוכה - בסגנון "עיר הגנים" האנגלית המורכבת ממבנים פזורים בשטח ירוק שאת כולו מקיף כביש טבעתי. סגנון זה היה אופייני לאוניברסיטאות שנבנו בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 ברחבי העולם. הקמפוס תוכנן על ידי האדריכלים ריכרד קאופמן, היינץ ראו ויוסף קלארווין. הקמת המבנים הושלמה עד שנת 1967, מועד שבו הוחלט על העברת חלק מהפקולטות לקמפוס הר הצופים. מבני הקמפוס בנויים בסגנון המודרני שהיה מקובל בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 - מבנים קופסתיים שבחזיתם חלונות גדולים המוצלים בתריסי בטון (המכונים "בריס סוליי" - "Brise Soleil"). עם איחוד ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים החלה חזרה הדרגתית לפעילות בקמפוס הר הצופים. מרבית הפקולטות עברו בשנת 1981 להר הצופים, ובגבעת רם נותרו בעיקר הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע (מכון רקח לפיזיקה), בית הספר לספרנות ארכיונאות ומידע, האקדמיה ללשון העברית ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. בשנת 2005 שונה שמו של הקמפוס ל"קמפוס אדמונד י' ספרא (גבעת רם)", על שמו של הנדבן אדמונד י' ספרא. בשנת 2007 הפכה הספרייה הלאומית לגוף עצמאי במטרה לעבור אל בניין חדש שיבנה בסמוך אל הקמפוס ואל הכנסת. בשנת 2012 הודיעה הממשלה על הפיכתה של האקדמיה ללשון העברית לגוף עצמאי. כחלק מכך, גוף זה יועבר לבניין שייבנה במרכז ירושלים. מבנים בעלי חשיבות בקמפוס הספרייה הלאומית (אתר הספרייה) בניין המנהלה ע"ש שרמן האקדמיה ללשון העברית (אתר האקדמיה) בית בלגיה בית הכנסת ע"ש גולדשטיין האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין (אתר האקדמיה) הפלנטריום ע"ש משפחת ויליאמס מרכז ארצי לבחינות ולהערכה (אתר המרכז) האצטדיון הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש גרוסברג אמפיתיאטרון גבעת רם ע"ש מונה ברונפמן-שקמן מעונות כיום, קיימים שני מרכזי מעונות בקמפוס גבעת רם: מעונות "צוויג" ("הקריה") - מגורי סטודנטים לתואר ראשון. מעונות "ליברמן" - מגורי סטודנטים לתארים מתקדמים. בעבר פעלו בגבעת רם גם "מעונות האלף", שהוקמו בשנת 1969 ב-35 מבנים טרומיים חד קומתיים, בפינה הדרומית של הקמפוס. השם "מעונות האלף" ניתן להם מאחר שהכילו אלף מיטות בסך הכל. בשנת 2001 נסגרו מעונות אלו וכיום ממוקם שם "כפר ההייטק" המשמש כחממה לחברות הייטק צעירות שרובן הוקמו על ידי חברי סגל וסטודנטים של האוניברסיטה העברית. מרכז הספורט גבעת רם בשנת 1952 אישר סינט האוניברסיטה מערכת שיעורי חינוך-גופני חובה לסטודנטים (שעה אחת בשבוע במשך שנה). בתחילה הופעלה תוכנית הספורט במתקנים שכורים עד שבשנת 1958 נחנך האצטדיון הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש גרוסברג, שהיה מתקן הספורט הראשון שעמד לרשות האוניברסיטה בקמפוס בגבעת-רם. למתקן זה נוספו אולם ספורט (1964), בריכת השחייה ואולמות סקווש (1968), 5 מגרשי טניס (בין השנים 1968-1958). המרכז תוכנן בידי האדריכל יוסף קלארווין, שתכנן את תוכנית המתאר הכללית (תוכנית פרישת הבניינים וחלוקת האזורים - לא הבניינים עצמם) של קמפוס גבעת רם, כולו. החל משנת 1986 מנהלת את מרכז הספורט "עמותת הספורט על-שם הווארד קוסל". גלריה קמפוס אדמונד י' ספרא (גבעת רם) קמפוסים נוספים קמפוס עין כרם קמפוס עין כרם של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה עין כרם נבנו יחדיו, זה לצד זה, באותו הסגנון. חלק ממבניהם משותפים. לאחר מלחמת העצמאות, כשקמפוס הר הצופים הפך קשה לשימוש, תכנון הקריה הרפואית נמסר לאדריכל יוסף נויפלד ובנובמבר 1954 נחתם הסכם עם סולל בונה על בניית בית הספר לאחיות, כשלב ראשון לבניין הקריה. עוד בראשית 1953 החלה מע"ץ בהכנת השטח ובסלילת דרכי גישה. בסוף 1955 פורסם מכרז לבניית בית הספר לרפואה. פקולטאות הפקולטה לרפואה (אתר הפקולטה) הפקולטה לרפואת שיניים (אתר הפקולטה) בית הספר לסיעוד בית הספר לבריאות הציבור (אתר בית הספר) בית הספר לרוקחות (אתר בית הספר) מסלול צמרת מסלול פסגה מסלול בינה קמפוס רחובות בית הספר לרפואה וטרינרית ע"ש קורט (אתר בית הספר) הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית (אתר הפקולטה) קמפוס מרכז וולקני (ראשון לציון) בית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי (אתר בית החולים) מרכזים, משרדים ויחידות הרשות למחקר ולפיתוח המזכירות האקדמית, יחידות אקדמיות פקולטות ובתי ספר, יחידות אקדמיות המכינה הקדם אקדמית, יחידות אקדמיות ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג ארכיון אלברט איינשטיין באתר הספרייה הלאומית המכון לחקר הטיפוח בחינוך המכון ללימודי אסיה ואפריקה המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון החוג למדעי הקוגניציה מכון טרומן מערכת מידע גאוגרפית של האוניברסיטה העברית פורום אירופה באוניברסיטה העברית המרכז הבינתחומי לחישוביות עצבית המרכז לחקר הרציונליות המרכז לחקר הכאב המכון לחקר המשפט העברי מעמדה באקדמיה הבינלאומית לאוניברסיטה העברית מוניטין בינלאומי והיא נמנית עם המוסדות הנודעים בעולם להשכלה גבוהה. באוגוסט 2006, למשל, דורגה בשבועון ניוזוויק במקום ה-82 בין 100 האוניברסיטאות המובילות בעולם. דירוג ה-Times Higher Education מיקם את האוניברסיטה העברית במקום ה-93 בשנת 2008, במקום הגבוה ביותר בין אוניברסיטאות המזרח התיכון. לפי דירוג שנחאי היא דורגה בשיאה במקום ה-53 בעולם (2012), ונכון לשנת 2019 היא בין 150 האוניברסיטאות הטובות בעולם. האוניברסיטה העברית היא הראשונה מבין האוניברסיטאות בישראל שנכנסה לרשימת המאה. בדירוג זה דורגה האוניברסיטה בשנת 2012 גם: בתחום מדעי הטבע ומתמטיקה במקום ה-35 בעולם. בתחום מדעי החברה במקום ה-51–75 בעולם. כמו כן רשמה האוניברסיטה הישגים מרשימים נוספים: המחלקה למתמטיקה דורגה במקום ה-16 בעולם. בתחום מדעי המחשב דורגה במקום ה-27 בעולם. בתחום הפיזיקה דורגה בין 51–75 בעולם. בשנת 2015 דורגה האוניברסיטה העברית על ידי המרכז לדירוג אוניברסיטאות העולם (CWUR) במקום ה-23 בעולם. בשנת 2019 דורגה האוניברסיטה, על ידי אותו מרכז, במקום ה-62. ספריות האוניברסיטה מערך הספריות של האוניברסיטה, השוכן בארבעת הקמפוסים שלה, כולל עשר ספריות, שבאוספן (2012) למעלה מ-2.5 מיליון פריטים, עשרות אלפי כותרי כתבי עת (מרביתם אלקטרוניים) ומאות מאגרי מידע אלקטרוניים. תוכניות לימודים תוכניות לימודים לתואר ראשון תוכנית לימודים נוספת המיועדת לתלמידי התואר הראשון היא תוכנית אבני פינה. מדובר בתוכנית העשרה אקדמית נסיונית שהחלה פעילותה בשנת תש"ע, על בסיס תוכניות דומות הנהוגה ברבות מהאוניברסיטאות בארצות הברית, המכירות בחשיבות הרחבת האופקים בתואר הראשון. מטרתה היא להקנות סל ידע בסיסי לכל סטודנט בתואר הראשון נוסף על הידע שהוא רוכש במסגרת חוג בו הוא לומד. התוכנית מחייבת את תלמידי האוניברסיטה העברית להירשם לקורסים נוספים שאינם מתחום לימודיהם, כדי להעשיר ולהרחיב את הדעת. בראשית שנות התשעים היו תת-מסלולי לימוד במסגרת התואר הראשון בביולוגיה. הן הציעו קורסים עשירים יותר לתלמידי השנה השנייה והשלישית של תוכנית הלימודים הכללית בביולוגיה שרצו להתרכז בתחומים מסוימים יותר של הדיסיפלינה. אולם ניסיון זה לא צלח ותת מסלולי הלימוד האלה בוטלו. תוכניות מצטיינים לתואר ראשון באוניברסיטה כמה תוכניות לימוד כלליות לסטודנטים מצטיינים לתואר ראשון, ובהן תוכנית אמירים (רוח), תוכנית לסטודנטים מצטיינים במדעי הרוח; אמירים (טבע), תוכנית לסטודנטים מצטיינים במדעי הטבע; ותוכנית "רביבים" לסטודנטים מצטיינים ללימודי יהדות המתעתדים ללמד יהדות בבתי ספר ממלכתיים. עוד תוכנית מצטיינים היא "עתידים: צוערים למנהל הציבורי-רוחות של שינוי". תוכנית זו מטפחת עתודת מנהיגות צעירה המעוניינת לתרום לשיפור פני החברה באמצעות הצטרפות בוגריה לעמדות מפתח בשירות הציבורי. כל הסטודנטים בתוכניות המצטיינים הכלליות של האוניברסיטה זכאים למלגת שכר לימוד מלאה ולמלגות נוספות. בנוסף על תוכניות מצטיינים אלה, קיימות תוכניות מצטיינים פקולטאיות וחוגיות בתחומים אלו: מכפיל במשפטים – תואר כפול משפטים כלכלה ופילוסופיה, ביולוגיה (תוכנית "אתגר"), כימיה (תוכנית "אתגר"), תוכנית פסיכוביולוגיה המשותפת לפקולטות למדעי החברה ולמתמטיקה ומדעי הטבע, קוגניציה השייכת לפקולטה למדעי הרוח,פכ"ם – התוכנית המשולבת: פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה והיסטוריה. הלימודים האקדמיים במסגרת תוכניות המצוינות הצבאיות חבצלות ותלפיות מתקיימים באוניברסיטה העברית. תוכניות לימודים לתואר שלישי הפקולטה למשפטים התוכנית לרציונליות תוכנית מלגות הנשיא לדוקטורנטים מצטיינים של הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית פרויקט חברותא לתלמידי מחקר התוכנית הישירה לדוקטורט בחישוביות עצבית נשיאי האוניברסיטה העברית נגידי האוניברסיטה העברית על פי חוקת האוניברסיטה העברית רשאים נשיא האוניברסיטה ויושב ראש חבר הנאמנים להמליץ על מינוי נגיד, שמינויו מאושר על ידי חבר הנאמנים. תפקידו של הנגיד אינו מוגדר, ועל הנשיא להגדירו בעצה אחת עם הנגיד עצמו. בעשור הראשון לקיומה כיהן ד"ר יהודה לייב מאגנס כנגיד, תפקיד שכלל את סמכויות כל שדרת הניהול הבכירה של האוניברסיטה במתכונתה הנוכחית (נשיא, מנכ"ל ורקטור), אך עם שינוי החוקה הוכפף נושא התפקיד לנשיא האוניברסיטה, וכהונתו אינה נמשכת לאחר תום כהונת הנשיא שהמליץ על מינויו (אם כי ניתן למנותו מחדש). מאז פוצל התפקיד מינתה האוניברסיטה שני נגידים בלבד, שניהם מונו עם תום כהונתם כנשיאי האוניברסיטה. רקטורי האוניברסיטה העברית מנכ"לי האוניברסיטה העברית חוקרים ובוגרים נודעים חוקרי האוניברסיטה העברית ובוגריה ניצבים בקדמת המדע בעולם. דוגמאות אחדות: בתחום הפיזיקה ידועים פרופ' יואל רקח ותלמידו פרופ' עמוס דה-שליט. דייוויד גרוס היה סטודנט לפיזיקה באוניברסיטה העברית. הוא סיים בה תואר ראשון ותואר שני. בשנת 2004 הוא זכה בפרס נובל לפיזיקה על מחקרו בקשר לחופש אסימפטוטי של הכוח הגרעיני החזק. בראש המחלקה למתמטיקה עמד המתמטיקאי הנודע אברהם הלוי פרנקל שהיה שותף לפיתוח מערכת אקסיומות צרמלו-פרנקל. כמו כן הפרופסור הראשון בחוג למתמטיקה היה אדמונד לנדאו. עוד ראויים לציון במחלקה למתמטיקה, אריה דבורצקי, רות לורנס-נאימרק, שהרן שלח, דוד קשדן, צליל סלע, אלכסנדר לובוצקי, יורם לינדנשטראוס, אילון לינדנשטראוס, חתן מדליית פילדס לשנת 2010 והלל פורסטנברג, חתן פרס אבל לשנת 2020. מיכאל רבין מייסד המחלקה למדעי המחשב באוניברסיטה, הוא חתן פרס טיורינג, הפרס הנחשב ביותר בתחום מדעי המחשב. חוקרים בולטים נוספים בבית הספר להנדסה ומדעי המחשב הם נתי ליניאל, דורית אהרונוב וניר פרידמן העומד בחזית המחקר העולמי בביולוגיה חישובית. אבי ויגדרזון, חתן פרס נבנלינה, פרס גדל ופרס אבל ופרופסור במכון למחקר מתקדם, היה פרופסור באוניברסיטה במשך 17 שנים וכיהן כראש המכון למדעי המחשב. במדע המדינה נמנים עם מורי האוניברסיטה שלושה מן החוקרים המובילים בעולם בתחומם: שלמה אבינרי, יחזקאל דרור וזאב שטרנהל, שלושתם חתני פרס ישראל. פרופ' שלמה אבינרי גם כיהן כמנכ"ל משרד החוץ. גרשם שלום היה ממייסדי המחקר המודרני של המיסטיקה היהודית ומגדולי חוקרי הקבלה, כיהן כראש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. באוניברסיטה נמצא המרכז לחקר הרציונליות. זהו מרכז בין-תחומי המחבר חוקרים מדיסיפלינות שונות לחקר היבטים שונים ברציונליות, כלכלה ותורת המשחקים, ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005 הוא חבר סגל המכון. מייסד המכון הוא סרג'יו הרט המכהן כפרופסור במכון עד היום. דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, נמנה במשך 18 שנה עם סגל המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ואת המחקרים שזיכו אותו בפרס עשה עם עמוס טברסקי מהאוניברסיטה העברית. רפאל משולם, פרופסור אמריטוס במחלקה לחומרי טבע בבית הספר לרוקחות שבפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, רקטור האוניברסיטה בשנים 1979–1982, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1994 וחתן פרס ישראל לחקר הכימיה לשנת תש"ס 2000. חוקר תרופות וחומרי טבע, מגלה החומר הפעיל בקנאביס, ה-THC. אברהם הרשקו ואהרן צ'חנובר, חתני פרס נובל לכימיה לשנת 2004, קיבלו את תואר הדוקטור לרפואה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית. רוג'ר קורנברג, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2006 הוא פרופ' עמית במחלקה לכימיה ביולוגית במכון למדעי החיים ע"ש אלכסנדר סילברמן, והוא נמצא וחוקר בה ארבעה חודשים בשנה. עדה יונת, כלת פרס נובל לכימיה לשנת 2009, היא בעל תואר בוגר בכימיה ותואר מוסמך בביופיזיקה מטעם האוניברסיטה העברית. ג'ושוע אנגריסט, חתן פרס נובל בכלכלה לשנת ,2021 היה מרצה בכיר ופרופסור חבר במחלקה לכלכלה. אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, צבר את כל תאריו במשפטים באוניברסיטה העברית, היה פרופסור למשפטים בה וכיהן בתפקיד דיקן הפקולטה למשפטים. גם נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש רכשה את השכלתה המשפטית באוניברסיטה העברית, וכך גם מרבית שופטי בית המשפט העליון המכהנים כיום. עם בוגרי הפקולטה למשפטים גם נמנים היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז, פרקליט המדינה שי ניצן ומבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. ראו גם אוניברסיטאות בישראל אוניברסיטה ציבורית#ישראל הפיגוע באוניברסיטה העברית (2002) אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית המכינה לעולים באוניברסיטה העברית בירושלים ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים המכון ליהדות זמננו המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון המכון לחקר המשפט העברי הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית - פקולטה של האוניברסיטה העברית השוכנת בעיר רחובות לקריאה נוספת ספרים אורי כהן, ההר והגבעה – האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2006. אורי כהן, אוניברסיטת-אם: האוניברסיטה העברית בירושלים, 1967-1948, שדה בוקר: הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2019. שאול כ"ץ ומיכאל הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, שורשים והתחלות, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1997. חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, התבססות וצמיחה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2005. חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, התעצמות אקדמית תוך מאבק לאומי, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2009. אסף זלצר (מחבר ועורך), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, ספר האישים: מייסדים, מעצבים וראשוני הפרופסורים לפני קום המדינה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2013. דוד קרויאנקר, האוניברסיטה העברית, גבעת רם – תכנון ואדריכלות 2002-1953, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, 2002. Yaacov Iram, Curricular and Structural Developments at the Hebrew University, 1928-1948, History of Universities, Vol. 11, 1992, pp. 205-241. Research 2000, The Authority for Research and Development, The Hebrew University of Jerusalem 2000 עבודות גמר ודוקטור דני יעקובי, בין פרטיקולריות לאוניברסליות, מדעי הרוח הכלליים באוניברסיטה העברית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2003. דני יעקובי, הכשרת מורים והאוניברסיטה העברית בתקופת המנדט, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1995. דיאנה דולב, האדריכלות של האוניברסיטה העברית 1948-1918, עבודת גמר, אוניברסיטת תל אביב, 1990. מאמרים גילי שולץ, קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים לדורותיו. (2020) ארי בראל, לוויתן והאקדמיה: האם היה ניסיון להלאים את האוניברסיטה העברית בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל?, תרבות דמוקרטית,13, 2011, עמ' 7–59. ישראל קולת, האוניברסיטה העברית: בין אוניברסיטה יהודית לאוניברסיטה ארץ-ישראלית, מדעי היהדות 35, תשנ"ה, עמ' 47–59. יעקב עירם, השפעת מסורות בחינוך הגבוה על דרכה האקדמית של האוניברסיטה העברית, עיונים בחינוך 18, 1978, עמ' 123–140. דיאנה דולב, מגדל השן בקריית הלאום: התוכנית האדריכלית לקמפוס בגבעת רם, זמנים 96, סתיו 2006, עמ' 86–93. אורי כהן, איתן אורקיבי, הפרופסורה והסטודנטים באוניברסיטה העברית, 1972-1967, קתדרה 129, אוקטובר 2008, עמ' 137–164. חגית לבסקי, משמעות הקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים ומקומה בחיי העיר בתקופת המנדט, בתוך: יהושע בן אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, הוצאת משכנות שאננים; יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2003, עמ' 335–350. אניטה שפירא, האוניברסיטה העברית והיישוב היהודי בארץ ישראל, בתוך: ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עמ' 351–354. ישראל ברטל, ההר והעיר: האוניברסיטה העברית, מגעים והשפעות, בתוך: ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עמ' 354–357. חדוה בן-ישראל, ההיבטים הפוליטיים בחיי האוניברסיטה, בתוך: ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עמ' 358–362. שמואל רזין, מיכאל הד, חנן חלפון, יהושע אריאלי, חדוה בן-ישראל, אניטה שפירא, חגית לבסקי, דיון, בתוך: ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עמ' 362–366. פתיחת האוניברסיטה ושנים ראשונות פאול אברהם אלסברג, מקורות לחקר גיבוש הרעיון לייסוד האוניברסיטה העברית, 1914-1913, דברי הקונגרס העולמי האחד עשר למדעי היהדות, ב' (2), 1993, עמ' 205–212. קימי קפלן, חמש תגובות של רבנים אורתודוקסים לייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים ולפתיחתה, יהדות זמננו 10, תשנ"ו, עמ' 139–163. יאיר פז ואסף זלצר, "לאן נעלמו אבני הפינה של האוניברסיטה העברית? מסע בין ממצאים ארכיוניים ומעט תוצאות בשטח", ארכיון, 17, 2013, עמ' 56–63. קישורים חיצוניים חברת יישום - החברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית המרכז לחקר המוזיקה היהודית - קמפוס גבעת רם אסף זלצר, על פסגת הר הצופים – סיור היסטורי בקמפוס האוניברסיטה העברית, בהוצאת המחלקה לדוברות, האוניברסיטה העברית בירושלים הפנטזיה של המכללה העברית, המחסן של גדעון עפרת דיאנה דולב, אדריכלות, חינוך וכוחניות: מבט פמיניסטי על קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים, בתוך: חגית גור, מיליטריזם בחינוך, הוצאת ידיעות ספרים, 2005. , מתוך: גליליאו 125, ינואר 2009. , מתוך: גליליאו 117, מאי 2008. מפת קמפוס גבעת רם, האוניברסיטה העברית בירושלים ארגון בוגרי האוניברסיטה העברית - קישור לאתר הבית על פעולת הציונים בווילנה למען האוניברסיטה העברית בירושלים בימיה הראשונים, בתוך התערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", באתר יד ושם טקס פתיחת האוניברסיטה, באתר המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, האוניברסיטה העברית חיים ויצמן תוכן הנאום של ויצמן בטקס הפתיחה, דואר היום, 2 באפריל 1925 , תמונות מימי ראשיתה של האוניברסיטה, באתר המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, האוניברסיטה העברית אורי כהן, דנה כץ, תרבות עירונית וזהות אקדמית: אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בתל אביב, 1940-1933, ישראל 8, 2005, עמ' 1–37 מנחם מגידור, הבית אשר נפתח עתה על הר הצופים, אקדמיה 8-7, 2000, עמ' 5–6 מימי אייזנשטדט, דוד בר-גל,הורתו ולידתו של בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית (1958-1953), חברה ורווחה ל (1), מרץ 2010, עמ' 9–27 חגי צורף, היחס לשאלת הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים בעיתון "האחדות", יולי 1913 – יולי 1914, ארכיון 7, 1994, עמ' 29–47. אישים בתקופת היישוב, באתר המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, האוניברסיטה העברית הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, 24 ביולי 1918 וינסטון צ'רצ'יל בביקור בהר הצופים 1921. בפמליה: הרברט סמואל, ג'יימס דה רוטשילד, לורנס איש ערב, רונלד סטורס, האמיר עבדאללה, הרב קוק, הרב יעקב מאיר, הרב יוסף חיים זוננפלד, הרב נסים יהודה דנון, מרדכי עליאש, ארתור רופין, דוד ילין, אליעזר בן-יהודה ונחום סוקולוב פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1 באפריל 1925. מתוך סרט של יעקב בן דב 1925 פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים וביקור הלורד בלפור בארץ ישראל, שנת 1925, מתוך אתר ארכיון שפילברג פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1 באפריל 1925, מתוך סרטון בהזמנתו של אלברט קהאן. ברקע מושמע המנון האוניברסיטה, מילים שלום יוסף הפטמן, לחן אברהם צבי דוידוביץ', ביצוע אורה זיטנר האוניברסיטה העברית חוגגת עשור, יומני כרמל מאי 1935 פתיחת הפקולטה לרפואה, יומני כרמל יוני 1949 האוניברסיטה העברית חוגגת עשרים וחמש שנה, יומני כרמל מאי 1950 בניית הקמפוס בגבעת רם, יומני כרמל ינואר 1955 (התחלה 4:47) מקבץ סרטונים מארכיון ספילברג: | כי מציון תצא תורה, 1940 | בית הבינה, 1944 | הבית על הגבעה, 1950 | זמן, מרחב והאוניברסיטה, 1955 | ארבעה ימים בגבעת רם, 1958 | הקמפוס החדש בגבעת רם, 1958 | הקמפוס בירושלים, 1960 | השכלה - הדיבר העיקרי, 1961 | הקמפוס בירושלים, 1966 | חוזרים להר הצופים, 1967 | מרצים וסטודנטים מדברים על הימים ההם, 1968 | האוניברסיטה בת חמישים, 1975 | שבילים אל העבר, 1995 | Arieh Goren, Sanctifying Scopus: Locating the Hebrew University on Mount Scopus, in Elishiva Carlebach, John M. Efron, David N. Myers (eds.), Jewish History and Jewish Memory: Memory: Essays in Honor of Yosef Hayim Yerushalmi, Hanover and London, 1998, pp. 330-347. הישגים אקדמיים שנחאי העולמי דירג את תחומי מנהל עסקים, כלכלה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית בין 50 הטובים בעולם, הודעות לעיתונות, המחלקה לדוברות, באתר האוניברסיטה העברית, 3 בינואר 2011 העברית מדורגת במקום השני באירופה במספר מענקי המחקר מהאיחוד האירופי, הודעות לעיתונות, המחלקה לדוברות, באתר האוניברסיטה העברית, 21 בינואר 2010 מיכאל יעקובסון: האדריכל נורמן פוסטר משיק בניין ראשון בארץ: המרכז למדעי המוח, 24 באוקטובר 2017, xnet הערות שוליים אוניברסיטה עברית בירושלים, ה רחובות: חינוך מבנים ואתרים שתכנן ריכרד קאופמן מזרח ירושלים גבעת רם עין כרם היישוב: מדע וטכנולוגיה

האוניברסיטה העברית בירושלים היא האוניברסיטה הציבורית הראשונה שהוקמה בארץ ישראל (בשנת 1925) והמוסד האקדמי השני שנוסד בה (אחרי הטכניון). האוניברסיטה העברית הוציאה מתוכה אנשי שם בכל תחומי המחקר, לרבות פרופסורים ומדענים ידועים, ואף חתני פרסי נובל. האוניברסיטה מדורגת על פי מדד שנגחאי במקום הראשון במדינת ישראל, ובמקום ה-77 בעולם.לאוניברסיטה שישה קמפוסים: קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים - משמש את מרבית הפקולטות העיוניות של האוניברסיטה ואת מרבית משרדי המנהל שלה. קמפוס אדמונד י' ספרא בגבעת רם - משמש את הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע ואת בית הספר להנדסה ומדעי המחשב, את החוג להוראת המדעים, את בית הספר למדע יישומי וכן, חלק ממשרדי המנהל כגון הרשות למחקר ופיתוח. כמו כן, מכיל קמפוס זה מוסדות השייכים לאוניברסיטה באופן חלקי כגון הספרייה הלאומית ומרכז ארצי לבחינות ולהערכה ומוסדות שאינם שייכים לאוניברסיטה כגון האקדמיה ללשון העברית והאקדמיה למוסיקה ולמחול. קמפוס עין כרם (בשיתוף עם בית החולים הדסה עין כרם) - משמש את מקצועות הבריאות: הפקולטה לרפואה, הפקולטה לרפואת שיניים ועוד. קמפוס רחובות, שבה נמצאת הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית ובית הספר לרפואה וטרינרית ע"ש קורט קמפוס מכון וולקני משמש את בית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי מעבדה לביולוגיה ימית באילתתולדות האוניברסיטההקמת האוניברסיטההקמת אוניברסיטה בארץ ישראל הייתה חלק מהחזון הציוני, וההצעה לעשות זאת עלתה כבר בשנת 1884 בוועידת קטוביץ. בקונגרס הציוני הראשון שנערך בבזל בשנת 1897, התקיים דיון על רעיון הקמת האוניברסיטה, בעקבות הצעתו של צבי הרמן שפירא.במרץ 1914 רכש המשרד הארץ ישראלי את האחוזה של סר ג'ון גריי היל ואשתו קרוליין אמילי גריי היל על פסגת הר הצופים, במטרה להקים במקום את "בית מדרש התורה והעבודה". התוכנית המקורית לבניין האוניברסיטה תוכננה על ידי האדריכל הבריטי סר פטריק גדס, שמתוכה נבנה רק בניין הספרייה הלאומית, כיום ספריית הפקולטה למשפטים. גדס תכנן מבנה בעל מאפיינים אוריינטליים, ובמרכזו כיפת ענק, דמוית כיפת הסלע. בסוף שנות העשרֵה ותחילת שנות ה-20 נוצרו יצירות ופריטי "בצלאל" רבים - ציורים, תבליטי נחושת והדפסי אבן של מבנה האוניברסיטה המקורי של גדס, והם שימשו כקישוטי קיר.בט"ו באב ה'תרע"ח (24 ביולי 1918), נערך בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים, בהשתתפות הגנרל אלנבי, זאב ז'בוטינסקי וד"ר חיים ויצמן, שנאם את הנאום המרכזי.בטקס נכחו קרוב ל-6,000 אורחים. הונחו 13 אבני יסוד באוהל גדול מקושט פרחים: ויצמן (שהוסע אל הטקס במכוניתו של אלנבי) הניח אבן "בשם הציונות" ואבן נוספת "בשם הצבא העברי" (אם כי אלנבי סירב להתיר לחיילי הגדוד העברי להשתתף בטקס). יחד עם רבני ירושלים, הניחו המופתי של ירושלים והבישוף האנגליקני אבן יסוד "בשם ירושלים". יתר האבנים ייצגו את הברון רוטשילד ואת י"ל גולדברג, שתרם את הכסף לרכישת המגרש, ואת העיר יפו ואת המושבות החקלאיות, את ועד החינוך והמורים, את האקדמאים והסופרים, את האומנים, את הפועלים ואת הדור הבא, שיוצג על ידי כמה עשרות ילדים. בסוף הטקס שרו סביב שורת האבנים את "התקווה" ואת "אל מלך נצור".בראשית 1923 ביקר אלברט איינשטיין בארץ ישראל, ביקור שנועד לסייע לחיים ויצמן לקדם את הקמת האוניברסיטה העברית. באחד החדרים של הבית היחיד שעמד לרשות האוניברסיטה על הר הצופים, השמיע איינשטיין הרצאה בצרפתית על תורת היחסות. בפתח דבריו קרא כמה מילים בעברית.חלק מהשטח על הר הצופים שעליו נבנתה האוניברסיטה, נמכר בשנת 1924 על ידי ראע'ב נשאשיבי.עד לפתיחה הרשמית של האוניברסיטה, היו לה שני מכונים, לכימיה ולמדעי היהדות, מחלקה אחת למיקרוביולוגיה וספרייה. הסגל כלל 7 פרופסורים ועוד כ-30 מורים.במרץ 1925, לקראת טקס הפתיחה, הכריזו ערביי ארץ ישראל שביתה כללית. בשכונות ובערים הערביות ננעלו החנויות ועל הבתים הונפו במחאה דגלים שחורים.ב-1 באפריל 1925 (ז' בניסן ה'תרפ"ה) נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית באמפיתיאטרון שנבנה בהר הצופים. בטקס נאמו הלורד בלפור, חיים ויצמן, הרב קוק, הרברט סמואל וחיים נחמן ביאליק. בשנים הראשונות עסקה האוניברסיטה במחקר בלבד, והוראה פורמלית התחילה רק בשנת 1928. בתקופת המנדט הבריטי התקיימו לימודים לתואר שני ושלישי בלבד.חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית היה היושב ראש הראשון של חבר-הנאמנים, המוסד המנהל העליון של האוניברסיטה, וכן השתתפו בו גדולי הדור וביניהם אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד ומרטין בובר. חבר-הנאמנים בחר בד"ר יהודה לייב מאגנס לתפקיד קנצלר (נגיד) האוניברסיטה, התואר לבעל סמכויות בתחום האקדמי וגם בתחום המנהלי, מעין שילוב של מנכ"ל, רקטור ונשיא, תפקיד שבו החזיק עשר שנים, עד שפוצל ומאגנס מונה לנשיא האוניברסיטה.בשנת 1930 התמנה הד"ר משה בן דוד למזכיר הכללי של האוניברסיטה העברית. בן דוד החל לתכנן את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית, הרבה לבקר במוסדות אקדמאים ובמכונים רפואיים באירופה ובארצות הברית, וכבר אז מונה עוזר דקאן בבית הספר לרפואה שיפתח בעתיד בהר הצופים. בן דוד נרצח בשיירת הדסה.אנשי מפתח ומבנה האוניברסיטהבעשור הראשון לקיומה של האוניברסיטה היה ד"ר יהודה לייב מאגנס הדמות המרכזית והמשפיעה ביותר על עיצוב דרכה. בסוף 1933 פעלה ועדת חקירה על ארגונה של האוניברסיטה העברית, שכונתה "ועדת הרטוג". הוועדה, בראשות פיליפ הרטוג ובהשתתפות לוי גינצבורג ורדקליף סלמן, חקרה את מצב הפקולטות השונות באוניברסיטה, ובמסקנותיה מתחה ביקורת על הדרך שבה ניהל אותה מאגנס, והציעה שינויים מקיפים במבנה הארגוני והניהולי שלה. בשנת 1935 נערכה, בעקבות מסקנות הוועדה, רפורמה מבנית באוניברסיטה. מאגנס המשיך אמנם לכהן בתפקיד הנשיא עד יום מותו (1948), אך רוב סמכויות הניהול האקדמי עברו לרקטור האוניברסיטה הראשון פרופ' שמואל הוגו ברגמן ורוב סמכויות הניהול המנהלי הועברו למנכ"ל הראשון, שלמה גינוסר.בשנות ה-30 של המאה ה-20 קלטה האוניברסיטה אנשי מדע שעלו לארץ ישראל ממרכז אירופה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, בהם יעקב פולוצקי, שהצטרף לאוניברסיטה העברית בשנת 1934 והקים את החוג לבלשנות, לדיסלאוס פרקש שעלה ב-1935 והקים את המחלקה לכימיה פיזיקלית, ברנרד צונדק שמונה לפרופסור לגינקולוגיה, חנוך אלבק, שמונה לפרופסור ולאחר מכן לראש המחלקה לתלמוד, מרטין בובר, שנקלט ב-1938 ואחרים. עם סיום מלחמת העולם השנייה ב-1945, נחתם הסכם בין האוניברסיטה העברית וההסתדרות הציונית הדסה לפיו הסכימו שני הגופים להקים את בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה על הר הצופים, סמוך לבית החולים הדסה הר הצופים שנחנך ב-1939, כאשר האחריות לחלק הפרה-קליני חלה על האוניברסיטה העברית וההוראה הקלינית באחריות הדסה.עד שנת 1947 התקיימו באוניברסיטה שתי פקולטות: הפקולטה למדעי הרוח והפקולטה למדעי המתמטיקה והטבע. בעקבות פרסום תוכנית החלוקה, דנו אנשי האוניברסיטה בשאלה האם על האוניברסיטה להישאר כולה בירושלים מחוץ לגבולות המדינה העברית המוצעת, או שעליה לעבור לפתוח שלוחה בגבולות המדינה המוצעת. בנוסף, שקלו אנשי האוניברסיטה את השלמת מגוון הפקולטות של האוניברסיטה, כדי לספק את צורכי המדינה שעתידה לקום. בפברואר 1948 החליט הוועד הפועל שיש להרחיב את האוניברסיטה ולכונן שלוחות וכיתות הוראה בעיר ירושלים.לאחר הקמת המדינהבתום מלחמת העצמאות, קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים נותר אמנם בשליטת מדינת ישראל, אך בלא רצף טריטוריאלי עם חלקה היהודי של ירושלים. האוניברסיטה נאלצה למצוא משכן בבתים זמניים בעיר. כך, חלק מן הפקולטות ו"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", מוקמו בבניין קולג' טרה סנטה, המעבדות נדדו לשכונת ממילא, המחלקה למתמטיקה השתכנה במבנה של מלון המלך דוד, המחלקה לסטטיסטיקה - בבניין רטיסבון ואילו בתי-הספר לרפואה ולרפואת שיניים התמקמו במגרש הרוסים. ב-1953 הוחל בהקמת קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם. עם הקמתו, הועברו אליו מרבית הפקולטות של האוניברסיטה, לבד מבית הספר לרפואה של האוניברסיטה שעבר ב-1964 לקמפוס בית החולים הדסה עין כרם, והפקולטה לחקלאות שעברה לקמפוס בעיר רחובות. לאחר הקמת המדינה נפתחו תוכניות לימוד חדשות רבות ובהן הפקולטה למשפטים שפתחה את שעריה בשנת הלימודים ה'תש"י 1950, והוחל במתן תארים לתלמידי תואר ראשון. האוניברסיטה העברית שימשה מודל לאוניברסיטאות החדשות שקמו בישראל בשנות החמישים והשישים של המאה.עד שנת 1969 הונהג סינון בקבלה ללימודים רק בפקולטות למדעי הטבע ורפואה ובשאר הפקולטות התקבלו כל מי שעמד בדרישות הסף. אך עם הגידול במספר הסטודנטים הוחלט על סינון הסטודנטים למדעי החברה משנת 1970.עם איחוד ירושלים, בעקבות מלחמת ששת הימים, הוחל בשחזור ובהרחבה של קמפוס הר הצופים, שזכה לתנופת בנייה רחבה. מרבית הפקולטות עברו בשנת 1981 להר הצופים, ובקמפוס גבעת רם נותרו בעיקר הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע, האקדמיה ללשון העברית ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בהמשך הספרייה הלאומית). באותה השנה הוקם בקמפוס גבעת רם "מרכז ארצי לבחינות ולהערכה" המפעיל מבחנים לחיזוי הצלחה בלימודים האקדמיים, בהם הבחינה הפסיכומטרית.בשנת 1975 הפך בית הספר לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית להיות חלק מהפקולטה לרפואה של האוניברסיטה.האוניברסיטה העברית קיבלה בירושה מאלברט איינשטיין את כל כתבי היד שלו, והקימה את "ארכיון איינשטיין" שמכיל את כתביו. כמו כן העביר איינשטיין את זכויות היוצרים על כל כתביו לרשות האוניברסיטה.בבעלות האוניברסיטה חברת יישום - החברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר עושה שימוש בידע ובהמצאות של סגל האוניברסיטה.בשנת 2002 אירע פיגוע טרור בקפיטריית "פרנק סינטרה" במרכזו של קמפוס הר הצופים שבו נרצחו תשעה בני אדם.בשנת 2006 למדו באוניברסיטה העברית למעלה מ-24,000 סטודנטים. עד לשנת 2003 העניקה האוניברסיטה כ-90,000 תארים אקדמיים.גירעון תקציבי וקבלת סיוע מהמדינה בעשור השני של המאה ה-21 הכריזה האוניברסיטה העברית על משבר פיננסי ובשנת 2016 הכריזה על השבתת הלימודים בגלל מצבה הכלכלי, אשר החריף במשך כ-15 שנה מבלי שנעשה דבר על מנת לתקן אותו. המשבר הכלכלי באוניברסיטה נבע בעיקר מתפיחת התחייבות האוניברסיטה לפנסיות תקציביות של עובדיה בכלל ושל חברי הסגל שלה בפרט, וממתן הטבות שניתנו לאנשי הסגל לאורך השנים. בנוסף, לאוניברסיטה יש קושי מבני בהתנהלות על פני שישה קמפוסים הפזורים ברחבי הארץ.בשנת 2018 סיכמה הנהלת האוניברסיטה על הסכם חילוץ מול משרד האוצר והמועצה להשכלה גבוהה. במסגרת ההסכם הוחלט כי בעשר השנים הקרובות תעביר המדינה כ-700 מיליון שקל לקופת האוניברסיטה, בנוסף לתקציב השנתי הרגיל, וזאת בתמורה ליישום תוכנית התייעלות מצד האוניברסיטה הכוללת מכירת נדל"ן, קיצוצי שכר וקיצוצי משרות. לפי ההסכם, יבוטלו בהדרגה כ-80 משרות של חברי סגל מנהלי ועל כל העובדים יחולו קיצוצי שכר.עם זאת, ההסכם בין האוניברסיטה למדינה לא מטפל בחוב האקטוארי של האוניברסיטה לפנסיות תקציביות, והוא אמור רק להקל על ההתנהלות השוטפת של האוניברסיטה בשנים הקרובות, בזמן שאלה תגענה לשיאן. נכון ליום ההסכם לאוניברסיטה חוב אקטוארי של 13 מיליארד שקל בגין פנסיות תקציביות, גירעון בהון של 1.8 מיליארד שקל והיא מתקשה להגיע לאיזון בתקציבה השוטף.סמל האוניברסיטהסמל האוניברסיטה העברית המקורי עוצב על ידי זליג סגל בשנת 1954.אף שהסמל של סגל לא הוגש על פי דרישות התקנון, בחר צוות השופטים בהצעתו והסמל אושר.את הכתוביות סביב הסמל הוסיף הגרפיקאי הירושלמי נחום מרון.הסמל מורכב מהאותיות אל"ף ועי"ן, ראשי תיבות של "אוניברסיטה עברית".בנוסף, הלהבה שמופיעה מעל האות עי"ן מסמלת את לפיד ההשכלה.ב-1 באפריל 2015 השיקה האוניברסיטה סמל מעודכן המבוסס על הסמל המקורי, שעוצב על ידי אריאל שקל מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בהנחיית פרופ' עדי שטרן. שינוי הסמל נעשה כחלק מעיצוב חזותי שכלל גם עיצוב גופן חדש.קמפוס הר הצופיםפקולטות ובתי ספרהפקולטה למדעי הרוח (אתר הפקולטה)הפקולטה למדעי החברה (אתר הפקולטה)הפקולטה למשפטים והמכון לקרימינולוגיה (אתר הפקולטה)בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית (אתר הפקולטה)בית הספר למדיניות ציבורית (אתר בית הספר)בית הספר לחינוך (אתר בית הספר)בית הספר לריפוי בעיסוק (אתר בית הספר)בית הספר למנהל עסקים (אתר בית הספר)המכון ללימודים עירוניים ואזוריים (אתר המכון)בית הספר לתלמידים מחו"ל ע"ש רוטברג (אתר בית הספר)המכון לארכאולוגיה (אתר המכון)היסטוריהקמפוס הר הצופים, שהוא הקמפוס הראשון של האוניברסיטה, משמש את מרבית הפקולטות של האוניברסיטה ואת מרבית משרדי המנהל שלה.הקמפוס נבנה סביב אחוזתו הגדולה של ג'ון גריי היל, עורך דין פרוטסטנטי מליברפול שהיה אוהד מושבע של הציונות. לפני מותו בשנת 1914 חתם היל הסכם עם חיים ויצמן וראשי הציונות על מסמך העברת אחוזתו ואדמותיה לידיהם לצורך הקמת הקמפוס. בתום המלחמה כיבדה אלמנתו את ההסכם, וכבר ביולי 1918 הונחה אבן פינה לקמפוס. ב-1924 נפתח המכון ללימודי היהדות, וב-1 באפריל 1925 התקיים טקס חנוכת האוניברסיטה בנוכחותם של הלורד ארתור ג'יימס בלפור, הרבנים הראשיים ובהם הרב קוק, נציגי מדינות, ארגוני צדקה ואנשי דת רבים.באפריל 1930 נחנך בית דוד וולפסון, ובו שוכנו הספרייה הלאומית והפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע, ובה החוג לכימיה (בראשותו של חיים ויצמן), החוג למיקרוביולוגיה והחוג למתמטיקה. החוג לכימיה נפתח בבית האחוזה של ג'ון גריי-היל, ושאר מבני העזר שימשו את שאר המחלקות עד הקמת מבני הקבע שלהם.בינואר 1932 הוענקו לראשונה תעודות הסמכה מטעם האוניברסיטה ל-13 בוגרים במדעי הרוח בהתמחויות ספרות עברית, תלמוד, פילוסופיה, ותולדות האסלאם.עם פרוץ מלחמת העצמאות עזבו סגל ההוראה, המנהל והסטודנטים את הקמפוס בגלל צליפות יושבי הכפרים הערבים שבאזור. לאחר הסכמי שביתת הנשק בירושלים ב-30 בנובמבר 1948 נותר הר הצופים כמובלעת ישראלית בתוך שטח ירדן. במשך 19 שנה עד מלחמת ששת הימים. מחלקות האוניברסיטה העברית, ובית החולים הדסה, המשיכו לפעול במבנים אחרים בעיר, כמו בניין קולג' טרה סנטה (אליו עברה הספרייה הלאומית), מנזר נוטרדאם דה ז'רוזלם ועוד. כעבור כמה שנים, עם השלמת בניית הקמפוס בגבעת רם, הועברו הכיתות אליו. הקמפוס בהר הצופים אוכלס בחיילים ישראלים שאבטחו אותו. הם הוחלפו פעם בשבועיים על ידי שיירת משוריינים ישנים, בהתאם לנקבע בהסכמים בין ישראל וירדן.עם איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הוחל בשחזור ובהרחבה של קמפוס הר הצופים, שזכה לתנופת בנייה רחבה. כל המבנים המקוריים השתמרו, למעט מבנה המכון לכימיה שהוסר כולו בשל מצבו הרעוע. מלאכת תכנון הקמפוס הופקדה בידי צוות האדריכלים דוד רזניק, שמואל שקד, רם כרמי וחיים קצף. בקצהו המזרחי של הקמפוס הוקם מערך בניינים שיועד בתחילה למחלקה למדעי הטבע (כיום אולמות הרצאות ואגף בבניין בית ספר בצלאל) ולמגדל מים בתכנונם של האדריכלים בנימין אידלסון וגרשון צפור. בסופו של דבר הושארו מחלקות מדעי הטבע בקמפוס בגבעת רם, ואילו האחרות הועתקו להר הצופים. חלקים מהקמפוס נבנו בצורה הדומה למצודה סגורה ומבוצרת. האקדמיה הלאומית לאומנויות - "בצלאל" עברה אל קמפוס הר הצופים בשנת 1980 כשנה לאחר מכן עברו הפקולטות למדעי הרוח ומדעי החברה, ובתי הספר לחינוך ולעבודה סוציאלית אל קמפוס הר הצופים.מבנים בעלי חשיבות בקמפוסבית הכנסת ע"ש הכטארכיון ומוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גורמוזיאון בית אלברט איינשטיין (בהקמה)הגנים הלאומיים בהר הצופיםמדרום לקמפוס הר הצופים נמצא הגן הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש טבצ'ניק שבו מצויים: המצפור ע"ש גליק, המצפור ע"ש הלברט, רחבת כיכר החיים, ובית הקברות של המושבה האמריקאית בהר הצופים ובסמוך אליו בית הקברות של משפחת בנטוויץ'. מצפון לקמפוס מצוי הגן הבוטני הלאומי ע"ש מונטגיו למפורט ובו נמצאת "מערת ניקנור" שבה קבורים מנחם אוסישקין, ויהודה לייב פינסקר. את הגן הלאומי חוצה מנהרת הר הצופים. בכל הגנים הלאומיים בשטח הר הצופים ישנם מערות קבורה עתיקות מתקופת בית שני.מוזיאון בית אלברט איינשטייןבשנת 2012 החליטו להקים את מוזיאון בית אלברט איינשטיין בקמפוס הר הצופים. המוזיאון מתוכנן לתעד את כתביו של אלברט איינשטיין ויכלול מוצגים נוספים, בנוסף - אמור לכלול המוזיאון פלנטריום חדש שיהיה תחליף לפלנטריום ע"ש משפחת ויליאמס שעומד נטוש ועזוב שנים רבות בקמפוס גבעת רם. המוזיאון אמור להיות התשובה הישראלית למגדל איינשטיין בגרמניה.מעונות כפר הסטודנטים מעונות ״ברונפמן״ (״אידלסון״) מעונות ״מאירסדורף״ (״רזניק״)גלריה הר הצופיםקמפוס אדמונד י' ספרא (גבעת רם)פקולטותהפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע (אתר הפקולטה)מכון איינשטיין למתמטיקה המכון למדעי החיים על שם אלכסנדר סילברמן (אתר המכון) המכון למדעי כדור הארץ (אתר המכון)המכון לכימיה (אתר המכון) מכון קזאלי לכימיה יישומית מכון רקח לפיזיקה (אתר המכון) החוג להוראת המדעים בית הספר להנדסה ומדעי המחשב (אתר בית הספר)מרכז אדמונד ולילי ספרא לחקר המוח ELSC (אתר המכון) המכון הישראלי ללימודים מתקדמים (אתר המכון) מחלקת הרכש של כלל האוניברסיטה העברית ממוקמת בקמפוס זה, לצד הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע, משום שהרכש עבור פקולטה זו הוא המורכב ביותר.בשטח הקמפוס מצויים גם מוסדות שאינם חלק מהאוניברסיטה העברית, כמו בניין האקדמיה ללשון העברית, הספרייה הלאומית, האקדמיה למוסיקה ובית ספר תיכון אורט. (בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה ממוקם מחוץ לקמפוס, בצמוד אליו).היסטוריהקמפוס אדמונד י' ספרא (גבעת רם) או קריית אדמונד י' ספרא (גבעת רם) נבנה באזור גבעת רם בירושלים החל משנת 1953. בניית הקמפוס בגבעת רם באותה עת באה לתת מענה למצב שנוצר בתום מלחמת העצמאות. קמפוס הר הצופים היה להלכה בשליטת ישראל, אך בהיעדר רצף טריטוריאלי עם חלקה היהודי של ירושלים לא ניתן היה להשתמש בו, והאוניברסיטה נאלצה למצוא משכן אחר בבתים זמניים בעיר.קמפוס האוניברסיטה נבנה על פי עקרונות קריית הממשלה הסמוכה - בסגנון "עיר הגנים" האנגלית המורכבת ממבנים פזורים בשטח ירוק שאת כולו מקיף כביש טבעתי. סגנון זה היה אופייני לאוניברסיטאות שנבנו בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 ברחבי העולם. הקמפוס תוכנן על ידי האדריכלים ריכרד קאופמן, היינץ ראו ויוסף קלארווין. הקמת המבנים הושלמה עד שנת 1967, מועד שבו הוחלט על העברת חלק מהפקולטות לקמפוס הר הצופים. מבני הקמפוס בנויים בסגנון המודרני שהיה מקובל בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 - מבנים קופסתיים שבחזיתם חלונות גדולים המוצלים בתריסי בטון (המכונים "בריס סוליי" - "Brise Soleil").עם איחוד ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים החלה חזרה הדרגתית לפעילות בקמפוס הר הצופים. מרבית הפקולטות עברו בשנת 1981 להר הצופים, ובגבעת רם נותרו בעיקר הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע (מכון רקח לפיזיקה), בית הספר לספרנות ארכיונאות ומידע, האקדמיה ללשון העברית ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.בשנת 2005 שונה שמו של הקמפוס ל"קמפוס אדמונד י' ספרא (גבעת רם)", על שמו של הנדבן אדמונד י' ספרא.בשנת 2007 הפכה הספרייה הלאומית לגוף עצמאי במטרה לעבור אל בניין חדש שיבנה בסמוך אל הקמפוס ואל הכנסת. בשנת 2012 הודיעה הממשלה על הפיכתה של האקדמיה ללשון העברית לגוף עצמאי. כחלק מכך, גוף זה יועבר לבניין שייבנה במרכז ירושלים.מבנים בעלי חשיבות בקמפוס הספרייה הלאומית (אתר הספרייה) בניין המנהלה ע"ש שרמן האקדמיה ללשון העברית (אתר האקדמיה) בית בלגיה בית הכנסת ע"ש גולדשטיין האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין (אתר האקדמיה) הפלנטריום ע"ש משפחת ויליאמס מרכז ארצי לבחינות ולהערכה (אתר המרכז) האצטדיון הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש גרוסברג אמפיתיאטרון גבעת רם ע"ש מונה ברונפמן-שקמןמעונותכיום, קיימים שני מרכזי מעונות בקמפוס גבעת רם: מעונות "צוויג" ("הקריה") - מגורי סטודנטים לתואר ראשון. מעונות "ליברמן" - מגורי סטודנטים לתארים מתקדמים.בעבר פעלו בגבעת רם גם "מעונות האלף", שהוקמו בשנת 1969 ב-35 מבנים טרומיים חד קומתיים, בפינה הדרומית של הקמפוס. השם "מעונות האלף" ניתן להם מאחר שהכילו אלף מיטות בסך הכל. בשנת 2001 נסגרו מעונות אלו וכיום ממוקם שם "כפר ההייטק" המשמש כחממה לחברות הייטק צעירות שרובן הוקמו על ידי חברי סגל וסטודנטים של האוניברסיטה העברית.מרכז הספורט גבעת רםבשנת 1952 אישר סינט האוניברסיטה מערכת שיעורי חינוך-גופני חובה לסטודנטים (שעה אחת בשבוע במשך שנה). בתחילה הופעלה תוכנית הספורט במתקנים שכורים עד שבשנת 1958 נחנך האצטדיון הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש גרוסברג, שהיה מתקן הספורט הראשון שעמד לרשות האוניברסיטה בקמפוס בגבעת-רם. למתקן זה נוספו אולם ספורט (1964), בריכת השחייה ואולמות סקווש (1968), 5 מגרשי טניס (בין השנים 1968-1958). המרכז תוכנן בידי האדריכל יוסף קלארווין, שתכנן את תוכנית המתאר הכללית (תוכנית פרישת הבניינים וחלוקת האזורים - לא הבניינים עצמם) של קמפוס גבעת רם, כולו. החל משנת 1986 מנהלת את מרכז הספורט "עמותת הספורט על-שם הווארד קוסל".גלריה קמפוס אדמונד י' ספרא (גבעת רם)קמפוסים נוספיםקמפוס עין כרםקמפוס עין כרם של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה עין כרם נבנו יחדיו, זה לצד זה, באותו הסגנון. חלק ממבניהם משותפים. לאחר מלחמת העצמאות, כשקמפוס הר הצופים הפך קשה לשימוש, תכנון הקריה הרפואית נמסר לאדריכל יוסף נויפלד ובנובמבר 1954 נחתם הסכם עם סולל בונה על בניית בית הספר לאחיות, כשלב ראשון לבניין הקריה. עוד בראשית 1953 החלה מע"ץ בהכנת השטח ובסלילת דרכי גישה. בסוף 1955 פורסם מכרז לבניית בית הספר לרפואה.פקולטאותהפקולטה לרפואה (אתר הפקולטה)הפקולטה לרפואת שיניים (אתר הפקולטה)בית הספר לסיעודבית הספר לבריאות הציבור (אתר בית הספר)בית הספר לרוקחות (אתר בית הספר)מסלול צמרת מסלול פסגהמסלול בינהקמפוס רחובותבית הספר לרפואה וטרינרית ע"ש קורט (אתר בית הספר)הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית (אתר הפקולטה)קמפוס מרכז וולקני (ראשון לציון)בית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי (אתר בית החולים)מרכזים, משרדים ויחידות הרשות למחקר ולפיתוח המזכירות האקדמית, יחידות אקדמיות פקולטות ובתי ספר, יחידות אקדמיות המכינה הקדם אקדמית, יחידות אקדמיות ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג ארכיון אלברט איינשטיין באתר הספרייה הלאומית המכון לחקר הטיפוח בחינוך המכון ללימודי אסיה ואפריקה המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון החוג למדעי הקוגניציה מכון טרומן מערכת מידע גאוגרפית של האוניברסיטה העברית פורום אירופה באוניברסיטה העברית המרכז הבינתחומי לחישוביות עצבית המרכז לחקר הרציונליות המרכז לחקר הכאב המכון לחקר המשפט העברימעמדה באקדמיה הבינלאומיתלאוניברסיטה העברית מוניטין בינלאומי והיא נמנית עם המוסדות הנודעים בעולם להשכלה גבוהה. באוגוסט 2006, למשל, דורגה בשבועון ניוזוויק במקום ה-82 בין 100 האוניברסיטאות המובילות בעולם. דירוג ה-Times Higher Education מיקם את האוניברסיטה העברית במקום ה-93 בשנת 2008, במקום הגבוה ביותר בין אוניברסיטאות המזרח התיכון.לפי דירוג שנחאי היא דורגה בשיאה במקום ה-53 בעולם (2012), ונכון לשנת 2019 היא בין 150 האוניברסיטאות הטובות בעולם. האוניברסיטה העברית היא הראשונה מבין האוניברסיטאות בישראל שנכנסה לרשימת המאה.בדירוג זה דורגה האוניברסיטה בשנת 2012 גם:בתחום מדעי הטבע ומתמטיקה במקום ה-35 בעולם.בתחום מדעי החברה במקום ה-51–75 בעולם.כמו כן רשמה האוניברסיטה הישגים מרשימים נוספים:המחלקה למתמטיקה דורגה במקום ה-16 בעולם.בתחום מדעי המחשב דורגה במקום ה-27 בעולם.בתחום הפיזיקה דורגה בין 51–75 בעולם.בשנת 2015 דורגה האוניברסיטה העברית על ידי המרכז לדירוג אוניברסיטאות העולם (CWUR) במקום ה-23 בעולם. בשנת 2019 דורגה האוניברסיטה, על ידי אותו מרכז, במקום ה-62.ספריות האוניברסיטהמערך הספריות של האוניברסיטה, השוכן בארבעת הקמפוסים שלה, כולל עשר ספריות, שבאוספן (2012) למעלה מ-2.5 מיליון פריטים, עשרות אלפי כותרי כתבי עת (מרביתם אלקטרוניים) ומאות מאגרי מידע אלקטרוניים.תוכניות לימודיםתוכניות לימודים לתואר ראשון תוכנית לימודים נוספת המיועדת לתלמידי התואר הראשון היא תוכנית אבני פינה. מדובר בתוכנית העשרה אקדמית נסיונית שהחלה פעילותה בשנת תש"ע, על בסיס תוכניות דומות הנהוגה ברבות מהאוניברסיטאות בארצות הברית, המכירות בחשיבות הרחבת האופקים בתואר הראשון. מטרתה היא להקנות סל ידע בסיסי לכל סטודנט בתואר הראשון נוסף על הידע שהוא רוכש במסגרת חוג בו הוא לומד. התוכנית מחייבת את תלמידי האוניברסיטה העברית להירשם לקורסים נוספים שאינם מתחום לימודיהם, כדי להעשיר ולהרחיב את הדעת.בראשית שנות התשעים היו תת-מסלולי לימוד במסגרת התואר הראשון בביולוגיה. הן הציעו קורסים עשירים יותר לתלמידי השנה השנייה והשלישית של תוכנית הלימודים הכללית בביולוגיה שרצו להתרכז בתחומים מסוימים יותר של הדיסיפלינה. אולם ניסיון זה לא צלח ותת מסלולי הלימוד האלה בוטלו.תוכניות מצטיינים לתואר ראשוןבאוניברסיטה כמה תוכניות לימוד כלליות לסטודנטים מצטיינים לתואר ראשון, ובהן תוכנית אמירים (רוח), תוכנית לסטודנטים מצטיינים במדעי הרוח; אמירים (טבע), תוכנית לסטודנטים מצטיינים במדעי הטבע; ותוכנית "רביבים" לסטודנטים מצטיינים ללימודי יהדות המתעתדים ללמד יהדות בבתי ספר ממלכתיים. עוד תוכנית מצטיינים היא "עתידים: צוערים למנהל הציבורי-רוחות של שינוי". תוכנית זו מטפחת עתודת מנהיגות צעירה המעוניינת לתרום לשיפור פני החברה באמצעות הצטרפות בוגריה לעמדות מפתח בשירות הציבורי. כל הסטודנטים בתוכניות המצטיינים הכלליות של האוניברסיטה זכאים למלגת שכר לימוד מלאה ולמלגות נוספות.בנוסף על תוכניות מצטיינים אלה, קיימות תוכניות מצטיינים פקולטאיות וחוגיות בתחומים אלו: מכפיל במשפטים – תואר כפול משפטים כלכלה ופילוסופיה, ביולוגיה (תוכנית "אתגר"), כימיה (תוכנית "אתגר"), תוכנית פסיכוביולוגיה המשותפת לפקולטות למדעי החברה ולמתמטיקה ומדעי הטבע, קוגניציה השייכת לפקולטה למדעי הרוח,פכ"ם – התוכנית המשולבת: פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה והיסטוריה.הלימודים האקדמיים במסגרת תוכניות המצוינות הצבאיות חבצלות ותלפיות מתקיימים באוניברסיטה העברית.תוכניות לימודים לתואר שלישי הפקולטה למשפטיםהתוכנית לרציונליות תוכנית מלגות הנשיא לדוקטורנטים מצטיינים של הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית פרויקט חברותא לתלמידי מחקרהתוכנית הישירה לדוקטורט בחישוביות עצביתנשיאי האוניברסיטה העבריתנגידי האוניברסיטה העבריתעל פי חוקת האוניברסיטה העברית רשאים נשיא האוניברסיטה ויושב ראש חבר הנאמנים להמליץ על מינוי נגיד, שמינויו מאושר על ידי חבר הנאמנים. תפקידו של הנגיד אינו מוגדר, ועל הנשיא להגדירו בעצה אחת עם הנגיד עצמו. בעשור הראשון לקיומה כיהן ד"ר יהודה לייב מאגנס כנגיד, תפקיד שכלל את סמכויות כל שדרת הניהול הבכירה של האוניברסיטה במתכונתה הנוכחית (נשיא, מנכ"ל ורקטור), אך עם שינוי החוקה הוכפף נושא התפקיד לנשיא האוניברסיטה, וכהונתו אינה נמשכת לאחר תום כהונת הנשיא שהמליץ על מינויו (אם כי ניתן למנותו מחדש). מאז פוצל התפקיד מינתה האוניברסיטה שני נגידים בלבד, שניהם מונו עם תום כהונתם כנשיאי האוניברסיטה.רקטורי האוניברסיטה העבריתמנכ"לי האוניברסיטה העבריתחוקרים ובוגרים נודעיםחוקרי האוניברסיטה העברית ובוגריה ניצבים בקדמת המדע בעולם. דוגמאות אחדות: בתחום הפיזיקה ידועים פרופ' יואל רקח ותלמידו פרופ' עמוס דה-שליט. דייוויד גרוס היה סטודנט לפיזיקה באוניברסיטה העברית. הוא סיים בה תואר ראשון ותואר שני. בשנת 2004 הוא זכה בפרס נובל לפיזיקה על מחקרו בקשר לחופש אסימפטוטי של הכוח הגרעיני החזק. בראש המחלקה למתמטיקה עמד המתמטיקאי הנודע אברהם הלוי פרנקל שהיה שותף לפיתוח מערכת אקסיומות צרמלו-פרנקל. כמו כן הפרופסור הראשון בחוג למתמטיקה היה אדמונד לנדאו. עוד ראויים לציון במחלקה למתמטיקה, אריה דבורצקי, רות לורנס-נאימרק, שהרן שלח, דוד קשדן, צליל סלע, אלכסנדר לובוצקי, יורם לינדנשטראוס, אילון לינדנשטראוס, חתן מדליית פילדס לשנת 2010 והלל פורסטנברג, חתן פרס אבל לשנת 2020. מיכאל רבין מייסד המחלקה למדעי המחשב באוניברסיטה, הוא חתן פרס טיורינג, הפרס הנחשב ביותר בתחום מדעי המחשב. חוקרים בולטים נוספים בבית הספר להנדסה ומדעי המחשב הם נתי ליניאל, דורית אהרונוב וניר פרידמן העומד בחזית המחקר העולמי בביולוגיה חישובית. אבי ויגדרזון, חתן פרס נבנלינה, פרס גדל ופרס אבל ופרופסור במכון למחקר מתקדם, היה פרופסור באוניברסיטה במשך 17 שנים וכיהן כראש המכון למדעי המחשב. במדע המדינה נמנים עם מורי האוניברסיטה שלושה מן החוקרים המובילים בעולם בתחומם: שלמה אבינרי, יחזקאל דרור וזאב שטרנהל, שלושתם חתני פרס ישראל. פרופ' שלמה אבינרי גם כיהן כמנכ"ל משרד החוץ.גרשם שלום היה ממייסדי המחקר המודרני של המיסטיקה היהודית ומגדולי חוקרי הקבלה, כיהן כראש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. באוניברסיטה נמצא המרכז לחקר הרציונליות. זהו מרכז בין-תחומי המחבר חוקרים מדיסיפלינות שונות לחקר היבטים שונים ברציונליות, כלכלה ותורת המשחקים, ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005 הוא חבר סגל המכון. מייסד המכון הוא סרג'יו הרט המכהן כפרופסור במכון עד היום. דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, נמנה במשך 18 שנה עם סגל המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ואת המחקרים שזיכו אותו בפרס עשה עם עמוס טברסקי מהאוניברסיטה העברית.רפאל משולם, פרופסור אמריטוס במחלקה לחומרי טבע בבית הספר לרוקחות שבפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, רקטור האוניברסיטה בשנים 1979–1982, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1994 וחתן פרס ישראל לחקר הכימיה לשנת תש"ס 2000. חוקר תרופות וחומרי טבע, מגלה החומר הפעיל בקנאביס, ה-THC. אברהם הרשקו ואהרן צ'חנובר, חתני פרס נובל לכימיה לשנת 2004, קיבלו את תואר הדוקטור לרפואה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית. רוג'ר קורנברג, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2006 הוא פרופ' עמית במחלקה לכימיה ביולוגית במכון למדעי החיים ע"ש אלכסנדר סילברמן, והוא נמצא וחוקר בה ארבעה חודשים בשנה. עדה יונת, כלת פרס נובל לכימיה לשנת 2009, היא בעל תואר בוגר בכימיה ותואר מוסמך בביופיזיקה מטעם האוניברסיטה העברית. ג'ושוע אנגריסט, חתן פרס נובל בכלכלה לשנת ,2021 היה מרצה בכיר ופרופסור חבר במחלקה לכלכלה. אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, צבר את כל תאריו במשפטים באוניברסיטה העברית, היה פרופסור למשפטים בה וכיהן בתפקיד דיקן הפקולטה למשפטים. גם נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש רכשה את השכלתה המשפטית באוניברסיטה העברית, וכך גם מרבית שופטי בית המשפט העליון המכהנים כיום. עם בוגרי הפקולטה למשפטים גם נמנים היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז, פרקליט המדינה שי ניצן ומבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס.ראו גםאוניברסיטאות בישראלאוניברסיטה ציבורית#ישראלהפיגוע באוניברסיטה העברית (2002)אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העבריתהמכינה לעולים באוניברסיטה העברית בירושליםארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברגמרכז שאשא למחקרים אסטרטגייםהמכון ליהדות זמננוהמרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששוןהמכון לחקר המשפט העבריהפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית - פקולטה של האוניברסיטה העברית השוכנת בעיר רחובותלקריאה נוספת ספרים אורי כהן, ההר והגבעה – האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2006. אורי כהן, אוניברסיטת-אם: האוניברסיטה העברית בירושלים, 1967-1948, שדה בוקר: הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2019. שאול כ"ץ ומיכאל הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, שורשים והתחלות, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1997. חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, התבססות וצמיחה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2005. חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, התעצמות אקדמית תוך מאבק לאומי, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2009. אסף זלצר (מחבר ועורך), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, ספר האישים: מייסדים, מעצבים וראשוני הפרופסורים לפני קום המדינה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2013. דוד קרויאנקר, האוניברסיטה העברית, גבעת רם – תכנון ואדריכלות 2002-1953, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, 2002. Yaacov Iram, Curricular and Structural Developments at the Hebrew University, 1928-1948, History of Universities, Vol. 11, 1992, pp. 205-241. Research 2000, The Authority for Research and Development, The Hebrew University of Jerusalem 2000 עבודות גמר ודוקטור דני יעקובי, בין פרטיקולריות לאוניברסליות, מדעי הרוח הכלליים באוניברסיטה העברית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2003. דני יעקובי, הכשרת מורים והאוניברסיטה העברית בתקופת המנדט, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1995. דיאנה דולב, האדריכלות של האוניברסיטה העברית 1948-1918, עבודת גמר, אוניברסיטת תל אביב, 1990. מאמרים גילי שולץ, קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים לדורותיו. (2020) ארי בראל, לוויתן והאקדמיה: האם היה ניסיון להלאים את האוניברסיטה העברית בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל?, תרבות דמוקרטית,13, 2011, עמ' 7–59. ישראל קולת, האוניברסיטה העברית: בין אוניברסיטה יהודית לאוניברסיטה ארץ-ישראלית, מדעי היהדות 35, תשנ"ה, עמ' 47–59. יעקב עירם, השפעת מסורות בחינוך הגבוה על דרכה האקדמית של האוניברסיטה העברית, עיונים בחינוך 18, 1978, עמ' 123–140. דיאנה דולב, מגדל השן בקריית הלאום: התוכנית האדריכלית לקמפוס בגבעת רם, זמנים 96, סתיו 2006, עמ' 86–93. אורי כהן, איתן אורקיבי, הפרופסורה והסטודנטים באוניברסיטה העברית, 1972-1967, קתדרה 129, אוקטובר 2008, עמ' 137–164. חגית לבסקי, משמעות הקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים ומקומה בחיי העיר בתקופת המנדט, בתוך: יהושע בן אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, הוצאת משכנות שאננים; יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2003, עמ' 335–350. אניטה שפירא, האוניברסיטה העברית והיישוב היהודי בארץ ישראל, בתוך: ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עמ' 351–354. ישראל ברטל, ההר והעיר: האוניברסיטה העברית, מגעים והשפעות, בתוך: ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עמ' 354–357. חדוה בן-ישראל, ההיבטים הפוליטיים בחיי האוניברסיטה, בתוך: ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עמ' 358–362. שמואל רזין, מיכאל הד, חנן חלפון, יהושע אריאלי, חדוה בן-ישראל, אניטה שפירא, חגית לבסקי, דיון, בתוך: ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עמ' 362–366.פתיחת האוניברסיטה ושנים ראשונות פאול אברהם אלסברג, מקורות לחקר גיבוש הרעיון לייסוד האוניברסיטה העברית, 1914-1913, דברי הקונגרס העולמי האחד עשר למדעי היהדות, ב' (2), 1993, עמ' 205–212. קימי קפלן, חמש תגובות של רבנים אורתודוקסים לייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים ולפתיחתה, יהדות זמננו 10, תשנ"ו, עמ' 139–163. יאיר פז ואסף זלצר, "לאן נעלמו אבני הפינה של האוניברסיטה העברית? מסע בין ממצאים ארכיוניים ומעט תוצאות בשטח", ארכיון, 17, 2013, עמ' 56–63.קישורים חיצוניים חברת יישום - החברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית המרכז לחקר המוזיקה היהודית - קמפוס גבעת רם אסף זלצר, על פסגת הר הצופים – סיור היסטורי בקמפוס האוניברסיטה העברית, בהוצאת המחלקה לדוברות, האוניברסיטה העברית בירושלים הפנטזיה של המכללה העברית, המחסן של גדעון עפרת דיאנה דולב, אדריכלות, חינוך וכוחניות: מבט פמיניסטי על קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים, בתוך: חגית גור, מיליטריזם בחינוך, הוצאת ידיעות ספרים, 2005. , מתוך: גליליאו 125, ינואר 2009. , מתוך: גליליאו 117, מאי 2008. מפת קמפוס גבעת רם, האוניברסיטה העברית בירושלים ארגון בוגרי האוניברסיטה העברית - קישור לאתר הבית על פעולת הציונים בווילנה למען האוניברסיטה העברית בירושלים בימיה הראשונים, בתוך התערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", באתר יד ושם טקס פתיחת האוניברסיטה, באתר המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, האוניברסיטה העברית חיים ויצמן תוכן הנאום של ויצמן בטקס הפתיחה, דואר היום, 2 באפריל 1925 תמונות מימי ראשיתה של האוניברסיטה, באתר המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, האוניברסיטה העברית אורי כהן, דנה כץ, תרבות עירונית וזהות אקדמית: אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בתל אביב, 1940-1933, ישראל 8, 2005, עמ' 1–37 מנחם מגידור, הבית אשר נפתח עתה על הר הצופים, אקדמיה 8-7, 2000, עמ' 5–6 מימי אייזנשטדט, דוד בר-גל,הורתו ולידתו של בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית (1958-1953), חברה ורווחה ל (1), מרץ 2010, עמ' 9–27 חגי צורף, היחס לשאלת הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים בעיתון "האחדות", יולי 1913 – יולי 1914, ארכיון 7, 1994, עמ' 29–47. אישים בתקופת היישוב, באתר המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, האוניברסיטה העברית הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, 24 ביולי 1918 וינסטון צ'רצ'יל בביקור בהר הצופים 1921. בפמליה: הרברט סמואל, ג'יימס דה רוטשילד, לורנס איש ערב, רונלד סטורס, האמיר עבדאללה, הרב קוק, הרב יעקב מאיר, הרב יוסף חיים זוננפלד, הרב נסים יהודה דנון, מרדכי עליאש, ארתור רופין, דוד ילין, אליעזר בן-יהודה ונחום סוקולוב פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1 באפריל 1925. מתוך סרט של יעקב בן דב 1925 פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים וביקור הלורד בלפור בארץ ישראל, שנת 1925, מתוך אתר ארכיון שפילברג פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1 באפריל 1925, מתוך סרטון בהזמנתו של אלברט קהאן. ברקע מושמע המנון האוניברסיטה, מילים שלום יוסף הפטמן, לחן אברהם צבי דוידוביץ', ביצוע אורה זיטנר האוניברסיטה העברית חוגגת עשור, יומני כרמל מאי 1935 פתיחת הפקולטה לרפואה, יומני כרמל יוני 1949 האוניברסיטה העברית חוגגת עשרים וחמש שנה, יומני כרמל מאי 1950 בניית הקמפוס בגבעת רם, יומני כרמל ינואר 1955 (התחלה 4:47) מקבץ סרטונים מארכיון ספילברג: Arieh Goren, Sanctifying Scopus: Locating the Hebrew University on Mount Scopus, in Elishiva Carlebach, John M. Efron, David N. Myers (eds.), Jewish History and Jewish Memory: Memory: Essays in Honor of Yosef Hayim Yerushalmi, Hanover and London, 1998, pp. 330-347.הישגים אקדמיים שנחאי העולמי דירג את תחומי מנהל עסקים, כלכלה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית בין 50 הטובים בעולם, הודעות לעיתונות, המחלקה לדוברות, באתר האוניברסיטה העברית, 3 בינואר 2011 העברית מדורגת במקום השני באירופה במספר מענקי המחקר מהאיחוד האירופי, הודעות לעיתונות, המחלקה לדוברות, באתר האוניברסיטה העברית, 21 בינואר 2010 מיכאל יעקובסון: האדריכל נורמן פוסטר משיק בניין ראשון בארץ: המרכז למדעי המוח, 24 באוקטובר 2017, xnetהערות שולייםאוניברסיטה עברית בירושלים, הרחובות: חינוךמבנים ואתרים שתכנן ריכרד קאופמןמזרח ירושליםגבעת רםעין כרםהיישוב: מדע וטכנולוגיה

1065

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%94

כלכלה

כלכלה היא מכלול של פעילות אנושית, המתייחסת למחשבה ותכנון, והמכוונת להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. זאת לאור אילוצים מצביים וקבלת החלטות בזמן נתון, לרוב במציאות של אי-ודאות. הפעילות והחקר הכלכליים עוסקים במחסור וניהול יעיל של משאבים, להם נזקקת האנושות, ובכוונתה ליצור מצב אופטימלי של שיווי משקל בין מחסור למשאבים כנתונים מרכזיים ומשמעותיים בעזרת כלים מדעיים אשר מטרתם לשפר את רווחת האדם ורמת איכות חייו. מכאן הכלכלה התעצבה והתמסדה כתחום מחקר מדעי במדעי החברה, העוסק ביחסים האנושיים, הפוליטיים והחברתיים שקשורים בהשגת אמצעים חומריים שונים בהתאם לצרכים האנושיים. ובנוסף, הכלכלה היא תחום העוסק בחוקים והיחסים החברתיים, הנוגעים לייצורו וחלוקתו של קניין המשמש לצורכי אדם. זאת ועוד, המונח כלכלה כולל בתוכו את המסחר בחברה המתייחס לחוקי המדינות והרגולציות שלהן לתמרון ושליטה על המסחר בשטח שיפוטן. המחקר בתחום הכלכלה עוסק באופן בו משאבים נגישים, על סמך ההנחה הבסיסית כי אלה מצויים במחסור, כגון: חומרי גלם – משמשים, מעובדים, מיוצרים, מוקצים, מופצים ונצרכים – כמוצרים. כמו כן עוסקת הכלכלה במגוון הקשרים ויחסי החליפין בין בני אדם במהלך ייצור מוצרים, שיווקם וצריכתם. בין השאר, נוגעים תחומי חקר זה בהליכים של ייצור, הפצה, מסחר וצריכה של מוצרים ושירותים. אטימולוגיה וטרימינולוגיה המונח "אקונומיה" או "אקונומיקה", שפירושו "כלכלה" בשפות רבות הוא מונח שטבע הפילוסוף היווני אריסטו, לתיאור מדע העוסק בחקר חוקי משקי הבית. המילה אקונומיה מורכבת מהמילה היוונית οίκω (אִיקוֹ, בית או משק–בית) עם המילה νέμω (נֶמוֹ או נומוס, חוק). מונחים כמו "כלכלה מדינית", "כלכלה פוליטית", "כלכלה חברתית" או "כלכלה לאומית" שימשו את בני האדם החל מהמאה ה-17, אך במאה ה-20 הפך השימוש במונח "כלכלה" (economics) לבדה כנפוץ ושגור ביותר, בהשראת הספר "עקרונות הכלכלה" של אלפרד מרשל משנת 1890. הגדרות שונות לכלכלה קיימות מספר הגדרות חליפיות לכלכלה. את הפשוטה מביניהן סיפק אדם סמית', מי שנחשב לאבי הכלכלה המודרנית, לפיו כלכלה היא "המדע החוקר את העושר". ביתר פירוט, הכלכלה על פי סמית' היא "חקר הייצור, ההפצה והחליפין" של עושר. ג'ון סטיוארט מיל נתן הגדרה דומה: "המדע המעשי של ייצור והפצת עושר", כאשר את העושר לעניין זה תיאר כ"מלאי הדברים השימושיים". אלפרד מרשל הסיט את ההגדרה של המדע מעושר לרווחה, כדי לתת ביטוי לפעילות כלכלית שאינה בהכרח קשורה לכסף או מתכות יקרות. לפיכך כלכלה עוסקת במכלול ההיבטים החומריים של החיים והפעילות החברתית המשפיעים על רווחתו ותועלתו של האדם. ליונל רובינס ניסח הגדרה מודרנית של תורת הכלכלה: כלכלה היא חקר השימוש במשאבים המצויים בצמצום שיש בהם שימושים חלופיים. כלומר, הכלכלה עוסקת בחקר המחסור או בחקר השימוש האנושי באמצעים הנתונים במחסור שיכולים לשמש למטרות שונות. משמעות המונח "מחסור" אינה בצורת או מחסור ביבול וכדומה, אלא שלעולם לא יוכל העולם כפי שהוא בתצורתו הנוכחית לספק באופן מושלם רצון כל אחד שהרי יש גבול וסך מסוים לכל הדברים בעולם, בין אם זה סוגי מתכות, מזון או משאבים אחרים. אם כן כל הדברים והמשאבים המצויים בעולם יש בהם "מחסור" ביחס להשלמת רצון כל האנשים ורווחתם המלאה, ועל בני האדם אפוא להפנות את אותם "משאבים שבצימצום" אל המקומות והצורות שם הם הכי נצרכים והכי מבוקשים. למשל, אדם יכול ליצור מחלב יוגורט או גלידה, או לחלופין לשווקו כמשקה כפי שהוא. בכך עוסקת תורת הכלכלה - להפנות את אותם משאבים אל המקומות בהם הם הכי מבוקשים על ידי האנשים, וכל זה למען רווחתה של החברה האנושית, וכדי שאנשים יחיו ברמת חיים גבוהה יותר. הטענה לפיה לעולם יהיה מחסור כוללת בתוכה רעיונות קודמים על טיבה של ההתנהגות האנושית. מושגי יסוד בכלכלה מוצרים ושירותים כל שיטה כלכלית מתמקדת בראש ובראשונה במוצרים (או תוצרים): חומרים שעובדו באופן כלשהו ביד אדם. המכנה המשותף לכל המוצרים הכלכליים הוא, שכולם נוצרו בעקבות מאמץ אנושי מכוון ליצירתם, ויש להם ערך כלשהו עבור היוצר או עבור בני אדם אחרים הצורכים את המוצר. המאמץ האנושי המכוון מודרך על ידי השאיפה להקנות ערך למוצר. כאשר קיים מאמץ כזה ולמוצר יש ערך בעיני יוצרו או בעיני אחרים, ניתן לומר שהוא עבר "כִּילְכּוּל" או "אקונומיזציה"—הוא הפך בעצם למוצר כלכלי. פרי שנקטף הוא מוצר כלכלי וכמוהו גם מטוס, אף שכמותו ומורכבותו של המאמץ הדרוש כדי לייצר אותם משתנה. בדומה לכך, שירות הוא מוצר שאינו חומרי, אלא פעולה שמבצע אדם המסיבה תועלת, כלומר מייצרת ערך עבורו או עבור אחרים. ייעוץ פסיכולוגי הוא דוגמה לשירות משום שעל אף שאינו מוצר חומרי, יש בו ערך עבור המטופל ונדרש מאמץ אנושי מכוון כדי לספק אותו. על פי הגדרה זו סך כל המוצרים והשירותים הנצרכים על ידי בני אדם נחשבים כ"רווחה" אנושית. ייצור באמצעות הון, עבודה ומשאבים נגישים הגורמים הראשוניים המעצבים את הכלכלה של חברה מסוימת הם תנאי הסביבה: האקלים, הסביבה הטבעית, תנאי השטח, והמשאבים הנגישים. משאבי הטבע משמשים לייצור מוצרים שונים. גורם נוסף בייצור הוא ההון - סך כל הנכסים, גם הם כשלעצמם מוצרים, המשמשים לייצור מוצרים אחרים. הגורם השלישי הוא העבודה, כלומר הזמן והמאמץ שמושקע בתהליך הייצור. לדוגמה: כדי לעבד יהלום, דרושים כחומר גלם יהלומים גולמיים (משאב טבע), דרושות מכונות לחיתוך, עיבוד וליטוש שלהם (הון), דרושים עובדים מיומנים וזמן עבודה (משאבים), ונדרש לשלב את כל אלה באמצעות עבודה (עבודה). עקומת התמורה, עלות אלטרנטיבית בידי אדם כמו גם בידי החברה בכללותה יש כמות מוגבלת של הון, עבודה וחומרי גלם. הם יכולים להשתמש בהם כדי לייצר מוצרים שונים. עקומת התמורה מייצגת את אפשרויות הייצור השונות, בעולם פשוט שבו יש שני מוצרים בלבד. השיפוע של העקומה בכל נקודה מבטא את עלותה האלטרנטיבית של יחידה מהמוצר האחד במונחי המוצר האחר. עלות זו היא העלות אלטרנטיבית של המוצר: על מה נצטרך לוותר כדי שתהיה לנו יחידה נוספת. מסחר מאחר שישנם אנשים הזקוקים למוצרים שאינם מייצרים בעצמם, מתקיים מסחר, כלומר קשרים בין אנשים למטרת חליפין. קשרי המסחר יכולים להתקיים בחליפין ישירים או סחר חליפין, בהם אנשים מעבירים זה לזה מוצר תמורת מוצר אחר. לעיתים קרובות, מבוצע הסחר תוך שימוש במטבע—מוצר ביניים בעל ערך מוסכם. מחיר הנקוב בכסף מייצג את מחיר המוצר במונחי מצרף של כל המוצרים האחרים. בכלכלות מורכבות יותר, ישנם אנשים שהתמחותם בתיווך בין יצרנים לבין צרכנים באמצעות השוק. אנשים אלו מכונים "סוחרים". מקובל להבחין בין סחר פנים, מסחר בין פרטים המשתייכים לאותו משק או לאותה מדינה, לסחר חוץ המתבצע בין המשק לבין משקים אחרים. תוצאה חשובה, פרי ניתוחו הכלכלי של דייוויד ריקארדו היא שסחר חוץ מיטיב עם כל המשתתפים בו, בכך שהוא מאפשר להם להרחיב את עקומת התמורה שלהם ולהשיג רווחה גבוהה יותר משהיו יכולים בכוחות עצמם. משק מושג מרכזי נוסף בכלכלה הוא המשק: מערכת כלכלית שבה פרטים רבים, הקשורה או מיוחסת לאותם פרטים כקבוצה ונמצאת בבעלותם. ישנם סוגים רבים של משקים, שונים בגודלם ובאופיים, המאופיינים בהתייחסות שונה לתחרות, מידת התחרותיות בהם, חלוקת התפקידים, עושרו או עוניו של המשק, מידת פתיחותו של המשק למשקים אחרים, וכן הלאה. המשקים הכלכליים הפשוטים ביותר הם משקים שכל חבריהם עוסקים בייצור מוצרים אותם יצרכו בעצמם באופן בלבדי. סיפורו של דניאל דפו רובינזון קרוזו משמש בשיח הכלכלני כמשל למשק פשוט כזה. משקים פשוטים הם אוטרקיים, כלומר, הם חיים על אמצעיהם הם וסגורים בפני שווקים אחרים. במשקים פשוטים, לרוב כל יצרן הוא גם צרכן; כל היצרנים-צרכנים עוסקים גם בניהול וגם בחישובים הנוגעים לעלות הכרוכה (מבחינת מאמץ) בייצור מוצר. במשקים מורכבים יותר נוצרת חלוקת עבודה: חלק מן האנשים מתמחים בעשיית דברים מסוימים, ואילו חלק אחר של האנשים מתמחה בעשיית דברים אחרים. פעולתם של האנשים השונים, לבד או במשולב, מביאה לייצור מוצרים. לדוגמה, כדי ליצור בגד צמר שישמש כסות בחורף, יכולה העבודה להתפצל בין רועה הדואג לכבשים ולתזונתן, גוזז צמר הגוזז את צמרן של הכבשים, אנשים הכובשים את הצמר לסיבים וכאלו האורגים מן הצמר את הבגד. קיום חלוקת עבודה הוא המבחין העיקרי בין משקים פשוטים למשקים מורכבים. משקים בהם ישנה חלוקת עבודה אינם אוטרקיים לחלוטין, בדרך כלל. חלוקת העבודה דורשת התמחות, ולכן יש רווח ניכר ביצירת קשר עם אנשים המתמחים בעבודות מסוימות, כדי לבצע החלפה של מוצרים מסוג אחד במוצרים מסוג אחר. היצע וביקוש ומנגנון השוק השוק הוא המקום בו נפגשים הקונים והמוכרים של סחורות כדי לסחור בהן, בין אם מדובר במקום במובן המילולי או לא. מחירן של הסחורות נקבע בשוק בהתאם להיצע וביקוש: בכל רמת מחיר מעוניינים היצרנים למכור כמות מסוימת הנגזרת ממבנה העלויות של תהליך הייצור, דהיינו מחירם של גורמי הייצור וחומרי הגלם (זוהי "פונקציית ההיצע"), ואילו הצרכנים מעוניינים בכמות אחרת הנגזרת מה"תועלת" שהם מפיקים מהמוצר וממוצרים אחרים ("פונקציית הביקוש"). באופן גס ניתן לומר כי פונקציית ההיצע תהיה בדרך כלל פונקציה עולה - כלומר, היצרנים ייצרו ויציעו כמות גדולה יותר מן המוצר ככל שהמחיר גבוה יותר. פונקציית הביקוש, לעומת זאת, היא בדרך כלל פונקציה יורדת - כלומר, הצרכנים ידרשו כמות קטנה יותר מן המוצר ככל שעולה מחירו. הכלכלה הנאו-קלאסית גורסת שהשוק יגיע לשיווי משקל ומחיר הסחורה בשוק יהיה המחיר בו הכמות המבוקשת תהיה זהה לזו המיוצרת. ההגיון העומד מאחורי שיווי משקל זה, הוא שברמת מחיר גבוהה ממנו ישרור מצב של "עודף היצע" - הכמות המוצעת גדולה מהכמות המבוקשת, דבר שיגרור הורדת מחיר מצד היצרנים שנותרו עם עודפי סחורה. באופן דומה, במחיר הנמוך ממחיר שיווי משקל ישרור מצב של "עודף ביקוש" - הכמות המבוקשת עולה על זו המוצעת, מצב שיוביל צרכנים לעוט על הסחורה המועטה המוצעת ולהציע עליה מחיר גבוה יותר. תהליכים אלה ייפסקו רק לכשיגיע השוק למצב של שיווי משקל, והשוק יתייצב ברמת מחיר מסוימת בה הכמות המבוקשת שווה לכמות המוצעת. במערכת כלכלית מציאותית קיימים שווקים רבים המקיימים ביניהם יחסי גומלין. הצרכן בשוק העבודה הוא המפעל המבקש עובדים ומתפקד כיצרן בשוק המוצר. הצרכן בשוק המוצר האחד הוא גם צרכן בשוקי מוצר אחרים וגם "יצרן" המציע את זמנו בשוק העבודה. ישנם חילוקי דעות בין כלכלנים אם הליכי הדגם של היצע וביקוש אכן חותרים להגעה לנקודת "שיווי משקל" שבה הביקוש וההיצע מאוזנים, או שהשוק נמצא בתהליך של הפרה מתמדת של שיווי משקל או אפילו של אי שיווי משקל כחלק ממבנה השוק. מיקרו-כלכלה ומקרו-כלכלה המחקר הכלכלי מתחלק באופן גס לשניים: מיקרו-כלכלה עוסקת בבעיות של יצרנים בודדים, שווקים בודדים וצרכנים בודדים. מתקשרת לפסיכולוגיה. מקרו-כלכלה עוסקת באופן מצרפי במשק כולו. לדוגמה: במקום לבחון את ההיצע והביקוש בשוק מסוים היא מתמקדת בסך התוצר של המשק כולו. במקום לבחון את מחירו של מוצר מסוים היא תבחן את רמת המחירים הכללית במשק. מתקשרת לסוציולוגיה. החלוקה הדואלית הזו אינה חד משמעית: מחקר כלכלי בתחומים רבים אינו נופל כולו תחת הענף המיקרוכלכלי או המקרוכלכלי. יתרה מזאת, כל תאוריה מקרוכלכלית טובה זקוקה ליסודות מיקרוכלכליים איתנים, שכן תוצרתם של השווקים המצטרפים לכדי התוצר המצרפי המקרוכלכלי היא מטבעה מיקרוכלכלית. צריכה, חיסכון והשקעה לפרטים השונים בחברה יש הכנסה ממספר מקורות: שכר עבודה, רנטה, שהיא התשלום שהם מקבלים עבור שימוש בהון שבבעלותם ועוד. החלק מהכנסתם אשר בו הם משתמשים במשך תקופה מסוימת כדי לקנות מוצרים ושירותים נקרא הצריכה שלהם בתקופה זו. יתרת הכנסתם שלא הוציאו בתקופה היא החיסכון. השקעה היא מושג נפרד, הנוגע לחברות היצרניות. חברה משקיעה כאשר היא קונה הון אשר בעזרתו תייצר בעתיד מוצרים. השימוש היומיומי המוכר לנו במילה השקעה כדי לתאר את פעולתו של פרט שקנה נייר ערך או הפקיד כסף בבנק הוא טעות נפוצה. במובן הכלכלי, חברות הן המשקיעות. עם זאת, ידוע מחקר המקרו-כלכלה שסך כל החיסכון במשק בתקופה מסוימת שווה לסך כל ההשקעות במשק (בניכוי השקעות זרות נטו). מודל כלכלי כדי לייצג את המשתנים הרבים המרכיבים את העולם הכלכלי או היבט מסוים שלו, בונה החוקר מודל כלכלי המתאר הפשטה או קירוב של המציאות בצורה של כללים או משוואות השולטות על התנהגותם של שחקנים בשוק. ככל תאוריה מדעית המודל נבחן במידה שבה הוא מסביר תופעות הנצפות במציאות ובתחזיות הניתנות לאימות שהוא מספק. מודל כלכלי יתייחס למשתנים אקסוגניים או חיצוניים למודל, שכל שינוי בהם משנה את תוצאותיו אך אינו מתואר על ידו, ולמשתנים אנדוגניים, שאת טיב השינויים בהם המודל מסביר בעצמו על ידי תלות במשתנים אחרים הכלולים במודל. התחום של אמידה כמותית של מודלים כלכליים ומשתנים כלכליים נקרא אקונומטריקה. דוגמה למודל מרכזי בכלכלה הוא מודל IS-LM המקשר בין ריבית, היצע הכסף, תעסוקה, הכנסה לאומית ומשתנים מקרוכלכליים נוספים ברוח הכלכלה הקיינסיאנית. גודל שולי ביסוד ההחלטות הכלכליות שאנו מקבלים עומד הגודל השולי או ההשפעה השולית של שינוי בן יחידה אחת במשתנה אחד על משתנה אחר. המונח המתמטי המקביל הוא הנגזרת הנקודתית. המושגים השוליים המשמעותיים ביותר הם התועלת השולית שמפיק הצרכן מיחידה נוספת של מוצר והעלות השולית ליצרן של ייצור היחידה הנוספת. הכלל בכלכלה הוא שהתועלת השולית מהמצרך יורדת כפונקציה של הכמות הנצרכת ואילו העלות השולית לייצורו עולה. לדוגמה, נניח שבשוק מציע רוכל מים עשרה ליטרים של מים למכירה. צרכן כלשהו בשוק מעוניין לרכוש מים. בליטר הראשון הוא מתכוון להרוות את צמאונו, בליטר השני, להרוות את צמאונו של סוסו, בשלישי, לשטוף את פניו ולהתרענן, ברביעי לנקות את עגלתו ובחמישי להשקות את הפרחים בביתו. התועלת השולית שלו ממים יורדת. מצד שני ליצרן יש באר אחת קרובה שמספקת לו ליטר אחד של מים למכירה ובאר נוספת רחוקה שממנה יוכל להפיק כמות נוספת. העלות השולית של ייצור המים עולה עבורו. הכמות של המוצר בשוק תהיה זו שבה העלות השולית של האחד שווה לתועלת השולית של האחר. מעבר לנקודה זו לא כדאי לצרכן לשלם ליצרן את עלות היחידה הנוספת משום שהוא מפיק ממנה פחות תועלת. המחיר בשוק יהיה שווה לאותה עלות שולית גם כן. ריבית כלכלות מתקדמות משתמשות בכסף כאמור כדי לייצג את ערכם של כלל הסחורות והשירותים במשק. לכסף יש ערך-זמן והוא נקרא ריבית. עובדה היא שלאורך ההיסטוריה אנשים משלמים לבעלי ממון ריבית תמורת הזכות לקבלו במועד נתון ולהחזירו במועד מאוחר יותר. ההסברים הכלכליים לכך שהם משלמים אותה הם: העדפת זמן - הלווה מפיק רווחה גבוהה יותר משקל היום מאשר משקל מחר. הכסף יכול לשמש לרכישת הון לפעילות יצרנית ולרכישת נכסים מניבים אחרים. בגלל ההשפעה המקרוכלכלית הרבה שיש לשער הריבית על השקעות וצריכה במשק היא נשלטת ברוב המדינות על ידי הממשלה או על ידי בנק מרכזי הפועל מטעמה. השליטה בגובה הריבית על ידי הממשלה משמעותה גובה הריבית שהממשלה מוכנה לשלם כדי לקבל כסף. לדוגמה, אם ממשלה מנפיקה איגרת חוב לעשר שנים בריבית של 5 אחוז, משמעות הדבר היא שקונה שירכוש אגרות כאלו באלף שקל, ייהנה מריבית של 5 אחוז לשנה על האיגרות שרכש, עם הגיע מועד הפדיון של האיגרת (כלומר, המועד בו הממשלה משלמת למלווה את סכום ההלוואה בתוספת ריבית). על פי התאוריה, בימים רגילים אמורה הממשלה (גם באמצעות הבנק המרכזי) לפעול כדי לקבוע את הריבית בגובה המכונה "טבעי". כלומר בגובה שניתן להניח שאליו הייתה מגיעה לולא התערבה הממשלה. בעתות משבר, היא אמורה להעלות או להוריד את גובה הריבית כדי להשיג מטרות כלכליות כמו עידוד הצמיחה במשק או ריסון אינפלציה. מבקרי התערבות הממשלה טוענים כי בהיעדר שוק אשראי חופשי אין כל דרך לדעת מה הגובה "הטבעי" של הריבית, כך שבמקרה הטוב הממשלה מגששת באפלה, ובמקרה הרע היא פועלת מאינטרסים צרים. כך למשל הממשלה עשויה לשמור על ריבית נמוכה כדי לעודד את הציבור לצרוך, מה שיגרום לעלייה במצב הרוח הציבורי, ובסופו של דבר ייתרגם לתמיכה פוליטית בממשלה המכהנת. תפקיד הממשלה בכלכלה מדינות בנות זמננו מאורגנות ומנוהלות על ידי ממשלות. תפקידו של השלטון במדינות דמוקרטיות ובמדינות לא דמוקרטיות היא עניין שנוי במחלוקת לאורך ההיסטוריה האנושית ובמיוחד עם עלייתה של ההגות הליברלית. בעקבות ההגות הליבראלית יש הרואים בממשלה ישות המספקת לאזרחיה שירותים כגון ביטחון ואכיפת חוקים (ובכלל זה זכויות קניין). אך ישנן גם עמדות אחרות שאינן רואות בממשלה רק שחקן כלכלי בתוך השוק, אלא גורם משמעותי היוצר את השוק ומכונן אותו. שאלה חשובה בכלכלה ציבורית היא איזה מוצר צריך להיות מסופק על ידי ממשלה ואיזה לא. על פי גישה זו על הממשלה לנהל תקציב בו ירשמו ההכנסות שלה וההוצאות. על פי גישה זו את הכנסותיה שואבת הממשלה ממסים—תשלומים הנגבים מאזרחי המדינה על פי הכנסתם (כמו "מס הכנסה"), על פי צריכתם (כמו "מס ערך מוסף"), על פי ערך נכסיהם (כמו "מס רכוש"), או על פי סכום קבוע שאינו תלוי באף אחד מאלה ("מס גולגולת"). כמו כן לווה הממשלה כספים בשוק המקומי או בחו"ל. כאשר גובה הכנסותיה של הממשלה מתשלומי המיסים של אזרחיה אינו מגיע לגובה ההוצאות שלה, נוצר מצב המכונה גרעון תקציבי או גירעון בתקציב השוטף. הממשלה צריכה לממן את הגירעון הזה. לעיתים, היא מבצעת זאת באמצעות הגברת נטל המס נטילת הלוואות או הדפסת כסף. סך כל ההלוואות שהממשלה נוטלת מכונה חוב לאומי והוא מחולק ל"חוב פנימי" (כלומר, הלוואות שנוטלת הממשלה מאזרחיה) ו"חוב חיצוני" (כלומר, הלוואות שנוטלת הממשלה מגורמים מחוץ לארץ). קפיטליזם מול סוציאליזם סוגיית מקומה של הממשלה בשוק היא שאלה מרכזית בכלכלה. מידת התערבותם הרצויה בשווקים ובפעילות הכלכלית היא נושא הנתון במחלוקת תמידית בין הימין הכלכלי התומך בממשלה מינימלית, בנטל מס נמוך ובשווקים חופשיים ככל האפשר, לבין השמאל הכלכלי התומך בממשלה גדולה הגובה מאזרחיה מיסים פרוגרסיביים (התלויים בגודל ההכנסה או הרכוש) ומספקת להם שירותים רבים, כגון חינוך ובריאות. על פי הגישות האחרות, השוק משוקע בתוך הפעילות הממשלתית והיא זו שמכוננת אותו ומאפשרת לו להתקיים, ולכן ההפרדה בין הממשלה לבין השוק הפרטי עשויה להחשב מלאכותית בהבטים רבים. שאלה נוספת היא סוגיית תכנון השוק. גישות קפיטליסטיות נבדלות במידת התכנון המרכזי שהן מציעות. ישנן הדוגלות בהקפדה על זכויות קניין וכלכלה מבוזרת כמעט בכל תחומי החיים, וטוענות כי תכנון מרכזי הוא פגיעה בערכים אלה. גישות קפיטליסטיות אחרות מבקשות להתערב בשוק רק במידה הנדרשת לטיפול בכשלי שוק או במשברים פיננסיים. גם בתוך הסוציאליזם ישנם חילוקי דעות בשאלה זו. ברית המועצות, בה התקיים שלטון קומוניסטי-ריכוזי ששלט על השוק באופן מוחלט, מדינות אחרות מאפשרות תכנון כלכלי מרכזי, אך לא באופן מלא. תאוריה כלכלית הנחות יסוד של הניתוח הכלכלי חוקר העוסק בכלכלה מניח בדרך כלל כמה הנחות יסוד בעבודתו. אין פירוש הדבר שההנחות מתקיימות תמיד: לעיתים הן מתקיימות באופן מקורב בלבד או לא מתקיימות כלל. כלכלנים רבים בוחנים את ההנחות ורואים כיצד משתנה מודל כלכלי כשמסירים הנחה מסוימת. עם זאת, בדרך כלל ההנחות מפשטות את הניתוח הכלכלי המורכב מטבעו ומאפשרות להגיע למסקנות משמעותיות ממודל בסיסי. מודל זה מהווה מכאן ואילך נקודת מוצא וקנה מידה להשוואה עם תוצאותיהם של מודלים מורכבים ומציאותיים יותר. הנחות היסוד כוללות: בעלות על הקניין הנחת יסוד של כל דיון כלכלי היא זכות הקניין משום שאיש לא יטרח לייצר מוצר בלא ערובה שיוכל ליהנות ממנו. האופן שבו משטר מגדיר זכויות קניין ומגן עליהן משפיע על הכלכלה תחת משטר זה במידה רבה. שינוי בזכות הקניין, כגון שלילת העבדות כזכות לקניין על אדם אחר, הוא תמיד בעל השלכות כלכליות מרחיקות לכת. חברה המעניקה לכהני דת זכויות על משאבים מסוימים משנה את חלוקת הרווחה הכלכלית בין הפרטים. בחברות מודרניות, הבעלות מעוגנת בחוקים העוסקים בזכות הקניין ובנורמות חברתיות ואתיות, כשנקבעות לה מגבלות שונות. החוקים מגדירים את מגבלות השימוש באמצעי ייצור, כמו באיסור על שימוש בקניין כדי לפגוע בקניינו של אדם אחר (גנבה), אופן הורשת נכסים, חוקים המבטיחים זכויות יוצרים, ועוד. רציונליות בכלכלה נהוג להניח כנקודת מוצא שאנשים מתנהגים באופן רציונלי: שהם מקבלים את ההחלטות שמביאות למקסימום את רווחתם ושאינם מתרשלים או מתעצלים לקבל את החלטותיהם הכלכליות. המחקר הכלכלי המודרני מספק מודלים מציאותיים יותר המסירים הנחה זו או מחלישים אותה, כגון אלו של דניאל כהנמן, אשר היה מחלוצי הכלכלה ההתנהגותית אולם על פי רוב ניתוח כלכלי שאינו עוסק במפורש באי-רציונליות כולל את הנחת הרציונליות. שוק משוכלל אטומיות - ישנו מספר רב של יצרנים וצרכנים וכל אחד מהם אינו גדול מספיק כדי להשפיע על מחיר השוק. הומוגניות - מוצריהם של כל היצרנים בשוק זהים ותחליפיים לחלוטין. מידע מושלם - לכל השחקנים בשוק יש את כל המידע על פעולות האחרים, לרבות המחיר השורר בשוק. גישה חופשית - אין חסמי כניסה לשוק המונעים מיצרנים להיכנס ולצאת ממנו בחופשיות. בכלל זה ניידות מושלמת של אמצעי הייצור והצרכנים. פוזיטיביות לעומת נורמטיביות תאוריה כלכלית נקראת פוזיטיבית אם היא מגבילה את עצמה לתיאור המציאות כפי שהיא. לעומתה, תאוריה נורמטיבית שופטת מה טוב ורע במציאות כלכלית וכיצד יש לשנות אותה. מחקר שמגלה מה הגורמים לאי שוויון כלכלי ולעוני הוא בגדר פוזיטיבי אבל הקביעה כי ממשלות צריכות לנקוט צעדים כדי לצמצמם (כגון מיסוי פרוגרסיבי או סובסידיות) היא נורמטיבית. סיווג הכלכלה כמדע ישנן הגדרות שונות וסותרות ביחס לתחום החקר שאליו שייכת הכלכלה ואמצעי החקר הצריכים לשמש בה. לפי הגדרה מקובלת אחת, כפי שגורס למשל מילטון פרידמן, הכלכלה היא מדע מדויק המעלה היפותזות, בודק אותן באמצעות מודלים ונוסחאות מתמטיות וסטטיסטיות המכילים מספר מוגבל של משתנים מדידים, מקיים תצפיות ומדידות, ומגיע למסקנות פוזיטיביות ביחס לקשרים שעל בסיס חומרי בין בני אדם. הכלים המשמשים את החוקרים על–פי גישה זו הם בעיקר מודלים מתמטיים שונים, המנסים לגלות ולקבוע חוקיות מסוימת בפעולתה של מערכת כלכלית, כשלצורך הגעה למסקנות נעשה שימוש במדידות מדויקות של הצטברות של פעולות, המנותחות באמצעים סטטיסטיים, על פי יחסן למודלים המתמטיים. מגישה זו נגזר באופן הכרחי צמצום שדה החקר בתחום הכלכלה רק למשתנים שניתן לכמת ולמדוד, ומאידך, יש טענה חזקה מצד החוקרים בגישה זו לרמה גבוהה של דיוק מדעי במסקנות החקר, עד כדי כך שניתן להעלות המלצות לקובעי מדיניות בנוגע לפעולות כלכליות רבות. מאידך, צמצום שדה החקר גוזר גם נייטרליות, לפחות לכאורה, בנוגע לערכיות ההכרעות. הכלכלה המדעית אינה יכולה לומר אם צעד מסוים מועיל או מזיק לחברה, נכון או לא נכון מבחינה פוליטית: היא יכולה רק לטעון כי צעד מסוים מועיל לצמיחה כלכלית או מזיק לה, מעודד או מדכא אינפלציה, וכדומה. במילים אחרות: הכלכלה כמדע מדויק היא פוזיטיבית בהכרח, כמו מתמטיקה או פיזיקה. תפישות עולם פוליטיות-כלכליות ככלכלת שוק או סוציאליזם הן נורמטיביות ואינן נכנסות תחת 'ההגדרה המדעית' של הכלכלה. גישה אחרת לתחום חקר הכלכלה גורסת כי מספר המשתנים הכרוכים בפעולות כלכליות רב מדי ופעולתם צפויה פחות מדי מכדי שאפשר יהיה לבנות מודלים מתמטיים שייצגו בצורה נאמנה דיה את ההתרחשות הכלכלית בפועל. כדי לבנות מודלים מתמטיים או סטטיסטיים שניתן להשתמש בהם, גורסת גישה זו, יש צורך בפישוט המציאות והסרת משתנים רבים ממנה, עד כדי כך שהמודל המתמטי חדל מלייצג התרחשות כלכלית ממשית ולכן ערכו המעשי מועט. כראיה לכך, מוצגת הטענה שתחזיות כלכליות ידועות לשמצה בחוסר הצלחתן לקלוע למציאות. עבור הדוגלים בגישה זו, כלכלה היא בעיקרה תחום של הגות ולמידה, בו מנסה החוקר להשים כללי-אב בסיסיים ביחס להתנהגות אנושית להתרחשויות כלכליות, תוך שימוש בכלים של לוגיקה, הגיון, היסקים והיקשים. מטרת החוקר כאן היא לצאת מהנחות בסיס פשוטות יחסית ועל דרך ההגיון להגיע להבנת הכללים הרחבים יותר של התנהגות אנושית בתחום הכלכלי. הגישה הרואה בכלכלה תחום חקר עיוני רווחה בעבר, בעיקר בימי התגבשותה של הכלכלה כתחום מובחן מתחומים כמו פוליטיקה או מדיניות. זו הגישה המאפיינת את רוב הוגי הכלכלה הקלאסית, אסכולת הערך השולי ובימינו, האסכולה האוסטרית. לעומתה, הגישה הרואה בכלכלה מדע מדויק התפתחה בשלהי המאה ה-19 והתפשטה בעולם החקר הכלכלי החל משנות ה-20 של המאה ה-20. לקראת סוף שנות ה-50 הפכה לגישה המובילה, וכיום היא הגישה הדומיננטית ומהווה ציר מרכזי בלימודי כלכלה. רוב האסכולות המודרניות בכלכלה תואמות גישה זו לפחות במידה מסוימת. חלק מענפי הידע הכלכלי, כמו אקונומטריקה או תורת המשחקים מבוססים על הנחה זו. תפיסה שלישית, האופיינית למרקסיזם היא סינתזה של מחשבה עיונית-פילוסופית וניסיון להראות כי גם מחקר אמפירי מאשש את מסקנותיה. כלכלה כזו עוסקת בעיקר בהתפתחות ההיסטורית, החברתית והפוליטית של היחסים הכלכליים. ישנם מבקרים חריפים יותר של הכלכלה הטוענים כי המחקר הכלכלי משמש כהצדקה לשימור הסדר הקיים, וכי הכלכלנים אינם יכולים ואינם צריכים לקבוע כיצד יש לחלק משאבים בין בני האדם, וסוגיה זו שמורה לתחום הפוליטי. אתיקה בכלכלה ועסקים אתיקה כוללת בתוכה ציות מוחלט לחוק ומעבר לכך, אלא גם המעשה הראוי מבחינה מוסרית וחברתית. למודעות לאתיקה (כלומר מוסר ושמירה על החוק) חשיבות עליונה בהתנהלות כלכלית בריאה. מודעות נמוכה לאתיקה בכלכלה ובעסקים תפגע בכלכלה על ידי שחיתויות, גזל, ועבירות על פי דיני העונשין כגון שימוש במידע פנים, הסתרת מידע מהותי מבעלי עניין, גנבת זכויות יוצרים, הרצת מניות, עבירה על חוקי ניירות ערך, פרסום מטעה, וכל עבירה על החוק שפוגעת בכלכלה. עבירות צווארון לבן נחשבות לעבירות שפוגעות בכלכלה שמקורם בגזל. קיימים רשויות שתפקידם למנוע עבירות כלכליות כגון רשות המיסים, הרשות לניירות ערך, הרשות להגבלים עסקיים, הרשות להגנת הצרכן. חברה אנושית שתשמור על רמה אתית גבוה באופן טבעי תהיה כלכלה בריאה ויעילה יותר לעומת חברה אנושית שלא תשמור על רמה אתית מה שיכול לגרום לפגיעה בכלכלה. ראו גם משטר כלכלי לקריאה נוספת תומאס סואל, יסודות הכלכלה - מדריך לאזרח, שלם, 2006 קישורים חיצוניים אנציקלופדיה מקוונת לכלכלה מבחר סרטונים אקדמיים בנושא כלכלה באתר הערוץ האקדמי יוסף זעירא, כלכלה: מדע, מקצוע או אידאולוגיה?, באתר של מכון ון ליר קל-כלכלן הוא אתר המציג נושאים הקשורים לכלכלה וכספים בישראל ובעולם בצורה קלה ומובנת. קיצורים וראשי תיבות בכלכלה התפתחות המדינה כמוסד כלכלי ראיון רדיו עם עומר מואב הערות שוליים

כלכלה היא מכלול של פעילות אנושית, המתייחסת למחשבה ותכנון, והמכוונת להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. זאת לאור אילוצים מצביים וקבלת החלטות בזמן נתון, לרוב במציאות של אי-ודאות.הפעילות והחקר הכלכליים עוסקים במחסור וניהול יעיל של משאבים, להם נזקקת האנושות, ובכוונתה ליצור מצב אופטימלי של שיווי משקל בין מחסור למשאבים כנתונים מרכזיים ומשמעותיים בעזרת כלים מדעיים אשר מטרתם לשפר את רווחת האדם ורמת איכות חייו. מכאן הכלכלה התעצבה והתמסדה כתחום מחקר מדעי במדעי החברה, העוסק ביחסים האנושיים, הפוליטיים והחברתיים שקשורים בהשגת אמצעים חומריים שונים בהתאם לצרכים האנושיים. ובנוסף, הכלכלה היא תחום העוסק בחוקים והיחסים החברתיים, הנוגעים לייצורו וחלוקתו של קניין המשמש לצורכי אדם. זאת ועוד, המונח כלכלה כולל בתוכו את המסחר בחברה המתייחס לחוקי המדינות והרגולציות שלהן לתמרון ושליטה על המסחר בשטח שיפוטן. המחקר בתחום הכלכלה עוסק באופן בו משאבים נגישים, על סמך ההנחה הבסיסית כי אלה מצויים במחסור, כגון: חומרי גלם – משמשים, מעובדים, מיוצרים, מוקצים, מופצים ונצרכים – כמוצרים. כמו כן עוסקת הכלכלה במגוון הקשרים ויחסי החליפין בין בני אדם במהלך ייצור מוצרים, שיווקם וצריכתם. בין השאר, נוגעים תחומי חקר זה בהליכים של ייצור, הפצה, מסחר וצריכה של מוצרים ושירותים.אטימולוגיה וטרימינולוגיה המונח "אקונומיה" או "אקונומיקה", שפירושו "כלכלה" בשפות רבות הוא מונח שטבע הפילוסוף היווני אריסטו, לתיאור מדע העוסק בחקר חוקי משקי הבית. המילה אקונומיה מורכבת מהמילה היוונית οίκω (אִיקוֹ, בית או משק–בית) עם המילה νέμω (נֶמוֹ או נומוס, חוק). מונחים כמו "כלכלה מדינית", "כלכלה פוליטית", "כלכלה חברתית" או "כלכלה לאומית" שימשו את בני האדם החל מהמאה ה-17, אך במאה ה-20 הפך השימוש במונח "כלכלה" (economics) לבדה כנפוץ ושגור ביותר, בהשראת הספר "עקרונות הכלכלה" של אלפרד מרשל משנת 1890.הגדרות שונות לכלכלהקיימות מספר הגדרות חליפיות לכלכלה. את הפשוטה מביניהן סיפק אדם סמית', מי שנחשב לאבי הכלכלה המודרנית, לפיו כלכלה היא "המדע החוקר את העושר". ביתר פירוט, הכלכלה על פי סמית' היא "חקר הייצור, ההפצה והחליפין" של עושר. ג'ון סטיוארט מיל נתן הגדרה דומה: "המדע המעשי של ייצור והפצת עושר", כאשר את העושר לעניין זה תיאר כ"מלאי הדברים השימושיים".אלפרד מרשל הסיט את ההגדרה של המדע מעושר לרווחה, כדי לתת ביטוי לפעילות כלכלית שאינה בהכרח קשורה לכסף או מתכות יקרות. לפיכך כלכלה עוסקת במכלול ההיבטים החומריים של החיים והפעילות החברתית המשפיעים על רווחתו ותועלתו של האדם.ליונל רובינס ניסח הגדרה מודרנית של תורת הכלכלה: כלכלה היא חקר השימוש במשאבים המצויים בצמצום שיש בהם שימושים חלופיים. כלומר, הכלכלה עוסקת בחקר המחסור או בחקר השימוש האנושי באמצעים הנתונים במחסור שיכולים לשמש למטרות שונות. משמעות המונח "מחסור" אינה בצורת או מחסור ביבול וכדומה, אלא שלעולם לא יוכל העולם כפי שהוא בתצורתו הנוכחית לספק באופן מושלם רצון כל אחד שהרי יש גבול וסך מסוים לכל הדברים בעולם, בין אם זה סוגי מתכות, מזון או משאבים אחרים. אם כן כל הדברים והמשאבים המצויים בעולם יש בהם "מחסור" ביחס להשלמת רצון כל האנשים ורווחתם המלאה, ועל בני האדם אפוא להפנות את אותם "משאבים שבצימצום" אל המקומות והצורות שם הם הכי נצרכים והכי מבוקשים. למשל, אדם יכול ליצור מחלב יוגורט או גלידה, או לחלופין לשווקו כמשקה כפי שהוא. בכך עוסקת תורת הכלכלה - להפנות את אותם משאבים אל המקומות בהם הם הכי מבוקשים על ידי האנשים, וכל זה למען רווחתה של החברה האנושית, וכדי שאנשים יחיו ברמת חיים גבוהה יותר. הטענה לפיה לעולם יהיה מחסור כוללת בתוכה רעיונות קודמים על טיבה של ההתנהגות האנושית.מושגי יסוד בכלכלהמוצרים ושירותיםכל שיטה כלכלית מתמקדת בראש ובראשונה במוצרים (או תוצרים): חומרים שעובדו באופן כלשהו ביד אדם. המכנה המשותף לכל המוצרים הכלכליים הוא, שכולם נוצרו בעקבות מאמץ אנושי מכוון ליצירתם, ויש להם ערך כלשהו עבור היוצר או עבור בני אדם אחרים הצורכים את המוצר. המאמץ האנושי המכוון מודרך על ידי השאיפה להקנות ערך למוצר. כאשר קיים מאמץ כזה ולמוצר יש ערך בעיני יוצרו או בעיני אחרים, ניתן לומר שהוא עבר "כִּילְכּוּל" או "אקונומיזציה"—הוא הפך בעצם למוצר כלכלי. פרי שנקטף הוא מוצר כלכלי וכמוהו גם מטוס, אף שכמותו ומורכבותו של המאמץ הדרוש כדי לייצר אותם משתנה.בדומה לכך, שירות הוא מוצר שאינו חומרי, אלא פעולה שמבצע אדם המסיבה תועלת, כלומר מייצרת ערך עבורו או עבור אחרים. ייעוץ פסיכולוגי הוא דוגמה לשירות משום שעל אף שאינו מוצר חומרי, יש בו ערך עבור המטופל ונדרש מאמץ אנושי מכוון כדי לספק אותו.על פי הגדרה זו סך כל המוצרים והשירותים הנצרכים על ידי בני אדם נחשבים כ"רווחה" אנושית.ייצור באמצעות הון, עבודה ומשאבים נגישיםהגורמים הראשוניים המעצבים את הכלכלה של חברה מסוימת הם תנאי הסביבה: האקלים, הסביבה הטבעית, תנאי השטח, והמשאבים הנגישים. משאבי הטבע משמשים לייצור מוצרים שונים.גורם נוסף בייצור הוא ההון - סך כל הנכסים, גם הם כשלעצמם מוצרים, המשמשים לייצור מוצרים אחרים.הגורם השלישי הוא העבודה, כלומר הזמן והמאמץ שמושקע בתהליך הייצור.לדוגמה: כדי לעבד יהלום, דרושים כחומר גלם יהלומים גולמיים (משאב טבע), דרושות מכונות לחיתוך, עיבוד וליטוש שלהם (הון), דרושים עובדים מיומנים וזמן עבודה (משאבים), ונדרש לשלב את כל אלה באמצעות עבודה (עבודה).עקומת התמורה, עלות אלטרנטיביתבידי אדם כמו גם בידי החברה בכללותה יש כמות מוגבלת של הון, עבודה וחומרי גלם. הם יכולים להשתמש בהם כדי לייצר מוצרים שונים. עקומת התמורה מייצגת את אפשרויות הייצור השונות, בעולם פשוט שבו יש שני מוצרים בלבד. השיפוע של העקומה בכל נקודה מבטא את עלותה האלטרנטיבית של יחידה מהמוצר האחד במונחי המוצר האחר. עלות זו היא העלות אלטרנטיבית של המוצר: על מה נצטרך לוותר כדי שתהיה לנו יחידה נוספת.מסחרמאחר שישנם אנשים הזקוקים למוצרים שאינם מייצרים בעצמם, מתקיים מסחר, כלומר קשרים בין אנשים למטרת חליפין. קשרי המסחר יכולים להתקיים בחליפין ישירים או סחר חליפין, בהם אנשים מעבירים זה לזה מוצר תמורת מוצר אחר. לעיתים קרובות, מבוצע הסחר תוך שימוש במטבע—מוצר ביניים בעל ערך מוסכם. מחיר הנקוב בכסף מייצג את מחיר המוצר במונחי מצרף של כל המוצרים האחרים.בכלכלות מורכבות יותר, ישנם אנשים שהתמחותם בתיווך בין יצרנים לבין צרכנים באמצעות השוק. אנשים אלו מכונים "סוחרים".מקובל להבחין בין סחר פנים, מסחר בין פרטים המשתייכים לאותו משק או לאותה מדינה, לסחר חוץ המתבצע בין המשק לבין משקים אחרים. תוצאה חשובה, פרי ניתוחו הכלכלי של דייוויד ריקארדו היא שסחר חוץ מיטיב עם כל המשתתפים בו, בכך שהוא מאפשר להם להרחיב את עקומת התמורה שלהם ולהשיג רווחה גבוהה יותר משהיו יכולים בכוחות עצמם.משקמושג מרכזי נוסף בכלכלה הוא המשק: מערכת כלכלית שבה פרטים רבים, הקשורה או מיוחסת לאותם פרטים כקבוצה ונמצאת בבעלותם. ישנם סוגים רבים של משקים, שונים בגודלם ובאופיים, המאופיינים בהתייחסות שונה לתחרות, מידת התחרותיות בהם, חלוקת התפקידים, עושרו או עוניו של המשק, מידת פתיחותו של המשק למשקים אחרים, וכן הלאה.המשקים הכלכליים הפשוטים ביותר הם משקים שכל חבריהם עוסקים בייצור מוצרים אותם יצרכו בעצמם באופן בלבדי. סיפורו של דניאל דפו רובינזון קרוזו משמש בשיח הכלכלני כמשל למשק פשוט כזה. משקים פשוטים הם אוטרקיים, כלומר, הם חיים על אמצעיהם הם וסגורים בפני שווקים אחרים. במשקים פשוטים, לרוב כל יצרן הוא גם צרכן; כל היצרנים-צרכנים עוסקים גם בניהול וגם בחישובים הנוגעים לעלות הכרוכה (מבחינת מאמץ) בייצור מוצר.במשקים מורכבים יותר נוצרת חלוקת עבודה: חלק מן האנשים מתמחים בעשיית דברים מסוימים, ואילו חלק אחר של האנשים מתמחה בעשיית דברים אחרים. פעולתם של האנשים השונים, לבד או במשולב, מביאה לייצור מוצרים. לדוגמה, כדי ליצור בגד צמר שישמש כסות בחורף, יכולה העבודה להתפצל בין רועה הדואג לכבשים ולתזונתן, גוזז צמר הגוזז את צמרן של הכבשים, אנשים הכובשים את הצמר לסיבים וכאלו האורגים מן הצמר את הבגד. קיום חלוקת עבודה הוא המבחין העיקרי בין משקים פשוטים למשקים מורכבים.משקים בהם ישנה חלוקת עבודה אינם אוטרקיים לחלוטין, בדרך כלל. חלוקת העבודה דורשת התמחות, ולכן יש רווח ניכר ביצירת קשר עם אנשים המתמחים בעבודות מסוימות, כדי לבצע החלפה של מוצרים מסוג אחד במוצרים מסוג אחר.היצע וביקוש ומנגנון השוקהשוק הוא המקום בו נפגשים הקונים והמוכרים של סחורות כדי לסחור בהן, בין אם מדובר במקום במובן המילולי או לא. מחירן של הסחורות נקבע בשוק בהתאם להיצע וביקוש: בכל רמת מחיר מעוניינים היצרנים למכור כמות מסוימת הנגזרת ממבנה העלויות של תהליך הייצור, דהיינו מחירם של גורמי הייצור וחומרי הגלם (זוהי "פונקציית ההיצע"), ואילו הצרכנים מעוניינים בכמות אחרת הנגזרת מה"תועלת" שהם מפיקים מהמוצר וממוצרים אחרים ("פונקציית הביקוש"). באופן גס ניתן לומר כי פונקציית ההיצע תהיה בדרך כלל פונקציה עולה - כלומר, היצרנים ייצרו ויציעו כמות גדולה יותר מן המוצר ככל שהמחיר גבוה יותר. פונקציית הביקוש, לעומת זאת, היא בדרך כלל פונקציה יורדת - כלומר, הצרכנים ידרשו כמות קטנה יותר מן המוצר ככל שעולה מחירו.הכלכלה הנאו-קלאסית גורסת שהשוק יגיע לשיווי משקל ומחיר הסחורה בשוק יהיה המחיר בו הכמות המבוקשת תהיה זהה לזו המיוצרת. ההגיון העומד מאחורי שיווי משקל זה, הוא שברמת מחיר גבוהה ממנו ישרור מצב של "עודף היצע" - הכמות המוצעת גדולה מהכמות המבוקשת, דבר שיגרור הורדת מחיר מצד היצרנים שנותרו עם עודפי סחורה. באופן דומה, במחיר הנמוך ממחיר שיווי משקל ישרור מצב של "עודף ביקוש" - הכמות המבוקשת עולה על זו המוצעת, מצב שיוביל צרכנים לעוט על הסחורה המועטה המוצעת ולהציע עליה מחיר גבוה יותר. תהליכים אלה ייפסקו רק לכשיגיע השוק למצב של שיווי משקל, והשוק יתייצב ברמת מחיר מסוימת בה הכמות המבוקשת שווה לכמות המוצעת.במערכת כלכלית מציאותית קיימים שווקים רבים המקיימים ביניהם יחסי גומלין. הצרכן בשוק העבודה הוא המפעל המבקש עובדים ומתפקד כיצרן בשוק המוצר. הצרכן בשוק המוצר האחד הוא גם צרכן בשוקי מוצר אחרים וגם "יצרן" המציע את זמנו בשוק העבודה.ישנם חילוקי דעות בין כלכלנים אם הליכי הדגם של היצע וביקוש אכן חותרים להגעה לנקודת "שיווי משקל" שבה הביקוש וההיצע מאוזנים, או שהשוק נמצא בתהליך של הפרה מתמדת של שיווי משקל או אפילו של אי שיווי משקל כחלק ממבנה השוק.מיקרו-כלכלה ומקרו-כלכלההמחקר הכלכלי מתחלק באופן גס לשניים: מיקרו-כלכלה עוסקת בבעיות של יצרנים בודדים, שווקים בודדים וצרכנים בודדים. מתקשרת לפסיכולוגיה. מקרו-כלכלה עוסקת באופן מצרפי במשק כולו. לדוגמה: במקום לבחון את ההיצע והביקוש בשוק מסוים היא מתמקדת בסך התוצר של המשק כולו. במקום לבחון את מחירו של מוצר מסוים היא תבחן את רמת המחירים הכללית במשק. מתקשרת לסוציולוגיה.החלוקה הדואלית הזו אינה חד משמעית: מחקר כלכלי בתחומים רבים אינו נופל כולו תחת הענף המיקרוכלכלי או המקרוכלכלי. יתרה מזאת, כל תאוריה מקרוכלכלית טובה זקוקה ליסודות מיקרוכלכליים איתנים, שכן תוצרתם של השווקים המצטרפים לכדי התוצר המצרפי המקרוכלכלי היא מטבעה מיקרוכלכלית.צריכה, חיסכון והשקעהלפרטים השונים בחברה יש הכנסה ממספר מקורות: שכר עבודה, רנטה, שהיא התשלום שהם מקבלים עבור שימוש בהון שבבעלותם ועוד. החלק מהכנסתם אשר בו הם משתמשים במשך תקופה מסוימת כדי לקנות מוצרים ושירותים נקרא הצריכה שלהם בתקופה זו. יתרת הכנסתם שלא הוציאו בתקופה היא החיסכון.השקעה היא מושג נפרד, הנוגע לחברות היצרניות. חברה משקיעה כאשר היא קונה הון אשר בעזרתו תייצר בעתיד מוצרים. השימוש היומיומי המוכר לנו במילה השקעה כדי לתאר את פעולתו של פרט שקנה נייר ערך או הפקיד כסף בבנק הוא טעות נפוצה. במובן הכלכלי, חברות הן המשקיעות. עם זאת, ידוע מחקר המקרו-כלכלה שסך כל החיסכון במשק בתקופה מסוימת שווה לסך כל ההשקעות במשק (בניכוי השקעות זרות נטו).מודל כלכליכדי לייצג את המשתנים הרבים המרכיבים את העולם הכלכלי או היבט מסוים שלו, בונה החוקר מודל כלכלי המתאר הפשטה או קירוב של המציאות בצורה של כללים או משוואות השולטות על התנהגותם של שחקנים בשוק. ככל תאוריה מדעית המודל נבחן במידה שבה הוא מסביר תופעות הנצפות במציאות ובתחזיות הניתנות לאימות שהוא מספק.מודל כלכלי יתייחס למשתנים אקסוגניים או חיצוניים למודל, שכל שינוי בהם משנה את תוצאותיו אך אינו מתואר על ידו, ולמשתנים אנדוגניים, שאת טיב השינויים בהם המודל מסביר בעצמו על ידי תלות במשתנים אחרים הכלולים במודל.התחום של אמידה כמותית של מודלים כלכליים ומשתנים כלכליים נקרא אקונומטריקה.דוגמה למודל מרכזי בכלכלה הוא מודל IS-LM המקשר בין ריבית, היצע הכסף, תעסוקה, הכנסה לאומית ומשתנים מקרוכלכליים נוספים ברוח הכלכלה הקיינסיאנית.גודל שוליביסוד ההחלטות הכלכליות שאנו מקבלים עומד הגודל השולי או ההשפעה השולית של שינוי בן יחידה אחת במשתנה אחד על משתנה אחר. המונח המתמטי המקביל הוא הנגזרת הנקודתית.המושגים השוליים המשמעותיים ביותר הם התועלת השולית שמפיק הצרכן מיחידה נוספת של מוצר והעלות השולית ליצרן של ייצור היחידה הנוספת. הכלל בכלכלה הוא שהתועלת השולית מהמצרך יורדת כפונקציה של הכמות הנצרכת ואילו העלות השולית לייצורו עולה.לדוגמה, נניח שבשוק מציע רוכל מים עשרה ליטרים של מים למכירה. צרכן כלשהו בשוק מעוניין לרכוש מים. בליטר הראשון הוא מתכוון להרוות את צמאונו, בליטר השני, להרוות את צמאונו של סוסו, בשלישי, לשטוף את פניו ולהתרענן, ברביעי לנקות את עגלתו ובחמישי להשקות את הפרחים בביתו. התועלת השולית שלו ממים יורדת. מצד שני ליצרן יש באר אחת קרובה שמספקת לו ליטר אחד של מים למכירה ובאר נוספת רחוקה שממנה יוכל להפיק כמות נוספת. העלות השולית של ייצור המים עולה עבורו.הכמות של המוצר בשוק תהיה זו שבה העלות השולית של האחד שווה לתועלת השולית של האחר. מעבר לנקודה זו לא כדאי לצרכן לשלם ליצרן את עלות היחידה הנוספת משום שהוא מפיק ממנה פחות תועלת. המחיר בשוק יהיה שווה לאותה עלות שולית גם כן.ריביתכלכלות מתקדמות משתמשות בכסף כאמור כדי לייצג את ערכם של כלל הסחורות והשירותים במשק. לכסף יש ערך-זמן והוא נקרא ריבית. עובדה היא שלאורך ההיסטוריה אנשים משלמים לבעלי ממון ריבית תמורת הזכות לקבלו במועד נתון ולהחזירו במועד מאוחר יותר. ההסברים הכלכליים לכך שהם משלמים אותה הם: העדפת זמן - הלווה מפיק רווחה גבוהה יותר משקל היום מאשר משקל מחר. הכסף יכול לשמש לרכישת הון לפעילות יצרנית ולרכישת נכסים מניבים אחרים.בגלל ההשפעה המקרוכלכלית הרבה שיש לשער הריבית על השקעות וצריכה במשק היא נשלטת ברוב המדינות על ידי הממשלה או על ידי בנק מרכזי הפועל מטעמה. השליטה בגובה הריבית על ידי הממשלה משמעותה גובה הריבית שהממשלה מוכנה לשלם כדי לקבל כסף. לדוגמה, אם ממשלה מנפיקה איגרת חוב לעשר שנים בריבית של 5 אחוז, משמעות הדבר היא שקונה שירכוש אגרות כאלו באלף שקל, ייהנה מריבית של 5 אחוז לשנה על האיגרות שרכש, עם הגיע מועד הפדיון של האיגרת (כלומר, המועד בו הממשלה משלמת למלווה את סכום ההלוואה בתוספת ריבית).על פי התאוריה, בימים רגילים אמורה הממשלה (גם באמצעות הבנק המרכזי) לפעול כדי לקבוע את הריבית בגובה המכונה "טבעי". כלומר בגובה שניתן להניח שאליו הייתה מגיעה לולא התערבה הממשלה. בעתות משבר, היא אמורה להעלות או להוריד את גובה הריבית כדי להשיג מטרות כלכליות כמו עידוד הצמיחה במשק או ריסון אינפלציה. מבקרי התערבות הממשלה טוענים כי בהיעדר שוק אשראי חופשי אין כל דרך לדעת מה הגובה "הטבעי" של הריבית, כך שבמקרה הטוב הממשלה מגששת באפלה, ובמקרה הרע היא פועלת מאינטרסים צרים. כך למשל הממשלה עשויה לשמור על ריבית נמוכה כדי לעודד את הציבור לצרוך, מה שיגרום לעלייה במצב הרוח הציבורי, ובסופו של דבר ייתרגם לתמיכה פוליטית בממשלה המכהנת.תפקיד הממשלה בכלכלהמדינות בנות זמננו מאורגנות ומנוהלות על ידי ממשלות. תפקידו של השלטון במדינות דמוקרטיות ובמדינות לא דמוקרטיות היא עניין שנוי במחלוקת לאורך ההיסטוריה האנושית ובמיוחד עם עלייתה של ההגות הליברלית. בעקבות ההגות הליבראלית יש הרואים בממשלה ישות המספקת לאזרחיה שירותים כגון ביטחון ואכיפת חוקים (ובכלל זה זכויות קניין). אך ישנן גם עמדות אחרות שאינן רואות בממשלה רק שחקן כלכלי בתוך השוק, אלא גורם משמעותי היוצר את השוק ומכונן אותו.שאלה חשובה בכלכלה ציבורית היא איזה מוצר צריך להיות מסופק על ידי ממשלה ואיזה לא. על פי גישה זו על הממשלה לנהל תקציב בו ירשמו ההכנסות שלה וההוצאות. על פי גישה זו את הכנסותיה שואבת הממשלה ממסים—תשלומים הנגבים מאזרחי המדינה על פי הכנסתם (כמו "מס הכנסה"), על פי צריכתם (כמו "מס ערך מוסף"), על פי ערך נכסיהם (כמו "מס רכוש"), או על פי סכום קבוע שאינו תלוי באף אחד מאלה ("מס גולגולת"). כמו כן לווה הממשלה כספים בשוק המקומי או בחו"ל. כאשר גובה הכנסותיה של הממשלה מתשלומי המיסים של אזרחיה אינו מגיע לגובה ההוצאות שלה, נוצר מצב המכונה גרעון תקציבי או גירעון בתקציב השוטף. הממשלה צריכה לממן את הגירעון הזה. לעיתים, היא מבצעת זאת באמצעות הגברת נטל המס נטילת הלוואות או הדפסת כסף. סך כל ההלוואות שהממשלה נוטלת מכונה חוב לאומי והוא מחולק ל"חוב פנימי" (כלומר, הלוואות שנוטלת הממשלה מאזרחיה) ו"חוב חיצוני" (כלומר, הלוואות שנוטלת הממשלה מגורמים מחוץ לארץ).קפיטליזם מול סוציאליזם סוגיית מקומה של הממשלה בשוק היא שאלה מרכזית בכלכלה. מידת התערבותם הרצויה בשווקים ובפעילות הכלכלית היא נושא הנתון במחלוקת תמידית בין הימין הכלכלי התומך בממשלה מינימלית, בנטל מס נמוך ובשווקים חופשיים ככל האפשר, לבין השמאל הכלכלי התומך בממשלה גדולה הגובה מאזרחיה מיסים פרוגרסיביים (התלויים בגודל ההכנסה או הרכוש) ומספקת להם שירותים רבים, כגון חינוך ובריאות. על פי הגישות האחרות, השוק משוקע בתוך הפעילות הממשלתית והיא זו שמכוננת אותו ומאפשרת לו להתקיים, ולכן ההפרדה בין הממשלה לבין השוק הפרטי עשויה להחשב מלאכותית בהבטים רבים.שאלה נוספת היא סוגיית תכנון השוק. גישות קפיטליסטיות נבדלות במידת התכנון המרכזי שהן מציעות. ישנן הדוגלות בהקפדה על זכויות קניין וכלכלה מבוזרת כמעט בכל תחומי החיים, וטוענות כי תכנון מרכזי הוא פגיעה בערכים אלה. גישות קפיטליסטיות אחרות מבקשות להתערב בשוק רק במידה הנדרשת לטיפול בכשלי שוק או במשברים פיננסיים.גם בתוך הסוציאליזם ישנם חילוקי דעות בשאלה זו. ברית המועצות, בה התקיים שלטון קומוניסטי-ריכוזי ששלט על השוק באופן מוחלט, מדינות אחרות מאפשרות תכנון כלכלי מרכזי, אך לא באופן מלא.תאוריה כלכליתהנחות יסוד של הניתוח הכלכליחוקר העוסק בכלכלה מניח בדרך כלל כמה הנחות יסוד בעבודתו. אין פירוש הדבר שההנחות מתקיימות תמיד: לעיתים הן מתקיימות באופן מקורב בלבד או לא מתקיימות כלל. כלכלנים רבים בוחנים את ההנחות ורואים כיצד משתנה מודל כלכלי כשמסירים הנחה מסוימת. עם זאת, בדרך כלל ההנחות מפשטות את הניתוח הכלכלי המורכב מטבעו ומאפשרות להגיע למסקנות משמעותיות ממודל בסיסי. מודל זה מהווה מכאן ואילך נקודת מוצא וקנה מידה להשוואה עם תוצאותיהם של מודלים מורכבים ומציאותיים יותר.הנחות היסוד כוללות:בעלות על הקניין הנחת יסוד של כל דיון כלכלי היא זכות הקניין משום שאיש לא יטרח לייצר מוצר בלא ערובה שיוכל ליהנות ממנו. האופן שבו משטר מגדיר זכויות קניין ומגן עליהן משפיע על הכלכלה תחת משטר זה במידה רבה. שינוי בזכות הקניין, כגון שלילת העבדות כזכות לקניין על אדם אחר, הוא תמיד בעל השלכות כלכליות מרחיקות לכת.חברה המעניקה לכהני דת זכויות על משאבים מסוימים משנה את חלוקת הרווחה הכלכלית בין הפרטים. בחברות מודרניות, הבעלות מעוגנת בחוקים העוסקים בזכות הקניין ובנורמות חברתיות ואתיות, כשנקבעות לה מגבלות שונות. החוקים מגדירים את מגבלות השימוש באמצעי ייצור, כמו באיסור על שימוש בקניין כדי לפגוע בקניינו של אדם אחר (גנבה), אופן הורשת נכסים, חוקים המבטיחים זכויות יוצרים, ועוד.רציונליות בכלכלה נהוג להניח כנקודת מוצא שאנשים מתנהגים באופן רציונלי: שהם מקבלים את ההחלטות שמביאות למקסימום את רווחתם ושאינם מתרשלים או מתעצלים לקבל את החלטותיהם הכלכליות. המחקר הכלכלי המודרני מספק מודלים מציאותיים יותר המסירים הנחה זו או מחלישים אותה, כגון אלו של דניאל כהנמן, אשר היה מחלוצי הכלכלה ההתנהגותית אולם על פי רוב ניתוח כלכלי שאינו עוסק במפורש באי-רציונליות כולל את הנחת הרציונליות.שוק משוכלל אטומיות - ישנו מספר רב של יצרנים וצרכנים וכל אחד מהם אינו גדול מספיק כדי להשפיע על מחיר השוק. הומוגניות - מוצריהם של כל היצרנים בשוק זהים ותחליפיים לחלוטין. מידע מושלם - לכל השחקנים בשוק יש את כל המידע על פעולות האחרים, לרבות המחיר השורר בשוק. גישה חופשית - אין חסמי כניסה לשוק המונעים מיצרנים להיכנס ולצאת ממנו בחופשיות. בכלל זה ניידות מושלמת של אמצעי הייצור והצרכנים.פוזיטיביות לעומת נורמטיביותתאוריה כלכלית נקראת פוזיטיבית אם היא מגבילה את עצמה לתיאור המציאות כפי שהיא. לעומתה, תאוריה נורמטיבית שופטת מה טוב ורע במציאות כלכלית וכיצד יש לשנות אותה. מחקר שמגלה מה הגורמים לאי שוויון כלכלי ולעוני הוא בגדר פוזיטיבי אבל הקביעה כי ממשלות צריכות לנקוט צעדים כדי לצמצמם (כגון מיסוי פרוגרסיבי או סובסידיות) היא נורמטיבית.סיווג הכלכלה כמדע ישנן הגדרות שונות וסותרות ביחס לתחום החקר שאליו שייכת הכלכלה ואמצעי החקר הצריכים לשמש בה. לפי הגדרה מקובלת אחת, כפי שגורס למשל מילטון פרידמן, הכלכלה היא מדע מדויק המעלה היפותזות, בודק אותן באמצעות מודלים ונוסחאות מתמטיות וסטטיסטיות המכילים מספר מוגבל של משתנים מדידים, מקיים תצפיות ומדידות, ומגיע למסקנות פוזיטיביות ביחס לקשרים שעל בסיס חומרי בין בני אדם.הכלים המשמשים את החוקרים על–פי גישה זו הם בעיקר מודלים מתמטיים שונים, המנסים לגלות ולקבוע חוקיות מסוימת בפעולתה של מערכת כלכלית, כשלצורך הגעה למסקנות נעשה שימוש במדידות מדויקות של הצטברות של פעולות, המנותחות באמצעים סטטיסטיים, על פי יחסן למודלים המתמטיים.מגישה זו נגזר באופן הכרחי צמצום שדה החקר בתחום הכלכלה רק למשתנים שניתן לכמת ולמדוד, ומאידך, יש טענה חזקה מצד החוקרים בגישה זו לרמה גבוהה של דיוק מדעי במסקנות החקר, עד כדי כך שניתן להעלות המלצות לקובעי מדיניות בנוגע לפעולות כלכליות רבות. מאידך, צמצום שדה החקר גוזר גם נייטרליות, לפחות לכאורה, בנוגע לערכיות ההכרעות. הכלכלה המדעית אינה יכולה לומר אם צעד מסוים מועיל או מזיק לחברה, נכון או לא נכון מבחינה פוליטית: היא יכולה רק לטעון כי צעד מסוים מועיל לצמיחה כלכלית או מזיק לה, מעודד או מדכא אינפלציה, וכדומה. במילים אחרות: הכלכלה כמדע מדויק היא פוזיטיבית בהכרח, כמו מתמטיקה או פיזיקה. תפישות עולם פוליטיות-כלכליות ככלכלת שוק או סוציאליזם הן נורמטיביות ואינן נכנסות תחת 'ההגדרה המדעית' של הכלכלה.גישה אחרת לתחום חקר הכלכלה גורסת כי מספר המשתנים הכרוכים בפעולות כלכליות רב מדי ופעולתם צפויה פחות מדי מכדי שאפשר יהיה לבנות מודלים מתמטיים שייצגו בצורה נאמנה דיה את ההתרחשות הכלכלית בפועל. כדי לבנות מודלים מתמטיים או סטטיסטיים שניתן להשתמש בהם, גורסת גישה זו, יש צורך בפישוט המציאות והסרת משתנים רבים ממנה, עד כדי כך שהמודל המתמטי חדל מלייצג התרחשות כלכלית ממשית ולכן ערכו המעשי מועט. כראיה לכך, מוצגת הטענה שתחזיות כלכליות ידועות לשמצה בחוסר הצלחתן לקלוע למציאות. עבור הדוגלים בגישה זו, כלכלה היא בעיקרה תחום של הגות ולמידה, בו מנסה החוקר להשים כללי-אב בסיסיים ביחס להתנהגות אנושית להתרחשויות כלכליות, תוך שימוש בכלים של לוגיקה, הגיון, היסקים והיקשים. מטרת החוקר כאן היא לצאת מהנחות בסיס פשוטות יחסית ועל דרך ההגיון להגיע להבנת הכללים הרחבים יותר של התנהגות אנושית בתחום הכלכלי.הגישה הרואה בכלכלה תחום חקר עיוני רווחה בעבר, בעיקר בימי התגבשותה של הכלכלה כתחום מובחן מתחומים כמו פוליטיקה או מדיניות. זו הגישה המאפיינת את רוב הוגי הכלכלה הקלאסית, אסכולת הערך השולי ובימינו, האסכולה האוסטרית. לעומתה, הגישה הרואה בכלכלה מדע מדויק התפתחה בשלהי המאה ה-19 והתפשטה בעולם החקר הכלכלי החל משנות ה-20 של המאה ה-20. לקראת סוף שנות ה-50 הפכה לגישה המובילה, וכיום היא הגישה הדומיננטית ומהווה ציר מרכזי בלימודי כלכלה. רוב האסכולות המודרניות בכלכלה תואמות גישה זו לפחות במידה מסוימת. חלק מענפי הידע הכלכלי, כמו אקונומטריקה או תורת המשחקים מבוססים על הנחה זו.תפיסה שלישית, האופיינית למרקסיזם היא סינתזה של מחשבה עיונית-פילוסופית וניסיון להראות כי גם מחקר אמפירי מאשש את מסקנותיה. כלכלה כזו עוסקת בעיקר בהתפתחות ההיסטורית, החברתית והפוליטית של היחסים הכלכליים.ישנם מבקרים חריפים יותר של הכלכלה הטוענים כי המחקר הכלכלי משמש כהצדקה לשימור הסדר הקיים, וכי הכלכלנים אינם יכולים ואינם צריכים לקבוע כיצד יש לחלק משאבים בין בני האדם, וסוגיה זו שמורה לתחום הפוליטי.אתיקה בכלכלה ועסקים אתיקה כוללת בתוכה ציות מוחלט לחוק ומעבר לכך, אלא גם המעשה הראוי מבחינה מוסרית וחברתית.למודעות לאתיקה (כלומר מוסר ושמירה על החוק) חשיבות עליונה בהתנהלות כלכלית בריאה.מודעות נמוכה לאתיקה בכלכלה ובעסקים תפגע בכלכלה על ידי שחיתויות, גזל, ועבירות על פי דיני העונשין כגון שימוש במידע פנים, הסתרת מידע מהותי מבעלי עניין, גנבת זכויות יוצרים, הרצת מניות, עבירה על חוקי ניירות ערך, פרסום מטעה, וכל עבירה על החוק שפוגעת בכלכלה.עבירות צווארון לבן נחשבות לעבירות שפוגעות בכלכלה שמקורם בגזל.קיימים רשויות שתפקידם למנוע עבירות כלכליות כגון רשות המיסים, הרשות לניירות ערך, הרשות להגבלים עסקיים, הרשות להגנת הצרכן.חברה אנושית שתשמור על רמה אתית גבוה באופן טבעי תהיה כלכלה בריאה ויעילה יותר לעומת חברה אנושית שלא תשמור על רמה אתית מה שיכול לגרום לפגיעה בכלכלה.ראו גם משטר כלכלילקריאה נוספת תומאס סואל, יסודות הכלכלה - מדריך לאזרח, שלם, 2006קישורים חיצוניים אנציקלופדיה מקוונת לכלכלה מבחר סרטונים אקדמיים בנושא כלכלה באתר הערוץ האקדמי יוסף זעירא, כלכלה: מדע, מקצוע או אידאולוגיה?, באתר של מכון ון ליר קל-כלכלן הוא אתר המציג נושאים הקשורים לכלכלה וכספים בישראל ובעולם בצורה קלה ומובנת. קיצורים וראשי תיבות בכלכלה התפתחות המדינה כמוסד כלכלי ראיון רדיו עם עומר מואבהערות שוליים

1069

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A1%20%D7%A0%D7%95%D7%91%D7%9C

פרס נובל

פְּרַס נוֹבֶּל (בשוודית: Nobelpriset, בנורווגית: Nobelprisen) הוא פרס המוענק בכל שנה לאנשים או לארגונים, עבור מחקר יוצא דופן, המצאה ראשונית של ציוד או טכנולוגיה, או תרומה יוצאת דופן לחברה. הפרסים מוענקים החל מ-1901 מריביות קרן נובל שהוקמה בהוראת צוואתו של אלפרד נובל, תעשיין שוודי וממציא הדינמיט. הפרס כולל מדליה מזהב, תעודה (דיפלומה) המהווה יצירת אמנות ייחודית ומענק כספי בגובה 10 מיליון קרונות שוודיות, שהן נכון לשנת 2022, כ-916 אלף דולר. הפרסים מחולקים ב-10 בדצמבר, יום פטירתו של אלפרד נובל. צוואת אלפרד נובל חמשת הפרסים המקוריים המוענקים מקרן נובל ניתנים על פי צוואתו של אלפרד נובל, כימאי ותעשיין שהמציא את הדינמיט והתעשר. אף שנובל כתב מספר צוואות במהלך חייו, על האחרונה שבהן חתם כשנה בטרם מותו במועדון השוודי בפריז, ביום 27 בנובמבר 1895. פיתוחיו של נובל נגעו ישירות בפיתוח וייצור חומרי נפץ והוא חש אי נוחות גוברת לנוכח השימוש הצבאי בהמצאותיו. מסופר כי אחד הגורמים לצוואתו האחרונה היה ידיעה שפורסמה על מותו בעיתון צרפתי, זאת בטרם עת ובטעות, כאשר הלך לעולמו אחיו לודוויג. אותה ידיעה שגויה על מות נובל הופיעה תחת הכותרת "סוחר המוות מת" (צרפתית: Le marchand de la mort est mort). נובל ציווה לתת 94% מכל רכושו, סך הכל 31 מיליון קרונות שוודיות, לייסוד קרן להענקת חמישה פרסים שנתיים, וכך כתב בצוואתו: טקס הענקת הפרס הוועדות והמוסדות האחראים על הענקת הפרסים מכריזים על זוכי הפרס בדרך כלל בחודש אוקטובר מדי שנה. הפרסים מוענקים בטקסים רשמיים הנערכים מדי שנה ב-10 בדצמבר, הוא יום פטירתו של אלפרד נובל. כחלק בלתי נפרד מהענקת הפרסים נערך "נשף נובל" בבניין עיריית סטוקהולם. טקס הענקת פרס נובל לשלום נערך בעבר במכון נובל הנורווגי (1905-1946), באוניברסיטת אוסלו (1947-1990) והחל משנת 1991 הוא נערך בבניין עיריית אוסלו. החל משנת 2005 נערכים טקסי הענקת שאר חמשת הפרסים באולם הקונצרטים של סטוקהולם. בכל פרס יכולים לזכות שלושה אנשים לכל היותר. ניתן לקבל פרס על שני נושאים לכל היותר. על פי חזונו של נובל המענק נועד לממן המשך עשייה ומחקר של הזוכה, אולם בעת האחרונה מוענק הפרס לעיתים קרובות לאנשים אשר פרשו זה מכבר מעשייה בתחומם, דבר שהוליד ביקורת על בחירת זוכי הפרס. כאשר ישנם מספר זוכים באותו פרס, המענק מתחלק בין הזוכים. כאשר הפרס מוענק לשלושה זוכים קיימת האפשרות לוועדת הפרס לחלק את המענק באופן שווה, או לתת את מחציתו לזוכה אחד ורבע מענק לכל אחד מן הזוכים הנותרים. זוכי פרס לא מעטים תרמו את המענק למטרות מדע, תרבות ופעילות הומניטרית אחרת. החל משנת 1902 נוכח מלך שוודיה בטקס הענקת הפרסים בסטוקהולם, להוציא את טקס הענקת פרס נובל לשלום (המוענק באוסלו). בתחילה, הביע המלך אוסקר השני הסתייגות מהענקת הפרס לזרים, אולם לאחר שנוכח בתשומת הלב העולמית הניתנת לשוודיה בזכות הפרס, שינה דעתו. המסיבה הרשמית לכבוד קבלת פרס נובל לשלום נערכת מדי שנה במלון היוקרתי "גרנד הוטל". מקבל הפרס עומד על המרפסת הצופה למרכז העיר ומנופף לקהל לשלום. בשנת 2018, הוענקה למלון חנוכיית זהב, 24 קארט, בגובה של 65 ס"מ על ידי משפחת פיליפסון מארצות הברית שהם במקור מאוסלו. עד לשנת 1904, אז נוסדה ועדת נובל הנורווגית, העניק נשיא הפרלמנט הנורווגי את פרס נובל לשלום. חמשת חברי ועדת הפרס הם שמופקדים היום על עריכת החיפוש והמחקר על המועמדים, בחירת הזוכים והענקת הפרס. אף שמינוי הוועדה נעשה על ידי הפרלמנט הנורווגי, הוועדה עצמאית בעבודתה ובשיקוליה ואינה חייבת בדיווח לגוף הממנה. חברי ממשלת נורווגיה אינם מורשים להימנות עם חברי הוועדה. מועמדות ובחירה ועדת הפרס יושבת בסטוקהולם שבשוודיה, ומעניקה פרסים בתחומים הבאים: פיזיקה, כימיה, פיזיולוגיה או רפואה וספרות. פרס נובל לשלום מוענק בנורווגיה מטעם ועדה הנבחרת בידי הפרלמנט הנורווגי. בשנת 1969 נוסף פרס בכלכלה מטעם הבנק של שוודיה. על פי מדיניות ועדת הפרס, רק אדם חי יכול לזכות בפרס. כמו כן הפרסים בתחומים המדעיים (כולם מלבד הפרסים לספרות ולשלום) ניתנים רק לאחר פרק זמן ממושך, לעיתים עשרות שנים לאחר התגלית, אשר במהלכו נבחנת חשיבותם בקהילה המדעית. גם הפרס בתחום הספרות לעיתים מוענק באיחור קל, זאת על מנת לתת לוועדת הפרס את האפשרות לבדוק את ההשפעות השונות שהולידה היצירה בגינה ניתן הפרס. בהשוואה לפרסים אחרים, תהליך הצעת המועמדות ובחירת הזוכים הוא ארוך וקפדני. זו הסיבה העיקרית שבזכותה פרסי נובל זכו להכרה וליוקרה המוענקת להם במשך שנים ברחבי העולם, והם נחשבים לפרסים החשובים ביותר בתחומם. כל אחד מזוכי פרס נובל נבחר על ידי ועדה בתחומו. לבחירת הזוכים בכימיה, בפיזיקה ובכלכלה, הוועדה מורכבת מחמישה חברים ונבחרת על ידי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים. את תהליך בחירת הזוכה בספרות מנהלת ועדה בת ארבעה או חמישה חברים מן האקדמיה השוודית, לבחירת הזוכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה נבחרת ועדה בת חמישה חברים על ידי אספת נובל המורכבת מ-50 חברים ממכון קרולינסקה. לבחירת הזוכה בפרס לשלום מתכנסת ועדה בת חמישה חברים של ועדת נובל הנורווגית הנבחרת על ידי בית הנבחרים הנורווגי. בשלב ראשון, אלפים אחדים של אנשים מתבקשים להציע מועמדים לפרס. פרטי המועמדים נבדקים על ידי ועדות המומחים השונות בתחומיהן ומתבצע תהליך של ניפוי אשר בסופו נבחר זוכה הפרס. ההזמנות להציג מועמדות לפרס נובל לשלום נשלחות לממשלות של מדינות, חברי בתי דין בינלאומיים, פרופסורים ורקטורים של אוניברסיטאות, זוכי הפרס לשלום בעבר, חברי ועדת נובל הנורווגית, ועוד. המועד האחרון לקבלת מועמדויות לפרס נובל לשלום הוא 3 בפברואר של שנת הפרס. המועד האחרון לקבלת מועמדויות לפרסים בפיזיקה, כימיה, רפואה, ספרות וכלכלה הוא 31 בינואר של שנת הפרס. הצעת מועמדות עצמית וכן מועמדות של אישים שנפטרו, איננה מתקבלת. שמות המועמדים נשמרים בסוד ואם לא נבחרו, לעולם לא יקבלו הודעה רשמית מוועדת הפרס כי מועמדותם נשקלה. על פי כללי הפרס, מוטל חיסיון על רישומי ועדות הפרס למשך 50 שנה. למרות זאת, לעיתים מתפרסמות ידיעות על שמות מועמדים בעיתונות, בין אם הן מבוססות ובין אם לאו. לאחר ניפוי ראשוני של רשימת המועמדים נוצרת רשימה של כמאתיים מועמדים לכל פרס. רשימה זו מועברת למומחים בתחומים השונים ולאחר תהליך ניפוי נוסף נותרת רשימה של כחמישים מועמדים. רשימה זו מוגשת בצירוף המלצות לגוף המחליט המתאים. כך למשל המליאה של פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, שבה חמישים חברים. חברי המליאה בוחרים את זוכי הפרס בהצבעה. תהליך זה מתבצע לצורך בחירת זוכי הפרסים השונים, בהבדלים מעטים. בעוד שלא ניתן להציע לוועדת הפרס מועמדים שהלכו לעולמם, בשני מקרים אירע שזוכה הפרס הלך לעולמו בחודשים שבין הגשת המועמדות לבין ההכרזה של הוועדה (בחודש אוקטובר) על זכייתו של המועמד בפרס. כך הלך לעולמו זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1931, אריק אקסל קרלפלט וזוכה פרס נובל לשלום, מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד. החל משנת 1974 נוספה הדרישה כי הזוכה בפרס חייב להיות בין החיים בעת ההכרזה על הזכייה בחודש אוקטובר. במקרה אחד – ויליאם ויקרי, זוכה פרס נובל לכלכלה – הלך לעולמו לאחר הכרזת זכייתו, אולם בטרם הספיקו להעניק לו את הפרס. במקרה נוסף בשנת 2011 הלך לעולמו ראלף סטיינמן שלושה ימים לפני ההכרזה על פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה. לוועדה לא נודע על מותו כך שהיא העניקה לו את הפרס בתום לב. תהליך בחירה איטי ומורכב זה, עליו עמד אלפרד נובל, הוא שמעניק לדעת רבים את היוקרה והמעמד של פרס זה. למרות זאת, לאורך למעלה ממאה שנות הפרס, היו זוכים אשר עוררו חילוקי דעות ומנגד היו אישים בולטים בתחומם אשר לא זכו להכרה בפרס נובל. בעבר הזוכים בפרס נובל היו מקבלים פרס כספי של 10 מיליון קרונות שוודיות (שווי ערך לכמיליון אירו), אולם ב-11 ביוני 2012 דווח, כי החל משנה זו יועמד סכום הפרס על שמונה מיליון קרונות, בשל הצורך לקצץ בהוצאות, עקב תשואות נמוכות על כספי הקרן בשנים שקדמו להחלטה זו. כשבתחום מסוים ישנם מספר זוכים, סכום הפרס הכספי מתחלק ביניהם. הכרה בהישגים לאחר זמן הזמן החולף בין השלמת ההישג המוכר כבולט בתחומו ובין הענקת פרס נובל על הישג זה, משתנה מתחום לתחום. פרסי נובל בספרות מוענקים בדרך כלל על עבודת חיים של יצירה ספרותית נרחבת ולא על יצירה ספרותית בודדת ויוצאת דופן. לאור זאת, לא ניתן לטעון לשיהוי בתחום פרס זה. הפרסים בתחומים המדעיים ניתנים להישגים אשר חשיבותם נבחנה לאורך זמן. במציאות, משמעות הדבר היא כי השיהוי שבין התגלית או ההישג המדעי לבין מועד הענקת הפרס הוא כ-20 שנה ואף הרבה יותר. לדוגמה, מחצית מפרס נובל בפיזיקה לשנת 1983 הוענקה לסוברהמניאן צ'נדראסקאר על מחקריו בתחום המבנה וההתפתחות של כוכבים, שאותם ביצע בשנות ה-30. החסרון הבולט בשיטת בחירה זו של זוכים היא שחלק מן המדענים הבולטים בהישגיהם, אינם מאריכים ימים כדי שמועמדותם תישקל בוועדת הפרס. לאלברט איינשטיין הוענק פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921, שש עשרה שנה אחרי שנת הפלאות שבה הוא פרסם את מאמריו על תורת היחסות, התנועה הבראונית ואפקט הפוטואלקטרי, וזמן רב אחרי ההכרה הרחבה בגדולתו של איינשטיין. ההשהיה במתן הפרס נבעה ככל הנראה מכך שחברי הוועדה חששו להעניק פרס נובל על תורה (תורת היחסות) שהייתה עדיין שנויה במחלוקת. משום כך לבסוף הוענק לאיינשטיין הפרס לא על תורת היחסות אלא על האפקט הפוטואלקטרי. ארנסט רתרפורד היה מועמד מספר שנים רצופות לקבלת פרס נובל לפיזיקה (על פי סטיבן ויינברג לרתרפורד היו לפחות שלוש תגליות שכל אחת מהם לבדה הייתה ראויה לפרס נובל בפיזיקה) אך בגלל השיהוי בהחלטת הוועדה לחלוקת פרסי נובל לפיזיקה הוענק לו פרס נובל לכימיה. מן העבר השני, פרס נובל לשלום מוענק לעיתים קרובות בתוך שנים ספורות מעת האירועים או ההישגים שעליהם ניתנת ההכרה בפרס. לדוגמה, יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת זכו בפרס נובל לשלום לשנת 1994, שנה אחת בלבד לאחר שחתמו על הסכמי אוסלו ובטרם נבחנה הצלחתם. דוגמה נוספת היא זכייתו של ברק אובמה בפרס נובל לשלום לשנת 2009 כמה חודשים לאחר שנבחר לנשיאות, עבור "מאמציו לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין העמים", ובטרם רשמה כהונתו הישגים של ממש. משום כך, הוועדה הבוחרת ספגה ביקורת קשה על הבחירה עד כדי כך שהיא נאלצה לכנס מסיבת עיתונאים שבה היא הגנה בתוקף על הבחירה הזו. הישגים שלא זכו בפרס מהטמה גנדי היה מועמד לקבלת פרס נובל לשלום ארבע פעמים בין השנים 1937 ו-1948, אולם לא זכה לקבל את הפרס. על פי מחקר שנעשה, נראה היה כי בשנת 1948 היה זוכה בפרס, אולם הוא נרצח טרם סיום הליך הבחירה. ועדת הפרס שקלה להעניק לו את הפרס אף לאחר מותו, אולם בסופו של דבר החליטה שלא להעניק את פרס נובל לשלום באותה שנה. הכלל לפיו לא יוענק פרס בתחום בודד ליותר משלושה זוכים יצר בעיה במקרים שבהם הוענק הפרס לצוות מחקר שבו היו חברים יותר משלושה - באופן בלתי נמנע חלק מן החברים לא יוכרו כזוכים בפרס. לדוגמה, בשנת 2002 הוענק פרס נובל לכימיה לג'ון פן וקואיצ'י טנקה על פיתוח ספקטרומטר מסה לניתוח כימיית חלבונים, הכרה אשר התעלמה מהישגיהם של פרנץ הילנקאמפ ומיכאל קאראס מן המכון לכימיה תאורטית ופיזיקלית באוניברסיטת פרנקפורט. האיסור על מתן הפרס לאישים שהלכו לעולמם, מונע הכרה בחברי צוות מחקר שנפטרו לפני הענקת הפרס. כך, הביופיזיקאית רוזלינד פרנקלין, שתגליותיה סיפקו את הבסיס להבנת מבנה ה-DNA בשנת 1953, הלכה לעולמה בשנת 1958, ארבע שנים בטרם פרנסיס קריק, ג'יימס ווטסון ומוריס וילקינס (שהיה שותפה של פרנקלין למחקר) זכו בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה. את ההכרה שאינה ניתנת על ידי ועדת הפרס, נותנים לעיתים הזוכים עצמם. בטקס קבלת פרס נובל לכלכלה ציין דניאל כהנמן את חלקו של שותפו למחקר, עמוס טברסקי, שנפטר לפני ההחלטה על הענקת הפרס. במקרים אחדים של הענקת הפרס לחוקרים על תגליות, התעלמה מתגליות דומות שנעשו על ידי אחרים עוד קודם לכן. לדוגמה, פרס נובל לכימיה לשנת 2000 על גילוי ופיתוח פולימרים מוליכים (בשנת 1977), התעלמה מתגלית מוקדמת בהרבה של פולימרים מורכבים מוליכים שנעשתה בשנת 1963. תגלית מדעית חשובה ביותר שלא זיכתה את מנסחה בפרס נובל, היא תורת היחסות, של אלברט איינשטיין; איינשטיין זכה בפרס נובל בפיזיקה, אולם הפרס הוענק לו על הסבר האפקט הפוטואלקטרי. פרס נובל לשלום פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את דרך המלחמה והחליפו אותה במשא ומתן במטרה להגיע לשלום או אישים שפעלו למען מטרות הומניטריות כמו זכויות אדם ומודעות סביבתית. בניגוד לשאר פרסי נובל, המוענקים בסטוקהולם, בירת שוודיה, מוענק פרס נובל לשלום באוסלו, בירת נורווגיה, שם גם נמצא מרכז נובל לשלום. הדבר נעשה על פי קביעה מפורשת של נובל בצוואתו שוועדת הפרס תבחר על ידי הפרלמנט הנורווגי. לפי ועדת הפרס סיבה אפשרית להחלטתו של נובל לקבוע את נורווגיה כמרכז הפרס היא שבניגוד לשוודיה לא הייתה לנורווגיה מסורת מלחמתית. היעדר פרס נובל במתמטיקה למרות שמה של המתמטיקה כמלכת המדעים קיימות מספר סיבות אפשריות בגללן לא הועיד נובל פרס על הישגים במתמטיקה. צוואתו של נובל עוסקת בפרסים על המצאות או תגליות שלהן התועלת הרבה ביותר לאנושות, לכן כנראה חשב על עידוד הישגים מעשיים ולא תאורטיים. ייתכן שהסיבה שלא מוענק פרס במתמטיקה היא כיוון שמתמטיקה לא נחשבה כתחום מדעי מעשי כתחומים האחרים אשר בהם מוענק הפרס. סיבה אפשרית אחרת היא כי בעת שנובל כתב את צוואתו היה כבר בנמצא פרס יוקרתי לעוסקים בתחום זה - הפרס הסקנדינבי למתמטיקאים. אחת השמועות הידועות, אך חסרות הביסוס, היא שנובל לא רצה כי המתמטיקאי השוודי הנודע מיטַג-לפְלר יזכה בפרס, כיוון שניהל רומן עם הפילגש של נובל (נובל לא נישא מעולם) או בגרסה אחרת שנובל היה מאוהב במתמטיקאית הרוסייה סופיה קובלבסקי, והיא הייתה מאוהבת במיטַג-לפְלר, ולכן הוא החליט שפרס נובל לא יוענק למתמטיקאים. מספר מתמטיקאים זכו בפרס נובל בשטחי עשייה אחרים. זוכים רבים בפרס נובל לפיזיקה היו גם מתמטיקאים, וזאת מכיוון שעיסוק בפיזיקה דורש יכולות מתמטיות גבוהות, ולעיתים אף יש צורך בפיתוח כלים מתמטיים חדשים. בקטגוריה זו ניתן למנות, בין היתר, את אלברט איינשטיין (1924), פול דיראק (1933), ריצ'רד פיינמן (1965), מקס בורן וולתר בותה (זכו במשותף ב-1954). גם בין הזוכים בפרס נובל כלכלה נמנים מתמטיקאים רבים, שוב עקב הצורך ביכולות מתמטיות גבוהות והצורך לפיתוח כלים חדשים. בין המתמטיקאים הבולטים שזכו בפרס זה ניתן למנות את קנת' ג'. ארו (1972), לאוניד קנטורוביץ' (1975), ג'ון פורבס נאש (1994), קלייב גריינג'ר (2003), ישראל אומן ותומאס שלינג (2005). ארבעה מתמטיקאים זכו בפרסי נובל שאינם בתחומי הפיזיקה או הכלכלה. חוזה אצ'גראי, שהיה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת מדריד, זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1904. לזכייתו לא היה קשר ישיר לעבודתו כמתמטיקאי, אך חוקרי ספרות טוענים כי המבנים במחזות שחיבר מושפעים ממספר רעיונות מתמטיים. ברטרנד ראסל זכה בפרס נובל לספרות (1950). ועדת הפרס ציינה בנימוקיה כי הפרס הוענק לו עבור כתביו המהווים “ניצחון לאידיאלים האנושיים ולחופש המחשבה”. בין כתבים אלה מוזכרים “יסודות הגאומטריה” (1897), “סקירה ביקורתית של הפילוסופיה של לייבניץ” (1900), “יסודות המתמטיקה” – היצירה המונומנטלית שכתב יחד עם וייטהד בין 1910 ל-1913 “מבוא לפילוסופיה מתמטית” (1919), ומספר ספרים שעוסקים בלוגיקה, יחד עם עוד כתבים רבים בתחומים רבים נוספים. הרברט א. האופטמן, ד”ר למתמטיקה שעבד במכון למחקר רפואי בעיר בפאלו, ניו-יורק, זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1985, במשותף עם עמיתו, הכימאי ג’רום קארל. השניים פיתחו יחדיו אלגוריתם ששילב שיטות גאומטריות והסתברותיות, שבעזרתו ניתן לקבוע את המבנה המולקולרי של חומרים תוך שימוש בקרני רנטגן. שיטה זו, כאשר יושמה בשנות השמונים באמצעות מחשב, קיצרה את משך הזמן שנצרך לקביעת המבנה המולקולרי של מולקולה ביולוגית פשוטה משנתיים ליומיים. כך ניתן היה לקבוע את המבנה המולקולרי התלת ממדי של ויטמינים, הורמונים וחומרים אנטיביוטיים בקלות, ובעזרת הידע שהתגלה ניתן היה להמשיך לפיתוח תרופות חדשות. בשנת 1998 זכה בפרס נובל לכימיה מתמטיקאי נוסף, ג’ון א. פופל. גם פופל זכה בפרס עבור פיתוח שיטות חישוביות חדשות, בתחום הכימיה הקוואנטית. פופל חיפש ומצא שיטות לפתרון משוואות שרדינגר, המשוואות היסודיות של תורת הקוואנטים. משוואות אלה נחשבו קודם לכן לבלתי פתירות, פרט למספר מקרים פרטיים פשוטים. התכנה שפיתח ליישום שיטותיו נושאת את השם המחייב “גאוסיאן”, ומשמשת כיום ככלי עבודה בסיסי של כימאים קוונטיים. מספר פרסים בתחום המתמטיקה דומים במאפייניהם לפרס נובל. מדליית פילדס מתוארת לעיתים כ"פרס נובל במתמטיקה", אולם היא שונה מפרס נובל בכך שהיא מוענקת רק אחת לארבע שנים, לחוקרים שגילם צעיר מ-40. לעיתים מוזכר פרס קרפורד, המוענק על ידי האקדמיה המלכותית השוודית מאז שנת 1982. עוד מוזכרים פרס אבל, המוענק על ידי ממשלת נורווגיה מאז שנת 2001, פרס שאו במדעי המתמטיקה המוענק מאז שנת 2004, ופרס קרל פרידריך גאוס אשר הוצג לראשונה על ידי האיחוד המתמטי הבינלאומי והחברה הגרמנית למתמטיקה בקונגרס הבינלאומי למתמטיקאים בשנת 2006, על מחקר מעשי וישומי במתמטיקה. מספר פרסי נובל הוענקו לתגליות יישומיות ולא לתגליות מדעיות בסיסיות. אולם, כמה מן התגליות המשמעותיות ביותר בתחום ההנדסה אינן מתאימות לאף לא אחת מן הקטגוריות של הפרס. אחד הפרסים הבולטים ביותר בתחום ההנדסה הוא פרס דרייפר. זוכים שסירבו לקבל את הפרס שני זוכים סירבו לקבל את הפרס מיוזמתם: ז'אן-פול סארטר (צרפת): דחה את פרס נובל לספרות לשנת 1964 לה דק טהו (וייטנאם): דחה את פרס נובל לשלום לשנת 1973 בנוסף מספר זוכים אולצו לדחות את הפרס: בוריס פסטרנק (ברית המועצות): אולץ לדחות את פרס נובל לספרות לשנת 1958. בנו קיבל את הפרס לאחר הפרסטרויקה ב-1989. בזמן גרמניה הנאצית השלטון הנאצי אילץ את הזוכים הגרמנים ריכרד קון, אדולף בוטנאנדט וגרהרד דומק לסרב לקבל את הפרס. הם קיבלו את המדליה והתעודה (אך לא את הפרס הכספי) לאחר התמוטטות השלטון הנאצי. אנדרי סחרוב שהיה דיסידנט זכה בפרס נובל לשלום ב-1975 אך לא הורשה על ידי שלטונות ברית המועצות להשתתף בטקס. ליו שיאובו שזכה בפרס נובל לשלום ב-2010 היה אסיר פוליטי באותה תקופה והשלטונות בסין מנעו ממנו ומאשתו להגיע לטקס הענקת הפרס. התפלגות זוכי פרס נובל עד וכולל שנת 2020, הפרס ניתן 603 פעמים. אולם, מכיוון שבחלק נכבד מהמקרים, פרס אחד חולק בין מספר שותפים, זכו בפרס 962 אישים או ארגונים (934 אישים סה"כ ו־28 ארגונים שזכו בפרס נובל לשלום), עם מספר מקרים שקיבלו את פרס נובל יותר מפעם אחת, לכן, 930 אישים סה"כ ו־25 ארגונים סה"כ. זוכי שני פרסי נובל מאז שנוסד פרס נובל, חמישה מן הזוכים בו קיבלו את הפרס פעמיים: מארי קירי זכתה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1903 על תגלית הרדיואקטיביות, ובפרס נובל לכימיה בשנת 1911, על גילוי היסודות הכימיים פולוניום ורדיום. לינוס פאולינג זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1954 על תיאור טבעם של הקשרים הכימיים, ובפרס נובל לשלום בשנת 1962 על פועלו כנגד ניסויים גרעיניים מעל פני הקרקע. פאולינג הוא היחיד שזכה בשני פרסי נובל ללא שותפים. ג'ון ברדין זכה בשני פרסי נובל בפיזיקה: בשנת 1956 על גילוי אפקט הטרנזיסטור ובשנת 1972 על פיתוח התאוריה של מוליכות על. פרדריק סנגר זכה בשני פרסי נובל לכימיה: בשנת 1958 על גילוי מבנה מולקולת האינסולין, ובשנת 1980 על הריצוף בשיטת סנגר של חומצת גרעין. קרל בארי שארפלס זכה בשני פרס נובל לכימיה: בשנת 2001 על תגובות חמצון מזורזות כיראלית, ובשנת 2022 על פיתוח כימיית ה"קליק" והכימיה הביו-אורתוגונלית. בנוסף, שארל אלבר גובאט זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1902 ביחד עם אלי דוקומון בעת ששניהם עמדו בראש 'לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ'. הלשכה זכתה בפרס בשנת 1910 בעת שגובאט עמד בראשה לבדו. ארגונים שזכו פעמיים בפרס ויותר הצלב האדום הבינלאומי קיבל את הפרס שלוש פעמים נציבות האו"ם לפליטים קיבלה אותו פעמיים זוכים בני אותה משפחה בני משפחת קירי זכו במספר פרסי נובל הרבים ביותר, שישה סך הכל: מארי קירי, נובל לפיזיקה (1903) ולכימיה (1911); בעלה פייר קירי, נובל לפיזיקה (1903); בתם אירן ז'וליו-קירי, נובל לכימיה (1935); חתנם פרדריק ז'וליו-קירי, נובל לכימיה (1935); הנרי לבואיס, בעלה של בתם השנייה של בני הזוג קירי, היה מנהל ארגון יוניצף כאשר הארגון זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1965. אב ובנו זוכי פרס נובל מאנה סיגבאן זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1924 ובנו קאי סיגבאן זכה בפרס זה בשנת 1981. נילס בוהר זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1922 ובנו אגה בוהר בשנת 1975. ארתור קורנברג זכה בפרס נובל לרפואה בשנת 1959 ובנו רוג'ר דויד קורנברג זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 2006. ג'וזף ג'ון תומסון זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1906 ובנו ג'ורג' פג'ט תומסון זכה בפרס זה בשנת 1937. ויליאם הנרי בראג וויליאם לורנס בראג זכו ביחד בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1915. זהו המקרה היחיד שבו זכו אב ובנו ביחד בפרס נובל. סונה ברגסטרם זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1982 ובנו סוונטה פבו זכה בפרס זה בשנת 2022. בעל ואשה זוכי פרס נובל נוסף על שני הזוגות לבית קירי שהוזכרו, זכו עוד שני זוגות בפרס נובל משותף קארל וגרטי קורי זכו בפרס ברפואה ב-1947 וב-2014 זכו בפרס ברפואה מיי-בריט ואדוורד מוסר. בנוסף, בני הזוג מירדאל זכו בנפרד בפרסי נובל: אלווה מירדאל זכתה בפרס לשלום ב-1982, ובעלה גונאר מירדאל בפרס לכלכלה ב-1974. הזוכה הצעיר והמבוגר ביותר מלאלה יוסופזאי הייתה בת 17 בלבד כאשר זכתה בפרס נובל לשלום לשנת 2014 והיא הזוכה הצעירה ביותר בפרס נובל מאז היווסדו. עד לאותה שנה החזיק בתואר ויליאם לורנס בראג אשר היה בן 25 בלבד כאשר זכה בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1915, יחד עם אביו. העובדה שזכה בגיל כה צעיר איפשרה לקרן נובל לחגוג לראשונה יובל שנים לזכייה בפרס במעמד הזוכה. הטקס נערך בסטוקהולם ב-1965 ובראג היה אז בן 75. מנגד, ג'ון גודאינף היה בן 97 בעת ההכרזה על זכייתו בפרס נובל לכימיה בשנת 2019 והפך לחתן פרס נובל המבוגר ביותר בתולדות הפרס, תואר שהחזיק בו עד אז ארתור אשקין, שהיה בן 96 בעת קבלת הפרס בפיזיקה. גודאינף זכה בפרס בעקבות פיתוח סוללת ליתיום-יון. נשים שזכו בפרס נובל מתוך 934 פרסי נובל שהוענקו לאנשים (ולא לארגונים) עד כה (2020) רק 57 פרסים חולקו לנשים - אישה אחת, מארי קירי, קיבלה שני פרסים - בפיזיקה ובכימיה. שתי נשים זכו בפרס לכלכלה, ארבע זכו בפרס נובל לפיזיקה, שבע זכו בפרס לכימיה, שתים עשרה בפרס לפיזיולוגיה ולרפואה, שש עשרה בפרס לספרות (עד 2020) ושש עשרה נשים זכו בפרס נובל לשלום. יהודים שזכו בפרס נובל יהודים ומי שאביהם או אמם היו יהודים, זכו ב-208 פרסי נובל מתוך 934 אישים זוכי פרס נובל עד וכולל שנת 2020 (ולמעט 28 מוסדות שזכו בפרס נובל לשלוםׂ), שהם 22% מכלל פרסי נובל שחולקו. בעשורים האחרונים גדל שיעור חתני הפרס ממוצא יהודי: בשנים הכלולות במאה ה-21 לבדן (2001–2017) עומד יחס הזכיות על 50 זוכים יהודים מתוך 196 זכיות בסך הכול (ועוד 8 מוסדות), שהם 25.5%. אם מנכים מן המכלול את פרס נובל לשלום, אזי במאה ה-21 לבדה זכו היהודים ב-50 מתוך 180 פרסי נובל, שהם 27.8%. השנה שבה זכו הכי הרבה יהודים בפרס נובל הייתה שנת 2004, אשר בה זכו שבעה יהודים. היהודי הראשון שזכה בפרס נובל היה אדולף פון באייר (1905). התחום בו יחס הזוכים היהודים לזוכים לא יהודים הוא הגבוה ביותר הוא כלכלה, בו כמעט 40% מהזוכים הם יהודים. התחום שבו זכו הכי הרבה יהודים הוא פרס נובל לפיזיולוגיה או רפואה, בו יהודים זכו ב-56 פרסים מתוך 214 פרסים שחולקו בסך הכל. התפלגות הזוכים לפי מדינות נכון לשנת 2013, 876 אישים וארגונים זכו בפרס, בין אם באופן עצמאי ובין אם בשותפות של אחדים מהם בפרס אחד. חלוקת כל הזוכים למדינות, אינה פשוטה מכמה סיבות. ראשית, לחלק נכבד מהאישים הזוכים יש אזרחות כפולה (לאלברט איינשטיין, לדוגמה, הייתה אזרחות גרמנית וגם שווייצרית בעת קבלת הפרס). שנית, לא כל ארגון משתייך בבירור למדינה או למדינות מסוימות. שלישית, במהלך 117 השנים, שבהן חולק הפרס, המסגרות המדיניות השתנו ולכן יש זוכים, שלא קל לשייך אותם למדינה עכשווית. לדוגמה, הזוכה איוו אנדריץ', נולד בשטח בוסניה של היום, כשהיא הייתה תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית ונפטר בשטח סרביה של היום, כשזו הייתה תחת שלטון יוגוסלביה. ישנן ארבע מדינות שמקובל לשייך להן יותר מחמישים זוכים: 350 אזרחים וארגונים לארצות הברית, 120 לבריטניה, 104 לגרמניה ו-66 לצרפת. מדינות נוספות, שמקובל לשייך לאזרחיהן וארגוניהן זכיות רבות, נופלות בהרבה ממספר הזכיות של מדינות אלו: 30 לשוודיה, 27 לרוסיה (קשה להפריד בין זוכים של רוסיה לזוכים של שאר ברית המועצות לשעבר), 26 לשווייץ, 23 לקנדה, 22 לאוסטריה, 20 לאיטליה, 19 ליפן, 19 להולנד, 16 לפולין, 14 לדנמרק, 13 לאוסטרליה, 13 לישראל, 12 להונגריה, 11 לנורווגיה, 11 לדרום אפריקה, ו-11 לבלגיה (סך כל הזוכים בעשרים מדינות מובילות אלה גדול ממספר כל הזוכים, משום שיש זוכים בעלי אזרחות כפולה, המזכים שתי מדינות). אף שקשה לכמת את הזכיות בפרס לפי מדינות, עדיין ניתן לקבל רושם כמותי מרשימת עשרים המדינות, שמקובל לשייך להן לפחות עשר זכיות. התפלגות הזוכים לפי מדינות רחוקה מלהיות תואמת את התפלגות האוכלוסייה בעולם. בכל רשימת עשרים הזוכות הגדולות, אין ולו מדינת עולם שלישי אחת. מדינות צפון אמריקה ואירופה בולטות במספר הזוכים הגדול בהן. מחוץ ליבשות אלה יש רק ארבע מדינות ברשימה: דרום אפריקה, אוסטרליה, ישראל ויפן. מעבר לזאת, כאשר מסווגים את עשרים המדינות האלו לפי שפותיהן הרשמיות (לאחדות מהן יש יותר משפה רשמית אחת), מגלים, כי לרבות מהן יש שפה רשמית משותפת. מגלים גם, כי מתוך שש השפות הרשמיות של האומות המאוחדות, שתיים, ספרדית וסינית, אינן שפתה הרשמית של אף אחת ממדינות אלו (שפה נוספת, ערבית, היא, בהסתייגויות מסוימות, שפה רשמית בישראל). המדינה עם מספר חתני פרס נובל הגבוה ביותר יחסית לגודל האוכלוסייה היא סנט לוסיה, ממנה יצאו שני חתנים: דרק וולקוט בספרות וארתור לואיס בכלכלה. עשרה אנשים שמוצאם מתת-היבשת ההודית זכו בפרס נובל: שלושה בפיזיקה, אחד בכימיה, אחד ברפואה, אחד בכלכלה, שניים בספרות ושניים לשלום. אחד עשר אנשים ממוצא סיני, העם הגדול בעולם, זכו בפרס נובל; שישה מהם בפיזיקה, שניים בכימיה, שניים בספרות ואחד לשלום. שישה אישים ממדינות ערב זכו בפרס נובל: אחמד זוויל זכה בפרס נובל לכימיה ונגיב מחפוז זכה בפרס נובל לספרות; אנואר סאדאת, יאסר ערפאת, מוחמד אל-בראדעי ותוואכול כרמאן זכו בפרס נובל לשלום. יש שוני בין ההתפלגות הכללית של הפרסים, לבין זו של פרס נובל ספציפי. לדוגמה, אף שבשנת 2009 צרפת הייתה במקום הרביעי במספר הכללי של פרסי נובל, היא הייתה במקום הראשון במספר הפרסים לספרות. ישראלים שזכו בפרס נובל שלושה-עשר מאזרחי ישראל (לא כולם תושבי ישראל) זכו בפרסי נובל בתחומים: ספרות, שלום, כלכלה וכימיה. שישה מהזוכים בפרס נובל הם גם זוכי פרס ישראל. ראו גם מדליית פילדס פרס טורינג פרס קיוטו פרס אבל זוכי פרס נובל לפי מדינה ישראלים זוכי פרס נובל זוכי פרס נובל ממוצא יהודי קישורים חיצוניים NobelPrize.org - אתר האינטרנט של ועדת הפרס הנשים שזכו בפרס נובל, באתר ועדת הפרס ארכיון האינטרנט של פרס נובל איתי נבו, דבר אליי בפרסים, כל מה שרציתם לדעת על הפרס , באתר מכון דוידסון, דצמבר 2017 Portraits of Nobel Heroes, Google Arts & Culture, 2019 הערות שוליים

פְּרַס נוֹבֶּל (בשוודית: Nobelpriset, בנורווגית: Nobelprisen) הוא פרס המוענק בכל שנה לאנשים או לארגונים, עבור מחקר יוצא דופן, המצאה ראשונית של ציוד או טכנולוגיה, או תרומה יוצאת דופן לחברה. הפרסים מוענקים החל מ-1901 מריביות קרן נובל שהוקמה בהוראת צוואתו של אלפרד נובל, תעשיין שוודי וממציא הדינמיט. הפרס כולל מדליה מזהב, תעודה (דיפלומה) המהווה יצירת אמנות ייחודית ומענק כספי בגובה 10 מיליון קרונות שוודיות, שהן נכון לשנת 2022, כ-916 אלף דולר. הפרסים מחולקים ב-10 בדצמבר, יום פטירתו של אלפרד נובל.צוואת אלפרד נובל חמשת הפרסים המקוריים המוענקים מקרן נובל ניתנים על פי צוואתו של אלפרד נובל, כימאי ותעשיין שהמציא את הדינמיט והתעשר. אף שנובל כתב מספר צוואות במהלך חייו, על האחרונה שבהן חתם כשנה בטרם מותו במועדון השוודי בפריז, ביום 27 בנובמבר 1895. פיתוחיו של נובל נגעו ישירות בפיתוח וייצור חומרי נפץ והוא חש אי נוחות גוברת לנוכח השימוש הצבאי בהמצאותיו. מסופר כי אחד הגורמים לצוואתו האחרונה היה ידיעה שפורסמה על מותו בעיתון צרפתי, זאת בטרם עת ובטעות, כאשר הלך לעולמו אחיו לודוויג. אותה ידיעה שגויה על מות נובל הופיעה תחת הכותרת "סוחר המוות מת" (צרפתית: Le marchand de la mort est mort).נובל ציווה לתת 94% מכל רכושו, סך הכל 31 מיליון קרונות שוודיות, לייסוד קרן להענקת חמישה פרסים שנתיים, וכך כתב בצוואתו:טקס הענקת הפרס הוועדות והמוסדות האחראים על הענקת הפרסים מכריזים על זוכי הפרס בדרך כלל בחודש אוקטובר מדי שנה. הפרסים מוענקים בטקסים רשמיים הנערכים מדי שנה ב-10 בדצמבר, הוא יום פטירתו של אלפרד נובל. כחלק בלתי נפרד מהענקת הפרסים נערך "נשף נובל" בבניין עיריית סטוקהולם.טקס הענקת פרס נובל לשלום נערך בעבר במכון נובל הנורווגי (1905-1946), באוניברסיטת אוסלו (1947-1990) והחל משנת 1991 הוא נערך בבניין עיריית אוסלו. החל משנת 2005 נערכים טקסי הענקת שאר חמשת הפרסים באולם הקונצרטים של סטוקהולם.בכל פרס יכולים לזכות שלושה אנשים לכל היותר. ניתן לקבל פרס על שני נושאים לכל היותר. על פי חזונו של נובל המענק נועד לממן המשך עשייה ומחקר של הזוכה, אולם בעת האחרונה מוענק הפרס לעיתים קרובות לאנשים אשר פרשו זה מכבר מעשייה בתחומם, דבר שהוליד ביקורת על בחירת זוכי הפרס.כאשר ישנם מספר זוכים באותו פרס, המענק מתחלק בין הזוכים. כאשר הפרס מוענק לשלושה זוכים קיימת האפשרות לוועדת הפרס לחלק את המענק באופן שווה, או לתת את מחציתו לזוכה אחד ורבע מענק לכל אחד מן הזוכים הנותרים. זוכי פרס לא מעטים תרמו את המענק למטרות מדע, תרבות ופעילות הומניטרית אחרת.החל משנת 1902 נוכח מלך שוודיה בטקס הענקת הפרסים בסטוקהולם, להוציא את טקס הענקת פרס נובל לשלום (המוענק באוסלו). בתחילה, הביע המלך אוסקר השני הסתייגות מהענקת הפרס לזרים, אולם לאחר שנוכח בתשומת הלב העולמית הניתנת לשוודיה בזכות הפרס, שינה דעתו.המסיבה הרשמית לכבוד קבלת פרס נובל לשלום נערכת מדי שנה במלון היוקרתי "גרנד הוטל". מקבל הפרס עומד על המרפסת הצופה למרכז העיר ומנופף לקהל לשלום. בשנת 2018, הוענקה למלון חנוכיית זהב, 24 קארט, בגובה של 65 ס"מ על ידי משפחת פיליפסון מארצות הברית שהם במקור מאוסלו.עד לשנת 1904, אז נוסדה ועדת נובל הנורווגית, העניק נשיא הפרלמנט הנורווגי את פרס נובל לשלום. חמשת חברי ועדת הפרס הם שמופקדים היום על עריכת החיפוש והמחקר על המועמדים, בחירת הזוכים והענקת הפרס. אף שמינוי הוועדה נעשה על ידי הפרלמנט הנורווגי, הוועדה עצמאית בעבודתה ובשיקוליה ואינה חייבת בדיווח לגוף הממנה. חברי ממשלת נורווגיה אינם מורשים להימנות עם חברי הוועדה.מועמדות ובחירה ועדת הפרס יושבת בסטוקהולם שבשוודיה, ומעניקה פרסים בתחומים הבאים: פיזיקה, כימיה, פיזיולוגיה או רפואה וספרות. פרס נובל לשלום מוענק בנורווגיה מטעם ועדה הנבחרת בידי הפרלמנט הנורווגי. בשנת 1969 נוסף פרס בכלכלה מטעם הבנק של שוודיה. על פי מדיניות ועדת הפרס, רק אדם חי יכול לזכות בפרס. כמו כן הפרסים בתחומים המדעיים (כולם מלבד הפרסים לספרות ולשלום) ניתנים רק לאחר פרק זמן ממושך, לעיתים עשרות שנים לאחר התגלית, אשר במהלכו נבחנת חשיבותם בקהילה המדעית. גם הפרס בתחום הספרות לעיתים מוענק באיחור קל, זאת על מנת לתת לוועדת הפרס את האפשרות לבדוק את ההשפעות השונות שהולידה היצירה בגינה ניתן הפרס.בהשוואה לפרסים אחרים, תהליך הצעת המועמדות ובחירת הזוכים הוא ארוך וקפדני. זו הסיבה העיקרית שבזכותה פרסי נובל זכו להכרה וליוקרה המוענקת להם במשך שנים ברחבי העולם, והם נחשבים לפרסים החשובים ביותר בתחומם.כל אחד מזוכי פרס נובל נבחר על ידי ועדה בתחומו. לבחירת הזוכים בכימיה, בפיזיקה ובכלכלה, הוועדה מורכבת מחמישה חברים ונבחרת על ידי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים. את תהליך בחירת הזוכה בספרות מנהלת ועדה בת ארבעה או חמישה חברים מן האקדמיה השוודית, לבחירת הזוכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה נבחרת ועדה בת חמישה חברים על ידי אספת נובל המורכבת מ-50 חברים ממכון קרולינסקה. לבחירת הזוכה בפרס לשלום מתכנסת ועדה בת חמישה חברים של ועדת נובל הנורווגית הנבחרת על ידי בית הנבחרים הנורווגי.בשלב ראשון, אלפים אחדים של אנשים מתבקשים להציע מועמדים לפרס. פרטי המועמדים נבדקים על ידי ועדות המומחים השונות בתחומיהן ומתבצע תהליך של ניפוי אשר בסופו נבחר זוכה הפרס. ההזמנות להציג מועמדות לפרס נובל לשלום נשלחות לממשלות של מדינות, חברי בתי דין בינלאומיים, פרופסורים ורקטורים של אוניברסיטאות, זוכי הפרס לשלום בעבר, חברי ועדת נובל הנורווגית, ועוד. המועד האחרון לקבלת מועמדויות לפרס נובל לשלום הוא 3 בפברואר של שנת הפרס. המועד האחרון לקבלת מועמדויות לפרסים בפיזיקה, כימיה, רפואה, ספרות וכלכלה הוא 31 בינואר של שנת הפרס. הצעת מועמדות עצמית וכן מועמדות של אישים שנפטרו, איננה מתקבלת. שמות המועמדים נשמרים בסוד ואם לא נבחרו, לעולם לא יקבלו הודעה רשמית מוועדת הפרס כי מועמדותם נשקלה. על פי כללי הפרס, מוטל חיסיון על רישומי ועדות הפרס למשך 50 שנה. למרות זאת, לעיתים מתפרסמות ידיעות על שמות מועמדים בעיתונות, בין אם הן מבוססות ובין אם לאו.לאחר ניפוי ראשוני של רשימת המועמדים נוצרת רשימה של כמאתיים מועמדים לכל פרס. רשימה זו מועברת למומחים בתחומים השונים ולאחר תהליך ניפוי נוסף נותרת רשימה של כחמישים מועמדים. רשימה זו מוגשת בצירוף המלצות לגוף המחליט המתאים. כך למשל המליאה של פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, שבה חמישים חברים. חברי המליאה בוחרים את זוכי הפרס בהצבעה. תהליך זה מתבצע לצורך בחירת זוכי הפרסים השונים, בהבדלים מעטים.בעוד שלא ניתן להציע לוועדת הפרס מועמדים שהלכו לעולמם, בשני מקרים אירע שזוכה הפרס הלך לעולמו בחודשים שבין הגשת המועמדות לבין ההכרזה של הוועדה (בחודש אוקטובר) על זכייתו של המועמד בפרס. כך הלך לעולמו זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1931, אריק אקסל קרלפלט וזוכה פרס נובל לשלום, מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד. החל משנת 1974 נוספה הדרישה כי הזוכה בפרס חייב להיות בין החיים בעת ההכרזה על הזכייה בחודש אוקטובר. במקרה אחד – ויליאם ויקרי, זוכה פרס נובל לכלכלה – הלך לעולמו לאחר הכרזת זכייתו, אולם בטרם הספיקו להעניק לו את הפרס. במקרה נוסף בשנת 2011 הלך לעולמו ראלף סטיינמן שלושה ימים לפני ההכרזה על פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה. לוועדה לא נודע על מותו כך שהיא העניקה לו את הפרס בתום לב.תהליך בחירה איטי ומורכב זה, עליו עמד אלפרד נובל, הוא שמעניק לדעת רבים את היוקרה והמעמד של פרס זה. למרות זאת, לאורך למעלה ממאה שנות הפרס, היו זוכים אשר עוררו חילוקי דעות ומנגד היו אישים בולטים בתחומם אשר לא זכו להכרה בפרס נובל.בעבר הזוכים בפרס נובל היו מקבלים פרס כספי של 10 מיליון קרונות שוודיות (שווי ערך לכמיליון אירו), אולם ב-11 ביוני 2012 דווח, כי החל משנה זו יועמד סכום הפרס על שמונה מיליון קרונות, בשל הצורך לקצץ בהוצאות, עקב תשואות נמוכות על כספי הקרן בשנים שקדמו להחלטה זו. כשבתחום מסוים ישנם מספר זוכים, סכום הפרס הכספי מתחלק ביניהם.הכרה בהישגים לאחר זמן הזמן החולף בין השלמת ההישג המוכר כבולט בתחומו ובין הענקת פרס נובל על הישג זה, משתנה מתחום לתחום. פרסי נובל בספרות מוענקים בדרך כלל על עבודת חיים של יצירה ספרותית נרחבת ולא על יצירה ספרותית בודדת ויוצאת דופן. לאור זאת, לא ניתן לטעון לשיהוי בתחום פרס זה.הפרסים בתחומים המדעיים ניתנים להישגים אשר חשיבותם נבחנה לאורך זמן. במציאות, משמעות הדבר היא כי השיהוי שבין התגלית או ההישג המדעי לבין מועד הענקת הפרס הוא כ-20 שנה ואף הרבה יותר. לדוגמה, מחצית מפרס נובל בפיזיקה לשנת 1983 הוענקה לסוברהמניאן צ'נדראסקאר על מחקריו בתחום המבנה וההתפתחות של כוכבים, שאותם ביצע בשנות ה-30. החסרון הבולט בשיטת בחירה זו של זוכים היא שחלק מן המדענים הבולטים בהישגיהם, אינם מאריכים ימים כדי שמועמדותם תישקל בוועדת הפרס. לאלברט איינשטיין הוענק פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921, שש עשרה שנה אחרי שנת הפלאות שבה הוא פרסם את מאמריו על תורת היחסות, התנועה הבראונית ואפקט הפוטואלקטרי, וזמן רב אחרי ההכרה הרחבה בגדולתו של איינשטיין. ההשהיה במתן הפרס נבעה ככל הנראה מכך שחברי הוועדה חששו להעניק פרס נובל על תורה (תורת היחסות) שהייתה עדיין שנויה במחלוקת. משום כך לבסוף הוענק לאיינשטיין הפרס לא על תורת היחסות אלא על האפקט הפוטואלקטרי. ארנסט רתרפורד היה מועמד מספר שנים רצופות לקבלת פרס נובל לפיזיקה (על פי סטיבן ויינברג לרתרפורד היו לפחות שלוש תגליות שכל אחת מהם לבדה הייתה ראויה לפרס נובל בפיזיקה) אך בגלל השיהוי בהחלטת הוועדה לחלוקת פרסי נובל לפיזיקה הוענק לו פרס נובל לכימיה.מן העבר השני, פרס נובל לשלום מוענק לעיתים קרובות בתוך שנים ספורות מעת האירועים או ההישגים שעליהם ניתנת ההכרה בפרס. לדוגמה, יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת זכו בפרס נובל לשלום לשנת 1994, שנה אחת בלבד לאחר שחתמו על הסכמי אוסלו ובטרם נבחנה הצלחתם. דוגמה נוספת היא זכייתו של ברק אובמה בפרס נובל לשלום לשנת 2009 כמה חודשים לאחר שנבחר לנשיאות, עבור "מאמציו לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין העמים", ובטרם רשמה כהונתו הישגים של ממש. משום כך, הוועדה הבוחרת ספגה ביקורת קשה על הבחירה עד כדי כך שהיא נאלצה לכנס מסיבת עיתונאים שבה היא הגנה בתוקף על הבחירה הזו.הישגים שלא זכו בפרס מהטמה גנדי היה מועמד לקבלת פרס נובל לשלום ארבע פעמים בין השנים 1937 ו-1948, אולם לא זכה לקבל את הפרס. על פי מחקר שנעשה, נראה היה כי בשנת 1948 היה זוכה בפרס, אולם הוא נרצח טרם סיום הליך הבחירה. ועדת הפרס שקלה להעניק לו את הפרס אף לאחר מותו, אולם בסופו של דבר החליטה שלא להעניק את פרס נובל לשלום באותה שנה.הכלל לפיו לא יוענק פרס בתחום בודד ליותר משלושה זוכים יצר בעיה במקרים שבהם הוענק הפרס לצוות מחקר שבו היו חברים יותר משלושה - באופן בלתי נמנע חלק מן החברים לא יוכרו כזוכים בפרס. לדוגמה, בשנת 2002 הוענק פרס נובל לכימיה לג'ון פן וקואיצ'י טנקה על פיתוח ספקטרומטר מסה לניתוח כימיית חלבונים, הכרה אשר התעלמה מהישגיהם של פרנץ הילנקאמפ ומיכאל קאראס מן המכון לכימיה תאורטית ופיזיקלית באוניברסיטת פרנקפורט.האיסור על מתן הפרס לאישים שהלכו לעולמם, מונע הכרה בחברי צוות מחקר שנפטרו לפני הענקת הפרס. כך, הביופיזיקאית רוזלינד פרנקלין, שתגליותיה סיפקו את הבסיס להבנת מבנה ה-DNA בשנת 1953, הלכה לעולמה בשנת 1958, ארבע שנים בטרם פרנסיס קריק, ג'יימס ווטסון ומוריס וילקינס (שהיה שותפה של פרנקלין למחקר) זכו בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה. את ההכרה שאינה ניתנת על ידי ועדת הפרס, נותנים לעיתים הזוכים עצמם. בטקס קבלת פרס נובל לכלכלה ציין דניאל כהנמן את חלקו של שותפו למחקר, עמוס טברסקי, שנפטר לפני ההחלטה על הענקת הפרס.במקרים אחדים של הענקת הפרס לחוקרים על תגליות, התעלמה מתגליות דומות שנעשו על ידי אחרים עוד קודם לכן. לדוגמה, פרס נובל לכימיה לשנת 2000 על גילוי ופיתוח פולימרים מוליכים (בשנת 1977), התעלמה מתגלית מוקדמת בהרבה של פולימרים מורכבים מוליכים שנעשתה בשנת 1963.תגלית מדעית חשובה ביותר שלא זיכתה את מנסחה בפרס נובל, היא תורת היחסות, של אלברט איינשטיין; איינשטיין זכה בפרס נובל בפיזיקה, אולם הפרס הוענק לו על הסבר האפקט הפוטואלקטרי.פרס נובל לשלום פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את דרך המלחמה והחליפו אותה במשא ומתן במטרה להגיע לשלום או אישים שפעלו למען מטרות הומניטריות כמו זכויות אדם ומודעות סביבתית.בניגוד לשאר פרסי נובל, המוענקים בסטוקהולם, בירת שוודיה, מוענק פרס נובל לשלום באוסלו, בירת נורווגיה, שם גם נמצא מרכז נובל לשלום. הדבר נעשה על פי קביעה מפורשת של נובל בצוואתו שוועדת הפרס תבחר על ידי הפרלמנט הנורווגי. לפי ועדת הפרס סיבה אפשרית להחלטתו של נובל לקבוע את נורווגיה כמרכז הפרס היא שבניגוד לשוודיה לא הייתה לנורווגיה מסורת מלחמתית.היעדר פרס נובל במתמטיקה למרות שמה של המתמטיקה כמלכת המדעים קיימות מספר סיבות אפשריות בגללן לא הועיד נובל פרס על הישגים במתמטיקה. צוואתו של נובל עוסקת בפרסים על המצאות או תגליות שלהן התועלת הרבה ביותר לאנושות, לכן כנראה חשב על עידוד הישגים מעשיים ולא תאורטיים. ייתכן שהסיבה שלא מוענק פרס במתמטיקה היא כיוון שמתמטיקה לא נחשבה כתחום מדעי מעשי כתחומים האחרים אשר בהם מוענק הפרס. סיבה אפשרית אחרת היא כי בעת שנובל כתב את צוואתו היה כבר בנמצא פרס יוקרתי לעוסקים בתחום זה - הפרס הסקנדינבי למתמטיקאים. אחת השמועות הידועות, אך חסרות הביסוס, היא שנובל לא רצה כי המתמטיקאי השוודי הנודע מיטַג-לפְלר יזכה בפרס, כיוון שניהל רומן עם הפילגש של נובל (נובל לא נישא מעולם) או בגרסה אחרת שנובל היה מאוהב במתמטיקאית הרוסייה סופיה קובלבסקי, והיא הייתה מאוהבת במיטַג-לפְלר, ולכן הוא החליט שפרס נובל לא יוענק למתמטיקאים.מספר מתמטיקאים זכו בפרס נובל בשטחי עשייה אחרים. זוכים רבים בפרס נובל לפיזיקה היו גם מתמטיקאים, וזאת מכיוון שעיסוק בפיזיקה דורש יכולות מתמטיות גבוהות, ולעיתים אף יש צורך בפיתוח כלים מתמטיים חדשים. בקטגוריה זו ניתן למנות, בין היתר, את אלברט איינשטיין (1924), פול דיראק (1933), ריצ'רד פיינמן (1965), מקס בורן וולתר בותה (זכו במשותף ב-1954).גם בין הזוכים בפרס נובל כלכלה נמנים מתמטיקאים רבים, שוב עקב הצורך ביכולות מתמטיות גבוהות והצורך לפיתוח כלים חדשים. בין המתמטיקאים הבולטים שזכו בפרס זה ניתן למנות את קנת' ג'. ארו (1972), לאוניד קנטורוביץ' (1975), ג'ון פורבס נאש (1994), קלייב גריינג'ר (2003), ישראל אומן ותומאס שלינג (2005).ארבעה מתמטיקאים זכו בפרסי נובל שאינם בתחומי הפיזיקה או הכלכלה.חוזה אצ'גראי, שהיה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת מדריד, זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1904. לזכייתו לא היה קשר ישיר לעבודתו כמתמטיקאי, אך חוקרי ספרות טוענים כי המבנים במחזות שחיבר מושפעים ממספר רעיונות מתמטיים.ברטרנד ראסל זכה בפרס נובל לספרות (1950). ועדת הפרס ציינה בנימוקיה כי הפרס הוענק לו עבור כתביו המהווים “ניצחון לאידיאלים האנושיים ולחופש המחשבה”. בין כתבים אלה מוזכרים “יסודות הגאומטריה” (1897), “סקירה ביקורתית של הפילוסופיה של לייבניץ” (1900), “יסודות המתמטיקה” – היצירה המונומנטלית שכתב יחד עם וייטהד בין 1910 ל-1913 “מבוא לפילוסופיה מתמטית” (1919), ומספר ספרים שעוסקים בלוגיקה, יחד עם עוד כתבים רבים בתחומים רבים נוספים.הרברט א. האופטמן, ד”ר למתמטיקה שעבד במכון למחקר רפואי בעיר בפאלו, ניו-יורק, זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1985, במשותף עם עמיתו, הכימאי ג’רום קארל. השניים פיתחו יחדיו אלגוריתם ששילב שיטות גאומטריות והסתברותיות, שבעזרתו ניתן לקבוע את המבנה המולקולרי של חומרים תוך שימוש בקרני רנטגן. שיטה זו, כאשר יושמה בשנות השמונים באמצעות מחשב, קיצרה את משך הזמן שנצרך לקביעת המבנה המולקולרי של מולקולה ביולוגית פשוטה משנתיים ליומיים. כך ניתן היה לקבוע את המבנה המולקולרי התלת ממדי של ויטמינים, הורמונים וחומרים אנטיביוטיים בקלות, ובעזרת הידע שהתגלה ניתן היה להמשיך לפיתוח תרופות חדשות.בשנת 1998 זכה בפרס נובל לכימיה מתמטיקאי נוסף, ג’ון א. פופל. גם פופל זכה בפרס עבור פיתוח שיטות חישוביות חדשות, בתחום הכימיה הקוואנטית. פופל חיפש ומצא שיטות לפתרון משוואות שרדינגר, המשוואות היסודיות של תורת הקוואנטים. משוואות אלה נחשבו קודם לכן לבלתי פתירות, פרט למספר מקרים פרטיים פשוטים. התכנה שפיתח ליישום שיטותיו נושאת את השם המחייב “גאוסיאן”, ומשמשת כיום ככלי עבודה בסיסי של כימאים קוונטיים.מספר פרסים בתחום המתמטיקה דומים במאפייניהם לפרס נובל. מדליית פילדס מתוארת לעיתים כ"פרס נובל במתמטיקה", אולם היא שונה מפרס נובל בכך שהיא מוענקת רק אחת לארבע שנים, לחוקרים שגילם צעיר מ-40. לעיתים מוזכר פרס קרפורד, המוענק על ידי האקדמיה המלכותית השוודית מאז שנת 1982. עוד מוזכרים פרס אבל, המוענק על ידי ממשלת נורווגיה מאז שנת 2001, פרס שאו במדעי המתמטיקה המוענק מאז שנת 2004, ופרס קרל פרידריך גאוס אשר הוצג לראשונה על ידי האיחוד המתמטי הבינלאומי והחברה הגרמנית למתמטיקה בקונגרס הבינלאומי למתמטיקאים בשנת 2006, על מחקר מעשי וישומי במתמטיקה.מספר פרסי נובל הוענקו לתגליות יישומיות ולא לתגליות מדעיות בסיסיות. אולם, כמה מן התגליות המשמעותיות ביותר בתחום ההנדסה אינן מתאימות לאף לא אחת מן הקטגוריות של הפרס. אחד הפרסים הבולטים ביותר בתחום ההנדסה הוא פרס דרייפר.זוכים שסירבו לקבל את הפרס שני זוכים סירבו לקבל את הפרס מיוזמתם: ז'אן-פול סארטר (צרפת): דחה את פרס נובל לספרות לשנת 1964 לה דק טהו (וייטנאם): דחה את פרס נובל לשלום לשנת 1973בנוסף מספר זוכים אולצו לדחות את הפרס: בוריס פסטרנק (ברית המועצות): אולץ לדחות את פרס נובל לספרות לשנת 1958. בנו קיבל את הפרס לאחר הפרסטרויקה ב-1989. בזמן גרמניה הנאצית השלטון הנאצי אילץ את הזוכים הגרמנים ריכרד קון, אדולף בוטנאנדט וגרהרד דומק לסרב לקבל את הפרס. הם קיבלו את המדליה והתעודה (אך לא את הפרס הכספי) לאחר התמוטטות השלטון הנאצי.אנדרי סחרוב שהיה דיסידנט זכה בפרס נובל לשלום ב-1975 אך לא הורשה על ידי שלטונות ברית המועצות להשתתף בטקס. ליו שיאובו שזכה בפרס נובל לשלום ב-2010 היה אסיר פוליטי באותה תקופה והשלטונות בסין מנעו ממנו ומאשתו להגיע לטקס הענקת הפרס.התפלגות זוכי פרס נובלעד וכולל שנת 2020, הפרס ניתן 603 פעמים. אולם, מכיוון שבחלק נכבד מהמקרים, פרס אחד חולק בין מספר שותפים, זכו בפרס 962 אישים או ארגונים (934 אישים סה"כ ו־28 ארגונים שזכו בפרס נובל לשלום), עם מספר מקרים שקיבלו את פרס נובל יותר מפעם אחת, לכן, 930 אישים סה"כ ו־25 ארגונים סה"כ.זוכי שני פרסי נובל מאז שנוסד פרס נובל, חמישה מן הזוכים בו קיבלו את הפרס פעמיים: מארי קירי זכתה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1903 על תגלית הרדיואקטיביות, ובפרס נובל לכימיה בשנת 1911, על גילוי היסודות הכימיים פולוניום ורדיום. לינוס פאולינג זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1954 על תיאור טבעם של הקשרים הכימיים, ובפרס נובל לשלום בשנת 1962 על פועלו כנגד ניסויים גרעיניים מעל פני הקרקע. פאולינג הוא היחיד שזכה בשני פרסי נובל ללא שותפים. ג'ון ברדין זכה בשני פרסי נובל בפיזיקה: בשנת 1956 על גילוי אפקט הטרנזיסטור ובשנת 1972 על פיתוח התאוריה של מוליכות על. פרדריק סנגר זכה בשני פרסי נובל לכימיה: בשנת 1958 על גילוי מבנה מולקולת האינסולין, ובשנת 1980 על הריצוף בשיטת סנגר של חומצת גרעין. קרל בארי שארפלס זכה בשני פרס נובל לכימיה: בשנת 2001 על תגובות חמצון מזורזות כיראלית, ובשנת 2022 על פיתוח כימיית ה"קליק" והכימיה הביו-אורתוגונלית. בנוסף, שארל אלבר גובאט זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1902 ביחד עם אלי דוקומון בעת ששניהם עמדו בראש 'לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ'. הלשכה זכתה בפרס בשנת 1910 בעת שגובאט עמד בראשה לבדו.ארגונים שזכו פעמיים בפרס ויותר הצלב האדום הבינלאומי קיבל את הפרס שלוש פעמים נציבות האו"ם לפליטים קיבלה אותו פעמייםזוכים בני אותה משפחה בני משפחת קירי זכו במספר פרסי נובל הרבים ביותר, שישה סך הכל: מארי קירי, נובל לפיזיקה (1903) ולכימיה (1911); בעלה פייר קירי, נובל לפיזיקה (1903); בתם אירן ז'וליו-קירי, נובל לכימיה (1935); חתנם פרדריק ז'וליו-קירי, נובל לכימיה (1935); הנרי לבואיס, בעלה של בתם השנייה של בני הזוג קירי, היה מנהל ארגון יוניצף כאשר הארגון זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1965.אב ובנו זוכי פרס נובל מאנה סיגבאן זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1924 ובנו קאי סיגבאן זכה בפרס זה בשנת 1981. נילס בוהר זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1922 ובנו אגה בוהר בשנת 1975. ארתור קורנברג זכה בפרס נובל לרפואה בשנת 1959 ובנו רוג'ר דויד קורנברג זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 2006.ג'וזף ג'ון תומסון זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1906 ובנו ג'ורג' פג'ט תומסון זכה בפרס זה בשנת 1937. ויליאם הנרי בראג וויליאם לורנס בראג זכו ביחד בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1915. זהו המקרה היחיד שבו זכו אב ובנו ביחד בפרס נובל. סונה ברגסטרם זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1982 ובנו סוונטה פבו זכה בפרס זה בשנת 2022.בעל ואשה זוכי פרס נובל נוסף על שני הזוגות לבית קירי שהוזכרו, זכו עוד שני זוגות בפרס נובל משותף קארל וגרטי קורי זכו בפרס ברפואה ב-1947 וב-2014 זכו בפרס ברפואה מיי-בריט ואדוורד מוסר. בנוסף, בני הזוג מירדאל זכו בנפרד בפרסי נובל: אלווה מירדאל זכתה בפרס לשלום ב-1982, ובעלה גונאר מירדאל בפרס לכלכלה ב-1974.הזוכה הצעיר והמבוגר ביותר מלאלה יוסופזאי הייתה בת 17 בלבד כאשר זכתה בפרס נובל לשלום לשנת 2014 והיא הזוכה הצעירה ביותר בפרס נובל מאז היווסדו. עד לאותה שנה החזיק בתואר ויליאם לורנס בראג אשר היה בן 25 בלבד כאשר זכה בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1915, יחד עם אביו. העובדה שזכה בגיל כה צעיר איפשרה לקרן נובל לחגוג לראשונה יובל שנים לזכייה בפרס במעמד הזוכה. הטקס נערך בסטוקהולם ב-1965 ובראג היה אז בן 75.מנגד, ג'ון גודאינף היה בן 97 בעת ההכרזה על זכייתו בפרס נובל לכימיה בשנת 2019 והפך לחתן פרס נובל המבוגר ביותר בתולדות הפרס, תואר שהחזיק בו עד אז ארתור אשקין, שהיה בן 96 בעת קבלת הפרס בפיזיקה. גודאינף זכה בפרס בעקבות פיתוח סוללת ליתיום-יון.נשים שזכו בפרס נובל מתוך 934 פרסי נובל שהוענקו לאנשים (ולא לארגונים) עד כה (2020) רק 57 פרסים חולקו לנשים - אישה אחת, מארי קירי, קיבלה שני פרסים - בפיזיקה ובכימיה. שתי נשים זכו בפרס לכלכלה, ארבע זכו בפרס נובל לפיזיקה, שבע זכו בפרס לכימיה, שתים עשרה בפרס לפיזיולוגיה ולרפואה, שש עשרה בפרס לספרות (עד 2020) ושש עשרה נשים זכו בפרס נובל לשלום.יהודים שזכו בפרס נובל יהודים ומי שאביהם או אמם היו יהודים, זכו ב-208 פרסי נובל מתוך 934 אישים זוכי פרס נובל עד וכולל שנת 2020 (ולמעט 28 מוסדות שזכו בפרס נובל לשלוםׂ), שהם 22% מכלל פרסי נובל שחולקו.בעשורים האחרונים גדל שיעור חתני הפרס ממוצא יהודי: בשנים הכלולות במאה ה-21 לבדן (2001–2017) עומד יחס הזכיות על 50 זוכים יהודים מתוך 196 זכיות בסך הכול (ועוד 8 מוסדות), שהם 25.5%. אם מנכים מן המכלול את פרס נובל לשלום, אזי במאה ה-21 לבדה זכו היהודים ב-50 מתוך 180 פרסי נובל, שהם 27.8%.השנה שבה זכו הכי הרבה יהודים בפרס נובל הייתה שנת 2004, אשר בה זכו שבעה יהודים. היהודי הראשון שזכה בפרס נובל היה אדולף פון באייר (1905). התחום בו יחס הזוכים היהודים לזוכים לא יהודים הוא הגבוה ביותר הוא כלכלה, בו כמעט 40% מהזוכים הם יהודים. התחום שבו זכו הכי הרבה יהודים הוא פרס נובל לפיזיולוגיה או רפואה, בו יהודים זכו ב-56 פרסים מתוך 214 פרסים שחולקו בסך הכל.התפלגות הזוכים לפי מדינותנכון לשנת 2013, 876 אישים וארגונים זכו בפרס, בין אם באופן עצמאי ובין אם בשותפות של אחדים מהם בפרס אחד. חלוקת כל הזוכים למדינות, אינה פשוטה מכמה סיבות. ראשית, לחלק נכבד מהאישים הזוכים יש אזרחות כפולה (לאלברט איינשטיין, לדוגמה, הייתה אזרחות גרמנית וגם שווייצרית בעת קבלת הפרס). שנית, לא כל ארגון משתייך בבירור למדינה או למדינות מסוימות. שלישית, במהלך 117 השנים, שבהן חולק הפרס, המסגרות המדיניות השתנו ולכן יש זוכים, שלא קל לשייך אותם למדינה עכשווית. לדוגמה, הזוכה איוו אנדריץ', נולד בשטח בוסניה של היום, כשהיא הייתה תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית ונפטר בשטח סרביה של היום, כשזו הייתה תחת שלטון יוגוסלביה.ישנן ארבע מדינות שמקובל לשייך להן יותר מחמישים זוכים: 350 אזרחים וארגונים לארצות הברית, 120 לבריטניה, 104 לגרמניה ו-66 לצרפת. מדינות נוספות, שמקובל לשייך לאזרחיהן וארגוניהן זכיות רבות, נופלות בהרבה ממספר הזכיות של מדינות אלו: 30 לשוודיה, 27 לרוסיה (קשה להפריד בין זוכים של רוסיה לזוכים של שאר ברית המועצות לשעבר), 26 לשווייץ, 23 לקנדה, 22 לאוסטריה, 20 לאיטליה, 19 ליפן, 19 להולנד, 16 לפולין, 14 לדנמרק, 13 לאוסטרליה, 13 לישראל, 12 להונגריה, 11 לנורווגיה, 11 לדרום אפריקה, ו-11 לבלגיה (סך כל הזוכים בעשרים מדינות מובילות אלה גדול ממספר כל הזוכים, משום שיש זוכים בעלי אזרחות כפולה, המזכים שתי מדינות).אף שקשה לכמת את הזכיות בפרס לפי מדינות, עדיין ניתן לקבל רושם כמותי מרשימת עשרים המדינות, שמקובל לשייך להן לפחות עשר זכיות. התפלגות הזוכים לפי מדינות רחוקה מלהיות תואמת את התפלגות האוכלוסייה בעולם. בכל רשימת עשרים הזוכות הגדולות, אין ולו מדינת עולם שלישי אחת. מדינות צפון אמריקה ואירופה בולטות במספר הזוכים הגדול בהן. מחוץ ליבשות אלה יש רק ארבע מדינות ברשימה: דרום אפריקה, אוסטרליה, ישראל ויפן. מעבר לזאת, כאשר מסווגים את עשרים המדינות האלו לפי שפותיהן הרשמיות (לאחדות מהן יש יותר משפה רשמית אחת), מגלים, כי לרבות מהן יש שפה רשמית משותפת. מגלים גם, כי מתוך שש השפות הרשמיות של האומות המאוחדות, שתיים, ספרדית וסינית, אינן שפתה הרשמית של אף אחת ממדינות אלו (שפה נוספת, ערבית, היא, בהסתייגויות מסוימות, שפה רשמית בישראל). המדינה עם מספר חתני פרס נובל הגבוה ביותר יחסית לגודל האוכלוסייה היא סנט לוסיה, ממנה יצאו שני חתנים: דרק וולקוט בספרות וארתור לואיס בכלכלה.עשרה אנשים שמוצאם מתת-היבשת ההודית זכו בפרס נובל: שלושה בפיזיקה, אחד בכימיה, אחד ברפואה, אחד בכלכלה, שניים בספרות ושניים לשלום.אחד עשר אנשים ממוצא סיני, העם הגדול בעולם, זכו בפרס נובל; שישה מהם בפיזיקה, שניים בכימיה, שניים בספרות ואחד לשלום.שישה אישים ממדינות ערב זכו בפרס נובל: אחמד זוויל זכה בפרס נובל לכימיה ונגיב מחפוז זכה בפרס נובל לספרות; אנואר סאדאת, יאסר ערפאת, מוחמד אל-בראדעי ותוואכול כרמאן זכו בפרס נובל לשלום.יש שוני בין ההתפלגות הכללית של הפרסים, לבין זו של פרס נובל ספציפי. לדוגמה, אף שבשנת 2009 צרפת הייתה במקום הרביעי במספר הכללי של פרסי נובל, היא הייתה במקום הראשון במספר הפרסים לספרות.ישראלים שזכו בפרס נובל שלושה-עשר מאזרחי ישראל (לא כולם תושבי ישראל) זכו בפרסי נובל בתחומים: ספרות, שלום, כלכלה וכימיה. שישה מהזוכים בפרס נובל הם גם זוכי פרס ישראל.ראו גם מדליית פילדס פרס טורינג פרס קיוטו פרס אבל זוכי פרס נובל לפי מדינה ישראלים זוכי פרס נובל זוכי פרס נובל ממוצא יהודיקישורים חיצוניים NobelPrize.org - אתר האינטרנט של ועדת הפרס הנשים שזכו בפרס נובל, באתר ועדת הפרס ארכיון האינטרנט של פרס נובל איתי נבו, דבר אליי בפרסים, כל מה שרציתם לדעת על הפרס , באתר מכון דוידסון, דצמבר 2017 Portraits of Nobel Heroes, Google Arts & Culture, 2019הערות שוליים

1077

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A2%D7%A8%20%D7%92%D7%A9%D7%9D%20%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%99

יער גשם טרופי

יער גשם טרופי, הידוע גם כיער משווני לח או ג'ונגל, הוא מערכת אקולוגית הנפוצה באזור קו המשווה. יערות הגשם הטרופיים הם ירוקי עד, וגדלים בהם בעיקר עצים רחבי-עלים ובגובה שונה שצמרותיהם יוצרות כמה רבדים אופקיים. יערות גשם טרופיים, המשתרעים על שטחים נרחבים סביב קו המשווה, יוצרים את אחת המערכות האקולוגיות המורכבות ביותר על פני כדור הארץ. תפוצה יערות גשם טרופיים מהווים רצועה רחבה משני צידי קו המשווה, באזורים החמים והלחים של כדור הארץ. הם משתרעים על פני שלושה גושים עיקריים. הגוש הגדול מכולם נמצא באגני האמזונאס, הגוש השני שוכן במערב אפריקה והגוש השלישי נמצא בדרום-מזרח אסיה. שטחם הכולל של כל יערות הגשם הטרופיים הוא כעשרים מיליון קמ"ר (יותר משמינית מהשטח היבשתי של כדור הארץ). בנוסף ישנם יערות גשם גם בצפון אוסטרליה ובניו זילנד. האקלים חגורת הצומח שמשני צידי קו המשווה לא עברה תקופת קרח, כמו אלו שהשמידו חבלי יער רבים בצפון כדור הארץ, וזאת אחת הסיבות שהרכב יער הגשם הטרופי מגוון מאוד מבחינת ריבוי המינים ליחידת שטח. סיבה נוספת היא התנאים האופטימליים של שפע גשמים וטמפרטורות גבוהות, שהביאו להתפתחות הצמחייה העשירה ביותר בעולם. כמות המשקעים השנתית באזורים אלו היא למעלה מ-3,000 מ"מ, וזו מתפזרת על פני כל השנה. גשם יורד כל יום בשעות הצהריים, והפוגות בגשמים שאורכן ימים אחדים מתרחשות לעיתים רחוקות בלבד. הטמפרטורה יציבה מאוד ונעה בין 20 ל-30 מעלות צלזיוס, כמוה גם לחות האוויר הגבוהה, המגיעה ל-90 אחוזים. יערות העד תורמים במידה ניכרת ליצירת האקלים המשווני הלח: המים שמתנדפים מצמחיית היער העצומה, בהשפעת השמש הטרופית, שבים אליה כגשמים והדבר חוזר ונשנה ללא הפסקה. מבנה יער הגשם קיים מבנה ברור של מפלסים בגבהים השונים של יער הגשם הטרופי: מפלס-העל ומתחתיו שני מפלסים עליונים של עצים ושני מפלסים נוספים הקרובים לפני הקרקע. מפלסים אלה הן גומחות אקולוגיות שונות זו מזו, המשתלבות בסביבתן ומהוות מקום חיות למגוון עשיר של בעלי חיים. בשל התופעה המעניינת שבגבהים שונים של אותו עץ מתקיימים תנאי טמפרטורה, אור ולחות השונים זה מזה, ניתן למצוא עצים מאותו מין שהם בעלי מקצב פעילות שונה ותכונות מורפולוגיות שונות. מפלס העל, הקרוי מפלס א', הוא קבוצה של עצים ענקיים, שמיתמרים עד לגובה של 40–50 מטר ויש שיגיעו אף לגובה של 60 מטר ויותר. עצים אלה, שיוצרים חופה בלתי רציפה המתנשאת מעל היער, הם היחידים שיכולים לצמוח גם לרוחב. צמיחת הענפים הצדדיים מתחילה אצלם בגובה רב, סמוך לראש הגזע ולצמרת העץ. זוהי אחת התוצאות של התחרות הקשה על האור, המתקיימת בין מיני העצים המרובים. מפלס-העל מורכב ממינים רבים. הוא גם זה החשוף למרבית קרינת השמש. אולם מאחר שנוף העצים אינו רציף, הוא מאפשר לרבע מכמות קרני השמש לחדור למפלס הנוף שמתחתיו, זה קרוי מפלס ב'. מפלס ב', שגובהו הממוצע כ-25 מטר, הוא קבוצה של עצים מוארכים שעלוותם מרוכזת בקודקודם, כיוון שהם גדלים בצפיפות רבה ועליהם להיאבק על כל פיסת מקום וקרן אור. עם המינים המופיעים במפלס זה נמנים גם מיני עצים המשתייכים למפלס א' ונאלצים להמתין לעיתים עשרות שנים עד שעצים אחרים מהמפלס שמעליהם ימותו ואז יוכלו הם לפרוץ אל על ולתפוס את מקומם. מפלס ג' הוא מפלס צפוף מאוד של עצים שגובהם הממוצע כ-12 מטר. זהו מפלס רצוף ואטום במיוחד. המפלס הזה מקבל פחות מעשירית מקרינת השמש. בשני המפלסים הנמוכים ממנו גדלים עצים צעירים, עצים נמוכים, שיחים מטפסים וצמחים עשבוניים, שביכולתם לנבוט ולהתקיים בעוצמת הארה נמוכה ביותר. מפלס ד' הוא מפלס של עצים נמוכים ושיחים שגובהם הממוצע כחמישה מטרים ובכללם גם עצי שרך, דקלים ועצים צעירים אחרים. עוצמת הקרינה המגיעה אליהם היא כחמישה אחוזים מסך קרינת האור הכללית. מפלס ה' הוא המפלס הנמוך ביותר. זהו מפלס פני הקרקע המכוסה בצורה בלתי רציפה בצמחים עשבוניים, בשרכים ובנבטי עצים. כל אלה יכולים לעיתים לתפוס את מקומו של צמח שמת ולעלות מעט מעלה. המפלס התחתון מקבל כאחוז בלבד מסך קרני האור ובדרך כלל הוא עני בכסות צמחית משום שמעט צמחים מסוגלים לגדול ולהתקיים בתנאים שכאלה. שכבת הקרקע ביער הגשם הטרופי נקראת לטוסול, והיא רדודה יחסית ליערות מחטניים וליערות נשירים. עקב הלחות והחום השוררים באזור המשווני, יונקים העצים את המים ואת חומרי המזון המומסים בהם במהירות רבה. בתהליך פירוק כה מהיר אין סיכוי להצטברות כה רבה של רקבובית, וכמות הגשם הגדולה, השוטפת את הקרקע הרדודה והדלה, מותירה מצע דל שעליו צריך העץ להתקיים. שכבת הקרקע הרדודה היא האחראית לכך שהבליה ביערות הגשם הטרופיים שנכרתים היא כה מהירה והרסנית, מכיוון שלאחר שהעצים נכרתים, נשטפת האדמה הדקה ומותירה רק מצע סלע שומם. שורשי העצים ביער הגשם הטרופי הם השומרים למעשה על שכבת הקרקע שעליו הוא מתקיים. חרף דקותן של האדמה ופסולת העלים, הן שוקקות חיים והרבה מצורות החיים שניתן למצוא שם, אינן מצויות בשום מקום אחר, וחלקן ייחודיות ומותאמות לחיים בחוסר אור. ניתן למצוא שם תולעים ונחשים המתחפרים בקרקע, דו-חיים במחילותיהם, עכבישים, המשחרים לטרפם בין העלים, וגם חלזונות, אקריות, ציקדות ושאר מיני חיפושיות. בעיות הקרקע בשל דקות הקרקע, מתגלה בעיה טיפוסית לכל עץ ועץ, שנאלצים להצמיח גזעים לגובה של עשרות מטרים. עצים שכאלה זקוקים לבסיס איתן שהקרקע הרדודה אינה מסוגלת לעגן. בשכבת קרקע שכזו מערכת השורשים אינה עמוקה והעץ נאלץ לעבות את בסיס הגזע - הדק יחסית לגובהו - ולתמוך בו. על כן עצים רבים מצמיחים חוטרים המתפצלים בבסיס הגזע, בגובה של מטר או שניים מן הקרקע, לשורשי-קביים שננעצים באדמה וחודרים לתוכה על מנת לתמוך בגזע המרכזי. כך נוצר לגזע בסיס משולש של קביים תומכים. התופעה הזו רווחת בין מינים שונים של דקלים ממפלסים ג' ו-ד'. תופעה אחרת של תמיכות נוצרת בעזרת שורשי לוחות, שהם צימוח עילי של חלקי השורש האופקי העליון, הממלאים את הנפח המשולש שבין הגזע לשורשים ויוצרים עוגני גזע גדולים. שורשי הלוחות אופייניים לעצים הגבוהים ביער כמו אלה הצומחים במפלסים א' ו-ב'. סמוך לגזעים בעלי שורשי לוחות כמעט שלא מתבססים צמחים אחרים. יש ובבסיסי העצים נותרים פתחים קטנים המשמשים משכן לציפורים, זוחלים, פרוקי-רגליים ויונקים כגון עטלפים ומכרסמים. המטפסים לא רק שורשים פורצים מתוך הגזע ביער הגשם הטרופי, אלא גם ניצנים שמתפתחים לפרחים (ביערות אחרים, הפרחים ואחרי כן הפירות, מתפתחים רק בקצות הענפים הצעירים). תופעה זו קרויה קאולילוריה. כעבור זמן מה מתפתחים הפרחים לפירות ואז קרויה התופעה קאוליקרפיה. ניצני העצים ביער הגשם הטרופי הם קטנים וחסרים את המעטה העבה כמו בניצנים המתפתחים ביערות אחרים משום שאינם חשופים לפגעי מזג האוויר בעונה הקרה. לא כל הצמחים ביער הגשם הטרופי משקיעים משאבים כה רבים, כדוגמת העצים החפצים להגיע אל האור. שתיים מצורות חיים אלה המתקיימות ומצויות בשפע על העצים הם המטפסים (הליאנות) והאפיפיטים. כסות העצים ביער הגשם הטרופי עשויה לעלות על 400 אחוזים ואינה מאפשרת לאור לחדור מבעד לעלווה הצפופה ולכן רק מחצית האחוז מעוצמת האור (ללא עננות) מגיעה אל קרקעית היער. וכך, בניגוד למה שנהוג לחשוב, קרקעית היער האפלולית אינה צפופה ואף עבירה למסיירים בה (על גדות הנהרות ישנו מעטה סמיך של צומח עד שהיער נראה בגללם בלתי חדיר). למעשה, גדלים על הקרקעית רק מינים מועטים של צמחי צל ונבטי עצים. שתי דרכים עומדות לפני הצמח כדי להגיע אל האור. האחת היא לפתח גזע שאורכו כארבעים מטר ויותר ולנסות להיות הגבוה בעצים מסביב, והשנייה היא להיצמד לצמח שכבר בנה גזע שכזה. ביער הגשם הטרופי, על לחותו הגבוהה, עושים זאת האפיפיטים והמטפסים, אשר מגיעים כמעט לכל גזע, ענף או גבעול חשוף ונמצאים על כל עץ שיוכלו לטפס ולהשתרג עליו. למעלה מתשעים אחוז ממיני המטפסים בעולם חיים ביער הגשם הטרופי. אורכם הממוצע אמנם מגיע לכ-75 מטרים, אך הם עשויים להגיע אף לאורך של כ-250 מטרים. המטפסים משתרגים בין קומות היער השונות ומקשרים ביניהן כמערכת כלי דם בגוף של בעל חיים, המחברת ומקשרת בין כל איבריו. הדרך שבה הצמחים האלה מצליחים להעביר מים ומינרלי מזון מהשורשים לנצרים, וחומרי מזון מהנצרים לשורשים, נחשבת לפלא פיזיולוגי. השרכים יוצרים מעין סלים תלויים ברחבי היער אשר לוכדים בתוכם עלים, פירות וזלזלים הנופלים מלמעלה ואלה נאספים לערמות ביניהם. במשך הזמן מתפרקים השיירים ונוצרת רקבובית המשמשת להזנת מיני צומח ושאר יצורים ומספקת להם מרחב מחיה נוסף. אפיפיטים מלבד מטפסים ניתן למצוא על העצים מינים רבים של אפיפיטים. אלה הם צמחים הגדלים על צמחים אחרים, מבלי לצרוך מהם חומרים מזינים כפי שעושים טפילים. האפיפיטים יוצרים תנאים ייחודיים למגוון רחב של בעלי חיים, לכן השפעתם ביער הגשם הטרופי גדולה למדי. הצמח הנושא אותם משמש מעין מצע לאפיפיט, אשר שורשיו כלל אינם נתונים בקרקע. האפיפיטים קולטים את המים ואת מינרלי המזון, המומסים בהם והחיוניים לגידולם, מהאוויר הלח. יש הטוענים שנוכחותם מועילה לעץ, כי הם מקטינים את הלחות סביבם ובכך פוגעים בעקיפין בפטריות המזיקות. האפיפיט מעדיף להתיישב בהסתעפויות של ענפים, שם מצטברים מים וחומרים אורגניים הדרושים למחייתו. השגת האור מפצה על הריחוק מן הקרקע ועל הקושי היחסי בהשגת נוזלים. האפיפיטים קולטים מים במהירות ויש המסוגלים לאגור אותם. שורשיהם נועדו בעיקר לאחיזה בענף ולחלקם יש צורה של שושנת עלים גדולה, שבתוכה מצטברים מי גשמים, כך שהצמח קולט את המים מבסיס העלים. ישנם אפיפיטים ממשפחת הברומליים, שקיבולת המים של שושנת עליהם מגיעה לחמישה ליטרים. שושנת עלים לוכדת פסולת צמחית ויוצרת ערימת דשן לחה במרכז הצמח. במים האלה מתקיימים דו-חיים וחרקים, החיים רק בגומחה זו של בריכת הגשם הזעירה. בתוך הבריכה יכולות קרפדות עצים להשלים את כל מחזור חייהן הרחק מעל האדמה כשכל מזונן הוא יתושים הדוגרים גם הם במאגר המים התלוי. הפרשותיהם של יצורים אלה ושיירי מזונם הם מינרלים חיוניים לאפיפיטים ואלה נקלטים על ידם בתיווכם של המים. עבור הסחלבים שמלבלבים בחופת היער בשל שפע האור יש לשורשים שני תפקידים: האחד, להיאחז בחוזקה למצע ולהיצמד אליו והשני הוא לינוק את הלחות מן האוויר באמצעות חללים המצויים בקצות שורשים תלויים וארוכים. כהגנה מפני התייבשות, משמרים הסחלבים את הנוזלים בפקעות כדוריות. פיקוסים צורת חיים הדומה לזו של האפיפיטים הם הפיקוסים החונקים. אלה הם צמחים המתחילים כאפיפיטים אך במהלך התבססותם על העץ הנושא אותם הם שולחים שורשים המגיעים וחודרים לקרקע ואחר מתחילים להשתרג על צמח המצע שלהם עד שמוחצים אותו ואז הם הופכים לעצים עצמאיים. רוב המינים, מתוך מאות מיני פיקוסים, מתחילים את מחזור חייהם כאפיפיטים והופכים כעבור זמן לפיקוסים חונקים. חופת יער הגשם חלקו העליון הירוק של יער הגשם הטרופי הוא אזור מיוחד במינו. לשכבה שטופת-שמש זו יש מאפיינים ייחודיים, וחיים בה יצורים שאינם יורדים לעולם אל פני הקרקע. צמרות העצים שמשתרגות אלה באלה יוצרות מבנה סבוך ומורכב של צמחייה, שבתוכו נוצרות "דרכים" שבהן בעלי החיים יכולים לנוע. הן מציעות שפע נדיב של קליפת עץ, עלים, פרחים ופירות לבעלי החיים. על כן, חופת היער היא אחד האזורים המיושבים והמגוונים ביותר של יער הגשם הטרופי. מספר העופות השוכנים שם הוא אדיר. העופות ניזונים מצוף הפרחים, מהפירות ומהזחלים הניזונים מהם. לעיתים הם מלווים את להקות הקופים על מנת ללקט את החרקים שהוטרדו ממקומם עקב קולות הנפץ הרעשניים של הקופים, העוברים בינות לענפים. ניתן למצוא שם גם יונקים קטנים הניזונים מצמחים או מבעלי חיים אחרים, דוגמת לטאות. בעלי החיים בחופת היער משליכים את שאריות המזון למטה, ושם בעלי חיים אחרים נאבקים עליהן. עונות השנה ביער הגשם הטרופי יש אמנם עונות שנה, אך אלה אינן מובחנות זו מזו כמו עונות השנה באזורים הממוזגים ולכן הצמחייה הגדלה בו אינה תלויה בשינויים אלה כמו ביערות אחרים. מידות החום וקרינת האור הבאות מן השמש הן יציבות במשך השנה כולה בסמוך לקו המשווה, והעונות מתבטאות בשינוי בכמות המשקעים בלבד, כשההשפעה היחידה שיש לכך היא האטה בקצב הפריחה והבשלת הפירות בחודשים היבשים יותר. בעצים בני אותו מין ואפילו בענפיו של אותו העץ, ייתכנו דרגות שונות של התפתחות בעלים, בענפים ובפרחים. ביער הנמצא באזור בעל עונתיות ותנאי אקלים משתנים, מתקיימת מחזוריות אחת ליער כולו. ביער הגשם הטרופי, הצמחים והעצים בוחרים למעשה באיזה שלב יימצאו, אם בשלכת, בפריחה או בחניטת הפרי, כך שבכל תקופה מזמני השנה ניתן למצוא ביער את כל השלבים מתקיימים זה לצד זה. החי והצומח לעומת יערות אחרים שבהם שולטים במספרם העופות והחרקים, הרי שביער הגשם הטרופי הם נאלצים לחלוק את משכנם עם מספר רב של יונקים, זוחלים, דו-חיים ופרוקי-רגליים שונים. חברת השיא של יער גשם טרופי רוחשת שפע של צורות חיים: כמחצית ויותר מכלל מיני היצורים המוכרים למדע מצויים ביער זה. בניגוד ליערות אחרים שבהם יש מיני עצים שליטים, ביער הגשם הטרופי אין שליטה של מין אחד או כמה מינים אלא הוא ערב-רב של צמחים, וכמעט כל משפחה המיוצגת במקומות אחרים על ידי צמחים עשבוניים או שיחים, מיוצגת בו על ידי עצים. המבנה הייחודי של כסות הירק הסמיכה והנפח שהיא תופסת בשכבת האוויר של היער, מספקים הגנה טובה למערכות החיים שבתוך היער ובחלל היער כמעט שאין תנודות במשתני מזג האוויר עד כי קיים הבדל ממשי בין תנאי האקלים שמחוץ ליער לבין תנאי האקלים שבתוכו. צמחיית יער הגשם הטרופי ירוקת-עד בשל התנאים הסביבתיים הקיימים באזור המשווני. היער זוכה לשפע של אור וחום מן השמש ואלה, לצד כמויות הגשם הגדולות, מאפשרים תהליכי חיים הנמשכים ברציפות לאורך כל השנה, כמו בתוך חממת ענק. כמו כן, תהליך התחדשותם של העלים הוא תהליך קבוע. הצמחייה, שכל שאר היצורים החיים תלויים בה לקיומם, נעשית כל כך פרועה עד כי היא יוצרת מאות מקומות חיות זעירים כגדולים, המספקים את התנאים הנחוצים להתפתחותם של מאות אלפי יצורים שונים, ואכן סגולתם של יערות הגשם הטרופיים שהם עשירים מאוד ביצורים וצורת היער נותרת יציבה באופן תמידי. כמו ביערות אחרים גם ביער הגשם הטרופי העץ משמש יחידה חיונית מאוד עבור היצורים החיים בתוכו וסביבו. ביער רגיל הוא שווה-ערך לבית דירות גדול אצל האדם. באזור הטרופי, כל אחד ואחד מעצי הענק ביער הגשם יכול להיחשב כמטרופולין. כמו כן בעלי החיים ניזונים מין הפירות והזנים השונים של המזון העשיר ביערות הגשם ראו גם יער גשם ממוזג יער האמזונאס בירוא יערות קישורים חיצוניים אודות יערות גשם טרופיים ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר גשם טרופי ביומות יבשתיות האזור הטרופי

יער גשם טרופי, הידוע גם כיער משווני לח או ג'ונגל, הוא מערכת אקולוגית הנפוצה באזור קו המשווה. יערות הגשם הטרופיים הם ירוקי עד, וגדלים בהם בעיקר עצים רחבי-עלים ובגובה שונה שצמרותיהם יוצרות כמה רבדים אופקיים. יערות גשם טרופיים, המשתרעים על שטחים נרחבים סביב קו המשווה, יוצרים את אחת המערכות האקולוגיות המורכבות ביותר על פני כדור הארץ.תפוצה יערות גשם טרופיים מהווים רצועה רחבה משני צידי קו המשווה, באזורים החמים והלחים של כדור הארץ. הם משתרעים על פני שלושה גושים עיקריים. הגוש הגדול מכולם נמצא באגני האמזונאס, הגוש השני שוכן במערב אפריקה והגוש השלישי נמצא בדרום-מזרח אסיה. שטחם הכולל של כל יערות הגשם הטרופיים הוא כעשרים מיליון קמ"ר (יותר משמינית מהשטח היבשתי של כדור הארץ). בנוסף ישנם יערות גשם גם בצפון אוסטרליה ובניו זילנד.האקלים חגורת הצומח שמשני צידי קו המשווה לא עברה תקופת קרח, כמו אלו שהשמידו חבלי יער רבים בצפון כדור הארץ, וזאת אחת הסיבות שהרכב יער הגשם הטרופי מגוון מאוד מבחינת ריבוי המינים ליחידת שטח. סיבה נוספת היא התנאים האופטימליים של שפע גשמים וטמפרטורות גבוהות, שהביאו להתפתחות הצמחייה העשירה ביותר בעולם. כמות המשקעים השנתית באזורים אלו היא למעלה מ-3,000 מ"מ, וזו מתפזרת על פני כל השנה. גשם יורד כל יום בשעות הצהריים, והפוגות בגשמים שאורכן ימים אחדים מתרחשות לעיתים רחוקות בלבד. הטמפרטורה יציבה מאוד ונעה בין 20 ל-30 מעלות צלזיוס, כמוה גם לחות האוויר הגבוהה, המגיעה ל-90 אחוזים. יערות העד תורמים במידה ניכרת ליצירת האקלים המשווני הלח: המים שמתנדפים מצמחיית היער העצומה, בהשפעת השמש הטרופית, שבים אליה כגשמים והדבר חוזר ונשנה ללא הפסקה.מבנה יער הגשם קיים מבנה ברור של מפלסים בגבהים השונים של יער הגשם הטרופי: מפלס-העל ומתחתיו שני מפלסים עליונים של עצים ושני מפלסים נוספים הקרובים לפני הקרקע. מפלסים אלה הן גומחות אקולוגיות שונות זו מזו, המשתלבות בסביבתן ומהוות מקום חיות למגוון עשיר של בעלי חיים. בשל התופעה המעניינת שבגבהים שונים של אותו עץ מתקיימים תנאי טמפרטורה, אור ולחות השונים זה מזה, ניתן למצוא עצים מאותו מין שהם בעלי מקצב פעילות שונה ותכונות מורפולוגיות שונות.מפלס העל, הקרוי מפלס א', הוא קבוצה של עצים ענקיים, שמיתמרים עד לגובה של 40–50 מטר ויש שיגיעו אף לגובה של 60 מטר ויותר. עצים אלה, שיוצרים חופה בלתי רציפה המתנשאת מעל היער, הם היחידים שיכולים לצמוח גם לרוחב. צמיחת הענפים הצדדיים מתחילה אצלם בגובה רב, סמוך לראש הגזע ולצמרת העץ. זוהי אחת התוצאות של התחרות הקשה על האור, המתקיימת בין מיני העצים המרובים. מפלס-העל מורכב ממינים רבים. הוא גם זה החשוף למרבית קרינת השמש. אולם מאחר שנוף העצים אינו רציף, הוא מאפשר לרבע מכמות קרני השמש לחדור למפלס הנוף שמתחתיו, זה קרוי מפלס ב'.מפלס ב', שגובהו הממוצע כ-25 מטר, הוא קבוצה של עצים מוארכים שעלוותם מרוכזת בקודקודם, כיוון שהם גדלים בצפיפות רבה ועליהם להיאבק על כל פיסת מקום וקרן אור. עם המינים המופיעים במפלס זה נמנים גם מיני עצים המשתייכים למפלס א' ונאלצים להמתין לעיתים עשרות שנים עד שעצים אחרים מהמפלס שמעליהם ימותו ואז יוכלו הם לפרוץ אל על ולתפוס את מקומם.מפלס ג' הוא מפלס צפוף מאוד של עצים שגובהם הממוצע כ-12 מטר. זהו מפלס רצוף ואטום במיוחד. המפלס הזה מקבל פחות מעשירית מקרינת השמש. בשני המפלסים הנמוכים ממנו גדלים עצים צעירים, עצים נמוכים, שיחים מטפסים וצמחים עשבוניים, שביכולתם לנבוט ולהתקיים בעוצמת הארה נמוכה ביותר.מפלס ד' הוא מפלס של עצים נמוכים ושיחים שגובהם הממוצע כחמישה מטרים ובכללם גם עצי שרך, דקלים ועצים צעירים אחרים. עוצמת הקרינה המגיעה אליהם היא כחמישה אחוזים מסך קרינת האור הכללית.מפלס ה' הוא המפלס הנמוך ביותר. זהו מפלס פני הקרקע המכוסה בצורה בלתי רציפה בצמחים עשבוניים, בשרכים ובנבטי עצים. כל אלה יכולים לעיתים לתפוס את מקומו של צמח שמת ולעלות מעט מעלה. המפלס התחתון מקבל כאחוז בלבד מסך קרני האור ובדרך כלל הוא עני בכסות צמחית משום שמעט צמחים מסוגלים לגדול ולהתקיים בתנאים שכאלה.שכבת הקרקע ביער הגשם הטרופי נקראת לטוסול, והיא רדודה יחסית ליערות מחטניים וליערות נשירים. עקב הלחות והחום השוררים באזור המשווני, יונקים העצים את המים ואת חומרי המזון המומסים בהם במהירות רבה. בתהליך פירוק כה מהיר אין סיכוי להצטברות כה רבה של רקבובית, וכמות הגשם הגדולה, השוטפת את הקרקע הרדודה והדלה, מותירה מצע דל שעליו צריך העץ להתקיים. שכבת הקרקע הרדודה היא האחראית לכך שהבליה ביערות הגשם הטרופיים שנכרתים היא כה מהירה והרסנית, מכיוון שלאחר שהעצים נכרתים, נשטפת האדמה הדקה ומותירה רק מצע סלע שומם. שורשי העצים ביער הגשם הטרופי הם השומרים למעשה על שכבת הקרקע שעליו הוא מתקיים. חרף דקותן של האדמה ופסולת העלים, הן שוקקות חיים והרבה מצורות החיים שניתן למצוא שם, אינן מצויות בשום מקום אחר, וחלקן ייחודיות ומותאמות לחיים בחוסר אור. ניתן למצוא שם תולעים ונחשים המתחפרים בקרקע, דו-חיים במחילותיהם, עכבישים, המשחרים לטרפם בין העלים, וגם חלזונות, אקריות, ציקדות ושאר מיני חיפושיות.בעיות הקרקע בשל דקות הקרקע, מתגלה בעיה טיפוסית לכל עץ ועץ, שנאלצים להצמיח גזעים לגובה של עשרות מטרים. עצים שכאלה זקוקים לבסיס איתן שהקרקע הרדודה אינה מסוגלת לעגן. בשכבת קרקע שכזו מערכת השורשים אינה עמוקה והעץ נאלץ לעבות את בסיס הגזע - הדק יחסית לגובהו - ולתמוך בו. על כן עצים רבים מצמיחים חוטרים המתפצלים בבסיס הגזע, בגובה של מטר או שניים מן הקרקע, לשורשי-קביים שננעצים באדמה וחודרים לתוכה על מנת לתמוך בגזע המרכזי. כך נוצר לגזע בסיס משולש של קביים תומכים.התופעה הזו רווחת בין מינים שונים של דקלים ממפלסים ג' ו-ד'. תופעה אחרת של תמיכות נוצרת בעזרת שורשי לוחות, שהם צימוח עילי של חלקי השורש האופקי העליון, הממלאים את הנפח המשולש שבין הגזע לשורשים ויוצרים עוגני גזע גדולים. שורשי הלוחות אופייניים לעצים הגבוהים ביער כמו אלה הצומחים במפלסים א' ו-ב'. סמוך לגזעים בעלי שורשי לוחות כמעט שלא מתבססים צמחים אחרים. יש ובבסיסי העצים נותרים פתחים קטנים המשמשים משכן לציפורים, זוחלים, פרוקי-רגליים ויונקים כגון עטלפים ומכרסמים.המטפסים לא רק שורשים פורצים מתוך הגזע ביער הגשם הטרופי, אלא גם ניצנים שמתפתחים לפרחים (ביערות אחרים, הפרחים ואחרי כן הפירות, מתפתחים רק בקצות הענפים הצעירים). תופעה זו קרויה קאולילוריה.כעבור זמן מה מתפתחים הפרחים לפירות ואז קרויה התופעה קאוליקרפיה. ניצני העצים ביער הגשם הטרופי הם קטנים וחסרים את המעטה העבה כמו בניצנים המתפתחים ביערות אחרים משום שאינם חשופים לפגעי מזג האוויר בעונה הקרה.לא כל הצמחים ביער הגשם הטרופי משקיעים משאבים כה רבים, כדוגמת העצים החפצים להגיע אל האור. שתיים מצורות חיים אלה המתקיימות ומצויות בשפע על העצים הם המטפסים (הליאנות) והאפיפיטים. כסות העצים ביער הגשם הטרופי עשויה לעלות על 400 אחוזים ואינה מאפשרת לאור לחדור מבעד לעלווה הצפופה ולכן רק מחצית האחוז מעוצמת האור (ללא עננות) מגיעה אל קרקעית היער. וכך, בניגוד למה שנהוג לחשוב, קרקעית היער האפלולית אינה צפופה ואף עבירה למסיירים בה (על גדות הנהרות ישנו מעטה סמיך של צומח עד שהיער נראה בגללם בלתי חדיר).למעשה, גדלים על הקרקעית רק מינים מועטים של צמחי צל ונבטי עצים. שתי דרכים עומדות לפני הצמח כדי להגיע אל האור. האחת היא לפתח גזע שאורכו כארבעים מטר ויותר ולנסות להיות הגבוה בעצים מסביב, והשנייה היא להיצמד לצמח שכבר בנה גזע שכזה. ביער הגשם הטרופי, על לחותו הגבוהה, עושים זאת האפיפיטים והמטפסים, אשר מגיעים כמעט לכל גזע, ענף או גבעול חשוף ונמצאים על כל עץ שיוכלו לטפס ולהשתרג עליו.למעלה מתשעים אחוז ממיני המטפסים בעולם חיים ביער הגשם הטרופי. אורכם הממוצע אמנם מגיע לכ-75 מטרים, אך הם עשויים להגיע אף לאורך של כ-250 מטרים. המטפסים משתרגים בין קומות היער השונות ומקשרים ביניהן כמערכת כלי דם בגוף של בעל חיים, המחברת ומקשרת בין כל איבריו. הדרך שבה הצמחים האלה מצליחים להעביר מים ומינרלי מזון מהשורשים לנצרים, וחומרי מזון מהנצרים לשורשים, נחשבת לפלא פיזיולוגי. השרכים יוצרים מעין סלים תלויים ברחבי היער אשר לוכדים בתוכם עלים, פירות וזלזלים הנופלים מלמעלה ואלה נאספים לערמות ביניהם. במשך הזמן מתפרקים השיירים ונוצרת רקבובית המשמשת להזנת מיני צומח ושאר יצורים ומספקת להם מרחב מחיה נוסף.אפיפיטים מלבד מטפסים ניתן למצוא על העצים מינים רבים של אפיפיטים. אלה הם צמחים הגדלים על צמחים אחרים, מבלי לצרוך מהם חומרים מזינים כפי שעושים טפילים. האפיפיטים יוצרים תנאים ייחודיים למגוון רחב של בעלי חיים, לכן השפעתם ביער הגשם הטרופי גדולה למדי. הצמח הנושא אותם משמש מעין מצע לאפיפיט, אשר שורשיו כלל אינם נתונים בקרקע.האפיפיטים קולטים את המים ואת מינרלי המזון, המומסים בהם והחיוניים לגידולם, מהאוויר הלח. יש הטוענים שנוכחותם מועילה לעץ, כי הם מקטינים את הלחות סביבם ובכך פוגעים בעקיפין בפטריות המזיקות. האפיפיט מעדיף להתיישב בהסתעפויות של ענפים, שם מצטברים מים וחומרים אורגניים הדרושים למחייתו. השגת האור מפצה על הריחוק מן הקרקע ועל הקושי היחסי בהשגת נוזלים. האפיפיטים קולטים מים במהירות ויש המסוגלים לאגור אותם. שורשיהם נועדו בעיקר לאחיזה בענף ולחלקם יש צורה של שושנת עלים גדולה, שבתוכה מצטברים מי גשמים, כך שהצמח קולט את המים מבסיס העלים.ישנם אפיפיטים ממשפחת הברומליים, שקיבולת המים של שושנת עליהם מגיעה לחמישה ליטרים. שושנת עלים לוכדת פסולת צמחית ויוצרת ערימת דשן לחה במרכז הצמח. במים האלה מתקיימים דו-חיים וחרקים, החיים רק בגומחה זו של בריכת הגשם הזעירה. בתוך הבריכה יכולות קרפדות עצים להשלים את כל מחזור חייהן הרחק מעל האדמה כשכל מזונן הוא יתושים הדוגרים גם הם במאגר המים התלוי.הפרשותיהם של יצורים אלה ושיירי מזונם הם מינרלים חיוניים לאפיפיטים ואלה נקלטים על ידם בתיווכם של המים. עבור הסחלבים שמלבלבים בחופת היער בשל שפע האור יש לשורשים שני תפקידים: האחד, להיאחז בחוזקה למצע ולהיצמד אליו והשני הוא לינוק את הלחות מן האוויר באמצעות חללים המצויים בקצות שורשים תלויים וארוכים. כהגנה מפני התייבשות, משמרים הסחלבים את הנוזלים בפקעות כדוריות.פיקוסים צורת חיים הדומה לזו של האפיפיטים הם הפיקוסים החונקים. אלה הם צמחים המתחילים כאפיפיטים אך במהלך התבססותם על העץ הנושא אותם הם שולחים שורשים המגיעים וחודרים לקרקע ואחר מתחילים להשתרג על צמח המצע שלהם עד שמוחצים אותו ואז הם הופכים לעצים עצמאיים. רוב המינים, מתוך מאות מיני פיקוסים, מתחילים את מחזור חייהם כאפיפיטים והופכים כעבור זמן לפיקוסים חונקים.חופת יער הגשם חלקו העליון הירוק של יער הגשם הטרופי הוא אזור מיוחד במינו. לשכבה שטופת-שמש זו יש מאפיינים ייחודיים, וחיים בה יצורים שאינם יורדים לעולם אל פני הקרקע. צמרות העצים שמשתרגות אלה באלה יוצרות מבנה סבוך ומורכב של צמחייה, שבתוכו נוצרות "דרכים" שבהן בעלי החיים יכולים לנוע. הן מציעות שפע נדיב של קליפת עץ, עלים, פרחים ופירות לבעלי החיים.על כן, חופת היער היא אחד האזורים המיושבים והמגוונים ביותר של יער הגשם הטרופי. מספר העופות השוכנים שם הוא אדיר. העופות ניזונים מצוף הפרחים, מהפירות ומהזחלים הניזונים מהם. לעיתים הם מלווים את להקות הקופים על מנת ללקט את החרקים שהוטרדו ממקומם עקב קולות הנפץ הרעשניים של הקופים, העוברים בינות לענפים. ניתן למצוא שם גם יונקים קטנים הניזונים מצמחים או מבעלי חיים אחרים, דוגמת לטאות. בעלי החיים בחופת היער משליכים את שאריות המזון למטה, ושם בעלי חיים אחרים נאבקים עליהן.עונות השנה ביער הגשם הטרופי יש אמנם עונות שנה, אך אלה אינן מובחנות זו מזו כמו עונות השנה באזורים הממוזגים ולכן הצמחייה הגדלה בו אינה תלויה בשינויים אלה כמו ביערות אחרים. מידות החום וקרינת האור הבאות מן השמש הן יציבות במשך השנה כולה בסמוך לקו המשווה, והעונות מתבטאות בשינוי בכמות המשקעים בלבד, כשההשפעה היחידה שיש לכך היא האטה בקצב הפריחה והבשלת הפירות בחודשים היבשים יותר. בעצים בני אותו מין ואפילו בענפיו של אותו העץ, ייתכנו דרגות שונות של התפתחות בעלים, בענפים ובפרחים. ביער הנמצא באזור בעל עונתיות ותנאי אקלים משתנים, מתקיימת מחזוריות אחת ליער כולו. ביער הגשם הטרופי, הצמחים והעצים בוחרים למעשה באיזה שלב יימצאו, אם בשלכת, בפריחה או בחניטת הפרי, כך שבכל תקופה מזמני השנה ניתן למצוא ביער את כל השלבים מתקיימים זה לצד זה.החי והצומח לעומת יערות אחרים שבהם שולטים במספרם העופות והחרקים, הרי שביער הגשם הטרופי הם נאלצים לחלוק את משכנם עם מספר רב של יונקים, זוחלים, דו-חיים ופרוקי-רגליים שונים. חברת השיא של יער גשם טרופי רוחשת שפע של צורות חיים: כמחצית ויותר מכלל מיני היצורים המוכרים למדע מצויים ביער זה. בניגוד ליערות אחרים שבהם יש מיני עצים שליטים, ביער הגשם הטרופי אין שליטה של מין אחד או כמה מינים אלא הוא ערב-רב של צמחים, וכמעט כל משפחה המיוצגת במקומות אחרים על ידי צמחים עשבוניים או שיחים, מיוצגת בו על ידי עצים. המבנה הייחודי של כסות הירק הסמיכה והנפח שהיא תופסת בשכבת האוויר של היער, מספקים הגנה טובה למערכות החיים שבתוך היער ובחלל היער כמעט שאין תנודות במשתני מזג האוויר עד כי קיים הבדל ממשי בין תנאי האקלים שמחוץ ליער לבין תנאי האקלים שבתוכו.צמחיית יער הגשם הטרופי ירוקת-עד בשל התנאים הסביבתיים הקיימים באזור המשווני. היער זוכה לשפע של אור וחום מן השמש ואלה, לצד כמויות הגשם הגדולות, מאפשרים תהליכי חיים הנמשכים ברציפות לאורך כל השנה, כמו בתוך חממת ענק. כמו כן, תהליך התחדשותם של העלים הוא תהליך קבוע. הצמחייה, שכל שאר היצורים החיים תלויים בה לקיומם, נעשית כל כך פרועה עד כי היא יוצרת מאות מקומות חיות זעירים כגדולים, המספקים את התנאים הנחוצים להתפתחותם של מאות אלפי יצורים שונים, ואכן סגולתם של יערות הגשם הטרופיים שהם עשירים מאוד ביצורים וצורת היער נותרת יציבה באופן תמידי. כמו ביערות אחרים גם ביער הגשם הטרופי העץ משמש יחידה חיונית מאוד עבור היצורים החיים בתוכו וסביבו. ביער רגיל הוא שווה-ערך לבית דירות גדול אצל האדם. באזור הטרופי, כל אחד ואחד מעצי הענק ביער הגשם יכול להיחשב כמטרופולין.כמו כן בעלי החיים ניזונים מין הפירות והזנים השונים של המזון העשיר ביערות הגשםראו גם יער גשם ממוזג יער האמזונאס בירוא יערותקישורים חיצוניים אודות יערות גשם טרופיים ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעברגשם טרופיביומות יבשתיותהאזור הטרופי

1082

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA

ספרדית

ספרדית (בספרדית: Español אֶספָּנְיוֹל) או קסטילית (Castellano קָסְטֶיַאנוֹ), היא שפה איברו-רומאנית מתוך קבוצת השפות הרומאניות במשפחת השפות ההודו־אירופיות וקרובה במיוחד לפורטוגזית וגליסית. הספרדית היא השפה הרומאנית המדוברת ביותר. עם כ-570 מיליון איש דובריה ברחבי העולם, ספרדית היא שפת הדיבור השלישית בתפוצתה בעולם (מבחינת מספר הדוברים הכולל, כשפת אם וכשפה זרה), לאחר מנדרינית ואנגלית. ספרדית משמשת כשפת אם בפי כ-470 מיליון דוברים ובפי השאר כשפה זרה. כשפת אם היא השנייה המדוברת ביותר בעולם. ספרדית מדוברת בפי 40 מיליון איש בספרד ומלבדה היא מדוברת בלמעלה מ-20 מדינות, רובן בדרום אמריקה ובמרכזה. היא גם אחת השפות הרשמיות של האומות המאוחדות. המסמכים המוקדמים ביותר בהם הספרדית הופיעה בכתב מתוארכים למאה ה־11 לספירה. אוצר המילים הספרדי מכיל בעיקר אוצר מילים לטיני אך גם אוצר מילים ערבי רב. הספרדית התפתחה מהלטינית הוולגארית שדוברה במושבות של האימפריה הרומית. בימי הביניים המוקדמים הושפעה מהערבית וגם מהבסקית. היא התפשטה בכל רחבי חצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה ובכל רחבי אמריקה הלטינית בתקופת האימפריה הספרדית. שמות השפה השמות העיקריים של השפה הספרדית הם Español ו-Castellano. מקור השם Español (אספניול) בשם España, שמה העצמי של ספרד. המונח הספציפי בצורתו הסופית לקוח כנראה מהשפה האוקסיטנית. השם Castellano (נהגה קסטלְיאנו, קסטֶיַאנוֹ, קסטֶזַ'אנוֹ או קסטשאנו בניבים שונים) נגזר משמה של ממלכת קסטיליה ממנה התפתחה ספרד. פירוש שמה של ממלכת קסטיליה הוא "ארץ הטירות" שכן בזמן הכיבוש המוסלמי של רוב חצי האי האיברי הייתה הממלכה מוקפת טירות, ועם הרקונקיסטה (הכיבוש הנוצרי) התפשטה לשאר חלקי חצי האי. לרוב השימוש במונח Español הוא בהשוואה לאנגלית, ערבית, רוסית, גרמנית, צרפתית וכדומה בעוד שהשימוש במונח Castellano הוא בהשוואה לקטלאנית, גליסית, בסקית ועוד שפות אזוריות בספרד. הבחנה זאת נעשית בעיקר בספרד בעוד שבשאר העולם דובר הספרדית ישנה העדפה לאחד השמות. בארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי, בוליביה, אקוודור וונצואלה יש עדיפות לשם Castellano; בקולומביה, מקסיקו, גואטמלה ופרו ישנה עדיפות לשם Español, ובצ'ילה שני המונחים בשימוש באותה המשמעות כאשר המונח Español נפוץ בתקשורת והמונח Castellano הוא שם המקצוע בבית הספר. שם השפה בעברית, ספרדית, נגזר מהשם המסורתי לחצי האי האיברי, ספרד. כפי הנראה רצו היהודים בימי הביניים להשתמש בשם עברי לספרד, ושאלו שם זה מספר עובדיה (א, כ), שם הוא מוזכר כיעד ההגליה מירושלים. בעברית מקובל הביטוי "חלומות באספמיה". אספמיה היא למעשה ספרד. מקור השם הוא המלחים שחצו את הים התיכון ונתקלו בספרד. הם גילו שם ארנבות רבות אותן חשבו לשפנים ולכן קראו למקום "ארץ השפנים" הוא שפניה. שפניה הפך לספמיה בגלגולים שונים ומציין עד היום ארץ רחוקה ומסתורית, כביטוי. הגיית השפה וכתיבתה בספרדית 29 אותיות שמתוכן שתיים – K ו-W – הן לא חלק אינטגרלי מהשפה עצמה ומשמשות אך ורק במילים שאולות משפות אחרות, ואות אחת – H – שאינה נהגית כלל. עיצורים כאשר מופיעה המילה כנ"ל בצד הלטינו־אמריקאי, השורה מוסבת על מקבילתה בצד האיברי. תנועות אותיות המייצגות תנועות עשויות להופיע בליווי סימנים דיאקריטיים: Áá, Éé, Íí, Óó, Úú על־מנת להצביע על הטעם במילה במקרים שמיקומו חורג מחוקי השפה הרגילים. יש שחריגות כאלה הן נפוצות ביותר. בספרדית נעשה שימוש בסימן שאלה הפוך (¿), בראש משפטי שאלה, וסימן קריאה הפוך (¡), בראש משפטי קריאה. ספרדית ארגנטינאית לניב הספרדי המדובר בארגנטינה ואורוגוואי כמה מאפיינים ייחודיים. ניב זה מכונה ספרדית של ריו דה לה פלטה (Rioplatense). ניב זה הוא הנפוץ בישראל. הבדל בולט ביותר הוא הגיית האותיות ll ו y כאשר הן נמצאות בתוך מילה. ברוב הניבים, הוגים אותיות אלה כ"אי", כמו y אנגלית, ואילו בניב זה הוגים אותיות אלה כ-ז' או ש. כלל זה אינו חל על מילת החיבור y, על y בסוף מילים ועל y ולפניה אות ניקוד (Aa ,Ee ,Ii ,Oo ,Uu). Y ולפניה אות ניקוד לא יופיע באף מילה במילון, אבל הצירוף יכול להופיע בשמות (כמו Maylen, שנהגה "מיילן"). הדקדוק הספרדי מערכת הפועל הספרדי שמות הפעולה בספרדית נוטים לפי 3 נטיות בסיסיות: פעלים אשר בצורת המקור מסתיימים ב-ar (לדוגמה: jugar - לשחק), ב-er (לדוגמה: comer - לאכול) וב-ir (לדוגמה: vivir - לחיות/לגור ב...). {| border="1" cellpadding="1" cellspacing="0" style="font-size: 85%; border: gray solid 1px; border-collapse: collapse; text-align: center;" |-style="background: #ececec;" ! colspan=6 | Amar - לאהוב, פועל רגיל ar |- ! rowspan=2 | גוף ! style="background: #00BAFF;" rowspan=2 | הווה ! colspan=2 | עבר ! style="background: #FFFF00;" rowspan=2 | עתיד ! style="background: #00BB00;" rowspan=2 | תנאי |- ! style="background: #FFBE9E;" | לא־מושלם ! style="background: #D399FF;" | לא־מוגדר |- ! align=right | ראשון יחיד (Yo) | style="background: #00BAFF;" | amo | style="background: #FFBE9E;" | amaba | style="background: #D399FF;" | amé | style="background: #FFFF00;" | amaré | style="background: #00BB00;" | amaría |- ! align=right | שני יחיד (Tú) | style="background: #00BAFF;" | amas | style="background: #FFBE9E;" | amabas | style="background: #D399FF;" | amaste | style="background: #FFFF00;" | amarás | style="background: #00BB00;" | amarías |- ! align=right | שלישי יחיד (El/Ella)| style="background: #00BAFF;" | ama| style="background: #FFBE9E;" | amaba| style="background: #D399FF;" | amó| style="background: #FFFF00;" | amará| style="background: #00BB00;" | amaría|- ! align=right | ראשון רבים (Nosotros) | style="background: #00BAFF;" | amamos| style="background: #FFBE9E;" | amábamos| style="background: #D399FF;" | amamos| style="background: #FFFF00;" | amaremos| style="background: #00BB00;" | amaríamos|- ! align=right | שני רבים (Vosotros) | style="background: #00BAFF;" | amáis| style="background: #FFBE9E;" | amabais| style="background: #D399FF;" | amasteis| style="background: #FFFF00;" | amaréis| style="background: #00BB00;" | amaríais|- ! align=right | שלישי רבים (Ellos/Ellas) | style="background: #00BAFF;" | aman| style="background: #FFBE9E;" | amaban| style="background: #D399FF;" | amaron| style="background: #FFFF00;" | amarán| style="background: #00BB00;" | amarían|- | width="20%" | | width="16%" | | width="16%" | | width="16%" | | width="16%" | | width="16%" | |} העבר הלא-מוגדר (Pretérito indefinido) מציין פעולה שהתרחשה והסתיימה בעבר, בעוד שהלא-מושלם (Pretérito Imperfecto) מציין פעולה בעבר שלא ידוע מתי החלה או מתי נגמרה, ואילו העבר הנוצר באמצעות פרפקט ההווה מציין פעולה שהתרחשה בעבר ובעלת השפעה על ההווה. התנאי מציין את תנאי ההווה שהוא תנאי היפותטי, בניגוד לתנאי העבר הנוצר באמצעות פרפקט התנאי המציין תנאי שלא נתממש והוא בטל או תנאי העתיד הממשי. הבינוני בינוני ההווה צורת בינוני ההווה היא סוג של שם תואר, הנגזר מפועל וכתואר הוא נוטה לפי נטיות התארים ועשוי לשמש את הזמנים המתמשכים בעזרת נטיות פועל העזר Estar. בינוני ההווה נוצר בדרך הבאה: עבור פעלים רגילים המסתיימים ב~ar בצורת המקור, סיומת ה~ar מתחלפת ב~ando. עבור פעלים רגילים המסתיימים ב~er בצורת המקור, סיומת ה~er מתחלפת ב~iendo. עבור פעלים רגילים המסתיימים ב~ir בצורת המקור, סיומת ה~ir מתחלפת ב~iendo. עבור פעלים רגילים המסתיימים ב~er וב~ir בצורת המקור ולפני הסיומת יש תנועה, הסיומת מתחלפת ב~yendo. בינוני העבר צורת בינוני העבר היא סוג של שם תואר הנגזר מפועל והוא נוטה לפי נטיות התארים, אך עשוי לשמש גם את הקול הסביל יחד עם נטיות הפועל Ser או את זמני הפרפקט יחד עם נטיות הפועל Haber. בינוני העבר נוצר בדרך הבאה: עבור פעלים המסתיימים ב~ar בצורת המקור, סיומת ה~ar מתחלפת ב~ado. עבור פעלים המסתיימים ב~er בצורת המקור, סיומת ה~er מתחלפת ב~ido. עבור פעלים המסתיימים ב~ir בצורת המקור, סיומת ה~ir מתחלפת ב~ido. עבור פעלים שבסיסם מסתיים בתנועה, סיומת ה-er או ir מתחלפות ב-ído. זמני הפרפקט זמני הפרפקט מופקים באמצעות פועל השייכות וצורת הבינוני. פרפקט ההווה, נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בהווה וצורת הבינוני ומציין פעולה שהתרחשה בעבר ובעלת השפעה על ההווה. פרפקט העבר, נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בעבר וצורת הבינוני ומציין פעולה שהתרחשה לפני פעולה אחרת בעבר ויש בין שתיהן קשר, כמין פלאשבק. פרפקט העבר הפרטוריטרי נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בעבר הפרטוריטרי וצורת הבינוני ומציין את אותה המשמעות של פרפקט העבר רק שכאן ידוע זמן תחילת הפעולה וסיומה. פרפקט העתיד, נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בעתיד וצורת הבינוני ומציין פעולה שתתרחש לפני פעולה אחרת בעתיד ויש בין שתיהן קשר. פרפקט התנאי נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בזמן תנאי וצורת הבינוני ומציין תנאי שלא נתרחש והוא בטל. הזמנים המתמשכים הזמנים המתמשכים נוצרים באמצעות שימוש בנטיות פועל העזר Estar בזמנים השונים ושם הפעולה והם מוסיפים לזמנים ממד מתמשך. הפועל Estar מבטא גם מקום ומצב, אם הם זמניים או קבועים, לתאר מצב רגעי של אדם ולהפיק את הזמנים המתמשכים. הסביל הקול הסביל נוצר באמצעות שימוש בנטיות הפועל ser בזמנים השונים וצורת הבינוני. נטיות שמות העצם שמות העצם בספרדית הם בעלי מגדר, זכר/נקבה. בדרך-כלל, שם עצם המסתיים בצליל o הוא זכר, ושם עצם המסתיים בצליל a''' - נקבה. גם הסיומות ión ו-ad אופייניות לשמות עצם בנקבה. למעשה כאשר מילה נגמרת באחת מאותיות: n,o,r,m,l אזי המילה היא זכר. שאר הסיומות יעידו על נקבה למעט חריגים משני הכיוונים. [למשל:día - יום (זכר) ] בצורת הרבים בשמות העצם בספרדית אין הבחנת זכר/נקבה. צורת הרבים נוצרת בדרכים הבאות: שם עצם המסתיים בתנועה, מתווספת לו סיומת s ברבים. שם עצם המסתיים בעיצור, מתווספת לו סיומת es ברבים. שם עצם המסתיים בעיצור z, בצורת הרבים ה-z מתחלף ב-ces. שמות העצם עשויים להיות מיודעים באופן מסוים או בלתי-מסוים. לאחר מילת היחס a מתלכד יידוע הזכר המסוים (el) עם מילת היחס לכדי al (תחת a el). לאחר מילת היחס de מתלכד יידוע הזכר המסוים (el) עם מילת היחס לכדי del (תחת de el). קיימת מילת יידוע נייטרלי, לא מסוים ולא בלתי-מסוים, Lo המיידעת שם מופשט או איכות, ואשר לא נוטה לפי כמות ומגדר. נטיות התארים שמות התואר בספרדית מתאימים לשמות העצם במגדר ובכמות, והם מופיעים לאחר שם העצם אותו הם מתארים, פרט לתארים הלא מיודעים (לדוגמה: הרבה, כמה, כל וכדומה), אשר יופיעו לפני שם העצם. מגדר התארים תארים שבזכר מסתיימים ב-o בנקבה ה-o הופכת ל-a. תארים שבזכר מסתיימים ב-e או ב-a צורתם בנקבה היא זהה. תארים שבזכר מסתיימים בעיצור צורתם בנקבה היא זהה. תארים שבזכר מסתיימים ב-n או r מקבלים בנקבה סיומת a. יחיד ורבים בשמות התואר שם תואר ביחיד (זכר או נקבה) המסתיים בתנועה, מתווספת לו סיומת s ברבים. שם תואר ביחיד (זכר או נקבה) המסתיים בעיצור, מתווספת לו סיומת es ברבים. שם תואר ביחיד (זכר או נקבה) המסתיים בעיצור z, בצורת הרבים ה-z מתחלף ב-ces. קישורים חיצוניים ספרדית באתר אומניגלוט הערות שוליים שפות איבריות מערביות ספרד: שפות

ספרדית (בספרדית: Español אֶספָּנְיוֹל) או קסטילית (Castellano קָסְטֶיַאנוֹ), היא שפה איברו-רומאנית מתוך קבוצת השפות הרומאניות במשפחת השפות ההודו־אירופיות וקרובה במיוחד לפורטוגזית וגליסית.הספרדית היא השפה הרומאנית המדוברת ביותר. עם כ-570 מיליון איש דובריה ברחבי העולם, ספרדית היא שפת הדיבור השלישית בתפוצתה בעולם (מבחינת מספר הדוברים הכולל, כשפת אם וכשפה זרה), לאחר מנדרינית ואנגלית. ספרדית משמשת כשפת אם בפי כ-470 מיליון דוברים ובפי השאר כשפה זרה. כשפת אם היא השנייה המדוברת ביותר בעולם. ספרדית מדוברת בפי 40 מיליון איש בספרד ומלבדה היא מדוברת בלמעלה מ-20 מדינות, רובן בדרום אמריקה ובמרכזה. היא גם אחת השפות הרשמיות של האומות המאוחדות.המסמכים המוקדמים ביותר בהם הספרדית הופיעה בכתב מתוארכים למאה ה־11 לספירה. אוצר המילים הספרדי מכיל בעיקר אוצר מילים לטיני אך גם אוצר מילים ערבי רב. הספרדית התפתחה מהלטינית הוולגארית שדוברה במושבות של האימפריה הרומית. בימי הביניים המוקדמים הושפעה מהערבית וגם מהבסקית. היא התפשטה בכל רחבי חצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה ובכל רחבי אמריקה הלטינית בתקופת האימפריה הספרדית.שמות השפההשמות העיקריים של השפה הספרדית הם Español ו-Castellano.מקור השם Español (אספניול) בשם España, שמה העצמי של ספרד. המונח הספציפי בצורתו הסופית לקוח כנראה מהשפה האוקסיטנית.השם Castellano (נהגה קסטלְיאנו, קסטֶיַאנוֹ, קסטֶזַ'אנוֹ או קסטשאנו בניבים שונים) נגזר משמה של ממלכת קסטיליה ממנה התפתחה ספרד. פירוש שמה של ממלכת קסטיליה הוא "ארץ הטירות" שכן בזמן הכיבוש המוסלמי של רוב חצי האי האיברי הייתה הממלכה מוקפת טירות, ועם הרקונקיסטה (הכיבוש הנוצרי) התפשטה לשאר חלקי חצי האי.לרוב השימוש במונח Español הוא בהשוואה לאנגלית, ערבית, רוסית, גרמנית, צרפתית וכדומה בעוד שהשימוש במונח Castellano הוא בהשוואה לקטלאנית, גליסית, בסקית ועוד שפות אזוריות בספרד. הבחנה זאת נעשית בעיקר בספרד בעוד שבשאר העולם דובר הספרדית ישנה העדפה לאחד השמות.בארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי, בוליביה, אקוודור וונצואלה יש עדיפות לשם Castellano; בקולומביה, מקסיקו, גואטמלה ופרו ישנה עדיפות לשם Español, ובצ'ילה שני המונחים בשימוש באותה המשמעות כאשר המונח Español נפוץ בתקשורת והמונח Castellano הוא שם המקצוע בבית הספר.שם השפה בעברית, ספרדית, נגזר מהשם המסורתי לחצי האי האיברי, ספרד. כפי הנראה רצו היהודים בימי הביניים להשתמש בשם עברי לספרד, ושאלו שם זה מספר עובדיה (א, כ), שם הוא מוזכר כיעד ההגליה מירושלים. בעברית מקובל הביטוי "חלומות באספמיה". אספמיה היא למעשה ספרד. מקור השם הוא המלחים שחצו את הים התיכון ונתקלו בספרד. הם גילו שם ארנבות רבות אותן חשבו לשפנים ולכן קראו למקום "ארץ השפנים" הוא שפניה. שפניה הפך לספמיה בגלגולים שונים ומציין עד היום ארץ רחוקה ומסתורית, כביטוי.הגיית השפה וכתיבתהבספרדית 29 אותיות שמתוכן שתיים – K ו-W – הן לא חלק אינטגרלי מהשפה עצמה ומשמשות אך ורק במילים שאולות משפות אחרות, ואות אחת – H – שאינה נהגית כלל.עיצוריםכאשר מופיעה המילה כנ"ל בצד הלטינו־אמריקאי, השורה מוסבת על מקבילתה בצד האיברי.תנועותאותיות המייצגות תנועות עשויות להופיע בליווי סימנים דיאקריטיים: Áá, Éé, Íí, Óó, Úú על־מנת להצביע על הטעם במילה במקרים שמיקומו חורג מחוקי השפה הרגילים. יש שחריגות כאלה הן נפוצות ביותר.בספרדית נעשה שימוש בסימן שאלה הפוך (¿), בראש משפטי שאלה, וסימן קריאה הפוך (¡), בראש משפטי קריאה.ספרדית ארגנטינאיתלניב הספרדי המדובר בארגנטינה ואורוגוואי כמה מאפיינים ייחודיים. ניב זה מכונה ספרדית של ריו דה לה פלטה (Rioplatense). ניב זה הוא הנפוץ בישראל.הבדל בולט ביותר הוא הגיית האותיות ll ו y כאשר הן נמצאות בתוך מילה.ברוב הניבים, הוגים אותיות אלה כ"אי", כמו y אנגלית, ואילו בניב זה הוגים אותיות אלה כ-ז' או ש. כלל זה אינו חל על מילת החיבור y, על y בסוף מילים ועל y ולפניה אות ניקוד (Aa ,Ee ,Ii ,Oo ,Uu).Y ולפניה אות ניקוד לא יופיע באף מילה במילון, אבל הצירוף יכול להופיע בשמות (כמו Maylen, שנהגה "מיילן").הדקדוק הספרדימערכת הפועל הספרדישמות הפעולה בספרדית נוטים לפי 3 נטיות בסיסיות: פעלים אשר בצורת המקור מסתיימים ב-ar (לדוגמה: jugar - לשחק), ב-er (לדוגמה: comer - לאכול) וב-ir (לדוגמה: vivir - לחיות/לגור ב...).העבר הלא-מוגדר (Pretérito indefinido) מציין פעולה שהתרחשה והסתיימה בעבר, בעוד שהלא-מושלם (Pretérito Imperfecto) מציין פעולה בעבר שלא ידוע מתי החלה או מתי נגמרה, ואילו העבר הנוצר באמצעות פרפקט ההווה מציין פעולה שהתרחשה בעבר ובעלת השפעה על ההווה.התנאי מציין את תנאי ההווה שהוא תנאי היפותטי, בניגוד לתנאי העבר הנוצר באמצעות פרפקט התנאי המציין תנאי שלא נתממש והוא בטל או תנאי העתיד הממשי.הבינוניבינוני ההווהצורת בינוני ההווה היא סוג של שם תואר, הנגזר מפועל וכתואר הוא נוטה לפי נטיות התארים ועשוי לשמש את הזמנים המתמשכים בעזרת נטיות פועל העזר Estar.בינוני ההווה נוצר בדרך הבאה:עבור פעלים רגילים המסתיימים ב~ar בצורת המקור, סיומת ה~ar מתחלפת ב~ando.עבור פעלים רגילים המסתיימים ב~er בצורת המקור, סיומת ה~er מתחלפת ב~iendo.עבור פעלים רגילים המסתיימים ב~ir בצורת המקור, סיומת ה~ir מתחלפת ב~iendo.עבור פעלים רגילים המסתיימים ב~er וב~ir בצורת המקור ולפני הסיומת יש תנועה, הסיומת מתחלפת ב~yendo.בינוני העברצורת בינוני העבר היא סוג של שם תואר הנגזר מפועל והוא נוטה לפי נטיות התארים, אך עשוי לשמש גם את הקול הסביל יחד עם נטיות הפועל Ser או את זמני הפרפקט יחד עם נטיות הפועל Haber.בינוני העבר נוצר בדרך הבאה:עבור פעלים המסתיימים ב~ar בצורת המקור, סיומת ה~ar מתחלפת ב~ado.עבור פעלים המסתיימים ב~er בצורת המקור, סיומת ה~er מתחלפת ב~ido.עבור פעלים המסתיימים ב~ir בצורת המקור, סיומת ה~ir מתחלפת ב~ido.עבור פעלים שבסיסם מסתיים בתנועה, סיומת ה-er או ir מתחלפות ב-ído.זמני הפרפקטזמני הפרפקט מופקים באמצעות פועל השייכות וצורת הבינוני.פרפקט ההווה, נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בהווה וצורת הבינוני ומציין פעולה שהתרחשה בעבר ובעלת השפעה על ההווה.פרפקט העבר, נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בעבר וצורת הבינוני ומציין פעולה שהתרחשה לפני פעולה אחרת בעבר ויש בין שתיהן קשר, כמין פלאשבק.פרפקט העבר הפרטוריטרי נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בעבר הפרטוריטרי וצורת הבינוני ומציין את אותה המשמעות של פרפקט העבר רק שכאן ידוע זמן תחילת הפעולה וסיומה.פרפקט העתיד, נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בעתיד וצורת הבינוני ומציין פעולה שתתרחש לפני פעולה אחרת בעתיד ויש בין שתיהן קשר.פרפקט התנאי נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בזמן תנאי וצורת הבינוני ומציין תנאי שלא נתרחש והוא בטל.הזמנים המתמשכיםהזמנים המתמשכים נוצרים באמצעות שימוש בנטיות פועל העזר Estar בזמנים השונים ושם הפעולה והם מוסיפים לזמנים ממד מתמשך.הפועל Estar מבטא גם מקום ומצב, אם הם זמניים או קבועים, לתאר מצב רגעי של אדם ולהפיק את הזמנים המתמשכים.הסבילהקול הסביל נוצר באמצעות שימוש בנטיות הפועל ser בזמנים השונים וצורת הבינוני.נטיות שמות העצםשמות העצם בספרדית הם בעלי מגדר, זכר/נקבה. בדרך-כלל, שם עצם המסתיים בצליל o הוא זכר, ושם עצם המסתיים בצליל a - נקבה. גם הסיומות ión ו-ad אופייניות לשמות עצם בנקבה.למעשה כאשר מילה נגמרת באחת מאותיות: n,o,r,m,l אזי המילה היא זכר. שאר הסיומות יעידו על נקבה למעט חריגים משני הכיוונים. [למשל:día - יום (זכר) ]בצורת הרבים בשמות העצם בספרדית אין הבחנת זכר/נקבה. צורת הרבים נוצרת בדרכים הבאות:שם עצם המסתיים בתנועה, מתווספת לו סיומת s ברבים.שם עצם המסתיים בעיצור, מתווספת לו סיומת es ברבים.שם עצם המסתיים בעיצור z, בצורת הרבים ה-z מתחלף ב-ces.שמות העצם עשויים להיות מיודעים באופן מסוים או בלתי-מסוים.לאחר מילת היחס a מתלכד יידוע הזכר המסוים (el) עם מילת היחס לכדי al (תחת a el).לאחר מילת היחס de מתלכד יידוע הזכר המסוים (el) עם מילת היחס לכדי del (תחת de el).קיימת מילת יידוע נייטרלי, לא מסוים ולא בלתי-מסוים, Lo המיידעת שם מופשט או איכות, ואשר לא נוטה לפי כמות ומגדר.נטיות התאריםשמות התואר בספרדית מתאימים לשמות העצם במגדר ובכמות, והם מופיעים לאחר שם העצם אותו הם מתארים, פרט לתארים הלא מיודעים (לדוגמה: הרבה, כמה, כל וכדומה), אשר יופיעו לפני שם העצם.מגדר התארים תארים שבזכר מסתיימים ב-o בנקבה ה-o הופכת ל-a. תארים שבזכר מסתיימים ב-e או ב-a צורתם בנקבה היא זהה. תארים שבזכר מסתיימים בעיצור צורתם בנקבה היא זהה. תארים שבזכר מסתיימים ב-n או r מקבלים בנקבה סיומת a.יחיד ורבים בשמות התואר שם תואר ביחיד (זכר או נקבה) המסתיים בתנועה, מתווספת לו סיומת s ברבים. שם תואר ביחיד (זכר או נקבה) המסתיים בעיצור, מתווספת לו סיומת es ברבים. שם תואר ביחיד (זכר או נקבה) המסתיים בעיצור z, בצורת הרבים ה-z מתחלף ב-ces.קישורים חיצוניים ספרדית באתר אומניגלוטהערות שוליים שפות איבריות מערביותספרד: שפות

1087

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%99%20%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94

טופי עתיקה

טוּפִּי עתיקה או טופי קלאסית היא שפה מתה שדוברה בפי בני הטופינמבה, קבוצת שבטים אינדיאנית, באזור ברזיל היום, בעיקר לחוף הים, עד הכחדתה בתחילת המאה ה-18 על ידי הפורטוגלים. טופי עתיקה נמנית עם תת-המשפחה טופי-גוארני, במשפחת השפות הטופיות. בתחילת תקופת הקולוניאליזם שימשה השפה כלינגואה פרנקה לאורכה של ברזיל על ידי אירופים כאינדיאנים, ובאותה בתקופה אף נכתבו בה יצירות ספרותיות, אך מאוחר יותר דוכא שימושה והיא נכחדה. הניב היחיד בה הנמצא בשימוש כיום הוא ניֶאֶנגַטוּ (IPA: [ɲɛʔẽŋaˈtu]). היסטוריה מאחר שהאוכלוסייה בה נוצרה השפה ודוברה הייתה אנאלפביתית אין ידיעות בכתב על קורות השפה, לכן עד המפגש עם האירופים במאה ה-16 היסטוריית שפה זו עלומה. ידוע שעם בוא האירופים, יחד עם מספר שפות אחרות מתת-המשפחה טופי-גוארני, הייתה זו השפה המדוברת ביותר לאורך כל רצועת החוף של השטח הידוע כיום כברזיל מפארה עד סנטה קטרינה ובאגן הריו דה לה פלטה. הרשומות הראשונות המזכירות את השפה בשמה מתוארכות לתחילת המאה ה-16, אך המסמכים הראשונים המכילים מידע ממשי עליה השפה נכתבו ב-1575 ואילך, על ידי המיסיונרים ז'וזה דה אנשייטה הפורטוגזי ואנדרה טיווה הצרפתי שתרגמו תפילות קתוליות וסיפורים תנ"כײם לשפה זו. אירופי חשוב נוסף הוא ז'אן דה לרי שכתב את השיחון הראשון, וכנראה היחיד, לטופי עתיקה, בו הוא תרגם גם דיאלוגים שלמים. שיחון זה חשוב ביותר שכן הוא המקור הטוב ביותר להבנה כיצד דוברה הלכה למעשה. ב-200 או 300 השנים הראשונות בהיסטוריה הברזילית כל קולוניאליסט שנשלח לברזיל למד את השפה בניב בו דיברו בני הטופינמבה כאמצעי לתקשורת עם הילידים ועם קולוניאליסטים קודמים שהתיישבו באזור ואימצו את השפה. אנשי מסדר הישועים לא רק שלמדו את השפה, אלא אף עודדו את המקומיים לשמור עליה. כחלק מעבודת המיסיון, תורגמו כתבי הקודש הנוצריים לטופי, ואף נכתבו יצירות מקוריות בשפה זו. ז'וזה דה אנשײטה כתב למעלה מ-4,000 שורות שירה בשפה, גם ספר דקדוק ראשון נכתב על ידיו. לואיס פיגואיירה, דמות חשובה נוספת בת התקופה, כתב ספר דקדוק נוסף בטופי שפורסם ב-1621. במחצית השנייה של המאה ה-18 פורסמו עבודותיהם של אנשײטה ופיגואיירה מחדש, והאב בתנדורף כתב קטכיזם מקיף בטופי. עד אז השפה הייתה לשפת הכמורה באזור ולמעשה שמשה כשפה הרשמית והלאומית בברזיל, אך כתיבה בשפה זו התרחשה לעיתים נדירות בגלל המונופול הכנסייתי על האוריינות. כשראש הממשלה הפורטוגזי המרקיז דה פומבל גרש את הישועים מתחום ממלכת פורטוגל בשנת 1759 השפה דעכה במהירות, בעיקר בגלל מיעוט אחיזתה בברזילאים שאינם משתייכים לכמורה המגורשת. סיבה נוספת לדעיכת השפה היא עליית קרן הפורטוגזית, עם גל ההגירה הגדול מפורטוגל בתחילת המאה ה-18 בעקבות גילוי מרבצי זהב, יהלומים ואבני חן בפנים ברזיל. טופי עתיקה שורדת עד היום, בדמות הניב המודרני ניֶאֶנגַטוּ, באזורים מבודדים בלב ברזיל, שם היא מדוברת לרוב בפי ילידים, אך במקומות מעטים נמצאת גם אוכלוסייה ממוצא אירופי והשפה מדוברת גם בפיהם. מחקר הראשונים לחקור את השפה לא היו בלשנים מנוסים, כי אם מיסיונרים נוצרים קתולים חדורי רצון להבין את הילידים על-מנת לשכנעם להמיר דתם לנצרות ולהיפטר ממנהגיהם ה"ברבריים" בעיני האדם האירופי (כמו קניבליזם, פוליגמיה ועוד). לכן, ספר הדקדוק הראשון בטופית עתיקה, והיחיד שנכתב בזמן בו דוברה, מושפע מהתנאים והדעות הקדומות האירופיות. הספר משתמש בטרמינולוגיה הודו-אירופית למרות חוסר ההתאמה הבולט. נטייה זו בולטת בעיקר בעיסוק ב"שמות העצם" וב"פעלים" הטופיים, למרות שהראשונים נוטים בזמן והאחרונים אינם נוטים בזמן. הראשון שחקר את השפה היה הישועי הספרדי ז'וזה דה אנשײטה, וכתביו מהווים את רוב רובם של המקורות הכתובים לחקר שפה זו. לאור עובדה זו, חלקיות המחקר ברורה, עקב חוסר באוצר מילים ששרד וחוסר בקולגות בנות זמנו של דה אנשײטה שיאזנו את ההשקפה האירופית הקולוניאליסטית. הגיית השפה וכתיבתה עד בוא האירופים לעולם החדש הייתה הטופי נטולת כתב, ודובריה - אנאלפביתים. כיום, מיוצגת השפה בווריאנט של האלפבית הלטיני. אבחנת העיצורים וקביעת דרך הכתיבה המקובלת כיום נעשתה על ידי ז'וזה דה אנשייטה, מיסיונר ישועי פורטוגזי בן המאה ה-16. כבשפות אמריקאיות רבות, חסרה טופי עתיקה עיצורים רבים הנראים בסיסיים לאדם המערבי כעיצור מכתשי מקורב צדי (ל), שפתי-שיני חוכך אטום (פ רפה) ועוד רבים, ולעומתם מכילה עיצורים הנחשבים נדירים כדו-שפתי חוכך קולי (/β/) ואפיים טרום-סותמים (Prenasalized stops). לכל אחת מהתנועות גרסה מאונפפת הנכתבת על ידי הוספת טילדה מעל האות. כך לדוגמה Õ מייצגת /ɔ̃/. קיים גם סדקי סותם אטום (/ʔ/ - כמו א) שאינו נכתב אך נהגה בין שתי תנועות או בראש מילה המתחילה בתנועה. לעיתים מצוין על ידי אפוסטרוף ('). לעיתים משתמשים בסימן הטעמה עלי (◌́) לציון ההברה המוטעמת. לרוב המקורות, חצאי התנועות בשפה היו מעט יותר חוככות מסימני ה-IPA המייצגים אותן. כך Î היה מעין יו"ד חוככת יותר ([ʝ]) ו-Û נשמע מעט כמו [w]. כתוצאה מכך מילים שהושאלו מטופי על ידי פורטוגזית ברזילאית נכתבים עם gu כתעתיק Û. גישה אחרת הבלשן נתנאל סנטוס גומז חולק במעט על ממצאי אנשײטה. לדעתו לא קיימת /ɰ/ כחצי-תנועה, ואינו מחשיב את העיצור [ɣ]. אך מעל הכל אינו מקבל את האפיים טרום-הסותמים [ᵐb ⁿd ᵑɡ] (אם כי מכיר ב-/ŋ/) כפונמות, אלא רואה בהם אנפוף /k t p/ בהתאמה. גומז מציין גם שההבחנה בין הסותמים לאפיים טרום-הסותמים רופפת עד כדי החשבתם כאלופונים - קביעה זו נתמכת באיות המגוון למילים כ-Umbu, שבכתבי מיסיונרים מוקדמים ובניבים ששרדו מאויתת חליפות גם Ubu, Umu, Umpu ו-Upu. את התנועות המיוצגות בצמדים E/Ẽ O/Õ הוא מזהה כ-[e/ẽ] [o/õ]. מורפולוגיה רוב המילים בטופי עתיקה מכילות הברה אחת או שתיים והן בעלות משמעויות רבות, לרוב ישנו קשר בין המשמעויות כך שאחת מהן היא המקורית והשנייה מגיעה משימוש מטפורי במילה, אם כי לעיתים אין קשר נראה לעין ביניהן. a = עגול / ראש / זרע oby = כחול / ירוק y = נוזל / מים / מעיין / נחל, נהר sy = אמא / מקור בטופי, ישנן מספר צורות ליצירת מילים ארוכות יותר על דרך הלחם בסיסים: תדביק פשוט: arasy = ara + sy. יום + מקור = מקור היום, השמש. yîara = y + îara. אגם + אדון/גברת = גבירת האגם (דמות מיתולוגית) השמטת סופי או תחיליות המילים: takûarusu = takûara + ûasú. במבוק + גדול = עץ במבוק גדול. ערבוב מורכב יותר של כל המילה, ללא השמטה: taubaté = taba + ybaté. כפר + גבוה = שם של עיירה ברזילאית, שנבנתה במקור על פסגת הר. בתדביק הפשוט צורת המילה המתקבלת תלויה בהטעמת הבסיס הראשון. אם הוא מלעילי הוא יגרום לרוב להשמטת העיצור הראשון בבסיס השני, לעיתים אף תושמט כל ההברה הראשונה. כך לדוגמה ñeenga + katú = ñeen-ngatú (שפה + טוב = השפה הטובה). אם, לעומת זאת, הבסיס הראשון מלרעי, לא יחול שינוי. כך לדוגמה itá + úna = itaúna (אבן + גדול = סלע). לאחר הגעת המיסיונרים האירופאים, נוצרו בדרך זו מילים רבות למושגים שלא היו מוכרים לילידים, לדוגמה: îande + îara = îandeîara. שלנו + אדון = ישו Tupã + sy = Tupãsy. אל + אמא = מרים, אם ישו מבנה דקדוקי ככלל, טופי עתיקה היא שפה צירופית אך לעיתים היא מגלה מאפיינים מיזוגיים. כלומר, ברוב המקרים בהן מתווספות כמה מוספיות למילה הן יצמדו בצורתן המקורית למילה ולא יתאחו לכדי מוספית אחת. אם כי, אין בטופי עתיקה שרשור של מוספיות רבות עד כדי מילה שאת משמעותה ניתן לבטא במשפט שלם. חלקי הדיבר מאפייני חלקי הדיבר הטופײם שונים בצורה מהותית מהמקובלים בשפות מערביות. פעלים הפעלים לא נוטים בזמן ובמודוס (עצם הרעיון של מודוס נעדר מטופי עתיקה), אלא רק בגוף, וגם זה על ידי כינוי גוף שמתייחס אליהם ולא על ידי נטיית הפועל עצמו. כל המשפטים בטופי הם בזמן הווה. נטיית הפעלים בגוף נעשית על ידי כינויי גוף שיכולים להיות סבילים או פעילים, כך -a זה "אני" שעשה פעולה (בדומה ל-I האנגלי), לעומת -xe המבטא "אני" שנעשתה עליו פעולה (כמו me האנגלי). לדוגמה: A-bebé = אני (פעיל)-עף = אני עף / אני יכול לעוף Xe-pysyk = אני (סביל)-תופש = נתפשתי A-î-pysyk = אני (פועלי)-הוא (סביל)-תופש = אני תפשתי אותו למרות שאין הפעלים נוטים בזמן ניתן לדעת את זמן התרחשות הפעולה ברוב המקרים עקב האפשרות לזהות מילים המציינות זמן כמו koára - היום. שמות עצם שמות העצם אינם נוטים במין או במספר אך הם כן יכולים לנטות בזמן, בעזרת מוספית המצביעה עליו. כך abáûera פירושו "הוא שהיה פעם איש" ו-abárama תרגומו "הוא שיום אחד יהיה איש". הטיה זו יכולה לשמש ליצירת מילים חדשות לדוגמה המילה akangûera שפירושה גולגולת, מתפרשת הצורה מילולית כ"הדבר שפעם היה ראש". בטופי קיימת הבחנה בין שתי קבוצות שמות עצם: שמות עצם "גבוהים", המתייחסים לבני אדם או רוחות; ושמות עצם "נמוכים", המייחסים לחיות ועצמים דוממים. ההתגלמות הנפוצה והברורה ביותר להבדל זה הוא בתחילית -t לשמות עצם גבוהים, לעומת -s לנמוכים. כך tesá תרגומו "עין אנושית" ו-sesá פירושו "עין של בעל חיים". חלק מהבלשנים רואים בכך סוג של הבחנה מגדרית. בטופי עתיקה אין דרך להטות את המשפט במין, אך לעיתים ניתן להבחין אם המשפט כולל מילים שמשמעותן איש, אישה, ילד, ילדה וכדומה. גם ההטייה במספר נעשית על ידי הוספת שתארים, ולא בהטייה של המילים עצמן: abá = איש ; abá eté (איש+הרבה) = אנשים. תחביר סדר המילים במשפט משחק תפקיד משמעותי בהבנתו: abá-í taba = איש+קטן כפר = ילד מהכפר לעומת abá taba-í = איש כפר+קטן = איש מהכפר הקטן ככלל, טופי עתיקה היא שפה מסוג SOV (נושא, מושא, נשוא), אך למעשה סדר המילים יכול להתחלף בחופשיות בגלל קיומם של כינויי הגוף המבהירים ביתר קלות מי הנושא ומי המושא. אף על פי כן המשפטים בטופי נוטים להיות קצרים במיוחד הודות לעובדה שהילידים לא הוצרכו לשימושים מתוחכמים בשפה כמו רטוריקה וספרות. דגימת טקסט להלן תרגום של תפילת האדון לטופי עתיקה בתרגומו של אנשייטה: יש לשים לב ששתי מילים הושאלו מפורטוגזית: Reino (מלכות) ו-tentação (פיתוי) בגלל שקשה יהיה לבטא מושגים אלה במילים שמקורן טופי בלבד. השפעת טופי על הפורטוגזית הברזילית השימוש בטופי עתיקה כ"לינגואה זֶ'רַאל" ("Língua Geral", "שפה כללית" או "שפה שגורה" במובן של לינגואה פרנקה) בכל רחבי ברזיל על ידי ילידים ואירופאים עד תחילת המאה ה-18, ועד תחילת המאה ה-20 בכיסים מבודדים, גרם להשפעה אדירה שלה על הפורטוגזית הברזילאית, והיא למעשה הגורם המשמעותי ביותר להבדל בין פורטוגזית לפורטוגזית ברזילאית. בין השאר, הביא השימוש בטופי עתיקה להעצמה של השימוש באנפוף ולהגברת ההבחנה בין "e" ו-"o" מעוגלות ללא-מעוגלות. בפורטוגזית הברזילאית אלפי מילים השאולות מטופי עתיקה, חלקן תרכובות בין השפות, בהן שמות לחיות, צמחים ומושגים תרבותיים. כמו כן, מקור שמן של כ-40% מהרשויות המקומיות בברזיל הוא בטופי עתיקה. כך, למשל, מקור שמה של איפנמה הוא y panema, כלומר, מים עקרים. שמות ברזילאים לא מעטים מקורן בטופי עתיקה. למשל Jaci (יאסי), פירושו בטופי עתיקה הוא "ירח" (îá sy). כנגד זה, מעניין אפוא ששתיים מהחיות המזוהות ביותר עם ברזיל, היגואר והטפיר, ששמותיהן ברוב העולם, וגם בעברית, נגזרים מטופי עתיקה, נקראות בפורטוגזית ברזילאית בשמות שדווקא מקורם אחר: onça (אונסה) ו-anta (אנטה), בהתאמה. התעניינות מחודשת טופי עתיקה נחשבת כמאפיין ייחודי של הלאומנות בברזיל. בשנות השלושים חברי האינטגרליזם הברזילאי שאלו ממנה את רוב המונחים שלהם כמו הקריאה Anaûé, שהייתה מקבילה ל"זיג הייל" הנאצית. פעמים רבות מוצע לימוד טופי כפתרון להיעדר רוח פטריוטית, ובשנת 1995 אף עבר חוק כזה במדינת ריו דה ז'ניירו. למרות זאת, כיום טופי עתיקה היא שפה מתה הידועה רק לבלשנים. ראו גם טופי-גוארני קישורים חיצוניים טופי עתיקה באתר ethnologue.com קורס טופי עתיקה למתחילים מילון טופי עתיקה-פורטוגזית ברזילאית (איות לא סטנדרטי) ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה שפות נכחדות שפות אמרינדיאניות ברזיל: תרבות

טוּפִּי עתיקה או טופי קלאסית היא שפה מתה שדוברה בפי בני הטופינמבה, קבוצת שבטים אינדיאנית, באזור ברזיל היום, בעיקר לחוף הים, עד הכחדתה בתחילת המאה ה-18 על ידי הפורטוגלים. טופי עתיקה נמנית עם תת-המשפחה טופי-גוארני, במשפחת השפות הטופיות. בתחילת תקופת הקולוניאליזם שימשה השפה כלינגואה פרנקה לאורכה של ברזיל על ידי אירופים כאינדיאנים, ובאותה בתקופה אף נכתבו בה יצירות ספרותיות, אך מאוחר יותר דוכא שימושה והיא נכחדה. הניב היחיד בה הנמצא בשימוש כיום הוא ניֶאֶנגַטוּ (IPA: [ɲɛʔẽŋaˈtu]).היסטוריהמאחר שהאוכלוסייה בה נוצרה השפה ודוברה הייתה אנאלפביתית אין ידיעות בכתב על קורות השפה, לכן עד המפגש עם האירופים במאה ה-16 היסטוריית שפה זו עלומה. ידוע שעם בוא האירופים, יחד עם מספר שפות אחרות מתת-המשפחה טופי-גוארני, הייתה זו השפה המדוברת ביותר לאורך כל רצועת החוף של השטח הידוע כיום כברזיל מפארה עד סנטה קטרינה ובאגן הריו דה לה פלטה.הרשומות הראשונות המזכירות את השפה בשמה מתוארכות לתחילת המאה ה-16, אך המסמכים הראשונים המכילים מידע ממשי עליה השפה נכתבו ב-1575 ואילך, על ידי המיסיונרים ז'וזה דה אנשייטה הפורטוגזי ואנדרה טיווה הצרפתי שתרגמו תפילות קתוליות וסיפורים תנ"כײם לשפה זו. אירופי חשוב נוסף הוא ז'אן דה לרי שכתב את השיחון הראשון, וכנראה היחיד, לטופי עתיקה, בו הוא תרגם גם דיאלוגים שלמים. שיחון זה חשוב ביותר שכן הוא המקור הטוב ביותר להבנה כיצד דוברה הלכה למעשה.ב-200 או 300 השנים הראשונות בהיסטוריה הברזילית כל קולוניאליסט שנשלח לברזיל למד את השפה בניב בו דיברו בני הטופינמבה כאמצעי לתקשורת עם הילידים ועם קולוניאליסטים קודמים שהתיישבו באזור ואימצו את השפה.אנשי מסדר הישועים לא רק שלמדו את השפה, אלא אף עודדו את המקומיים לשמור עליה. כחלק מעבודת המיסיון, תורגמו כתבי הקודש הנוצריים לטופי, ואף נכתבו יצירות מקוריות בשפה זו. ז'וזה דה אנשײטה כתב למעלה מ-4,000 שורות שירה בשפה, גם ספר דקדוק ראשון נכתב על ידיו. לואיס פיגואיירה, דמות חשובה נוספת בת התקופה, כתב ספר דקדוק נוסף בטופי שפורסם ב-1621. במחצית השנייה של המאה ה-18 פורסמו עבודותיהם של אנשײטה ופיגואיירה מחדש, והאב בתנדורף כתב קטכיזם מקיף בטופי. עד אז השפה הייתה לשפת הכמורה באזור ולמעשה שמשה כשפה הרשמית והלאומית בברזיל, אך כתיבה בשפה זו התרחשה לעיתים נדירות בגלל המונופול הכנסייתי על האוריינות.כשראש הממשלה הפורטוגזי המרקיז דה פומבל גרש את הישועים מתחום ממלכת פורטוגל בשנת 1759 השפה דעכה במהירות, בעיקר בגלל מיעוט אחיזתה בברזילאים שאינם משתייכים לכמורה המגורשת. סיבה נוספת לדעיכת השפה היא עליית קרן הפורטוגזית, עם גל ההגירה הגדול מפורטוגל בתחילת המאה ה-18 בעקבות גילוי מרבצי זהב, יהלומים ואבני חן בפנים ברזיל. טופי עתיקה שורדת עד היום, בדמות הניב המודרני ניֶאֶנגַטוּ, באזורים מבודדים בלב ברזיל, שם היא מדוברת לרוב בפי ילידים, אך במקומות מעטים נמצאת גם אוכלוסייה ממוצא אירופי והשפה מדוברת גם בפיהם.מחקרהראשונים לחקור את השפה לא היו בלשנים מנוסים, כי אם מיסיונרים נוצרים קתולים חדורי רצון להבין את הילידים על-מנת לשכנעם להמיר דתם לנצרות ולהיפטר ממנהגיהם ה"ברבריים" בעיני האדם האירופי (כמו קניבליזם, פוליגמיה ועוד).לכן, ספר הדקדוק הראשון בטופית עתיקה, והיחיד שנכתב בזמן בו דוברה, מושפע מהתנאים והדעות הקדומות האירופיות. הספר משתמש בטרמינולוגיה הודו-אירופית למרות חוסר ההתאמה הבולט. נטייה זו בולטת בעיקר בעיסוק ב"שמות העצם" וב"פעלים" הטופיים, למרות שהראשונים נוטים בזמן והאחרונים אינם נוטים בזמן.הראשון שחקר את השפה היה הישועי הספרדי ז'וזה דה אנשײטה, וכתביו מהווים את רוב רובם של המקורות הכתובים לחקר שפה זו. לאור עובדה זו, חלקיות המחקר ברורה, עקב חוסר באוצר מילים ששרד וחוסר בקולגות בנות זמנו של דה אנשײטה שיאזנו את ההשקפה האירופית הקולוניאליסטית.הגיית השפה וכתיבתהעד בוא האירופים לעולם החדש הייתה הטופי נטולת כתב, ודובריה - אנאלפביתים. כיום, מיוצגת השפה בווריאנט של האלפבית הלטיני. אבחנת העיצורים וקביעת דרך הכתיבה המקובלת כיום נעשתה על ידי ז'וזה דה אנשייטה, מיסיונר ישועי פורטוגזי בן המאה ה-16.כבשפות אמריקאיות רבות, חסרה טופי עתיקה עיצורים רבים הנראים בסיסיים לאדם המערבי כעיצור מכתשי מקורב צדי (ל), שפתי-שיני חוכך אטום (פ רפה) ועוד רבים, ולעומתם מכילה עיצורים הנחשבים נדירים כדו-שפתי חוכך קולי (/β/) ואפיים טרום-סותמים (Prenasalized stops).לכל אחת מהתנועות גרסה מאונפפת הנכתבת על ידי הוספת טילדה מעל האות. כך לדוגמה Õ מייצגת /ɔ̃/.קיים גם סדקי סותם אטום (/ʔ/ - כמו א) שאינו נכתב אך נהגה בין שתי תנועות או בראש מילה המתחילה בתנועה. לעיתים מצוין על ידי אפוסטרוף (').לעיתים משתמשים בסימן הטעמה עלי (◌́) לציון ההברה המוטעמת.לרוב המקורות, חצאי התנועות בשפה היו מעט יותר חוככות מסימני ה-IPA המייצגים אותן. כך Î היה מעין יו"ד חוככת יותר ([ʝ]) ו-Û נשמע מעט כמו [w]. כתוצאה מכך מילים שהושאלו מטופי על ידי פורטוגזית ברזילאית נכתבים עם gu כתעתיק Û.גישה אחרתהבלשן נתנאל סנטוס גומז חולק במעט על ממצאי אנשײטה. לדעתו לא קיימת /ɰ/ כחצי-תנועה, ואינו מחשיב את העיצור [ɣ]. אך מעל הכל אינו מקבל את האפיים טרום-הסותמים [ᵐb ⁿd ᵑɡ] (אם כי מכיר ב-/ŋ/) כפונמות, אלא רואה בהם אנפוף /k t p/ בהתאמה.גומז מציין גם שההבחנה בין הסותמים לאפיים טרום-הסותמים רופפת עד כדי החשבתם כאלופונים - קביעה זו נתמכת באיות המגוון למילים כ-Umbu, שבכתבי מיסיונרים מוקדמים ובניבים ששרדו מאויתת חליפות גם Ubu, Umu, Umpu ו-Upu.את התנועות המיוצגות בצמדים E/Ẽ O/Õ הוא מזהה כ-[e/ẽ] [o/õ].מורפולוגיהרוב המילים בטופי עתיקה מכילות הברה אחת או שתיים והן בעלות משמעויות רבות, לרוב ישנו קשר בין המשמעויות כך שאחת מהן היא המקורית והשנייה מגיעה משימוש מטפורי במילה, אם כי לעיתים אין קשר נראה לעין ביניהן.a = עגול / ראש / זרעoby = כחול / ירוקy = נוזל / מים / מעיין / נחל, נהרsy = אמא / מקורבטופי, ישנן מספר צורות ליצירת מילים ארוכות יותר על דרך הלחם בסיסים:תדביק פשוט:arasy = ara + sy. יום + מקור = מקור היום, השמש.yîara = y + îara. אגם + אדון/גברת = גבירת האגם (דמות מיתולוגית)השמטת סופי או תחיליות המילים:takûarusu = takûara + ûasú. במבוק + גדול = עץ במבוק גדול.ערבוב מורכב יותר של כל המילה, ללא השמטה:taubaté = taba + ybaté. כפר + גבוה = שם של עיירה ברזילאית, שנבנתה במקור על פסגת הר.בתדביק הפשוט צורת המילה המתקבלת תלויה בהטעמת הבסיס הראשון. אם הוא מלעילי הוא יגרום לרוב להשמטת העיצור הראשון בבסיס השני, לעיתים אף תושמט כל ההברה הראשונה. כך לדוגמה ñeenga + katú = ñeen-ngatú (שפה + טוב = השפה הטובה). אם, לעומת זאת, הבסיס הראשון מלרעי, לא יחול שינוי. כך לדוגמה itá + úna = itaúna (אבן + גדול = סלע).לאחר הגעת המיסיונרים האירופאים, נוצרו בדרך זו מילים רבות למושגים שלא היו מוכרים לילידים, לדוגמה:îande + îara = îandeîara. שלנו + אדון = ישוTupã + sy = Tupãsy. אל + אמא = מרים, אם ישומבנה דקדוקיככלל, טופי עתיקה היא שפה צירופית אך לעיתים היא מגלה מאפיינים מיזוגיים. כלומר, ברוב המקרים בהן מתווספות כמה מוספיות למילה הן יצמדו בצורתן המקורית למילה ולא יתאחו לכדי מוספית אחת. אם כי, אין בטופי עתיקה שרשור של מוספיות רבות עד כדי מילה שאת משמעותה ניתן לבטא במשפט שלם.חלקי הדיברמאפייני חלקי הדיבר הטופײם שונים בצורה מהותית מהמקובלים בשפות מערביות.פעליםהפעלים לא נוטים בזמן ובמודוס (עצם הרעיון של מודוס נעדר מטופי עתיקה), אלא רק בגוף, וגם זה על ידי כינוי גוף שמתייחס אליהם ולא על ידי נטיית הפועל עצמו. כל המשפטים בטופי הם בזמן הווה.נטיית הפעלים בגוף נעשית על ידי כינויי גוף שיכולים להיות סבילים או פעילים, כך -a זה "אני" שעשה פעולה (בדומה ל-I האנגלי), לעומת -xe המבטא "אני" שנעשתה עליו פעולה (כמו me האנגלי). לדוגמה:A-bebé = אני (פעיל)-עף = אני עף / אני יכול לעוףXe-pysyk = אני (סביל)-תופש = נתפשתיA-î-pysyk = אני (פועלי)-הוא (סביל)-תופש = אני תפשתי אותולמרות שאין הפעלים נוטים בזמן ניתן לדעת את זמן התרחשות הפעולה ברוב המקרים עקב האפשרות לזהות מילים המציינות זמן כמו koára - היום.שמות עצםשמות העצם אינם נוטים במין או במספר אך הם כן יכולים לנטות בזמן, בעזרת מוספית המצביעה עליו. כך abáûera פירושו "הוא שהיה פעם איש" ו-abárama תרגומו "הוא שיום אחד יהיה איש". הטיה זו יכולה לשמש ליצירת מילים חדשות לדוגמה המילה akangûera שפירושה גולגולת, מתפרשת הצורה מילולית כ"הדבר שפעם היה ראש".בטופי קיימת הבחנה בין שתי קבוצות שמות עצם: שמות עצם "גבוהים", המתייחסים לבני אדם או רוחות; ושמות עצם "נמוכים", המייחסים לחיות ועצמים דוממים. ההתגלמות הנפוצה והברורה ביותר להבדל זה הוא בתחילית -t לשמות עצם גבוהים, לעומת -s לנמוכים. כך tesá תרגומו "עין אנושית" ו-sesá פירושו "עין של בעל חיים". חלק מהבלשנים רואים בכך סוג של הבחנה מגדרית.בטופי עתיקה אין דרך להטות את המשפט במין, אך לעיתים ניתן להבחין אם המשפט כולל מילים שמשמעותן איש, אישה, ילד, ילדה וכדומה. גם ההטייה במספר נעשית על ידי הוספת שתארים, ולא בהטייה של המילים עצמן:abá = איש ; abá eté (איש+הרבה) = אנשים.תחבירסדר המילים במשפט משחק תפקיד משמעותי בהבנתו:abá-í taba = איש+קטן כפר = ילד מהכפרלעומתabá taba-í = איש כפר+קטן = איש מהכפר הקטןככלל, טופי עתיקה היא שפה מסוג SOV (נושא, מושא, נשוא), אך למעשה סדר המילים יכול להתחלף בחופשיות בגלל קיומם של כינויי הגוף המבהירים ביתר קלות מי הנושא ומי המושא. אף על פי כן המשפטים בטופי נוטים להיות קצרים במיוחד הודות לעובדה שהילידים לא הוצרכו לשימושים מתוחכמים בשפה כמו רטוריקה וספרות.דגימת טקסטלהלן תרגום של תפילת האדון לטופי עתיקה בתרגומו של אנשייטה:יש לשים לב ששתי מילים הושאלו מפורטוגזית: Reino (מלכות) ו-tentação (פיתוי) בגלל שקשה יהיה לבטא מושגים אלה במילים שמקורן טופי בלבד.השפעת טופי על הפורטוגזית הברזיליתהשימוש בטופי עתיקה כ"לינגואה זֶ'רַאל" ("Língua Geral", "שפה כללית" או "שפה שגורה" במובן של לינגואה פרנקה) בכל רחבי ברזיל על ידי ילידים ואירופאים עד תחילת המאה ה-18, ועד תחילת המאה ה-20 בכיסים מבודדים, גרם להשפעה אדירה שלה על הפורטוגזית הברזילאית, והיא למעשה הגורם המשמעותי ביותר להבדל בין פורטוגזית לפורטוגזית ברזילאית. בין השאר, הביא השימוש בטופי עתיקה להעצמה של השימוש באנפוף ולהגברת ההבחנה בין "e" ו-"o" מעוגלות ללא-מעוגלות.בפורטוגזית הברזילאית אלפי מילים השאולות מטופי עתיקה, חלקן תרכובות בין השפות, בהן שמות לחיות, צמחים ומושגים תרבותיים. כמו כן, מקור שמן של כ-40% מהרשויות המקומיות בברזיל הוא בטופי עתיקה. כך, למשל, מקור שמה של איפנמה הוא y panema, כלומר, מים עקרים. שמות ברזילאים לא מעטים מקורן בטופי עתיקה. למשל Jaci (יאסי), פירושו בטופי עתיקה הוא "ירח" (îá sy).כנגד זה, מעניין אפוא ששתיים מהחיות המזוהות ביותר עם ברזיל, היגואר והטפיר, ששמותיהן ברוב העולם, וגם בעברית, נגזרים מטופי עתיקה, נקראות בפורטוגזית ברזילאית בשמות שדווקא מקורם אחר: onça (אונסה) ו-anta (אנטה), בהתאמה.התעניינות מחודשתטופי עתיקה נחשבת כמאפיין ייחודי של הלאומנות בברזיל. בשנות השלושים חברי האינטגרליזם הברזילאי שאלו ממנה את רוב המונחים שלהם כמו הקריאה Anaûé, שהייתה מקבילה ל"זיג הייל" הנאצית.פעמים רבות מוצע לימוד טופי כפתרון להיעדר רוח פטריוטית, ובשנת 1995 אף עבר חוק כזה במדינת ריו דה ז'ניירו.למרות זאת, כיום טופי עתיקה היא שפה מתה הידועה רק לבלשנים.ראו גםטופי-גוארניקישורים חיצונייםטופי עתיקה באתר ethnologue.com קורס טופי עתיקה למתחילים מילון טופי עתיקה-פורטוגזית ברזילאית (איות לא סטנדרטי)ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהשפות נכחדותשפות אמרינדיאניותברזיל: תרבות

1106

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A

חינוך

חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. באופן זה, ניתן להתבונן בתהליך החינוכי שבו אדם שרוי, כמצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. לדוגמה, הוראה עם מטא-קוגניציה מכוונת לעיצוב תודעת האדם ופיתוח דרכי החשיבה שלו בצורה רפלקטיבית וביקורתית. הפדגוגיה מהווה את תורת החינוך, קיימים בה זרמים ואידיאולגיות חינוכיות שונות, והיא חוקרת את השיטות והכלים באמצעותם ניתן להשיג את מטרת החינוך בצורה הטובה ביותר. חינוך בגילאים שונים תהליך החינוך מתרחש לאורך כל חייו של האדם, וכך גם מטרות החינוך ואופי החינוך משתנים בהתאם למאפיינים ולדרישות של כל גיל. מטרות ואופי החינוך תלויות בתרבות ותהליכי הסוציאליזציה שהאדם חווה בנקודות הזמן השונות בהתאם לתרבות החינוכית. חינוך ילדים ונוער האדם נולד עם תכונות וכישורים האופייניים לו, אשר מימושם מושפע מהשפעת הסביבה הטבעית והחברתית שלו. אחת הדרכים של החברה להשפיע על התפתחות האדם היא באמצעות החינוך. לכן, מבחינה חברתית החינוך נתפס כעבודה של מבוגר עם ילדים ונוער, במטרה להכניסם באופן מכוון לעולם המבוגרים ולקבל את ערכיהם. תהליך זה נקרא סוציאליזציה. ניתן להקנות לתלמידים בבית הספר מבחר מייצג של הדעת האנושית. עם זאת לא ניתן להבטיח שידע זה יספק את כל מה שהם יזדקקו לו בעתיד. למעשה קיימת סבירות גבוהה להתיישנות של חלק מנושאי הלימוד לאורך חיי האדם, בלי שניתן יהיה לחזות באופן מדויק אילו נושאים ימשיכו להיות רלוונטי ואלו לא. מכאן עולה החשיבות של פיתוח מיומנויות חשיבה כחלק מהתהליך החינוכי. זאת משום שטיפוח החשיבה מאפשר ללומד לדעת דבר מתוך דבר. בכך מתאפשר לו לדעת יותר ממה שהוא למד באופן ישיר במסגרת מוסדות החינוך השונים ולהיות מסוגל להשלים בכוחות עצמו כל ידע אשר יחסר לו בעתיד. בהתאם לכך, יש לטפח בתלמידים הבנה של הדרכים שבהן ידע נוצר ומשתנה לצד מודעות לאופי המתפתח והלא-ודאי שלו, רגישות לקיומן של נקודות מבט שונות ופתיחות ללמידה של מושגים חדשים. קיימת הבחנה בין חינוך פורמלי הניתן במסגרת מערכת החינוך ומתחיל בגן, לבין חינוך לא פורמלי הניתן במסגרת המשפחה (בעיקר על ידי ההורים) אמצעי התקשורת, אנשי דת או בסביבות אחרות אך ללא התוויה רשמית, ולבין חינוך בלתי פורמלי הניתן בעיקר בתנועת נוער, מועדוניות חוגים ועוד. המשפחה והסביבה משפיעים רבות על החינוך באופן מודע ולא מודע כאחד, כך שהאדם מקבל למעשה חלק גדול מחינוכו מחוץ לבית-הספר. חינוך מבוגרים אנדרגוגיה היא האמנות והמדע של העזרה למבוגרים ללמוד. חינוך מבוגרים לרוב מתייחס לרכישת השכלה או מקצוע במוסד להשכלה גבוהה או בדרכים אחרות. אנשי חינוך לרוב החינוך נעשה על ידי הורים, מורים, אנשי דת, מנהיגים, אחים גדולים וכדומה. חינוך יכול להיעשות גם על ידי קבוצת אנשים או ארגון. לדוגמה: משרד פרסום, בית ספר, בית משפט מדינה. קשה להגדיר אילו פעולות גורמות לחינוך שכן מחנך פורמלי בבית ספר עשוי לחנך, מנהל בעבודה עשוי להוביל תהליכים חינוכיים תוך ארגוניים, ואף סוהר בבית הסוהר עשוי להוות דמות מחנכת עבור האסירים. בנוסף, בראשית המאה ה-21 יש המדגישים את הפן הניהולי או מנהיגותי בחינוך - מנהיגות חינוכית. דהיינו, כיצד אנשים או גופים משפיעים על תהליכים חינוכיים או על מדיניות חינוך בעיר, מדינה, או אף בעולם כולו (כגון ארגון האומות המאוחדות), כך שהגדרת המעשה החינוכי רחבה מאוד. מוסדות חינוך מערכת החינוך היא מן המפעלים המורכבים והאוניברסליים של החברה המודרנית. במדינות מפותחות רבות החינוך נעשה במסגרת ממסדית. משרד החינוך הוא אחד ממשרדי הממשלה בישראל, אשר אחראי על מערכת החינוך בישראל בהתאם לחוק לימוד חובה. מערכת החינוך נחלקת לשני תחומים עיקריים: חינוך פורמלי, הכולל: גנים, בתי ספר (בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים), השכלה גבוהה (אוניברסיטה, מכללה). חינוך בלתי פורמלי משרד החינוך אחראי במקרה הצורך גם על מתן שירות פסיכולוגי ייעוצי על ידי יועץ חינוכי. חינוך מיוחד מיועד לתלמידים עם לקויות הפוגעות בתפקוד באופן משמעותי וגם הוא נמצא תחת אחריותו של משרד החינוך. החינוך המיוחד נעשה במסגרות נפרדות או ברמות שונות של שילוב במערכת החינוך הרגילה. סוג המסגרת ומידת השילוב נבחרים בהתאם למאפיינים ולצרכים הייחודיים של כל תלמיד. פיקוח במוסדות חינוך משרד החינוך מפקח על בתי הספר באמצעות מפקחים ומורים בתפקידי הדרכה. המועצה להשכלה גבוהה אחראית על המוסדות להשכלה גבוהה. הוועדה לתכנון ולתקצוב הפועלת מטעם המל"ג אחראית על חלוקת תקציב המדינה המוקדש להשכלה גבוהה. מטרות מסגרת חינוכית בישראל מטרת העל של החינוך כפי שהוא מתבטא במסגרת קבועה של בתי ספר, מכללות ועוד - היא להביא להצלחת התלמיד. פרופ' צבי לם מזהה שלוש מטרות בנושא חינוך. הוא טוען כי החינוך מונע בערות נרחבת בחברה. מבחינה חברתית מטרת החינוך היא לגדל אנשים בוגרים הראויים להשתלב בחברה שבה הם חיים. לכן השאיפה היא להכשיר את הדור הצעיר כך שיוכל למלא תפקידים ולשאת באחריות. בהתאם לכך, מטרתו של משרד החינוך היא לראות בתלמיד לומד עצמאי, אשר מכוון את עצמו. יכולת החשיבה היא חיוניות לתפקודו של האדם בחברה המשתנה של עידן המידע, לכן יש לטפח את ההיכרות של התלמידים עם מיומנויות חשיבה מסדר גבוה ואת היכולת שלהם להפעילן באופן יעיל בהקשרים מגוונים. ההתפתחויות בטכנולוגיות מידע ותקשורת מובילות להיצף מידע הנגיש וזמין לכל באמצעות האינטרנט באופן בלתי מבוקר. אחת ממטרות החינוך היא להקנות לתלמידים את היכולת להפיק תועלת מהפיכת המידע באופן בטוח. לצורך כך, יש לפתח את המיומנויות שיאפשרו להם לאתר את המידע הרצוי, לוודא את אמינותו, לארגן ולעבד אותו, להפיק ממנו מידע חדש ולהציגו בדרך בהירה ומשכנעת. אוריינות מדיה מאפשרת שימוש יעיל באמצעי תקשורת שונים, לצורך קליטה, הבנה ומסירת מידע. החינוך גם שואף להנחיל את המורשת התרבותית של החברה כדי לשמר ולפתח את ההון התרבותי שלה. מסיבה זו מטרות החינוך משתנות מחברה לחברה ומתקופה לתקופה. למשל, הממד האינסטרומנטלי בא לידי ביטוי במצב של אי ודאות כלכלית, בו החינוך נתפס בעיקר כאמצעי לפיתוח מיומנויות שערכן רב בשוק העבודה, אשר יכולות להבטיח רמת קיום סבירה. בתרבות האוריינית היכולת לקרוא ולכתוב היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לחיברות. זאת משום שכדי לקחת חלק בחיים החברתיים והאזרחיים של תרבותו, האדם האורייני נזקק לדרכי חשיבה ביקורתיים בפרשנות טקסטים שונים, כמו גם לכלים לשוניים המאפשרים ניסוח מורחב ומפורש של רגשות, בעיות ועמדות. כמו כן, בתקופה המודרני שבה הפנאי הולך ותופס מקום מרכזי, בית הספר נדרש לא להכשיר תלמידים שבבגרותם יהיו לכוח עבודה יעיל ותורם, אלא גם להכשיר את תלמידיו גם למיצוי מרבי של שעות הפנאי. חינוך לפנאי משתלב במעגל החיים כתהליך מתמשך, שבו האדם מפתח מודעות לצרכיו ולרצונותיו מתוך הבנה של האפשרויות העומדות לרשותו. בהתאם לכך, לפי צבי לם החינוך נועד לשרת את החברה, הפרט והתרבות: החברה: החינוך בא להכשיר את התלמיד למלא את התפקידים החיוניים לחברה שבה הוא חי. הפרט: חינוך בא לעזור לפרט להגשים מימוש העצמי המתחשב בנטיותיו והתפתחותו של היחיד. התרבות: מטרת החינוך להנחיל את הידע והמסורת התרבותית של התרבות אליה משתייך התלמיד. תיאור מטרות חינוכיות - תהליך חינוכי ניזון ממטרת על כללית בעלת מסר ערכי. מטרות כלליות המציינות באופן ברור מהן תוצאות הלמידה שמצפה המחנך להשיג מחניכו. ויעדים אופרטיביים המגדירים מה יוכל הלומד לבצע עם סיום תהליך החינוך והלמידה. על יעד כזה להיות ניתן לצפייה. אחת התאוריות המרכזיות בנושא תיאור מטרות החינוך היא הטקסונומיה של בלום, מיון מטרות החינוך בתחום ההכרתי: ידע, הבנה, יישום, אנליזה, סינתזה, הערכה. טכנולוגיה בחינוך הטכנולוגיה, ובפרט טכנולוגיית מידע, היא כלי רב עוצמה שיכול לתרום רבות תהליכי חינוך והוראה. בהתאם לכך, בתקופה המודרנית החל להיעשות שימוש בטכנולוגיה לצרכים חינוכיים. טכנולוגיית המידע והתקשורת על פניה הרבות, תופסת מקום הולך וגדל בבתי הספר. האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות המורים והתלמידים מתפתחים עם הזמן, והם רבים ומגוונים: מחשב, חיבור לאינטרנט, רמקולים, מקרן, לוח חכם ועוד. אחד השימושים העיקריים של טכנולוגיה בחינוך הוא בלמידה משולבת מחשב, הכוללת למידה מקוונת ולמידת חקר מבוססת מחשב: הטכנולוגיה מאפשרת נגישות למקורות מידע, הרחבה של סביבת הלמידה, המחשה ויזואלית ודינאמית של מושגים ותהליכים, שמירה והפצה של מערכי השיעור, אינטראקטיביות, הגברת הגיוון והעניין בשיעור ואיתם הגברת המוטיבציה ללמידה. בנוסף, נטען כי לטכנולוגיות המידע יש פוטנציאל אדיר לפיתוח חשיבה מסדר גבוה ומטא-קוגניציה. הנגישות למקורות מידע, בעיקר באמצעות רשת האינטרנט, מאפשרת גישה לאינספור מקורות אשר יכולים לסייע לא רק ללמידה, אלא גם להוראה: מורה המחפש דרכים לשפר את מערכי השיעור שלו יכול למצוא ברשת במאגרי מידע, סרטונים, הפעלות אינטראקטיביות, אתרים לימודיים ועוד. אחת הדוגמאות לכך בישראל הוא הפורום הגדול למורים וגננות. בנוסף לכל אלו, טכנולוגיה מסייעת לשילוב לימודי ושיפור התפקוד של אנשים עם מוגבלות, הבא לידי ביטוי בפן האקדמי ותורמת לשילוב שלהם. כמו כן, השימוש באפליקציות בקרב תלמידי החינוך המיוחד משפר את תחושת הביטחון העצמי שלהם ומטפח אצלם תחושת קהילה. מתוך כך, הטכנולוגיה מעלה את המוטיבציה שלהם ללמידה. זאת ועוד, כדי לשפר את חוויית הלמידה של לתלמידים מהחינוך המיוחד, יש לשלב בהוראה יותר טכנולוגיות חושיות שמאפשרות מישוש, הצגה חזותית והצגה שמיעתית . אימוץ טכנולוגיה בקרב מורים מחקרים רבים עוסקים בגורמים המסייעים לשילוב הטכנולוגיה בכיתה, זאת, כי חרף היתרונות החינוכיים של הטכנולוגיה, השקעה ההולכת וגדלה בתוכנה ובחומרה וזמינות הטכנולוגיה בעקבות התפתחות ה-וב 2.0, מורים עדיין נוטים לשלב טכנולוגיה בהוראתם בצורה מוגבלת בלבד. מחקרם של איאן ולאוטר אשר בחן את ההשפעות הישירות ובלתי ישירות של מאפייני המורים (שנות הוראה, גיל, מיומנויות מחשב ומוכנות המורים) וגורמים הקשורים לסביבת בית הספר (זמינות מחשבים, תמיכה טכנית ותמיכה כוללת), על שילוב הטכנולוגיה בהוראה העלה כי שילוב הטכנולוגיה בהוראת המורים הוא תהליך מורכב, שמושפע הן ממאפייני המורים עצמם והן מתפיסתם את סביבת בית הספר. התוצאות של המחקר היו: הגורם בעל ההשפעה המשמעותית ביותר על שילוב הטכנולוגיה בהוראה, היה מוכנותם של המורים לשלב טכנולוגיה בהוראה: מורים שמרגישים מוכנים ובטוחים לשלב טכנולוגיה ישתמשו בה בשכיחות רבה יותר בהוראתם בכיתה. הגורמים הבאים שצוינו כבעלי חשיבות והשפעה כוללת על שילוב הטכנולוגיה בהוראה היו: התמיכה הכוללת, מיומנויות המחשב של המורים ולאחר מכן אמונת המורים . נתונים דמוגרפיים של המורים השפיעו על מיומנויות המחשב שלהם: ככל שגילם של המורים ושנות ניסיון ההוראה שלהם גדלו, מיומנויות המחשב שלהם פחתו. סביבת בית הספר, כלומר, תמיכה בטכנולוגיה ובשילובה מצד בית הספר, השפיעה בצורה משמעותית על מיומנויות המחשב של המורים. מחקר של אלדונט ונוסבאום בחן את תהליך האימוץ הטכנולוגי בקרב מורים ואת הקשר שבין הגישה לטכנולוגיה וסוג הטכנולוגיה ומורכבותה. הממצאים העיקריים שעלו מתוך המחקר, היו: קל יותר לאמץ טכנולוגיה פשוטה וקלה ביחס לטכנולוגיה מורכבת. מורים המשקיעים חלק נכבד מזמנם לשילוב טכנולוגיה חינוכית בהוראתם מפגינים סבירות גבוהה יותר של אימוץ טכנולוגיה, באופן כמעט בלתי תלוי במידת המורכבות של הטכנולוגיה. ככל שהמורה חדשן (מאמץ ואוהב טכנולוגיה) הוא ירצה לאמץ טכנולוגיה גם אם היא מורכבת יותר. ככל שהוא פחות חדשן הוא פחות ירצה לאמץ טכנולוגיה גם אם היא מורכבת פחות. קשיים לצד היתרונות הרבים השילוב של הטכנולוגיה בהוראה מעורר גם מספר קשיים. קשיים טכניים: הצורך בלימוד הטכנולוגיה החדשה הדורש השקעה של זמן ומאמץ, בעיות טכניות המתרחשות במהלך הלמידה ויצירת תלות באמצעים כגון רשת החשמל, האינטרנט ועוד. בנוסף על הקשיים הטכניים ישנן בעיות עקרוניות של ניוון יכולות יכולות האדם למשל בתחום ההקשבה, הקריאה והחשיבה, העמקת הבדידות אצל בני נוער והתגברות בעיות חברתיות, תפקיד המורה נראה לעיתים מיותר ועלול לגרום לזלזול במורים ושימוש בכלים הטכנולוגיים על ידי התלמידים שלא לצורכי הלימוד. לאור היתרונות והחסרונות של הטכנולוגיה יש מקום לשלב אותה באופן מאוזן, רק במקומות שבהם היא יכולה לתרום באופן משמעותי. גם בעידן המחשבים הפדגוגיה היא עדיין לב התהליך החינוכי, כאשר המורים עומדים במרכז תהליך ההוראה והתלמידים במרכז תהליך הלמידה. הטכנולוגיה לא יוצרת תורה חינוכית חדשה, אלא מאפשרת להעצים את החוויה הלימודית ואת האפקטיביות של הלמידה. לכן על המורים להכיר את הכלים הטכנולוגיים העומדים לרשותם ולמצוא את הדרך לשלבם בצורה היעילה ביותר בתהליך ההוראה. רמות חינוך החינוך הפשוט ביותר הוא החינוך הישיר: הגורם המחנך מעביר, בתקשורת ישירה, מסר שאותו הוא רוצה להעביר, לאדם המחונך. לדוגמה: הורה המסביר לילדו על דרכו של העולם. חינוך אחר הוא חינוך באמצעות יצירת מצב, שבו האינטרס של האדם המחונך הוא להתנהג בצורה שהגורם המחנך מעוניין בה, והגעה של המחונך להבנה לגבי זאת. לדוגמה: מערכת אכיפת החוק ההופכת את הפשע ללא משתלם, ודואגת להסביר זאת לכלל האזרחים. חינוך מורכב יותר הוא חינוך המייצר תודעה מסוימת באדם המחונך, על ידי השפעה על השפה, על קוד החשיבה ועל תרבותו של האדם. שיטת חינוך זו מורכבת יחסית, ולרוב אינה נעשית באופן מודע, אלא היא סטיכיה. לדוגמה: בית-ספר המחנך את התלמידים להישגיות בכך שהוא יוצר תודעת ציון אינדיבידואלי, חברה המחנכת לפטריוטיות על ידי שימוש בהסמלה לאומית, או הורה הנותן מודל חיקוי לילדיו וכו'. חינוך הוא דרכה של תרבות לשמר את עצמה, שכן תרבות היא מאפיין חיצוני של תודעת האדם, והחינוך עוסק בעיצוב תודעה זו. החינוך והתרבות יוצרים זה את זה, ומהווים מקשה אחת בה מתקיים העולם הרוחני של האדם והחברה. מובן כי לכל תרבות דרך חינוך משלה, הנוצרת מתרבות זו ויוצרת אותה. הדבר נכון גם כאשר אין מודעות לתהליך זה. מצוינות והצטיינות בחינוך המילים "מצוינות" ו"הצטיינות" טומנות בחובן משמעות חיובית - התבלטות חיובית ומיוחדת, להיות מעולה. יצחק גונן מבחין בין שני המושגים: לשיטתו, מצוינות היא תהליך יחסי של מיצוי גדל של הפוטנציאל הקיים באדם עצמו - כלומר המצוינות היא ביחס לאדם עצמו, ובפיתוח האישי שלו. הוא מוסיף, שהמצוינות היא תהליך פנימי מתפתח, שבכל רגע נתון יש לו ערך מוחלט. לעומת זאת, ההצטיינות היא ביחס לאחרים, מופע יחסי, חיצוני ומוגבל בתנאי התקיימותו. למשל, אם תלמיד מצטיין בבית הספר בריצת 50 מ', ייתכן שבבית הספר הסמוך תלמיד זה לא יהיה מצטיין, כי שם ההישגים גבוהים יותר; גונן מוסיף כי ההצטיינות היא יחסית לאנשים אחרים, מתרחשת במקום, בזמן ובתפקיד מסוים, או באירוע מסוים ומופנית כלפי חוץ. התגמול עבור הצטיינות ניתן על ידי גורם חיצוני, על בסיס השוואה עם אחרים. המצוינות מתוגמלת באמצעות תחושות של הנאה וסיפוק, תחושות אלה הן פועל יוצא של עבודה שבוצעה היטב. לדבריו, ההצטיינות היא מופע יחסי, ואילו מצוינות היא תהליך מוחלט. הבחנה נוספת של גונן היא שהמצטיין חריג בהשוואה לאחרים, בעוד שמצוין לא חייב להיות חריג. אלמנט נוסף הוא כי המצוינות מתייחסת גם לקולקטיב - ככל שבארגון יש יותר מצוינים, כך יש סיכוי שהארגון יצליח יותר. אסא כשר מתייחס רק למושג הצטיינות, וטענתו שההצטיינות היא בגדר של ערך, ואף היא "יכולה להיות בגדר מה שאמור להתבטא בהתנהגות המקצועית". העשייה וההתנהגות המקצועית מוציאה לפועל את ההצטיינות, כדי להצטיין על האדם לפעול ולהתנהג באופן מצוין. המצוינות וההצטיינות שלובים זה בזה: לא ניתן להצטיין ללא התנהגות מצוינת. כשר טוען כי ההצטיינות היא סולם בעל חמישה שלבים, ורק בשלב החמישי מגיעים להצטיינות הטהורה: שלב ההצטיינות ההתפתחותית האישית - ההצטיינות של האדם ביחס לעצמו בעבר. הצטיינות זו עוסקת בהשוואה של ההישגים של העשייה, הפעילות, ההתנהגות של היום לעומת העבר. זהו שלב חשוב, אך לא עיקרי. שלב ההצטיינות ההשוואתית - ההישגים נמדדים ביחס למשהו, בהשוואה למשהו. מי שמגיע למקום הראשון הוא זה שהישגיו הם הטובים ביותר ביחס לאחרים. שלב חשוב, אך כשר ממליץ להישמר בו מפני הנמכת היריב, מפני פגיעה בזולת, מפני התנשאות על העמיתים ובכך מפני הגבהת קומתו של הפרט רק באמצעות הנמכת קומתו של היריב. שלב ההצטיינות הכישורית - היכולת של האדם הנתקל בבעיה לגלות את כישוריו על מנת לפתור אותה. האדם חייב לגלות כישורים ואף להתקרב לגבול הכישורים שלו כדי לפתור בעיות קשות ובלתי שגרתיות בתחום המקצועי שלו, ואם צריך - עליו גם להגיע למיצוי כישוריו לפתרון בעיות. לדברי כשר: "ככל שהאדם קרוב יותר אל קצה גבול יכולתו, כך הוא מגלה באופן מובהק יותר את ההצטיינות הכישורית שלו". אין להקל ראש באדם שהגיע לשלב שהוא גבול היכולת. שלב ההצטיינות המהותית - הצטיינות מוחלטת הנמדדת על פי סטנדרטים אובייקטיביים של תחום הפעילות או העשייה. זו אינה הצטיינות יחסית בהשוואה לעברו של האדם, או בהשוואה לסביבה, אלא היא נמדדת על פי הרף של הקהילייה המקצועית אליה האדם שייך. על מנת להגיע לשלב הזה על האדם להיות בעל ידע שיטתי, מיומנות מובהקת, הבנה עמוקה, ונאמנות יציבה לערכים ולנורמות של האתיקה הרלוונטית לתחום העיסוק. לפיכך מדובר אם כך ברמה מקצועית גבוהה מאוד. שלב ההצטיינות הטהורה והנעלה - על מנת להגיע לשלב זה צריך האדם להיות בעל שתי מידות: האומץ להצטיין והצניעות. מידות אלו מעידות על אופיו, ואם אין הוא ניחן בהן, הוא יכול לעצב את אופיו. האומץ להצטיין משמעו כי למרות סביבה לועגת, מלחיצה או מקשה, האדם האמיץ יודע לעשות את המעשה הנכון: "חרף הכל, האדם שיש בו מידת האומץ להצטיין יביא את מידותיו לידי ביטוי ויצטיין". באשר לצניעות אומר כשר כי האדם מצטיין לא על מנת לקבל פרס, אלא הוא יודע שהוא מצטיין ולכן תפקידו לשרת את החברה. האדם המצטיין שמח בחלקו, וזהו שכרו. כשר מוסיף שמידות אלו אינן רווחות, והצירוף שלהן הוא נדיר. ניכר כי כשר משלב בסולם ההצטיינות את המצוינות ואת ההצטיינות כאחד. עצם העלייה בסולם ההצטיינות, מהווה תהליך של מצוינות. כאשר בכל שלב האדם יכול להצטיין אך עדיין לא להגיע לרף העליון ביותר, מתחזקת הטענה כי המצוינות היא תהליך רב ממדי המכיל בתוכו הזדמנויות להצטיינות. ההצטיינות מהווה נקודת מקסימום מקומית בתהליך אך לא בהכרח מהווה פסגת ההישגים במסלול זה. גם פרופ' רוברט סטרנברג מדבר על המצוינות במושג של תהליך: ביצוע מצוין הוא מצד אחד מבע של מצוינות, ומצד שני מתייחס ללמידה קודמת שהביאה למצוינות וללמידה המשכית כאמצעי לשיפור המצוינות. על פי ההגדרות של האגף לתלמידים מחוננים ומצטיינים במשרד החינוך, "הצטיינות" ו"מצוינות" שלובים זה בזה: "המצוינות פירושה מכלול ההתנהגויות והפעולות החותרות להשתפרות מתמדת והמאפשרות מיצוי הפוטנציאל האישי, על מנת להגיע לתוצאות האפשריות הטובות ביותר. המצוינות הנה אורח חיים". משמעותו של המושג "הצטיינות תלמידים" היא ביצוע יוצא דופן או סימנים לעשייה יוצאת דופן ברמה גבוהה מאוד, ביחס לגיל המצטיין. על מנת להצטיין צריך מרכיבים של מצוינות. מרכיבי המצוינות על פי האגף הם: מוטיבציה פנימית חזקה המניעה תלמידים אלה בהתמדה, סקרנות, יצירתיות, העדפה של גירויים חדשים על פני מוכרים, העדפה לנושאים עם מורכבות. תלמידים אלה הם בעלי רצון להתעלות ולהתמקצע, בעלי תחושת ערך עצמי, אחריות, עצמאיים ובעלי מיקוד שליטה פנימי. התלמיד המצוין לומד באופן יעיל, יודע להפיק מההתנסויות שלו, ובכך הוא מגיע אל המטרות שהציב לעצמו. התלמיד המצטיין מגיע להישגים יוצאי דופן בזכות מאמץ מתמשך ואיכותי. מאמץ זה הוא מסימני המצוינות. מכאן, שגם המצוינות וגם ההצטיינות הן דינמיות. לפיכך, יש לתת את הדעת להבחנה המושגית בין מצוינות והצטיינות. משרד החינוך מחנך בבתי הספר לתרבות של מצוינות. תרבות זו מאפשרת לגייס ולרתום את כלל הקהילה הבית ספרית לגווניה השונים: תלמידים, מורים, אנשי מינהלה וכו', למען חזון ומטרה משותפים שתכליתם לחולל שינוי בתרבות הבית ספרית. בנוסף, על מנת לחולל "שינוי מסדר שני" (כזה המוטמע בהתנהלות הארגונית ולא רק שינוי מבני), יש להרחיב את מעגלי ההשפעה הבית ספריים: המעגל הראשון - מצוינות אישית המעגל השני- מצוינות ארגונית המעגל האחרון - מצוינות מערכתית המעגלים קשורים זה בזה נמצאים באינטראקציה ובסינרגיה; שינוי במעגל אחד יוביל להעצמה במעגל זה, כזו שתקרין על המעגלים האחרים, ובסופו של דבר כל המעגלים יחד יובילו לשינוי מהותי מערכתי, שהסך שלו עולה על סכום מרכיביו. דילמות בחינוך היות שהחינוך הוא מאפיין קבוע של האנושות הקיים בכל חברותיה, קיימים סוגי חינוך רבים, השונים זה מזה במאפיינים רבים. ישנם מספר צירי מתח עליהם ניתן לאפיין צורת חינוך מסוימת. חינוך וסמכות מידת הפעלת סמכות כחלק מן המעשה החינוכי היא אחת מהסוגיות הבולטות בעולם החינוך. השימוש בסמכות במסגרת החינוך קיים ברוב מוחלט אם לא בכל צורות החינוך המוכרות. עם זאת, גישות חינוכיות מודרניות רבות שואפות לצמצם או לבטל את השימוש בסמכות בחינוך, מתוך התנגדות להפעלת כוח ביחסי אנוש. בכל גישה חינוכית ישנה התייחסות לנושא זה, המייחדת אותה מגישות אחרות. כל שימוש בסמכות, גם אם אינו מכוון למטרות חינוכיות, מחנך בפועל. כל הפעלת סמכות משפיעה על ההרגלים ועל המבנה הנפשי של המפעיל ושל המופעל, ובכך היא בעלת משמעות חינוכית. הצורה הבסיסית ביותר להפעלת סמכות בחינוך היא השימוש בשיטת המקל והגזר, כלומר - המחנך מסוגל, מחד גיסא, לזכות את המחונך בדבר מה אותו המחונך רוצה (ציון משופר, גילוי אהדה, כסף וכדומה) כאשר הוא מגלה התנהגות אותה מעוניין המחנך לעודד, ומאידך גיסא, המחנך יכול להפעיל סנקציה (הורדת ציון, גילוי כעס, הפעלת אלימות פיזית וכדומה) כאשר המחונך מתנהג בניגוד לרצונו של המחנך. שיטת המקל והגזר מרגילה את המחונך להתנהגות אותה מכוון המחנך, ולכן מהווה שימוש מובהק בסמכות כדי לאפשר חינוך. מלבד שיטה זו, הסמכות עשויה להתבטא ביצירת דמות מחנך אשר אותה המחונך מקבל כעליונה עליו מבחינה מוסרית. דמות זו מפעילה סמכות בעצם נוכחותה, בלא הפעלה ממשית של שכר ועונש, והמחונך משנה את התנהגותו כך שתתאים לדרישות המחנך בזכות המשמעות הסמלית של המחנך הסמכותי. לשימוש בסמכות בחינוך השפעה עמוקה על המחונך. סמכות מאלצת את המחונך לגלות התנהגות המגיבה לסמכות - ציות או התנגדות. ידוע כי הסמכות שבחינוך מותירה בתוך נפש האדם תבנית הכרתית המבטאת את "צו המוסר" (או החברה), אף אם האדם נוטה בהתנהגותו לפעול במנוגד לצו זה. צו זה הוא במידה רבה הפנמה של הסמכות עקב החינוך, ופירושו "סמכות פנימית" התואמת את החינוך. פן אחר של השימוש בסמכות בחינוך, שעשוי לכלול השלכות בעייתיות, הוא העמדת רצון המחנך במרכז העשייה החינוכית. מבחינת המחונך אין חשיבות להתנהגותו, מלבד התאמתה לרצון המחנך. לדוגמה: מורה המזכה את תלמידיו הטובים בציון טוב ואת הגרועים בציון רע, הופך את הציון (השכר/עונש) לגורם האמור להניע את התלמיד, ומרחיק את החומר הנלמד כמטרה בפני עצמה. סוג הסמכות המופעל אף הוא מבחין בין כל צורות החינוך. לכל צורות הסמכות מלווה בהכרח גילוי תואם של הבעה רגשית (כעס מלווה לעונש, גאווה מלווה לשכר וכו'), וחסרונה נחשב להפרעה קשה למהלך החינוך. אף על פי שצורות חינוך מסוימות עושות שימוש במנגנון זה בלבד, ניתן לזהות צורות רבות של מנגנונים אחרים עליהם מתבססת הסמכות, והעיקרים שבהם: כוח פיזי: שימוש בהכאה כענישה מקובל בחברות רבות, ולרוב מבוצע כלפי ילדים. נהוג כי השימוש באלימות מצומצם למספר מצומצם של דמויות, לרוב הורה או מורה. לעיתים נדירות בלבד כוח פיזי הוא הכוח העיקרי בחינוך. בחברות מודרניות, במגמה ההולכת ומתחזקת עם הזמן, השימוש באלימות פיזית הולך ופוחת, ונחשב לפסול יותר ויותר ומזוהה עם שמרנות קיצונית או ערעור נפשי. ממשלות עשויות גם כן להשתמש בכוח פיזי למטרות חינוכיות. לעיתים קרובות עונשים פיזיים (כליאה, הלקאה וכו') אינם משמשים אך ורק כגורם מרתיע אלא כניסיונות חינוכיים. תגמול חומרי: שימוש בפרס (כמו צעצוע או כסף) ובקנס (כמו קיצוץ תקציבי) מקובל ביותר בתחום החינוך. היות שהמחנך מצוי בעמדה אחראית לנושאים חומריים רבים, או בעל יכולת כלכלית גבוהה יותר, הוא מסוגל לשנות את התנהגות המחונך. הערכה פורמלית: שימוש זה, נפוץ במיוחד בחברות מודרניות, יוצר מדדים על פיהם מוערכים בני אדם, ועושה בה שימוש במטרה לבנות סמכות חינוכית. ציון בבית הספר הוא הדוגמה הבולטת ביותר, וניתן להבחין גם בדוגמאות כגון פרס ל"עובד מצטיין" כמנגנון יצירת מדדים פורמליים על ידי המחנך. ריחוק המחנך והמחונך סוגיה נפוצה אחרת היא הפער התודעתי הנוצר בין המחנך למחונך. בקצה אחד של המתח ניתן לצייר דמות מרוחקת, שאינה ידועה למחונך, ושהשפעתה קבועה ומוחלטת (מפקד בסיס טירונות, מנהל בית ספר וכו'), ובקצהו האחר דמות המחנך היא אדם קרוב, מבין ומגלה מעורבות, שהשפעתו דינמית ומותאמת למצב היחסים (אח, מדריך וכו'). לרוב, ככל שחולף הזמן, הפער הולך ומצטמצם, אם כי נדיר ביטולו. לרוב מזוהה פער גדול עם חינוך שמרני, ופער קטן עם חינוך ליברלי. חינוך ואוטונומיה מידת האחיזה של המחנך בחיי המחונך משמשת אף היא מגדיר מרכזי של העשייה החינוכית. בסוגיה זו ניתן להבחין בכמה תהליכים תאורטיים: אחיזה חזקה של המחנך בחיי המחונך, וזאת על ידי כך שהמחנך קובע ישירות את התנהגות המחונך בלא שלאחרון תהיה השפעה אקטיבית על חייו. בתהליך זה המחנך שולט בפועל במעשיו של המחונך, ואינו מותיר למחונך ביטוי להכרעה עצמית. מקובל כי בגילאים צעירים ביותר זקוק כל אדם לאחיזה מסוג זה על ידי דמות הורית או מחליפה. נסיגה באחיזת המחנך בחיי המחונך, וצמצום החינוך המכוון בחיי המחונך. בתהליך זה המחנך מסיר מעצמו את האחריות לחיי המחונך, ומניח למחונך לקיים את החלטותיו בכוחות עצמו. לרוב, מלווה תהליך זה בהתנהגות קוטבית של המחונך להתנהגות אותה ניסה המחנך להשריש. בעיני רבים תהליך זה של נסיגת הנוכחות החינוכית הוא מאפיין תרבותי של העולם המודרני, המועצם מדור לדור. האצלת האחריות של המחנך למחונך, בדרך בה מקבל המחונך את דרכי המחנך ומיישמן בעצמו. בתהליך זה המחנך מקרב אליו את המחונך (בניגוד לקודם, המאופיין בהתרחקות), ובכך מאפשר למחונך לקיים את חייו מתוך העמדה המחנכת, שהתקיימה לפני כן במחנך בלבד. חינוך יהודי הדילמות המרכזיות בחינוך היהודי נוגעות לשאלות ומתחים בהוראת יהדות. למשל: היחס בין מסורת לחידוש, בין מצווה לאוטונומיה, מהו מעמד המקרא כטקסט קאנוני, מה היחס בין השקפתו הפרשנית של המורה לבין המעשה החינוכי ועוד. על הדמויות המרכזיות בחינוך היהודי בעידן הנוכחי ניתן למנות את פרופ' מיכאל (מייק) רוזנק, פרופ' ברי (Barry) הולץ, פרופ' יונתן כהן ועוד. בתוך תחום החינוך היהודי ניתן להצביע על שני זרמים מרכזיים: חינוך יהודי שמרני וחינוך יהודי פלורליסטי. היסטוריה של החינוך בחברות קדומות ההורים וזקני השבט הכשירו את הצעירים לתפקידיהם כמבוגרים בחברה. הם לימדו אותם את המיומנויות המעשיות הנחוצות לחיים היום יום ואת כללי ההתנהגות, המוסר והאמונות הדתיות של תרבותם. החינוך נעשה בעיקר על ידי התבוננות, חיקוי והשתתפות בפעולות של המבוגרים. בעקבות המצאת הכתב נוצרו מוסדות מיוחדים לחינוך. כאמור, מטרות החינוך משתנות בהתאם למאפיינים הייחודים של כל תרבות בכל תקופה. באתונה העתיקה שאפו לחנך ולעצב אדם חופשי, באירופה של ימי הביניים הכשירו אבירים, ביהדות המסורתית שאפו לגדל תלמיד חכם, והציונות שאפה לחנך חלוצים. בעולם המודרני החינוך מסייע ברכישת המימניות הנדרשות להשתלבות בחברה ובעולם התעסוקה, מרחיב את הידע וההבנה לגבי העולם ועוזר להסתגל לשנויים המהירים המתרחשים בו. היסטוריה של החינוך המערבי במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו כל ממשלות אירופה להקצות תקציבים עבור מערכות חינוך ציבוריות המיועדות לכל האזרחים, הן בכפר והן בעיר. בעקבות תהליך החילון שעברה אירופה בתקופה זו, מערכת החינוך החלה להתפתח תחת פיקוח המדינה וללא תלות בכנסייה. כתוצאה מכך החל להצטמצם מספר האנאלפביתים ומעגל האנשים המשכילים היודעים קרוא וכתוב הלך והתרחב. מצב זה העמיק את המעורבות של הציבור בפוליטיקה והגביר את כוחה של דעת הקהל במדינה. בעולם המערבי התבסס במאה זו זרם מרכזי של שיטת חינוך, אולם לאורך המאה אותגר הזרם המרכזי על ידי זרמי חינוך פרוגרסיביים השואפים להיות אלטרנטיבה. זרמים אלו התמקדו באופן כללי במתן חופש למידה אינדבודאלי לתלמידים, מתוך נקודת מוצא לפיה מערכת החינוך של הזרם המרכזי מדכאת אותם. פילוסופיה של החינוך הפילוסופיה של החינוך היא תחום בפילוסופיה, שהעוסק בחינוך, מטרותיו ודרכי הפעולה שלו. חלק מהפילוסופים הידועים ביותר, כגון אפלטון, אריסטו, רוסו ולוק, העלו רעיונות ודעות בקשר לחינוך. ההפרדה בין חקר החינוך לפילוסופיה של החינוך אינה ברורה, ויש הטוענים שכל איש חינוך עוסק בפילוסופיה במסגרת עבודתו. גישות בחינוך הגישה המריטוקרטית בחינוך טוענת שיש לקדם מצוינות בקרב תלמידים המסוגלים לכך. קונסטרוקטיביזם (או הבניתיות) טוען כי כל פעילות מנטלית היא בנייתית. התלמידים אינם מקבלים את הידע מהמורה או מתוך ספר הלימוד באופן פסיבי, אלא הם בונים את הידע שלהם בעצמם. בשנים האחרונות נידונה הגישה בנייתית בהרחבה כבסיס לרפורמה בדרכי ההוראה. ארבע תפיסות יסוד מאפיינות את הגישה בנייתית ללמידה: אין קיום לידע במנותק מהיודע; למידה היא פעילות הבנייתית; למידה היא פעילות ממוקמת בהקשר; למידה היא פעילות חברתית. הגישה המשלבת מתייחסת לשילוב ההוראה של מיומנויות חשיבה בכל מקצועות הלימוד, מתוך מטרה לעודד למידה מעמיקה של התכנים וליצור הזדמנויות לחשיבה מעמיקה על בסיס ידע עשיר. למידת חקר היא דוגמה לדרך בה ניתן לפתח מיומנויות חשיבה במסגרת של למידה פעילה. ראו גם פילוסופיה של החינוך חינוך מיוחד תורת ההוראה חינוך בישראל לקריאה נוספת רונית בוגלר ואורלי טנא-גזית, מנהיגות בחינוך, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2021. רונית בוגלר, יצחק ברקוביץ ועמרי רוזנקרנץ, סוציולוגיה של החינוך, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2021. אדמיאל קוסמן: נפש החינוך – ממאמרו של אדמיאל קוסמן חינוך – מהות ורוח ספר על ליבת החינוך בהוצאת מכון מופ"ת, יולי 19, 2012. חינוך בעידן של אי-ודאות בעריכת יהודית וינברגר: הוצאת רסלינג, 2016. ערן אלדר, מערכת החינוך בתל אביב במעבר ממנדט לעצמאות - שינוי והתמדה, אופקים בגאוגרפיה 90, 2016, עמ' 27–47 ניר מיכאלי, "חינוך ופוליטיקה במערכת החינוך הישראלית",ביטאון מכון מופ"ת, 54, 15-10. קרמניצר, מ' (2014). "החינוך הפוליטי איננו נייטרלי", ביטאון מכון מופ"ת, 54, 4-3. Aldunate, R., & Nussbaum, M. (2013). Teacher adoption of technology. "Computers in Human Behavior", 29(3), 519-524. Inan, F. A., & Lowther, D. L. (2010). Factors affecting technology integration in K-12 classrooms: A path model. "Educational Technology Research and Development, 58"(2), 137-154. דיאן ריי, אי שיוון בחינוך ג'וליה רסניק, השפעת גלובליזציה על חינוך קישורים חיצוניים ציטוטים של הוגה הדעות האמריקני ג'ון דיואי בנושא החינוך – אתר ויקיציטוט האתר הרשמי של ריצ'רד לבוי – מאמרים העוסקים בנושאים שונים של הוראה וחינוך רחל אליאור, דמות הבוגר הרצוי ראשי תיבות בעברית בתחום החינוך דף החינוך של הרב שטיינזלץ This Will Revolutionize Education - התרומה של טכנולוגיה לחינוך, ככלי עזר ולא כתחליף למורה קן רובינסון טוען שבתי הספר הורגים את היצירתיות – על החשיבות של חינוך ליצירתיות. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית גולשים ושומרים על עצמנו ברשת - סרטון של המשרד לביטחון הפנים ומשרד החינוך, העוסק בגלישה בטוחה וזהירה באינטרנט. ליאור עילם טוען שבבתי הספר צריך להתרכז בלימודי יזמות ויצירתיות ולא בהכפלת מספר הניגשים לבחינות של 5 יחידות במתמטיקה - 6 בנובמבר 2015, כלכליסט התאמת תוכניות הלימודים וחומרי הלימוד למאה ה-21, ועדת קונצנזוס, היזמה למחקר יישומי בחינוך גיל ברנד, יהרהרו רבים ותרבה הדעת, באתר הגיע זמן חינוך , 5 במרץ 2019 הערות שוליים

חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. באופן זה, ניתן להתבונן בתהליך החינוכי שבו אדם שרוי, כמצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. לדוגמה, הוראה עם מטא-קוגניציה מכוונת לעיצוב תודעת האדם ופיתוח דרכי החשיבה שלו בצורה רפלקטיבית וביקורתית. הפדגוגיה מהווה את תורת החינוך, קיימים בה זרמים ואידיאולגיות חינוכיות שונות, והיא חוקרת את השיטות והכלים באמצעותם ניתן להשיג את מטרת החינוך בצורה הטובה ביותר.חינוך בגילאים שוניםתהליך החינוך מתרחש לאורך כל חייו של האדם, וכך גם מטרות החינוך ואופי החינוך משתנים בהתאם למאפיינים ולדרישות של כל גיל. מטרות ואופי החינוך תלויות בתרבות ותהליכי הסוציאליזציה שהאדם חווה בנקודות הזמן השונות בהתאם לתרבות החינוכית.חינוך ילדים ונוערהאדם נולד עם תכונות וכישורים האופייניים לו, אשר מימושם מושפע מהשפעת הסביבה הטבעית והחברתית שלו. אחת הדרכים של החברה להשפיע על התפתחות האדם היא באמצעות החינוך.לכן, מבחינה חברתית החינוך נתפס כעבודה של מבוגר עם ילדים ונוער, במטרה להכניסם באופן מכוון לעולם המבוגרים ולקבל את ערכיהם. תהליך זה נקרא סוציאליזציה.ניתן להקנות לתלמידים בבית הספר מבחר מייצג של הדעת האנושית. עם זאת לא ניתן להבטיח שידע זה יספק את כל מה שהם יזדקקו לו בעתיד. למעשה קיימת סבירות גבוהה להתיישנות של חלק מנושאי הלימוד לאורך חיי האדם, בלי שניתן יהיה לחזות באופן מדויק אילו נושאים ימשיכו להיות רלוונטי ואלו לא. מכאן עולה החשיבות של פיתוח מיומנויות חשיבה כחלק מהתהליך החינוכי. זאת משום שטיפוח החשיבה מאפשר ללומד לדעת דבר מתוך דבר. בכך מתאפשר לו לדעת יותר ממה שהוא למד באופן ישיר במסגרת מוסדות החינוך השונים ולהיות מסוגל להשלים בכוחות עצמו כל ידע אשר יחסר לו בעתיד.בהתאם לכך, יש לטפח בתלמידים הבנה של הדרכים שבהן ידע נוצר ומשתנה לצד מודעות לאופי המתפתח והלא-ודאי שלו, רגישות לקיומן של נקודות מבט שונות ופתיחות ללמידה של מושגים חדשים.קיימת הבחנה בין חינוך פורמלי הניתן במסגרת מערכת החינוך ומתחיל בגן, לבין חינוך לא פורמלי הניתן במסגרת המשפחה (בעיקר על ידי ההורים) אמצעי התקשורת, אנשי דת או בסביבות אחרות אך ללא התוויה רשמית, ולבין חינוך בלתי פורמלי הניתן בעיקר בתנועת נוער, מועדוניות חוגים ועוד.המשפחה והסביבה משפיעים רבות על החינוך באופן מודע ולא מודע כאחד, כך שהאדם מקבל למעשה חלק גדול מחינוכו מחוץ לבית-הספר.חינוך מבוגריםאנדרגוגיה היא האמנות והמדע של העזרה למבוגרים ללמוד.חינוך מבוגרים לרוב מתייחס לרכישת השכלה או מקצוע במוסד להשכלה גבוהה או בדרכים אחרות.אנשי חינוךלרוב החינוך נעשה על ידי הורים, מורים, אנשי דת, מנהיגים, אחים גדולים וכדומה.חינוך יכול להיעשות גם על ידי קבוצת אנשים או ארגון. לדוגמה: משרד פרסום, בית ספר, בית משפט מדינה.קשה להגדיר אילו פעולות גורמות לחינוך שכן מחנך פורמלי בבית ספר עשוי לחנך, מנהל בעבודה עשוי להוביל תהליכים חינוכיים תוך ארגוניים, ואף סוהר בבית הסוהר עשוי להוות דמות מחנכת עבור האסירים. בנוסף, בראשית המאה ה-21 יש המדגישים את הפן הניהולי או מנהיגותי בחינוך - מנהיגות חינוכית. דהיינו, כיצד אנשים או גופים משפיעים על תהליכים חינוכיים או על מדיניות חינוך בעיר, מדינה, או אף בעולם כולו (כגון ארגון האומות המאוחדות), כך שהגדרת המעשה החינוכי רחבה מאוד.מוסדות חינוךמערכת החינוך היא מן המפעלים המורכבים והאוניברסליים של החברה המודרנית.במדינות מפותחות רבות החינוך נעשה במסגרת ממסדית.משרד החינוך הוא אחד ממשרדי הממשלה בישראל, אשר אחראי על מערכת החינוך בישראל בהתאם לחוק לימוד חובה.מערכת החינוך נחלקת לשני תחומים עיקריים: חינוך פורמלי, הכולל: גנים, בתי ספר (בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים), השכלה גבוהה (אוניברסיטה, מכללה).חינוך בלתי פורמלימשרד החינוך אחראי במקרה הצורך גם על מתן שירות פסיכולוגי ייעוצי על ידי יועץ חינוכי.חינוך מיוחד מיועד לתלמידים עם לקויות הפוגעות בתפקוד באופן משמעותי וגם הוא נמצא תחת אחריותו של משרד החינוך. החינוך המיוחד נעשה במסגרות נפרדות או ברמות שונות של שילוב במערכת החינוך הרגילה. סוג המסגרת ומידת השילוב נבחרים בהתאם למאפיינים ולצרכים הייחודיים של כל תלמיד.פיקוח במוסדות חינוךמשרד החינוך מפקח על בתי הספר באמצעות מפקחים ומורים בתפקידי הדרכה.המועצה להשכלה גבוהה אחראית על המוסדות להשכלה גבוהה. הוועדה לתכנון ולתקצוב הפועלת מטעם המל"ג אחראית על חלוקת תקציב המדינה המוקדש להשכלה גבוהה.מטרות מסגרת חינוכית בישראלמטרת העל של החינוך כפי שהוא מתבטא במסגרת קבועה של בתי ספר, מכללות ועוד - היא להביא להצלחת התלמיד.פרופ' צבי לם מזהה שלוש מטרות בנושא חינוך. הוא טוען כי החינוך מונע בערות נרחבת בחברה.מבחינה חברתית מטרת החינוך היא לגדל אנשים בוגרים הראויים להשתלב בחברה שבה הם חיים. לכן השאיפה היא להכשיר את הדור הצעיר כך שיוכל למלא תפקידים ולשאת באחריות.בהתאם לכך, מטרתו של משרד החינוך היא לראות בתלמיד לומד עצמאי, אשר מכוון את עצמו.יכולת החשיבה היא חיוניות לתפקודו של האדם בחברה המשתנה של עידן המידע, לכן יש לטפח את ההיכרות של התלמידים עם מיומנויות חשיבה מסדר גבוה ואת היכולת שלהם להפעילן באופן יעיל בהקשרים מגוונים.ההתפתחויות בטכנולוגיות מידע ותקשורת מובילות להיצף מידע הנגיש וזמין לכל באמצעות האינטרנט באופן בלתי מבוקר. אחת ממטרות החינוך היא להקנות לתלמידים את היכולת להפיק תועלת מהפיכת המידע באופן בטוח. לצורך כך, יש לפתח את המיומנויות שיאפשרו להם לאתר את המידע הרצוי, לוודא את אמינותו, לארגן ולעבד אותו, להפיק ממנו מידע חדש ולהציגו בדרך בהירה ומשכנעת. אוריינות מדיה מאפשרת שימוש יעיל באמצעי תקשורת שונים, לצורך קליטה, הבנה ומסירת מידע.החינוך גם שואף להנחיל את המורשת התרבותית של החברה כדי לשמר ולפתח את ההון התרבותי שלה. מסיבה זו מטרות החינוך משתנות מחברה לחברה ומתקופה לתקופה.למשל, הממד האינסטרומנטלי בא לידי ביטוי במצב של אי ודאות כלכלית, בו החינוך נתפס בעיקר כאמצעי לפיתוח מיומנויות שערכן רב בשוק העבודה, אשר יכולות להבטיח רמת קיום סבירה.בתרבות האוריינית היכולת לקרוא ולכתוב היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לחיברות. זאת משום שכדי לקחת חלק בחיים החברתיים והאזרחיים של תרבותו, האדם האורייני נזקק לדרכי חשיבה ביקורתיים בפרשנות טקסטים שונים, כמו גם לכלים לשוניים המאפשרים ניסוח מורחב ומפורש של רגשות, בעיות ועמדות.כמו כן, בתקופה המודרני שבה הפנאי הולך ותופס מקום מרכזי, בית הספר נדרש לא להכשיר תלמידים שבבגרותם יהיו לכוח עבודה יעיל ותורם, אלא גם להכשיר את תלמידיו גם למיצוי מרבי של שעות הפנאי. חינוך לפנאי משתלב במעגל החיים כתהליך מתמשך, שבו האדם מפתח מודעות לצרכיו ולרצונותיו מתוך הבנה של האפשרויות העומדות לרשותו.בהתאם לכך, לפי צבי לם החינוך נועד לשרת את החברה, הפרט והתרבות:החברה: החינוך בא להכשיר את התלמיד למלא את התפקידים החיוניים לחברה שבה הוא חי.הפרט: חינוך בא לעזור לפרט להגשים מימוש העצמי המתחשב בנטיותיו והתפתחותו של היחיד.התרבות: מטרת החינוך להנחיל את הידע והמסורת התרבותית של התרבות אליה משתייך התלמיד.תיאור מטרות חינוכיות - תהליך חינוכי ניזון ממטרת על כללית בעלת מסר ערכי. מטרות כלליות המציינות באופן ברור מהן תוצאות הלמידה שמצפה המחנך להשיג מחניכו. ויעדים אופרטיביים המגדירים מה יוכל הלומד לבצע עם סיום תהליך החינוך והלמידה. על יעד כזה להיות ניתן לצפייה.אחת התאוריות המרכזיות בנושא תיאור מטרות החינוך היא הטקסונומיה של בלום, מיון מטרות החינוך בתחום ההכרתי: ידע, הבנה, יישום, אנליזה, סינתזה, הערכה.טכנולוגיה בחינוךהטכנולוגיה, ובפרט טכנולוגיית מידע, היא כלי רב עוצמה שיכול לתרום רבות תהליכי חינוך והוראה.בהתאם לכך, בתקופה המודרנית החל להיעשות שימוש בטכנולוגיה לצרכים חינוכיים.טכנולוגיית המידע והתקשורת על פניה הרבות, תופסת מקום הולך וגדל בבתי הספר.האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות המורים והתלמידים מתפתחים עם הזמן, והם רבים ומגוונים: מחשב, חיבור לאינטרנט, רמקולים, מקרן, לוח חכם ועוד.אחד השימושים העיקריים של טכנולוגיה בחינוך הוא בלמידה משולבת מחשב, הכוללת למידה מקוונת ולמידת חקר מבוססת מחשב: הטכנולוגיה מאפשרת נגישות למקורות מידע, הרחבה של סביבת הלמידה, המחשה ויזואלית ודינאמית של מושגים ותהליכים, שמירה והפצה של מערכי השיעור, אינטראקטיביות, הגברת הגיוון והעניין בשיעור ואיתם הגברת המוטיבציה ללמידה. בנוסף, נטען כי לטכנולוגיות המידע יש פוטנציאל אדיר לפיתוח חשיבה מסדר גבוה ומטא-קוגניציה.הנגישות למקורות מידע, בעיקר באמצעות רשת האינטרנט, מאפשרת גישה לאינספור מקורות אשר יכולים לסייע לא רק ללמידה, אלא גם להוראה: מורה המחפש דרכים לשפר את מערכי השיעור שלו יכול למצוא ברשת במאגרי מידע, סרטונים, הפעלות אינטראקטיביות, אתרים לימודיים ועוד. אחת הדוגמאות לכך בישראל הוא הפורום הגדול למורים וגננות.בנוסף לכל אלו, טכנולוגיה מסייעת לשילוב לימודי ושיפור התפקוד של אנשים עם מוגבלות, הבא לידי ביטוי בפן האקדמי ותורמת לשילוב שלהם. כמו כן, השימוש באפליקציות בקרב תלמידי החינוך המיוחד משפר את תחושת הביטחון העצמי שלהם ומטפח אצלם תחושת קהילה. מתוך כך, הטכנולוגיה מעלה את המוטיבציה שלהם ללמידה. זאת ועוד, כדי לשפר את חוויית הלמידה של לתלמידים מהחינוך המיוחד, יש לשלב בהוראה יותר טכנולוגיות חושיות שמאפשרות מישוש, הצגה חזותית והצגה שמיעתית .אימוץ טכנולוגיה בקרב מוריםמחקרים רבים עוסקים בגורמים המסייעים לשילוב הטכנולוגיה בכיתה, זאת, כי חרף היתרונות החינוכיים של הטכנולוגיה, השקעה ההולכת וגדלה בתוכנה ובחומרה וזמינות הטכנולוגיה בעקבות התפתחות ה-וב 2.0, מורים עדיין נוטים לשלב טכנולוגיה בהוראתם בצורה מוגבלת בלבד. מחקרם של איאן ולאוטר אשר בחן את ההשפעות הישירות ובלתי ישירות של מאפייני המורים (שנות הוראה, גיל, מיומנויות מחשב ומוכנות המורים) וגורמים הקשורים לסביבת בית הספר (זמינות מחשבים, תמיכה טכנית ותמיכה כוללת), על שילוב הטכנולוגיה בהוראה העלה כי שילוב הטכנולוגיה בהוראת המורים הוא תהליך מורכב, שמושפע הן ממאפייני המורים עצמם והן מתפיסתם את סביבת בית הספר. התוצאות של המחקר היו: הגורם בעל ההשפעה המשמעותית ביותר על שילוב הטכנולוגיה בהוראה, היה מוכנותם של המורים לשלב טכנולוגיה בהוראה: מורים שמרגישים מוכנים ובטוחים לשלב טכנולוגיה ישתמשו בה בשכיחות רבה יותר בהוראתם בכיתה. הגורמים הבאים שצוינו כבעלי חשיבות והשפעה כוללת על שילוב הטכנולוגיה בהוראה היו: התמיכה הכוללת, מיומנויות המחשב של המורים ולאחר מכן אמונת המורים . נתונים דמוגרפיים של המורים השפיעו על מיומנויות המחשב שלהם: ככל שגילם של המורים ושנות ניסיון ההוראה שלהם גדלו, מיומנויות המחשב שלהם פחתו. סביבת בית הספר, כלומר, תמיכה בטכנולוגיה ובשילובה מצד בית הספר, השפיעה בצורה משמעותית על מיומנויות המחשב של המורים.מחקר של אלדונט ונוסבאום בחן את תהליך האימוץ הטכנולוגי בקרב מורים ואת הקשר שבין הגישה לטכנולוגיה וסוג הטכנולוגיה ומורכבותה. הממצאים העיקריים שעלו מתוך המחקר, היו: קל יותר לאמץ טכנולוגיה פשוטה וקלה ביחס לטכנולוגיה מורכבת. מורים המשקיעים חלק נכבד מזמנם לשילוב טכנולוגיה חינוכית בהוראתם מפגינים סבירות גבוהה יותר של אימוץ טכנולוגיה, באופן כמעט בלתי תלוי במידת המורכבות של הטכנולוגיה. ככל שהמורה חדשן (מאמץ ואוהב טכנולוגיה) הוא ירצה לאמץ טכנולוגיה גם אם היא מורכבת יותר. ככל שהוא פחות חדשן הוא פחות ירצה לאמץ טכנולוגיה גם אם היא מורכבת פחות.קשיים לצד היתרונות הרבים השילוב של הטכנולוגיה בהוראה מעורר גם מספר קשיים. קשיים טכניים: הצורך בלימוד הטכנולוגיה החדשה הדורש השקעה של זמן ומאמץ, בעיות טכניות המתרחשות במהלך הלמידה ויצירת תלות באמצעים כגון רשת החשמל, האינטרנט ועוד. בנוסף על הקשיים הטכניים ישנן בעיות עקרוניות של ניוון יכולות יכולות האדם למשל בתחום ההקשבה, הקריאה והחשיבה, העמקת הבדידות אצל בני נוער והתגברות בעיות חברתיות, תפקיד המורה נראה לעיתים מיותר ועלול לגרום לזלזול במורים ושימוש בכלים הטכנולוגיים על ידי התלמידים שלא לצורכי הלימוד.לאור היתרונות והחסרונות של הטכנולוגיה יש מקום לשלב אותה באופן מאוזן, רק במקומות שבהם היא יכולה לתרום באופן משמעותי. גם בעידן המחשבים הפדגוגיה היא עדיין לב התהליך החינוכי, כאשר המורים עומדים במרכז תהליך ההוראה והתלמידים במרכז תהליך הלמידה. הטכנולוגיה לא יוצרת תורה חינוכית חדשה, אלא מאפשרת להעצים את החוויה הלימודית ואת האפקטיביות של הלמידה. לכן על המורים להכיר את הכלים הטכנולוגיים העומדים לרשותם ולמצוא את הדרך לשלבם בצורה היעילה ביותר בתהליך ההוראה.רמות חינוךהחינוך הפשוט ביותר הוא החינוך הישיר: הגורם המחנך מעביר, בתקשורת ישירה, מסר שאותו הוא רוצה להעביר, לאדם המחונך. לדוגמה: הורה המסביר לילדו על דרכו של העולם.חינוך אחר הוא חינוך באמצעות יצירת מצב, שבו האינטרס של האדם המחונך הוא להתנהג בצורה שהגורם המחנך מעוניין בה, והגעה של המחונך להבנה לגבי זאת. לדוגמה: מערכת אכיפת החוק ההופכת את הפשע ללא משתלם, ודואגת להסביר זאת לכלל האזרחים.חינוך מורכב יותר הוא חינוך המייצר תודעה מסוימת באדם המחונך, על ידי השפעה על השפה, על קוד החשיבה ועל תרבותו של האדם. שיטת חינוך זו מורכבת יחסית, ולרוב אינה נעשית באופן מודע, אלא היא סטיכיה. לדוגמה: בית-ספר המחנך את התלמידים להישגיות בכך שהוא יוצר תודעת ציון אינדיבידואלי, חברה המחנכת לפטריוטיות על ידי שימוש בהסמלה לאומית, או הורה הנותן מודל חיקוי לילדיו וכו'.חינוך הוא דרכה של תרבות לשמר את עצמה, שכן תרבות היא מאפיין חיצוני של תודעת האדם, והחינוך עוסק בעיצוב תודעה זו. החינוך והתרבות יוצרים זה את זה, ומהווים מקשה אחת בה מתקיים העולם הרוחני של האדם והחברה. מובן כי לכל תרבות דרך חינוך משלה, הנוצרת מתרבות זו ויוצרת אותה. הדבר נכון גם כאשר אין מודעות לתהליך זה.מצוינות והצטיינות בחינוךהמילים "מצוינות" ו"הצטיינות" טומנות בחובן משמעות חיובית - התבלטות חיובית ומיוחדת, להיות מעולה.יצחק גונן מבחין בין שני המושגים: לשיטתו, מצוינות היא תהליך יחסי של מיצוי גדל של הפוטנציאל הקיים באדם עצמו - כלומר המצוינות היא ביחס לאדם עצמו, ובפיתוח האישי שלו. הוא מוסיף, שהמצוינות היא תהליך פנימי מתפתח, שבכל רגע נתון יש לו ערך מוחלט. לעומת זאת, ההצטיינות היא ביחס לאחרים, מופע יחסי, חיצוני ומוגבל בתנאי התקיימותו. למשל, אם תלמיד מצטיין בבית הספר בריצת 50 מ', ייתכן שבבית הספר הסמוך תלמיד זה לא יהיה מצטיין, כי שם ההישגים גבוהים יותר; גונן מוסיף כי ההצטיינות היא יחסית לאנשים אחרים, מתרחשת במקום, בזמן ובתפקיד מסוים, או באירוע מסוים ומופנית כלפי חוץ. התגמול עבור הצטיינות ניתן על ידי גורם חיצוני, על בסיס השוואה עם אחרים. המצוינות מתוגמלת באמצעות תחושות של הנאה וסיפוק, תחושות אלה הן פועל יוצא של עבודה שבוצעה היטב. לדבריו, ההצטיינות היא מופע יחסי, ואילו מצוינות היא תהליך מוחלט. הבחנה נוספת של גונן היא שהמצטיין חריג בהשוואה לאחרים, בעוד שמצוין לא חייב להיות חריג. אלמנט נוסף הוא כי המצוינות מתייחסת גם לקולקטיב - ככל שבארגון יש יותר מצוינים, כך יש סיכוי שהארגון יצליח יותר.אסא כשר מתייחס רק למושג הצטיינות, וטענתו שההצטיינות היא בגדר של ערך, ואף היא "יכולה להיות בגדר מה שאמור להתבטא בהתנהגות המקצועית". העשייה וההתנהגות המקצועית מוציאה לפועל את ההצטיינות, כדי להצטיין על האדם לפעול ולהתנהג באופן מצוין. המצוינות וההצטיינות שלובים זה בזה: לא ניתן להצטיין ללא התנהגות מצוינת.כשר טוען כי ההצטיינות היא סולם בעל חמישה שלבים, ורק בשלב החמישי מגיעים להצטיינות הטהורה: שלב ההצטיינות ההתפתחותית האישית - ההצטיינות של האדם ביחס לעצמו בעבר. הצטיינות זו עוסקת בהשוואה של ההישגים של העשייה, הפעילות, ההתנהגות של היום לעומת העבר. זהו שלב חשוב, אך לא עיקרי. שלב ההצטיינות ההשוואתית - ההישגים נמדדים ביחס למשהו, בהשוואה למשהו. מי שמגיע למקום הראשון הוא זה שהישגיו הם הטובים ביותר ביחס לאחרים. שלב חשוב, אך כשר ממליץ להישמר בו מפני הנמכת היריב, מפני פגיעה בזולת, מפני התנשאות על העמיתים ובכך מפני הגבהת קומתו של הפרט רק באמצעות הנמכת קומתו של היריב. שלב ההצטיינות הכישורית - היכולת של האדם הנתקל בבעיה לגלות את כישוריו על מנת לפתור אותה. האדם חייב לגלות כישורים ואף להתקרב לגבול הכישורים שלו כדי לפתור בעיות קשות ובלתי שגרתיות בתחום המקצועי שלו, ואם צריך - עליו גם להגיע למיצוי כישוריו לפתרון בעיות. לדברי כשר: "ככל שהאדם קרוב יותר אל קצה גבול יכולתו, כך הוא מגלה באופן מובהק יותר את ההצטיינות הכישורית שלו". אין להקל ראש באדם שהגיע לשלב שהוא גבול היכולת. שלב ההצטיינות המהותית - הצטיינות מוחלטת הנמדדת על פי סטנדרטים אובייקטיביים של תחום הפעילות או העשייה. זו אינה הצטיינות יחסית בהשוואה לעברו של האדם, או בהשוואה לסביבה, אלא היא נמדדת על פי הרף של הקהילייה המקצועית אליה האדם שייך. על מנת להגיע לשלב הזה על האדם להיות בעל ידע שיטתי, מיומנות מובהקת, הבנה עמוקה, ונאמנות יציבה לערכים ולנורמות של האתיקה הרלוונטית לתחום העיסוק. לפיכך מדובר אם כך ברמה מקצועית גבוהה מאוד. שלב ההצטיינות הטהורה והנעלה - על מנת להגיע לשלב זה צריך האדם להיות בעל שתי מידות: האומץ להצטיין והצניעות. מידות אלו מעידות על אופיו, ואם אין הוא ניחן בהן, הוא יכול לעצב את אופיו. האומץ להצטיין משמעו כי למרות סביבה לועגת, מלחיצה או מקשה, האדם האמיץ יודע לעשות את המעשה הנכון: "חרף הכל, האדם שיש בו מידת האומץ להצטיין יביא את מידותיו לידי ביטוי ויצטיין". באשר לצניעות אומר כשר כי האדם מצטיין לא על מנת לקבל פרס, אלא הוא יודע שהוא מצטיין ולכן תפקידו לשרת את החברה. האדם המצטיין שמח בחלקו, וזהו שכרו. כשר מוסיף שמידות אלו אינן רווחות, והצירוף שלהן הוא נדיר.ניכר כי כשר משלב בסולם ההצטיינות את המצוינות ואת ההצטיינות כאחד. עצם העלייה בסולם ההצטיינות, מהווה תהליך של מצוינות. כאשר בכל שלב האדם יכול להצטיין אך עדיין לא להגיע לרף העליון ביותר, מתחזקת הטענה כי המצוינות היא תהליך רב ממדי המכיל בתוכו הזדמנויות להצטיינות. ההצטיינות מהווה נקודת מקסימום מקומית בתהליך אך לא בהכרח מהווה פסגת ההישגים במסלול זה.גם פרופ' רוברט סטרנברג מדבר על המצוינות במושג של תהליך: ביצוע מצוין הוא מצד אחד מבע של מצוינות, ומצד שני מתייחס ללמידה קודמת שהביאה למצוינות וללמידה המשכית כאמצעי לשיפור המצוינות. על פי ההגדרות של האגף לתלמידים מחוננים ומצטיינים במשרד החינוך, "הצטיינות" ו"מצוינות" שלובים זה בזה: "המצוינות פירושה מכלול ההתנהגויות והפעולות החותרות להשתפרות מתמדת והמאפשרות מיצוי הפוטנציאל האישי, על מנת להגיע לתוצאות האפשריות הטובות ביותר. המצוינות הנה אורח חיים". משמעותו של המושג "הצטיינות תלמידים" היא ביצוע יוצא דופן או סימנים לעשייה יוצאת דופן ברמה גבוהה מאוד, ביחס לגיל המצטיין. על מנת להצטיין צריך מרכיבים של מצוינות. מרכיבי המצוינות על פי האגף הם: מוטיבציה פנימית חזקה המניעה תלמידים אלה בהתמדה, סקרנות, יצירתיות, העדפה של גירויים חדשים על פני מוכרים, העדפה לנושאים עם מורכבות. תלמידים אלה הם בעלי רצון להתעלות ולהתמקצע, בעלי תחושת ערך עצמי, אחריות, עצמאיים ובעלי מיקוד שליטה פנימי.התלמיד המצוין לומד באופן יעיל, יודע להפיק מההתנסויות שלו, ובכך הוא מגיע אל המטרות שהציב לעצמו. התלמיד המצטיין מגיע להישגים יוצאי דופן בזכות מאמץ מתמשך ואיכותי. מאמץ זה הוא מסימני המצוינות. מכאן, שגם המצוינות וגם ההצטיינות הן דינמיות.לפיכך, יש לתת את הדעת להבחנה המושגית בין מצוינות והצטיינות. משרד החינוך מחנך בבתי הספר לתרבות של מצוינות. תרבות זו מאפשרת לגייס ולרתום את כלל הקהילה הבית ספרית לגווניה השונים: תלמידים, מורים, אנשי מינהלה וכו', למען חזון ומטרה משותפים שתכליתם לחולל שינוי בתרבות הבית ספרית.בנוסף, על מנת לחולל "שינוי מסדר שני" (כזה המוטמע בהתנהלות הארגונית ולא רק שינוי מבני), יש להרחיב את מעגלי ההשפעה הבית ספריים:המעגל הראשון - מצוינות אישיתהמעגל השני- מצוינות ארגוניתהמעגל האחרון - מצוינות מערכתיתהמעגלים קשורים זה בזה נמצאים באינטראקציה ובסינרגיה; שינוי במעגל אחד יוביל להעצמה במעגל זה, כזו שתקרין על המעגלים האחרים, ובסופו של דבר כל המעגלים יחד יובילו לשינוי מהותי מערכתי, שהסך שלו עולה על סכום מרכיביו.דילמות בחינוךהיות שהחינוך הוא מאפיין קבוע של האנושות הקיים בכל חברותיה, קיימים סוגי חינוך רבים, השונים זה מזה במאפיינים רבים. ישנם מספר צירי מתח עליהם ניתן לאפיין צורת חינוך מסוימת.חינוך וסמכותמידת הפעלת סמכות כחלק מן המעשה החינוכי היא אחת מהסוגיות הבולטות בעולם החינוך. השימוש בסמכות במסגרת החינוך קיים ברוב מוחלט אם לא בכל צורות החינוך המוכרות. עם זאת, גישות חינוכיות מודרניות רבות שואפות לצמצם או לבטל את השימוש בסמכות בחינוך, מתוך התנגדות להפעלת כוח ביחסי אנוש. בכל גישה חינוכית ישנה התייחסות לנושא זה, המייחדת אותה מגישות אחרות.כל שימוש בסמכות, גם אם אינו מכוון למטרות חינוכיות, מחנך בפועל. כל הפעלת סמכות משפיעה על ההרגלים ועל המבנה הנפשי של המפעיל ושל המופעל, ובכך היא בעלת משמעות חינוכית.הצורה הבסיסית ביותר להפעלת סמכות בחינוך היא השימוש בשיטת המקל והגזר, כלומר - המחנך מסוגל, מחד גיסא, לזכות את המחונך בדבר מה אותו המחונך רוצה (ציון משופר, גילוי אהדה, כסף וכדומה) כאשר הוא מגלה התנהגות אותה מעוניין המחנך לעודד, ומאידך גיסא, המחנך יכול להפעיל סנקציה (הורדת ציון, גילוי כעס, הפעלת אלימות פיזית וכדומה) כאשר המחונך מתנהג בניגוד לרצונו של המחנך.שיטת המקל והגזר מרגילה את המחונך להתנהגות אותה מכוון המחנך, ולכן מהווה שימוש מובהק בסמכות כדי לאפשר חינוך. מלבד שיטה זו, הסמכות עשויה להתבטא ביצירת דמות מחנך אשר אותה המחונך מקבל כעליונה עליו מבחינה מוסרית. דמות זו מפעילה סמכות בעצם נוכחותה, בלא הפעלה ממשית של שכר ועונש, והמחונך משנה את התנהגותו כך שתתאים לדרישות המחנך בזכות המשמעות הסמלית של המחנך הסמכותי.לשימוש בסמכות בחינוך השפעה עמוקה על המחונך. סמכות מאלצת את המחונך לגלות התנהגות המגיבה לסמכות - ציות או התנגדות. ידוע כי הסמכות שבחינוך מותירה בתוך נפש האדם תבנית הכרתית המבטאת את "צו המוסר" (או החברה), אף אם האדם נוטה בהתנהגותו לפעול במנוגד לצו זה. צו זה הוא במידה רבה הפנמה של הסמכות עקב החינוך, ופירושו "סמכות פנימית" התואמת את החינוך.פן אחר של השימוש בסמכות בחינוך, שעשוי לכלול השלכות בעייתיות, הוא העמדת רצון המחנך במרכז העשייה החינוכית. מבחינת המחונך אין חשיבות להתנהגותו, מלבד התאמתה לרצון המחנך. לדוגמה: מורה המזכה את תלמידיו הטובים בציון טוב ואת הגרועים בציון רע, הופך את הציון (השכר/עונש) לגורם האמור להניע את התלמיד, ומרחיק את החומר הנלמד כמטרה בפני עצמה.סוג הסמכות המופעל אף הוא מבחין בין כל צורות החינוך. לכל צורות הסמכות מלווה בהכרח גילוי תואם של הבעה רגשית (כעס מלווה לעונש, גאווה מלווה לשכר וכו'), וחסרונה נחשב להפרעה קשה למהלך החינוך. אף על פי שצורות חינוך מסוימות עושות שימוש במנגנון זה בלבד, ניתן לזהות צורות רבות של מנגנונים אחרים עליהם מתבססת הסמכות, והעיקרים שבהם: כוח פיזי: שימוש בהכאה כענישה מקובל בחברות רבות, ולרוב מבוצע כלפי ילדים. נהוג כי השימוש באלימות מצומצם למספר מצומצם של דמויות, לרוב הורה או מורה. לעיתים נדירות בלבד כוח פיזי הוא הכוח העיקרי בחינוך. בחברות מודרניות, במגמה ההולכת ומתחזקת עם הזמן, השימוש באלימות פיזית הולך ופוחת, ונחשב לפסול יותר ויותר ומזוהה עם שמרנות קיצונית או ערעור נפשי. ממשלות עשויות גם כן להשתמש בכוח פיזי למטרות חינוכיות. לעיתים קרובות עונשים פיזיים (כליאה, הלקאה וכו') אינם משמשים אך ורק כגורם מרתיע אלא כניסיונות חינוכיים. תגמול חומרי: שימוש בפרס (כמו צעצוע או כסף) ובקנס (כמו קיצוץ תקציבי) מקובל ביותר בתחום החינוך. היות שהמחנך מצוי בעמדה אחראית לנושאים חומריים רבים, או בעל יכולת כלכלית גבוהה יותר, הוא מסוגל לשנות את התנהגות המחונך. הערכה פורמלית: שימוש זה, נפוץ במיוחד בחברות מודרניות, יוצר מדדים על פיהם מוערכים בני אדם, ועושה בה שימוש במטרה לבנות סמכות חינוכית. ציון בבית הספר הוא הדוגמה הבולטת ביותר, וניתן להבחין גם בדוגמאות כגון פרס ל"עובד מצטיין" כמנגנון יצירת מדדים פורמליים על ידי המחנך.ריחוק המחנך והמחונךסוגיה נפוצה אחרת היא הפער התודעתי הנוצר בין המחנך למחונך. בקצה אחד של המתח ניתן לצייר דמות מרוחקת, שאינה ידועה למחונך, ושהשפעתה קבועה ומוחלטת (מפקד בסיס טירונות, מנהל בית ספר וכו'), ובקצהו האחר דמות המחנך היא אדם קרוב, מבין ומגלה מעורבות, שהשפעתו דינמית ומותאמת למצב היחסים (אח, מדריך וכו').לרוב, ככל שחולף הזמן, הפער הולך ומצטמצם, אם כי נדיר ביטולו. לרוב מזוהה פער גדול עם חינוך שמרני, ופער קטן עם חינוך ליברלי.חינוך ואוטונומיהמידת האחיזה של המחנך בחיי המחונך משמשת אף היא מגדיר מרכזי של העשייה החינוכית. בסוגיה זו ניתן להבחין בכמה תהליכים תאורטיים: אחיזה חזקה של המחנך בחיי המחונך, וזאת על ידי כך שהמחנך קובע ישירות את התנהגות המחונך בלא שלאחרון תהיה השפעה אקטיבית על חייו. בתהליך זה המחנך שולט בפועל במעשיו של המחונך, ואינו מותיר למחונך ביטוי להכרעה עצמית. מקובל כי בגילאים צעירים ביותר זקוק כל אדם לאחיזה מסוג זה על ידי דמות הורית או מחליפה. נסיגה באחיזת המחנך בחיי המחונך, וצמצום החינוך המכוון בחיי המחונך. בתהליך זה המחנך מסיר מעצמו את האחריות לחיי המחונך, ומניח למחונך לקיים את החלטותיו בכוחות עצמו. לרוב, מלווה תהליך זה בהתנהגות קוטבית של המחונך להתנהגות אותה ניסה המחנך להשריש. בעיני רבים תהליך זה של נסיגת הנוכחות החינוכית הוא מאפיין תרבותי של העולם המודרני, המועצם מדור לדור. האצלת האחריות של המחנך למחונך, בדרך בה מקבל המחונך את דרכי המחנך ומיישמן בעצמו. בתהליך זה המחנך מקרב אליו את המחונך (בניגוד לקודם, המאופיין בהתרחקות), ובכך מאפשר למחונך לקיים את חייו מתוך העמדה המחנכת, שהתקיימה לפני כן במחנך בלבד.חינוך יהודיהדילמות המרכזיות בחינוך היהודי נוגעות לשאלות ומתחים בהוראת יהדות. למשל: היחס בין מסורת לחידוש, בין מצווה לאוטונומיה, מהו מעמד המקרא כטקסט קאנוני, מה היחס בין השקפתו הפרשנית של המורה לבין המעשה החינוכי ועוד. על הדמויות המרכזיות בחינוך היהודי בעידן הנוכחי ניתן למנות את פרופ' מיכאל (מייק) רוזנק, פרופ' ברי (Barry) הולץ, פרופ' יונתן כהן ועוד. בתוך תחום החינוך היהודי ניתן להצביע על שני זרמים מרכזיים: חינוך יהודי שמרני וחינוך יהודי פלורליסטי.היסטוריה של החינוךבחברות קדומות ההורים וזקני השבט הכשירו את הצעירים לתפקידיהם כמבוגרים בחברה. הם לימדו אותם את המיומנויות המעשיות הנחוצות לחיים היום יום ואת כללי ההתנהגות, המוסר והאמונות הדתיות של תרבותם. החינוך נעשה בעיקר על ידי התבוננות, חיקוי והשתתפות בפעולות של המבוגרים.בעקבות המצאת הכתב נוצרו מוסדות מיוחדים לחינוך.כאמור, מטרות החינוך משתנות בהתאם למאפיינים הייחודים של כל תרבות בכל תקופה.באתונה העתיקה שאפו לחנך ולעצב אדם חופשי, באירופה של ימי הביניים הכשירו אבירים, ביהדות המסורתית שאפו לגדל תלמיד חכם, והציונות שאפה לחנך חלוצים. בעולם המודרני החינוך מסייע ברכישת המימניות הנדרשות להשתלבות בחברה ובעולם התעסוקה, מרחיב את הידע וההבנה לגבי העולם ועוזר להסתגל לשנויים המהירים המתרחשים בו.היסטוריה של החינוך המערבי במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו כל ממשלות אירופה להקצות תקציבים עבור מערכות חינוך ציבוריות המיועדות לכל האזרחים, הן בכפר והן בעיר.בעקבות תהליך החילון שעברה אירופה בתקופה זו, מערכת החינוך החלה להתפתח תחת פיקוח המדינה וללא תלות בכנסייה.כתוצאה מכך החל להצטמצם מספר האנאלפביתים ומעגל האנשים המשכילים היודעים קרוא וכתוב הלך והתרחב.מצב זה העמיק את המעורבות של הציבור בפוליטיקה והגביר את כוחה של דעת הקהל במדינה.בעולם המערבי התבסס במאה זו זרם מרכזי של שיטת חינוך, אולם לאורך המאה אותגר הזרם המרכזי על ידי זרמי חינוך פרוגרסיביים השואפים להיות אלטרנטיבה. זרמים אלו התמקדו באופן כללי במתן חופש למידה אינדבודאלי לתלמידים, מתוך נקודת מוצא לפיה מערכת החינוך של הזרם המרכזי מדכאת אותם.פילוסופיה של החינוךהפילוסופיה של החינוך היא תחום בפילוסופיה, שהעוסק בחינוך, מטרותיו ודרכי הפעולה שלו. חלק מהפילוסופים הידועים ביותר, כגון אפלטון, אריסטו, רוסו ולוק, העלו רעיונות ודעות בקשר לחינוך. ההפרדה בין חקר החינוך לפילוסופיה של החינוך אינה ברורה, ויש הטוענים שכל איש חינוך עוסק בפילוסופיה במסגרת עבודתו.גישות בחינוךהגישה המריטוקרטית בחינוך טוענת שיש לקדם מצוינות בקרב תלמידים המסוגלים לכך.קונסטרוקטיביזם (או הבניתיות) טוען כי כל פעילות מנטלית היא בנייתית. התלמידים אינם מקבלים את הידע מהמורה או מתוך ספר הלימוד באופן פסיבי, אלא הם בונים את הידע שלהם בעצמם. בשנים האחרונות נידונה הגישה בנייתית בהרחבה כבסיס לרפורמה בדרכי ההוראה. ארבע תפיסות יסוד מאפיינות את הגישה בנייתית ללמידה: אין קיום לידע במנותק מהיודע; למידה היא פעילות הבנייתית; למידה היא פעילות ממוקמת בהקשר; למידה היא פעילות חברתית.הגישה המשלבת מתייחסת לשילוב ההוראה של מיומנויות חשיבה בכל מקצועות הלימוד, מתוך מטרה לעודד למידה מעמיקה של התכנים וליצור הזדמנויות לחשיבה מעמיקה על בסיס ידע עשיר.למידת חקר היא דוגמה לדרך בה ניתן לפתח מיומנויות חשיבה במסגרת של למידה פעילה.ראו גם פילוסופיה של החינוך חינוך מיוחד תורת ההוראה חינוך בישראללקריאה נוספת רונית בוגלר ואורלי טנא-גזית, מנהיגות בחינוך, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2021. רונית בוגלר, יצחק ברקוביץ ועמרי רוזנקרנץ, סוציולוגיה של החינוך, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2021. אדמיאל קוסמן: נפש החינוך – ממאמרו של אדמיאל קוסמן חינוך – מהות ורוח ספר על ליבת החינוך בהוצאת מכון מופ"ת, יולי 19, 2012. חינוך בעידן של אי-ודאות בעריכת יהודית וינברגר: הוצאת רסלינג, 2016. ערן אלדר, מערכת החינוך בתל אביב במעבר ממנדט לעצמאות - שינוי והתמדה, אופקים בגאוגרפיה 90, 2016, עמ' 27–47 ניר מיכאלי, "חינוך ופוליטיקה במערכת החינוך הישראלית",ביטאון מכון מופ"ת, 54, 15-10. קרמניצר, מ' (2014). "החינוך הפוליטי איננו נייטרלי", ביטאון מכון מופ"ת, 54, 4-3. Aldunate, R., & Nussbaum, M. (2013). Teacher adoption of technology. "Computers in Human Behavior", 29(3), 519-524. Inan, F. A., & Lowther, D. L. (2010). Factors affecting technology integration in K-12 classrooms: A path model. "Educational Technology Research and Development, 58"(2), 137-154. דיאן ריי, אי שיוון בחינוך ג'וליה רסניק, השפעת גלובליזציה על חינוךקישורים חיצוניים ציטוטים של הוגה הדעות האמריקני ג'ון דיואי בנושא החינוך – אתר ויקיציטוט האתר הרשמי של ריצ'רד לבוי – מאמרים העוסקים בנושאים שונים של הוראה וחינוך רחל אליאור, דמות הבוגר הרצוי ראשי תיבות בעברית בתחום החינוך דף החינוך של הרב שטיינזלץ This Will Revolutionize Education - התרומה של טכנולוגיה לחינוך, ככלי עזר ולא כתחליף למורה קן רובינסון טוען שבתי הספר הורגים את היצירתיות – על החשיבות של חינוך ליצירתיות. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית גולשים ושומרים על עצמנו ברשת - סרטון של המשרד לביטחון הפנים ומשרד החינוך, העוסק בגלישה בטוחה וזהירה באינטרנט. ליאור עילם טוען שבבתי הספר צריך להתרכז בלימודי יזמות ויצירתיות ולא בהכפלת מספר הניגשים לבחינות של 5 יחידות במתמטיקה - 6 בנובמבר 2015, כלכליסטהתאמת תוכניות הלימודים וחומרי הלימוד למאה ה-21, ועדת קונצנזוס, היזמה למחקר יישומי בחינוך גיל ברנד, יהרהרו רבים ותרבה הדעת, באתר הגיע זמן חינוך , 5 במרץ 2019הערות שוליים

1112

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%9C%20%D7%9B%D7%94%D7%A0%D7%9E%D7%9F

דניאל כהנמן

דניאל כהנמן (נולד ב-5 במרץ 1934) הוא פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי-אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002. מחקריו נחשבים לפורצי דרך בתחומי שיפוט וקבלת החלטות, היוריסטיקה וכלכלה התנהגותית. כיום הוא מכהן כפרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת פרינסטון שבארצות הברית. קורות חיים הוריו של כהנמן היגרו מליטא לצרפת בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. הוא נולד בשנת 1934 בתל אביב, בעת שאמו ביקרה קרובי משפחה בארץ ישראל. כהנמן הוא צאצא לשושלת של רבנים מליטא. המפורסם ביותר בשושלת זו הוא הרב יוסף שלמה כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז' בבני ברק שהיה דודו של כהנמן (אח אביו אפרים). הוא גדל בפריז, ובזמן הכיבוש הגרמני התחבא עם הוריו ואחותו (כהנמן מספר על מפגש מקרי ומרגש עם חייל אס. אס. גרמני בפריז, אירוע שהותיר בו רושם עמוק). אביו נתפס ונכלא במחנה הריכוז דראנסי, אך שוחרר לאחר שישה שבועות כתוצאה מהתערבותו של אז'ן שילר מנהל חברת לוריאל בה עבד. המשפחה נמלטה לדרום צרפת ואביו מת מסוכרת ב-1944. ב-1946 עלה לארץ ישראל עם אמו. תחילה התגוררו בירושלים ולאחר מכן עברו לתל אביב. כהנמן הוא בוגר התיכון ליד האוניברסיטה ובוגר שבט משואות של עדת הצופים - הצופים הדתיים, למד לתואר ראשון בפסיכולוגיה ובמתמטיקה באוניברסיטה העברית וסיים בשנת 1954. בשנת 1955 התגייס לצה"ל ושירת כפסיכולוג ביחידה לפסיכולוגיה. בין השאר פיתח את מבחני הקב"א, ועסק בתכנון מבדקים לקורס קצינים. ב-1958 החל בלימודי דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אותם סיים בשנת 1961. לאחר קבלת תואר דוקטור חזר לישראל והצטרף לסגל המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. בתחילת שנות ה-70 היה שותף בצוות חשיבה שעסק במשא ומתן בנושא הסכמי הביניים בסיני, ותרם ממומחיותו בהקשר זה. בשנת 1978 עבר כהנמן לאוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה, ב-1986 עבר לברקלי, וב-1993 עבר לאוניברסיטת פרינסטון, שם הוא עובד וחוקר כיום. משנת 2000 הוא חבר במרכז לחקר הרציונליות שבאוניברסיטה העברית. בתקופה זו החל לשתף פעולה עם כלכלנים, במיוחד עם ריצ'רד ת'אלר, ולפתח את המחקר בתחום הכלכלה ההתנהגותית. כהנמן הוא אתאיסט. כהנמן היה נשוי בשנית לפסיכולוגית הקוגניטיבית אן טריזמן. לפני כן היה נשוי לעירא, מורה וסופרת, ממנה נולדו לו שני ילדים ושלושה נכדים. פרסים והוקרה פרס נובל לכלכלה לשנת 2002 הוענק לדניאל כהנמן על המחקר שערך יחד עם עמוס טברסקי (שכבר לא היה אז בחיים) על 'הכרעה בתנאי אי ודאות' במסגרת עיסוקם בפסיכולוגיה חברתית, וההשלכה של המחקר על אופן פעולתם של כלכלנים. אף שלדבריו "מעולם לא למד קורס בכלכלה". ב-2011 הוענק לו פרס distinguished fellows של האגודה הכלכלית האמריקאית, ובאותה שנה זכה בפרס טלקוט פרסונס מטעם האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. ב-2008 נבחר כחבר חוץ של האקדמיה הבריטית. ב-2007 הוענק לו פרס מפעל חיים מטעם האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה. ב-2006 הוענקה לו, במשותף עם עמוס טברסקי, מדליית פרנק רמזי מטעם the Decision Analysis Society. ב-2002 הוענק לו פרס על מפעל חיים מטעם Society for Medical Decision Making, ובאותה שנה הוענק לו פרס גרומאייר לפסיכולוגיה במשותף עם טברסקי. ב-1995 זכה, גם כן במשותף עם טברסקי, במדליית וורן של society ofSociety of Experimental Psychologists. באותה שנה זכה בפרס הילגארד למפעל חיים בתחום הפסיכולוגיה. ב-1992 הוענק לו פרס Distinguished Scientific Contribution Award מטעם Society of Consumer Psychology. נוסף על כך זכה במספר רב של פרסי דוקטור לשם כבוד, בין היתר מאוניברסיטת הרווארד (2001), אוניברסיטת פנסילבניה (2001), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2003), אוניברסיטת בריטיש קולומביה (2004), אוניברסיטת מישיגן (2010), אוניברסיטת חיפה (2016), האוניברסיטה העברית (2014). ב-20 בנובמבר 2013 העניק לו נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר שניתן בארצות הברית. רשימת הפרסים מחקריו באוניברסיטה העברית החל לחקור עם עמיתו עמוס טברסקי, את תהליכי קבלת החלטות ושיפוט סובייקטיבי בתנאים של אי-ודאות. המאמר החשוב הראשון שהשניים פרסמו ראה אור בכתב העת Science בשנת 1974. ב-1979 פרסמו השניים בכתב העת Econometrica את מאמרם פורץ הדרך בנושא תורת הערך, אותו פיתחו כחלופה לתורת התועלת, Prospect theory: An analysis of decisions under risk, מאמר שהפך ברבות הימים למצוטט ביותר בכתב העת הזה, לתיאור תהליכי קבלת ההחלטות בתנאי אי-ודאות. מאמרם המשותף החשוב והמפורסם ביותר פורסם בירחון Science בשנת 1981, וכותרתו "מיסגור החלטות והפסיכולוגיה של בחירה". בשנת 1982 ראה אור ספרו "שיפוט בתנאי חוסר ודאות" אותו כתב יחד עם טברסקי ופול סלוביק. ספריו דניאל כהנמן ועמיתים, רציונליות, הוגנות, אושר: מבחר מאמרים, עורכת: מיה בר-הלל, חיפה: אוניברסיטת חיפה וירושלים: כתר הוצאה לאור, 2005. (הספר כולל אוטוביוגרפיה). דניאל כהנמן, לחשוב מהר, לחשוב לאט, תרגום: יעל סלע-שפירו ועידית נבו, עורכת: מיה בר-הלל, הוצאת מטר בשיתוף הוצאת כנרת, 2013. דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני, קאס סאנסטיין, רעש, תרגום: עפר קובר, מטר - הוצאה לאור, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2022. ראו גם תורת הערך פסיכולוגיה קוגניטיבית קבלת החלטות חשבונאות נפשית שנאת הפסד לקריאה נוספת מייקל לואיס, ענן של אפשרויות: עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, החברות ששינתה את האופן שבו אנו חושבים, הוצאת בבל, 2018. קישורים חיצוניים קישורים לביוגרפיה מקוצרת ולהחלטות ועדת הפרס הידיעה על הזכייה בפרס נובל, ביומון של אוניברסיטת פרינסטון מיה בר-הלל, התובנות הפסיכולוגיות שזכו בפרס נובל בכלכלה רות בייט-מרום, פרופ' דניאל כהנמן – זוכה פרס נובל לכלכלה, באתר האוניברסיטה הפתוחה פרק על ילדותו של כהנמן תחת הכיבוש הנאצי מתוך ספרו של מייקל לואיס, ענן של אפשרויות (הוצאת בבל) דניאל כהנמן, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות מהרצאותיו וממאמריו: רציונליות חסומה: המקור התפיסתי של טעויות קוגניטיביות, הרצאה שניתנה באוניברסיטה העברית ב-12 בינואר 2003, ביוטיוב חקר האושר, הרצאה שניתנה באוניברסיטת תל אביב ב-19 במרץ 2003 הרצאה מוסרטת באוניברסיטה העברית , 12 בנובמבר 2015 החידה של ניסיון נגד זיכרון, הרצאה מ-TED בפברואר 2010 הערות שוליים פסיכולוגים יהודים אמריקאים פסיכולוגים ישראלים זוכי פרס נובל לכלכלה סגל אוניברסיטת פרינסטון סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: פסיכולוגיה זוכי פרס נובל יהודים אמריקאים זוכי פרס נובל ישראלים כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים חוקרי כלכלה התנהגותית ילדים בשואה: צרפת ישראלים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים מהגרים מישראל לארצות הברית מקבלי מדליית החירות הנשיאותית אתאיסטים אמריקאים אתאיסטים יהודים אתאיסטים ישראלים בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה זוכי פרס גרומאייר: פסיכולוגיה חברי המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל חוקרים בקבלת החלטות בוגרי הצופים הדתיים דניאל כהנמן ישראלים שנולדו ב-1934

דניאל כהנמן (נולד ב-5 במרץ 1934) הוא פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי-אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002. מחקריו נחשבים לפורצי דרך בתחומי שיפוט וקבלת החלטות, היוריסטיקה וכלכלה התנהגותית. כיום הוא מכהן כפרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת פרינסטון שבארצות הברית.קורות חייםהוריו של כהנמן היגרו מליטא לצרפת בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. הוא נולד בשנת 1934 בתל אביב, בעת שאמו ביקרה קרובי משפחה בארץ ישראל. כהנמן הוא צאצא לשושלת של רבנים מליטא. המפורסם ביותר בשושלת זו הוא הרב יוסף שלמה כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז' בבני ברק שהיה דודו של כהנמן (אח אביו אפרים). הוא גדל בפריז, ובזמן הכיבוש הגרמני התחבא עם הוריו ואחותו (כהנמן מספר על מפגש מקרי ומרגש עם חייל אס. אס. גרמני בפריז, אירוע שהותיר בו רושם עמוק). אביו נתפס ונכלא במחנה הריכוז דראנסי, אך שוחרר לאחר שישה שבועות כתוצאה מהתערבותו של אז'ן שילר מנהל חברת לוריאל בה עבד. המשפחה נמלטה לדרום צרפת ואביו מת מסוכרת ב-1944. ב-1946 עלה לארץ ישראל עם אמו. תחילה התגוררו בירושלים ולאחר מכן עברו לתל אביב.כהנמן הוא בוגר התיכון ליד האוניברסיטה ובוגר שבט משואות של עדת הצופים - הצופים הדתיים, למד לתואר ראשון בפסיכולוגיה ובמתמטיקה באוניברסיטה העברית וסיים בשנת 1954. בשנת 1955 התגייס לצה"ל ושירת כפסיכולוג ביחידה לפסיכולוגיה. בין השאר פיתח את מבחני הקב"א, ועסק בתכנון מבדקים לקורס קצינים. ב-1958 החל בלימודי דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אותם סיים בשנת 1961. לאחר קבלת תואר דוקטור חזר לישראל והצטרף לסגל המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. בתחילת שנות ה-70 היה שותף בצוות חשיבה שעסק במשא ומתן בנושא הסכמי הביניים בסיני, ותרם ממומחיותו בהקשר זה.בשנת 1978 עבר כהנמן לאוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה, ב-1986 עבר לברקלי, וב-1993 עבר לאוניברסיטת פרינסטון, שם הוא עובד וחוקר כיום. משנת 2000 הוא חבר במרכז לחקר הרציונליות שבאוניברסיטה העברית. בתקופה זו החל לשתף פעולה עם כלכלנים, במיוחד עם ריצ'רד ת'אלר, ולפתח את המחקר בתחום הכלכלה ההתנהגותית.כהנמן הוא אתאיסט.כהנמן היה נשוי בשנית לפסיכולוגית הקוגניטיבית אן טריזמן. לפני כן היה נשוי לעירא, מורה וסופרת, ממנה נולדו לו שני ילדים ושלושה נכדים.פרסים והוקרהפרס נובל לכלכלה לשנת 2002 הוענק לדניאל כהנמן על המחקר שערך יחד עם עמוס טברסקי (שכבר לא היה אז בחיים) על 'הכרעה בתנאי אי ודאות' במסגרת עיסוקם בפסיכולוגיה חברתית, וההשלכה של המחקר על אופן פעולתם של כלכלנים. אף שלדבריו "מעולם לא למד קורס בכלכלה".ב-2011 הוענק לו פרס distinguished fellows של האגודה הכלכלית האמריקאית, ובאותה שנה זכה בפרס טלקוט פרסונס מטעם האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. ב-2008 נבחר כחבר חוץ של האקדמיה הבריטית. ב-2007 הוענק לו פרס מפעל חיים מטעם האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה. ב-2006 הוענקה לו, במשותף עם עמוס טברסקי, מדליית פרנק רמזי מטעם the Decision Analysis Society. ב-2002 הוענק לו פרס על מפעל חיים מטעם Society for Medical Decision Making, ובאותה שנה הוענק לו פרס גרומאייר לפסיכולוגיה במשותף עם טברסקי. ב-1995 זכה, גם כן במשותף עם טברסקי, במדליית וורן של society ofSociety of Experimental Psychologists. באותה שנה זכה בפרס הילגארד למפעל חיים בתחום הפסיכולוגיה. ב-1992 הוענק לו פרס Distinguished Scientific Contribution Award מטעם Society of Consumer Psychology.נוסף על כך זכה במספר רב של פרסי דוקטור לשם כבוד, בין היתר מאוניברסיטת הרווארד (2001), אוניברסיטת פנסילבניה (2001), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2003), אוניברסיטת בריטיש קולומביה (2004), אוניברסיטת מישיגן (2010), אוניברסיטת חיפה (2016), האוניברסיטה העברית (2014).ב-20 בנובמבר 2013 העניק לו נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר שניתן בארצות הברית.רשימת הפרסיםמחקריובאוניברסיטה העברית החל לחקור עם עמיתו עמוס טברסקי, את תהליכי קבלת החלטות ושיפוט סובייקטיבי בתנאים של אי-ודאות. המאמר החשוב הראשון שהשניים פרסמו ראה אור בכתב העת Science בשנת 1974. ב-1979 פרסמו השניים בכתב העת Econometrica את מאמרם פורץ הדרך בנושא תורת הערך, אותו פיתחו כחלופה לתורת התועלת, Prospect theory: An analysis of decisions under risk, מאמר שהפך ברבות הימים למצוטט ביותר בכתב העת הזה, לתיאור תהליכי קבלת ההחלטות בתנאי אי-ודאות.מאמרם המשותף החשוב והמפורסם ביותר פורסם בירחון Science בשנת 1981, וכותרתו "מיסגור החלטות והפסיכולוגיה של בחירה". בשנת 1982 ראה אור ספרו "שיפוט בתנאי חוסר ודאות" אותו כתב יחד עם טברסקי ופול סלוביק.ספריו דניאל כהנמן ועמיתים, רציונליות, הוגנות, אושר: מבחר מאמרים, עורכת: מיה בר-הלל, חיפה: אוניברסיטת חיפה וירושלים: כתר הוצאה לאור, 2005. (הספר כולל אוטוביוגרפיה). דניאל כהנמן, לחשוב מהר, לחשוב לאט, תרגום: יעל סלע-שפירו ועידית נבו, עורכת: מיה בר-הלל, הוצאת מטר בשיתוף הוצאת כנרת, 2013. דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני, קאס סאנסטיין, רעש, תרגום: עפר קובר, מטר - הוצאה לאור, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2022.ראו גם תורת הערך פסיכולוגיה קוגניטיבית קבלת החלטות חשבונאות נפשית שנאת הפסדלקריאה נוספת מייקל לואיס, ענן של אפשרויות: עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, החברות ששינתה את האופן שבו אנו חושבים, הוצאת בבל, 2018.קישורים חיצוניים קישורים לביוגרפיה מקוצרת ולהחלטות ועדת הפרס הידיעה על הזכייה בפרס נובל, ביומון של אוניברסיטת פרינסטון מיה בר-הלל, התובנות הפסיכולוגיות שזכו בפרס נובל בכלכלה רות בייט-מרום, פרופ' דניאל כהנמן – זוכה פרס נובל לכלכלה, באתר האוניברסיטה הפתוחה פרק על ילדותו של כהנמן תחת הכיבוש הנאצי מתוך ספרו של מייקל לואיס, ענן של אפשרויות (הוצאת בבל) דניאל כהנמן, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות מהרצאותיו וממאמריו: רציונליות חסומה: המקור התפיסתי של טעויות קוגניטיביות, הרצאה שניתנה באוניברסיטה העברית ב-12 בינואר 2003, ביוטיוב חקר האושר, הרצאה שניתנה באוניברסיטת תל אביב ב-19 במרץ 2003 הרצאה מוסרטת באוניברסיטה העברית , 12 בנובמבר 2015 החידה של ניסיון נגד זיכרון, הרצאה מ-TED בפברואר 2010הערות שולייםפסיכולוגים יהודים אמריקאיםפסיכולוגים ישראליםזוכי פרס נובל לכלכלהסגל אוניברסיטת פרינסטוןסגל האוניברסיטה העברית בירושלים: פסיכולוגיהזוכי פרס נובל יהודים אמריקאיםזוכי פרס נובל ישראליםכותבי אוטוביוגרפיה ישראליםחוקרי כלכלה התנהגותיתילדים בשואה: צרפתישראלים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הבריתישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעיםמהגרים מישראל לארצות הבריתמקבלי מדליית החירות הנשיאותיתאתאיסטים אמריקאיםאתאיסטים יהודיםאתאיסטים ישראליםבוגרי התיכון ליד האוניברסיטהבוגרי האוניברסיטה העברית בירושליםבעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלימקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושליםמקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפהזוכי פרס גרומאייר: פסיכולוגיהחברי המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראלחוקרים בקבלת החלטותבוגרי הצופים הדתייםדניאל כהנמןישראלים שנולדו ב-1934

1134

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A%20%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%9C%D7%99

חינוך פורמלי

חינוך פורמלי הוא כינוי לצורת הלימוד הנפוצה בבתי ספר. זאת בניגוד לחינוך בלתי פורמלי. בצורת חינוך זו, הדמות המרכזית האחראית על חינוך התלמידים היא המורה. מאפיינים מקובלים של החינוך הפורמלי הקיימים ברוב בתי־הספר, בניגוד לחינוך הבלתי-פורמלי, הם התייחסות מרובה לדמות הסמכות של המורה, שמירה על משמעת וסדר, שימוש בציונים ובשיטות הערכה פורמליות כדרך להערכת התלמידים, ועוד, וזאת הן כחלק מהחינוך הערכי והן ככלי המאפשר את תהליך החינוך כולו. חינוך פורמלי מודרני בית הספר המודרני הוא לרוב מוסד גדול הפעיל בשעות הבוקר, ומכיל כיתות רבות, המחולקות לפי שנתונים (כלומר, כיתה הכוללת בני שנת לידה מסוימת). מחזורים אלו נקראים שכבות, המורכבות לרוב ממספר כיתות של בני אותו שנתון. כמו כן קיימת חלוקה לבתי ספר שונים, אף היא על פי גיל התלמידים (בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, בית ספר תיכון, חטיבה עליונה, וכדומה). במרבית בתי הספר בחינוך הפורמלי קיימת פורמליות משמעותית, המתבטאת בין היתר בשיטות הערכה פורמליות, ובשמירה על סדר ומשמעת ברורים (שעות לימוד לפיהן מחולקים מקצועות הלימוד, רישום תלמידים, ציונים מספריים ועוד). כחלק מהסדר נשמר מדרג תפקידים ברור, בו נמצאים התלמידים בעמדה בה הם נדרשים למלא מטלות הניתנות על ידי המורים, שבתורם מקבלים הנחיות מהנהלת בית הספר. הנוכחות בשיעור ומילוי המטלות נחשבים לחובה במרבית בתי הספר, ובאחרים נדרש מינימום השתתפות מהתלמיד. מאפיינים אלו עשויים ליצור לעיתים דפוסים הדומים למאפייני הבירוקרטיה, למשל חוסר הזדהות של המורה עם מלאכת החינוך, יצירת הרגלה (דפוסי פעולה קבועים) ועוד. תכונותיו הפורמליות של בית ספר המודרני, מביאות אותו להשתמש בהערכה ומדידה פורמליות על מנת לבדוק את רמת התלמידים בהבנת החומר הנלמד. ההערכה ניתנת לרוב כציונים מספריים, הניתנים באופן אישי לכל תלמיד, על בסיס הישגיו האישיים. הציונים נקבעים על פי מספר קטגוריות משתנות, שהעיקרית שבהן היא מבחן - שאלון לבדיקת ידע. התמריץ עבור תלמיד להשקיע בלימודיו הוא השאיפה לקבלת ציון גבוה. ציונים הם גם המדד העיקרי להערכת הצלחת בית הספר, ולכן העברת תוכנם של המקצועות הנלמדים - שהוא תחום ההערכה העיקרי של המבחנים - הופכת למטרה המרכזית לשמה פועל לעיתים קרובות בית הספר המודרני. לבית הספר קיימת גם שאיפה משנית - לקיים פעילויות חינוכיות נוספות, שהדגש בהן אינו חומר הלימוד (פעילות לשם הנאה, סדנאות בנושאים הקשורים לתרבות וחברה, ועוד). כמו כן כל בית ספר מעצב במודע תפיסה חינוכית בקרב הסגל המחנך, הבאה לידי ביטוי בצורת ההתייחסות לתלמידים. ערכי החינוך הפורמלי החינוך במערכת החינוך הפורמלית מושפע מערכי החברה המודרנית כולה, ובתורו משפיע עליהם. מערכת קביעת הציונים, לדוגמה, נגזרת מהצורך של המשק החופשי בהערכה מוחלטת, סופית וניתנת לכימות של יכולותיהם של העובדים, ומנטייתם (אותם ספגו מהתרבות סביב) לרצות אך ורק בהישגיהם ובאושרם האישיים. השימוש בציונים מעצב תודעה של תחרות חברתית בעולם התלמידים, בה מתוגמל האדם על פי הישגיו האובייקטיביים, תודעה העשויה להגביר את מידת האינדיבידואליזם בחברה. דוגמה אחרת היא יכולת בחירת מקצועות הלימוד, המתאפשר בעיקר בגילאים הגבוהים. המקצועות הרבים מהם יכול התלמיד לבחור נובעים מהדרישה החברתית בהתמקצעות (שכן תחומי העיסוק בחברה כולה הופכים למגוונים יותר ויותר ודורשים מיומנות גבוהה). בית הספר מושפע מתהליך זה ומשמר אותו, בכך שהוא מרגיל את התלמיד לחשיבה המתמקדת בתחום עיסוק מסוים. אף על פי שמאפיינים אלו משותפים לרוב בתי הספר המודרניים, ישנם סוגים רבים של בתי ספר, המיישמים שיטות חינוך שונות (כדוגמת בית ספר דמוקרטי מול רגיל) ומקצועות שונים (כדוגמת החינוך המקצועי מול העיוני). בבתי הספר מופעלות שיטות חינוך מגוונות, הפועלות על פי עקרונות הנעה שונים של התלמידים, הקשורים להתנהלות הכללית של החברה. עקרונות הנעה נפוצים בחינוך הפורמלי המודרני: בניית דמות מורה סמכותית, על ידי הבלטת פער הגילאים, שימוש בעונשים, התנהגות סמכותית וכדומה. כלי זה משקף ערכי חברה המבוססים על סמכות חזקה. שימת דגש על ציוני התלמיד, ויצירת מערכת תגמולים וענישה המתבססת על שאיפתו להגדיל את מעמדו היחסי לעומת שאר התלמידים. על פי גישה זו ניתנת לתלמיד יכולת בחירה גבוהה, ולכל מעשה שלו מוצמד "תג מחיר" המתבטא בשינוי ציוניו. גישה זו מבטאת ערכי חברה אינדיבידואליים ותחרותיים. יצירת יחס רגשי חיובי של התלמיד עם הלימודים, החומר הנלמד ועם בית הספר, על ידי יצירת מאפיינים משפחתיים, מערכת אמון עם המורה, פעילויות מהנות ועוד. גישה זו נובעת מערכי חברה הומניים. שיתוף התלמידים בתהליכי החינוך, על ידי מנגנונים כמו מועצות תלמידים, שילוב בעיצוב מראה בית הספר ועוד. גישה זו נובעת מערכי חברה דמוקרטיים ושיתופיים. לרוב נעשה שימוש בשילוב של ארבע הגישות או חלקן. הוראה בחינוך הפורמלי במסגרת החינוך הפורמלי המורה עוסק בשני תהליכים, המשולבים זה בזה: עיצוב הלמידה ועיצוב ההתנסות של הדור הבא. בתחום עיצוב הלמידה הנקרא הוראה, עוסק המורה בהעברת מידע לו זקוק התלמיד על מנת לתפקד בעולם (מתמטיקה, היסטוריה, מדע, דת, אומנות, שפה וכדומה). שיטות הלמידה משתנות מתרבות לתרבות, אך לרוב מדובר בהעברה ישירה של החומר הנלמד מהמורה לתלמיד, באמצעות כלים שונים (כדוגמת ספרי לימוד). בתחום עיצוב ההתנסות, הנקרא גם חינוך ערכי, מנסה המורה לעצב את תפיסותיו ותודעתו של התלמיד, במגוון דרכים (כגון הסבר לגבי צורת ההתנהגות הנאותה, ענישה ותגמול, קביעת מבנה הכיתה ועיצובה הפיזי, דוגמה אישית ועוד). ביקורת על החינוך הפורמלי מרכזיותו של החינוך הפורמלי עבור החברה האנושית, ותכונותיו השונות, הביא עם השנים לביקורת מצד גורמים רבים. קיימות ביקורות כלפי מוסד החינוך הפורמלי וכנגד הגישה הפונקציונליסטית עליה הוא מושתת, למשל יש המתארים את בית הספר כ"פס ייצור לתלמידים" או "בית חרושת לציונים". ביקורת אחרת מתארת את בית הספר כמוסד שאינו מתחשב בצורכי הפרט ובייחודיות של כל תלמיד. אחרים מבקרים את יעילות השיטה בהשגת מטרותיה הפנימיות. ביקורת נוספת מתארת את בית הספר כמקום דוגמטי, שמנסה להכניס את כל התלמידים לסד מחשבתי אחד. כתוצאה מביקורת זו הוקמו ברחבי הארץ מספר מוסדות חינוך "פתוח", וכן מסגרות להכשרת מורים בחינוך מסוג זה (למשל במכללת דוד ילין ומכון כרם בירושלים). במקומות אלו מושם דגש על פיתוח הלמידה העצמית של התלמידים באמצעים שונים, וביטול המבחנים כמדד ליכולתו של התלמיד. ראו גם אוטודידקציה מונחים בהערכה פורמלית קישורים חיצוניים פורמלי

חינוך פורמלי הוא כינוי לצורת הלימוד הנפוצה בבתי ספר. זאת בניגוד לחינוך בלתי פורמלי. בצורת חינוך זו, הדמות המרכזית האחראית על חינוך התלמידים היא המורה.מאפיינים מקובלים של החינוך הפורמלי הקיימים ברוב בתי־הספר, בניגוד לחינוך הבלתי-פורמלי, הם התייחסות מרובה לדמות הסמכות של המורה, שמירה על משמעת וסדר, שימוש בציונים ובשיטות הערכה פורמליות כדרך להערכת התלמידים, ועוד, וזאת הן כחלק מהחינוך הערכי והן ככלי המאפשר את תהליך החינוך כולו.חינוך פורמלי מודרניבית הספר המודרני הוא לרוב מוסד גדול הפעיל בשעות הבוקר, ומכיל כיתות רבות, המחולקות לפי שנתונים (כלומר, כיתה הכוללת בני שנת לידה מסוימת). מחזורים אלו נקראים שכבות, המורכבות לרוב ממספר כיתות של בני אותו שנתון. כמו כן קיימת חלוקה לבתי ספר שונים, אף היא על פי גיל התלמידים (בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, בית ספר תיכון, חטיבה עליונה, וכדומה).במרבית בתי הספר בחינוך הפורמלי קיימת פורמליות משמעותית, המתבטאת בין היתר בשיטות הערכה פורמליות, ובשמירה על סדר ומשמעת ברורים (שעות לימוד לפיהן מחולקים מקצועות הלימוד, רישום תלמידים, ציונים מספריים ועוד). כחלק מהסדר נשמר מדרג תפקידים ברור, בו נמצאים התלמידים בעמדה בה הם נדרשים למלא מטלות הניתנות על ידי המורים, שבתורם מקבלים הנחיות מהנהלת בית הספר. הנוכחות בשיעור ומילוי המטלות נחשבים לחובה במרבית בתי הספר, ובאחרים נדרש מינימום השתתפות מהתלמיד.מאפיינים אלו עשויים ליצור לעיתים דפוסים הדומים למאפייני הבירוקרטיה, למשל חוסר הזדהות של המורה עם מלאכת החינוך, יצירת הרגלה (דפוסי פעולה קבועים) ועוד.תכונותיו הפורמליות של בית ספר המודרני, מביאות אותו להשתמש בהערכה ומדידה פורמליות על מנת לבדוק את רמת התלמידים בהבנת החומר הנלמד. ההערכה ניתנת לרוב כציונים מספריים, הניתנים באופן אישי לכל תלמיד, על בסיס הישגיו האישיים. הציונים נקבעים על פי מספר קטגוריות משתנות, שהעיקרית שבהן היא מבחן - שאלון לבדיקת ידע. התמריץ עבור תלמיד להשקיע בלימודיו הוא השאיפה לקבלת ציון גבוה. ציונים הם גם המדד העיקרי להערכת הצלחת בית הספר, ולכן העברת תוכנם של המקצועות הנלמדים - שהוא תחום ההערכה העיקרי של המבחנים - הופכת למטרה המרכזית לשמה פועל לעיתים קרובות בית הספר המודרני.לבית הספר קיימת גם שאיפה משנית - לקיים פעילויות חינוכיות נוספות, שהדגש בהן אינו חומר הלימוד (פעילות לשם הנאה, סדנאות בנושאים הקשורים לתרבות וחברה, ועוד). כמו כן כל בית ספר מעצב במודע תפיסה חינוכית בקרב הסגל המחנך, הבאה לידי ביטוי בצורת ההתייחסות לתלמידים.ערכי החינוך הפורמליהחינוך במערכת החינוך הפורמלית מושפע מערכי החברה המודרנית כולה, ובתורו משפיע עליהם. מערכת קביעת הציונים, לדוגמה, נגזרת מהצורך של המשק החופשי בהערכה מוחלטת, סופית וניתנת לכימות של יכולותיהם של העובדים, ומנטייתם (אותם ספגו מהתרבות סביב) לרצות אך ורק בהישגיהם ובאושרם האישיים. השימוש בציונים מעצב תודעה של תחרות חברתית בעולם התלמידים, בה מתוגמל האדם על פי הישגיו האובייקטיביים, תודעה העשויה להגביר את מידת האינדיבידואליזם בחברה.דוגמה אחרת היא יכולת בחירת מקצועות הלימוד, המתאפשר בעיקר בגילאים הגבוהים. המקצועות הרבים מהם יכול התלמיד לבחור נובעים מהדרישה החברתית בהתמקצעות (שכן תחומי העיסוק בחברה כולה הופכים למגוונים יותר ויותר ודורשים מיומנות גבוהה). בית הספר מושפע מתהליך זה ומשמר אותו, בכך שהוא מרגיל את התלמיד לחשיבה המתמקדת בתחום עיסוק מסוים.אף על פי שמאפיינים אלו משותפים לרוב בתי הספר המודרניים, ישנם סוגים רבים של בתי ספר, המיישמים שיטות חינוך שונות (כדוגמת בית ספר דמוקרטי מול רגיל) ומקצועות שונים (כדוגמת החינוך המקצועי מול העיוני). בבתי הספר מופעלות שיטות חינוך מגוונות, הפועלות על פי עקרונות הנעה שונים של התלמידים, הקשורים להתנהלות הכללית של החברה.עקרונות הנעה נפוצים בחינוך הפורמלי המודרני: בניית דמות מורה סמכותית, על ידי הבלטת פער הגילאים, שימוש בעונשים, התנהגות סמכותית וכדומה. כלי זה משקף ערכי חברה המבוססים על סמכות חזקה. שימת דגש על ציוני התלמיד, ויצירת מערכת תגמולים וענישה המתבססת על שאיפתו להגדיל את מעמדו היחסי לעומת שאר התלמידים. על פי גישה זו ניתנת לתלמיד יכולת בחירה גבוהה, ולכל מעשה שלו מוצמד "תג מחיר" המתבטא בשינוי ציוניו. גישה זו מבטאת ערכי חברה אינדיבידואליים ותחרותיים. יצירת יחס רגשי חיובי של התלמיד עם הלימודים, החומר הנלמד ועם בית הספר, על ידי יצירת מאפיינים משפחתיים, מערכת אמון עם המורה, פעילויות מהנות ועוד. גישה זו נובעת מערכי חברה הומניים. שיתוף התלמידים בתהליכי החינוך, על ידי מנגנונים כמו מועצות תלמידים, שילוב בעיצוב מראה בית הספר ועוד. גישה זו נובעת מערכי חברה דמוקרטיים ושיתופיים.לרוב נעשה שימוש בשילוב של ארבע הגישות או חלקן.הוראה בחינוך הפורמליבמסגרת החינוך הפורמלי המורה עוסק בשני תהליכים, המשולבים זה בזה: עיצוב הלמידה ועיצוב ההתנסות של הדור הבא. בתחום עיצוב הלמידה הנקרא הוראה, עוסק המורה בהעברת מידע לו זקוק התלמיד על מנת לתפקד בעולם (מתמטיקה, היסטוריה, מדע, דת, אומנות, שפה וכדומה). שיטות הלמידה משתנות מתרבות לתרבות, אך לרוב מדובר בהעברה ישירה של החומר הנלמד מהמורה לתלמיד, באמצעות כלים שונים (כדוגמת ספרי לימוד). בתחום עיצוב ההתנסות, הנקרא גם חינוך ערכי, מנסה המורה לעצב את תפיסותיו ותודעתו של התלמיד, במגוון דרכים (כגון הסבר לגבי צורת ההתנהגות הנאותה, ענישה ותגמול, קביעת מבנה הכיתה ועיצובה הפיזי, דוגמה אישית ועוד).ביקורת על החינוך הפורמלימרכזיותו של החינוך הפורמלי עבור החברה האנושית, ותכונותיו השונות, הביא עם השנים לביקורת מצד גורמים רבים. קיימות ביקורות כלפי מוסד החינוך הפורמלי וכנגד הגישה הפונקציונליסטית עליה הוא מושתת, למשל יש המתארים את בית הספר כ"פס ייצור לתלמידים" או "בית חרושת לציונים". ביקורת אחרת מתארת את בית הספר כמוסד שאינו מתחשב בצורכי הפרט ובייחודיות של כל תלמיד. אחרים מבקרים את יעילות השיטה בהשגת מטרותיה הפנימיות. ביקורת נוספת מתארת את בית הספר כמקום דוגמטי, שמנסה להכניס את כל התלמידים לסד מחשבתי אחד.כתוצאה מביקורת זו הוקמו ברחבי הארץ מספר מוסדות חינוך "פתוח", וכן מסגרות להכשרת מורים בחינוך מסוג זה (למשל במכללת דוד ילין ומכון כרם בירושלים). במקומות אלו מושם דגש על פיתוח הלמידה העצמית של התלמידים באמצעים שונים, וביטול המבחנים כמדד ליכולתו של התלמיד.ראו גםאוטודידקציהמונחים בהערכה פורמליתקישורים חיצונייםפורמלי

1141

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%9C

פיל

פיל הוא מונח לקבוצה פוליפילטית של שלושה מיני יונקים – פיל סוואנה אפריקני, פיל יער אפריקני ופיל אסייתי – שהם חיות היבשה הגדולות ביותר בעולם והמינים היחידים ששרדו במשפחת הפיליים. בעבר היו מינים נוספים מהמשפחה, ביניהם הממותה, הפלאולוקסודון והסטגוטטרבלודון שאינם נחשבים לפילים רגילים. המאפיין הבולט ביותר של הפילים הוא החדק, שבעזרתו הם שותים, אוכלים ומתרחצים. מפיהם בולטים שני חטי שנהב שהפכו אותם למטרה לציד רב שהביא לפגיעה קשה בהם. הפיל האסייתי ופיל הסוואנה האפריקני מצויים בסכנת הכחדה, בעוד פיל היער האפריקני נמצא בסכנת הכחדה חמורה. אנטומיה גודל כל בני משפחת הפיליים הם בעלי חיים גדולים מאוד. משקלם הוא למעלה מ-5 טונות וגובהם למעלה מ-. פיל הסוואנה האפריקני הוא בעל החיים היבשתי הגדול ביותר שחי כיום. גודלם הרב מעניק לפילים הגנה כמעט מפני כל הטורפים. הפיל הגדול ביותר שתועד היה פיל סוואנה אפריקני שניצוד באנגולה ב-1955, משקלו היה והוא התנשא לגובה של . להלן גודל שלושת מיני הפילים שחיים כיום: חדק הפיל המאפיין הבולט ביותר של הפיל הוא החדק, שהוא התארכות של האף והשפה העליונה. לחדק מספר שימושים: החדק משמש כאפו של הפיל - הפיל נושם דרך נחיריו המצויים בחדק (כמו בני האדם הוא מסוגל לנשום גם דרך פיו) וכן מריח דרכם. הפיל הוא שחיין מצוין, והוא יכול גם לשהות מתחת למים זמן רב בעת שהחדק משמש לו צינור העברה של אוויר, בדומה לשנורקל אצל צוללים אנושיים. החדק משמש גם כמעין זרוע עבור הפיל ובאמצעותו הוא יכול לאחוז בחפצים ולהרימם, לשאתם ואף לדחוף אותם. החדק מורכב משרירים רבים המאפשרים חוזק וכוח מחד, וגמישות ועדינות רבה מאידך. באמצעות חדקו יכול הפיל לברור ולהרים מן הקרקע גושי סוכר קטנים מתוך שכבה של חול ובאותה מידה הוא יכול להרים גזע עץ במשקל של עשרות קילוגרמים. הפיל משתמש בחדק גם כדי ללקט מזון. באמצעותו הוא מגיע אל ענפים גבוהים או שהוא אוסף בעזרתו את המזון מן הקרקע ואז מביא אותו אל פיו. בכך עושה הפיל בחדק שימוש הדומה ליד אוחזת. הפיל מסוגל להשמיע באמצעות החדק קולות הנשמעים למרחוק, כמעין חצוצרה. החדק חזק מאוד ומשמש "שוט" לסילוק תוקפים. הפיל יכול לשאוב מים באמצעות החדק ולהביאם אל פיו כדי לשתות או להתיזם על גופו כדי להצטנן מעט בימים חמים. כמו כן יכול הוא לאסוף עפר מן הקרקע ולפזר על גבו כדי ליצור כסות דקה שתשמש מגן מפני חרקים עוקצים או נושכים. הבדלים בין סוגי הפיליים בין הפילים האפריקניים לפיל האסייתי ישנם מספר הבדלים חזותיים בולטים: גודל הגוף: הפילים האפריקניים גדולים יותר ומשקלם של בוגרים זכרים עשוי להגיע גם לעשרה טון מטרי. לעומת זאת, משקלו של הפיל האסייתי מגיע לחמישה טון מטרי. אפרכסות האוזניים: אצל הפילים האפריקניים הן גדולות יותר. חטי השנהב: אצל נקבת הפיל האסייתי החטים חסרים. בקצה החדק של הפיל האפריקני שתי אונות בשריות, זו מול זו, כמעין אצבעות, ואילו לפיל האסייתי יש רק אונה אחת בקצה החדק. ראשו של הפיל האסייתי קצר יותר וגבו מתקמר כלפי מטה בעוד שגבו של הפיל האפריקני ישר יותר. אורך רגליים: פילים רבים מזן "פיל מדברי" החיים במדבריות נמיביה מאופיינים כתת-מין עקב גובהם הרב ורגליהם הארוכות (מכונים בסלנג מקומי "פיל ג'ירפי") חטי השנהב של הפיל הפיל מפורסם גם בחטי השנהב שלו. אלו למעשה זוג שיניים חותכות מחוסרות אמייל שמתארכות ל-2 עד 3 מטרים ומשקלן מגיע לעשרות קילוגרמים. לנקבת הפיל האסייתי אין חטים, או כמעט לא ניתן להבחין בהם אם הנקבה אינה פותחת את פיה. קיימים גם זכרים רבים ללא חטים, במיוחד פילים סרי לנקיים. השנהב הוא חומר יקר ערך, ומסיבה זו ניצודו הפילים בהמוניהם בימים עברו ועד עצם היום הזה. כיום הציד הולך ופוחת בשל חוקים נוקשים, וישנם מקומות במזרח אפריקה שאפילו מדללים מדי כמה שנים את אוכלוסיית הפילים, על ידי העברתם למקומות אחרים ועל ידי המתת פרטים לאחר מחקר יסודי, כדי למנוע נזקים עתידיים. אגדות רבות נקשרו אודות שנהב הפילים ועוד במאה ה-19 יצאו הרפתקנים לגלות את מקום הימצאם של בתי הקברות האגדתיים של הפילים כדי לזכות באוצר היקר, מתוך אמונה טפלה כי הפילים נודדים למקום מסוים כדי להוציא את נשמתם. פיל שהתפרסם בשל החטים הענקיים שלו היה הפיל סאטאו שחי בקניה וניצוד בסופו של דבר בגלל חטיו. בנוסף לחטים, לפיל גם ארבע שיניים טוחנות. אורך כל שן כזו כ-40 ס"מ ורוחבה כ-10 ס"מ. החטים משמשים את הפילים לשם חפירה בקרקע על מנת לחשוף שורשים ופקעות שנחשבים עבורם מעדן, וכן כדי להזיז מכשולים מן הארץ כדי לפלס דרכם בה. הזכרים נוהגים להשתמש לעיתים בחטים לשם מאבק, אם כי בדרך כלל אינם פוצעים זה את זה. החטים יכולים לשמש ככלי מגן, אולם בשל גודלו האימתני לפיל כמעט ואין אויבים טבעיים. אוזניים לאוזני הפיל הרחבות יש תפקיד חשוב בשמירה על טמפרטורה יציבה של גופו, באופן פעולה הדומה לזה של מקרן חום. אוזני הפיל מורכבות משכבה דקה של עור המתוח על גבי סחוס ועל גבי רשת ענפה של כלי דם. בימים חמים, פילים מנפנפים תדירות באוזניהם וכך יוצרים משב רוח קל. הרוח, הדקות יחד עם השטח הגדול של אוזן הפיל, גורמים לכך שנפח גדול של אוויר פוגש את אוזן הפיל ומקרר את כלי הדם שמסיעים את החום החוצה מגוף הפיל. הדם החם הנכנס לאוזן יכול להצטנן בכ-5.5 מעלות צלזיוס באופן זה. כך ניתן להסביר באופן חלקי את ההבדל בין גודל האוזן של הפיל האפריקאי לזו של הפיל האסייתי על פי המיקום הגאוגרפי שלהם. מוצאם של הפילים האפריקניים הוא אזור קו המשווה, מקום חם יותר, ולכן יש להם אוזניים גדולות יותר. הפילים האסייתים חיים במיקום צפוני יותר, שם פחות חם, לפיכך יש להם אוזניים קטנות יותר. הפיל בטבע תוחלת החיים של הפיל ארוכה ביותר, ומתקרבת לזו של האדם. הפיל בטבע חי במשך 70 שנה בממוצע, ורק זוחלים דוגמת צבים ותנינים, ועופות כמו תוכים ונשרים מאריכים ימים יותר ממנו. אחת הפילות הזקנות ביותר בעולם בתנאי שביה, נולדה בשנת 1951 וחיה בגן החיות בבזל שבשווייץ עד למותה בשנת 2010 בגיל 59. הפיל מגיע לשיא גודלו רק בשנות העשרים של חייו. בשנותיו הראשונות הוא צמוד לאמו שמגוננת עליו מפני טורפים ומפני זעמם של פילים אחרים. לרוב נשארת הנקבה בעדר שבו נולדה, עד יום מותה. הזכר מורחק בעת הגיעו לגיל הבגרות. הפילים נעים בעדרים, שאותם מנהיגות נקבות בוגרות. הזכרים נודדים כיחידים או בצמדים, וישנן תקופות שבהן הם מתלווים לעדר הנקבות, בעיקר לשם רבייה. עדר הנקבות מורכב מקרובות משפחה וכולן תלויות בניסיון חייה של הפילה המבוגרת. זו תוביל אותן ביערות אסיה או בשבילי אפריקה אל מקורות המזון והמים. הפילים אינם טריטוריאליים מכיוון שבאזור בו ישהו תוך זמן קצר לא תישאר מספיק צמחייה ממנה יוכלו להיזון. לכן הם נודדים מרחקים עצומים, ובאפריקה אף על פני מחצית היבשת, מדרום אפריקה אל טנזניה דרך מוזמביק ולהפך. הפילים מצטיינים בזיכרון מעולה והם יכולים לדלות מזיכרונם פרטים קלושים כעבור שנים. פילה המנהיגה את העדר מסוגלת, למשל, להוביל את שאר הפילים אל עבר חוליות במדבריות נמיביה, ושם, כאשר תחפור לעומק של מטר או שניים, יתגלו לפתע מים, וכל זאת משום שזכרה שכשהייתה בגיל צעיר, כמה עשרות שנים לפני כן, הובילה אותה מנהיגת העדר דאז באותו נתיב (בורות המים האלה משמשים גם בעלי חיים אחרים ויש להם חשיבות עצומה באקלים הצחיח של אפריקה). מכאן נגזר הביטוי "זיכרון של פיל". לפיל יש שתי צורות הליכה, הליכה רגילה והליכה מהירה הנראית כריצה, אולם עקב גודלו הוא אינו יכול לדהור או לטפוף, ואף אינו יכול לקפוץ. אמנם הפיל אינו יכול לקפוץ, אך הוא כן מסוגל לעמוד על שתי רגליו, לשם אכילה, כצורת אילוף, או אזהרה. הפיל משתמש בחישה סייסמית של גלי תת-קול לשם ניווט, תקשורת ומציאת העדר. בשל גודלם המאיים של הפילים, אין להם כמעט טורפים בטבע, מלבד להקות של אריות, שהתמחו בבידוד פיל צעיר או גור מסביבת אמו והעדר ובהריגתו, תוך שיתוף פעולה זהיר של פרטים רבים. הדרך בה האריות תוקפים גור פילים היא קפיצת להקת לביאות על גב אחד מהם עד שהמשקל מפיל את הפיל ואז הם חוסמים לו את האוויר על ידי נשיכת החדק, דבר הגורם למותו. אירועים כאלה מתרחשים בשעות הלילה, עת כושר הראייה של הפילים נעשה מוגבל, בעיקר יחסית לזה של האריות שראיית הלילה שלהם משופרת ביחס ליתר בעלי החיים. חיה נוספת התוקפת לעיתים פילים צעירים בודדים היא טיגריס בנגלי. תועדו גם תקיפות של פילים בידי תנינים. אינטליגנציה הפיל נחשב לאחת החיות האינטליגנטיות בטבע. ניתן ללמוד זאת מכמה ניסויים ותצפיות שנעשו במשך השנים: על פי מחקר גם הפיל שייך לקבוצה המצומצמת של חיות המזהות את עצמן במראה, כלומר בעלות תודעה עצמית. החיות האחרות בקבוצה הן שימפנזה, דולפין (במידה מסוימת) והאדם. הפיל יכול לפתור פעולות פשוטות של חיבור וחיסור. הפילים מסוגלים להשתמש בענפים לצרכים שונים. הפילים הם יצורים חברתיים למדי, החיים בעדר ומקיימים אינטראקציות חברתיות. נמצא כי פילים יודעים לגלות אמפתיה, לעזור לפיל בצרה, לשמש כבייביסיטר, לפנות מכשול בפני פיל אחר ועוד. פילים ניחנים ביכולות זיכרון שונות, כגון: זיכרון לטווח ארוך (לדוגמה, זיהוי עמית לתא בגן החיות או זיהוי פילים אחרים בעדר), זיכרון והבנת התנהגות אנושית, זיכרון מקומות למרעה ומים. נראה כי במידה מסוימת הם מסוגלים להבין את משמעות המוות. כאשר אחד הפרטים בעדר נופח את נשמתו, שאר הפילים בעדר נשארים בסביבת הפגר במשך כמה ימים, ואינם נוטשים אותו אף לצורך השגת מזון. הם גם אינם מאפשרים לאוכלי נבלות למיניהם להתקרב אל הגווייה. מתצפיות שנעשו עולה גם שכאשר פילים עוברים ליד שלדים ושרידי עצמות פילים אחרים – לאו דווקא מאלה שהיו חברים בעדר – הם נעצרים ממהלכם, עומדים זמן מה ורק אז ממשיכים, משל היה זה טקס אבל פרטי משלהם. רבייה לפילה אין עונת ייחום מוגדרת, אם כי עיקר ההזדווגות נעשית בעונות הגשומות יותר. פיל מגיע לבגרות מינית סביב גיל 12. לפילים הזכרים יש תקופה שנקראת מוסט בה הם הופכים למסוכנים ביותר לסביבתם. הפילון יוצא לאוויר העולם במשקל של כ-100 קילוגרם, לאחר שהות של 22 חודשים ברחם אמו (הריון הפילות האפריקניות הוא הארוך מבין חיות היבשה), ונגמל מינקותו רק קרוב לגיל שנה, אם כי כבר לפני כן הוא מתחיל בלעיסת מזונות ירוקים. מרבית ההריונות הם של עובר אחד בלבד. תזונה הפילים הם צמחוניים, ואוכלים הן עשבים גבוהים, והן ענפים ועלים של עצים. פיל אפריקאי זקוק לכ-140 ק"ג של צמחייה ליום על מנת לשרוד. בנוסף, זקוקים הפילים לכמויות גדולות של מי שתייה, כ-150 ליטר בממוצע ליום. הרגלי תזונה אלו, הגורמים לכך שהפילים מכלים את הצמחייה במקום בו הם סועדים, מחייבים את עדרי הפילים לנדוד ממקום למקום לשם השגת מזון. הפיל והאדם צמצום אוכלוסיית הפילים במאות ה-19 וה-20, בעקבות עלייה משמעותית בסחר הבינלאומי בשנהב, והתפשטות ההתיישבות האנושית שפגעה בשטחי המחיה של הפילים, התדלדלה בהתמדה אוכלוסיית הפילים באזורים רבים באסיה ובאפריקה. על פי ארגון ה-WWF, הפגיעה בשטחי המחיה של הפילים האפריקאים מוערכת בצמצום של כ-50%, בעוד ששטחי המחיה של הפילים האסייתיים צומצמו לכ-15% מין השטח שעמד לרשותם בעבר. ארגון ה-WWF מעריך שאוכלוסיית הפילים האסייתיים, שנפגעה באופן החמור ביותר, הצטמצמה בכ-50% בתוך שלושה דורות, אולם על פי הערכות ארגון IUCN גם באפריקה ישנן אוכלוסיות פילים שנפגעו בשיעורים דומים. אחד הגורמים הדחופים יותר להתדלדלות האוכלוסייה הוא הציידים, ובראשם הציידים המקצועיים שמוכרים את חטי הפילים לסוחרי השנהב. במשך תקופה ארוכה התקשו ארגונים ומדינות להפעיל מולם אכיפה אפקטיבית, אולם בעשור השני של המאה ה-21 החלו ליישם מספר טכנולוגיות מתקדמות לאיתור ציידים בשטח, לדוגמה, שילוב של רחפנים עם תוכנות למידה עמוקה שעוקבות אחר תנועת הפילים והציידים במטרה לספק ראיות שיאפשרו את הרשעתם. אילוף הפיל ניתן לאילוף ואכן, רבים מן הפילים האסייתים מאולפים. הפילים האפריקניים קשים ביותר לאילוף, בעבר נעשה שימוש בפילים מזן צפון אפריקאי (מין קטן יותר שנכחד בינתיים) על ידי צבאות שונים כשיצאו לקרב על גבי פילי מלחמה, דוגמת לוחמי אנטיוכיה כנגד החשמונאים ובני קרתגו נגד הרומאים במלחמות הפוניות. כיום חדלו לאלף את הפילים האפריקניים מלבד מעט קרקסים, ורק את הפיל האסייתי ממשיכים לאלף. זה משמש בעיקר בתעשיית העץ של דרום-מזרח אסיה, כאשר כל עיסוקו הוא להוביל את הגזעים שנכרתו אל זרמי המים והנהרות, משם ייסחפו אל עבר נמל היעד. פילים אסייתים נלכדים לצורך אילוף דווקא בגיל בוגר. משאלה נלכדו, הם מושמים בחברת פילים מאולפים אחרים, ואחר זמן לא רב, נרגעים פילי הבר בהשראת הפילים המאולפים ולומדים אט אט את הפקודות והציוויים הדרושים. אילוף וטיפול בפילים הוא מקצוע לכל דבר בכפרים רבים באסיה הקרוי מאהוט ויש מקומות שבהם הוא עובר מאב לבן. המטפל נותר צמוד לאותו פיל במשך שנים רבות. מבחינת האדם, יש יתרונות בכך שפילים המוחזקים בגן החיות יהיו מאולפים: הטיפול בפיל מאולף קל יותר. כאשר לפיל לא מאולף ישנה דלקת בעין והוא זקוק לתרופה, יש להרדים אותו לשם כך, ואף לסכן את חייו יותר מאשר תוכל דלקת מקומית. כאשר הפיל מאולף, קרב אליו המטפל ללא חשש ומורח ליד עינו את המשחה. לא רק מחלות דורשות טיפול צמוד אלא גם נסיבות טבעיות לחלוטין דוגמת התארכות הציפורניים. כמו אצל האדם, גם ציפורני פרסותיו של הפיל מתארכות ללא הרף. האדם משתמש בקוצץ ציפורניים או בפצירה ואילו אצל הפיל נשחקות הציפורניים באופן טבעי מעצם נדידתו מדי יום מהלך של כמה עשרות קילומטרים. הפיל בגן החיות, לעומת זאת, סגור במכלאה ואף שתהיה רחבת ידיים עדיין אינה מספיקה כדי להביא לשחיקה מספקת של ציפורניו. כאשר הפיל מאולף קרב אליו המטפל ובפשטות יחסית משתמש במשוף עץ של נגרים כדי להסיר את ההתארכות המיותרת של הציפורניים. הפיל הוא בעל חיים צמחוני האוכל מגוון רחב של צמחים. הפיל האסייתי אוכל בעיקר עשב רך אם כי לעיתים גם עלים וקליפות עצים. בגן החיות חביבים עליו במיוחד המזונות המתוקים והעסיסיים, אך את עיקר מזונו תופס החציר, הזול יחסית והקל לאחסון מבחינת בעיות של טריות. הפיל אוכל מדי יום עשרות קילוגרמים של מזון, בהתאם לפעילותו ולמצבו הגופני. כדי להעשיר את מזונו בגן החיות, מוסיפים לתפריטו גם לחם וטבליות של מינרלים וויטמינים על מנת לשמור על תזונה מאוזנת. בגן החיות נמצאים לרוב בעדר גם זכרים וגם נקבות, אולם בעת שהזכרים מיוחמים הם מופרדים מן הנקבות משום שהתנהגותם נעשית פראית למדי. למרות הקשיים, מחזיקים זכרים בגן החיות על מנת להפרות את הנקבות. כיום ישנה אפשרות של הפריה מלאכותית כדי לעבר את הנקבה, אך לשם כך יש למצוא זכר מתאים וכן לאמן את האם המיועדת במשך חודשים עבור יום הלידה. זהו מבצע מסובך למדי, אך אפשרי. הפיל האסייתי אינו מצוי בסכנה קיומית אולם היערות והחורשים, סביבתו הטבעית, נעלמים במהירות בעקבות פלישת האדם, והפיל המאולף הורס למעשה את ביתו בעל כורחו כאשר הוא משמש כלי עיקרי בתעשיית העץ. עם התפתחות התעופה והתיירות, נועד לפיל גם תפקיד חדש-ישן: במקום לשאת על גבו צבאות של חיילים, נושא הוא כיום צבאות של תיירים, ורכיבה על גבי פילים הפכה למקור פרנסה לתושבי מזרח אסיה. ישנה מוטציה נדירה הקרויה פיל לבן, ופילים כאלו נחשבים למקודשים על ידי ילידי הודו, תאילנד, בורמה ולאוס. באפריקה, הפיל פופולרי ביותר בציד-חובבים ומשתייך לחמשת הגדולים. הפיל במקורות יהודיים הפיל אינו מוזכר בשמו בתנ"ך, אבל מוזכר ששלמה המלך ייבא שנהב מחירם מלך צור: . רוב הפרשנים סבורים שהשנהבים המוזכר בתנ"ך הם השיניים הבולטות של הפיל, מנגד ישנם חוקרים הסבורים שהשנהב זה שם לפיל. הפיל מתייחד ביהדות כאחד משני בעלי החיים היחידים שמברכים עליהם את ברכת משנה הבריות. יש כמה סברות מדוע מברכים עליו "משנה הבריות". יש שאומרים שזה מפני ש, בכך שעורו אינו שעיר אלא חלק והוא משתמש בחדקו כמו ביד. ויש אחרים שסוברים שמשום שבזמן המבול העניש הקב"ה חלק מן האנשים הרשעים והפך אותם לקופים ופילים. התלמוד הבבלי () שואל על השיטה לפיה אפשר לקנות בעלי חיים רק על ידי הגבהתם, כיצד אפשר לקנות פיל. לפי פירוש התוספות (שם ד"ה "אי נמי") על פי האמור לעיל הפיל לא מסוגל לקפוץ. הרב יעקב אריאל כתב במאמרו "הפיל וההלכה היהודית" : בתלמוד בבלי מופיע כן מסופר על אלעזר המכבי מבית חשמונאי שנמחץ על ידי פיל בקרב בית זכריה שקרס עליו, לאחר שפגע בו באמצעות חנית. יש עוד טעם שהובא בראשונים מדוע מברכים על הפיל. מכיוון שדעתו קרובה לדעת בני אדם ויש בו הבנה יותר משאר החיות. ומעשה שהביא הרשב"ץ ש"פעם אחת עבר הפיל בשוק הסוחרים. וישבו כמה סוחרים פתח החנות וכשראו את הפיל לעגו לו וצחקו על גודלו ועל אורך אפו ומראהו המשונה. והפיל הבין את אשר ליגלגו לו בני האדם. ואותם הסוחרים היו מסתחרים בקמח מה עשה הפיל הלך אל הנהר ומילא אפו מים וחזר אל השוק ושפך את המים על הקמח וקלקל להם את הסחורה". פילים בתאילנד הפיל הוא דמות חשובה וסמל משמעותי בתרבות התאילנדית, והוא בעל השפעה ניכרת על האומה התאית, ומעמדו התרבותי משפיע בתורו גם על אוכלוסיית הפילים. הפיל התאילנדי הוא סמל לאומי רשמי של תאילנד. ניתן למצוא בתאילנד גם פיל הודי, שהוא תת-מין של פיל אסייתי. מיון סוג: פיל אפריקני (Loxodonta) מין: פיל סוואנה אפריקני (Loxodonta africana) מין: פיל יער אפריקני (Loxodonta cyclotis) סוג: פיל (Elephas) מין: פיל אסייתי (Elephas maximus) תת-מין: פיל הודי (Elephas maximus indicus) תת-מין: פיל סרי לנקי (Elephas maximus maximus) תת-מין: פיל סומטרי (Elephas maximus sumatranus) תת-מין: פיל בורנאי (Elephas maximus borneensis) תת-מין: פיל סיני (Elephas maximus rubridens ) - נכחד תת-מין: פיל סורי (Elephas maximus asurus) - נכחד תמונות קישורים חיצוניים משה גלעד, קיצור תולדות הפילים בארץ ישראל, משכשוך בכנרת ועד פדיקור בספארי, באתר הארץ, 6 במרץ 2019 הערות שוליים טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי שמות עממיים של יונקים יונקים משתמשי כלים

פיל הוא מונח לקבוצה פוליפילטית של שלושה מיני יונקים – פיל סוואנה אפריקני, פיל יער אפריקני ופיל אסייתי – שהם חיות היבשה הגדולות ביותר בעולם והמינים היחידים ששרדו במשפחת הפיליים. בעבר היו מינים נוספים מהמשפחה, ביניהם הממותה, הפלאולוקסודון והסטגוטטרבלודון שאינם נחשבים לפילים רגילים.המאפיין הבולט ביותר של הפילים הוא החדק, שבעזרתו הם שותים, אוכלים ומתרחצים. מפיהם בולטים שני חטי שנהב שהפכו אותם למטרה לציד רב שהביא לפגיעה קשה בהם. הפיל האסייתי ופיל הסוואנה האפריקני מצויים בסכנת הכחדה, בעוד פיל היער האפריקני נמצא בסכנת הכחדה חמורה.אנטומיהגודל כל בני משפחת הפיליים הם בעלי חיים גדולים מאוד. משקלם הוא למעלה מ-5 טונות וגובהם למעלה מ-. פיל הסוואנה האפריקני הוא בעל החיים היבשתי הגדול ביותר שחי כיום. גודלם הרב מעניק לפילים הגנה כמעט מפני כל הטורפים.הפיל הגדול ביותר שתועד היה פיל סוואנה אפריקני שניצוד באנגולה ב-1955, משקלו היה והוא התנשא לגובה של .להלן גודל שלושת מיני הפילים שחיים כיום:חדק הפילהמאפיין הבולט ביותר של הפיל הוא החדק, שהוא התארכות של האף והשפה העליונה. לחדק מספר שימושים:החדק משמש כאפו של הפיל - הפיל נושם דרך נחיריו המצויים בחדק (כמו בני האדם הוא מסוגל לנשום גם דרך פיו) וכן מריח דרכם. הפיל הוא שחיין מצוין, והוא יכול גם לשהות מתחת למים זמן רב בעת שהחדק משמש לו צינור העברה של אוויר, בדומה לשנורקל אצל צוללים אנושיים.החדק משמש גם כמעין זרוע עבור הפיל ובאמצעותו הוא יכול לאחוז בחפצים ולהרימם, לשאתם ואף לדחוף אותם. החדק מורכב משרירים רבים המאפשרים חוזק וכוח מחד, וגמישות ועדינות רבה מאידך. באמצעות חדקו יכול הפיל לברור ולהרים מן הקרקע גושי סוכר קטנים מתוך שכבה של חול ובאותה מידה הוא יכול להרים גזע עץ במשקל של עשרות קילוגרמים.הפיל משתמש בחדק גם כדי ללקט מזון. באמצעותו הוא מגיע אל ענפים גבוהים או שהוא אוסף בעזרתו את המזון מן הקרקע ואז מביא אותו אל פיו. בכך עושה הפיל בחדק שימוש הדומה ליד אוחזת.הפיל מסוגל להשמיע באמצעות החדק קולות הנשמעים למרחוק, כמעין חצוצרה.החדק חזק מאוד ומשמש "שוט" לסילוק תוקפים.הפיל יכול לשאוב מים באמצעות החדק ולהביאם אל פיו כדי לשתות או להתיזם על גופו כדי להצטנן מעט בימים חמים. כמו כן יכול הוא לאסוף עפר מן הקרקע ולפזר על גבו כדי ליצור כסות דקה שתשמש מגן מפני חרקים עוקצים או נושכים.הבדלים בין סוגי הפילייםבין הפילים האפריקניים לפיל האסייתי ישנם מספר הבדלים חזותיים בולטים:גודל הגוף: הפילים האפריקניים גדולים יותר ומשקלם של בוגרים זכרים עשוי להגיע גם לעשרה טון מטרי. לעומת זאת, משקלו של הפיל האסייתי מגיע לחמישה טון מטרי.אפרכסות האוזניים: אצל הפילים האפריקניים הן גדולות יותר.חטי השנהב: אצל נקבת הפיל האסייתי החטים חסרים.בקצה החדק של הפיל האפריקני שתי אונות בשריות, זו מול זו, כמעין אצבעות, ואילו לפיל האסייתי יש רק אונה אחת בקצה החדק.ראשו של הפיל האסייתי קצר יותר וגבו מתקמר כלפי מטה בעוד שגבו של הפיל האפריקני ישר יותר.אורך רגליים: פילים רבים מזן "פיל מדברי" החיים במדבריות נמיביה מאופיינים כתת-מין עקב גובהם הרב ורגליהם הארוכות (מכונים בסלנג מקומי "פיל ג'ירפי")חטי השנהב של הפילהפיל מפורסם גם בחטי השנהב שלו. אלו למעשה זוג שיניים חותכות מחוסרות אמייל שמתארכות ל-2 עד 3 מטרים ומשקלן מגיע לעשרות קילוגרמים. לנקבת הפיל האסייתי אין חטים, או כמעט לא ניתן להבחין בהם אם הנקבה אינה פותחת את פיה. קיימים גם זכרים רבים ללא חטים, במיוחד פילים סרי לנקיים.השנהב הוא חומר יקר ערך, ומסיבה זו ניצודו הפילים בהמוניהם בימים עברו ועד עצם היום הזה. כיום הציד הולך ופוחת בשל חוקים נוקשים, וישנם מקומות במזרח אפריקה שאפילו מדללים מדי כמה שנים את אוכלוסיית הפילים, על ידי העברתם למקומות אחרים ועל ידי המתת פרטים לאחר מחקר יסודי, כדי למנוע נזקים עתידיים. אגדות רבות נקשרו אודות שנהב הפילים ועוד במאה ה-19 יצאו הרפתקנים לגלות את מקום הימצאם של בתי הקברות האגדתיים של הפילים כדי לזכות באוצר היקר, מתוך אמונה טפלה כי הפילים נודדים למקום מסוים כדי להוציא את נשמתם. פיל שהתפרסם בשל החטים הענקיים שלו היה הפיל סאטאו שחי בקניה וניצוד בסופו של דבר בגלל חטיו.בנוסף לחטים, לפיל גם ארבע שיניים טוחנות. אורך כל שן כזו כ-40 ס"מ ורוחבה כ-10 ס"מ.החטים משמשים את הפילים לשם חפירה בקרקע על מנת לחשוף שורשים ופקעות שנחשבים עבורם מעדן, וכן כדי להזיז מכשולים מן הארץ כדי לפלס דרכם בה. הזכרים נוהגים להשתמש לעיתים בחטים לשם מאבק, אם כי בדרך כלל אינם פוצעים זה את זה. החטים יכולים לשמש ככלי מגן, אולם בשל גודלו האימתני לפיל כמעט ואין אויבים טבעיים.אוזנייםלאוזני הפיל הרחבות יש תפקיד חשוב בשמירה על טמפרטורה יציבה של גופו, באופן פעולה הדומה לזה של מקרן חום. אוזני הפיל מורכבות משכבה דקה של עור המתוח על גבי סחוס ועל גבי רשת ענפה של כלי דם. בימים חמים, פילים מנפנפים תדירות באוזניהם וכך יוצרים משב רוח קל. הרוח, הדקות יחד עם השטח הגדול של אוזן הפיל, גורמים לכך שנפח גדול של אוויר פוגש את אוזן הפיל ומקרר את כלי הדם שמסיעים את החום החוצה מגוף הפיל. הדם החם הנכנס לאוזן יכול להצטנן בכ-5.5 מעלות צלזיוס באופן זה. כך ניתן להסביר באופן חלקי את ההבדל בין גודל האוזן של הפיל האפריקאי לזו של הפיל האסייתי על פי המיקום הגאוגרפי שלהם. מוצאם של הפילים האפריקניים הוא אזור קו המשווה, מקום חם יותר, ולכן יש להם אוזניים גדולות יותר. הפילים האסייתים חיים במיקום צפוני יותר, שם פחות חם, לפיכך יש להם אוזניים קטנות יותר.הפיל בטבעתוחלת החיים של הפיל ארוכה ביותר, ומתקרבת לזו של האדם. הפיל בטבע חי במשך 70 שנה בממוצע, ורק זוחלים דוגמת צבים ותנינים, ועופות כמו תוכים ונשרים מאריכים ימים יותר ממנו. אחת הפילות הזקנות ביותר בעולם בתנאי שביה, נולדה בשנת 1951 וחיה בגן החיות בבזל שבשווייץ עד למותה בשנת 2010 בגיל 59. הפיל מגיע לשיא גודלו רק בשנות העשרים של חייו. בשנותיו הראשונות הוא צמוד לאמו שמגוננת עליו מפני טורפים ומפני זעמם של פילים אחרים. לרוב נשארת הנקבה בעדר שבו נולדה, עד יום מותה. הזכר מורחק בעת הגיעו לגיל הבגרות.הפילים נעים בעדרים, שאותם מנהיגות נקבות בוגרות. הזכרים נודדים כיחידים או בצמדים, וישנן תקופות שבהן הם מתלווים לעדר הנקבות, בעיקר לשם רבייה. עדר הנקבות מורכב מקרובות משפחה וכולן תלויות בניסיון חייה של הפילה המבוגרת. זו תוביל אותן ביערות אסיה או בשבילי אפריקה אל מקורות המזון והמים. הפילים אינם טריטוריאליים מכיוון שבאזור בו ישהו תוך זמן קצר לא תישאר מספיק צמחייה ממנה יוכלו להיזון. לכן הם נודדים מרחקים עצומים, ובאפריקה אף על פני מחצית היבשת, מדרום אפריקה אל טנזניה דרך מוזמביק ולהפך. הפילים מצטיינים בזיכרון מעולה והם יכולים לדלות מזיכרונם פרטים קלושים כעבור שנים. פילה המנהיגה את העדר מסוגלת, למשל, להוביל את שאר הפילים אל עבר חוליות במדבריות נמיביה, ושם, כאשר תחפור לעומק של מטר או שניים, יתגלו לפתע מים, וכל זאת משום שזכרה שכשהייתה בגיל צעיר, כמה עשרות שנים לפני כן, הובילה אותה מנהיגת העדר דאז באותו נתיב (בורות המים האלה משמשים גם בעלי חיים אחרים ויש להם חשיבות עצומה באקלים הצחיח של אפריקה). מכאן נגזר הביטוי "זיכרון של פיל".לפיל יש שתי צורות הליכה, הליכה רגילה והליכה מהירה הנראית כריצה, אולם עקב גודלו הוא אינו יכול לדהור או לטפוף, ואף אינו יכול לקפוץ. אמנם הפיל אינו יכול לקפוץ, אך הוא כן מסוגל לעמוד על שתי רגליו, לשם אכילה, כצורת אילוף, או אזהרה.הפיל משתמש בחישה סייסמית של גלי תת-קול לשם ניווט, תקשורת ומציאת העדר.בשל גודלם המאיים של הפילים, אין להם כמעט טורפים בטבע, מלבד להקות של אריות, שהתמחו בבידוד פיל צעיר או גור מסביבת אמו והעדר ובהריגתו, תוך שיתוף פעולה זהיר של פרטים רבים. הדרך בה האריות תוקפים גור פילים היא קפיצת להקת לביאות על גב אחד מהם עד שהמשקל מפיל את הפיל ואז הם חוסמים לו את האוויר על ידי נשיכת החדק, דבר הגורם למותו. אירועים כאלה מתרחשים בשעות הלילה, עת כושר הראייה של הפילים נעשה מוגבל, בעיקר יחסית לזה של האריות שראיית הלילה שלהם משופרת ביחס ליתר בעלי החיים. חיה נוספת התוקפת לעיתים פילים צעירים בודדים היא טיגריס בנגלי. תועדו גם תקיפות של פילים בידי תנינים.אינטליגנציה הפיל נחשב לאחת החיות האינטליגנטיות בטבע. ניתן ללמוד זאת מכמה ניסויים ותצפיות שנעשו במשך השנים: על פי מחקר גם הפיל שייך לקבוצה המצומצמת של חיות המזהות את עצמן במראה, כלומר בעלות תודעה עצמית. החיות האחרות בקבוצה הן שימפנזה, דולפין (במידה מסוימת) והאדם. הפיל יכול לפתור פעולות פשוטות של חיבור וחיסור. הפילים מסוגלים להשתמש בענפים לצרכים שונים. הפילים הם יצורים חברתיים למדי, החיים בעדר ומקיימים אינטראקציות חברתיות. נמצא כי פילים יודעים לגלות אמפתיה, לעזור לפיל בצרה, לשמש כבייביסיטר, לפנות מכשול בפני פיל אחר ועוד. פילים ניחנים ביכולות זיכרון שונות, כגון: זיכרון לטווח ארוך (לדוגמה, זיהוי עמית לתא בגן החיות או זיהוי פילים אחרים בעדר), זיכרון והבנת התנהגות אנושית, זיכרון מקומות למרעה ומים.נראה כי במידה מסוימת הם מסוגלים להבין את משמעות המוות. כאשר אחד הפרטים בעדר נופח את נשמתו, שאר הפילים בעדר נשארים בסביבת הפגר במשך כמה ימים, ואינם נוטשים אותו אף לצורך השגת מזון. הם גם אינם מאפשרים לאוכלי נבלות למיניהם להתקרב אל הגווייה. מתצפיות שנעשו עולה גם שכאשר פילים עוברים ליד שלדים ושרידי עצמות פילים אחרים – לאו דווקא מאלה שהיו חברים בעדר – הם נעצרים ממהלכם, עומדים זמן מה ורק אז ממשיכים, משל היה זה טקס אבל פרטי משלהם.רבייהלפילה אין עונת ייחום מוגדרת, אם כי עיקר ההזדווגות נעשית בעונות הגשומות יותר. פיל מגיע לבגרות מינית סביב גיל 12. לפילים הזכרים יש תקופה שנקראת מוסט בה הם הופכים למסוכנים ביותר לסביבתם.הפילון יוצא לאוויר העולם במשקל של כ-100 קילוגרם, לאחר שהות של 22 חודשים ברחם אמו (הריון הפילות האפריקניות הוא הארוך מבין חיות היבשה), ונגמל מינקותו רק קרוב לגיל שנה, אם כי כבר לפני כן הוא מתחיל בלעיסת מזונות ירוקים.מרבית ההריונות הם של עובר אחד בלבד.תזונההפילים הם צמחוניים, ואוכלים הן עשבים גבוהים, והן ענפים ועלים של עצים. פיל אפריקאי זקוק לכ-140 ק"ג של צמחייה ליום על מנת לשרוד. בנוסף, זקוקים הפילים לכמויות גדולות של מי שתייה, כ-150 ליטר בממוצע ליום.הרגלי תזונה אלו, הגורמים לכך שהפילים מכלים את הצמחייה במקום בו הם סועדים, מחייבים את עדרי הפילים לנדוד ממקום למקום לשם השגת מזון.הפיל והאדםצמצום אוכלוסיית הפילים במאות ה-19 וה-20, בעקבות עלייה משמעותית בסחר הבינלאומי בשנהב, והתפשטות ההתיישבות האנושית שפגעה בשטחי המחיה של הפילים, התדלדלה בהתמדה אוכלוסיית הפילים באזורים רבים באסיה ובאפריקה.על פי ארגון ה-WWF, הפגיעה בשטחי המחיה של הפילים האפריקאים מוערכת בצמצום של כ-50%, בעוד ששטחי המחיה של הפילים האסייתיים צומצמו לכ-15% מין השטח שעמד לרשותם בעבר.ארגון ה-WWF מעריך שאוכלוסיית הפילים האסייתיים, שנפגעה באופן החמור ביותר, הצטמצמה בכ-50% בתוך שלושה דורות, אולם על פי הערכות ארגון IUCN גם באפריקה ישנן אוכלוסיות פילים שנפגעו בשיעורים דומים.אחד הגורמים הדחופים יותר להתדלדלות האוכלוסייה הוא הציידים, ובראשם הציידים המקצועיים שמוכרים את חטי הפילים לסוחרי השנהב. במשך תקופה ארוכה התקשו ארגונים ומדינות להפעיל מולם אכיפה אפקטיבית, אולם בעשור השני של המאה ה-21 החלו ליישם מספר טכנולוגיות מתקדמות לאיתור ציידים בשטח, לדוגמה, שילוב של רחפנים עם תוכנות למידה עמוקה שעוקבות אחר תנועת הפילים והציידים במטרה לספק ראיות שיאפשרו את הרשעתם.אילוף הפיל ניתן לאילוף ואכן, רבים מן הפילים האסייתים מאולפים. הפילים האפריקניים קשים ביותר לאילוף, בעבר נעשה שימוש בפילים מזן צפון אפריקאי (מין קטן יותר שנכחד בינתיים) על ידי צבאות שונים כשיצאו לקרב על גבי פילי מלחמה, דוגמת לוחמי אנטיוכיה כנגד החשמונאים ובני קרתגו נגד הרומאים במלחמות הפוניות. כיום חדלו לאלף את הפילים האפריקניים מלבד מעט קרקסים, ורק את הפיל האסייתי ממשיכים לאלף. זה משמש בעיקר בתעשיית העץ של דרום-מזרח אסיה, כאשר כל עיסוקו הוא להוביל את הגזעים שנכרתו אל זרמי המים והנהרות, משם ייסחפו אל עבר נמל היעד. פילים אסייתים נלכדים לצורך אילוף דווקא בגיל בוגר. משאלה נלכדו, הם מושמים בחברת פילים מאולפים אחרים, ואחר זמן לא רב, נרגעים פילי הבר בהשראת הפילים המאולפים ולומדים אט אט את הפקודות והציוויים הדרושים. אילוף וטיפול בפילים הוא מקצוע לכל דבר בכפרים רבים באסיה הקרוי מאהוט ויש מקומות שבהם הוא עובר מאב לבן. המטפל נותר צמוד לאותו פיל במשך שנים רבות.מבחינת האדם, יש יתרונות בכך שפילים המוחזקים בגן החיות יהיו מאולפים: הטיפול בפיל מאולף קל יותר. כאשר לפיל לא מאולף ישנה דלקת בעין והוא זקוק לתרופה, יש להרדים אותו לשם כך, ואף לסכן את חייו יותר מאשר תוכל דלקת מקומית. כאשר הפיל מאולף, קרב אליו המטפל ללא חשש ומורח ליד עינו את המשחה. לא רק מחלות דורשות טיפול צמוד אלא גם נסיבות טבעיות לחלוטין דוגמת התארכות הציפורניים. כמו אצל האדם, גם ציפורני פרסותיו של הפיל מתארכות ללא הרף. האדם משתמש בקוצץ ציפורניים או בפצירה ואילו אצל הפיל נשחקות הציפורניים באופן טבעי מעצם נדידתו מדי יום מהלך של כמה עשרות קילומטרים. הפיל בגן החיות, לעומת זאת, סגור במכלאה ואף שתהיה רחבת ידיים עדיין אינה מספיקה כדי להביא לשחיקה מספקת של ציפורניו. כאשר הפיל מאולף קרב אליו המטפל ובפשטות יחסית משתמש במשוף עץ של נגרים כדי להסיר את ההתארכות המיותרת של הציפורניים.הפיל הוא בעל חיים צמחוני האוכל מגוון רחב של צמחים. הפיל האסייתי אוכל בעיקר עשב רך אם כי לעיתים גם עלים וקליפות עצים. בגן החיות חביבים עליו במיוחד המזונות המתוקים והעסיסיים, אך את עיקר מזונו תופס החציר, הזול יחסית והקל לאחסון מבחינת בעיות של טריות. הפיל אוכל מדי יום עשרות קילוגרמים של מזון, בהתאם לפעילותו ולמצבו הגופני. כדי להעשיר את מזונו בגן החיות, מוסיפים לתפריטו גם לחם וטבליות של מינרלים וויטמינים על מנת לשמור על תזונה מאוזנת.בגן החיות נמצאים לרוב בעדר גם זכרים וגם נקבות, אולם בעת שהזכרים מיוחמים הם מופרדים מן הנקבות משום שהתנהגותם נעשית פראית למדי. למרות הקשיים, מחזיקים זכרים בגן החיות על מנת להפרות את הנקבות. כיום ישנה אפשרות של הפריה מלאכותית כדי לעבר את הנקבה, אך לשם כך יש למצוא זכר מתאים וכן לאמן את האם המיועדת במשך חודשים עבור יום הלידה. זהו מבצע מסובך למדי, אך אפשרי.הפיל האסייתי אינו מצוי בסכנה קיומית אולם היערות והחורשים, סביבתו הטבעית, נעלמים במהירות בעקבות פלישת האדם, והפיל המאולף הורס למעשה את ביתו בעל כורחו כאשר הוא משמש כלי עיקרי בתעשיית העץ. עם התפתחות התעופה והתיירות, נועד לפיל גם תפקיד חדש-ישן: במקום לשאת על גבו צבאות של חיילים, נושא הוא כיום צבאות של תיירים, ורכיבה על גבי פילים הפכה למקור פרנסה לתושבי מזרח אסיה.ישנה מוטציה נדירה הקרויה פיל לבן, ופילים כאלו נחשבים למקודשים על ידי ילידי הודו, תאילנד, בורמה ולאוס. באפריקה, הפיל פופולרי ביותר בציד-חובבים ומשתייך לחמשת הגדולים.הפיל במקורות יהודייםהפיל אינו מוזכר בשמו בתנ"ך, אבל מוזכר ששלמה המלך ייבא שנהב מחירם מלך צור: . רוב הפרשנים סבורים שהשנהבים המוזכר בתנ"ך הם השיניים הבולטות של הפיל, מנגד ישנם חוקרים הסבורים שהשנהב זה שם לפיל.הפיל מתייחד ביהדות כאחד משני בעלי החיים היחידים שמברכים עליהם את ברכת משנה הבריות. יש כמה סברות מדוע מברכים עליו "משנה הבריות". יש שאומרים שזה מפני ש, בכך שעורו אינו שעיר אלא חלק והוא משתמש בחדקו כמו ביד.ויש אחרים שסוברים שמשום שבזמן המבול העניש הקב"ה חלק מן האנשים הרשעים והפך אותם לקופים ופילים.התלמוד הבבלי () שואל על השיטה לפיה אפשר לקנות בעלי חיים רק על ידי הגבהתם, כיצד אפשר לקנות פיל. לפי פירוש התוספות (שם ד"ה "אי נמי") על פי האמור לעיל הפיל לא מסוגל לקפוץ. הרב יעקב אריאל כתב במאמרו "הפיל וההלכה היהודית"בתלמוד בבלי מופיע כן מסופר על אלעזר המכבי מבית חשמונאי שנמחץ על ידי פיל בקרב בית זכריה שקרס עליו, לאחר שפגע בו באמצעות חנית.יש עוד טעם שהובא בראשונים מדוע מברכים על הפיל. מכיוון שדעתו קרובה לדעת בני אדם ויש בו הבנה יותר משאר החיות. ומעשה שהביא הרשב"ץ ש"פעם אחת עבר הפיל בשוק הסוחרים. וישבו כמה סוחרים פתח החנות וכשראו את הפיל לעגו לו וצחקו על גודלו ועל אורך אפו ומראהו המשונה. והפיל הבין את אשר ליגלגו לו בני האדם. ואותם הסוחרים היו מסתחרים בקמח מה עשה הפיל הלך אל הנהר ומילא אפו מים וחזר אל השוק ושפך את המים על הקמח וקלקל להם את הסחורה".פילים בתאילנדהפיל הוא דמות חשובה וסמל משמעותי בתרבות התאילנדית, והוא בעל השפעה ניכרת על האומה התאית, ומעמדו התרבותי משפיע בתורו גם על אוכלוסיית הפילים. הפיל התאילנדי הוא סמל לאומי רשמי של תאילנד. ניתן למצוא בתאילנד גם פיל הודי, שהוא תת-מין של פיל אסייתי.מיון סוג: פיל אפריקני (Loxodonta)מין: פיל סוואנה אפריקני (Loxodonta africana)מין: פיל יער אפריקני (Loxodonta cyclotis)סוג: פיל (Elephas)מין: פיל אסייתי (Elephas maximus)תת-מין: פיל הודי (Elephas maximus indicus)תת-מין: פיל סרי לנקי (Elephas maximus maximus)תת-מין: פיל סומטרי (Elephas maximus sumatranus)תת-מין: פיל בורנאי (Elephas maximus borneensis)תת-מין: פיל סיני (Elephas maximus rubridens ) - נכחדתת-מין: פיל סורי (Elephas maximus asurus) - נכחדתמונותקישורים חיצוניים משה גלעד, קיצור תולדות הפילים בארץ ישראל, משכשוך בכנרת ועד פדיקור בספארי, באתר הארץ, 6 במרץ 2019הערות שוליים טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריישמות עממיים של יונקיםיונקים משתמשי כלים

1147

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%92%D7%95%D7%90%D7%A8

יגואר

יגואר (שם מדעי: Panthera onca) הוא יונק ממשפחת החתוליים המצוי באמריקה הדרומית ובחלקים מאמריקה המרכזית ואמריקה הצפונית. היגואר הוא אחד מחמישה מיני החתולים הגדולים המשתייכים לסוג פנתר (Panthera), יחד עם הטיגריס, נמר השלג, האריה והנמר, והוא היחיד מביניהם החי באמריקה, ובאמריקה בלבד. היגואר הוא החתול השלישי בגודלו, לאחר הטיגריס והאריה, והוא החתול הגדול והחזק ביותר בחצי הכדור המערבי. הוא נפוץ כיום מדרום-מערב ארצות הברית בצפון, דרך מרכז אמריקה, ועד אזור פטגוניה שבאמריקה הדרומית. מבחינה חיצונית, היגואר דומה מאוד לנמר, אך גופו חסון, שרירי וגדול יותר. התנהגותו ובית הגידול האופייני לו דומים יותר לאלו של הטיגריס. בית הגידול המועדף על היגואר הוא יער גשם טרופי (ג'ונגל), אולם ניתן למצוא אותו גם באזורים מיוערים ובשטחים פתוחים. היגואר הוא בעל חיים יחידאי (סוליטרי), כלומר מבלה את מרבית חייו בגפו. היגואר איננו בררן בבחירת תזונתו, והוא נוהג לצוד את טרפו באמצעות מעקב ומארב. הוא טורף-על, ובמקומות שבהם הוא חי הוא משמש כמין מפתח (Keystone species), כלומר הוא מכתיב את תכונות החברה האקולוגית. ליגואר תפקיד חשוב בשמירה על יציבות המערכת האקולוגית שבה הוא חי, וכן בוויסות אוכלוסיות טרפו. נשיכתו חזקה מאוד בעוצמתה וחזקה מחתולים גדולים אחרים. עוצמת נשיכתו מאפשרת לו לחדור את שריונם של זוחלים מסוימים, ואף לפתח שיטת הרג מיוחדת: הוא נושך את טרפו באזור הגולגולת שבין האוזניים, ועל ידי כך הוא גורם לפצע אנוש במוחו של הטרף, ועקב כך, למותו. אטימולוגיה האטימולוגיה של המילה jaguar אינה ברורה. על-פי טענה אחת השם נגזר משפת טופי עתיקה הדרום אמריקאית והתגלגל לאנגלית דרך הפורטוגזית, בעוד שעל-פי טענה אחרת מקור השם הוא משפת הגוואראני. בשפת הטופי, המילה השלמה והמקורית ליגואר היא jaguara, מילה שמשמשת לציון "חיה טורפת גדולה שגוברת על טרפה בקפיצה". בשפת הגוואראני, yaguareté תורגם באופנים שונים, בהם "החיה האכזרית האמיתית", "גוף של כלב" או "כלב אכזרי". במספר מדינות במרכז אמריקה ובדרומה, שמו של היגואר הוא el tigre, כלומר "הטיגריס". שמו המדעי, כמו שמו של כל מין, מורכב משני חלקים: שם הסוג, "פנתר" - Panthera, ושם המין, "onca". לעיתים קרובות נטען כי החלק הראשון של שם זה נגזר מהמילים היווניות "Pan" ("כול") ו-"ther" ("חיה"), אולם זו כנראה אטימולוגיה עממית בלבד. אף על פי שהמילה הגיעה לשפה האנגלית דרך השפות הקלאסיות, מקור המילה panthera כנראה במזרח אסיה, ומשמעותה "החיה הצהובה" או "צהוב-לבנבן". החלק השני של שמו המדעי של היגואר, onca, מקורו במילה הפורטוגזית המציינת את היגואר, onça, כאשר הסדיליה (הסימן שתחת האות c) נשמטה מסיבות טיפוגרפיות. מקור השם בפורטוגזית הוא במילה הלטינית העממית lyncea, שפירושה lynx, מילה שהלטינית שאלה מהיוונית. המילה lyncea השתבשה עם הזמן בשפות הלטיניות המערביות לרבות הפורטוגזית, כאשר פירשו בטעות את העיצור הראשון כמילית יידוע, דהיינו l'oncia, שבהמשך הושמטה. שורש המילה היוונית המקורית משמעותו "בהיר", "לבן". יש לשים לב שלמרות שבשפות ילידיות בדרום אמריקה פירוש השם שממנו נגזרה המילה יגואר הוא "זה שהורג בניתור אחד", היגואר מכניע את טרפו בכך שהוא נושך אותו למוות ולא בניתור. טקסונומיה היגואר הוא המין היחיד בסוג פנתר (Panthera) המצוי באמריקה. בדיקות DNA הראו כי לאריה, לטיגריס, לנמר, ליגואר, לנמר השלג ולנמר הערפילי ישנו אב קדמון משותף, וכי קבוצה זו קיימת בין שישה לעשרה מיליוני שנים; עדויות על-פי מאובנים מצביעות על כך, שהסוג פנתר הופיע על פני האדמה לפני 2 - 3.8 מיליוני שנים. הנמר הערפילי ממוקם בדרך כלל מבחינה אבולוציונית בראשית קבוצה זו, וממנו התפתחו, ככל הנראה, המינים האחרים. סדר הופעתם של המינים האחרים (התפצלותם מהאב הקדמון) אינו ידוע לאשורו. הזואולוג הבריטי רג'ילנד פורוק הסיק, בהתאם לעדויות מורפולוגיות, כי היגואר קרוב לנמר יותר מאשר לכל מין אחר. בדיקות DNA לא הכריעו באופן חד משמעי בנושא זה ומידת קרבתו של היגואר למינים אחרים שנויה במחלוקת. מאובנים של מינים נכחדים מהסוג פנתר, כגון יגואר אירופי (Panthera gombaszoegensis) ואריה אמריקני (Panthera atrox), מראים כי היגואר והאריה חלקו בעבר מאפיינים דומים רבים. כיום, מקובלת הטענה כי היגואר אינו מתחלק למספר תת-מינים באופן ברור, וזאת בהתאם למספר מחקרים שנעשו בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21. עם זאת, הייתה מקובלת בעבר הסברה כי ליגואר ישנם שמונה תת-מינים, וזאת בשל מחקר מ-1939. למרות היעדר חלוקה לתת-מינים, ככל שמתרחקים מקו המשווה היגוארים כבדים וגדולים יותר. תופעה זו (כלל ברגמן) נותנת ליגואר יתרון נוסף: ככל שמתרחקים מקו המשווה, האקלים קר יותר. ככל שהמשקל גדל, כך היחס שבין שטח הפנים לנפח הגוף קטן, וכך קטן גם איבוד חום הגוף. המשמעות היא שככל שמתרחקים מקו המשווה, פרטי היגואר החיים באזור גדולים יותר ומאבדים לפיכך פחות חום מעורם. מאפיינים פיזיים משקל היגואר נע בדרך כלל בין 45 ל-120 קילוגרמים, אך נצפו גם פרטים גדולים במשקל של 131 עד 151 קילוגרמים, וכן פרטים קטנים שמשקלם 36 קילוגרמים בלבד. לרוב, משקל הנקבה קטן ב-10 עד 20 אחוזים ממשקלו של הזכר. אורכו נע בין 1.20 ועד לשני מטרים - כולל הזנב, שאורכו כ-50 עד 75 סנטימטרים. גובהו נע בין 70 ל-100 סנטימטרים. ממדיו משתנים בהתאם לאזור: במחקר שנערך בשמורת צ'מלה קואישמאלה השוכנת במקסיקו לחופי האוקיינוס השקט, נמצאו פרטים שמשקלם בין 30 ל-50 קילוגרמים, כמשקלה הממוצע של פומה. לעומת זאת, במחקר באזור הפנטנל הברזילאי (פנטנל הוא אזור ביצתי, חם ופתוח), נמצאו פרטים במשקל ממוצע של 100 קילוגרמים. הפרטים שחיים ביערות הם לעיתים קרובות כהים וקטנים יותר מהפרטים שחיים בשטחים פתוחים, ככל הנראה בשל מיעוט טרף אוכל-עשב בשטחים מיוערים ליגואר יש נשיכה שנעה בין 200-250 קילוגרמים. גפיו של היגואר קצרות וחזקות, ובזכותן הוא מיומן בטיפוס, בזחילה ובשחייה. לסתותיו חזקות מאוד. נשיכתו נחשבת כחזקה ביותר מבין כל בעלי החיים ממשפחת החתוליים, והשנייה בעוצמתה מבין כל היונקים; עוצמה זו מאפשרת ליגואר לחדור חומרים קשים מאוד כגון שריונות של צבים. מחקר השוואתי שנושאו "כוח נשיכה ביחס לגודל הגוף" מדרג את היגואר במקום הראשון מבין החתוליים, לצד נמר ערפילי מצוי ולפני האריה והטיגריס. כמו כן, דווח כי "יגואר יחיד מסוגל לגרור פר שמשקלו 360 ק"ג לאורך 8 מטרים באמצעות לסתותיו החזקות, ולכתוש את העצמות הגדולות ביותר". שורשי פרוותו הם בדרך כלל בצבע חום-צהבהב, אך קיימים גם פרטים בעלי פרוות בגוון חום-אדמדם ושחור (ראו פנתר שחור). הפרווה מכוסה חברבורות כהות מעוגלות וטבעתיות, המסוות אותו על רקע היער. החברבורות משתנות מפרט לפרט: חלקן כוללות נקודה אחת או יותר, וחלקן מלאות או חלולות. גם צורת הנקודות משתנה מפרט לפרט. הנקודות על ראשו, צווארו וזנבו של היגואר הן בדרך כלל מלאות. אצל פרטים מסוימים הכתמים שבקצה הזנב מתמזגים בהדרגה לפסים. צבעם של הבטן, הגרון והחלקים התחתונים של הרגליים הוא לבן. אף שהיגואר דומה מאוד לנמר, ניתן להבדיל ביניהם על-פי מספר מאפיינים: גופו של היגואר חסון וגדול יותר מגופו של הנמר, וזנבו קצר ועבה יותר. החברבורות שעל פרוותו של היגואר גדולות וכהות יותר, אך גם מעטות יותר. הפסים עבים יותר אצל היגואר ובדרך כלל יש נקודות בתוך הכתמים מה שאין כן אצל הנמר. כמו כן, ראשו של היגואר עגול וגדול יותר וגפיו קצרות וחזקות יותר. כשישה אחוזים מבין כלל היגוארים באזור דרום אמריקה מאופיינים במלניזם (צבע עור שחור כתוצאה מפיגמנטציה עורית חזקה של מלנין), ככל הנראה כתוצאה מאלל דומיננטי. מרחוק נראה צבע פרוותם של פרטים אלו שחור, אולם מקרוב ניתן להבחין גם בכתמים ובנקודות. בדומה למינים אחרים במשפחת החתוליים, קיימים גם פרטים לבקנים, אם כי שכיחותם קטנה. התנהגות ציד ותזונה בדומה ליתר החתולים, היגואר הוא חיה טורפת, והוא ניזון אך ורק מבשר. הוא אופורטוניסט, ותזונתו מורכבת מלמעלה מ-85 מיני בעלי חיים שונים. היגואר מעדיף טרף גדול, והוא טורף איילים, טפירים, פקארים, ארמדילאים, קפיבארות, כלבים,ותנינים קטנים ואפילו אנקונדות או קיימנים. לעיתים הוא אף צד בקר (פרטים אחדים נצפו טורפים פרים במשקל של עד 500 ק"ג). היגואר אינו בוחל גם במינים קטנים יותר, כמו צפרדעים, לטאות, עכברים, עופות, דגים, עצלנים, קופים או צבים. לעיתים יגוארים יגיחו מהיערות אל החופים כדי לצוד צבות ים גילדיות שעולות על החוף לקנן, אף שמשקלם גדול ממנו ועדיין לסתותיו החזקות שוברות את שריונם. שיטת ציד נפוצה בקרב המינים בסוג פנתר, ובכללם היגואר, היא נשיכת הטרף וחניקתו. עם זאת, היגואר מעדיף להשתמש בשיטת הרג ייחודית מבין החתוליים: הוא נושך את הטרף בראשו, באזור שבין שתי אוזניו, ובאמצעות ניביו החדים הוא פוגע קשות במוחו של הנטרף. הוצע, כי ראשו המסיבי וניביו החזקים הם למעשה התאמה מורפולוגית שנועדה לחדור את שריונם של הצבים; לאחר ההכחדה ההמונית של בעלי חיים צמחוניים שאירעה בסוף תקופת הפליסטוקן, היו נפוצים מאוד זוחלים בעלי שריון, כדוגמת צבים ותנינים, ואלה היוו חלק גדול מתזונתו של היגואר. עם זאת, היגואר אינו מוכרח לחדור את שריון הצב על מנת לאכול אותו, שכן הוא מסוגל להוציא את בשרו מתחת לשריונו של הצב באמצעות כפות רגליו וטפריו. באשר לזוחלים גדולים, כדוגמת הקיימן, היגואר קופץ על גבו של הזוחל, פוגע בחוליות הצוואר שלו ובכך משתק אותו. כדי להרוג בעלי חיים קטנים יותר, כמו כלבים, היגואר הולם בהם באמצעות כפות רגליו הקדמיות. היגואר אינו נוהג לנהל מרדף אחר מזונו, אלא מעדיף לעקוב אחריו ולארוב לו. הוא ילך באיטיות ובשקט בפיתולי היער, ויאזין ברגישות לרחשי הסביבה. כאשר יתקוף, הוא יגיח ממקום מוסווה היטב ויסתער על טרפו. היגואר ידוע ביכולות המארב וההסתערות שלו, ומבחינה זו הוא נחשב לאחד מהטורפים הטובים והיעילים ביותר בממלכת החי. הוא אינו בוחל בהסתערות אל תוך המים על מנת לתפוס את טרפו. היגואר מסוגל לשחות ולגרור את טרפו בו זמנית. חוזקו מאפשר לו לגרור גופות כבדות - הוא מסוגל לשאת עגל קטן ולטפס עמו במעלה עץ כאשר הוא רוצה להימנע משיטפונות. לאחר הריגת הטרף גורר היגואר את הגווייה לסבך שיחים או לנקודה מבודדת אחרת. אז, הוא יחל באכילת הצוואר והחזה, ולא במרכז הגוף דווקא. הוא אוכל את הלב והריאות, ואחר-כך את הכתפיים. צריכת המזון היומית המומלצת ליגוארים החיים בשבי עומדת על כשני קילוגרמים ליגואר שמשקלו בין 50 ל-60 קילוגרמים. עם זאת, צריכת המזון בטבע היא פחות מסודרת ויציבה; יגוארים בטבע מכלים אנרגיה רבה בתהליך של לכידתו והריגתו של טרפם, וכך הם עשויים לצרוך 25 קילוגרמים של בשר בפעם אחת, שאחריה יבואו, בדרך כלל, מספר ימים שבהם לא יאכלו דבר. תקיפת אנשים לרוב מיני החתולים גדולים, מתרחקים מהאדם וישנם מעט מיקרים של תקיפות של בני אדם על ידי היגואר. האינדיאנים המקומיים לפי צ'ארלס דרווין הניחו שכל עוד היגוארים ניזונים מקפיברות אין צורך לפחד מהם, אך הכובשים הספרדים חששו מהיערות בהם שוכן היגואר וייתכן שהגדילו את הסיפורים אודות התקיפות, מעבר לעובדות. היגואר חי הרחק מהאדם וכמעט שאינו נראה בטבע, גם עבור חוקרים מנוסים. עם זאת מספר תקיפות קרו בתנאי שביה או בטבע, לרוב בעת דחק או להגנה, אך ייתכן שגם למטרות ציד. ביוני 2008 אדם הותקף ונהרג בברזיל ו-2 ילדים הותקפו בגיאנה במצב קשה למרות מיעוט התקיפות, אלה שקרו הסתיימו כמעט תמיד בפציעות קשות מהלסתות או הטפרים ולעיתים המקומיים יורים ביגואר התוקף. מבנה חברתי כמו מרבית בני משפחת החתוליים, גם היגואר הוא בעל חיים יחידאי, כלומר הוא נוטה להתבודד ולא לשהות בחברת בני מינו במשך מרבית ימות השנה, להוציא מפגשים למטרות הזדווגות וקבוצות קטנות של אם וגור. הבוגרים נפגשים בדרך כלל רק לצורך חיזור ורבייה ולצורך השתלטות על טריטוריה. טריטוריית הנקבות, ששטחה נע בין 25 ל-40 קילומטרים רבועים, עלולה לחפוף לטריטוריה של נקבות אחרות או של זכרים. טריטוריית הזכרים יכולה להיות כפולה בגודלה מזו של הנקבות, ושטחה משתנה בהתאם לתנאים הטבעיים. סימון תחום המחיה נעשה על ידי סימני שתן, גללים, וחיכוך הגוף בענפים ובגזעי עצים. בדומה למרבית החתולים הגדולים, גם היגואר מסוגל לשאוג. שאגות הזכר חזקות משאגות הנקבה, ומטרתן להכריז על תחום המחיה ולהבריח זכרים אחרים המעוניינים להזדווג עם הנקבות. בטבע נצפו מעין תחרויות שבמהלכן ניסו שני זכרים להפגין כל אחד את כוחם בשאגות ושאגות-נגד. השאגות מזכירות בצלילן מעין שיעול חוזר ונשנה. בנוסף לשאגה, מסוגלים היגוארים גם ליילל ולנהום. קרבות בין זכרים לקראת תקופת הרבייה הם נדירים, ובטבע הם משתדלים, בדרך כלל, להימנע מחיכוכים. מקרי התקיפה הנדירים נסובים סביב תחום המחיה: טריטוריית הזכר יכולה להקיף טריטוריות של שתיים עד שלוש נקבות, והוא אינו מתיר נוכחות של זכרים בוגרים אחרים מלבדו בשטח זה. בדרך כלל מתואר היגואר כבעל חיים לילי, אם כי שיא פעילותו מתרחשת בין הערביים ולקראת השקיעה. שני הזוויגים עוסקים בציד. בתנאים טובים עשוי היגואר לצוד גם בשעות היום. היגואר הוא חתול נמרץ יחסית, ומבלה למעלה ממחצית מיומו בפעילות אקטיבית. אופיו החמקני והנגישות הקשה אל חלקים רבים מאזורי המחיה המועדפים עליו, הופכים את היגואר לבעל חיים קשה לצפייה ולמחקר. רבייה ומחזור חיים נקבת היגואר מגיעה לבגרות מינית בגיל שנתיים לערך, ואילו הזכר מגיע אליה בגיל שלוש או ארבע שנים. נראה כי באזורים בעלי אקלים ממוזג היגוארים מתרבים באופן עונתי, אולם באזורים בעלי אקלים טרופי הם מתרבים במשך כל ימות השנה (כנראה בשל כך שההבדלים בין העונות פחות ניכרים), אם כי שיעורי הילודה גדלים כאשר יש בנמצא טרף רב. מחקרים שנערכו על זכרים בשבייה איששו את ההנחה כי היגואר מתרבה לאורך השנה כולה, והוכיחו כי אין שוני באיכותו של הזרע וטיבו במהלך עונות השנה השונות; כמו כן התגלה כי בשבי קיימת ירידה בשיעור הרבייה. מחזור הייחום של הנקבה אורך 37 ימים, שמתוכו בין 6 ל-17 ימים הוא הייחום עצמו, ובמהלכו תמשוך אליה הנקבה את הזכרים באמצעות נהמות וסימני שתן המפרסמים את דבר ייחומה. במהלך תקופת החיזור, הן הזכר והן הנקבה הם טריטוריאליים ומשתלטים על תחום מחיה גדול יותר מהרגיל. לאחר ההזדווגות נפרדים בני הזוג לדרכם, והנקבה מטפלת בגוריה לבדה. תקופת ההריון אורכת בין 93 ל-105 ימים. בדרך כלל, ממליטות הנקבות שני גורים, אם כי מספרם יכול להגיע גם לארבעה גורים בשגר אחד. לאחר המלטת הגורים, הנקבה לא תתיר נוכחות של זכרים בשטחה, מחשש לחיי הגורים, שהזכרים עלולים להרגם כדי למנוע העברת זרעם של זכרים מתחרים הלאה; תופעה דומה מתקיימת גם אצל אריות וטיגרסים. בשנת 2001 בפארק הלאומי אמאס יגואר זכר הרג זוג גורים ואף אכל אותם חלקית, כשהסתבר בבדיקת DNA שהוא אף האב של הגורים. עם זאת בכמה מקרים הנקבה הצליחה לגונן על הגורים מהזכר. הגורים נולדים עיוורים ופוקחים את עיניהם רק לאחר שבועיים מיום הלידה. הם נגמלים מחלב אמם בגיל שלושה חודשים לערך, ובגיל שישה חודשים הם מתחילים ללמוד לצוד את טרפם. הם נשארים בחברת אמם עד גיל שנתיים לערך, ולאחר עזיבתם הם מגדירים לעצמם תחום מחיה משלהם. בתחילת דרכם העצמאית, הזכרים הצעירים הם נוודים, עד שיהיה בכוחם להגדיר לעצמם תחום מחיה או לסלק פרטים אחרים משטחם ולהשתלט על תחום מחיה משלהם. על פי ההערכה, תוחלת החיים של היגוארים בטבע עומדת על בין 12 ל-15 שנים; בשבייה, הם בין החתוליים המאריכים ימים ביותר, ותוחלת חייהם בשבי היא עד 23 שנים. אקולוגיה תפוצה ובית גידול מאובנים שנמצאו במדינות אמריקה מאשרים את קיומו של היגואר מזה שני מיליון שנים. היגואר חי באמריקה מאז שחצה את מצר ברינג במהלך עידן הפליסטוקן. האב הקדמון המיידי של היגואר המודרני הוא ה-Panthera onca augusta. בית גידולו הטבעי משתרע כיום על פני מקסיקו, אמריקה התיכונה ודרום אמריקה, כולל אזור האמזוניה שבברזיל. המדינות הכלולות בטווח זה הן ארגנטינה, בליז, בוליביה, ברזיל, קולומביה, קוסטה ריקה, אקוודור, גיאנה הצרפתית, גואטמלה, גיאנה, הונדורס, מקסיקו, ניקרגואה, פנמה, פרגוואי, פרו, סורינאם, ונצואלה וארצות הברית. היגואר נכחד באל סלוודור ובאורוגוואי. בית הגידול הטבעי המוגן הגדול ביותר שלו הוא שמורת קוקסקומב בבליז ששטחה 400 קמ"ר. ארצות הברית הצטרפה לרשימת המדינות שבהן היגואר חי לאחר שהוא נצפה במספר מדינות בדרום-מערב הרפובליקה, כמו אריזונה, ניו מקסיקו וטקסס. בתחילת המאה ה-20 נצפה גם מצפון לאזורים אלו. על פי חוק אמריקאי, היגואר הוא מין מוגן בארצות הברית, ולפיכך אסור לצוד אותו לכל מטרה שהיא. בית הגידול הטבעי של היגואר כלל בעבר את רוב החצי הדרומי של ארצות הברית, וכיסה גם את רוב דרום אמריקה. הגבול הצפוני של תחום תפוצתו הדרים בכ-1,000 קילומטרים, ובמקביל הצפין הגבול הדרומי בכ-2,000 קילומטר. מאובנים של היגואר מעידן הקרח נמצאו בארצות הברית. המאובנים מצביעים על יגוארים בגודל של עד 190 קילוגרמים, הרבה יותר מהממוצע של היגואר בן זמננו. בית הגידול של היגואר כולל את יערות הגשם שבדרום אמריקה ובאמריקה התיכונה, שטחים פתוחים, אדמות בוציות המוצפות עונתית ואדמות מרעה יבשות. מבין כל בתי הגידול, היגואר מעדיף יער עבות. הוא נוטה לנטוש אזורים יבשים כגון ערבות הפמפס בארגנטינה, או אדמות מרעה צחיחות במקסיקו ובדרום-מערב ארצות הברית. בית הגידול שלו כולל כיום יערות טרופיים, יערות סובטרופיים ויערות עם עצים נשירים. הוא מעדיף לחיות בקרבת מקורות מים כגון נהרות, ביצות, ויערות גשם צפופים שבהם הוא יכול לבצע בקלות מארב לטרפו. הוא נמצא באזורים שגובהם אינו עולה על 3,800 מטרים, אולם מעדיף להימנע מהרים מיוערים. כך לדוגמה, אין למצוא יגוארים ברמות הגבוהות שבמרכז מקסיקו ובהרי האנדים. תפקיד אקולוגי היגואר נמצא במעלה מארג המזון, כלומר, הוא אינו ניצוד על בסיס קבוע בטבע על ידי טורפים אחרים. היגואר, כשאר החתוליים, חשוב למערכת האקולוגית שבה הוא חי, מכיוון שהוא משפיע על גודל אוכלוסיית אוכלי העשב והגרגרים, ובכך הוא שומר על איזון אקולוגי באזור מחייתו. עם זאת, קשה לקבוע במדויק מה מידת השפעתו של מין כלשהו, כגון היגואר, על מערכות אקולוגיות. הסיבה לכך היא הצורך להשוות מידע שמקורו באזורים שבהן המין אינו נפוץ, כמו גם מידע מאזור מחייתו, וגם להתחשב בהשפעת פעילות בני האדם. היגואר משפיע גם על חיות טרף אחרות. היגואר והפומה, החתול השני בגודלו באמריקה, עוברים תהליך של ספציאציה סימפטרית (כלומר, אין הפרדה במרחב בין האוכלוסיות, והן יכולות לחפוף זו לזו במידה מסוימת), ולכן לעיתים נלמדים ונחקרים שני המינים יחדיו. בטריטוריות שבהן נמצאים גם היגואר וגם הפומה, הפומה קטן יותר מהרגיל: היגואר נוטה לתקוף טרף גדול יותר ואילו הפומה נותר עם הטרף הקטן יותר. במצב כזה דווקא לפומה ישנו יתרון. באפשרותו ללכוד גם טרף קטן ולכן הוא יכול להסתגל טוב יותר באזורים שהושפעו על ידי בני האדם; בעוד שהשניים מסווגים כ"קרובים לסיכון" מבחינת מצב השימור שלהם, תפוצתו של הפומה גדולה באופן משמעותי מזו של היגואר. יש הטוענים כי בדרום אמריקה, נחש האנקונדה נמצא מעל היגואר במארג המזון, לאחר שתועדו מקרים של תקיפת היגואר על ידי נחש האנקונדה. אם כי תועדו יותר מקרים של יגואר תוקף אנקונדה. מצב שימור היגואר נחשב למין קרוב לסיכון על פי איגוד השימור העולמי (IUCN), הגדרה אשר משמעותה היא שייתכן שבעתיד הקרוב היגואר יהיה מאוים בסכנת הכחדה. בין הסיבות המרכזיות לכך הן אובדן של חלקים מבתי הגידול שבהם הוא נפוץ, כולל אזורים בתחום הצפוני של אזור תפוצתו ההיסטורי, וכן העובדה שתחום תפוצתו אינו רציף. אוכלוסיית היגוארים נמצאת כעת בירידה. בדיקות יסודיות שערכה האגודה לשימור חיי הבר (Wildlife Conservation Society) הראו כי שטחי תפוצתו של היגואר הצטמצמו בכ-37 אחוזים, כאשר ב-18 אחוזים נוספים משטחים אלו מצב היגוארים אינו ידוע. עם זאת, בכ-70 אחוזים משטחי תפוצתו סיכויי היגואר לשרוד בטווח הארוך נמצאו גבוהים, במיוחד באזורי שפך האמזונאס, הגראן צ'קו והפנטנל. הסיכונים המרכזיים הנשקפים ליגואר הם כריתת יערות הגשם בתחום תפוצתו, תחרות גוברת מול האדם על מזון, וכן ציד מצד חוואים אשר חוששים כי היגוארים יטרפו חלקים ממשק החי שלהם. היגואר נמצא בנספח הראשון של אמנת וושינגטון לחיות מוגנות (CITES), כלומר כל סחר ביגואר או באיבריו אסור לחלוטין. ציד היגואר נאסר בארגנטינה, בבליז, בקולומביה, בגיאנה הצרפתית, בהונדורס, בניקרגואה, בפנמה, בפרגוואי, בסורינאם, בארצות הברית (שבה הוא נכלל באמנה למען מינים בסכנת הכחדה מ-1973), באורוגוואי ובוונצואלה. במדינות אחרות באמריקה הדרומית מוגבל הציד במידות משתנות, ובמדינות אחרות הוא אינו מוגן כלל. מאמצי שימור עכשוויים מתמקדים בהסברה המופנית למגזר החוואים ובקידום תיירות אקולוגית. היגואר מוגדר כמין מטרייה (Umbrella species). מין מטרייה הוא מין אשר הגנה עליו מגנה גם על מינים אחרים, כמו מטרייה. הגדרה זו נובעת מכך שבתחום תפוצתו של היגואר חיים גם מינים שתחום תפוצתם מצומצם יותר, ולכן ההגנה על היגואר מספקת גם להם הגנה. מסיבה זו, ארגוני שימור עשויים להתמקד בבתי גידול של היגואר, בידיעה שהגנה טובה עליהם תגרור הגנה גם על מינים נוספים. תחום תפוצתו של היגואר הוא ברובו בלתי נגיש או בעל רמת נגישות נמוכה, ולכן קשה להעריך את מספר היגוארים החיים כיום. עובדה זו הביאה לכך שמרבית החוקרים בודקים את מספר היגוארים בתחום מצומצם בלבד, ולכן ישנן רק מעט הערכות שנקודת המבט שלהן רחבה וכוללת. עם זאת, באמצעות השוואת שיטות שונות, נמצא כי מחקרים הנוגעים לטווח אזורים מצומצם עלולים להטות את התוצאות כלפי מעלה, ולכן ייתכן כי המספר האמיתי של היגוארים נמוך מההערכות הקיימות. היגואר במיתולוגיה ובתרבות כגדול שבטורפים באמריקה, נחשב היגואר למלך החיות שם ודמותו מופיעה בממצאים ארכאולוגיים רבים בתרבויות שונות במרכז אמריקה ובדרומה. עם זאת, קיימת מחלוקת עד כמה היה היגואר שכיח, כאשר ישנם הטוענים שהוא היה סמל מרכזי באמנות של אמריקה, בעוד אחרים טוענים שחלק נכבד מהדמויות המזוהות כיגוארים אינן אלא חיות אחרות כמו קיימנים, לטאות ונחשים. על פי הממצאים נראה שהיגואר סימל כוח ועוצמה. פולחן היגואר שהנהיגו בני הצ'אווין הפך למקובל באזור שטחה של פרו עד לשנת 900 לפנה"ס לערך. במקביל לתרבות הצ'אווין פיתחו האולמקים מוטיב ייחודי שבא לידי ביטוי בפסלים ובפסלונים, שהציג יגוארים מסוגננים או בני אדם בעלי תכונות של יגואר. מאוחר יותר סימל היגואר אצל בני המאיה את החושך והעולם התחתון ונחשב בעיני בני המאיה כמי שמקדם את התקשורת בין החיים ובין המתים, וכמגן של משפחת המלוכה. בני המאיה ראו ביגוארים החזקים את שותפיהם בעולם הרוחני, ולמלכים ניתן באופן טיפוסי שם מלכותי שכלל את המילה "יגואר". האצטקים חשבו כי היגואר הוא נציגם של המלך ושל הלוחמים. בקרב מעמד לוחמים מיוחד בקרב האצטקים הוקדש אחד משני המסדרים ליגואר. במיתולוגיה האצטקית נחשב היגואר לחיית הטוטם של האל טסקטליפוקה. גם היום, היגואר הוא החיה הלאומית של גיאנה וככזו הוא מופיע בסמל שלה. בעולם העסקי של ימינו, היגואר הוא סמל של פראות ומהירות. היגואר משמש כשמה של חברת רכב יוקרתית, כשמה של להקת הבי מטאל בריטית וכשמן או כסמלן קבוצות כדורגל, פוטבול ורוגבי. בתחילת שנות ה-60 השיקה חברת פנדר גיטרה חשמלית חדשה שנקראה "יגואר". מ-1968 יצרה חברת המגפר נעל שכונתה "יגואר" שהייתה מאוד פופולרית בישראל בסוף שנות ה-60 ושנות ה-70. יגואר הוא הכינוי שניתן לגרסה 10.2 של מערכת ההפעלה Mac OS X. לקריאה נוספת מל ווייט, לפסוע בנתיב היגואר - הגנה על מסדרונות הנדידה של היגוארים היא המפתח לשימורם, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 130, מארס 2009 Alan Turner, "The Big Cats and their Fossil Relatives", 1997 C.A.W. Guggisber, "Wild Cats of the World", 1975 קישורים חיצוניים הערות שוליים טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס פנתר בעלי חיים בפנטנל ארצות הברית: יונקים מקסיקו: יונקים ונצואלה: יונקים פרו: יונקים קוסטה ריקה: יונקים ברזיל: יונקים יונקים ביער האמזונאס יונקים חצי-מימיים יונקים ביערות הגשם של אמריקה המרכזית מגה-פאונה של אמריקה הדרומית מגה-פאונה של אמריקה הצפונית בעלי חיים שתוארו ב-1758 גואטמלה: יונקים

יגואר (שם מדעי: Panthera onca) הוא יונק ממשפחת החתוליים המצוי באמריקה הדרומית ובחלקים מאמריקה המרכזית ואמריקה הצפונית. היגואר הוא אחד מחמישה מיני החתולים הגדולים המשתייכים לסוג פנתר (Panthera), יחד עם הטיגריס, נמר השלג, האריה והנמר, והוא היחיד מביניהם החי באמריקה, ובאמריקה בלבד. היגואר הוא החתול השלישי בגודלו, לאחר הטיגריס והאריה, והוא החתול הגדול והחזק ביותר בחצי הכדור המערבי. הוא נפוץ כיום מדרום-מערב ארצות הברית בצפון, דרך מרכז אמריקה, ועד אזור פטגוניה שבאמריקה הדרומית.מבחינה חיצונית, היגואר דומה מאוד לנמר, אך גופו חסון, שרירי וגדול יותר. התנהגותו ובית הגידול האופייני לו דומים יותר לאלו של הטיגריס. בית הגידול המועדף על היגואר הוא יער גשם טרופי (ג'ונגל), אולם ניתן למצוא אותו גם באזורים מיוערים ובשטחים פתוחים. היגואר הוא בעל חיים יחידאי (סוליטרי), כלומר מבלה את מרבית חייו בגפו. היגואר איננו בררן בבחירת תזונתו, והוא נוהג לצוד את טרפו באמצעות מעקב ומארב. הוא טורף-על, ובמקומות שבהם הוא חי הוא משמש כמין מפתח (Keystone species), כלומר הוא מכתיב את תכונות החברה האקולוגית. ליגואר תפקיד חשוב בשמירה על יציבות המערכת האקולוגית שבה הוא חי, וכן בוויסות אוכלוסיות טרפו. נשיכתו חזקה מאוד בעוצמתה וחזקה מחתולים גדולים אחרים. עוצמת נשיכתו מאפשרת לו לחדור את שריונם של זוחלים מסוימים, ואף לפתח שיטת הרג מיוחדת: הוא נושך את טרפו באזור הגולגולת שבין האוזניים, ועל ידי כך הוא גורם לפצע אנוש במוחו של הטרף, ועקב כך, למותו.אטימולוגיה האטימולוגיה של המילה jaguar אינה ברורה. על-פי טענה אחת השם נגזר משפת טופי עתיקה הדרום אמריקאית והתגלגל לאנגלית דרך הפורטוגזית, בעוד שעל-פי טענה אחרת מקור השם הוא משפת הגוואראני. בשפת הטופי, המילה השלמה והמקורית ליגואר היא jaguara, מילה שמשמשת לציון "חיה טורפת גדולה שגוברת על טרפה בקפיצה". בשפת הגוואראני, yaguareté תורגם באופנים שונים, בהם "החיה האכזרית האמיתית", "גוף של כלב" או "כלב אכזרי". במספר מדינות במרכז אמריקה ובדרומה, שמו של היגואר הוא el tigre, כלומר "הטיגריס".שמו המדעי, כמו שמו של כל מין, מורכב משני חלקים: שם הסוג, "פנתר" - Panthera, ושם המין, "onca". לעיתים קרובות נטען כי החלק הראשון של שם זה נגזר מהמילים היווניות "Pan" ("כול") ו-"ther" ("חיה"), אולם זו כנראה אטימולוגיה עממית בלבד. אף על פי שהמילה הגיעה לשפה האנגלית דרך השפות הקלאסיות, מקור המילה panthera כנראה במזרח אסיה, ומשמעותה "החיה הצהובה" או "צהוב-לבנבן". החלק השני של שמו המדעי של היגואר, onca, מקורו במילה הפורטוגזית המציינת את היגואר, onça, כאשר הסדיליה (הסימן שתחת האות c) נשמטה מסיבות טיפוגרפיות. מקור השם בפורטוגזית הוא במילה הלטינית העממית lyncea, שפירושה lynx, מילה שהלטינית שאלה מהיוונית. המילה lyncea השתבשה עם הזמן בשפות הלטיניות המערביות לרבות הפורטוגזית, כאשר פירשו בטעות את העיצור הראשון כמילית יידוע, דהיינו l'oncia, שבהמשך הושמטה. שורש המילה היוונית המקורית משמעותו "בהיר", "לבן".יש לשים לב שלמרות שבשפות ילידיות בדרום אמריקה פירוש השם שממנו נגזרה המילה יגואר הוא "זה שהורג בניתור אחד", היגואר מכניע את טרפו בכך שהוא נושך אותו למוות ולא בניתור.טקסונומיה היגואר הוא המין היחיד בסוג פנתר (Panthera) המצוי באמריקה. בדיקות DNA הראו כי לאריה, לטיגריס, לנמר, ליגואר, לנמר השלג ולנמר הערפילי ישנו אב קדמון משותף, וכי קבוצה זו קיימת בין שישה לעשרה מיליוני שנים; עדויות על-פי מאובנים מצביעות על כך, שהסוג פנתר הופיע על פני האדמה לפני 2 - 3.8 מיליוני שנים. הנמר הערפילי ממוקם בדרך כלל מבחינה אבולוציונית בראשית קבוצה זו, וממנו התפתחו, ככל הנראה, המינים האחרים. סדר הופעתם של המינים האחרים (התפצלותם מהאב הקדמון) אינו ידוע לאשורו.הזואולוג הבריטי רג'ילנד פורוק הסיק, בהתאם לעדויות מורפולוגיות, כי היגואר קרוב לנמר יותר מאשר לכל מין אחר. בדיקות DNA לא הכריעו באופן חד משמעי בנושא זה ומידת קרבתו של היגואר למינים אחרים שנויה במחלוקת. מאובנים של מינים נכחדים מהסוג פנתר, כגון יגואר אירופי (Panthera gombaszoegensis) ואריה אמריקני (Panthera atrox), מראים כי היגואר והאריה חלקו בעבר מאפיינים דומים רבים.כיום, מקובלת הטענה כי היגואר אינו מתחלק למספר תת-מינים באופן ברור, וזאת בהתאם למספר מחקרים שנעשו בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21. עם זאת, הייתה מקובלת בעבר הסברה כי ליגואר ישנם שמונה תת-מינים, וזאת בשל מחקר מ-1939. למרות היעדר חלוקה לתת-מינים, ככל שמתרחקים מקו המשווה היגוארים כבדים וגדולים יותר. תופעה זו (כלל ברגמן) נותנת ליגואר יתרון נוסף: ככל שמתרחקים מקו המשווה, האקלים קר יותר. ככל שהמשקל גדל, כך היחס שבין שטח הפנים לנפח הגוף קטן, וכך קטן גם איבוד חום הגוף. המשמעות היא שככל שמתרחקים מקו המשווה, פרטי היגואר החיים באזור גדולים יותר ומאבדים לפיכך פחות חום מעורם.מאפיינים פיזיים משקל היגואר נע בדרך כלל בין 45 ל-120 קילוגרמים, אך נצפו גם פרטים גדולים במשקל של 131 עד 151 קילוגרמים, וכן פרטים קטנים שמשקלם 36 קילוגרמים בלבד. לרוב, משקל הנקבה קטן ב-10 עד 20 אחוזים ממשקלו של הזכר. אורכו נע בין 1.20 ועד לשני מטרים - כולל הזנב, שאורכו כ-50 עד 75 סנטימטרים. גובהו נע בין 70 ל-100 סנטימטרים. ממדיו משתנים בהתאם לאזור: במחקר שנערך בשמורת צ'מלה קואישמאלה השוכנת במקסיקו לחופי האוקיינוס השקט, נמצאו פרטים שמשקלם בין 30 ל-50 קילוגרמים, כמשקלה הממוצע של פומה. לעומת זאת, במחקר באזור הפנטנל הברזילאי (פנטנל הוא אזור ביצתי, חם ופתוח), נמצאו פרטים במשקל ממוצע של 100 קילוגרמים. הפרטים שחיים ביערות הם לעיתים קרובות כהים וקטנים יותר מהפרטים שחיים בשטחים פתוחים, ככל הנראה בשל מיעוט טרף אוכל-עשב בשטחים מיוערים ליגואר יש נשיכה שנעה בין 200-250 קילוגרמים.גפיו של היגואר קצרות וחזקות, ובזכותן הוא מיומן בטיפוס, בזחילה ובשחייה. לסתותיו חזקות מאוד. נשיכתו נחשבת כחזקה ביותר מבין כל בעלי החיים ממשפחת החתוליים, והשנייה בעוצמתה מבין כל היונקים; עוצמה זו מאפשרת ליגואר לחדור חומרים קשים מאוד כגון שריונות של צבים. מחקר השוואתי שנושאו "כוח נשיכה ביחס לגודל הגוף" מדרג את היגואר במקום הראשון מבין החתוליים, לצד נמר ערפילי מצוי ולפני האריה והטיגריס. כמו כן, דווח כי "יגואר יחיד מסוגל לגרור פר שמשקלו 360 ק"ג לאורך 8 מטרים באמצעות לסתותיו החזקות, ולכתוש את העצמות הגדולות ביותר".שורשי פרוותו הם בדרך כלל בצבע חום-צהבהב, אך קיימים גם פרטים בעלי פרוות בגוון חום-אדמדם ושחור (ראו פנתר שחור). הפרווה מכוסה חברבורות כהות מעוגלות וטבעתיות, המסוות אותו על רקע היער. החברבורות משתנות מפרט לפרט: חלקן כוללות נקודה אחת או יותר, וחלקן מלאות או חלולות. גם צורת הנקודות משתנה מפרט לפרט. הנקודות על ראשו, צווארו וזנבו של היגואר הן בדרך כלל מלאות. אצל פרטים מסוימים הכתמים שבקצה הזנב מתמזגים בהדרגה לפסים. צבעם של הבטן, הגרון והחלקים התחתונים של הרגליים הוא לבן.אף שהיגואר דומה מאוד לנמר, ניתן להבדיל ביניהם על-פי מספר מאפיינים: גופו של היגואר חסון וגדול יותר מגופו של הנמר, וזנבו קצר ועבה יותר. החברבורות שעל פרוותו של היגואר גדולות וכהות יותר, אך גם מעטות יותר. הפסים עבים יותר אצל היגואר ובדרך כלל יש נקודות בתוך הכתמים מה שאין כן אצל הנמר. כמו כן, ראשו של היגואר עגול וגדול יותר וגפיו קצרות וחזקות יותר.כשישה אחוזים מבין כלל היגוארים באזור דרום אמריקה מאופיינים במלניזם (צבע עור שחור כתוצאה מפיגמנטציה עורית חזקה של מלנין), ככל הנראה כתוצאה מאלל דומיננטי. מרחוק נראה צבע פרוותם של פרטים אלו שחור, אולם מקרוב ניתן להבחין גם בכתמים ובנקודות. בדומה למינים אחרים במשפחת החתוליים, קיימים גם פרטים לבקנים, אם כי שכיחותם קטנה.התנהגותציד ותזונה בדומה ליתר החתולים, היגואר הוא חיה טורפת, והוא ניזון אך ורק מבשר. הוא אופורטוניסט, ותזונתו מורכבת מלמעלה מ-85 מיני בעלי חיים שונים. היגואר מעדיף טרף גדול, והוא טורף איילים, טפירים, פקארים, ארמדילאים, קפיבארות, כלבים,ותנינים קטנים ואפילו אנקונדות או קיימנים. לעיתים הוא אף צד בקר (פרטים אחדים נצפו טורפים פרים במשקל של עד 500 ק"ג). היגואר אינו בוחל גם במינים קטנים יותר, כמו צפרדעים, לטאות, עכברים, עופות, דגים, עצלנים, קופים או צבים. לעיתים יגוארים יגיחו מהיערות אל החופים כדי לצוד צבות ים גילדיות שעולות על החוף לקנן, אף שמשקלם גדול ממנו ועדיין לסתותיו החזקות שוברות את שריונם.שיטת ציד נפוצה בקרב המינים בסוג פנתר, ובכללם היגואר, היא נשיכת הטרף וחניקתו. עם זאת, היגואר מעדיף להשתמש בשיטת הרג ייחודית מבין החתוליים: הוא נושך את הטרף בראשו, באזור שבין שתי אוזניו, ובאמצעות ניביו החדים הוא פוגע קשות במוחו של הנטרף. הוצע, כי ראשו המסיבי וניביו החזקים הם למעשה התאמה מורפולוגית שנועדה לחדור את שריונם של הצבים; לאחר ההכחדה ההמונית של בעלי חיים צמחוניים שאירעה בסוף תקופת הפליסטוקן, היו נפוצים מאוד זוחלים בעלי שריון, כדוגמת צבים ותנינים, ואלה היוו חלק גדול מתזונתו של היגואר. עם זאת, היגואר אינו מוכרח לחדור את שריון הצב על מנת לאכול אותו, שכן הוא מסוגל להוציא את בשרו מתחת לשריונו של הצב באמצעות כפות רגליו וטפריו. באשר לזוחלים גדולים, כדוגמת הקיימן, היגואר קופץ על גבו של הזוחל, פוגע בחוליות הצוואר שלו ובכך משתק אותו. כדי להרוג בעלי חיים קטנים יותר, כמו כלבים, היגואר הולם בהם באמצעות כפות רגליו הקדמיות.היגואר אינו נוהג לנהל מרדף אחר מזונו, אלא מעדיף לעקוב אחריו ולארוב לו. הוא ילך באיטיות ובשקט בפיתולי היער, ויאזין ברגישות לרחשי הסביבה. כאשר יתקוף, הוא יגיח ממקום מוסווה היטב ויסתער על טרפו. היגואר ידוע ביכולות המארב וההסתערות שלו, ומבחינה זו הוא נחשב לאחד מהטורפים הטובים והיעילים ביותר בממלכת החי. הוא אינו בוחל בהסתערות אל תוך המים על מנת לתפוס את טרפו. היגואר מסוגל לשחות ולגרור את טרפו בו זמנית. חוזקו מאפשר לו לגרור גופות כבדות - הוא מסוגל לשאת עגל קטן ולטפס עמו במעלה עץ כאשר הוא רוצה להימנע משיטפונות.לאחר הריגת הטרף גורר היגואר את הגווייה לסבך שיחים או לנקודה מבודדת אחרת. אז, הוא יחל באכילת הצוואר והחזה, ולא במרכז הגוף דווקא. הוא אוכל את הלב והריאות, ואחר-כך את הכתפיים. צריכת המזון היומית המומלצת ליגוארים החיים בשבי עומדת על כשני קילוגרמים ליגואר שמשקלו בין 50 ל-60 קילוגרמים. עם זאת, צריכת המזון בטבע היא פחות מסודרת ויציבה; יגוארים בטבע מכלים אנרגיה רבה בתהליך של לכידתו והריגתו של טרפם, וכך הם עשויים לצרוך 25 קילוגרמים של בשר בפעם אחת, שאחריה יבואו, בדרך כלל, מספר ימים שבהם לא יאכלו דבר.תקיפת אנשיםלרוב מיני החתולים גדולים, מתרחקים מהאדם וישנם מעט מיקרים של תקיפות של בני אדם על ידי היגואר. האינדיאנים המקומיים לפי צ'ארלס דרווין הניחו שכל עוד היגוארים ניזונים מקפיברות אין צורך לפחד מהם, אך הכובשים הספרדים חששו מהיערות בהם שוכן היגואר וייתכן שהגדילו את הסיפורים אודות התקיפות, מעבר לעובדות. היגואר חי הרחק מהאדם וכמעט שאינו נראה בטבע, גם עבור חוקרים מנוסים.עם זאת מספר תקיפות קרו בתנאי שביה או בטבע, לרוב בעת דחק או להגנה, אך ייתכן שגם למטרות ציד. ביוני 2008 אדם הותקף ונהרג בברזיל ו-2 ילדים הותקפו בגיאנה במצב קשה למרות מיעוט התקיפות, אלה שקרו הסתיימו כמעט תמיד בפציעות קשות מהלסתות או הטפרים ולעיתים המקומיים יורים ביגואר התוקף.מבנה חברתי כמו מרבית בני משפחת החתוליים, גם היגואר הוא בעל חיים יחידאי, כלומר הוא נוטה להתבודד ולא לשהות בחברת בני מינו במשך מרבית ימות השנה, להוציא מפגשים למטרות הזדווגות וקבוצות קטנות של אם וגור. הבוגרים נפגשים בדרך כלל רק לצורך חיזור ורבייה ולצורך השתלטות על טריטוריה. טריטוריית הנקבות, ששטחה נע בין 25 ל-40 קילומטרים רבועים, עלולה לחפוף לטריטוריה של נקבות אחרות או של זכרים. טריטוריית הזכרים יכולה להיות כפולה בגודלה מזו של הנקבות, ושטחה משתנה בהתאם לתנאים הטבעיים. סימון תחום המחיה נעשה על ידי סימני שתן, גללים, וחיכוך הגוף בענפים ובגזעי עצים.בדומה למרבית החתולים הגדולים, גם היגואר מסוגל לשאוג. שאגות הזכר חזקות משאגות הנקבה, ומטרתן להכריז על תחום המחיה ולהבריח זכרים אחרים המעוניינים להזדווג עם הנקבות. בטבע נצפו מעין תחרויות שבמהלכן ניסו שני זכרים להפגין כל אחד את כוחם בשאגות ושאגות-נגד. השאגות מזכירות בצלילן מעין שיעול חוזר ונשנה. בנוסף לשאגה, מסוגלים היגוארים גם ליילל ולנהום. קרבות בין זכרים לקראת תקופת הרבייה הם נדירים, ובטבע הם משתדלים, בדרך כלל, להימנע מחיכוכים. מקרי התקיפה הנדירים נסובים סביב תחום המחיה: טריטוריית הזכר יכולה להקיף טריטוריות של שתיים עד שלוש נקבות, והוא אינו מתיר נוכחות של זכרים בוגרים אחרים מלבדו בשטח זה.בדרך כלל מתואר היגואר כבעל חיים לילי, אם כי שיא פעילותו מתרחשת בין הערביים ולקראת השקיעה. שני הזוויגים עוסקים בציד. בתנאים טובים עשוי היגואר לצוד גם בשעות היום. היגואר הוא חתול נמרץ יחסית, ומבלה למעלה ממחצית מיומו בפעילות אקטיבית. אופיו החמקני והנגישות הקשה אל חלקים רבים מאזורי המחיה המועדפים עליו, הופכים את היגואר לבעל חיים קשה לצפייה ולמחקר.רבייה ומחזור חיים נקבת היגואר מגיעה לבגרות מינית בגיל שנתיים לערך, ואילו הזכר מגיע אליה בגיל שלוש או ארבע שנים. נראה כי באזורים בעלי אקלים ממוזג היגוארים מתרבים באופן עונתי, אולם באזורים בעלי אקלים טרופי הם מתרבים במשך כל ימות השנה (כנראה בשל כך שההבדלים בין העונות פחות ניכרים), אם כי שיעורי הילודה גדלים כאשר יש בנמצא טרף רב. מחקרים שנערכו על זכרים בשבייה איששו את ההנחה כי היגואר מתרבה לאורך השנה כולה, והוכיחו כי אין שוני באיכותו של הזרע וטיבו במהלך עונות השנה השונות; כמו כן התגלה כי בשבי קיימת ירידה בשיעור הרבייה. מחזור הייחום של הנקבה אורך 37 ימים, שמתוכו בין 6 ל-17 ימים הוא הייחום עצמו, ובמהלכו תמשוך אליה הנקבה את הזכרים באמצעות נהמות וסימני שתן המפרסמים את דבר ייחומה.במהלך תקופת החיזור, הן הזכר והן הנקבה הם טריטוריאליים ומשתלטים על תחום מחיה גדול יותר מהרגיל. לאחר ההזדווגות נפרדים בני הזוג לדרכם, והנקבה מטפלת בגוריה לבדה. תקופת ההריון אורכת בין 93 ל-105 ימים. בדרך כלל, ממליטות הנקבות שני גורים, אם כי מספרם יכול להגיע גם לארבעה גורים בשגר אחד. לאחר המלטת הגורים, הנקבה לא תתיר נוכחות של זכרים בשטחה, מחשש לחיי הגורים, שהזכרים עלולים להרגם כדי למנוע העברת זרעם של זכרים מתחרים הלאה; תופעה דומה מתקיימת גם אצל אריות וטיגרסים. בשנת 2001 בפארק הלאומי אמאס יגואר זכר הרג זוג גורים ואף אכל אותם חלקית, כשהסתבר בבדיקת DNA שהוא אף האב של הגורים. עם זאת בכמה מקרים הנקבה הצליחה לגונן על הגורים מהזכר.הגורים נולדים עיוורים ופוקחים את עיניהם רק לאחר שבועיים מיום הלידה. הם נגמלים מחלב אמם בגיל שלושה חודשים לערך, ובגיל שישה חודשים הם מתחילים ללמוד לצוד את טרפם. הם נשארים בחברת אמם עד גיל שנתיים לערך, ולאחר עזיבתם הם מגדירים לעצמם תחום מחיה משלהם. בתחילת דרכם העצמאית, הזכרים הצעירים הם נוודים, עד שיהיה בכוחם להגדיר לעצמם תחום מחיה או לסלק פרטים אחרים משטחם ולהשתלט על תחום מחיה משלהם. על פי ההערכה, תוחלת החיים של היגוארים בטבע עומדת על בין 12 ל-15 שנים; בשבייה, הם בין החתוליים המאריכים ימים ביותר, ותוחלת חייהם בשבי היא עד 23 שנים.אקולוגיהתפוצה ובית גידול מאובנים שנמצאו במדינות אמריקה מאשרים את קיומו של היגואר מזה שני מיליון שנים. היגואר חי באמריקה מאז שחצה את מצר ברינג במהלך עידן הפליסטוקן. האב הקדמון המיידי של היגואר המודרני הוא ה-Panthera onca augusta.בית גידולו הטבעי משתרע כיום על פני מקסיקו, אמריקה התיכונה ודרום אמריקה, כולל אזור האמזוניה שבברזיל. המדינות הכלולות בטווח זה הן ארגנטינה, בליז, בוליביה, ברזיל, קולומביה, קוסטה ריקה, אקוודור, גיאנה הצרפתית, גואטמלה, גיאנה, הונדורס, מקסיקו, ניקרגואה, פנמה, פרגוואי, פרו, סורינאם, ונצואלה וארצות הברית. היגואר נכחד באל סלוודור ובאורוגוואי. בית הגידול הטבעי המוגן הגדול ביותר שלו הוא שמורת קוקסקומב בבליז ששטחה 400 קמ"ר.ארצות הברית הצטרפה לרשימת המדינות שבהן היגואר חי לאחר שהוא נצפה במספר מדינות בדרום-מערב הרפובליקה, כמו אריזונה, ניו מקסיקו וטקסס. בתחילת המאה ה-20 נצפה גם מצפון לאזורים אלו. על פי חוק אמריקאי, היגואר הוא מין מוגן בארצות הברית, ולפיכך אסור לצוד אותו לכל מטרה שהיא.בית הגידול הטבעי של היגואר כלל בעבר את רוב החצי הדרומי של ארצות הברית, וכיסה גם את רוב דרום אמריקה. הגבול הצפוני של תחום תפוצתו הדרים בכ-1,000 קילומטרים, ובמקביל הצפין הגבול הדרומי בכ-2,000 קילומטר. מאובנים של היגואר מעידן הקרח נמצאו בארצות הברית. המאובנים מצביעים על יגוארים בגודל של עד 190 קילוגרמים, הרבה יותר מהממוצע של היגואר בן זמננו.בית הגידול של היגואר כולל את יערות הגשם שבדרום אמריקה ובאמריקה התיכונה, שטחים פתוחים, אדמות בוציות המוצפות עונתית ואדמות מרעה יבשות. מבין כל בתי הגידול, היגואר מעדיף יער עבות. הוא נוטה לנטוש אזורים יבשים כגון ערבות הפמפס בארגנטינה, או אדמות מרעה צחיחות במקסיקו ובדרום-מערב ארצות הברית. בית הגידול שלו כולל כיום יערות טרופיים, יערות סובטרופיים ויערות עם עצים נשירים. הוא מעדיף לחיות בקרבת מקורות מים כגון נהרות, ביצות, ויערות גשם צפופים שבהם הוא יכול לבצע בקלות מארב לטרפו. הוא נמצא באזורים שגובהם אינו עולה על 3,800 מטרים, אולם מעדיף להימנע מהרים מיוערים. כך לדוגמה, אין למצוא יגוארים ברמות הגבוהות שבמרכז מקסיקו ובהרי האנדים.תפקיד אקולוגיהיגואר נמצא במעלה מארג המזון, כלומר, הוא אינו ניצוד על בסיס קבוע בטבע על ידי טורפים אחרים. היגואר, כשאר החתוליים, חשוב למערכת האקולוגית שבה הוא חי, מכיוון שהוא משפיע על גודל אוכלוסיית אוכלי העשב והגרגרים, ובכך הוא שומר על איזון אקולוגי באזור מחייתו. עם זאת, קשה לקבוע במדויק מה מידת השפעתו של מין כלשהו, כגון היגואר, על מערכות אקולוגיות. הסיבה לכך היא הצורך להשוות מידע שמקורו באזורים שבהן המין אינו נפוץ, כמו גם מידע מאזור מחייתו, וגם להתחשב בהשפעת פעילות בני האדם. היגואר משפיע גם על חיות טרף אחרות. היגואר והפומה, החתול השני בגודלו באמריקה, עוברים תהליך של ספציאציה סימפטרית (כלומר, אין הפרדה במרחב בין האוכלוסיות, והן יכולות לחפוף זו לזו במידה מסוימת), ולכן לעיתים נלמדים ונחקרים שני המינים יחדיו. בטריטוריות שבהן נמצאים גם היגואר וגם הפומה, הפומה קטן יותר מהרגיל: היגואר נוטה לתקוף טרף גדול יותר ואילו הפומה נותר עם הטרף הקטן יותר. במצב כזה דווקא לפומה ישנו יתרון. באפשרותו ללכוד גם טרף קטן ולכן הוא יכול להסתגל טוב יותר באזורים שהושפעו על ידי בני האדם; בעוד שהשניים מסווגים כ"קרובים לסיכון" מבחינת מצב השימור שלהם, תפוצתו של הפומה גדולה באופן משמעותי מזו של היגואר.יש הטוענים כי בדרום אמריקה, נחש האנקונדה נמצא מעל היגואר במארג המזון, לאחר שתועדו מקרים של תקיפת היגואר על ידי נחש האנקונדה. אם כי תועדו יותר מקרים של יגואר תוקף אנקונדה.מצב שימור היגואר נחשב למין קרוב לסיכון על פי איגוד השימור העולמי (IUCN), הגדרה אשר משמעותה היא שייתכן שבעתיד הקרוב היגואר יהיה מאוים בסכנת הכחדה. בין הסיבות המרכזיות לכך הן אובדן של חלקים מבתי הגידול שבהם הוא נפוץ, כולל אזורים בתחום הצפוני של אזור תפוצתו ההיסטורי, וכן העובדה שתחום תפוצתו אינו רציף. אוכלוסיית היגוארים נמצאת כעת בירידה. בדיקות יסודיות שערכה האגודה לשימור חיי הבר (Wildlife Conservation Society) הראו כי שטחי תפוצתו של היגואר הצטמצמו בכ-37 אחוזים, כאשר ב-18 אחוזים נוספים משטחים אלו מצב היגוארים אינו ידוע. עם זאת, בכ-70 אחוזים משטחי תפוצתו סיכויי היגואר לשרוד בטווח הארוך נמצאו גבוהים, במיוחד באזורי שפך האמזונאס, הגראן צ'קו והפנטנל.הסיכונים המרכזיים הנשקפים ליגואר הם כריתת יערות הגשם בתחום תפוצתו, תחרות גוברת מול האדם על מזון, וכן ציד מצד חוואים אשר חוששים כי היגוארים יטרפו חלקים ממשק החי שלהם.היגואר נמצא בנספח הראשון של אמנת וושינגטון לחיות מוגנות (CITES), כלומר כל סחר ביגואר או באיבריו אסור לחלוטין. ציד היגואר נאסר בארגנטינה, בבליז, בקולומביה, בגיאנה הצרפתית, בהונדורס, בניקרגואה, בפנמה, בפרגוואי, בסורינאם, בארצות הברית (שבה הוא נכלל באמנה למען מינים בסכנת הכחדה מ-1973), באורוגוואי ובוונצואלה. במדינות אחרות באמריקה הדרומית מוגבל הציד במידות משתנות, ובמדינות אחרות הוא אינו מוגן כלל.מאמצי שימור עכשוויים מתמקדים בהסברה המופנית למגזר החוואים ובקידום תיירות אקולוגית. היגואר מוגדר כמין מטרייה (Umbrella species). מין מטרייה הוא מין אשר הגנה עליו מגנה גם על מינים אחרים, כמו מטרייה. הגדרה זו נובעת מכך שבתחום תפוצתו של היגואר חיים גם מינים שתחום תפוצתם מצומצם יותר, ולכן ההגנה על היגואר מספקת גם להם הגנה. מסיבה זו, ארגוני שימור עשויים להתמקד בבתי גידול של היגואר, בידיעה שהגנה טובה עליהם תגרור הגנה גם על מינים נוספים.תחום תפוצתו של היגואר הוא ברובו בלתי נגיש או בעל רמת נגישות נמוכה, ולכן קשה להעריך את מספר היגוארים החיים כיום. עובדה זו הביאה לכך שמרבית החוקרים בודקים את מספר היגוארים בתחום מצומצם בלבד, ולכן ישנן רק מעט הערכות שנקודת המבט שלהן רחבה וכוללת. עם זאת, באמצעות השוואת שיטות שונות, נמצא כי מחקרים הנוגעים לטווח אזורים מצומצם עלולים להטות את התוצאות כלפי מעלה, ולכן ייתכן כי המספר האמיתי של היגוארים נמוך מההערכות הקיימות.היגואר במיתולוגיה ובתרבות כגדול שבטורפים באמריקה, נחשב היגואר למלך החיות שם ודמותו מופיעה בממצאים ארכאולוגיים רבים בתרבויות שונות במרכז אמריקה ובדרומה. עם זאת, קיימת מחלוקת עד כמה היה היגואר שכיח, כאשר ישנם הטוענים שהוא היה סמל מרכזי באמנות של אמריקה, בעוד אחרים טוענים שחלק נכבד מהדמויות המזוהות כיגוארים אינן אלא חיות אחרות כמו קיימנים, לטאות ונחשים. על פי הממצאים נראה שהיגואר סימל כוח ועוצמה. פולחן היגואר שהנהיגו בני הצ'אווין הפך למקובל באזור שטחה של פרו עד לשנת 900 לפנה"ס לערך. במקביל לתרבות הצ'אווין פיתחו האולמקים מוטיב ייחודי שבא לידי ביטוי בפסלים ובפסלונים, שהציג יגוארים מסוגננים או בני אדם בעלי תכונות של יגואר. מאוחר יותר סימל היגואר אצל בני המאיה את החושך והעולם התחתון ונחשב בעיני בני המאיה כמי שמקדם את התקשורת בין החיים ובין המתים, וכמגן של משפחת המלוכה. בני המאיה ראו ביגוארים החזקים את שותפיהם בעולם הרוחני, ולמלכים ניתן באופן טיפוסי שם מלכותי שכלל את המילה "יגואר". האצטקים חשבו כי היגואר הוא נציגם של המלך ושל הלוחמים. בקרב מעמד לוחמים מיוחד בקרב האצטקים הוקדש אחד משני המסדרים ליגואר. במיתולוגיה האצטקית נחשב היגואר לחיית הטוטם של האל טסקטליפוקה. גם היום, היגואר הוא החיה הלאומית של גיאנה וככזו הוא מופיע בסמל שלה.בעולם העסקי של ימינו, היגואר הוא סמל של פראות ומהירות. היגואר משמש כשמה של חברת רכב יוקרתית, כשמה של להקת הבי מטאל בריטית וכשמן או כסמלן קבוצות כדורגל, פוטבול ורוגבי. בתחילת שנות ה-60 השיקה חברת פנדר גיטרה חשמלית חדשה שנקראה "יגואר". מ-1968 יצרה חברת המגפר נעל שכונתה "יגואר" שהייתה מאוד פופולרית בישראל בסוף שנות ה-60 ושנות ה-70. יגואר הוא הכינוי שניתן לגרסה 10.2 של מערכת ההפעלה Mac OS X.לקריאה נוספת מל ווייט, לפסוע בנתיב היגואר - הגנה על מסדרונות הנדידה של היגוארים היא המפתח לשימורם, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 130, מארס 2009 Alan Turner, "The Big Cats and their Fossil Relatives", 1997 C.A.W. Guggisber, "Wild Cats of the World", 1975קישורים חיצונייםהערות שולייםטקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוספנתרבעלי חיים בפנטנלארצות הברית: יונקיםמקסיקו: יונקיםונצואלה: יונקיםפרו: יונקיםקוסטה ריקה: יונקיםברזיל: יונקיםיונקים ביער האמזונאסיונקים חצי-מימייםיונקים ביערות הגשם של אמריקה המרכזיתמגה-פאונה של אמריקה הדרומיתמגה-פאונה של אמריקה הצפוניתבעלי חיים שתוארו ב-1758גואטמלה: יונקים

1151

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%9D

יונקים

יונקים (שם מדעי: Mammalia) היא מחלקה במערכת המיתרניים, המונה כ-5,400 מינים של בעלי חיים. המאפיין המובהק ביותר של היונקים (ממנו נגזר שמה של המחלקה) הוא קיומן של בלוטות חלב, שבאמצעותן מזינה האם את צאצאיה. מחלקת היונקים היא אחת המחלקות המפותחות והמגוונות ביותר שחיות על פני כדור הארץ. היא כוללת בעלי חיים ממשקל של 2 גרם עד משקל של 180 טונות, מטילי ביצים או יולדים, אשר מאכלסים את מרבית האזורים הגאוגרפים ובתי-הגידול. יש בהם שוכני-יבשה ההולכים על ארבע רגליים או על שתיים, שוכני-ים מובהקים, בעלי חיים מעופפים, מטפסים על עצים ושוכני מחילות תת-קרקעיות. האדם משתייך אף הוא למחלקת היונקים. עורם של מרבית היונקים מכוסה לפחות חלקית בשיער, והם מווסתים את טמפרטורת הגוף שלהם באמצעות תהליכי חילוף חומרים הפולטים חום, תכונה המכונה גם הומיאותרמיות או "דם חם". מוח היונקים גדול יחסית לגופם, והם מצטיינים באינטליגנציה גבוהה יחסית ובדאגה לצאצאיהם. סיווג ומיון של היונקים על אף המגוון העצום של היונקים השונים, יש לכולם תכונות אנטומיות ופיזיולוגיות משותפות וייחודיות (ראו בפרק הבא), אשר מבדילות אותם מכל שאר מחלקות המיתרניים. כבר במאה ה-18 סיווג אותם קארולוס ליניאוס, חוקר הטבע הראשון שפיתח את השיטה הטקסונומית המודרנית, למחלקה אחת, והעניק להם את שמם המדעי Mammalia, הגזור מן המילה הלטינית mamma (עטין). לינאוס זיהה ללא קושי שהלווייתנאים, למשל, הם יונקים למרות דמיונם השטחי לדגים, ושהעטלפים הם יונקים למרות דמיונם השטחי לעופות. בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 אישרו שיטות פילוגנטיות המבוססות על רצף הגנום שכל המינים שסווגו כיונקים אכן קרובים זה לזה, ורחוקים יותר ממינים שאינם יונקים. מחקר שפורסם במרץ 2020 מצא כי ההשערה הדרוויניסטית שלפיה ריבוי של מינים (כמו אצל היונקים) מעיד על התמיינות גבוהה שתוביל גם להתפתחות של תת-מינים נוספים. השערות מנוגדות טענו כי התפתחות של תת-מינים לאו דווקא מקושרים ליצירת מין חדש, ויכולים להופיע ולהיעלם לאורך ההיסטוריה. המחקר בדק מה היחס שבין ריבוי המינים אצל יונקים ובין תת-המינים שהתפתחו ומצא שההשערה נכונה לגבי רובם של היונקים. כבר במאה ה-19 הוברר כי יש למיין את היונקים לשלוש קבוצות בסיסיות על פי שיטת הרבייה שלהם: היונקים מן הקבוצה העתיקה ביותר מטילים ביצים, שבתוכן ניזונים העוברים מן החלמון, בדומה לעוברי הזוחלים, העופות ושאר המיתרניים, אך לאחר בקיעתם הם ניזונים מחלב אמם בדומה ליונקים אחרים. מעין שיטת ביניים קיימת אצל יונקי הכיס, בה העוברים מתפתחים לתקופת היריון קצרה ברחם האם, כשהם ניזונים משק החלמון בדומה לעוברים בביצים, ולאחר מכן נולדים ומשלימים את שאר התפתחותם בתוך כיס חיצוני הנוצר בעור הבטן של האם, שבו נמצאות הפטמות. השיטה המתקדמת ביותר נמצאת אצל יונקי השליה, שבה העובר מתפתח במשך תקופת היריון ארוכה יותר ברחם האם, וסופג ממנה מזון וחמצן דרך שליה העשירה בכלי דם. ולדות יונקי השלייה נולדים מפותחים יותר מאלו של יונקי הכיס, ולאחר לידתם הם יונקים מן האם בדומה לוולדות שאר היונקים. למרות חלוקה בסיסית זו שררו במשך השנים מחלוקות בנוגע לסדר התפצלותן של שלוש הקבוצות זו מזו, וכן בנוגע למיונם של יונקים מאובנים, שבהם איברי הרבייה לא השתמרו. מסיבה זו היו נהוגות מספר שיטות מיון מתחרות של היונקים. המחלוקות יושבו לפחות לגבי סדר החלוקה: היונקים מטילי הביצים התפצלו ראשונים, ומן השאר התפצלו יונקי הכיס ויונקי השליה. כתוצאה מכך ישנה הסכמה רחבה על מיון כללי כלהלן: מיון: מחלקה: יונקים (Mammalia) תת-מחלקה: קדם-יונקים (Yinotheria). קבוצה Australosphenida משפחה Shuotheriidae - נכחדה סדרה: יונקי הביב (Monotremata) קבוצה: דמויי-תריה (Theriiformes) אינפרא-מחלקה: Allotheria - נכחדה קבוצה Gondwanatheria סדרה Haramiyida סדרה מולטיטוברקולטה (Multituberculata) קבוצה Holotheria משפחה Chronoperatidae - נכחדה קבוצה Kuehneotheria - נכחדה קבוצה Trechnotheria סדרה Gobiconodonta - נכחדה משפחה Amphilestidae - נכחדה משפחה Amphidontidae - נכחדה סדרה אאוטריקונודונטים (Eutriconodonta) - נכחדה סדרה Spalacotheriida - נכחדה קבוצה Cladotheria קבוצה דריולסטים (Dryolestoidea) - נכחדה קבוצה Zatheria משפחה Vincelestidae סדרה Peramura קבוצה Tribosphenida תת-מחלקה: תריה (Theria) בת-מחלקה: מטאתריה (Metatheria) בת-מחלקה: אאותריה (Eutheria) קבוצות היונקים הקיימות כיום קדם יונקים (Yinotheria) סדרה: יונקי הביב (Monotremata) אינפרא-מחלקה: כיסאים (Marsupialia): יונקי כיס, והאב הקדמון המשותף שלהם. על-סדרה: אמרידלפיה (Ameridelphia): כיסאים מאמריקה הדרומית סדרה: אופוסומים (Didelphimorphia) סדרה: אופוסומיים חדפיים (Paucituberculata) על-סדרה: אוסטרלידלפיה (Australidelphia): כיסאים מאוסטרליה ומניו זילנד סדרה: קנגוראים (Diprotodontia) סדרה: מוניטאים (Microbiotheria) סדרה: חפרפרות כיס (Notoryctemorphia) סדרה: בנדיקוטאים (Peramelemorphia) סדרה: טורפי כיס (Dasyuromorphia) אינפרא-מחלקה: שלייניים (Placentalia) על-סדרה: דלשינאים (Xenarthra): שיליניים ממוצא נאוטרופי סדרה: פילוסאים (Pilosa): דובי נמלים ועצלנאים. סדרה: ארמדילאים (Cingulata): על-סדרה: אפרותריה (Afrotheria): שיליניים ממוצא אפרוטרופי סדרה: שנבובאים (Tubulidentata) סדרה: טנרקאים (Afrosoricida) סדרה: חדפי פיל (Macroscelidea) סדרה: בעלי חדק (Proboscidea) סדרה: שפנאים (Hyracoidea) סדרה: תחשאים (Sirenia) על-סדרה: אאוארכונטוגליריים (Euarchontoglires) סדרה: חדפי עצים (Scandentia) סדרה: פרימטים (Primates) סדרה: גלשנאים (Dermoptera) סדרה: מכרסמים (Rodentia) סדרה: ארנבאים (Lagomorpha) על-סדרה: לאוראסייתריה (Laurasiatheria): שיליניים ממוצא לאוראסייתי סדרה: עטלפים (Chiroptera) סדרה: לווייתנאים (Cetacea) סדרה: מפריטי פרסה (Perissodactyla) סדרה: מכפילי פרסה (Artiodactyla) סדרה: אוכלי חרקים (Soricomorpha) סדרה: טורפים (Carnivora) סדרה: פנגולינאים (Pholidota) הערה: קבוצה היא דרגת מיון בדיוק כמו מערכה, מחלקה, סדרה ומשפחה, אך ללא שם מאפיין. סיווגם של יונקי שליה החל מראשית המאה ה-21, מחקרים מולקולריים המבוססים על ניתוח DNA הציעו קשרים חדשים בין משפחות יונקים. מרבית הממצאים הללו אומתו באופן בלתי תלוי על ידי נתוני נוכחות/היעדרות של רטרוטרנספוזון. שיטות סיווג המבוססות על מחקרים מולקולריים חושפות שלוש קבוצות או שושלות עיקריות של יונקי שליה - אפרותריה, דלשינאים ובוראואאותריה- אשר התמיינו בקרטיקון. היחסים בין שלוש השושלות הללו מעוררים מחלוקת, ושלוש השערות אפשריות הוצעו באשר לאיזו קבוצה היא הבסיסית. השערות אלו הן אטלנטוגנטה (basal Boreoeutheria), (basal Xenarthra) ו- (basal Afrotheria). בוראואאותריה בתורה מכילה שתי שושלות עיקריות - אאוארכונטוגליריים ו-לאורסיאתריה. האומדנים לזמני ההתפצלות בין שלוש קבוצות השליה הללו נעים בין 105–120 מיליון שנה אחורנית, תלוי בסוג ה- DNA בו משתמשים (כגון גרעיני או מיטוכונדריאלי) ופרשנויות שונות לנתונים פליאוגאוגרפיים. הקלדוגרמה לעיל מבוססת על Tarver et al. (2016) מאפיינים אנטומיים ופיזיולוגים של היונקים מאפיינים בלעדיים ליונקים המאפיינים הבאים נמצאים כיום אך ורק ביונקים, ולכן ניתן להשתמש בהם להגדרתה של המחלקה. ואולם חלקם התקיימו או היו עשויים להתקיים גם במינים נכחדים שאינם יונקים, ובפרט באבותיהם של היונקים ממחלקת הזוחלים: התכונה המגדירה את כל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ואינה קיימת באף בעל-חיים שאינו יונק, היא קיום בלוטות חלב בהן מזינה האם את צאצאיה. המוח הקדמי גדול יחסית (ונקרא לכן "המוח הגדול"), בעיקר כתוצאה מהתפתחות קליפת המוח החדשה או ה"נאוקורטקס". גם בעופות המוח הקדמי גדול יחסית, אך רובו מתפתח מגרעיני הבסיס ולא מקליפת המוח. גולגולת בתצורה סינאפסידית, כלומר בעלת פתח צדע אחד בכל צד מאחורי ארובת העין. תכונה זו נמצאה גם בגולגולות מאובנות של זוחלים נכחדים שהיו ככל הנראה אבות היונקים. השיניים מועטות משל זוחלים וכמעט תמיד עוברות התמחות לצורות שונות: חותכות, ניבים, קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות. מספר השיניים וצורתן הם מאפיינים מובהקים המשמשים למיון קבוצות יונקים שונות. יוצאים נדירים מכלל זה הם הלווייתנאים שהם חסרי שיניים או בעלי שיניים רבות ודומות. באוזן התיכונה שלוש עצמות שמע, בניגוד לאחת בלבד בזוחלים ובעופות. עצם הפטיש ועצם הסדן נמצאות ביונקים בלבד. בנוסף, אפרכסת האוזן החיצונית קיימת רק ביונקים (אם כי לא בכולם). הלסת התחתונה מורכבת מעצם יחידה, עצם השיניים (dentary), בניגוד ללסת תחתונה המורכבת מאיחוי של מספר עצמות בזוחלים ובעופות. חוליית הצוואר הקדמית ביותר מתחברת לעורף הגולגולת במפרק בעל פול ("condyle") זוגי, בניגוד לפול יחיד בזוחלים ובעופות. בצוואר שבע חוליות (למעט מינים בודדים). מספר זה שווה ביונקים ארוכי צוואר כמו הג'ירף וב"חסרי צוואר" כמו הלווייתן. זאת בניגוד לעופות וזוחלים שם התארכות הצוואר היא תוצאה של תוספת חוליות רבות, ולא הארכת החוליות הקיימות. קשת עורקים יחידה של אבי העורקים היוצאת מן הלב ופונה לצד שמאל של הגוף. זאת בניגוד לקשת העורקים בעופות, הפונה לצד ימין, ולקשתות עורקים משני צדי הגוף בזוחלים ודוחיים. עור מכוסה בשיער. שיער המתפתח מן האפידרמיס בלבד ובנוי בעיקר מ-α קרטין (בניגוד לנוצות פלומה למשל, המתפתחות גם מן הדרמיס ובנויות בעיקר מ-β קרטין) קיים אך ורק ביונקים, ולרוב משמש ככסות פרווה המסייעת בבידוד תרמי. בכמה מן היונקים השיער נעלם ברובו אך זוהי תכונה משנית. אפרכסות אוזניים תאי הדם האדומים בבוגר הם חסרי גרעין (בעובר רובם עדיין בעלי גרעין). סרעפת החוצצת בין חלל בית החזה וחלל הבטן. תנועתה ממלאת תפקיד ראשי בכניסת האוויר לריאות. עצם הפין היא עצם הייחודית לתת הקבוצה של יונקי שליה, ולא ניתן למצוא אותה אצל בעלי חיים שאינם יונקים. יחד עם זאת, היא חסרה בחלק ממיני יונקי אלו, כדוגמת האדם. מאפיינים לא בלעדיים של היונקים תכונות אלו אופייניות ליונקים אך נמצאות גם בכמה מחלקות אחרות של המיתרנים: בעלי "דם חם", כלומר אנדותרמיים (מייצרים חום גוף באופן פעיל) והומיאותרמים (שומרים על רמה קבועה של טמפרטורת גוף). בתכונה זו הם דומים לעופות, וייתכן שגם לדינוזאורים נכחדים. נראה כי מספר קטן מאוד של מיני יונקים כמו החולד העירום ושפן הסלע איבדו יכולת זו באופן משני. בעלי לב המופרד לחלוטין במחיצה לשני חדרים ושתי עליות, כך שלא ייתכן ערבוב בין דם עני בחמצן לדם עשיר בחמצן. תכונה זו קיימת גם בעופות, אך לא בזוחלים בני ימינו, דוחיים ודגים. חך משני מפותח המבדיל בין חלל האף לחלל הפה, ומאפשר ליונקים לנשום ולאכול באותו זמן. חך משני מפותח נמצא גם בעופות ובתנינאים, אך הוא קטן מאוד או בלתי קיים בזוחלים אחרים, בדוחיים ובדגים. ביונקי שליה מתפתחת שליה המאפשרת מעבר מזון וחמצן מומסים מדם האם לדם העובר. שליה אינה קיימת ביונקים מטילי ביצים וביונקי כיס, ומבנים דמויי שליה קיימים גם בכרישים מסוימים. כל היונקים מטפלים בצאצאיהם. תכונה זו קיימת גם בעופות, בתנינים ובמספר דגים, אך היא מפותחת מאוד אצל היונקים. המגע בין האם לצאצא ביונקים הוא בעל חשיבות התנהגותית עליונה, ויש לו השלכות רבות גם להתנהגות החברתיות והזוויגית שלהם. אנטומיה ופיזיולוגיה ממדי היונקים היונקים הראשונים היו יצורים קטנים ביותר כמו דמויי יונקים מעידן המזוזואיקון, בה שגשגו הדינוזאורים וכן זוחלים ימיים ומעופפים בעולם. לאחר ההכחדה הגדולה של הקרטיקן התפתחו היונקים לצורות שונות ובמשך הזמן התפתחו ליונקי ענק כמו הקוריפודון, הפרקרתריום, האמבולותריום, האנדרוסארכוס, האנטלודונטיים, כלבי הדוב וראשוני הלווייתנים כמו הבסילוזאורוס. יונקי ענק שגשגו בייחוד בתקופת הפליסטוקן ובה התפתחו המסטודון, הממותה, הסמילודון, עצלני הקרקע, הבונה הענק והאלסמותריום וכן יונקים אוסטרלים כמו הדיפרוטודון, אריה הכיס והפרוקופטודון. בחלוף הזמן היונקים הענקיים האלה נכחדו אך עדיין יש יונקים ענקיים על פני האדמה ובים. למעשה היונק הגדול ביותר כיום - לווייתן כחול - הוא גם בעל החיים הגדול ביותר שחי אי פעם. משקלו הממוצע הוא 150–170 טון מטרי ואורכו . לעומתו היונק הקטן ביותר היום - עטלף הדבורה שוקל 1.5–2 גרם ואורכו רק 29–30 מילימטר. קרוב אליו מאוד הוא חדף זעיר שמשקלו 1.4–2.1 גרם ואורכו 42–51 מ"מ. להלן טבלה ובה רשומים עשרת יונקי היבשה הגדולים ביותר החיים כיום וממדיהם, מסודרים לפי משקל ממוצע. לטבלת גודלי הלווייתנאים ראו בערך על הלווייתנאים: בלוטות החלב הנקת הצאצאים בחלב מבלוטות חלב בגוף האם משותפת לכל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ומייחדת אותם מכל שאר בעלי החיים. לכן תכונה זו העניקה ליונקים את שמם. בלוטות החלב הן בלוטות אקסוקריניות הדומות במבנה שלהן לבלוטות זיעה. החלב מורכב בעיקרו ממים, בדומה לכל שאר נוזלי הגוף, וכן הוא מכיל את חומרי המזון הנדרשים להתפתחות הצאצאים - חלבונים (בעיקר קזאין), סוכרים (בעיקר לקטוז), שומנים, מינרלים וויטמינים, באחוזים שעשויים להיות שונים מאוד במינים שונים. מיד לאחר ההמלטה הוא גם עשיר בנוגדנים החשובים לבריאות הצאצאים בתקופה בה מערכת החיסון שלהם עדיין חלשה. שיער השיער בימינו ייחודי ליונקים מכל שאר מחלקות החוליתנים, והוא בדרך-כלל מכסה את מרבית הגוף בצורת פרווה. הפרווה לוכדת שכבה בלתי-מופרעת יחסית של אוויר, שהוא מוליך חום גרוע, לכן היא יעילה לצורך בידוד תרמי, ומאפשרת שמירה על טמפרטורת גוף קבועה (הומותרמיות) באקלים קר. אצל דובי קוטב ויונקים אחרים החיים באזור הארקטי, הפרווה מאפשרת לשמור על טמפרטורת גוף של כ-37 מעלות אפילו כאשר טמפרטורת הסביבה יורדת לעשרות מעלות מתחת לנקודת הקפאון. פרווה וצמר יונקים שימשו את האדם מאז התקופה הפרהיסטורית להכנת ביגוד חורף. באזורי אקלים בהם יש הבדלי טמפרטורה בין עונות השנה, יונקים רבים רבים משירים את שערם ומצמיחים אותו מחדש פעמיים בשנה, כך שיש להם פרוות חורף ארוכה ופרוות קיץ קצרה. השיער מכיל בדרך-כלל צבענים, כמו מלנין, הנותנים לו את צבעיו השונים. השער אבד לחלוטין רק ביונקים ימיים מסוימים כמו הלווייתנאים, אשר אצלם בידוד תרמי מושג באמצעות שכבת שומן תת-עורית. אצל יונקים מסוימים החיים באקלים חם, בעיקר גדולי גוף כמו קרנפים והיפופוטמים, שער הגוף אבד ברובו אך לא כולו. מבנים נוספים אצל יונקים שונים הם למעשה שערות או גלגול של שערות. זיפי "שפם" ארוכים (לטינית: vibrissa), כמו אצל טורפים ומכרסמים, רגישים למגע ומשמשים לחישה, בעיקר בחשכה ובמחילות אפלות. ריסים אצל יונקים רבים מגינים על העיניים. קוצי דורבנים וקיפודיים הם שערות שהתקשו. קרני הקרנפיים עשויים ממעטה שיער קרני שהתקשה. ויסות טמפרטורת הגוף בדומה לעופות, ובניגוד לזוחלים וכמעט כל שאר בעלי החיים, יונקים מסוגלים לווסת את טמפרטורת הגוף שלהם כך שהיא נשארת קבועה למדי בטווח רחב של טמפרטורות סביבה (הומאותרמיות). יכולת זו היא המפתח לתפוצתם הרחבה של היונקים, ולהתאמתם למרבית אזורי האקלים על כדור הארץ. הומאותרמיות מאפשרת ליונקים להיות פעילים בלילה, אפילו באזורים קרים, או להתחיל את פעילותם מיד בבוקר בלי להתחמם קודם בשמש. הומאותרמיות גם מאפשרת טמפרטורת גוף גבוהה מזו האופיינית לבעלי חיים פויקילותרמיים (בלתי הומאותרמים), אשר מגבירה את קצב חילוף החומרים, וכתוצאה מכך מרבית היונקים הם יצורים פעילים וסקרניים המרבים לחקור את סביבתם, ללמוד ולשחק. בסביבה קרה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הומאותרמיות דורשת יכולת לייצר חום גוף באופן פעיל (אנדותרמיות). יכולת זו מתאפשרת ביונקים באמצעות מספר מנגנונים שונים. "שומן חום" הוא למעשה רקמה של תאים אוגרי שומן העשירים במיטוכונדריות ובכלי דם (ומכאן צבעם החום). בתהליך מעגל קרבס במיטוכונדריות אלו נותקה אגירת האנרגיה ב-ATP, ולכן האנרגיה מתפזרת בצורת חום. רקמות שומן חום נפוצות במיוחד בוולדות של יונקים, מתחת לעור על פי רוב באזור השכמות, ומאפשרות להם לשמור על חום גופם. חום גם נוצר בגוף כתוצר לוואי של כל תנועה שהיא, אך רעד צמרמורת היא צורת תנועה ייעודית לייצור חום ביונקים. החום הנוצר נשמר בגוף בזכות מנגנוני בידוד כמו שיער, שכבת שומן תת-עורית, ויכולת היונקים לצמצם את נפח נימי הדם הקרובים לעור. בסביבה חמה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הוויסות דורש יכולת לקרר את הגוף באופן פעיל, על ידי איבוד חום לסביבה, וגם יכולת זו מושגת באמצעות מספר מנגנונים שונים. הזעה והלחתה מקררות את הגוף באמצעות נידוף של מים. הן יעילות כאשר הלחות היחסית של האוויר אינה גבוהה מדי ומאפשרת נידוף, אך חסרונן הוא באיבוד מים אשר בבתי-גידול מסוימים כמו מדבריות עלולים להימצא בצמצום ויש לחסוך בהם. דרך חסכונית יותר לאבד חום היא להרחיב נימי דם העוברים בסמוך לעור, בעיקר באזורי גוף החשופים לרוח. אפרכסות אוזניים גדולות במיוחד משמשות לאיבוד חום ביונקים מדבריים כמו ירבועיים ושועלי פנק, וכן אצל פילים. האזור העיקרי במוח היונקים האחראי על ויסות הטמפרטורה וחום הגוף הוא החלק הקדמי של ההיפותלמוס. להומאותרמיות, אנדותרמיות וקצב גבוה של חילוף חומרים יש גם חיסרון: הם גובים מחיר בהוצאה אנרגטית גבוהה, ולכן יונקים זקוקים למזון רב יותר מבעלי-חיים פויקילותרמיים באותו גודל גוף. באזורים קרים שבהם יש מעט מזון בעונת החורף, יונקים מסוימים מפחיתים את בזבוז האנרגיה על ידי שקיעה בתרדמת חורף. בעת תרדמת החורף צונחת טמפרטורת הגוף לכמה מעלות בלבד מעל נקודת הקפאון, וקצב הנשימה ופעימות הלב מואט מאוד. כתוצאה מכך מושג קצב חילוף החומרים נמוך, המאפשר ליונקים כאלו לשרוד במשך חודשים ללא מזון, פרט לשומן שנאגר בגופם לפני התרדמה. תרדמת חורף יכולה להימשך עד שמונה חודשים אצל המרמיטה. בין יונקי ארץ ישראל שוקעים בתרדמת חורף קיפודים, נמנמניים וכמה מינים של עטלפי חרקים. עטלפים מסוימים עשויים לשקוע במצב דמוי תרדמת חורף על בסיס יומי, למשך שעות האור בלבד. תרדמה יומית כזו קרויה נמנום (Torpor). מינים מעטים מאוד של יונקים איבדו באופן משני חלק מן היכולות ההומאותרמיות שלהם. מינים האלו הם בעיקר שוכני מאורות באזורים חמים, בית גידול בו תנודות הטמפרטורה הן קטנות יחסית, למשל החולד העירום. שיניים קבוצות חולייתנים אחרות - דגים, דוחיים וזוחלים - הן בעלי שיניים דומות צורה (הומודונטיות). בניגוד להם, שיני יונקים במרבית הקבוצות (פרט ללווייתנאים) הן הטרודונטיות - הן עוברות התמחות לצורות שונות וייעודיות: שיניים חותכות נמצאות בקדמת הלסת, בדרך-כלל צורתן שטוחה עם שפה חדה דמוית מפסלת, והן משמשות לחיתוך, גזירה וכירסום. הן מפותחות במיוחד אצל מכרסמים וארנבאים. ניבים נמצאים מאחורי החותכות. הם לרוב ארוכים משאר השיניים, צורתם חרוטית ובעלת חוד בדומה לשיניים של חולייתנים אחרים. הם משמשים בעיקר כנשק ללכידת טרף או להתגוננות. הם מפותחים בטורפים, והגיעו לגודל עצום בפילים. קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות נמצאות באחורי הלסת, סמוך לציר המפרוק של הלסתות כך שביכולתן להפעיל כוח רב יותר. הן עבות יחסית לגובהן, כשבחלקן העליון משטח שטוח או בעל רכסים, ומשמשות בדרך-כלל לטחינה ופיצוח מזון קשה. הן מפותחות בייחוד אצל אוכלי עשב רבים, למשל פריים וסוסיים, ואצל טורפים המתמחים בפיצוח עצמות כמו צבועיים. מספרי השיניים מכל צורה בדרך-כלל קבועים בכל מין של יונקים, והם שימושיים כמאפיינים מובהקים לצורך מיון קבוצות יונקים שונות, אפילו במאובנים. לכן מקובל בתחום הזואולוגיה של יונקים לציינם בנוסחת שיניים. בנוסחה נרשמות משמאל לימין מספרי החותכות, הניבים, הקדם טוחנות והטוחנות בכל צד של הלסת, כאשר שיני הלסת העליונה נרשמות בשורה העליונה ושיני הלסת התחתונה בשורה התחתונה, עם קו מפריד ביניהן. לדוגמה, אצל החזיר יש 3 חותכות, ניב אחד, 4 קדם טוחנות ו-3 טוחנות בכל רבע לסת, ובסך הכל 44 שיניים. נוסחת השיניים שלו נרשמת כך: = 44 זוהי הנוסחה הבסיסית ביותר אצל היונקים השיליניים, אשר התקיימה ככל הנראה באב הקדמון המשותף שלהם. ואולם במרבית קבוצות היונקים ניכרת התמעטות של השיניים, לעיתים עד כדי העלמות מוחלטת של טיפוסי שיניים שאינם דרושים. תהליך זה ניכר מאוד אצל מכרסמים כמו העכבר, אשר איבד לחלוטין את הניבים והקדם-טוחנות, וגם מספר החותכות אצלו קטן לאחת בכל רבע לסת, לכן נוסחת השיניים שלו היא: = 16 שיניים נשברות ונשחקות, בעיקר במיני יונקים הניזונים ממזון גס וקשה, ולכן חלקן מתחלף במהלך החיים. מערכת השיניים הראשונה - שיני החלב - כוללת חותכות, ניבים וקדם-טוחנות. היא מתחלפת לקראת ההתבגרות, ואז מופיעות גם הטוחנות. במרבית היונקים יש רק חילוף אחד, אך אצל הפילים הטוחנות והקדם טוחנות מתחלפות מספר פעמים לאורך החיים. במספר קבוצות ובעיקר אצל המכרסמים, שורשי שיניים עשויים להמשיך לצמוח כל החיים, באופן המפצה על שחיקת חלקה העליון של השן. אבולוציה של היונקים מתוך ייחודה וגודלה של מחלקת היונקים ניתן לצפות שתהייה לה אבולוציה ארוכה ונפרדת. ואכן הודות לממצאי המאובנים ולעדות הטקסונומיה המולקולרית מוכרת כיום האבולוציה של היונקים במשך יותר מ-300 מיליון שנה, כמעט ללא פערים גדולים מרמת המשפחה. הזוחלים הסינאפסידיים של סוף הפלאוזואיקון ראשיתם של היונקים בזוחלים סינאפסידיים מסוף עידן הפלאוזואיקון, בתור הקרבון ובתור הפרם. המונח סינאפסידיים מתייחס למספרם ולמיקומם של "פתחי צדע", פתחים בגולגולת מאחורי ארובת העין המאפשרים את הגדלת שרירי הלעיסה. גולגולות סינאפסידיות הן בעלות פתח צדע יחיד מכל צד, בניגוד לגולגולות דיאפסידיות שהן בעלות שני פתחי צדע מכל צד, שגם מיקומם יחסית לעצמות הגולגולת שונה. התצורה הדיאפסידית מאפיינת את מרבית הזוחלים ששרדו כיום וכן את העופות ואת אבותיהם הדינוזאורים, בעוד שהתצורה הסינאפסידית אפיינה את כל הזוחלים הנכחדים בשושלת המובילה ליונקים, וכיום שרדה ביונקים בלבד. שתי קבוצות נפוצות מאוד של זוחלים סינאפסידים בתור הפרם היו הפליקוזאורים והתראפסידים. מן הראשונים בעיקר נמצאו מספר גדול של מינים שונים, מהם הטורפים הגדולים ביותר בתקופתם, באורך של שלושה מטרים ויותר. היחסים המדויקים בין קבוצות קרובות אלו עדיין לא הובררו במלואם. הפליקוזאורים קדמו לתראפסידים וככל הנראה היו אבותיהם, אבל שתי הקבוצות התקיימו זו לצד זו במשך כמה עשרות מיליוני שנה. בסוף תקופת הפרם התרחשה הכחדת פרם-טריאס – הכחדה המונית מן הקשות שתועדו ברשומות המאובנים: כ-70% מכלל מיני החולייתנים היבשתיים נכחדו. הכחדה זו סיימה את עידן השליטה הסינאפסידית ופתחה את תור השגשוג של הזוחלים הדיאפסידים, כמו הארכוזאורים וצאצאיהם הדינוזאורים, אשר ככל הנראה היו מותאמים טוב יותר לאקלים החם והיבש שאפיין את מרבית עידן המזוזואיקון. עם זאת זוחלים סינאפסידים שונים שרדו גם בעידן המזוזאיקון, ומהם התפתחו בסופו של דבר היונקים. יונקים ראשונים בעידן המזוזואיקון קבוצה גדולה של זוחלים תראפסידים בתור הטריאס, התור הראשון של המזוזואיקון, היו הצינודונטים. הקבוצה הוגדרה לראשונה על ידי הפלאונטולוג המפורסם מן המאה ה-19 ריצ'רד אוון ופירושו המילולי של השם הוא "שיני כלב", המעיד על התצורה ה"יונקית" של שיניהם. הקבוצה כוללת מינים רבים מכל היבשות, הקדומים שבהם כבר בסוף הפלאוזואיקון לפני ההכחדה הגדולה. הגדולים שבהם הגיעו לגודל של דוב. הענף המתקדם ביותר של הצינודונטים היה ה-Eucynodontia ("צינודונטים אמיתיים") וממנו השתלשלו ככל הנראה היונקים. תור היורה באמצע המזוזואיקון כבר עשיר למדי במאובנים של דמויי יונקים (Mammaliformes) ושל "יונקים פרימיטיבים". שמות המונחים מעידים על הבדלים הדרגתיים ביותר, עד כי הפלאונטולוגים חלוקים לעיתים קרובות בשאלה אילו מן המינים כבר זכאים להיות מסווגים כיונקים ואילו עדיין כזוחלים. רבים מהם מפגינים תכונות שלד האופייניות ליונקים כמו קופסת מוח מוגדלת, חיך משני, הצטמצמות חלק מן העצמות בלסת התחתונה, התמחויות של השיניים ופולי עורף זוגיים. כמו כן נראה שלפחות בחלק מן המינים בתור היורה כבר התקיימו תכונות אופייניות ליונקים כמו מערכת ההנקה, שיער ומנגנוני שמירה וייצור חום גוף (הומאותרמיות ואנדותרמיות). מערכות כאלו אינן משאירות סימנים במאובנים, אך ניתן להסיק את קיומן מתוך הגנום של הברווזן שפוענח לאחרונה. באמצעות שיטות שעון מולקולרי חישבו שהאב הקדמון המשותף לברווזן ולשאר היונקים חי לפני 166 מיליון שנה, כלומר בתור היורה. מכיוון שמערכת הנקה, שיער ומנגנוני חום גוף כבר קיימים בברווזן (אם כי חלקן בתצורה יותר פרימיטיביות מאשר ביונקי שליה ויונקי כיס) סביר שהן התקיימו אף באותו אב קדמון. באותו אופן ניתן להסיק שבדומה לברווזן, אותו אב קדמון מתור היורה עדיין התרבה באמצעות הטלת ביצים. ביורה ובקרטיקון שגשגו הדינוזאורים וקבוצות אחרות של זוחלי ענק דיאפסידיים, והיונקים הקדומים היו יצורים קטנים שחיו בצילם. מקובל לחשוב שהם היו נדירים יחסית, דמו בגודלם ובצורתם הכללית לחדפים מודרניים ואכלסו גומחות אקולוגיות דומות - ניצול ההומיאותרמיות וכסות הפרווה שלהם לפעילות לילית, ותזונה מחרקים ומשדידת ביצי דינוזאורים. ואולם הצטברות ממצאי מאובנים מן השנים האחרונות מראה שהמגוון של יונקי היורה והקרטיקון היה גדול בהרבה ממה שחשבו קודם לכן, והם אכלסו גומחות אקולוגיות רבות ושונות כמו דמויי מכרסמים, טורפי דגים הדומים ללוטרה ולברווזן של ימינו ויצורים מטפסים ואף דואים בדומה לסנאים מעופפים מודרניים. מאמר מ-2007 מונה 310 סוגים ידועים של יונקים מן היורה והקרטיקון, מתוכם 18 שמהם נמצאו שלדים מושלמים, וסביר שהמספר האמיתי של סוגים היה גדול בהרבה. השגשוג בפלאוגן ובנאוגן בעידן הפלאוגן החלו היונקים לשגשג ולתפוס גומחות שבעבר מילאו הדינוזאורים וזוחלי הענק שנכחדו בסוף הקרטיקון. הם החלו להתפתח למגוון צורות שונות וגדלים שונים, כולל טורפים, עטלפים, פרסתניים, יונקים ימיים ועוד. חלק מהיונקים התפתחו ליצורים גדולים במיוחד, כגון הממותות והפרצרתריום, שהיה יונק היבשה הגדול ביותר שחי אי-פעם, כשמיני ענק רבים שגשגו במשך הפליסטוקן. כיום רוב היונקים הענקיים נכחדו ויונק היבשה הגדול ביותר הוא הפיל האפריקני. בעל החיים הגדול ביותר שחי אי-פעם הוא לווייתן כחול שמשקלו עולה על 170 טון ואורכו על 34 מטרים. במיוקן והלאה התפתחו הפרימטים (קופאים), מהם התפתחו הקופים, קופי אדם והאדם הקדמון. גלריה ראו גם הנקה יונקים ימיים יונקים מימיים יונקי כיס לקריאה נוספת "עלייתם של היונקים" ו"היונקים החיים כיום", בספר "ביולוגיה - האחדות והמגוון של החיים" מאת ססי סטאר וראלף טגארט, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2001, כרך א, עמ' 567–572. אבינועם אדם, החולייתנים, יחידה 9: היונקים, האוניברסיטה הפתוחה, 1996. ד"ר אבי ארבל, לקסיקון מפה: היונקים, מפה הוצאה לאור, 2008. קישורים חיצוניים הערות שוליים בעלי חיים שתוארו ב-1758 טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס מחלקות בעלי חיים

יונקים (שם מדעי: Mammalia) היא מחלקה במערכת המיתרניים, המונה כ-5,400 מינים של בעלי חיים. המאפיין המובהק ביותר של היונקים (ממנו נגזר שמה של המחלקה) הוא קיומן של בלוטות חלב, שבאמצעותן מזינה האם את צאצאיה.מחלקת היונקים היא אחת המחלקות המפותחות והמגוונות ביותר שחיות על פני כדור הארץ. היא כוללת בעלי חיים ממשקל של 2 גרם עד משקל של 180 טונות, מטילי ביצים או יולדים, אשר מאכלסים את מרבית האזורים הגאוגרפים ובתי-הגידול. יש בהם שוכני-יבשה ההולכים על ארבע רגליים או על שתיים, שוכני-ים מובהקים, בעלי חיים מעופפים, מטפסים על עצים ושוכני מחילות תת-קרקעיות. האדם משתייך אף הוא למחלקת היונקים.עורם של מרבית היונקים מכוסה לפחות חלקית בשיער, והם מווסתים את טמפרטורת הגוף שלהם באמצעות תהליכי חילוף חומרים הפולטים חום, תכונה המכונה גם הומיאותרמיות או "דם חם". מוח היונקים גדול יחסית לגופם, והם מצטיינים באינטליגנציה גבוהה יחסית ובדאגה לצאצאיהם.סיווג ומיון של היונקיםעל אף המגוון העצום של היונקים השונים, יש לכולם תכונות אנטומיות ופיזיולוגיות משותפות וייחודיות (ראו בפרק הבא), אשר מבדילות אותם מכל שאר מחלקות המיתרניים. כבר במאה ה-18 סיווג אותם קארולוס ליניאוס, חוקר הטבע הראשון שפיתח את השיטה הטקסונומית המודרנית, למחלקה אחת, והעניק להם את שמם המדעי Mammalia, הגזור מן המילה הלטינית mamma (עטין). לינאוס זיהה ללא קושי שהלווייתנאים, למשל, הם יונקים למרות דמיונם השטחי לדגים, ושהעטלפים הם יונקים למרות דמיונם השטחי לעופות. בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 אישרו שיטות פילוגנטיות המבוססות על רצף הגנום שכל המינים שסווגו כיונקים אכן קרובים זה לזה, ורחוקים יותר ממינים שאינם יונקים.מחקר שפורסם במרץ 2020 מצא כי ההשערה הדרוויניסטית שלפיה ריבוי של מינים (כמו אצל היונקים) מעיד על התמיינות גבוהה שתוביל גם להתפתחות של תת-מינים נוספים. השערות מנוגדות טענו כי התפתחות של תת-מינים לאו דווקא מקושרים ליצירת מין חדש, ויכולים להופיע ולהיעלם לאורך ההיסטוריה. המחקר בדק מה היחס שבין ריבוי המינים אצל יונקים ובין תת-המינים שהתפתחו ומצא שההשערה נכונה לגבי רובם של היונקים.כבר במאה ה-19 הוברר כי יש למיין את היונקים לשלוש קבוצות בסיסיות על פי שיטת הרבייה שלהם: היונקים מן הקבוצה העתיקה ביותר מטילים ביצים, שבתוכן ניזונים העוברים מן החלמון, בדומה לעוברי הזוחלים, העופות ושאר המיתרניים, אך לאחר בקיעתם הם ניזונים מחלב אמם בדומה ליונקים אחרים. מעין שיטת ביניים קיימת אצל יונקי הכיס, בה העוברים מתפתחים לתקופת היריון קצרה ברחם האם, כשהם ניזונים משק החלמון בדומה לעוברים בביצים, ולאחר מכן נולדים ומשלימים את שאר התפתחותם בתוך כיס חיצוני הנוצר בעור הבטן של האם, שבו נמצאות הפטמות.השיטה המתקדמת ביותר נמצאת אצל יונקי השליה, שבה העובר מתפתח במשך תקופת היריון ארוכה יותר ברחם האם, וסופג ממנה מזון וחמצן דרך שליה העשירה בכלי דם. ולדות יונקי השלייה נולדים מפותחים יותר מאלו של יונקי הכיס, ולאחר לידתם הם יונקים מן האם בדומה לוולדות שאר היונקים.למרות חלוקה בסיסית זו שררו במשך השנים מחלוקות בנוגע לסדר התפצלותן של שלוש הקבוצות זו מזו, וכן בנוגע למיונם של יונקים מאובנים, שבהם איברי הרבייה לא השתמרו. מסיבה זו היו נהוגות מספר שיטות מיון מתחרות של היונקים. המחלוקות יושבו לפחות לגבי סדר החלוקה: היונקים מטילי הביצים התפצלו ראשונים, ומן השאר התפצלו יונקי הכיס ויונקי השליה. כתוצאה מכך ישנה הסכמה רחבה על מיון כללי כלהלן:מיון: מחלקה: יונקים (Mammalia)תת-מחלקה: קדם-יונקים (Yinotheria).קבוצה Australosphenidaמשפחה Shuotheriidae - נכחדה סדרה: יונקי הביב (Monotremata)קבוצה: דמויי-תריה (Theriiformes)אינפרא-מחלקה: Allotheria - נכחדהקבוצה Gondwanatheriaסדרה Haramiyidaסדרה מולטיטוברקולטה (Multituberculata)קבוצה Holotheriaמשפחה Chronoperatidae - נכחדהקבוצה Kuehneotheria - נכחדהקבוצה Trechnotheriaסדרה Gobiconodonta - נכחדהמשפחה Amphilestidae - נכחדהמשפחה Amphidontidae - נכחדהסדרה אאוטריקונודונטים (Eutriconodonta) - נכחדהסדרה Spalacotheriida - נכחדהקבוצה Cladotheriaקבוצה דריולסטים (Dryolestoidea) - נכחדהקבוצה Zatheriaמשפחה Vincelestidaeסדרה Peramuraקבוצה Tribosphenidaתת-מחלקה: תריה (Theria)בת-מחלקה: מטאתריה (Metatheria)בת-מחלקה: אאותריה (Eutheria)קבוצות היונקים הקיימות כיוםקדם יונקים (Yinotheria) סדרה: יונקי הביב (Monotremata) אינפרא-מחלקה: כיסאים (Marsupialia): יונקי כיס, והאב הקדמון המשותף שלהם. על-סדרה: אמרידלפיה (Ameridelphia): כיסאים מאמריקה הדרומית סדרה: אופוסומים (Didelphimorphia) סדרה: אופוסומיים חדפיים (Paucituberculata) על-סדרה: אוסטרלידלפיה (Australidelphia): כיסאים מאוסטרליה ומניו זילנד סדרה: קנגוראים (Diprotodontia) סדרה: מוניטאים (Microbiotheria) סדרה: חפרפרות כיס (Notoryctemorphia) סדרה: בנדיקוטאים (Peramelemorphia) סדרה: טורפי כיס (Dasyuromorphia) אינפרא-מחלקה: שלייניים (Placentalia) על-סדרה: דלשינאים (Xenarthra): שיליניים ממוצא נאוטרופי סדרה: פילוסאים (Pilosa): דובי נמלים ועצלנאים. סדרה: ארמדילאים (Cingulata): על-סדרה: אפרותריה (Afrotheria): שיליניים ממוצא אפרוטרופי סדרה: שנבובאים (Tubulidentata) סדרה: טנרקאים (Afrosoricida) סדרה: חדפי פיל (Macroscelidea) סדרה: בעלי חדק (Proboscidea) סדרה: שפנאים (Hyracoidea) סדרה: תחשאים (Sirenia) על-סדרה: אאוארכונטוגליריים (Euarchontoglires) סדרה: חדפי עצים (Scandentia) סדרה: פרימטים (Primates) סדרה: גלשנאים (Dermoptera) סדרה: מכרסמים (Rodentia) סדרה: ארנבאים (Lagomorpha) על-סדרה: לאוראסייתריה (Laurasiatheria): שיליניים ממוצא לאוראסייתי סדרה: עטלפים (Chiroptera) סדרה: לווייתנאים (Cetacea) סדרה: מפריטי פרסה (Perissodactyla) סדרה: מכפילי פרסה (Artiodactyla) סדרה: אוכלי חרקים (Soricomorpha) סדרה: טורפים (Carnivora) סדרה: פנגולינאים (Pholidota)הערה: קבוצה היא דרגת מיון בדיוק כמו מערכה, מחלקה, סדרה ומשפחה, אך ללא שם מאפיין.סיווגם של יונקי שליה החל מראשית המאה ה-21, מחקרים מולקולריים המבוססים על ניתוח DNA הציעו קשרים חדשים בין משפחות יונקים. מרבית הממצאים הללו אומתו באופן בלתי תלוי על ידי נתוני נוכחות/היעדרות של רטרוטרנספוזון. שיטות סיווג המבוססות על מחקרים מולקולריים חושפות שלוש קבוצות או שושלות עיקריות של יונקי שליה - אפרותריה, דלשינאים ובוראואאותריה- אשר התמיינו בקרטיקון. היחסים בין שלוש השושלות הללו מעוררים מחלוקת, ושלוש השערות אפשריות הוצעו באשר לאיזו קבוצה היא הבסיסית. השערות אלו הן אטלנטוגנטה (basal Boreoeutheria), (basal Xenarthra) ו- (basal Afrotheria). בוראואאותריה בתורה מכילה שתי שושלות עיקריות - אאוארכונטוגליריים ו-לאורסיאתריה.האומדנים לזמני ההתפצלות בין שלוש קבוצות השליה הללו נעים בין 105–120 מיליון שנה אחורנית, תלוי בסוג ה- DNA בו משתמשים (כגון גרעיני או מיטוכונדריאלי) ופרשנויות שונות לנתונים פליאוגאוגרפיים.הקלדוגרמה לעיל מבוססת על Tarver et al. (2016)מאפיינים אנטומיים ופיזיולוגים של היונקיםמאפיינים בלעדיים ליונקיםהמאפיינים הבאים נמצאים כיום אך ורק ביונקים, ולכן ניתן להשתמש בהם להגדרתה של המחלקה. ואולם חלקם התקיימו או היו עשויים להתקיים גם במינים נכחדים שאינם יונקים, ובפרט באבותיהם של היונקים ממחלקת הזוחלים: התכונה המגדירה את כל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ואינה קיימת באף בעל-חיים שאינו יונק, היא קיום בלוטות חלב בהן מזינה האם את צאצאיה. המוח הקדמי גדול יחסית (ונקרא לכן "המוח הגדול"), בעיקר כתוצאה מהתפתחות קליפת המוח החדשה או ה"נאוקורטקס". גם בעופות המוח הקדמי גדול יחסית, אך רובו מתפתח מגרעיני הבסיס ולא מקליפת המוח. גולגולת בתצורה סינאפסידית, כלומר בעלת פתח צדע אחד בכל צד מאחורי ארובת העין. תכונה זו נמצאה גם בגולגולות מאובנות של זוחלים נכחדים שהיו ככל הנראה אבות היונקים. השיניים מועטות משל זוחלים וכמעט תמיד עוברות התמחות לצורות שונות: חותכות, ניבים, קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות. מספר השיניים וצורתן הם מאפיינים מובהקים המשמשים למיון קבוצות יונקים שונות. יוצאים נדירים מכלל זה הם הלווייתנאים שהם חסרי שיניים או בעלי שיניים רבות ודומות. באוזן התיכונה שלוש עצמות שמע, בניגוד לאחת בלבד בזוחלים ובעופות. עצם הפטיש ועצם הסדן נמצאות ביונקים בלבד. בנוסף, אפרכסת האוזן החיצונית קיימת רק ביונקים (אם כי לא בכולם). הלסת התחתונה מורכבת מעצם יחידה, עצם השיניים (dentary), בניגוד ללסת תחתונה המורכבת מאיחוי של מספר עצמות בזוחלים ובעופות. חוליית הצוואר הקדמית ביותר מתחברת לעורף הגולגולת במפרק בעל פול ("condyle") זוגי, בניגוד לפול יחיד בזוחלים ובעופות. בצוואר שבע חוליות (למעט מינים בודדים). מספר זה שווה ביונקים ארוכי צוואר כמו הג'ירף וב"חסרי צוואר" כמו הלווייתן. זאת בניגוד לעופות וזוחלים שם התארכות הצוואר היא תוצאה של תוספת חוליות רבות, ולא הארכת החוליות הקיימות. קשת עורקים יחידה של אבי העורקים היוצאת מן הלב ופונה לצד שמאל של הגוף. זאת בניגוד לקשת העורקים בעופות, הפונה לצד ימין, ולקשתות עורקים משני צדי הגוף בזוחלים ודוחיים. עור מכוסה בשיער. שיער המתפתח מן האפידרמיס בלבד ובנוי בעיקר מ-α קרטין (בניגוד לנוצות פלומה למשל, המתפתחות גם מן הדרמיס ובנויות בעיקר מ-β קרטין) קיים אך ורק ביונקים, ולרוב משמש ככסות פרווה המסייעת בבידוד תרמי. בכמה מן היונקים השיער נעלם ברובו אך זוהי תכונה משנית. אפרכסות אוזניים תאי הדם האדומים בבוגר הם חסרי גרעין (בעובר רובם עדיין בעלי גרעין). סרעפת החוצצת בין חלל בית החזה וחלל הבטן. תנועתה ממלאת תפקיד ראשי בכניסת האוויר לריאות. עצם הפין היא עצם הייחודית לתת הקבוצה של יונקי שליה, ולא ניתן למצוא אותה אצל בעלי חיים שאינם יונקים. יחד עם זאת, היא חסרה בחלק ממיני יונקי אלו, כדוגמת האדם.מאפיינים לא בלעדיים של היונקיםתכונות אלו אופייניות ליונקים אך נמצאות גם בכמה מחלקות אחרות של המיתרנים: בעלי "דם חם", כלומר אנדותרמיים (מייצרים חום גוף באופן פעיל) והומיאותרמים (שומרים על רמה קבועה של טמפרטורת גוף). בתכונה זו הם דומים לעופות, וייתכן שגם לדינוזאורים נכחדים. נראה כי מספר קטן מאוד של מיני יונקים כמו החולד העירום ושפן הסלע איבדו יכולת זו באופן משני. בעלי לב המופרד לחלוטין במחיצה לשני חדרים ושתי עליות, כך שלא ייתכן ערבוב בין דם עני בחמצן לדם עשיר בחמצן. תכונה זו קיימת גם בעופות, אך לא בזוחלים בני ימינו, דוחיים ודגים. חך משני מפותח המבדיל בין חלל האף לחלל הפה, ומאפשר ליונקים לנשום ולאכול באותו זמן. חך משני מפותח נמצא גם בעופות ובתנינאים, אך הוא קטן מאוד או בלתי קיים בזוחלים אחרים, בדוחיים ובדגים. ביונקי שליה מתפתחת שליה המאפשרת מעבר מזון וחמצן מומסים מדם האם לדם העובר. שליה אינה קיימת ביונקים מטילי ביצים וביונקי כיס, ומבנים דמויי שליה קיימים גם בכרישים מסוימים. כל היונקים מטפלים בצאצאיהם. תכונה זו קיימת גם בעופות, בתנינים ובמספר דגים, אך היא מפותחת מאוד אצל היונקים. המגע בין האם לצאצא ביונקים הוא בעל חשיבות התנהגותית עליונה, ויש לו השלכות רבות גם להתנהגות החברתיות והזוויגית שלהם.אנטומיה ופיזיולוגיהממדי היונקיםהיונקים הראשונים היו יצורים קטנים ביותר כמו דמויי יונקים מעידן המזוזואיקון, בה שגשגו הדינוזאורים וכן זוחלים ימיים ומעופפים בעולם. לאחר ההכחדה הגדולה של הקרטיקן התפתחו היונקים לצורות שונות ובמשך הזמן התפתחו ליונקי ענק כמו הקוריפודון, הפרקרתריום, האמבולותריום, האנדרוסארכוס, האנטלודונטיים, כלבי הדוב וראשוני הלווייתנים כמו הבסילוזאורוס. יונקי ענק שגשגו בייחוד בתקופת הפליסטוקן ובה התפתחוהמסטודון, הממותה, הסמילודון, עצלני הקרקע, הבונה הענק והאלסמותריום וכן יונקים אוסטרלים כמו הדיפרוטודון, אריה הכיס והפרוקופטודון. בחלוף הזמן היונקים הענקיים האלה נכחדו אך עדיין יש יונקים ענקיים על פני האדמה ובים. למעשה היונק הגדול ביותר כיום - לווייתן כחול - הוא גם בעל החיים הגדול ביותר שחי אי פעם. משקלו הממוצע הוא 150–170 טון מטרי ואורכו . לעומתו היונק הקטן ביותר היום - עטלף הדבורה שוקל 1.5–2 גרם ואורכו רק 29–30 מילימטר. קרוב אליו מאוד הוא חדף זעיר שמשקלו 1.4–2.1 גרם ואורכו 42–51 מ"מ.להלן טבלה ובה רשומים עשרת יונקי היבשה הגדולים ביותר החיים כיום וממדיהם, מסודרים לפי משקל ממוצע. לטבלת גודלי הלווייתנאים ראו בערך על הלווייתנאים:בלוטות החלב הנקת הצאצאים בחלב מבלוטות חלב בגוף האם משותפת לכל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ומייחדת אותם מכל שאר בעלי החיים. לכן תכונה זו העניקה ליונקים את שמם. בלוטות החלב הן בלוטות אקסוקריניות הדומות במבנה שלהן לבלוטות זיעה.החלב מורכב בעיקרו ממים, בדומה לכל שאר נוזלי הגוף, וכן הוא מכיל את חומרי המזון הנדרשים להתפתחות הצאצאים - חלבונים (בעיקר קזאין), סוכרים (בעיקר לקטוז), שומנים, מינרלים וויטמינים, באחוזים שעשויים להיות שונים מאוד במינים שונים. מיד לאחר ההמלטה הוא גם עשיר בנוגדנים החשובים לבריאות הצאצאים בתקופה בה מערכת החיסון שלהם עדיין חלשה.שיער השיער בימינו ייחודי ליונקים מכל שאר מחלקות החוליתנים, והוא בדרך-כלל מכסה את מרבית הגוף בצורת פרווה. הפרווה לוכדת שכבה בלתי-מופרעת יחסית של אוויר, שהוא מוליך חום גרוע, לכן היא יעילה לצורך בידוד תרמי, ומאפשרת שמירה על טמפרטורת גוף קבועה (הומותרמיות) באקלים קר. אצל דובי קוטב ויונקים אחרים החיים באזור הארקטי, הפרווה מאפשרת לשמור על טמפרטורת גוףשל כ-37 מעלות אפילו כאשר טמפרטורת הסביבה יורדת לעשרות מעלות מתחת לנקודת הקפאון. פרווה וצמר יונקים שימשו את האדם מאז התקופה הפרהיסטורית להכנת ביגוד חורף. באזורי אקלים בהם יש הבדלי טמפרטורה בין עונות השנה, יונקים רבים רבים משירים את שערם ומצמיחים אותו מחדש פעמיים בשנה, כך שיש להם פרוות חורף ארוכה ופרוות קיץ קצרה. השיער מכיל בדרך-כלל צבענים, כמו מלנין, הנותנים לו את צבעיו השונים.השער אבד לחלוטין רק ביונקים ימיים מסוימים כמו הלווייתנאים, אשר אצלם בידוד תרמי מושג באמצעות שכבת שומן תת-עורית. אצל יונקים מסוימים החיים באקלים חם, בעיקר גדולי גוף כמו קרנפים והיפופוטמים, שער הגוף אבד ברובו אך לא כולו.מבנים נוספים אצל יונקים שונים הם למעשה שערות או גלגול של שערות. זיפי "שפם" ארוכים (לטינית: vibrissa), כמו אצל טורפים ומכרסמים, רגישים למגע ומשמשים לחישה, בעיקר בחשכה ובמחילות אפלות. ריסים אצל יונקים רבים מגינים על העיניים. קוצי דורבנים וקיפודיים הם שערות שהתקשו. קרני הקרנפיים עשויים ממעטה שיער קרני שהתקשה.ויסות טמפרטורת הגוף בדומה לעופות, ובניגוד לזוחלים וכמעט כל שאר בעלי החיים, יונקים מסוגלים לווסת את טמפרטורת הגוף שלהם כך שהיא נשארת קבועה למדי בטווח רחב של טמפרטורות סביבה (הומאותרמיות). יכולת זו היא המפתח לתפוצתם הרחבה של היונקים, ולהתאמתם למרבית אזורי האקלים על כדור הארץ. הומאותרמיות מאפשרת ליונקים להיות פעילים בלילה, אפילו באזורים קרים, או להתחיל את פעילותם מיד בבוקר בלי להתחמם קודם בשמש. הומאותרמיות גם מאפשרת טמפרטורת גוף גבוהה מזו האופיינית לבעלי חיים פויקילותרמיים (בלתי הומאותרמים), אשר מגבירה את קצב חילוף החומרים, וכתוצאה מכך מרבית היונקים הם יצורים פעילים וסקרניים המרבים לחקור את סביבתם, ללמוד ולשחק.בסביבה קרה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הומאותרמיות דורשת יכולת לייצר חום גוף באופן פעיל (אנדותרמיות). יכולת זו מתאפשרת ביונקים באמצעות מספר מנגנונים שונים. "שומן חום" הוא למעשה רקמה של תאים אוגרי שומן העשירים במיטוכונדריות ובכלי דם (ומכאן צבעם החום). בתהליך מעגל קרבס במיטוכונדריות אלו נותקה אגירת האנרגיה ב-ATP, ולכן האנרגיה מתפזרת בצורת חום. רקמות שומן חום נפוצות במיוחד בוולדות של יונקים, מתחת לעור על פי רוב באזור השכמות, ומאפשרות להם לשמור על חום גופם. חום גם נוצר בגוף כתוצר לוואי של כל תנועה שהיא, אך רעד צמרמורת היא צורת תנועה ייעודית לייצור חום ביונקים. החום הנוצר נשמר בגוף בזכות מנגנוני בידוד כמו שיער, שכבת שומן תת-עורית, ויכולת היונקים לצמצם את נפח נימי הדם הקרובים לעור.בסביבה חמה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הוויסות דורש יכולת לקרר את הגוף באופן פעיל, על ידי איבוד חום לסביבה, וגם יכולת זו מושגת באמצעות מספר מנגנונים שונים. הזעה והלחתה מקררות את הגוף באמצעות נידוף של מים. הן יעילות כאשר הלחות היחסית של האוויר אינה גבוהה מדי ומאפשרת נידוף, אך חסרונן הוא באיבוד מים אשר בבתי-גידול מסוימים כמו מדבריות עלולים להימצא בצמצום ויש לחסוך בהם. דרך חסכונית יותר לאבד חום היא להרחיב נימי דם העוברים בסמוך לעור, בעיקר באזורי גוף החשופים לרוח. אפרכסות אוזניים גדולות במיוחד משמשות לאיבוד חום ביונקים מדבריים כמו ירבועיים ושועלי פנק, וכן אצל פילים.האזור העיקרי במוח היונקים האחראי על ויסות הטמפרטורה וחום הגוף הוא החלק הקדמי של ההיפותלמוס.להומאותרמיות, אנדותרמיות וקצב גבוה של חילוף חומרים יש גם חיסרון: הם גובים מחיר בהוצאה אנרגטית גבוהה, ולכן יונקים זקוקים למזון רב יותר מבעלי-חיים פויקילותרמיים באותו גודל גוף. באזורים קרים שבהם יש מעט מזון בעונת החורף, יונקים מסוימים מפחיתים את בזבוז האנרגיה על ידי שקיעה בתרדמת חורף. בעת תרדמת החורף צונחת טמפרטורת הגוף לכמה מעלות בלבד מעל נקודת הקפאון, וקצב הנשימה ופעימות הלב מואט מאוד. כתוצאה מכך מושג קצב חילוף החומרים נמוך, המאפשר ליונקים כאלו לשרוד במשך חודשים ללא מזון, פרט לשומן שנאגר בגופם לפני התרדמה. תרדמת חורף יכולה להימשך עד שמונה חודשים אצל המרמיטה. בין יונקי ארץ ישראל שוקעים בתרדמת חורף קיפודים, נמנמניים וכמה מינים של עטלפי חרקים. עטלפים מסוימים עשויים לשקוע במצב דמוי תרדמת חורף על בסיס יומי, למשך שעות האור בלבד. תרדמה יומית כזו קרויה נמנום (Torpor).מינים מעטים מאוד של יונקים איבדו באופן משני חלק מן היכולות ההומאותרמיות שלהם. מינים האלו הם בעיקר שוכני מאורות באזורים חמים, בית גידול בו תנודות הטמפרטורה הן קטנות יחסית, למשל החולד העירום.שיניים קבוצות חולייתנים אחרות - דגים, דוחיים וזוחלים - הן בעלי שיניים דומות צורה (הומודונטיות). בניגוד להם, שיני יונקים במרבית הקבוצות (פרט ללווייתנאים) הן הטרודונטיות - הן עוברות התמחות לצורות שונות וייעודיות: שיניים חותכות נמצאות בקדמת הלסת, בדרך-כלל צורתן שטוחה עם שפה חדה דמוית מפסלת, והן משמשות לחיתוך, גזירה וכירסום. הן מפותחות במיוחד אצל מכרסמים וארנבאים. ניבים נמצאים מאחורי החותכות. הם לרוב ארוכים משאר השיניים, צורתם חרוטית ובעלת חוד בדומה לשיניים של חולייתנים אחרים. הם משמשים בעיקר כנשק ללכידת טרף או להתגוננות. הם מפותחים בטורפים, והגיעו לגודל עצום בפילים. קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות נמצאות באחורי הלסת, סמוך לציר המפרוק של הלסתות כך שביכולתן להפעיל כוח רב יותר. הן עבות יחסית לגובהן, כשבחלקן העליון משטח שטוח או בעל רכסים, ומשמשות בדרך-כלל לטחינה ופיצוח מזון קשה. הן מפותחות בייחוד אצל אוכלי עשב רבים, למשל פריים וסוסיים, ואצל טורפים המתמחים בפיצוח עצמות כמו צבועיים.מספרי השיניים מכל צורה בדרך-כלל קבועים בכל מין של יונקים, והם שימושיים כמאפיינים מובהקים לצורך מיון קבוצות יונקים שונות, אפילו במאובנים. לכן מקובל בתחום הזואולוגיה של יונקים לציינם בנוסחת שיניים. בנוסחה נרשמות משמאל לימין מספרי החותכות, הניבים, הקדם טוחנות והטוחנות בכל צד של הלסת, כאשר שיני הלסת העליונה נרשמות בשורה העליונה ושיני הלסת התחתונה בשורה התחתונה, עם קו מפריד ביניהן. לדוגמה, אצל החזיר יש 3 חותכות, ניב אחד, 4 קדם טוחנות ו-3 טוחנות בכל רבע לסת, ובסך הכל 44 שיניים. נוסחת השיניים שלו נרשמת כך: = 44זוהי הנוסחה הבסיסית ביותר אצל היונקים השיליניים, אשר התקיימה ככל הנראה באב הקדמון המשותף שלהם. ואולם במרבית קבוצות היונקים ניכרת התמעטות של השיניים, לעיתים עד כדי העלמות מוחלטת של טיפוסי שיניים שאינם דרושים. תהליך זה ניכר מאוד אצל מכרסמים כמו העכבר, אשר איבד לחלוטין את הניבים והקדם-טוחנות, וגם מספר החותכות אצלו קטן לאחת בכל רבע לסת, לכן נוסחת השיניים שלו היא: = 16שיניים נשברות ונשחקות, בעיקר במיני יונקים הניזונים ממזון גס וקשה, ולכן חלקן מתחלף במהלך החיים. מערכת השיניים הראשונה - שיני החלב - כוללת חותכות, ניבים וקדם-טוחנות. היא מתחלפת לקראת ההתבגרות, ואז מופיעות גם הטוחנות. במרבית היונקים יש רק חילוף אחד, אך אצל הפילים הטוחנות והקדם טוחנות מתחלפות מספר פעמים לאורך החיים. במספר קבוצות ובעיקר אצל המכרסמים, שורשי שיניים עשויים להמשיך לצמוח כל החיים, באופן המפצה על שחיקת חלקה העליון של השן.אבולוציה של היונקיםמתוך ייחודה וגודלה של מחלקת היונקים ניתן לצפות שתהייה לה אבולוציה ארוכה ונפרדת. ואכן הודות לממצאי המאובנים ולעדות הטקסונומיה המולקולרית מוכרת כיום האבולוציה של היונקים במשך יותר מ-300 מיליון שנה, כמעט ללא פערים גדולים מרמת המשפחה.הזוחלים הסינאפסידיים של סוף הפלאוזואיקוןראשיתם של היונקים בזוחלים סינאפסידיים מסוף עידן הפלאוזואיקון, בתור הקרבון ובתור הפרם. המונח סינאפסידיים מתייחס למספרם ולמיקומם של "פתחי צדע", פתחים בגולגולת מאחורי ארובת העין המאפשרים את הגדלת שרירי הלעיסה. גולגולות סינאפסידיות הן בעלות פתח צדע יחיד מכל צד, בניגוד לגולגולות דיאפסידיות שהן בעלות שני פתחי צדע מכל צד, שגם מיקומם יחסית לעצמות הגולגולת שונה. התצורה הדיאפסידית מאפיינת את מרבית הזוחלים ששרדו כיום וכן את העופות ואת אבותיהם הדינוזאורים, בעוד שהתצורה הסינאפסידית אפיינה את כל הזוחלים הנכחדים בשושלת המובילה ליונקים, וכיום שרדה ביונקים בלבד.שתי קבוצות נפוצות מאוד של זוחלים סינאפסידים בתור הפרם היו הפליקוזאורים והתראפסידים. מן הראשונים בעיקר נמצאו מספר גדול של מינים שונים, מהם הטורפים הגדולים ביותר בתקופתם, באורך של שלושה מטרים ויותר. היחסים המדויקים בין קבוצות קרובות אלו עדיין לא הובררו במלואם. הפליקוזאורים קדמו לתראפסידים וככל הנראה היו אבותיהם, אבל שתי הקבוצות התקיימו זו לצד זו במשך כמה עשרות מיליוני שנה.בסוף תקופת הפרם התרחשה הכחדת פרם-טריאס – הכחדה המונית מן הקשות שתועדו ברשומות המאובנים: כ-70% מכלל מיני החולייתנים היבשתיים נכחדו. הכחדה זו סיימה את עידן השליטה הסינאפסידית ופתחה את תור השגשוג של הזוחלים הדיאפסידים, כמו הארכוזאורים וצאצאיהם הדינוזאורים, אשר ככל הנראה היו מותאמים טוב יותר לאקלים החם והיבש שאפיין את מרבית עידן המזוזואיקון. עם זאת זוחלים סינאפסידים שונים שרדו גם בעידן המזוזאיקון, ומהם התפתחו בסופו של דבר היונקים.יונקים ראשונים בעידן המזוזואיקוןקבוצה גדולה של זוחלים תראפסידים בתור הטריאס, התור הראשון של המזוזואיקון, היו הצינודונטים. הקבוצה הוגדרה לראשונה על ידי הפלאונטולוג המפורסם מן המאה ה-19 ריצ'רד אוון ופירושו המילולי של השם הוא "שיני כלב", המעיד על התצורה ה"יונקית" של שיניהם. הקבוצה כוללת מינים רבים מכל היבשות, הקדומים שבהם כבר בסוף הפלאוזואיקון לפני ההכחדה הגדולה. הגדולים שבהם הגיעו לגודל של דוב. הענף המתקדם ביותר של הצינודונטים היה ה-Eucynodontia ("צינודונטים אמיתיים") וממנו השתלשלו ככל הנראה היונקים.תור היורה באמצע המזוזואיקון כבר עשיר למדי במאובנים של דמויי יונקים (Mammaliformes) ושל "יונקים פרימיטיבים". שמות המונחים מעידים על הבדלים הדרגתיים ביותר, עד כי הפלאונטולוגים חלוקים לעיתים קרובות בשאלה אילו מן המינים כבר זכאים להיות מסווגים כיונקים ואילו עדיין כזוחלים. רבים מהם מפגינים תכונות שלד האופייניות ליונקים כמו קופסת מוח מוגדלת, חיך משני, הצטמצמות חלק מן העצמות בלסת התחתונה, התמחויות של השיניים ופולי עורף זוגיים.כמו כן נראה שלפחות בחלק מן המינים בתור היורה כבר התקיימו תכונות אופייניות ליונקים כמו מערכת ההנקה, שיער ומנגנוני שמירה וייצור חום גוף (הומאותרמיות ואנדותרמיות). מערכות כאלו אינן משאירות סימנים במאובנים, אך ניתן להסיק את קיומן מתוך הגנום של הברווזן שפוענח לאחרונה. באמצעות שיטות שעון מולקולרי חישבו שהאב הקדמון המשותף לברווזן ולשאר היונקים חי לפני 166 מיליון שנה, כלומר בתור היורה. מכיוון שמערכת הנקה, שיער ומנגנוני חום גוף כבר קיימים בברווזן (אם כי חלקן בתצורה יותר פרימיטיביות מאשר ביונקי שליה ויונקי כיס) סביר שהן התקיימו אף באותו אב קדמון. באותו אופן ניתן להסיק שבדומה לברווזן, אותו אב קדמון מתור היורה עדיין התרבה באמצעות הטלת ביצים.ביורה ובקרטיקון שגשגו הדינוזאורים וקבוצות אחרות של זוחלי ענק דיאפסידיים, והיונקים הקדומים היו יצורים קטנים שחיו בצילם. מקובל לחשוב שהם היו נדירים יחסית, דמו בגודלם ובצורתם הכללית לחדפים מודרניים ואכלסו גומחות אקולוגיות דומות - ניצול ההומיאותרמיות וכסות הפרווה שלהם לפעילות לילית, ותזונה מחרקים ומשדידת ביצי דינוזאורים. ואולם הצטברות ממצאי מאובנים מן השנים האחרונות מראה שהמגוון של יונקי היורה והקרטיקון היה גדול בהרבה ממה שחשבו קודם לכן, והם אכלסו גומחות אקולוגיות רבות ושונות כמו דמויי מכרסמים, טורפי דגים הדומים ללוטרה ולברווזן של ימינו ויצורים מטפסים ואף דואים בדומה לסנאים מעופפים מודרניים. מאמר מ-2007 מונה 310 סוגים ידועים של יונקים מן היורה והקרטיקון, מתוכם 18 שמהם נמצאו שלדים מושלמים, וסביר שהמספר האמיתי של סוגים היה גדול בהרבה.השגשוג בפלאוגן ובנאוגן בעידן הפלאוגן החלו היונקים לשגשג ולתפוס גומחות שבעבר מילאו הדינוזאורים וזוחלי הענק שנכחדו בסוף הקרטיקון. הם החלו להתפתח למגוון צורות שונות וגדלים שונים, כולל טורפים, עטלפים, פרסתניים, יונקים ימיים ועוד. חלק מהיונקים התפתחו ליצורים גדולים במיוחד, כגון הממותות והפרצרתריום, שהיה יונק היבשה הגדול ביותר שחי אי-פעם, כשמיני ענק רבים שגשגו במשך הפליסטוקן. כיום רוב היונקים הענקיים נכחדו ויונק היבשה הגדול ביותר הוא הפיל האפריקני. בעל החיים הגדול ביותר שחי אי-פעם הוא לווייתן כחול שמשקלו עולה על 170 טון ואורכו על 34 מטרים.במיוקן והלאה התפתחו הפרימטים (קופאים), מהם התפתחו הקופים, קופי אדם והאדם הקדמון.גלריהראו גם הנקה יונקים ימיים יונקים מימיים יונקי כיסלקריאה נוספת "עלייתם של היונקים" ו"היונקים החיים כיום", בספר "ביולוגיה - האחדות והמגוון של החיים" מאת ססי סטאר וראלף טגארט, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2001, כרך א, עמ' 567–572. אבינועם אדם, החולייתנים, יחידה 9: היונקים, האוניברסיטה הפתוחה, 1996. ד"ר אבי ארבל, לקסיקון מפה: היונקים, מפה הוצאה לאור, 2008.קישורים חיצונייםהערות שולייםבעלי חיים שתוארו ב-1758טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוסמחלקות בעלי חיים

1155

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A2%D7%9C%D7%99%20%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D

בעלי חיים

בעלי־חיים (שם מדעי: Animalia) הם יצורים חיים איקריוטים רב־תאיים, המשתייכים לממלכת בעלי־חיים Animalia. כמעט כל בעלי־החיים צורכים חומר אורגני, נושמים חמצן, יש להם יכולת תנועה, מתרבים (לרוב) ברבייה מינית, ומתפתחים מתוך צבר כדורי של תאים המכונה blastula, שמופיע בתחילת ההתפתחות העוברית. עד היום זוהו 1.5 מיליון מינים של בעלי חיים, מתוכם מעל מיליון מינים הם חרקים. עם זאת, לפי הערכות קיימים מעל 7 מיליון מיני בעלי חיים. בעלי חיים הם בעלי מגוון גדול של צורות, תפקודים וגדלים. בעלי החיים הזעירים ביותר הם בגודל 8.5 מיליונית המטר, והגדולים ביותר מגיעים לגודל 30–40 מטרים ומשקל של למעלה מ־100 טונה מטרית. בעלי החיים מקיימים אינטראקציה מורכבת עם סביבת החיות שלהם, והם יוצרים רשתות מזון מסובכות. הענף בביולוגיה החוקר את בעלי החיים נקרא זואולוגיה. רוב מיני בעלי־החיים שקיימים כיום משתייכים לענף הפילוגנטי בילטריה (Bilateria), שבו יצורים בעלי סימטריה דו־צדדית, הכוללת ראש וזנב וכן גב ובטן. הבילטריה כוללת את הענף Nephrozoa, שמתחתיו שני ענפים חשובים: קדמוני הפה (Protostomia) שכוללת קבוצות רבות של חסרי חוליות כמו פרוקי־רגליים (בכלל זה – חרקים), רכיכות (ובכלל זה גם חלזונות וסילוניות), נמטודות, ועוד; ואת ענף שניוני הפה (Deuterostomia) הכולל את קווצי עור ואת המיתרניים; בנוסף הבילטריה כוללת את ענף ה־ Xenacoelomorpha וכללה בעבר את ענף Proarticulata שנכחד. גם האדם הוא מין של בעל־חיים, השייך למערכת המיתרניים המכילה כ־60 אלף מינים וכוללת גם את כלל הארכוזאורים, העופות, הזוחלים, הדגים, הדו־חיים והיונקים. בשפה המדוברת משמש הביטוי "בעלי־חיים" פעמים רבות לתיאור כלל בעלי החיים מלבד האדם, אך ערך זה עוסק במשמעות הטקסונומית של המושג, הכוללת את האדם. יצורים חיים שמזוהים כבעלי חיים קדומים נמצאו בביוטה של האדיקר משלהי מתקופת הפרקמבריון. בעלי חיים מודרניים רבים נראים בבירור בממצאי המאובנים כמינים ימיים מתקופת הפיצוץ הקמבריוני שהחל לפני כ־542 מיליון שנים. קיימות 6,331 קבוצות של גנים שמשותפות לכל מיני בעלי־החיים שחיים כיום. גנים אלו יכולים להגיע מאב־קדמון משותף שחי לפני כ־650 מיליון שנה. מאפייני בעלי חיים לבעלי־חיים כמה מאפיינים משותפים, המבדילים אותם לעיתים משאר הממלכות: כל בעלי־החיים הם רב־תאיים, ואיקריוטים, ולפיכך משתייכת ממלכת בעלי החיים לעל־ממלכת האיקריוטים. הממלכה היחידה, חוץ מבעלי־חיים, שכל יצוריה רב־תאיים, היא ממלכת הצומח. כל בעלי־החיים (מלבד הספוגיים) הם ניידים. זאת בניגוד לחלק מהצמחים, הפטריות, והפרוטיסטים, אשר חסרי כושר תנועה. מלבד כמה יוצאים מן הכלל בעלי־החיים הם אירוביים (אווירניים); הם מפיקים אנרגיה באמצעות נשימת חמצן. כל בעלי־החיים הם הטרוטרופים (צרכנים); הם מפיקים תרכובות אורגניות לשם בניית גופם באמצעות צריכה של תרכובות אורגניות (מזון) מהסביבה. המזון, למעשה, הוא בדרך כלל יצורים אחרים. ה־Blastula הוא כדור חלול של תאים שנוצר סביב חלל פנימי מלא נוזל. זהו שלב מוקדם בהתפתחות עוברים שהוא ייחודי לרוב בעלי החיים, ומאפשר התמיינות תאים לרקמות ולאיברים בעלי מבנה ותפקוד ייחודי. אורגניזמים שעונים רק על חלק מהמאפיינים (כדוגמת צמחים, המכילים חלוקה לרקמות ומתרבים ברבייה זוויגית אך הם אוטוטרופים), אינם בעלי חיים. תאים ורקמות בעלי החיים כולם הם איקריוטיים, בתאיהם ישנם גרעינים האוצרים את החומר התורשתי, שבבעלי חיים הוא תמיד DNA. תאים אלה גדולים משמעותית מתאיהם של יצורים פרוקריוטיים (חסרי גרעין) כדוגמת החידקים. גוף בעל החיים בנוי ממספר גדול מאוד של תאים, ולכן מוגדר כיצור רב־תאי. ברוב המכריע של בעלי החיים ישנן קבוצות תאים שונות בגופו המתמחות בתפקודים שונים ולהם מבנים שונים. אלה הן הרקמות. ישנם תאים המתמחים בהובלה, כגון תאי הדם האדומים המובילים חמצן אל תאי הגוף; ישנם המתמחים בתנועה, כתאי השריר, ויש המתמחים בהעברת המזון, עיכולו וספיגתו, כתאי הקיבה והמעי. התפתחות הרקמות אפשרה לייעל את תפקוד גופם של בעלי החיים. כמו כן, רוב בעלי החיים מכילים רקמה עצבית, שתפקידה העברת מידע בין הרקמות השונות, לשם תיאום ובקרה בין חלקי הגוף השונים, וקליטת מסרים מהסביבה. בבעלי חיים מפותחים קיים גוש תאים עצביים שנקרא מוח, המהווה מרכז בקרה למערכת העצבים. מטבוליזם בעלי החיים כולם הם ארוביים, והם צורכים חמצן לשם הפקת אנרגיה. רוב האנרגיה מופקת בתהליך של נשימה תאית, בו נצרכים חמצן וגלוקוז (או חומר עתיר אנרגיה אחר), ונפלט פחמן דו־חמצני תוך שחרור אנרגיה. האנרגיה משמשת למגוון תפקודי הגוף. חלק מבעלי החיים היבשתיים (וגם יונקים ימיים) פיתחו ריאות המסייעות בקליטת החמצן ישירות מהאטמוספירה. בעלי חיים קדומים יותר, המצויים בסביבות מימיות קולטים את החמצן המומס במים. בנוסף, כל בעלי החיים הם הטרוטרופים. הם לא יכולים להפיק בעצמם תרכובות אורגניות מחומרים אנאורגניים פשוטים. תרכובות אורגניות הן החומרים המרכיבים את כל גופו של בעל החיים והן התרכובות הנחוצות לו לשם הפקת האנרגיה. כיוון שכל האורגניזמים מורכבים מתרכובות אורגניות, בעלי חיים צורכים אורגניזמים אחרים למחייתם, במקום לייצר אותן בעצמם. בתרכובות המצויות באורגניזמים אחרים, בעל החיים משתמש לצרכיו. יש הצורכים אורגניזמים אוטוטרופים (יצרנים), המסוגלים להפיק תרכובות אורגניות, כגון צמחים. ויש הצורכים בעלי חיים אחרים. קצב חילוף החומרים של בעלי החיים תלוי גם בטמפרטורת הגוף שלהם. רוב בעלי החיים בהם דגים רבים (למעט יוצאי דופן), דו־חיים וזוחלים (למעט צב ים גילדי) הם בעלי דם קר (פוקילותרמיות) וטמפרטורת גופם מושפעת מטמפרטורת הסביבה, וכך גם פרוקי־רגליים או רכיכות שאין בגופם דם אלא נוזל דומה. על בעלי חיים אלה לפתח התנהגויות שמאפשרות להם לווסת את חום גופם כגון "שיזוף" והתחממות בקרינת השמש או טבילה במים להתקררות. לעומתם, העופות והיונקים (להוציא יוצאי דופן כמו יונקי הביב וחולד עירום) הם בעלי דם חם (הומיאותרמיות) וטמפרטורת גופם נשמרת יציבה הודות לחילוף חומרים פנימי ופחות מושפעת מטמפרטורת הסביבה. תכונה זו מאפשרת להם להיות יותר פעילים, גם בקור, אך דורשת מהם תזונה רבה ולעיתים קרובות יותר מאשר בעלי חיים בעלי דם קר. תנועה כל בעלי החיים ניידים ברמה מסוימת בשלב כלשהו של חייהם. יש הניידים במשך רוב חייהם כמו החולייתנים (בעלי חיים בעלי עמוד שדרה) כדוגמת האדם; ויש הניידים רק בשלב מסוים בחייהם, כמו בעלי חיים מקבוצת ההידרתים. בעלי חיים אלה חיים בסביבה מימית וניידים רק בשלבים מסוימים במחזור חייהם, במקרה זה בשלב הרבייה. בשלבים האחרים הם צמודים למסלע או לקרקע ויוצרים מושבה. במים בעלי חיים יכולים לשחות או לצלול (כמו דגים). על היבשה בעלי חיים יכולים לזחול (כמו נחש), ללכת, לקפוץ או לדלג, ואף לרוץ. בעלי חיים כמו ברדלס, יען ומיני פרסתניים יכולים לפתח מהירויות ריצה מרשימות. באוויר בעלי חיים מסוימים יכולים לדאות ואחרים אף לעוף. כיום היצורים המעופפים האמיתיים היחידים הם חרקים, עופות ועטלפים. רבייה והתפתחות רובם המוחלט של בעלי החיים מתרבים בשלב מסוים בחייהם ברבייה זוויגית. ברבייה זוויגית ישנם תאים מתמחים הקרויים תאי זוויג. תאים אלה נוצרים בתהליך מיוחד הקרוי מיוזה, ובסיומו כמות החומר התורשתי בגרעין התא פוחתת בחצי (תאים כאלה קרויים הפלואידים). תאי הזוויג מתחלקים לתאים זכריים (זרעונים) ותאים נקביים (ביציות). בדרך כלל ישנם אברי רבייה שונים לייצור תאי זוויג זכריים ותאי זוויג נקביים. במינים מסוימים לכל פרט רק אחד משני סוגי אברי הרבייה. במינים כאלה ישנה הפרדה בין פרטים זכריים לפרטים נקביים. אך אין הכרח שבעל חיים יהיה זכר או נקבה. ישנם מינים רבים שהם הרמאפרודיטים (דו מיניים), ולהם אברי רבייה משני הסוגים. כשתאים משני הזוויגים נפגשים עשויה להתרחש הפריה של הביצית. בהפריה מתאחים גרעיניהם של תאי הזוויג ונוצר תא שכמות החומר התורשתי שלו זהה לכמות בתאים "רגילים" (תאים כאלה, אשר מרכיבים את כל גוף בעל החיים, קרויים דיפלואידים). התא הנוצר קרוי זיגוטה. הזיגוטה מתחלקת שוב ושוב לתאים רבים על ידי תהליך המיטוזה, בו מתחלק תא אחד לשני תאים הזהים לו. משלב זה מתחילה סדרת שלבים עובריים האפיינית לכל בעלי החיים: תחילה חלוקות התא של הזיגוטה יוצרות צבר רב תאי המהווה את העובר הראשוני. לאחר מכן התאים מסתדרים במספר שכבות רקמה: אקטודרם (השכבה החיצונית), אנדודרם (השכבה הפנימית) ומזודרם (שכבת ביניים) הקיים בכל בעלי החיים למעט הצורבים. כל אחת מהשכבות מתפתחת למספר רקמות המרכיבות את גוף הבוגר. האקטודרם מתפתח לכסות ולמערכת העצבים; האנדודרם מתפתח לרקמות מערכת העיכול והאיברים הנגזרים ממנה; והמזודרם מתפתח לשרירים, מערכת הדם, מערכת הרבייה, מערכת ההפרשה, רוב השלד, ורקמות חיבור. בקבוצות מסוימות, רבייה אל־זוויגית שכיחה הרבה יותר מרבייה זוויגית. התנהגות תיאורית הברירה הטבעית שהוצגה בספר "מוצא המינים" של צ'ארלס דרווין ב־1859 פתחה צוהר לניתוח התנהגות בעלי החיים בראייה מדעית ואבולוציונית. על בסיס תאוריה זו, פיתחו שלושה חוקרי טבע עיקריים את מדע האתולוגיה: קונראד לורנץ, ניקולאס טינברגן וקארל פון פריש, שזכו בשנת 1973 בפרס נובל על תרומתם הנכבדה לתחום זה. ניקולאס טינברגן שאל ארבע שאלות המשמשות עד היום בניתוח התנהגות בעל חיים מסוים: השאלה הראשונה נוגעת למנגנון המפעיל את ההתנהגות: מהו המנגנון האחראי להמריץ את בעל החיים להגיב בהתנהגות מסוימת? השאלה השנייה מתייחסת למעבר מגנוטיפ (המערך התורשתי של אורגניזם) לפנוטיפ (מכלול התכונות של האורגניזם הנראות לעין): איזה הליך התפתחותי מסייע ביישום ההתנהגות, במהלך התפתחותו הכרונולוגית של אורגניזם (מעובר לבוגר למשל)? השאלה השלישית דנה בפונקציונליות של התנהגות מסוימת: איך ההתנהגות מסייעת להישרדותו של בעל החיים, ואיך פועלת האבולוציה על התנהגות זו? השאלה הרביעית בוחנת את ההיסטוריה האבולוציונית של ההתנהגות. איך ההתנהגות התפתחה לאורך הזמן שבו מתקיימת? האם ניתן, למשל, למצוא אב קדמון משותף לשני בעלי חיים שונים המקיימים אותה התנהגות? מוצאם והתפתחותם של בעלי החיים מוצא בעלי החיים תחום המחקר אשר מתחקה אחר מנגנון ההיווצרות הראשוני של יצורים חיים נקרא אביוגנזה. מאובני החיידקים העתיקים ביותר שנמצאו הם בני 3.5 מיליארד שנה. הפרוטוזואה, יצורים חד-תאיים שנבדלים מחיידקים ומפטריות שהופיעו לפני כמיליארד שנה, מסמנים את ראשית האבולוציה של בעלי החיים. מאובנים ראשונים של בעלי חיים רב-תאיים נוצרו החל משלהי עידן הפרקמבריון, לפני כ־575 מיליוני שנים. בתחילת תור הקמבריון, לפני כ־545 מיליוני שנים, חל אירוע הקרוי "התפרצות הקמבריון". אירוע זה מייצג פרץ של מאובני בעלי חיים שהתגלו ותוארכו לתקופה זו. יש הסוברים שההתפרצות מייצגת התפצלות אבולוציונית גדולה בקרב בעלי החיים, בה נוצרו רוב הקבוצות הטקסונומיות המוכרות כיום. אחרים גורסים כי קבוצות אלה נוצרו אט־אט במשך עידן הפרקמבריון, אך רק בתקופה זו נוצרו התנאים המאפשרים את התאבנות בעלי החיים מקבוצות אלה. אך למרות הכל, לא ידוע כלל מאיזו שושלת קדומה של אורגניזמים התפתחו בעלי החיים. מקובל להניח שהיו אלה מיני פרוטיסטה (חד תאיים) מסוימים שהתפתחו לבעלי החיים הראשונים, אבל לא ממש מובן באיזו קבוצה של פרוטיסטים מדובר. התפתחו כמה השערות בנושא זה. השערה אחת גורסת שמוצא בעלי החיים הוא במושבות כדוריות של שוטוניות – יצורים חד תאיים איקריוטיים בעלי שוטון או מספר שוטונים המשמשים לתנועה. חלק מתאי המושבות הללו עברו מוטציות (שינויים בחומר התורשתי) והשתנו, כך שהפכו מתמחים לתפקודים שונים. חלקם התמחו ברבייה, אחרים בתנועה וכך הלאה. כך המושבה הפכה מקבוצה של תאים בודדים, ליצור רב תאי אחד בעל רקמות שונות. השערה אחרת סוברת שבעלי החיים התפתחו מריסניות – גם הם חד תאיים איקריוטיים בעלי כושר תנועה, אך תאיהם מכילים יותר מגרעין אחד. על פי סברה זו, במהלך האבולוציה נוצרו מחיצות בין הגרעינים וכל חלק של התא הפך למעשה לתא נפרד. תא הריסנית הראשון הפך למעשה ליצור רב תאי, וכל אחד מחלקיו החל להתמחות בתפקוד אחר. השערה זו פחות מקובלת, כיוון שאין כל עדויות להתפתחות מסוג זה, כיום או בעבר. התפתחות המינים מגוון ראיות ארכאולוגיות וגנטיות מסייעות בידי החוקרים להתחקות אחר התפתחותם הגנטית של סוגים רבים של בעלי חיים. בעבר, כלל בעלי החיים היו יצורים ימיים, ובהדרגה מתוך בעלי הסנפירים הבשרניים התפתחו מינים שהיו מסוגלים להתקיים באופן מוגבל גם מחוץ למים, הם הגרסאות המוקדמות של דו החיים, מהם התפתחו בהמשך שאר בעלי הארבע הרגליים החיים היום. התפתחות הדרגתית במספר מאפיינים, ביניהם מבנה הביצה, גרם להתפתחות המינים הקדומים של זוחלים. הזוחלים התפצלו בהדרגה לסדרות מגוונות של בעלי החיים, ביניהם סדרת בעלי אגן דמוי לטאה מהם התפתחו בהדרגה העופות. מוטציות גנטיות מצטברות באחת מסדרות אלו גרמו להיווצרות הגרסאות הקדומות ביותר לעוברים, וכך התפתחו בהדרגה מתוך הזוחלים הסינאפסידים, מהם התפתחו בהמשך היונקים. התפתחותם של מינים היא תהליך מתמשך המתקיים גם בימינו, וכך למשל אירועים כמו אירוע ההכחדה בהולוקן מעצבים מחדש את תפוצתם והתפתחותם של מיני בעלי החיים. מגוון טקסונומי ומיון המגוון הטקסונומי והפנוטיפי בממלכת בעלי־החיים עצום. יצורים זעירים כדוגמת הפרעושים, וכן היצור הגדול ביותר על־פני כדור הארץ, הלווייתן הכחול, דרים בכפיפה אחת בממלכה זו. למרות זאת, השוני והמגוון בממלכות אחרות (ובעיקר בממלכת החיידקים האמיתיים), גדול אף יותר, אף על פי שהוא פחות נראה לעין; עבור הממלכות האחרות קשה לחבר רשימת תכונות משותפות כמו זו שלעיל. חיידקים, למשל, מתרבים ברבייה זוויגית ואל־זוויגית, מפיקים אנרגיה בצורה אירובית ואנאירובית, וכן הלאה. המיון המדעי של בעלי חיים מערכה ספוגיים (Porifera) - בעלי חיים נקבוביים רב־תאיים ירודים, שוכני מים ונייחים. אלה הם הפשוטים בין בעלי החיים הרב־תאיים משום שאין להם איברים מוגדרים. זו מערכה נרחבת הכוללת לפחות 10,000 מינים ידועים. הספוגיים מצויים בעיקר במים מלוחים, אך גם במים מתוקים, החל ממים רדודים ועד לעומק של יותר מ־8,500 מטר. הספוגיים ניזונים ממזון העובר במים והמסונן בגופם באמצעות מערכת סינון ביולוגית. מערכה פלקוזואה (Placozoa) מכילה יצורים בעלי המבנה הפשוט ביותר מבין בעלי החיים הרב־תאיים, שאינם טפילים, ולכן נחשבת לקבוצה בסיסית (קדומה) של הרב תאיים. בקבוצה יש 3 מינים ידועים: Trichoplax adhaerens ו2 מינים שנתגלו מאז 2017: Hoilungia hongkongensis, Polyplacotoma mediterranea . מערכה מיקסוזואה (Myxozoa) - מעל 1,300 מינים של בעלי חיים זעירים טפילים החיים במים. לרבים מהם יש מחזור חיים של שני מארחים הכולל דגים וכן תולעת טבעתית או חיטחבים. על־מערכה מזוזואה (Mesozoa) מערכה רומבוזואה (Rhombozoa) מערכה אורתונקטידה (Orthonectida) קבוצה רב־תאיים אמיתיים (Eumetazoa) קבוצה נבוביים - לדעת רוב החוקרים בוטלה מערכה צורבים (Cnidaria). כוללת כ־10,000 מינים של בעלי חיים פשוטים יחסית (בעלות שתי שכבות נבט בלבד) המצויים בעיקר בים. במערכה זו נכללים בין היתר אלמוגים (מעל 6000 מינים), שושנות ים, מדוזות סוכך, מדוזות קובייתיות ונוצתאים. מערכה מסרקניות (Ctenophora). כוללת כ־150 מינים, שרובם נעים באמצעות קבוצות ריסים דמויות מסרק המשמשות לשחייה. המסרקניות הם בעלי החיים הגדולים ביותר ששוחים באמצעות ריסים - גודלם נע מכמה מילימטרים ועד 1.5 מטרים. רוב המינים בעלי יכולת הארה כימית עצמונית פנימית. קבוצה בילטריה (Bilateria) - בעלי סימטריה דו־צדדית או בעלי חיים מורכבים - קבוצה של בעלי חיים בעלי סימטריה דו־צדדית, כלומר, יש להם ראש (מלפנים) וזנב (מאחור), כמו גם גב (בצד הגבי) ובטן (בצד הגחוני); לכן יש להם גם צד שמאלי וצד ימני. הבילטריה היא הקבוצה העיקרית בממלכת בעלי חיים, הכוללת את רוב המערכות מלבד הספוגיים, מסרקניים, פלקוזואה והצורבים. רוב עוברי הבילטריה הם בעלי חיים תלת־שכבתיים (triploblastic), כלומר בעלי שלוש שכבות נבט: אנדודרם, מזודרם ואקטודרם. קבוצה חסרי חלל גוף משני (Acoelomata) מערכה תולעים שטוחות (Platyhelminthes) יצורים פחוסים, בעלי גוף רך. נחלקת לארבע מחלקות: תולעי ריסים, עלקות, שרשורים ומחלקת Monogenea. תולעי הריסים חיות חופשית, ואילו כל מיני שאר המחלקות האחרות הן טפילים. רוב העלקות מיקרוסקופיות, ואילו שרשורי המעיים עשויים להגיע לאורך 12 מטרים. קבוצה בעלי חלל גוף משני (Coelomata) קבוצה שניוני הפה (Deuterostomia) מערכת תולעי חץ (Chaetognatha) מערכה מיתרניים (Chordata) - אליה משתייכים העופות, הזוחלים, הדגים, הדו־חיים והיונקים - ובכללם האדם. מערכה קווצי עור (Echinodermata). מונה כ־6,500 מינים, שכולם חיים בבתי גידול ימיים, ונמצאים בכל העומקים. זוהי המערכה הגדולה ביותר שאין לה ייצוג במים מתוקים או ביבשה. מבנה קווצי עור שונה באופן מוחלט מכל יתר מערכות החי. במערכה זו חמש מחלקות: קיפודי ים, כוכבי ים, נחשוני ים, מלפפוני ים, חבצלות ים ובלסטואידים (נכחד). מבנה קווצי עור שונה באופן מוחלט מכל יתר מערכות החי. והם בעלי מאפייני מבנה שונים המופיעים אצלם ראשונה בעולם החי, או בלעדית אצלם. לדוגמה יש להם מערכת עצבים ללא מרכז, אין להם איברי הפרשה, ועוד. מאפייניהם העיקריים של בני המערכה הם סימטריה פנטה־רדיאלית, סימטריה ראשונית דו־צדדית, חלל קרביים (coelom) אנטרוצלי, ושלד פנימי מזודרמלי מורכב מלוחיות גיר. שלד זה קיים בקווצי עור לראשונה מבחינה אבולוציונית. יש דמיון רב בין התפתחות השלד הפנימי ומיקומו לשלד המופיע בחולייתנים. מערכת מיתרני פה (Hemichordata) קבוצה קסנוטורבלה (Xenoturbellida) כוללת סוג יחיד. קבוצה קדמוני הפה (Protostomia) מערכה ברכיופודים (Brachiopoda) בעלי חיים ישיבים ימיים בעלי שתי קשוות (שני החלקים המרכיבים את הקונכייה) המסודרות מעל ומתחת לגופם, בשונה מסידור הקשוות משני צדי הגוף כפי שקיים אצל הצדפות ממערכת הרכיכות. הקשוות מחוברות בעורפן במפרק בעוד שהחזית יכולה להיפתח לצורך הזנה או להיסגר לשם הגנה. מפתח באחת הקשוות נשלף איבר מיוחד דמוי גבעול המכונה רגלית שתפקידו לעגן את הברכיופוד לקרקעית הים, ולהרחיק את הברכיופוד מטין שעלול לסתום את הפתח של הברכיופוד ומכאן שמם. ברכיופודים חיים בים בלבד, בעיקר במים קרים שבהם יש מעט אור. שושלות של ברכיופודים הקיימות הן כמאובנים והן כבעלי חיים החיים כיום הופיעו בתקופות הקמבריון, האורדוביק והקרבון. שושלות אחרות הופיעו, התפתחו ואז נכחדו, לעיתים באירועי הכחדה המונית. בשיאם, בפלאוזואיקון, היו הברכיופודים בין בעלי החיים בוני השונית ומסנני המזון הנפוצים ביותר, והתיישבו בגומחות אקולוגיות אחרות, כולל מינים שפיתחו יכולת תנועה. מערכה חיטחבים (Bryozoa) כוללת כ־4,000 מינים הידועים כיום, רובם חיים בימים ומיעוטם בנחלים ומקווי מים מתוקים ונפוצים בעולם כולו. לחיטחבים מבנה פנימי מורכב: לרובם שלד גירני המצופה שכבת קוטיקולה דקה. יש מושבות חיטחבים שהן קרומיות ומכסות את המצע, ויש שדומות לשיחים זעירים ואף לאלמוגים. כל פרט במושבה נראה כקופסה זעירה שאורכו פחות ממילימטר, שבקצה שלה קבוע פתח בודד, שפונה החוצה מהמושבה. בעד לפתח נשלף זר זרועות עדינות, גמישות וריסניות, שמקיפות את הפה שנמצא במרכז, חלקיקי מזון נסחפים לפה באמצעות זרם המים שיוצרת תנועת הריסים. האיברים הפנימיים בתוך קופסת השלד כוללים מנגנון לשליפת זר הזרועות, מעי פשוט שצורתו כפרסה, מערכת רבייה ומערכת עצבים. לחיטחבים אין איברי חישה או איברי הפרשה. מערכה פורונידה (Phoronida) - מערכה קטנה בת כ־20 מינים של בעלי חיים ישיבים ימיים, המכונים פורונידים (Phoronids), מסנני מזון בעזרת לופופור ("כתר" של זרועות ציד), והבונים שפופרות כיטין זקופות התומכות ומגינות על גופיהם הרכים. הם חיים במרבית האוקיינוסים והימים, כולל האוקיינוס הארקטי, ולמעט האוקיינוס האנטארקטי, ובין אזור הכרית ועד לעומק של 400 מטרים. אורכם של מרבית הפורונידים הוא כ־2 סנטימטרים ורוחבם כ־1.5 מילימטרים, אם כי אורכו של המין הגדול ביותר הוא 50 סנטימטרים. מערכה אנטופרוקטה (Entoprocta) מערכה רכיכות (Mollusca) אחת המערכות המגוונות והנפוצות ביותר של חסרי החוליות על פני כדור הארץ. המדענים מונים בה כ־100,000 מינים, חיים ומאובנים, הנחלקים לשבע מחלקות. תפוצתן של הרכיכות גדולה והן מצויות בכל רחבי העולם; רובן בים ומיעוטן במקווי מים מתוקים וביבשה. גופן של הרכיכות רך והן חסרות שלד פנימי. גוף רך זה מוגן לרוב על ידי קונכייה, הבנויה סידן פחמתי וקונכיולין. הקונכייה מופרשת על ידי הגלימה, שתחתיה נמצא אזור המכונה מרחב גלימה. לרכיכות יש מבנה ייחודי נוסף הנמצא במערכת העיכול של רובן: המשננת (רדולה), העשויה כיטין ונראית כשיניים זעירות. המשננת שימשה במקור לגירוד חומר צמחי מהמצע, אולם תפקודה משתנה בהתאם לבעל החיים הספציפי. כמו כן, למערכת הרכיכות יש רגל המשמשת אותן לתנועה להצמדות למשטח. הרכיכות מתאפיינות במערכת דם פתוחה, בה מוזרם דם אל תוך חלל הגוף, בו נמצאים האיברים. מערכה תולעי החוטם (Nemertea) מערכה פריאפולידה (Priapulida) מערכת תולעים סיפוניות (Sipuncula) קבוצה אנכיפורה (Annechiuphora) מערכה תולעים טבעתיות (Annelida) כ־15,000 מינים של תולעים בעלי צלום (חלל גוף משני). רובן ימיות, חלקן חיות במים מתוקים וחלקן יבשתיות. תולעים טבעתיות נבדלות מתולעים שטוחות בכך שיש להן גוף סגמנטלי (פרוק), כלומר מחולק לסגמנטים (פרקים) ־ טור של יחידות שחוזרות על עצמן, אחד מיתרונות הסגמנטציה הוא הסיוע לתנועה. המערכת נחלקת לשלוש מחלקות עיקריות: רב־זיפיות, דל־זיפיות ועלוקות. מערכה אכיורה (Echiura) מערכה בעלי הזקן (Pogonophora) קבוצה פנרתרופודה (Panarthropoda) מערכה פרוקי־רגליים (Arthropoda) - בעלי חיים חסרי חוליות בעלי שלד חיצוני, גופם מחולק לפרקים, והגפיים שלהם מחולקות לפרקים. זוהי המערכה הגדולה ביותר בעולם הטבע, והיא כוללת למעלה מ־1,134,000 מינים שונים - יותר מכל מיני בעלי החיים האחרים יחדיו. כ־80% מכלל בעלי החיים על־גבי כדור הארץ הם פרוקי־רגליים (מבחינת מספר הפרטים). לפרוקי הרגליים משתייכות כמה קבוצות ידועות מאוד של בעלי חיים, ובהן חרקים, עכבישאים, סרטנאים ועקרבים. מחלקת החרקים היא המחלקה הגדולה ביותר בעולם הטבע, עם מעל מיליון מינים מתוארים. פרוקי הרגליים שונים בגודלם, ונעים מגודל של פלנקטון מיקרוסקופי (~0.25 מילימטר) ועד לגודל של סרטן עכביש יפני שאורכו מספר מטרים. מערכה נושאי ציפורניים (Onychophora) כוללת כ־200 מינים של בעלי חיים יבשתיים בעלי מבנה מקוטע דמוי זחל, בעלי דמיון לפרוקי־רגליים ולתולעים טבעתיות. זו מערכת בעלי החיים היחידה שלא כוללת בתוכה אף יצור ימי חי. מערכה דובוני מים (Tardigrada) כוללת מעל 1,000 מינים של יצורים בגדלים בין 0.1 מילימטר ו־1.5 מילמטר. דובוני מים נמצאים בכל העולם, החל בהרי ההימלאיה ועד לקרקעית הים, במגוון בתי גידול כולל מדבריות, חופים, חזזיות ועוד בקו המשווה וגם בקטבים. הם מסוגלים לשרוד בסביבות קיצוניות טמפרטורות הקרובות לאפס המוחלט (273- מעלות צלזיוס), טמפרטורות גבוהות עד כדי 151 מעלות צלזיוס ובתנאי קרינה חזקה פי 1,000 מזו שתהרוג כל חיה אחרת. הם מסוגלים לשרוד כמעט עשר שנים ללא מים, והם עמידים אפילו בפני הריק בחלל. קבוצה בעלי חלל גוף משני מדומה (Pseudocoelomata) מערכה תולעים קוצניות ראש (Acanthocephala) מערכה סיקליופורה (Cycliophora) מערכה גסטרוטריכה (Gastrotricha) מערכה קינורהינכה (Kinorhyncha) מערכה תולעים נימיות (Nematoda) מערכה לוריסיפרה (Loricifera) מערכה תולעי שיער־סוס (Nematomorpha) מערכה גלגיליות (Rotifera) מחלקה מיקרוגנאטוזואה (Micrognathozoa) מערכה גנתוסטומולידה (Gnathostomulida) המיון של בעלי החיים ביהדות שלא כמו העושר שבמיון המדעי של בעלי החיים, המיון ההלכתי של בעלי החיים ביהדות הוא מצמצם הרבה יותר, וממיין את כל בעלי החיים רק ל־5 קבוצות שונות: חיות, בהמות, עופות, דגים, שרצים ורמשים, כאשר לכל קבוצה הלכות המיוחדות לה מבחינת הלכות כשרות, טומאה וטהרה ועוד. 4 הקבוצות הראשונות פחות או יותר מקבילות לקבוצות בעלי חיים במיון המדעי, אך לקבוצה החמישית - שרצים ורמשים, אין כל מקבילה במיון המדעי, והיא כוללת בעלי חיים מקבוצות רבות ושונות במיון המדעי. בספר בראשית מוזכר סדר הבריאה של בעלי החיים, שנבראו לפני האדם. האדם הוא זה שנתן להם שמות. בעלי החיים והאדם ציד האדם צד בעלי חיים כבר בתקופה הפרהיסטורית. בעבר הציד היה בעיקר בשביל מזון, לצד שימוש משני בעור, פרווה ועצמות לייצור בגדים וכלים שונים. התפתחות התרבות האנושית ומעבר לחיים ביישובי קבע, ביות בעלי החיים ופיתוח החקלאות, הפחיתו את הצורך בציד לצורך מאכל. בשלב זה הפך עיקר הציד לסוג של ספורט, כשהצייד לעיתים חוזר עם גביע ציידים. בחברות מתועשות ציד לצורך מאכל הוא נדיר ביותר וכמעט כולו בגדר ספורט. עם זאת, ציד דגים וייצורים ימיים אחרים, הנקרא דיג, משמש עד היום כמקור מזון חשוב. החל מסוף המאה ה־20, עם התרבות הכללתם של אזורים ומינים כ"מוגנים", התפתחה תעשייה של ציד בלתי חוקי. תקיפות בעלי חיים מספר חיות תקפו או תוקפות אנשים מסיבות שונות ולעיתים קטלניות. התקיפות הקטלניות ביותר מתרחשות במדינות העולם השלישי בהן במקרים רבים אין דרכים להתגונן מפגיעות חיות. בעבר תקיפות היו נפוצות בהרבה עקב הקרבה של האדם לטבע והיעדר רפואה מוצלחת נגד פציעות או הכשות ארסיות. חלק מהחיות הן טורפות כמו אריות, טיגריסים או תנינאים רעבים וכן מוצצי דם, בעוד אחרות תוקפות להגנה או אף מתאונות כמו מדוזות. גם חיות מחמד עלולות לתקוף כשהן בלתי צפויות ובכל שנה נרשמות מספר תקיפות שלעיתים מלוות בזיהומים ומחלות. ביות בעלי חיים במהלך הפרהיסטוריה והיסטוריה האנושית, האדם ביית בעלי חיים רבים, כגון בקר, כבשים, עיזים, סוסים, תרנגולות ועוד. רוב בעלי החיים בויתו לצורכי מזון ולבוש או לשימוש בחקלאות. מטרה נוספת היא הגידול למטרות נוי כגון גידול דגי נוי ועופות כגון התוכים או קנרית. כלב הבית הנחשב כבעל החיים המבוית הוותיק ביותר, משמש כיום בעיקר כחיית מחמד אך גם מסייע בעבודות שונות (כגון כלב משטרה וכלב נחייה). החתולים בויתו כחיות מחמד. מעבר לביות השתמש האדם בבעלי חיים לצרכים נוספים, דוגמת הצבתם בגני חיות, קרקסים ותחרויות ספורט. שימוש בבעלי חיים עבור שני האחרונים הפך מקובל פחות בעולם המערבי של ראשית המאה ה־21. טיפול בעזרת בעלי חיים טיפול בעזרת בעלי חיים (או זואותרפיה), הוא שיטה בפסיכותרפיה המסתייעת בבעלי חיים כדי לשפר את בריאותו ואיכות־חייו של האדם המטופל. שיטה זו מתאימה לטיפול בבני־אדם בעלי קשיים פיזיים, נפשיים, רגשיים והתנהגותיים. חשיפה לבעל חיים ידידותי מעודדת את השחרור של אנדורפינים המעוררים הרגשה טובה ולימפוציטים המתגברים את מערכת החיסון. גלריה ראו גם אינטליגנציה בבעלי־חיים הסוואה אצל בעלי־חיים התנהגות אצל בעלי־חיים (אתולוגיה) קישורים חיצוניים מילון למונחי בעלי חיים | בארץ ישראל 1963 | בארץ ישראל 2000 | בנכר 1972 | באתר האקדמיה ללשון הערות שוליים טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס טקסונים קיימים שהתפתחו בפרוטרוזואיקון זואולוגיה בעלי חיים שתוארו ב-1758 ממלכה (טקסונומיה)

בעלי־חיים (שם מדעי: Animalia) הם יצורים חיים איקריוטים רב־תאיים, המשתייכים לממלכת בעלי־חיים Animalia. כמעט כל בעלי־החיים צורכים חומר אורגני, נושמים חמצן, יש להם יכולת תנועה, מתרבים (לרוב) ברבייה מינית, ומתפתחים מתוך צבר כדורי של תאים המכונה blastula, שמופיע בתחילת ההתפתחות העוברית. עד היום זוהו 1.5 מיליון מינים של בעלי חיים, מתוכם מעל מיליון מינים הם חרקים. עם זאת, לפי הערכות קיימים מעל 7 מיליון מיני בעלי חיים. בעלי חיים הם בעלי מגוון גדול של צורות, תפקודים וגדלים. בעלי החיים הזעירים ביותר הם בגודל 8.5 מיליונית המטר, והגדולים ביותר מגיעים לגודל 30–40 מטרים ומשקל של למעלה מ־100 טונה מטרית. בעלי החיים מקיימים אינטראקציה מורכבת עם סביבת החיות שלהם, והם יוצרים רשתות מזון מסובכות. הענף בביולוגיה החוקר את בעלי החיים נקרא זואולוגיה.רוב מיני בעלי־החיים שקיימים כיום משתייכים לענף הפילוגנטי בילטריה (Bilateria), שבו יצורים בעלי סימטריה דו־צדדית, הכוללת ראש וזנב וכן גב ובטן. הבילטריה כוללת את הענף Nephrozoa, שמתחתיו שני ענפים חשובים: קדמוני הפה (Protostomia) שכוללת קבוצות רבות של חסרי חוליות כמו פרוקי־רגליים (בכלל זה – חרקים), רכיכות (ובכלל זה גם חלזונות וסילוניות), נמטודות, ועוד; ואת ענף שניוני הפה (Deuterostomia) הכולל את קווצי עור ואת המיתרניים; בנוסף הבילטריה כוללת את ענף ה־ Xenacoelomorpha וכללה בעבר את ענף Proarticulata שנכחד.גם האדם הוא מין של בעל־חיים, השייך למערכת המיתרניים המכילה כ־60 אלף מינים וכוללת גם את כלל הארכוזאורים, העופות, הזוחלים, הדגים, הדו־חיים והיונקים. בשפה המדוברת משמש הביטוי "בעלי־חיים" פעמים רבות לתיאור כלל בעלי החיים מלבד האדם, אך ערך זה עוסק במשמעות הטקסונומית של המושג, הכוללת את האדם.יצורים חיים שמזוהים כבעלי חיים קדומים נמצאו בביוטה של האדיקר משלהי מתקופת הפרקמבריון. בעלי חיים מודרניים רבים נראים בבירור בממצאי המאובנים כמינים ימיים מתקופת הפיצוץ הקמבריוני שהחל לפני כ־542 מיליון שנים. קיימות 6,331 קבוצות של גנים שמשותפות לכל מיני בעלי־החיים שחיים כיום. גנים אלו יכולים להגיע מאב־קדמון משותף שחי לפני כ־650 מיליון שנה.מאפייני בעלי חייםלבעלי־חיים כמה מאפיינים משותפים, המבדילים אותם לעיתים משאר הממלכות: כל בעלי־החיים הם רב־תאיים, ואיקריוטים, ולפיכך משתייכת ממלכת בעלי החיים לעל־ממלכת האיקריוטים. הממלכה היחידה, חוץ מבעלי־חיים, שכל יצוריה רב־תאיים, היא ממלכת הצומח. כל בעלי־החיים (מלבד הספוגיים) הם ניידים. זאת בניגוד לחלק מהצמחים, הפטריות, והפרוטיסטים, אשר חסרי כושר תנועה. מלבד כמה יוצאים מן הכלל בעלי־החיים הם אירוביים (אווירניים); הם מפיקים אנרגיה באמצעות נשימת חמצן. כל בעלי־החיים הם הטרוטרופים (צרכנים); הם מפיקים תרכובות אורגניות לשם בניית גופם באמצעות צריכה של תרכובות אורגניות (מזון) מהסביבה. המזון, למעשה, הוא בדרך כלל יצורים אחרים. ה־Blastula הוא כדור חלול של תאים שנוצר סביב חלל פנימי מלא נוזל. זהו שלב מוקדם בהתפתחות עוברים שהוא ייחודי לרוב בעלי החיים, ומאפשר התמיינות תאים לרקמות ולאיברים בעלי מבנה ותפקוד ייחודי.אורגניזמים שעונים רק על חלק מהמאפיינים (כדוגמת צמחים, המכילים חלוקה לרקמות ומתרבים ברבייה זוויגית אך הם אוטוטרופים), אינם בעלי חיים.תאים ורקמותבעלי החיים כולם הם איקריוטיים, בתאיהם ישנם גרעינים האוצרים את החומר התורשתי, שבבעלי חיים הוא תמיד DNA. תאים אלה גדולים משמעותית מתאיהם של יצורים פרוקריוטיים (חסרי גרעין) כדוגמת החידקים. גוף בעל החיים בנוי ממספר גדול מאוד של תאים, ולכן מוגדר כיצור רב־תאי. ברוב המכריע של בעלי החיים ישנן קבוצות תאים שונות בגופו המתמחות בתפקודים שונים ולהם מבנים שונים. אלה הן הרקמות. ישנם תאים המתמחים בהובלה, כגון תאי הדם האדומים המובילים חמצן אל תאי הגוף; ישנם המתמחים בתנועה, כתאי השריר, ויש המתמחים בהעברת המזון, עיכולו וספיגתו, כתאי הקיבה והמעי. התפתחות הרקמות אפשרה לייעל את תפקוד גופם של בעלי החיים. כמו כן, רוב בעלי החיים מכילים רקמה עצבית, שתפקידה העברת מידע בין הרקמות השונות, לשם תיאום ובקרה בין חלקי הגוף השונים, וקליטת מסרים מהסביבה. בבעלי חיים מפותחים קיים גוש תאים עצביים שנקרא מוח, המהווה מרכז בקרה למערכת העצבים.מטבוליזםבעלי החיים כולם הם ארוביים, והם צורכים חמצן לשם הפקת אנרגיה. רוב האנרגיה מופקת בתהליך של נשימה תאית, בו נצרכים חמצן וגלוקוז (או חומר עתיר אנרגיה אחר), ונפלט פחמן דו־חמצני תוך שחרור אנרגיה. האנרגיה משמשת למגוון תפקודי הגוף. חלק מבעלי החיים היבשתיים (וגם יונקים ימיים) פיתחו ריאות המסייעות בקליטת החמצן ישירות מהאטמוספירה. בעלי חיים קדומים יותר, המצויים בסביבות מימיות קולטים את החמצן המומס במים. בנוסף, כל בעלי החיים הם הטרוטרופים. הם לא יכולים להפיק בעצמם תרכובות אורגניות מחומרים אנאורגניים פשוטים. תרכובות אורגניות הן החומרים המרכיבים את כל גופו של בעל החיים והן התרכובות הנחוצות לו לשם הפקת האנרגיה. כיוון שכל האורגניזמים מורכבים מתרכובות אורגניות, בעלי חיים צורכים אורגניזמים אחרים למחייתם, במקום לייצר אותן בעצמם. בתרכובות המצויות באורגניזמים אחרים, בעל החיים משתמש לצרכיו. יש הצורכים אורגניזמים אוטוטרופים (יצרנים), המסוגלים להפיק תרכובות אורגניות, כגון צמחים. ויש הצורכים בעלי חיים אחרים.קצב חילוף החומרים של בעלי החיים תלוי גם בטמפרטורת הגוף שלהם. רוב בעלי החיים בהם דגים רבים (למעט יוצאי דופן), דו־חיים וזוחלים (למעט צב ים גילדי) הם בעלי דם קר (פוקילותרמיות) וטמפרטורת גופם מושפעת מטמפרטורת הסביבה, וכך גם פרוקי־רגליים או רכיכות שאין בגופם דם אלא נוזל דומה. על בעלי חיים אלה לפתח התנהגויות שמאפשרות להם לווסת את חום גופם כגון "שיזוף" והתחממות בקרינת השמש או טבילה במים להתקררות. לעומתם, העופות והיונקים (להוציא יוצאי דופן כמו יונקי הביב וחולד עירום) הם בעלי דם חם (הומיאותרמיות) וטמפרטורת גופם נשמרת יציבה הודות לחילוף חומרים פנימי ופחות מושפעת מטמפרטורת הסביבה. תכונה זו מאפשרת להם להיות יותר פעילים, גם בקור, אך דורשת מהם תזונה רבה ולעיתים קרובות יותר מאשר בעלי חיים בעלי דם קר.תנועהכל בעלי החיים ניידים ברמה מסוימת בשלב כלשהו של חייהם. יש הניידים במשך רוב חייהם כמו החולייתנים (בעלי חיים בעלי עמוד שדרה) כדוגמת האדם; ויש הניידים רק בשלב מסוים בחייהם, כמו בעלי חיים מקבוצת ההידרתים. בעלי חיים אלה חיים בסביבה מימית וניידים רק בשלבים מסוימים במחזור חייהם, במקרה זה בשלב הרבייה. בשלבים האחרים הם צמודים למסלע או לקרקע ויוצרים מושבה.במים בעלי חיים יכולים לשחות או לצלול (כמו דגים). על היבשה בעלי חיים יכולים לזחול (כמו נחש), ללכת, לקפוץ או לדלג, ואף לרוץ. בעלי חיים כמו ברדלס, יען ומיני פרסתניים יכולים לפתח מהירויות ריצה מרשימות. באוויר בעלי חיים מסוימים יכולים לדאות ואחרים אף לעוף. כיום היצורים המעופפים האמיתיים היחידים הם חרקים, עופות ועטלפים.רבייה והתפתחותרובם המוחלט של בעלי החיים מתרבים בשלב מסוים בחייהם ברבייה זוויגית. ברבייה זוויגית ישנם תאים מתמחים הקרויים תאי זוויג. תאים אלה נוצרים בתהליך מיוחד הקרוי מיוזה, ובסיומו כמות החומר התורשתי בגרעין התא פוחתת בחצי (תאים כאלה קרויים הפלואידים). תאי הזוויג מתחלקים לתאים זכריים (זרעונים) ותאים נקביים (ביציות). בדרך כלל ישנם אברי רבייה שונים לייצור תאי זוויג זכריים ותאי זוויג נקביים. במינים מסוימים לכל פרט רק אחד משני סוגי אברי הרבייה. במינים כאלה ישנה הפרדה בין פרטים זכריים לפרטים נקביים. אך אין הכרח שבעל חיים יהיה זכר או נקבה. ישנם מינים רבים שהם הרמאפרודיטים (דו מיניים), ולהם אברי רבייה משני הסוגים. כשתאים משני הזוויגים נפגשים עשויה להתרחש הפריה של הביצית. בהפריה מתאחים גרעיניהם של תאי הזוויג ונוצר תא שכמות החומר התורשתי שלו זהה לכמות בתאים "רגילים" (תאים כאלה, אשר מרכיבים את כל גוף בעל החיים, קרויים דיפלואידים). התא הנוצר קרוי זיגוטה. הזיגוטה מתחלקת שוב ושוב לתאים רבים על ידי תהליך המיטוזה, בו מתחלק תא אחד לשני תאים הזהים לו. משלב זה מתחילה סדרת שלבים עובריים האפיינית לכל בעלי החיים: תחילה חלוקות התא של הזיגוטה יוצרות צבר רב תאי המהווה את העובר הראשוני. לאחר מכן התאים מסתדרים במספר שכבות רקמה: אקטודרם (השכבה החיצונית), אנדודרם (השכבה הפנימית) ומזודרם (שכבת ביניים) הקיים בכל בעלי החיים למעט הצורבים. כל אחת מהשכבות מתפתחת למספר רקמות המרכיבות את גוף הבוגר. האקטודרם מתפתח לכסות ולמערכת העצבים; האנדודרם מתפתח לרקמות מערכת העיכול והאיברים הנגזרים ממנה; והמזודרם מתפתח לשרירים, מערכת הדם, מערכת הרבייה, מערכת ההפרשה, רוב השלד, ורקמות חיבור.בקבוצות מסוימות, רבייה אל־זוויגית שכיחה הרבה יותר מרבייה זוויגית.התנהגות תיאורית הברירה הטבעית שהוצגה בספר "מוצא המינים" של צ'ארלס דרווין ב־1859 פתחה צוהר לניתוח התנהגות בעלי החיים בראייה מדעית ואבולוציונית. על בסיס תאוריה זו, פיתחו שלושה חוקרי טבע עיקריים את מדע האתולוגיה: קונראד לורנץ, ניקולאס טינברגן וקארל פון פריש, שזכו בשנת 1973 בפרס נובל על תרומתם הנכבדה לתחום זה.ניקולאס טינברגן שאל ארבע שאלות המשמשות עד היום בניתוח התנהגות בעל חיים מסוים: השאלה הראשונה נוגעת למנגנון המפעיל את ההתנהגות: מהו המנגנון האחראי להמריץ את בעל החיים להגיב בהתנהגות מסוימת? השאלה השנייה מתייחסת למעבר מגנוטיפ (המערך התורשתי של אורגניזם) לפנוטיפ (מכלול התכונות של האורגניזם הנראות לעין): איזה הליך התפתחותי מסייע ביישום ההתנהגות, במהלך התפתחותו הכרונולוגית של אורגניזם (מעובר לבוגר למשל)? השאלה השלישית דנה בפונקציונליות של התנהגות מסוימת: איך ההתנהגות מסייעת להישרדותו של בעל החיים, ואיך פועלת האבולוציה על התנהגות זו? השאלה הרביעית בוחנת את ההיסטוריה האבולוציונית של ההתנהגות. איך ההתנהגות התפתחה לאורך הזמן שבו מתקיימת? האם ניתן, למשל, למצוא אב קדמון משותף לשני בעלי חיים שונים המקיימים אותה התנהגות?מוצאם והתפתחותם של בעלי החייםמוצא בעלי החיים תחום המחקר אשר מתחקה אחר מנגנון ההיווצרות הראשוני של יצורים חיים נקרא אביוגנזה. מאובני החיידקים העתיקים ביותר שנמצאו הם בני 3.5 מיליארד שנה. הפרוטוזואה, יצורים חד-תאיים שנבדלים מחיידקים ומפטריות שהופיעו לפני כמיליארד שנה, מסמנים את ראשית האבולוציה של בעלי החיים. מאובנים ראשונים של בעלי חיים רב-תאיים נוצרו החל משלהי עידן הפרקמבריון, לפני כ־575 מיליוני שנים. בתחילת תור הקמבריון, לפני כ־545 מיליוני שנים, חל אירוע הקרוי "התפרצות הקמבריון". אירוע זה מייצג פרץ של מאובני בעלי חיים שהתגלו ותוארכו לתקופה זו. יש הסוברים שההתפרצות מייצגת התפצלות אבולוציונית גדולה בקרב בעלי החיים, בה נוצרו רוב הקבוצות הטקסונומיות המוכרות כיום. אחרים גורסים כי קבוצות אלה נוצרו אט־אט במשך עידן הפרקמבריון, אך רק בתקופה זו נוצרו התנאים המאפשרים את התאבנות בעלי החיים מקבוצות אלה.אך למרות הכל, לא ידוע כלל מאיזו שושלת קדומה של אורגניזמים התפתחו בעלי החיים. מקובל להניח שהיו אלה מיני פרוטיסטה (חד תאיים) מסוימים שהתפתחו לבעלי החיים הראשונים, אבל לא ממש מובן באיזו קבוצה של פרוטיסטים מדובר. התפתחו כמה השערות בנושא זה. השערה אחת גורסת שמוצא בעלי החיים הוא במושבות כדוריות של שוטוניות – יצורים חד תאיים איקריוטיים בעלי שוטון או מספר שוטונים המשמשים לתנועה. חלק מתאי המושבות הללו עברו מוטציות (שינויים בחומר התורשתי) והשתנו, כך שהפכו מתמחים לתפקודים שונים. חלקם התמחו ברבייה, אחרים בתנועה וכך הלאה. כך המושבה הפכה מקבוצה של תאים בודדים, ליצור רב תאי אחד בעל רקמות שונות. השערה אחרת סוברת שבעלי החיים התפתחו מריסניות – גם הם חד תאיים איקריוטיים בעלי כושר תנועה, אך תאיהם מכילים יותר מגרעין אחד. על פי סברה זו, במהלך האבולוציה נוצרו מחיצות בין הגרעינים וכל חלק של התא הפך למעשה לתא נפרד. תא הריסנית הראשון הפך למעשה ליצור רב תאי, וכל אחד מחלקיו החל להתמחות בתפקוד אחר. השערה זו פחות מקובלת, כיוון שאין כל עדויות להתפתחות מסוג זה, כיום או בעבר.התפתחות המינים מגוון ראיות ארכאולוגיות וגנטיות מסייעות בידי החוקרים להתחקות אחר התפתחותם הגנטית של סוגים רבים של בעלי חיים.בעבר, כלל בעלי החיים היו יצורים ימיים, ובהדרגה מתוך בעלי הסנפירים הבשרניים התפתחו מינים שהיו מסוגלים להתקיים באופן מוגבל גם מחוץ למים, הם הגרסאות המוקדמות של דו החיים, מהם התפתחו בהמשך שאר בעלי הארבע הרגליים החיים היום. התפתחות הדרגתית במספר מאפיינים, ביניהם מבנה הביצה, גרם להתפתחות המינים הקדומים של זוחלים. הזוחלים התפצלו בהדרגה לסדרות מגוונות של בעלי החיים, ביניהם סדרת בעלי אגן דמוי לטאה מהם התפתחו בהדרגה העופות. מוטציות גנטיות מצטברות באחת מסדרות אלו גרמו להיווצרות הגרסאות הקדומות ביותר לעוברים, וכך התפתחו בהדרגה מתוך הזוחלים הסינאפסידים, מהם התפתחו בהמשך היונקים.התפתחותם של מינים היא תהליך מתמשך המתקיים גם בימינו, וכך למשל אירועים כמו אירוע ההכחדה בהולוקן מעצבים מחדש את תפוצתם והתפתחותם של מיני בעלי החיים.מגוון טקסונומי ומיוןהמגוון הטקסונומי והפנוטיפי בממלכת בעלי־החיים עצום. יצורים זעירים כדוגמת הפרעושים, וכן היצור הגדול ביותר על־פני כדור הארץ, הלווייתן הכחול, דרים בכפיפה אחת בממלכה זו. למרות זאת, השוני והמגוון בממלכות אחרות (ובעיקר בממלכת החיידקים האמיתיים), גדול אף יותר, אף על פי שהוא פחות נראה לעין; עבור הממלכות האחרות קשה לחבר רשימת תכונות משותפות כמו זו שלעיל. חיידקים, למשל, מתרבים ברבייה זוויגית ואל־זוויגית, מפיקים אנרגיה בצורה אירובית ואנאירובית, וכן הלאה.המיון המדעי של בעלי חייםמערכה ספוגיים (Porifera) - בעלי חיים נקבוביים רב־תאיים ירודים, שוכני מים ונייחים. אלה הם הפשוטים בין בעלי החיים הרב־תאיים משום שאין להם איברים מוגדרים. זו מערכה נרחבת הכוללת לפחות 10,000 מינים ידועים. הספוגיים מצויים בעיקר במים מלוחים, אך גם במים מתוקים, החל ממים רדודים ועד לעומק של יותר מ־8,500 מטר. הספוגיים ניזונים ממזון העובר במים והמסונן בגופם באמצעות מערכת סינון ביולוגית.מערכה פלקוזואה (Placozoa) מכילה יצורים בעלי המבנה הפשוט ביותר מבין בעלי החיים הרב־תאיים, שאינם טפילים, ולכן נחשבת לקבוצה בסיסית (קדומה) של הרב תאיים. בקבוצה יש 3 מינים ידועים: Trichoplax adhaerens ו2 מינים שנתגלו מאז 2017: Hoilungia hongkongensis, Polyplacotoma mediterranea .מערכה מיקסוזואה (Myxozoa) - מעל 1,300 מינים של בעלי חיים זעירים טפילים החיים במים. לרבים מהם יש מחזור חיים של שני מארחים הכולל דגים וכן תולעת טבעתית או חיטחבים.על־מערכה מזוזואה (Mesozoa)מערכה רומבוזואה (Rhombozoa)מערכה אורתונקטידה (Orthonectida)קבוצה רב־תאיים אמיתיים (Eumetazoa)קבוצה נבוביים - לדעת רוב החוקרים בוטלהמערכה צורבים (Cnidaria). כוללת כ־10,000 מינים של בעלי חיים פשוטים יחסית (בעלות שתי שכבות נבט בלבד) המצויים בעיקר בים. במערכה זו נכללים בין היתר אלמוגים (מעל 6000 מינים), שושנות ים, מדוזות סוכך, מדוזות קובייתיות ונוצתאים.מערכה מסרקניות (Ctenophora). כוללת כ־150 מינים, שרובם נעים באמצעות קבוצות ריסים דמויות מסרק המשמשות לשחייה. המסרקניות הם בעלי החיים הגדולים ביותר ששוחים באמצעות ריסים - גודלם נע מכמה מילימטרים ועד 1.5 מטרים. רוב המינים בעלי יכולת הארה כימית עצמונית פנימית.קבוצה בילטריה (Bilateria) - בעלי סימטריה דו־צדדית או בעלי חיים מורכבים - קבוצה של בעלי חיים בעלי סימטריה דו־צדדית, כלומר, יש להם ראש (מלפנים) וזנב (מאחור), כמו גם גב (בצד הגבי) ובטן (בצד הגחוני); לכן יש להם גם צד שמאלי וצד ימני. הבילטריה היא הקבוצה העיקרית בממלכת בעלי חיים, הכוללת את רוב המערכות מלבד הספוגיים, מסרקניים, פלקוזואה והצורבים. רוב עוברי הבילטריה הם בעלי חיים תלת־שכבתיים (triploblastic), כלומר בעלי שלוש שכבות נבט: אנדודרם, מזודרם ואקטודרם.קבוצה חסרי חלל גוף משני (Acoelomata)מערכה תולעים שטוחות (Platyhelminthes) יצורים פחוסים, בעלי גוף רך. נחלקת לארבע מחלקות: תולעי ריסים, עלקות, שרשורים ומחלקת Monogenea. תולעי הריסים חיות חופשית, ואילו כל מיני שאר המחלקות האחרות הן טפילים. רוב העלקות מיקרוסקופיות, ואילו שרשורי המעיים עשויים להגיע לאורך 12 מטרים.קבוצה בעלי חלל גוף משני (Coelomata)קבוצה שניוני הפה (Deuterostomia)מערכת תולעי חץ (Chaetognatha)מערכה מיתרניים (Chordata) - אליה משתייכים העופות, הזוחלים, הדגים, הדו־חיים והיונקים - ובכללם האדם.מערכה קווצי עור (Echinodermata). מונה כ־6,500 מינים, שכולם חיים בבתי גידול ימיים, ונמצאים בכל העומקים. זוהי המערכה הגדולה ביותר שאין לה ייצוג במים מתוקים או ביבשה. מבנה קווצי עור שונה באופן מוחלט מכל יתר מערכות החי. במערכה זו חמש מחלקות: קיפודי ים, כוכבי ים, נחשוני ים, מלפפוני ים, חבצלות ים ובלסטואידים (נכחד). מבנה קווצי עור שונה באופן מוחלט מכל יתר מערכות החי. והם בעלי מאפייני מבנה שונים המופיעים אצלם ראשונה בעולם החי, או בלעדית אצלם. לדוגמה יש להם מערכת עצבים ללא מרכז, אין להם איברי הפרשה, ועוד. מאפייניהם העיקריים של בני המערכה הם סימטריה פנטה־רדיאלית, סימטריה ראשונית דו־צדדית, חלל קרביים (coelom) אנטרוצלי, ושלד פנימי מזודרמלי מורכב מלוחיות גיר. שלד זה קיים בקווצי עור לראשונה מבחינה אבולוציונית. יש דמיון רב בין התפתחות השלד הפנימי ומיקומו לשלד המופיע בחולייתנים.מערכת מיתרני פה (Hemichordata)קבוצה קסנוטורבלה (Xenoturbellida) כוללת סוג יחיד.קבוצה קדמוני הפה (Protostomia)מערכה ברכיופודים (Brachiopoda) בעלי חיים ישיבים ימיים בעלי שתי קשוות (שני החלקים המרכיבים את הקונכייה) המסודרות מעל ומתחת לגופם, בשונה מסידור הקשוות משני צדי הגוף כפי שקיים אצל הצדפות ממערכת הרכיכות. הקשוות מחוברות בעורפן במפרק בעוד שהחזית יכולה להיפתח לצורך הזנה או להיסגר לשם הגנה. מפתח באחת הקשוות נשלף איבר מיוחד דמוי גבעול המכונה רגלית שתפקידו לעגן את הברכיופוד לקרקעית הים, ולהרחיק את הברכיופוד מטין שעלול לסתום את הפתח של הברכיופוד ומכאן שמם. ברכיופודים חיים בים בלבד, בעיקר במים קרים שבהם יש מעט אור. שושלות של ברכיופודים הקיימות הן כמאובנים והן כבעלי חיים החיים כיום הופיעו בתקופות הקמבריון, האורדוביק והקרבון. שושלות אחרות הופיעו, התפתחו ואז נכחדו, לעיתים באירועי הכחדה המונית. בשיאם, בפלאוזואיקון, היו הברכיופודים בין בעלי החיים בוני השונית ומסנני המזון הנפוצים ביותר, והתיישבו בגומחות אקולוגיות אחרות, כולל מינים שפיתחו יכולת תנועה.מערכה חיטחבים (Bryozoa) כוללת כ־4,000 מינים הידועים כיום, רובם חיים בימים ומיעוטם בנחלים ומקווי מים מתוקים ונפוצים בעולם כולו. לחיטחבים מבנה פנימי מורכב: לרובם שלד גירני המצופה שכבת קוטיקולה דקה. יש מושבות חיטחבים שהן קרומיות ומכסות את המצע, ויש שדומות לשיחים זעירים ואף לאלמוגים. כל פרט במושבה נראה כקופסה זעירה שאורכו פחות ממילימטר, שבקצה שלה קבוע פתח בודד, שפונה החוצה מהמושבה. בעד לפתח נשלף זר זרועות עדינות, גמישות וריסניות, שמקיפות את הפה שנמצא במרכז, חלקיקי מזון נסחפים לפה באמצעות זרם המים שיוצרת תנועת הריסים. האיברים הפנימיים בתוך קופסת השלד כוללים מנגנון לשליפת זר הזרועות, מעי פשוט שצורתו כפרסה, מערכת רבייה ומערכת עצבים. לחיטחבים אין איברי חישה או איברי הפרשה.מערכה פורונידה (Phoronida) - מערכה קטנה בת כ־20 מינים של בעלי חיים ישיבים ימיים, המכונים פורונידים (Phoronids), מסנני מזון בעזרת לופופור ("כתר" של זרועות ציד), והבונים שפופרות כיטין זקופות התומכות ומגינות על גופיהם הרכים. הם חיים במרבית האוקיינוסים והימים, כולל האוקיינוס הארקטי, ולמעט האוקיינוס האנטארקטי, ובין אזור הכרית ועד לעומק של 400 מטרים. אורכם של מרבית הפורונידים הוא כ־2 סנטימטרים ורוחבם כ־1.5 מילימטרים, אם כי אורכו של המין הגדול ביותר הוא 50 סנטימטרים.מערכה אנטופרוקטה (Entoprocta)מערכה רכיכות (Mollusca) אחת המערכות המגוונות והנפוצות ביותר של חסרי החוליות על פני כדור הארץ. המדענים מונים בה כ־100,000 מינים, חיים ומאובנים, הנחלקים לשבע מחלקות. תפוצתן של הרכיכות גדולה והן מצויות בכל רחבי העולם; רובן בים ומיעוטן במקווי מים מתוקים וביבשה. גופן של הרכיכות רך והן חסרות שלד פנימי. גוף רך זה מוגן לרוב על ידי קונכייה, הבנויה סידן פחמתי וקונכיולין. הקונכייה מופרשת על ידי הגלימה, שתחתיה נמצא אזור המכונה מרחב גלימה. לרכיכות יש מבנה ייחודי נוסף הנמצא במערכת העיכול של רובן: המשננת (רדולה), העשויה כיטין ונראית כשיניים זעירות. המשננת שימשה במקור לגירוד חומר צמחי מהמצע, אולם תפקודה משתנה בהתאם לבעל החיים הספציפי. כמו כן, למערכת הרכיכות יש רגל המשמשת אותן לתנועה להצמדות למשטח. הרכיכות מתאפיינות במערכת דם פתוחה, בה מוזרם דם אל תוך חלל הגוף, בו נמצאים האיברים.מערכה תולעי החוטם (Nemertea)מערכה פריאפולידה (Priapulida)מערכת תולעים סיפוניות (Sipuncula)קבוצה אנכיפורה (Annechiuphora)מערכה תולעים טבעתיות (Annelida) כ־15,000 מינים של תולעים בעלי צלום (חלל גוף משני). רובן ימיות, חלקן חיות במים מתוקים וחלקן יבשתיות. תולעים טבעתיות נבדלות מתולעים שטוחות בכך שיש להן גוף סגמנטלי (פרוק), כלומר מחולק לסגמנטים (פרקים) ־ טור של יחידות שחוזרות על עצמן, אחד מיתרונות הסגמנטציה הוא הסיוע לתנועה. המערכת נחלקת לשלוש מחלקות עיקריות: רב־זיפיות, דל־זיפיות ועלוקות.מערכה אכיורה (Echiura)מערכה בעלי הזקן (Pogonophora)קבוצה פנרתרופודה (Panarthropoda)מערכה פרוקי־רגליים (Arthropoda) - בעלי חיים חסרי חוליות בעלי שלד חיצוני, גופם מחולק לפרקים, והגפיים שלהם מחולקות לפרקים. זוהי המערכה הגדולה ביותר בעולם הטבע, והיא כוללת למעלה מ־1,134,000 מינים שונים - יותר מכל מיני בעלי החיים האחרים יחדיו. כ־80% מכלל בעלי החיים על־גבי כדור הארץ הם פרוקי־רגליים (מבחינת מספר הפרטים). לפרוקי הרגליים משתייכות כמה קבוצות ידועות מאוד של בעלי חיים, ובהן חרקים, עכבישאים, סרטנאים ועקרבים. מחלקת החרקים היא המחלקה הגדולה ביותר בעולם הטבע, עם מעל מיליון מינים מתוארים. פרוקי הרגליים שונים בגודלם, ונעים מגודל של פלנקטון מיקרוסקופי (~0.25 מילימטר) ועד לגודל של סרטן עכביש יפני שאורכו מספר מטרים.מערכה נושאי ציפורניים (Onychophora) כוללת כ־200 מינים של בעלי חיים יבשתיים בעלי מבנה מקוטע דמוי זחל, בעלי דמיון לפרוקי־רגליים ולתולעים טבעתיות. זו מערכת בעלי החיים היחידה שלא כוללת בתוכה אף יצור ימי חי.מערכה דובוני מים (Tardigrada) כוללת מעל 1,000 מינים של יצורים בגדלים בין 0.1 מילימטר ו־1.5 מילמטר. דובוני מים נמצאים בכל העולם, החל בהרי ההימלאיה ועד לקרקעית הים, במגוון בתי גידול כולל מדבריות, חופים, חזזיות ועוד בקו המשווה וגם בקטבים. הם מסוגלים לשרוד בסביבות קיצוניות טמפרטורות הקרובות לאפס המוחלט (273- מעלות צלזיוס), טמפרטורות גבוהות עד כדי 151 מעלות צלזיוס ובתנאי קרינה חזקה פי 1,000 מזו שתהרוג כל חיה אחרת. הם מסוגלים לשרוד כמעט עשר שנים ללא מים, והם עמידים אפילו בפני הריק בחלל.קבוצה בעלי חלל גוף משני מדומה (Pseudocoelomata)מערכה תולעים קוצניות ראש (Acanthocephala)מערכה סיקליופורה (Cycliophora)מערכה גסטרוטריכה (Gastrotricha)מערכה קינורהינכה (Kinorhyncha)מערכה תולעים נימיות (Nematoda)מערכה לוריסיפרה (Loricifera)מערכה תולעי שיער־סוס (Nematomorpha)מערכה גלגיליות (Rotifera)מחלקה מיקרוגנאטוזואה (Micrognathozoa)מערכה גנתוסטומולידה (Gnathostomulida)המיון של בעלי החיים ביהדותשלא כמו העושר שבמיון המדעי של בעלי החיים, המיון ההלכתי של בעלי החיים ביהדות הוא מצמצם הרבה יותר, וממיין את כל בעלי החיים רק ל־5 קבוצות שונות: חיות, בהמות, עופות, דגים, שרצים ורמשים, כאשר לכל קבוצה הלכות המיוחדות לה מבחינת הלכות כשרות, טומאה וטהרה ועוד. 4 הקבוצות הראשונות פחות או יותר מקבילות לקבוצות בעלי חיים במיון המדעי, אך לקבוצה החמישית - שרצים ורמשים, אין כל מקבילה במיון המדעי, והיא כוללת בעלי חיים מקבוצות רבות ושונות במיון המדעי.בספר בראשית מוזכר סדר הבריאה של בעלי החיים, שנבראו לפני האדם. האדם הוא זה שנתן להם שמות.בעלי החיים והאדםצידהאדם צד בעלי חיים כבר בתקופה הפרהיסטורית. בעבר הציד היה בעיקר בשביל מזון, לצד שימוש משני בעור, פרווה ועצמות לייצור בגדים וכלים שונים.התפתחות התרבות האנושית ומעבר לחיים ביישובי קבע, ביות בעלי החיים ופיתוח החקלאות, הפחיתו את הצורך בציד לצורך מאכל. בשלב זה הפך עיקר הציד לסוג של ספורט, כשהצייד לעיתים חוזר עם גביע ציידים. בחברות מתועשות ציד לצורך מאכל הוא נדיר ביותר וכמעט כולו בגדר ספורט. עם זאת, ציד דגים וייצורים ימיים אחרים, הנקרא דיג, משמש עד היום כמקור מזון חשוב.החל מסוף המאה ה־20, עם התרבות הכללתם של אזורים ומינים כ"מוגנים", התפתחה תעשייה של ציד בלתי חוקי.תקיפות בעלי חייםמספר חיות תקפו או תוקפות אנשים מסיבות שונות ולעיתים קטלניות. התקיפות הקטלניות ביותר מתרחשות במדינות העולם השלישי בהן במקרים רבים אין דרכים להתגונן מפגיעות חיות. בעבר תקיפות היו נפוצות בהרבה עקב הקרבה של האדם לטבע והיעדר רפואה מוצלחת נגד פציעות או הכשות ארסיות.חלק מהחיות הן טורפות כמו אריות, טיגריסים או תנינאים רעבים וכן מוצצי דם, בעוד אחרות תוקפות להגנה או אף מתאונות כמו מדוזות. גם חיות מחמד עלולות לתקוף כשהן בלתי צפויות ובכל שנה נרשמות מספר תקיפות שלעיתים מלוות בזיהומים ומחלות.ביות בעלי חייםבמהלך הפרהיסטוריה והיסטוריה האנושית, האדם ביית בעלי חיים רבים, כגון בקר, כבשים, עיזים, סוסים, תרנגולות ועוד. רוב בעלי החיים בויתו לצורכי מזון ולבוש או לשימוש בחקלאות. מטרה נוספת היא הגידול למטרות נוי כגון גידול דגי נוי ועופות כגון התוכים או קנרית. כלב הבית הנחשב כבעל החיים המבוית הוותיק ביותר, משמש כיום בעיקר כחיית מחמד אך גם מסייע בעבודות שונות (כגון כלב משטרה וכלב נחייה). החתולים בויתו כחיות מחמד.מעבר לביות השתמש האדם בבעלי חיים לצרכים נוספים, דוגמת הצבתם בגני חיות, קרקסים ותחרויות ספורט. שימוש בבעלי חיים עבור שני האחרונים הפך מקובל פחות בעולם המערבי של ראשית המאה ה־21.טיפול בעזרת בעלי חייםטיפול בעזרת בעלי חיים (או זואותרפיה), הוא שיטה בפסיכותרפיה המסתייעת בבעלי חיים כדי לשפר את בריאותו ואיכות־חייו של האדם המטופל. שיטה זו מתאימה לטיפול בבני־אדם בעלי קשיים פיזיים, נפשיים, רגשיים והתנהגותיים.חשיפה לבעל חיים ידידותי מעודדת את השחרור של אנדורפינים המעוררים הרגשה טובה ולימפוציטים המתגברים את מערכת החיסון.גלריהראו גם אינטליגנציה בבעלי־חיים הסוואה אצל בעלי־חיים התנהגות אצל בעלי־חיים (אתולוגיה)קישורים חיצוניים מילון למונחי בעלי חיים | בארץ ישראל 1963 | בארץ ישראל 2000 | בנכר 1972 | באתר האקדמיה ללשוןהערות שוליים טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוסטקסונים קיימים שהתפתחו בפרוטרוזואיקוןזואולוגיהבעלי חיים שתוארו ב-1758ממלכה (טקסונומיה)

1168

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A9-%D7%A8%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D

שש-רגלים

שֵׁשׁ-רַגְלִים או בעלי שש-רגלים (שם מדעי: Hexapoda) היא תת-מערכה המכילה את המספר הגדול ביותר של פרוקי-רגליים (בחישוב לפי מספר מינים). תת-המערכה מחולקת לשניים: מחלקת החרקים הידועה, וזנבאים (Entognatha) המכילה שלוש סדרות קטנות הרבה יותר של פרוקי-רגליים חסרי כנפיים: קפזנביים (Collembola), קדם-זנבאים (Protura) ודוזנבאים (Diplura). שש-רגלים קרויים על שם התכונה המבחינה אותם יותר מכל: חזה מגודל שממנו צומחים שלושה זוגות של רגליים. לרוב פרוקי-הרגליים האחרים יותר משלושה זוגות רגליים. מורפולוגיה שש-רגלים הם בעלי גוף המחולק לראש קדמי, חזה וגחון אחורי. הראש מורכב מחלק דמוי בלוט, הנושא בדרך כלל עיניים, ולאחריו שישה מקטעים מחוברים היטב, הנושאים את התוספות הבאות: מקטע ראשון - ללא תוספת מקטע שני - מחושים (לא נמצא בקדם-זנבאים) מקטע שלישי - ללא תוספת מקטע רביעי - לסת תחתונה (לריסוק) מקטע חמישי - לסת עליונה (ללעיסה) מקטע שישי - שפה תחתונה הפה נמצא בין המקטע הרביעי לחמישי, ומכוסה בבליטה מהשישית, הקרויה Labium. בחרקים אמיתיים, חלקי הפה חשופים, ובשאר הקבוצות הם חבויים. איברים דומים ניתן למצוא בראשי הסרטנאים ומרבי הרגל, אך לאלו יש מחושים משניים. חזה מורכב משלושה מקטעים, שלכל אחד מהם זוג רגליים. באופן המאפיין פרוקי רגליים המותאמים לחיים ביבשה, לכל רגל יש חלק אחד בלבד המותאם להליכה, ומורכב מחמישה מקטעים, ללא ענפי הזימים שניתן למצוא אצל חלק מפרוקי הרגליים. אצל רוב החרקים המקטעים השני והשלישי של בית החזה תומכים גם בכנפיים. יש הסוברים שאלו הומולוגיות לזימים של הסרטנאים, או שהתפתחו מהמקטעים עצמם. הגחון מורכב מאחד עשר מקטעים אצל כל החרקים האמיתיים, אך אצל הקדם-זנבאים קיימים שנים עשר ואצל הקפזנביים רק ארבעה עד שישה. בגחון יש איברים מועטים, בדרך כלל רק איברי מין ולעיתים גם איברי חישה על המקטע האחרון. קשרי תת-המערכה באופן מסורתי, תת-המערכת מרבי-רגל נחשבה לקרובה ביותר לשש-רגלים, עקב דמיון צורני, ושתי הקבוצות סווגו לתת-מערכה בשם "Uniramia". מחקרים עדכניים הציבו סימני שאלה על חלוקה זו, ונראה שקרוביהם המידיים הם הסרטנאים דווקא. שש-רגלים שאינם חרקים נחשבו לעיתים כקו אבולוציוני יחיד, שנקרא מחלקת הזנבאים (Entognatha), ולעיתים כמספר קווים עם מערכות יחסים שונות עם מחלקת החרקים. הדוזנבאים במיוחד עשויים להיות קרובים יותר לחרקים משאר השותפים לתת-המערכה. קיימות גם ראיות לכך שבני תת-המערכה אינם חולקים מוצא משותף, ובפרט - שהקפזנביים אינם שייכים לקבוצה. ניתוח מולקולרי מצביע על כך שהקבוצה התפצלה מקבוצת-האחות Anostraca בתקופת הסילור, לפני כ-440 מיליון שנה - במקביל להופעת הצמחים הווסקולריים. קישורים חיצוניים הערות שוליים בעלי חיים שתוארו ב-1816 טקסונים שתוארו בידי הנרי מארי דוקרוטאי דה בלנוויל פרוקי-רגליים תת-מערכות בעלי חיים

שֵׁשׁ-רַגְלִים או בעלי שש-רגלים (שם מדעי: Hexapoda) היא תת-מערכה המכילה את המספר הגדול ביותר של פרוקי-רגליים (בחישוב לפי מספר מינים). תת-המערכה מחולקת לשניים: מחלקת החרקים הידועה, וזנבאים (Entognatha) המכילה שלוש סדרות קטנות הרבה יותר של פרוקי-רגליים חסרי כנפיים: קפזנביים (Collembola), קדם-זנבאים (Protura) ודוזנבאים (Diplura). שש-רגלים קרויים על שם התכונה המבחינה אותם יותר מכל: חזה מגודל שממנו צומחים שלושה זוגות של רגליים. לרוב פרוקי-הרגליים האחרים יותר משלושה זוגות רגליים.מורפולוגיה שש-רגלים הם בעלי גוף המחולק לראש קדמי, חזה וגחון אחורי. הראש מורכב מחלק דמוי בלוט, הנושא בדרך כלל עיניים, ולאחריו שישה מקטעים מחוברים היטב, הנושאים את התוספות הבאות: מקטע ראשון - ללא תוספת מקטע שני - מחושים (לא נמצא בקדם-זנבאים) מקטע שלישי - ללא תוספת מקטע רביעי - לסת תחתונה (לריסוק) מקטע חמישי - לסת עליונה (ללעיסה) מקטע שישי - שפה תחתונההפה נמצא בין המקטע הרביעי לחמישי, ומכוסה בבליטה מהשישית, הקרויה Labium. בחרקים אמיתיים, חלקי הפה חשופים, ובשאר הקבוצות הם חבויים. איברים דומים ניתן למצוא בראשי הסרטנאים ומרבי הרגל, אך לאלו יש מחושים משניים.חזה מורכב משלושה מקטעים, שלכל אחד מהם זוג רגליים. באופן המאפיין פרוקי רגליים המותאמים לחיים ביבשה, לכל רגל יש חלק אחד בלבד המותאם להליכה, ומורכב מחמישה מקטעים, ללא ענפי הזימים שניתן למצוא אצל חלק מפרוקי הרגליים. אצל רוב החרקים המקטעים השני והשלישי של בית החזה תומכים גם בכנפיים. יש הסוברים שאלו הומולוגיות לזימים של הסרטנאים, או שהתפתחו מהמקטעים עצמם.הגחון מורכב מאחד עשר מקטעים אצל כל החרקים האמיתיים, אך אצל הקדם-זנבאים קיימים שנים עשר ואצל הקפזנביים רק ארבעה עד שישה. בגחון יש איברים מועטים, בדרך כלל רק איברי מין ולעיתים גם איברי חישה על המקטע האחרון.קשרי תת-המערכה באופן מסורתי, תת-המערכת מרבי-רגל נחשבה לקרובה ביותר לשש-רגלים, עקב דמיון צורני, ושתי הקבוצות סווגו לתת-מערכה בשם "Uniramia". מחקרים עדכניים הציבו סימני שאלה על חלוקה זו, ונראה שקרוביהם המידיים הם הסרטנאים דווקא. שש-רגלים שאינם חרקים נחשבו לעיתים כקו אבולוציוני יחיד, שנקרא מחלקת הזנבאים (Entognatha), ולעיתים כמספר קווים עם מערכות יחסים שונות עם מחלקת החרקים. הדוזנבאים במיוחד עשויים להיות קרובים יותר לחרקים משאר השותפים לתת-המערכה. קיימות גם ראיות לכך שבני תת-המערכה אינם חולקים מוצא משותף, ובפרט - שהקפזנביים אינם שייכים לקבוצה.ניתוח מולקולרי מצביע על כך שהקבוצה התפצלה מקבוצת-האחות Anostraca בתקופת הסילור, לפני כ-440 מיליון שנה - במקביל להופעת הצמחים הווסקולריים.קישורים חיצונייםהערות שוליים בעלי חיים שתוארו ב-1816טקסונים שתוארו בידי הנרי מארי דוקרוטאי דה בלנווילפרוקי-רגלייםתת-מערכות בעלי חיים

1178

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%9E%D7%98%D7%A0%D7%94

סמטנה

סְמֶטַנָה הוא שם משפחה סלאבי, שפירושו שמנת שמות משפחה

סְמֶטַנָה הוא שם משפחה סלאבי, שפירושו שמנתשמות משפחה

1182

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%A0%D7%A8

ברוקנר

ברוקנר (בגרמנית: Bruckner או Brückner) הוא שם משפחה ממקור גרמני, שפירושו "בונה גשרים". שמות משפחה אשכנזיים שמות משפחה גרמניים שמות משפחה לפי עיסוק

ברוקנר (בגרמנית: Bruckner או Brückner) הוא שם משפחה ממקור גרמני, שפירושו "בונה גשרים".שמות משפחה אשכנזיים שמות משפחה גרמנייםשמות משפחה לפי עיסוק

1189

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%94%D7%90%D7%9F%20%D7%A1%D7%91%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%90%D7%9F%20%D7%91%D7%90%D7%9A

יוהאן סבסטיאן באך

יוהאן סבסטיאן בַּאך (; 31 במרץ 1685 – 28 ביולי 1750) היה מלחין גרמני מתקופת הבארוק, הנמנה עם נגני העוגב והמלחינים הגדולים ביותר בכל הזמנים. יצירותיו של באך, הכתובות תוך מיצוי אמנותי וטכני של טכניקת הקונטרפונקט, נודעות בעומקן האינטלקטואלי וביופיין האמנותי ועל כן רבים רואים בבאך את המלחין שהביא לשיאה את המוזיקה הפוליפונית. בתקופתו נודע בעיקר כנגן עוגב וירטואוז, ולאחר מותו דעכה תהילתו, אך היא הושבה לתודעת הציבור במאה ה-19 ולא פסה מאז. בין יצירותיו החשובות והמוכרות ביותר: טוקטה ופוגה ברה מינור, הפסנתר המושווה, וריאציות גולדברג, מתאוס פסיון, יוהנס פסיון, הקונצ'רטי הברנדבורגים, המנחה המוזיקלית, אמנות הפוגה, המיסה בסי מינור ועוד. יצירותיו של באך זכו וזוכות עד היום לפופולריות רבה מאוד והוא נחשב לדעת רבים לאחד המלחינים הגדולים בהיסטוריה. ביוגרפיה באך נולד ב-1685 בעיירה אייזנך, בירת דוכסות סקסוניה-אייזנך (כיום בתורינגיה שבגרמניה), בן זקונים ליוהאן אמברוסיוס באך ולמריה אליזבטה לאמרהירט. אביו היה נגן העוגב של כנסיית גאורג הקדוש, וכן כנר וויולן מצוין, שהדריך את יוהאן הצעיר ביסודות הנגינה בכינור ובצ'מבלו. משפחת באך כולה הוציאה מתוכה במשך כמה דורות עשרות מוזיקאים מקצועיים (כמו נגני חצר, עוגבני כנסייה ומלחינים). דודו, יוהאן כריסטוף, היה מפורסם במיוחד והציג בפניו את אמנות הנגינה בעוגב. באך היה גאה במורשת המשפחתית, ומאוחר יותר, ב-1735, חיבר גניאולוגיה על אודותיהם: "Ursprung der musicalisch-Bachischen Familie“. במאי 1694 נפטרה אמו, ולאחר פחות משנה, בתחילת 1695, נפטר גם אביו. באך, שטרם מלאו לו עשר שנים, עבר אל חסותו של יוהאן כריסטוף באך, אחיו בן ה-24. זה הביא אותו לביתו באורדורף, שם עבד כנגן עוגב. באך החל אז את לימודיו בבית הספר ועשה חיל בלטינית, ביוונית עתיקה, בחשבון ובשירה. בנוסף, עסק בהעתקה, לימוד וביצוע מוזיקה וייתכן שאף בתחזוקת העוגב. מאחיו קיבל הדרכה רבת ערך, שכללה נגינה בקלאוויקורד, ונחשף למלחינים רבים בני ארצו, כמו יוהאן פכלבל (שהיה מורו של יוהאן כריסטוף) ויוהאן יאקוב פרוברגר, וכנראה גם למוזיקה של מלחינים מצפון גרמניה, למלחינים צרפתים כמו לולי, לואי מרשאן ומרן מארה ולמלחין המקלדת האיטלקי ג'ירולאמו פרסקובלדי. לא עבר זמן רב עד שהאח הקטן שלט בכל הידע שהקנה לו האח הגדול. יוהאן סבסטיאן הפציר באחיו ללמדו מוזיקה מתקדמת יותר, אולם יוהאן כריסטוף סבר, שבאך הצעיר עדיין אינו בשל לכך. באחד הימים הביא עמו אחיו ספר עבה גדוש בתווים למוזיקה כנסייתית. באך הצעיר הפציר בו שיתן לו לנגן מעט מן המוזיקה הזו, שנראתה בעיניו נפלאה, אך שוב דחה אותו אחיו, בטענה כי הגיעה העת לישון. יוהאן סבסטיאן ציית אך כשראה שאחיו נרדם, שב לחדר, נטל משם את הספר ופנה לחדרו. במשך שישה חודשים היה מתגנב ונוטל עמו את הספר. את הלילות היה מבלה בהעתקת התווים לתוך מחברותיו, ובמשך היום היה עייף ורדום, בדרך כלל. הוא ניסה להתאזר בסבלנות עד שאחיו יצא את הבית. בקושי שלט בעצמו, ויוהאן כריסטוף לא הצליח להבין על שום מה אחיו הצעיר נרגש כל כך. כך נמשכו הדברים עד שיום אחד הפתיעו אחיו הגדול בעצם המלאכה. הוא החרים מידיו את מחברותיו, פרי עמל של חצי שנה, ואסר עליו לנגן עד שיתבגר. ייתכן שהדבר נבע מערכן הרב של מחברות התווים באותה עת. בשנת 1700 החל בלימודי המוזיקה בבית הספר היוקרתי מיכאל הקדוש, בעיר לינבורג, והשתכר למחייתו מזמרה במקהלת הכנסייה הצמודה עד שהתחלף קולו. לצד השירה המשיך להתאמן בנגינת עוגב, כינור וצ'מבלו. בנוסף ללימודיו המוזיקליים, רכש באך השכלה מקיפה (תאולוגיה, היסטוריה, פיזיקה וכו'), וכנראה למד גם איטלקית וצרפתית. השהות בלינבורג נמשכה 3 שנים ובזכותה זכה באך להכיר את מגוון התרבות האירופית, מה שלא היה אפשרי בשבילו בעיר מולדתו. בית הספר היוקרתי אפשר לו להכיר בני אצולה מצפון גרמניה. הוא ניהל קשר משמעותי עם נגני העוגב בעיר, במיוחד עם המלחין גאורג בהם, נגן עוגב בכנסיית יוחנן המטביל, ואף פגש נגני עוגב מהמבורג הסמוכה, שהייתה אחת הערים הגדולות בצפון אירופה. קשרים אלו הקנו לו גישה לכלים הטובים ביותר שהזדמנו לו עד אז. סביר להניח שאז גם למד להכיר את אסכולות העוגב הגרמניות, את כתביהם (המוזיקליים והתאורטיים) של מוזיקאים אלו, ובמיוחד את עבודתו של דיטריך בוקסטהודה. עם כל אלה, התפתח בלינבורג לעוגבאי ברמה גבוהה. תחילת הקריירה המוזיקלית עם סיום לימודיו, בינואר 1703, הועסק באך כמוזיקאי חצר בקאפלה של הדוכס יוהאן ארנסט בוויימאר, עיר גדולה בתורינגיה. נראה שמשרתו שם לא הייתה מוזיקלית ביותר, אך המוניטין שלו כנגן מקלדת נודעו בכל זאת ברבים. הוא הוזמן לחנוך את העוגב החדש בכנסיית בוניפציוס הקדוש ("הכנסייה החדשה") בארנשטאדט, העיר העתיקה ביותר בתורינגיה עמה קיימה משפחת באך קשר קרוב. בכירי הכנסייה התרשמו מנגינתו, והוא זכה במשרת נגן העוגב שלה. הייתה זו משרה קלה יחסית ונדיבת שכר, ולרשותו עמד עוגב חדיש בעל מערכת מודרנית, המאפשרת שימוש בסולמות רבים. כך פנה באך להלחנה רצינית של פרלודים לעוגב במסורת הצפון גרמנית: וירטואוזיים ואלתוריים. כבר אז ניכרה בפרלודים שכתב שליטה בפיתוח מוטיבי ועם זאת עדיין לא בשלו יכולותיו בארגון בקנה מידה רחב ובקונטרפונקט. באוקטובר 1705 ניתנה לו חופשה בת חודש, אותה ניצל לעריכת מסע רגלי בן כ-400 קילומטרים לליבק שבצפון גרמניה, כדי להאזין לדיטריך בוקסטהודה, מלחין ונגן עוגב מפורסם. באך האריך לשהות בעיר שלושה חודשים, דבר המעיד על השפעתו הגדולה ורבת הערך של בוקסטהודה. נראה שבאך ראה בו דמות-אב לעוגבנים הגרמנים, וסגנונו היווה יסוד ליצירותיו המוקדמות. באך חזר לארנשטאדט רק בפברואר 1706, לאחר שהתפטר בשל חילוקי דעות בינו לבין בכירי הכנסייה לגבי צורת נגינתו ורמת הזמרים במקהלה. נראה שבאך הבין שעליו לברוח מחיק המשפחה על מנת לקדם את הקריירה שלו, ולכן קיבל עליו ב-1707 משרה רווחית יותר כנגן העוגב בכנסיית דיווי בלאסי (Divi Blasii) במילהאוזן, עיר צפונית גדולה וחשובה. ארבעה חודשים לאחר הגעתו נשא באך לאישה את דודניתו מדרגה שנייה, מריה ברברה באך מארנשטאדט. עיריית מילהאוזן והכנסייה שלה היו בוודאי גאות במנהל המוזיקלי החדש שלהן. ראשי העיר והכנסייה ששו לממש את תוכניתו לחידוש העוגב בכנסייה, ומרוב התלהבותם מהקנטטה החגיגית, BWV 71, שכתב לכבוד חנוכת המועצה החדשה ב-1708, שילמו לו ביד נדיבה על פרסומה. הם רצו לשלם לו גם כדי שינצח עליה בעתיד, אך בינתיים הוצעה לו משרה מפתה יותר. ויימאר ב-1708, לאחר פחות משנה במילהאוזן, חזר באך לוויימאר בעקבות דרישתו של הדוכס מוויימאר לנגן לפניו. הוא התמנה לעוגבאי ומנהל קונצרטים בבית התפילה הדוכסי. שם עמדו לרשותו מוזיקאים מקצועיים וכן הכנסה גבוהה יותר. המשפחה עברה לגור בסמוך לארמון הדוכס, וכעבור שנה נולד בנם הבכור, ואל משק ביתם הצטרפה אחותה המבוגרת והלא נשואה של מריה ברברה, כדי לסייע לה בגידול משפחתה. בסך הכל נולדו לזוג שבעה ילדים, אבל רק ארבעה הגיעו לבגרות. שניים מהם, ילידי ויימאר, וילהלם פרידמן באך וקארל פיליפ עמנואל באך היו למלחינים חשובים בסגנון הרוקוקו, שבא לאחר הבארוק. בוויימאר השיג באך רמה טכנית, ביטחון כלכלי והשראה מספיקים כדי להרחיב את המבנים היצירתיים הקיימים ולשלב בהם השפעות מחוץ לארץ, וכך חיבר את יצירותיו הגדולות הראשונות למקלדת ולתזמורת. השפעתם של מוזיקאים איטלקיים כקורלי, טורלי, ובעיקר ויוואלדי ניכרת באופי הבהיר והנינוח של יצירותיו, במקצביהן הדינמיים, בפתיחות דרמטיות ובתבניות הרמוניות החלטיות. אחת משיטות הלימוד העצמי של באך הייתה תעתוק (transcription) קונצ'רטי של ויוואלדי ליצירות לצ'מבלו ועוגב (יצירות שעודן אהודות בקונצרטים). ייתכן ששאב רעיון זה מהנסיך יוהאן ארנסט, אחד ממעסיקיו, שהיה מוזיקאי מקצועי. בנוסף, ניגן באך מוזיקה קונצרטנטית מגוונת עם האנסמבל של הדוכס. ב-1713 חזר הדוכס מטיול בארצות השפלה ובאמתחתו אוסף גדול של פרטיטורות. באך נמשך במיוחד למבנה האיטלקי של קונצ'רטו גרוסו: תחלופה לסירוגין בין קבוצה של כלי סולו (concertino) לתזמורת שלמה (tutti). מאפיינים איטלקיים אלה אפשר לשמוע ביצירותיו המאוחרות יותר, כמו הסוויטה האנגלית מספר 3 (כאשר התחלופה היא בין המנעד הנמוך למנעד הגבוה של הצ'מבלו) והקונצ'רטי הברנדנבורגיים, המבוססים חלקית על מבנה זה. בתקופה זו החל באך בכתיבת הפוגות שלו, הנשענות על שליטתו הטובה בהלחנה קונטרפונקטית. עיקר יצירתו בתקופה זו הייתה לעוגב. הוא החל באותה עת בכתיבת הספרון לעוגב עבור בנו הבכור, וילהלם פרידמן. הספר כלל כוראלים לותרניים (מזמורים) מעובדים בצורות מורכבות לצורך הדרכת נגני עוגב, וכן הרמוניה וקונטרפונקט (והם משמשים למטרה זו מאז ואילך). באופן כללי ניגן והלחין מוזיקה רבה לעוגב - הן חינוכית והן חופשית - ומעטים יכולים להתחרות בתרומתו לכלי נגינה זה. לאחר תשע שנות עבודה בוויימאר החל באך לחפש עבודה יציבה יותר, שתאפשר לו לחקור ולפתח את רעיונותיו המוזיקליים. הוא נענה להזמנת הנסיך לאופולד מאנהלט-קטן (Anhalt-Cöthen) להתמנות למנהל מוזיקלי (Kapellmeister), אך הדוכס מוויימאר סירב לשחרר את באך ממשרתו, ואף שלח את באך בנובמבר 1717 לכלא, שממנו שוחרר לחופשי בדצמבר, ועבר לקטן. הנסיך לאופולד, שהיה בעצמו מוזיקאי, העריך את כשרונותיו של באך, שילם לו כהלכה והעניק לו חופש ניכר בהלחנה ובנגינה. מאחר שהנסיך היה גם קלוויניסט הוא לא נזקק למוזיקה דתית מסובכת ולכן מרבית יצירתו של באך באותה עת הייתה חילונית. הוא חיבר את הסוויטות התזמורתיות, את שש הסונאטות והפרטיטות לכינור, את שש הסוויטות לצ'לו, את הקונצ'רטי הברנדנבורגיים, וכן חלק מיצירותיו למקלדת. ביולי 1720 בזמן ששהה מחוץ לארצו, בקרלסבאד, לצד הנסיך לאופולד, פקדה אותו טרגדיה: אשתו, מריה ברברה, מתה באופן פתאומי. אולם תוך שנה וחצי, בדצמבר 1721, נשא תחתיה את אנה מגדלנה וילקה, הצעירה ממנו ב-17 שנים. אנה מגדלנה הייתה זמרת סופרן מחוננת בחצרו של הנסיך, בתו של חצוצרן העיר. נולדו להם 13 ילדים (מה שלא מנע את המשך עיסוקיה כזמרת), מהם שרדו שישה עד בגרות: שלושה בנים שהיו למוזיקאים חשובים - גוטפריד היינריך, יוהאן כריסטוף פרידריך באך ויוהאן כריסטיאן באך, ושלוש בנות - אליזבט יוליאנה פרידריכה, יוהאנה קרולינה, ורגינה סוזאנה. נראה שמותה גרם להשראה של באך, לכתוב את אחת היצירות המפורסמות ביותר שלו- השאקון מהפרטיטה מרה מינור. לייפציג בשנת 1723 הגיש באך את מועמדותו לתפקיד מנהל המוזיקה בכנסיית תומאס הקדוש הלותרנית (Thomaskirche) בלייפציג, שהתפנה עם מותו של יוהאן קונאו. למשרה ניגשו עוד ארבעה מועמדים והיה עליהם לעמוד במבחנים קשים. כראיה חותכת לכושרו, ניצח באך בפברואר על שתי קנטטות: רי"ב 22 ורי"ב 23 וזכה בחודש מאי במשרה: הקנטור של בית הספר (Thomasschule) הנספח לכנסייה הראשית, ומנהל מוזיקלי של כמה כנסיות מרכזיות בעיר. היה זה תפקיד יוקרתי בעיר-מסחר מובילה בסקסוניה (שכנתה של תורינגיה), תפקיד ממשלתי ראשון לבאך מאז תחילת הקריירה שלו - תעסוקתו הקצרה בארנשטאט ומילהאוזן - שהרי בוויימאר וקטן שרת בני אצולה. בתפקידו בלייפציג החזיק 27 שנים עד יום מותו. במסגרת התפקיד למד להכיר את ההליכים הפוליטיים של מעסיקתו, מועצת לייפציג, שהייתה מפולגת בין האבסולוטיסטים, נאמני מלך סקסוניה שבדרזדן, אוגוסטוס החזק, לבין העירוניים (City-Estate), מייצגי האינטרסים של מעמד הסוחרים והאצולה הזעירה. באך היה מועמד הפלג הראשון ובמיוחד של ראש העיר, גוטליב לנג, עורך דין ששרת בחצר בדרזדן. בתמורה למינוי באך ניתנה לפלג העירוני שליטה בבית-הספר, ובאך נאלץ לקבל כמה פשרות כתנאי להעסקתו. באך ראה עצמו כראש המוזיקה הכנסייתית בעיר ואילו הפלג העירוני ראה בו את ראש בית-הספר וניסה לצמצם את הדגש על מוזיקה מתוחכמת הן בבית-הספר והן בכנסיות, דבר שהוביל למתח מתמיד ביניהם, על אף ההכרה בגדולתו המוזיקלית. המועצה לא כיבדה את הבטחתו של לנג בריאיון למשכורת נאה של 1000 טלרים לשנה, אך עם זאת סיפקה לבאך הכנסה סבירה ודירה טובה בפאתי בניין בית-הספר, אשר שופץ בעלות גבוהה ב-1732. תפקידו של באך כלל הן חינוך והן הלחנה. הוא הדריך את תלמידי בית-הספר בשירה, וכן לימד לטינית, אך לשם כך היה רשאי להעסיק תחתיו עוזר. כמלחין היה עליו לספק מוזיקה מדי שבוע לשתי הכנסיות הראשיות בלייפציג, של תומאס הקדוש ושל ניקולאס הקדוש. במטלה זו עמד בפרץ יצירתיות מרשים, שבא לביטוי בחמישה מחזורי קנטטות (שניים מהם אבדו כנראה) בתוך שנתיים במהלך שש שנותיו הראשונות בעיר. עבודות אלו מקיפות את כתבי הבשורה לכל יום ראשון ויום חג בשנה הלותרנית, ורבות מהן שאבו השראה ממזמורים כנסייתיים מסורתיים. במהלך החזרות והביצוע של יצירות אלו בכנסייה באך ניגן בצ'מבלו או בעוגב או עמד מול המקהלה. במקרה האחרון החליפו אותו במקלדת נגן העוגב של הכנסייה או אחד משני בניו הבכורים (מאשתו הראשונה). המועצה העמידה לו שמונה נגנים קבועים בלבד, מה שהוביל לחיכוך מתמשך עם באך, שנאלץ לגייס כ-20 נגנים נוספים לביצוע אותם לחנים, המתוזמרים להרכב בינוני ומעלה. זמרי הסופרן והאלט הגיעו מבית הספר ואילו הטנורים והבאסים מבית-הספר או מהעיר. הרכבים אלה התפרנסו בנוסף גם מנגינה בחתונות ולוויות וכנראה למטרה זו, ולצורך אימון בבית-הספר, כתב באך מספר מוטטים (חלקם למקהלה כפולה). בעבודתו השוטפת בכנסייה ביצע באך מוטטים של האסכולה הוונציאנית ושל גרמנים כגון היינריך שיץ. אלה היוו מודלים למוטטים שלו. מאחר שבילה חלק ניכר משנות העשרים של המאה ה-18 בהלחנת קנטטות, צבר רפרטואר עצום של מוזיקה כנסייתית עבור הכנסיות הראשיות בעיר. עם זאת שאף להרחיב את דרכי ההבעה שלו וליצור מוזיקה שאינה דתית. במרץ 1729 לקח באך על עצמו את ניהול ה-Collegium Musicum, הרכב חילוני שייסד ב-1701 מכרו הוותיק, המלחין הנודע גאורג פיליפ טלמן. היה זה מוסד פרטי נפוץ בערים גדולות של דוברי-גרמנית, שתפס בהדרגה מקום חשוב בתרבות המוזיקלית הציבורית. בדרך-כלל הקימו את ההרכבים הללו תלמידי אוניברסיטאות פעילים מוזיקלית והובילו אותם מוזיקאים מקצועיים בולטים בעיר. כריסטוף וולף תיאר את קבלת הניהול על ידי באך כמהלך פיקחי, אשר "ביסס את אחיזתו האיתנה של באך במוסדות המוזיקליים העיקריים בלייפציג". רוב ימות השנה ערך ההרכב קונצרט בן שעתיים מדי שבועיים. אולם גדול הועמד לרשותם ומספר כלי נגינה נרכשו לשימושם. סביר להניח, שרבות מיצירות באך מאז ועד מותו נכתבו עבור ה- Collegium Musicum ובוצעו על ידו, למשל חלקים מה-Clavier-Übung ומרבית הקונצ'רטי לכינור ולצ'מבלו. בסוף שנות השלושים הוחלף באך בניהול ההרכב על ידי תלמידו לשעבר, קרל גוטהלף גרלך. ב-1733 הגיש באך לנסיך הבוחר של סקסוניה את התווים לכמה חלקים מהמיסה בסי מינור, כדי לשכנע את השליט למנותו למלחין חצר מלכותי. מאוחר יותר הרחיב את עבודתו למיסה קתולית שלמה, אשר מרבית המוזיקה שלה נשאלה בשלמות ממיטב פרקי הקנטטות שלו. יצירה זו, שלא בוצעה כנראה במהלך חייו, נחשבת לאחד משיאי המוזיקה הכוראלית שלו. באך מונה למלחין חצר ומבחינתו היה זה, ככל הנראה, שלב במאבק הממושך להגדיל את כוח המיקוח שלו מול מועצת העיר. באך ניהל קשרים פעילים עם כמה חברי סגל של האוניברסיטה בלייפציג. ראויים לאזכור יחסיו הפוריים עם המשורר פיקנדר. הזוג באך קיבל בביתו חברים, בני משפחה, ומוזיקאים עמיתים מכל רחבי הממלכות הגרמניות. מוזיקאי-חצר מדרזדן ומברלין, בהם טלמן, ערכו אצלו ביקורים תדירים או החליפו עמו תכתובות. אבל דווקא עם גאורג פרידריך הנדל לא הזדמן לו להיפגש. הם נולדו באותה שנה ועיר מולדתו של הנדל הייתה קרובה ללייפציג. הנדל חי אומנם באנגליה באותה תקופה, אך ערך בכל זאת מספר טיולים לגרמניה, אולם באך לא הספיק לפגוש אותו, דבר שכנראה התחרט עליו עמוקות (יש המספרים, שבאך יצא ברגל לפגוש את הנדל מבלי ליידע אותו, אך הנדל עזב עד שהגיע באך). סוף חייו בערוב ימיו הלחין באך שתיים מהיצירות המורכבות ביותר שלו מבחינה פוליפונית. ב-1747, בזמן ביקור בפוטסדאם בארמונו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, ניגן המלך, שהיה מוזיקאי חובב, מנגינה קצרה, ואתגר את באך לאלתר עליה פוגה בשישה קולות. מאחר שהייתה זו מנגינה בעייתית לקונטרפונקט, הסתפק באך באותו זמן בפוגה בשלושה קולות. לאחר שחזר לביתו, נענה באך לאתגר המקורי והרחיב אותו קמעה. הוא שחזר מהזיכרון את מה שניגן מול המלך, הוסיף פוגות וקאנונים על בסיס "הנושא המלכותי", וכן, בעזרת שינוי מזערי, יצר ממנו פוגה בשישה קולות. הוא שלח את התווים למלך בכותרת המנחה המוזיקלית. היצירה השנייה, אמנות הפוגה, גם היא סדרה של פוגות מורכבות וקאנונים על בסיס נושא פשוט יותר. סביר שהיצירה נכתבה מספר שנים לפני מותו של באך, ודעה מקובלת היא שהוא לא השלים את הפוגה האחרונה בה (באופן שהיה ממצה באופן עילאי את יכולותיו), אך היא התפרסמה רק אחרי מותו. בשל השימוש היצירתי בפיתוחי נושא ובטכניקות קונטרפונקטיות מסובכות ביותר, רואים ביצירה זו לעיתים קרובות את פסגת ההלחנה הפוליפונית. בריאותו של באך הידרדרה במהלך 1749. כבר באמצע השנה החלו אבות העיר לחפש יורשים לתפקיד הניהול המוזיקלי שלו. באך הלך והתעוור, עד שנאלץ לעבור ניתוח מידי רופא-העיניים הבריטי המהולל, ג'ון טיילור, שניתח גם את הנדל, כשזה ביקר בלייפציג ב-1750, אך ללא הועיל. ייתכן שהניתוח אף הזיק – עיתון מקומי תלה את סיבת מותו של באך בהשלכות הניתוח הכושל (אגב, גם הניתוח שביצע בהנדל כשל). באך נפטר ב-28 ביולי בן 65. היסטוריונים משערים, שהמוות נגרם משבץ, שהוחמר על ידי דלקת ריאות. היצירה האחרונה אותה השלים באך הייתה פרלוד על כוראל, לעוגב, שהוכתבה לחתנו, יוהאן אלטניקול, על ערש דווי, שהרי עיניו של באך חשכו לקראת מותו. תווי הקדנצה המסיימת מאייתים ראשי התיבות "JSB". כוראל זה מנוגן לעיתים לאחר הפוגה הארבע עשרה הבלתי-גמורה מ"אמנות הפוגה", בה מופיעים תווי מוטיב "BACH", כמו ביצירות שונות של המלחין. מורשתו של באך בשנות חייו האחרונות וכן לאחר מותו, ירדה הפופולריות של באך כמלחין וכנגן. יצירתו החלה להיחשב כמיושנת בהשוואה לסגנון הקלאסי שהחל להופיע באירופה, אולם על אף הדעיכה בהערצה אליו, היה באך רחוק מלהישכח לגמרי, ולו רק בזכות ילדיו (ובעיקר קרל פיליפ עמנואל באך) שהיו מוזיקאים בפני עצמם ונשאו את שמה המוזיקלי של שושלתם. יצירותיו של באך לכלי מקלדת המשיכו להוות דוגמת מופת ליכולות הטכניות של הכלים השונים. ב-1774 התוודע שגריר ממלכת הבסבורג בברלין, גוטפריד ואן סוויטן, ליצירותיו של באך, שלא היו מוכרות לו לפני כן. עם שובו לווינה ב-1777 הביא עמו דפי תווים של באך (והנדל) והמריץ את מוצרט ומאוחר יותר את בטהובן להכיר ולנתח את עבודתו של באך. כך הפכו מוצרט ובטהובן למעריציו של באך וכתבו יצירות ברוחו. תחייתה של הערצת הציבור הרחב לבאך התרחשה כאשר בשנת 1829 העלה המלחין היהודי-גרמני, פליקס מנדלסון-ברתולדי, בפעם הראשונה בביצוע קונצרטנטי, את אחת מיצירותיו הגדולות ביותר: המתאוס פסיון. המתאוס פסיון אומנם בוצעה מאז מותו של באך במסגרת הכנסייה, אך מנדלסון היה זה שערך את גרסת הביצוע הראשונה בהיסטוריה של המתאוס פסיון באולם קונצרטים, דבר שהיה הישג עצום כשלעצמו: הבאת מוזיקה ליטורגית, שמעולם לא בוצעה מחוץ לכנסייה, לאולם הקונצרטים ולקהל שאינו דתי. בעקבות הקונצרט החל גל מחודש של התעוררות וסקרנות בקרב אנשי אירופה שבעקבותיו הוקמה ב-1850 "חברת באך" (Bach Gesellschaft) אשר עסקה בפרסום יצירותיו של המלחין. ב-1854 טבע פטר קורנליוס את המושג שלושת ה-B כדי לציין את שלושת המלחינים הגדולים בהיסטוריה להשקפתו ששמותיהם מתחילים באות B: יוהאן סבסטיאן באך, לודוויג ואן בטהובן והקטור ברליוז. הפופולריות שצבר באך בעקבות הקונצרט בברלין לא פסקה מאז לרגע, ובמהלכה של המאה ה-20 המשיכו חוקרי המוזיקה לגלות עוד ועוד רבדים ביצירותיו, חלקם בעלי ערך לימודי רב לעוסקים בלימודי המוזיקה. ההערצה לבאך תרמה באופן משמעותי גם לתנועה שהתהוותה במאה ה-20 וקראה לביצוע יצירות באופן אותנטי, עם כלים עתיקים ובעיבודים המקוריים כפי שנכתבו על ידי המלחין. יצירותיו של באך לעיתים מצוטטות במוזיקה פופולרית. לדוגמה ללהקת ג'ת'רו טאל הקליטה עיבוד ליצירה בורה במי מינור. היצירה אריה על מיתר סול הייתה השראה לליווי האורגן בלהיט של פרוקול הארום "בהיר יותר מחוורון" והבסיס ללהיט הפופ "Everything's gonna be alright" משנת 1997. להקת הצ'רצ'ילים הישראלית עיבדה מספר יצירות של באך להרכב של להקת רוק וב-1969 הופיעה עם ההתזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה בהיכל התרבות (תל אביב). השיר "אל נא תלך" מאת הזמר ומלחין שלמה גרוניך מבוסס על הפרלוד מס' 1 בפסנתר המושווה מאת באך. בג'אז, ההרכב הקולי, הסווינגל סינגרס הקליט עיבודים ג'אזיים ליצירות באך וב 1962 הוציא אלבום "ג'אז סבסטיאן באך" שהפך ללהיט בכל העולם. הפסנתרן הצרפתי ז'אק לוסייה התמחה בביצוע יצירות באך בסגנון ג'אז. רביעיית הג'אז המודרני הקדישה אלבום לבאך ובלוז. בקולנוע נעשה שימוש נרחב בטוקטה ופוגה ברה מינור - לדוגמה כקטע הפתיחה בסרט המצויר "פנטסיה" של וולט דיסני משנת 1940, כפס הקול לכל סצנת הפתיחה של הסרט "רולרבול" משנת 1975 וכפתיח של סדרת הטלוויזיה "היה היה - האדם". מדף הקרח באך באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של יוהאן סבסטיאן באך. יצירות באך נמנה עם מספר מלחינים מצומצם אשר עבודתם לא קוטלגה בשיטת האופוסים, אלא ברשימה מיוחדת. רשימת יצירותיו של באך (רי"ב או BWV) מסודרת על פי סוג היצירה וכלי הנגינה לו מיועדת. בגסות ניתן לומר שכחמש מאות המספרים הראשונים הם למוזיקה קולית, כחמש מאות הבאים לכלי מקלדת שונים וכמאה האחרונים לכלים אחרים, הרכבים קאמריים ותזמורתיים. חלוקה יותר מפורטת היא: 1-222 - קנטטות, 225-248 - מוזיקה מקהלתית בהיקף גדול, 250-524 - כוראלים ושירים, 525-748 - יצירות לעוגב, 772-994 - יצירות לכלי מקלדת, 995-1012 - יצירות לכלי מיתר, 1013-1040 - מוזיקה קאמרית, 1041-1071 - מוזיקה תזמורתית, 1072-1126 - קאנונים ופוגות אחרים. כדאי לציין שבמחקר המודרני נמצאו או שוחזרו יצירות רבות של באך שלא נכללו ברשימה המקורית וכן נתגלה שיצירות רבות שנכללו ברשימה המקורית לא נכתבו על ידי באך. ראו רשימת יצירות מאת יוהאן סבסטיאן באך. בין יצירותיו הנודעות:מחקר קונטרפונקטי אמנות הפוגה (Die Kunst der Fuge) רי"ב 1080 המנחה המוזיקלית (Musikalisches Opfer) רי"ב 1079קנטטות "לב ופה ומעשה וחיים" (Herz und Mund und Tat und Leben), רי"ב 147, ובמיוחד הפרק האחרון שלה, "Jesu, Joy of Man's Desiring".מוזיקה קולית אורטוריה לחג המולד (Weihnachts-Oratorium) רי"ב 248 מיסה בסי מינור רי"ב 232 מגניפיקט ברה מז'ור רי"ב 243 מתאוס פסיון (Matthäus-Passion) רי"ב 244 יוהנס פסיון (Johannes-Passion) רי"ב 245מוזיקה תזמורתית 4 סוויטות לתזמורת רי"ב 1066–1069 14 קונצ'רטים לצ'מבלו רי"ב 1052–1065 2 קונצ'רטים לכינור סולו רי"ב 1041–1045 6 הקונצ'רטי הברנדנבורגיים רי"ב 1046–1051 קונצ'רטו לשני כינורות ברה מינור רי"ב 1043מוזיקה לעוגב טוקטה ופוגה ברה מינור רי"ב 565 פרלוד ופוגה במי מינור "קטנה" רי"ב 533 פנטזיה ופוגה בסול מינור "גדולה" רי"ב 542 פסקליה ופוגה בדו מינור רי"ב 582 פרלוד לכוראל "התעוררו, הקולות קוראים לנו" (Wachet auf, ruft uns die Stimme) רי"ב 645מוזיקה לכלי מקלדת (צ'מבלו/קלאוויכורד) הפסנתר המושווה (Das wohltemperierte Klavier) ספרים 1 ו-2, 48 פרלודים ופוגות רי"ב 846–893 וריאציות גולדברג רי"ב 988 6 סוויטות אנגליות רי"ב 806–811 6 סוויטות צרפתיות רי"ב 812–817 אינוונציות בשנים ושלושה קולות רי"ב 772–801 המחברת של אנה מגדלנה באךמוזיקה לכלי סולו סונאטות ופרטיטות לכינור סולו רי"ב 1001–1006 6 סוויטות לצ'לו סולו רי"ב 1007–1012 פרטיטה לחליל סולו רי"ב 1013 לקריאה נוספת טים דולי, באך, תרגום: הד סלע, הוצאת דביר, 1989. מלקולם בויד, באך, תרגום: גבי פלג, כתר, 1990. אלברט שווייצר, באך - חיים של מוזיקה, תרגום: יצחק הירשברג, הוצאת חותם תרבות, 2010. דאגלס הופשטטר, גדל, אשר, באך - גביש בן-אלמוות''', תרגמו: טל כהן וירדן ניר בוכבינדר, הוצאת דביר, 2011. קישורים חיצוניים על באך במוזיקה צפונט מידע על רוב יצירותיו של באך תרגומי קנטטות של באך יצירות של באך בביצועים שונים, כולל ביצועם של נגנים ישראלים. מתאוס פסיון היפרטקסט - אדובי פלאש בוריס גילטבורג, אלוהים והמקהלה (ניתוח קנטטה 39 של באך, פרק ראשון), אלכסון, 9 באפריל 2013 הערות שוליים אישים שהונצחו על בולי גרמניה אישים שהונצחו על בולי ישראל לותרנים מלחיני אורטוריות מלחיני מוזיקה כנסייתית מלחינים גרמנים במאה ה-17 מלחינים גרמנים במאה ה-18 מלחינים גרמנים מלחינים מתקופת הבארוק מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי יוהאן סבסטיאן נגני עוגב גרמנים ילידי 1685 נפטרים ב-1750

יוהאן סבסטיאן בַּאך (; 31 במרץ 1685 – 28 ביולי 1750) היה מלחין גרמני מתקופת הבארוק, הנמנה עם נגני העוגב והמלחינים הגדולים ביותר בכל הזמנים. יצירותיו של באך, הכתובות תוך מיצוי אמנותי וטכני של טכניקת הקונטרפונקט, נודעות בעומקן האינטלקטואלי וביופיין האמנותי ועל כן רבים רואים בבאך את המלחין שהביא לשיאה את המוזיקה הפוליפונית. בתקופתו נודע בעיקר כנגן עוגב וירטואוז, ולאחר מותו דעכה תהילתו, אך היא הושבה לתודעת הציבור במאה ה-19 ולא פסה מאז. בין יצירותיו החשובות והמוכרות ביותר: טוקטה ופוגה ברה מינור, הפסנתר המושווה, וריאציות גולדברג, מתאוס פסיון, יוהנס פסיון, הקונצ'רטי הברנדבורגים, המנחה המוזיקלית, אמנות הפוגה, המיסה בסי מינור ועוד. יצירותיו של באך זכו וזוכות עד היום לפופולריות רבה מאוד והוא נחשב לדעת רבים לאחד המלחינים הגדולים בהיסטוריה.ביוגרפיה באך נולד ב-1685 בעיירה אייזנך, בירת דוכסות סקסוניה-אייזנך (כיום בתורינגיה שבגרמניה), בן זקונים ליוהאן אמברוסיוס באך ולמריה אליזבטה לאמרהירט. אביו היה נגן העוגב של כנסיית גאורג הקדוש, וכן כנר וויולן מצוין, שהדריך את יוהאן הצעיר ביסודות הנגינה בכינור ובצ'מבלו. משפחת באך כולה הוציאה מתוכה במשך כמה דורות עשרות מוזיקאים מקצועיים (כמו נגני חצר, עוגבני כנסייה ומלחינים). דודו, יוהאן כריסטוף, היה מפורסם במיוחד והציג בפניו את אמנות הנגינה בעוגב. באך היה גאה במורשת המשפחתית, ומאוחר יותר, ב-1735, חיבר גניאולוגיה על אודותיהם: "Ursprung der musicalisch-Bachischen Familie“. במאי 1694 נפטרה אמו, ולאחר פחות משנה, בתחילת 1695, נפטר גם אביו.באך, שטרם מלאו לו עשר שנים, עבר אל חסותו של יוהאן כריסטוף באך, אחיו בן ה-24. זה הביא אותו לביתו באורדורף, שם עבד כנגן עוגב. באך החל אז את לימודיו בבית הספר ועשה חיל בלטינית, ביוונית עתיקה, בחשבון ובשירה. בנוסף, עסק בהעתקה, לימוד וביצוע מוזיקה וייתכן שאף בתחזוקת העוגב. מאחיו קיבל הדרכה רבת ערך, שכללה נגינה בקלאוויקורד, ונחשף למלחינים רבים בני ארצו, כמו יוהאן פכלבל (שהיה מורו של יוהאן כריסטוף) ויוהאן יאקוב פרוברגר, וכנראה גם למוזיקה של מלחינים מצפון גרמניה, למלחינים צרפתים כמו לולי, לואי מרשאן ומרן מארה ולמלחין המקלדת האיטלקי ג'ירולאמו פרסקובלדי. לא עבר זמן רב עד שהאח הקטן שלט בכל הידע שהקנה לו האח הגדול. יוהאן סבסטיאן הפציר באחיו ללמדו מוזיקה מתקדמת יותר, אולם יוהאן כריסטוף סבר, שבאך הצעיר עדיין אינו בשל לכך.באחד הימים הביא עמו אחיו ספר עבה גדוש בתווים למוזיקה כנסייתית. באך הצעיר הפציר בו שיתן לו לנגן מעט מן המוזיקה הזו, שנראתה בעיניו נפלאה, אך שוב דחה אותו אחיו, בטענה כי הגיעה העת לישון. יוהאן סבסטיאן ציית אך כשראה שאחיו נרדם, שב לחדר, נטל משם את הספר ופנה לחדרו. במשך שישה חודשים היה מתגנב ונוטל עמו את הספר. את הלילות היה מבלה בהעתקת התווים לתוך מחברותיו, ובמשך היום היה עייף ורדום, בדרך כלל. הוא ניסה להתאזר בסבלנות עד שאחיו יצא את הבית. בקושי שלט בעצמו, ויוהאן כריסטוף לא הצליח להבין על שום מה אחיו הצעיר נרגש כל כך. כך נמשכו הדברים עד שיום אחד הפתיעו אחיו הגדול בעצם המלאכה. הוא החרים מידיו את מחברותיו, פרי עמל של חצי שנה, ואסר עליו לנגן עד שיתבגר. ייתכן שהדבר נבע מערכן הרב של מחברות התווים באותה עת.בשנת 1700 החל בלימודי המוזיקה בבית הספר היוקרתי מיכאל הקדוש, בעיר לינבורג, והשתכר למחייתו מזמרה במקהלת הכנסייה הצמודה עד שהתחלף קולו. לצד השירה המשיך להתאמן בנגינת עוגב, כינור וצ'מבלו. בנוסף ללימודיו המוזיקליים, רכש באך השכלה מקיפה (תאולוגיה, היסטוריה, פיזיקה וכו'), וכנראה למד גם איטלקית וצרפתית. השהות בלינבורג נמשכה 3 שנים ובזכותה זכה באך להכיר את מגוון התרבות האירופית, מה שלא היה אפשרי בשבילו בעיר מולדתו. בית הספר היוקרתי אפשר לו להכיר בני אצולה מצפון גרמניה. הוא ניהל קשר משמעותי עם נגני העוגב בעיר, במיוחד עם המלחין גאורג בהם, נגן עוגב בכנסיית יוחנן המטביל, ואף פגש נגני עוגב מהמבורג הסמוכה, שהייתה אחת הערים הגדולות בצפון אירופה. קשרים אלו הקנו לו גישה לכלים הטובים ביותר שהזדמנו לו עד אז. סביר להניח שאז גם למד להכיר את אסכולות העוגב הגרמניות, את כתביהם (המוזיקליים והתאורטיים) של מוזיקאים אלו, ובמיוחד את עבודתו של דיטריך בוקסטהודה. עם כל אלה, התפתח בלינבורג לעוגבאי ברמה גבוהה.תחילת הקריירה המוזיקלית עם סיום לימודיו, בינואר 1703, הועסק באך כמוזיקאי חצר בקאפלה של הדוכס יוהאן ארנסט בוויימאר, עיר גדולה בתורינגיה. נראה שמשרתו שם לא הייתה מוזיקלית ביותר, אך המוניטין שלו כנגן מקלדת נודעו בכל זאת ברבים. הוא הוזמן לחנוך את העוגב החדש בכנסיית בוניפציוס הקדוש ("הכנסייה החדשה") בארנשטאדט, העיר העתיקה ביותר בתורינגיה עמה קיימה משפחת באך קשר קרוב. בכירי הכנסייה התרשמו מנגינתו, והוא זכה במשרת נגן העוגב שלה. הייתה זו משרה קלה יחסית ונדיבת שכר, ולרשותו עמד עוגב חדיש בעל מערכת מודרנית, המאפשרת שימוש בסולמות רבים. כך פנה באך להלחנה רצינית של פרלודים לעוגב במסורת הצפון גרמנית: וירטואוזיים ואלתוריים. כבר אז ניכרה בפרלודים שכתב שליטה בפיתוח מוטיבי ועם זאת עדיין לא בשלו יכולותיו בארגון בקנה מידה רחב ובקונטרפונקט.באוקטובר 1705 ניתנה לו חופשה בת חודש, אותה ניצל לעריכת מסע רגלי בן כ-400 קילומטרים לליבק שבצפון גרמניה, כדי להאזין לדיטריך בוקסטהודה, מלחין ונגן עוגב מפורסם. באך האריך לשהות בעיר שלושה חודשים, דבר המעיד על השפעתו הגדולה ורבת הערך של בוקסטהודה. נראה שבאך ראה בו דמות-אב לעוגבנים הגרמנים, וסגנונו היווה יסוד ליצירותיו המוקדמות. באך חזר לארנשטאדט רק בפברואר 1706, לאחר שהתפטר בשל חילוקי דעות בינו לבין בכירי הכנסייה לגבי צורת נגינתו ורמת הזמרים במקהלה.נראה שבאך הבין שעליו לברוח מחיק המשפחה על מנת לקדם את הקריירה שלו, ולכן קיבל עליו ב-1707 משרה רווחית יותר כנגן העוגב בכנסיית דיווי בלאסי (Divi Blasii) במילהאוזן, עיר צפונית גדולה וחשובה. ארבעה חודשים לאחר הגעתו נשא באך לאישה את דודניתו מדרגה שנייה, מריה ברברה באך מארנשטאדט. עיריית מילהאוזן והכנסייה שלה היו בוודאי גאות במנהל המוזיקלי החדש שלהן. ראשי העיר והכנסייה ששו לממש את תוכניתו לחידוש העוגב בכנסייה, ומרוב התלהבותם מהקנטטה החגיגית, BWV 71, שכתב לכבוד חנוכת המועצה החדשה ב-1708, שילמו לו ביד נדיבה על פרסומה. הם רצו לשלם לו גם כדי שינצח עליה בעתיד, אך בינתיים הוצעה לו משרה מפתה יותר.ויימאר ב-1708, לאחר פחות משנה במילהאוזן, חזר באך לוויימאר בעקבות דרישתו של הדוכס מוויימאר לנגן לפניו. הוא התמנה לעוגבאי ומנהל קונצרטים בבית התפילה הדוכסי. שם עמדו לרשותו מוזיקאים מקצועיים וכן הכנסה גבוהה יותר. המשפחה עברה לגור בסמוך לארמון הדוכס, וכעבור שנה נולד בנם הבכור, ואל משק ביתם הצטרפה אחותה המבוגרת והלא נשואה של מריה ברברה, כדי לסייע לה בגידול משפחתה. בסך הכל נולדו לזוג שבעה ילדים, אבל רק ארבעה הגיעו לבגרות. שניים מהם, ילידי ויימאר, וילהלם פרידמן באך וקארל פיליפ עמנואל באך היו למלחינים חשובים בסגנון הרוקוקו, שבא לאחר הבארוק.בוויימאר השיג באך רמה טכנית, ביטחון כלכלי והשראה מספיקים כדי להרחיב את המבנים היצירתיים הקיימים ולשלב בהם השפעות מחוץ לארץ, וכך חיבר את יצירותיו הגדולות הראשונות למקלדת ולתזמורת. השפעתם של מוזיקאים איטלקיים כקורלי, טורלי, ובעיקר ויוואלדי ניכרת באופי הבהיר והנינוח של יצירותיו, במקצביהן הדינמיים, בפתיחות דרמטיות ובתבניות הרמוניות החלטיות. אחת משיטות הלימוד העצמי של באך הייתה תעתוק (transcription) קונצ'רטי של ויוואלדי ליצירות לצ'מבלו ועוגב (יצירות שעודן אהודות בקונצרטים). ייתכן ששאב רעיון זה מהנסיך יוהאן ארנסט, אחד ממעסיקיו, שהיה מוזיקאי מקצועי. בנוסף, ניגן באך מוזיקה קונצרטנטית מגוונת עם האנסמבל של הדוכס. ב-1713 חזר הדוכס מטיול בארצות השפלה ובאמתחתו אוסף גדול של פרטיטורות. באך נמשך במיוחד למבנה האיטלקי של קונצ'רטו גרוסו: תחלופה לסירוגין בין קבוצה של כלי סולו (concertino) לתזמורת שלמה (tutti). מאפיינים איטלקיים אלה אפשר לשמוע ביצירותיו המאוחרות יותר, כמו הסוויטה האנגלית מספר 3 (כאשר התחלופה היא בין המנעד הנמוך למנעד הגבוה של הצ'מבלו) והקונצ'רטי הברנדנבורגיים, המבוססים חלקית על מבנה זה. בתקופה זו החל באך בכתיבת הפוגות שלו, הנשענות על שליטתו הטובה בהלחנה קונטרפונקטית. עיקר יצירתו בתקופה זו הייתה לעוגב. הוא החל באותה עת בכתיבת הספרון לעוגב עבור בנו הבכור, וילהלם פרידמן. הספר כלל כוראלים לותרניים (מזמורים) מעובדים בצורות מורכבות לצורך הדרכת נגני עוגב, וכן הרמוניה וקונטרפונקט (והם משמשים למטרה זו מאז ואילך). באופן כללי ניגן והלחין מוזיקה רבה לעוגב - הן חינוכית והן חופשית - ומעטים יכולים להתחרות בתרומתו לכלי נגינה זה.לאחר תשע שנות עבודה בוויימאר החל באך לחפש עבודה יציבה יותר, שתאפשר לו לחקור ולפתח את רעיונותיו המוזיקליים. הוא נענה להזמנת הנסיך לאופולד מאנהלט-קטן (Anhalt-Cöthen) להתמנות למנהל מוזיקלי (Kapellmeister), אך הדוכס מוויימאר סירב לשחרר את באך ממשרתו, ואף שלח את באך בנובמבר 1717 לכלא, שממנו שוחרר לחופשי בדצמבר, ועבר לקטן. הנסיך לאופולד, שהיה בעצמו מוזיקאי, העריך את כשרונותיו של באך, שילם לו כהלכה והעניק לו חופש ניכר בהלחנה ובנגינה. מאחר שהנסיך היה גם קלוויניסט הוא לא נזקק למוזיקה דתית מסובכת ולכן מרבית יצירתו של באך באותה עת הייתה חילונית. הוא חיבר את הסוויטות התזמורתיות, את שש הסונאטות והפרטיטות לכינור, את שש הסוויטות לצ'לו, את הקונצ'רטי הברנדנבורגיים, וכן חלק מיצירותיו למקלדת.ביולי 1720 בזמן ששהה מחוץ לארצו, בקרלסבאד, לצד הנסיך לאופולד, פקדה אותו טרגדיה: אשתו, מריה ברברה, מתה באופן פתאומי. אולם תוך שנה וחצי, בדצמבר 1721, נשא תחתיה את אנה מגדלנה וילקה, הצעירה ממנו ב-17 שנים. אנה מגדלנה הייתה זמרת סופרן מחוננת בחצרו של הנסיך, בתו של חצוצרן העיר. נולדו להם 13 ילדים (מה שלא מנע את המשך עיסוקיה כזמרת), מהם שרדו שישה עד בגרות: שלושה בנים שהיו למוזיקאים חשובים - גוטפריד היינריך, יוהאן כריסטוף פרידריך באך ויוהאן כריסטיאן באך, ושלוש בנות - אליזבט יוליאנה פרידריכה, יוהאנה קרולינה, ורגינה סוזאנה. נראה שמותה גרם להשראה של באך, לכתוב את אחת היצירות המפורסמות ביותר שלו- השאקון מהפרטיטה מרה מינור.לייפציג בשנת 1723 הגיש באך את מועמדותו לתפקיד מנהל המוזיקה בכנסיית תומאס הקדוש הלותרנית (Thomaskirche) בלייפציג, שהתפנה עם מותו של יוהאן קונאו. למשרה ניגשו עוד ארבעה מועמדים והיה עליהם לעמוד במבחנים קשים. כראיה חותכת לכושרו, ניצח באך בפברואר על שתי קנטטות: רי"ב 22 ורי"ב 23 וזכה בחודש מאי במשרה: הקנטור של בית הספר (Thomasschule) הנספח לכנסייה הראשית, ומנהל מוזיקלי של כמה כנסיות מרכזיות בעיר. היה זה תפקיד יוקרתי בעיר-מסחר מובילה בסקסוניה (שכנתה של תורינגיה), תפקיד ממשלתי ראשון לבאך מאז תחילת הקריירה שלו - תעסוקתו הקצרה בארנשטאט ומילהאוזן - שהרי בוויימאר וקטן שרת בני אצולה. בתפקידו בלייפציג החזיק 27 שנים עד יום מותו.במסגרת התפקיד למד להכיר את ההליכים הפוליטיים של מעסיקתו, מועצת לייפציג, שהייתה מפולגת בין האבסולוטיסטים, נאמני מלך סקסוניה שבדרזדן, אוגוסטוס החזק, לבין העירוניים (City-Estate), מייצגי האינטרסים של מעמד הסוחרים והאצולה הזעירה. באך היה מועמד הפלג הראשון ובמיוחד של ראש העיר, גוטליב לנג, עורך דין ששרת בחצר בדרזדן. בתמורה למינוי באך ניתנה לפלג העירוני שליטה בבית-הספר, ובאך נאלץ לקבל כמה פשרות כתנאי להעסקתו. באך ראה עצמו כראש המוזיקה הכנסייתית בעיר ואילו הפלג העירוני ראה בו את ראש בית-הספר וניסה לצמצם את הדגש על מוזיקה מתוחכמת הן בבית-הספר והן בכנסיות, דבר שהוביל למתח מתמיד ביניהם, על אף ההכרה בגדולתו המוזיקלית. המועצה לא כיבדה את הבטחתו של לנג בריאיון למשכורת נאה של 1000 טלרים לשנה, אך עם זאת סיפקה לבאך הכנסה סבירה ודירה טובה בפאתי בניין בית-הספר, אשר שופץ בעלות גבוהה ב-1732.תפקידו של באך כלל הן חינוך והן הלחנה. הוא הדריך את תלמידי בית-הספר בשירה, וכן לימד לטינית, אך לשם כך היה רשאי להעסיק תחתיו עוזר. כמלחין היה עליו לספק מוזיקה מדי שבוע לשתי הכנסיות הראשיות בלייפציג, של תומאס הקדוש ושל ניקולאס הקדוש. במטלה זו עמד בפרץ יצירתיות מרשים, שבא לביטוי בחמישה מחזורי קנטטות (שניים מהם אבדו כנראה) בתוך שנתיים במהלך שש שנותיו הראשונות בעיר. עבודות אלו מקיפות את כתבי הבשורה לכל יום ראשון ויום חג בשנה הלותרנית, ורבות מהן שאבו השראה ממזמורים כנסייתיים מסורתיים. במהלך החזרות והביצוע של יצירות אלו בכנסייה באך ניגן בצ'מבלו או בעוגב או עמד מול המקהלה. במקרה האחרון החליפו אותו במקלדת נגן העוגב של הכנסייה או אחד משני בניו הבכורים (מאשתו הראשונה).המועצה העמידה לו שמונה נגנים קבועים בלבד, מה שהוביל לחיכוך מתמשך עם באך, שנאלץ לגייס כ-20 נגנים נוספים לביצוע אותם לחנים, המתוזמרים להרכב בינוני ומעלה. זמרי הסופרן והאלט הגיעו מבית הספר ואילו הטנורים והבאסים מבית-הספר או מהעיר. הרכבים אלה התפרנסו בנוסף גם מנגינה בחתונות ולוויות וכנראה למטרה זו, ולצורך אימון בבית-הספר, כתב באך מספר מוטטים (חלקם למקהלה כפולה). בעבודתו השוטפת בכנסייה ביצע באך מוטטים של האסכולה הוונציאנית ושל גרמנים כגון היינריך שיץ. אלה היוו מודלים למוטטים שלו. מאחר שבילה חלק ניכר משנות העשרים של המאה ה-18 בהלחנת קנטטות, צבר רפרטואר עצום של מוזיקה כנסייתית עבור הכנסיות הראשיות בעיר. עם זאת שאף להרחיב את דרכי ההבעה שלו וליצור מוזיקה שאינה דתית.במרץ 1729 לקח באך על עצמו את ניהול ה-Collegium Musicum, הרכב חילוני שייסד ב-1701 מכרו הוותיק, המלחין הנודע גאורג פיליפ טלמן. היה זה מוסד פרטי נפוץ בערים גדולות של דוברי-גרמנית, שתפס בהדרגה מקום חשוב בתרבות המוזיקלית הציבורית. בדרך-כלל הקימו את ההרכבים הללו תלמידי אוניברסיטאות פעילים מוזיקלית והובילו אותם מוזיקאים מקצועיים בולטים בעיר. כריסטוף וולף תיאר את קבלת הניהול על ידי באך כמהלך פיקחי, אשר "ביסס את אחיזתו האיתנה של באך במוסדות המוזיקליים העיקריים בלייפציג". רוב ימות השנה ערך ההרכב קונצרט בן שעתיים מדי שבועיים. אולם גדול הועמד לרשותם ומספר כלי נגינה נרכשו לשימושם. סביר להניח, שרבות מיצירות באך מאז ועד מותו נכתבו עבור ה- Collegium Musicum ובוצעו על ידו, למשל חלקים מה-Clavier-Übung ומרבית הקונצ'רטי לכינור ולצ'מבלו. בסוף שנות השלושים הוחלף באך בניהול ההרכב על ידי תלמידו לשעבר, קרל גוטהלף גרלך.ב-1733 הגיש באך לנסיך הבוחר של סקסוניה את התווים לכמה חלקים מהמיסה בסי מינור, כדי לשכנע את השליט למנותו למלחין חצר מלכותי. מאוחר יותר הרחיב את עבודתו למיסה קתולית שלמה, אשר מרבית המוזיקה שלה נשאלה בשלמות ממיטב פרקי הקנטטות שלו. יצירה זו, שלא בוצעה כנראה במהלך חייו, נחשבת לאחד משיאי המוזיקה הכוראלית שלו. באך מונה למלחין חצר ומבחינתו היה זה, ככל הנראה, שלב במאבק הממושך להגדיל את כוח המיקוח שלו מול מועצת העיר.באך ניהל קשרים פעילים עם כמה חברי סגל של האוניברסיטה בלייפציג. ראויים לאזכור יחסיו הפוריים עם המשורר פיקנדר. הזוג באך קיבל בביתו חברים, בני משפחה, ומוזיקאים עמיתים מכל רחבי הממלכות הגרמניות. מוזיקאי-חצר מדרזדן ומברלין, בהם טלמן, ערכו אצלו ביקורים תדירים או החליפו עמו תכתובות. אבל דווקא עם גאורג פרידריך הנדל לא הזדמן לו להיפגש. הם נולדו באותה שנה ועיר מולדתו של הנדל הייתה קרובה ללייפציג. הנדל חי אומנם באנגליה באותה תקופה, אך ערך בכל זאת מספר טיולים לגרמניה, אולם באך לא הספיק לפגוש אותו, דבר שכנראה התחרט עליו עמוקות (יש המספרים, שבאך יצא ברגל לפגוש את הנדל מבלי ליידע אותו, אך הנדל עזב עד שהגיע באך).סוף חייו בערוב ימיו הלחין באך שתיים מהיצירות המורכבות ביותר שלו מבחינה פוליפונית. ב-1747, בזמן ביקור בפוטסדאם בארמונו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, ניגן המלך, שהיה מוזיקאי חובב, מנגינה קצרה, ואתגר את באך לאלתר עליה פוגה בשישה קולות. מאחר שהייתה זו מנגינה בעייתית לקונטרפונקט, הסתפק באך באותו זמן בפוגה בשלושה קולות. לאחר שחזר לביתו, נענה באך לאתגר המקורי והרחיב אותו קמעה. הוא שחזר מהזיכרון את מה שניגן מול המלך, הוסיף פוגות וקאנונים על בסיס "הנושא המלכותי", וכן, בעזרת שינוי מזערי, יצר ממנו פוגה בשישה קולות. הוא שלח את התווים למלך בכותרת המנחה המוזיקלית. היצירה השנייה, אמנות הפוגה, גם היא סדרה של פוגות מורכבות וקאנונים על בסיס נושא פשוט יותר. סביר שהיצירה נכתבה מספר שנים לפני מותו של באך, ודעה מקובלת היא שהוא לא השלים את הפוגה האחרונה בה (באופן שהיה ממצה באופן עילאי את יכולותיו), אך היא התפרסמה רק אחרי מותו. בשל השימוש היצירתי בפיתוחי נושא ובטכניקות קונטרפונקטיות מסובכות ביותר, רואים ביצירה זו לעיתים קרובות את פסגת ההלחנה הפוליפונית.בריאותו של באך הידרדרה במהלך 1749. כבר באמצע השנה החלו אבות העיר לחפש יורשים לתפקיד הניהול המוזיקלי שלו. באך הלך והתעוור, עד שנאלץ לעבור ניתוח מידי רופא-העיניים הבריטי המהולל, ג'ון טיילור, שניתח גם את הנדל, כשזה ביקר בלייפציג ב-1750, אך ללא הועיל. ייתכן שהניתוח אף הזיק – עיתון מקומי תלה את סיבת מותו של באך בהשלכות הניתוח הכושל (אגב, גם הניתוח שביצע בהנדל כשל). באך נפטר ב-28 ביולי בן 65. היסטוריונים משערים, שהמוות נגרם משבץ, שהוחמר על ידי דלקת ריאות. היצירה האחרונה אותה השלים באך הייתה פרלוד על כוראל, לעוגב, שהוכתבה לחתנו, יוהאן אלטניקול, על ערש דווי, שהרי עיניו של באך חשכו לקראת מותו. תווי הקדנצה המסיימת מאייתים ראשי התיבות "JSB". כוראל זה מנוגן לעיתים לאחר הפוגה הארבע עשרה הבלתי-גמורה מ"אמנות הפוגה", בה מופיעים תווי מוטיב "BACH", כמו ביצירות שונות של המלחין.מורשתו של באך בשנות חייו האחרונות וכן לאחר מותו, ירדה הפופולריות של באך כמלחין וכנגן. יצירתו החלה להיחשב כמיושנת בהשוואה לסגנון הקלאסי שהחל להופיע באירופה, אולם על אף הדעיכה בהערצה אליו, היה באך רחוק מלהישכח לגמרי, ולו רק בזכות ילדיו (ובעיקר קרל פיליפ עמנואל באך) שהיו מוזיקאים בפני עצמם ונשאו את שמה המוזיקלי של שושלתם. יצירותיו של באך לכלי מקלדת המשיכו להוות דוגמת מופת ליכולות הטכניות של הכלים השונים. ב-1774 התוודע שגריר ממלכת הבסבורג בברלין, גוטפריד ואן סוויטן, ליצירותיו של באך, שלא היו מוכרות לו לפני כן. עם שובו לווינה ב-1777 הביא עמו דפי תווים של באך (והנדל) והמריץ את מוצרט ומאוחר יותר את בטהובן להכיר ולנתח את עבודתו של באך. כך הפכו מוצרט ובטהובן למעריציו של באך וכתבו יצירות ברוחו.תחייתה של הערצת הציבור הרחב לבאך התרחשה כאשר בשנת 1829 העלה המלחין היהודי-גרמני, פליקס מנדלסון-ברתולדי, בפעם הראשונה בביצוע קונצרטנטי, את אחת מיצירותיו הגדולות ביותר: המתאוס פסיון. המתאוס פסיון אומנם בוצעה מאז מותו של באך במסגרת הכנסייה, אך מנדלסון היה זה שערך את גרסת הביצוע הראשונה בהיסטוריה של המתאוס פסיון באולם קונצרטים, דבר שהיה הישג עצום כשלעצמו: הבאת מוזיקה ליטורגית, שמעולם לא בוצעה מחוץ לכנסייה, לאולם הקונצרטים ולקהל שאינו דתי. בעקבות הקונצרט החל גל מחודש של התעוררות וסקרנות בקרב אנשי אירופה שבעקבותיו הוקמה ב-1850 "חברת באך" (Bach Gesellschaft) אשר עסקה בפרסום יצירותיו של המלחין. ב-1854 טבע פטר קורנליוס את המושג שלושת ה-B כדי לציין את שלושת המלחינים הגדולים בהיסטוריה להשקפתו ששמותיהם מתחילים באות B: יוהאן סבסטיאן באך, לודוויג ואן בטהובן והקטור ברליוז.הפופולריות שצבר באך בעקבות הקונצרט בברלין לא פסקה מאז לרגע, ובמהלכה של המאה ה-20 המשיכו חוקרי המוזיקה לגלות עוד ועוד רבדים ביצירותיו, חלקם בעלי ערך לימודי רב לעוסקים בלימודי המוזיקה. ההערצה לבאך תרמה באופן משמעותי גם לתנועה שהתהוותה במאה ה-20 וקראה לביצוע יצירות באופן אותנטי, עם כלים עתיקים ובעיבודים המקוריים כפי שנכתבו על ידי המלחין.יצירותיו של באך לעיתים מצוטטות במוזיקה פופולרית. לדוגמה ללהקת ג'ת'רו טאל הקליטה עיבוד ליצירה בורה במי מינור. היצירה אריה על מיתר סול הייתה השראה לליווי האורגן בלהיט של פרוקול הארום "בהיר יותר מחוורון" והבסיס ללהיט הפופ "Everything's gonna be alright" משנת 1997. להקת הצ'רצ'ילים הישראלית עיבדה מספר יצירות של באך להרכב של להקת רוק וב-1969 הופיעה עם ההתזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה בהיכל התרבות (תל אביב). השיר "אל נא תלך" מאת הזמר ומלחין שלמה גרוניך מבוסס על הפרלוד מס' 1 בפסנתר המושווה מאת באך.בג'אז, ההרכב הקולי, הסווינגל סינגרס הקליט עיבודים ג'אזיים ליצירות באך וב 1962 הוציא אלבום "ג'אז סבסטיאן באך" שהפך ללהיט בכל העולם. הפסנתרן הצרפתי ז'אק לוסייה התמחה בביצוע יצירות באך בסגנון ג'אז. רביעיית הג'אז המודרני הקדישה אלבום לבאך ובלוז.בקולנוע נעשה שימוש נרחב בטוקטה ופוגה ברה מינור - לדוגמה כקטע הפתיחה בסרט המצויר "פנטסיה" של וולט דיסני משנת 1940, כפס הקול לכל סצנת הפתיחה של הסרט "רולרבול" משנת 1975 וכפתיח של סדרת הטלוויזיה "היה היה - האדם".מדף הקרח באך באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של יוהאן סבסטיאן באך.יצירות באך נמנה עם מספר מלחינים מצומצם אשר עבודתם לא קוטלגה בשיטת האופוסים, אלא ברשימה מיוחדת. רשימת יצירותיו של באך (רי"ב או BWV) מסודרת על פי סוג היצירה וכלי הנגינה לו מיועדת. בגסות ניתן לומר שכחמש מאות המספרים הראשונים הם למוזיקה קולית, כחמש מאות הבאים לכלי מקלדת שונים וכמאה האחרונים לכלים אחרים, הרכבים קאמריים ותזמורתיים.חלוקה יותר מפורטת היא: 1-222 - קנטטות, 225-248 - מוזיקה מקהלתית בהיקף גדול, 250-524 - כוראלים ושירים, 525-748 - יצירות לעוגב, 772-994 - יצירות לכלי מקלדת, 995-1012 - יצירות לכלי מיתר, 1013-1040 - מוזיקה קאמרית, 1041-1071 - מוזיקה תזמורתית, 1072-1126 - קאנונים ופוגות אחרים. כדאי לציין שבמחקר המודרני נמצאו או שוחזרו יצירות רבות של באך שלא נכללו ברשימה המקורית וכן נתגלה שיצירות רבות שנכללו ברשימה המקורית לא נכתבו על ידי באך. ראו רשימת יצירות מאת יוהאן סבסטיאן באך.בין יצירותיו הנודעות:מחקר קונטרפונקטי אמנות הפוגה (Die Kunst der Fuge) רי"ב 1080 המנחה המוזיקלית (Musikalisches Opfer) רי"ב 1079קנטטות "לב ופה ומעשה וחיים" (Herz und Mund und Tat und Leben), רי"ב 147, ובמיוחד הפרק האחרון שלה, "Jesu, Joy of Man's Desiring".מוזיקה קולית אורטוריה לחג המולד (Weihnachts-Oratorium) רי"ב 248 מיסה בסי מינור רי"ב 232 מגניפיקט ברה מז'ור רי"ב 243 מתאוס פסיון (Matthäus-Passion) רי"ב 244 יוהנס פסיון (Johannes-Passion) רי"ב 245מוזיקה תזמורתית 4 סוויטות לתזמורת רי"ב 1066–1069 14 קונצ'רטים לצ'מבלו רי"ב 1052–1065 2 קונצ'רטים לכינור סולו רי"ב 1041–1045 6 הקונצ'רטי הברנדנבורגיים רי"ב 1046–1051 קונצ'רטו לשני כינורות ברה מינור רי"ב 1043מוזיקה לעוגב טוקטה ופוגה ברה מינור רי"ב 565 פרלוד ופוגה במי מינור "קטנה" רי"ב 533 פנטזיה ופוגה בסול מינור "גדולה" רי"ב 542 פסקליה ופוגה בדו מינור רי"ב 582 פרלוד לכוראל "התעוררו, הקולות קוראים לנו" (Wachet auf, ruft uns die Stimme) רי"ב 645מוזיקה לכלי מקלדת (צ'מבלו/קלאוויכורד) הפסנתר המושווה (Das wohltemperierte Klavier) ספרים 1 ו-2, 48 פרלודים ופוגות רי"ב 846–893 וריאציות גולדברג רי"ב 988 6 סוויטות אנגליות רי"ב 806–811 6 סוויטות צרפתיות רי"ב 812–817 אינוונציות בשנים ושלושה קולות רי"ב 772–801 המחברת של אנה מגדלנה באךמוזיקה לכלי סולו סונאטות ופרטיטות לכינור סולו רי"ב 1001–1006 6 סוויטות לצ'לו סולו רי"ב 1007–1012 פרטיטה לחליל סולו רי"ב 1013 לקריאה נוספת טים דולי, באך, תרגום: הד סלע, הוצאת דביר, 1989. מלקולם בויד, באך, תרגום: גבי פלג, כתר, 1990. אלברט שווייצר, באך - חיים של מוזיקה, תרגום: יצחק הירשברג, הוצאת חותם תרבות, 2010. דאגלס הופשטטר, גדל, אשר, באך - גביש בן-אלמוות, תרגמו: טל כהן וירדן ניר בוכבינדר, הוצאת דביר, 2011.קישורים חיצוניים על באך במוזיקה צפונט מידע על רוב יצירותיו של באך תרגומי קנטטות של באך יצירות של באך בביצועים שונים, כולל ביצועם של נגנים ישראלים. מתאוס פסיון היפרטקסט - אדובי פלאש בוריס גילטבורג, אלוהים והמקהלה (ניתוח קנטטה 39 של באך, פרק ראשון), אלכסון, 9 באפריל 2013הערות שולייםאישים שהונצחו על בולי גרמניהאישים שהונצחו על בולי ישראללותרניםמלחיני אורטוריותמלחיני מוזיקה כנסייתיתמלחינים גרמנים במאה ה-17מלחינים גרמנים במאה ה-18מלחינים גרמניםמלחינים מתקופת הבארוקמלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורייוהאן סבסטיאןנגני עוגב גרמניםילידי 1685נפטרים ב-1750

1195

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%9C

מונופול

מונופול (מיוונית: μόνος, "מוֹנוֹס" – אחד ו־πωλεῖν "פּוֹלָיֶן" – למכור) הוא מונח המגדיר בעלות או שליטה בלעדית של גורם מסוים בתחום חיים כלשהו או בחלק הארי שלו. בתחום הכלכלה מגדיר המונח מצב בו בשוק של מוצר (או שירות) מסוים קיים מוכר יחיד אשר חולש על רוב השוק או אדם המחזיק כוח שוק משמעותי ביחס לאספקת נכסים. דבר זה מקנה לאותו גורם, הקרוי "בעל המונופול" או מונופוליסט, שליטה בתחום פעילות בשוק, לרוב תוך הגבלה של התחרות בו. דוגמאות למונופולים יכולים להוות הכנסייה הקתולית בימי הביניים באירופה, ובישראל: חברת החשמל, רשות הנמלים (בטרם הפרטת הנמלים) וחברת "אגד" בתחום תעבורת הנוסעים בישראל, בטרם כניסתם של גורמים נוספים לפעילות. יש המבדילים בין מונופול טבעי הנוצר על ידי היותו היעיל או זול ביותר בשוק לבין מונופול ממשלתי או פרטי בחסות הממשלה הקיים בזכות חסם כניסה לשוק, במיוחד בכלכלות פרוטקציוניסטיות או מרקנטליסטיות, כאשר מונופול טבעי אינו יכול למנוע כניסה של שחקנים חדשים לשוק במידה, על אף שיכול לנסות על ידי אסטרטגיות כמו מכירה במחירי היצף. על פי תפיסות כלכליות רווחות תופעת המונופול היא שלילית ויש להקים ארגונים ממשלתיים שיתערבו בו (בישראל - הממונה על התחרות) כדי להחזיר את השוק למצבו ה"טבעי". תאוריות ביקורתיות יטענו ששיח המונופול מאפשר להסוות את העובדה שלמעשה שוק חופשי הוא שוק המנוהל באמצעות סוכנויות ממשלתיות המגדירות רגולציות משמעותיות. ראוי להבחין מונח זה ממונחים מקורבים כמו מונופסון, המייצג מצב שבו יש רק קונה אחד למוצר או שירות או אוליגופסון, שבו יש מספר בודד של קונים למוצר או שירות; קרטל, שהיא תופעה דומה ומקושרת של שליטת מספר חברות שביניהן יש הסכמה חלקית; ואוליגופול, שבו יש מספר קטן של מוכרים בשוק, עם או בלי התארגנות קרטלית. לצד המילה מונופול משמשת גם הצורה מונופולין. לפי קביעת האקדמיה ללשון העברית, מינם הדקדוקי של כל אחד משני השמות הללו הוא זכר ומספרם יחיד ('היה לו מונופולין'). מאפייני המונופול למונופול מספר מאפיינים מובהקים, אותם ניתן למצוא בכל מונופול אמיתי, כזה הנהנה מיציבות בשוק (בניגוד למונופול זמני או חולף): מוכר בודד: מונופול טהור קיים בתעשייה שבה היצרן של מוצר או ספק שירות מסוים הוא גורם יחיד. גורם או חברה עשויים להיחשב מונופול גם אם נתח השוק של כל המתחרים גם יחד זניח (פחות מאחוז או שניים). היעדר חלופות קרובות: השירות ייחודי ואינו ניתן להחלפה על נקלה. לדוגמה, יצרן חומוס השולט ברוב השוק אינו יכול להיחשב מונופול, שכן למוצר שהוא מציע יש חלופות דומות. שליטה במחירים: לחברה או גורם בודד שליטה מוחלטת או קרובה למוחלטת בהיצע התעשייתי כולו במוצר או שירות מסוים, ויש להם השפעה ניכרת על גובה המחיר בו מוצע השירות או המוצר. חסם כניסה: במצב של מונופול טהור, אסורה ההתחרות בבעל המונופול. במצב של מונופול שאינו טהור מוצבים חסמי כניסה משמעותיים, המונעים למעשה, גם אם לא להלכה, כניסה של גורמים אחרים. סוגי המונופולים ניתן להבחין בין סוגי מונופולים על–פי נסיבות היווצרותם ועל–פי אופן התנהגותם בשוק. על–פי גישה זו, ניתן להבחין בין מונופול באישור ממשלתי ומונופול על פי חוק, המבוססים על מדיניות ממשלתית או חקיקה ונהנים ממעמד מונופוליסטי בזכות קביעה בחוק; מונופול טבעי, שהוא תוצר של מבנה העלויות בשוק (היינו, שרק גורם אחד מסוגל להתחרות בשוק); ומונופול תחרותי, שהוא מונופול שנוצר בעקבות תחרות חופשית. על–פי גישה אחרת, המקובלת בעיקר על בעלי גישה התומכת בקפיטליזם ובליברליזם, מונופול טבעי אינו נוצר בפועל במצב של תחרות חופשית ואילו מונופול תחרותי אינו ראוי להיקרא מונופול, כיוון שמעמד השליטה שלו בשוק אינו יציב, כנדרש ממונופול ולכן עשוי להשתנות באופן טבעי בכל זמן נתון. הבחנה אחרת בין סוגי מונופולים נוגעת לאופן בו מוצע השירות או המוצר. בתחום זה, ישנם מונופולים אנכיים, השולטים באספקת שירות או מוצר לכל אורך הדרך, מחומר גלם ועד למוצר הצריכה המוצע לצרכן. דוגמה טיפוסית לכך יכולות להוות חברות לאספקת חשמל, השולטות לרוב גם בייצור החשמל, גם בהולכתו וגם בהפצתו ובטיפול בצרכן. מונופול מסוג שני הוא אופקי: שליטה בגזרה רחבה של שירותים או מוצרים מסוג מסוים. לדוגמה, חברה המוציאה לאור את רוב המגזינים הנמכרים במדינה מסוימת עשויה להיחשב בעלת מונופול אופקי. הבחנה נוספת בין סוגי מונופולים נוגעת לאופן בו נקבע המחיר כלפי פלחי אוכלוסייה שונים. בתחום זה ישנו המונופול הפשוט, בו למעשה נקבע מחיר אחד עבור כל השוק, ומונופול מפלה - מונופול אשר קובע רמה שונה של מחירים לפלחי שוק שונים לפי רצונו. דוגמה למונופול הפשוט הוא דוכן הפופקורן בקולנוע בו המחירים גבוהים (ללא אלטרנטיבה) אך אחידים. דוגמה למונופול מפלה מושלם היא רופא מומחה או עו"ד הגובים שכר דיפרנציאלי (שונה) מכל לקוח ולקוח לפי בחירתם וכך מביאים את הפדיון למקסימום. מונופול על פי חוק מונופול על–פי חוק הוא מונופול שבו ישנו איסור מפורש בחוק, בתקנה או בנוהל, על תחרות באספקת מוצר או שירות, כשהשליטה באספקת מוצר או שירות זה מוענקת לגורם יחיד. מונופול על–פי חוק עשוי להיות על מוצר או שירות מקומי או כלל-ארצי ויכול לגעת בכל סוג של שירות או מוצר. מונופול על–פי חוק, באישור ממשלתי או בגיבוי ממשלתי, מכונה לעיתים גם מונופול כופה. לדוגמה, רשות השידור בישראל נהנתה ממונופול על–פי חוק בתחום שידורי הטלוויזיה הארציים למן תחילת שידורים אלו ועד שנת 1992. מונופולים דומים היו לחברת "בזק" על שיחות טלפון מקומיות, לחברת "פלאפון" על שירותי טלפון סלולרי, לחברת החשמל על אספקת חשמל או לחברות הכבלים על שידורי הכבלים באזורי הארץ השונים. מנקודת מבט זו, ניתן לראות גם בבלעדיות המוענקת לגופים כמו "ביטוח לאומי" או משרד החינוך על שירותים מסוימים מונופול. לרוב, נהוג להבחין בין מונופולים ממשלתיים או בבעלות ממשלתית, כמו משרדי ממשלה או חברות ממשלתיות; ומונופולים בבעלות פרטית, הנהנים מבלעדיות על מתן השירות או המוצר שבמונופול. מונופולים מן הסוג השני מכונים גם מונופולים באישור ממשלתי. ההבדל העיקרי בין שני סוגי הגופים הוא שעל גופים פרטיים בעלי מונופול מוטל לרוב פיקוח באמצעות רשויות פיקוח, בעוד שעל חלק ניכר מהמונופולים הממשלתיים אין פיקוח כלל או שהפיקוח הוא מנהלי ולא רגולטיבי. לדוגמה, חברות פרטיות מפוקחות על–ידי רשות התחרות ואילו גופים ממשלתיים מפוקחים על–ידי מבקר המדינה. מונופול טבעי מונופול טבעי, לטענת אלו הסבורים כי מונופול כזה קיים, הוא מונופול הצומח בתעשיות שבהן התשתית הנדרשת לאספקת השירות או המוצר היא כה רחבה עד כי רק חברה אחת מסוגלת לספק שירות או מוצר אלו. בדרך כלל, נחשבים תחומי אספקת החשמל והמים, בהם נדרשת תשתית פיזית רחבה להולכת המוצרים, לתחומים שבהם קיים או נוצר מונופול טבעי. תחומים נוספים עתירי תשתית, שבהם טוענים או נטען כי קיים מונופול טבעי, הם תחומי אספקת הגז, הבנזין, שיחות טלפון, טלפון סלולרי, הובלת מטענים ונוסעים, שירותי תעופה ועוד. מונופול טבעי מתפתח, נטען, כתוצאה מכך שהעלויות הגדולות הכרוכות בהקמת תשתית גורמות לעזיבת כל החברות הפרטיות את השוק והשתלטות עליו של החברה היחידה — פעמים רבות, הראשונה — המסוגלת לעמוד בעלויות אלו. כניסתם של גורמים חדשים לשוק במועד מאוחר יותר נמנעת בגלל חסם כניסה לשוק גבוה בדמות עלויות הקמת התשתית הגבוהות, גם כאשר יעילותם עשויה להיות רבה יותר משל המונופוליסט. על-פי טענות ליברטריאניות ואחרות, היווצרות מונופול טבעי אינה אפשרית כלל בתנאים של שוק חופשי. לטענתם, התופעה המכונה "מונופול טבעי" היא בכל המקרים מונופול באישור ממשלתי. כלומר, מונופול שנוצר כתוצאה מטיפוח של חברה ראשונית או מובילה בתחום מסוים, תוך מתן עדיפות או בלעדיות לאותה חברה בהענקת השירות או המוצר שבמונופול. כעדות, הם מצביעים על–כך שבשווקים בהם לא הייתה מעורבות ממשלתית מסוג זה, לא נוצר מעולם מונופול טבעי כזה. בתחומים רבים שנחשבו בעבר כ"מונופול טבעי" מתקיימת כיום לכאורה תחרות חופשית עם הסרת הפיקוח או השליטה הממשלתית (אחרי הפרטה), כמו תחומי אספקת הגז, הבנזין, הטלפון הסלולרי, הובלת נוסעים, שיחות טלפוניות לחו"ל ומקומיות, ועוד. יש הטוענים כי הנטייה המונופוליסטית בתחומים אלו נוצרה בעיקר משום שקיים פיקוח (רגולציה) ממשלתי, המגביל את האפשרות להתחרות ומעודד יצירת מונופולים. עם זאת, יש לזכור כי בתחומים אלו חלו בשנים האחרונות התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות, אשר הוזילו במידה ניכרת את עלות הקמת התשתית לאספקתם, ואפשרו לגופים עסקיים חדשים להיכנס לשווקים אלו. בנוסף, בחלוף זמן מפתיחת השוק לתחרות, ניכרת מגמה של קונסולידציה בין החברות החדשות, דוגמת שוק התקשורת, במטרה לחסוך בעלויות התפעול הגבוהות. באופן זה עשויים להיווצר דואופולים או אוליגופולים מסחריים, המחליפים את המונופול הטבעי. פתרון בעיית המונופול חברה הפועלת במשק תחרותי משוכלל, כלומר משק שבו מספר רב של חברות, מקבלת מחיר כנתון, שכן היא קטנה ביחס לשוק, ולכן אין לה יכולת להשפיע על המחיר. לעומת זאת, מונופול, מפני שהוא החברה היחידה שפועלת בשוק, יכול לקבוע בצורה מוחלטת את המחיר בשוק (בהנחה שאין חסמים שונים כגון רגולציה ממשלתית או איום של יבוא). תחת מספר תנאים סטנדרטיים, פתרון בעיית המונופול מתקבל מהשוואת העלות השולית (Marginal Cost - MC) לפדיון השולי (Marginal Revenue - MR). כלומר, המונופול בוחר מחיר או כמות כך שהפדיון שהוא מקבל מהיחידה האחרונה שהוא מייצר יהיה זהה לעלות הייצור של אותה יחידה. מכיוון שהפדיון השולי תמיד יורד בצורה תלולה יותר מהביקוש, נקבל שהכמות שהמונופול קובע קטנה מכמות של תחרות משוכללת, והמחיר גבוה יותר. מונופול תחרותי מונופול תחרותי קיים כאשר חברה בודדת שולטת ברוב השוק לאספקת שירות או מוצר מסוים. המונופול בפועל של החברה אינו מעוגן בחוק או תקנה, ונוצר בעקבות תחרות חופשית מול חברות אחרות במתן השירות או המוצר. לעיתים קרובות, מונופול תחרותי אינו יציב, במובן זה שתקופת שלטונו קצרת טווח ורוויית איומים מצד מתחרים חדשים בשוק. דוגמה טיפוסית למונופול תחרותי עשויה להוות חברת מיקרוסופט, שלה שליטה כמעט מוחלטת בשוק מערכות ההפעלה הביתיות. מונופול תחרותי דומה יש לשרת האינטרנט "אפאצ'י" ששלט בתקופות מסוימות בעד 70 אחוז משוק שרתי האינטרנט. מונופול תחרותי מושג בכל המקרים כאשר חברה אחת מייצרת באופן יעיל או מספק מוצר או שירות מבוקשים במחיר מבוקש, כאשר מתחריה של החברה מתקשים לספק מוצר דומה במחירים דומים. לעיתים, נטען, נוקטות חברות המשיגות מונופול צעדים להגבלת יכולתם של המתחרים להתחרות בה כמו הסכם כובל עם חברות אחרות או מכירה במחירי היצף. ראו גם קרטל אוליגופול רשות התחרות אינטגרציה אופקית אינטגרציה אנכית הגבלים עסקיים לקריאה נוספת אלי גולדשטיין, מיכאל תבור, מונופול - מודלים של תחרות לא משוכללת, הגבלים עסקיים ורגולציה, הוצאת לומדון, 2012. פרק ראשון - המונופול הגדרות ומושגים, באתר חברת תבור מיכל שיצר-גל ואמיר ישראלי "פעמון סביב צוואר החתול: הכרזה על קיומו של מונופול" משפט ועסקים ז, 139 (2007). סדרת כתבות ב-כאן 11: "מונופולנד"- שאול אמסטרדמסקי יוצא בעקבות המונופולים הגדולים השולטים בשוק הישראלי והאופן בו הם פועלים, ביוטיוב. כתבה ב-כאן 11: יגאל גואטה יוצא מסע אחר החברות שמעדיפות לשלוט בשוק ללא תחרות, ביוטיוב. קישורים חיצוניים מחשבון רווח מקסימלי של מונופול הערות שוליים הגבלים עסקיים מבני שוק מיקרו-כלכלה תחרות (כלכלה)

מונופול (מיוונית: μόνος, "מוֹנוֹס" – אחד ו־πωλεῖν "פּוֹלָיֶן" – למכור) הוא מונח המגדיר בעלות או שליטה בלעדית של גורם מסוים בתחום חיים כלשהו או בחלק הארי שלו. בתחום הכלכלה מגדיר המונח מצב בו בשוק של מוצר (או שירות) מסוים קיים מוכר יחיד אשר חולש על רוב השוק או אדם המחזיק כוח שוק משמעותי ביחס לאספקת נכסים. דבר זה מקנה לאותו גורם, הקרוי "בעל המונופול" או מונופוליסט, שליטה בתחום פעילות בשוק, לרוב תוך הגבלה של התחרות בו. דוגמאות למונופולים יכולים להוות הכנסייה הקתולית בימי הביניים באירופה, ובישראל: חברת החשמל, רשות הנמלים (בטרם הפרטת הנמלים) וחברת "אגד" בתחום תעבורת הנוסעים בישראל, בטרם כניסתם של גורמים נוספים לפעילות.יש המבדילים בין מונופול טבעי הנוצר על ידי היותו היעיל או זול ביותר בשוק לבין מונופול ממשלתי או פרטי בחסות הממשלה הקיים בזכות חסם כניסה לשוק, במיוחד בכלכלות פרוטקציוניסטיות או מרקנטליסטיות, כאשר מונופול טבעי אינו יכול למנוע כניסה של שחקנים חדשים לשוק במידה, על אף שיכול לנסות על ידי אסטרטגיות כמו מכירה במחירי היצף.על פי תפיסות כלכליות רווחות תופעת המונופול היא שלילית ויש להקים ארגונים ממשלתיים שיתערבו בו (בישראל - הממונה על התחרות) כדי להחזיר את השוק למצבו ה"טבעי". תאוריות ביקורתיות יטענו ששיח המונופול מאפשר להסוות את העובדה שלמעשה שוק חופשי הוא שוק המנוהל באמצעות סוכנויות ממשלתיות המגדירות רגולציות משמעותיות.ראוי להבחין מונח זה ממונחים מקורבים כמו מונופסון, המייצג מצב שבו יש רק קונה אחד למוצר או שירות או אוליגופסון, שבו יש מספר בודד של קונים למוצר או שירות; קרטל, שהיא תופעה דומה ומקושרת של שליטת מספר חברות שביניהן יש הסכמה חלקית; ואוליגופול, שבו יש מספר קטן של מוכרים בשוק, עם או בלי התארגנות קרטלית.לצד המילה מונופול משמשת גם הצורה מונופולין. לפי קביעת האקדמיה ללשון העברית, מינם הדקדוקי של כל אחד משני השמות הללו הוא זכר ומספרם יחיד ('היה לו מונופולין').מאפייני המונופוללמונופול מספר מאפיינים מובהקים, אותם ניתן למצוא בכל מונופול אמיתי, כזה הנהנה מיציבות בשוק (בניגוד למונופול זמני או חולף):מוכר בודד: מונופול טהור קיים בתעשייה שבה היצרן של מוצר או ספק שירות מסוים הוא גורם יחיד. גורם או חברה עשויים להיחשב מונופול גם אם נתח השוק של כל המתחרים גם יחד זניח (פחות מאחוז או שניים).היעדר חלופות קרובות: השירות ייחודי ואינו ניתן להחלפה על נקלה. לדוגמה, יצרן חומוס השולט ברוב השוק אינו יכול להיחשב מונופול, שכן למוצר שהוא מציע יש חלופות דומות.שליטה במחירים: לחברה או גורם בודד שליטה מוחלטת או קרובה למוחלטת בהיצע התעשייתי כולו במוצר או שירות מסוים, ויש להם השפעה ניכרת על גובה המחיר בו מוצע השירות או המוצר.חסם כניסה: במצב של מונופול טהור, אסורה ההתחרות בבעל המונופול. במצב של מונופול שאינו טהור מוצבים חסמי כניסה משמעותיים, המונעים למעשה, גם אם לא להלכה, כניסה של גורמים אחרים.סוגי המונופוליםניתן להבחין בין סוגי מונופולים על–פי נסיבות היווצרותם ועל–פי אופן התנהגותם בשוק. על–פי גישה זו, ניתן להבחין בין מונופול באישור ממשלתי ומונופול על פי חוק, המבוססים על מדיניות ממשלתית או חקיקה ונהנים ממעמד מונופוליסטי בזכות קביעה בחוק; מונופול טבעי, שהוא תוצר של מבנה העלויות בשוק (היינו, שרק גורם אחד מסוגל להתחרות בשוק); ומונופול תחרותי, שהוא מונופול שנוצר בעקבות תחרות חופשית. על–פי גישה אחרת, המקובלת בעיקר על בעלי גישה התומכת בקפיטליזם ובליברליזם, מונופול טבעי אינו נוצר בפועל במצב של תחרות חופשית ואילו מונופול תחרותי אינו ראוי להיקרא מונופול, כיוון שמעמד השליטה שלו בשוק אינו יציב, כנדרש ממונופול ולכן עשוי להשתנות באופן טבעי בכל זמן נתון.הבחנה אחרת בין סוגי מונופולים נוגעת לאופן בו מוצע השירות או המוצר. בתחום זה, ישנם מונופולים אנכיים, השולטים באספקת שירות או מוצר לכל אורך הדרך, מחומר גלם ועד למוצר הצריכה המוצע לצרכן. דוגמה טיפוסית לכך יכולות להוות חברות לאספקת חשמל, השולטות לרוב גם בייצור החשמל, גם בהולכתו וגם בהפצתו ובטיפול בצרכן. מונופול מסוג שני הוא אופקי: שליטה בגזרה רחבה של שירותים או מוצרים מסוג מסוים. לדוגמה, חברה המוציאה לאור את רוב המגזינים הנמכרים במדינה מסוימת עשויה להיחשב בעלת מונופול אופקי.הבחנה נוספת בין סוגי מונופולים נוגעת לאופן בו נקבע המחיר כלפי פלחי אוכלוסייה שונים. בתחום זה ישנו המונופול הפשוט, בו למעשה נקבע מחיר אחד עבור כל השוק, ומונופול מפלה - מונופול אשר קובע רמה שונה של מחירים לפלחי שוק שונים לפי רצונו. דוגמה למונופול הפשוט הוא דוכן הפופקורן בקולנוע בו המחירים גבוהים (ללא אלטרנטיבה) אך אחידים. דוגמה למונופול מפלה מושלם היא רופא מומחה או עו"ד הגובים שכר דיפרנציאלי (שונה) מכל לקוח ולקוח לפי בחירתם וכך מביאים את הפדיון למקסימום.מונופול על פי חוקמונופול על–פי חוק הוא מונופול שבו ישנו איסור מפורש בחוק, בתקנה או בנוהל, על תחרות באספקת מוצר או שירות, כשהשליטה באספקת מוצר או שירות זה מוענקת לגורם יחיד. מונופול על–פי חוק עשוי להיות על מוצר או שירות מקומי או כלל-ארצי ויכול לגעת בכל סוג של שירות או מוצר. מונופול על–פי חוק, באישור ממשלתי או בגיבוי ממשלתי, מכונה לעיתים גם מונופול כופה.לדוגמה, רשות השידור בישראל נהנתה ממונופול על–פי חוק בתחום שידורי הטלוויזיה הארציים למן תחילת שידורים אלו ועד שנת 1992. מונופולים דומים היו לחברת "בזק" על שיחות טלפון מקומיות, לחברת "פלאפון" על שירותי טלפון סלולרי, לחברת החשמל על אספקת חשמל או לחברות הכבלים על שידורי הכבלים באזורי הארץ השונים. מנקודת מבט זו, ניתן לראות גם בבלעדיות המוענקת לגופים כמו "ביטוח לאומי" או משרד החינוך על שירותים מסוימים מונופול.לרוב, נהוג להבחין בין מונופולים ממשלתיים או בבעלות ממשלתית, כמו משרדי ממשלה או חברות ממשלתיות; ומונופולים בבעלות פרטית, הנהנים מבלעדיות על מתן השירות או המוצר שבמונופול. מונופולים מן הסוג השני מכונים גם מונופולים באישור ממשלתי. ההבדל העיקרי בין שני סוגי הגופים הוא שעל גופים פרטיים בעלי מונופול מוטל לרוב פיקוח באמצעות רשויות פיקוח, בעוד שעל חלק ניכר מהמונופולים הממשלתיים אין פיקוח כלל או שהפיקוח הוא מנהלי ולא רגולטיבי. לדוגמה, חברות פרטיות מפוקחות על–ידי רשות התחרות ואילו גופים ממשלתיים מפוקחים על–ידי מבקר המדינה.מונופול טבעימונופול טבעי, לטענת אלו הסבורים כי מונופול כזה קיים, הוא מונופול הצומח בתעשיות שבהן התשתית הנדרשת לאספקת השירות או המוצר היא כה רחבה עד כי רק חברה אחת מסוגלת לספק שירות או מוצר אלו. בדרך כלל, נחשבים תחומי אספקת החשמל והמים, בהם נדרשת תשתית פיזית רחבה להולכת המוצרים, לתחומים שבהם קיים או נוצר מונופול טבעי. תחומים נוספים עתירי תשתית, שבהם טוענים או נטען כי קיים מונופול טבעי, הם תחומי אספקת הגז, הבנזין, שיחות טלפון, טלפון סלולרי, הובלת מטענים ונוסעים, שירותי תעופה ועוד.מונופול טבעי מתפתח, נטען, כתוצאה מכך שהעלויות הגדולות הכרוכות בהקמת תשתית גורמות לעזיבת כל החברות הפרטיות את השוק והשתלטות עליו של החברה היחידה — פעמים רבות, הראשונה — המסוגלת לעמוד בעלויות אלו. כניסתם של גורמים חדשים לשוק במועד מאוחר יותר נמנעת בגלל חסם כניסה לשוק גבוה בדמות עלויות הקמת התשתית הגבוהות, גם כאשר יעילותם עשויה להיות רבה יותר משל המונופוליסט.על-פי טענות ליברטריאניות ואחרות, היווצרות מונופול טבעי אינה אפשרית כלל בתנאים של שוק חופשי. לטענתם, התופעה המכונה "מונופול טבעי" היא בכל המקרים מונופול באישור ממשלתי. כלומר, מונופול שנוצר כתוצאה מטיפוח של חברה ראשונית או מובילה בתחום מסוים, תוך מתן עדיפות או בלעדיות לאותה חברה בהענקת השירות או המוצר שבמונופול. כעדות, הם מצביעים על–כך שבשווקים בהם לא הייתה מעורבות ממשלתית מסוג זה, לא נוצר מעולם מונופול טבעי כזה.בתחומים רבים שנחשבו בעבר כ"מונופול טבעי" מתקיימת כיום לכאורה תחרות חופשית עם הסרת הפיקוח או השליטה הממשלתית (אחרי הפרטה), כמו תחומי אספקת הגז, הבנזין, הטלפון הסלולרי, הובלת נוסעים, שיחות טלפוניות לחו"ל ומקומיות, ועוד. יש הטוענים כי הנטייה המונופוליסטית בתחומים אלו נוצרה בעיקר משום שקיים פיקוח (רגולציה) ממשלתי, המגביל את האפשרות להתחרות ומעודד יצירת מונופולים.עם זאת, יש לזכור כי בתחומים אלו חלו בשנים האחרונות התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות, אשר הוזילו במידה ניכרת את עלות הקמת התשתית לאספקתם, ואפשרו לגופים עסקיים חדשים להיכנס לשווקים אלו. בנוסף, בחלוף זמן מפתיחת השוק לתחרות, ניכרת מגמה של קונסולידציה בין החברות החדשות, דוגמת שוק התקשורת, במטרה לחסוך בעלויות התפעול הגבוהות. באופן זה עשויים להיווצר דואופולים או אוליגופולים מסחריים, המחליפים את המונופול הטבעי.פתרון בעיית המונופולחברה הפועלת במשק תחרותי משוכלל, כלומר משק שבו מספר רב של חברות, מקבלת מחיר כנתון, שכן היא קטנה ביחס לשוק, ולכן אין לה יכולת להשפיע על המחיר. לעומת זאת, מונופול, מפני שהוא החברה היחידה שפועלת בשוק, יכול לקבוע בצורה מוחלטת את המחיר בשוק (בהנחה שאין חסמים שונים כגון רגולציה ממשלתית או איום של יבוא).תחת מספר תנאים סטנדרטיים, פתרון בעיית המונופול מתקבל מהשוואת העלות השולית (Marginal Cost - MC) לפדיון השולי (Marginal Revenue - MR). כלומר, המונופול בוחר מחיר או כמות כך שהפדיון שהוא מקבל מהיחידה האחרונה שהוא מייצר יהיה זהה לעלות הייצור של אותה יחידה. מכיוון שהפדיון השולי תמיד יורד בצורה תלולה יותר מהביקוש, נקבל שהכמות שהמונופול קובע קטנה מכמות של תחרות משוכללת, והמחיר גבוה יותר.מונופול תחרותימונופול תחרותי קיים כאשר חברה בודדת שולטת ברוב השוק לאספקת שירות או מוצר מסוים. המונופול בפועל של החברה אינו מעוגן בחוק או תקנה, ונוצר בעקבות תחרות חופשית מול חברות אחרות במתן השירות או המוצר. לעיתים קרובות, מונופול תחרותי אינו יציב, במובן זה שתקופת שלטונו קצרת טווח ורוויית איומים מצד מתחרים חדשים בשוק.דוגמה טיפוסית למונופול תחרותי עשויה להוות חברת מיקרוסופט, שלה שליטה כמעט מוחלטת בשוק מערכות ההפעלה הביתיות. מונופול תחרותי דומה יש לשרת האינטרנט "אפאצ'י" ששלט בתקופות מסוימות בעד 70 אחוז משוק שרתי האינטרנט.מונופול תחרותי מושג בכל המקרים כאשר חברה אחת מייצרת באופן יעיל או מספק מוצר או שירות מבוקשים במחיר מבוקש, כאשר מתחריה של החברה מתקשים לספק מוצר דומה במחירים דומים. לעיתים, נטען, נוקטות חברות המשיגות מונופול צעדים להגבלת יכולתם של המתחרים להתחרות בה כמו הסכם כובל עם חברות אחרות או מכירה במחירי היצף.ראו גםקרטלאוליגופולרשות התחרותאינטגרציה אופקיתאינטגרציה אנכיתהגבלים עסקייםלקריאה נוספתאלי גולדשטיין, מיכאל תבור, מונופול - מודלים של תחרות לא משוכללת, הגבלים עסקיים ורגולציה, הוצאת לומדון, 2012. פרק ראשון - המונופול הגדרות ומושגים, באתר חברת תבורמיכל שיצר-גל ואמיר ישראלי "פעמון סביב צוואר החתול: הכרזה על קיומו של מונופול" משפט ועסקים ז, 139 (2007).סדרת כתבות ב-כאן 11: "מונופולנד"- שאול אמסטרדמסקי יוצא בעקבות המונופולים הגדולים השולטים בשוק הישראלי והאופן בו הם פועלים, ביוטיוב.כתבה ב-כאן 11: יגאל גואטה יוצא מסע אחר החברות שמעדיפות לשלוט בשוק ללא תחרות, ביוטיוב.קישורים חיצוניים מחשבון רווח מקסימלי של מונופולהערות שוליים הגבלים עסקייםמבני שוקמיקרו-כלכלהתחרות (כלכלה)

1208

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A8%D7%A4%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%99%D7%94

שרפנטייה

שרפנטייה (Charpentier) הוא שם משפחה שמקורו בצרפתית ומשמעותו נגר. שמות משפחה

שרפנטייה (Charpentier) הוא שם משפחה שמקורו בצרפתית ומשמעותו נגר.שמות משפחה

1225

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%AA%20%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%20%D7%9C%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%AA%D7%9C%20%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91

בית הספר לאמנויות תל אביב

בית הספר לאמנויות - קמפוס אריסון הוא בית ספר יסודי וחטיבת ביניים בתל אביב המתמקד בתחומי האמנות כחלק מהלימודים בבית הספר. היסטוריה בית הספר נוסד ב-1984 על ידי יעל העליון, שגם שימשה כמנהלת בית הספר עד מותה בשנת 2002. לאחר מכן התמנתה סגניתה, גילה חנונה, למנהלת בית הספר וכיהנה בתפקיד זה עד לשנת 2006. מאז סיום תפקידה, מנהלת בית הספר היא אורית קרובינר, עד ל-2017, בה משרת המנהל עברה לאודי קליין. קמפוס בית הספר מכיל את בניין החטיבה הצעירה (שמכונה "החממה") שבו לומדים תלמידי כיתות א' - ג'. בניין "הקמפוס" שבו לומדים תלמידי כיתות ד׳ עד ט', אודיטוריום על שם תד אריסון ואגף עיוני אשר נתרם על ידי קרן אריסון בראשות שרי אריסון. המגמות בהן מרחיבים התלמידים את לימודיהם בבית הספר הן קולנוע, מחול, אמנות חזותית ודיגיטלית, תיאטרון ומוזיקה. האחרונה מתחלקת לשני מסלולים: מסלול המוזיקה קלאסית ומסלול מוזיקת הג'אז. במגמות מלמדים אמנים פעילים. בעבר נערכו מיונים לבית הספר, והתקבלו ילדים מכל רחבי תל אביב שהוכרו כבעלי כישרון אמנותי. ב-2017 אסר משרד החינוך על קיום מיונים לבתי ספר יסודיים, ומאז הקבלה לבית הספר היא באמצעות הגרלה. תלמידי בית הספר השתתפו לצד נתן דטנר בקטעי משחק בתוכניות הטלוויזיה "תופסים ראש" ששודרה בערוץ הראשון בשנים 1988–1991. עם משתפי התוכנית שהפכו לימים לשחקנים מוכרים נמנו יוני ואלון אמגור, טל ועידו מוסרי, ריקי בליך, אורי אומנותי, אוהד קנולר ודנה דבורין. עם בוגרים נוספים של בית הספר לאמנויות שזכו לפרסום בבגרותם נמנים מיכאל הנגבי, בן ארצי, מאיה מרון, רועי חן, אלון עדר, אניה בוקשטיין, גאיה טראוב, תמר עמית יוסף, יובל סגל ותמיר גינזבורג. בשנת 1998 הופק ערב מחווה לנתן אלתרמן בשם "כוכבים בחוץ" בהשתתפות תלמידי בית הספר לצד דטנר ובתו שרון דטנר, מיקי קם, דני ליטני ודנה דבורין. יעל העליון, מייסדת בית הספר, נהגה לכתוב סיפורים. מאז מותה, התקיימו בבית הספר מדי שנתיים תחרות סיפורים קצרים לזכרה. הסיפורים נבחרו על ידי צוות שופטים המורכב ממורים ואנשי רוח. קישורים חיצוניים הערות שוליים תל אביב-יפו: בתי ספר תל אביב-יפו: תרבות תל אביב-יפו: בתי ספר לאמנות ישראל: בתי ספר תיכוניים לאמנות לב העיר

בית הספר לאמנויות - קמפוס אריסון הוא בית ספר יסודי וחטיבת ביניים בתל אביב המתמקד בתחומי האמנות כחלק מהלימודים בבית הספר.היסטוריה בית הספר נוסד ב-1984 על ידי יעל העליון, שגם שימשה כמנהלת בית הספר עד מותה בשנת 2002. לאחר מכן התמנתה סגניתה, גילה חנונה, למנהלת בית הספר וכיהנה בתפקיד זה עד לשנת 2006. מאז סיום תפקידה, מנהלת בית הספר היא אורית קרובינר, עד ל-2017, בה משרת המנהל עברה לאודי קליין.קמפוס בית הספר מכיל את בניין החטיבה הצעירה (שמכונה "החממה") שבו לומדים תלמידי כיתות א' - ג'. בניין "הקמפוס" שבו לומדים תלמידי כיתות ד׳ עד ט', אודיטוריום על שם תד אריסון ואגף עיוני אשר נתרם על ידי קרן אריסון בראשות שרי אריסון.המגמות בהן מרחיבים התלמידים את לימודיהם בבית הספר הן קולנוע, מחול, אמנות חזותית ודיגיטלית, תיאטרון ומוזיקה. האחרונה מתחלקת לשני מסלולים: מסלול המוזיקה קלאסית ומסלול מוזיקת הג'אז. במגמות מלמדים אמנים פעילים.בעבר נערכו מיונים לבית הספר, והתקבלו ילדים מכל רחבי תל אביב שהוכרו כבעלי כישרון אמנותי. ב-2017 אסר משרד החינוך על קיום מיונים לבתי ספר יסודיים, ומאז הקבלה לבית הספר היא באמצעות הגרלה.תלמידי בית הספר השתתפו לצד נתן דטנר בקטעי משחק בתוכניות הטלוויזיה "תופסים ראש" ששודרה בערוץ הראשון בשנים 1988–1991. עם משתפי התוכנית שהפכו לימים לשחקנים מוכרים נמנו יוני ואלון אמגור, טל ועידו מוסרי, ריקי בליך, אורי אומנותי, אוהד קנולר ודנה דבורין. עם בוגרים נוספים של בית הספר לאמנויות שזכו לפרסום בבגרותם נמנים מיכאל הנגבי, בן ארצי, מאיה מרון, רועי חן, אלון עדר, אניה בוקשטיין, גאיה טראוב, תמר עמית יוסף, יובל סגל ותמיר גינזבורג.בשנת 1998 הופק ערב מחווה לנתן אלתרמן בשם "כוכבים בחוץ" בהשתתפות תלמידי בית הספר לצד דטנר ובתו שרון דטנר, מיקי קם, דני ליטני ודנה דבורין.יעל העליון, מייסדת בית הספר, נהגה לכתוב סיפורים. מאז מותה, התקיימו בבית הספר מדי שנתיים תחרות סיפורים קצרים לזכרה. הסיפורים נבחרו על ידי צוות שופטים המורכב ממורים ואנשי רוח.קישורים חיצונייםהערות שוליים תל אביב-יפו: בתי ספרתל אביב-יפו: תרבותתל אביב-יפו: בתי ספר לאמנותישראל: בתי ספר תיכוניים לאמנותלב העיר

1230

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%93%D7%95%D7%95%D7%A8%D7%93%20%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%92

אדוורד גריג

אדוורד הגרופ גריג (בנורווגית: Edvard Hagerup Grieg; 15 ביוני 1843 – 4 בספטמבר 1907) היה מלחין נורווגי נודע. חייו גריג נולד בברגן למשפחה אמידה. אביו, אלכסנדר, היה ממוצא סקוטי וכיהן כקונסול הממלכה המאוחדת בברגן. אמו, גסין האגרופ, הייתה בת למשפחה נורווגית מבוססת, וכפסנתרנית מעולה הייתה מורתו הראשונה למוזיקה. את יצירותיו הראשונות כתב בגיל תשע, אך רק לאחר שנפגש עם הכנר הנורווגי הדגול אולה בול, החל גריג להתייחס אל המוזיקה בכובד ראש. בהמלצתו של בול נסע גריג בן ה-15 ללייפציג שבגרמניה כדי ללמוד שם בקונסרבטוריון אצל המלחין והמורה היהודי הנודע איגנץ מושלס, שם למד במשך ארבע שנים. בשנת 1863 נסע לקופנהגן, בירת דנמרק, והתגורר שם שלוש שנים. המלחין הדני נילס גאדה עודד אותו לכתוב סימפוניה. גריג נענה לכך, אך התוצאה לא מצאה חן בעיניו ולכן כתב על התווים שאין לנגנם. בקשתו זו לא נענתה, והוא סירב להכיר ביצירה זו כביצירתו. בשנת 1866 חזר לנורווגיה והתיישב בכריסטיאניה (היום אוסלו). שם פגש את ריקרד נורדראק, אשר הסב את תשומת לבו למוזיקה הנורדית העממית. יצירתו המוקדמת של גריג משקפת את החינוך הגרמני הרומנטי שקיבל, אך לאחר מכן החליט לשקף ביצירתו את מולדתו, נורווגיה, ויצירתו מושפעת ממנגינות נורווגיות עממיות. בשנת 1867 נשא גריג לאשה את דודניתו, נינה האגרופ, זמרת מחוננת שסייעה רבות לפרסום שיריו בעולם. בחורף 1869 שהה גריג באיטליה, שם פגש ברומא את המלחין ההונגרי פרנץ ליסט והשמיע לו את הקונצ'רטו לפסנתר שחיבר. ליסט ניגן את הקונצ'רטו והתלהב ממנו מאוד. כאשר ניגן אותו גריג בלייפציג בשנת 1897, התרשם ממנו העולם המוזיקלי עמוקות. גריג חזר לכריסטיאניה, שם חיבר מוזיקה ליצירות אחדות של הסופר הנורווגי ביורנסטרן ביורנסון. בהמשך לכך פגש את הנריק איבסן וחיבר את המוזיקה הנודעת למחזהו פר גינט. זו היא יצירתו הנודעת ביותר. המוזיקה של גריג שבתה את לב העם הנורווגי, וזכתה גם להכרה עולמית. בשנת 1874 קיבל גריג מענק ממשלתי שאיפשר לו לחזור ולהתגורר בעיר הולדתו ברגן. בשנת 1885 עבר להתגורר עם רעייתו באחוזת טרולדהגן שבפרברי ברגן, ושם התגורר עד מותו, תוך שהוא מרבה לצאת לקונצרטים ברחבי אירופה. אחוזה זו נשמרה במצבה המקורי כביתו של גריג והיא פתוחה לביקורי תיירים. ב-1899 הוזמן על ידי המוזיקאי הצרפתי אדואר קולון לנצח על קונצרט מיצירותיו בפריז, וההזמנה הגיעה זמן קצר אחרי תום המשפט החוזר של אלפרד דרייפוס בו הוא הורשע שנית. גריג החליט לדחות את ההזמנה, וכתב לקולון במכתב שגם פורסם בעיתונות שהוא "מזועזע מהאופן המביש בו בני ארצך נוהגים בחוק ובצדק" ולכן אין לו שום חשק להופיע בפני קהל צרפתי. פרסום המכתב עורר סערה, שבעקבותיה גריג קיבל מכתבי נאצה רבים. הוא הסכים להופיע שוב בפריז רק ב-1903, והופעתו נתקלה בקריאות בוז מצד חלק מהקהל, ואף בביקורת מלגלגת על ההופעה שכתב קלוד דביסי. גריג יסד את "החברה לקידום המוזיקה הסקנדינבית". מבחר מיצירותיו יצירות לתזמורת סימפוניה בדו מינור קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור מס' 1 אופ' 16 פתיחה "באביב" אופ' 11 סוויטת "מזמנו של הולברג" (לכבוד המחזאי וההיסטוריון לודוויג הולברג) אופוס 40. חוברה לפסנתר ואחר כך לתזמורת כלי קשת. שתי אלגיות לפסנתר או תזמורת כלי קשת אופ' 34 - "הלב הפצוע" ו" האביב האחרון". סוויטה למחזה "סיגורד יורסלפר" (סיגורד העולה לירושלים) של ביירנסטרנה ביירנסון אופ' 22 - "בארמון המלך", "אינטרמצו", "שיר לכת". ארבעה מחולות סימפוניים אופ' 64. חוברו לפסנתר ואחר כך לתזמורת. סוויטה למחזה פר גינט של הנריק איבסן - מס' 1 אופ' 46 (בוקר, מות אוזה, מחול אניטרה, במקדש של מלך ההר); מס' 2 אופ' 55 (חטיפת הכלה, מחול ערבי, סערה בים, שירת סולוויג) יצירות לפסנתר סונטה לפסנתר במי מינור אופ' 7 66 "קטעים ליריים" לפסנתר, אופ' 12, 38, 43, 47, 54, 57, 62, 65, 68, 71. ארבעה מחולות נורווגים אופ' 35 וריאציות על שיר עם נורווגי אופ' 24 יצירות קאמריות סונטה לכינור ופסנתר מס 1 בפה מז'ור אופ. 8 סונטה לכינור ופסנתר מס' 2 בסול מז'ור אופ' 13 סונה לכינור ופסנתר מס' 3 בדו מינור אופ' 45 סונטה לצ'לו ופסנתר בלה מינור אופ' 36 רביעיית כלי קשת בסול מינור אופ' 27 קישורים חיצוניים , 15 ביוני 2015 הערות שוליים מלחינים נורווגים ילידי 1843 נפטרים ב-1907

אדוורד הגרופ גריג (בנורווגית: Edvard Hagerup Grieg; 15 ביוני 1843 – 4 בספטמבר 1907) היה מלחין נורווגי נודע.חייו גריג נולד בברגן למשפחה אמידה. אביו, אלכסנדר, היה ממוצא סקוטי וכיהן כקונסול הממלכה המאוחדת בברגן. אמו, גסין האגרופ, הייתה בת למשפחה נורווגית מבוססת, וכפסנתרנית מעולה הייתה מורתו הראשונה למוזיקה. את יצירותיו הראשונות כתב בגיל תשע, אך רק לאחר שנפגש עם הכנר הנורווגי הדגול אולה בול, החל גריג להתייחס אל המוזיקה בכובד ראש. בהמלצתו של בול נסע גריג בן ה-15 ללייפציג שבגרמניה כדי ללמוד שם בקונסרבטוריון אצל המלחין והמורה היהודי הנודע איגנץ מושלס, שם למד במשך ארבע שנים.בשנת 1863 נסע לקופנהגן, בירת דנמרק, והתגורר שם שלוש שנים. המלחין הדני נילס גאדה עודד אותו לכתוב סימפוניה. גריג נענה לכך, אך התוצאה לא מצאה חן בעיניו ולכן כתב על התווים שאין לנגנם. בקשתו זו לא נענתה, והוא סירב להכיר ביצירה זו כביצירתו.בשנת 1866 חזר לנורווגיה והתיישב בכריסטיאניה (היום אוסלו). שם פגש את ריקרד נורדראק, אשר הסב את תשומת לבו למוזיקה הנורדית העממית. יצירתו המוקדמת של גריג משקפת את החינוך הגרמני הרומנטי שקיבל, אך לאחר מכן החליט לשקף ביצירתו את מולדתו, נורווגיה, ויצירתו מושפעת ממנגינות נורווגיות עממיות. בשנת 1867 נשא גריג לאשה את דודניתו, נינה האגרופ, זמרת מחוננת שסייעה רבות לפרסום שיריו בעולם.בחורף 1869 שהה גריג באיטליה, שם פגש ברומא את המלחין ההונגרי פרנץ ליסט והשמיע לו את הקונצ'רטו לפסנתר שחיבר. ליסט ניגן את הקונצ'רטו והתלהב ממנו מאוד. כאשר ניגן אותו גריג בלייפציג בשנת 1897, התרשם ממנו העולם המוזיקלי עמוקות.גריג חזר לכריסטיאניה, שם חיבר מוזיקה ליצירות אחדות של הסופר הנורווגי ביורנסטרן ביורנסון. בהמשך לכך פגש את הנריק איבסן וחיבר את המוזיקה הנודעת למחזהו פר גינט. זו היא יצירתו הנודעת ביותר. המוזיקה של גריג שבתה את לב העם הנורווגי, וזכתה גם להכרה עולמית.בשנת 1874 קיבל גריג מענק ממשלתי שאיפשר לו לחזור ולהתגורר בעיר הולדתו ברגן. בשנת 1885 עבר להתגורר עם רעייתו באחוזת טרולדהגן שבפרברי ברגן, ושם התגורר עד מותו, תוך שהוא מרבה לצאת לקונצרטים ברחבי אירופה. אחוזה זו נשמרה במצבה המקורי כביתו של גריג והיא פתוחה לביקורי תיירים.ב-1899 הוזמן על ידי המוזיקאי הצרפתי אדואר קולון לנצח על קונצרט מיצירותיו בפריז, וההזמנה הגיעה זמן קצר אחרי תום המשפט החוזר של אלפרד דרייפוס בו הוא הורשע שנית. גריג החליט לדחות את ההזמנה, וכתב לקולון במכתב שגם פורסם בעיתונות שהוא "מזועזע מהאופן המביש בו בני ארצך נוהגים בחוק ובצדק" ולכן אין לו שום חשק להופיע בפני קהל צרפתי. פרסום המכתב עורר סערה, שבעקבותיה גריג קיבל מכתבי נאצה רבים. הוא הסכים להופיע שוב בפריז רק ב-1903, והופעתו נתקלה בקריאות בוז מצד חלק מהקהל, ואף בביקורת מלגלגת על ההופעה שכתב קלוד דביסי.גריג יסד את "החברה לקידום המוזיקה הסקנדינבית".מבחר מיצירותיויצירות לתזמורת סימפוניה בדו מינור קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור מס' 1 אופ' 16 פתיחה "באביב" אופ' 11 סוויטת "מזמנו של הולברג" (לכבוד המחזאי וההיסטוריון לודוויג הולברג) אופוס 40. חוברה לפסנתר ואחר כך לתזמורת כלי קשת. שתי אלגיות לפסנתר או תזמורת כלי קשת אופ' 34 - "הלב הפצוע" ו" האביב האחרון". סוויטה למחזה "סיגורד יורסלפר" (סיגורד העולה לירושלים) של ביירנסטרנה ביירנסון אופ' 22 - "בארמון המלך", "אינטרמצו", "שיר לכת". ארבעה מחולות סימפוניים אופ' 64. חוברו לפסנתר ואחר כך לתזמורת. סוויטה למחזה פר גינט של הנריק איבסן - מס' 1 אופ' 46 (בוקר, מות אוזה, מחול אניטרה, במקדש של מלך ההר); מס' 2 אופ' 55 (חטיפת הכלה, מחול ערבי, סערה בים, שירת סולוויג)יצירות לפסנתרסונטה לפסנתר במי מינור אופ' 766 "קטעים ליריים" לפסנתר, אופ' 12, 38, 43, 47, 54, 57, 62, 65, 68, 71.ארבעה מחולות נורווגים אופ' 35וריאציות על שיר עם נורווגי אופ' 24יצירות קאמריותסונטה לכינור ופסנתר מס 1 בפה מז'ור אופ. 8סונטה לכינור ופסנתר מס' 2 בסול מז'ור אופ' 13סונה לכינור ופסנתר מס' 3 בדו מינור אופ' 45סונטה לצ'לו ופסנתר בלה מינור אופ' 36רביעיית כלי קשת בסול מינור אופ' 27קישורים חיצוניים , 15 ביוני 2015הערות שוליים מלחינים נורווגיםילידי 1843נפטרים ב-1907

1237

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A5%20%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98

פרנץ ליסט

פֶרֶנץ ליסט (בגרמנית: Franz Liszt, בהונגרית: Liszt Ferenc; 22 באוקטובר 1811 – 31 ביולי 1886) היה מלחין ופסנתרן הונגרי ממוצא גרמני. ביוגרפיה ליסט נולד בעיירה ההונגרית דוֹבּוֹריָאן (Doborján; כיום רַיידינג שבאוסטריה) למשפחה דוברת גרמנית. את ראשית חינוכו המוזיקלי קיבל מאביו ששימש כפקיד בחצרו של הנסיך מיקלוש (ניקולאוס) השני לבית אסטרהאזי. בגיל 8 כבר הלחין את יצירותיו הראשונות ובגיל 10 עבר לווינה ללמוד שם פסנתר אצל קארל צ'רני, תלמידו של בטהובן. ליסט למד קומפוזיציה אצל סאליירי שהיה בשעתו גם מורה של שוברט. בגיל 11 ניגן לראשונה בקונצרט בווינה והקהל יצא מגדרו מרוב התלהבות. בנסיעותיו לפריז וללונדון זכה להצלחה מרובה כפסנתרן, ובגיל 38 השתקע בוויימאר כמנהל המוזיקלי של חצר הנסיך. אחרי עשר שנים בערך עבר ליסט לרומא, אך המשיך בפעילות מוזיקלית בוויימאר ובבודפשט. בכל שנות חייו היה מושפע מן הדת הקתולית (הוא נכנס למנזר ב-1863 והוסמך ככומר מן הדרגה הנמוכה ב-1865), ויצירותיו המאוחרות משקפות את רוח הדת ששרתה עליו תמיד. שנות הנדודים ב-1823 עזב ליסט את וינה ועבר לפריז, שבה למד הלחנה. ב-20 באפריל 1832 היה שם בקונצרט של הכנר הווירטואוז פגניני. הרושם שהותיר עליו הכנר היה בל יימחה, ובעקבותיו שאף ליסט להפוך לפסנתרן הטוב באירופה. פעמים רבות הסתגר בחדרו והתאמן במשך שעות בנגינה. עד מהרה כתב יצירה קטנה שהשתמשה בתוכן תמטי זהה לזה שהיה כלול ב-Études d'exécution transcendante d'après Paganini. יצירה נוספת שהולחנה בתקופה זו הם 12 האטיודים הגדולים. יצירתו המוזיקלית ליסט הוא יוצרה של הפואמה הסימפונית. סוגה זו, ללא צורה מוגדרת מראש, היא מעין שיא לתקופת הרומנטיקה, שבה מועדפים רגשותיו של היחיד על הצורה המקובלת. ליסט חיבר יצירות ארוכות ורבות דמיון. כפסנתרן הוא נחשב לאחד מהווירטואוזים הגדולים ביותר שידע העולם. ליסט כתב כ-1,300 יצירות; 400 מהן מקוריות, והשאר עיבודים מיצירותיהם של אמנים אחרים, בעיקר לפסנתר. הוא אומנם השפיע על פסנתרנים וירטואוזים ועל מלחינים שונים אך יצירותיו המקוריות לא זכו עד לתקופה האחרונה בהכרה הראויה להן. ברליוז אל מול שופן בכל חייו נראה שליסט לא הגיע להשלמה המוזיקלית לה ייחל. נראה שהגרנדיוזיות שביצירתו נבעה מברליוז אולם גם צד המופנם שלו מתגלה בהשפעת שופן. יצירותיו ארוכות מאוד ובעלות הברקות טכניות קשות. המלחינים שופן, שומאן וברהמס היו מהמתנגדים הבולטים לליסט ולחבורת המוזיקאים שאסף סביבו (שכללה גם את וגנר) . שומאן נשמע אומר ש"עולמו של ליסט הוא לא עולמי". שופן כינה אותו "מלחין מכורכם המהלך על קביים" ואמר עליו שהוא "תוקע פורטיסימו ופיאניסימו בשופרות של יריחו" ואילו ברהמס נרדם כאשר ליסט ניגן את הסונאטה בסי מינור. מאוחר יותר, דווקא נוצרה חברות בין ליסט לבין שופן , למרות הביקורת של האחרון על ליסט ולמרות דבריו שהוא (ליסט) מקדם הטכניקה הווירטואוזית של הפסנתר אך כמלחין הוא "תחבולן מוכשר". קשר זה השפיע רבות על כתיבתו וסגנונו המוזיקלית של ליסט, שהעריץ את שופן והאמין שהוא גאון שאין שני לו, ואף כתב את הספר "חייו של שופן". המסע בנסיכות מולדובה ב-1847 ערך המלחין פרנץ ליסט מסע בנסיכות מולדובה והתעניין במוזיקה המקומית. ערב אחד, בהיותו בביתו של הבויאר אלקו באלס, יחד עם בויארים נוספים, כולל וסילה אלכסנדרי, הזמין באלס את הטאראף של בארבו לאוטארו, כדי שליסט יוכל להתרשם מהמוזיקה שלהם. לאחר שלאוטארו ולהקתו ניגנו מיני מוזיקה צוענית, הודה לו ליסט והחליט להשמיע לו גם את המוזיקה שלו וניגן במקום מרש הונגרי ואימפרוביזציה שלו. לאוטארו הודה לו בתורו וביקש רשות ממנו לנגן בעצמו את מה שניגן ליסט. ליסט הסכים ולאוטארו ניגן את המוזיקה שלו תוך חזרה מדויקת, להפתעתו של ליסט. אירוע זה זכה לפרסום בכתב העת הצרפתי La vie Parisienne, במספר 48 מיום 28 בנובמבר 1874. בהשפעת המוזיקה ששמע חיבר ליסט יצירה בשם "רפסודיה הונגרית", שנמצאה על ידי בלה בארטוק במוזיאון על שם ליסט. יצירות מפורסמות קונצ'רטו מס' 1 לפסנתר ולתזמורת במי-במול מז'ור קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת בלה מז'ור סונטה לפסנתר בסי מינור סימפוניית "פאוסט" סימפוניית "דנטה" 13 פואמות סימפוניות פנטזיה על נושאים עממיים הונגריים, לפסנתר ולתזמורת מחול-המוות (Totentanz), פרפרזה על "Dies irae", לפסנתר ולתזמורת 12 אטיודים ברמת ביצוע עילאית (Études d'exécution transcendante), לפסנתר שנות העלייה-לרגל (Années de Pèlerinage), לפסנתר הרמוניות פואטיות ודתיות (Harmonies Poétiques et Réligieuses), לפסנתר 19 רפסודיות הונגריות, לפסנתר רפסודיה ספרדית עיבוד לפסנתר ל-9 הסימפוניות של בטהובן עיבוד לפסנתר לסימפוניה הפנטסטית של ברליוז עיבוד לפסנתר ליצירתו של פגניני "La Campanella" חלומות אהבה (Liebesträume), לפסנתר וסופרן או פסנתר סולו 4 קטעי "ואלס מפיסטו" לפסנתר 4 "ואלסים נשכחים" (Valses Oubliées), לפסנתר "עננים אפורים" (Nuages Gris), לפסנתר Bagatelle sans tonalité (זוטה ללא טונאליות), לפסנתר בתרבות הפופולרית ג'ולט הרשני, "רפסודיה הונגרית" הנצחה הר ליסט באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של פרנץ ליסט בנוסף נקרא על שמו נמל התעופה פרנץ ליסט שבבודפשט. על שמו קיימים שני מבנים ללימודי מוזיקה בעיר ויימאר שבגרמניה. לקריאה נוספת Demko Miroslav: Franz Liszt compositeur Slovaque, L´Age d´Homme, Suisse, 2003. קישורים חיצוניים אוסף יצירות של ליסט רפסודיות הונגריות בביצוע המופת של ג'ורג' ציפרא הערות שוליים מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי ילדי פלא במוזיקה קלאסית מלחינים הונגרים פסנתרנים הונגרים מלחיני ליד מלחינים מהתקופה הרומנטית חברי הבונים החופשיים אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם מלחיני רקוויאם אישים שהונצחו על בולי גרמניה הונגרים ממוצא גרמני חברי מסדר פרנץ יוזף מקבלי אות לגיון הכבוד ילידי 1811 נפטרים ב-1886

פֶרֶנץ ליסט (בגרמנית: Franz Liszt, בהונגרית: Liszt Ferenc; 22 באוקטובר 1811 – 31 ביולי 1886) היה מלחין ופסנתרן הונגרי ממוצא גרמני.ביוגרפיה ליסט נולד בעיירה ההונגרית דוֹבּוֹריָאן (Doborján; כיום רַיידינג שבאוסטריה) למשפחה דוברת גרמנית. את ראשית חינוכו המוזיקלי קיבל מאביו ששימש כפקיד בחצרו של הנסיך מיקלוש (ניקולאוס) השני לבית אסטרהאזי. בגיל 8 כבר הלחין את יצירותיו הראשונות ובגיל 10 עבר לווינה ללמוד שם פסנתר אצל קארל צ'רני, תלמידו של בטהובן. ליסט למד קומפוזיציה אצל סאליירי שהיה בשעתו גם מורה של שוברט. בגיל 11 ניגן לראשונה בקונצרט בווינה והקהל יצא מגדרו מרוב התלהבות. בנסיעותיו לפריז וללונדון זכה להצלחה מרובה כפסנתרן, ובגיל 38 השתקע בוויימאר כמנהל המוזיקלי של חצר הנסיך. אחרי עשר שנים בערך עבר ליסט לרומא, אך המשיך בפעילות מוזיקלית בוויימאר ובבודפשט. בכל שנות חייו היה מושפע מן הדת הקתולית (הוא נכנס למנזר ב-1863 והוסמך ככומר מן הדרגה הנמוכה ב-1865), ויצירותיו המאוחרות משקפות את רוח הדת ששרתה עליו תמיד.שנות הנדודים ב-1823 עזב ליסט את וינה ועבר לפריז, שבה למד הלחנה. ב-20 באפריל 1832 היה שם בקונצרט של הכנר הווירטואוז פגניני. הרושם שהותיר עליו הכנר היה בל יימחה, ובעקבותיו שאף ליסט להפוך לפסנתרן הטוב באירופה. פעמים רבות הסתגר בחדרו והתאמן במשך שעות בנגינה. עד מהרה כתב יצירה קטנה שהשתמשה בתוכן תמטי זהה לזה שהיה כלול ב-Études d'exécution transcendante d'après Paganini. יצירה נוספת שהולחנה בתקופה זו הם 12 האטיודים הגדולים.יצירתו המוזיקלית ליסט הוא יוצרה של הפואמה הסימפונית. סוגה זו, ללא צורה מוגדרת מראש, היא מעין שיא לתקופת הרומנטיקה, שבה מועדפים רגשותיו של היחיד על הצורה המקובלת. ליסט חיבר יצירות ארוכות ורבות דמיון. כפסנתרן הוא נחשב לאחד מהווירטואוזים הגדולים ביותר שידע העולם. ליסט כתב כ-1,300 יצירות; 400 מהן מקוריות, והשאר עיבודים מיצירותיהם של אמנים אחרים, בעיקר לפסנתר. הוא אומנם השפיע על פסנתרנים וירטואוזים ועל מלחינים שונים אך יצירותיו המקוריות לא זכו עד לתקופה האחרונה בהכרה הראויה להן.ברליוז אל מול שופן בכל חייו נראה שליסט לא הגיע להשלמה המוזיקלית לה ייחל. נראה שהגרנדיוזיות שביצירתו נבעה מברליוז אולם גם צד המופנם שלו מתגלה בהשפעת שופן. יצירותיו ארוכות מאוד ובעלות הברקות טכניות קשות. המלחינים שופן, שומאן וברהמס היו מהמתנגדים הבולטים לליסט ולחבורת המוזיקאים שאסף סביבו (שכללה גם את וגנר) . שומאן נשמע אומר ש"עולמו של ליסט הוא לא עולמי". שופן כינה אותו "מלחין מכורכם המהלך על קביים" ואמר עליו שהוא "תוקע פורטיסימו ופיאניסימו בשופרות של יריחו" ואילו ברהמס נרדם כאשר ליסט ניגן את הסונאטה בסי מינור.מאוחר יותר, דווקא נוצרה חברות בין ליסט לבין שופן , למרות הביקורת של האחרון על ליסט ולמרות דבריו שהוא (ליסט) מקדם הטכניקה הווירטואוזית של הפסנתר אך כמלחין הוא "תחבולן מוכשר". קשר זה השפיע רבות על כתיבתו וסגנונו המוזיקלית של ליסט, שהעריץ את שופן והאמין שהוא גאון שאין שני לו, ואף כתב את הספר "חייו של שופן".המסע בנסיכות מולדובה ב-1847 ערך המלחין פרנץ ליסט מסע בנסיכות מולדובה והתעניין במוזיקה המקומית. ערב אחד, בהיותו בביתו של הבויאר אלקו באלס, יחד עם בויארים נוספים, כולל וסילה אלכסנדרי, הזמין באלס את הטאראף של בארבו לאוטארו, כדי שליסט יוכל להתרשם מהמוזיקה שלהם. לאחר שלאוטארו ולהקתו ניגנו מיני מוזיקה צוענית, הודה לו ליסט והחליט להשמיע לו גם את המוזיקה שלו וניגן במקום מרש הונגרי ואימפרוביזציה שלו. לאוטארו הודה לו בתורו וביקש רשות ממנו לנגן בעצמו את מה שניגן ליסט. ליסט הסכים ולאוטארו ניגן את המוזיקה שלו תוך חזרה מדויקת, להפתעתו של ליסט. אירוע זה זכה לפרסום בכתב העת הצרפתי La vie Parisienne, במספר 48 מיום 28 בנובמבר 1874.בהשפעת המוזיקה ששמע חיבר ליסט יצירה בשם "רפסודיה הונגרית", שנמצאה על ידי בלה בארטוק במוזיאון על שם ליסט.יצירות מפורסמות קונצ'רטו מס' 1 לפסנתר ולתזמורת במי-במול מז'ור קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת בלה מז'ור סונטה לפסנתר בסי מינור סימפוניית "פאוסט" סימפוניית "דנטה" 13 פואמות סימפוניות פנטזיה על נושאים עממיים הונגריים, לפסנתר ולתזמורת מחול-המוות (Totentanz), פרפרזה על "Dies irae", לפסנתר ולתזמורת 12 אטיודים ברמת ביצוע עילאית (Études d'exécution transcendante), לפסנתר שנות העלייה-לרגל (Années de Pèlerinage), לפסנתר הרמוניות פואטיות ודתיות (Harmonies Poétiques et Réligieuses), לפסנתר 19 רפסודיות הונגריות, לפסנתר רפסודיה ספרדית עיבוד לפסנתר ל-9 הסימפוניות של בטהובן עיבוד לפסנתר לסימפוניה הפנטסטית של ברליוז עיבוד לפסנתר ליצירתו של פגניני "La Campanella" חלומות אהבה (Liebesträume), לפסנתר וסופרן או פסנתר סולו 4 קטעי "ואלס מפיסטו" לפסנתר 4 "ואלסים נשכחים" (Valses Oubliées), לפסנתר "עננים אפורים" (Nuages Gris), לפסנתר Bagatelle sans tonalité (זוטה ללא טונאליות), לפסנתרבתרבות הפופולרית ג'ולט הרשני, "רפסודיה הונגרית"הנצחה הר ליסט באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של פרנץ ליסט בנוסף נקרא על שמו נמל התעופה פרנץ ליסט שבבודפשט.על שמו קיימים שני מבנים ללימודי מוזיקה בעיר ויימאר שבגרמניה.לקריאה נוספת Demko Miroslav: Franz Liszt compositeur Slovaque, L´Age d´Homme, Suisse, 2003.קישורים חיצוניים אוסף יצירות של ליסט רפסודיות הונגריות בביצוע המופת של ג'ורג' ציפראהערות שולייםמלחינים שעל שמם כוכב לכת מינוריילדי פלא במוזיקה קלאסיתמלחינים הונגריםפסנתרנים הונגריםמלחיני לידמלחינים מהתקופה הרומנטיתחברי הבונים החופשייםאישים שנכתבו רומנים על-פי חייהםמלחיני רקוויאםאישים שהונצחו על בולי גרמניההונגרים ממוצא גרמניחברי מסדר פרנץ יוזףמקבלי אות לגיון הכבודילידי 1811נפטרים ב-1886

1242

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%A1%20%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%9C%D7%A1%D7%95%D7%9F

פליקס מנדלסון

יעקב לודוויג פליקס מנדלסון-ברתולדי (בגרמנית: Jakob Ludwig Felix Mendelssohn Bartholdy; 3 בפברואר 1809 – 4 בנובמבר 1847) היה מלחין, מנצח, פסנתרן ונגן עוגב גרמני יהודי מומר מהתקופה הרומנטית. יצירותיו של מנדלסון כוללות סימפוניות, קונצ'רטי, יצירות לפסנתר, יצירות לעוגב ומוזיקה קאמרית. היצירות הידועות ביותר שהלחין הן: חלום ליל קיץ (הכוללת את "מארש החתונה" הידוע), הסימפוניה האיטלקית, הסימפוניה הסקוטית, האורטוריה פאולוס, האורטוריה אליהו, ההברידיים וקונצ'רטו לכינור. שירים ללא מילים היא יצירתו המפורסמת ביותר לפסנתר. פליקס מנדלסון-ברתולדי היה נכדו של הפילוסוף היהודי הנודע, משה מנדלסון. הוא נולד למשפחה יהודית מכובדת וגדל ללא דת. בגיל שבע הוטבל כנוצרי לותרני. פליקס הוכר עוד בילדותו כילד פלא מוזיקלי, אך הוריו נהגו בזהירות ולא רצו לנצל את כישרונו לרווח כלכלי. אחותו, פאני מנדלסון, קיבלה השכלה מוזיקלית דומה והייתה מלחינה ופסנתרנית מוכשרת בפני עצמה. כמה משיריה המוקדמים פורסמו בשם אחיה. מנדלסון זכה להצלחה מוקדמת בגרמניה, ועורר עניין מחודש במוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך אחרי שניצח על היצירה מתאוס פסיון מאת באך בשנת 1829. עד לקונצרט זה המוזיקה של באך כמעט נשכחה ונעלמה לגמרי מחיי המוזיקה בגרמניה. מנדלסון זכה להצלחה במסעותיו ברחבי אירופה כמלחין, מנצח ונגן סולן. בעשרת ביקוריו בבריטניה הוצגו בבכורה רבות מיצירותיו הגדולות, וביקורים אלה מהווים חלק חשוב בקריירה הבוגרת שלו. הטעם המוזיקלי השמרני שלו בידל אותו ממלחינים בני תקופתו הרפתקנים יותר בגישתם כפרנץ ליסט, ריכרד וגנר, שארל-ולנטן אלקאן והקטור ברליוז. הקונסרבטוריון בלייפציג שהקים בשנת 1843, הפך למעוז של שמרנות ופסל מגמות רדיקליות במוזיקה. לאחר תקופה ארוכה של התעלמות ממנדלסון בגלל טעם משתנה, אנטישמיות ושורשיו היהודיים, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, הוערכה מחדש מקוריות יצירתו. היום הוא אחד מהמלחינים הפופולריים ביותר של התקופה הרומנטית במוזיקה. ביוגרפיה ילדותו פליקס מנדלסון נולד בעיר החופשית המבורג (כיום בגרמניה), השני מבין ארבעה אחים, למשפחה יהודית מתבוללת. סבו היה הפילוסוף היהודי הנודע משה מנדלסון. אביו אברהם, היה בנקאי ואמו, לאה לבית זאלומון (Salomon) הייתה מוזיקאית חובבת ברמה גבוהה, נכדתו של דניאל איציג, והיא זו שלימדה אותו לראשונה מוזיקה. בניגוד למוזיקאים רבים בני תקופתו, גדל מנדלסון במשפחה אמידה למדי. הוריו האמינו שכדי להשתלב בחברה הגרמנית יהיה עליהם להמיר את דתם. הוריו לא ערכו לו ברית מילה ובגיל שש הוטבל עם שלושת אחיו והיה לנוצרי פרוטסטנטי. כעבור כמה שנים הוטבלו גם הוריו לנצרות. האב החליט לשנות גם את שם המשפחה ובחר להשתמש בשם ברתולדי, כפי שבחר לעצמו גיסו (אחי אשתו), כמה שנים קודם לכן כשהוטבל לנצרות. למרות הלחץ שהפעיל עליו אביו ואף על פי שהיה נוצרי אדוק, סירב פליקס עד סוף ימיו לוותר על השם מנדלסון. המשפחה עברה לברלין בשנת 1811. אברהם ולאה מנדלסון ביקשו להעניק לילדיהם - פאני, פליקס, פאול ורבקה (אשתו לעתיד של יוהאן פטר גוסטב לז'ן דיריכלה) את החינוך הטוב ביותר שיש. פאני הפכה לפסנתרנית הידועה בחוגי המוזיקה בברלין. אברהם אביה חשב שהיא, ולא פליקס, מוזיקלית יותר. אך אברהם או פליקס לא ראו שזה ראוי שאישה תהייה בעלת קריירה במוזיקה, ולכן היא נותרה מוזיקאית פעילה אך לא מקצועית. תחילה לא היה אברהם מסוגל לאפשר לפליקס להתמסר לקריירה מוזיקלית עד שהתברר שהוא רציני לגמרי. מנדלסון גדל בסביבה אינטלקטואלית. ביקורים תכופים שאורגנו על ידי הוריו בביתם שבברלין כללו אמנים, מוזיקאים ומדענים, ביניהם וילהלם פון הומבולדט, אלכסנדר פון הומבולדט והמתמטיקאי יוהאן פטר גוסטב לז'ן דיריכלה (בעלה של אחותו רבקה לעתיד). המוזיקאית שרה רוטנבורג כתבה על משק הבית כי "אירופה הגיעה לסלון שלהם". קריירה חינוך מוזיקלי מנדלסון החל ללמוד שיעורים בפסנתר מאמו כשהיה בן שש, ובגיל 7, חונך על ידי מארי ביגוט בפריז. מאוחר יותר בברלין, כל ארבעת האחים למדו נגינה על פסנתר אצל לודוויג ברגר , שהיה בעצמו תלמידו לשעבר של מוציו קלמנטי. החל ממאי 1819, מנדלסון (בתחילה עם אחותו פאני) למד קונטרפונקט והלחנה אצל קרל פרידריך צלטר בברלין. זו הייתה השפעה חשובה על הקריירה העתידית שלו. צלטר הומלץ כמורה על ידי דודתו שרה לוי, שהייתה תלמידה של וילהלם פרידמן באך וקרל פיליפ עמנואל באך. שרה לוי הפגינה כישרון כלשהו כפסנתרנית ולעיתים קרובות ניגנה בתזמורת של צלטר. שרה הקימה אוסף חשוב של כתבי יד של משפחת באך. צלטר, שטעמו במוזיקה היה שמרני, העריץ גם את המוזיקה של משפחת באך. ללא ספק, זה מילא חלק משמעותי בהיווצרות טעמו המוזיקלי של פליקס מנדלסון, מכיוון שעבודותיו משקפות את המחקר הזה על הבארוק והמוזיקה הקלאסית הקדומה. פוגות שהלחין די דומות לסגנונו של יוהאן סבסטיאן באך ודי משקפות את זה שמנדלסון הושפע רבות מבאך. תחילת הקריירה כבר בילדותו ניכרה בו גאונות מוזיקלית. בגיל 9 ניגן מנדלסון לראשונה בקונצרט פומבי, ובגיל 11 התחיל לחבר מוזיקה. גם אחיו ואחיותיו גילו כישרון מוזיקלי. פאני אחותו נהגה אף היא להלחין מוזיקה ושניהם הרבו לנגן את יצירותיהם על פסנתר, כאשר רבקה אחותו הייתה מזמרת ופאול אחיו ניגן בצ'לו. בגיל 15 חיבר מנדלסון את הסימפוניה הראשונה שלו, ובגיל 17 חיבר את אחת היצירות הנודעות ביותר שלו: "הפתיחה לחלום ליל קיץ" על פי מחזהו של ויליאם שייקספיר. ו-17 שנה אחרי כן חיבר את הפרקים הנוספים ל"חלום ליל קיץ", לרבות "מארש החתונה" המפורסם. שיא הקריירה מגיל 20 סייר מנדלסון בארצות אירופה ובמהרה כבש את המרכזים המוזיקליים ביבשת וקנה לו שם של מנצח מזהיר. ביקורו באיטליה ובסקוטלנד העניק לו השראה לחיבור כמה מהיצירות הידועות שלו: את הפתיחה מערת פינגאל כתב בגרסתה הראשונה כבר בשנת 1830, ואז החל לחבר את הסימפוניה השלישית "הסקוטית" אך סיימה רק תריסר שנים מאוחר יותר. את הסימפוניה הרביעית ("האיטלקית") חיבר עד 1833. בנוסעו לאנגליה התוודע למוזיקה של גאורג פרידריך הנדל וברוח זו כתב את האורטוריה אליהו, שהיא מהחשובות ביצירות על רקע מקראי. שנותיו האחרונות בשנת 1833 מונה מנדלסון למנהל התזמורת של דיסלדורף. מ-1835 היה במשך כמה שנים מנצחה של תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג, אחת מן המעולות בגרמניה באותם ימים. הוא היה מנצח מהולל והרבה להשמיע לקהל המוקסם יצירות מעולות, ובהן השמעות ראשונות של יצירות מופת, בהן הסימפוניה התשיעית של שוברט, שרק כעבור עשר שנים לאחר חיבורה, בוצעה נגינת הבכורה שלה על ידי תזמורתו של מנדלסון. כמו כן החזיר לתודעת העולם את יוהאן סבסטיאן באך שהיה נשכח עד אז, ובעיקר נודע בביצוע המתאוס פסיון של באך. בשנת 1843 ייסד מנדלסון את בית הספר הגבוה למוזיקה ולתיאטרון בלייפציג והמשיך לפעול בו עד יום מותו. פעילותו הרבה ועומס המאמצים במילוי התפקידים שלקח על עצמו דרדרו את מצבו הבריאותי שממילא היה רופף. פטירתה של אחותו האהובה פאני גרמה לו לדיכאון כבד והוא נפטר צעיר לימים בגיל 38. סגנון מוזיקלי מנדלסון היה מלחין פורה וקל כתיבה. סגנונו מצטיין בקלילות נעימה והמוזיקה שלו קולחת ומענגת את מאזיניה. מקום חשוב ביצירותיו לפסנתר תופסים "הוואריאציות הרציניות" ו"השירים ללא מילים" – אלה הן פיסות זעירות ופיוטיות המנוגנות תכופות על ידי פסנתרנים מתחילים. מנדלסון נמנה עם חוג מקורביהם של מספר מלחינים והיה ידידו הקרוב של רוברט שומאן, יחדיו עיצבו את הסגנון הרומנטי המוקדם בגרמניה. כתבי ידו נשמרים בספרייה הממלכתית של ברלין. תגובות אנטישמיות בחיבורו האנטישמי "היהדות במוזיקה", כתב המלחין הגרמני ריכרד וגנר כי המוזיקה המופקת על ידי מלחינים בעלי רקע יהודי כדוגמת פליקס מנדלסון וג'אקומו מאיירבר היא "מתוקה ומצלצלת ללא עומק", רדודה ומלאכותית שיש בה סממנים של מוזיקה דתית הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית ששורשיה ב"רוח האמיתית של הפולק (העם)". צ'ייקובסקי הגיב במאמר תגובה אירוני על דברי ואגנר (Русские ведомости, 29.11.1872): "האם זה לא מביש שהיהודי הכשרוני ביותר הזה מצליח בערמומיות חתרנית לגרום הנאה לאנושות ביצירותיו היפות עם הכלים המוזיקליים במקום שהוא ירדים את האנושות בכנות הגרמנית כמו ואגנר - באופרות הארוכות והקשות, רבות הרעש ולעיתים המשעממות לגמרי". בהשפעת ואגנר ובהתאם לחוקי הגזע שלה, החרימה המפלגה הנאצית את מנדלסון והכריזה עליו מלחמת חורמה, בניסיון למחוק לו כל סימן וזכר. את ה"שירים ללא מילים" המפורסמים שלו אמנם הדפיסו, כי היו אלה מנגינות פופולריות ומוכרות מדי, אך רשמו ש"מחבר היצירות אינו ידוע". הנאצים גם החרימו את יצירתו "חלום ליל קיץ", והמלחין קרל אורף קיבל על עצמו להלחין מוזיקה חלופית למחזה. הם הרסו בשנת 1936 את האנדרטה לזכר מנדלסון, שהוקמה בחזית הגוונדהאוס, מקום משכנה של תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג, בשנת 1900. בשנת 2008 נחנכה אנדרטה משוחזרת של מנדלסון, ליד כנסיית סנט תומאס. הנצחה מפרצון מנדלסון באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו. בשנת 2009, לרגל 200 שנה להולדתו, הוציא הדואר הגרמני בול לזכרו. מיצירותיו חמש סימפוניות: הסימפוניה הראשונה בדו מינור, הסימפוניה השנייה – "שיר תהילה" עם חלק אחרון שהוא קנטטה לסולנים ומקהלה, הסימפוניה השלישית בלה מינור – "הסימפוניה הסקוטית", הסימפוניה הרביעית בלה מז'ור – "הסימפוניה האיטלקית" (מהידועות ביותר של המלחין), הסימפוניה החמישית ברה מינור – "הרפורמציה". 12 סימפוניות לכלי קשת (יצירות נעורים שפורסמו לאחר מותו) שני קונצ'רטי לכינור (האחד מוכר ביותר, קונצ'רטו לכינור במי מינור אופוס 64. ואילו השני ברה מינור, הפחות מוכר, כתוב לכינור ולתזמורת מיתרים - יצירת נעורים) שני קונצ'רטי לפסנתר (מס' 1 בסול מינור אופוס 25, מס' 2 ברה מינור אופוס 40) קונצ'רטו לפסנתר מס' 3 במי מינור (נמצאו קטעים ממנו לאחר מותו שחוברו ליצירה אחת על ידי המלחין האיטלקי מרצלו בופליני) רונדו בריליאנט לפסנתר ותזמורת אופוס 29 סרנדה ואלגרו ג'ויוזו לפסנתר ותזמורת אופוס 43 שני קונצ'רטי לשני פסנתרים ותזמורת קונצ'רטו לכינור, פסנתר ותזמורת. "חלום ליל קיץ" (פתיחה ומוזיקה בימתית כולל הפרק "מארש החתונה") האורטוריות "אליהו", "פאולוס" הפתיחות: "מערת פינגאל" (ההברידיים), שלוות הים ונסיעה צלחה, מלוזינה היפה, רואי בלא, עתליה שירים לקול ולפסנתר (שניים מן המוכרים בהם: "ברכת בוקר", "על כנפי השיר"). שתי שלישיות (ברה מינור אופוס 49, בדו מינור אופוס 66) לכינור, צ'לו ופסנתר. שמינייה לכלי קשת אופוס 20 במי במול מז'ור שבע רביעיות כלי קשת (אופוס 12 במי במול מז'ור, אופוס 13 בלה מינור, אופוס 44 ברה מז'ור, מי מינור, מי במול מז'ור, אופוס 80 בפה מינור, 4 קטעים לרביעיית כלי קשת אופוס 81) שלוש רביעיות לפסנתר וכלי קשת (אופוס 1 בדו מינור, אופוס 2 ברה מז'ור, אופוס 3 בסי מינור - חוברו בהיות מנדלסון בן 13) שתי חמישיות לכלי קשת (אופוס 18 בלה מז'ור, אופוס 87 בסי במול מז'ור) שישיה לפסנתר וכלי קשת אופוס 110 ברה מז'ור שש סונטות לעוגב אופוס 65 שלושה פרלודים ופוגות לעוגב אופוס 37 קטעים נוספים לעוגב שלוש סונטות לכינור ופסנתר (בפה מז'ור (1820), בפה מז'ור (1838), בפה מינור אופוס 4 שתי סונטות לצ'לו ופסנתר (בסי במול מז'ור אופוס 45, ברה מז'ור אופוס 58) סונטה לפסנתר וקלרינט סונטה לפסנתר וויולה שני קטעים לפסנתר, קלרינט ובאסט או בסון (אופוס 113 בפה מינור, אופוס 114 בפה מז'ור) יצירות לפסנתר סולו: שירים ללא מילים, קפריצ'י, פרלודים ופוגות, סונאטות וריאציות, רונדו קפריצ'יוזו. יצירות למקהלה ותזמורת לפי מילים מספר תהלים או הקנטטה "ליל ואלפורגיס הראשון". ראו גם פנטזיה ברילאנטית עם וריאציות לקריאה נוספת פייר לה-מור, מעבר לתשוקה, חיי פליקס מנדלסון-ברתולדי, תרגמה שרה רזי, הוצאת "עידית", תל אביב, תשי"ט. מוזל מושנסקי, מנדלסון, תרגמה אביבה שלח, הוצאת דביר, 1989. פיליפ רדקליף, מנדלסון, תרגום: גבי פלג, כתר הוצאה לאור, 1990. קישורים חיצוניים Felix Mendelssohn Leipzig Edition of the Works by Felix Mendelssohn Bartholdy edited by the Sächsische Akademie der Wissenschaften zu Leipzig (in German) Ralf Wehner: Thematic-systematic Catalogue of the Musical Works (MWV), Sächsische Akademie der Wissenschaften zu Leipzig Mendelssohn: A Life in Music (2003) by Larry Todd; Oxford University Press (Jakob Ludwig) Felix Mendelssohn Bartholdy (1809 - 1847) - Vocal Texts and Translations at the LiederNet Archive Original Texts of the Lied of Mendelssohn translated in various languages. Complete Edition: Leipzig Edition of the Letters of Felix Mendelssohn Bartholdy (in German) Felix Mendelssohn House and Foundation, Leipzig The Mendelssohn Project A project with the objective of "recording of the complete published and unpublished works of Felix and Fanny Mendelssohn". A Renaissance Man Among the Romantics: Felix Mendelssohn at 200 A virtual exhibit of Mendelssohn manuscripts and early editions held at the Irving S. Gilmore Music Library, Yale University. Reichwald, Siegwart, ed. Mendelssohn in Performance. Indiana University Press: Bloomington, IN. Program note to Violin Concerto in E minor, Op. 64 (1844) from the Los Angeles Chamber Orchestra (by the Internet Way Back Machine) האזנה לשירים עבריים שהותאמו למנגינותיו של מנדלסון באתר זֶמֶרֶשֶׁת הערות שוליים מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי מלחינים יהודים גרמנים מלחינים מהתקופה הרומנטית יהודים מומרים גרמנים מלחיני ליד מתנצרים לותרנים מלחיני אורטוריות פליקס ילדי פלא במוזיקה קלאסית סגל בית הספר הגבוה למוזיקה ולתיאטרון בלייפציג מנדלסון גרמנים חברי הבונים החופשיים אישים שהונצחו על בולי ישראל אישים שהונצחו על בולי גרמניה אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם לייפציג: אישים גרמנים שנולדו ב-1809 גרמנים שנפטרו ב-1847

יעקב לודוויג פליקס מנדלסון-ברתולדי (בגרמנית: Jakob Ludwig Felix Mendelssohn Bartholdy; 3 בפברואר 1809 – 4 בנובמבר 1847) היה מלחין, מנצח, פסנתרן ונגן עוגב גרמני יהודי מומר מהתקופה הרומנטית. יצירותיו של מנדלסון כוללות סימפוניות, קונצ'רטי, יצירות לפסנתר, יצירות לעוגב ומוזיקה קאמרית. היצירות הידועות ביותר שהלחין הן: חלום ליל קיץ (הכוללת את "מארש החתונה" הידוע), הסימפוניה האיטלקית, הסימפוניה הסקוטית, האורטוריה פאולוס, האורטוריה אליהו, ההברידיים וקונצ'רטו לכינור. שירים ללא מילים היא יצירתו המפורסמת ביותר לפסנתר.פליקס מנדלסון-ברתולדי היה נכדו של הפילוסוף היהודי הנודע, משה מנדלסון. הוא נולד למשפחה יהודית מכובדת וגדל ללא דת. בגיל שבע הוטבל כנוצרי לותרני. פליקס הוכר עוד בילדותו כילד פלא מוזיקלי, אך הוריו נהגו בזהירות ולא רצו לנצל את כישרונו לרווח כלכלי. אחותו, פאני מנדלסון, קיבלה השכלה מוזיקלית דומה והייתה מלחינה ופסנתרנית מוכשרת בפני עצמה. כמה משיריה המוקדמים פורסמו בשם אחיה.מנדלסון זכה להצלחה מוקדמת בגרמניה, ועורר עניין מחודש במוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך אחרי שניצח על היצירה מתאוס פסיון מאת באך בשנת 1829. עד לקונצרט זה המוזיקה של באך כמעט נשכחה ונעלמה לגמרי מחיי המוזיקה בגרמניה. מנדלסון זכה להצלחה במסעותיו ברחבי אירופה כמלחין, מנצח ונגן סולן. בעשרת ביקוריו בבריטניה הוצגו בבכורה רבות מיצירותיו הגדולות, וביקורים אלה מהווים חלק חשוב בקריירה הבוגרת שלו. הטעם המוזיקלי השמרני שלו בידל אותו ממלחינים בני תקופתו הרפתקנים יותר בגישתם כפרנץ ליסט, ריכרד וגנר, שארל-ולנטן אלקאן והקטור ברליוז. הקונסרבטוריון בלייפציג שהקים בשנת 1843, הפך למעוז של שמרנות ופסל מגמות רדיקליות במוזיקה. לאחר תקופה ארוכה של התעלמות ממנדלסון בגלל טעם משתנה, אנטישמיות ושורשיו היהודיים, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, הוערכה מחדש מקוריות יצירתו. היום הוא אחד מהמלחינים הפופולריים ביותר של התקופה הרומנטית במוזיקה.ביוגרפיהילדותו פליקס מנדלסון נולד בעיר החופשית המבורג (כיום בגרמניה), השני מבין ארבעה אחים, למשפחה יהודית מתבוללת. סבו היה הפילוסוף היהודי הנודע משה מנדלסון. אביו אברהם, היה בנקאי ואמו, לאה לבית זאלומון (Salomon) הייתה מוזיקאית חובבת ברמה גבוהה, נכדתו של דניאל איציג, והיא זו שלימדה אותו לראשונה מוזיקה. בניגוד למוזיקאים רבים בני תקופתו, גדל מנדלסון במשפחה אמידה למדי. הוריו האמינו שכדי להשתלב בחברה הגרמנית יהיה עליהם להמיר את דתם. הוריו לא ערכו לו ברית מילה ובגיל שש הוטבל עם שלושת אחיו והיה לנוצרי פרוטסטנטי. כעבור כמה שנים הוטבלו גם הוריו לנצרות. האב החליט לשנות גם את שם המשפחה ובחר להשתמש בשם ברתולדי, כפי שבחר לעצמו גיסו (אחי אשתו), כמה שנים קודם לכן כשהוטבל לנצרות. למרות הלחץ שהפעיל עליו אביו ואף על פי שהיה נוצרי אדוק, סירב פליקס עד סוף ימיו לוותר על השם מנדלסון.המשפחה עברה לברלין בשנת 1811. אברהם ולאה מנדלסון ביקשו להעניק לילדיהם - פאני, פליקס, פאול ורבקה (אשתו לעתיד של יוהאן פטר גוסטב לז'ן דיריכלה) את החינוך הטוב ביותר שיש. פאני הפכה לפסנתרנית הידועה בחוגי המוזיקה בברלין. אברהם אביה חשב שהיא, ולא פליקס, מוזיקלית יותר. אך אברהם או פליקס לא ראו שזה ראוי שאישה תהייה בעלת קריירה במוזיקה, ולכן היא נותרה מוזיקאית פעילה אך לא מקצועית. תחילה לא היה אברהם מסוגל לאפשר לפליקס להתמסר לקריירה מוזיקלית עד שהתברר שהוא רציני לגמרי.מנדלסון גדל בסביבה אינטלקטואלית. ביקורים תכופים שאורגנו על ידי הוריו בביתם שבברלין כללו אמנים, מוזיקאים ומדענים, ביניהם וילהלם פון הומבולדט, אלכסנדר פון הומבולדט והמתמטיקאי יוהאן פטר גוסטב לז'ן דיריכלה (בעלה של אחותו רבקה לעתיד). המוזיקאית שרה רוטנבורג כתבה על משק הבית כי "אירופה הגיעה לסלון שלהם".קריירהחינוך מוזיקלי מנדלסון החל ללמוד שיעורים בפסנתר מאמו כשהיה בן שש, ובגיל 7, חונך על ידי מארי ביגוט בפריז. מאוחר יותר בברלין, כל ארבעת האחים למדו נגינה על פסנתר אצל לודוויג ברגר , שהיה בעצמו תלמידו לשעבר של מוציו קלמנטי. החל ממאי 1819, מנדלסון (בתחילה עם אחותו פאני) למד קונטרפונקט והלחנה אצל קרל פרידריך צלטר בברלין. זו הייתה השפעה חשובה על הקריירה העתידית שלו. צלטר הומלץ כמורה על ידי דודתו שרה לוי, שהייתה תלמידה של וילהלם פרידמן באך וקרל פיליפ עמנואל באך. שרה לוי הפגינה כישרון כלשהו כפסנתרנית ולעיתים קרובות ניגנה בתזמורת של צלטר. שרה הקימה אוסף חשוב של כתבי יד של משפחת באך. צלטר, שטעמו במוזיקה היה שמרני, העריץ גם את המוזיקה של משפחת באך. ללא ספק, זה מילא חלק משמעותי בהיווצרות טעמו המוזיקלי של פליקס מנדלסון, מכיוון שעבודותיו משקפות את המחקר הזה על הבארוק והמוזיקה הקלאסית הקדומה. פוגות שהלחין די דומות לסגנונו של יוהאן סבסטיאן באך ודי משקפות את זה שמנדלסון הושפע רבות מבאך.תחילת הקריירה כבר בילדותו ניכרה בו גאונות מוזיקלית. בגיל 9 ניגן מנדלסון לראשונה בקונצרט פומבי, ובגיל 11 התחיל לחבר מוזיקה. גם אחיו ואחיותיו גילו כישרון מוזיקלי. פאני אחותו נהגה אף היא להלחין מוזיקה ושניהם הרבו לנגן את יצירותיהם על פסנתר, כאשר רבקה אחותו הייתה מזמרת ופאול אחיו ניגן בצ'לו. בגיל 15 חיבר מנדלסון את הסימפוניה הראשונה שלו, ובגיל 17 חיבר את אחת היצירות הנודעות ביותר שלו: "הפתיחה לחלום ליל קיץ" על פי מחזהו של ויליאם שייקספיר. ו-17 שנה אחרי כן חיבר את הפרקים הנוספים ל"חלום ליל קיץ", לרבות "מארש החתונה" המפורסם.שיא הקריירה מגיל 20 סייר מנדלסון בארצות אירופה ובמהרה כבש את המרכזים המוזיקליים ביבשת וקנה לו שם של מנצח מזהיר. ביקורו באיטליה ובסקוטלנד העניק לו השראה לחיבור כמה מהיצירות הידועות שלו: את הפתיחה מערת פינגאל כתב בגרסתה הראשונה כבר בשנת 1830, ואז החל לחבר את הסימפוניה השלישית "הסקוטית" אך סיימה רק תריסר שנים מאוחר יותר. את הסימפוניה הרביעית ("האיטלקית") חיבר עד 1833. בנוסעו לאנגליה התוודע למוזיקה של גאורג פרידריך הנדל וברוח זו כתב את האורטוריה אליהו, שהיא מהחשובות ביצירות על רקע מקראי.שנותיו האחרונות בשנת 1833 מונה מנדלסון למנהל התזמורת של דיסלדורף. מ-1835 היה במשך כמה שנים מנצחה של תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג, אחת מן המעולות בגרמניה באותם ימים. הוא היה מנצח מהולל והרבה להשמיע לקהל המוקסם יצירות מעולות, ובהן השמעות ראשונות של יצירות מופת, בהן הסימפוניה התשיעית של שוברט, שרק כעבור עשר שנים לאחר חיבורה, בוצעה נגינת הבכורה שלה על ידי תזמורתו של מנדלסון. כמו כן החזיר לתודעת העולם את יוהאן סבסטיאן באך שהיה נשכח עד אז, ובעיקר נודע בביצוע המתאוס פסיון של באך. בשנת 1843 ייסד מנדלסון את בית הספר הגבוה למוזיקה ולתיאטרון בלייפציג והמשיך לפעול בו עד יום מותו. פעילותו הרבה ועומס המאמצים במילוי התפקידים שלקח על עצמו דרדרו את מצבו הבריאותי שממילא היה רופף. פטירתה של אחותו האהובה פאני גרמה לו לדיכאון כבד והוא נפטר צעיר לימים בגיל 38.סגנון מוזיקלימנדלסון היה מלחין פורה וקל כתיבה. סגנונו מצטיין בקלילות נעימה והמוזיקה שלו קולחת ומענגת את מאזיניה. מקום חשוב ביצירותיו לפסנתר תופסים "הוואריאציות הרציניות" ו"השירים ללא מילים" – אלה הן פיסות זעירות ופיוטיות המנוגנות תכופות על ידי פסנתרנים מתחילים. מנדלסון נמנה עם חוג מקורביהם של מספר מלחינים והיה ידידו הקרוב של רוברט שומאן, יחדיו עיצבו את הסגנון הרומנטי המוקדם בגרמניה. כתבי ידו נשמרים בספרייה הממלכתית של ברלין.תגובות אנטישמיותבחיבורו האנטישמי "היהדות במוזיקה", כתב המלחין הגרמני ריכרד וגנר כי המוזיקה המופקת על ידי מלחינים בעלי רקע יהודי כדוגמת פליקס מנדלסון וג'אקומו מאיירבר היא "מתוקה ומצלצלת ללא עומק", רדודה ומלאכותית שיש בה סממנים של מוזיקה דתית הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית ששורשיה ב"רוח האמיתית של הפולק (העם)". צ'ייקובסקי הגיב במאמר תגובה אירוני על דברי ואגנר (Русские ведомости, 29.11.1872): "האם זה לא מביש שהיהודי הכשרוני ביותר הזה מצליח בערמומיות חתרנית לגרום הנאה לאנושות ביצירותיו היפות עם הכלים המוזיקליים במקום שהוא ירדים את האנושות בכנות הגרמנית כמו ואגנר - באופרות הארוכות והקשות, רבות הרעש ולעיתים המשעממות לגמרי". בהשפעת ואגנר ובהתאם לחוקי הגזע שלה, החרימה המפלגה הנאצית את מנדלסון והכריזה עליו מלחמת חורמה, בניסיון למחוק לו כל סימן וזכר. את ה"שירים ללא מילים" המפורסמים שלו אמנם הדפיסו, כי היו אלה מנגינות פופולריות ומוכרות מדי, אך רשמו ש"מחבר היצירות אינו ידוע". הנאצים גם החרימו את יצירתו "חלום ליל קיץ", והמלחין קרל אורף קיבל על עצמו להלחין מוזיקה חלופית למחזה. הם הרסו בשנת 1936 את האנדרטה לזכר מנדלסון, שהוקמה בחזית הגוונדהאוס, מקום משכנה של תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג, בשנת 1900. בשנת 2008 נחנכה אנדרטה משוחזרת של מנדלסון, ליד כנסיית סנט תומאס.הנצחה מפרצון מנדלסון באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו. בשנת 2009, לרגל 200 שנה להולדתו, הוציא הדואר הגרמני בול לזכרו.מיצירותיו חמש סימפוניות: הסימפוניה הראשונה בדו מינור, הסימפוניה השנייה – "שיר תהילה" עם חלק אחרון שהוא קנטטה לסולנים ומקהלה, הסימפוניה השלישית בלה מינור – "הסימפוניה הסקוטית", הסימפוניה הרביעית בלה מז'ור – "הסימפוניה האיטלקית" (מהידועות ביותר של המלחין), הסימפוניה החמישית ברה מינור – "הרפורמציה". 12 סימפוניות לכלי קשת (יצירות נעורים שפורסמו לאחר מותו) שני קונצ'רטי לכינור (האחד מוכר ביותר, קונצ'רטו לכינור במי מינור אופוס 64. ואילו השני ברה מינור, הפחות מוכר, כתוב לכינור ולתזמורת מיתרים - יצירת נעורים) שני קונצ'רטי לפסנתר (מס' 1 בסול מינור אופוס 25, מס' 2 ברה מינור אופוס 40) קונצ'רטו לפסנתר מס' 3 במי מינור (נמצאו קטעים ממנו לאחר מותו שחוברו ליצירה אחת על ידי המלחין האיטלקי מרצלו בופליני) רונדו בריליאנט לפסנתר ותזמורת אופוס 29 סרנדה ואלגרו ג'ויוזו לפסנתר ותזמורת אופוס 43 שני קונצ'רטי לשני פסנתרים ותזמורת קונצ'רטו לכינור, פסנתר ותזמורת. "חלום ליל קיץ" (פתיחה ומוזיקה בימתית כולל הפרק "מארש החתונה") האורטוריות "אליהו", "פאולוס" הפתיחות: "מערת פינגאל" (ההברידיים), שלוות הים ונסיעה צלחה, מלוזינה היפה, רואי בלא, עתליה שירים לקול ולפסנתר (שניים מן המוכרים בהם: "ברכת בוקר", "על כנפי השיר"). שתי שלישיות (ברה מינור אופוס 49, בדו מינור אופוס 66) לכינור, צ'לו ופסנתר. שמינייה לכלי קשת אופוס 20 במי במול מז'ור שבע רביעיות כלי קשת (אופוס 12 במי במול מז'ור, אופוס 13 בלה מינור, אופוס 44 ברה מז'ור, מי מינור, מי במול מז'ור, אופוס 80 בפה מינור, 4 קטעים לרביעיית כלי קשת אופוס 81) שלוש רביעיות לפסנתר וכלי קשת (אופוס 1 בדו מינור, אופוס 2 ברה מז'ור, אופוס 3 בסי מינור - חוברו בהיות מנדלסון בן 13) שתי חמישיות לכלי קשת (אופוס 18 בלה מז'ור, אופוס 87 בסי במול מז'ור) שישיה לפסנתר וכלי קשת אופוס 110 ברה מז'ור שש סונטות לעוגב אופוס 65 שלושה פרלודים ופוגות לעוגב אופוס 37 קטעים נוספים לעוגב שלוש סונטות לכינור ופסנתר (בפה מז'ור (1820), בפה מז'ור (1838), בפה מינור אופוס 4 שתי סונטות לצ'לו ופסנתר (בסי במול מז'ור אופוס 45, ברה מז'ור אופוס 58) סונטה לפסנתר וקלרינט סונטה לפסנתר וויולה שני קטעים לפסנתר, קלרינט ובאסט או בסון (אופוס 113 בפה מינור, אופוס 114 בפה מז'ור) יצירות לפסנתר סולו: שירים ללא מילים, קפריצ'י, פרלודים ופוגות, סונאטות וריאציות, רונדו קפריצ'יוזו. יצירות למקהלה ותזמורת לפי מילים מספר תהלים או הקנטטה "ליל ואלפורגיס הראשון".ראו גם פנטזיה ברילאנטית עם וריאציותלקריאה נוספת פייר לה-מור, מעבר לתשוקה, חיי פליקס מנדלסון-ברתולדי, תרגמה שרה רזי, הוצאת "עידית", תל אביב, תשי"ט. מוזל מושנסקי, מנדלסון, תרגמה אביבה שלח, הוצאת דביר, 1989. פיליפ רדקליף, מנדלסון, תרגום: גבי פלג, כתר הוצאה לאור, 1990.קישורים חיצוניים Felix Mendelssohn Leipzig Edition of the Works by Felix Mendelssohn Bartholdy edited by the Sächsische Akademie der Wissenschaften zu Leipzig (in German) Ralf Wehner: Thematic-systematic Catalogue of the Musical Works (MWV), Sächsische Akademie der Wissenschaften zu Leipzig Mendelssohn: A Life in Music (2003) by Larry Todd; Oxford University Press (Jakob Ludwig) Felix Mendelssohn Bartholdy (1809 - 1847) - Vocal Texts and Translations at the LiederNet Archive Original Texts of the Lied of Mendelssohn translated in various languages. Complete Edition: Leipzig Edition of the Letters of Felix Mendelssohn Bartholdy (in German) Felix Mendelssohn House and Foundation, Leipzig The Mendelssohn Project A project with the objective of "recording of the complete published and unpublished works of Felix and Fanny Mendelssohn". A Renaissance Man Among the Romantics: Felix Mendelssohn at 200 A virtual exhibit of Mendelssohn manuscripts and early editions held at the Irving S. Gilmore Music Library, Yale University. Reichwald, Siegwart, ed. Mendelssohn in Performance. Indiana University Press: Bloomington, IN. Program note to Violin Concerto in E minor, Op. 64 (1844) from the Los Angeles Chamber Orchestra (by the Internet Way Back Machine) האזנה לשירים עבריים שהותאמו למנגינותיו של מנדלסון באתר זֶמֶרֶשֶׁתהערות שולייםמלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורימלחינים יהודים גרמניםמלחינים מהתקופה הרומנטיתיהודים מומרים גרמניםמלחיני לידמתנצריםלותרניםמלחיני אורטוריותפליקסילדי פלא במוזיקה קלאסיתסגל בית הספר הגבוה למוזיקה ולתיאטרון בלייפציגמנדלסוןגרמנים חברי הבונים החופשייםאישים שהונצחו על בולי ישראלאישים שהונצחו על בולי גרמניהאישים שנכתבו רומנים על-פי חייהםלייפציג: אישיםגרמנים שנולדו ב-1809גרמנים שנפטרו ב-1847

1246

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%94%20%D7%A7%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%A7

ג'רמיה קלארק

ג'רמיה קלארק (באנגלית: Jeremiah Clarke; 1674 - 1 בדצמבר 1707) היה מלחין אנגלי. ג'רמיה קלארק נולד ב-1674, ככל הנראה בלונדון. הוא היה תלמידו של ג'ון בלואו, בקתדרלת סיינט פול. אחרי סיום לימודיו היה לנגן עוגב ב"קאפלה המלכותית". שיגעון שאחז בו מחמת אהבה נכזבת גרם לקלארק להתאבד ביריה. החליף אותו בתפקידו ויליאם קרופט. כיום זכור קלארק בעיקר בזכות יצירה פופולרית לכלי מקלדת המיוחסת לו, "שיר הלכת של נסיך דנמרק". יצירה זו נודעה יותר בשם "סולו לחצוצרה" ובמשך שנים רבות יוחסה להנרי פרסל. מקורה הוא למעשה באופרה למחצה "נסיכת האי", הפקה מוזיקלית משותפת של קלארק ודניאל פרסל, אחיו הצעיר של הנרי פרסל, ומכאן כנראה הטעות. יצירות מוזיקה לצ'מבלו ועוגב מיסות ושאר יצירות דתיות (ביניהן 20 מזמורים וכמה אודות) "שיר הלכת של נסיך דנמרק" מתוך "נסיכת האי", הנודע ברבים בשם "סולו חצוצרה", משנת 1699 בערך. קישורים חיצוניים Easybyte - free easy piano music for Trumpet Voluntary מלחינים בריטים מלחינים מתקופת הבארוק מתאבדים: מוזיקאים אישים הקבורים בקתדרלת סנט פול ילידי 1674 נפטרים ב-1707

ג'רמיה קלארק (באנגלית: Jeremiah Clarke; 1674 - 1 בדצמבר 1707) היה מלחין אנגלי.ג'רמיה קלארק נולד ב-1674, ככל הנראה בלונדון. הוא היה תלמידו של ג'ון בלואו, בקתדרלת סיינט פול. אחרי סיום לימודיו היה לנגן עוגב ב"קאפלה המלכותית". שיגעון שאחז בו מחמת אהבה נכזבת גרם לקלארק להתאבד ביריה. החליף אותו בתפקידו ויליאם קרופט.כיום זכור קלארק בעיקר בזכות יצירה פופולרית לכלי מקלדת המיוחסת לו, "שיר הלכת של נסיך דנמרק". יצירה זו נודעה יותר בשם "סולו לחצוצרה" ובמשך שנים רבות יוחסה להנרי פרסל. מקורה הוא למעשה באופרה למחצה "נסיכת האי", הפקה מוזיקלית משותפת של קלארק ודניאל פרסל, אחיו הצעיר של הנרי פרסל, ומכאן כנראה הטעות.יצירות מוזיקה לצ'מבלו ועוגב מיסות ושאר יצירות דתיות (ביניהן 20 מזמורים וכמה אודות) "שיר הלכת של נסיך דנמרק" מתוך "נסיכת האי", הנודע ברבים בשם "סולו חצוצרה", משנת 1699 בערך.קישורים חיצוניים Easybyte - free easy piano music for Trumpet Voluntaryמלחינים בריטיםמלחינים מתקופת הבארוקמתאבדים: מוזיקאיםאישים הקבורים בקתדרלת סנט פולילידי 1674נפטרים ב-1707

1251

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%90%D7%A7%D7%99%D7%9F%20%D7%A8%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%92%D7%95

חואקין רודריגו

חואקין רודריגו וידרה (בספרדית: Joaquín Rodrigo Vidre; 22 בנובמבר 1901 – 6 ביולי 1999) היה מלחין ופסנתרן ספרדי. יצירתו המפורסמת ביותר היא קונסיירטו דה ארנחואס – קונצ'רטו לגיטרה קלאסית ותזמורת. ביוגרפיה רודריגו נולד בסגונטו והתעוור בגיל שלוש כתוצאה ממחלת אסכרה. הוא התחיל ללמוד מוזיקה בוולנסיה והמשיך בפריז, אצל פול דיקא. אחרי תקופה קצרה בספרד חזר לפריז ללמוד מוזיקולוגיה. היצירה "Cinco Piezas Infantiles" זיכתה את רודריגו בפרס הלאומי של ספרד לתזמורת בשנת 1925. ב-19 בינואר 1933 נשא לאישה את ויקטוריה קמחי, פסנתרנית ממוצא יהודי-טורקי. את יצירתו המפורסמת ביותר, ה"קונסיירטו דה ארנחואס", כתב בפריז בשנת 1939. זהו קונצ'רטו לגיטרה קלאסית ותזמורת. הפרק השני והאיטי מבין שלושת פרקי היצירה, האדג'ו, הוא אחד המוכרים במוזיקה הקלאסית של המאה ה-20, ונגינת הגיטרה משתלבת בו הדדית עם קרן אנגלית. פרק זה אף זכה לביצוע של נגן הג'אז מיילס דייוויס ולעיבוד מפורסם של פסנתרן הג'אז צ'יק קוריאה - Spain. הצלחת היצירה הזו הביאה עמה הזמנות מכמה וכמה סולנים ידועי שם, ביניהם החלילן ג'יימס גולוויי והצ'לן ג'וליאן לויד ובר. ה"קונסיירטו אנדאלוס" שלו, לארבע גיטרות ותזמורת, נכתב לפי הזמנתו של סלדוניו רומרו לביצוע על ידיו עם שלושת בניו. בתו של רודריגו, ססיליה, נולדה ב-27 בינואר 1941. מאז 1947 כיהן כפרופסור לתולדות המוזיקה בחוג על שם מנואל דה פאיה, בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת קומפלוטנס במדריד. בשנת 1991 העניק המלך חואן קרלוס הראשון לרודריגו את תואר האצולה "מרקיז גני ארנחואס". הוא זכה בפרס נסיך אסטוריאס היוקרתי בשנת 1996 (המקבילה הספרדית לפרס נובל). ממשלת צרפת העניקה לו בשנת 1998 את תואר אביר מסדר האמנויות והספרות. רודריגו מת בשנת 1999 במדריד. הוא ואשתו ויקטוריה נטמנו בבית הקברות בארנחואס. יצירות לצ'לו ותזמורת: קונסיירטו אן מודו גאלאנטה (1949) קונסיירטו קומו און דיברטימנטו (1978 - 1981) לחליל ותזמורת: קונסיירטו פסטורל (1978) לגיטרה: העלאת רוחות וריקוד (1961) אלגיה לגיטרה (1971) בשדות החיטה (1938) שלושה קטעים ספרדים (1954) טוקטה (1933) סונטה גיוקוסה (1959) בשבחי הגיטרה (1971) לגיטרה ותזמורת: קונסיירטו דה ארנחואס (1939) קונסיירטו אנדאלוס (1967 - 4 גיטרות) קונסיירטו לפיאסטה (1982) פנטזיה לבן אצילים (1954) קונסיירטו הרואיקו (1942 - פרס מוזיקה לאומית) קונסיירטו מדריגל (1968 - 2 גיטרות) לנבל ותזמורת: קונסיירטו סרנאטה (1954) לפסנתר ותזמורת: חוגלארס (1923 - 2 פסנתרים; היצירה הראשונה לביצוע לפני קהל, 1924, תזמורת ולנסיה) קונסיירטו הרואיקו (1943) לכינור ותזמורת: קונסיירטו דה אסטיו (1944) ראו גם Spain קישורים חיצוניים זוכי פרס נסיך אסטוריאס לאמנויות מוזיקה של המאה ה-20 מלחינים ספרדים מסדר האמנויות והספרות מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ספרדים שנולדו ב-1901 ספרדים שנפטרו ב-1999

חואקין רודריגו וידרה (בספרדית: Joaquín Rodrigo Vidre; 22 בנובמבר 1901 – 6 ביולי 1999) היה מלחין ופסנתרן ספרדי. יצירתו המפורסמת ביותר היא קונסיירטו דה ארנחואס – קונצ'רטו לגיטרה קלאסית ותזמורת.ביוגרפיה רודריגו נולד בסגונטו והתעוור בגיל שלוש כתוצאה ממחלת אסכרה. הוא התחיל ללמוד מוזיקה בוולנסיה והמשיך בפריז, אצל פול דיקא. אחרי תקופה קצרה בספרד חזר לפריז ללמוד מוזיקולוגיה.היצירה "Cinco Piezas Infantiles" זיכתה את רודריגו בפרס הלאומי של ספרד לתזמורת בשנת 1925.ב-19 בינואר 1933 נשא לאישה את ויקטוריה קמחי, פסנתרנית ממוצא יהודי-טורקי.את יצירתו המפורסמת ביותר, ה"קונסיירטו דה ארנחואס", כתב בפריז בשנת 1939. זהו קונצ'רטו לגיטרה קלאסית ותזמורת. הפרק השני והאיטי מבין שלושת פרקי היצירה, האדג'ו, הוא אחד המוכרים במוזיקה הקלאסית של המאה ה-20, ונגינת הגיטרה משתלבת בו הדדית עם קרן אנגלית. פרק זה אף זכה לביצוע של נגן הג'אז מיילס דייוויס ולעיבוד מפורסם של פסנתרן הג'אז צ'יק קוריאה - Spain.הצלחת היצירה הזו הביאה עמה הזמנות מכמה וכמה סולנים ידועי שם, ביניהם החלילן ג'יימס גולוויי והצ'לן ג'וליאן לויד ובר. ה"קונסיירטו אנדאלוס" שלו, לארבע גיטרות ותזמורת, נכתב לפי הזמנתו של סלדוניו רומרו לביצוע על ידיו עם שלושת בניו.בתו של רודריגו, ססיליה, נולדה ב-27 בינואר 1941. מאז 1947 כיהן כפרופסור לתולדות המוזיקה בחוג על שם מנואל דה פאיה, בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת קומפלוטנס במדריד.בשנת 1991 העניק המלך חואן קרלוס הראשון לרודריגו את תואר האצולה "מרקיז גני ארנחואס". הוא זכה בפרס נסיך אסטוריאס היוקרתי בשנת 1996 (המקבילה הספרדית לפרס נובל). ממשלת צרפת העניקה לו בשנת 1998 את תואר אביר מסדר האמנויות והספרות.רודריגו מת בשנת 1999 במדריד. הוא ואשתו ויקטוריה נטמנו בבית הקברות בארנחואס.יצירות לצ'לו ותזמורת:קונסיירטו אן מודו גאלאנטה (1949)קונסיירטו קומו און דיברטימנטו (1978 - 1981) לחליל ותזמורת:קונסיירטו פסטורל (1978) לגיטרה:העלאת רוחות וריקוד (1961)אלגיה לגיטרה (1971)בשדות החיטה (1938)שלושה קטעים ספרדים (1954)טוקטה (1933)סונטה גיוקוסה (1959)בשבחי הגיטרה (1971)לגיטרה ותזמורת:קונסיירטו דה ארנחואס (1939)קונסיירטו אנדאלוס (1967 - 4 גיטרות)קונסיירטו לפיאסטה (1982)פנטזיה לבן אצילים (1954)קונסיירטו הרואיקו (1942 - פרס מוזיקה לאומית)קונסיירטו מדריגל (1968 - 2 גיטרות)לנבל ותזמורת:קונסיירטו סרנאטה (1954)לפסנתר ותזמורת:חוגלארס (1923 - 2 פסנתרים; היצירה הראשונה לביצוע לפני קהל, 1924, תזמורת ולנסיה)קונסיירטו הרואיקו (1943)לכינור ותזמורת:קונסיירטו דה אסטיו (1944)ראו גם Spainקישורים חיצוניים זוכי פרס נסיך אסטוריאס לאמנויותמוזיקה של המאה ה-20מלחינים ספרדיםמסדר האמנויות והספרותמעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניהספרדים שנולדו ב-1901ספרדים שנפטרו ב-1999

1255

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%93%D7%96%27%D7%99%D7%9A%20%D7%A1%D7%9E%D7%98%D7%A0%D7%94

בדז'יך סמטנה

בדז'יך סמטנה (צ'כית: Bedřich Smetana, , 2 במרץ 1824 - 12 במאי 1884) היה מלחין צ'כי, נולד בליטומישל שבבוהמיה ומת בפראג. חייו אביו של סמטנה היה מנהל מבשלת שיכר וחובב מוזיקה נלהב. כבר בגיל חמש החל סמטנה לנגן ברביעיית כלי מיתר ולהשתתף כפסנתרן בקונצרטים משפחתיים בביתו. לימודיו התיכוניים הושלמו בפראג וממנה יצא להופיע בכפרים סמוכים. משסיים את לימודיו שב לעיירתו אך בתום שנה חזר לפראג על מנת ללמוד מוזיקה. כדי לממן את לימודיו לימד מוזיקה בבתי אצילים ונתפרסם כמורה מעולה. בסיועו של פרנץ ליסט הקים סמטנה בית ספר למוזיקה בפראג בשנת 1848. ליסט אף סייע לסמטנה לקבל משרה כמוזיקאי בחצרו של הקיסר פרדיננד. אולם השלטון האוסטרי חשד בו בשל רגשותיו הלאומיים הצ'כיים. עקב החשדות בו והחשש לחירותו עבר סמטנה להתגורר בעיר גטבורג שבשוודיה. הוא שימש כמנצח בעיר זו במשך חמש שנים, שאחריהן שב לפראג, שם כיהן כמנהל בית הספר למוזיקה, ניצח על מקהלות, הלחין אופרות ועבד כמבקר מוזיקלי. ב-1874 התגלו אצלו סימני עגבת, וב-1881 הגיעה המחלה לשלב כזה שבעיות הריכוז הקשו עליו להמשיך ולהלחין. בנוסף, לקה סמטנה בחירשות וכל מאמציו לטפל בחירשותו הגוברת נכשלו. את יצירותיו הגדולות האחרונות לא שמע מעולם. איבוד השמיעה יחד עם הזיות שסבל מהן כתוצאה ממחלתו דיכאו את רוחו והביאו לאשפוזו בבית מחסה לחולי נפש, שם מת כתוצאה ממחלת העגבת. המוזיקה שכתב מצטיינת בניסיון לשלב את המנגינות, האופי הלאומי והפולקלור הבוהמי. במוזיקה שיצר הביע סמטנה את הלהט הלאומי ששילהב אותו, את ההערכה שחש לנעימות העממיות ואת נאמנותו והוקרתו לבית מדרשו של ליסט. ההופעה המוזיקלית הראשונה בגטו טרזין הייתה "הכלה המכורה" בביצוע של מקהלה תחת ניצוחו של רפאל שכטר האסטרואיד שהתגלה על ידי לובוש קוהואוטק, נקרא על שמו. בין יצירותיו מולדתי (Má vlast), מחרוזת של שש פואמות סימפוניות, שהנודעת בהן, "ולטאבה" (או ה-"מולדבה"), השפיעה ככל הנראה על לחנה של התקווה, ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. (ר' ערך). הבראנדנבורגים בבוהמיה (Braniboři v Čechách), אופרה הכלה המכורה (Prodaná nevěsta), אופרה דאליבור (Dalibor), אופרה ליבושה (Libuše), אופרה שתי אלמנות (Dvĕ vdovy), אופרה הנשיקה (Hubička), אופרה הסוד (Tajemství), אופרה חומת השטן (Čertova stěna), אופרה ויולה (Viola), אופרה (לא הושלמה) שלישייה לפסנתר, לכינור ולצ'לו בסול מינור רביעיית מיתרים מס' 1 "מחיי" (Z mého života), במי מינור רביעיית מיתרים מס' 2 ברה מינור חלומות, שישה קטעים לפסנתר מחולות צ'כיים (2 כרכים), לפסנתר לקריאה נוספת ברנדה מילר והנרי וסרמן, אירופה ערש הלאומיות - "המלחין סמטנה והלאומיות הצ'כית", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. קישורים חיצוניים הערות שוליים מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי סמטנה, בדז'יך מלחינים מהתקופה הרומנטית לקויי שמיעה אישים שהונצחו בשטרות כסף צ'כוסלובקיים ילידי 1824 נפטרים ב-1884

בדז'יך סמטנה (צ'כית: Bedřich Smetana, , 2 במרץ 1824 - 12 במאי 1884) היה מלחין צ'כי, נולד בליטומישל שבבוהמיה ומת בפראג.חייו אביו של סמטנה היה מנהל מבשלת שיכר וחובב מוזיקה נלהב. כבר בגיל חמש החל סמטנה לנגן ברביעיית כלי מיתר ולהשתתף כפסנתרן בקונצרטים משפחתיים בביתו. לימודיו התיכוניים הושלמו בפראג וממנה יצא להופיע בכפרים סמוכים. משסיים את לימודיו שב לעיירתו אך בתום שנה חזר לפראג על מנת ללמוד מוזיקה. כדי לממן את לימודיו לימד מוזיקה בבתי אצילים ונתפרסם כמורה מעולה. בסיועו של פרנץ ליסט הקים סמטנה בית ספר למוזיקה בפראג בשנת 1848. ליסט אף סייע לסמטנה לקבל משרה כמוזיקאי בחצרו של הקיסר פרדיננד. אולם השלטון האוסטרי חשד בו בשל רגשותיו הלאומיים הצ'כיים. עקב החשדות בו והחשש לחירותו עבר סמטנה להתגורר בעיר גטבורג שבשוודיה. הוא שימש כמנצח בעיר זו במשך חמש שנים, שאחריהן שב לפראג, שם כיהן כמנהל בית הספר למוזיקה, ניצח על מקהלות, הלחין אופרות ועבד כמבקר מוזיקלי.ב-1874 התגלו אצלו סימני עגבת, וב-1881 הגיעה המחלה לשלב כזה שבעיות הריכוז הקשו עליו להמשיך ולהלחין. בנוסף, לקה סמטנה בחירשות וכל מאמציו לטפל בחירשותו הגוברת נכשלו. את יצירותיו הגדולות האחרונות לא שמע מעולם. איבוד השמיעה יחד עם הזיות שסבל מהן כתוצאה ממחלתו דיכאו את רוחו והביאו לאשפוזו בבית מחסה לחולי נפש, שם מת כתוצאה ממחלת העגבת.המוזיקה שכתב מצטיינת בניסיון לשלב את המנגינות, האופי הלאומי והפולקלור הבוהמי. במוזיקה שיצר הביע סמטנה את הלהט הלאומי ששילהב אותו, את ההערכה שחש לנעימות העממיות ואת נאמנותו והוקרתו לבית מדרשו של ליסט.ההופעה המוזיקלית הראשונה בגטו טרזין הייתה "הכלה המכורה" בביצוע של מקהלה תחת ניצוחו של רפאל שכטרהאסטרואיד שהתגלה על ידי לובוש קוהואוטק, נקרא על שמו.בין יצירותיו מולדתי (Má vlast), מחרוזת של שש פואמות סימפוניות, שהנודעת בהן, "ולטאבה" (או ה-"מולדבה"), השפיעה ככל הנראה על לחנה של התקווה, ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. (ר' ערך). הבראנדנבורגים בבוהמיה (Braniboři v Čechách), אופרה הכלה המכורה (Prodaná nevěsta), אופרה דאליבור (Dalibor), אופרה ליבושה (Libuše), אופרה שתי אלמנות (Dvĕ vdovy), אופרה הנשיקה (Hubička), אופרה הסוד (Tajemství), אופרה חומת השטן (Čertova stěna), אופרה ויולה (Viola), אופרה (לא הושלמה) שלישייה לפסנתר, לכינור ולצ'לו בסול מינור רביעיית מיתרים מס' 1 "מחיי" (Z mého života), במי מינור רביעיית מיתרים מס' 2 ברה מינור חלומות, שישה קטעים לפסנתר מחולות צ'כיים (2 כרכים), לפסנתרלקריאה נוספת ברנדה מילר והנרי וסרמן, אירופה ערש הלאומיות - "המלחין סמטנה והלאומיות הצ'כית", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.קישורים חיצונייםהערות שולייםמלחינים שעל שמם כוכב לכת מינוריסמטנה, בדז'יךמלחינים מהתקופה הרומנטיתלקויי שמיעהאישים שהונצחו בשטרות כסף צ'כוסלובקייםילידי 1824נפטרים ב-1884

1261

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%A7%20%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%9F

פרדריק שופן

פרדריק פרנסואה שופן (בפולנית: Fryderyk Franciszek Chopin; בצרפתית: Frédéric François Chopin; 1 במרץ 1810 – 17 באוקטובר 1849) היה מלחין ופסנתרן וירטואוז פולני מהתקופה הרומנטית. יצירותיו הרבות לפסנתר כגון הנוקטורנים, המזורקות, הפולונזים, הבלדות, האטיודים, והוואלסים הייחודיים לו נחשבים לנכסי צאן ברזל, וכמעט כל הפסנתרנים מבצעים את יצירותיו ברסיטלים שלהם. בולט מביניהם היה ארתור רובינשטיין, שידוע בעיקר בנגינת יצירותיו של שופן. קורות חייו ילדות והתפתחות מוזיקלית פרדריק שופן נולד ב-1 במרץ 1810, על פי הצהרותיו שלו ושל משפחתו (אולם על פי תעודת ההטבלה שלו, נולד ב-22 בפברואר), בכפר ז'לאזובה וולה (Żelazowa Wola) שבמרכז פולין, באזור מאזוביה (Mazowia), אז בדוכסות ורשה. אביו, ניקולא שופן, היה צרפתי מלורן שהיגר לפולין ב-1787 בגיל שש עשרה. ניקולא היה מורה פרטי לילדים מהאריסטוקרטיה הפולנית, וב-1806 נשא לאישה את אמו של פרדריק שופן, יוסטינה קז'יז'אנובסקה (Justyna Krzyżanowska), קרובת משפחה ענייה של משפחת סקרבק, אחת ממשפחות האריסטוקרטיה אצלן ניקולא עבד. פרדריק הוטבל ביום ראשון של חג הפסחא, 23 באפריל 1810, באותה כנסייה בה התחתנו הוריו, בכפר ברוכוב (Brochów) שבאזור מאזוביה. סנדקו בן ה-18, שעל שמו הוא נקרא, היה פרידריק סקרבק (Fryderyk Skarbek), תלמיד של ניקולא. פרדריק היה הילד השני מבין ארבעה ילדים של בני הזוג, והבן היחיד שלהם. הייתה לו אחות גדולה, לודביקה (Ludwika), ושתי אחיות קטנות, איזבלה ואמיליה. ניקולא היה מסור למולדתו המאמצת, והתעקש על שימוש בשפה הפולנית בבית. כישרונו המוזיקלי של פרדריק בא לידי ביטוי בגיל מוקדם מאוד. כבר בגיל 7 הלחין שני פולונזים (בסול מינור ובסי במול מז'ור). במהרה החל שמו של שופן להתפרסם בעיתונים והילד התחיל להופיע בסלונים היוקרתיים של ורשה. מורו הראשון והיחיד של שופן היה ווייצ'ך ז'יבני (Wojciech Zywny), אשר לימד אותו פסנתר בין השנים 1816–1822. לאחר מכן, הודה המורה שאין לו עוד מה לתת לכישרון הצעיר, ולכן שופן עבר להשגחתו של וילהלם ורפל (Wilhelm Würfel), פרופסור בקונסרבטוריון בוורשה. בשנת 1826 התחיל שופן ללמוד את תאוריית המוזיקה, בס ממוספר והלחנה בבית הספר למוזיקה של ורשה, אך סירב ללמוד שם פסנתר. מנהל בית הספר למוזיקה היה המלחין יוזף אלסנר (Józef Elsner), אשר הבין שבידיו אישיות יוצאת מן הכלל ולכן הרשה לו לא להגיע לשיעורי הפסנתר ולהתרכז בהלחנה בלבד, אך היה מאוד קפדן בקשר לשיעורי התאוריה, במיוחד בקשר ללימודי הקונטרפונקט. בסוף השנה השלישית של שופן בבית הספר למוזיקה של ורשה, כתב אלסנר בדו"ח הסופי: "שופן, פ., תלמיד שנה שלישית, כישרון יוצא דופן, גאון מוזיקלי.". שופן סיים את לימודיו ב-1829 בבית-ספרו של אלסנר. בתקופה זו הלחין את הסונאטה בדו מינור לפסנתר, את השלישייה בסול מינור לפסנתר, לכינור ולצ'לו וכן 4 יצירות לפסנתר ולתזמורת: וריאציות על נושא מתוך "דון ג'ובאני" של מוצרט (האריה "Là ci darem la mano" - "שם נשלב ידיים"), אופוס 2, רונדו "א לה קרקוביאק", אופוס 14, פנטזיה על נושאים פולניים, אופוס 13, וכן הגרנד פולונז בריליאנט, אופוס 22, המנוגן לאחר פרק "אנדנטה ספיאנטו" הכתוב לפסנתר בלבד. מסעו של שופן והמרד הפולני ביולי 1829 הגיע שופן לווינה וניגן שם את הרונדו "א לה קרקוביאק" ואת הווריאציות על הנושא מהאופרה "דון ג'ובאני". הוא זכה להצלחה מרובה, ואף זכה לכך שהוציאו את הווריאציות שלו לאור. הביקורות טענו כי הוא מנגן חלש מדי, אך בכל זאת הכירו בו כפסנתרן גאוני וכמלחין מוכשר. כשחזר לפולין, מכיוון שהיה חופשי מלימודיו המוזיקליים, השקיע את רוב מאמציו בכתיבה והלחין שני קונצ'רטי לפסנתר ולתזמורת (בפה מינור ובמי מינור), את הנוקטורן הראשון שלו, אטיודים, ואלסים ומזורקות. באותה תקופה תכנן שופן נסיעה אל מחוץ לפולין, על מנת לגלות ולהכיר את המוזיקה האירופית בצורה טובה יותר ועל מנת לזכות בתהילה. בתחילה חשב לנסוע לברלין, אך בסופו של דבר החליט לנסוע לווינה על-מנת לשחזר את הצלחתו הקודמת ולבנות לעצמו שם מוניטין. ב-17 במרץ 1830 קיים שופן קונצרט פרידה חגיגי בתיאטרון הלאומי של ורשה ובו ניגן את הקונצ'רטו במי מינור. ב-2 בנובמבר עזב שופן לאוסטריה יחד עם חברו הטוב טיטוס וויצ'כובסקי (Tytus Woyciechowski), מתוך כוונה להמשיך לאיטליה. מספר ימים לאחר שהגיעו לווינה שמעו שני החברים על המרד הפולני נגד השלטון הרוסי. זו הייתה תחילתה של מלחמה ארוכה בת מספר חודשים בין רוסיה לפולין. וויצ'כובסקי יצא לפולין על-מנת להצטרף לצבא המתקומם; שופן נשאר בווינה, לאחר שכנועים רבים מצד חברו. הוא הפסיק לתכנן את המשך המסע שלו, מתוך דאגה לארצו ולמשפחתו. במכתב לאלסנר כתב: "מנסים לשכנע אותי לשווא, שכל מלחין הוא אזרח העולם. אף אם זה כך, כמלחין – אני עדיין בעריסתי. כפולני – אני כבר בן 20." למרות מצב רוחו של שופן, הוא הופיע בקונצרט ב-11 ביוני 1831 ובו ניגן את הקונצ'רטו במי מינור. האירועים הקשים במולדתו השפיעו על שופן והרגשות העזים והדרמטיים שחש גרמו להיווצרותן של יצירות בעלות עוצמה ותשוקה, בשונה מהסגנון המבריק הקודם שלו. בתקופה זו הוא הלחין את הסקרצו בסי מינור אופוס 20 ואת האטיודים, אופוס 10. בעקבות הנסיבות, ויתר שופן על נסיעתו לאיטליה והחליט לנסוע לפריז. בדרך לשם הוא עצר במינכן כדי להופיע בקונצרט ב-28 באוגוסט, ומשם המשיך לשטוטגרט. בהיותו שם נודע לו על כישלון המרד הפולני ועל כיבוש ורשה על ידי הרוסים. כששמע את החדשות חלה בקדחת, ועבר עליו משבר נפשי. ביומנו כתב: "האויב נמצא בבית... הו אלוהים, האם אתה קיים? אתה קיים, ובכל זאת אינך נוקם. האם מוסקבה לא חטאה מספיק? או – או אולי אתה בעצמך מוסקבאי... אני כאן, חסר אונים! לפעמים אני יכול רק לגנוח, לסבול ולשפוך את כל הייאוש שלי על הפסנתר!". פריז ומריה וודז'ינסקי – האהבה הראשונה בסתיו 1831 הגיע שופן לפריז, ופגש פולנים רבים שברחו מפולין בעקבות כישלון המרד נגד רוסיה, בהם משוררים, סופרים, פוליטיקאים ואנשי צבא. המוניטין שלו כאמן גדלו מהר מאוד בפריז בעקבות מכתבי ההמלצה שקיבל בווינה. הוא התחבר עם פרנץ ליסט, פליקס מנדלסון, וינצ'נצו בליני, הקטור ברליוז ואחרים. בדצמבר 1831 הוא ניגן את הווריאציות על הנושא מהאופרה "דון ג'ובאני" בלייפציג. רוברט שומאן הצעיר שנוכח בהופעה כתב אחר כך בעיתון המוזיקה "Allgemeine musikalische Zeitung": . למרות הצלחתו הרבה, רוב הכנסתו של שופן הגיעה ממתן שיעורים פרטיים לאריסטוקרטיה הצרפתית והפולנית. זאת משום שלא אהב להופיע באולמות גדולים, אלא דווקא בסלונים שנפתחו לפניו בעזרת הברונית רוטשילד. שופן נחשב לאחד הפסנתרנים הטובים בזמנו, אבל רק כשהקהל היה מצומצם והאווירה הייתה אינטימית יכול היה להראות את מלוא כישרונו האמנותי בנגינה בפסנתר. שופן קבע עצמו כפליט פוליטי, ולכן לא יכול היה לחזור בדרך חוקית למולדתו ולהיפגש עם משפחתו ועם חבריו שנשארו בפולין. הוא נפגש עם הוריו פעם אחת – בקרלסבאד, באוגוסט 1835. על-מנת להימלט מהבדידות, החליט לגור יחד עם הרופא אלכסנדר הופמן (Aleksander Hoffman), פליט פולני נוסף. כאשר עזב הופמן את פריז, עבר שופן לגור עם יאן מאטושינסקי (Jan Matuszynski), רופא פולני אחר. לאחר מכן, באזור דרזדן, חידש את הקשר עם משפחת וודז'ינסקי (Wodzinski), אשר הייתה חברה למשפחת שופן בפולין. בתם הצעירה, מריה, שהייתה אז נערה צעירה בשנות העשרה, הראתה כישרון מוזיקלי ואמנותי רב, ושופן התאהב בה והחליט שברצונו להינשא לה ולהקים איתה בית ומשפחה. בשנה שבאה לאחר מכן יצא שופן עם מריה בת ה-17 ועם אמה לחופשה בדרזדן, ובה הוא ביקש ממריה להינשא לו. ההצעה נענתה בחיוב, אך בתנאי שישמור על בריאותו. האירוסים לא היו רשמיים ובסופו של דבר לא הובילו לנישואין, מכיוון שהוריה של מריה, לאחר "שנת ניסיון", החליטו ששופן איננו חתן מתאים לבתם בגלל מצבו הבריאותי הירוד בחורפים ובגלל סגנון החיים הלא יציב שלו. עבור שופן, דחייה זו הייתה חוויה כואבת ביותר. ז'ורז' סאנד – האהבה השנייה ביולי 1837 נסע שופן ללונדון לזמן קצר עם חברו קאמי פלייל (Camille Pleyel) (בנו של איגנץ פלייל), במטרה לשכוח את כל הסבל שעבר. זמן קצר לאחר מכן נכנס לקשר אינטימי עם הסופרת הצרפתייה ז'ורז' סאנד. היא כתבה רומנים רבים והייתה מבוגרת משופן ב-6 שנים, גרושה עם שני ילדים. היא סיפקה לשופן את מה שהיה חסר לו יותר מכל – רוך, חום ודאגה אימהית. האוהבים בילו את חורף 1838-1839 באי הספרדי מיורקה. שם, בעקבות תנאי מזג-אוויר גרועים, חלה שופן והתגלו אצלו סימנים של שחפת. במשך מספר שבועות היה כל-כך חלש ולא יכול לעזוב את הבית. למרות זאת, הוא המשיך בעבודת הכתיבה האינטנסיבית שלו וכתב מספר יצירות מופת: סדרת ה-24 פרלודים, פולונז בדו מינור, בלדה בפה מינור וסקרצו בדו דיאז מינור. לאחר חזרתם ממיורקה, באביב, עבר שופן תהליך החלמה במרסיי ולאחר מכן עבר לגור בביתה של ז'ורז' סאנד בנואן (Nohant), במרכז צרפת. הוא בילה בבית הזה חופשות ארוכות עד לשנת 1846, וחזר לפריז רק בחורפים. זו הייתה התקופה המאושרת ביותר בחייו של שופן לאחר עזיבתו את פולין. זו גם הייתה התקופה הפורה ביותר שלו כמלחין. בפריז התייחסו למלחין ולסופרת כאל זוג נשוי, אף שזו לא הייתה המציאות. בני הזוג התייחסו אחד אל השני באהבה ובידידות במשך שנים רבות, אך ביולי 1847 דרכיהם נפרדו. הסיבות לכך לא ידועות, אך יש שאמרו כי בנה של ז'ורז' סאנד, אשר התחיל לגלות סימני שנאה כלפי שופן והיה בעל השפעה רבה על אמו, הביא לכך. לעומת זאת, כותב הביוגרפיה של ז'ורז' סאנד, אנדרה מורואה, מביא סימוכין לכך שבתה של סאנד שהייתה שרויה בריב עם אמה, הסיתה את שופן נגד סאנד ושופן הוא זה שניתק את הקשר. סוף ימיו המאורעות הקשים האלה, יחד עם איבוד נואן, שהייתה מקום חשוב לבריאותו ולפוריותו היצירתית של שופן, גרמו להידרדרות במצבו הנפשי והבריאותי. מכאן ועד לסוף ימיו הוא כתב רק מספר קטן של יצירות קטנות. באפריל 1848 נסע שופן לאנגליה ולסקוטלנד. שם, הוא ניגן במספר קונצרטים וביקר במקומות רבים. סגנון החיים הזה, יחד עם העייפות שבאה בעקבות המסעות הרבים וההופעות ויחד עם האקלים שלא עשה טוב לריאותיו, גרם להידרדרות נוספת בבריאותו. ב-16 בנובמבר 1848, על אף הקדחת שתקפה אותו, הופיע שופן בפעם האחרונה בלונדון, וזמן לא רב לאחר מכן חזר לפריז. מצבו הבריאותי המשיך להידרדר, ושופן חדל לתת שיעורים. בקיץ 1849, אחותו הבכורה הגיעה מוורשה על-מנת לטפל בו. ב-17 באוקטובר 1849 נפטר שופן בדירתו ממחלת השחפת, והוא בן 39 שנים בלבד. הוא נקבר בבית הקברות פר לשז בפריז ועל פי צוואתו הוצא ליבו מגופו ונטמן בכנסיית "הצלב הקדוש" שבוורשה, באחד מעמודי הכנסייה (השני משמאל למרכזה). שאלת נטייתו המינית יש הטוענים כי שופן היה הומוסקסואל. לא קיימות ראיות לאירוסיו עם מריה וודז'ינסקי, ובאחד ממכתביו תיאר את השמועות על מערכות היחסים שלו עם נשים כ"מסך להסתרת רגשותיו האמיתיים". בנוסף, מכתביו לחבריו הגברים שופעים בביטויי אהבה ותשוקה, לדוגמה: לחברו טיטוס וויצ'כובסקי כתב . העיתונאי השווייצרי מוריץ וובר (Moritz Weber) ציין כי בתרגומים של מכתבי שופן לאנגלית ולצרפתית הוסבו חלק משמות התואר מלשון זכר ללשון נקבה, וכך טושטשה משמעותם המקורית. הביוגרף אלאן ווקר (Alan Walker) ציין שיחסיו של שופן עם סאנד לא היו מיניים, והזכיר את האפשרות ל"רומן הומוסקסואלי חולף" בין שופן לוויצ'כובסקי, אך סבר כי מכתביו הלוהטים היו תוצאה של "בלבול פסיכולוגי", וכי מושא האהבה האמיתי של שופן הייתה זמרת המצו-סופרן קונסטנצ'ה גלדובסקה, ממנה הוקסם באותה תקופה. הנצחה החל מ-1927 בוורשה מתקיימת כל 5 שנים תחרות יוקרתית לפסנתר על שמו - ומוענק בה "גראן פרי דו דיסק פרדריק שופן". שדה התעופה הבינלאומי של ורשה נקרא על שמו. ב-1934 נוסדה בוורשה האוניברסיטה ע"ש שופן שהפכה בהמשך ל"חברת פרדריק שופן" המטפחת את מורשת המלחין. לרגל מלאת מאתיים שנים להולדתו שנת 2010 הוכרזה על ידי הסיים הפולני "שנת שופן". בוורשה הוקם מוזיאון "פרדריק שופן", ובו מוצג פסנתרו האחרון של שופן, כמו גם אוסף כתבי-היד שלו. ב-10 במרץ 2010 נחנך המוזיאון המחודש. פסטיבלים למוזיקה על שמו של שופן מתקיימים גם בואלדמוסי Valldemossie, בז'נבה, פריז, דושניקי-זדרוי (בפולין), גנט וכו'. החל משנת 1999 "האקדמיה הפונוגרפית" הפולנית מעניקה את פרסי "פרדריק" השנתיים למוזיקה בפולין. פרדריק הוא שם הפסלון דמוי אוסקר המייצג את הפרס. ב"פארק לז'יינקי" Łazienki בוורשה הוצב פסל של שופן, מאת הפסל ואצלב שימנובסקי. גבעת שופן באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקראת על שמו של פרדריק שופן. מצוק שופן באי המלך ג'ורג', באיי שטלנד הדרומיים שבאנטארקטיקה נקרא על שמו. סרטים על חייו: "נוקטורנו של אהבה" (Nocturno der Liebe, 1919), סרט גרמני אילם בבימוי קארל בוסה, עם קונרד וויידט (כפרידריק שופן), גרטרוד וולקר (כסוניה ראדקובסקה, זמרת ידועה מוורשה ששופן חיזר אחריה), ריטה קליירמונט (כמריולקה, אהובתו משנות נעוריו) וארנה דנרה (כז'ורז' סאנד). הסרט מתאר את חייו הרומנטיים של שופן כאשר המוזיקה שלו משמשת כרקע. "שיר שייזכר" A song to remember , בבימוי צ'ארלס וידור, (1945) עם קורנל ויילד Cornell Wilde בתפקיד שופן. "הצליל הכחול" La note bleue, בבימוי אנדז'יי זולבסקי (1991), עם יאנוש אולייניצאק, מרי-פראנס פיזייה, סופי מרסו, נעמי נדלמן וכו'. "שופן אהבתי" (1991), עם יו גרנט בתפקיד שופן. "שופן:תשוקת אהבה" (2002), סרט פולני בבימוי ייז'י אנטצ'אק בגרסה פולנית ובריטית עם שחקנים בריטים. סגנון מוזיקלי שופן שייך לתקופה הרומנטית (1800–1900) שבאה לאחר התקופה הקלאסית ולפני המוזיקה המודרנית. המוזיקה הרומנטית שאפה להגמיש את הצורה לטובת הרגש ומורדת במוסכמות של התקופה הקלאסית. שופן שייך לקבוצת המלחינים שבחרו בפן האינטימי של הביטוי (בניגוד לגרנדיוזי). המוזיקה של שופן שונה משאר המוזיקאים באותה תקופה. שופן שאף להגיע למקום אחר, שונה מהמקומות שבחרו פרנץ ליסט והווירטואוזים האחרים בתקופה. אמנם שופן ניגן בצורה מופלאה וליסט הושפע ממנו רבות, אך ביצירותיו ניתן לראות את האריסטוקרט הפולני השקט והמעודן. הלאומיות הייתה חשובה בתקופה זו, ובאה לידי ביטוי ביצירותיו. שופן נולד בפולין ובגיל 20 עבר לפריז. הוא חי 39 שנה. גם מוצאו היה חצוי בין שתי מדינות אלה. אביו היה מצרפת ואמו מפולין. ביצירותיו יש מוטיבים וצורות ממקור פולני (פולונזים, מזורקות) וגם השפעה צרפתית. המורשת המוזיקלית של שופן שופן נכנס להיסטוריית המוזיקה כרפומטור לא רק בסגנון הנגינה (בביצוע) אלא גם בסגנונות ההלחנה הרבים שלו. בעיקרון, ניתן לחלק את סגנונות היצירות שלו לפסנתר לשלוש קבוצות עיקריות: קבוצה אינסטרומנטלית פרלודים - שופן היה בין הראשונים שכתבו פרלודים לא כמבוא לפרק "עיקרי", אלא כז'אנר עצמאי מלא ברגש, אופי וייחודיות, אפילו במסגרת 16 תיבות בלבד (לדוגמה, פרלוד מס' 7 בלה מז'ור). שופן, בעקבות באך, כתב את הפרלודים בכל הסולמות, אולם סדר היצירות אצלו לא היה כרומטי (כמו של באך) אלא לפי סדר מעגל הקווינטות. אטיודים - באטיודים שלו, הפך שופן את התרגילים הטכניים הפשוטים ליצירות גאוניות הראויות לעלות על במת הקונצרטים. האטיודים של מלחינים באותה התקופה (כמו איגנץ מושלס או אדולף פון הנזלט) מחווירים לעומת העוצמה והרגש של האטיודים השופניים. בתחילה היו ביקורות על האטיודים שהם קשים מדי או מעקמי אצבעות. למרות זאת האטיודים זכו להיות מייצגי הטכניקה הרומנטית לפסנתר, ואבן פינה בספרות הפסנתר כולה. סקרצי - שופן היה בין הראשונים שכתבו סקרצי לפסנתר, ובין הראשונים שכתבו סקרצי לביצוע כפרק עצמאי, ולא במסגרת של יצירה בצורת סונאטה. שלושת הסקרצי הראשונים דומים לאימפרוביזציה על הפסנתר (בחלקם הראשון) בעוד שהקטע האמצעי נוגד להם ניגוד עצום. הסקרצו הרביעי שונה מהשאר, בעל הלך רוח קל יותר. אימפרומפטי - שלושת האימפרומפטי שיצאו לאור (והרביעי שיצא לאור לאחר מותו) הם אימפרוביזציות כתובות. הראשון מלא מרץ, השני דמוי בלדה, והשלישי סוחף. אף על פי שאת הרביעי לא הוציא שופן לאור בחייו הוא המפורסם מבין הארבעה ולדעת רבים גם היפה ביותר. קבוצה ריקודית - יצירותיו של שופן בתחום הריקוד היו חלק מגל שהתחיל כבר בסוף המאה ה-18, שהפקיע את מקצבי הריקוד הפשוטים מתחום רחבת הריקודים והעביר אותם לתחום המוזיקה ה"רצינית", שנועדה להאזנה ולא לריקוד. קובצי המזורקות, הפולונזים והוואלסים שלו הם דוגמאות לגאונותו של שופן בתחום המיניאטורה המוזיקלית. בעוד הוואלסים שלו הם פריזאיים מאוד בסגנונם, במזורקות ובפולונזים הוא מערב סגנונות עממיים פולניים, אך צובע אותם בסגנונו האישי והאינטימי. הפולונזים - ביצירות אלו מופיע שופן כפטריוט פולני ותו לא: מיצירות הנעורים שלו בתחום ועד לפולונז האחרון. כאן שופן הוא לפעמים מלנכולי ומהורהר ולעיתים סוער ודרמטי. הפולונז המפורסם ביותר הוא ללא ספק הפולונז בלה-במול מז'ור (Héroïque), אופוס 53. הוא דומה מעט בצורתו ובתוכנו לבלדה, אך זהו פולונז ללא כל ספק. הוא חגיגי ומעודן. פסנתרנים דגולים (כדוגמת רובינשטיין) נהגו לנגנו כהדרן. מזורקות - אם יש יצירות שהן רק שופן - אלו ללא ספק המזורקות. הן משלבות לעיתים את הלהט הסוחף של הפולונזים, את הריקודיות של הואלסים ואף המלנכוליות של הנוקטורנים מופיעה שם מדי פעם. המזורקה האמנותית נקשרה לעד אל שופן. קבוצה ספרותית - הבלדה והנוקטורן אצל שופן מרמזים על התייחסות לשתי סוגות ספרותיות. הנוקטורנים של שופן, בין היצירות האהובות ביותר שלו, הושפעו מאוד מהנוקטורנים לפסנתר של המלחין האירי ג'ון פילד, והם קטעי אופי קצרים, שנועדו להשרות תחושה "לילית". הבלדות, לעומת זאת, הן יצירות רחבות היקף (רובן בצורת סונאטה, צורה ששופן פנה אליה לעיתים רחוקות יחסית), ואמורות לייצג פן אפי ודרמטי יותר של המוזיקה. הנוקטורנים - הנוקטורנים מציגים את שופן באופן האינטימי ביותר. הם כה ייחודיים לו (אף-על-פי שג'ון פילד כתב נוקטורנים לפניו), והם משקפים את שופן בכל דרך אפשרית: מן הנוקטורן אופוס 9 מספר 2, המושפע ביותר מפילד, ועד הנוקטורן אופוס 48 מספר 1, הדרמטי והסוער ביותר. בלדות - בניגוד לאטיודים ולפרלודים, הבלדות הן יצירות בקנה מידה נרחב. מלחינים רבים מאותה תקופה (כמו שומאן, לו הוקדשה הבלדה השנייה) שיבחו את הבלדות והקנו להן מקום של כבוד בספרות הפסנתר. רשימת יצירות רשימה זו כוללת את כל יצירותיו החשובות של שופן, אך חלק מהיצירות החשובות פחות חסרות. מוזיקה לפסנתר ותזמורת 2 קונצ'רטי לפסנתר ותזמורת: קונצ'רטו מס' 1 במי מינור, אופוס 11 קונצ'רטו מס' 2 בפה מינור, אופוס 21 וריאציות בסי-במול מז'ור על נושא מתוך האופרה "דון ג'ובאני" של מוצרט, אופוס 2 פנטזיה בלה מז'ור על שירי עם פולניים, אופוס 13 רונדו א לה קראקוביאק בפה מז'ור, אופוס 14 גרנד פולונז בריליאנט במי-במול מז'ור, אופוס 22 מוזיקה קאמרית פתיחה ופולונז בריליאנט בדו מז'ור לפסנתר ולצ'לו, אופוס 3 שלישייה לפסנתר, לכינור ולצ'לו בסול מינור, אופוס 8 סונאטה לפסנתר ולצ'לו בסול מינור, אופוס 65 מוזיקה ווקאלית שירים לקול ופסנתר, אופוס 74 (פורסמו לאחר מותו) מוזיקה לפסנתר סולו 3 סונאטות לפסנתר סולו: סונאטה מס' 1 בדו מינור, אופוס 4 סונאטה מס' 2 בסי-במול מינור, אופוס 35 סונאטה מס' 3 בסי מינור, אופוס 58 4 בלדות: בלדה מס' 1 בסול מינור, אופוס 23 בלדה מס' 2 בפה מז'ור, אופוס 38 בלדה מס' 3 בלה-במול מז'ור, 47 בלדה מס' 4 בפה מינור, אופוס 52 4 סקרצי: סקרצו מס' 1 בסי מינור, אופוס 20 סקרצו מס' 2 בסי-במול מינור, אופוס 31 סקרצו מס' 3 בדו-דיאז מינור, אופוס 39 סקרצו מס' 4 במי מז'ור, אופוס 54 4 אימפרומפטו: אימפרומפטו מס' 1 בלה-במול מז'ור, אופוס 29 אימפרומפטו מס' 2 בפה-דיאז מז'ור, אופוס 36 אימפרומפטו מס' 3 בסול-במול מז'ור, אופוס 51 פנטזיה-אימפרומפטו בדו-דיאז מינור לפסנתר סולו אופוס 66 (פורסמה אחרי מותו) 21 נוקטורנים: נוקטורן מס' 1 בסי-במול מינור, אופוס 9 מס' 1 נוקטורן מס' 2 במי-במול מז'ור, אופוס 9 מס' 2 נוקטורן מס' 3 בסי מז'ור, אופוס 9 מס' 3 נוקטורן מס' 4 בפה מז'ור, אופוס 15 מס' 1 נוקטורן מס' 5 בפה-דיאז מז'ור, אופוס 15 מס' 2 נוקטורן מס' 6 בסול מינור, אופוס 15 מס' 3 נוקטורן מס' 7 בדו-דיאז מינור, אופוס 27 מס' 1 נוקטורן מס' 8 ברה-במול מז'ור, אופוס 27 מס' 2 נוקטורן מס' 9 בסי מז'ור, אופוס 32 מס' 1 נוקטורן מס' 10 בלה-במול מז'ור, אופוס 32 מס' 2 נוקטורן מס' 11 בסול מינור, אופוס 37 מס' 1 נוקטורן מס' 12 בסול מז'ור, אופוס 37 מס' 2 נוקטורן מס' 13 בדו מינור, אופוס 48 מס' 1 נוקטורן מס' 14 בפה-דיאז מינור, אופוס 48 מס' 2 נוקטורן מס' 15 בפה מינור, אופוס 55 מס' 1 נוקטורן מס' 16 במי-במול מז'ור, אופוס 55 מס' 2 נוקטורן מס' 17 בסי מז'ור, אופוס 62 מס' 1 נוקטורן מס' 18 במי מז'ור, אופוס 62 מס' 2 נוקטורן מס' 19 במי מינור, אופוס 72 מס' 1 נוקטורן מס' 20 בדו-דיאז מינור (פורסם לאחר מותו) - יצירה זו התפרסמה בזכות הסרט הפסנתרן של רומן פולנסקי שבו היא מנוגנת בהתחלה ובסוף הסרט. נוקטורן מס' 21 בדו מינור (פורסם לאחר מותו) כ־60 מזורקות 24 פרלודים, אופוס 28 12 אטיודים, אופוס 10: אטיוד מס' 1 בדו מז'ור אטיוד מס' 2 בלה מינור אטיוד מס' 3 במי מז'ור "עצבות" אטיוד מס' 4 בדו-דיאז מינור אטיוד מס' 5 בסול-במול מז'ור "קלידים שחורים" אטיוד מס' 6 במי-במול מינור אטיוד מס' 7 בדו מז'ור אטיוד מס' 8 בפה מז'ור אטיוד מס' 9 בפה מינור אטיוד מס' 10 בלה-במול מז'ור אטיוד מס' 11 במי-במול מז'ור אטיוד מס' 12 בדו מינור "אטיוד המהפכה" 12 אטיודים, אופוס 25: אטיוד מס' 1 בלה-במול מז'ור אטיוד מס' 2 בפה מינור אטיוד מס' 3 בפה מז'ור אטיוד מס' 4 בלה מינור אטיוד מס' 5 במי מינור אטיוד מס' 6 בסול-דיאז מינור אטיוד מס' 7 בסול-דיאז מינור אטיוד מס' 8 ברה-במול מז'ור אטיוד מס' 9 בסול-במול מז'ור "פרפרים" אטיוד מס' 10 בסי מינור אטיוד מס' 11 בלה מינור אטיוד מס' 12 בדו מינור "אוקיינוס" שלושה אטיודים חדשים, ללא מספר אופוס: אטיוד מס' 1 בפה מינור אטיוד מס' 2 בלה-במול מז'ור אטיוד מס' 3 ברה-במול מז'ור 19 ואלסים: גראנד ואלס בריליאנט, ואלס מס' 1 במי-במול מז'ור, אופוס 18 ואלס מס' 2 בלה-במול מז'ור, אופוס 34 מס' 1 ואלס מס' 3 בלה מינור, אופוס 34 מס' 2 ואלס מס' 4 בפה מז'ור, אופוס 34 מס' 3 ואלס מס' 5 בלה-במול מז'ור, אופוס 42 ואלס מס' 6 ברה-במול מז'ור, אופוס 64 מס' 1 "ואלס הדקה" ואלס מס' 7 בדו-דיאז מינור, אופוס 64 מס' 2 ואלס מס' 8 בלה-במול מז'ור, אופוס 64 מס' 3 ואלס מס' 9 בלה-במול מז'ור, אופוס 69 מס' 1 (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 10 בסי מינור, אופוס 69 מס' 2 (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 11 בסול-במול מז'ור, אופוס 70 מס' 1 (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 12 בפה מינור, אופוס 70 מס' 2 (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 13 ברה-במול מז'ור, אופוס 70 מס' 3 (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 14 במי מינור (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 15 במי מז'ור (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 16 בלה מינור (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 17 בלה-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 18 במי-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 19 במי-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) ברקרולה בפה-דיאז מז'ור, אופוס 60 16 פולונזים: פולונז בדו-דיאז מינור, אופוס 26 מס' 1 פולונז במי-במול מינור, אופוס 26 מס' 2 פולונז בלה מז'ור, אופוס 40 מס' 1 (Militaire) פולונז בדו מינור, אופוס 40 מס' 2 פולונז בפה-דיאז מינור, אופוס 44 פולונז בלה-במול מז'ור, אופוס 53 (Héroïque) פולונז-פנטזיה בלה-במול מז'ור, אופוס 61 פולונז ברה מינור, אופוס 71 מס' 1 (פורסם לאחר מותו) פולונז בסי-במול מז'ור, אופוס 71 מס' 2 (פורסם לאחר מותו) פולונז בפה מינור, אופוס 71 מס' 3 (פורסם לאחר מותו) פולונז בסי-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) פולונז בסול-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) פולונז בסול מז'ור (פורסם לאחר מותו) פולונז בסי-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) פולונז בלה-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) פולונז בסול-דיאז מינור (פורסם לאחר מותו) בולרו בלה מינור, אופוס 19 "שיר ערש" (Berceuse) ברה-במול מז'ור, אופוס 57 פנטזיה בפה מינור, אופוס 49 טרנטלה בלה-במול מז'ור, אופוס 43 Allegro de concert בלה מז'ור, אופוס 46 רונדו בדו מינור, אופוס 1 רונדו א לה מזור בפה מז'ור, אופוס 5 פתיחה ורונדו במי-במול מז'ור, אופוס 16 רונדו בדו האשמתו באנטישמיות שופן נחשב (ללא הצדקה) במשך שנים רבות לאנטישמי ארסי. העיתונאי מיכאל אוהד כתב בשנת 1960 כי "מבחינת השינאה ליהודים כיהודים אין ואגנר מגיע לקרסוליו של שופן". שופן, להבדיל מוואגנר, לא נתפש כאידאולוג של האנטישמיות, ולכן המוזיקה של שופן לא הוחרמה בישראל, ובירושלים ישנו רחוב בשם פרדריק שופן (הרחוב קיבל שם זה בשנת 1960, לרגל מלאת 150 שנה להולדתו של המלחין). התברר כי את הסיפור על אנטישמיותו המציאה והפיצה בסביבות שנת 1939 אשה פולנייה בשם פאולינה צ'רניצקה. ראו גם רשימת יצירות מאת פרדריק שופן לקריאה נוספת ג'רמי ניקולס, שופן - חייו ויצירתו (ספר פלוס שני תקליטורים), תרגם מאנגלית: עדו אברבאיה, הוצאת מטר, תשס"ח 2008. קישורים חיצוניים פרדריק שופן , באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח ביצועים של שופן ביוגרפיה וביצועים של שופן, אתר אגודת הפסנתרנים ביצועים של שופן, אתר musikethos.org ביצועים של שופן באתר Classic Cat ביצועים של שופן באתר Classical Connect תווים הורדת תווים ליצירות של שופן הערות שוליים אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז אישים שלבם קבור בנפרד מגופם פולין: אנטישמיות ילדי פלא במוזיקה קלאסית מלחינים מהתקופה הרומנטית מלחינים פולנים מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי נפטרים משחפת פסנתרנים פולנים פולנים שנולדו ב-1810 פולנים שנפטרו ב-1849

פרדריק פרנסואה שופן (בפולנית: Fryderyk Franciszek Chopin; בצרפתית: Frédéric François Chopin; 1 במרץ 1810 – 17 באוקטובר 1849) היה מלחין ופסנתרן וירטואוז פולני מהתקופה הרומנטית.יצירותיו הרבות לפסנתר כגון הנוקטורנים, המזורקות, הפולונזים, הבלדות, האטיודים, והוואלסים הייחודיים לו נחשבים לנכסי צאן ברזל, וכמעט כל הפסנתרנים מבצעים את יצירותיו ברסיטלים שלהם. בולט מביניהם היה ארתור רובינשטיין, שידוע בעיקר בנגינת יצירותיו של שופן.קורות חייוילדות והתפתחות מוזיקלית פרדריק שופן נולד ב-1 במרץ 1810, על פי הצהרותיו שלו ושל משפחתו (אולם על פי תעודת ההטבלה שלו, נולד ב-22 בפברואר), בכפר ז'לאזובה וולה (Żelazowa Wola) שבמרכז פולין, באזור מאזוביה (Mazowia), אז בדוכסות ורשה. אביו, ניקולא שופן, היה צרפתי מלורן שהיגר לפולין ב-1787 בגיל שש עשרה. ניקולא היה מורה פרטי לילדים מהאריסטוקרטיה הפולנית, וב-1806 נשא לאישה את אמו של פרדריק שופן, יוסטינה קז'יז'אנובסקה (Justyna Krzyżanowska), קרובת משפחה ענייה של משפחת סקרבק, אחת ממשפחות האריסטוקרטיה אצלן ניקולא עבד.פרדריק הוטבל ביום ראשון של חג הפסחא, 23 באפריל 1810, באותה כנסייה בה התחתנו הוריו, בכפר ברוכוב (Brochów) שבאזור מאזוביה. סנדקו בן ה-18, שעל שמו הוא נקרא, היה פרידריק סקרבק (Fryderyk Skarbek), תלמיד של ניקולא.פרדריק היה הילד השני מבין ארבעה ילדים של בני הזוג, והבן היחיד שלהם. הייתה לו אחות גדולה, לודביקה (Ludwika), ושתי אחיות קטנות, איזבלה ואמיליה. ניקולא היה מסור למולדתו המאמצת, והתעקש על שימוש בשפה הפולנית בבית.כישרונו המוזיקלי של פרדריק בא לידי ביטוי בגיל מוקדם מאוד. כבר בגיל 7 הלחין שני פולונזים (בסול מינור ובסי במול מז'ור). במהרה החל שמו של שופן להתפרסם בעיתונים והילד התחיל להופיע בסלונים היוקרתיים של ורשה. מורו הראשון והיחיד של שופן היה ווייצ'ך ז'יבני (Wojciech Zywny), אשר לימד אותו פסנתר בין השנים 1816–1822. לאחר מכן, הודה המורה שאין לו עוד מה לתת לכישרון הצעיר, ולכן שופן עבר להשגחתו של וילהלם ורפל (Wilhelm Würfel), פרופסור בקונסרבטוריון בוורשה.בשנת 1826 התחיל שופן ללמוד את תאוריית המוזיקה, בס ממוספר והלחנה בבית הספר למוזיקה של ורשה, אך סירב ללמוד שם פסנתר. מנהל בית הספר למוזיקה היה המלחין יוזף אלסנר (Józef Elsner), אשר הבין שבידיו אישיות יוצאת מן הכלל ולכן הרשה לו לא להגיע לשיעורי הפסנתר ולהתרכז בהלחנה בלבד, אך היה מאוד קפדן בקשר לשיעורי התאוריה, במיוחד בקשר ללימודי הקונטרפונקט. בסוף השנה השלישית של שופן בבית הספר למוזיקה של ורשה, כתב אלסנר בדו"ח הסופי: "שופן, פ., תלמיד שנה שלישית, כישרון יוצא דופן, גאון מוזיקלי.".שופן סיים את לימודיו ב-1829 בבית-ספרו של אלסנר. בתקופה זו הלחין את הסונאטה בדו מינור לפסנתר, את השלישייה בסול מינור לפסנתר, לכינור ולצ'לו וכן 4 יצירות לפסנתר ולתזמורת: וריאציות על נושא מתוך "דון ג'ובאני" של מוצרט (האריה "Là ci darem la mano" - "שם נשלב ידיים"), אופוס 2, רונדו "א לה קרקוביאק", אופוס 14, פנטזיה על נושאים פולניים, אופוס 13, וכן הגרנד פולונז בריליאנט, אופוס 22, המנוגן לאחר פרק "אנדנטה ספיאנטו" הכתוב לפסנתר בלבד.מסעו של שופן והמרד הפולניביולי 1829 הגיע שופן לווינה וניגן שם את הרונדו "א לה קרקוביאק" ואת הווריאציות על הנושא מהאופרה "דון ג'ובאני". הוא זכה להצלחה מרובה, ואף זכה לכך שהוציאו את הווריאציות שלו לאור. הביקורות טענו כי הוא מנגן חלש מדי, אך בכל זאת הכירו בו כפסנתרן גאוני וכמלחין מוכשר.כשחזר לפולין, מכיוון שהיה חופשי מלימודיו המוזיקליים, השקיע את רוב מאמציו בכתיבה והלחין שני קונצ'רטי לפסנתר ולתזמורת (בפה מינור ובמי מינור), את הנוקטורן הראשון שלו, אטיודים, ואלסים ומזורקות. באותה תקופה תכנן שופן נסיעה אל מחוץ לפולין, על מנת לגלות ולהכיר את המוזיקה האירופית בצורה טובה יותר ועל מנת לזכות בתהילה. בתחילה חשב לנסוע לברלין, אך בסופו של דבר החליט לנסוע לווינה על-מנת לשחזר את הצלחתו הקודמת ולבנות לעצמו שם מוניטין. ב-17 במרץ 1830 קיים שופן קונצרט פרידה חגיגי בתיאטרון הלאומי של ורשה ובו ניגן את הקונצ'רטו במי מינור. ב-2 בנובמבר עזב שופן לאוסטריה יחד עם חברו הטוב טיטוס וויצ'כובסקי (Tytus Woyciechowski), מתוך כוונה להמשיך לאיטליה.מספר ימים לאחר שהגיעו לווינה שמעו שני החברים על המרד הפולני נגד השלטון הרוסי. זו הייתה תחילתה של מלחמה ארוכה בת מספר חודשים בין רוסיה לפולין. וויצ'כובסקי יצא לפולין על-מנת להצטרף לצבא המתקומם; שופן נשאר בווינה, לאחר שכנועים רבים מצד חברו. הוא הפסיק לתכנן את המשך המסע שלו, מתוך דאגה לארצו ולמשפחתו. במכתב לאלסנר כתב: "מנסים לשכנע אותי לשווא, שכל מלחין הוא אזרח העולם. אף אם זה כך, כמלחין – אני עדיין בעריסתי. כפולני – אני כבר בן 20." למרות מצב רוחו של שופן, הוא הופיע בקונצרט ב-11 ביוני 1831 ובו ניגן את הקונצ'רטו במי מינור.האירועים הקשים במולדתו השפיעו על שופן והרגשות העזים והדרמטיים שחש גרמו להיווצרותן של יצירות בעלות עוצמה ותשוקה, בשונה מהסגנון המבריק הקודם שלו. בתקופה זו הוא הלחין את הסקרצו בסי מינור אופוס 20 ואת האטיודים, אופוס 10.בעקבות הנסיבות, ויתר שופן על נסיעתו לאיטליה והחליט לנסוע לפריז. בדרך לשם הוא עצר במינכן כדי להופיע בקונצרט ב-28 באוגוסט, ומשם המשיך לשטוטגרט. בהיותו שם נודע לו על כישלון המרד הפולני ועל כיבוש ורשה על ידי הרוסים. כששמע את החדשות חלה בקדחת, ועבר עליו משבר נפשי. ביומנו כתב: "האויב נמצא בבית... הו אלוהים, האם אתה קיים? אתה קיים, ובכל זאת אינך נוקם. האם מוסקבה לא חטאה מספיק? או – או אולי אתה בעצמך מוסקבאי... אני כאן, חסר אונים! לפעמים אני יכול רק לגנוח, לסבול ולשפוך את כל הייאוש שלי על הפסנתר!".פריז ומריה וודז'ינסקי – האהבה הראשונהבסתיו 1831 הגיע שופן לפריז, ופגש פולנים רבים שברחו מפולין בעקבות כישלון המרד נגד רוסיה, בהם משוררים, סופרים, פוליטיקאים ואנשי צבא. המוניטין שלו כאמן גדלו מהר מאוד בפריז בעקבות מכתבי ההמלצה שקיבל בווינה. הוא התחבר עם פרנץ ליסט, פליקס מנדלסון, וינצ'נצו בליני, הקטור ברליוז ואחרים. בדצמבר 1831 הוא ניגן את הווריאציות על הנושא מהאופרה "דון ג'ובאני" בלייפציג. רוברט שומאן הצעיר שנוכח בהופעה כתב אחר כך בעיתון המוזיקה "Allgemeine musikalische Zeitung": .למרות הצלחתו הרבה, רוב הכנסתו של שופן הגיעה ממתן שיעורים פרטיים לאריסטוקרטיה הצרפתית והפולנית. זאת משום שלא אהב להופיע באולמות גדולים, אלא דווקא בסלונים שנפתחו לפניו בעזרת הברונית רוטשילד. שופן נחשב לאחד הפסנתרנים הטובים בזמנו, אבל רק כשהקהל היה מצומצם והאווירה הייתה אינטימית יכול היה להראות את מלוא כישרונו האמנותי בנגינה בפסנתר.שופן קבע עצמו כפליט פוליטי, ולכן לא יכול היה לחזור בדרך חוקית למולדתו ולהיפגש עם משפחתו ועם חבריו שנשארו בפולין. הוא נפגש עם הוריו פעם אחת – בקרלסבאד, באוגוסט 1835. על-מנת להימלט מהבדידות, החליט לגור יחד עם הרופא אלכסנדר הופמן (Aleksander Hoffman), פליט פולני נוסף. כאשר עזב הופמן את פריז, עבר שופן לגור עם יאן מאטושינסקי (Jan Matuszynski), רופא פולני אחר. לאחר מכן, באזור דרזדן, חידש את הקשר עם משפחת וודז'ינסקי (Wodzinski), אשר הייתה חברה למשפחת שופן בפולין. בתם הצעירה, מריה, שהייתה אז נערה צעירה בשנות העשרה, הראתה כישרון מוזיקלי ואמנותי רב, ושופן התאהב בה והחליט שברצונו להינשא לה ולהקים איתה בית ומשפחה. בשנה שבאה לאחר מכן יצא שופן עם מריה בת ה-17 ועם אמה לחופשה בדרזדן, ובה הוא ביקש ממריה להינשא לו. ההצעה נענתה בחיוב, אך בתנאי שישמור על בריאותו. האירוסים לא היו רשמיים ובסופו של דבר לא הובילו לנישואין, מכיוון שהוריה של מריה, לאחר "שנת ניסיון", החליטו ששופן איננו חתן מתאים לבתם בגלל מצבו הבריאותי הירוד בחורפים ובגלל סגנון החיים הלא יציב שלו. עבור שופן, דחייה זו הייתה חוויה כואבת ביותר.ז'ורז' סאנד – האהבה השנייהביולי 1837 נסע שופן ללונדון לזמן קצר עם חברו קאמי פלייל (Camille Pleyel) (בנו של איגנץ פלייל), במטרה לשכוח את כל הסבל שעבר. זמן קצר לאחר מכן נכנס לקשר אינטימי עם הסופרת הצרפתייה ז'ורז' סאנד. היא כתבה רומנים רבים והייתה מבוגרת משופן ב-6 שנים, גרושה עם שני ילדים. היא סיפקה לשופן את מה שהיה חסר לו יותר מכל – רוך, חום ודאגה אימהית. האוהבים בילו את חורף 1838-1839 באי הספרדי מיורקה. שם, בעקבות תנאי מזג-אוויר גרועים, חלה שופן והתגלו אצלו סימנים של שחפת. במשך מספר שבועות היה כל-כך חלש ולא יכול לעזוב את הבית. למרות זאת, הוא המשיך בעבודת הכתיבה האינטנסיבית שלו וכתב מספר יצירות מופת: סדרת ה-24 פרלודים, פולונז בדו מינור, בלדה בפה מינור וסקרצו בדו דיאז מינור. לאחר חזרתם ממיורקה, באביב, עבר שופן תהליך החלמה במרסיי ולאחר מכן עבר לגור בביתה של ז'ורז' סאנד בנואן (Nohant), במרכז צרפת.הוא בילה בבית הזה חופשות ארוכות עד לשנת 1846, וחזר לפריז רק בחורפים. זו הייתה התקופה המאושרת ביותר בחייו של שופן לאחר עזיבתו את פולין. זו גם הייתה התקופה הפורה ביותר שלו כמלחין. בפריז התייחסו למלחין ולסופרת כאל זוג נשוי, אף שזו לא הייתה המציאות. בני הזוג התייחסו אחד אל השני באהבה ובידידות במשך שנים רבות, אך ביולי 1847 דרכיהם נפרדו. הסיבות לכך לא ידועות, אך יש שאמרו כי בנה של ז'ורז' סאנד, אשר התחיל לגלות סימני שנאה כלפי שופן והיה בעל השפעה רבה על אמו, הביא לכך.לעומת זאת, כותב הביוגרפיה של ז'ורז' סאנד, אנדרה מורואה, מביא סימוכין לכך שבתה של סאנד שהייתה שרויה בריב עם אמה, הסיתה את שופן נגד סאנד ושופן הוא זה שניתק את הקשר.סוף ימיוהמאורעות הקשים האלה, יחד עם איבוד נואן, שהייתה מקום חשוב לבריאותו ולפוריותו היצירתית של שופן, גרמו להידרדרות במצבו הנפשי והבריאותי. מכאן ועד לסוף ימיו הוא כתב רק מספר קטן של יצירות קטנות. באפריל 1848 נסע שופן לאנגליה ולסקוטלנד. שם, הוא ניגן במספר קונצרטים וביקר במקומות רבים. סגנון החיים הזה, יחד עם העייפות שבאה בעקבות המסעות הרבים וההופעות ויחד עם האקלים שלא עשה טוב לריאותיו, גרם להידרדרות נוספת בבריאותו. ב-16 בנובמבר 1848, על אף הקדחת שתקפה אותו, הופיע שופן בפעם האחרונה בלונדון, וזמן לא רב לאחר מכן חזר לפריז.מצבו הבריאותי המשיך להידרדר, ושופן חדל לתת שיעורים. בקיץ 1849, אחותו הבכורה הגיעה מוורשה על-מנת לטפל בו. ב-17 באוקטובר 1849 נפטר שופן בדירתו ממחלת השחפת, והוא בן 39 שנים בלבד. הוא נקבר בבית הקברות פר לשז בפריז ועל פי צוואתו הוצא ליבו מגופו ונטמן בכנסיית "הצלב הקדוש" שבוורשה, באחד מעמודי הכנסייה (השני משמאל למרכזה).שאלת נטייתו המיניתיש הטוענים כי שופן היה הומוסקסואל. לא קיימות ראיות לאירוסיו עם מריה וודז'ינסקי, ובאחד ממכתביו תיאר את השמועות על מערכות היחסים שלו עם נשים כ"מסך להסתרת רגשותיו האמיתיים". בנוסף, מכתביו לחבריו הגברים שופעים בביטויי אהבה ותשוקה, לדוגמה: לחברו טיטוס וויצ'כובסקי כתב . העיתונאי השווייצרי מוריץ וובר (Moritz Weber) ציין כי בתרגומים של מכתבי שופן לאנגלית ולצרפתית הוסבו חלק משמות התואר מלשון זכר ללשון נקבה, וכך טושטשה משמעותם המקורית. הביוגרף אלאן ווקר (Alan Walker) ציין שיחסיו של שופן עם סאנד לא היו מיניים, והזכיר את האפשרות ל"רומן הומוסקסואלי חולף" בין שופן לוויצ'כובסקי, אך סבר כי מכתביו הלוהטים היו תוצאה של "בלבול פסיכולוגי", וכי מושא האהבה האמיתי של שופן הייתה זמרת המצו-סופרן קונסטנצ'ה גלדובסקה, ממנה הוקסם באותה תקופה.הנצחה החל מ-1927 בוורשה מתקיימת כל 5 שנים תחרות יוקרתית לפסנתר על שמו - ומוענק בה "גראן פרי דו דיסק פרדריק שופן". שדה התעופה הבינלאומי של ורשה נקרא על שמו. ב-1934 נוסדה בוורשה האוניברסיטה ע"ש שופן שהפכה בהמשך ל"חברת פרדריק שופן" המטפחת את מורשת המלחין. לרגל מלאת מאתיים שנים להולדתו שנת 2010 הוכרזה על ידי הסיים הפולני "שנת שופן". בוורשה הוקם מוזיאון "פרדריק שופן", ובו מוצג פסנתרו האחרון של שופן, כמו גם אוסף כתבי-היד שלו. ב-10 במרץ 2010 נחנך המוזיאון המחודש. פסטיבלים למוזיקה על שמו של שופן מתקיימים גם בואלדמוסי Valldemossie, בז'נבה, פריז, דושניקי-זדרוי (בפולין), גנט וכו'. החל משנת 1999 "האקדמיה הפונוגרפית" הפולנית מעניקה את פרסי "פרדריק" השנתיים למוזיקה בפולין. פרדריק הוא שם הפסלון דמוי אוסקר המייצג את הפרס. ב"פארק לז'יינקי" Łazienki בוורשה הוצב פסל של שופן, מאת הפסל ואצלב שימנובסקי. גבעת שופן באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקראת על שמו של פרדריק שופן. מצוק שופן באי המלך ג'ורג', באיי שטלנד הדרומיים שבאנטארקטיקה נקרא על שמו. סרטים על חייו: "נוקטורנו של אהבה" (Nocturno der Liebe, 1919), סרט גרמני אילם בבימוי קארל בוסה, עם קונרד וויידט (כפרידריק שופן), גרטרוד וולקר (כסוניה ראדקובסקה, זמרת ידועה מוורשה ששופן חיזר אחריה), ריטה קליירמונט (כמריולקה, אהובתו משנות נעוריו) וארנה דנרה (כז'ורז' סאנד). הסרט מתאר את חייו הרומנטיים של שופן כאשר המוזיקה שלו משמשת כרקע."שיר שייזכר" A song to remember , בבימוי צ'ארלס וידור, (1945) עם קורנל ויילד Cornell Wilde בתפקיד שופן. "הצליל הכחול" La note bleue, בבימוי אנדז'יי זולבסקי (1991), עם יאנוש אולייניצאק, מרי-פראנס פיזייה, סופי מרסו, נעמי נדלמן וכו'. "שופן אהבתי" (1991), עם יו גרנט בתפקיד שופן. "שופן:תשוקת אהבה" (2002), סרט פולני בבימוי ייז'י אנטצ'אק בגרסה פולנית ובריטית עם שחקנים בריטים.סגנון מוזיקלישופן שייך לתקופה הרומנטית (1800–1900) שבאה לאחר התקופה הקלאסית ולפני המוזיקה המודרנית. המוזיקה הרומנטית שאפה להגמיש את הצורה לטובת הרגש ומורדת במוסכמות של התקופה הקלאסית. שופן שייך לקבוצת המלחינים שבחרו בפן האינטימי של הביטוי (בניגוד לגרנדיוזי).המוזיקה של שופן שונה משאר המוזיקאים באותה תקופה. שופן שאף להגיע למקום אחר, שונה מהמקומות שבחרו פרנץ ליסט והווירטואוזים האחרים בתקופה. אמנם שופן ניגן בצורה מופלאה וליסט הושפע ממנו רבות, אך ביצירותיו ניתן לראות את האריסטוקרט הפולני השקט והמעודן.הלאומיות הייתה חשובה בתקופה זו, ובאה לידי ביטוי ביצירותיו. שופן נולד בפולין ובגיל 20 עבר לפריז. הוא חי 39 שנה. גם מוצאו היה חצוי בין שתי מדינות אלה. אביו היה מצרפת ואמו מפולין. ביצירותיו יש מוטיבים וצורות ממקור פולני (פולונזים, מזורקות) וגם השפעה צרפתית.המורשת המוזיקלית של שופןשופן נכנס להיסטוריית המוזיקה כרפומטור לא רק בסגנון הנגינה (בביצוע) אלא גם בסגנונות ההלחנה הרבים שלו. בעיקרון, ניתן לחלק את סגנונות היצירות שלו לפסנתר לשלוש קבוצות עיקריות: קבוצה אינסטרומנטלית פרלודים - שופן היה בין הראשונים שכתבו פרלודים לא כמבוא לפרק "עיקרי", אלא כז'אנר עצמאי מלא ברגש, אופי וייחודיות, אפילו במסגרת 16 תיבות בלבד (לדוגמה, פרלוד מס' 7 בלה מז'ור). שופן, בעקבות באך, כתב את הפרלודים בכל הסולמות, אולם סדר היצירות אצלו לא היה כרומטי (כמו של באך) אלא לפי סדר מעגל הקווינטות. אטיודים - באטיודים שלו, הפך שופן את התרגילים הטכניים הפשוטים ליצירות גאוניות הראויות לעלות על במת הקונצרטים. האטיודים של מלחינים באותה התקופה (כמו איגנץ מושלס או אדולף פון הנזלט) מחווירים לעומת העוצמה והרגש של האטיודים השופניים. בתחילה היו ביקורות על האטיודים שהם קשים מדי או מעקמי אצבעות. למרות זאת האטיודים זכו להיות מייצגי הטכניקה הרומנטית לפסנתר, ואבן פינה בספרות הפסנתר כולה. סקרצי - שופן היה בין הראשונים שכתבו סקרצי לפסנתר, ובין הראשונים שכתבו סקרצי לביצוע כפרק עצמאי, ולא במסגרת של יצירה בצורת סונאטה. שלושת הסקרצי הראשונים דומים לאימפרוביזציה על הפסנתר (בחלקם הראשון) בעוד שהקטע האמצעי נוגד להם ניגוד עצום. הסקרצו הרביעי שונה מהשאר, בעל הלך רוח קל יותר. אימפרומפטי - שלושת האימפרומפטי שיצאו לאור (והרביעי שיצא לאור לאחר מותו) הם אימפרוביזציות כתובות. הראשון מלא מרץ, השני דמוי בלדה, והשלישי סוחף. אף על פי שאת הרביעי לא הוציא שופן לאור בחייו הוא המפורסם מבין הארבעה ולדעת רבים גם היפה ביותר. קבוצה ריקודית - יצירותיו של שופן בתחום הריקוד היו חלק מגל שהתחיל כבר בסוף המאה ה-18, שהפקיע את מקצבי הריקוד הפשוטים מתחום רחבת הריקודים והעביר אותם לתחום המוזיקה ה"רצינית", שנועדה להאזנה ולא לריקוד. קובצי המזורקות, הפולונזים והוואלסים שלו הם דוגמאות לגאונותו של שופן בתחום המיניאטורה המוזיקלית. בעוד הוואלסים שלו הם פריזאיים מאוד בסגנונם, במזורקות ובפולונזים הוא מערב סגנונות עממיים פולניים, אך צובע אותם בסגנונו האישי והאינטימי. הפולונזים - ביצירות אלו מופיע שופן כפטריוט פולני ותו לא: מיצירות הנעורים שלו בתחום ועד לפולונז האחרון. כאן שופן הוא לפעמים מלנכולי ומהורהר ולעיתים סוער ודרמטי. הפולונז המפורסם ביותר הוא ללא ספק הפולונז בלה-במול מז'ור (Héroïque), אופוס 53. הוא דומה מעט בצורתו ובתוכנו לבלדה, אך זהו פולונז ללא כל ספק. הוא חגיגי ומעודן. פסנתרנים דגולים (כדוגמת רובינשטיין) נהגו לנגנו כהדרן. מזורקות - אם יש יצירות שהן רק שופן - אלו ללא ספק המזורקות. הן משלבות לעיתים את הלהט הסוחף של הפולונזים, את הריקודיות של הואלסים ואף המלנכוליות של הנוקטורנים מופיעה שם מדי פעם. המזורקה האמנותית נקשרה לעד אל שופן. קבוצה ספרותית - הבלדה והנוקטורן אצל שופן מרמזים על התייחסות לשתי סוגות ספרותיות. הנוקטורנים של שופן, בין היצירות האהובות ביותר שלו, הושפעו מאוד מהנוקטורנים לפסנתר של המלחין האירי ג'ון פילד, והם קטעי אופי קצרים, שנועדו להשרות תחושה "לילית". הבלדות, לעומת זאת, הן יצירות רחבות היקף (רובן בצורת סונאטה, צורה ששופן פנה אליה לעיתים רחוקות יחסית), ואמורות לייצג פן אפי ודרמטי יותר של המוזיקה. הנוקטורנים - הנוקטורנים מציגים את שופן באופן האינטימי ביותר. הם כה ייחודיים לו (אף-על-פי שג'ון פילד כתב נוקטורנים לפניו), והם משקפים את שופן בכל דרך אפשרית: מן הנוקטורן אופוס 9 מספר 2, המושפע ביותר מפילד, ועד הנוקטורן אופוס 48 מספר 1, הדרמטי והסוער ביותר. בלדות - בניגוד לאטיודים ולפרלודים, הבלדות הן יצירות בקנה מידה נרחב. מלחינים רבים מאותה תקופה (כמו שומאן, לו הוקדשה הבלדה השנייה) שיבחו את הבלדות והקנו להן מקום של כבוד בספרות הפסנתר.רשימת יצירותרשימה זו כוללת את כל יצירותיו החשובות של שופן, אך חלק מהיצירות החשובות פחות חסרות.מוזיקה לפסנתר ותזמורת 2 קונצ'רטי לפסנתר ותזמורת: קונצ'רטו מס' 1 במי מינור, אופוס 11 קונצ'רטו מס' 2 בפה מינור, אופוס 21 וריאציות בסי-במול מז'ור על נושא מתוך האופרה "דון ג'ובאני" של מוצרט, אופוס 2 פנטזיה בלה מז'ור על שירי עם פולניים, אופוס 13 רונדו א לה קראקוביאק בפה מז'ור, אופוס 14 גרנד פולונז בריליאנט במי-במול מז'ור, אופוס 22מוזיקה קאמרית פתיחה ופולונז בריליאנט בדו מז'ור לפסנתר ולצ'לו, אופוס 3 שלישייה לפסנתר, לכינור ולצ'לו בסול מינור, אופוס 8 סונאטה לפסנתר ולצ'לו בסול מינור, אופוס 65מוזיקה ווקאלית שירים לקול ופסנתר, אופוס 74 (פורסמו לאחר מותו)מוזיקה לפסנתר סולו 3 סונאטות לפסנתר סולו: סונאטה מס' 1 בדו מינור, אופוס 4 סונאטה מס' 2 בסי-במול מינור, אופוס 35 סונאטה מס' 3 בסי מינור, אופוס 58 4 בלדות: בלדה מס' 1 בסול מינור, אופוס 23 בלדה מס' 2 בפה מז'ור, אופוס 38 בלדה מס' 3 בלה-במול מז'ור, 47 בלדה מס' 4 בפה מינור, אופוס 52 4 סקרצי: סקרצו מס' 1 בסי מינור, אופוס 20 סקרצו מס' 2 בסי-במול מינור, אופוס 31 סקרצו מס' 3 בדו-דיאז מינור, אופוס 39 סקרצו מס' 4 במי מז'ור, אופוס 54 4 אימפרומפטו: אימפרומפטו מס' 1 בלה-במול מז'ור, אופוס 29 אימפרומפטו מס' 2 בפה-דיאז מז'ור, אופוס 36 אימפרומפטו מס' 3 בסול-במול מז'ור, אופוס 51 פנטזיה-אימפרומפטו בדו-דיאז מינור לפסנתר סולו אופוס 66 (פורסמה אחרי מותו) 21 נוקטורנים: נוקטורן מס' 1 בסי-במול מינור, אופוס 9 מס' 1 נוקטורן מס' 2 במי-במול מז'ור, אופוס 9 מס' 2 נוקטורן מס' 3 בסי מז'ור, אופוס 9 מס' 3 נוקטורן מס' 4 בפה מז'ור, אופוס 15 מס' 1 נוקטורן מס' 5 בפה-דיאז מז'ור, אופוס 15 מס' 2 נוקטורן מס' 6 בסול מינור, אופוס 15 מס' 3 נוקטורן מס' 7 בדו-דיאז מינור, אופוס 27 מס' 1 נוקטורן מס' 8 ברה-במול מז'ור, אופוס 27 מס' 2 נוקטורן מס' 9 בסי מז'ור, אופוס 32 מס' 1 נוקטורן מס' 10 בלה-במול מז'ור, אופוס 32 מס' 2 נוקטורן מס' 11 בסול מינור, אופוס 37 מס' 1 נוקטורן מס' 12 בסול מז'ור, אופוס 37 מס' 2 נוקטורן מס' 13 בדו מינור, אופוס 48 מס' 1 נוקטורן מס' 14 בפה-דיאז מינור, אופוס 48 מס' 2 נוקטורן מס' 15 בפה מינור, אופוס 55 מס' 1 נוקטורן מס' 16 במי-במול מז'ור, אופוס 55 מס' 2 נוקטורן מס' 17 בסי מז'ור, אופוס 62 מס' 1 נוקטורן מס' 18 במי מז'ור, אופוס 62 מס' 2 נוקטורן מס' 19 במי מינור, אופוס 72 מס' 1 נוקטורן מס' 20 בדו-דיאז מינור (פורסם לאחר מותו) - יצירה זו התפרסמה בזכות הסרט הפסנתרן של רומן פולנסקי שבו היא מנוגנת בהתחלה ובסוף הסרט. נוקטורן מס' 21 בדו מינור (פורסם לאחר מותו) כ־60 מזורקות 24 פרלודים, אופוס 28 12 אטיודים, אופוס 10: אטיוד מס' 1 בדו מז'ור אטיוד מס' 2 בלה מינור אטיוד מס' 3 במי מז'ור "עצבות" אטיוד מס' 4 בדו-דיאז מינור אטיוד מס' 5 בסול-במול מז'ור "קלידים שחורים" אטיוד מס' 6 במי-במול מינור אטיוד מס' 7 בדו מז'ור אטיוד מס' 8 בפה מז'ור אטיוד מס' 9 בפה מינור אטיוד מס' 10 בלה-במול מז'ור אטיוד מס' 11 במי-במול מז'ור אטיוד מס' 12 בדו מינור "אטיוד המהפכה" 12 אטיודים, אופוס 25: אטיוד מס' 1 בלה-במול מז'ור אטיוד מס' 2 בפה מינור אטיוד מס' 3 בפה מז'ור אטיוד מס' 4 בלה מינור אטיוד מס' 5 במי מינור אטיוד מס' 6 בסול-דיאז מינור אטיוד מס' 7 בסול-דיאז מינור אטיוד מס' 8 ברה-במול מז'ור אטיוד מס' 9 בסול-במול מז'ור "פרפרים" אטיוד מס' 10 בסי מינור אטיוד מס' 11 בלה מינור אטיוד מס' 12 בדו מינור "אוקיינוס" שלושה אטיודים חדשים, ללא מספר אופוס: אטיוד מס' 1 בפה מינור אטיוד מס' 2 בלה-במול מז'ור אטיוד מס' 3 ברה-במול מז'ור 19 ואלסים: גראנד ואלס בריליאנט, ואלס מס' 1 במי-במול מז'ור, אופוס 18 ואלס מס' 2 בלה-במול מז'ור, אופוס 34 מס' 1 ואלס מס' 3 בלה מינור, אופוס 34 מס' 2 ואלס מס' 4 בפה מז'ור, אופוס 34 מס' 3 ואלס מס' 5 בלה-במול מז'ור, אופוס 42 ואלס מס' 6 ברה-במול מז'ור, אופוס 64 מס' 1 "ואלס הדקה" ואלס מס' 7 בדו-דיאז מינור, אופוס 64 מס' 2 ואלס מס' 8 בלה-במול מז'ור, אופוס 64 מס' 3 ואלס מס' 9 בלה-במול מז'ור, אופוס 69 מס' 1 (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 10 בסי מינור, אופוס 69 מס' 2 (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 11 בסול-במול מז'ור, אופוס 70 מס' 1 (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 12 בפה מינור, אופוס 70 מס' 2 (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 13 ברה-במול מז'ור, אופוס 70 מס' 3 (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 14 במי מינור (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 15 במי מז'ור (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 16 בלה מינור (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 17 בלה-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 18 במי-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) ואלס מס' 19 במי-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) ברקרולה בפה-דיאז מז'ור, אופוס 60 16 פולונזים: פולונז בדו-דיאז מינור, אופוס 26 מס' 1 פולונז במי-במול מינור, אופוס 26 מס' 2 פולונז בלה מז'ור, אופוס 40 מס' 1 (Militaire) פולונז בדו מינור, אופוס 40 מס' 2 פולונז בפה-דיאז מינור, אופוס 44 פולונז בלה-במול מז'ור, אופוס 53 (Héroïque) פולונז-פנטזיה בלה-במול מז'ור, אופוס 61 פולונז ברה מינור, אופוס 71 מס' 1 (פורסם לאחר מותו) פולונז בסי-במול מז'ור, אופוס 71 מס' 2 (פורסם לאחר מותו) פולונז בפה מינור, אופוס 71 מס' 3 (פורסם לאחר מותו) פולונז בסי-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) פולונז בסול-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) פולונז בסול מז'ור (פורסם לאחר מותו) פולונז בסי-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) פולונז בלה-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו) פולונז בסול-דיאז מינור (פורסם לאחר מותו) בולרו בלה מינור, אופוס 19 "שיר ערש" (Berceuse) ברה-במול מז'ור, אופוס 57 פנטזיה בפה מינור, אופוס 49 טרנטלה בלה-במול מז'ור, אופוס 43 Allegro de concert בלה מז'ור, אופוס 46 רונדו בדו מינור, אופוס 1 רונדו א לה מזור בפה מז'ור, אופוס 5 פתיחה ורונדו במי-במול מז'ור, אופוס 16 רונדו בדוהאשמתו באנטישמיותשופן נחשב (ללא הצדקה) במשך שנים רבות לאנטישמי ארסי. העיתונאי מיכאל אוהד כתב בשנת 1960 כי "מבחינת השינאה ליהודים כיהודים אין ואגנר מגיע לקרסוליו של שופן". שופן, להבדיל מוואגנר, לא נתפש כאידאולוג של האנטישמיות, ולכן המוזיקה של שופן לא הוחרמה בישראל, ובירושלים ישנו רחוב בשם פרדריק שופן (הרחוב קיבל שם זה בשנת 1960, לרגל מלאת 150 שנה להולדתו של המלחין).התברר כי את הסיפור על אנטישמיותו המציאה והפיצה בסביבות שנת 1939 אשה פולנייה בשם פאולינה צ'רניצקה.ראו גם רשימת יצירות מאת פרדריק שופןלקריאה נוספת ג'רמי ניקולס, שופן - חייו ויצירתו (ספר פלוס שני תקליטורים), תרגם מאנגלית: עדו אברבאיה, הוצאת מטר, תשס"ח 2008.קישורים חיצוניים פרדריק שופן , באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח ביצועים של שופן ביוגרפיה וביצועים של שופן, אתר אגודת הפסנתרנים ביצועים של שופן, אתר musikethos.org ביצועים של שופן באתר Classic Cat ביצועים של שופן באתר Classical Connect תווים הורדת תווים ליצירות של שופןהערות שולייםאישים הקבורים בבית הקברות פר לשזאישים שלבם קבור בנפרד מגופםפולין: אנטישמיותילדי פלא במוזיקה קלאסיתמלחינים מהתקופה הרומנטיתמלחינים פולניםמלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורינפטרים משחפתפסנתרנים פולניםפולנים שנולדו ב-1810פולנים שנפטרו ב-1849

1268

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%93%D7%90%D7%9D%20%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9F

סדאם חוסיין

סדאם חוסיין עבד אל-מג'יד א-תיכּריתי (בערבית: صدام حسين عبد المجيد التكريتي, תעתיק מדויק: צדאם חסין עבד אלמג'יד אלתכּריתי; 28 באפריל 1937 – 30 בדצמבר 2006), היה נשיא עיראק החל משנת 1979 ועד לכיבוש בירת עיראק, בגדאד, על ידי ארצות הברית במלחמת עיראק ב-9 באפריל 2003. חוסיין היה איש מפלגת הבעת' והיווה דמות מרכזית בהפיכת 1968 בעיראק, אשר הובילה את מפלגתו לשלטון עוצמתי ארוך שנים. ממשלו של סדאם הוביל בין השאר, למלחמת איראן–עיראק בין השנים 1980–1988 וכן למלחמת המפרץ בשנת 1991. כהונתו כנשיא עיראק התאפיינה בשלטון סמכותי וכוחני אשר דיכא זכויות אדם, דיכא ומנע זכויות מקבוצות אתניות ומגזרים דתיים אשר נחשבו למאיימים על השלטון וכן מכאלה אשר דרשו אוטונומיה או עצמאות, בעוד הוא עצמו חי חיי פאר והדר בארמונות שונים אשר בנה מכספי המדינה ברחבי עיראק. חוסיין דגל בפאן-ערביות חילונית ובסוציאליזם. ברבות ממדינות ערב נחשב חוסיין לגיבור בשל יחסו השלילי לארצות הברית ולישראל. בקרב מדינות המערב ובקהילה הבינלאומית חשו אליו איבה ואי-אמון, בעקבות פעולותיו במלחמת המפרץ. בשנת 2003, במהלך מלחמת עיראק, הודח חוסיין מנשיאות עיראק על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה והועמד לדין על ביצוע פשעים נגד האנושות בפני בית הדין העיראקי המיוחד שהוקם על ידי ממשלת הביניים העיראקית. בנובמבר 2006 נגזר עליו מוות בתלייה, וגזר הדין בוצע ב-30 בדצמבר 2006 על ידי תליין שיעי, בנוכחות מספר עדים מהממשל העיראקי ואיש דת מוסלמי. ילדותו ותחילת דרכו סדאם חוסיין נולד ב-28 באפריל 1937 בכפר אל-עוג'ה שליד העיר תיכרית, בצפון עיראק. אמו של סדאם ניסתה לשים קץ לחייה עוד בהיותו ברחמה, לאחר שאיבדה את בעלה בתחילת הריונה ואת בנה הגדול בחודש השמיני, בכך שניסתה לקפוץ מתחת לגלגלי אוטובוס נוסע בבגדאד. משפחה יהודית המיודדת עם המשפחה וליוותה אותה לבית חולים במקום, מנעה ממנה זאת בכך ששלפה אותה מן הכביש. לאחר מכן ניסתה האם להפיל את הילד שברחמה, לעתיד סדאם חוסיין, בכך שהכתה בבטנה כנגד מפתן דלת בית החולים באומרה "הילד שברחמי הרג קודם את אביו ולאחר מכן את אחיו, אני נושאת ברחמי את השטן". בילדותו, טולטל סדאם בין בית אמו, שנישאה מחדש לגבר שהרבה להתעלל בו, לבין דודו ח'ייראללה טלפאח. ח'ייראללה המהפכן חינך את אחיינו על ברכי הלאומנות. כבר בילדותו העריץ סדאם את אדולף היטלר, ובתקופת מאסרו חקר את דמותו של יוסיף סטלין והושפע משיטות ההרתעה שאימץ בתקופת שלטונו. בשנת 1955 נכשל בבחינות לאקדמיה הצבאית ושנה לאחר מכן, בשנת 1956, כבר הצטרף למפלגת הבעת' הסוציאליסטית העיראקית. במפלגת הבעת' בין השנים 1963–1968 חיזק חוסיין את מעמדו בתוך מפלגת הבעת' בהיותו אחראי על מנגנוני הביטחון של המפלגה. לאחר הפיכת הבעת' השנייה בשנת 1968 בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות השבעים מונה סדאם לתפקיד סגן יו"ר מועצת הפיקוד המהפכנית של עיראק, השני בחשיבותו רק לנשיא. אף על פי ששימש רק כסגן, השפעתו של סדאם על מדיניות החוץ והפנים בתקופת נשיאותו של בן דודו בכר הייתה ניכרת. החלטות הרות גורל כגון היחס לכורדים והשתתפות עיראק במלחמת יום כיפור, הוכתבו על ידי סדאם. סדאם גם התנהל כראש המדינה הרשמי לעיתים קרובות, הוא היה המדינאי העיראקי שביקר בברית המועצות כדי להדק את היחסים עימה, והוא היה החותם מטעם עיראק על הסכם אלג'יר עם איראן במרץ 1975. בתפקיד זה בנה לעצמו סדאם מוניטין של פוליטיקאי פרוגרסיבי ואפקטיבי. לאחר עליית הבעת'ים לשלטון ב-1968 התמקד סדאם בהשגת יציבות באומה העיראקית שסבלה קשות מקרעים עמוקים בין קבוצות שונות. הקרעים נוצרו על רקע קבוצות אתנית, דתיות כלכליות וחבתיות שונות זו מזו הקיימות במדינה כגון: סונים לעומת שיעים, ערבים לעומת כורדים, אוכלוסיית השבטים מול העירוניים, נוודים לעומת איכרים ועוד. המאמץ לקיים שלטון יציב בעיראק היה הגורם המכרזי שדחף את סדאם לפעול לדיכוי מסיבי של הקבוצות הרבות במדינה. וליצירת מנגנון ביטחון חזק למנוע הפיכות במדינה. בנוסף הרחיב סדאם את בסיס התמיכה שלו בין החלקים המגוונים של החברה העיראקית על ידי טיפוח המודרניזציה הכלכלית העיראקית וקידום תוכניות הרווחה והפיתוח של המדינה, כך שבתוך שנים ספורות העניקה עיראק שירותים חברתיים חסרי תקדים בקרב מדינות המזרח התיכון. סדאם הקים את "הקמפיין הלאומי לחיסול הבערות" וניהל את "המערכה הלאומית לחיסול הבערות" ואת הקמפיין של "חינוך חינם חובה בעיראק" אשר בחסותו העניקה המדינה השכלה חופשית אוניברסלית עד לרמת ההשכלה הגבוהה ביותר לכל האזרחים, בשנים שלאחר תחילת התוכנית מאות אלפים למדו לקרוא. כמו כן בזמן כהונתו בממשלה הקימה עיראק את אחת ממערכות הבריאות הציבוריות המודרניות ביותר במזרח התיכון, ניתנה זכות אשפוז חינם לכולם, עיראק זכתה על כך בפרס מטעם ארגון החינוך והתרבות של האו"ם (אונסק"ו). בנוסף תמכה הממשלה במשפחות של חיילים וניתנה סובסידיות לחקלאים. בעזרת הגדלת הכנסות הנפט, גיוון סדאם את הכלכלה העיראקית המבוססת על נפט. סדאם ביצע קמפיין תשתיות ארצי, שעשה התקדמות רבה בבניית כבישים, בקידום מכרות ופיתוח תעשיות אחרות. הקמפיין עזר לתעשיות האנרגיה של עיראק. לפני שנות השבעים, כשני שלישים מתושבי עיראק אשר חיו באזורים הכפריים היו איכרים. מספר זה קטן במהירות במהלך שנת 1970. העלייה בהכנסות הנפט הניבה הצלחות לסדאם סדאם מבחינה פוליטית. ב-1972 חתם סדאם על ברית ידידות ושיתוף פעולה עם ברית המועצות. לדברי ההיסטוריון צ'ארלס ר.ה. טריפ, "נראה כי כל אויב של משטר בגדאד הוא בעל ברית פוטנציאלי של ארצות הברית". בתגובה, מימנה ארצות הברית בחשאיות את המורדים הכורדים בהנהגתו של מוסטפא בארזאני. סדאם התמקד בטיפוח נאמנות לבעת'ים באזורים הכפריים. לאחר הלאמת נכסים של תעשיית הנפט שהיו בבעלות זרה, פיקח סדאם על מודרניזציה של אזורי הכפר והפצת קרקעות לחקלאים איכרים. הבעת'ים הקימו קואופרטיבים חקלאיים והממשלה הכפילה גם את הוצאות הפיתוח החקלאי בשנים 1974–1975. תוכניות הרווחה של סדאם היו חלק משילוב של טקטיקות "מקל וגזר" להגברת התמיכה בסדאם. בשנת 1975 הוא קידם מסעות השיערוב של הבעת' בצפון עיראק. הפיכתו לאיש החזק בעיראק ב-1976 עלה סדאם לתפקיד גנרל בכוחות המזוינים העיראקיים, והפך במהרה לאיש החזק בממשלה. כאשר אל-בכר החולה, הקשיש, לא היה מסוגל לבצע את תפקידיו, קיבל סדאם תפקיד בולט יותר ויותר והפך לדמות המזוהה עם עיראק, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. עד מהרה הפך לאדריכל מדיניות החוץ של עיראק וייצג את האומה בכל המצבים הדיפלומטיים. הוא היה המנהיג בפועל של עיראק כמה שנים לפני שהוא עלה לשלטון באופן רשמי ב-1979. הוא החל לאט לאט לבסס את כוחו בממשלה העיראקית ובמפלגת הבעת'. היחסים עם חברי מפלגה אחרים טופחו בקפידה, וסדאם צבר תמיכה חזקה בתוך מפלגתו. ב-1979 החל אל-בכר לעשות הסכמים עם סוריה כחלק מתהליך שיוביל לאיחוד בין שתי המדינות. לפי ההסכם נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, יהפוך לסגן מנהיג באיחוד, דבר שיחליש את מעמדו של סדאם, מה שהניע את סדאם לחשוף את ההסכם. סדאם פעל להבטחת אחיזתו בכוח. הוא הכריח את אל בכר להתפטר ב-16 ביולי 1979 ומונה לנשיא עיראק. נשיא עיראק טיהור מפלגת הבעת' מיד עם מינויו, ערך סדאם כינוס של ראשי מפלגת הבעת' ב-22 ביולי 1979. במהלך האספה, שהורה לצלם, טען סדאם כי מצא חברים "לא נאמנים" בתוך מפלגת הבעת' והורה לקרוא את שמותיהם של 68 קושרים לכאורה. חברים אלה הוגדרו כ"לא נאמנים", הוצאו מהחדר בזה אחר זה ונלקחו למעצר. לאחר קריאת הרשימה, בירך סדאם את אלה שעדיין ישבו בחדר על נאמנותם בעבר ובעתיד. 68 האנשים שנעצרו בפגישה הועמדו לדין ונמצאו אשמים בבגידה. חברים רבים במפלגה הוצאו להורג. ב-1 באוגוסט 1979 הוצאו להורג מאות חברי מפלגת הבעת' הבכירים ביותר. מדיניות חוץ היחסים של עיראק עם העולם הערבי עברו שינויים רבים. היחסים בין עיראק ומצרים הגיעו לשפל ב-1977, בעקבות ביקורת קשה של עיראק על יוזמת השלום של הנשיא המצרי אנואר סאדאת עם ישראל. ב-1978 אירחה בגדאד פסגה של הליגה הערבית, שגינתה את מצרים. אולם, התמיכה האדירה של מצרים בעיראק במלחמה עם איראן הביאה להתחממות היחסים, ואף להקמה מחדש של שגרירויות דיפלומטיות הדדיות. מאז 1983 קראה עיראק לשיקום "תפקידה הטבעי" של מצרים בקרב מדינות ערב. סדאם ביקר רק בשתי מדינות מערביות. הביקור הראשון התקיים בדצמבר 1974, כאשר דיקטטור ספרד, פרנסיסקו פרנקו, הזמין אותו למדריד והוא ביקר בגראנדה, קורדובה וטולדו. בספטמבר 1975 הוא נפגש עם ראש הממשלה הצרפתי ז'אק שיראק בפריז. כמה מנהיגים עיראקיים וסוחר לבנוני טענו כי סדאם מימן את מפלגתו של שיראק. צרפת הייתה שותפת הסחר הגדולה ביותר של עיראק במהלך כל שנות שלטונו של סדאם. מסמכים שנתפסו מראים כיצד פקידים ואנשי עסקים צרפתיים המקורבים לשיראק, כולל צ'ארלס פסקואה, שר הפנים שלו לשעבר, נהנו באופן אישי מהעסקאות עם סדאם. מלחמת איראן–עיראק בתחילת דרכם הייתה זהות אינטרסים בין סדאם ורוחאללה ח'ומייני. ח'ומייני, שגורש מאיראן ב-1964, התגורר בעיראק, בעיר הקדושה השיעית נג'ף. שם הוא התעסק בשיעים העיראקיים ופיתח התנהלות דתית ופוליטית חזקה בכל העולם נגד הממשלה האיראנית, שהייתה שנואה גם על סדאם. עם זאת, מאז שנות השבעים של המאה העשרים, ח'ומייני החל לדחוק בשיעים שם להפיל את סדאם. בלחץ השאה, שהסכים להתקרבות בין עיראק לאיראן ב-1975, הסכים סדאם לגרש את ח'ומיני בשנת 1978 לצרפת. לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979, השפעת האסלאם השיעי המהפכני גדלה באזור. סדאם חשש שהרעיונות האסלאמיים הרדיקליים - העוינים את שלטונו החילוני, מתפשטים במהירות בתוך ארצו בקרב רוב האוכלוסייה השיעית. לאחר שח'ומייני עלה לשלטון, התגלעה מחלוקת קשה בין עיראק להנהגה האיראנית החדשה על הריבונות בנתיב שאט אל-ערבי. סדאם טען בפומבי כי האינטרס של שתי המדינות לשמור על יחסי שלום, אך שגריר איראן באו"ם צלאח עומר אל עלי גילה בפגישה פרטית, כי בכוונתו של סדאם לפלוש ולכבוש חלק גדול של איראן בתוך חודשים אחדים. עיראק אכן פלשה לאיראן, בתחילה תקפה את נמל התעופה מהראבאד בטהראן ולאחר מכן נכנסה קרקעית לח'וזסתאן שבאיראן, בעלת מיעוט ערבי ניכר, ב-22 בספטמבר 1980 והכריזה עליה כעל פרובינציה חדשה של עיראק. בתמיכתן של מדינות ערב, ארצות הברית ואירופה, ובמימון רב של מדינות ערב במפרץ הפרסי, הפך סדאם חוסיין ל"מגן העולם הערבי" נגד איראן המהפכנית. היוצאת מן הכלל הייתה ברית המועצות, שבסופו של דבר סירבה לספק כל סיוע לעיראק על בסיס נייטרליות בסכסוך, אם כי בזיכרונותיו טען מיכאיל גורבצ'וב כי ליאוניד ברז'נייב סירב לסייע לסדאם בשל כעס על יחסו של סדאם לקומוניסטים העיראקים. כתוצאה מכך, רבים ראו בעיראק "סוכן של העולם המתורבת". ההתעלמות הבוטה של החוק הבינלאומי והפרות של גבולות בינלאומיים לא זכתה להתייחסות. במקום זאת קיבלה עיראק תמיכה כלכלית וצבאית מבעלות בריתה, אשר התעלמו מהשימוש של סדאם בלחימה כימית נגד הכורדים והאיראנים ומאמצי עיראק לפתח נשק גרעיני. בימים הראשונים למלחמה הייתה לחימה קרקעית כבדה סביב הנמלים האסטרטגיים, כאשר עיראק פתחה בהתקפה על ח'וזסטן. לאחר כמה הישגים ראשוניים, כוחותיה של עיראק החלו לספוג הפסדים. ב-1982, עיראק הייתה במגננה וחיפשה דרכים לסיים את המלחמה. עיראק מצאה את עצמה במהרה באחת ממלחמות ההתשה הארוכות וההרסניות ביותר של המאה העשרים. במהלך המלחמה השתמשה עיראק בנשק כימי נגד כוחות איראניים שנלחמו בחזית הדרומית וכנגד כורדים שניסו לפתוח חזית צפונית בעיראק בעזרת איראן. נשק כימי זה פותח על ידי עיראק מחומרים וטכנולוגיה שסופקו בעיקר על ידי חברות מערביות גרמניות וכן באמצעות טכנולוגיה אמריקאית, אשר הגיעה לעיראק עקב החלטת הנשיא רונלד רייגן לבטל את הגבלות הייצוא לעיראק. ארצות הברית סיפקה לעיראק גם "תמונות לוויין המציגות פריסות איראניות". בהכרזה אמריקאית לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם עיראק, המדינה הוסרה מרשימת המדינות התומכות בטרור. לכאורה, זה היה בגלל השיפור בהתנהגות המשטר, אם כי סגן שר ההגנה האמריקני לשעבר נואל קוך אמר מאוחר יותר: "לאף אחד לא היו ספקות בנוגע למעורבות המתמשכת בטרור... הסיבה האמיתית הייתה לסייע לעיראק להצליח במלחמה נגד איראן". יותר מ-90% מייבוא הנשק של עיראק בין השנים 1980 עד 1988 הגיע מברית המועצות, צרפת וסין. סדאם חתר לתמיכת ממשלות ערביות בעיראק מבחינה כספית במהלך המלחמה, בייחוד לאחר קריסת חברת הנפט של עיראק. עיראק השיגה בהצלחה סיוע צבאי וכספי, כמו גם תמיכה דיפלומטית, מברית-המועצות, סין, צרפת וארצות-הברית, שחששו יחדיו מהסיכויים להתרחבות השפעתה המהפכנית של איראן באזור. האיראנים, שדרשו מהקהילה הבינלאומית להכריח את עיראק לשלם פיצויי מלחמה לאיראן, סירבו להצעות להפסקת אש. למרות מספר קריאות להפסקת האש על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, נמשכה הלחימה עד 20 באוגוסט 1988. ב-16 במרץ 1988 הותקפה העיירה הכורדית חלבג'ה בתערובת של גז חרדל וגז עצבים. במתקפה נהרגו כ-5,000 אזרחים. התקיפה אירעה במסגרת מבצע אל-אנפאל , שנועדה להשיב את השליטה המרכזית על האוכלוסייה הכורדית בעיקר באזורים של צפון עיראק ולהביס את כוחות המורדים הכורדים. ארצות הברית טענה כי סדאם הורה על התקיפה על מנת להטיל אימה על האוכלוסייה הכורדית בצפון עיראק, אך משטרו של סדאם טען באותה עת שאיראן היא האחראית לתקיפה. המלחמה בת שמונה השנים הסתיימה במבוי סתום. היו בה מאות אלפי נפגעים עם הערכות של עד מיליון הרוגים. אף אחד מהצדדים לא השיג את מבוקשו, והגבולות נותרו כמעט ללא שינוי. אזור ח'וזסתאן ובצרה (הדגש העיקרי של המלחמה והמקור העיקרי של כלכלותיהם של הצדדים הלוחמים), נהרסו כמעט לחלוטין והגבול מלפני 1979 נותר על מקומו, ואילו איראן הצליחה להשיג ניצחונות קטנים בגבולותיה באזור הכורדי הצפוני. כלכלת עיראק, שהייתה בעבר במצב טוב, הגיעה לסף קריסה, לאחר שסדאם לווה עשרות מיליארדים של דולרים ממדינות ערב. מלחמת המפרץ הראשונה מתחים עם כווית סופה של המלחמה עם איראן שימשה להעמקת המתיחות בין עיראק לבין שכנתה העשירה כווית. סדאם דחק בכוויתים לוותר על החוב העיראקי שנצבר במלחמה, כ-30 מיליארד דולר, אך היא סירבה. סדאם דחף את המדינות המייצאות נפט כדי להעלות את מחירי הנפט על ידי קיצוץ בייצור - אבל כווית סירבה. בנוסף לסירוב הבקשה, הובילה כווית את האופוזיציה באופ"ק לקיצוצים שסדאם ביקש. כווית הייתה שומרת על מחירי הנפט נמוכים, כאשר עיראק צריכה למכור שמן יקר מהבארות שלה כדי לשלם את החוב העצום. סדאם תמיד טען כי כווית הייתה היסטורית חלק בלתי נפרד מעיראק, וכי כווית קמה רק באמצעות תמרונים של האימפריאליזם הבריטי. היקף עתודות הנפט של כווית גם הגביר את המתחים באזור. עתודות הנפט של כווית (עם אוכלוסייה של 2 מיליון לצד אוכלוסיית עיראק בעלת 25 מיליון התושבים) היו בערך שוות לאלו של עיראק. יחדיו, עיראק וכווית ישבו על גבי כ-20% מעתודות הנפט הידועות בעולם. סדאם התלונן בפני מחלקת המדינה האמריקנית כי כווית קדחה בבארות נפט בגבול שלה עם עיראק, והורה לשלוח חיילים לגבול עיראק כווית. כאשר היחסים בין עיראק לכווית הידרדרו במהירות, קיבל חוסיין מידע סותר על פוטנציאל התגובה האמריקאית לניסיון הפלישה. וושינגטון נקטה צעדים כדי לשפר את היחסים עם עיראק במשך כעשור. ממשל רייגן העניק לעיראק כ-4 מיליארד דולר זיכויים חקלאיים כדי לחזק אותה נגד איראן. עיראק של סדאם הפכה לבעלת הסיוע השלישי הכי גדול מארצות הברית. בתגובה לביקורת המערבית באפריל 1990 הוא איים להרוס מחצית מישראל בנשק כימי אם היא תפעל נגד עיראק. במאי 1990 הוא מתח ביקורת על תמיכתה של ארצות הברית בישראל, כי "ארצות הברית אינה יכולה לקיים מדיניות כזו תוך כדי הידברות ידידותית לערבים". ביולי 1990 הוא איים על כוח נגד כווית ועל איחוד האמירויות הערביות ואמר: "המדיניות של כמה שליטים ערביים היא אמריקאית... הם מקבלים השראה מאמריקה כדי לערער את האינטרסים והביטחון הערביים". בתגובה לאיומים אלו, ארצות הברית שלחה מטוסים אוויריים ואוניות לחימה למפרץ הפרסי. שגרירת ארצות הברית בעיראק אפריל גלספי נפגשה עם סדאם בישיבת חירום ב-25 ביולי 1990, שבה תקף את המדיניות האמריקנית ביחס לכווית ולאיחוד האמירויות. מאוחר יותר, עיראק וכווית נפגשו בניסון לקיים הסכם משא ומתן סופית, שנכשל. לאחר מכן שלח סדאם את כוחותיו לכווית. עם התגברות המתחים בין וושינגטון לסדאם, חיזקה ברית המועצות, תחת מיכאיל גורבצ'וב, את קשריה הצבאיים עם המנהיג העיראקי, והעניקה לו יועצים צבאיים, נשק וסיוע. המלחמה ב-2 באוגוסט 1990 פלש סדאם לכווית, בתחילה תבע סיוע ל"מהפכנים בכווית", ובכך עורר משבר בינלאומי. ב-4 באוגוסט הוכרז על הקמתה של הרפובליקה של כווית, מדינת חסות שבה מונתה ממשלת בובות פרו-עיראקית, אך היעדר מוחלט של לגיטימציה ותמיכה בה הובילה להודעה ב-8 באוגוסט על "מיזוג" של שתי המדינות. ב-28 באוגוסט כווית הפכה רשמית למחוז ה-19 של עיראק. רק שנתיים לאחר שביתת הנשק של עיראק ואיראן ב-1988. לאחר שהסיר את האיום של הפונדמנטליזם האיראני הוא "השתלט על כווית והתעמת עם שכניו במפרץ בשם הלאומיות הערבית והאסלאם". בפברואר 1991, הצליחה קואליציית האומות המאוחדות בהנהגת ארצות הברית להסיג את כוחותיה של עיראק מכווית לאחר חצי שנה. נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב הגיב בזהירות זה כמה ימים. מצד אחד, כווית הייתה אויב ארסי של ישראל ואף הייתה ביחסים ידידותיים עם הסובייטים. עם זאת, בכירי המדיניות של וושינגטון, יחד עם מומחים מהמזרח התיכון, מבקרי הצבא והחברות שהשקיעו בכבדות באזור, היו מודאגים מאוד מהיציבות באזור זה. הפלישה עוררה מיד חששות שמחירי הנפט בעולם ישתנו, ולכן השליטה בכלכלת העולם, עמדה על כף המאזניים. בריטניה הרוויחה מאוד ממיליארדי דולרים מהשקעות כוויתיות ופיקדונות בבנקים. שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לברית המועצות אפשר את קבלת החלטת מועצת הביטחון של האו"ם לתת עיראק תאריך יעד לעזוב את כווית ולאשר את השימוש בכוח אם סדאם לא עמד בלוח הזמנים. בכירים בארצות הברית חששו מתגמול עיראקי נגד סעודיה העשירה בנפט, אשר היא מאז שנות ה-40 בעלת ברית קרובה של ארצות הברית, ובעקבות התנגדותה של ערב הסעודית לפלישה העיראקית לכווית. לפיכך, ארצות הברית וקבוצת בעלות הברית, כולל שלל מדינות כמו מצרים, סוריה ויוגוסלביה, פרסו כמות אדירה של חיילים לאורך הגבול הסעודי עם כווית ועיראק כדי להקיף את הצבא העיראקי, הגדול ביותר במזרח התיכון. קציניו של סדאם בזזו את כווית, והורידו אפילו את השיש מארמונותיה של כווית כדי להעביר אותו לארמונו של סדאם. לאחר המלחמה חילוקי הדעות האתניים והדתיים של עיראק, יחד עם אכזריות הסכסוך שהולידה, הניחו את היסודות למרידות שלאחר המלחמה. בעקבות הלחימה, האיום החברתי והאתני בקרב המוסלמים השיעים, הכורדים והיחידות הצבאיות הפורשות איימו על יציבותו של ממשל סדאם. ההתקוממויות פרצו בצפון הכורדי ובשיעה בדרום ובמרכז עיראק, אך דוכאו ללא רחם. ארצות הברית, שדחקה בעיראק להתקומם נגד סדאם, לא עשתה דבר כדי לסייע למרד. האיראנים, למרות ההתקוממות השיעית הנרחבת, לא היו מעוניינים לעורר מלחמה נוספת, ואילו טורקיה התנגדה לכל סיכוי לעצמאות כורדים, והסעודים ושאר מדינות ערב השמרניות חששו מפני המהפכה השיעית של איראן. סדאם, לאחר ששרד את המשבר המיידי בעקבות התבוסה, המשיך את שלטונו בעיראק, אם כי המדינה מעולם לא התאוששה כלכלית או צבאית ממלחמת המפרץ. סדאם אמר באופן שגרתי כי הישרדותו כ"הוכחה לכך שעיראק אכן ניצחה במלחמה נגד ארצות הברית". מסר זה הביא לסדאם הרבה מאוד פופולריות במגזרים רבים בעולם הערבי. יחסים בינלאומיים וסנקציות נגד עיראק סנקציות האו"ם שהוטלו על עיראק בעת פלישת כווית לא הוסרו, וחסמו את יצוא הנפט העיראקי. בסוף שנות ה-90, האו"ם שקל להפיג את הסנקציות שהוטלו בגלל הקשיים שסבלו מהם תושבי עיראק. ישנם מחקרים סותרים לגבי מספר האנשים שמתו בדרום ובמרכז עיראק בשנות הסנקציות. ב-9 בדצמבר 1996 קיבלה ממשלת סדאם את תוכנית הנפט תמורת מזון שהציע האו"ם לראשונה ב-1992. היחסים בין ארצות הברית לעיראק נותרו מתוחים לאחר מלחמת המפרץ. ארצות הברית פתחה במתקפת טילים לעבר מפקדת המודיעין של עיראק בבגדאד ב-26 ביוני 1993, בהציגה עדות להפרות עיראקיות חוזרות ונשנות של אזורים אסורים לטיסה שהוטלו לאחר מלחמת המפרץ ולפשיטות לכווית. פקידים אמריקאים המשיכו להאשים את סדאם בהפרת תנאי הפסקת האש במלחמת המפרץ, על ידי פיתוח נשק להשמדה המונית ושאר כלי נשק אסורים, והפרת הסנקציות שהוטלו על ידי האו"ם. כמו כן, במהלך שנות התשעים, הנשיא ביל קלינטון שמר על הסנקציות והורה על תקיפות אוויריות בעיראק, בתקווה שסדאם יודח על ידי אויביו הפוליטיים בעיראק. האשמות המערביות על התנגדות עיראק לגישה של האו"ם לנשק חשוד היו אמתלה למשברים בין השנים 1997 עד 1998, שהגיעו לשיאם בתקיפות טילים אמריקאיות ובריטיות על עיראק, ב-16–19 בדצמבר 1998. קצין ה-CIA לשעבר, רוברט בר, אמר כי קלינטון "ניסה להתנקש בחייו של סדאם" ב-1995, בעיצומו של "מאמץ בן עשור לעידוד הפיכה צבאית בעיראק". ב-2002 התקבלה החלטה של האיחוד האירופי, אשר קבעה כי לא חל כל שיפור במשבר זכויות האדם בעיראק. ההצהרה גינתה את ממשלתו של הנשיא סדאם חוסיין על "הפרת זכויות האדם והמשפט ההומניטארי הבינלאומי באופן שיטתי, נפוץ וחמור ביותר". ההחלטה דרשה מעיראק לשים קץ ל"הוצאות להורג מסודרות ושרירותיות". הפלישה לעיראק ונפילתו רבים מחברי הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד ארצות הברית, המשיכו לראות בסדאם עריץ לוחמני, שמהווה איום על יציבות האזור. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, החל נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לומר לארצות הברית כי עיראק מתכוננת לבצע פיגועים נגדה. בנאום שנשא בפני הקונגרס, בינואר 2002, דיבר הנשיא ג'ורג' בוש הבן על "ציר הרשע", המורכב מאיראן, קוריאה הצפונית ועיראק. יתר על כן, בוש הודיע כי הוא עלול לפעול להפלת ממשלת עיראק, בשל איום הנשק להשמדה המונית שלה. בוש הצהיר כי "המשטר העיראקי זמם לפתח אנתרקס וגז עצבים ונשק גרעיני כבר למעלה מעשור... עיראק ממשיכה להתהדר בעוינותה כלפי אמריקה ולתמוך בטרור". לאחר קבלת החלטה 1441 של מועצת הביטחון של האו"ם, שדרשה מעיראק "שיתוף פעולה מיידי, בלתי מותנה ופעיל" עם בדיקות האו"ם האם יש לעיראק נשק להשמדה המונית, סאדאם איפשר למשלחת הבדיקה של האו"ם בראשות הנס בליקס לחזור לעיראק. במהלך הבדיקות המחודשות שהחלו בנובמבר 2002, לא מצא בליקס שום מלאי של נשק להשמדה המונית וציין את שיתוף הפעולה העיראקי לטובה. ב-20 במרץ 2003, פלשה ארצות הברית לעיראק. הצבא העיראקי התמוטט תוך שלושה שבועות. בתחילת אפריל כבשו הכוחות האמריקנים את עיראק וניכר היה כי סדאם איבד את השליטה בעיראק. לכידתו ומעצרו במהלך השבועות הראשונים שלאחר נפילת בגדאד מקום הימצאו של סדאם היה מוטל בספק. סדאם הצטרף לרשימת המבוקשים האמריקאית. ב-13 בדצמבר 2003, במבצע "שחר אדום", נתפס סדאם חוסיין על ידי כוחות אמריקאים לאחר שנמצא במחבוא באדמה ליד חווה בעיר תיכרית. בעקבות תפיסתו, הועבר סדאם לבסיס ארצות הברית ליד תיכרית, ולאחר מכן הועבר לבסיס האמריקאי ליד בגדאד. ב-14 בדצמבר ארצות הברית אישרה כי סדאם אכן נתפס. ארצות הברית הציגה סרטוני וידאו של סדאם במעצר. סדאם נראה עם זקן מלא ושיער ארוך יותר מהופעתו המוכרת. הוא תואר על ידי פקידים אמריקנים כבעל בריאות טובה. ארצות הברית דיווחה על כוונתה להעמיד את סדאם לדין, אך טענה כי פרטי משפט זה טרם נקבעו. עיראקים ואמריקנים שדיברו עם סדאם לאחר לכידתו דיווחו בדרך כלל כי הוא נשאר בטוח בעצמו, ומתאר את עצמו כ"מנהיג מוצק". במהלך תקופה זו סדאם נחקר על ידי סוכן ה-FBI ג'ורג' פירו. משפטו והוצאתו להורג ב-30 ביוני 2004, סדאם חוסיין, שהוחזק על ידי כוחות ארצות הברית בבסיס ארצות הברית "מחנה קרופר", יחד עם 11 אנשים נוספים מממשלו, נמסר לממשלת עיראק הזמנית על מנת להעמידו לדין על פשעים נגד האנושות ועל עבירות אחרות. כעבור כמה שבועות הואשם סדאם על ידי בית הדין המיוחד העיראקי בפשעים שבוצעו נגד תושבי דוג'ייל ב-1982, לאחר ניסיון התנקשות כושל נגדו. האשמות ספציפיות כללו רצח של 148 אנשים, עינויים של נשים וילדים ומעצר בלתי חוקי של 399 אחרים. בין האתגרים הרבים של התביעה היו: סדאם ועורכי-דינו מתנגדים לסמכותו של בית-המשפט וממשיכים לטעון כי הוא עדיין נשיא עיראק. החלפתו של השופט הראשי, באמצע המשפט. ב-5 בנובמבר 2006, סדאם חוסיין נמצא אשם בפשעים נגד האנושות ונידון למוות בתלייה. אחיו למחצה של סדאם, בארזאן א-תיכּריתי ועוואד חאמד אל-בנדר, ראש בית המשפט המהפכני בעיראק ב-1982, הורשעו בעבירות דומות. על פסק הדין וגזר הדין הוגש ערעור, אך הוא נדחה על ידי בית המשפט העליון לערעורים של עיראק. בבוקרו של 30 בדצמבר 2006, הוצא חוסיין להורג בתלייה, והוא בן 69 במותו. מצלמות טלוויזיה תיעדו את ההכנות שקדמו לתלייתו, וכן פורסמה תמונתו לאחר ביצוע גזר הדין. תגובות סותרות הובעו בעיראק וברחבי העולם. בעיראק עצמה יצאו אלפי שיעים וכורדים לרחובות בקריאות שמחה על מותו של מי שכונה "הקצב מבגדאד". לעומתם, בקרב בני העדה הסונית בעיראק ובעולם הערבי התאבלו רבים על מותו של המנהיג. גם בעולם התפצלו התגובות. בעוד רבים בעולם המערבי, כגון בארצות הברית ובאוסטרליה, בירכו על מותו וקראו לכך "ניצחון לעם העיראקי", היו מדינות רבות שגינו את ההוצאה להורג, ביניהן הממלכה המאוחדת, רוסיה, איטליה, שווייץ, ספרד, אוסטריה, הונגריה, הולנד ואוקראינה. דימוי פוליטי ותרבותי לסדאם היו אלפי דיוקנאות, פוסטרים, פסלים וציורי קיר שהוקמו לכבודו בכל רחבי עיראק. פניו נראו על צדי בנייני משרדים, בתי ספר, שדות תעופה וחנויות, וכן על המטבע העיראקי. בדיוקנאות נראה סדאם בבגדים שונים, מה שמביא לידי ביטוי את מאמציו לפנות אל חלקים שונים בחברה העיראקית: הוא הופיע בתלבושות של הבדואים, הבגדים המסורתיים של האיכר העיראקי (שהוא לבש בעיקר בילדותו), ואפילו בגדים כורדים (על אף היותו כורדפוב), אבל גם הופיע בחליפות מערביות שהכינו חייטיו, אשר משדרות דמות של מנהיג עירוני ומודרני. לפעמים הוא היה מתואר גם כמוסלמי אדוק, עוטה כיסוי ראש וחלוק. קישורים חיצוניים אלי אשד, "סדאם חוסיין - הקצב מבגדד", באתר "המולטי יקום של אלי אשד", 17 במרץ 2007 ירון פרידמן, בתו של סדאם חוסיין: אבי הציל את העולם הערבי והדף את אירן, באתר News1 מחלקה ראשונה , 19 בפברואר 2021 שתי מלחמות ושתי פלישות, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 11 בנובמבר 2021 הערות שוליים בעת' פוליטיקאים עיראקים מלחמת עיראק נשיאי עיראק ראשי ממשלת עיראק שליטי ארצות שהוצאו להורג אישים שהוצאו להורג בעיראק הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים משפחת חוסיין אנטי-אמריקאים אנטי-איראנים אנטי-ציונים ראשי מדינות שהורשעו בפשעי מלחמה ילידי 1937 עיראקים שנפטרו ב-2006

סדאם חוסיין עבד אל-מג'יד א-תיכּריתי (בערבית: صدام حسين عبد المجيد التكريتي, תעתיק מדויק: צדאם חסין עבד אלמג'יד אלתכּריתי; 28 באפריל 1937 – 30 בדצמבר 2006), היה נשיא עיראק החל משנת 1979 ועד לכיבוש בירת עיראק, בגדאד, על ידי ארצות הברית במלחמת עיראק ב-9 באפריל 2003.חוסיין היה איש מפלגת הבעת' והיווה דמות מרכזית בהפיכת 1968 בעיראק, אשר הובילה את מפלגתו לשלטון עוצמתי ארוך שנים. ממשלו של סדאם הוביל בין השאר, למלחמת איראן–עיראק בין השנים 1980–1988 וכן למלחמת המפרץ בשנת 1991.כהונתו כנשיא עיראק התאפיינה בשלטון סמכותי וכוחני אשר דיכא זכויות אדם, דיכא ומנע זכויות מקבוצות אתניות ומגזרים דתיים אשר נחשבו למאיימים על השלטון וכן מכאלה אשר דרשו אוטונומיה או עצמאות, בעוד הוא עצמו חי חיי פאר והדר בארמונות שונים אשר בנה מכספי המדינה ברחבי עיראק.חוסיין דגל בפאן-ערביות חילונית ובסוציאליזם. ברבות ממדינות ערב נחשב חוסיין לגיבור בשל יחסו השלילי לארצות הברית ולישראל. בקרב מדינות המערב ובקהילה הבינלאומית חשו אליו איבה ואי-אמון, בעקבות פעולותיו במלחמת המפרץ.בשנת 2003, במהלך מלחמת עיראק, הודח חוסיין מנשיאות עיראק על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה והועמד לדין על ביצוע פשעים נגד האנושות בפני בית הדין העיראקי המיוחד שהוקם על ידי ממשלת הביניים העיראקית. בנובמבר 2006 נגזר עליו מוות בתלייה, וגזר הדין בוצע ב-30 בדצמבר 2006 על ידי תליין שיעי, בנוכחות מספר עדים מהממשל העיראקי ואיש דת מוסלמי.ילדותו ותחילת דרכו סדאם חוסיין נולד ב-28 באפריל 1937 בכפר אל-עוג'ה שליד העיר תיכרית, בצפון עיראק.אמו של סדאם ניסתה לשים קץ לחייה עוד בהיותו ברחמה, לאחר שאיבדה את בעלה בתחילת הריונה ואת בנה הגדול בחודש השמיני, בכך שניסתה לקפוץ מתחת לגלגלי אוטובוס נוסע בבגדאד. משפחה יהודית המיודדת עם המשפחה וליוותה אותה לבית חולים במקום, מנעה ממנה זאת בכך ששלפה אותה מן הכביש. לאחר מכן ניסתה האם להפיל את הילד שברחמה, לעתיד סדאם חוסיין, בכך שהכתה בבטנה כנגד מפתן דלת בית החולים באומרה "הילד שברחמי הרג קודם את אביו ולאחר מכן את אחיו, אני נושאת ברחמי את השטן".בילדותו, טולטל סדאם בין בית אמו, שנישאה מחדש לגבר שהרבה להתעלל בו, לבין דודו ח'ייראללה טלפאח. ח'ייראללה המהפכן חינך את אחיינו על ברכי הלאומנות. כבר בילדותו העריץ סדאם את אדולף היטלר, ובתקופת מאסרו חקר את דמותו של יוסיף סטלין והושפע משיטות ההרתעה שאימץ בתקופת שלטונו. בשנת 1955 נכשל בבחינות לאקדמיה הצבאית ושנה לאחר מכן, בשנת 1956, כבר הצטרף למפלגת הבעת' הסוציאליסטית העיראקית.במפלגת הבעת' בין השנים 1963–1968 חיזק חוסיין את מעמדו בתוך מפלגת הבעת' בהיותו אחראי על מנגנוני הביטחון של המפלגה. לאחר הפיכת הבעת' השנייה בשנת 1968 בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות השבעים מונה סדאם לתפקיד סגן יו"ר מועצת הפיקוד המהפכנית של עיראק, השני בחשיבותו רק לנשיא. אף על פי ששימש רק כסגן, השפעתו של סדאם על מדיניות החוץ והפנים בתקופת נשיאותו של בן דודו בכר הייתה ניכרת. החלטות הרות גורל כגון היחס לכורדים והשתתפות עיראק במלחמת יום כיפור, הוכתבו על ידי סדאם. סדאם גם התנהל כראש המדינה הרשמי לעיתים קרובות, הוא היה המדינאי העיראקי שביקר בברית המועצות כדי להדק את היחסים עימה, והוא היה החותם מטעם עיראק על הסכם אלג'יר עם איראן במרץ 1975. בתפקיד זה בנה לעצמו סדאם מוניטין של פוליטיקאי פרוגרסיבי ואפקטיבי.לאחר עליית הבעת'ים לשלטון ב-1968 התמקד סדאם בהשגת יציבות באומה העיראקית שסבלה קשות מקרעים עמוקים בין קבוצות שונות. הקרעים נוצרו על רקע קבוצות אתנית, דתיות כלכליות וחבתיות שונות זו מזו הקיימות במדינה כגון: סונים לעומת שיעים, ערבים לעומת כורדים, אוכלוסיית השבטים מול העירוניים, נוודים לעומת איכרים ועוד. המאמץ לקיים שלטון יציב בעיראק היה הגורם המכרזי שדחף את סדאם לפעול לדיכוי מסיבי של הקבוצות הרבות במדינה. וליצירת מנגנון ביטחון חזק למנוע הפיכות במדינה.בנוסף הרחיב סדאם את בסיס התמיכה שלו בין החלקים המגוונים של החברה העיראקית על ידי טיפוח המודרניזציה הכלכלית העיראקית וקידום תוכניות הרווחה והפיתוח של המדינה, כך שבתוך שנים ספורות העניקה עיראק שירותים חברתיים חסרי תקדים בקרב מדינות המזרח התיכון. סדאם הקים את "הקמפיין הלאומי לחיסול הבערות" וניהל את "המערכה הלאומית לחיסול הבערות" ואת הקמפיין של "חינוך חינם חובה בעיראק" אשר בחסותו העניקה המדינה השכלה חופשית אוניברסלית עד לרמת ההשכלה הגבוהה ביותר לכל האזרחים, בשנים שלאחר תחילת התוכנית מאות אלפים למדו לקרוא. כמו כן בזמן כהונתו בממשלה הקימה עיראק את אחת ממערכות הבריאות הציבוריות המודרניות ביותר במזרח התיכון, ניתנה זכות אשפוז חינם לכולם, עיראק זכתה על כך בפרס מטעם ארגון החינוך והתרבות של האו"ם (אונסק"ו). בנוסף תמכה הממשלה במשפחות של חיילים וניתנה סובסידיות לחקלאים.בעזרת הגדלת הכנסות הנפט, גיוון סדאם את הכלכלה העיראקית המבוססת על נפט. סדאם ביצע קמפיין תשתיות ארצי, שעשה התקדמות רבה בבניית כבישים, בקידום מכרות ופיתוח תעשיות אחרות. הקמפיין עזר לתעשיות האנרגיה של עיראק. לפני שנות השבעים, כשני שלישים מתושבי עיראק אשר חיו באזורים הכפריים היו איכרים. מספר זה קטן במהירות במהלך שנת 1970.העלייה בהכנסות הנפט הניבה הצלחות לסדאם סדאם מבחינה פוליטית. ב-1972 חתם סדאם על ברית ידידות ושיתוף פעולה עם ברית המועצות. לדברי ההיסטוריון צ'ארלס ר.ה. טריפ, "נראה כי כל אויב של משטר בגדאד הוא בעל ברית פוטנציאלי של ארצות הברית". בתגובה, מימנה ארצות הברית בחשאיות את המורדים הכורדים בהנהגתו של מוסטפא בארזאני.סדאם התמקד בטיפוח נאמנות לבעת'ים באזורים הכפריים. לאחר הלאמת נכסים של תעשיית הנפט שהיו בבעלות זרה, פיקח סדאם על מודרניזציה של אזורי הכפר והפצת קרקעות לחקלאים איכרים. הבעת'ים הקימו קואופרטיבים חקלאיים והממשלה הכפילה גם את הוצאות הפיתוח החקלאי בשנים 1974–1975. תוכניות הרווחה של סדאם היו חלק משילוב של טקטיקות "מקל וגזר" להגברת התמיכה בסדאם.בשנת 1975 הוא קידם מסעות השיערוב של הבעת' בצפון עיראק.הפיכתו לאיש החזק בעיראקב-1976 עלה סדאם לתפקיד גנרל בכוחות המזוינים העיראקיים, והפך במהרה לאיש החזק בממשלה. כאשר אל-בכר החולה, הקשיש, לא היה מסוגל לבצע את תפקידיו, קיבל סדאם תפקיד בולט יותר ויותר והפך לדמות המזוהה עם עיראק, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. עד מהרה הפך לאדריכל מדיניות החוץ של עיראק וייצג את האומה בכל המצבים הדיפלומטיים. הוא היה המנהיג בפועל של עיראק כמה שנים לפני שהוא עלה לשלטון באופן רשמי ב-1979. הוא החל לאט לאט לבסס את כוחו בממשלה העיראקית ובמפלגת הבעת'. היחסים עם חברי מפלגה אחרים טופחו בקפידה, וסדאם צבר תמיכה חזקה בתוך מפלגתו.ב-1979 החל אל-בכר לעשות הסכמים עם סוריה כחלק מתהליך שיוביל לאיחוד בין שתי המדינות. לפי ההסכם נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, יהפוך לסגן מנהיג באיחוד, דבר שיחליש את מעמדו של סדאם, מה שהניע את סדאם לחשוף את ההסכם. סדאם פעל להבטחת אחיזתו בכוח. הוא הכריח את אל בכר להתפטר ב-16 ביולי 1979 ומונה לנשיא עיראק.נשיא עיראקטיהור מפלגת הבעת'מיד עם מינויו, ערך סדאם כינוס של ראשי מפלגת הבעת' ב-22 ביולי 1979. במהלך האספה, שהורה לצלם, טען סדאם כי מצא חברים "לא נאמנים" בתוך מפלגת הבעת' והורה לקרוא את שמותיהם של 68 קושרים לכאורה. חברים אלה הוגדרו כ"לא נאמנים", הוצאו מהחדר בזה אחר זה ונלקחו למעצר. לאחר קריאת הרשימה, בירך סדאם את אלה שעדיין ישבו בחדר על נאמנותם בעבר ובעתיד. 68 האנשים שנעצרו בפגישה הועמדו לדין ונמצאו אשמים בבגידה. חברים רבים במפלגה הוצאו להורג. ב-1 באוגוסט 1979 הוצאו להורג מאות חברי מפלגת הבעת' הבכירים ביותר.מדיניות חוץהיחסים של עיראק עם העולם הערבי עברו שינויים רבים. היחסים בין עיראק ומצרים הגיעו לשפל ב-1977, בעקבות ביקורת קשה של עיראק על יוזמת השלום של הנשיא המצרי אנואר סאדאת עם ישראל. ב-1978 אירחה בגדאד פסגה של הליגה הערבית, שגינתה את מצרים. אולם, התמיכה האדירה של מצרים בעיראק במלחמה עם איראן הביאה להתחממות היחסים, ואף להקמה מחדש של שגרירויות דיפלומטיות הדדיות. מאז 1983 קראה עיראק לשיקום "תפקידה הטבעי" של מצרים בקרב מדינות ערב.סדאם ביקר רק בשתי מדינות מערביות. הביקור הראשון התקיים בדצמבר 1974, כאשר דיקטטור ספרד, פרנסיסקו פרנקו, הזמין אותו למדריד והוא ביקר בגראנדה, קורדובה וטולדו. בספטמבר 1975 הוא נפגש עם ראש הממשלה הצרפתי ז'אק שיראק בפריז. כמה מנהיגים עיראקיים וסוחר לבנוני טענו כי סדאם מימן את מפלגתו של שיראק. צרפת הייתה שותפת הסחר הגדולה ביותר של עיראק במהלך כל שנות שלטונו של סדאם. מסמכים שנתפסו מראים כיצד פקידים ואנשי עסקים צרפתיים המקורבים לשיראק, כולל צ'ארלס פסקואה, שר הפנים שלו לשעבר, נהנו באופן אישי מהעסקאות עם סדאם.מלחמת איראן–עיראקבתחילת דרכם הייתה זהות אינטרסים בין סדאם ורוחאללה ח'ומייני. ח'ומייני, שגורש מאיראן ב-1964, התגורר בעיראק, בעיר הקדושה השיעית נג'ף. שם הוא התעסק בשיעים העיראקיים ופיתח התנהלות דתית ופוליטית חזקה בכל העולם נגד הממשלה האיראנית, שהייתה שנואה גם על סדאם.עם זאת, מאז שנות השבעים של המאה העשרים, ח'ומייני החל לדחוק בשיעים שם להפיל את סדאם. בלחץ השאה, שהסכים להתקרבות בין עיראק לאיראן ב-1975, הסכים סדאם לגרש את ח'ומיני בשנת 1978 לצרפת. לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979, השפעת האסלאם השיעי המהפכני גדלה באזור. סדאם חשש שהרעיונות האסלאמיים הרדיקליים - העוינים את שלטונו החילוני, מתפשטים במהירות בתוך ארצו בקרב רוב האוכלוסייה השיעית.לאחר שח'ומייני עלה לשלטון, התגלעה מחלוקת קשה בין עיראק להנהגה האיראנית החדשה על הריבונות בנתיב שאט אל-ערבי. סדאם טען בפומבי כי האינטרס של שתי המדינות לשמור על יחסי שלום, אך שגריר איראן באו"ם צלאח עומר אל עלי גילה בפגישה פרטית, כי בכוונתו של סדאם לפלוש ולכבוש חלק גדול של איראן בתוך חודשים אחדים. עיראק אכן פלשה לאיראן, בתחילה תקפה את נמל התעופה מהראבאד בטהראן ולאחר מכן נכנסה קרקעית לח'וזסתאן שבאיראן, בעלת מיעוט ערבי ניכר, ב-22 בספטמבר 1980 והכריזה עליה כעל פרובינציה חדשה של עיראק. בתמיכתן של מדינות ערב, ארצות הברית ואירופה, ובמימון רב של מדינות ערב במפרץ הפרסי, הפך סדאם חוסיין ל"מגן העולם הערבי" נגד איראן המהפכנית. היוצאת מן הכלל הייתה ברית המועצות, שבסופו של דבר סירבה לספק כל סיוע לעיראק על בסיס נייטרליות בסכסוך, אם כי בזיכרונותיו טען מיכאיל גורבצ'וב כי ליאוניד ברז'נייב סירב לסייע לסדאם בשל כעס על יחסו של סדאם לקומוניסטים העיראקים. כתוצאה מכך, רבים ראו בעיראק "סוכן של העולם המתורבת". ההתעלמות הבוטה של החוק הבינלאומי והפרות של גבולות בינלאומיים לא זכתה להתייחסות. במקום זאת קיבלה עיראק תמיכה כלכלית וצבאית מבעלות בריתה, אשר התעלמו מהשימוש של סדאם בלחימה כימית נגד הכורדים והאיראנים ומאמצי עיראק לפתח נשק גרעיני.בימים הראשונים למלחמה הייתה לחימה קרקעית כבדה סביב הנמלים האסטרטגיים, כאשר עיראק פתחה בהתקפה על ח'וזסטן. לאחר כמה הישגים ראשוניים, כוחותיה של עיראק החלו לספוג הפסדים. ב-1982, עיראק הייתה במגננה וחיפשה דרכים לסיים את המלחמה. עיראק מצאה את עצמה במהרה באחת ממלחמות ההתשה הארוכות וההרסניות ביותר של המאה העשרים. במהלך המלחמה השתמשה עיראק בנשק כימי נגד כוחות איראניים שנלחמו בחזית הדרומית וכנגד כורדים שניסו לפתוח חזית צפונית בעיראק בעזרת איראן. נשק כימי זה פותח על ידי עיראק מחומרים וטכנולוגיה שסופקו בעיקר על ידי חברות מערביות גרמניות וכן באמצעות טכנולוגיה אמריקאית, אשר הגיעה לעיראק עקב החלטת הנשיא רונלד רייגן לבטל את הגבלות הייצוא לעיראק. ארצות הברית סיפקה לעיראק גם "תמונות לוויין המציגות פריסות איראניות". בהכרזה אמריקאית לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם עיראק, המדינה הוסרה מרשימת המדינות התומכות בטרור. לכאורה, זה היה בגלל השיפור בהתנהגות המשטר, אם כי סגן שר ההגנה האמריקני לשעבר נואל קוך אמר מאוחר יותר: "לאף אחד לא היו ספקות בנוגע למעורבות המתמשכת בטרור... הסיבה האמיתית הייתה לסייע לעיראק להצליח במלחמה נגד איראן". יותר מ-90% מייבוא הנשק של עיראק בין השנים 1980 עד 1988 הגיע מברית המועצות, צרפת וסין.סדאם חתר לתמיכת ממשלות ערביות בעיראק מבחינה כספית במהלך המלחמה, בייחוד לאחר קריסת חברת הנפט של עיראק. עיראק השיגה בהצלחה סיוע צבאי וכספי, כמו גם תמיכה דיפלומטית, מברית-המועצות, סין, צרפת וארצות-הברית, שחששו יחדיו מהסיכויים להתרחבות השפעתה המהפכנית של איראן באזור. האיראנים, שדרשו מהקהילה הבינלאומית להכריח את עיראק לשלם פיצויי מלחמה לאיראן, סירבו להצעות להפסקת אש. למרות מספר קריאות להפסקת האש על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, נמשכה הלחימה עד 20 באוגוסט 1988.ב-16 במרץ 1988 הותקפה העיירה הכורדית חלבג'ה בתערובת של גז חרדל וגז עצבים. במתקפה נהרגו כ-5,000 אזרחים. התקיפה אירעה במסגרת מבצע אל-אנפאל , שנועדה להשיב את השליטה המרכזית על האוכלוסייה הכורדית בעיקר באזורים של צפון עיראק ולהביס את כוחות המורדים הכורדים. ארצות הברית טענה כי סדאם הורה על התקיפה על מנת להטיל אימה על האוכלוסייה הכורדית בצפון עיראק, אך משטרו של סדאם טען באותה עת שאיראן היא האחראית לתקיפה.המלחמה בת שמונה השנים הסתיימה במבוי סתום. היו בה מאות אלפי נפגעים עם הערכות של עד מיליון הרוגים. אף אחד מהצדדים לא השיג את מבוקשו, והגבולות נותרו כמעט ללא שינוי. אזור ח'וזסתאן ובצרה (הדגש העיקרי של המלחמה והמקור העיקרי של כלכלותיהם של הצדדים הלוחמים), נהרסו כמעט לחלוטין והגבול מלפני 1979 נותר על מקומו, ואילו איראן הצליחה להשיג ניצחונות קטנים בגבולותיה באזור הכורדי הצפוני. כלכלת עיראק, שהייתה בעבר במצב טוב, הגיעה לסף קריסה, לאחר שסדאם לווה עשרות מיליארדים של דולרים ממדינות ערב.מלחמת המפרץ הראשונהמתחים עם כוויתסופה של המלחמה עם איראן שימשה להעמקת המתיחות בין עיראק לבין שכנתה העשירה כווית. סדאם דחק בכוויתים לוותר על החוב העיראקי שנצבר במלחמה, כ-30 מיליארד דולר, אך היא סירבה.סדאם דחף את המדינות המייצאות נפט כדי להעלות את מחירי הנפט על ידי קיצוץ בייצור - אבל כווית סירבה. בנוסף לסירוב הבקשה, הובילה כווית את האופוזיציה באופ"ק לקיצוצים שסדאם ביקש. כווית הייתה שומרת על מחירי הנפט נמוכים, כאשר עיראק צריכה למכור שמן יקר מהבארות שלה כדי לשלם את החוב העצום.סדאם תמיד טען כי כווית הייתה היסטורית חלק בלתי נפרד מעיראק, וכי כווית קמה רק באמצעות תמרונים של האימפריאליזם הבריטי.היקף עתודות הנפט של כווית גם הגביר את המתחים באזור. עתודות הנפט של כווית (עם אוכלוסייה של 2 מיליון לצד אוכלוסיית עיראק בעלת 25 מיליון התושבים) היו בערך שוות לאלו של עיראק. יחדיו, עיראק וכווית ישבו על גבי כ-20% מעתודות הנפט הידועות בעולם.סדאם התלונן בפני מחלקת המדינה האמריקנית כי כווית קדחה בבארות נפט בגבול שלה עם עיראק, והורה לשלוח חיילים לגבול עיראק כווית. כאשר היחסים בין עיראק לכווית הידרדרו במהירות, קיבל חוסיין מידע סותר על פוטנציאל התגובה האמריקאית לניסיון הפלישה. וושינגטון נקטה צעדים כדי לשפר את היחסים עם עיראק במשך כעשור. ממשל רייגן העניק לעיראק כ-4 מיליארד דולר זיכויים חקלאיים כדי לחזק אותה נגד איראן. עיראק של סדאם הפכה לבעלת הסיוע השלישי הכי גדול מארצות הברית.בתגובה לביקורת המערבית באפריל 1990 הוא איים להרוס מחצית מישראל בנשק כימי אם היא תפעל נגד עיראק. במאי 1990 הוא מתח ביקורת על תמיכתה של ארצות הברית בישראל, כי "ארצות הברית אינה יכולה לקיים מדיניות כזו תוך כדי הידברות ידידותית לערבים". ביולי 1990 הוא איים על כוח נגד כווית ועל איחוד האמירויות הערביות ואמר: "המדיניות של כמה שליטים ערביים היא אמריקאית... הם מקבלים השראה מאמריקה כדי לערער את האינטרסים והביטחון הערביים". בתגובה לאיומים אלו, ארצות הברית שלחה מטוסים אוויריים ואוניות לחימה למפרץ הפרסי.שגרירת ארצות הברית בעיראק אפריל גלספי נפגשה עם סדאם בישיבת חירום ב-25 ביולי 1990, שבה תקף את המדיניות האמריקנית ביחס לכווית ולאיחוד האמירויות. מאוחר יותר, עיראק וכווית נפגשו בניסון לקיים הסכם משא ומתן סופית, שנכשל. לאחר מכן שלח סדאם את כוחותיו לכווית. עם התגברות המתחים בין וושינגטון לסדאם, חיזקה ברית המועצות, תחת מיכאיל גורבצ'וב, את קשריה הצבאיים עם המנהיג העיראקי, והעניקה לו יועצים צבאיים, נשק וסיוע.המלחמהב-2 באוגוסט 1990 פלש סדאם לכווית, בתחילה תבע סיוע ל"מהפכנים בכווית", ובכך עורר משבר בינלאומי. ב-4 באוגוסט הוכרז על הקמתה של הרפובליקה של כווית, מדינת חסות שבה מונתה ממשלת בובות פרו-עיראקית, אך היעדר מוחלט של לגיטימציה ותמיכה בה הובילה להודעה ב-8 באוגוסט על "מיזוג" של שתי המדינות. ב-28 באוגוסט כווית הפכה רשמית למחוז ה-19 של עיראק. רק שנתיים לאחר שביתת הנשק של עיראק ואיראן ב-1988. לאחר שהסיר את האיום של הפונדמנטליזם האיראני הוא "השתלט על כווית והתעמת עם שכניו במפרץ בשם הלאומיות הערבית והאסלאם".בפברואר 1991, הצליחה קואליציית האומות המאוחדות בהנהגת ארצות הברית להסיג את כוחותיה של עיראק מכווית לאחר חצי שנה.נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב הגיב בזהירות זה כמה ימים. מצד אחד, כווית הייתה אויב ארסי של ישראל ואף הייתה ביחסים ידידותיים עם הסובייטים. עם זאת, בכירי המדיניות של וושינגטון, יחד עם מומחים מהמזרח התיכון, מבקרי הצבא והחברות שהשקיעו בכבדות באזור, היו מודאגים מאוד מהיציבות באזור זה. הפלישה עוררה מיד חששות שמחירי הנפט בעולם ישתנו, ולכן השליטה בכלכלת העולם, עמדה על כף המאזניים. בריטניה הרוויחה מאוד ממיליארדי דולרים מהשקעות כוויתיות ופיקדונות בבנקים.שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לברית המועצות אפשר את קבלת החלטת מועצת הביטחון של האו"ם לתת עיראק תאריך יעד לעזוב את כווית ולאשר את השימוש בכוח אם סדאם לא עמד בלוח הזמנים. בכירים בארצות הברית חששו מתגמול עיראקי נגד סעודיה העשירה בנפט, אשר היא מאז שנות ה-40 בעלת ברית קרובה של ארצות הברית, ובעקבות התנגדותה של ערב הסעודית לפלישה העיראקית לכווית. לפיכך, ארצות הברית וקבוצת בעלות הברית, כולל שלל מדינות כמו מצרים, סוריה ויוגוסלביה, פרסו כמות אדירה של חיילים לאורך הגבול הסעודי עם כווית ועיראק כדי להקיף את הצבא העיראקי, הגדול ביותר במזרח התיכון.קציניו של סדאם בזזו את כווית, והורידו אפילו את השיש מארמונותיה של כווית כדי להעביר אותו לארמונו של סדאם.לאחר המלחמהחילוקי הדעות האתניים והדתיים של עיראק, יחד עם אכזריות הסכסוך שהולידה, הניחו את היסודות למרידות שלאחר המלחמה. בעקבות הלחימה, האיום החברתי והאתני בקרב המוסלמים השיעים, הכורדים והיחידות הצבאיות הפורשות איימו על יציבותו של ממשל סדאם. ההתקוממויות פרצו בצפון הכורדי ובשיעה בדרום ובמרכז עיראק, אך דוכאו ללא רחם.ארצות הברית, שדחקה בעיראק להתקומם נגד סדאם, לא עשתה דבר כדי לסייע למרד. האיראנים, למרות ההתקוממות השיעית הנרחבת, לא היו מעוניינים לעורר מלחמה נוספת, ואילו טורקיה התנגדה לכל סיכוי לעצמאות כורדים, והסעודים ושאר מדינות ערב השמרניות חששו מפני המהפכה השיעית של איראן. סדאם, לאחר ששרד את המשבר המיידי בעקבות התבוסה, המשיך את שלטונו בעיראק, אם כי המדינה מעולם לא התאוששה כלכלית או צבאית ממלחמת המפרץ.סדאם אמר באופן שגרתי כי הישרדותו כ"הוכחה לכך שעיראק אכן ניצחה במלחמה נגד ארצות הברית". מסר זה הביא לסדאם הרבה מאוד פופולריות במגזרים רבים בעולם הערבי.יחסים בינלאומיים וסנקציות נגד עיראקסנקציות האו"ם שהוטלו על עיראק בעת פלישת כווית לא הוסרו, וחסמו את יצוא הנפט העיראקי. בסוף שנות ה-90, האו"ם שקל להפיג את הסנקציות שהוטלו בגלל הקשיים שסבלו מהם תושבי עיראק. ישנם מחקרים סותרים לגבי מספר האנשים שמתו בדרום ובמרכז עיראק בשנות הסנקציות. ב-9 בדצמבר 1996 קיבלה ממשלת סדאם את תוכנית הנפט תמורת מזון שהציע האו"ם לראשונה ב-1992.היחסים בין ארצות הברית לעיראק נותרו מתוחים לאחר מלחמת המפרץ. ארצות הברית פתחה במתקפת טילים לעבר מפקדת המודיעין של עיראק בבגדאד ב-26 ביוני 1993, בהציגה עדות להפרות עיראקיות חוזרות ונשנות של אזורים אסורים לטיסה שהוטלו לאחר מלחמת המפרץ ולפשיטות לכווית. פקידים אמריקאים המשיכו להאשים את סדאם בהפרת תנאי הפסקת האש במלחמת המפרץ, על ידי פיתוח נשק להשמדה המונית ושאר כלי נשק אסורים, והפרת הסנקציות שהוטלו על ידי האו"ם. כמו כן, במהלך שנות התשעים, הנשיא ביל קלינטון שמר על הסנקציות והורה על תקיפות אוויריות בעיראק, בתקווה שסדאם יודח על ידי אויביו הפוליטיים בעיראק. האשמות המערביות על התנגדות עיראק לגישה של האו"ם לנשק חשוד היו אמתלה למשברים בין השנים 1997 עד 1998, שהגיעו לשיאם בתקיפות טילים אמריקאיות ובריטיות על עיראק, ב-16–19 בדצמבר 1998. קצין ה-CIA לשעבר, רוברט בר, אמר כי קלינטון "ניסה להתנקש בחייו של סדאם" ב-1995, בעיצומו של "מאמץ בן עשור לעידוד הפיכה צבאית בעיראק".ב-2002 התקבלה החלטה של האיחוד האירופי, אשר קבעה כי לא חל כל שיפור במשבר זכויות האדם בעיראק. ההצהרה גינתה את ממשלתו של הנשיא סדאם חוסיין על "הפרת זכויות האדם והמשפט ההומניטארי הבינלאומי באופן שיטתי, נפוץ וחמור ביותר". ההחלטה דרשה מעיראק לשים קץ ל"הוצאות להורג מסודרות ושרירותיות".הפלישה לעיראק ונפילתורבים מחברי הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד ארצות הברית, המשיכו לראות בסדאם עריץ לוחמני, שמהווה איום על יציבות האזור. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, החל נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לומר לארצות הברית כי עיראק מתכוננת לבצע פיגועים נגדה. בנאום שנשא בפני הקונגרס, בינואר 2002, דיבר הנשיא ג'ורג' בוש הבן על "ציר הרשע", המורכב מאיראן, קוריאה הצפונית ועיראק. יתר על כן, בוש הודיע כי הוא עלול לפעול להפלת ממשלת עיראק, בשל איום הנשק להשמדה המונית שלה. בוש הצהיר כי "המשטר העיראקי זמם לפתח אנתרקס וגז עצבים ונשק גרעיני כבר למעלה מעשור... עיראק ממשיכה להתהדר בעוינותה כלפי אמריקה ולתמוך בטרור".לאחר קבלת החלטה 1441 של מועצת הביטחון של האו"ם, שדרשה מעיראק "שיתוף פעולה מיידי, בלתי מותנה ופעיל" עם בדיקות האו"ם האם יש לעיראק נשק להשמדה המונית, סאדאם איפשר למשלחת הבדיקה של האו"ם בראשות הנס בליקס לחזור לעיראק. במהלך הבדיקות המחודשות שהחלו בנובמבר 2002, לא מצא בליקס שום מלאי של נשק להשמדה המונית וציין את שיתוף הפעולה העיראקי לטובה.ב-20 במרץ 2003, פלשה ארצות הברית לעיראק. הצבא העיראקי התמוטט תוך שלושה שבועות. בתחילת אפריל כבשו הכוחות האמריקנים את עיראק וניכר היה כי סדאם איבד את השליטה בעיראק.לכידתו ומעצרובמהלך השבועות הראשונים שלאחר נפילת בגדאד מקום הימצאו של סדאם היה מוטל בספק. סדאם הצטרף לרשימת המבוקשים האמריקאית.ב-13 בדצמבר 2003, במבצע "שחר אדום", נתפס סדאם חוסיין על ידי כוחות אמריקאים לאחר שנמצא במחבוא באדמה ליד חווה בעיר תיכרית. בעקבות תפיסתו, הועבר סדאם לבסיס ארצות הברית ליד תיכרית, ולאחר מכן הועבר לבסיס האמריקאי ליד בגדאד. ב-14 בדצמבר ארצות הברית אישרה כי סדאם אכן נתפס. ארצות הברית הציגה סרטוני וידאו של סדאם במעצר.סדאם נראה עם זקן מלא ושיער ארוך יותר מהופעתו המוכרת. הוא תואר על ידי פקידים אמריקנים כבעל בריאות טובה. ארצות הברית דיווחה על כוונתה להעמיד את סדאם לדין, אך טענה כי פרטי משפט זה טרם נקבעו. עיראקים ואמריקנים שדיברו עם סדאם לאחר לכידתו דיווחו בדרך כלל כי הוא נשאר בטוח בעצמו, ומתאר את עצמו כ"מנהיג מוצק". במהלך תקופה זו סדאם נחקר על ידי סוכן ה-FBI ג'ורג' פירו.משפטו והוצאתו להורגב-30 ביוני 2004, סדאם חוסיין, שהוחזק על ידי כוחות ארצות הברית בבסיס ארצות הברית "מחנה קרופר", יחד עם 11 אנשים נוספים מממשלו, נמסר לממשלת עיראק הזמנית על מנת להעמידו לדין על פשעים נגד האנושות ועל עבירות אחרות.כעבור כמה שבועות הואשם סדאם על ידי בית הדין המיוחד העיראקי בפשעים שבוצעו נגד תושבי דוג'ייל ב-1982, לאחר ניסיון התנקשות כושל נגדו. האשמות ספציפיות כללו רצח של 148 אנשים, עינויים של נשים וילדים ומעצר בלתי חוקי של 399 אחרים.בין האתגרים הרבים של התביעה היו:סדאם ועורכי-דינו מתנגדים לסמכותו של בית-המשפט וממשיכים לטעון כי הוא עדיין נשיא עיראק.החלפתו של השופט הראשי, באמצע המשפט.ב-5 בנובמבר 2006, סדאם חוסיין נמצא אשם בפשעים נגד האנושות ונידון למוות בתלייה. אחיו למחצה של סדאם, בארזאן א-תיכּריתי ועוואד חאמד אל-בנדר, ראש בית המשפט המהפכני בעיראק ב-1982, הורשעו בעבירות דומות. על פסק הדין וגזר הדין הוגש ערעור, אך הוא נדחה על ידי בית המשפט העליון לערעורים של עיראק.בבוקרו של 30 בדצמבר 2006, הוצא חוסיין להורג בתלייה, והוא בן 69 במותו. מצלמות טלוויזיה תיעדו את ההכנות שקדמו לתלייתו, וכן פורסמה תמונתו לאחר ביצוע גזר הדין. תגובות סותרות הובעו בעיראק וברחבי העולם. בעיראק עצמה יצאו אלפי שיעים וכורדים לרחובות בקריאות שמחה על מותו של מי שכונה "הקצב מבגדאד". לעומתם, בקרב בני העדה הסונית בעיראק ובעולם הערבי התאבלו רבים על מותו של המנהיג. גם בעולם התפצלו התגובות. בעוד רבים בעולם המערבי, כגון בארצות הברית ובאוסטרליה, בירכו על מותו וקראו לכך "ניצחון לעם העיראקי", היו מדינות רבות שגינו את ההוצאה להורג, ביניהן הממלכה המאוחדת, רוסיה, איטליה, שווייץ, ספרד, אוסטריה, הונגריה, הולנד ואוקראינה.דימוי פוליטי ותרבותילסדאם היו אלפי דיוקנאות, פוסטרים, פסלים וציורי קיר שהוקמו לכבודו בכל רחבי עיראק. פניו נראו על צדי בנייני משרדים, בתי ספר, שדות תעופה וחנויות, וכן על המטבע העיראקי. בדיוקנאות נראה סדאם בבגדים שונים, מה שמביא לידי ביטוי את מאמציו לפנות אל חלקים שונים בחברה העיראקית: הוא הופיע בתלבושות של הבדואים, הבגדים המסורתיים של האיכר העיראקי (שהוא לבש בעיקר בילדותו), ואפילו בגדים כורדים (על אף היותו כורדפוב), אבל גם הופיע בחליפות מערביות שהכינו חייטיו, אשר משדרות דמות של מנהיג עירוני ומודרני. לפעמים הוא היה מתואר גם כמוסלמי אדוק, עוטה כיסוי ראש וחלוק.קישורים חיצוניים אלי אשד, "סדאם חוסיין - הקצב מבגדד", באתר "המולטי יקום של אלי אשד", 17 במרץ 2007 ירון פרידמן, בתו של סדאם חוסיין: אבי הציל את העולם הערבי והדף את אירן, באתר News1 מחלקה ראשונה , 19 בפברואר 2021 שתי מלחמות ושתי פלישות, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 11 בנובמבר 2021הערות שולייםבעת'פוליטיקאים עיראקיםמלחמת עיראקנשיאי עיראקראשי ממשלת עיראקשליטי ארצות שהוצאו להורגאישים שהוצאו להורג בעיראקהוגי דעות ומנהיגים אנטישמיםמשפחת חוסייןאנטי-אמריקאיםאנטי-איראניםאנטי-ציוניםראשי מדינות שהורשעו בפשעי מלחמהילידי 1937עיראקים שנפטרו ב-2006

1279

https://he.wikipedia.org/wiki/K

K

K היא האות האחת עשרה באלפבית הלטיני. מקורה באות היוונית קפא, אשר מקבילה לאות השמית כ"ף, בהתייחס לצליל האות הראשונה במילה כף וסימנה של האות בכתב (אשר ייצג כף יד), וכיום מייצגת ברוב השפות שעושות בה שימוש את העיצור הוילוני האטום - /k/. ייצוגים אלטרנטיביים באלפבית פונטי מיוצגת האות על ידי המילה קילו (Kilo). בקוד מורס מיוצגת האות על ידי קו נקודה קו: - · - בקוד ASCII מיוצגת האות על ידי 75 (K) ו-107 (k). בכתב ברייל: התפתחות האות K משמעויות של האות בהקשרים מסוימים, K יכולה לסמל: במתמטיקה K לרוב מסמל מספר שלם כלשהו. בפיזיקה: K מיצג טמפרטורה בקלווין. K מייצג את קבוע קולון. K מיצג את קבוע בולצמן. k מסמל את הקבוע בחוק הוק. k מסמן קינטיות. בכימיה: K מסמלת את היסוד אשלגן (בהתבסס על שמו הלטיני: kalium) K מסמלת את קבוע שיווי המשקל. k מייצגת את קבוע מהירות התגובה. בחשבונאות ובכלכלה, K מסמלת את המספר 1000. בביוכימיה, K מייצגת את חומצת האמינו ליזין. בשחמט, K מייצג את כלי המלך. במסחר, K מוקפת בעיגול מסמלת מוצר כשר. במדעי המחשב: K הוא קידומת בינארית שמשמעה 210 = 1,024 K הוא קיצור למונח קילובייט (יותר מקובל הייצוג KB) K מתייחס ל-שפת תכנות K. בכלכלה, K מייצגת הון. בהנדסה, K מייצגת את היחדה קיפ (1k = אלף ליבראות כוח). במוזיקה, K מייצג את המספור הקטלוגי של מוצרט (רשימת קכל). בתכשיטנות, K מייצג לעיתים את היחידה קרט. בקוד לוחיות הרישוי הבינלאומי, K מייצגת את קמבודיה. בספרנות, K על פי שיטת ספריית הקונגרס משמש לייצוג ספרי חוק. ויטמין K הוא ויטמין הנדרש לקרישת הדם. בחפיסת קלפי משחק, K מסמל את קלף המלך. בשיטה המטרית: k מייצג את הקידומת 103 = 1,000. במלחמת העולם השנייה, K שימשה לסמן מטוסי אימון של צי יפן הקיסרית. קישורים חיצוניים אלפבית לטיני

K היא האות האחת עשרה באלפבית הלטיני. מקורה באות היוונית קפא, אשר מקבילה לאות השמית כ"ף, בהתייחס לצליל האות הראשונה במילה כף וסימנה של האות בכתב (אשר ייצג כף יד), וכיום מייצגת ברוב השפות שעושות בה שימוש את העיצור הוילוני האטום - /k/.ייצוגים אלטרנטיביים באלפבית פונטי מיוצגת האות על ידי המילה קילו (Kilo).בקוד מורס מיוצגת האות על ידי קו נקודה קו:בקוד ASCII מיוצגת האות על ידי 75 (K) ו-107 (k).בכתב ברייל:התפתחות האות Kמשמעויות של האות בהקשרים מסוימים, K יכולה לסמל: במתמטיקה K לרוב מסמל מספר שלם כלשהו. בפיזיקה: K מיצג טמפרטורה בקלווין. K מייצג את קבוע קולון. K מיצג את קבוע בולצמן. k מסמל את הקבוע בחוק הוק. k מסמן קינטיות. בכימיה: K מסמלת את היסוד אשלגן (בהתבסס על שמו הלטיני: kalium) K מסמלת את קבוע שיווי המשקל. k מייצגת את קבוע מהירות התגובה. בחשבונאות ובכלכלה, K מסמלת את המספר 1000. בביוכימיה, K מייצגת את חומצת האמינו ליזין. בשחמט, K מייצג את כלי המלך. במסחר, K מוקפת בעיגול מסמלת מוצר כשר. במדעי המחשב: K הוא קידומת בינארית שמשמעה 210 = 1,024 K הוא קיצור למונח קילובייט (יותר מקובל הייצוג KB) K מתייחס ל-שפת תכנות K. בכלכלה, K מייצגת הון. בהנדסה, K מייצגת את היחדה קיפ (1k = אלף ליבראות כוח). במוזיקה, K מייצג את המספור הקטלוגי של מוצרט (רשימת קכל). בתכשיטנות, K מייצג לעיתים את היחידה קרט. בקוד לוחיות הרישוי הבינלאומי, K מייצגת את קמבודיה. בספרנות, K על פי שיטת ספריית הקונגרס משמש לייצוג ספרי חוק. ויטמין K הוא ויטמין הנדרש לקרישת הדם. בחפיסת קלפי משחק, K מסמל את קלף המלך. בשיטה המטרית: k מייצג את הקידומת 103 = 1,000. במלחמת העולם השנייה, K שימשה לסמן מטוסי אימון של צי יפן הקיסרית.קישורים חיצונייםאלפבית לטיני

1292

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94

היסטוריה של הדמוקרטיה

היסטוריה של הדמוקרטיה היא תהליך ההתהוות של הדמוקרטיה, כמושג וככלי חברתי ומדיני. במהלך ההיסטוריה בעת העתיקה התפתחו נטיות דמוקרטיות בחברות מסוימות. דוגמה לכך אפשר לראות בדמוקרטיה באתונה העתיקה במאות ה-6–4 לפנה"ס. עם זאת הדמוקרטיה במובנה המודרני, נוצרה לראשונה שנים רבות לאחר מכן, עם הקמתה של ארצות הברית בשנת 1776. הדמוקרטיה בעולם העתיק יוון העתיקה הדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנה שאחרי שנת 500 לפנה"ס, נשלטה העיר היוונית על ידי אספה כללית של האזרחים הזכרים. זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה במובנה המודרנית משום שכדי להיחשב אזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה, כך שזכות ההשתתפות וההצבעה הוגבלה למיעוט מתוך אוכלוסיית הפוליס. הדמוקרטיה היוונית הייתה ישירה - רוב ההחלטות היו מתקבלות באספה עצמה, (שכללה כ-3000 איש) ולא דרך באי כוח נבחרים. תפקידים מסוימים כן הוטלו על נציגי ציבור, אך רק מיעוטם של אלו היו נבחרים - רובם נקבעו בהטלת גורל. באתונה כובד חופש הביטוי של האזרחים (ועל כן התפתחה שם הרטוריקה ולצידה גם הדמגוגיה) והשוויון ביניהם. אומנם התקיים בה מנגנון כמו ה"אוסטרקיסמוס", שאפשר גירושם של אזרחים מהעיר לעשר שנים, אם רוב האזרחים הצביעו על כך בהצבעה חשאית, ויש הרואים בקיומו עדות להיעדר הגנה על המיעוט בדמוקרטיה האתונאית, אולם הפעלתו לא הייתה שכיחה. רומא העתיקה ברומא העתיקה התקיימה רפובליקה בין השנים 509–49 לפנה"ס, עד שבוטלה למעשה אבל לא להלכה על ידי יוליוס קיסר. אף על פי שכל העם היה זה שבחר את המגיסטראטות באספת הקנטוריות בפועל כמעט כל ההצבעות היו החלטות של המעמדות הגבוהים בעלי הרכוש הרב כתוצאה מהמבנה הטימוקרטי של האספה ושיטת ההצבעה בה, בנוסף לכך הזכות להיבחר למגיסטראטות הייתה מוגבלת לשכבה קטנה של אצולה, הנוביליטאס, אף על פי שבאופן רשמי כל אזרח רומאי היה יכול להתמודד. הדמוקרטיה בעולם המודרני על פי סמואל הנטינגטון, ניתן להסתכל על התפשטותה והתפתחותה של הדמוקרטיה המודרנית כמספר גלים של דמוקרטיזציה. כל גל מתחיל בעלייה הדרגתית בדמוקרטיזציה העולמית שמגיעה לשיא מסוים, שאחריו נסיגה מסוימת של המגמה. הגל הראשון של הדמוקרטיה, על פי הנטינגטון, החל משנת 1828 ונמשך עד שנת 1926. גל זה היה איטי לעומת אלו שיבואו אחריו ובמהלכו היו תהליכים מתמשכים של הרחבת זכות הבחירה, שהחלה להיכנס לתוקף בכמה מדינות. בראשיתה זכות הבחירה הייתה רלוונטית רק למיעוט קטן של גברים בעלי מעמד. במהלך הגל הראשון נמתח בהדרגה הרף המאפשר זכות בחירה עד שבסוף הגל הראשון במספר מדינות כבר הייתה זכות בחירה לכלל האזרחים. הגל השני החל אחרי מלחמת העולם השנייה וניצחון של בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות. הגל השלישי החל בשנות ה-70 בדרום אירופה, המשיך לאמריקה הדרומית וחלק ממדינות אסיה ואפריקה, והגיע לשיאו בדמוקרטיזציה של המדינות הקומוניסטיות לשעבר בגוש הסובייטי. לאחר כל אחד משני הגלים הראשונים היה גל-נגדי ובו חלק מהמדינות שהפכו לדמוקרטיות בגל הקודם חזרו למשטר דיקטטורי. בדרך כלל חזרה זו ממשטר דמוקרטי לדיקטטורי מתבצעת באחת משני אופנים - או הפיכה צבאית בה הודחו מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי, או שינוי משטר שבוצע על ידי מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי והשתמשו בכוח השלטון שבידם כדי לשנות את המשטר לדיקטטורי, בדרך כלל תחת הכרזה על מצב חירום או על צורך צבאי לאומי. בכל אחד משני הגל-הנגדיים שהיו במאה ה-20 הייתה צורת שלטון חדשנית שקראה תיגר על הדמוקרטיה. בסוף הגל הראשון היה זה הפשיזם, ובסוף הגל השני היה זה מודל של סמכותנות ביורוקרטית שהושפע מהקומוניזם. תהליכים שסייעו לדמוקרטיזציה תופעת הדמוקרטיזציה המודרנית החלה באירופה, על רקע הסלידה מהשלטון המלוכני והמהפכה התעשייתית כמה עשרות שנים לאחר המהפכה הצרפתית, הדמוקרטיה החליפה את שלטון האצולה. כמה תהליכים סייעו לתהליך זה: היווצרות המדינות הגדולות (כמו צרפת, הממלכה המאוחדת וכו') כצורת הסידור החברתית, ואיתן ערי-ענק. תהליך העיור, שהתחיל עוד בימי הביניים. בעקבות הלחץ על המעמד השלישי (הבורגנות והאיכרים) מצד האליטה האריסטוקרטית, הבשילו התנאים למהפכה הדמוקרטית. שיטת הכלכלה הקפיטליסטית, שדרשה היווצרות שוק חופשי, בו הפרטים נתונים למרות קטנה והולכת של האצולה. בנוסף לכך, הביאה השיטה הקפיטליסטית ליצירת מעמדות חדשים ורחבים (מעמד הבורגנות ומעמד הפועלים) בעלי דרישה לזכויות ולנטילת חלק בעיצוב פעיל של החברה. התעשרות החברה הביאה לכך שהייתה קיימת אפשרות טכנית של הפרט להיות שותף פעיל בעיצוב המדינה, שכן צומצם הצורך בייצור מוצרים בסיסיים (מזון, מגורים וכדומה). הולדת המדע וההשכלה יצרו את היכולת של מעגל הולך וגדל של פרטים להכיל באופן מסוים את המתרחש בחברה, ולהיות מודע לאפשרויות השינוי בה. התפתחויות טכנולוגיות מסוימות איפשרו את התנאים הדרושים לדמוקרטיזציה. הטכנולוגיה העיקרית בתחום זה היא פיתוח אמצעי התקשורת (ובעיקר הדפוס, שאיפשר את התרחבות ההשכלה וכן את האפשרות הטכנית של הפרט להבין את המתרחש במדינה). היווצרות תורות פילוסופיות המושפעות ומכוננות את החשיבה הדמוקרטית, כגון ההומניזם. פילוסופים רבים קיעקעו את הבסיס המוסרי עליו נשענה האצולה האירופאית. יצירה ומיסוד של מבנים דמוקרטיים, בהם תנועות חברתיות רחבות (ומפלגות המקושרות אליהם) ומוסדות מרכזיים דמוקרטיים (בעיקר פרלמנט נבחר). המסורת שיצר בית הנבחרים הבריטי, שהחל מהמאה ה-17 גדל כוחו בהדרגה אל מול כוחם של המלכים. נקודות ציון מוקדמות בדמוקרטיזציה המודרנית לדמוקרטיזציה המודרנית כמה נקודות ציון היסטוריות מקובלות, בהן: קבלת המגנה כרטה באנגליה (1215): כתב זכויות שהעניק בעל כורחו ג'ון, מלך אנגליה, לברוניו ב-15 ביוני 1215, בעקבות איומם לצאת במרד גלוי נגדו אם לא ימלא את דרישתם. מסמך זה הגביל את סמכויות הכתר ונחשב לראשית המשפט החוקתי האנגלי. מרגע שמלך חותם על חוזה מול נתיניו הם הופכים מנתינים לאזרחים. מלחמת האזרחים האנגלית (1642–1651): סדרה של עימותים מזוינים בממלכת אנגליה, בין תומכי הפרלמנט לתומכי המלוכה, שפרצו בעקבות מחלוקות הנוגעות לסמכות המלך אל מול סמכויות הפרלמנט. בסיומה של המלחמה נערף ראשו של המלך והפרלמנט האנגלי הוא זה ששלט בממלכה למשך כמה שנים. אף על פי שהמלכים האנגלים של המשך המאה ה-17 ניסו לחזק את כוחם אל מול כוחו של הפרלמנט, החל תהליך הדרגתי של חיזוק בית הנבחרים, במהלכו, בין השאר, התגבש באנגליה מוסד ראש הממשלה בתחילת המאה ה-18, והחל מעבר הדרגתי של ניהול המדינה בפועל מהמלך אל ראש הממשלה. ייסוד ארצות הברית (1775–1783): מלחמה שהתרחשה בין השנים 1775–1783, אשר במהלכה מרדו המתיישבים בארצות הברית כנגד השלטון הבריטי, וכתוצאה מכך הוקם המשטר הדמוקרטי הראשון בעידן המודרני. המהפכה הצרפתית (1789–1799): מהפכה בצרפת, אשר במהלכה עבר השלטון המלוכני במדינה, שהיה מושתת עד אז על מונרכיה אבסולוטית ופיאודלית שהעניקה זכויות יתר למעמדות האצולה והכמורה, לידי גופים נבחרים. אלה הקימו רפובליקה, שאמורה הייתה להתבסס על זכויות האדם, שותפות ושוויון. גל הדמוקרטיזציה הראשון - הרחבת זכות הבחירה במאה ה-19 הזכות לבחור ולהיבחר לא הוענקה לכלל האוכלוסייה אלא לקבוצות קטנות ביותר של בעלי רכוש או בעלי השכלה, אך לקראת סופה של המאה ה-19 הלך וגדל מספר הרשאים לבחור. גם בארצות הברית, בה כבר מתחילתה זכות הבחירה הייתה חלק מתפיסת עולמה, בפועל ניתנה זכות הבחירה רק למספר קטן יחסית של גברים לבנים. בשנת 1828 תחת שלטון אנדרו ג'קסון הורחבה זכות הבחירה לציבור רחב של גברים לבנים, מהלך שיצר עניין באירופה. הממלכה המאוחדת החלה להרחיב ולהגדיל את זכות הבחירה לגברים על ידי החוקים שחוקקה בשנים 1832 ו-1884. בשנת 1871 העניקה צרפת זכות בחירה לכל הגברים. הענקת זכות הבחירה לקבוצות נוספות מלבד בעלי ההשכלה והרכוש נוספה בהדרגתיות לעוד ארצות באירופה, ביניהן בלגיה, שווייץ, ספרד, הולנד, ואוסטריה. תהליכים אלו החלו להעיד על התבססות הדמוקרטיה המסמלת את הקדמה. התבססות הדמוקרטיה לא חלה באופן שווה בכל המדינות. היה שוני ב"גיל הבחירה" בין מדינה למדינה: גיל הבחירה הנמוך ביותר היה בממלכה המאוחדת וצרפת – 21 שנים לפחות להצבעה בבחירות. ביתר המדינות גיל הבוחרים המינימלי היה גבוה יחסית: 30 – באיטליה, ו-25 בגרמניה. היו מדינות שהחילו קריטריונים שונים לזכות הבחירה בהן: בהונגריה, למשל, הוענקה זכות הבחירה לפי גיל, רכוש וגובה תשלומי המיסים, ולכן רק כ-5% מן האוכלוסייה יכלה להשתתף בבחירות. לעומת זאת היו מדינות שאיפשרו מאוחר להשתתף בבחירות, למשל ברוסיה תופעה זו החלה רק בראשית המאה ה-20. בתהליך זה, שעיקרו יצירת מסורת דמוקרטית, נוצרו מערכות דמוקרטיות רבות במדינות אירופה ואמריקה החשובות. תהליך זה הוא רב-שלבי, וכולל העמקת המסורת הדמוקרטית בקרב תושבי המדינות והצטרפות מדורגת של ציבורים חדשים למעגל האזרחים (שהביטוי הפורמלי שלו הוא בזכות ההצבעה בבחירות). דוגמאות למעגלי אזרחים חדשים הם שיתוף חלקים שונים של הבורגנות בבחירות, שוויון הזכויות לגזעים לא-אירופאים (יהודים, שחורים, צוענים וכדומה), הענקת זכות הבחירה לנשים וכו'. בכל מדינה נעשה תהליך הדמוקרטיזציה באופן שונה. בצרפת, לדוגמה, התהליך כלל מהפכות אלימות רבות. בממלכה המאוחדת הדמוקרטיזציה נעשתה בתהליך ארוך ואיטי. ובגרמניה הועבר מוקד הכוח לפרלמנט הנבחר בלחץ מלחמה (1918) ופעם נוספת על ידי כיבוש זר (1945). תהליך הדמוקרטיזציה המערבי (אירופה, ארצות הברית) התפשט לרוב מדינות העולם במידה זו או אחרת, בעיקר בזכות שליטתן של האימפריות האירופיות ביבשות אחרות. בזמן השליטה חילחלו תפיסות ומבנים דמוקרטיים לחלק קטן מהחברות ברחבי העולם, ועם קיפולם ירשו את שלטון האימפריות מוסדות עם סממנים דמוקרטיים חלקיים. עד לשנת 1926 הביאה הדמוקרטיזציה בשיאה להיווסדות של 29 דמוקרטיות. בין שתי מלחמות העולם לאחר מלחמת העולם הראשונה, התקופה הייתה בבחינת ניצחון זמני לדמוקרטיה באירופה, וכך ברחבי היבשת החלו לצמוח משטרים דמוקרטיים, אולם רבים מהם לא האריכו ימים. כשהחל השפל הגדול, הפגיעה הכלכלית הייתה קשה ביותר במדינות הדמוקרטיות החדשות שנולדו לאחר מלחמת העולם הראשונה. על רקע המשבר, גורמים קיצוניים התחזקו וגלי הפגנות כנגד הממשלה שטפו את המדינה, השיטה הדמוקרטית שעדיין הייתה זרה לרוב האזרחים ולא נטמעה לחלוטין בתודעה, הביאה למחשבה ולעיתים אף לדרישה להחלפת המשטר, ממשלות הוחלפו תדיר ובחלק מהמקרים אף כמה פעמים באותה השנה. בריטניה וצרפת הצליחו לעמוד בהתקפות אלה, על ידי הקמת ממשלה רב מפלגתית ואימוץ רעיונות כלכליים, עליהם לא חלמו בטרם המשבר. לעומתן, בגרמניה (החל משנת 1933), איטליה ורוסיה פעלה מערכת שלטונית ששלטה על האזרחים בריכוזיות ואף באלימות. בגרמניה, בה הכה המשבר הכלכלי בצורה הקשה ביותר, איבדה רפובליקת ויימאר את אמון התושבים שהעלו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בראשותו של אדולף היטלר לשלטון, לא עבר זמן רב והנאצים תפסו את מושכות השלטון במדינה וחיסלו בברוטליות כל ניסיון התנגדות לשלטונם הדיקטטורי. עם תום השפל הגדול מצאה את עצמה יבשת אירופה עם שלושה משטרים פאשיסטיים במדינות מרכזיות ביבשת: איטליה (1922), גרמניה (1933) וספרד (לאחר מלחמת אזרחים שהסתיימה בשנת 1939). הפשיזם היה צורת שלטון חדשנית שנבדלה ממודלים קודמים על ידי התבססות על ההמון, האידאולוגיה שהתלוותה אליו, ההתארגנות שלו באופן מפלגתי והניסיונות שלו לחדור ולשלוט ברוב המרחב החברתי. הצלחות מוקדמות של מדינות פשיסטיות היוו השראה לתנועות פשיסטיות ברחבי העולם שביקשו להביא מודל זה למדינות נוספות. תקופה זו התאפיינה בהפיכות צבאיות שהפילו מערכות דמוקרטיות צעירות במדינות מזרח אירופה, יוון, פורטוגל, ארגנטינה ויפן. נסיגת הדמוקרטיזציה בתקופה זו צמצמה את מספר הדמוקרטיות בעולם עד לשפל יחסי של 12 דמוקרטיות בשנת 1942. גל הדמוקרטיזציה השני - לאחר מלחמת העולם השנייה בסוף מלחמת העולם השנייה, ניצחו בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות וכן ברית המועצות הקומוניסטית. הניצחון, שסימן את תחילתה של המלחמה הקרה, עורר שתי מגמות מקבילות של דמוקרטיזציה מצד אחד, ומפלגות קומוניסטיות מצד שני. מגמות אלו התנגשו במקרים רבים ועוררו מאבקים מזוינים בין מפלגות שונות, ויצרו מלחמות אזרחים ואף מספר התנגשויות בינלאומיות. בתקופה זו אזורים שהיו בהשפעה סובייטית, ובראשן מזרח אירופה, לא חוו השפעה ממשית של דמוקרטיזציה, אולם למרות מאבקי הכוח בין הגושים הגיעה בתקופה זו הדמוקרטיזציה לשיאה בשנת 1962, עם 36 מדינות בעלות משטר דמוקרטי. בתקופה זו המעצמות המערביות עדיין שלטו והשפיעו על אזורים נרחבים מהעולם, וכן נהנו מעוצמה רכה שחיזקו את יכולתן להשפיע על מדינות נוספות, ויכולות אלו סייעו בידן לחזק את הדמוקרטיה העולמית. בחלק מהמדינות הדמוקרטיה הייתה חדשה ושברירית, אולם במספר מדינות כמו גרמניה ויפן שכבר כוננו סוג של משטר דמוקרטי בגל הראשון, הדמוקרטיה בניסיון השני הייתה יציבה יותר. ביפן של תקופת טאישו כונן בשנת 1920 משטר דמוקרטי באופן רשמי, אך בפועל לא היה בדמוקרטיה זו שום דבר של ממש. רק בזמן הכיבוש של בנות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, נוצרה במדינה דמוקרטיה של ממש. בתקופה זו אימצה יפן חוקה בעלת אופי דמוקרטי. בשנת 1946 התקיימו במדינה בחירות דמוקרטיות לראשונה. בתקופה זו ישנו מתאם יחסי בין סוג דת הרווח במדינה לבין הדמוקרטיזציה, כאשר מרבית המדינות בעלות האוכלוסייה הפרוטסטנטית הפכו בשלב זה לדמוקרטיות. תקופת הביניים בתחילת שנות ה-60 התהפכה פעם נוספת המגמה העולמית והחל גל נגדי של הפיכות דיקטטוריות במשטרים דמוקרטים, עד לשפל של 30 מדינות דמוקרטיות בשנת 1975. הפעם ה"מתחרה" מול הדמוקרטיה היה מודל חדשני של סמכותנות ביורוקרטית, שצמח בהשפעות קומוניסטיות. כמו בסוף הגל הקודם, מודל זה נבדל מהמודלים הקודמים במספר מאפיינים, ובראשם האופי הממוסד של השלטון, חזקת שלטון למשך זמן בלתי מוגדר, ומדיניות כלכלית ייחודית. המדינות שהובילו מודל שלטוני זה היו ארגנטינה וברזיל, ותנועות במדינות שונות בעולם שאפו לאמץ את המודל הזה על פני הדמוקרטיה. בגל ההפוך השני אירעו הפיכות צבאיות באינדונזיה, פקיסטן, יוון, ניגריה, טורקיה, ומדינות רבות באמריקה הלטינית. במקביל, מספר שליטים שנבחרו באופן דמוקרטי שינו של מאפייני המשטר תחת ידם למאפיינים דיקטטורים, ובתקופה זו זה קרה בקוריאה הדרומית, הודו והפיליפינים. באורוגוואי הדמוקרטיה נפלה בגלל שילוב של שתי הנסיבות. גל הדמוקרטיזציה השלישי - סוף המלחמה הקרה כמה גורמים הביאו להיווצרותו של הגל השלישי של הדמוקרטיזציה: חדירתם וקבלתם של ערכים דמוקרטיים וליברליים בקרב תושבי מדינות רבות גרמו להגברת הדה-לגיטימציה של משטרים סמכותניים. דה-לגיטימציה זו אילצה את המשטרים להשקיע משאבים כספיים וצבאיים בהשארת שלטונם, והובילה חלק מממשלים כאלו לכישלונות כלכליים. הצמיחה הכלכלית הגלובלית חסרת התקדים של שנות השישים, אשר העלתה את רמת החיים, הגדילה את החינוך והרחיבה מאוד את מעמד הביניים העירוני במדינות רבות. למדינות עם כלכלה חזקה יחסית ואוכלוסייה משכילה קל ומעשי יותר להשלים מעבר לדמוקרטיה. בשנים 1963–1965 שינתה הכנסייה הקתולית את עמדתה מרצון לשמר את הסטטוס-קוו, להתנגדות לדיקטטורה. שינויים במדיניות החוץ של מדינות באירופה, ארצות הברית וברית המועצות. הצלחתם של מספר מאפיינים במודלים דמוקרטיים שסייעו למדינות חדשות לאמץ אותן. הגל השלישי של הדמוקרטיזציה החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 בדרום אירופה, והתפשט למדינות אמריקה הדרומית - שהפכו כולן לדמוקרטיות למעט קובה - ולמדינות נוספות באסיה ואפריקה. גל הדמוקרטיזציה הגיע לשיאו עם נפילת הגוש הקומוניסטי ושינוי משטריהן של רבות ממדינות מזרח ומרכז אירופה בתחילת שנות ה-90. עם נפילת הגוש, וכישלונות שונים - בעיקר כלכליים - של המשטרים שניסו למצב עצמם כאלטרנטיבה לדמוקרטיה, נחלשה הלגיטימציה של האידאולוגיות המרקסיסטית-לניניסטית ואחרות לטעון לעדיפות על הדמוקרטיה. זמן מה לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, הדמוקרטיה הליברלית הייתה האפשרות הלגיטימית היחידה למשטר עבור מדינות רבות. בסך הכול בעיצומו של הגל, בין 1974 לבין 1990, הפכו למעלה מ-30 מדינות לדמוקרטיות. בגל זה רבות מהמדינות שעברו דמוקרטיזציה היו מדינות בעלות אוכלוסייה קתולית, מגמה שבלטה באמריקה הדרומית ואסיה, אולם לא התרחשה במדינות האפריקאיות בהן אוכלוסייה נוצרית גדולה. ארצות הברית, על רקע שינוי במדיניות החוץ שלה במלחמה הקרה, נתנה רוח גבית לגל זה והשפיעה רבות על התחזקותו. ישנן הערכות שארצות הברית ניצלה בגל זה את מרבית פוטנציאל ההשפעה שהייתה לה, כאשר מרבית האזורים בהם לארצות הברית יש השפעה חזקה כבר הפכו בגל זה לדמוקרטיות. ראשית המאה ה-21 בסוף המאה ה-20 העלה הנטינגטון מספר תרחישים שעלולים לגרום לירידתו של הגל השלישי, על פי ניתוח של ההתרחשויות בעבר. הוא ציין שהמדינות הדמוקרטיות ישגשגו במשטר זה כל עוד הן תשכלנה לספק לתושביהן רווחה, צדק, ביטחון, שגשוג ותחושת הוגנות. אם יתקשו לספק זאת, למשל, בעת משבר כלכלי עולמי בסדר הגודל של השפל הגדול - ייתכן שחלקן יחוו הפיכה. המדינות הרגישות לכך יותר הן הדמוקרטיות הצעירות יותר - בדמוקרטיות הוותיקות נוטים להטיל את אשמת הכשלונות על המנהיג ולקרוא להחליף אותו ולא את סוג המשטר. הנטינגטון ציין שככל שהזיכרונות סביב הכשלונות שנחוו בעבר תחת דיקטטורה הולכים ומטשטשים, התגובה הציבורית לכשלונות תחת משטר דמוקרטי עלולה להיות חריפה יותר ולעומתית יותר. בנוסף, עלייתה של מעצמת-על דיקטטורית עלול לתת לגיטימציה לשליטים נוספים לחתור להגברת כוחם על חשבון הדמוקרטיה, במיוחד אם יהיה, למשל, עימות צבאי בין מעצמה דיקטטורית למעצמה דמוקרטית, וידה של הדיקטטורית תהייה על העליונה. איום נוסף אל מול הדמוקרטיה יהיה עלייתו של מודל משטר חדשני שייתפס ככזה שמתאים לכוח התקופה (כמו שקרה עם הפשיזם בשנות ה-20 ועם הסמכותנות הביורוקרטית של שנות ה-60). הראייה ההיסטורית הקלאסית של הנטינגטון על הגלים של הדמוקרטיה נכתבו במבט לאחור על המאה ה-19 וה-20. במבט לאחור, ברור שבסוף המאה ה-20 הייתה הדמוקרטיה בעלייה, אולם התמונה פחות ברורה בזמן הווה וייתכן שרק בעתיד נוכל להעריך טוב יותר את התקופה בה אנו חיים. הדעות חלוקות לגבי המגמות שלאחר עליית הגל השלישי - האם אנחנו בתחילתו של הגל השלישי הארוך שעוד ממשיך, או אולי בסופו של גל שלישי קצר שבסופו גל-נגדי שיבטל חלק מהישגי הדמוקרטיה, כמו שקרה בשני הגלים הראשונים. הדעות חלוקות לגבי האפשרות שיהיה גל רביעי והאם הוא כבר החל במובן מסוים. גורמים שונים, ביניהם Freedom House , מסמנים את הרפובליקה העממית של סין של העשור השני של המאה כמדינה המנסה להפוך למובילה העולמית של מודל טוטליטרי עדכני אשר יתאים למאה ה-21 ויתפשט למדינות נוספות באמצעות תנועות אנטי-דמוקרטיות, אולם מוקדם עדיין לקבוע את ההשלכות ההיסטוריות של תהליכים בני-זמננו. במאה ה-21 גורמים שונים החלו לערוך מדידות בינלאומיות קבועות של מצב הדמוקרטיה העולמית. החל משנת 2006 החלה קבוצת האקונומיסט, הקשורה למגזין האקונומיסט, לפרסם את מדד הדמוקרטיה העולמי, שמתעדכן עם השנים. על פי המדד, בין השנים 2006 ו-2019 הדמוקרטיה העולמית, בממוצע, ירדה במעט. בממוצע, על פי מדד האקונומיסט, הדמוקרטיה באמריקה הצפונית, מערב אירופה, אמריקה הלטינית ומזרח אירופה נמצאת בירידה קלה, באסיה ואוסטרלאסיה ובאפריקה שמדרום לסהרה נמצאת בעליה קלה, ובמזרח התיכון וצפון אפריקה כמעט ואין שינוי. נכון לשנת 2019 נמצאות בעולם, על פי המדד, 75 דמוקרטיות (מתוכן 22 דמוקרטיות מלאות ו-53 דמוקרטיות פגומות) ועוד 38 משטרי כלאיים. בשני העשורים הראשונים של המאה זוהו מספר מגמות שונות. בשנת 2003 פלשו הכוחות המזוינים של ארצות הברית לעיראק ולאפגניסטן, הפילו בהם את המשטרים הדיקטטוריים, ופתחו בניסיונות לקיום רפורמות דמוקרטיות, אך אלו לא זכו להצלחה ארוכת טווח, בניגוד לחלק מהצלחות הגל הראשון והשני של הדמוקרטיה שהסתייעו בכיבוש. במקביל, רפורמות דמוקרטיות יציבות יותר נעשו במדינות רבות ברחבי יבשת אסיה, למשל במיאנמר, נפאל ובבהוטן. במזרח התיכון התחולל גל מחאות מאסיבי, אשר לווה בקריאות לתהליכי דמוקרטיזציה, שהתפרץ בשיא בשנים 2010–2011 וחזר במידה פחותה בשנים 2018–2019. חלק ממחאות אלו הובילו למאבקים פנימיים אשר פגעו בעקיפין בזכויות הפרט במדינות, ובמקרים מסוימים ובראשן תוניסיה ומרוקו, הן הובילו להתחזקות של אלמנטים דמוקרטיים במדיניות. התפרצות מגפת הקורונה הייתה מאורע דרמטי שהשפיע על מצב הדמוקרטיה של מדינות שונות. על פי מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט, שנת 2020 הייתה השנה הגרועה ביותר לדמוקרטיה העולמית מאז תחילת המדד בשנת 2008. בתקופה זו נבלמו מגמות דמוקרטיזציה במספר מדינות שהראו שיפור לאורך העשורים האחרונים, דוגמת מיאנמר, תוניסיה ודרום אפריקה, בהן בוצעו הפיכות, מאסרים ומגבלות על פעילי אופוזיציה והגברת פעילות של משטרה חשאית שכפופה לשלטון מרכזי. מגמה נוספת שצברה תאוצה בעקבות מהפכת האינטרנט היא התעוררותן של תנועות עולמיות למען הדמוקרטיה. חלקן קוראות לדמוקרטיה ישירה או דינמית. מין הצד השני הפכו נפוצות יותר בעולם מודלים של דמוקרטיות לא ליברליות, בהן מודל שטחי יותר של דמוקרטיה, שאף על פי שהן מקיימות חלק מהמבנים המוסדיים המקובלים בדמוקרטיות, תאורטיקנים שונים סוברים שהלכה למעשה הן אינן דמוקרטיות כלל. זכויות האישה הזכות להשתתף בחיים הפוליטיים – לבחור או להיבחר – לא הוענקה לנשים מחצית הראשונה של המאה ה-19. נשים מן המעמד הבינוני והגבוה שהו בביתן וטיפלו בילדים ובמשק הבית, ובכל הקשור לכלכלתן היו תלויות בגברים. הגבר היה ראש המשפחה והאפוטרופוס על ילדיו ואשתו. לנשים לא הייתה הזכות לרשת, ורכוש המשפחה נחשב לרכושו של הבעל, גם אם היה רכוש שהאישה הביאה עם נישואיה. בעקבות תהליך התיעוש (שהחל במהפכה התעשייתית) נשים רבות בנות המעמד הנמוך שימשו כפועלות בתעשיית הצמר והכותנה, ועיסוקם הנפוץ ביותר היה עבודה כמשרתות. עד מהרה החלו הנשים בנות המעמד הבורגני (הבינוני) לעבוד כפקידות, זבניות, מורות ואף טלפניות. בממלכה המאוחדת, גרמניה וצרפת נשים החלו גם ללמוד באוניברסיטאות המיוחדות להן. הפער בין מעמדן הפוליטי הירוד של הנשים לבין מעורבותן הכלכלית והשכלתן הביא לתחילת מאבק למען שינוי עמדתן במהרה. תחילה הן דרשו זכויות פוליטיות שוות לשל הגברים, ולאחר מכן אף דרשו זכות בעלות על הרכוש המשפחתי. כשניצחו במאבקן, שונה החוק: בממלכה המאוחדת (בשנת 1870), בגרמניה (בשנת 1900) ואף בצרפת (בשנת 1907). נשים גם הורשו על פי חוק להיות בעלות רכוש, אך עם זאת עדיין לא ניתנה להן הזכות להיבחר ולבחור. הנשים החלו להיאבק בזכות הבחירה (סופרג') והן כונו בשם "סופרז'יטיות". ראו גם דמוקרטיה זכויות האדם אתונה העתיקה המדינה (דיאלוג אפלטוני) הערות שוליים דמוקרטיה היסטוריה היסטוריה פוליטית

היסטוריה של הדמוקרטיה היא תהליך ההתהוות של הדמוקרטיה, כמושג וככלי חברתי ומדיני.במהלך ההיסטוריה בעת העתיקה התפתחו נטיות דמוקרטיות בחברות מסוימות. דוגמה לכך אפשר לראות בדמוקרטיה באתונה העתיקה במאות ה-6–4 לפנה"ס. עם זאת הדמוקרטיה במובנה המודרני, נוצרה לראשונה שנים רבות לאחר מכן, עם הקמתה של ארצות הברית בשנת 1776.הדמוקרטיה בעולם העתיקיוון העתיקההדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנה שאחרי שנת 500 לפנה"ס, נשלטה העיר היוונית על ידי אספה כללית של האזרחים הזכרים. זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה במובנה המודרנית משום שכדי להיחשב אזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה, כך שזכות ההשתתפות וההצבעה הוגבלה למיעוט מתוך אוכלוסיית הפוליס. הדמוקרטיה היוונית הייתה ישירה - רוב ההחלטות היו מתקבלות באספה עצמה, (שכללה כ-3000 איש) ולא דרך באי כוח נבחרים. תפקידים מסוימים כן הוטלו על נציגי ציבור, אך רק מיעוטם של אלו היו נבחרים - רובם נקבעו בהטלת גורל. באתונה כובד חופש הביטוי של האזרחים (ועל כן התפתחה שם הרטוריקה ולצידה גם הדמגוגיה) והשוויון ביניהם. אומנם התקיים בה מנגנון כמו ה"אוסטרקיסמוס", שאפשר גירושם של אזרחים מהעיר לעשר שנים, אם רוב האזרחים הצביעו על כך בהצבעה חשאית, ויש הרואים בקיומו עדות להיעדר הגנה על המיעוט בדמוקרטיה האתונאית, אולם הפעלתו לא הייתה שכיחה.רומא העתיקהברומא העתיקה התקיימה רפובליקה בין השנים 509–49 לפנה"ס, עד שבוטלה למעשה אבל לא להלכה על ידי יוליוס קיסר. אף על פי שכל העם היה זה שבחר את המגיסטראטות באספת הקנטוריות בפועל כמעט כל ההצבעות היו החלטות של המעמדות הגבוהים בעלי הרכוש הרב כתוצאה מהמבנה הטימוקרטי של האספה ושיטת ההצבעה בה, בנוסף לכך הזכות להיבחר למגיסטראטות הייתה מוגבלת לשכבה קטנה של אצולה, הנוביליטאס, אף על פי שבאופן רשמי כל אזרח רומאי היה יכול להתמודד.הדמוקרטיה בעולם המודרניעל פי סמואל הנטינגטון, ניתן להסתכל על התפשטותה והתפתחותה של הדמוקרטיה המודרנית כמספר גלים של דמוקרטיזציה. כל גל מתחיל בעלייה הדרגתית בדמוקרטיזציה העולמית שמגיעה לשיא מסוים, שאחריו נסיגה מסוימת של המגמה.הגל הראשון של הדמוקרטיה, על פי הנטינגטון, החל משנת 1828 ונמשך עד שנת 1926. גל זה היה איטי לעומת אלו שיבואו אחריו ובמהלכו היו תהליכים מתמשכים של הרחבת זכות הבחירה, שהחלה להיכנס לתוקף בכמה מדינות. בראשיתה זכות הבחירה הייתה רלוונטית רק למיעוט קטן של גברים בעלי מעמד. במהלך הגל הראשון נמתח בהדרגה הרף המאפשר זכות בחירה עד שבסוף הגל הראשון במספר מדינות כבר הייתה זכות בחירה לכלל האזרחים.הגל השני החל אחרי מלחמת העולם השנייה וניצחון של בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות.הגל השלישי החל בשנות ה-70 בדרום אירופה, המשיך לאמריקה הדרומית וחלק ממדינות אסיה ואפריקה, והגיע לשיאו בדמוקרטיזציה של המדינות הקומוניסטיות לשעבר בגוש הסובייטי.לאחר כל אחד משני הגלים הראשונים היה גל-נגדי ובו חלק מהמדינות שהפכו לדמוקרטיות בגל הקודם חזרו למשטר דיקטטורי. בדרך כלל חזרה זו ממשטר דמוקרטי לדיקטטורי מתבצעת באחת משני אופנים - או הפיכה צבאית בה הודחו מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי, או שינוי משטר שבוצע על ידי מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי והשתמשו בכוח השלטון שבידם כדי לשנות את המשטר לדיקטטורי, בדרך כלל תחת הכרזה על מצב חירום או על צורך צבאי לאומי. בכל אחד משני הגל-הנגדיים שהיו במאה ה-20 הייתה צורת שלטון חדשנית שקראה תיגר על הדמוקרטיה. בסוף הגל הראשון היה זה הפשיזם, ובסוף הגל השני היה זה מודל של סמכותנות ביורוקרטית שהושפע מהקומוניזם.תהליכים שסייעו לדמוקרטיזציהתופעת הדמוקרטיזציה המודרנית החלה באירופה, על רקע הסלידה מהשלטון המלוכני והמהפכה התעשייתית כמה עשרות שנים לאחר המהפכה הצרפתית, הדמוקרטיה החליפה את שלטון האצולה. כמה תהליכים סייעו לתהליך זה:היווצרות המדינות הגדולות (כמו צרפת, הממלכה המאוחדת וכו') כצורת הסידור החברתית, ואיתן ערי-ענק. תהליך העיור, שהתחיל עוד בימי הביניים. בעקבות הלחץ על המעמד השלישי (הבורגנות והאיכרים) מצד האליטה האריסטוקרטית, הבשילו התנאים למהפכה הדמוקרטית.שיטת הכלכלה הקפיטליסטית, שדרשה היווצרות שוק חופשי, בו הפרטים נתונים למרות קטנה והולכת של האצולה. בנוסף לכך, הביאה השיטה הקפיטליסטית ליצירת מעמדות חדשים ורחבים (מעמד הבורגנות ומעמד הפועלים) בעלי דרישה לזכויות ולנטילת חלק בעיצוב פעיל של החברה.התעשרות החברה הביאה לכך שהייתה קיימת אפשרות טכנית של הפרט להיות שותף פעיל בעיצוב המדינה, שכן צומצם הצורך בייצור מוצרים בסיסיים (מזון, מגורים וכדומה).הולדת המדע וההשכלה יצרו את היכולת של מעגל הולך וגדל של פרטים להכיל באופן מסוים את המתרחש בחברה, ולהיות מודע לאפשרויות השינוי בה.התפתחויות טכנולוגיות מסוימות איפשרו את התנאים הדרושים לדמוקרטיזציה. הטכנולוגיה העיקרית בתחום זה היא פיתוח אמצעי התקשורת (ובעיקר הדפוס, שאיפשר את התרחבות ההשכלה וכן את האפשרות הטכנית של הפרט להבין את המתרחש במדינה).היווצרות תורות פילוסופיות המושפעות ומכוננות את החשיבה הדמוקרטית, כגון ההומניזם. פילוסופים רבים קיעקעו את הבסיס המוסרי עליו נשענה האצולה האירופאית.יצירה ומיסוד של מבנים דמוקרטיים, בהם תנועות חברתיות רחבות (ומפלגות המקושרות אליהם) ומוסדות מרכזיים דמוקרטיים (בעיקר פרלמנט נבחר).המסורת שיצר בית הנבחרים הבריטי, שהחל מהמאה ה-17 גדל כוחו בהדרגה אל מול כוחם של המלכים.נקודות ציון מוקדמות בדמוקרטיזציה המודרניתלדמוקרטיזציה המודרנית כמה נקודות ציון היסטוריות מקובלות, בהן:קבלת המגנה כרטה באנגליה (1215): כתב זכויות שהעניק בעל כורחו ג'ון, מלך אנגליה, לברוניו ב-15 ביוני 1215, בעקבות איומם לצאת במרד גלוי נגדו אם לא ימלא את דרישתם. מסמך זה הגביל את סמכויות הכתר ונחשב לראשית המשפט החוקתי האנגלי. מרגע שמלך חותם על חוזה מול נתיניו הם הופכים מנתינים לאזרחים.מלחמת האזרחים האנגלית (1642–1651): סדרה של עימותים מזוינים בממלכת אנגליה, בין תומכי הפרלמנט לתומכי המלוכה, שפרצו בעקבות מחלוקות הנוגעות לסמכות המלך אל מול סמכויות הפרלמנט. בסיומה של המלחמה נערף ראשו של המלך והפרלמנט האנגלי הוא זה ששלט בממלכה למשך כמה שנים. אף על פי שהמלכים האנגלים של המשך המאה ה-17 ניסו לחזק את כוחם אל מול כוחו של הפרלמנט, החל תהליך הדרגתי של חיזוק בית הנבחרים, במהלכו, בין השאר, התגבש באנגליה מוסד ראש הממשלה בתחילת המאה ה-18, והחל מעבר הדרגתי של ניהול המדינה בפועל מהמלך אל ראש הממשלה.ייסוד ארצות הברית (1775–1783): מלחמה שהתרחשה בין השנים 1775–1783, אשר במהלכה מרדו המתיישבים בארצות הברית כנגד השלטון הבריטי, וכתוצאה מכך הוקם המשטר הדמוקרטי הראשון בעידן המודרני.המהפכה הצרפתית (1789–1799): מהפכה בצרפת, אשר במהלכה עבר השלטון המלוכני במדינה, שהיה מושתת עד אז על מונרכיה אבסולוטית ופיאודלית שהעניקה זכויות יתר למעמדות האצולה והכמורה, לידי גופים נבחרים. אלה הקימו רפובליקה, שאמורה הייתה להתבסס על זכויות האדם, שותפות ושוויון.גל הדמוקרטיזציה הראשון - הרחבת זכות הבחירהבמאה ה-19 הזכות לבחור ולהיבחר לא הוענקה לכלל האוכלוסייה אלא לקבוצות קטנות ביותר של בעלי רכוש או בעלי השכלה, אך לקראת סופה של המאה ה-19 הלך וגדל מספר הרשאים לבחור.גם בארצות הברית, בה כבר מתחילתה זכות הבחירה הייתה חלק מתפיסת עולמה, בפועל ניתנה זכות הבחירה רק למספר קטן יחסית של גברים לבנים. בשנת 1828 תחת שלטון אנדרו ג'קסון הורחבה זכות הבחירה לציבור רחב של גברים לבנים, מהלך שיצר עניין באירופה.הממלכה המאוחדת החלה להרחיב ולהגדיל את זכות הבחירה לגברים על ידי החוקים שחוקקה בשנים 1832 ו-1884. בשנת 1871 העניקה צרפת זכות בחירה לכל הגברים. הענקת זכות הבחירה לקבוצות נוספות מלבד בעלי ההשכלה והרכוש נוספה בהדרגתיות לעוד ארצות באירופה, ביניהן בלגיה, שווייץ, ספרד, הולנד, ואוסטריה. תהליכים אלו החלו להעיד על התבססות הדמוקרטיה המסמלת את הקדמה.התבססות הדמוקרטיה לא חלה באופן שווה בכל המדינות. היה שוני ב"גיל הבחירה" בין מדינה למדינה: גיל הבחירה הנמוך ביותר היה בממלכה המאוחדת וצרפת – 21 שנים לפחות להצבעה בבחירות. ביתר המדינות גיל הבוחרים המינימלי היה גבוה יחסית: 30 – באיטליה, ו-25 בגרמניה.היו מדינות שהחילו קריטריונים שונים לזכות הבחירה בהן: בהונגריה, למשל, הוענקה זכות הבחירה לפי גיל, רכוש וגובה תשלומי המיסים, ולכן רק כ-5% מן האוכלוסייה יכלה להשתתף בבחירות. לעומת זאת היו מדינות שאיפשרו מאוחר להשתתף בבחירות, למשל ברוסיה תופעה זו החלה רק בראשית המאה ה-20.בתהליך זה, שעיקרו יצירת מסורת דמוקרטית, נוצרו מערכות דמוקרטיות רבות במדינות אירופה ואמריקה החשובות. תהליך זה הוא רב-שלבי, וכולל העמקת המסורת הדמוקרטית בקרב תושבי המדינות והצטרפות מדורגת של ציבורים חדשים למעגל האזרחים (שהביטוי הפורמלי שלו הוא בזכות ההצבעה בבחירות). דוגמאות למעגלי אזרחים חדשים הם שיתוף חלקים שונים של הבורגנות בבחירות, שוויון הזכויות לגזעים לא-אירופאים (יהודים, שחורים, צוענים וכדומה), הענקת זכות הבחירה לנשים וכו'.בכל מדינה נעשה תהליך הדמוקרטיזציה באופן שונה. בצרפת, לדוגמה, התהליך כלל מהפכות אלימות רבות. בממלכה המאוחדת הדמוקרטיזציה נעשתה בתהליך ארוך ואיטי. ובגרמניה הועבר מוקד הכוח לפרלמנט הנבחר בלחץ מלחמה (1918) ופעם נוספת על ידי כיבוש זר (1945).תהליך הדמוקרטיזציה המערבי (אירופה, ארצות הברית) התפשט לרוב מדינות העולם במידה זו או אחרת, בעיקר בזכות שליטתן של האימפריות האירופיות ביבשות אחרות. בזמן השליטה חילחלו תפיסות ומבנים דמוקרטיים לחלק קטן מהחברות ברחבי העולם, ועם קיפולם ירשו את שלטון האימפריות מוסדות עם סממנים דמוקרטיים חלקיים.עד לשנת 1926 הביאה הדמוקרטיזציה בשיאה להיווסדות של 29 דמוקרטיות.בין שתי מלחמות העולםלאחר מלחמת העולם הראשונה, התקופה הייתה בבחינת ניצחון זמני לדמוקרטיה באירופה, וכך ברחבי היבשת החלו לצמוח משטרים דמוקרטיים, אולם רבים מהם לא האריכו ימים.כשהחל השפל הגדול, הפגיעה הכלכלית הייתה קשה ביותר במדינות הדמוקרטיות החדשות שנולדו לאחר מלחמת העולם הראשונה. על רקע המשבר, גורמים קיצוניים התחזקו וגלי הפגנות כנגד הממשלה שטפו את המדינה, השיטה הדמוקרטית שעדיין הייתה זרה לרוב האזרחים ולא נטמעה לחלוטין בתודעה, הביאה למחשבה ולעיתים אף לדרישה להחלפת המשטר, ממשלות הוחלפו תדיר ובחלק מהמקרים אף כמה פעמים באותה השנה. בריטניה וצרפת הצליחו לעמוד בהתקפות אלה, על ידי הקמת ממשלה רב מפלגתית ואימוץ רעיונות כלכליים, עליהם לא חלמו בטרם המשבר. לעומתן, בגרמניה (החל משנת 1933), איטליה ורוסיה פעלה מערכת שלטונית ששלטה על האזרחים בריכוזיות ואף באלימות. בגרמניה, בה הכה המשבר הכלכלי בצורה הקשה ביותר, איבדה רפובליקת ויימאר את אמון התושבים שהעלו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בראשותו של אדולף היטלר לשלטון, לא עבר זמן רב והנאצים תפסו את מושכות השלטון במדינה וחיסלו בברוטליות כל ניסיון התנגדות לשלטונם הדיקטטורי. עם תום השפל הגדול מצאה את עצמה יבשת אירופה עם שלושה משטרים פאשיסטיים במדינות מרכזיות ביבשת: איטליה (1922), גרמניה (1933) וספרד (לאחר מלחמת אזרחים שהסתיימה בשנת 1939). הפשיזם היה צורת שלטון חדשנית שנבדלה ממודלים קודמים על ידי התבססות על ההמון, האידאולוגיה שהתלוותה אליו, ההתארגנות שלו באופן מפלגתי והניסיונות שלו לחדור ולשלוט ברוב המרחב החברתי. הצלחות מוקדמות של מדינות פשיסטיות היוו השראה לתנועות פשיסטיות ברחבי העולם שביקשו להביא מודל זה למדינות נוספות.תקופה זו התאפיינה בהפיכות צבאיות שהפילו מערכות דמוקרטיות צעירות במדינות מזרח אירופה, יוון, פורטוגל, ארגנטינה ויפן.נסיגת הדמוקרטיזציה בתקופה זו צמצמה את מספר הדמוקרטיות בעולם עד לשפל יחסי של 12 דמוקרטיות בשנת 1942.גל הדמוקרטיזציה השני - לאחר מלחמת העולם השנייהבסוף מלחמת העולם השנייה, ניצחו בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות וכן ברית המועצות הקומוניסטית. הניצחון, שסימן את תחילתה של המלחמה הקרה, עורר שתי מגמות מקבילות של דמוקרטיזציה מצד אחד, ומפלגות קומוניסטיות מצד שני. מגמות אלו התנגשו במקרים רבים ועוררו מאבקים מזוינים בין מפלגות שונות, ויצרו מלחמות אזרחים ואף מספר התנגשויות בינלאומיות.בתקופה זו אזורים שהיו בהשפעה סובייטית, ובראשן מזרח אירופה, לא חוו השפעה ממשית של דמוקרטיזציה, אולם למרות מאבקי הכוח בין הגושים הגיעה בתקופה זו הדמוקרטיזציה לשיאה בשנת 1962, עם 36 מדינות בעלות משטר דמוקרטי.בתקופה זו המעצמות המערביות עדיין שלטו והשפיעו על אזורים נרחבים מהעולם, וכן נהנו מעוצמה רכה שחיזקו את יכולתן להשפיע על מדינות נוספות, ויכולות אלו סייעו בידן לחזק את הדמוקרטיה העולמית.בחלק מהמדינות הדמוקרטיה הייתה חדשה ושברירית, אולם במספר מדינות כמו גרמניה ויפן שכבר כוננו סוג של משטר דמוקרטי בגל הראשון, הדמוקרטיה בניסיון השני הייתה יציבה יותר. ביפן של תקופת טאישו כונן בשנת 1920 משטר דמוקרטי באופן רשמי, אך בפועל לא היה בדמוקרטיה זו שום דבר של ממש. רק בזמן הכיבוש של בנות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, נוצרה במדינה דמוקרטיה של ממש. בתקופה זו אימצה יפן חוקה בעלת אופי דמוקרטי. בשנת 1946 התקיימו במדינה בחירות דמוקרטיות לראשונה.בתקופה זו ישנו מתאם יחסי בין סוג דת הרווח במדינה לבין הדמוקרטיזציה, כאשר מרבית המדינות בעלות האוכלוסייה הפרוטסטנטית הפכו בשלב זה לדמוקרטיות.תקופת הביניים בתחילת שנות ה-60 התהפכה פעם נוספת המגמה העולמית והחל גל נגדי של הפיכות דיקטטוריות במשטרים דמוקרטים, עד לשפל של 30 מדינות דמוקרטיות בשנת 1975. הפעם ה"מתחרה" מול הדמוקרטיה היה מודל חדשני של סמכותנות ביורוקרטית, שצמח בהשפעות קומוניסטיות. כמו בסוף הגל הקודם, מודל זה נבדל מהמודלים הקודמים במספר מאפיינים, ובראשם האופי הממוסד של השלטון, חזקת שלטון למשך זמן בלתי מוגדר, ומדיניות כלכלית ייחודית. המדינות שהובילו מודל שלטוני זה היו ארגנטינה וברזיל, ותנועות במדינות שונות בעולם שאפו לאמץ את המודל הזה על פני הדמוקרטיה.בגל ההפוך השני אירעו הפיכות צבאיות באינדונזיה, פקיסטן, יוון, ניגריה, טורקיה, ומדינות רבות באמריקה הלטינית. במקביל, מספר שליטים שנבחרו באופן דמוקרטי שינו של מאפייני המשטר תחת ידם למאפיינים דיקטטורים, ובתקופה זו זה קרה בקוריאה הדרומית, הודו והפיליפינים. באורוגוואי הדמוקרטיה נפלה בגלל שילוב של שתי הנסיבות.גל הדמוקרטיזציה השלישי - סוף המלחמה הקרה כמה גורמים הביאו להיווצרותו של הגל השלישי של הדמוקרטיזציה: חדירתם וקבלתם של ערכים דמוקרטיים וליברליים בקרב תושבי מדינות רבות גרמו להגברת הדה-לגיטימציה של משטרים סמכותניים. דה-לגיטימציה זו אילצה את המשטרים להשקיע משאבים כספיים וצבאיים בהשארת שלטונם, והובילה חלק מממשלים כאלו לכישלונות כלכליים.הצמיחה הכלכלית הגלובלית חסרת התקדים של שנות השישים, אשר העלתה את רמת החיים, הגדילה את החינוך והרחיבה מאוד את מעמד הביניים העירוני במדינות רבות. למדינות עם כלכלה חזקה יחסית ואוכלוסייה משכילה קל ומעשי יותר להשלים מעבר לדמוקרטיה. בשנים 1963–1965 שינתה הכנסייה הקתולית את עמדתה מרצון לשמר את הסטטוס-קוו, להתנגדות לדיקטטורה. שינויים במדיניות החוץ של מדינות באירופה, ארצות הברית וברית המועצות. הצלחתם של מספר מאפיינים במודלים דמוקרטיים שסייעו למדינות חדשות לאמץ אותן.הגל השלישי של הדמוקרטיזציה החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 בדרום אירופה, והתפשט למדינות אמריקה הדרומית - שהפכו כולן לדמוקרטיות למעט קובה - ולמדינות נוספות באסיה ואפריקה.גל הדמוקרטיזציה הגיע לשיאו עם נפילת הגוש הקומוניסטי ושינוי משטריהן של רבות ממדינות מזרח ומרכז אירופה בתחילת שנות ה-90. עם נפילת הגוש, וכישלונות שונים - בעיקר כלכליים - של המשטרים שניסו למצב עצמם כאלטרנטיבה לדמוקרטיה, נחלשה הלגיטימציה של האידאולוגיות המרקסיסטית-לניניסטית ואחרות לטעון לעדיפות על הדמוקרטיה. זמן מה לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, הדמוקרטיה הליברלית הייתה האפשרות הלגיטימית היחידה למשטר עבור מדינות רבות.בסך הכול בעיצומו של הגל, בין 1974 לבין 1990, הפכו למעלה מ-30 מדינות לדמוקרטיות. בגל זה רבות מהמדינות שעברו דמוקרטיזציה היו מדינות בעלות אוכלוסייה קתולית, מגמה שבלטה באמריקה הדרומית ואסיה, אולם לא התרחשה במדינות האפריקאיות בהן אוכלוסייה נוצרית גדולה.ארצות הברית, על רקע שינוי במדיניות החוץ שלה במלחמה הקרה, נתנה רוח גבית לגל זה והשפיעה רבות על התחזקותו. ישנן הערכות שארצות הברית ניצלה בגל זה את מרבית פוטנציאל ההשפעה שהייתה לה, כאשר מרבית האזורים בהם לארצות הברית יש השפעה חזקה כבר הפכו בגל זה לדמוקרטיות.ראשית המאה ה-21בסוף המאה ה-20 העלה הנטינגטון מספר תרחישים שעלולים לגרום לירידתו של הגל השלישי, על פי ניתוח של ההתרחשויות בעבר. הוא ציין שהמדינות הדמוקרטיות ישגשגו במשטר זה כל עוד הן תשכלנה לספק לתושביהן רווחה, צדק, ביטחון, שגשוג ותחושת הוגנות. אם יתקשו לספק זאת, למשל, בעת משבר כלכלי עולמי בסדר הגודל של השפל הגדול - ייתכן שחלקן יחוו הפיכה. המדינות הרגישות לכך יותר הן הדמוקרטיות הצעירות יותר - בדמוקרטיות הוותיקות נוטים להטיל את אשמת הכשלונות על המנהיג ולקרוא להחליף אותו ולא את סוג המשטר. הנטינגטון ציין שככל שהזיכרונות סביב הכשלונות שנחוו בעבר תחת דיקטטורה הולכים ומטשטשים, התגובה הציבורית לכשלונות תחת משטר דמוקרטי עלולה להיות חריפה יותר ולעומתית יותר. בנוסף, עלייתה של מעצמת-על דיקטטורית עלול לתת לגיטימציה לשליטים נוספים לחתור להגברת כוחם על חשבון הדמוקרטיה, במיוחד אם יהיה, למשל, עימות צבאי בין מעצמה דיקטטורית למעצמה דמוקרטית, וידה של הדיקטטורית תהייה על העליונה. איום נוסף אל מול הדמוקרטיה יהיה עלייתו של מודל משטר חדשני שייתפס ככזה שמתאים לכוח התקופה (כמו שקרה עם הפשיזם בשנות ה-20 ועם הסמכותנות הביורוקרטית של שנות ה-60).הראייה ההיסטורית הקלאסית של הנטינגטון על הגלים של הדמוקרטיה נכתבו במבט לאחור על המאה ה-19 וה-20. במבט לאחור, ברור שבסוף המאה ה-20 הייתה הדמוקרטיה בעלייה, אולם התמונה פחות ברורה בזמן הווה וייתכן שרק בעתיד נוכל להעריך טוב יותר את התקופה בה אנו חיים. הדעות חלוקות לגבי המגמות שלאחר עליית הגל השלישי - האם אנחנו בתחילתו של הגל השלישי הארוך שעוד ממשיך, או אולי בסופו של גל שלישי קצר שבסופו גל-נגדי שיבטל חלק מהישגי הדמוקרטיה, כמו שקרה בשני הגלים הראשונים. הדעות חלוקות לגבי האפשרות שיהיה גל רביעי והאם הוא כבר החל במובן מסוים. גורמים שונים, ביניהם Freedom House , מסמנים את הרפובליקה העממית של סין של העשור השני של המאה כמדינה המנסה להפוך למובילה העולמית של מודל טוטליטרי עדכני אשר יתאים למאה ה-21 ויתפשט למדינות נוספות באמצעות תנועות אנטי-דמוקרטיות, אולם מוקדם עדיין לקבוע את ההשלכות ההיסטוריות של תהליכים בני-זמננו.במאה ה-21 גורמים שונים החלו לערוך מדידות בינלאומיות קבועות של מצב הדמוקרטיה העולמית. החל משנת 2006 החלה קבוצת האקונומיסט, הקשורה למגזין האקונומיסט, לפרסם את מדד הדמוקרטיה העולמי, שמתעדכן עם השנים. על פי המדד, בין השנים 2006 ו-2019 הדמוקרטיה העולמית, בממוצע, ירדה במעט. בממוצע, על פי מדד האקונומיסט, הדמוקרטיה באמריקה הצפונית, מערב אירופה, אמריקה הלטינית ומזרח אירופה נמצאת בירידה קלה, באסיה ואוסטרלאסיה ובאפריקה שמדרום לסהרה נמצאת בעליה קלה, ובמזרח התיכון וצפון אפריקה כמעט ואין שינוי. נכון לשנת 2019 נמצאות בעולם, על פי המדד, 75 דמוקרטיות (מתוכן 22 דמוקרטיות מלאות ו-53 דמוקרטיות פגומות) ועוד 38 משטרי כלאיים.בשני העשורים הראשונים של המאה זוהו מספר מגמות שונות.בשנת 2003 פלשו הכוחות המזוינים של ארצות הברית לעיראק ולאפגניסטן, הפילו בהם את המשטרים הדיקטטוריים, ופתחו בניסיונות לקיום רפורמות דמוקרטיות, אך אלו לא זכו להצלחה ארוכת טווח, בניגוד לחלק מהצלחות הגל הראשון והשני של הדמוקרטיה שהסתייעו בכיבוש.במקביל, רפורמות דמוקרטיות יציבות יותר נעשו במדינות רבות ברחבי יבשת אסיה, למשל במיאנמר, נפאל ובבהוטן.במזרח התיכון התחולל גל מחאות מאסיבי, אשר לווה בקריאות לתהליכי דמוקרטיזציה, שהתפרץ בשיא בשנים 2010–2011 וחזר במידה פחותה בשנים 2018–2019. חלק ממחאות אלו הובילו למאבקים פנימיים אשר פגעו בעקיפין בזכויות הפרט במדינות, ובמקרים מסוימים ובראשן תוניסיה ומרוקו, הן הובילו להתחזקות של אלמנטים דמוקרטיים במדיניות.התפרצות מגפת הקורונה הייתה מאורע דרמטי שהשפיע על מצב הדמוקרטיה של מדינות שונות. על פי מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט, שנת 2020 הייתה השנה הגרועה ביותר לדמוקרטיה העולמית מאז תחילת המדד בשנת 2008. בתקופה זו נבלמו מגמות דמוקרטיזציה במספר מדינות שהראו שיפור לאורך העשורים האחרונים, דוגמת מיאנמר, תוניסיה ודרום אפריקה, בהן בוצעו הפיכות, מאסרים ומגבלות על פעילי אופוזיציה והגברת פעילות של משטרה חשאית שכפופה לשלטון מרכזי.מגמה נוספת שצברה תאוצה בעקבות מהפכת האינטרנט היא התעוררותן של תנועות עולמיות למען הדמוקרטיה. חלקן קוראות לדמוקרטיה ישירה או דינמית. מין הצד השני הפכו נפוצות יותר בעולם מודלים של דמוקרטיות לא ליברליות, בהן מודל שטחי יותר של דמוקרטיה, שאף על פי שהן מקיימות חלק מהמבנים המוסדיים המקובלים בדמוקרטיות, תאורטיקנים שונים סוברים שהלכה למעשה הן אינן דמוקרטיות כלל.זכויות האישההזכות להשתתף בחיים הפוליטיים – לבחור או להיבחר – לא הוענקה לנשים מחצית הראשונה של המאה ה-19. נשים מן המעמד הבינוני והגבוה שהו בביתן וטיפלו בילדים ובמשק הבית, ובכל הקשור לכלכלתן היו תלויות בגברים. הגבר היה ראש המשפחה והאפוטרופוס על ילדיו ואשתו. לנשים לא הייתה הזכות לרשת, ורכוש המשפחה נחשב לרכושו של הבעל, גם אם היה רכוש שהאישה הביאה עם נישואיה.בעקבות תהליך התיעוש (שהחל במהפכה התעשייתית) נשים רבות בנות המעמד הנמוך שימשו כפועלות בתעשיית הצמר והכותנה, ועיסוקם הנפוץ ביותר היה עבודה כמשרתות. עד מהרה החלו הנשים בנות המעמד הבורגני (הבינוני) לעבוד כפקידות, זבניות, מורות ואף טלפניות. בממלכה המאוחדת, גרמניה וצרפת נשים החלו גם ללמוד באוניברסיטאות המיוחדות להן.הפער בין מעמדן הפוליטי הירוד של הנשים לבין מעורבותן הכלכלית והשכלתן הביא לתחילת מאבק למען שינוי עמדתן במהרה. תחילה הן דרשו זכויות פוליטיות שוות לשל הגברים, ולאחר מכן אף דרשו זכות בעלות על הרכוש המשפחתי. כשניצחו במאבקן, שונה החוק: בממלכה המאוחדת (בשנת 1870), בגרמניה (בשנת 1900) ואף בצרפת (בשנת 1907). נשים גם הורשו על פי חוק להיות בעלות רכוש, אך עם זאת עדיין לא ניתנה להן הזכות להיבחר ולבחור. הנשים החלו להיאבק בזכות הבחירה (סופרג') והן כונו בשם "סופרז'יטיות".ראו גםדמוקרטיהזכויות האדםאתונה העתיקההמדינה (דיאלוג אפלטוני)הערות שולייםדמוקרטיההיסטוריההיסטוריה פוליטית

1298

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%A7%D7%9F

חנקן

חַנְקָן (באנגלית: Nitrogen) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי N ומספרו האטומי 7. מולקולת החנקן מורכבת משני אטומי חנקן הקשורים ביניהם בקשר קוולנטי משולש (N≡N) ומסומלת N2. פרט למימן, זהו היסוד בעל המסה האטומית הקטנה ביותר ביחס למספר האלקטרונים שלו. תפקידו החשוב בהרכבם של חלבונים הופך אותו לאחד ממספר יסודות המהותיים בעבור החיים. תכונות החנקן הוא יסוד שכיח יחסית, גז חסר טעם, ריח וצבע בטמפרטורת החדר, המהווה כ-78 אחוזים מאטמוספירת כדור הארץ. לחנקן ישנה האלקטרושליליות הרביעית בעצמתה בטבלה המחזורית - 3.0 (לפלואור הגבוהה ביותר, ואחריו חמצן וכלור). חנקן גזי דו-אטומי (N2) הוא גז אדיש מבחינה כימית. היסטוריה החנקן זוהה על ידי דניאל רתרפורד בסקוטלנד בשנת 1772. מרכיב מהאוויר שלא ניתן להבעיר בו אש היה ידוע במאה ה-18 לכימאים. החנקן נחקר על ידי קרל וילהלם שלה, הנרי קוונדיש וג'וזף פריסטלי שהתייחסו אליו כאל "אוויר שרוף". תרכובות חנקן היו ידועות בימי הביניים. אלכימאים הכירו את החומצה החנקתית בתור Aqua Fortis ותערובת חומצה חנקתית (HNO3) וחומצת מימן כלורי (HCl) נקראו Aqua Regia (או מי מלך) שהתפרסמה בזכות יכולתה להמיס זהב. צורה בטבע חנקן הוא הגז הנפוץ ביותר באטמוספירת כדור-הארץ (78.082% מהנפח, 75.3% מהמשקל באוויר יבש), הוא המקור היחיד לתעשייה לחנקן נוזלי, שמעובה מהאוויר. בחלל התגלו מגוון תרכובות חנקן. הוא נוצר בתהליכי היתוך גרעיני בכוכבים. מהווה חלק גדול מפסולת בעלי חיים, בדרך-כלל בצורת שתנן, חומצת שתן ותוצרים אחרים של אורגניזמים שונים. N2 קיים באטמוספירת טיטאן (אחד מירחי שבתאי) והתגלה בחלל הבין-כוכבי על ידי David Knauth ושותפיו בעזרת טלסקופ על-סגול. אמצעי זהירות דשנים וזבל כימי המכילים חנקן הם מקור חמור לזיהום נהרות ומקווי מים. תרכובות שמכילות קבוצת ציאנו (CN) רעילות ביותר ויכולות לגרום למוות בכמויות קטנות אצל יונקים. שימושים משמש בחומצות אמיניות כמרכיב ליצירת קשרים פפטידיים בין החומצות, ובכך ממלא תפקיד חשוב ביותר ביצירת החלבון. משמש רכיב עיקרי במגוון תרכובות חשובות, ביניהן אמוניה וציאניד (חומצה ציאנית). בעת ייצור נוזלים נפיצים ממולא חלל האוויר בחדר הייצור בחנקן, עקב אדישותו מבחינה כימית. כנוזל, משמש לקירור עקב טמפרטורת רתיחתו הנמוכה ומפיקים אותו על ידי זיקוק ודחיסה מאוויר. בשימוש רפואי משמש להסרת יבלות - מדובר בחנקן בטמפרטורה הנמוכה מ-200°- צלזיוס. יכולתו להקפיא תאים חיים באה לידי ביטוי ברפואה בכך שהקפאת היבלת מקפיאה גם את התאים בה, ומסייעת להורדתה. חנקן זה מכונה "אש קרה". מלחי חומצה חנקתית הם תרכובות חשובות. לדוגמה, אשלגן חנקתי (KNO3) המשמש חומר גלם לייצור אבק שרפה ודשן מצוין. תרכובות חנקן אורגניות כגון ניטרוגליצרין ו־TNT משמשות כחומר נפץ. חומצה חנקתית משמשת כחומר מחמצן לדלק טילים. הידרזין (N2H4) ונגזרותיו משמשות לעיתים כדלק טילים. גז הצחוק (N2O) משמש בטיפולי שיניים וטיפולים רפואיים אחרים כגז ערפול חלקי. ציאנוגנים כגון ציאנוגן ברומיד. חנקן בשילוב עם חמצן משמש כחומר משפר בערה למנועי בעירה פנימית במכוניות מרוץ ובאופנועים, ובכך משפר את ביצועיהם לטווח קצר. (NOS- Nitros Oxygen System) כגז אינרטי במגוון תעשיות: מיסוך תהליכים רגישים בתעשייה הכימית והפטרוכימית, מילוי אריזות להארכת חיי מדף בתעשיית המזון, גז מגן לחיתוך מתכות, בתהליכי יצור שבבים או רכיבים אלקטרוניים אחרים, וכן למילוי צמיגים, מכשירי ניווט בתעופה ועוד. איזוטופים תפקיד ביולוגי חנקן הוא רכיב חיוני לכל בעלי החיים, נמצא בבסיסים חנקניים המרכיבים את ה-DNA ו-RNA ובחומצות האמיניות שמהן מורכבים חלבונים. חנקן יכול גם לשמש כמקור אנרגיה לחיידקים אנארוביים, למשל בתהליך האנמוקס. תפקיד החנקן בצמח דומה לזה שבבעלי החיים. מחסור בחנקן הוא גורם שכיח לכלורוזה, תופעה בה נפגע ייצור הכלורופיל, העלה מצהיב, מת ונושר. בנוסף, עלולים להצטבר על הצמח פיגמנטים סגולים, הצמח מפסיק לגדול וישנם עלים מעטים בלבד. כמו כן ייתכן מצב של עודף חנקן המתבטא בצימוח מוגבר, דילול שורשים ועלים כהים עקב עודף כלורופיל. בחקלאות ובגננות מוכרות שיטות דישון טבעיות דוגמת שתילת צמחים המלקטים חנקן מהאדמה בסמוך לשורשיהם ("קשירת חנקן") דוגמת קטניות ובפרט תלתן הצומח בר. ראו גם קיבוע חנקן ימי קישורים חיצוניים WebElements.com – Nitrogen EnvironmentalChemistry.com – Nitrogen It's Elemental – Nitrogen Schenectady County Community College – Nitrogen Nitrogen N2 Properties, Uses, Applications אל-מתכות גזים מולקולות דו-אטומיות נוזל קירור

חַנְקָן (באנגלית: Nitrogen) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי N ומספרו האטומי 7. מולקולת החנקן מורכבת משני אטומי חנקן הקשורים ביניהם בקשר קוולנטי משולש (N≡N) ומסומלת N2. פרט למימן, זהו היסוד בעל המסה האטומית הקטנה ביותר ביחס למספר האלקטרונים שלו.תפקידו החשוב בהרכבם של חלבונים הופך אותו לאחד ממספר יסודות המהותיים בעבור החיים.תכונותהחנקן הוא יסוד שכיח יחסית, גז חסר טעם, ריח וצבע בטמפרטורת החדר, המהווה כ-78 אחוזים מאטמוספירת כדור הארץ. לחנקן ישנה האלקטרושליליות הרביעית בעצמתה בטבלה המחזורית - 3.0 (לפלואור הגבוהה ביותר, ואחריו חמצן וכלור). חנקן גזי דו-אטומי (N2) הוא גז אדיש מבחינה כימית.היסטוריההחנקן זוהה על ידי דניאל רתרפורד בסקוטלנד בשנת 1772. מרכיב מהאוויר שלא ניתן להבעיר בו אש היה ידוע במאה ה-18 לכימאים. החנקן נחקר על ידי קרל וילהלם שלה, הנרי קוונדיש וג'וזף פריסטלי שהתייחסו אליו כאל "אוויר שרוף". תרכובות חנקן היו ידועות בימי הביניים. אלכימאים הכירו את החומצה החנקתית בתור Aqua Fortis ותערובת חומצה חנקתית (HNO3) וחומצת מימן כלורי (HCl) נקראו Aqua Regia (או מי מלך) שהתפרסמה בזכות יכולתה להמיס זהב.צורה בטבעחנקן הוא הגז הנפוץ ביותר באטמוספירת כדור-הארץ (78.082% מהנפח, 75.3% מהמשקל באוויר יבש), הוא המקור היחיד לתעשייה לחנקן נוזלי, שמעובה מהאוויר. בחלל התגלו מגוון תרכובות חנקן. הוא נוצר בתהליכי היתוך גרעיני בכוכבים. מהווה חלק גדול מפסולת בעלי חיים, בדרך-כלל בצורת שתנן, חומצת שתן ותוצרים אחרים של אורגניזמים שונים. N2 קיים באטמוספירת טיטאן (אחד מירחי שבתאי) והתגלה בחלל הבין-כוכבי על ידי David Knauth ושותפיו בעזרת טלסקופ על-סגול.אמצעי זהירותדשנים וזבל כימי המכילים חנקן הם מקור חמור לזיהום נהרות ומקווי מים. תרכובות שמכילות קבוצת ציאנו (CN) רעילות ביותר ויכולות לגרום למוות בכמויות קטנות אצל יונקים.שימושיםמשמש בחומצות אמיניות כמרכיב ליצירת קשרים פפטידיים בין החומצות, ובכך ממלא תפקיד חשוב ביותר ביצירת החלבון.משמש רכיב עיקרי במגוון תרכובות חשובות, ביניהן אמוניה וציאניד (חומצה ציאנית).בעת ייצור נוזלים נפיצים ממולא חלל האוויר בחדר הייצור בחנקן, עקב אדישותו מבחינה כימית.כנוזל, משמש לקירור עקב טמפרטורת רתיחתו הנמוכה ומפיקים אותו על ידי זיקוק ודחיסה מאוויר. בשימוש רפואי משמש להסרת יבלות - מדובר בחנקן בטמפרטורה הנמוכה מ-200°- צלזיוס. יכולתו להקפיא תאים חיים באה לידי ביטוי ברפואה בכך שהקפאת היבלת מקפיאה גם את התאים בה, ומסייעת להורדתה. חנקן זה מכונה "אש קרה".מלחי חומצה חנקתית הם תרכובות חשובות. לדוגמה, אשלגן חנקתי (KNO3) המשמש חומר גלם לייצור אבק שרפה ודשן מצוין.תרכובות חנקן אורגניות כגון ניטרוגליצרין ו־TNT משמשות כחומר נפץ.חומצה חנקתית משמשת כחומר מחמצן לדלק טילים. הידרזין (N2H4) ונגזרותיו משמשות לעיתים כדלק טילים.גז הצחוק (N2O) משמש בטיפולי שיניים וטיפולים רפואיים אחרים כגז ערפול חלקי.ציאנוגנים כגון ציאנוגן ברומיד. חנקן בשילוב עם חמצן משמש כחומר משפר בערה למנועי בעירה פנימית במכוניות מרוץ ובאופנועים, ובכך משפר את ביצועיהם לטווח קצר. (NOS- Nitros Oxygen System) כגז אינרטי במגוון תעשיות: מיסוך תהליכים רגישים בתעשייה הכימית והפטרוכימית, מילוי אריזות להארכת חיי מדף בתעשיית המזון, גז מגן לחיתוך מתכות, בתהליכי יצור שבבים או רכיבים אלקטרוניים אחרים, וכן למילוי צמיגים, מכשירי ניווט בתעופה ועוד.איזוטופיםתפקיד ביולוגיחנקן הוא רכיב חיוני לכל בעלי החיים, נמצא בבסיסים חנקניים המרכיבים את ה-DNA ו-RNA ובחומצות האמיניות שמהן מורכבים חלבונים. חנקן יכול גם לשמש כמקור אנרגיה לחיידקים אנארוביים, למשל בתהליך האנמוקס. תפקיד החנקן בצמח דומה לזה שבבעלי החיים. מחסור בחנקן הוא גורם שכיח לכלורוזה, תופעה בה נפגע ייצור הכלורופיל, העלה מצהיב, מת ונושר. בנוסף, עלולים להצטבר על הצמח פיגמנטים סגולים, הצמח מפסיק לגדול וישנם עלים מעטים בלבד. כמו כן ייתכן מצב של עודף חנקן המתבטא בצימוח מוגבר, דילול שורשים ועלים כהים עקב עודף כלורופיל. בחקלאות ובגננות מוכרות שיטות דישון טבעיות דוגמת שתילת צמחים המלקטים חנקן מהאדמה בסמוך לשורשיהם ("קשירת חנקן") דוגמת קטניות ובפרט תלתן הצומח בר.ראו גםקיבוע חנקן ימיקישורים חיצונייםWebElements.com – NitrogenEnvironmentalChemistry.com – NitrogenIt's Elemental – NitrogenSchenectady County Community College – NitrogenNitrogen N2 Properties, Uses, Applications אל-מתכותגזיםמולקולות דו-אטומיותנוזל קירור

1313

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%90%D7%A7%20%D7%A6%27%D7%95%D7%A0%D7%92-%D7%94%D7%99

פאק צ'ונג-הי

פַּאק צ'וֹנְג-הִי (בכתב הנגול: 박정희; בהנג'ה: 朴正熙; נהגה כ"פַּאק צַ'אנְג-חְאִי", IPA: [pak.ʨʌŋ.xɰi]; 14 בנובמבר 1917 – 26 באוקטובר 1979) היה מדינאי, דיקטטור ומצביא דרום קוריאני שכיהן כנשיאהּ השלישי של קוריאה הדרומית והנהיג אותה משנת 1961 ועד ההתנקשות בו ב-1979. צ'ונג-הי פאק נולד ב-14 בנובמבר או ב-30 בספטמבר 1917 במחוז קיונגסאנג בקוריאה (זאת הייתה כבושה באותה העת על ידי יפן), לא הרחק מהעיר טגו. בשנת 1937 עבר למנצ'וקוו (בזמנו, מדינת-חסות יפנית במנצ'וריה), שם נרשם לאקדמיה הצבאית היפנית. הוא עבר לאקדמיה הצבאית שבטוקיו והיה בוגר מחזור 1944. יריביו הפוליטיים לא שכחו לו את הפרק היפני בתולדותיו. עם תום הכיבוש היפני בקוריאה בסיום מלחמת העולם השנייה, מצא דרכו לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית בקוריאה הדרומית, שהקימו האמריקנים זמן קצר קודם לכן. במלחמת קוריאה, נלחם בשורות הצבא הדרום קוריאני. ב-16 במאי 1961 עמד בראש הפיכה צבאית בקוריאה הדרומית. להפיכה, שנחלה הצלחה, היו שותפים כמה מבכירי הצבא. בלחץ ממשל קנדי האמריקני, הושב השלטון האזרחי על כנו. עם עריכת בחירות ב-15 באוקטובר 1963 גבר פאק ברוב קטן על יריבו, נציג המפלגה הדמוקרטית ונשיאה הקודם של קוריאה הדרומית, יון פו-סאן. הגם שנוהגים לייחס לפאק תפקיד מכריע בהתפתחות הכלכלה הדרום-קוריאנית, הרי שנטייתו הידועה לשמצה לריכוז סמכויות השלטון בידיו זיכתה אותו בביקורת רבה בארצו שלו ובמדינות המערב גם יחד. ב-1964, הביא לנרמול היחסים הדיפלומטיים עם יפן. היה זה צעד מאוד לא פופולרי, שגרם לסערה בציבור. בתגובה, הכריז על מצב חירום במדינה והשיב על כנו את המשטר הצבאי בה. אף כי מוסדות הדמוקרטיה לא בוטלו, הועצמה עד מאוד סמכות הנשיא בחוקתה החדשה של הדמוקרטיה הדרום-קוריאנית, פרי יצירתו, "חוקת יושין" (1972). ב-15 באוגוסט 1974 נכשלה התנקשות של סוכני קוריאה הצפונית בפאק, שבמהלכה נהרגה אשתו. ב-26 באוקטובר 1979 נרצח פאק צ'ונג-הי, בשעת ארוחת הערב, בידי קים צ'ה-גיו, ראש סוכנות הביון המרכזית של קוריאה הדרומית. ב-2012 נבחרה בתו של פאק, פאק גון-הייה, לנשיאת קוריאה הדרומית. ביוגרפיה שנים ראשונות פאק נולד בשנת 1917 למשפחת חקלאים ענייה. בצעירותו היה פאק ילד שאפתן ונלהב וחיפש את הדרך להשגת השפעה על אף היותו קוריאני במהלך הכיבוש היפני בחצי האי הקוריאני, ומכאן "נחות" ליפנים הכובשים. פאק למד במכללת מורים ועבד זמן קצר כמורה לדקדוק בבית הספר היסודי של מונגינג, עיירה קטנה במחוז קינגסאנג-פוקדו לפני שהחליט להמשיך בקריירה צבאית. בשנת 1931 התרחשה הפלישה היפנית למנצ'וריה, במסגרתה נכבשה מנצ'וריה (צפון-מזרח סין) מידי קצינים שאפתנים בשורות הצבא הקיסרי היפני ובהמשך השטחים הכבושים הפכו למדינת חסות יפנית בשם מנצ'וקוו. עם הקמתה של מנצ'וקוו, פאק עבר אל מדינת החסות ונרשם שם למבחני קבלה לאקדמיה צבאית. פאק עבר את מבחן הכניסה עבור האקדמיה הצבאית המנצ'ורית בניסיונו הראשון. כישרונותיו כקצין הוכרו במהירות והוא היה אחד הקוריאנים המעטים שהורשו ללמוד ולהתאמן באקדמיה הצבאית הקיסרית היפנית ליד טוקיו. עם הכשרתו בשנת 1944 והפיכתו לצוער הוצב בתור מפקד רגימנט חיל רגלים בצבא קוואנטונג (הזרוע הצבאית של יפן במנצ'וריה) ושירת בתפקיד זה עד לכניעת האימפריה היפנית בשנת 1945, בסופה של מלחמת העולם השנייה. לאורך תקופת שירותו בצבא הקיסרי היפני פאק לא השתתף באירועים צבאיים משמעותיים אך פעל מספר פעמים להפלת מרידות של קוריאנים אנטי-יפנים בדרום מנצ'וקוו. על פועלו במנצ'וקוו ניתן לו אישית שעון זהב מידי קאנגדה, קיסר מנצ'וקוו. עם כניעת האימפריה היפנית, חצי האי הקוריאני חולק בין אזורי כיבוש על גבי קו רוחב 38 צפון בין ארצות הברית בדרום וברית המועצות בצפון. כשפאק שוחרר מהצבא היפני המובס, הוא חזר לכפר הולדתו ובילה שנה של שקטה בה עבד בחקלאות למחייתו. הודות לרקע שלו בצבא היפני ניתן היה לצפות בידי קרוביו את הצטרפותו של פאק לצבא הדרום קוריאני המאורגן (שהיה אז עדיין תחת השפעה אמריקאית), וכך גם רבים מבני דורו שהיו בעלי רקע צבאי דומה. כשנכנס לאקדמיה הצבאית הקוריאנית בספטמבר 1946, הוא חזר לקריירה הצבאית שהחל קודם לכן. בצבא הקוריאני עם סיום לימודיו בדצמבר אותה שנה הוא הועלה לדרגת קפטן. חוקת קוריאה הדרומית אומצה ב-17 ביולי 1948, מה שהפך אותה לאומה עצמאית קפיטליסטית פרו-מערבית המופרדת מקוריאה הצפונית שהייתה בשליטה קומוניסטית. פאק הודח מתפקידו הצבאי בשנת 1948, עקב האשמות ששיתף פעולה עם פעילים קומוניסטים. קצינים הממונים עליו התחננו בפני ממשלת לי סינג-מן לחוס על חייו של פאק על בסיס הפוטנציאל הרב שלו כקצין צבאי. הסכסוך האידאולוגי בין צפון ודרום קוריאה הגיע לנקודת הצתה כאשר צפון קוריאה פלשה לדרום ביוני 1950 ובכך החלה את מלחמת קוריאה. עם תחילת המלחמה פאק נקרא לשוב לצבא הדרום במהרה. הקריירה של פארק התאפיינה בעלייה מתמדת בשורות הצבא החדש שהתרחב במהירות - במיוחד במהלך מלחמת קוריאה. פארק הוכיח הן את הפוטנציאל שלו והן את נאמנותו במהלך שירותו בכוחות המזוינים של הרפובליקה של קוריאה לאורך מלחמת קוריאה. לאחר תחילת המלחמה הוחזר כקצין שירות פעיל בצבא דרום קוריאה ועלה בהדרגה בשורותיו. עד לסיום המלחמה זכה למוניטין של אחד הקצינים הצעירים המבטיחים ביותר בצבא. בשנת 1953, השנה האחרונה למלחמת קוריאה, פאק התקדם לדרגת בריגדיר גנרל (מקביל לתא"ל); הוא היה בן 36, גיל צעיר יחסית אפילו לצבא הקוריאני החדש. בתור מפקד בחיל תותחנים, פאק השתתף בקורס המתקדם של בית הספר לאמנות ארטילריה של צבא ארצות הברית בפורט סיל, אוקלהומה. פאק חזר לקוריאה הדרומית וקיבל תפקיד כמפקד בית הספר לארטילריה של צבא הרפובליקה של קוריאה. מתפקיד זה הועבר לפקד על דיביזיית החי"ר החמישית בדרגת גנרל, תפקיד אשר מילא עד שנת 1957, כאשר הועבר ללמוד במכללת הפיקוד והמטכ"ל של הצבא הדרום קוריאני. מאוחר יותר הוא מונה לסגן מפקד הארמייה השנייה הדרום קוריאנית. לאורך כלל הקריירה הצבאית שלו נודע פאק בהיעדרו הכמעט מוחלט מהתפקידים החברתיים בהם השתתפו מרבית הקצינים הבכירים. תפקידים אשר כללו התערבות ממושכת בפוליטיקה המדינית ביחד עם עמיתיהם האמריקאים ויועצי הצבא האמריקאים במדינה. אף על פי שרבים מגנרלי צבא קוריאה הצעירים נהנו באופן בולט מעמדותיהם החברתיות שזה עתה זכו להם בעקבות מלחמת קוריאה, פאק היה יוצא מן הכלל. עלייה לכוח רקע הרפובליקה הדרום קוריאנית הראשונה, שהוקמה באוגוסט 1948, אימצה מערכת ממשל נשיאותית, ולאחר מכן נבחר לי סינג-מן לנשיא הראשון שלה. דרום קוריאה אימצה גם חוק ביטחון לאומי, שלמעשה אסר על קיומן של קבוצות פוליטיות שהתנגדו לממשל או הביעו תמיכה בקוריאה הצפונית. לי נבחר מחדש באוגוסט 1952 בזמן שהמדינה הייתה במלחמה. עוד לפני פרוץ מלחמת קוריאה היה סכסוך חמור בין לי לבין האספה הלאומית הנשלטת על ידי האופוזיציה. הסכסוך כלל הצעת חוק לתיקון חוקתי שהאופוזיציה הציגה בניסיון להדיח את לי על ידי החלפת המערכת הנשיאותית במערכת קבינט פרלמנטרית בראשות האספה הלאומית של קוריאה הדרומית. הצעת החוק נפלה, אך המחלוקת נמשכה בפוסאן, הבירה הזמנית בזמן המלחמה, שם התכנסה האספה הלאומית. כמו רבים מהקצינים הצעירים האחרים בצבא הדרום קוריאני בשנות החמישים המאוחרות, פאק חש במידה מסוימת של תסכול מהשלטון האזרחי. בעיניהם של קצינים אלו, לי סינג-מן, ששלט בפוליטיקה בדרום קוריאה עד 1960, היה אוטוקרט מזדקן שממשלתו המושחתת לא עשתה אף לא מעט כדי להעלות את רמת החיים או לשפר את כלכלת דרום קוריאה, מה שהביא למרידות. בשלב הקריטי ביותר, כשעצם הישרדותו של משטר לי היה מונח על כף המאזניים, ההחלטה הפוליטית של המטה הכללי הצבאי להישאר "נייטרלי" במצב הייתה ללא ספק אחד הכוחות המכריעים ביותר ששכנעו את לי להתפטר מתפקידו. צ'אנג מיון, שהפך לראש ממשלה בשנת 1960 לאחר שהתקוממות בהנהגת סטודנטים צעירים הביאה להדחתו הרשמית של לי, התקשה לשלוט בכוחות שהעלו אותו לשלטון ולהסדיר את סמכויות הממשל בעת המשבר. אי שקט וחוסר יציבות שלטוני שרר בהתפטרותו של לי ומצבה הכלכלי של הדרום קוריאה לא השתפר. הנשיא החדש שהחליף את לי, יון פו-סאן, התקשה גם הוא לנהל את המדינה ובתגובה להתנגדות למשטר האוטוקרטי של לי שינה את המשטר במדינה לפרלמנטרי, מה שהפך את מוסד הנשיאות לטקסי בלבד. מתוסכלים מהמצב השורר בדרום קוריאה, פאק יצר קשרים עם קצינים צבאיים אחרים כדי להקים חונטה צבאית, שכונתה "וועדת המהפכה הצבאית", והחל לתכנן הפיכה צבאית. הרפובליקה השנייה, שאימצה מערכת קבינט פרלמנטרית, נמשכה תשעה חודשים בלבד. ממשלת צ'אנג עשתה מאמצים ליזום רפורמות כלכליות וחברתיות. עם זאת, היא לא הצליחה להתמודד עם המצב הלא יציב שנוצר בעקבות השינוי הפוליטי האלים שהדיח את לי. עם נפילת יציבות המשטר האוטוקרטי שהנהיג לי, החלו מאבקים בין הפלגים במפלגה השלטת שעד כה דוכאו והפלגנות פוליטית ממושכת רק החמירה את מצבה של היציבות השלטונית. עם מקור הסמכות האולטימטיבי שהוקנה כעת בלשכת ראש הממשלה, כל הפלגים, שמרניים ומתונים, עסקו בתמרון מתמיד של גופים ופלגים פוליטיים כדי ליצור רוב בבית המחוקקים. לפני שצ'אנג הספיק להשיק תוכנית מלאה של רפורמה כלכלית, הנהגת המפלגה הדמוקרטית השלטת הייתה חסרת סמכות בפועל ממריבות הפלגים בשורותיה. הפיכה צבאית ב-16 במאי 1961 תפס הצבא את השלטון בסיאול הבירה באמצעות הפיכה מאורגת בקפידה בידי פאק ותומכיו. עם לקיחת השלטון הצבא הוביל שלב חדש של פוליטיקה קוריאנית לאחר הליברציה הקצרה שלפיהם הוכיחה כי היא חסרת כל יכולת. החונטה הצבאית, בראשות גנרל פאק צ'ונג-הי שהפך כעת לנשיא החדש, השתלטה על הארגונים הממשלתיים, משרדים ניהוליים ועסקים המקושרים לממשל, פיזרה את האספה הלאומית והטילה איסור מוחלט על כל סוגי הפעילויות הפוליטיות. הוטל חוק חירום של מצב מלחמה מדיני, והמועצה העליונה לשיקום לאומי (SCNR) בראשות פאק לקחה את מושכות הממשלה והחלה להנהיג סדרה של רפורמות. בנובמבר 1961, פגישה של פאק וממשלתו החדשה עם נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי בוושינגטון די. סי. קבעה את הלגיטימציה של הממשל החדש של פאק בעיני הממשלה האמריקאית והסדירה את יחסי ארצות הברית–קוריאה הדרומית שלאחר המהפכות בקוריאה. לאחר הסדר הממשל והסדר המדיני, בנובמבר 1962 פרסם ה-SCNR הצעת חוק שעברה במהירות לתיקון החוקה. לפי התיקון החוקתי נקבע שנשיא המדינה מחזיק ברוב סמכויות הממשל לכדי מצב שיחשב במדינות רבות כדיקטטור בעוד הפרלמנט הלאומי נחלש קשות. הצעת החוק אושרה על ידי משאל עם לאומי חודש לאחר מכן. התוכנית הראשונית הייתה להסדיר את יציבות השלטון בקוריאה ולאחר מכן לסיים את הממשל הצבאי בבחירות דמוקרטיות שיתרחשו במהלך שנת 1963. בפברואר שנת 1963 הודיע ​​פאק כי לא ייקח חלק בממשלה האזרחית שתוקם בהמשך השנה אם מנהיגים פוליטיים אזרחיים יבחרו לקיים הצעת ייצוב פוליטית שתשיב ממשל פרלמנטרי. עם זאת, כתוצאה מסערה מרה בחונטה השלטת וממצב כאוטי שנוצר בעקבות התפשטות המפלגות הפוליטיות הקטנות, עד מהרה שינה פאק את דעתו והציע להאריך את השלטון הצבאי בארבע שנים. ההצעה נתקלה בהתנגדות נמרצת של מנהיגים פוליטיים אזרחיים, אך כ-160 מפקדים צבאיים, רובם גנרלים, תמכו בהרחבת תקופת המשטר הצבאי בטענה כי זו הדרך היחידה לשמור על היציבות במדינה. באפריל, פאק, בלחץ מקומי ובינלאומי ניכר (במיוחד מארצות הברית של משטרו של לינדון ג'ונסון התנגד לדיקטטורה צבאית בקוריאה), הודיע ​​על תוכנית לקיום בחירות לקראת סוף השנה. פאק נבחר בתור מועמד לנשיאות המפלגה הרפובליקנית הדמוקרטית (DRP) שזה עתה הוקמה בסוף מאי. הבחירות לנשיאות הרפובליקה השלישית התקיימו ב-15 באוקטובר 1963. פאק ניצח בהפרש קטן את מועמד האופוזיציה, יון פו-סון, נשיא המדינה לשעבר אשר כאשר התאפשר לו לשוב לפעילות פוליטית עם תחילת מערכת הבחירות, הפך למוביל גוש האופוזיציה האנטי-צבאי והמועמד לנשיאות של מפלגת השלטון האזרחי. במאי 1967 פאק נבחר לכהונתו השנייה, וה-DRP זכה ברוב גדול באספה הלאומית. חברי המפלגה האופוזיציונית החדשה (NDP), שראשם היה יון שהובס פעמיים, טענו להונאה וסירבו במשך זמן מה לתפוס את מושבם באספה הלאומית. נשיא קוריאה הדרומית מדיניות חוץ זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון, פאק הסדיר הסכם שהסדיר יחסי יפן–קוריאה הדרומית. לפי ההסכם, יפן העבירה 300 מיליון דולר פיצויים על תקופת הכיבוש היפני בחצי האי, עוד הלוואה בסך 200 מיליון דולר ועוד הלוואה בסך 300 מיליון דולר לשיפור איכות החיים האזרחית בקוריאה הדרומית. יחסים שווים בין קוריאה הדרומית וארצות הברית סובסדו בשנת 1966 לפי "הסכם סטטוס הכוחות". פאק נודע בגרמנופיליה אך בכל זאת סבסד קשרים כלכליים עם גרמניה המערבית למען האחרונה תתמוך בקשיים הכלכליים של קוריאה הדרומית עם אוכלוסייתה הגדלה במהירות. בתקופת שלטונו של פאק יחסי הממלכה המאוחדת–קוריאה הדרומית היו מתוחים שכן פאק נאם מספר פעמים נגד הממלכה המאוחדת אשר לפיו תמכה בסיפוח היפני של קוריאה בכך שחתמה בשנת 1902 על הברית האנגלו-יפנית. פאק הוסיף וזעם על הממלכה המאוחדת עקב אי מעורבותה במלחמת וייטנאם שבה הייתה קוריאה הדרומית מצידה מעורבת קשות. מלבד ארצות הברית, קוריאה הדרומית הייתה המדינה ששלחה את מספר החיילים הגבוהה ביותר לתמוך בדרום וייטנאם במהלך מאבקה נגד צפון וייטנאם והוייטקונג. אותם לוחמים קוריאנים בווייטנאם אחראים ל-80 אירועי טבח וכתוצאה מכך 8,000 עד 9,000 הרוגים אזרחיים. בעוד שהטבח בידי כוחות ארצות הברית במיי לאי זכה לסיקור נרחב, זיכרון הטבח בדרום קוריאה התאדה ברובו, ולא הוזכר על ידי ארגוני התקשורת כמעט הכלל. ראשית, ממשלת דרום קוריאה הכחישה את ההרג עוד בתחילתו. מנהיגים צבאיים מעורבים רמזו כי הדיווחים על ההרג היה מזימה קומוניסטית. משרד ההגנה של דרום קוריאה טען שטבחים סיסטמיים ומאורגנים שכאלה מעולם לא התרחשו. שירות הביון הלאומי תחת משטרו של פאק דחה את הבקשות לפרסם את חקירתם בשנת 1969 בנושא הטבח. כמה נשיאים ליברלים לאחר שלטונו של פאק, יצאו בהצהרות התנצלות, אך הם מעולם לא הזכירו ישירות את מעשי הטבח ולא הודו בהריגה. שנית, הפוליטיקה הפנימית מנעה מהנושא להיכנס לסדר היום הממשלתי. ממשלתו של פאק הטילה תקנות מחמירות על חופש הביטוי, שעזרו לצבא לכסות את הדיווחים על אירועי הטבח. כל מי שיצא בהצהרה נגד הפעילות הדרום קוריאנית בווייטנאם היה עלול להיעצר ולעבור עינויים. בשנות השישים היו קשרים חזקים ביחסי ישראל–קוריאה הדרומית שכללו תמיכה ישראלית בנוגע לכלכלה והצבא. בהמשך היחסים נפגעו עם המשברים הכלכליים בשוק הנפט שהביאו את ממשלו של פאק לבוא בידיים פתוחות אל מדינות המפרץ העשירות בנפט. בתגובה נסגרה השגרירות הישראלית בסיאול ואף על פי שפאק ביקש משר הביטחון הישראלי, משה דיין, לשקול בשנית את סגירתה, השגרירות נותרה סגורה להמשך שלטונו של פאק. קוריאה הדרומית ואיראן (דאז המדינה האימפריאלית של איראן) כוננו יחסים דיפלומטים רשמיים בשנת 1962 ונפתחו שגרירויות בשנת 1967. קוריאה הצפונית בשנת 1953 החלה הפסקת אש ממושכת במלחמת קוריאה, הפסקת אש שנמשכת עד היום. תחת ממשל פאק צ'ונג-הי בדרום וממשל קים איל-סונג בצפון החלו לראשונה שיחות בין הצדדים להגיע להסדר מיוחל. לי הו-ראק, מנהל סוכנות הביון המרכזית בסיאול, ביקר בבירת קוריאה הצפונית פיונגיאנג בין ה-2 ל-5 במאי 1972, וקיים שיחות עם קים יאנג-ג'ו ממחלקת הארגון וההדרכה של פיונגיאנג; סגן ראש הממשלה הצפון קוריאנית, פאק סונג-צ'ול, הפועל מטעם המנהיג העליון של קוריאה הצפונית, ביקר בסיאול בין 29 במאי ל-1 ביוני 1972, לקיום שיחות נוספות עם לי הו-ראק. מתוך רצון משותף להשיג את איחוד קוריאה מוקדם ככל האפשר, שני הצדדים עסקו בחילופי דעות גלויים ופתוחים במהלך שיחות אלה וביצעו התקדמות רבה לקידום הבנה הדדית. במאמץ להסיר את אי ההבנות ואת חוסר האמון, למתן את המתח המוגבר שנוצר בין הדרום לצפון כתוצאה מהתקופה הארוכה של החלוקה ויתרה מכך, כדי לזרז את האיחוד, שני הצדדים הגיעו להסכמה מלאה בנושא הנקודות הבאות. שני הצדדים הסכימו על העקרונות הבאים כבסיס להשגת איחוד: ראשית, האיחוד יושג באופן עצמאי, ללא תלות בסמכויות זרות וללא כל הפרעות זרות. שנית, איחוד יושג באמצעים שלווים, מבלי לנקוט בשימוש כוח אחד נגד השני. שלישית, יש לחפש תחילה אחדות לאומית גדולה כעם אחד, שמתעלה על הבדלים רעיוניים, אידאולוגיות ומערכות מדיניות. על מנת להקל על המתחים ולטפח אווירה של אמון הדדי בין דרום הארץ וצפון הארץ, שני הצדדים הסכימו לא להשמיץ או לפגוע זה את זה, ולא לבצע פרובוקציות צבאיות אם בקנה מידה גדול או קטן, ולנקוט באמצעים חיוביים כדי למנוע אירועים צבאיים בשוגג. על מנת להשיב קשרים לאומיים מנותקים, לקדם הבנה הדדית ולזרז איחוד עצמאי בשלום, הסכימו שני הצדדים לבצע חילופים רבים בתחומים שונים (מידע, כלכלה וכו). שני הצדדים הסכימו לשתף פעולה באופן פעיל בחיפוש אחר ההצלחה המוקדמת של שיחות השלום דרך הצלב האדום צפון/דרום קוריאה, המתקיימות בימים אלה בתמיכה נלהבת של כלל אנשי קוריאה. על מנת למנוע התפרצות של אירועים צבאיים בלתי צפויים והתמודדות צבאית ישירה, לכל מקרה אפשרי של בעיות המתעוררות בין הדרום לצפון, שני הצדדים הסכימו להתקין קו טלפון ישיר בין סיאול לפיונגיאנג. על מנת ליישם את הפרטים הנ"ל, לפתור בעיות שונות הקיימות בין הדרום והצפון, וליישב את בעיית החלוקה על בסיס העקרונות המוסכמים עבור איחוד, שני הצדדים הסכימו להקים ולהפעיל תיאום דרום-צפון בראשות יושבי ראש הוועדה משותפת לי הו-ראק מהבדרום וקים יאנג-ג'ו מהצפון. בשכנוע מוטב כי פריטי ההסכם הנ"ל תואמים את השאיפות המשותפות של כל העם הקוריאני, שכולם דואגים לאיחוד מוקדם, שני הצדדים מתחייבים בזאת בחגיגיות בפני העם הקוריאני כולו להביע נאמנות לפריטים המוסכמים האלה. רפורמות בכלכלה דרום קוריאה העתיקה את ההצלחה הכלכלית של יפן, אם כי דחף הצמיחה שלה החל יותר מעשור לאחר זה של יפן. במהלך מלחמת קוריאה, הכלכלה החקלאית הענייה כבר הייתה הרוסה לחלוטין והתשתיות נפגעו קשות. דרום קוריאה נאלצה לסמוך על סיוע מזון מארצות הברית לצורך הישרדות. ההכנסה הממוצעת לנפש בקוריאה הדרומית הייתה 89 דולר בלבד בשנת 1961, מקום 101 מתוך 125 המדינות שנבדקו באותה שנה על ידי הבנק העולמי; קוריאה הדרומית דורגה באותה השנה ליד מדינות כמו טוגו ואוגנדה. בסוף שנת 1965 דרום קוריאה הייתה ענייה יותר מהודו, עם תוצר לנפש של 106 דולר בלבד לעומת 121 דולר עבור הודו. בתחילת שנות השישים דרום קוריאה הייתה מדינה ענייה טיפוסית עם משאבי טבע ירודים, ייצור נמוך ושוק מקומי קטן. בתחילת העשור המשיכה קוריאה הדרומית עם תוכניות פיתוח כלכליות די איטיות שהיו במקומן עוד קודם לעלייתו של פאק. בתחילה, פריטי הייצוא העיקריים של המדינה היו בעיקר מוצרים תעשייתיים קלים המיוצרים במפעלים קטנים, או חומרי גלם. תפוקה זו סייעה בהשגת תוכנית פיתוח כלכלי אגרסיבית שהוצאה לפועל במהלך השנים 1962–1966, שמטרתה לפתח את הכלכלה על ידי הרחבת החקלאות, האנרגיה, פיתוח תעשיות בסיסיות (מלט, נפט, ברזל, פלדה), שיפור התשתיות עומדות והגברת הייצוא. בנוסף, התוכנית העלתה את מעמדם ההשפעה של המדע והטכנולוגיה בכלכלתה, שתי תעשיות עליהן בנתה המדינה את המוניטין העולמי שלה בהמשך. בשנות השבעים השקיעה המדינה במתקנים כימיים כבדים והניחה את הבסיס לייצוא מוצרים תעשייתיים כבדים. הסיוע הכלכלי בקוריאה הדרומית החל לרדת משנות ה-60, ולכן המדינה נדרשה להחל במהרה בפיתוח עצמאי. הסכמים חדשים הסדירו סיוע כספי מצד ה-ICA (מנהל שיתוף הפעולה הבינלאומי), תוך שהוא מספק תעשיות כרייה וייצור אספקה, חומרי גלם ומתקני תחבורה. מתקופה זו, קוריאה הדרומית החלה לייצא מוצרי תעשייה קלה, כגון בגדים ונעליים. כמו כן, קרן הפיצויים מהאמנת הנורמליזציה ביחסים עם יפן, כספים ותשתיות ברחבי העולם תרמו לקידום התעשייה. קוריאה הדרומית התמקדה בהרחבת תעשיות אנרגיה חשמלית ופחם, הגדלת התפוקה החקלאית, קידום נטרול יתרות התשלום וקידום הטכנולוגיות על ידי התוכנית חמש השנים (1962–1966). ממשל פאק צ'ונג-הי התמקד בתעשייה כימית, פלדה והתעשייה המכנית. בתקופה זו נפח הכלכלה הדרום קוריאנית הוכפל והתמ"ג לנפש של דרום קוריאה עלה על צפון קוריאה בשנת 1969 בעוד הממוצע המדיני הוציא אותה מהדרג הבינלאומי של מדינה ענייה ומדינת עולם שלישי. באופן אירוני, צמיחתה של כלכלת קוריאה הייתה בשיאה בתקופת הדיקטטורה של פאק צ'ונג-הי. הוא השקיע בתעשייה כבדה עתירת עבודה, כמו פלדה, בניית ספינות וייצור מכוניות, בזכות דור הבייבי-בום (ילידי שנות ה-50 וה-60). בשנות השבעים של המאה העשרים נשלחו פועלים צעירים רבים למזרח התיכון לבניית תשתיות בחו"ל, כדי להרוויח משקיעים. עם זאת, חוסר היציבות הפוליטית ומשבר הנפט בסוף שנות השבעים גרמו לכלכלת קוריאה הדרומית כמעט להתרסק. הנשיא פאק צ'ונג-הי הרגיע את הכלכלה בכך שניהל תוכנית שיקום אוקטובר והשקיע בבניית ספינות וייצור מכוניות בזכות כוחו הפוליטי המוחלט, פעולה שחיפתה על המשבר בשוק הנפט. אזרחי דרום קוריאה החלו להרוויח יותר כסף וחסכון מאחר שמאזן התשלומים השתפר. בשנת 1973, דרום קוריאה הפכה עצמאית לגמרי בכל הנוגע לייצור מזון לאזרחיה, ולכן יכלה לנהל משא ומתן עם קוריאה הצפונית על ידי הצעת אוכל לאזרחיה של האחרונה. היקף המסחר של קוריאה הדרומית דורג במקום ה-19 בעולם בשנת 1976 והתוצר לנפש עלה על 1,000 דולר בשנת 1977. בסוף שנות השבעים החלה דרום קוריאה לבנות את תת-מחוז חדש מתוך הבירה סיאול. הנדל"ן והמחירים עלו בצורה דרסטית בתקופה זו. משטר דיקטטורי במהלך כהונתו השנייה התמודד הנשיא פאק עם החוק שהגביל את שירות הנשיא לשתי קדנציות רצופות של ארבע שנים. על רקע מהומה פוליטית נרחבת שנוצרה על ידי הפגנות פוליטיקאים וסטודנטים באופוזיציה, חברי ה-DRP המחוקקים העבירו תיקון חוקתי שהפך את הנשיא לזכאי לשלוש קדנציות רצופות בנות ארבע שנים כל אחת. התיקון אושר על ידי משאל עם לאומי באוקטובר 1969. בבחירות לנשיאות שהתקיימו באפריל 1971 ניצח פאק בהפרש קטן יותר מהבחירות הקודמות ורוב התמיכה באופוזיציה נראתה באזורים עירוניים גדולים. האופוזיציה בבחירות קיבלה 89 מושבים באספה הלאומית לעומת 113 מושבים שזכו בה ה-DRP השולט. בדצמבר 1971, זמן קצר לאחר כניסתו לקדנציה שלישית לנשיאות, הכריז פאק על מצב חירום לאומי, וכעבור 10 חודשים (אוקטובר 1972) הוא השעה את החוקה ופיזר את הרשות המחוקקת. החוקה החדשה, שאפשרה את בחירתו מחדש של הנשיא למספר בלתי מוגבל של כהונות של שש שנים, הוכרזה בדצמבר, והשיקה את הרפובליקה הרביעית. החוקה החדשה הייתה פרי יצירתו של פאק עצמו ונודעה בתור "חוקת יושין". החוקה החדשה שינתה את מערכת הבחירות כפי שנראה בבחירות הכלליות הבאות בשנת 1973. ב-27 בפברואר 1973 התקיימו בחירות כלליות לבחירתם של רק 146 נציגים לאספה הלאומית מכלל 219 המושבים. מפלגת השלטון זכתה ב-73 מושבים, כאשר האופוזיציה העיקרית, "המפלגה הדמוקרטית החדשה" זכתה ב-52 מושבים ומפלגת האיחוד הדמוקרטית המינורית קיבלה שני מושבים בלבד. העצמאים זכו ב-19 מושבים. את 73 המושבים הנותרים פאק עצמו בחר. מאפיין נוסף בחוקת יושין היה בכך שהיא אפשרה לנשיא לנקוט בצעדים יוצאי דופן בזמן "משבר לאומי". לפיכך, ב-8 בינואר 1974 הוציא פאק צו חירום נשיאותי מס' 1, שהוציא מחוץ לחוק את כל הפעילויות או ההצהרות המתנגדות לחוקת יושין עצמה, וכן כל דיווחים בעיתונות על פעילויות אלה. צו חירום מס' 2 מאוחר יותר אפשר לרשויות לקחת את כל המפרים את צו מס' 1 ללא צווי מעצר ולתת להם עונשי מאסר של עד 15 שנים. באותה שנה הוציא פרק עוד סדרת צווים: צו החירום הנשיאותי מס' 3, גם הוא בינואר 1974, קיצץ או פטר באופן דרסטי את צורך שילום המיסים עבור בעלי הכנסה נמוכה. באפריל הוצא צו מס' 4 לפיו הוצא מחוץ לחוק ארגון פוליטי בשם הפדרציה הלאומית של צעירים וסטודנטים דמוקרטיים, שדעתו של פאק, תכננה להפיל את הממשלה. מבין הסטודנטים הרבים שמחו באותה העת נגד משטרו האוטוקרטי של פאק היה מון ג'יאה-אין, ששנים רבות אחר כך הפך לנשיא קוריאה הדרומית בעצמו. פיתוח גרעיני פאק החל את הפיתוח הגרעיני מחשש שארצות הברית תבודד עצמה בסופו של דבר מהמצב הפוליטי במזרח אסיה, תיסוג מיחסיה עם קוריאה הדרומית (כפי שקרה שנה קודם לכן בדרום וייטנאם) ותאפשר השתלטות קומוניסטית כמו שאירע במלחמת האזרחים הסינית. היסטוריונים מייחסים את פועלו של פאק צ'ונג-הי להגנה מדינית שתהיה תלויה כמה שפחות בארצות הברית עקב אירועים מדיניים כמו הנטישה האמריקאית של דרום וייטנאם. בשנת 1968 התרחש משבר בין קוריאה הדרומית והצפונית כאשר צוללת קומנדו בחזקת הצי של קוריאה הדרומית נתפסה בידי הכוחות המזוינים העממיים של קוריאה הצפונית ואנשיה הפכו שבויים של קוריאה הצפונית. לאורך המשבר הממשל האמריקאי כמעט ולא הגיב נגד קוריאה הצפונית, מה שהעלה את חששותיו של פאק. אירועים אלו החלו לייצר את הרושם שארצות הברית חלשה בהתמודדות עם התוקפנות הצפון קוריאנית. האירוע השני שפגע בביטחון פאק בארצות הברית הייתה פרסום הדוקטרינה של ניקסון בשנת 1969; ההכרה האמריקאית בסין העממית כממשלה הלגיטימית של סין ללא התייעצות מוקדמת עם משטר צ'יאנג קאי שק בטאיוואן, משטר דרום קוריאה או כל בעלת ברית אחרת של ארצות הברית באזור הותירה את פאק לתהות אם האמריקאים יפתחו בהמשך גם דיאלוג עם קוריאה הצפונית מאחורי גב הדרום. ההתקפה הצפון קוריאנית על מטוס הריגול EC-121 האמריקני במרחב האווירי הבינלאומי התרחשה על רקע מגמות אלה, והובילה את הנשיא האמריקאי ניקסון להכין את הצבא האמריקאי לתקיפת צפון קוריאה בתגובה מסיבית, כולל התקפה גרעינית. אך בסופו של דבר הוא לא נקט פעולה צבאית ממשית, מה שהוסיף לחששותיו של פאק. הגורם השלישי לחשדותיו של פאק היה הנסיגה החד צדדית של דיוויזיית החי"ר השביעית האמריקאית מהגבול בין הקוריאות בשנת 1971, והדיונים המתמשכים בוושינגטון והלחץ הפוליטי של הקונגרס לנסיגה נוספת של עוד כוחות. שיקול נוסף היה גילוי מנהרות הסתננות מצפון קוריאה אל מתחת לקו הפסקת האש בשנים 1974–1975. פאק היה עד גם לרצח אשתו בידי מתנקש התומך בצפון קוריאה בשנת 1974. אפילו כשסייגון, בירת דרום וייטנאם נפלה באפריל 1975, פוליטיקאים ועיתונאים אמריקאים הגבירו את ביקורתם על משטרו של פאק לאחר תיקונו החוקתי והקמת "חוקת יושין" ב-1972. תחושת הנטישה שלו על ידי ארצות הברית בזמן פגיעות מוגברת והתקפות פוליטיות וצבאיות מצד צפון קוריאה בשילוב עם בידודו מהחברה האזרחית האמריקאית הובילו את פאק לחפש דרכים להיות עצמאי יותר ויותר מפני הצבא האמריקני. עד 1975 הוקמה תוכנית נשק גרעיני ייעודית, עם שלושה צוותים מדעיים שעבדו על תכנון טילים וראשי נפץ גרעיניים וכימיים. התוכנית נוהלה על ידי סגן הנשיא הבכיר של הסוכנות לפיתוח ביטחון (ADD), ונקבע לשם "פרויקט 890". הנשיא פאק אישר את מרכיב תכנון הנשק הגרעיני בדצמבר 1974, אם כי פיזיקאי בודד שהיה טכנאי חומרי נפץ עבד על תכנון נשק גרעיני מאז שנת 1972 ב-ADD, כחלק ממשרד הביטחון. ADD גייסה מדענים דרום קוריאנים מחו"ל ובאמצע 1975 היו לה שלוש קבוצות משנה שעבדו על ראשי נפץ, ייצור חומרי נפץ וקודי מחשב. מאמצי העיצוב של ראשי הקרב כללו כחמישים מדענים וטכנאים, והקבוצה סבלה מריבים פנימיים ומחוסר יכולת טכנית וככל הנראה ההתקדמות הייתה איטית. צוות ראש הנפץ הכימי היה קטן יותר, אך באמצע 1976 מנה צוות פיתוח הטילים יותר מ-250 איש שכיסו במקצועותיהם דלקים, מכניקה, אלקטרוניקה, בדיקות, הערכה ותמיכה במחשבים. "התמקדות זו במערכות טילים", שה-CIA תיארה כאובססיבית, "מרמזת על אינטרס לרכוש מספר מכשירים גרעיניים" אם כי סוג הנשק לא היה ברור ל-CIA (ביקוע גרעיני, היתוך גרעיני, פצצת נייטרון וכו). על פי דו"ח של ה-CIA, בסוף 1974, אישר פאק צ'ונג-הי תוכנית לפיתוח טכנולוגיית נשק גרעיני במטרה לפתח אפשרות גרעינית ארוכת טווח. לאחר שהצהיר פומבית ביוני 1975 על שימוש בנשק גרעיני נגד קוריאה הצפונית, שר ההגנה האמריקני ג'יימס שלזינגר נפגש עם הנשיא פאק ב-27 באוגוסט 1975. שני האישים הסכימו שלמרות כל מה שנאמר בפומבי על נשק גרעיני לחיזוק המורל, סיאול הייתה חשופה למעשה לנשק גרעיני מחוץ ותוכנית הגרעין שלה הייתה רק בתחילת הפיתוח. בינואר 1976, כדי למנוע חיכוכים ביחסים עם ארצות הברית, פאק סיים את המשא ומתן עם צרפת להשגת צנטריפוגות, ובדצמבר 1976, בלחץ אמריקאי שכלל עיצומים קשים, הוא השעה את כל תוכנית הנשק הגרעיני (הדבר היה ידוע באותה תקופה ותועד על ידי חוקרים רבים). מה שפחות ידוע הוא שפעילות התפשטות גרעינית זו נמשכה גם לאחר 1976. פאק עצר את התוכנית הגרעינית בין לבין הודות להתרשמותו מהנחישות של ארצות הברית להגיב בצורה מאסיבית לכל אפשרות של פלישה מצד קוריאה הצפונית כאשר ב-18 באוגוסט 1976, לאחר כל פעילויות האיבה הועמדו כוחות ארצות הברית וקוריאה הדרומית בכוננות גבוהה, ארמדה של אוניות מלחמה נשלחה מחופי ארצות הברית וקוריאה הדרומית אל עבר חופי קוריאה הצפונית, מפציצים מסוג B-52 סטרטופורטרס נשלחו מדי יום מעל גבולות צפון קוריאה כדי להירשם במכ"מים של הצפון קוריאנים ולהכניס אותם לפאניקה, והמפקד המקומי של ארצות הברית, הגנרל ריצ'רד סטילוול, הוסמך לירות על צריפים צבאיים צפון קוריאניים מצפון לקו הפסקת האש. מפגן כוח עצום זה, שמטרתו הייתה "להכניס" את הצפון קוריאנים להסדר על פי הנרי קיסינג'ר, חרג מהמדיניות שציפה אליה פאק. קוריאה הצפונית לא הגיבה מחשש לפלישה מלאה, "מעולם לא ראיתי את צפון קוריאה כל כך מפוחדת", הגיב קיסינג'ר ב-26 באוגוסט 1976. השפעה של אירוע זה, בשילוב עם האיום האמריקני לנתק את התמיכה בתוכנית הגרעינית של דרום קוריאה שהועברה ישירות על ידי צבא ארצות הברית. פאק סיים את פרויקט 890 בדצמבר אותה שנה. לאחר "חיפוש מדוקדק של כל המידע הזמין", ה-CIA קבע כי ביוני 1978 לגבי התוכנית הגרעינית הדרומית קוריאנית כי: אין שום עדות לכך שבימים אלה מתבצעת כל עבודת תכנון נשק גרעיני. אין שום הוכחה לכך שהדרום קוריאנים מנסים לרכוש יכולת העשרת אורניום. אין עדות לפעילות שוטפת כלשהי הקשורה לרכישת יכולת גרעינית. אין עדות לאגירת חומר לביקוע גרעיני. אין עדות לעבודה על ייצור נשק להשמדה המונית. ההתנקשות בשעות הערב המוקדמות של 26 באוקטובר 1979, פאק צ'ונג-הי התיישב לארוחת ערב בבית הכחול (המעון הנשיאותי בסיאול). הנושא שעל ליבו היה התפרצות תסיסה אזרחית לאחר גירושו של מנהיג האופוזיציה קים יאנג-סם מהאסיפה הלאומית מפני שהמשיך לבקר את מדיניות הדיכוי של פארק. בחירת חבריו לארוחת הערב שיקפה את דאגותיו, מנהל סוכנות הביון הקוריאני, קים ג'ה-קיו, שומר הראש הראשי צ'ה ג'י-צ'ול, שהפך למשפיע יותר ויותר על הפוליטיקה המדינית עם הזמן והמזכיר הראשי של הבית הכחול. כולם היו קצינים צבאיים והשתתפו בהפיכה הצבאית שהכניסה את פאק לשלטון 18 שנה קודם לכן. מאבק כוח בין צ'ה וקים על ההשפעה של כל אחד מהם על הנשיא העלה את חמתו של קים, שיצא מהחדר ושב עם אקדח מוסתר בשרוולו. בנקודה מסוימת בשיח שלאחר הארוחה, קים הרים נשקו וכיוון אותו אל עבר צ'ה וגינה את האחרון בפני פאק. קים אז ירה לכתפו של צ'ה ולחזהו של פאק שנפל במקום ומת. קים ברח ובהמשך נתפס בידי הרשויות הקוריאניות. בחקירה שעל מותו של פאק טען קים כי פעל לשימור הדמוקרטיה הקוריאנית ושפועלו היה למען האומה. ראש החקירה, צ'ון דו-הוואן, קבע לבסוף כי קים פעל מתוך כעס ולמען שימור כוחו האישי. פאק נקבר בהלוויה צבאית בבית העלמין הלאומי בסיאול. מורשת במותו של פאק, ראש הממשלה דאז, צ'וי קיו-הה החליף אותו והמדינה התדרדרה למשבר פוליטי חמור. מרידות סטודנטים הגיעו לשיאן במהלך מרד גוואנגז'ו. בדצמבר 1979 הצבא שם סוף לחוסר היציבות הממשלתית וצ'ון דו-הוואן, ביחד עם מספר מפקדים צבאיים נוספים ארגנו הפיכה צבאית שהסדירה מחדש את המשטר הדרום קוריאני. ממשלתו של צ'ון החלה להתקדם לעבר דמוקרטיזציה. בשנת 1981 חוקת יושין בוטלה ובתוך מספר שנים הפכה קוריאה הדרומית למדינה דמוקרטית עם בחירות חופשיות. המדיניות הכלכלית המוצלחת של פאק המשיכה לפעול וממשיכה נכון לשנת 2020, היא האדירה את כלכלתה של קוריאה הדרומית פי עשרות מזאת של קוריאה הצפונית, הפכה את המדינה למרכז פיתוח טכנולוגי בינלאומי ועוד. ישנן שתי אידאולוגיות לאומיות עיקריות שהשפיעו על שלטונו של פאק שהיה אדם בודהיסטי מסור. ראשית הם תורתם של הלאומנים הקוריאנים בתחילת המאה התשע עשרה, הבולטת ביותר סין צ'אה-הו וצ'ו נם-סון. פילוסופיות אלה העניקו לפאק את היסודות לבסס את משטרו האוטוקרטי. באופן ספציפי, התייחסותם של תורות אלו למיתוס היצירה לפיהם העם הקוריאני זכאי לארץ משגשגת והומוגנית. היה גם מרכיב אחד בעיקרי המיניג'וק שלהם (מיניג'וק בתרגום חופשי זה "עם הקוריאני"). זוהי פילוסופיה אתנו-לאומית המרמזת על כך שכל הקוריאנים וארצות מקורם מקורבים בדם. שנית, פאק לקח את התורות הללו וערבב אותן עם אידאולוגיה דרוויניסטית, נאו-קונפוציאנית ותורת הבושידו, קוד התנהגות עתיק יומין של הסמוראים ביפן. תורות אלו אוחדו תחת פאק לאמונה של עם קוריאני הומוגני הנשמע בציות מוחלט למנהיגו אשר יביא אותו לשיא של שגשוג והצלחה בתחומים חברתיים וביטחוניים כאחד. דרגות ועיטורים דרגות עיטורים לקריאה נוספת קוריאה: היסטוריה ופוליטיקה, אלון לבקוביץ, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור. קישורים חיצוניים הערות שוליים קורבנות רציחות פוליטיות באסיה נשיאי קוריאה הדרומית שליטי ארצות מנהיגים שנרצחו ילידי 1917 נפטרים ב-1979 דרום קוריאנים שנפטרו במאה ה-20

פַּאק צ'וֹנְג-הִי (בכתב הנגול: 박정희; בהנג'ה: 朴正熙; נהגה כ"פַּאק צַ'אנְג-חְאִי", IPA: [pak.ʨʌŋ.xɰi]; 14 בנובמבר 1917 – 26 באוקטובר 1979) היה מדינאי, דיקטטור ומצביא דרום קוריאני שכיהן כנשיאהּ השלישי של קוריאה הדרומית והנהיג אותה משנת 1961 ועד ההתנקשות בו ב-1979.צ'ונג-הי פאק נולד ב-14 בנובמבר או ב-30 בספטמבר 1917 במחוז קיונגסאנג בקוריאה (זאת הייתה כבושה באותה העת על ידי יפן), לא הרחק מהעיר טגו. בשנת 1937 עבר למנצ'וקוו (בזמנו, מדינת-חסות יפנית במנצ'וריה), שם נרשם לאקדמיה הצבאית היפנית. הוא עבר לאקדמיה הצבאית שבטוקיו והיה בוגר מחזור 1944. יריביו הפוליטיים לא שכחו לו את הפרק היפני בתולדותיו.עם תום הכיבוש היפני בקוריאה בסיום מלחמת העולם השנייה, מצא דרכו לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית בקוריאה הדרומית, שהקימו האמריקנים זמן קצר קודם לכן. במלחמת קוריאה, נלחם בשורות הצבא הדרום קוריאני.ב-16 במאי 1961 עמד בראש הפיכה צבאית בקוריאה הדרומית. להפיכה, שנחלה הצלחה, היו שותפים כמה מבכירי הצבא. בלחץ ממשל קנדי האמריקני, הושב השלטון האזרחי על כנו. עם עריכת בחירות ב-15 באוקטובר 1963 גבר פאק ברוב קטן על יריבו, נציג המפלגה הדמוקרטית ונשיאה הקודם של קוריאה הדרומית, יון פו-סאן.הגם שנוהגים לייחס לפאק תפקיד מכריע בהתפתחות הכלכלה הדרום-קוריאנית, הרי שנטייתו הידועה לשמצה לריכוז סמכויות השלטון בידיו זיכתה אותו בביקורת רבה בארצו שלו ובמדינות המערב גם יחד. ב-1964, הביא לנרמול היחסים הדיפלומטיים עם יפן. היה זה צעד מאוד לא פופולרי, שגרם לסערה בציבור. בתגובה, הכריז על מצב חירום במדינה והשיב על כנו את המשטר הצבאי בה. אף כי מוסדות הדמוקרטיה לא בוטלו, הועצמה עד מאוד סמכות הנשיא בחוקתה החדשה של הדמוקרטיה הדרום-קוריאנית, פרי יצירתו, "חוקת יושין" (1972).ב-15 באוגוסט 1974 נכשלה התנקשות של סוכני קוריאה הצפונית בפאק, שבמהלכה נהרגה אשתו. ב-26 באוקטובר 1979 נרצח פאק צ'ונג-הי, בשעת ארוחת הערב, בידי קים צ'ה-גיו, ראש סוכנות הביון המרכזית של קוריאה הדרומית.ב-2012 נבחרה בתו של פאק, פאק גון-הייה, לנשיאת קוריאה הדרומית.ביוגרפיהשנים ראשונות פאק נולד בשנת 1917 למשפחת חקלאים ענייה. בצעירותו היה פאק ילד שאפתן ונלהב וחיפש את הדרך להשגת השפעה על אף היותו קוריאני במהלך הכיבוש היפני בחצי האי הקוריאני, ומכאן "נחות" ליפנים הכובשים. פאק למד במכללת מורים ועבד זמן קצר כמורה לדקדוק בבית הספר היסודי של מונגינג, עיירה קטנה במחוז קינגסאנג-פוקדו לפני שהחליט להמשיך בקריירה צבאית. בשנת 1931 התרחשה הפלישה היפנית למנצ'וריה, במסגרתה נכבשה מנצ'וריה (צפון-מזרח סין) מידי קצינים שאפתנים בשורות הצבא הקיסרי היפני ובהמשך השטחים הכבושים הפכו למדינת חסות יפנית בשם מנצ'וקוו.עם הקמתה של מנצ'וקוו, פאק עבר אל מדינת החסות ונרשם שם למבחני קבלה לאקדמיה צבאית. פאק עבר את מבחן הכניסה עבור האקדמיה הצבאית המנצ'ורית בניסיונו הראשון. כישרונותיו כקצין הוכרו במהירות והוא היה אחד הקוריאנים המעטים שהורשו ללמוד ולהתאמן באקדמיה הצבאית הקיסרית היפנית ליד טוקיו. עם הכשרתו בשנת 1944 והפיכתו לצוער הוצב בתור מפקד רגימנט חיל רגלים בצבא קוואנטונג (הזרוע הצבאית של יפן במנצ'וריה) ושירת בתפקיד זה עד לכניעת האימפריה היפנית בשנת 1945, בסופה של מלחמת העולם השנייה. לאורך תקופת שירותו בצבא הקיסרי היפני פאק לא השתתף באירועים צבאיים משמעותיים אך פעל מספר פעמים להפלת מרידות של קוריאנים אנטי-יפנים בדרום מנצ'וקוו. על פועלו במנצ'וקוו ניתן לו אישית שעון זהב מידי קאנגדה, קיסר מנצ'וקוו.עם כניעת האימפריה היפנית, חצי האי הקוריאני חולק בין אזורי כיבוש על גבי קו רוחב 38 צפון בין ארצות הברית בדרום וברית המועצות בצפון. כשפאק שוחרר מהצבא היפני המובס, הוא חזר לכפר הולדתו ובילה שנה של שקטה בה עבד בחקלאות למחייתו. הודות לרקע שלו בצבא היפני ניתן היה לצפות בידי קרוביו את הצטרפותו של פאק לצבא הדרום קוריאני המאורגן (שהיה אז עדיין תחת השפעה אמריקאית), וכך גם רבים מבני דורו שהיו בעלי רקע צבאי דומה. כשנכנס לאקדמיה הצבאית הקוריאנית בספטמבר 1946, הוא חזר לקריירה הצבאית שהחל קודם לכן.בצבא הקוריאני עם סיום לימודיו בדצמבר אותה שנה הוא הועלה לדרגת קפטן. חוקת קוריאה הדרומית אומצה ב-17 ביולי 1948, מה שהפך אותה לאומה עצמאית קפיטליסטית פרו-מערבית המופרדת מקוריאה הצפונית שהייתה בשליטה קומוניסטית. פאק הודח מתפקידו הצבאי בשנת 1948, עקב האשמות ששיתף פעולה עם פעילים קומוניסטים. קצינים הממונים עליו התחננו בפני ממשלת לי סינג-מן לחוס על חייו של פאק על בסיס הפוטנציאל הרב שלו כקצין צבאי. הסכסוך האידאולוגי בין צפון ודרום קוריאה הגיע לנקודת הצתה כאשר צפון קוריאה פלשה לדרום ביוני 1950 ובכך החלה את מלחמת קוריאה. עם תחילת המלחמה פאק נקרא לשוב לצבא הדרום במהרה. הקריירה של פארק התאפיינה בעלייה מתמדת בשורות הצבא החדש שהתרחב במהירות - במיוחד במהלך מלחמת קוריאה.פארק הוכיח הן את הפוטנציאל שלו והן את נאמנותו במהלך שירותו בכוחות המזוינים של הרפובליקה של קוריאה לאורך מלחמת קוריאה. לאחר תחילת המלחמה הוחזר כקצין שירות פעיל בצבא דרום קוריאה ועלה בהדרגה בשורותיו. עד לסיום המלחמה זכה למוניטין של אחד הקצינים הצעירים המבטיחים ביותר בצבא. בשנת 1953, השנה האחרונה למלחמת קוריאה, פאק התקדם לדרגת בריגדיר גנרל (מקביל לתא"ל); הוא היה בן 36, גיל צעיר יחסית אפילו לצבא הקוריאני החדש. בתור מפקד בחיל תותחנים, פאק השתתף בקורס המתקדם של בית הספר לאמנות ארטילריה של צבא ארצות הברית בפורט סיל, אוקלהומה. פאק חזר לקוריאה הדרומית וקיבל תפקיד כמפקד בית הספר לארטילריה של צבא הרפובליקה של קוריאה. מתפקיד זה הועבר לפקד על דיביזיית החי"ר החמישית בדרגת גנרל, תפקיד אשר מילא עד שנת 1957, כאשר הועבר ללמוד במכללת הפיקוד והמטכ"ל של הצבא הדרום קוריאני. מאוחר יותר הוא מונה לסגן מפקד הארמייה השנייה הדרום קוריאנית.לאורך כלל הקריירה הצבאית שלו נודע פאק בהיעדרו הכמעט מוחלט מהתפקידים החברתיים בהם השתתפו מרבית הקצינים הבכירים. תפקידים אשר כללו התערבות ממושכת בפוליטיקה המדינית ביחד עם עמיתיהם האמריקאים ויועצי הצבא האמריקאים במדינה. אף על פי שרבים מגנרלי צבא קוריאה הצעירים נהנו באופן בולט מעמדותיהם החברתיות שזה עתה זכו להם בעקבות מלחמת קוריאה, פאק היה יוצא מן הכלל.עלייה לכוחרקע הרפובליקה הדרום קוריאנית הראשונה, שהוקמה באוגוסט 1948, אימצה מערכת ממשל נשיאותית, ולאחר מכן נבחר לי סינג-מן לנשיא הראשון שלה. דרום קוריאה אימצה גם חוק ביטחון לאומי, שלמעשה אסר על קיומן של קבוצות פוליטיות שהתנגדו לממשל או הביעו תמיכה בקוריאה הצפונית. לי נבחר מחדש באוגוסט 1952 בזמן שהמדינה הייתה במלחמה. עוד לפני פרוץ מלחמת קוריאה היה סכסוך חמור בין לי לבין האספה הלאומית הנשלטת על ידי האופוזיציה. הסכסוך כלל הצעת חוק לתיקון חוקתי שהאופוזיציה הציגה בניסיון להדיח את לי על ידי החלפת המערכת הנשיאותית במערכת קבינט פרלמנטרית בראשות האספה הלאומית של קוריאה הדרומית. הצעת החוק נפלה, אך המחלוקת נמשכה בפוסאן, הבירה הזמנית בזמן המלחמה, שם התכנסה האספה הלאומית. כמו רבים מהקצינים הצעירים האחרים בצבא הדרום קוריאני בשנות החמישים המאוחרות, פאק חש במידה מסוימת של תסכול מהשלטון האזרחי. בעיניהם של קצינים אלו, לי סינג-מן, ששלט בפוליטיקה בדרום קוריאה עד 1960, היה אוטוקרט מזדקן שממשלתו המושחתת לא עשתה אף לא מעט כדי להעלות את רמת החיים או לשפר את כלכלת דרום קוריאה, מה שהביא למרידות.בשלב הקריטי ביותר, כשעצם הישרדותו של משטר לי היה מונח על כף המאזניים, ההחלטה הפוליטית של המטה הכללי הצבאי להישאר "נייטרלי" במצב הייתה ללא ספק אחד הכוחות המכריעים ביותר ששכנעו את לי להתפטר מתפקידו. צ'אנג מיון, שהפך לראש ממשלה בשנת 1960 לאחר שהתקוממות בהנהגת סטודנטים צעירים הביאה להדחתו הרשמית של לי, התקשה לשלוט בכוחות שהעלו אותו לשלטון ולהסדיר את סמכויות הממשל בעת המשבר. אי שקט וחוסר יציבות שלטוני שרר בהתפטרותו של לי ומצבה הכלכלי של הדרום קוריאה לא השתפר. הנשיא החדש שהחליף את לי, יון פו-סאן, התקשה גם הוא לנהל את המדינה ובתגובה להתנגדות למשטר האוטוקרטי של לי שינה את המשטר במדינה לפרלמנטרי, מה שהפך את מוסד הנשיאות לטקסי בלבד. מתוסכלים מהמצב השורר בדרום קוריאה, פאק יצר קשרים עם קצינים צבאיים אחרים כדי להקים חונטה צבאית, שכונתה "וועדת המהפכה הצבאית", והחל לתכנן הפיכה צבאית.הרפובליקה השנייה, שאימצה מערכת קבינט פרלמנטרית, נמשכה תשעה חודשים בלבד. ממשלת צ'אנג עשתה מאמצים ליזום רפורמות כלכליות וחברתיות. עם זאת, היא לא הצליחה להתמודד עם המצב הלא יציב שנוצר בעקבות השינוי הפוליטי האלים שהדיח את לי. עם נפילת יציבות המשטר האוטוקרטי שהנהיג לי, החלו מאבקים בין הפלגים במפלגה השלטת שעד כה דוכאו והפלגנות פוליטית ממושכת רק החמירה את מצבה של היציבות השלטונית. עם מקור הסמכות האולטימטיבי שהוקנה כעת בלשכת ראש הממשלה, כל הפלגים, שמרניים ומתונים, עסקו בתמרון מתמיד של גופים ופלגים פוליטיים כדי ליצור רוב בבית המחוקקים. לפני שצ'אנג הספיק להשיק תוכנית מלאה של רפורמה כלכלית, הנהגת המפלגה הדמוקרטית השלטת הייתה חסרת סמכות בפועל ממריבות הפלגים בשורותיה.הפיכה צבאית ב-16 במאי 1961 תפס הצבא את השלטון בסיאול הבירה באמצעות הפיכה מאורגת בקפידה בידי פאק ותומכיו. עם לקיחת השלטון הצבא הוביל שלב חדש של פוליטיקה קוריאנית לאחר הליברציה הקצרה שלפיהם הוכיחה כי היא חסרת כל יכולת. החונטה הצבאית, בראשות גנרל פאק צ'ונג-הי שהפך כעת לנשיא החדש, השתלטה על הארגונים הממשלתיים, משרדים ניהוליים ועסקים המקושרים לממשל, פיזרה את האספה הלאומית והטילה איסור מוחלט על כל סוגי הפעילויות הפוליטיות. הוטל חוק חירום של מצב מלחמה מדיני, והמועצה העליונה לשיקום לאומי (SCNR) בראשות פאק לקחה את מושכות הממשלה והחלה להנהיג סדרה של רפורמות. בנובמבר 1961, פגישה של פאק וממשלתו החדשה עם נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי בוושינגטון די. סי. קבעה את הלגיטימציה של הממשל החדש של פאק בעיני הממשלה האמריקאית והסדירה את יחסי ארצות הברית–קוריאה הדרומית שלאחר המהפכות בקוריאה.לאחר הסדר הממשל והסדר המדיני, בנובמבר 1962 פרסם ה-SCNR הצעת חוק שעברה במהירות לתיקון החוקה. לפי התיקון החוקתי נקבע שנשיא המדינה מחזיק ברוב סמכויות הממשל לכדי מצב שיחשב במדינות רבות כדיקטטור בעוד הפרלמנט הלאומי נחלש קשות. הצעת החוק אושרה על ידי משאל עם לאומי חודש לאחר מכן. התוכנית הראשונית הייתה להסדיר את יציבות השלטון בקוריאה ולאחר מכן לסיים את הממשל הצבאי בבחירות דמוקרטיות שיתרחשו במהלך שנת 1963. בפברואר שנת 1963 הודיע ​​פאק כי לא ייקח חלק בממשלה האזרחית שתוקם בהמשך השנה אם מנהיגים פוליטיים אזרחיים יבחרו לקיים הצעת ייצוב פוליטית שתשיב ממשל פרלמנטרי.עם זאת, כתוצאה מסערה מרה בחונטה השלטת וממצב כאוטי שנוצר בעקבות התפשטות המפלגות הפוליטיות הקטנות, עד מהרה שינה פאק את דעתו והציע להאריך את השלטון הצבאי בארבע שנים. ההצעה נתקלה בהתנגדות נמרצת של מנהיגים פוליטיים אזרחיים, אך כ-160 מפקדים צבאיים, רובם גנרלים, תמכו בהרחבת תקופת המשטר הצבאי בטענה כי זו הדרך היחידה לשמור על היציבות במדינה. באפריל, פאק, בלחץ מקומי ובינלאומי ניכר (במיוחד מארצות הברית של משטרו של לינדון ג'ונסון התנגד לדיקטטורה צבאית בקוריאה), הודיע ​​על תוכנית לקיום בחירות לקראת סוף השנה. פאק נבחר בתור מועמד לנשיאות המפלגה הרפובליקנית הדמוקרטית (DRP) שזה עתה הוקמה בסוף מאי.הבחירות לנשיאות הרפובליקה השלישית התקיימו ב-15 באוקטובר 1963. פאק ניצח בהפרש קטן את מועמד האופוזיציה, יון פו-סון, נשיא המדינה לשעבר אשר כאשר התאפשר לו לשוב לפעילות פוליטית עם תחילת מערכת הבחירות, הפך למוביל גוש האופוזיציה האנטי-צבאי והמועמד לנשיאות של מפלגת השלטון האזרחי. במאי 1967 פאק נבחר לכהונתו השנייה, וה-DRP זכה ברוב גדול באספה הלאומית. חברי המפלגה האופוזיציונית החדשה (NDP), שראשם היה יון שהובס פעמיים, טענו להונאה וסירבו במשך זמן מה לתפוס את מושבם באספה הלאומית.נשיא קוריאה הדרומיתמדיניות חוץ זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון, פאק הסדיר הסכם שהסדיר יחסי יפן–קוריאה הדרומית. לפי ההסכם, יפן העבירה 300 מיליון דולר פיצויים על תקופת הכיבוש היפני בחצי האי, עוד הלוואה בסך 200 מיליון דולר ועוד הלוואה בסך 300 מיליון דולר לשיפור איכות החיים האזרחית בקוריאה הדרומית. יחסים שווים בין קוריאה הדרומית וארצות הברית סובסדו בשנת 1966 לפי "הסכם סטטוס הכוחות". פאק נודע בגרמנופיליה אך בכל זאת סבסד קשרים כלכליים עם גרמניה המערבית למען האחרונה תתמוך בקשיים הכלכליים של קוריאה הדרומית עם אוכלוסייתה הגדלה במהירות. בתקופת שלטונו של פאק יחסי הממלכה המאוחדת–קוריאה הדרומית היו מתוחים שכן פאק נאם מספר פעמים נגד הממלכה המאוחדת אשר לפיו תמכה בסיפוח היפני של קוריאה בכך שחתמה בשנת 1902 על הברית האנגלו-יפנית. פאק הוסיף וזעם על הממלכה המאוחדת עקב אי מעורבותה במלחמת וייטנאם שבה הייתה קוריאה הדרומית מצידה מעורבת קשות.מלבד ארצות הברית, קוריאה הדרומית הייתה המדינה ששלחה את מספר החיילים הגבוהה ביותר לתמוך בדרום וייטנאם במהלך מאבקה נגד צפון וייטנאם והוייטקונג. אותם לוחמים קוריאנים בווייטנאם אחראים ל-80 אירועי טבח וכתוצאה מכך 8,000 עד 9,000 הרוגים אזרחיים. בעוד שהטבח בידי כוחות ארצות הברית במיי לאי זכה לסיקור נרחב, זיכרון הטבח בדרום קוריאה התאדה ברובו, ולא הוזכר על ידי ארגוני התקשורת כמעט הכלל. ראשית, ממשלת דרום קוריאה הכחישה את ההרג עוד בתחילתו. מנהיגים צבאיים מעורבים רמזו כי הדיווחים על ההרג היה מזימה קומוניסטית. משרד ההגנה של דרום קוריאה טען שטבחים סיסטמיים ומאורגנים שכאלה מעולם לא התרחשו. שירות הביון הלאומי תחת משטרו של פאק דחה את הבקשות לפרסם את חקירתם בשנת 1969 בנושא הטבח. כמה נשיאים ליברלים לאחר שלטונו של פאק, יצאו בהצהרות התנצלות, אך הם מעולם לא הזכירו ישירות את מעשי הטבח ולא הודו בהריגה. שנית, הפוליטיקה הפנימית מנעה מהנושא להיכנס לסדר היום הממשלתי. ממשלתו של פאק הטילה תקנות מחמירות על חופש הביטוי, שעזרו לצבא לכסות את הדיווחים על אירועי הטבח. כל מי שיצא בהצהרה נגד הפעילות הדרום קוריאנית בווייטנאם היה עלול להיעצר ולעבור עינויים.בשנות השישים היו קשרים חזקים ביחסי ישראל–קוריאה הדרומית שכללו תמיכה ישראלית בנוגע לכלכלה והצבא. בהמשך היחסים נפגעו עם המשברים הכלכליים בשוק הנפט שהביאו את ממשלו של פאק לבוא בידיים פתוחות אל מדינות המפרץ העשירות בנפט. בתגובה נסגרה השגרירות הישראלית בסיאול ואף על פי שפאק ביקש משר הביטחון הישראלי, משה דיין, לשקול בשנית את סגירתה, השגרירות נותרה סגורה להמשך שלטונו של פאק. קוריאה הדרומית ואיראן (דאז המדינה האימפריאלית של איראן) כוננו יחסים דיפלומטים רשמיים בשנת 1962 ונפתחו שגרירויות בשנת 1967.קוריאה הצפונית בשנת 1953 החלה הפסקת אש ממושכת במלחמת קוריאה, הפסקת אש שנמשכת עד היום. תחת ממשל פאק צ'ונג-הי בדרום וממשל קים איל-סונג בצפון החלו לראשונה שיחות בין הצדדים להגיע להסדר מיוחל. לי הו-ראק, מנהל סוכנות הביון המרכזית בסיאול, ביקר בבירת קוריאה הצפונית פיונגיאנג בין ה-2 ל-5 במאי 1972, וקיים שיחות עם קים יאנג-ג'ו ממחלקת הארגון וההדרכה של פיונגיאנג; סגן ראש הממשלה הצפון קוריאנית, פאק סונג-צ'ול, הפועל מטעם המנהיג העליון של קוריאה הצפונית, ביקר בסיאול בין 29 במאי ל-1 ביוני 1972, לקיום שיחות נוספות עם לי הו-ראק. מתוך רצון משותף להשיג את איחוד קוריאה מוקדם ככל האפשר, שני הצדדים עסקו בחילופי דעות גלויים ופתוחים במהלך שיחות אלה וביצעו התקדמות רבה לקידום הבנה הדדית. במאמץ להסיר את אי ההבנות ואת חוסר האמון, למתן את המתח המוגבר שנוצר בין הדרום לצפון כתוצאה מהתקופה הארוכה של החלוקה ויתרה מכך, כדי לזרז את האיחוד, שני הצדדים הגיעו להסכמה מלאה בנושא הנקודות הבאות. שני הצדדים הסכימו על העקרונות הבאים כבסיס להשגת איחוד: ראשית, האיחוד יושג באופן עצמאי, ללא תלות בסמכויות זרות וללא כל הפרעות זרות. שנית, איחוד יושג באמצעים שלווים, מבלי לנקוט בשימוש כוח אחד נגד השני. שלישית, יש לחפש תחילה אחדות לאומית גדולה כעם אחד, שמתעלה על הבדלים רעיוניים, אידאולוגיות ומערכות מדיניות. על מנת להקל על המתחים ולטפח אווירה של אמון הדדי בין דרום הארץ וצפון הארץ, שני הצדדים הסכימו לא להשמיץ או לפגוע זה את זה, ולא לבצע פרובוקציות צבאיות אם בקנה מידה גדול או קטן, ולנקוט באמצעים חיוביים כדי למנוע אירועים צבאיים בשוגג. על מנת להשיב קשרים לאומיים מנותקים, לקדם הבנה הדדית ולזרז איחוד עצמאי בשלום, הסכימו שני הצדדים לבצע חילופים רבים בתחומים שונים (מידע, כלכלה וכו). שני הצדדים הסכימו לשתף פעולה באופן פעיל בחיפוש אחר ההצלחה המוקדמת של שיחות השלום דרך הצלב האדום צפון/דרום קוריאה, המתקיימות בימים אלה בתמיכה נלהבת של כלל אנשי קוריאה. על מנת למנוע התפרצות של אירועים צבאיים בלתי צפויים והתמודדות צבאית ישירה, לכל מקרה אפשרי של בעיות המתעוררות בין הדרום לצפון, שני הצדדים הסכימו להתקין קו טלפון ישיר בין סיאול לפיונגיאנג. על מנת ליישם את הפרטים הנ"ל, לפתור בעיות שונות הקיימות בין הדרום והצפון, וליישב את בעיית החלוקה על בסיס העקרונות המוסכמים עבור איחוד, שני הצדדים הסכימו להקים ולהפעיל תיאום דרום-צפון בראשות יושבי ראש הוועדה משותפת לי הו-ראק מהבדרום וקים יאנג-ג'ו מהצפון. בשכנוע מוטב כי פריטי ההסכם הנ"ל תואמים את השאיפות המשותפות של כל העם הקוריאני, שכולם דואגים לאיחוד מוקדם, שני הצדדים מתחייבים בזאת בחגיגיות בפני העם הקוריאני כולו להביע נאמנות לפריטים המוסכמים האלה.רפורמות בכלכלה דרום קוריאה העתיקה את ההצלחה הכלכלית של יפן, אם כי דחף הצמיחה שלה החל יותר מעשור לאחר זה של יפן. במהלך מלחמת קוריאה, הכלכלה החקלאית הענייה כבר הייתה הרוסה לחלוטין והתשתיות נפגעו קשות. דרום קוריאה נאלצה לסמוך על סיוע מזון מארצות הברית לצורך הישרדות. ההכנסה הממוצעת לנפש בקוריאה הדרומית הייתה 89 דולר בלבד בשנת 1961, מקום 101 מתוך 125 המדינות שנבדקו באותה שנה על ידי הבנק העולמי; קוריאה הדרומית דורגה באותה השנה ליד מדינות כמו טוגו ואוגנדה. בסוף שנת 1965 דרום קוריאה הייתה ענייה יותר מהודו, עם תוצר לנפש של 106 דולר בלבד לעומת 121 דולר עבור הודו.בתחילת שנות השישים דרום קוריאה הייתה מדינה ענייה טיפוסית עם משאבי טבע ירודים, ייצור נמוך ושוק מקומי קטן. בתחילת העשור המשיכה קוריאה הדרומית עם תוכניות פיתוח כלכליות די איטיות שהיו במקומן עוד קודם לעלייתו של פאק. בתחילה, פריטי הייצוא העיקריים של המדינה היו בעיקר מוצרים תעשייתיים קלים המיוצרים במפעלים קטנים, או חומרי גלם. תפוקה זו סייעה בהשגת תוכנית פיתוח כלכלי אגרסיבית שהוצאה לפועל במהלך השנים 1962–1966, שמטרתה לפתח את הכלכלה על ידי הרחבת החקלאות, האנרגיה, פיתוח תעשיות בסיסיות (מלט, נפט, ברזל, פלדה), שיפור התשתיות עומדות והגברת הייצוא. בנוסף, התוכנית העלתה את מעמדם ההשפעה של המדע והטכנולוגיה בכלכלתה, שתי תעשיות עליהן בנתה המדינה את המוניטין העולמי שלה בהמשך. בשנות השבעים השקיעה המדינה במתקנים כימיים כבדים והניחה את הבסיס לייצוא מוצרים תעשייתיים כבדים.הסיוע הכלכלי בקוריאה הדרומית החל לרדת משנות ה-60, ולכן המדינה נדרשה להחל במהרה בפיתוח עצמאי. הסכמים חדשים הסדירו סיוע כספי מצד ה-ICA (מנהל שיתוף הפעולה הבינלאומי), תוך שהוא מספק תעשיות כרייה וייצור אספקה, חומרי גלם ומתקני תחבורה. מתקופה זו, קוריאה הדרומית החלה לייצא מוצרי תעשייה קלה, כגון בגדים ונעליים. כמו כן, קרן הפיצויים מהאמנת הנורמליזציה ביחסים עם יפן, כספים ותשתיות ברחבי העולם תרמו לקידום התעשייה. קוריאה הדרומית התמקדה בהרחבת תעשיות אנרגיה חשמלית ופחם, הגדלת התפוקה החקלאית, קידום נטרול יתרות התשלום וקידום הטכנולוגיות על ידי התוכנית חמש השנים (1962–1966). ממשל פאק צ'ונג-הי התמקד בתעשייה כימית, פלדה והתעשייה המכנית. בתקופה זו נפח הכלכלה הדרום קוריאנית הוכפל והתמ"ג לנפש של דרום קוריאה עלה על צפון קוריאה בשנת 1969 בעוד הממוצע המדיני הוציא אותה מהדרג הבינלאומי של מדינה ענייה ומדינת עולם שלישי.באופן אירוני, צמיחתה של כלכלת קוריאה הייתה בשיאה בתקופת הדיקטטורה של פאק צ'ונג-הי. הוא השקיע בתעשייה כבדה עתירת עבודה, כמו פלדה, בניית ספינות וייצור מכוניות, בזכות דור הבייבי-בום (ילידי שנות ה-50 וה-60). בשנות השבעים של המאה העשרים נשלחו פועלים צעירים רבים למזרח התיכון לבניית תשתיות בחו"ל, כדי להרוויח משקיעים. עם זאת, חוסר היציבות הפוליטית ומשבר הנפט בסוף שנות השבעים גרמו לכלכלת קוריאה הדרומית כמעט להתרסק. הנשיא פאק צ'ונג-הי הרגיע את הכלכלה בכך שניהל תוכנית שיקום אוקטובר והשקיע בבניית ספינות וייצור מכוניות בזכות כוחו הפוליטי המוחלט, פעולה שחיפתה על המשבר בשוק הנפט. אזרחי דרום קוריאה החלו להרוויח יותר כסף וחסכון מאחר שמאזן התשלומים השתפר. בשנת 1973, דרום קוריאה הפכה עצמאית לגמרי בכל הנוגע לייצור מזון לאזרחיה, ולכן יכלה לנהל משא ומתן עם קוריאה הצפונית על ידי הצעת אוכל לאזרחיה של האחרונה.היקף המסחר של קוריאה הדרומית דורג במקום ה-19 בעולם בשנת 1976 והתוצר לנפש עלה על 1,000 דולר בשנת 1977. בסוף שנות השבעים החלה דרום קוריאה לבנות את תת-מחוז חדש מתוך הבירה סיאול. הנדל"ן והמחירים עלו בצורה דרסטית בתקופה זו.משטר דיקטטורי במהלך כהונתו השנייה התמודד הנשיא פאק עם החוק שהגביל את שירות הנשיא לשתי קדנציות רצופות של ארבע שנים. על רקע מהומה פוליטית נרחבת שנוצרה על ידי הפגנות פוליטיקאים וסטודנטים באופוזיציה, חברי ה-DRP המחוקקים העבירו תיקון חוקתי שהפך את הנשיא לזכאי לשלוש קדנציות רצופות בנות ארבע שנים כל אחת. התיקון אושר על ידי משאל עם לאומי באוקטובר 1969. בבחירות לנשיאות שהתקיימו באפריל 1971 ניצח פאק בהפרש קטן יותר מהבחירות הקודמות ורוב התמיכה באופוזיציה נראתה באזורים עירוניים גדולים. האופוזיציה בבחירות קיבלה 89 מושבים באספה הלאומית לעומת 113 מושבים שזכו בה ה-DRP השולט.בדצמבר 1971, זמן קצר לאחר כניסתו לקדנציה שלישית לנשיאות, הכריז פאק על מצב חירום לאומי, וכעבור 10 חודשים (אוקטובר 1972) הוא השעה את החוקה ופיזר את הרשות המחוקקת. החוקה החדשה, שאפשרה את בחירתו מחדש של הנשיא למספר בלתי מוגבל של כהונות של שש שנים, הוכרזה בדצמבר, והשיקה את הרפובליקה הרביעית. החוקה החדשה הייתה פרי יצירתו של פאק עצמו ונודעה בתור "חוקת יושין". החוקה החדשה שינתה את מערכת הבחירות כפי שנראה בבחירות הכלליות הבאות בשנת 1973. ב-27 בפברואר 1973 התקיימו בחירות כלליות לבחירתם של רק 146 נציגים לאספה הלאומית מכלל 219 המושבים. מפלגת השלטון זכתה ב-73 מושבים, כאשר האופוזיציה העיקרית, "המפלגה הדמוקרטית החדשה" זכתה ב-52 מושבים ומפלגת האיחוד הדמוקרטית המינורית קיבלה שני מושבים בלבד. העצמאים זכו ב-19 מושבים. את 73 המושבים הנותרים פאק עצמו בחר.מאפיין נוסף בחוקת יושין היה בכך שהיא אפשרה לנשיא לנקוט בצעדים יוצאי דופן בזמן "משבר לאומי". לפיכך, ב-8 בינואר 1974 הוציא פאק צו חירום נשיאותי מס' 1, שהוציא מחוץ לחוק את כל הפעילויות או ההצהרות המתנגדות לחוקת יושין עצמה, וכן כל דיווחים בעיתונות על פעילויות אלה. צו חירום מס' 2 מאוחר יותר אפשר לרשויות לקחת את כל המפרים את צו מס' 1 ללא צווי מעצר ולתת להם עונשי מאסר של עד 15 שנים. באותה שנה הוציא פרק עוד סדרת צווים: צו החירום הנשיאותי מס' 3, גם הוא בינואר 1974, קיצץ או פטר באופן דרסטי את צורך שילום המיסים עבור בעלי הכנסה נמוכה. באפריל הוצא צו מס' 4 לפיו הוצא מחוץ לחוק ארגון פוליטי בשם הפדרציה הלאומית של צעירים וסטודנטים דמוקרטיים, שדעתו של פאק, תכננה להפיל את הממשלה. מבין הסטודנטים הרבים שמחו באותה העת נגד משטרו האוטוקרטי של פאק היה מון ג'יאה-אין, ששנים רבות אחר כך הפך לנשיא קוריאה הדרומית בעצמו.פיתוח גרעיני פאק החל את הפיתוח הגרעיני מחשש שארצות הברית תבודד עצמה בסופו של דבר מהמצב הפוליטי במזרח אסיה, תיסוג מיחסיה עם קוריאה הדרומית (כפי שקרה שנה קודם לכן בדרום וייטנאם) ותאפשר השתלטות קומוניסטית כמו שאירע במלחמת האזרחים הסינית. היסטוריונים מייחסים את פועלו של פאק צ'ונג-הי להגנה מדינית שתהיה תלויה כמה שפחות בארצות הברית עקב אירועים מדיניים כמו הנטישה האמריקאית של דרום וייטנאם.בשנת 1968 התרחש משבר בין קוריאה הדרומית והצפונית כאשר צוללת קומנדו בחזקת הצי של קוריאה הדרומית נתפסה בידי הכוחות המזוינים העממיים של קוריאה הצפונית ואנשיה הפכו שבויים של קוריאה הצפונית. לאורך המשבר הממשל האמריקאי כמעט ולא הגיב נגד קוריאה הצפונית, מה שהעלה את חששותיו של פאק. אירועים אלו החלו לייצר את הרושם שארצות הברית חלשה בהתמודדות עם התוקפנות הצפון קוריאנית. האירוע השני שפגע בביטחון פאק בארצות הברית הייתה פרסום הדוקטרינה של ניקסון בשנת 1969; ההכרה האמריקאית בסין העממית כממשלה הלגיטימית של סין ללא התייעצות מוקדמת עם משטר צ'יאנג קאי שק בטאיוואן, משטר דרום קוריאה או כל בעלת ברית אחרת של ארצות הברית באזור הותירה את פאק לתהות אם האמריקאים יפתחו בהמשך גם דיאלוג עם קוריאה הצפונית מאחורי גב הדרום. ההתקפה הצפון קוריאנית על מטוס הריגול EC-121 האמריקני במרחב האווירי הבינלאומי התרחשה על רקע מגמות אלה, והובילה את הנשיא האמריקאי ניקסון להכין את הצבא האמריקאי לתקיפת צפון קוריאה בתגובה מסיבית, כולל התקפה גרעינית. אך בסופו של דבר הוא לא נקט פעולה צבאית ממשית, מה שהוסיף לחששותיו של פאק.הגורם השלישי לחשדותיו של פאק היה הנסיגה החד צדדית של דיוויזיית החי"ר השביעית האמריקאית מהגבול בין הקוריאות בשנת 1971, והדיונים המתמשכים בוושינגטון והלחץ הפוליטי של הקונגרס לנסיגה נוספת של עוד כוחות. שיקול נוסף היה גילוי מנהרות הסתננות מצפון קוריאה אל מתחת לקו הפסקת האש בשנים 1974–1975. פאק היה עד גם לרצח אשתו בידי מתנקש התומך בצפון קוריאה בשנת 1974. אפילו כשסייגון, בירת דרום וייטנאם נפלה באפריל 1975, פוליטיקאים ועיתונאים אמריקאים הגבירו את ביקורתם על משטרו של פאק לאחר תיקונו החוקתי והקמת "חוקת יושין" ב-1972. תחושת הנטישה שלו על ידי ארצות הברית בזמן פגיעות מוגברת והתקפות פוליטיות וצבאיות מצד צפון קוריאה בשילוב עם בידודו מהחברה האזרחית האמריקאית הובילו את פאק לחפש דרכים להיות עצמאי יותר ויותר מפני הצבא האמריקני.עד 1975 הוקמה תוכנית נשק גרעיני ייעודית, עם שלושה צוותים מדעיים שעבדו על תכנון טילים וראשי נפץ גרעיניים וכימיים. התוכנית נוהלה על ידי סגן הנשיא הבכיר של הסוכנות לפיתוח ביטחון (ADD), ונקבע לשם "פרויקט 890". הנשיא פאק אישר את מרכיב תכנון הנשק הגרעיני בדצמבר 1974, אם כי פיזיקאי בודד שהיה טכנאי חומרי נפץ עבד על תכנון נשק גרעיני מאז שנת 1972 ב-ADD, כחלק ממשרד הביטחון. ADD גייסה מדענים דרום קוריאנים מחו"ל ובאמצע 1975 היו לה שלוש קבוצות משנה שעבדו על ראשי נפץ, ייצור חומרי נפץ וקודי מחשב. מאמצי העיצוב של ראשי הקרב כללו כחמישים מדענים וטכנאים, והקבוצה סבלה מריבים פנימיים ומחוסר יכולת טכנית וככל הנראה ההתקדמות הייתה איטית. צוות ראש הנפץ הכימי היה קטן יותר, אך באמצע 1976 מנה צוות פיתוח הטילים יותר מ-250 איש שכיסו במקצועותיהם דלקים, מכניקה, אלקטרוניקה, בדיקות, הערכה ותמיכה במחשבים. "התמקדות זו במערכות טילים", שה-CIA תיארה כאובססיבית, "מרמזת על אינטרס לרכוש מספר מכשירים גרעיניים" אם כי סוג הנשק לא היה ברור ל-CIA (ביקוע גרעיני, היתוך גרעיני, פצצת נייטרון וכו).על פי דו"ח של ה-CIA, בסוף 1974, אישר פאק צ'ונג-הי תוכנית לפיתוח טכנולוגיית נשק גרעיני במטרה לפתח אפשרות גרעינית ארוכת טווח. לאחר שהצהיר פומבית ביוני 1975 על שימוש בנשק גרעיני נגד קוריאה הצפונית, שר ההגנה האמריקני ג'יימס שלזינגר נפגש עם הנשיא פאק ב-27 באוגוסט 1975. שני האישים הסכימו שלמרות כל מה שנאמר בפומבי על נשק גרעיני לחיזוק המורל, סיאול הייתה חשופה למעשה לנשק גרעיני מחוץ ותוכנית הגרעין שלה הייתה רק בתחילת הפיתוח. בינואר 1976, כדי למנוע חיכוכים ביחסים עם ארצות הברית, פאק סיים את המשא ומתן עם צרפת להשגת צנטריפוגות, ובדצמבר 1976, בלחץ אמריקאי שכלל עיצומים קשים, הוא השעה את כל תוכנית הנשק הגרעיני (הדבר היה ידוע באותה תקופה ותועד על ידי חוקרים רבים). מה שפחות ידוע הוא שפעילות התפשטות גרעינית זו נמשכה גם לאחר 1976.פאק עצר את התוכנית הגרעינית בין לבין הודות להתרשמותו מהנחישות של ארצות הברית להגיב בצורה מאסיבית לכל אפשרות של פלישה מצד קוריאה הצפונית כאשר ב-18 באוגוסט 1976, לאחר כל פעילויות האיבה הועמדו כוחות ארצות הברית וקוריאה הדרומית בכוננות גבוהה, ארמדה של אוניות מלחמה נשלחה מחופי ארצות הברית וקוריאה הדרומית אל עבר חופי קוריאה הצפונית, מפציצים מסוג B-52 סטרטופורטרס נשלחו מדי יום מעל גבולות צפון קוריאה כדי להירשם במכ"מים של הצפון קוריאנים ולהכניס אותם לפאניקה, והמפקד המקומי של ארצות הברית, הגנרל ריצ'רד סטילוול, הוסמך לירות על צריפים צבאיים צפון קוריאניים מצפון לקו הפסקת האש.מפגן כוח עצום זה, שמטרתו הייתה "להכניס" את הצפון קוריאנים להסדר על פי הנרי קיסינג'ר, חרג מהמדיניות שציפה אליה פאק. קוריאה הצפונית לא הגיבה מחשש לפלישה מלאה, "מעולם לא ראיתי את צפון קוריאה כל כך מפוחדת", הגיב קיסינג'ר ב-26 באוגוסט 1976. השפעה של אירוע זה, בשילוב עם האיום האמריקני לנתק את התמיכה בתוכנית הגרעינית של דרום קוריאה שהועברה ישירות על ידי צבא ארצות הברית. פאק סיים את פרויקט 890 בדצמבר אותה שנה. לאחר "חיפוש מדוקדק של כל המידע הזמין", ה-CIA קבע כי ביוני 1978 לגבי התוכנית הגרעינית הדרומית קוריאנית כי: אין שום עדות לכך שבימים אלה מתבצעת כל עבודת תכנון נשק גרעיני. אין שום הוכחה לכך שהדרום קוריאנים מנסים לרכוש יכולת העשרת אורניום. אין עדות לפעילות שוטפת כלשהי הקשורה לרכישת יכולת גרעינית. אין עדות לאגירת חומר לביקוע גרעיני. אין עדות לעבודה על ייצור נשק להשמדה המונית.ההתנקשות בשעות הערב המוקדמות של 26 באוקטובר 1979, פאק צ'ונג-הי התיישב לארוחת ערב בבית הכחול (המעון הנשיאותי בסיאול). הנושא שעל ליבו היה התפרצות תסיסה אזרחית לאחר גירושו של מנהיג האופוזיציה קים יאנג-סם מהאסיפה הלאומית מפני שהמשיך לבקר את מדיניות הדיכוי של פארק. בחירת חבריו לארוחת הערב שיקפה את דאגותיו, מנהל סוכנות הביון הקוריאני, קים ג'ה-קיו, שומר הראש הראשי צ'ה ג'י-צ'ול, שהפך למשפיע יותר ויותר על הפוליטיקה המדינית עם הזמן והמזכיר הראשי של הבית הכחול. כולם היו קצינים צבאיים והשתתפו בהפיכה הצבאית שהכניסה את פאק לשלטון 18 שנה קודם לכן. מאבק כוח בין צ'ה וקים על ההשפעה של כל אחד מהם על הנשיא העלה את חמתו של קים, שיצא מהחדר ושב עם אקדח מוסתר בשרוולו. בנקודה מסוימת בשיח שלאחר הארוחה, קים הרים נשקו וכיוון אותו אל עבר צ'ה וגינה את האחרון בפני פאק. קים אז ירה לכתפו של צ'ה ולחזהו של פאק שנפל במקום ומת.קים ברח ובהמשך נתפס בידי הרשויות הקוריאניות. בחקירה שעל מותו של פאק טען קים כי פעל לשימור הדמוקרטיה הקוריאנית ושפועלו היה למען האומה. ראש החקירה, צ'ון דו-הוואן, קבע לבסוף כי קים פעל מתוך כעס ולמען שימור כוחו האישי. פאק נקבר בהלוויה צבאית בבית העלמין הלאומי בסיאול.מורשת במותו של פאק, ראש הממשלה דאז, צ'וי קיו-הה החליף אותו והמדינה התדרדרה למשבר פוליטי חמור. מרידות סטודנטים הגיעו לשיאן במהלך מרד גוואנגז'ו. בדצמבר 1979 הצבא שם סוף לחוסר היציבות הממשלתית וצ'ון דו-הוואן, ביחד עם מספר מפקדים צבאיים נוספים ארגנו הפיכה צבאית שהסדירה מחדש את המשטר הדרום קוריאני. ממשלתו של צ'ון החלה להתקדם לעבר דמוקרטיזציה. בשנת 1981 חוקת יושין בוטלה ובתוך מספר שנים הפכה קוריאה הדרומית למדינה דמוקרטית עם בחירות חופשיות. המדיניות הכלכלית המוצלחת של פאק המשיכה לפעול וממשיכה נכון לשנת 2020, היא האדירה את כלכלתה של קוריאה הדרומית פי עשרות מזאת של קוריאה הצפונית, הפכה את המדינה למרכז פיתוח טכנולוגי בינלאומי ועוד.ישנן שתי אידאולוגיות לאומיות עיקריות שהשפיעו על שלטונו של פאק שהיה אדם בודהיסטי מסור. ראשית הם תורתם של הלאומנים הקוריאנים בתחילת המאה התשע עשרה, הבולטת ביותר סין צ'אה-הו וצ'ו נם-סון. פילוסופיות אלה העניקו לפאק את היסודות לבסס את משטרו האוטוקרטי. באופן ספציפי, התייחסותם של תורות אלו למיתוס היצירה לפיהם העם הקוריאני זכאי לארץ משגשגת והומוגנית. היה גם מרכיב אחד בעיקרי המיניג'וק שלהם (מיניג'וק בתרגום חופשי זה "עם הקוריאני"). זוהי פילוסופיה אתנו-לאומית המרמזת על כך שכל הקוריאנים וארצות מקורם מקורבים בדם. שנית, פאק לקח את התורות הללו וערבב אותן עם אידאולוגיה דרוויניסטית, נאו-קונפוציאנית ותורת הבושידו, קוד התנהגות עתיק יומין של הסמוראים ביפן. תורות אלו אוחדו תחת פאק לאמונה של עם קוריאני הומוגני הנשמע בציות מוחלט למנהיגו אשר יביא אותו לשיא של שגשוג והצלחה בתחומים חברתיים וביטחוניים כאחד.דרגות ועיטוריםדרגותעיטוריםלקריאה נוספתקוריאה: היסטוריה ופוליטיקה, אלון לבקוביץ, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור.קישורים חיצונייםהערות שוליים קורבנות רציחות פוליטיות באסיהנשיאי קוריאה הדרומיתשליטי ארצותמנהיגים שנרצחוילידי 1917נפטרים ב-1979דרום קוריאנים שנפטרו במאה ה-20

1322

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%93%D7%9C%D7%99%20%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D

מגדלי התאומים

מגדלי התאומים (באנגלית: Twin Towers) היו צמד גורדי שחקים בני 110 קומות במרכז הסחר העולמי בעיר ניו יורק, שקרסו כתוצאה מפיגועי 11 בספטמבר 2001. המגדלים התנשאו לגובה של 417 מטר (הצפוני, בעל האנטנה הגדולה בראשו) ו-415 מטר (הדרומי). "מגדל מספר 1", שבנייתו הסתיימה ב-1972, היה בשעתו המגדל הגבוה בעולם, ועבר בכ-30 מטר את בניין אמפייר סטייט, המגדל שהיה הגבוה ביותר עד אז. בשנת 1974 עבר השיא למגדל ויליס בשיקגו שגובהו 442 מטר. כל אחד מצמד הבניינים נבנה על שטח של כ-4,000 מטר רבוע, ובסך הכול היו בכל בניין 350,000 מ"ר בנויים מתוך למעלה ממיליון מ"ר במרכז הסחר העולמי כולו. גגו של המגדל הדרומי שימש עמדת תצפית למבקרים, ובתוך הבניין היו עמדות תצפית בקומה העליונה ובקומה 107. מנקודות תצפית אלו ניתן היה לראות בימים בהירים עד למרחק של 80 קילומטר. בקומות 106–107 במגדל הצפוני הייתה מסעדה שנקראה "חלונות לעולם" ("Windows on the World"), שנפתחה ב-1976. את המגדלים תכנן האדריכל האמריקאי מינורו יאמאסקי (Minoru Yamasaki), שרצה להביע בתכנונם מחווה לגותיקה. התכנון האדריכלי בא להזכיר שני מגדְלי פעמונים של קתדרלה, כמו גם הקווים האנכיים המודגשים וסיומת המבנה המזכירה את הקשתות של סיומת הקתדרלה. מגדלי התאומים היו מסמליה הבולטים של העיר ניו יורק, וככאלה סימלו גם את עוצמתה הכלכלית של ארצות הברית. במגדלים שכנו חברות רב-לאומיות רבות. המגדלים כמטרה לפעולות טרור עקב היותם הסמל הבולט של עוצמתה הכלכלית של ארצות הברית, המגדלים היוו מטרה נוחה לביצוע פעולות טרור על ידי מחבלים שחרתו על דגלם את המלחמה בארצות הברית. פיגוע משאית התופת ב-1993 המגדלים שימשו מטרה למתקפת טרור לראשונה ב-26 בפברואר 1993. פיגוע זה תוכנן על ידי מחבל מוסלמי בשם רמזי יוסוף מארגון "אל קאעידה", ובוצע על ידי משאית תופת שהוחנתה בחניון התת-קרקעי של הבניין על מנת למוטט אותו. בפיגוע נרצחו שישה אנשים, מעל אלף איש נוספים נפצעו ונגרם נזק כבד לחניון, אך המטרה לא הושגה. פיגועי 11 בספטמבר והתמוטטות המגדלים ב-11 בספטמבר 2001 קרסו שני המגדלים לאחר שזוג מטוסים רוסקו לתוכם כחלק מפעולת הטרוריסטים האסלאמיסטים מקבוצת אל-קאעידה, בהנהגתו של אוסאמה בן לאדן. המטוסים, שהיו עמוסים בכמות גדולה של דלק, פגעו בכל אחד משני המגדלים וגרמו לדליקה שהחלישה את שלד הפלדה של המבנה - דבר שגרם בסופו של דבר לקריסתו ולכתישתו לאבק מאחר שלא הצליח לעמוד במשקל הבניין. שלד המגדלים אמנם תוכנן לספוג פגיעה של כלי טיס כגון מטוס בואינג, אלא שאיש לא הביא בחשבון שמטוסי נוסעים גדולים ועמוסים בכל כך הרבה דלק יפגעו בהם. לאחר קריסת שני המגדלים, העריך המבטח את שווים ב-4.55 מיליארד דולר אמריקני, וסכום זה שולם לסילברסטיין נכסים, שחכרה את הבניין ביולי 2001. מאוחר יותר ויתרה החברה על חלקה בשטח ובניית מרכז הסחר העולמי החדש נעשתה על ידי רשות הנמלים של ניו יורק וניו ג'רזי יחד עם חברות נוספות. מרכז הסחר העולמי "מגדל החירות" הוא בניין שנחנך בשנת 2014 במנהטן תחתית בניו יורק על חורבות מגדלי התאומים. גובהו 1,776 רגל (541.3 מטר), כשנת העצמאות של ארצות הברית. מגדל החירות הוא הבניין הגבוה בניו יורק במקומו של בניין אמפייר סטייט, והגבוה בארצות הברית במקום מגדל ויליס. לקריאה נוספת ז'אן בודריאר, רוח הטרור, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2004 קישורים חיצוניים פיגועי 11 בספטמבר התאומים התאומים אסונות קריסת מבנה

מגדלי התאומים (באנגלית: Twin Towers) היו צמד גורדי שחקים בני 110 קומות במרכז הסחר העולמי בעיר ניו יורק, שקרסו כתוצאה מפיגועי 11 בספטמבר 2001. המגדלים התנשאו לגובה של 417 מטר (הצפוני, בעל האנטנה הגדולה בראשו) ו-415 מטר (הדרומי). "מגדל מספר 1", שבנייתו הסתיימה ב-1972, היה בשעתו המגדל הגבוה בעולם, ועבר בכ-30 מטר את בניין אמפייר סטייט, המגדל שהיה הגבוה ביותר עד אז. בשנת 1974 עבר השיא למגדל ויליס בשיקגו שגובהו 442 מטר.כל אחד מצמד הבניינים נבנה על שטח של כ-4,000 מטר רבוע, ובסך הכול היו בכל בניין 350,000 מ"ר בנויים מתוך למעלה ממיליון מ"ר במרכז הסחר העולמי כולו. גגו של המגדל הדרומי שימש עמדת תצפית למבקרים, ובתוך הבניין היו עמדות תצפית בקומה העליונה ובקומה 107. מנקודות תצפית אלו ניתן היה לראות בימים בהירים עד למרחק של 80 קילומטר. בקומות 106–107 במגדל הצפוני הייתה מסעדה שנקראה "חלונות לעולם" ("Windows on the World"), שנפתחה ב-1976.את המגדלים תכנן האדריכל האמריקאי מינורו יאמאסקי (Minoru Yamasaki), שרצה להביע בתכנונם מחווה לגותיקה. התכנון האדריכלי בא להזכיר שני מגדְלי פעמונים של קתדרלה, כמו גם הקווים האנכיים המודגשים וסיומת המבנה המזכירה את הקשתות של סיומת הקתדרלה.מגדלי התאומים היו מסמליה הבולטים של העיר ניו יורק, וככאלה סימלו גם את עוצמתה הכלכלית של ארצות הברית. במגדלים שכנו חברות רב-לאומיות רבות.המגדלים כמטרה לפעולות טרורעקב היותם הסמל הבולט של עוצמתה הכלכלית של ארצות הברית, המגדלים היוו מטרה נוחה לביצוע פעולות טרור על ידי מחבלים שחרתו על דגלם את המלחמה בארצות הברית.פיגוע משאית התופת ב-1993המגדלים שימשו מטרה למתקפת טרור לראשונה ב-26 בפברואר 1993. פיגוע זה תוכנן על ידי מחבל מוסלמי בשם רמזי יוסוף מארגון "אל קאעידה", ובוצע על ידי משאית תופת שהוחנתה בחניון התת-קרקעי של הבניין על מנת למוטט אותו. בפיגוע נרצחו שישה אנשים, מעל אלף איש נוספים נפצעו ונגרם נזק כבד לחניון, אך המטרה לא הושגה.פיגועי 11 בספטמבר והתמוטטות המגדליםב-11 בספטמבר 2001 קרסו שני המגדלים לאחר שזוג מטוסים רוסקו לתוכם כחלק מפעולת הטרוריסטים האסלאמיסטים מקבוצת אל-קאעידה, בהנהגתו של אוסאמה בן לאדן. המטוסים, שהיו עמוסים בכמות גדולה של דלק, פגעו בכל אחד משני המגדלים וגרמו לדליקה שהחלישה את שלד הפלדה של המבנה - דבר שגרם בסופו של דבר לקריסתו ולכתישתו לאבק מאחר שלא הצליח לעמוד במשקל הבניין. שלד המגדלים אמנם תוכנן לספוג פגיעה של כלי טיס כגון מטוס בואינג, אלא שאיש לא הביא בחשבון שמטוסי נוסעים גדולים ועמוסים בכל כך הרבה דלק יפגעו בהם.לאחר קריסת שני המגדלים, העריך המבטח את שווים ב-4.55 מיליארד דולר אמריקני, וסכום זה שולם לסילברסטיין נכסים, שחכרה את הבניין ביולי 2001. מאוחר יותר ויתרה החברה על חלקה בשטח ובניית מרכז הסחר העולמי החדש נעשתה על ידי רשות הנמלים של ניו יורק וניו ג'רזי יחד עם חברות נוספות.מרכז הסחר העולמי"מגדל החירות" הוא בניין שנחנך בשנת 2014 במנהטן תחתית בניו יורק על חורבות מגדלי התאומים. גובהו 1,776 רגל (541.3 מטר), כשנת העצמאות של ארצות הברית. מגדל החירות הוא הבניין הגבוה בניו יורק במקומו של בניין אמפייר סטייט, והגבוה בארצות הברית במקום מגדל ויליס.לקריאה נוספתז'אן בודריאר, רוח הטרור, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2004קישורים חיצונייםפיגועי 11 בספטמברהתאומיםהתאומיםאסונות קריסת מבנה

1327

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%A1

אולימפוס

אולימפוס הוא ההר הגבוה ביוון, גובהו 2,917 מטרים. הוא נמצא במחוז תסליה. במיתולוגיה היוונית האולימפוס הוא מקום משכנם של האלים האולימפיים. צמחייה ובעלי חיים ההר מצטיין בצמחייה עשירה, וגדלים בו כמה מינים ייחודיים שאינם מופיעים באף מקום אחר. מקננים עליו עופות רבים, בין המינים הדורסים: איית צרעים, פרס, עוזנייה שחורה, חיוויאי, עיט גמד, עיט זהוב ובז צוקים. במיתולוגיה היוונית במיתולוגיה היוונית האולימפוס הוא מקום משכנם של שנים-עשר האלים האולימפיים: זאוס, הרה, פוסידון, דמטר, אתנה, אפרודיטה, ארס, דיוניסוס, אפולו, ארטמיס, הפייסטוס והרמס. האדס אל המוות לא שוכן באולימפוס אלא בשאול. וכן פוסידון, השוכן במעמקי הים למעט ביקורים מפעם לפעם באולימפוס. האלים היושבים בהר מתוארים במיתוסים כשהם שותים נקטר ואוכלים אמברוסיה, המעניקים להם חיי נצח. פירוש השם אולימפוס ביוונית הוא "הזורח". למרות קיומו במציאות, מצטייר האולימפוס באיליאדה של הומרוס כמקום נסתר ומסתורי, שמיקומו משתנה. פעם הוא נישא מעל כל הרי העולם ופעם משתלשלים ממנו היבשה והים, אך הוא אינו הר ואינו שמיים. על אף שזאוס הוא מלך האלים והשליט העליון של האולימפוס, אין ההר בבעלותו. מקום משכן זה של האלים אינו שייך לא לים, לא לארץ המתים, לא לשמים, ובעצם אינו חלק מן העולם הפיזי. בתרבות הפופולרית בסדרת הספרים "פרסי ג'קסון והאולימפיים" מוזכר שאין מושב האלים שוכן בקביעות על הר האולימפוס, אלא במקום שבו מתרכזת התרבות העולמית. ובימינו אנו, "בניין האמפייר סטייט". טיפוס על ההר במשך שנים רבות, בשל שילוב של אמונה דתית ואמונות טפלות, לא העזו אנשים לטפס על ההר. רק ב-2 באוגוסט 1913 הגיעו מטפסי ההרים הראשונים לפסגת המיטיקס, הפסגה הגבוהה של ההר. מאז שנות ה-80 מטפסים אל ההר כ-10,000 איש בשנה, רק מיעוטם מגיעים לפסגה הגבוהה ורובם מטפסים עד לאחת מהפסגות שבדרך, במסלול האורך בין יומיים לשלושה. רוב המטפסים מתארגנים ולנים לפני הטיפוס על ההר בעיירה ליטוחורו (Λιτόχωρο), שלמרגלות ההר, או באתרי הקמפינג, הווילות והמלונות, שלאורך החופים הסמוכים לה ממזרח. את הטרק הרגלי לרוב מתחילים בגובה 1,100 מטר מעל פני הים, בעיקר מחניון פריאוניה (Prionia). הרי אולימפוס אחרים קיימים 18 הרים נוספים ברחבי העולם הנקראים בשם אולימפוס: ביוון; בקפריסין; באסיה הקטנה; בניו זילנד; במדינות טנסי, וושינגטון ויוטה שבארצות הברית; ובארץ ויקטוריה שבאנטארקטיקה. כמו כן הר על מאדים נקרא בשם זה. האולימפוס שעל המאדים הוא ההר הגבוה ביותר הידוע במערכת השמש. קישורים חיצוניים אירופה: הרים יוון: הרים מקומות במיתולוגיה היוונית יוון: שמורות ביוספריות הרים מקודשים הפסגות הגבוהות במדינתן

אולימפוס הוא ההר הגבוה ביוון, גובהו 2,917 מטרים. הוא נמצא במחוז תסליה. במיתולוגיה היוונית האולימפוס הוא מקום משכנם של האלים האולימפיים.צמחייה ובעלי חייםההר מצטיין בצמחייה עשירה, וגדלים בו כמה מינים ייחודיים שאינם מופיעים באף מקום אחר. מקננים עליו עופות רבים, בין המינים הדורסים: איית צרעים, פרס, עוזנייה שחורה, חיוויאי, עיט גמד, עיט זהוב ובז צוקים.במיתולוגיה היווניתבמיתולוגיה היוונית האולימפוס הוא מקום משכנם של שנים-עשר האלים האולימפיים: זאוס, הרה, פוסידון, דמטר, אתנה, אפרודיטה, ארס, דיוניסוס, אפולו, ארטמיס, הפייסטוס והרמס. האדס אל המוות לא שוכן באולימפוס אלא בשאול. וכן פוסידון, השוכן במעמקי הים למעט ביקורים מפעם לפעם באולימפוס. האלים היושבים בהר מתוארים במיתוסים כשהם שותים נקטר ואוכלים אמברוסיה, המעניקים להם חיי נצח. פירוש השם אולימפוס ביוונית הוא "הזורח".למרות קיומו במציאות, מצטייר האולימפוס באיליאדה של הומרוס כמקום נסתר ומסתורי, שמיקומו משתנה. פעם הוא נישא מעל כל הרי העולם ופעם משתלשלים ממנו היבשה והים, אך הוא אינו הר ואינו שמיים. על אף שזאוס הוא מלך האלים והשליט העליון של האולימפוס, אין ההר בבעלותו. מקום משכן זה של האלים אינו שייך לא לים, לא לארץ המתים, לא לשמים, ובעצם אינו חלק מן העולם הפיזי.בתרבות הפופולריתבסדרת הספרים "פרסי ג'קסון והאולימפיים" מוזכר שאין מושב האלים שוכן בקביעות על הר האולימפוס, אלא במקום שבו מתרכזת התרבות העולמית. ובימינו אנו, "בניין האמפייר סטייט".טיפוס על ההרבמשך שנים רבות, בשל שילוב של אמונה דתית ואמונות טפלות, לא העזו אנשים לטפס על ההר. רק ב-2 באוגוסט 1913 הגיעו מטפסי ההרים הראשונים לפסגת המיטיקס, הפסגה הגבוהה של ההר.מאז שנות ה-80 מטפסים אל ההר כ-10,000 איש בשנה, רק מיעוטם מגיעים לפסגה הגבוהה ורובם מטפסים עד לאחת מהפסגות שבדרך, במסלול האורך בין יומיים לשלושה. רוב המטפסים מתארגנים ולנים לפני הטיפוס על ההר בעיירה ליטוחורו (Λιτόχωρο), שלמרגלות ההר, או באתרי הקמפינג, הווילות והמלונות, שלאורך החופים הסמוכים לה ממזרח. את הטרק הרגלי לרוב מתחילים בגובה 1,100 מטר מעל פני הים, בעיקר מחניון פריאוניה (Prionia).הרי אולימפוס אחריםקיימים 18 הרים נוספים ברחבי העולם הנקראים בשם אולימפוס: ביוון; בקפריסין; באסיה הקטנה; בניו זילנד; במדינות טנסי, וושינגטון ויוטה שבארצות הברית; ובארץ ויקטוריה שבאנטארקטיקה. כמו כן הר על מאדים נקרא בשם זה. האולימפוס שעל המאדים הוא ההר הגבוה ביותר הידוע במערכת השמש.קישורים חיצוניים אירופה: הריםיוון: הריםמקומות במיתולוגיה היווניתיוון: שמורות ביוספריותהרים מקודשיםהפסגות הגבוהות במדינתן

1342

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C

ממשל

מִמְשָׁל הוא תחום החיים בו נעשות ההחלטות הרשמיות והכוללות של חברה או מדינה. הממשל מכיל את המוסדות המרכזיים של החברה, האחראים על עיצובה הכולל, ואינם מייצגים תחום חלקי בה. מקובל להבחין בין דרגי שלטון שונים. פדרלי, שלטון מרכזי, שלטו אזורי, ושלטון מקומי. תפקידיו העיקריים של הממשל לממשל שני תפקידים עיקריים: קביעת החוק המוגדר לכל החברה בה פועל הממשל, וממסד נורמה מסוימת בה. קבלת החלטות זמניות המתמודדות עם מציאות פנימית או חיצונית שנוצרה. קריטריונים עיקריים למיון ממשלים הממשל לובש צורות רבות, והוא מושפע הן ממבנה החברה בה הוא מתקיים והן מהתרבות הקיימת בחברה. ניתן למיין ממשל על פי קריטריונים שונים: היקף וסיווג החברה לה הוא שייך (החל בהנהלת בית ספר וכלה במוסדות השלטון): הממשל בנוי בצורה שונה לכל מעגל השתייכות. כאן יש להבדיל בין ממשל של תת-חברה (לדוגמה, עירייה או ראשי הצבא), המהווה חלק מממשל רחב יותר המוגדר עבור כלל החברה, לבין ממשל עצמאי, הממוין על פי גודל החברה לגביו הוא חל. התחום עליו מופקד הממשל: לרוב אין הממשל קובע את כל התנהלות החיים בחברה, אלא רק תחומים חלקיים בה. כמעט אין תחום בו הממשל אינו מעורב כלל, אך בתחומים מסוימים מידת ההשפעה שלו קטנה ביחס לגורמים אחרים שאינם ממשל. לדוגמה: במקום בו יש עיתונות עצמאית, תחום תקשורת ההמונים נתון בידי בעלי העיתונים, ולא בידי הממשל, אף על פי שהוא עשוי לקבוע חוקים שונים המגבילים את העיתונים. דוגמה אחרת היא תהליך ההפרטה, בו מאבד הממשל תחומים שונים של עיצוב החברה (בריאות, חינוך, וכדומה) לידי בעלות פרטית. צורת הממשל: האופן בו נקבעות ההחלטות השלטוניות, הגורמים המשפיעים על הממשל וההיקף של הממשל בתוך החברה הם מרכיבים מכריעים של צורת הממשל. שיטות ממשל מיון ממשל על פי קריטריון פורמלי של ראש המדינה יחלק את המדינה לשני סוגים: מונרכיה ורפובליקה. מעבר לחלוקה זו ניתן לסווג את המדינות לפי קריטריונים ממשיים: ממד כמותי (איזה חלק מהעם משפיע על ניהול המדינה): מונרכיה, אוליגרכיה, או דמוקרטיה מידת התערבות השלטון בחיי התושבים: ליברליזם או טוטליטריזם בנוסף, ניתן לאפיין את המדינה כדיקטטורה, כפשיזם או כמשטר אוטוריטרי שיטת הממשל בכל מדינה כוללת מספר מאפיינים, וניתן לסווג אותה לפי כל אחד מהקריטריונים הנ"ל. להלן רשימה של שיטות ממשל שונות שהתקיימו במדינות שונות עם מיון בסיסי. אנרכיזם לסוגיו: אנרכו-קומוניזם, אנרכו-סינדיקליזם, אנרכו-פרימיטיביזם, אנרכו-פמיניזם, אנרכיזם אינדיבידואליסטי אוטוקרטיה: מלוכה אבסולוטית אבסולוטיזם נאור דיקטטורה (לא חייבת להיות אוטוקרטית) טוטליטריזם: נאציזם פשיזם קומוניזם טיראניה (עריצות) מונרכיה: מונרכיה אבסולוטית מונרכיה חוקתית אוליגרכיה: אריסטוקרטיה דמוקרטיה: דמוקרטיה ישירה דמוקרטיה ייצוגית: דמוקרטיה פרלמנטרית דמוקרטיה נשיאותית רפובליקה: רפובליקה פרלמנטרית רפובליקה נשיאותית דיארכיה בשנת 2009, כ-89 ממדינות העולם הוגדרו כדמוקרטיות ליברליות (ביניהן מדינת ישראל), 54 מדינות היו דמוקרטיות לא ליברליות (אין הגנה חוקתית על זכויות הפרט, בין השאר, דוגמה: רוסיה), ואילו 49 מדינות - המונות כ-37% מאוכלוסיית העולם - הוגדרו כמדינות אוטוריטריות/דיקטטוריות. ראו גם תאוריית פרסת הסוס שלטון נבחר מדע המדינה משטר ארגוני קישורים חיצוניים המכון למנהיגות וממשל The Rules for Rulers - סרטון הסבר על שיטות ממשל שונות ועמדות הכוח בהן

מִמְשָׁל הוא תחום החיים בו נעשות ההחלטות הרשמיות והכוללות של חברה או מדינה. הממשל מכיל את המוסדות המרכזיים של החברה, האחראים על עיצובה הכולל, ואינם מייצגים תחום חלקי בה.מקובל להבחין בין דרגי שלטון שונים. פדרלי, שלטון מרכזי, שלטו אזורי, ושלטון מקומי.תפקידיו העיקריים של הממשללממשל שני תפקידים עיקריים:קביעת החוק המוגדר לכל החברה בה פועל הממשל, וממסד נורמה מסוימת בה.קבלת החלטות זמניות המתמודדות עם מציאות פנימית או חיצונית שנוצרה.קריטריונים עיקריים למיון ממשליםהממשל לובש צורות רבות, והוא מושפע הן ממבנה החברה בה הוא מתקיים והן מהתרבות הקיימת בחברה. ניתן למיין ממשל על פי קריטריונים שונים:היקף וסיווג החברה לה הוא שייך (החל בהנהלת בית ספר וכלה במוסדות השלטון): הממשל בנוי בצורה שונה לכל מעגל השתייכות. כאן יש להבדיל בין ממשל של תת-חברה (לדוגמה, עירייה או ראשי הצבא), המהווה חלק מממשל רחב יותר המוגדר עבור כלל החברה, לבין ממשל עצמאי, הממוין על פי גודל החברה לגביו הוא חל.התחום עליו מופקד הממשל: לרוב אין הממשל קובע את כל התנהלות החיים בחברה, אלא רק תחומים חלקיים בה. כמעט אין תחום בו הממשל אינו מעורב כלל, אך בתחומים מסוימים מידת ההשפעה שלו קטנה ביחס לגורמים אחרים שאינם ממשל.לדוגמה: במקום בו יש עיתונות עצמאית, תחום תקשורת ההמונים נתון בידי בעלי העיתונים, ולא בידי הממשל, אף על פי שהוא עשוי לקבוע חוקים שונים המגבילים את העיתונים.דוגמה אחרת היא תהליך ההפרטה, בו מאבד הממשל תחומים שונים של עיצוב החברה (בריאות, חינוך, וכדומה) לידי בעלות פרטית.צורת הממשל: האופן בו נקבעות ההחלטות השלטוניות, הגורמים המשפיעים על הממשל וההיקף של הממשל בתוך החברה הם מרכיבים מכריעים של צורת הממשל.שיטות ממשלמיון ממשל על פי קריטריון פורמלי של ראש המדינה יחלק את המדינה לשני סוגים: מונרכיה ורפובליקה. מעבר לחלוקה זו ניתן לסווג את המדינות לפי קריטריונים ממשיים: ממד כמותי (איזה חלק מהעם משפיע על ניהול המדינה): מונרכיה, אוליגרכיה, או דמוקרטיה מידת התערבות השלטון בחיי התושבים: ליברליזם או טוטליטריזם בנוסף, ניתן לאפיין את המדינה כדיקטטורה, כפשיזם או כמשטר אוטוריטרישיטת הממשל בכל מדינה כוללת מספר מאפיינים, וניתן לסווג אותה לפי כל אחד מהקריטריונים הנ"ל.להלן רשימה של שיטות ממשל שונות שהתקיימו במדינות שונות עם מיון בסיסי. אנרכיזם לסוגיו: אנרכו-קומוניזם, אנרכו-סינדיקליזם, אנרכו-פרימיטיביזם, אנרכו-פמיניזם, אנרכיזם אינדיבידואליסטי אוטוקרטיה: מלוכה אבסולוטית אבסולוטיזם נאור דיקטטורה (לא חייבת להיות אוטוקרטית) טוטליטריזם: נאציזם פשיזם קומוניזם טיראניה (עריצות) מונרכיה: מונרכיה אבסולוטית מונרכיה חוקתית אוליגרכיה: אריסטוקרטיה דמוקרטיה: דמוקרטיה ישירה דמוקרטיה ייצוגית: דמוקרטיה פרלמנטרית דמוקרטיה נשיאותית רפובליקה: רפובליקה פרלמנטרית רפובליקה נשיאותית דיארכיהבשנת 2009, כ-89 ממדינות העולם הוגדרו כדמוקרטיות ליברליות (ביניהן מדינת ישראל), 54 מדינות היו דמוקרטיות לא ליברליות (אין הגנה חוקתית על זכויות הפרט, בין השאר, דוגמה: רוסיה), ואילו 49 מדינות - המונות כ-37% מאוכלוסיית העולם - הוגדרו כמדינות אוטוריטריות/דיקטטוריות.ראו גםתאוריית פרסת הסוסשלטון נבחרמדע המדינה משטר ארגוניקישורים חיצוניים המכון למנהיגות וממשל The Rules for Rulers - סרטון הסבר על שיטות ממשל שונות ועמדות הכוח בהן

1350

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%9E%D7%A6%D7%9F

חמצן

חמצן (Oxygen) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי O ומספרו האטומי 8. מקור השם בא מההשערה המוקדמת כי החמצן הוא מרכיב הכרחי בחומצות. לאיזוטופ השכיח ביותר שלו, 16O, יש 8 נייטרונים וצורתו השכיחה בטבע היא מולקולת "חמצן" O2 ואוזון O3. המקור העיקרי לחמצן בכדור הארץ הוא תהליך הפוטוסינתזה כחלק ממחזור החמצן. החמצן משתחרר לאוויר ונספג במים ובאדמה אך חלקו נשאר באטמוספירה, ונצרך על ידי יצורים נושמים או תהליכים כימיים כמו חמצון-חיזור. תכונות טמפרטורת ההתכה של חמצן היא 218.79- מעלות צלזיוס וטמפרטורת הרתיחה שלו היא 182.96- מעלות צלזיוס. מסתו האטומית 15.9994 וסידור האלקטרונים שלו הוא 2,6. הערכיות של החמצן היא 2-. החמצן הוא יסוד אל-מתכתי המופיע בצורתו הטבעית כמולקולת O2, והוא גז בטמפרטורת החדר. שני אטומי החמצן שבמולקולה קשורים ביניהם בקשר קוולנטי כפול (O=O). האלוטרופ אוזון (O3) הוא גז רעיל, והאלוטרופ O4 הוא בעל צבע אדום כשהוא מוצק. O4 מתקבל בהפעלת לחץ של 20 ג'יגה-פסקל על O2. צורה זו של חמצן היא חומר מחמצן חזק יותר מאוזון או מחמצן אטמוספירי. החמצן חסר טעם, צבע או ריח בטמפרטורת החדר. שימושים חמצן הוא היסוד האלקטרושלילי ביותר אחרי פלואור, ולכן הוא משמש לעיתים קרובות כחומר מחמצן. חמצן נוזלי משמש כחומר מחמצן בטילים. החמצן משמש גם לתהליכים תעשייתיים שונים, בהם הוא משמש כדלק, כגון ריתוך, ייצור פלדה והפקת מתנול. היסטוריה החמצן הופק על ידי מיכאל סנדיבוג (Michał Sędziwój, Michael Sendivogius), כימאי ופילוסוף פולני, בשלהי המאה ה-16 באמצעות חימום של אשלגן חנקתי. סנדיבוג קרא לגז שהשתחרר "מזון החיים". מאוחר יותר הופק שוב החמצן באופן דומה על ידי הכימאי השוודי קרל וילהלם שלה בשנת 1773. במקביל, ייצר האנגלי ג'וזף פריסטלי באופן עצמאי את החמצן ב-1 באוגוסט 1774 באמצעות חימום תחמוצת כספית. פריסטלי פרסם את ממצאיו ב-1775 ושלה ב-1777. לרוב, ספרי ההיסטוריה מעניקים את הזכות על גילוי החמצן לפריסטלי, כי פרסם את ממצאיו לפני שלה. גם שלה וגם פריסטלי לא זיהו את החמצן כיסוד כימי, כיוון שהחזיקו בתורת הפלוגיסטון ופירשו את ממצאיהם באמצעותה. פריסטלי פיתח שיטה לבדיקת "הטוהר היחסי" כלומר של כמות הפלוגיסטון של אוויר באמצעות תגובה עם הגז NO ומדידת נפח ה NO2 הנפלט. ב-1775 גילה פריסטלי כי ה"אוויר" הנפלט מחימום תחמוצת הכספית, מגיב עם יותר NO מאשר אוויר רגיל וקרא לו "אוויר נטול פלוגיסטון". מאוחר יותר גילה פריסטלי כי צמחים פולטים את אותו "אוויר נטול פלוגיסטון". אנטואן לבואזיה ערך ניסויים רבים בחמצן והראה כי זהו המרכיב באוויר המתרכב עם גפרית לקבלת חומצה גופרתית ועם זרחן בתגובה הנתנת חומצה זרחתית. לבואזיה היה הראשון לזהות את החמצן כיסוד. זיהוי זה והבנת תפקיד החמצן בבעירה, הביאה לסופה את תורת הפלוגיסטון ששלטה בכימיה של המאה ה-18. לבואזיה קרא תחילה ליסוד בשם "אוויר אוויר טוב לנשימה" ובשנת 1779 הציע לקרוא לו Principe oxygine כלומר "היסוד יוצר החומצות". עד סוף המאה ה-19 הבינו מדענים שניתן להנזיל אוויר ולבודד את מרכיביו על ידי דחיסה וקירור שלו. בעזרת שיטת ה אידה הכימאי והפיזיקאי השווייצרי גופרית דו-חמצנית נוזלית על מנת להנזיל פחמן דו-חמצני, שבתורו התאדה כדי לקרר מספיק גז חמצן כדי להנזיל אותו. הוא שלח מברק ב-22 בדצמבר 1877 לאקדמיה הצרפתית למדעים בפריז והכריז על גילוי . יומיים בלבד לאחר מכן, הכריז הפיזיקאי הצרפתי לואי פול קייטה על שיטה משלו להנזלת חמצן מולקולרי. רק כמה טיפות מהנוזל הופקו בכל מקרה ולא ניתן היה לבצע אנליזה משמעותית. חמצן הונזל במצב יציב לראשונה ב-29 במרץ 1883, על ידי מדענים פולנים מהאוניברסיטה היגלונית, ו. אטימולוגיה המילה חמצן חודשה על ידי יחיאל מיכל פינס מהשורש ח.מ.צ לפי המילה הלועזית oxygen שמקורה במונח שטבע לבואזיה principe oxigine: "יסוד יוצר־חומצות" (ביוונית ὀξύς (אוקסיס) - חומצה); אליעזר בן-יהודה הציע את המילה "אבחמץ" שלא נקלטה בשפה. איזוטופים לחמצן 3 איזוטופים יציבים טבעיים (^16O, ^17O ו-^18O), ובנוסף התגלו עוד 14 רדיו-איזוטופים מ-^12O ועד ^28O, אשר לכולם זמן מחצית החיים קצר. ^15O הוא הרדיו-איזוטופ של חמצן בעל זמן מחצית החיים הכי גדול - 122.24 שניות. צורה בטבע ותפקיד ביולוגי חמצן הוא אחד היסודות הנפוצים בטבע ומהווה 21% מהאוויר על פני כדור-הארץ. לחמצן חשיבות מכרעת לקיום החיים בכדור-הארץ, מסיבות רבות שחלקן: החמצן הטהור משמש לנשימה התאית של היצורים האווירניים, המשתמשים בו כקולט האלקטרונים הסופי של התהליך. על כן, הוא הכרחי כדי להפיק אנרגיה לקיום החיים. החמצן מהווה חלק ממולקולת המים, מהפחמן הדו-חמצני (CO2), ועוד מאלפי תרכובות אורגניות ההכרחיות לקיום החיים. אחד מביטויי החמצן בטבע הוא הגז אוזון (O3), המסנן את המרכיב העל-סגול שבקרינת השמש. באגמים, בנחלים ובימים, החמצן נפוץ הרבה פחות בשל מסיסותו הנמוכה במים. כ-6 מ"ל של חמצן נמסים בכל ליטר מים, כלומר ריכוז החמצן במים קטן פי 30 מריכוזו באוויר. החמצן מגיע למים מהאוויר על ידי המסה, וכן כתוצר הפוטוסינתזה המתרחשת באצות ובצמחים הגדלים במים. תהליך ההתרכבות של חומר אורגני עם חמצן נקרא בעירה, וכתוצר שלו משתחרר פחמן דו-חמצני (ובבעירה בתנאים של מחסור בחמצן נוצר פחמן חד-חמצני). תהליך זה מאפשר המרת מזון לאנרגיה בתהליך הנקרא נשימה אווירנית (בניגוד לנשימה אל-אווירנית). ביצורים מורכבים המכילים מחזור דם, ישנם תאים מיוחדים שתפקידם לסייע בהעברת החמצן לכל חלקי הגוף, ונקראים תאי דם אדומים. יחד עם נחיצותו של החמצן לחיים המוכרים לנו, מולקולת החמצן (O2), שהיא דו-רדיקל, מהווה רעלן לתאים. בכל תא אווירני קיימים מנגנונים מיוחדים שנועדו להגן על התא מפני הנזק. כיום משערים חוקרים כי הגורם העיקרי להזדקנות הוא הרס הדרגתי של החומר הגנטי בתא על ידי רדיקלים כמו חמצן (וראו נוגדי חמצון). למרות הנזק הרב שצורוני חמצן ריאקטיבים עלולים לגרום, יש לרדיקלים אלו תפקיד בתאי הגוף, כגון, מנגנון פירוק חיידקים בתאים לימפוציטים או על ידי תאי הזרע במהלך ההפריה. תחמוצת היא תוצר תהליך התרכבות של חמצן עם חומר (לדוגמה: פחמן דו-חמצני, תחמוצת החנקן, תחמוצת הסידן וכדומה). תהליך זה בברזל נקרא קורוזיה (שיתוך), ונחשב לתהליך הפוגע בחוזקן של מתכות מעובדות. מבנה מולקולת החמצן למולקולות חמצן מבנה דו-אטומי, סדר הקשר 2 (קשר כפול). הקשרים בין אטומי החמצן לכל אחד מאטומי החמצן ארבעה אלקטרונים ברמה 2P. נוצר קשר סיגמה המאכלס 2 אלקטרונים. 2 קשרי פאי קושרים מאכלסים 4 אלקטרונים. שני אלקטרונים מאכלסים 2 קשרי פאי אנטי קושרים כשהספינים שלהם מקבילים. אכלוס זה של אורביטלי פאי אנטי-קושרים גורם לכך שסדר הקשר נמוך בחמצן מאשר בחנקן. בשל הימצאות שני אלקטרונים שאינם מזווגים ובספינים מקבילים בחמצן האטמוספירי פרה-מגנטי במצב היסוד (טריפלט מגנטי), נמשך חמצן נוזלי למגנט. מצבים מעוררים של מולקולת החמצן מולקולת חמצן עשויה להימצא במצב מעורר בו הספינים של האלקטרונים האנטי-קושרים הפוכים, כלומר במצב של סינגלט מגנטי שבו המולקולה דיא-מגנטית. ייתכנו שני מצבים כאלו: כאשר 2 האלקטרונים מאכלסים אותו אורביטל אנטי קושר (המעבר למצב מעורר זה על ידי בליעה ב-1268nm) או (מצב גבוה יותר באנרגיה) כששני האלקטרונים בשני אורביטלים אנטי-קושרים מסתדרים בספינים הפוכים (המעבר למצב מעורר זה על ידי בליעה ב-762nm). אמצעי זהירות חשיפה לריכוזי חמצן הגבוהים מריכוזו באוויר מסוכנת ויכולה לגרום לעיוורון, למשל בפגים המקבלים אותו בריכוז גבוה מדי באינקובטור. על אף שהחמצן עצמו אינו בוער, הוא מסייע ומאיץ בעירה קיימת, ותכונות אלו מחייבות נקיטת אמצעי בטיחות בשימוש בחמצן. נגזרות מסוימות של חמצן, כמו אוזון (O3), מי חמצן (H2O2), על-תחמוצות שונות ועוד, מהוות חומרים מסוכנים. נגזרות חמצן נוטות ליצור בגופנו רדיקלים חופשיים, בעיקר בתהליכים מטבוליים. רדיקלים חופשיים יכולים לגרום לנזק לתאי הגוף ול-DNA, ובכך הם עלולים לגרום להאצת תהליך ההזדקנות, ואף לסרטן. ראו גם אוזון תחמוצת היפוקסיה אסון החמצן מחזור החמצן בגוף קישורים חיצוניים חמצן, בספרייה הווירטואלית של מט"ח חמצן ב-Webelements מידע על ג'וזף פריסטלי What If The World Lost Oxygen For 5 Seconds? - סרטון הסבר על מה שהיה קורה אם כל החמצן בעולם היה נעלם ל-5 שניות הערות שוליים אל-מתכות מולקולות דו-אטומיות

חמצן (Oxygen) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי O ומספרו האטומי 8. מקור השם בא מההשערה המוקדמת כי החמצן הוא מרכיב הכרחי בחומצות. לאיזוטופ השכיח ביותר שלו, 16O, יש 8 נייטרונים וצורתו השכיחה בטבע היא מולקולת "חמצן" O2 ואוזון O3. המקור העיקרי לחמצן בכדור הארץ הוא תהליך הפוטוסינתזה כחלק ממחזור החמצן. החמצן משתחרר לאוויר ונספג במים ובאדמה אך חלקו נשאר באטמוספירה, ונצרך על ידי יצורים נושמים או תהליכים כימיים כמו חמצון-חיזור.תכונותטמפרטורת ההתכה של חמצן היא 218.79- מעלות צלזיוס וטמפרטורת הרתיחה שלו היא 182.96- מעלות צלזיוס. מסתו האטומית 15.9994 וסידור האלקטרונים שלו הוא 2,6. הערכיות של החמצן היא 2-.החמצן הוא יסוד אל-מתכתי המופיע בצורתו הטבעית כמולקולת O2, והוא גז בטמפרטורת החדר. שני אטומי החמצן שבמולקולה קשורים ביניהם בקשר קוולנטי כפול (O=O). האלוטרופ אוזון (O3) הוא גז רעיל, והאלוטרופ O4 הוא בעל צבע אדום כשהוא מוצק. O4 מתקבל בהפעלת לחץ של 20 ג'יגה-פסקל על O2. צורה זו של חמצן היא חומר מחמצן חזק יותר מאוזון או מחמצן אטמוספירי.החמצן חסר טעם, צבע או ריח בטמפרטורת החדר.שימושיםחמצן הוא היסוד האלקטרושלילי ביותר אחרי פלואור, ולכן הוא משמש לעיתים קרובות כחומר מחמצן. חמצן נוזלי משמש כחומר מחמצן בטילים.החמצן משמש גם לתהליכים תעשייתיים שונים, בהם הוא משמש כדלק, כגון ריתוך, ייצור פלדה והפקת מתנול.היסטוריההחמצן הופק על ידי מיכאל סנדיבוג (Michał Sędziwój, Michael Sendivogius), כימאי ופילוסוף פולני, בשלהי המאה ה-16 באמצעות חימום של אשלגן חנקתי. סנדיבוג קרא לגז שהשתחרר "מזון החיים".מאוחר יותר הופק שוב החמצן באופן דומה על ידי הכימאי השוודי קרל וילהלם שלה בשנת 1773. במקביל, ייצר האנגלי ג'וזף פריסטלי באופן עצמאי את החמצן ב-1 באוגוסט 1774 באמצעות חימום תחמוצת כספית. פריסטלי פרסם את ממצאיו ב-1775 ושלה ב-1777. לרוב, ספרי ההיסטוריה מעניקים את הזכות על גילוי החמצן לפריסטלי, כי פרסם את ממצאיו לפני שלה. גם שלה וגם פריסטלי לא זיהו את החמצן כיסוד כימי, כיוון שהחזיקו בתורת הפלוגיסטון ופירשו את ממצאיהם באמצעותה. פריסטלי פיתח שיטה לבדיקת "הטוהר היחסי" כלומר של כמות הפלוגיסטון של אוויר באמצעות תגובה עם הגז NO ומדידת נפח ה NO2 הנפלט. ב-1775 גילה פריסטלי כי ה"אוויר" הנפלט מחימום תחמוצת הכספית, מגיב עם יותר NO מאשר אוויר רגיל וקרא לו "אוויר נטול פלוגיסטון". מאוחר יותר גילה פריסטלי כי צמחים פולטים את אותו "אוויר נטול פלוגיסטון".אנטואן לבואזיה ערך ניסויים רבים בחמצן והראה כי זהו המרכיב באוויר המתרכב עם גפרית לקבלת חומצה גופרתית ועם זרחן בתגובה הנתנת חומצה זרחתית. לבואזיה היה הראשון לזהות את החמצן כיסוד. זיהוי זה והבנת תפקיד החמצן בבעירה, הביאה לסופה את תורת הפלוגיסטון ששלטה בכימיה של המאה ה-18. לבואזיה קרא תחילה ליסוד בשם "אוויר אוויר טוב לנשימה" ובשנת 1779 הציע לקרוא לו Principe oxygine כלומר "היסוד יוצר החומצות".עד סוף המאה ה-19 הבינו מדענים שניתן להנזיל אוויר ולבודד את מרכיביו על ידי דחיסה וקירור שלו. בעזרת שיטת ה אידה הכימאי והפיזיקאי השווייצרי גופרית דו-חמצנית נוזלית על מנת להנזיל פחמן דו-חמצני, שבתורו התאדה כדי לקרר מספיק גז חמצן כדי להנזיל אותו. הוא שלח מברק ב-22 בדצמבר 1877 לאקדמיה הצרפתית למדעים בפריז והכריז על גילוי . יומיים בלבד לאחר מכן, הכריז הפיזיקאי הצרפתי לואי פול קייטה על שיטה משלו להנזלת חמצן מולקולרי. רק כמה טיפות מהנוזל הופקו בכל מקרה ולא ניתן היה לבצע אנליזה משמעותית. חמצן הונזל במצב יציב לראשונה ב-29 במרץ 1883, על ידי מדענים פולנים מהאוניברסיטה היגלונית, ו.אטימולוגיה המילה חמצן חודשה על ידי יחיאל מיכל פינס מהשורש ח.מ.צ לפי המילה הלועזית oxygen שמקורה במונח שטבע לבואזיה principe oxigine: "יסוד יוצר־חומצות" (ביוונית ὀξύς (אוקסיס) - חומצה); אליעזר בן-יהודה הציע את המילה "אבחמץ" שלא נקלטה בשפה.איזוטופיםלחמצן 3 איזוטופים יציבים טבעיים (^16O, ^17O ו-^18O), ובנוסף התגלו עוד 14 רדיו-איזוטופים מ-^12O ועד ^28O, אשר לכולם זמן מחצית החיים קצר. ^15O הוא הרדיו-איזוטופ של חמצן בעל זמן מחצית החיים הכי גדול - 122.24 שניות.צורה בטבע ותפקיד ביולוגיחמצן הוא אחד היסודות הנפוצים בטבע ומהווה 21% מהאוויר על פני כדור-הארץ. לחמצן חשיבות מכרעת לקיום החיים בכדור-הארץ, מסיבות רבות שחלקן:החמצן הטהור משמש לנשימה התאית של היצורים האווירניים, המשתמשים בו כקולט האלקטרונים הסופי של התהליך. על כן, הוא הכרחי כדי להפיק אנרגיה לקיום החיים.החמצן מהווה חלק ממולקולת המים, מהפחמן הדו-חמצני (CO2), ועוד מאלפי תרכובות אורגניות ההכרחיות לקיום החיים.אחד מביטויי החמצן בטבע הוא הגז אוזון (O3), המסנן את המרכיב העל-סגול שבקרינת השמש.באגמים, בנחלים ובימים, החמצן נפוץ הרבה פחות בשל מסיסותו הנמוכה במים. כ-6 מ"ל של חמצן נמסים בכל ליטר מים, כלומר ריכוז החמצן במים קטן פי 30 מריכוזו באוויר. החמצן מגיע למים מהאוויר על ידי המסה, וכן כתוצר הפוטוסינתזה המתרחשת באצות ובצמחים הגדלים במים.תהליך ההתרכבות של חומר אורגני עם חמצן נקרא בעירה, וכתוצר שלו משתחרר פחמן דו-חמצני (ובבעירה בתנאים של מחסור בחמצן נוצר פחמן חד-חמצני). תהליך זה מאפשר המרת מזון לאנרגיה בתהליך הנקרא נשימה אווירנית (בניגוד לנשימה אל-אווירנית). ביצורים מורכבים המכילים מחזור דם, ישנם תאים מיוחדים שתפקידם לסייע בהעברת החמצן לכל חלקי הגוף, ונקראים תאי דם אדומים.יחד עם נחיצותו של החמצן לחיים המוכרים לנו, מולקולת החמצן (O2), שהיא דו-רדיקל, מהווה רעלן לתאים. בכל תא אווירני קיימים מנגנונים מיוחדים שנועדו להגן על התא מפני הנזק. כיום משערים חוקרים כי הגורם העיקרי להזדקנות הוא הרס הדרגתי של החומר הגנטי בתא על ידי רדיקלים כמו חמצן (וראו נוגדי חמצון). למרות הנזק הרב שצורוני חמצן ריאקטיבים עלולים לגרום, יש לרדיקלים אלו תפקיד בתאי הגוף, כגון, מנגנון פירוק חיידקים בתאים לימפוציטים או על ידי תאי הזרע במהלך ההפריה.תחמוצת היא תוצר תהליך התרכבות של חמצן עם חומר (לדוגמה: פחמן דו-חמצני, תחמוצת החנקן, תחמוצת הסידן וכדומה). תהליך זה בברזל נקרא קורוזיה (שיתוך), ונחשב לתהליך הפוגע בחוזקן של מתכות מעובדות.מבנה מולקולת החמצןלמולקולות חמצן מבנה דו-אטומי, סדר הקשר 2 (קשר כפול).הקשרים בין אטומי החמצןלכל אחד מאטומי החמצן ארבעה אלקטרונים ברמה 2P.נוצר קשר סיגמה המאכלס 2 אלקטרונים.2 קשרי פאי קושרים מאכלסים 4 אלקטרונים.שני אלקטרונים מאכלסים 2 קשרי פאי אנטי קושרים כשהספינים שלהם מקבילים. אכלוס זה של אורביטלי פאי אנטי-קושרים גורם לכך שסדר הקשר נמוך בחמצן מאשר בחנקן.בשל הימצאות שני אלקטרונים שאינם מזווגים ובספינים מקבילים בחמצן האטמוספירי פרה-מגנטי במצב היסוד (טריפלט מגנטי), נמשך חמצן נוזלי למגנט.מצבים מעוררים של מולקולת החמצןמולקולת חמצן עשויה להימצא במצב מעורר בו הספינים של האלקטרונים האנטי-קושרים הפוכים, כלומר במצב של סינגלט מגנטי שבו המולקולה דיא-מגנטית. ייתכנו שני מצבים כאלו: כאשר 2 האלקטרונים מאכלסים אותו אורביטל אנטי קושר (המעבר למצב מעורר זה על ידי בליעה ב-1268nm) או (מצב גבוה יותר באנרגיה) כששני האלקטרונים בשני אורביטלים אנטי-קושרים מסתדרים בספינים הפוכים (המעבר למצב מעורר זה על ידי בליעה ב-762nm).אמצעי זהירותחשיפה לריכוזי חמצן הגבוהים מריכוזו באוויר מסוכנת ויכולה לגרום לעיוורון, למשל בפגים המקבלים אותו בריכוז גבוה מדי באינקובטור.על אף שהחמצן עצמו אינו בוער, הוא מסייע ומאיץ בעירה קיימת, ותכונות אלו מחייבות נקיטת אמצעי בטיחות בשימוש בחמצן.נגזרות מסוימות של חמצן, כמו אוזון (O3), מי חמצן (H2O2), על-תחמוצות שונות ועוד, מהוות חומרים מסוכנים.נגזרות חמצן נוטות ליצור בגופנו רדיקלים חופשיים, בעיקר בתהליכים מטבוליים. רדיקלים חופשיים יכולים לגרום לנזק לתאי הגוף ול-DNA, ובכך הם עלולים לגרום להאצת תהליך ההזדקנות, ואף לסרטן.ראו גםאוזוןתחמוצתהיפוקסיהאסון החמצןמחזור החמצן בגוףקישורים חיצוניים חמצן, בספרייה הווירטואלית של מט"ח חמצן ב-Webelements מידע על ג'וזף פריסטלי What If The World Lost Oxygen For 5 Seconds? - סרטון הסבר על מה שהיה קורה אם כל החמצן בעולם היה נעלם ל-5 שניותהערות שולייםאל-מתכותמולקולות דו-אטומיות

1357

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA%20%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%94

תוכנית החלוקה

תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעיתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר". הצעת החלוקה הייתה האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית לביצוע שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בינלאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל. קבלת הצעת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות, זכתה לאישורה של הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ונדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל. התוכנית לא יושמה במלואה בסופו של דבר, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה מוזכרת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה" ובכל מקרה היא אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות ההיסטורית מוסרית הקיימת ממילא הנזכרת במגילה בתחילתה. מקור התוכנית בראשית הייתה הצהרת בלפור (1917) שאושרה על ידי מנדט חבר הלאומים עבור ארץ ישראל (1922) כפי שנוסח בועידת סן רמו (1920), אמנת מונטווידאו (1933) שאשררה את משטר המנדטים והאו"ם שירש את חבר הלאומים ומחויבויותיו. סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, שנוסח בוועידת סן פרנסיסקו ב-1945 בהשפעתן של המשלחות הציוניות, מאשר את רצף התקפות של הזכויות הטריטוריאליות והאחרות שבכתב המנדט, הגירה, התיישבות צפופה, הנחת יסודות לבנייה מחדש של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל שממערב לירדן ואת תקפותם של הכלים הבינלאומיים הכוללים זכויות אלו ב-1946. הרעיון לחלק את ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית וערבית עלה בכתב לראשונה בהמלצות ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל כוועדת פיל (1937), וועדת וודהד (1938). עוד קודם לכן העלה את הרעיון ויקטור יעקובסון, הנציג הציוני הראשון לחבר הלאומים. מקור תוכנית החלוקה שאומצה על ידי האו"ם בהמלצתה של הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשׂתינה (א"י) (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) שנתמנתה על ידי האו"ם במאי 1947. הוועדה הוקמה בעקבות החזרת כתב המנדט שניתן לממלכה המאוחדת מחבר הלאומים אל האו"ם בפברואר 1947 ובקשתה לעצה "כיצד לעשות את המנדט בר ביצוע" או לחלופין "כיצד לתקנו". בארץ ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית. באירופה התבררו ממדי השואה, וכמיליון ניצולי השואה המתינו במחנות העקורים ליישוב מחדש. התנועה הציונית עשתה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ ישראל באמצעות מבצעי העפלה. בזמן דיוני הוועדה, לאחר מאבק מר שזכה לפרסום עולמי בין הבריטים, שיישמו את ההגבלות על העלייה על פי תקנות הספר הלבן (1939), לאלפי הפליטים שעל סיפונה, גורשה מחופי הארץ האוניה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס"), בחזרה לגרמניה, אירוע שהגביר את המתח בין היישוב העברי לבין ממשלת המנדט. בזירה הבינלאומית, הממלכה המאוחדת נחלשה מאוד בעקבות המלחמה והחלה לאבד בהדרגה את מושבותיה ברחבי העולם. המעצמות החדשות ארצות הברית וברית המועצות גילו עניין בהקמת מדינה יהודית בארץ, מתוך רצון לפתור את בעיית הפליטים היהודים, בעיה שאיימה על היציבות באירופה במידה מסוימת, ומתוך תקווה לזכות בהשפעה במזרח התיכון באמצעות המדינה היהודית. הוועדה בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי האחת, תחולק הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשהבירה ירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם ("קורפוס ספרטום"). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ההצעה השנייה הייתה הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית. רוב הנציגים בוועדה תמכו בהצעה הראשונה. דו"ח הוועדה פורסם ב-31 באוגוסט 1947. היהודים קיבלו את הצעת החלוקה של אונסקו"פ. הערבים שללו הן את הצעת החלוקה והן את הצעת המדינה הדו-לאומית הפדרלית. פרטי התוכנית בתוכנית נקבע כי עם תום המנדט הבריטי יחולק שטח הארץ בין מדינה יהודית לבין מדינה ערבית. השפות הרשמיות של שתי המדינות יהיו עברית וערבית בהתאמה, אך דבר זה לא ימנע את השימוש בשפה אחרת. ירושלים ובית לחם יוכרזו שטח בינלאומי (קורפוס ספרטום) לתקופת ביניים של עשר שנים, ובסיומה ייערך משאל עם אשר לזהותה העתידית של העיר. בנוסף, כל מדינה תקיים בחירות לאספה מכוננת שייערכו על יסודות דמוקרטיים. האספה המכוננת של כל מדינה תיצור חוקה (קונסטיטוציה) דמוקרטית למדינתה, ותבחר ממשלה קבועה במקום מועצת הממשלה הזמנית, שהוקמה על ידי הוועדה. החוקה של כל מדינה תכלול, בין היתר, את ההוראות הבאות: יישוב כל הסכסוכים הבינלאומיים הרלוונטיים למדינה, שמירה על חופש התנועה והביקור של כל התושבים והאזרחים של המדינה האחרת בארץ ישראל ובירושלים, למעט נימוקים של ביטחון לאומי, ופיקוח של כל מדינה על המגורים בתוך גבולותיה. חלוקת השטח תוכנית החלוקה דיברה על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית ששטחה 27,009 קמ"ר למדינה יהודית שהיוותה בקירוב 62% משטחה של הארץ ותכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, את הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת, ולמדינה ערבית שהיוותה בקירוב 38% משטח הארץ ותכלול את הגליל המרכזי והמערבי, "רצועת עזה מוגדלת" במישור החוף הדרומי מרפיח כולל את עזה ומג'דל עד איסדוד המתחברת לרצועה נוספת בנגב המערבי לאורך הגבול עם מצרים (היום אזור ניצנה), את חלקו המזרחי של הנגב, כולל באר שבע, ואת גב ההר ובקעת הירדן. העיר יפו הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית כמובלעת בתוך שטח המדינה היהודית. אזור הכולל את ירושלים ואת בית לחם ששטחו 187 קמ"ר בקירוב (פחות מ-1% משטח המנדט אך עם אוכלוסייה נרחבת) היה אמור להיות שטח נייטרלי ומפורז בחסות האו"ם. עם זאת, למושל ניתנה הסמכות להפעיל גם כוחות שיטור על מנת לשמור על הסדר הציבורי. בשטחה של המדינה היהודית עם 598,000 יהודים נותרה אוכלוסייה ערבית בערים המעורבות צפת, טבריה וחיפה, בעיירה בית שאן, ובמספר ניכר של כפרים ערביים. בסך הכול אוכלוסייה של 497,000 ערבים במדינה היהודית (המספר כולל אוכלוסייה של כ-70,000 נפש במובלעת יפו וכ-90,000 בדואים בנגב) מנגד, נותרו 10,000 יהודים במדינה הערבית (725,000 ערבים) על-פי הגבולות שהותוו בתוכנית, בפרט בנהריה ובגוש עציון, אולם הרוב המכריע של היישובים היהודיים שהיו קיימים אז, היו אמורים להיכלל בשטח המדינה היהודית. עקב ההימצאות של תושבים ערבים בשטח המדינה היהודית ולהפך, הציעה הוועדה שתושבים אלה יוכלו, לפי בחירתם, להיות אזרחים של מדינת הלאום שלהם, ולא של המדינה בה הם גרים או לחלופין "ליהנות מזכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות" במקום מושבם. הוועדה הביאה בחשבון כי המדינה היהודית תצטרך לקלוט בשטחה כמיליון פליטים יהודים מאירופה זמן קצר לאחר הקמתה. השטח שהוקצה למדינות החדשות היה מקוטע. תוכננו שני "צמתים" שיחברו בין רצועות השטח של המדינות, אחד בצפון הארץ ואחד בדרומה. הרציפות הטריטוריאלית של המדינה הערבית המיועדת הייתה טובה יותר מזו של המדינה היהודית, והיא אף נהנתה מגישה ישירה לשטח ירושלים. לעומת זאת שטחה של המדינה היהודית היה גדול יותר אך כלל שטח של כ-9,600 קמ"ר (כ-35%) של הנגב הדרומי, אזור שהוא כמעט לא מיושב, צחיח ויורדים בו משקעים מעטים. המדינה היהודית נהנתה מגישה נוחה לנמלי הים (בעיקר לנמל חיפה). יפו הייתה אמורה לשמש עיר נמל של המדינה הערבית, כמובלעת בתוך המדינה היהודית. נהריה הייתה אמורה להיות בתחום המדינה הערבית, ותושביה התכוננו לארגן שלטון אוטונומי בתוך תחומי העיירה. החלטת עצרת האו"ם המלצת הוועדה לחלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית, אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (תאריך שמצוין בישראל כ"כ"ט בנובמבר"). הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל עד ל-1 באוגוסט 1948, אולם הם החליטו להקדים, לסיים את המנדט בשעת חצות בלילה שבין 14 ל-15 במאי, ולהתפנות ממרבית שטח הארץ עד לשעה זו (בפועל הוחזקה מובלעת צבאית באזור חיפה עד סוף יוני 1948). בהחלטה 181 נקבעו גם סדרי הממשל הזמני עד כינונן של המדינות החדשות, וכן נקבע שהמדינות החדשות יכריזו על עצמאותן בחודש אוקטובר 1948. ההחלטה קבעה כי ירושלים, בית לחם וסביבותיהן יוכרזו כשטח נייטרלי בפיקוח האו"ם, עם ממשל שיורכב ממועצה שחבריה ירושלמים ומושל זר שימונה מטעם האו"ם. שטחים אלו הוכרזו כנייטרלים בשל אתרי הקודש הנמצאים בהם, ולפי ההצהרה יובטח חופש כניסה, גם לאזרחים של המדינה האחרת, ללא אפליה. בנוסף, הובטחה השמירה על המקומות הקדושים ולא תורשה שום פעולה שתפגע בהם. לתושבים תובטח שמירה על זכויות אנושיות וחירויות יסודיות - חופש המצפון הדת והפולחן, השפה, החינוך, הדיבור, העיתונות, האספה וההתאגדות. עוד קבעה ההחלטה כי יישמר איחוד כלכלי בין המדינות באמצעות מטבע משותף ואזור מכס אחד שיכלול את שתי המדינות. ההתחייבות וכל הסכם הנובע ממנה תישאר בתקפה למשך עשר שנים; ותקפה יימשך אלא אם יודיע אחד הצדדים על סיומה מקץ שנתיים לאחר מסירת ההודעה. במשך תקופת העשור הראשונה לא תתוקן ההתחייבות או כל הסכם הנובע ממנה אלא על ידי הסכמת שני הצדדים ובאישורה של האספה הכללית של האו"ם. ההחלטה פונה לתושבי א"י לעשות צעדים, כפי שימצאו לנכונים מצדם, להגשמת התוכנית. בנוסף, מבקשת את כל הממשלות ואת כל העמים להימנע מכל פעולה העלולה לפגוע או לעכב בעד הוצאתן לפועל של ההמלצות הללו. תוצאות ההצבעה על תוכנית החלוקה: ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות: אוקראינה ברית המועצות בלארוס דרום אפריקה האיטי פולין צרפת קנדה 13 מדינות הצביעו נגד ההצעה: איראן אפגניסטן יוון מצרים סוריה עיראק תימן 10 מדינות נמנעו: אתיופיה יוגוסלביה סין מדינה אחת נעדרה: האו"ם כלל אז 57 מדינות בלבד, כיוון שרוב מדינות אפריקה ודרום מזרח אסיה היו נתונות לשלטון אירופי, וקיבלו עצמאות רק מאוחר יותר. יפן וגרמניה היו עדיין נתונות לשלטון צבאי של בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. גם יתר המדינות שנמנו על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה לא היו אז חברות באו"ם: איטליה, בולגריה, פינלנד ורומניה, וכן אוסטריה שסופחה לגרמניה הנאצית וספרד ופורטוגל ששמרו על נייטרליות אף שהמשטר בהן היה לאומני אוטוריטארי, אשר נחשב קרוב למשטרים הפשיסטיים. אוקראינה ובלארוס היו שייכות לברית המועצות, אולם הייתה להן זכות הצבעה באו"ם. התגובות לתוכנית החלוקה בריטניה, שנמנעה בהצבעה, הודיעה בתגובה להחלטה שהיא תפנה את כוחותיה עד 14 במאי 1948, ובמקביל הודיעה שלא תכפה את תוכנית החלוקה על הצדדים. תגובת היהודים רוב היהודים תמכו בתוכנית, ובמיוחד הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב. עם אישור התוכנית, יצאו יהודים בריקודים ומפגני שמחה בחוצות הערים והיישובים היהודיים בארץ ישראל (למעט נהריה שתושביה התאכזבו מאי-הכללתם במדינה היהודית). עד היום מציינים במדינת ישראל את כ"ט בנובמבר, יום קבלת ההחלטה באו"ם, כיום שמחה, וכאחד התאריכים החשובים בתולדות העם היהודי. חלק מן הציבור היהודי, כמו הארגון הצבאי הלאומי שבראשות מנחם בגין דחה את תוכנית החלוקה. אך דעה זו הייתה במיעוט. בתגובת הלח"י נאמר כי הארגון . בתנועת אגודת ישראל התנגדו באופן גורף לתוכנית. עיקר ההתנגדות הייתה על הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית, אך גם עצם רעיון המדינה היהודית לא זכה לתמימות דעים בקרב חבריה. אחד ממנהיגי אגודת ישראל שנספו בשואה, הרב מנחם זמבה, אף התבטא שארץ ישראל שחסר בה שעל אחד היא כמו ספר תורה שחסר בו אות אחת, שהוא פסול, וברוח זו אף הייתה החלטת מועצת גדולי התורה של התנועה. תגובת הערבים ההנהגה הערבית בארץ דחתה את התוכנית מכול וכול. ג'מאל אל-חוסייני ראש המשלחת הערבית בא"י לאו"ם הכריז . אחר הצהרת גרומיקו בעצרת האו"ם, תמך הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ (שהיה, כמו הפלג היהודי, עושה דברה של ברית המועצות) בתוכנית החלוקה. בין התומכים המובהקים ממפלגה זו היה אמיל חביבי. המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל - באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שאם התוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. גם באותה העת התנגדו המנהיגים הערבים באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית. למחרת ההצבעה, ב-30 בנובמבר, הותקף אוטובוס 2094 של "אגד" ליד הכפר פג'ה בידי ערבים, וחמישה יהודים מנוסעיו נרצחו. אירוע זה נחשב בישראל לתחילת מלחמת העצמאות. יישום התוכנית האו"ם הקים לצורך הוצאתה לפועל של תוכנית החלוקה ועדה מיוחדת - "ועדת ארץ ישראל" ( באנגלית: United Nations Palestine Comission, UNPC). יו"ר הוועדה היה קרל ליסיצקי מצ'כוסלובקיה ומזכיר הוועדה היה איש האו"ם האמריקאי ראלף באנץ'. הוועדה אמורה הייתה להגיע לארץ ישראל אולם הבריטים מנעו את הגעתה והיא פעלה מניו יורק. ההיסטוריון אלעד בן-דרור חשף שורה של רעיונות מקוריים אותם ניסתה הוועדה לקדם כדי לממש לפחות באופן חלקי את יישום תוכנית החלוקה. בן דרור חשף גם עבודת מטה של אנשי מזכירות האו"ם שמשלב מוקדם מאוד (עוד לפני 29 בנובמבר) העריכה כי מדינה ערבית לא תקום וכי על ועדת ארץ ישראל להתאמץ להבטיח את הקמת המדינה היהודית ושרידותה אל מול האלימות הערבית הצפויה. "ועדת ארץ ישראל" פורקה משפלשו מדינות ערב לתחומי ארץ ישראל והמדינה היהודית, האו"ם נוכח בכשלונו לפתור את בעיית ארץ ישראל, והשיק את יוזמת התיווך בין הצדדים בהובלתו של פולקה ברנדוט. החלטת החלוקה לא הופיעה בכתב הסמכות של ברנדוט אם כי לא בוטלה רשמית. תוכנית החלוקה לא יושמה במלואה, אם כי בעקבותיה הסתיימה השליטה הבריטית על ארץ ישראל והוקמה מדינת ישראל, שזכתה להכרה בין-לאומית נרחבת. הסיבות לאי-יישומה המלא מורכבות, אך גורמים מרכזיים היו דחייתה על ידי ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב (הליגה הערבית) שפתחו במלחמה כדי לסכל את יישומה, היעדר רצון מצד בריטניה או מעצמה אחרת לפעול (בכוח) ליישומה ונחרצות היישוב היהודי ומדינת ישראל בקרבות מלחמת העצמאות (החל מתוכנית ד') שלא להצמד לקווים שהתוותה התוכנית ולא לוותר על הישגיה הטריטוריאליים בשדה המערכה בשלביה המתקדמים ובהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. מדינות ערב ובמיוחד ממלכת עבר הירדן לא היו מעוניינות בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. כחלק מיישום תוכנית החלוקה הייתה גם תוכנית האו"ם להקים מיליציה יהודית חמושה שגם היא לא מומשה בשטח. עם הסלמת מלחמת העצמאות הוקפאה תוכנית האו"ם למעשה. ניסיונות להחיותה ולהכניס בה תיקונים לפני סיומו הרשמי של המנדט כשלו. ערב סיום המנדט הבריטי יזם דוד בן-גוריון הכרזה על הקמת מדינה יהודית, ויוזמתו התקבלה במנהלת העם של היישוב העברי. אישור יוזמת בן-גוריון בא לאחר מסע של משה שרת שבו ניסה לשכנע מנהיגים בעולם, בפרט את ראשי הממשל בארצות הברית, לתמוך בהכרזה על מדינה יהודית, בלא התחשבות בלוח הזמנים שנקבע בתוכנית החלוקה. שרת קיבל תשובות מעורפלות, אולם בן-גוריון הצליח לשכנע את מנהלת העם בחיוניות ההכרזה ללא קביעת הגבולות. שעות ספורות לפני תום המנדט הוכרזה מדינת ישראל. בהכרזה על הקמת המדינה הוזכרה החלטת החלוקה של האו"ם כאישור מחודש להכרה הבינלאומית בזכות המוסרית וההיסטורית של העם היהודי להקמת המדינה במולדתו ההיסטורית ארץ ישראל, זכות שהוכרה לראשונה על ידי המשפט הבין-לאומי הפומבי בהצהרת בלפור, מנדט חבר הלאומים וסעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות. שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, הכירו במדינה מיד. לאחר תום מלחמת העצמאות התקבלו באו"ם החלטות שקראו ליישום חלקים מסוימים מתוכנית החלוקה, בפרט החלטה 303 של העצרת הכללית של האו"ם העוסק בבנאום ירושלים, אולם גם ההחלטות האלה לא התממשו. ב־1950 הודיעה ירדן על סיפוח שטחי יהודה ושומרון שנותרו בשליטתה בסיום המלחמה והיו מיועדים עבור המדינה הערבית. הצעד התקבל בהתנגדות מצד רוב מדינות העולם והליגה הערבית. מבחינה דמוגרפית חלו שינויים מפליגים בעקבות מלחמת העצמאות. בתום המלחמה היו בגבולות מדינת ישראל כ-150,000 ערבים, שלפני המלחמה היו כ-900,000 ערבים בשטח שבו קמה מדינת ישראל, מאות אלפי ערבים נוספים הפכו לפליטים בעיקר במדינת ירדן, ואילו בשטחי ארץ ישראל המנדטורית שהיו בשלטון ערבי לא נותרו כלל יהודים. בתום המלחמה נותרו בידי ישראל כ־78% משטחי המנדט. בוועידה באלג'יר ב-1988 הצהיר אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית, ובהצהרה מוזכרת החלטת החלוקה. מעמדה במשפט הבין-לאומי בעיני המצדדים בדוקטרינת המשפט הבין-לאומי הפומבי המנהגי הרווחת בעידן הדה-קולוניזציה בקביעת גבולותיהן של מדינות חדשות וישוב סכסוכי גבולות - ה-Uti possidetis juris, עדיפה הגישה המשפטית שמדינות מתעוררות, 'יורשות' לכאורה, זכאיות לריבונות טריטוריאלית בשטח שיחפוף את הגבולות המנהליים שלהן טרם עצמאותן על פני הגישה המשפטית שחזקה בשטח תחשב כעילה לקביעת ריבונות. וכך, משום שמדינת ישראל היא המדינה היחידה שנוצרה ('היורשת') בתחומי ארץ ישראל המנדטרית, שזהותה תאמה את משימת הפיקדון הבין-לאומי - המנדט הבריטי על ארץ ישראל - הקמת הבית הלאומי, למימוש התביעה היהודית לממשל עצמי בשטחי המנדט, כפי שהונחה בפני ועידת השלום בפריז, בהתאמה להצהרת בלפור, החלטות ועידת סן רמו וסעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, הרי לא יכולה הייתה להיות כל מדינה מתחרה אחרת להציג תביעה שגבולותיה הפנימיים של א"י המנדטורית ישמשו כגבולותיה. מכאן, שהחלטת החלוקה, המחלקת את ארץ ישראל המערבית בין הירדן לים התיכון, בין הישות 'היורשת' העולה ממשטר המנדטים שסיים את תפקידו, שהיא בעלת הזכות הבלעדית לריבונות בשטח - המדינה היהודית, לבין ישות חסרת כל מעמד חוקי, על פי כתב המנדט - המדינה הערבית, היא לא חוקית ובבחינת אות מתה. קישורים חיצוניים תוכנית החלוקה של האו"ם באתר ארכיון המדינה החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם, (בתרגום לעברית) באתר הכנסת נוסח החלטה 181, באתר משרד החוץ (באנגלית) מפת החלוקה המקורית, באתר האו"ם (בארכיון האינטרנט) מפת החלוקה המקורית - אזור ירושלים, באתר האו"ם (בארכיון האינטרנט) רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 - החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה, הוצאת מרכז מציל"ה כ"ט בנובמבר, באתר הכנסת דב גביש, החלטת 29 (כ"ט) בנובמבר 1947, באתר מט"ח המקורות וההתפתחות של בעיית ארץ ישראל 1947-1917 באנגלית מאתר האו"ם, באמצע המאמר טבלה עם נתוני אוכלוסייה בתוכנית החלוקה אביבה חלמיש, הקשר בין השואה להחלטת החלוקה: היה או לא היה?, באתר האוניברסיטה הפתוחה, נובמבר 2017 ההצבעה באו"ם, ארכיון הסרטונים של AP ההחלטה באום והתגובת בארץ, ארכיון הסרטונים של AP דויד מוצפי-האלר, המלאכה האימפריאלית של עקרון החלוקה, באתר הזמן הזה, מאי 2020 הערות שוליים הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ישראל: גבולות ציונות: היסטוריה החלטות העצרת הכללית של האו"ם יחסי האו"ם–ישראל 1947 1947 בארץ ישראל עיצוב גבול הצפון רצועת עזה: גבולות הסכסוך הישראלי-פלסטיני: המשפט הבין-לאומי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל

תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעיתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר".הצעת החלוקה הייתה האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית לביצוע שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בינלאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל.קבלת הצעת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות, זכתה לאישורה של הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ונדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל. התוכנית לא יושמה במלואה בסופו של דבר, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה מוזכרת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה" ובכל מקרה היא אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות ההיסטורית מוסרית הקיימת ממילא הנזכרת במגילה בתחילתה.מקור התוכנית בראשית הייתה הצהרת בלפור (1917) שאושרה על ידי מנדט חבר הלאומים עבור ארץ ישראל (1922) כפי שנוסח בועידת סן רמו (1920), אמנת מונטווידאו (1933) שאשררה את משטר המנדטים והאו"ם שירש את חבר הלאומים ומחויבויותיו. סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, שנוסח בוועידת סן פרנסיסקו ב-1945 בהשפעתן של המשלחות הציוניות, מאשר את רצף התקפות של הזכויות הטריטוריאליות והאחרות שבכתב המנדט, הגירה, התיישבות צפופה, הנחת יסודות לבנייה מחדש של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל שממערב לירדן ואת תקפותם של הכלים הבינלאומיים הכוללים זכויות אלו ב-1946. הרעיון לחלק את ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית וערבית עלה בכתב לראשונה בהמלצות ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל כוועדת פיל (1937), וועדת וודהד (1938). עוד קודם לכן העלה את הרעיון ויקטור יעקובסון, הנציג הציוני הראשון לחבר הלאומים.מקור תוכנית החלוקה שאומצה על ידי האו"ם בהמלצתה של הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשׂתינה (א"י) (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) שנתמנתה על ידי האו"ם במאי 1947. הוועדה הוקמה בעקבות החזרת כתב המנדט שניתן לממלכה המאוחדת מחבר הלאומים אל האו"ם בפברואר 1947 ובקשתה לעצה "כיצד לעשות את המנדט בר ביצוע" או לחלופין "כיצד לתקנו".בארץ ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית. באירופה התבררו ממדי השואה, וכמיליון ניצולי השואה המתינו במחנות העקורים ליישוב מחדש. התנועה הציונית עשתה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ ישראל באמצעות מבצעי העפלה. בזמן דיוני הוועדה, לאחר מאבק מר שזכה לפרסום עולמי בין הבריטים, שיישמו את ההגבלות על העלייה על פי תקנות הספר הלבן (1939), לאלפי הפליטים שעל סיפונה, גורשה מחופי הארץ האוניה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס"), בחזרה לגרמניה, אירוע שהגביר את המתח בין היישוב העברי לבין ממשלת המנדט.בזירה הבינלאומית, הממלכה המאוחדת נחלשה מאוד בעקבות המלחמה והחלה לאבד בהדרגה את מושבותיה ברחבי העולם. המעצמות החדשות ארצות הברית וברית המועצות גילו עניין בהקמת מדינה יהודית בארץ, מתוך רצון לפתור את בעיית הפליטים היהודים, בעיה שאיימה על היציבות באירופה במידה מסוימת, ומתוך תקווה לזכות בהשפעה במזרח התיכון באמצעות המדינה היהודית.הוועדה בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי האחת, תחולק הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשהבירה ירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם ("קורפוס ספרטום"). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ההצעה השנייה הייתה הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית. רוב הנציגים בוועדה תמכו בהצעה הראשונה. דו"ח הוועדה פורסם ב-31 באוגוסט 1947. היהודים קיבלו את הצעת החלוקה של אונסקו"פ. הערבים שללו הן את הצעת החלוקה והן את הצעת המדינה הדו-לאומית הפדרלית.פרטי התוכניתבתוכנית נקבע כי עם תום המנדט הבריטי יחולק שטח הארץ בין מדינה יהודית לבין מדינה ערבית. השפות הרשמיות של שתי המדינות יהיו עברית וערבית בהתאמה, אך דבר זה לא ימנע את השימוש בשפה אחרת. ירושלים ובית לחם יוכרזו שטח בינלאומי (קורפוס ספרטום) לתקופת ביניים של עשר שנים, ובסיומה ייערך משאל עם אשר לזהותה העתידית של העיר.בנוסף, כל מדינה תקיים בחירות לאספה מכוננת שייערכו על יסודות דמוקרטיים. האספה המכוננת של כל מדינה תיצור חוקה (קונסטיטוציה) דמוקרטית למדינתה, ותבחר ממשלה קבועה במקום מועצת הממשלה הזמנית, שהוקמה על ידי הוועדה. החוקה של כל מדינה תכלול, בין היתר, את ההוראות הבאות: יישוב כל הסכסוכים הבינלאומיים הרלוונטיים למדינה, שמירה על חופש התנועה והביקור של כל התושבים והאזרחים של המדינה האחרת בארץ ישראל ובירושלים, למעט נימוקים של ביטחון לאומי, ופיקוח של כל מדינה על המגורים בתוך גבולותיה.חלוקת השטחתוכנית החלוקה דיברה על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית ששטחה 27,009 קמ"ר למדינה יהודית שהיוותה בקירוב 62% משטחה של הארץ ותכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, את הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת, ולמדינה ערבית שהיוותה בקירוב 38% משטח הארץ ותכלול את הגליל המרכזי והמערבי, "רצועת עזה מוגדלת" במישור החוף הדרומי מרפיח כולל את עזה ומג'דל עד איסדוד המתחברת לרצועה נוספת בנגב המערבי לאורך הגבול עם מצרים (היום אזור ניצנה), את חלקו המזרחי של הנגב, כולל באר שבע, ואת גב ההר ובקעת הירדן. העיר יפו הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית כמובלעת בתוך שטח המדינה היהודית.אזור הכולל את ירושלים ואת בית לחם ששטחו 187 קמ"ר בקירוב (פחות מ-1% משטח המנדט אך עם אוכלוסייה נרחבת) היה אמור להיות שטח נייטרלי ומפורז בחסות האו"ם. עם זאת, למושל ניתנה הסמכות להפעיל גם כוחות שיטור על מנת לשמור על הסדר הציבורי.בשטחה של המדינה היהודית עם 598,000 יהודים נותרה אוכלוסייה ערבית בערים המעורבות צפת, טבריה וחיפה, בעיירה בית שאן, ובמספר ניכר של כפרים ערביים. בסך הכול אוכלוסייה של 497,000 ערבים במדינה היהודית (המספר כולל אוכלוסייה של כ-70,000 נפש במובלעת יפו וכ-90,000 בדואים בנגב) מנגד, נותרו 10,000 יהודים במדינה הערבית (725,000 ערבים) על-פי הגבולות שהותוו בתוכנית, בפרט בנהריה ובגוש עציון, אולם הרוב המכריע של היישובים היהודיים שהיו קיימים אז, היו אמורים להיכלל בשטח המדינה היהודית. עקב ההימצאות של תושבים ערבים בשטח המדינה היהודית ולהפך, הציעה הוועדה שתושבים אלה יוכלו, לפי בחירתם, להיות אזרחים של מדינת הלאום שלהם, ולא של המדינה בה הם גרים או לחלופין "ליהנות מזכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות" במקום מושבם. הוועדה הביאה בחשבון כי המדינה היהודית תצטרך לקלוט בשטחה כמיליון פליטים יהודים מאירופה זמן קצר לאחר הקמתה.השטח שהוקצה למדינות החדשות היה מקוטע. תוכננו שני "צמתים" שיחברו בין רצועות השטח של המדינות, אחד בצפון הארץ ואחד בדרומה. הרציפות הטריטוריאלית של המדינה הערבית המיועדת הייתה טובה יותר מזו של המדינה היהודית, והיא אף נהנתה מגישה ישירה לשטח ירושלים. לעומת זאת שטחה של המדינה היהודית היה גדול יותר אך כלל שטח של כ-9,600 קמ"ר (כ-35%) של הנגב הדרומי, אזור שהוא כמעט לא מיושב, צחיח ויורדים בו משקעים מעטים. המדינה היהודית נהנתה מגישה נוחה לנמלי הים (בעיקר לנמל חיפה). יפו הייתה אמורה לשמש עיר נמל של המדינה הערבית, כמובלעת בתוך המדינה היהודית. נהריה הייתה אמורה להיות בתחום המדינה הערבית, ותושביה התכוננו לארגן שלטון אוטונומי בתוך תחומי העיירה.החלטת עצרת האו"ם המלצת הוועדה לחלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית, אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (תאריך שמצוין בישראל כ"כ"ט בנובמבר"). הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל עד ל-1 באוגוסט 1948, אולם הם החליטו להקדים, לסיים את המנדט בשעת חצות בלילה שבין 14 ל-15 במאי, ולהתפנות ממרבית שטח הארץ עד לשעה זו (בפועל הוחזקה מובלעת צבאית באזור חיפה עד סוף יוני 1948). בהחלטה 181 נקבעו גם סדרי הממשל הזמני עד כינונן של המדינות החדשות, וכן נקבע שהמדינות החדשות יכריזו על עצמאותן בחודש אוקטובר 1948. ההחלטה קבעה כי ירושלים, בית לחם וסביבותיהן יוכרזו כשטח נייטרלי בפיקוח האו"ם, עם ממשל שיורכב ממועצה שחבריה ירושלמים ומושל זר שימונה מטעם האו"ם. שטחים אלו הוכרזו כנייטרלים בשל אתרי הקודש הנמצאים בהם, ולפי ההצהרה יובטח חופש כניסה, גם לאזרחים של המדינה האחרת, ללא אפליה. בנוסף, הובטחה השמירה על המקומות הקדושים ולא תורשה שום פעולה שתפגע בהם. לתושבים תובטח שמירה על זכויות אנושיות וחירויות יסודיות - חופש המצפון הדת והפולחן, השפה, החינוך, הדיבור, העיתונות, האספה וההתאגדות. עוד קבעה ההחלטה כי יישמר איחוד כלכלי בין המדינות באמצעות מטבע משותף ואזור מכס אחד שיכלול את שתי המדינות. ההתחייבות וכל הסכם הנובע ממנה תישאר בתקפה למשך עשר שנים; ותקפה יימשך אלא אם יודיע אחד הצדדים על סיומה מקץ שנתיים לאחר מסירת ההודעה. במשך תקופת העשור הראשונה לא תתוקן ההתחייבות או כל הסכם הנובע ממנה אלא על ידי הסכמת שני הצדדים ובאישורה של האספה הכללית של האו"ם.ההחלטה פונה לתושבי א"י לעשות צעדים, כפי שימצאו לנכונים מצדם, להגשמת התוכנית.בנוסף, מבקשת את כל הממשלות ואת כל העמים להימנע מכל פעולה העלולה לפגוע או לעכב בעד הוצאתן לפועל של ההמלצות הללו.תוצאות ההצבעה על תוכנית החלוקה: ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות: אוקראינה ברית המועצות בלארוס דרום אפריקה האיטי פולין צרפת קנדה 13 מדינות הצביעו נגד ההצעה: איראן אפגניסטן יוון מצרים סוריה עיראק תימן 10 מדינות נמנעו: אתיופיה יוגוסלביה סין מדינה אחת נעדרה:האו"ם כלל אז 57 מדינות בלבד, כיוון שרוב מדינות אפריקה ודרום מזרח אסיה היו נתונות לשלטון אירופי, וקיבלו עצמאות רק מאוחר יותר. יפן וגרמניה היו עדיין נתונות לשלטון צבאי של בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. גם יתר המדינות שנמנו על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה לא היו אז חברות באו"ם: איטליה, בולגריה, פינלנד ורומניה, וכן אוסטריה שסופחה לגרמניה הנאצית וספרד ופורטוגל ששמרו על נייטרליות אף שהמשטר בהן היה לאומני אוטוריטארי, אשר נחשב קרוב למשטרים הפשיסטיים. אוקראינה ובלארוס היו שייכות לברית המועצות, אולם הייתה להן זכות הצבעה באו"ם.התגובות לתוכנית החלוקה בריטניה, שנמנעה בהצבעה, הודיעה בתגובה להחלטה שהיא תפנה את כוחותיה עד 14 במאי 1948, ובמקביל הודיעה שלא תכפה את תוכנית החלוקה על הצדדים.תגובת היהודיםרוב היהודים תמכו בתוכנית, ובמיוחד הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב. עם אישור התוכנית, יצאו יהודים בריקודים ומפגני שמחה בחוצות הערים והיישובים היהודיים בארץ ישראל (למעט נהריה שתושביה התאכזבו מאי-הכללתם במדינה היהודית). עד היום מציינים במדינת ישראל את כ"ט בנובמבר, יום קבלת ההחלטה באו"ם, כיום שמחה, וכאחד התאריכים החשובים בתולדות העם היהודי.חלק מן הציבור היהודי, כמו הארגון הצבאי הלאומי שבראשות מנחם בגין דחה את תוכנית החלוקה. אך דעה זו הייתה במיעוט. בתגובת הלח"י נאמר כי הארגון .בתנועת אגודת ישראל התנגדו באופן גורף לתוכנית. עיקר ההתנגדות הייתה על הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית, אך גם עצם רעיון המדינה היהודית לא זכה לתמימות דעים בקרב חבריה. אחד ממנהיגי אגודת ישראל שנספו בשואה, הרב מנחם זמבה, אף התבטא שארץ ישראל שחסר בה שעל אחד היא כמו ספר תורה שחסר בו אות אחת, שהוא פסול, וברוח זו אף הייתה החלטת מועצת גדולי התורה של התנועה.תגובת הערביםההנהגה הערבית בארץ דחתה את התוכנית מכול וכול. ג'מאל אל-חוסייני ראש המשלחת הערבית בא"י לאו"ם הכריז . אחר הצהרת גרומיקו בעצרת האו"ם, תמך הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ (שהיה, כמו הפלג היהודי, עושה דברה של ברית המועצות) בתוכנית החלוקה. בין התומכים המובהקים ממפלגה זו היה אמיל חביבי. המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל - באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שאם התוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. גם באותה העת התנגדו המנהיגים הערבים באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית.למחרת ההצבעה, ב-30 בנובמבר, הותקף אוטובוס 2094 של "אגד" ליד הכפר פג'ה בידי ערבים, וחמישה יהודים מנוסעיו נרצחו. אירוע זה נחשב בישראל לתחילת מלחמת העצמאות.יישום התוכנית האו"ם הקים לצורך הוצאתה לפועל של תוכנית החלוקה ועדה מיוחדת - "ועדת ארץ ישראל" ( באנגלית: United Nations Palestine Comission, UNPC). יו"ר הוועדה היה קרל ליסיצקי מצ'כוסלובקיה ומזכיר הוועדה היה איש האו"ם האמריקאי ראלף באנץ'. הוועדה אמורה הייתה להגיע לארץ ישראל אולם הבריטים מנעו את הגעתה והיא פעלה מניו יורק. ההיסטוריון אלעד בן-דרור חשף שורה של רעיונות מקוריים אותם ניסתה הוועדה לקדם כדי לממש לפחות באופן חלקי את יישום תוכנית החלוקה. בן דרור חשף גם עבודת מטה של אנשי מזכירות האו"ם שמשלב מוקדם מאוד (עוד לפני 29 בנובמבר) העריכה כי מדינה ערבית לא תקום וכי על ועדת ארץ ישראל להתאמץ להבטיח את הקמת המדינה היהודית ושרידותה אל מול האלימות הערבית הצפויה. "ועדת ארץ ישראל" פורקה משפלשו מדינות ערב לתחומי ארץ ישראל והמדינה היהודית, האו"ם נוכח בכשלונו לפתור את בעיית ארץ ישראל, והשיק את יוזמת התיווך בין הצדדים בהובלתו של פולקה ברנדוט. החלטת החלוקה לא הופיעה בכתב הסמכות של ברנדוט אם כי לא בוטלה רשמית.תוכנית החלוקה לא יושמה במלואה, אם כי בעקבותיה הסתיימה השליטה הבריטית על ארץ ישראל והוקמה מדינת ישראל, שזכתה להכרה בין-לאומית נרחבת. הסיבות לאי-יישומה המלא מורכבות, אך גורמים מרכזיים היו דחייתה על ידי ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב (הליגה הערבית) שפתחו במלחמה כדי לסכל את יישומה, היעדר רצון מצד בריטניה או מעצמה אחרת לפעול (בכוח) ליישומה ונחרצות היישוב היהודי ומדינת ישראל בקרבות מלחמת העצמאות (החל מתוכנית ד') שלא להצמד לקווים שהתוותה התוכנית ולא לוותר על הישגיה הטריטוריאליים בשדה המערכה בשלביה המתקדמים ובהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. מדינות ערב ובמיוחד ממלכת עבר הירדן לא היו מעוניינות בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית.כחלק מיישום תוכנית החלוקה הייתה גם תוכנית האו"ם להקים מיליציה יהודית חמושה שגם היא לא מומשה בשטח.עם הסלמת מלחמת העצמאות הוקפאה תוכנית האו"ם למעשה. ניסיונות להחיותה ולהכניס בה תיקונים לפני סיומו הרשמי של המנדט כשלו. ערב סיום המנדט הבריטי יזם דוד בן-גוריון הכרזה על הקמת מדינה יהודית, ויוזמתו התקבלה במנהלת העם של היישוב העברי. אישור יוזמת בן-גוריון בא לאחר מסע של משה שרת שבו ניסה לשכנע מנהיגים בעולם, בפרט את ראשי הממשל בארצות הברית, לתמוך בהכרזה על מדינה יהודית, בלא התחשבות בלוח הזמנים שנקבע בתוכנית החלוקה. שרת קיבל תשובות מעורפלות, אולם בן-גוריון הצליח לשכנע את מנהלת העם בחיוניות ההכרזה ללא קביעת הגבולות. שעות ספורות לפני תום המנדט הוכרזה מדינת ישראל. בהכרזה על הקמת המדינה הוזכרה החלטת החלוקה של האו"ם כאישור מחודש להכרה הבינלאומית בזכות המוסרית וההיסטורית של העם היהודי להקמת המדינה במולדתו ההיסטורית ארץ ישראל, זכות שהוכרה לראשונה על ידי המשפט הבין-לאומי הפומבי בהצהרת בלפור, מנדט חבר הלאומים וסעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות. שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, הכירו במדינה מיד.לאחר תום מלחמת העצמאות התקבלו באו"ם החלטות שקראו ליישום חלקים מסוימים מתוכנית החלוקה, בפרט החלטה 303 של העצרת הכללית של האו"ם העוסק בבנאום ירושלים, אולם גם ההחלטות האלה לא התממשו. ב־1950 הודיעה ירדן על סיפוח שטחי יהודה ושומרון שנותרו בשליטתה בסיום המלחמה והיו מיועדים עבור המדינה הערבית. הצעד התקבל בהתנגדות מצד רוב מדינות העולם והליגה הערבית.מבחינה דמוגרפית חלו שינויים מפליגים בעקבות מלחמת העצמאות. בתום המלחמה היו בגבולות מדינת ישראל כ-150,000 ערבים, שלפני המלחמה היו כ-900,000 ערבים בשטח שבו קמה מדינת ישראל, מאות אלפי ערבים נוספים הפכו לפליטים בעיקר במדינת ירדן, ואילו בשטחי ארץ ישראל המנדטורית שהיו בשלטון ערבי לא נותרו כלל יהודים. בתום המלחמה נותרו בידי ישראל כ־78% משטחי המנדט.בוועידה באלג'יר ב-1988 הצהיר אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית, ובהצהרה מוזכרת החלטת החלוקה.מעמדה במשפט הבין-לאומיבעיני המצדדים בדוקטרינת המשפט הבין-לאומי הפומבי המנהגי הרווחת בעידן הדה-קולוניזציה בקביעת גבולותיהן של מדינות חדשות וישוב סכסוכי גבולות - ה-Uti possidetis juris, עדיפה הגישה המשפטית שמדינות מתעוררות, 'יורשות' לכאורה, זכאיות לריבונות טריטוריאלית בשטח שיחפוף את הגבולות המנהליים שלהן טרם עצמאותן על פני הגישה המשפטית שחזקה בשטח תחשב כעילה לקביעת ריבונות. וכך, משום שמדינת ישראל היא המדינה היחידה שנוצרה ('היורשת') בתחומי ארץ ישראל המנדטרית, שזהותה תאמה את משימת הפיקדון הבין-לאומי - המנדט הבריטי על ארץ ישראל - הקמת הבית הלאומי, למימוש התביעה היהודית לממשל עצמי בשטחי המנדט, כפי שהונחה בפני ועידת השלום בפריז, בהתאמה להצהרת בלפור, החלטות ועידת סן רמו וסעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, הרי לא יכולה הייתה להיות כל מדינה מתחרה אחרת להציג תביעה שגבולותיה הפנימיים של א"י המנדטורית ישמשו כגבולותיה. מכאן, שהחלטת החלוקה, המחלקת את ארץ ישראל המערבית בין הירדן לים התיכון, בין הישות 'היורשת' העולה ממשטר המנדטים שסיים את תפקידו, שהיא בעלת הזכות הבלעדית לריבונות בשטח - המדינה היהודית, לבין ישות חסרת כל מעמד חוקי, על פי כתב המנדט - המדינה הערבית, היא לא חוקית ובבחינת אות מתה.קישורים חיצוניים תוכנית החלוקה של האו"ם באתר ארכיון המדינה החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם, (בתרגום לעברית) באתר הכנסת נוסח החלטה 181, באתר משרד החוץ (באנגלית) מפת החלוקה המקורית, באתר האו"ם (בארכיון האינטרנט) מפת החלוקה המקורית - אזור ירושלים, באתר האו"ם (בארכיון האינטרנט) רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 - החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה, הוצאת מרכז מציל"ה כ"ט בנובמבר, באתר הכנסת דב גביש, החלטת 29 (כ"ט) בנובמבר 1947, באתר מט"ח המקורות וההתפתחות של בעיית ארץ ישראל 1947-1917 באנגלית מאתר האו"ם, באמצע המאמר טבלה עם נתוני אוכלוסייה בתוכנית החלוקה אביבה חלמיש, הקשר בין השואה להחלטת החלוקה: היה או לא היה?, באתר האוניברסיטה הפתוחה, נובמבר 2017 ההצבעה באו"ם, ארכיון הסרטונים של AP ההחלטה באום והתגובת בארץ, ארכיון הסרטונים של AP דויד מוצפי-האלר, המלאכה האימפריאלית של עקרון החלוקה, באתר הזמן הזה, מאי 2020הערות שוליים הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיניישראל: גבולותציונות: היסטוריההחלטות העצרת הכללית של האו"םיחסי האו"ם–ישראל19471947 בארץ ישראלעיצוב גבול הצפוןרצועת עזה: גבולותהסכסוך הישראלי-פלסטיני: המשפט הבין-לאומיהכרזת העצמאות של מדינת ישראל

1364

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%92%D7%99%D7%A8

אגיר

אגיר (בנורדית עתיקה: Ægir) הוא ענק ים החי באוקיינוס במיתולוגיה הנורדית. דמותו למרות שהוא מפורסם בנדיבותו כלפי האלים, חששו ממנו בני האדם. הוא משבר ספינות ולוקח את משאותיהן ומלחיהן לארמונו שבתחתית הים. יורדי הים הקריבו לו קורבנות כדי לפייסו ולהימלט מזעמו, במיוחד אסירים לפני היציאה לשיט. אשתו, אלת הים ראן, ילדה את תשע עלמות הגלים, שלבשו גלימות וצעיפים בצבע לבן. שני משרתיו הנאמנים היו אלדיר ופימאפינג. השני נהרג על ידי האל לוקי בעת משתה שנערך בארמונו של אגיר שבתחתית הים ליד האי הלר. אגיר היה ידוע באירוח הבזבזני שהיה נוהג לכבוד האלים האחרים. קישורים חיצוניים אלים נורדיים אלי ים ונהר

אגיר (בנורדית עתיקה: Ægir) הוא ענק ים החי באוקיינוס במיתולוגיה הנורדית.דמותו למרות שהוא מפורסם בנדיבותו כלפי האלים, חששו ממנו בני האדם. הוא משבר ספינות ולוקח את משאותיהן ומלחיהן לארמונו שבתחתית הים. יורדי הים הקריבו לו קורבנות כדי לפייסו ולהימלט מזעמו, במיוחד אסירים לפני היציאה לשיט. אשתו, אלת הים ראן, ילדה את תשע עלמות הגלים, שלבשו גלימות וצעיפים בצבע לבן. שני משרתיו הנאמנים היו אלדיר ופימאפינג. השני נהרג על ידי האל לוקי בעת משתה שנערך בארמונו של אגיר שבתחתית הים ליד האי הלר. אגיר היה ידוע באירוח הבזבזני שהיה נוהג לכבוד האלים האחרים.קישורים חיצונייםאלים נורדייםאלי ים ונהר

1370

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%9C

הבל

בתורה, הֶבֶל היה הבן השני של אדם וחוה, אשר נרצח על ידי אחיו הבכור קין. סיפור הרצח מופיע בתנ"ך, ב. שמו שמו של הבל מוזכר במדרש כשם שיש בו צניעות אך גם ריקנות שהובילה אותו לבחירת עבודת הצאן על פני עבודת האדמה. שם חיצוני לאשתו הוא בלבירא או חומקמה,או דבורה. במקרא כאשר גירש אלוהים את אדם מגן-עדן, הוא שלח אותו לעבוד את האדמה אשר ממנה לוקח: . על רקע זה, מסופר שהבל היה רועה צאן ואילו קין היה עובד אדמה. כאשר הביאו הבל וקין קורבנות לאלוהים, הביא הבל ממבחר צאנו, בעוד שקין הביא מהפרי הממוצע שהצליח להוציא מהאדמה שהייתה מקוללת. אלוהים שעה אל קורבנו של הבל ולא אל קורבנו של קין, דבר שעורר את קנאתו של קין וחשף את העימות שהוביל לרצח הבל – הרצח והמוות הראשונים המופיעים בתנ"ך. במדרש רבה מובא חילוק לגבי תאריך בריאת העולם, בניסן או בתשרי, בניסיון לקבוע את גילו של הבל. לשיטת רבי אליעזר, חי הבל מן החג ועד החנוכה. לשיטת רבי יהושע, חי הבל מן הפסח ועד העצרת. בין כך ובין כך, הכל מודים (כולם מסכימים) שלא חי הבל יותר מחמישים יום. הקרבת הקרבנות בידי הבל אשר הביא מבכורות צאנו לאל, נתפרשה במסורת הנוצרית כמתן האוכריסטיה. מהות החיים היא סמל לקורבן הדם של הנרצח הבל. הבאת הקורבן ישנם מדרשים שונים בנוגע למתי איך ואיפה התרחש הקורבן והעימות, ביניהם: כל אחד מהאחים אהב את העבודה שבא עבד (הבל רועה צאן, וקין חקלאי) והם סיפקו אחד לשני את מה שהיו צריכים, בליל יום טוב של פסח אמר להם אביהם שביום זה עתידין בני ישראל להקריב קורבנות פסחים, ולכן הקריבו גם אתם. הבל רעה את צאנו וקין רדף אחריו עד שתפס אותו. הם נאבקו זה בזה והבל שהיה חזק מקין, הצליח לרתק אותו לארץ. קין השתמש במניפולציה כדי לעורר את רחמי הבל עליו ולהסיח את דעתו, אז קם קין ורצח את הבל. ישנה מחלוקת באיזה כלי הרג קין את הבל לפי רשב"ג קין הרג את הבל בקנה, ולפי חכמים באבן, לפי הזוהר קין נשכו כנחש בשיניו, ויש שאומרים שקין הסתכל היכן שחט אביו את הפר (מהצוואר) ומשם הרגו. משפחתו בתלמוד מובא שקין והבל נולדו כל אחד עם אחות תאומה, ודרשו כן מיותר המילים 'את' בפסוק: ', הבל ואחותו, קין ואחותו". לפי בראשית רבה נולדה עם קין תאומה אחת ועם הבל שתי תאומות. רבי יצחק אברבנאל מביא בשם "ספרי האומות" ששמה של תאומת קין היא קלמנה ושם תאומת הבל היא בלבירה: בספר היובלים הן נקראו און ועצורה. שם נוסף המופיע בספרים חיוצניים הוא 'הויה'. גלריה ראו גם סיפורם של קין והבל קישורים חיצוניים הערות שוליים קורבנות רצח בתנ"ך אישים בפרשת בראשית

בתורה, הֶבֶל היה הבן השני של אדם וחוה, אשר נרצח על ידי אחיו הבכור קין. סיפור הרצח מופיע בתנ"ך, ב.שמו שמו של הבל מוזכר במדרש כשם שיש בו צניעות אך גם ריקנות שהובילה אותו לבחירת עבודת הצאן על פני עבודת האדמה.שם חיצוני לאשתו הוא בלבירא או חומקמה,או דבורה.במקרא כאשר גירש אלוהים את אדם מגן-עדן, הוא שלח אותו לעבוד את האדמה אשר ממנה לוקח: . על רקע זה, מסופר שהבל היה רועה צאן ואילו קין היה עובד אדמה.כאשר הביאו הבל וקין קורבנות לאלוהים, הביא הבל ממבחר צאנו, בעוד שקין הביא מהפרי הממוצע שהצליח להוציא מהאדמה שהייתה מקוללת. אלוהים שעה אל קורבנו של הבל ולא אל קורבנו של קין, דבר שעורר את קנאתו של קין וחשף את העימות שהוביל לרצח הבל – הרצח והמוות הראשונים המופיעים בתנ"ך.במדרש רבה מובא חילוק לגבי תאריך בריאת העולם, בניסן או בתשרי, בניסיון לקבוע את גילו של הבל. לשיטת רבי אליעזר, חי הבל מן החג ועד החנוכה. לשיטת רבי יהושע, חי הבל מן הפסח ועד העצרת. בין כך ובין כך, הכל מודים (כולם מסכימים) שלא חי הבל יותר מחמישים יום.הקרבת הקרבנות בידי הבל אשר הביא מבכורות צאנו לאל, נתפרשה במסורת הנוצרית כמתן האוכריסטיה. מהות החיים היא סמל לקורבן הדם של הנרצח הבל.הבאת הקורבן ישנם מדרשים שונים בנוגע למתי איך ואיפה התרחש הקורבן והעימות, ביניהם: כל אחד מהאחים אהב את העבודה שבא עבד (הבל רועה צאן, וקין חקלאי) והם סיפקו אחד לשני את מה שהיו צריכים, בליל יום טוב של פסח אמר להם אביהם שביום זה עתידין בני ישראל להקריב קורבנות פסחים, ולכן הקריבו גם אתם. הבל רעה את צאנו וקין רדף אחריו עד שתפס אותו. הם נאבקו זה בזה והבל שהיה חזק מקין, הצליח לרתק אותו לארץ. קין השתמש במניפולציה כדי לעורר את רחמי הבל עליו ולהסיח את דעתו, אז קם קין ורצח את הבל.ישנה מחלוקת באיזה כלי הרג קין את הבל לפי רשב"ג קין הרג את הבל בקנה, ולפי חכמים באבן, לפי הזוהר קין נשכו כנחש בשיניו, ויש שאומרים שקין הסתכל היכן שחט אביו את הפר (מהצוואר) ומשם הרגו.משפחתו בתלמוד מובא שקין והבל נולדו כל אחד עם אחות תאומה, ודרשו כן מיותר המילים 'את' בפסוק: ', הבל ואחותו, קין ואחותו". לפי בראשית רבה נולדה עם קין תאומה אחת ועם הבל שתי תאומות.רבי יצחק אברבנאל מביא בשם "ספרי האומות" ששמה של תאומת קין היא קלמנה ושם תאומת הבל היא בלבירה: בספר היובלים הן נקראו און ועצורה. שם נוסף המופיע בספרים חיוצניים הוא 'הויה'.גלריהראו גם סיפורם של קין והבלקישורים חיצונייםהערות שולייםקורבנות רצח בתנ"ךאישים בפרשת בראשית

1376

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94%20%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA

מיתולוגיה נורדית

המיתולוגיה הנורדית (גם: המיתולוגיה הוויקינגית או המיתולוגיה הסקנדינבית) היא שם כולל למיתוסים הקדם-נוצריים של עמי סקנדינביה בתקופה שבה דיברו נורדית עתיקה. המיתולוגיה הנורדית היא ענף של המיתולוגיה הגרמאנית הרחבה יותר, והענף המתועד ביותר בה. עדיין, המקורות הנורדים הם חסרים, ולעיתים קרובות מציגים תמונה חלקית ביותר של המיתולוגיה או סותרים זה את זה. המקורות הנורדים מאזכרים אלים רבים וישויות מסוגים שונים. הקשרים בין הישויות השונות מורכבים ומשתנים, ולרוב לאלים אין דמות ברורה וחד משמעית. היקום הנורדי מורכב מתשעה עולמות (עד כה לא נמצאו מקורות נורדיים המפרטים אודותיהם במדויק) שביניהם מקשר עץ מרכזי ענק בשם יגדראסיל. מקורות רוב המיתולוגיה הנורדית הועברה בעל פה וחלקים רבים ממנה אבדו. חלקים מסוימים הועלו על הכתב על ידי נוצרים, שהם עיקר המקורות אשר חוקרים מסתמכים עליהם. המיתולוגיה הנורדית, בסופו של דבר, נכתבה על ידי נוצרים, רובם איסלנדים. בעקבות כך, הידע על סיפורים מיתולוגיים הוא חלקי ביותר, ולעיתים ישנן סתירות בין המקורות השונים, כשהסיבה לכך לא תמיד ברורה. האדה הפרוזאית (נקראת גם האדה הצעירה, וכתובה בפרוזה) נכתבה בראשית המאה ה-13 על ידי סנורי סטורלוסון, פוליטיקאי ומשורר איסלנדי נוצרי. המטרה של סטורלוסון בכתיבת האדה הפרוזאית הייתה שהיא תהווה מדריך לכתיבת שירה סקאלדית. באדה זו ישנה התייחסות למספר כתבים אשר כנראה לא השתמרו. באופן כללי, האדה הפרוזאית היא מקור שניוני, וסטורלוסון לעיתים קרובות מספר סיפורים בצורה אוהמריסטית, שלא שומרת על רוחם הדתית המקורית. האדה הפואטית (נקראת גם האדה המבוגרת, וכתובה בצורת שירה) היא לקט איסלנדי מהמאה ה-13 של שירים מוקדמים יותר. למרות שכתב היד של האדה הפואטית נכתב מאות שנים לאחר התנצרות איסלנד, השירים הכתובים בה מתוארכים לתקופה שלפני התנצרות איסלנד בשנת 1000 (או כמה שנים לאחר מכן), ובאופן כללי הם השתמרו בצורתם ובתוכנם. לכן, האדה הפואטית, בניגוד לאדה הפרוזאית, היא באופן כללי מקור ראשוני. ישנם מקורות טקסטואליים נוספים, מרכזיים פחות, אשר מספקים מידע בצורה כלשהי למחקר המודרני על המיתולוגיה הנורדית. היימסקרינגלה, חיבור היסטורי רחב יריעה שנכתב גם הוא במאה ה-13 על ידי סנורי סטורלוסון, וגסטה דנורום, (מילולית "מעשה הדנים") שנכתב בלטינית על ידי המלומד הדני סקסו גרמטיקוס בתחילת המאה ה-13, הם מקורות המציגים סיפורים אוהמריסטיים. הסאגות יכולות להיות מקור מידע עבור המיתולוגיה הנורדית. בנוסף, ראיות ארכאולוגיות, שמות מקומות, ואבני רונות מספקים גם הם מידע מוגבל אודות המיתולוגיה הנורדית. בעזרת מיתולוגיה השוואתית ובלשנות היסטורית חוקרים מנסים לקבל הבנה של הרעיון הכללי של מיתולוגיה גרמאנית. היקום הנורדי היקום הנורדי מתואר כעץ ענק הקרוי יגדראסיל (Yggdrasil), שעל צמרותיו, בין ענפיו וליד שורשיו נמצאים העולמות השונים. מוזכרים תשעה עולמות, אך אין פירוט לגביהם, וניתן רק לשער אילו מקומות השתייכו לקטגוריה זו. רשימה אפשרית של תשעת העולמות: אלפהיים (Alfheim) - ארץ האלפים. אסגארד (Asgard) - מתחם האזיר, משכנם של האלים. ואנאהיים (Vanaheim) - ארץ הואניר. מידגארד (Midgard) - מתחם בני האדם. סוורטאלפהיים (Svartalfheim) או נידאבליר (Nidavellir) - ארץ האלפים השחורים או הגמדים, בהתאמה. יוטונהיים (Jötunheim) - ארץ הענקים. מוספלהיים (Muspelheim) - ארץ של אש. ניפלהיים (Niflheim) - ארץ הקרחונים (ארץ הקור). הלהיים (Helheim) - ארץ המתים, ממלכתה של האלה הל. מקומות חשובים אחרים: ולהאלה (בנורדית עתיקה Valhöll) - היכל זהוב באסגארד אליו מגיעים הלוחמים הטובים ביותר לאחר מותם על מנת להתאמן ולשכון במשך כל הימים עד הגעתו של רגנארוק. הבאר של מימיר - הבאר נקראת על שמו של הענק מימיר (Mimir). אודין, בחיפושו המתמיד אחר חוכמה וידע, הסכים לתת את עינו (ולכן מאז הוא בעל עין אחת) תמורת שתייה ממי הבאר. מימיה הם מקור החוכמה, והיא נמצאת ביוטונהיים ליד אחד השורשים של יגדראסיל. הבאר של אורד - באר הקשורה לנורנות. הבאר נמצאת ליד אחד השורשים של יגדראסיל. ביפרוסט - גשר קשת בוערת, המחבר בין מידגארד לאסגארד. ראגנארוק סופו של היקום הנורדי ויצירתו של עולם חדש וטוב יותר הוא אירוע מוכר וצפוי הנקרא ראגנרוק. כל האירועים שיקדימו את הראגנרוק, יתרחשו במהלכו ויגיעו אחריו ידועים לאלים ולבני האדם מנבואה. על פי הנבואה, לאחר כמה חורפים ארוכים וקשים במיוחד יתאספו צבאות הענקים למלחמה נגד האלים. אסונות טבע נוראיים יתרחשו לפני הקרב, השמש והירח ייעלמו, ונחש ים מפלצתי ירעיל את האדמה. במהלך הקרב ימותו אלים רבים, בהם אודין ות'ור ולבסוף, ענק האש סורט (Surtr) יצית את כל העולם. כל האנושות, למעט זוג אחד, תיהרג. זוג השורדים, אשר התחבאו בעץ העולם יגדראסיל, יאכלסו את העולם החדש בו לא יהיו מחסור וצער. ישויות אלים האלים מתחלקים לשתי קבוצות, אלי אסיר ואלי ואניר. ההבחנה בין אסיר וואניר היא בעייתית שכן שתי הקבוצות ניהלו את מלחמת האסיר-ואניר, מלחמה ארוכה שאחריה כרתו הסכם שלום ושלטו ביחד. חלק מהאלים שייכים לשתי הקבוצות. מקום מושבו של אסיר הוא אסגארד, ושל ואניר ואנאהיים. משום שלעיתים קרובות ואניר מיוחס לפריון, הוצע שמלחמת אסיר-ואניר היא הבעה של פלישה של "כתות מלחמתיות" לאזורים שהיו מיושבים על ידי "כתות פריון" גרמאניות מקומיות. רשימת אלים מרכזיים: אודין (Óðinn) - האל הבכיר. הוא חכם וסקרן, בעל ידע בקסמים ובשירה, ואיש מלחמה. בראגנארוק הוא נבלע על ידי פנריר ומת. פריג (Frigg) - אשתו של אודין. שורדת לאחר ראגנארוק. אול (Ullr) - אל שקשור לתהילה ולקשתות. ת'ור (Þórr) - האל החזק ביותר ומגן האלים והאנושות מפני הענקים. נשקו, הפטיש מְיוֹלְניר, הוא אחד מהחפצים המפורסמים במיתולוגיה, וסמלו נענד לעיתים קרובות על הצוואר. בראגנארוק הוא נלחם בנחש יורמנגרד ושניהם מתים. קשור לרעם, לברק, לסופות, לעצי אלון, לכוח ולפוריות. פריי (Freyr) - אל שקשור לפריון ולחקלאות. אחותו התאומה היא פריה. מת בראגנארוק מכיוון שוויתר על החרב שלו בתמורה לענקית שאהב. לוקי (Loki) - דמות התכסיסן במיתולוגיה. הוא נענש על שהוביל למותו של בלדר. כבול עד ראגנארוק שבו ישוחרר ובו יילחם נגד האלים. פריה (Freyja) - אלה הקשורה לאהבה, פריון וסייד'. שורדת לאחר הראגנארוק. היימדאל (Heimdallr) - המשגיח של אסגארד. בלדר (Baldr) - נרצח, יקום לתחייה ברגנרוק. סיפור מותו והלווייתו משמעותי. ניורד - אל הים והרוח, אביהם של פריה ופריי. טיר (Týr) - נחשב למודל האומץ וההקרבה. קשור למלחמה ולניצחון. הקריב את ידו על מנת לאפשר לאלים לעקוד את הזאב הענק פנריר. קבסיר (Kvasir) - דמות נבונה שנבראה מהרוק של האלים בסיום מלחמת האסיר-ואניר. ברגי (Bragi) - אל הספרות. אידון (Iðunn) - האלה שמחזיקה בתפוחי העלומים המבטיחים נעורי נצח; אשתו של ברגי. סקאד'י (Skaði) - אלה ענקית שקשורה לצייד, לגלישה, לחורף ולהרים. הל (Hel) - שולטת על עולם המתים, בתו של לוקי. סול (Sól) - האנשת השמש. מאני (Máni) - האנשת הירח. ענקים הענקים במיתולוגיה הנורדית, הידועים גם כיוטנאר (רבים של יוטון), הם יצורים מורכבים. ככלל הם מתוארים כבעלי מראה נורא - בעלי טלפיים, ניבים וצורה מעוותת, לפעמים עשויים אש ולפעמים כפור. חלקם בעלי מספר ראשים וכולם בעלי ממדים מפחידים. אולם כאשר המקורות מתייחסים ספציפית לענק מסוים, לעיתים קרובות הוא מקבל תכונות הפוכות. על אף שמם בעברית, הגדרת הענקים איננה ברורה, הם לא בהכרח גדולים מאוד, ותיאורם יכול לנוע בין יצורים יפים מאוד כשהם מתוארים באופן יחיד לבין גרוטסקיים בצורה מחרידה כשם מתוארים בצורה כללית. חלק מהאלים, כגון סקאד'י וגארד'ר מתוארים כענקים בעצמם ועוד ישנם אלים שיש עליהם עדויות רבות כגון אודין שמתוארים כצאצאים של ענקים. על הענקים יש עדויות במגוון רחב של מקורות נורדיים שונים. הענקים העתיקים מתוארים כבעלי ידע נשגב. האל אודין מתייעץ עם הענק מימיר במקרים חשובים והענק אוטגארד-לוקי (Utgard-Loki) מתואר כקוסם אשר מצליח לתעתע באל ת'ור. ענקים חשובים: יימיר (Ymir) - הענק הראשון, מגופתו נוצרו היקום הנורדי, שאר הענקים והאלים. מימיר - הענק החכם. סורט (Surtr) - ענק אש, שליט מוספלהיים, ישרוף את העולם בזמן הראגנארוק. ת'יאצי - הענק שחטף את אידוּן יחד עם סלסלת תפוחי הנעורים. אגיר (Ægir) - האנשת הים, מופיע ברשימת ענקים. בסיפורים רבים אגיר מארח את האלים בהיכלו. כאמור, מספר רב מהאסיר ומהואניר מתוארים בו זמנית גם כענקים. נורנות הנורנות טוות את גורל היצורים החיים, חייו של כל אדם הוא חוט אשר נשזר לתוך אריג החיים. שלוש הנורנות, המתוארות כנשים זקנות, הן אורד , ורדנדי וסקולד , ניתן לתרגם את השמות בפשטות כ"זה אשר קרה", "זה אשר קורה" ו"זה אשר יקרה" בהתאמה. הנורנות שולטות גם בגורל האלים. ולקיריות הוולקיריות (מילולית: "בוחרות המתים") הן ישויות נשיות ואנושיות הקשורות לאחד מאלים, ענקים, גמדים או אלפים, אשר משרתות את האל אודין. מטרתן היא לבחור את הלוחמים האמיצים ביותר משדה הקרב שמתו ולהובילם אל היכל ולהאלה. ולקיריות חשובות: ברינהילד הילד סיגרדריפה סיגרון סבאבה ת'רוד - בתו של האל ת'ור. גמדים במיתולוגיה הנורדית ישנם אזכורים רבים לגמדים. לרוב הגמדים המוזכרים הם דמויות משניות, ולעיתים קרובות לא ידוע דבר על גמדים אשר מופיעים במקורות הנורדיים מלבד שמותיהם. לגמדים תפקידים שונים בתוך הסיפורים במקורות, שהם לרוב משניים. לפי חלק מהמקורות, הגמדים הם כורים ונפחים מיומנים ולעיתים הם מתוארים כמתוחכמים. בסיפורים רבים הגמדים מספקים טובין לאלים, ולעיתים מתוארים סכסוכים בינם לבין האלים. מאזכורים שונים של גמדים משתמע שתפשו את הגמדים כחיים בהרים או בתוך האדמה. באדה הפואטית ובאדה הפרוזאית מופיעים שמותיהם של מעל מאה גמדים. לפי האדה הפרוזאית, ארבעה גמדים בשם צפון, דרום, מזרח ומערב מחזיקים את השמיים, והם מופיעים בסיפורים שונים ביחד עם אלים. ב"הטעיה של גילבי" מתוך האדה הפרוזאית מסופר שבמקור הגמדים היו רימות אשר חיו בבשרו של הענק הבראשיתי יימיר, ושבהחלטת האלים ניתנה להם צורה דמוית אדם. במקורות מאוחרים הגמדים מתוארים כנמוכים יותר מבני אדם, חסונים ושעירים יותר ולרוב בעלי זקן מלא. הגמדים הנורדים לא מתוארים כנמוכי קומה עד המאה ה-13 (בתקופה זו כל העמים הסקנדינביים כבר התנצרו). לאורך השנים הגמדים הנורדיים השתנו רבות. ההבדלים בין הגמדים הנורדים לבין הגמדים המאוחרים יותר הם גדולים. השפעות חיצוניות, כגון פריחת הנצרות בחברה הנורדית, כנראה השפיעו רבות על השינויים הללו. ישויות אחרות סקול והאטי (Sköll, Hati) - צמד הזאבים אשר רודפים אחרי השמש (סול) והירח (מאני) וגורמים להם לנוע בשמים. פנריר (Fenrir) - זאב עצום (וארג) שנעקד על ידי האלים. בזמן הראגנארוק פנריר ישתחרר מכבליו ויטרוף את אודין. יורמנגנד (Jörmungandr) - הנחש השוחה במעמקי האוקיינוס אשר מקיף את העולם, הנחש כה גדול עד שנאלץ לנשוך את זנבו. נידהוג (Níðhöggr) - המפלצת אשר אוכלת את שורשי עץ החיים, לעיתים מתואר כדרקון. סלייפניר (Sleipnir) - סוסו של אודין, בעל 8 רגליים. צאצאו של האל לוקי אשר פיתה סוס כדי לעזור לאלים בזמן בניית החומות של אסגארד. אודומבלה - הפרה הבראשיתית אשר הזינה את יימיר בראשית העולם. רטטוסק - סנאי אשר מעביר מסרים מעליבים בין הדרקון השוכן תחת יגדרסיל לבין הנשר השוכן מעליו, מתואר כבר קול קטלני לשומעיו וחיי נצח בלתי נקטעים. המיתולוגיה הנורדית בתרבות המודרנית שמות השבוע שמות חלק מימי השבוע בשפות גרמאניות באים משמות אלים: יום שלישי - Tuesday - טיר. יום רביעי - Wednesday - אודין (ווטאן) יום חמישי - Thursday - ת'ור יום שישי - Friday - פריה ופריג ספרות בולטים במיוחד ספרי הפנטזיה של ג'.ר.ר. טולקין והספרים הרבים אשר באו בעקבותיהם שהושפעו מהמיתולוגיה הנורדית. גזע האלפים, אשר נהיה אחד מהנפוצים ביותר בספרי הפנטזיה נוצר בהשראת תיאורי האלפים של המיתולוגיה הנורדית. כמו כן שמו של העולם שיצר טולקין, "הארץ התיכונה", מרמז לשם "מידגארד", עולם בני האדם. שמות דמויות רבות בסיפוריו של טולקין, כגון גנדלף, שאולים ישירות מטקסטים מהמיתולוגיה הנורדית. ניתן אף למצוא שימוש ישיר יותר בדמויות מיתולוגיות, כגון בספר "אלים אמריקאיים" של ניל גיימן, סדרת ספרי הקומיקס של מארוול ו"מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד" של ריק ריירדן. בסדרת ספרי הילדים "הארי פוטר" של ג'יי קיי רולינג מתואר אדם זאב נורא הקרוי פנריר גרייבק, על שם דמות הזאב המיתולוגית. מוזיקה יצירתו של ריכרד ואגנר "טבעת הניבלונג" ("Der Ring des Nibelungen") מבוססת על המיתולוגיה הנורדית. להקות רבות כתבו על ובהשראת המיתולוגיה הנורדית, במיוחד להקות בז'אנרי המטאל והרוק הכבד. משחקים גזעים רבים ממשחקי מבוכים ודרקונים מבוססים על יצורים מהמיתולוגיה הנורדית (כגון אלפים וגמדים). משחקי מחשב כדוגמת מקס פיין ו-God of war מביאים מספר דמויות ומקומות הנושאים שמות מהמיתולוגיה הנורדית או מתייחסים אל המיתולוגיה בצורה יותר ישירה. טלוויזיה וקולנוע בסדרת הטלוויזיה "ויקינגים" המגוללת את עלילותיו של הוויקינג רגנאר לודברוק מוזכרים אלים רבים כגון אודין, ת'ור ופריה, והמיתולוגיה הנורדית משחקת בה תפקיד חשוב. הסרט תור משנת 2011 והמשכיו, תור: העולם האפל (2013), תור: ראגנארוק (2017) ותור: אהבה ורעם (2022), יחד עם סדרת הטלוויזיה לוקי משנת 2021, הביאו אלמנטים רבים מהמיתולוגיה הנורדית אל זיכיון היקום הקולנועי של מארוול הפופולרי. סדרת הטלוויזיה הנורווגית "ראגנארוק" (Ragnarök) מאת התסריטאי והבמאי הדני אדם פרייס, שעלתה לשירות הזרמת המדיה "נטפליקס" ב-31 בינואר 2020 מציגה גרסה מודרנית של קרבות האלים והענקים על רקע משבר האקלים וזיהום הסביבה. הסדרה מציגה את האלים והענקים הנורדיים כדמויות כמו-אנושיות הנטמעות בקרב בני האדם. לקריאה נוספת יעקב שריג, המיתולוגיה הסקנדינבית, הוצאת מפה רוי ויליס, המיתולוגיה של עמי העולם, הד ארצי הוצאה לאור, עמ' 190–205 ג'ון לינדו, Norse Mythology: A Guide to Gods, Heroes, Rituals, and Beliefs, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2002 אנתוני פולקס (תרגום), Edda, אוורימאן פייפרבקס, 1995 ג'קסן קרופורד, The Poetic Edda: Stories of the Norse Gods and Heroes, חברת הוצאות האקט, 2015 גבריאל טורוויל פיטר, Myth and Religion of the North: The Religion of Ancient Scandinavia, הוצאת גרינווד, 1964 הנרי אדמס בלוס, The Poetic Edda, הקרן האמריקאית-סקנדינבית, 1923 קישורים חיצוניים שירת הצפון-מבחר האדה האיסלנדית, מן האדה האיסלנדית - תרגום שאול טשרניחובסקי בפרויקט בן יהודה האדה הפואטית, תרגום לאנגלית האדה הפרוזאית, תרגום לאנגלית ביאורים הערות שוליים מיתולוגיות של עמים פגאניזם גרמאני

המיתולוגיה הנורדית (גם: המיתולוגיה הוויקינגית או המיתולוגיה הסקנדינבית) היא שם כולל למיתוסים הקדם-נוצריים של עמי סקנדינביה בתקופה שבה דיברו נורדית עתיקה. המיתולוגיה הנורדית היא ענף של המיתולוגיה הגרמאנית הרחבה יותר, והענף המתועד ביותר בה. עדיין, המקורות הנורדים הם חסרים, ולעיתים קרובות מציגים תמונה חלקית ביותר של המיתולוגיה או סותרים זה את זה.המקורות הנורדים מאזכרים אלים רבים וישויות מסוגים שונים. הקשרים בין הישויות השונות מורכבים ומשתנים, ולרוב לאלים אין דמות ברורה וחד משמעית. היקום הנורדי מורכב מתשעה עולמות (עד כה לא נמצאו מקורות נורדיים המפרטים אודותיהם במדויק) שביניהם מקשר עץ מרכזי ענק בשם יגדראסיל.מקורות רוב המיתולוגיה הנורדית הועברה בעל פה וחלקים רבים ממנה אבדו. חלקים מסוימים הועלו על הכתב על ידי נוצרים, שהם עיקר המקורות אשר חוקרים מסתמכים עליהם. המיתולוגיה הנורדית, בסופו של דבר, נכתבה על ידי נוצרים, רובם איסלנדים. בעקבות כך, הידע על סיפורים מיתולוגיים הוא חלקי ביותר, ולעיתים ישנן סתירות בין המקורות השונים, כשהסיבה לכך לא תמיד ברורה.האדה הפרוזאית (נקראת גם האדה הצעירה, וכתובה בפרוזה) נכתבה בראשית המאה ה-13 על ידי סנורי סטורלוסון, פוליטיקאי ומשורר איסלנדי נוצרי. המטרה של סטורלוסון בכתיבת האדה הפרוזאית הייתה שהיא תהווה מדריך לכתיבת שירה סקאלדית. באדה זו ישנה התייחסות למספר כתבים אשר כנראה לא השתמרו. באופן כללי, האדה הפרוזאית היא מקור שניוני, וסטורלוסון לעיתים קרובות מספר סיפורים בצורה אוהמריסטית, שלא שומרת על רוחם הדתית המקורית.האדה הפואטית (נקראת גם האדה המבוגרת, וכתובה בצורת שירה) היא לקט איסלנדי מהמאה ה-13 של שירים מוקדמים יותר. למרות שכתב היד של האדה הפואטית נכתב מאות שנים לאחר התנצרות איסלנד, השירים הכתובים בה מתוארכים לתקופה שלפני התנצרות איסלנד בשנת 1000 (או כמה שנים לאחר מכן), ובאופן כללי הם השתמרו בצורתם ובתוכנם. לכן, האדה הפואטית, בניגוד לאדה הפרוזאית, היא באופן כללי מקור ראשוני.ישנם מקורות טקסטואליים נוספים, מרכזיים פחות, אשר מספקים מידע בצורה כלשהי למחקר המודרני על המיתולוגיה הנורדית. היימסקרינגלה, חיבור היסטורי רחב יריעה שנכתב גם הוא במאה ה-13 על ידי סנורי סטורלוסון, וגסטה דנורום, (מילולית "מעשה הדנים") שנכתב בלטינית על ידי המלומד הדני סקסו גרמטיקוס בתחילת המאה ה-13, הם מקורות המציגים סיפורים אוהמריסטיים. הסאגות יכולות להיות מקור מידע עבור המיתולוגיה הנורדית.בנוסף, ראיות ארכאולוגיות, שמות מקומות, ואבני רונות מספקים גם הם מידע מוגבל אודות המיתולוגיה הנורדית. בעזרת מיתולוגיה השוואתית ובלשנות היסטורית חוקרים מנסים לקבל הבנה של הרעיון הכללי של מיתולוגיה גרמאנית.היקום הנורדי היקום הנורדי מתואר כעץ ענק הקרוי יגדראסיל (Yggdrasil), שעל צמרותיו, בין ענפיו וליד שורשיו נמצאים העולמות השונים. מוזכרים תשעה עולמות, אך אין פירוט לגביהם, וניתן רק לשער אילו מקומות השתייכו לקטגוריה זו.רשימה אפשרית של תשעת העולמות:אלפהיים (Alfheim) - ארץ האלפים.אסגארד (Asgard) - מתחם האזיר, משכנם של האלים.ואנאהיים (Vanaheim) - ארץ הואניר.מידגארד (Midgard) - מתחם בני האדם.סוורטאלפהיים (Svartalfheim) או נידאבליר (Nidavellir) - ארץ האלפים השחורים או הגמדים, בהתאמה.יוטונהיים (Jötunheim) - ארץ הענקים.מוספלהיים (Muspelheim) - ארץ של אש.ניפלהיים (Niflheim) - ארץ הקרחונים (ארץ הקור).הלהיים (Helheim) - ארץ המתים, ממלכתה של האלה הל.מקומות חשובים אחרים:ולהאלה (בנורדית עתיקה Valhöll) - היכל זהוב באסגארד אליו מגיעים הלוחמים הטובים ביותר לאחר מותם על מנת להתאמן ולשכון במשך כל הימים עד הגעתו של רגנארוק.הבאר של מימיר - הבאר נקראת על שמו של הענק מימיר (Mimir). אודין, בחיפושו המתמיד אחר חוכמה וידע, הסכים לתת את עינו (ולכן מאז הוא בעל עין אחת) תמורת שתייה ממי הבאר. מימיה הם מקור החוכמה, והיא נמצאת ביוטונהיים ליד אחד השורשים של יגדראסיל.הבאר של אורד - באר הקשורה לנורנות. הבאר נמצאת ליד אחד השורשים של יגדראסיל.ביפרוסט - גשר קשת בוערת, המחבר בין מידגארד לאסגארד.ראגנארוקסופו של היקום הנורדי ויצירתו של עולם חדש וטוב יותר הוא אירוע מוכר וצפוי הנקרא ראגנרוק. כל האירועים שיקדימו את הראגנרוק, יתרחשו במהלכו ויגיעו אחריו ידועים לאלים ולבני האדם מנבואה. על פי הנבואה, לאחר כמה חורפים ארוכים וקשים במיוחד יתאספו צבאות הענקים למלחמה נגד האלים. אסונות טבע נוראיים יתרחשו לפני הקרב, השמש והירח ייעלמו, ונחש ים מפלצתי ירעיל את האדמה. במהלך הקרב ימותו אלים רבים, בהם אודין ות'ור ולבסוף, ענק האש סורט (Surtr) יצית את כל העולם. כל האנושות, למעט זוג אחד, תיהרג. זוג השורדים, אשר התחבאו בעץ העולם יגדראסיל, יאכלסו את העולם החדש בו לא יהיו מחסור וצער.ישויותאלים האלים מתחלקים לשתי קבוצות, אלי אסיר ואלי ואניר.ההבחנה בין אסיר וואניר היא בעייתית שכן שתי הקבוצות ניהלו את מלחמת האסיר-ואניר, מלחמה ארוכה שאחריה כרתו הסכם שלום ושלטו ביחד. חלק מהאלים שייכים לשתי הקבוצות. מקום מושבו של אסיר הוא אסגארד, ושל ואניר ואנאהיים. משום שלעיתים קרובות ואניר מיוחס לפריון, הוצע שמלחמת אסיר-ואניר היא הבעה של פלישה של "כתות מלחמתיות" לאזורים שהיו מיושבים על ידי "כתות פריון" גרמאניות מקומיות.רשימת אלים מרכזיים: אודין (Óðinn) - האל הבכיר. הוא חכם וסקרן, בעל ידע בקסמים ובשירה, ואיש מלחמה. בראגנארוק הוא נבלע על ידי פנריר ומת. פריג (Frigg) - אשתו של אודין. שורדת לאחר ראגנארוק. אול (Ullr) - אל שקשור לתהילה ולקשתות. ת'ור (Þórr) - האל החזק ביותר ומגן האלים והאנושות מפני הענקים. נשקו, הפטיש מְיוֹלְניר, הוא אחד מהחפצים המפורסמים במיתולוגיה, וסמלו נענד לעיתים קרובות על הצוואר. בראגנארוק הוא נלחם בנחש יורמנגרד ושניהם מתים. קשור לרעם, לברק, לסופות, לעצי אלון, לכוח ולפוריות. פריי (Freyr) - אל שקשור לפריון ולחקלאות. אחותו התאומה היא פריה. מת בראגנארוק מכיוון שוויתר על החרב שלו בתמורה לענקית שאהב. לוקי (Loki) - דמות התכסיסן במיתולוגיה. הוא נענש על שהוביל למותו של בלדר. כבול עד ראגנארוק שבו ישוחרר ובו יילחם נגד האלים. פריה (Freyja) - אלה הקשורה לאהבה, פריון וסייד'. שורדת לאחר הראגנארוק. היימדאל (Heimdallr) - המשגיח של אסגארד. בלדר (Baldr) - נרצח, יקום לתחייה ברגנרוק. סיפור מותו והלווייתו משמעותי. ניורד - אל הים והרוח, אביהם של פריה ופריי. טיר (Týr) - נחשב למודל האומץ וההקרבה. קשור למלחמה ולניצחון. הקריב את ידו על מנת לאפשר לאלים לעקוד את הזאב הענק פנריר. קבסיר (Kvasir) - דמות נבונה שנבראה מהרוק של האלים בסיום מלחמת האסיר-ואניר. ברגי (Bragi) - אל הספרות. אידון (Iðunn) - האלה שמחזיקה בתפוחי העלומים המבטיחים נעורי נצח; אשתו של ברגי. סקאד'י (Skaði) - אלה ענקית שקשורה לצייד, לגלישה, לחורף ולהרים. הל (Hel) - שולטת על עולם המתים, בתו של לוקי. סול (Sól) - האנשת השמש. מאני (Máni) - האנשת הירח.ענקים הענקים במיתולוגיה הנורדית, הידועים גם כיוטנאר (רבים של יוטון), הם יצורים מורכבים. ככלל הם מתוארים כבעלי מראה נורא - בעלי טלפיים, ניבים וצורה מעוותת, לפעמים עשויים אש ולפעמים כפור. חלקם בעלי מספר ראשים וכולם בעלי ממדים מפחידים. אולם כאשר המקורות מתייחסים ספציפית לענק מסוים, לעיתים קרובות הוא מקבל תכונות הפוכות. על אף שמם בעברית, הגדרת הענקים איננה ברורה, הם לא בהכרח גדולים מאוד, ותיאורם יכול לנוע בין יצורים יפים מאוד כשהם מתוארים באופן יחיד לבין גרוטסקיים בצורה מחרידה כשם מתוארים בצורה כללית. חלק מהאלים, כגון סקאד'י וגארד'ר מתוארים כענקים בעצמם ועוד ישנם אלים שיש עליהם עדויות רבות כגון אודין שמתוארים כצאצאים של ענקים. על הענקים יש עדויות במגוון רחב של מקורות נורדיים שונים. הענקים העתיקים מתוארים כבעלי ידע נשגב. האל אודין מתייעץ עם הענק מימיר במקרים חשובים והענק אוטגארד-לוקי (Utgard-Loki) מתואר כקוסם אשר מצליח לתעתע באל ת'ור.ענקים חשובים: יימיר (Ymir) - הענק הראשון, מגופתו נוצרו היקום הנורדי, שאר הענקים והאלים. מימיר - הענק החכם. סורט (Surtr) - ענק אש, שליט מוספלהיים, ישרוף את העולם בזמן הראגנארוק. ת'יאצי - הענק שחטף את אידוּן יחד עם סלסלת תפוחי הנעורים. אגיר (Ægir) - האנשת הים, מופיע ברשימת ענקים. בסיפורים רבים אגיר מארח את האלים בהיכלו. כאמור, מספר רב מהאסיר ומהואניר מתוארים בו זמנית גם כענקים.נורנות הנורנות טוות את גורל היצורים החיים, חייו של כל אדם הוא חוט אשר נשזר לתוך אריג החיים. שלוש הנורנות, המתוארות כנשים זקנות, הן אורד , ורדנדי וסקולד , ניתן לתרגם את השמות בפשטות כ"זה אשר קרה", "זה אשר קורה" ו"זה אשר יקרה" בהתאמה. הנורנות שולטות גם בגורל האלים.ולקיריות הוולקיריות (מילולית: "בוחרות המתים") הן ישויות נשיות ואנושיות הקשורות לאחד מאלים, ענקים, גמדים או אלפים, אשר משרתות את האל אודין. מטרתן היא לבחור את הלוחמים האמיצים ביותר משדה הקרב שמתו ולהובילם אל היכל ולהאלה.ולקיריות חשובות: ברינהילד הילד סיגרדריפה סיגרון סבאבה ת'רוד - בתו של האל ת'ור.גמדיםבמיתולוגיה הנורדית ישנם אזכורים רבים לגמדים. לרוב הגמדים המוזכרים הם דמויות משניות, ולעיתים קרובות לא ידוע דבר על גמדים אשר מופיעים במקורות הנורדיים מלבד שמותיהם. לגמדים תפקידים שונים בתוך הסיפורים במקורות, שהם לרוב משניים. לפי חלק מהמקורות, הגמדים הם כורים ונפחים מיומנים ולעיתים הם מתוארים כמתוחכמים. בסיפורים רבים הגמדים מספקים טובין לאלים, ולעיתים מתוארים סכסוכים בינם לבין האלים. מאזכורים שונים של גמדים משתמע שתפשו את הגמדים כחיים בהרים או בתוך האדמה. באדה הפואטית ובאדה הפרוזאית מופיעים שמותיהם של מעל מאה גמדים. לפי האדה הפרוזאית, ארבעה גמדים בשם צפון, דרום, מזרח ומערב מחזיקים את השמיים, והם מופיעים בסיפורים שונים ביחד עם אלים. ב"הטעיה של גילבי" מתוך האדה הפרוזאית מסופר שבמקור הגמדים היו רימות אשר חיו בבשרו של הענק הבראשיתי יימיר, ושבהחלטת האלים ניתנה להם צורה דמוית אדם.במקורות מאוחרים הגמדים מתוארים כנמוכים יותר מבני אדם, חסונים ושעירים יותר ולרוב בעלי זקן מלא. הגמדים הנורדים לא מתוארים כנמוכי קומה עד המאה ה-13 (בתקופה זו כל העמים הסקנדינביים כבר התנצרו). לאורך השנים הגמדים הנורדיים השתנו רבות. ההבדלים בין הגמדים הנורדים לבין הגמדים המאוחרים יותר הם גדולים. השפעות חיצוניות, כגון פריחת הנצרות בחברה הנורדית, כנראה השפיעו רבות על השינויים הללו.ישויות אחרות סקול והאטי (Sköll, Hati) - צמד הזאבים אשר רודפים אחרי השמש (סול) והירח (מאני) וגורמים להם לנוע בשמים. פנריר (Fenrir) - זאב עצום (וארג) שנעקד על ידי האלים. בזמן הראגנארוק פנריר ישתחרר מכבליו ויטרוף את אודין. יורמנגנד (Jörmungandr) - הנחש השוחה במעמקי האוקיינוס אשר מקיף את העולם, הנחש כה גדול עד שנאלץ לנשוך את זנבו. נידהוג (Níðhöggr) - המפלצת אשר אוכלת את שורשי עץ החיים, לעיתים מתואר כדרקון. סלייפניר (Sleipnir) - סוסו של אודין, בעל 8 רגליים. צאצאו של האל לוקי אשר פיתה סוס כדי לעזור לאלים בזמן בניית החומות של אסגארד. אודומבלה - הפרה הבראשיתית אשר הזינה את יימיר בראשית העולם.רטטוסק - סנאי אשר מעביר מסרים מעליבים בין הדרקון השוכן תחת יגדרסיל לבין הנשר השוכן מעליו, מתואר כבר קול קטלני לשומעיו וחיי נצח בלתי נקטעים.המיתולוגיה הנורדית בתרבות המודרניתשמות השבועשמות חלק מימי השבוע בשפות גרמאניות באים משמות אלים: יום שלישי - Tuesday - טיר. יום רביעי - Wednesday - אודין (ווטאן) יום חמישי - Thursday - ת'ור יום שישי - Friday - פריה ופריגספרותבולטים במיוחד ספרי הפנטזיה של ג'.ר.ר. טולקין והספרים הרבים אשר באו בעקבותיהם שהושפעו מהמיתולוגיה הנורדית. גזע האלפים, אשר נהיה אחד מהנפוצים ביותר בספרי הפנטזיה נוצר בהשראת תיאורי האלפים של המיתולוגיה הנורדית. כמו כן שמו של העולם שיצר טולקין, "הארץ התיכונה", מרמז לשם "מידגארד", עולם בני האדם. שמות דמויות רבות בסיפוריו של טולקין, כגון גנדלף, שאולים ישירות מטקסטים מהמיתולוגיה הנורדית.ניתן אף למצוא שימוש ישיר יותר בדמויות מיתולוגיות, כגון בספר "אלים אמריקאיים" של ניל גיימן, סדרת ספרי הקומיקס של מארוול ו"מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד" של ריק ריירדן.בסדרת ספרי הילדים "הארי פוטר" של ג'יי קיי רולינג מתואר אדם זאב נורא הקרוי פנריר גרייבק, על שם דמות הזאב המיתולוגית.מוזיקהיצירתו של ריכרד ואגנר "טבעת הניבלונג" ("Der Ring des Nibelungen") מבוססת על המיתולוגיה הנורדית.להקות רבות כתבו על ובהשראת המיתולוגיה הנורדית, במיוחד להקות בז'אנרי המטאל והרוק הכבד.משחקיםגזעים רבים ממשחקי מבוכים ודרקונים מבוססים על יצורים מהמיתולוגיה הנורדית (כגון אלפים וגמדים).משחקי מחשב כדוגמת מקס פיין ו-God of war מביאים מספר דמויות ומקומות הנושאים שמות מהמיתולוגיה הנורדית או מתייחסים אל המיתולוגיה בצורה יותר ישירה.טלוויזיה וקולנועבסדרת הטלוויזיה "ויקינגים" המגוללת את עלילותיו של הוויקינג רגנאר לודברוק מוזכרים אלים רבים כגון אודין, ת'ור ופריה, והמיתולוגיה הנורדית משחקת בה תפקיד חשוב.הסרט תור משנת 2011 והמשכיו, תור: העולם האפל (2013), תור: ראגנארוק (2017) ותור: אהבה ורעם (2022), יחד עם סדרת הטלוויזיה לוקי משנת 2021, הביאו אלמנטים רבים מהמיתולוגיה הנורדית אל זיכיון היקום הקולנועי של מארוול הפופולרי.סדרת הטלוויזיה הנורווגית "ראגנארוק" (Ragnarök) מאת התסריטאי והבמאי הדני אדם פרייס, שעלתה לשירות הזרמת המדיה "נטפליקס" ב-31 בינואר 2020 מציגה גרסה מודרנית של קרבות האלים והענקים על רקע משבר האקלים וזיהום הסביבה. הסדרה מציגה את האלים והענקים הנורדיים כדמויות כמו-אנושיות הנטמעות בקרב בני האדם.לקריאה נוספת יעקב שריג, המיתולוגיה הסקנדינבית, הוצאת מפה רוי ויליס, המיתולוגיה של עמי העולם, הד ארצי הוצאה לאור, עמ' 190–205 ג'ון לינדו, Norse Mythology: A Guide to Gods, Heroes, Rituals, and Beliefs, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2002 אנתוני פולקס (תרגום), Edda, אוורימאן פייפרבקס, 1995 ג'קסן קרופורד, The Poetic Edda: Stories of the Norse Gods and Heroes, חברת הוצאות האקט, 2015 גבריאל טורוויל פיטר, Myth and Religion of the North: The Religion of Ancient Scandinavia, הוצאת גרינווד, 1964 הנרי אדמס בלוס, The Poetic Edda, הקרן האמריקאית-סקנדינבית, 1923קישורים חיצוניים שירת הצפון-מבחר האדה האיסלנדית, מן האדה האיסלנדית - תרגום שאול טשרניחובסקי בפרויקט בן יהודה האדה הפואטית, תרגום לאנגלית האדה הפרוזאית, תרגום לאנגליתביאוריםהערות שולייםמיתולוגיות של עמיםפגאניזם גרמאני

1382

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A1%20%28%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D%29

אבידוס (מצרים)

אֶבּידוֹס (בערבית: أبيدوس; ביוונית: Αβυδος; בקופטית: Ebot) היא אחת הערים העתיקות ביותר במצרים העליונה, הנמצאת כ-11 קילומטרים מהנילוס. אבידוס הייתה בירתו של הנום השמיני במצרים. השם המצרי לנום ולבירתו היה אבדג'ו (3bdw, ראה כתב הירוגליפי משמאל), "גבעת הסמל", בה ראשו הקדוש של אוסיריס השתמר. היוונים קראו למקום אבידוס, כשמה של העיר היוונית הקרויה באותו השם. שמה הערבי המודרני של העיר הוא אל-ערבה אל מדפונה (בערבית: العربة المدفونة). בעיר העתיקה באבידוס שכנו מקדשים עתיקים רבים, ביניהם גם הנקרופוליס המלכותי, בו נקברו המלכים הקדמונים. קברים אלו הפכו לאתרי קבורה מפורסמים, ובזמנים מאוחרים יותר המקום הפך לאתר קבורה מבוקש, מה שגרם לגדילת חשיבותה של העיר, ולהפיכתה למרכז פולחן. כיום, אבידוס ידועה בעיקר בזכות מקדש הזיכרון לפרעה סתי הראשון, בה נמצאת הקדשה שנקראת רשימת המלכים מאבידוס, רשימה כרונולוגית המראה כרטושים של רבים ממלכי השושלת הפרעונית, מהראשון שבהם, נערמר/מנס, עד לרעמסס הראשון, אביו של סתי. המקדש הגדול האמיתי והעיר העתיקה קבורים ברובם תחת העיר החדשה, מצפון למקדשו של סתי. בחפירות ארכאולוגיות באבידוס נמצאה לראשונה משפחת כלים ייחודית מתקופת השושלת הראשונה שנתנה למשפחה את שמה והנקראים כלי אבידוס. על קירות מקדש אוסיריס נמצאו כתובות פיניקיות רבות , חרוטות ומשוחות בצבע. חלקם היו תיירים מערי פיניקיה, כפי שמעיד מוצאם. טבליות אבידוס טבליות שנהב קטנות ובהן סימנים צרובים המתוארכים לשנת 3320 לפני הספירה, שלוש מאות שנה לפני הופעת השושלת המצרית הראשונה, הנחשבים לשלב הקדום של התפתחות הכתב טרם התבססות הממלכות. הטבליות מבטאות בעיקר שמות של מקומות, אתרים ואנשים פרטיים. הרישום הזה אינו מחקה את השפה המדוברת ואינו מנסה לבטא משפטים בנויים אלא מתרכז בביטוי מילים בודדות בשיטת הרבוס. ראו גם הירוגליף המסוק מאבידוס קישורים חיצוניים הערות שוליים מצרים העתיקה: ערים ערים עתיקות שנהרסו ערים קדושות אבידוס

אֶבּידוֹס (בערבית: أبيدوس; ביוונית: Αβυδος; בקופטית: Ebot) היא אחת הערים העתיקות ביותר במצרים העליונה, הנמצאת כ-11 קילומטרים מהנילוס. אבידוס הייתה בירתו של הנום השמיני במצרים. השם המצרי לנום ולבירתו היה אבדג'ו (3bdw, ראה כתב הירוגליפי משמאל), "גבעת הסמל", בה ראשו הקדוש של אוסיריס השתמר. היוונים קראו למקום אבידוס, כשמה של העיר היוונית הקרויה באותו השם. שמה הערבי המודרני של העיר הוא אל-ערבה אל מדפונה (בערבית: العربة المدفونة).בעיר העתיקה באבידוס שכנו מקדשים עתיקים רבים, ביניהם גם הנקרופוליס המלכותי, בו נקברו המלכים הקדמונים. קברים אלו הפכו לאתרי קבורה מפורסמים, ובזמנים מאוחרים יותר המקום הפך לאתר קבורה מבוקש, מה שגרם לגדילת חשיבותה של העיר, ולהפיכתה למרכז פולחן.כיום, אבידוס ידועה בעיקר בזכות מקדש הזיכרון לפרעה סתי הראשון, בה נמצאת הקדשה שנקראת רשימת המלכים מאבידוס, רשימה כרונולוגית המראה כרטושים של רבים ממלכי השושלת הפרעונית, מהראשון שבהם, נערמר/מנס, עד לרעמסס הראשון, אביו של סתי. המקדש הגדול האמיתי והעיר העתיקה קבורים ברובם תחת העיר החדשה, מצפון למקדשו של סתי.בחפירות ארכאולוגיות באבידוס נמצאה לראשונה משפחת כלים ייחודית מתקופת השושלת הראשונה שנתנה למשפחה את שמה והנקראים כלי אבידוס.על קירות מקדש אוסיריס נמצאו כתובות פיניקיות רבות , חרוטות ומשוחות בצבע. חלקם היו תיירים מערי פיניקיה, כפי שמעיד מוצאם.טבליות אבידוסטבליות שנהב קטנות ובהן סימנים צרובים המתוארכים לשנת 3320 לפני הספירה, שלוש מאות שנה לפני הופעת השושלת המצרית הראשונה, הנחשבים לשלב הקדום של התפתחות הכתב טרם התבססות הממלכות. הטבליות מבטאות בעיקר שמות של מקומות, אתרים ואנשים פרטיים. הרישום הזה אינו מחקה את השפה המדוברת ואינו מנסה לבטא משפטים בנויים אלא מתרכז בביטוי מילים בודדות בשיטת הרבוס.ראו גם הירוגליף המסוק מאבידוסקישורים חיצונייםהערות שולייםמצרים העתיקה: עריםערים עתיקות שנהרסוערים קדושותאבידוס

1387

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8%20%D7%90%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%99

מספר אטומי

מספר אטומי הוא מספר הפרוטונים הנמצאים בגרעין של אטום מסוים. מספר זה קובע את היסוד הכימי של האטום. לכל יסוד יש מספר אטומי מסוים, שונה מזה של כל יסוד אחר. כאשר האטום נייטרלי חשמלית (אינו יון), אופיו הכימי, להבדיל מאופיו הפיזיקלי, של האטום נקבע על ידי מספר זה. לעומת זאת, אופיו הפיזיקלי של האטום נקבע גם על ידי האיזוטופ שלו. כל יסוד עשוי להתקיים כאיזוטופים שונים, שלכל אחד מהם מספר אטומי זהה אך מספר מסה שונה. היסטוריה עם פיתוח הטבלה המחזורית של היסודות השתמשו הכימאים במספר האטומי לציון מקומו הסידורי של היסוד בטבלה. דמיטרי מנדלייב סידר בטבלה שלו את היסודות לפי דמיון בתכונות כימיות. בסדר זה רואים כמה אי-התאמות לסידורם לפי המשקל האטומי. כפי שניתן לראות בגרף משמאל, לדוגמה, משקלו האטומי של יוד () הוא מעט נמוך מזה של טלוריום (). זאת, על אף שהמספר האטומי של יוד גבוה ב-1 מזה של טלוריום (53 לעומת 52). אי ההתאמות הוסברו באופן מדעי במחקרו של הנרי מוזלי בשנת 1913, בו הוא גילה קשר ישיר בין אורך הגל של קרני X הנפלטים מיסוד המופגז בקרן אלקטרונים, לבין מקומו בטבלה המחזורית. בהמשך, במסגרת פיתוח פיזיקת החלקיקים, הבינו החוקרים שהמספר האטומי מתאים למטען החשמלי של גרעין האטום, אשר נובע אך ורק ממספר הפרוטונים שבו. מטען זה הוא הקובע את תכונותיהם הכימיות של יסודות, לא המשקל האטומי. ההבדל בין שני המספרים נובע מהימצאותם של נייטרונים בגרעין האטום. במקרה של היוד (53 פרוטונים) והטלוריום (52 פרוטונים), ההפרש בין מספר הפרוטונים קטן מההפרש בין מספר הנייטרונים בגרעין של טלוריום (76 באיזוטופ השכיח ביותר של טלוריום) לעומת היוד (74 באיזוטופ השכיח). לכן, המשקל האטומי של טלוריום גבוה יותר. סימון הסמל הכימי של יסוד קובע חד-חד-ערכית את מספרו האטומי. אולם, לעיתים, כאשר מבקשים לציין את המטען החשמלי של האטום (למשל, ברישום תגובה כימית), המספר האטומי נכתב גם הוא, משמאל ולמטה לסימן היסוד. מספר המסה של האיזוטופ מסומן משמאל ולמעלה. למשל, האיזוטופ פחמן-12 עשוי להיות מסומן . במשוואות, המספר האטומי מסומן לפעמים באות "Z". ראו גם מספר מסה (A) – מספר הנוקליאונים (פרוטונים ונייטרונים) בגרעין של אטום מסוים; קובע את האיזוטופ של האטום. יחידת מסה אטומית מאוחדת (u) – יחידת מידה קבועה של מסה, השווה מהמסה של אטום אחד של פחמן-12. מסה אטומית (ma) – מסה של אטום מסוים; משתנה עם שינוי האיזוטופ; ניתנת למדידה ביחידות u. משקל אטומי או מסה אטומית יחסית (Ar) – המסה הממוצעת של אטום אחד של יסוד מסוים, לאחר שקלול שכיחותם היחסית של האיזוטופים השונים של היסוד, שלכל אחד מהם מסה אטומית שונה. מסה מולקולרית (m) – מסה של מולקולה מסוימת; ניתנת למדידה ביחידות u. מסה מולרית (M) – מסה של כמות נתונה של חלקיקים מסוימים; נמדדת ביחידות g/mol. קישורים חיצוניים גדלים פיזיקליים תכונות כימיות אטומים

מספר אטומי הוא מספר הפרוטונים הנמצאים בגרעין של אטום מסוים. מספר זה קובע את היסוד הכימי של האטום. לכל יסוד יש מספר אטומי מסוים, שונה מזה של כל יסוד אחר. כאשר האטום נייטרלי חשמלית (אינו יון), אופיו הכימי, להבדיל מאופיו הפיזיקלי, של האטום נקבע על ידי מספר זה. לעומת זאת, אופיו הפיזיקלי של האטום נקבע גם על ידי האיזוטופ שלו. כל יסוד עשוי להתקיים כאיזוטופים שונים, שלכל אחד מהם מספר אטומי זהה אך מספר מסה שונה.היסטוריהעם פיתוח הטבלה המחזורית של היסודות השתמשו הכימאים במספר האטומי לציון מקומו הסידורי של היסוד בטבלה. דמיטרי מנדלייב סידר בטבלה שלו את היסודות לפי דמיון בתכונות כימיות. בסדר זה רואים כמה אי-התאמות לסידורם לפי המשקל האטומי. כפי שניתן לראות בגרף משמאל, לדוגמה, משקלו האטומי של יוד () הוא מעט נמוך מזה של טלוריום (). זאת, על אף שהמספר האטומי של יוד גבוה ב-1 מזה של טלוריום (53 לעומת 52).אי ההתאמות הוסברו באופן מדעי במחקרו של הנרי מוזלי בשנת 1913, בו הוא גילה קשר ישיר בין אורך הגל של קרני X הנפלטים מיסוד המופגז בקרן אלקטרונים, לבין מקומו בטבלה המחזורית. בהמשך, במסגרת פיתוח פיזיקת החלקיקים, הבינו החוקרים שהמספר האטומי מתאים למטען החשמלי של גרעין האטום, אשר נובע אך ורק ממספר הפרוטונים שבו. מטען זה הוא הקובע את תכונותיהם הכימיות של יסודות, לא המשקל האטומי. ההבדל בין שני המספרים נובע מהימצאותם של נייטרונים בגרעין האטום. במקרה של היוד (53 פרוטונים) והטלוריום (52 פרוטונים), ההפרש בין מספר הפרוטונים קטן מההפרש בין מספר הנייטרונים בגרעין של טלוריום (76 באיזוטופ השכיח ביותר של טלוריום) לעומת היוד (74 באיזוטופ השכיח). לכן, המשקל האטומי של טלוריום גבוה יותר.סימוןהסמל הכימי של יסוד קובע חד-חד-ערכית את מספרו האטומי. אולם, לעיתים, כאשר מבקשים לציין את המטען החשמלי של האטום (למשל, ברישום תגובה כימית), המספר האטומי נכתב גם הוא, משמאל ולמטה לסימן היסוד. מספר המסה של האיזוטופ מסומן משמאל ולמעלה. למשל, האיזוטופ פחמן-12 עשוי להיות מסומן .במשוואות, המספר האטומי מסומן לפעמים באות "Z".ראו גםמספר מסה (A) – מספר הנוקליאונים (פרוטונים ונייטרונים) בגרעין של אטום מסוים; קובע את האיזוטופ של האטום.יחידת מסה אטומית מאוחדת (u) – יחידת מידה קבועה של מסה, השווה מהמסה של אטום אחד של פחמן-12.מסה אטומית (ma) – מסה של אטום מסוים; משתנה עם שינוי האיזוטופ; ניתנת למדידה ביחידות u.משקל אטומי או מסה אטומית יחסית (Ar) – המסה הממוצעת של אטום אחד של יסוד מסוים, לאחר שקלול שכיחותם היחסית של האיזוטופים השונים של היסוד, שלכל אחד מהם מסה אטומית שונה.מסה מולקולרית (m) – מסה של מולקולה מסוימת; ניתנת למדידה ביחידות u.מסה מולרית (M) – מסה של כמות נתונה של חלקיקים מסוימים; נמדדת ביחידות g/mol.קישורים חיצונייםגדלים פיזיקלייםתכונות כימיותאטומים

1394

https://he.wikipedia.org/wiki/Brainfuck

Brainfuck

Brainfuck (בתרגום חופשי מאנגלית: "זיון מוח"), ובקיצור BF, היא שפת תכנות אזוטרית המורכבת משמונה פקודות בלבד, אך יחד עם זאת ממָמשת מכונת טיורינג אוניברסלית, ובנוסף, פונקציות קלט ופלט. את השפה פיתח אורבן מילר, בשנת 1993. השפה לא נועדה לשרת צורך מעשי כלשהו, אלא למטרת שעשוע והדגמה של מינימליזם. מטעמי נימוס, השפה מכונה גם ***Brainf או Brainf*ck. המכונה שעליה פועלת שפת BF כוללת: זיכרון לאחסון התוכנית. זיכרון נפרד לאחסון הנתונים שעליהם פועלת התוכנית. זהו מערך של תאים, שגודל כל אחד מהם בית אחד והערך ההתחלתי של כל אחד מהם הוא 0. מצביע על התא הנוכחי בזיכרון הנתונים. בערכו ההתחלתי המצביע מצביע על התא הראשון בזיכרון הנתונים. מחרוזת קלט. מחרוזת פלט. הפקודות של BF ניתן להוכיח ששפת תכנות זו מממשת מכונת טיורינג אוניברסלית שלמה (במידה ויש מספר אינסופי של תאים או שאין הגבלה על גודל התא). אוצר הפקודות הדל של השפה, ופשטותן של הפקודות, עושים את התכנות באמצעותה למשימה מייגעת (עניין המסביר את שמה). דוגמה לתוכנית Hello world (כמובן, זו לא הדרך היחידה לייצר פלט זה): +++++ +++++ מאתחל את האוגר (תא מס' 0) ב 10 [ משתמש בלולאה כדי להוסיף לכל אחד מהתאים הבאים את הערכים 7/10/3/1 > +++++ ++ מוסיף 7 לתא מס' 1 > +++++ +++++ מוסיף 10 לתא מס' 2 > +++ מוסיף 3 לתא מס' 3 > + מוסיף 1 לתא מס' 4 <<<< - מחזיר את הרגיסטר לתא מס' 0 ] :לאחר 10 מעברים על הלולאה שבשורות 2–8 תאים 1–4 מכילים את הערכים הבאים תא מס' 1 מכיל 70 תא מס' 2 מכיל 100 תא מס' 3 מכיל 30 תא מס' 4 מכיל 10 > ++ . מדפיס 'H' מוסיף לתא 1 שמכיל 70 עוד 2 ומדפיס את קוד האסקי 72 שהוא האות > + . מדפיס 'e' המצביע מתקדם לתא 2 שמכיל 100 מוסיף לו 1 ומדפיס את קוד האסקי 101 שהוא האות +++++ ++ . מדפיס 'l' מוסיף 7 ומדפיס את קוד אסקי 108 . מדפיס 'l' קוד אסקי 108 +++ . מדפיס 'o' קוד אסקי 111 > ++ . עובר לתא 3 שמכיל 30 מוסיף לו 2 ומדפיס את קוד אסקי 32 ומדפיס רווח << +++++ +++++ +++++ . מדפיס 'W' > . מדפיס 'o' +++ . מדפיס 'r' ----- - . מדפיס 'l' ----- --- . מדפיס 'd' > + . מדפיס '!' > . יורד שורה כאמור, רווחים, שורות חדשות, וכל תו פרט לשמונת התווים המרכיבים את השפה נחשב להערה. את אותה תוכנית ניתן לרשום, בלי כל ההערות, כך: ++++++++++[>+++++++>++++++++++>+++>+<<<<-]>++.>+.+++++++..+++.>++.<<+++++++++++++++.>.+++.------.--------.>+.>. ניתן "לתרגם" בין שפת BF ובין חלק משפת C לפי הטבלה הבאה: כמובן שתרגום זה איננו מלא, ולא ניתן ליצור כך תוכנית תקינה בשפת C. ראו גם JSFuck Ook, שפת תכנות פארודית לאורנגאוטנים המבוססת על BF. קישורים חיצוניים שפות תכנות

Brainfuck (בתרגום חופשי מאנגלית: "זיון מוח"), ובקיצור BF, היא שפת תכנות אזוטרית המורכבת משמונה פקודות בלבד, אך יחד עם זאת ממָמשת מכונת טיורינג אוניברסלית, ובנוסף, פונקציות קלט ופלט. את השפה פיתח אורבן מילר, בשנת 1993. השפה לא נועדה לשרת צורך מעשי כלשהו, אלא למטרת שעשוע והדגמה של מינימליזם.מטעמי נימוס, השפה מכונה גם ***Brainf או Brainf*ck.המכונה שעליה פועלת שפת BF כוללת: זיכרון לאחסון התוכנית. זיכרון נפרד לאחסון הנתונים שעליהם פועלת התוכנית. זהו מערך של תאים, שגודל כל אחד מהם בית אחד והערך ההתחלתי של כל אחד מהם הוא 0. מצביע על התא הנוכחי בזיכרון הנתונים. בערכו ההתחלתי המצביע מצביע על התא הראשון בזיכרון הנתונים. מחרוזת קלט. מחרוזת פלט.הפקודות של BF ניתן להוכיח ששפת תכנות זו מממשת מכונת טיורינג אוניברסלית שלמה (במידה ויש מספר אינסופי של תאים או שאין הגבלה על גודל התא). אוצר הפקודות הדל של השפה, ופשטותן של הפקודות, עושים את התכנות באמצעותה למשימה מייגעת (עניין המסביר את שמה). דוגמה לתוכנית Hello world (כמובן, זו לא הדרך היחידה לייצר פלט זה):+++ +++++ מאתחל את האוגר (תא מס' 0) ב .[ משתמש בלולאה כדי להוסיף לכל אחד מהתאים הבאים את הערכים 7/10/3/1 &gt; +++++ ++ מוסיף 7 לתא מס' 1 &gt; +++++ +++++ מוסיף 10 לתא מס' 2 &gt; +++ מוסיף 3 לתא מס' 3 &gt; + מוסיף 1 לתא מס' 4 «« - מחזיר את הרגיסטר לתא מס' 0 :לאחר 10 מעברים על הלולאה שבשורות 2–8 תאים 1–4 מכילים את הערכים הבאים תא מס' 1 מכיל 70 תא מס' 2 מכיל 100 תא מס' 3 מכיל 30 תא מס' 4 מכיל 10&gt; ++ . מדפיס 'H' מוסיף לתא 1 שמכיל 70 עוד 2 ומדפיס את קוד האסקי 72 שהוא האות&gt; + . מדפיס 'e' המצביע מתקדם לתא 2 שמכיל 100 מוסיף לו 1 ומדפיס את קוד האסקי 101 שהוא האות+++ ++ . מדפיס 'l' מוסיף 7 ומדפיס את קוד אסקי 1.. מדפיס 'l' קוד אסקי 108+ . מדפיס 'o' קוד אסקי 1.&gt; ++ . עובר לתא 3 שמכיל 30 מוסיף לו 2 ומדפיס את קוד אסקי 32 ומדפיס רווח « +++++ +++++ +++++ . מדפיס 'W' &gt; . מדפיס 'o' + . מדפיס '.----- - . מדפיס 'l'----- --- . מדפיס 'd'&gt; + . מדפיס '!'&gt; . יורד שורהכאמור, רווחים, שורות חדשות, וכל תו פרט לשמונת התווים המרכיבים את השפה נחשב להערה. את אותה תוכנית ניתן לרשום, בלי כל ההערות, כך:ניתן "לתרגם" בין שפת BF ובין חלק משפת C לפי הטבלה הבאה:כמובן שתרגום זה איננו מלא, ולא ניתן ליצור כך תוכנית תקינה בשפת C.ראו גם JSFuck Ook, שפת תכנות פארודית לאורנגאוטנים המבוססת על BF.קישורים חיצונייםשפות תכנות

1399

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D

כולכיתיים

כולכיתיים (שם מדעי: Culicidae) או יתושיים היא משפחה של יתושים מוצצי דם בעלי תפוצה גלובלית. חרקים אלה נחשבים למזיקים לאדם ברובם עקב העברת מחלות שהנקבות גורמות תוך מציצת דם אנושי, אף שהם גם מאביקי צמחים שונים. היתושים הם מעופפים בעלי 4 זוגות כנפיים וגפי פה ארוכים, העוזרים להם למצוץ דם. את חייהם הם מתחילים במקווי מים מתוקים צפים והם מתגלמים בהמשך ומצמיחים כנפיים. חרקים אלה ידועים החל מהקרטיקון שלפני 99 או 95 מיליון שנה מזמננו, מהם ידועים הסוגים Priscoculex ו-Burmaculex, בהתאמה והם הכילו מבנה גפי פה דומה ליתושים המודרניים, מה שמרמז על תזונה דומה. תפוצת הכולכיתיים הכולכיתיים נפוצים כמעט בכל מקווה מים קיים בעולם ובכל מקום בו נמצא אדם, מהאזורים הארקטיים ועד האזורים הטרופיים, במים מתוקים, מליחים ומלוחים, בטווח שיעור חומציות רחב ובטמפרטורות שונות, במים בהם העומס האורגני גבוה וריכוז החמצן המומס נמוך. הכולכיתיים גם עוברים מחסומים מדבריים על ידי אכלוס של שלוליות עונתיות ונאות מדבר. רשימת הסוגים בישראל (רשימה חלקית) תת-משפחה Culicinae אדס Aedes כולכית Culex יתושן Culiseta יתושון Uranotaenia Mansonia תת-משפחה Anophelinae אנופלס Anopheles כולכיתיים בישראל בישראל נפוצים שישה סוגים של משפחת הכולכיתיים, ושלושה מהם עוקצים יונקים: כולכית, אנופלס ואדס. כולכית מצויה טרדנית וכולכית חד פסית הם הכולכיתיים הנפוצים ביותר בישראל, שניהם חודרים לבתי מגורים ועוקצים את האדם. שני יתושים אלה הם המעבירים העיקריים של נגיף קדחת מערב הנילוס, מחלה קלה יחסית, אך היא עלולה לגרום לאנצפליטיס. נגיף זה נחשב כנגיף של עופות, המועבר בתוך אוכלוסייתם על ידי יתושים ואקטופרזיטים אחרים הניזונים מדמם. הכולכית חד פסית הניזון בעיקר מדם עופות, עוקץ לאחר מכן את האדם ומעביר לו את הנגיף. התפשטותו של הנגיף בתוך אוכלוסיית האדם נגרמת בדרך כלל על ידי הכולכית מצויה טרדנית הניזונה מדם אדם. אויבים טבעיים לבני משפחת הכולכיתיים שלל אויבים בטבע הכוללים עופות, שפיריות ועטלפי חרקים העטים עליהם מן האוויר בעוד עכבישים צדים אותם בקוריהם. בעת מנוחה היתושים ניצודים גם בידי דו-חיים, כמה לטאות, דגים וחרקי מים שונים האורבים מהמים. באזורים מסוימים הוא נלכד גם על ידי צמחים טורפים. הכולכיתיים כמזיקים הכולכיתיים מהווים מזיקים קשים לאדם בעקיצותיהם וידועים כמפיצי מחלות קשות כמו מלריה, קדחת צהובה, קדחת מערב הנילוס, פילריה ודלקת קרום המוח. מספר חוקרים אף מגדירים את היתושים בתור "החיה הקטלנית ביותר בעולם" (אף שהם אינם מסוכנים בפועל אלא בעודם וקטורים של טפילים אחרים). המלחמה ביתושים מטרת המלחמה ביתושים היא למנוע עקיצות בני אדם על ידם. את מכלול הפעולות אותן נוקטים לשם השגת מטרה זו ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: פעולות להגנה בפני עקיצות יתושים: פעולות אלה כוללות רישות בתי מגורים, שימוש בכילות, כיסוי חלקי גוף החשופים לעקיצות ושימוש בתכשירים הגורמים לדחיית יתושים. בנקיטת פעולות הגנה קיימת השלמה עם מציאותם של היתושים ופעולות כאלה מהוות למעשה לחימה פאסיבית. פעולות להדברת יתושים: מטרתן של פעולות כאלה היא להקטין במידת האפשר את אוכלוסיית היתושים ועל ידי כך להוריד את שיעור עקיצת בני אדם על ידי יתושים עד למינימום. פעולות אלה ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: פעולות למניעת דגירות יתושים פעולות להדברת יתושים בעלי כנף פעולות להדברת יתושים בדרגות התפתחותם במים. בתחילת המאה ה-21 פותחו שיטות, אשר נכון לשנת 2019 עדיין נמצאות תחת ניסוי, לצמצום משמעותי של אוכלוסיות יתושים באמצעות שחרור לטבע של זחלי יתושים עקרים או ביצוע מניפולציות נוספות שיפגעו בפוריות יתושות ויובילו להטלת ביצים עקרות. קישורים חיצוניים הערות שוליים בעלי חיים שתוארו ב-1818 טקסונים שתוארו בידי יוהאן ויהלם מיגן

כולכיתיים (שם מדעי: Culicidae) או יתושיים היא משפחה של יתושים מוצצי דם בעלי תפוצה גלובלית. חרקים אלה נחשבים למזיקים לאדם ברובם עקב העברת מחלות שהנקבות גורמות תוך מציצת דם אנושי, אף שהם גם מאביקי צמחים שונים. היתושים הם מעופפים בעלי 4 זוגות כנפיים וגפי פה ארוכים, העוזרים להם למצוץ דם. את חייהם הם מתחילים במקווי מים מתוקים צפים והם מתגלמים בהמשך ומצמיחים כנפיים.חרקים אלה ידועים החל מהקרטיקון שלפני 99 או 95 מיליון שנה מזמננו, מהם ידועים הסוגים Priscoculex ו-Burmaculex, בהתאמה והם הכילו מבנה גפי פה דומה ליתושים המודרניים, מה שמרמז על תזונה דומה.תפוצת הכולכיתייםהכולכיתיים נפוצים כמעט בכל מקווה מים קיים בעולם ובכל מקום בו נמצא אדם, מהאזורים הארקטיים ועד האזורים הטרופיים, במים מתוקים, מליחים ומלוחים, בטווח שיעור חומציות רחב ובטמפרטורות שונות, במים בהם העומס האורגני גבוה וריכוז החמצן המומס נמוך. הכולכיתיים גם עוברים מחסומים מדבריים על ידי אכלוס של שלוליות עונתיות ונאות מדבר.רשימת הסוגים בישראל (רשימה חלקית) תת-משפחה Culicinae אדס Aedes כולכית Culex יתושן Culiseta יתושון Uranotaenia Mansonia תת-משפחה Anophelinae אנופלס Anophelesכולכיתיים בישראלבישראל נפוצים שישה סוגים של משפחת הכולכיתיים, ושלושה מהם עוקצים יונקים: כולכית, אנופלס ואדס.כולכית מצויה טרדנית וכולכית חד פסית הם הכולכיתיים הנפוצים ביותר בישראל, שניהם חודרים לבתי מגורים ועוקצים את האדם. שני יתושים אלה הם המעבירים העיקריים של נגיף קדחת מערב הנילוס, מחלה קלה יחסית, אך היא עלולה לגרום לאנצפליטיס. נגיף זה נחשב כנגיף של עופות, המועבר בתוך אוכלוסייתם על ידי יתושים ואקטופרזיטים אחרים הניזונים מדמם. הכולכית חד פסית הניזון בעיקר מדם עופות, עוקץ לאחר מכן את האדם ומעביר לו את הנגיף. התפשטותו של הנגיף בתוך אוכלוסיית האדם נגרמת בדרך כלל על ידי הכולכית מצויה טרדנית הניזונה מדם אדם.אויבים טבעייםלבני משפחת הכולכיתיים שלל אויבים בטבע הכוללים עופות, שפיריות ועטלפי חרקים העטים עליהם מן האוויר בעוד עכבישים צדים אותם בקוריהם. בעת מנוחה היתושים ניצודים גם בידי דו-חיים, כמה לטאות, דגים וחרקי מים שונים האורבים מהמים. באזורים מסוימים הוא נלכד גם על ידי צמחים טורפים.הכולכיתיים כמזיקיםהכולכיתיים מהווים מזיקים קשים לאדם בעקיצותיהם וידועים כמפיצי מחלות קשות כמו מלריה, קדחת צהובה, קדחת מערב הנילוס, פילריה ודלקת קרום המוח. מספר חוקרים אף מגדירים את היתושים בתור "החיה הקטלנית ביותר בעולם" (אף שהם אינם מסוכנים בפועל אלא בעודם וקטורים של טפילים אחרים).המלחמה ביתושיםמטרת המלחמה ביתושים היא למנוע עקיצות בני אדם על ידם. את מכלול הפעולות אותן נוקטים לשם השגת מטרה זו ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: פעולות להגנה בפני עקיצות יתושים: פעולות אלה כוללות רישות בתי מגורים, שימוש בכילות, כיסוי חלקי גוף החשופים לעקיצות ושימוש בתכשירים הגורמים לדחיית יתושים. בנקיטת פעולות הגנה קיימת השלמה עם מציאותם של היתושים ופעולות כאלה מהוות למעשה לחימה פאסיבית. פעולות להדברת יתושים: מטרתן של פעולות כאלה היא להקטין במידת האפשר את אוכלוסיית היתושים ועל ידי כך להוריד את שיעור עקיצת בני אדם על ידי יתושים עד למינימום. פעולות אלה ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: פעולות למניעת דגירות יתושים פעולות להדברת יתושים בעלי כנף פעולות להדברת יתושים בדרגות התפתחותם במים.בתחילת המאה ה-21 פותחו שיטות, אשר נכון לשנת 2019 עדיין נמצאות תחת ניסוי, לצמצום משמעותי של אוכלוסיות יתושים באמצעות שחרור לטבע של זחלי יתושים עקרים או ביצוע מניפולציות נוספות שיפגעו בפוריות יתושות ויובילו להטלת ביצים עקרות.קישורים חיצונייםהערות שולייםבעלי חיים שתוארו ב-1818טקסונים שתוארו בידי יוהאן ויהלם מיגן

1405

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F

ניאון

נֵיאוֹן (באנגלית: Neon) הוא יסוד כימי מסדרת הגזים האציליים, שסמלו הכימי Ne ומספרו האטומי 10. תכונות הניאון הוא הגז האציל השני במשקלו, הוא חסר צבע וכמעט לא פעיל. ניאון יוצר ספקטרום פליטה בצבע כתום-אדמדם כאשר הוא מיונן. לניאון יכולת קירור גדולה פי 40 מהליום נוזלי ופי 3 ממימן נוזלי (ההשוואה מתבססת על נפח). ברוב המקרים קירור ניאון יותר זול מקירור הליום. שימושים בצבע האדמדם-כתום שהניאון פולט בנורות ניאון - נעשה שימוש רב בהכנת שלטי פרסומת.בשפה העברית, השם "נאון" משמש לעיתים גם בצורה גנרית לתיאור נורות חשמל פלואורסצנטיות כאשר בפועל, אדי כספית משמשים לייצור נורות אלה הפולטות אור בצבעים שונים בהתאם לציפוי הפלאורסצנטי שלהן. שימושים נוספים: אינדקטור למתח גבוה. משתמשים בניאון בשילוב עם הליום בלייזר מטיפוס לייזר-גז. נוזל קירור חסכוני. היסטוריה ב-1898, זוהה הניאון (מהמילה היוונית Neos שפירושה "חדש") על ידי ויליאם רמזי ומוריס טרברס (Morris Travers) בעיר לונדון שבאנגליה. ניאון התגלה כאשר רמזי צינן דגימת אוויר עד שהפך לנוזל, ואז חימם את הנוזל וכבש את הגזים כשהם רותחים. את גז הניאון מצאו שני הכימאים הבריטיים ויליאם רמזי ומוריס טראוורס, ביוני 1898. הם עשו זאת כאשר הם עדיין חגגו את גילוי גז הקריפטון במאי 1898, כאשר הם גילו עוד אחד - ניאון. רמזי האמין שהוא גילה דפוס של מיקום היסודות בטבלה המחזורית, וכאשר יש שיטה, יש מה לחפש. כאשר המדען יודע מה הוא מחפש יש לו סיכוי טוב יותר גם למצוא. החוקרים חיפשו גז כבד לא פעיל, בתערובת הקרה של גזים ונוזלים שנשארו במכונת ההקפאה לאחר שהוציאו מהאוויר הנוזלי את ההליום והארגון. הם מצאו קריפטון. מה שהם לא ידעו שהם קיבלו יחד עם ההליום והארגון גם נאון. לאחר שמצאו את היסוד הכבד הבא, ולאחר שראו דפוס במשקלים האטומיים, הם היו בטוחים שקיים גז חדש בין הליום וארגון. לכן הם פנו שוב למכונת האוויר הנוזלי שלהם, שיפרו את שיטת ההפרדה ומצאו גז חדש, כאשר העבירו דרך הגז זרם חשמלי הם גילו אור אדום בהיר שאנו מזהים היום עם שלטי הניאון. תרכובות הניאון יכול ליצור תרכובת עם פלואור במעבדה. לא בטוח כי הניאון יוצר תרכובות בטבע, אך כמה עדויות רומזות כי הדבר יכול להיות נכון. היונים נצפו במחקר עם ספקטרוגרף מסות. צורה בטבע הניאון נמצא לרוב בצורת גז אטומרי. הניאון נדיר באטמוספירת כדור הארץ והוא מהווה חלקיק אחד מתוך 65,000. שילוט ניאון נורת ניאון היא צינור מלא בגז האציל, אשר בשני קצותיו אלקטרודות. כאשר מושרה בין שתי האלקטרודות מתח גבוה מספיק, הגז מתחיל לזהור בצבע האופייני לו. המתח ההתחלתי הדרוש הוא גבוה יחסית, אך בזמן פעולתה, נורת ניאון צורכת כמות אנרגיה נמוכה, יחסית לנורת להט רגילה. כדי לייצר נורות ניאון, משתמשים בצינורות זכוכית בקטרים שונים ומעוצבים לצורות שונות. הצבע שמאפיין את הניאון עצמו הוא אדום-כתום. ניתן להשפיע על צבע הנורה וליצור גוונים שונים (ביניהם כחול, ירוק ולבן), על ידי שימוש בארגון ואדי כספית (שהפליטה הראשונית היא באולטרה סגול) במקום בניאון, יחד עם ציפויים פלאורסצנטים שפולטים אור בצבעים שונים. איזוטופים של ניאון קישורים חיצוניים ייצור שלטי ניאון בסדנת לבור ניאון, 1957, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים גזים אצילים נוזל קירור

נֵיאוֹן (באנגלית: Neon) הוא יסוד כימי מסדרת הגזים האציליים, שסמלו הכימי Ne ומספרו האטומי 10.תכונותהניאון הוא הגז האציל השני במשקלו, הוא חסר צבע וכמעט לא פעיל. ניאון יוצר ספקטרום פליטה בצבע כתום-אדמדם כאשר הוא מיונן. לניאון יכולת קירור גדולה פי 40 מהליום נוזלי ופי 3 ממימן נוזלי (ההשוואה מתבססת על נפח). ברוב המקרים קירור ניאון יותר זול מקירור הליום.שימושיםבצבע האדמדם-כתום שהניאון פולט בנורות ניאון - נעשה שימוש רב בהכנת שלטי פרסומת.בשפה העברית, השם "נאון" משמש לעיתים גם בצורה גנרית לתיאור נורות חשמל פלואורסצנטיות כאשר בפועל, אדי כספית משמשים לייצור נורות אלה הפולטות אור בצבעים שונים בהתאם לציפוי הפלאורסצנטי שלהן. שימושים נוספים:אינדקטור למתח גבוה.משתמשים בניאון בשילוב עם הליום בלייזר מטיפוס לייזר-גז.נוזל קירור חסכוני.היסטוריהב-1898, זוהה הניאון (מהמילה היוונית Neos שפירושה "חדש") על ידי ויליאם רמזי ומוריס טרברס (Morris Travers) בעיר לונדון שבאנגליה. ניאון התגלה כאשר רמזי צינן דגימת אוויר עד שהפך לנוזל, ואז חימם את הנוזל וכבש את הגזים כשהם רותחים. את גז הניאון מצאו שני הכימאים הבריטיים ויליאם רמזי ומוריס טראוורס, ביוני 1898.הם עשו זאת כאשר הם עדיין חגגו את גילוי גז הקריפטון במאי 1898, כאשר הם גילו עוד אחד - ניאון. רמזי האמין שהוא גילה דפוס של מיקום היסודות בטבלה המחזורית, וכאשר יש שיטה, יש מה לחפש. כאשר המדען יודע מה הוא מחפש יש לו סיכוי טוב יותר גם למצוא.החוקרים חיפשו גז כבד לא פעיל, בתערובת הקרה של גזים ונוזלים שנשארו במכונת ההקפאה לאחר שהוציאו מהאוויר הנוזלי את ההליום והארגון. הם מצאו קריפטון. מה שהם לא ידעו שהם קיבלו יחד עם ההליום והארגון גם נאון.לאחר שמצאו את היסוד הכבד הבא, ולאחר שראו דפוס במשקלים האטומיים, הם היו בטוחים שקיים גז חדש בין הליום וארגון. לכן הם פנו שוב למכונת האוויר הנוזלי שלהם, שיפרו את שיטת ההפרדה ומצאו גז חדש, כאשר העבירו דרך הגז זרם חשמלי הם גילו אור אדום בהיר שאנו מזהים היום עם שלטי הניאון.תרכובותהניאון יכול ליצור תרכובת עם פלואור במעבדה. לא בטוח כי הניאון יוצר תרכובות בטבע, אך כמה עדויות רומזות כי הדבר יכול להיות נכון. היונים נצפו במחקר עם ספקטרוגרף מסות.צורה בטבעהניאון נמצא לרוב בצורת גז אטומרי. הניאון נדיר באטמוספירת כדור הארץ והוא מהווה חלקיק אחד מתוך 65,000.שילוט ניאוןנורת ניאון היא צינור מלא בגז האציל, אשר בשני קצותיו אלקטרודות. כאשר מושרה בין שתי האלקטרודות מתח גבוה מספיק, הגז מתחיל לזהור בצבע האופייני לו. המתח ההתחלתי הדרוש הוא גבוה יחסית, אך בזמן פעולתה, נורת ניאון צורכת כמות אנרגיה נמוכה, יחסית לנורת להט רגילה.כדי לייצר נורות ניאון, משתמשים בצינורות זכוכית בקטרים שונים ומעוצבים לצורות שונות.הצבע שמאפיין את הניאון עצמו הוא אדום-כתום.ניתן להשפיע על צבע הנורה וליצור גוונים שונים (ביניהם כחול, ירוק ולבן), על ידי שימוש בארגון ואדי כספית (שהפליטה הראשונית היא באולטרה סגול) במקום בניאון, יחד עם ציפויים פלאורסצנטים שפולטים אור בצבעים שונים.איזוטופים של ניאוןקישורים חיצוניים ייצור שלטי ניאון בסדנת לבור ניאון, 1957, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושליםגזים אציליםנוזל קירור

1412

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA

עופות

עופות (שם מדעי: Aves) היא מחלקה של בעלי חיים במערכת המיתרניים. מחלקת העופות כוללת כעשרת־אלפים מינים המפוזרים כיום על פני מרבית האזורים הגאוגרפים של כדור הארץ, והופכים אותה לאחת מהמחלקות המצליחות והמוכרות ביותר של המיתרניים. העופות מכוסים בנוצות, תכונה המייחדת אותם מכל שאר בעלי החיים בני־ימינו, והגפיים הקדמיות שלהם הן כנפיים המאפשרות למרביתם לעופף באוויר. ואולם יש מיני עופות שהכנפיים שלהם מנוונות חלקית והם אינם מסוגלים לעופף. בגוף העופות בני ימינו חלו התאמות מקיפות לתעופה, כמו מקור קל במקום שיניים, עצמות חלולות לחסכון במשקל, ומערכת ייחודית של שקי אוויר וריאות לנשימה יעילה במיוחד. העופות הם הומיאותרמים (בעלי "דם חם"), מתרבים באמצעות הטלת ביצים (ראו תטולה), וההורים מטפלים בצאצאיהם. למרות האחידות הרבה במבנה הגוף הבסיסי שלהם, מיני עופות מפגינים מגוון צורות וגדלים, החל ב־5 סנטימטרים בקוליברי עד 275 סנטימטרים ביען ואף יותר במיני עופות נכחדים כמו המואה. רבים מהם מטילים את ביציהם בקן שבנו, וחלקם נודדים באורח קבע למרחקים גדולים מדי שנה. מינים רבים הם חברתיים, ומתקשרים ביניהם במגוון של מחוות טקסיות וקריאות ייחודיות. ציפורי שיר ותוכאים לומדים שירים מורכבים מהוריהם, ולעיתים מסוגלים לחקות קולות אדם. העופות משכו מאז ומתמיד את לב האדם, ויש להם מקום מרכזי בתרבות ובאמנות. התחום הזואולוגי העוסק בחקר העופות נקרא אורניתולוגיה, וחובבי טבע רבים מקדישים מזמנם לתחביב הצפרות. מיני עופות מקבוצות כמו התרנגולאים והאווזאים בויתו על ידי האדם, ויש להם ערך כלכלי רב. כ־130 מיני עופות הוכחדו על ידי האדם, וכ־1,200 נוספים נמצאים כיום בסכנת הכחדה. המאובנים העתיקים ביותר של עופות קדומים מתוארכים לתור היורה, לפני כ־150 מיליון שנה, והם דומים מאוד למאובני דינוזאורים מתקופה זו. בתחום הביולוגיה כיום ישנה הסכמה נרחבת שהעופות התפתחו אבולוציונית מדינוזאורים מנוצים מתת־סדרת התרופודים, ומבחינה מדעית העופות בימינו הם למעשה קבוצה של דינוזאורים אשר שרדו את ההכחדה הגדולה של סוף הקרטיקון. מונחים ואטימולוגיה בעברית מודרנית, השם הזואולוגי למחלקה הוא מחלקת העופות. מכנים עוף כל אחד מבני מחלקה זו, וכך ככל הנראה היה מקובל גם בתקופת המקרא: בתורה מתואר גם יונק מעופף, העטלף, כעוף, וחרקים מעופפים כונו "שרץ העוף". בעגה עברית מודרנית עוף הוא גם מונח יומיומי למאכל מבשר תרנגול הבית. המונח ציפור בעברית הוא מונח מקובל לעוף מאז ימי המקרא, ונחלקות הדעות אם הוא מילה נרדפת לכל העופות או רק לחלקם, ולאילו מהם. לפי האקדמיה ללשון העברית השתרש המונח "ציפור" לעופות קטני משקל, בעוד עופות שאינם עפים הרבה מכונים "עופות". גם עופות בעלי מאפיינים ייחודיים כמו עופות דורסים או עופות מים בדרך־כלל אינם מכונים ציפורים. ד"ר אבי ארבל כותב בהקדמה לספר חיי הציפורים שהמונח "ציפור" מיועד לעופות מהסדרה הגדולה ציפורי שיר. שמה המדעי של המחלקה Aves נלקח מלטינית. זהו שורש לשוני נפוץ בשפות הודו־אירופיות, וככל הנראה התקיים כבר בפרוטו־הודו־אירופית. בשיטת המיון הקלדיסטית המודרנית, העופות כבר אינם נחשבים כמחלקה, אלא כענף של דינוזאורים תרופודים ששמו המדעי Avialae, מן המילים הלטיניות ל"עוף" (Avis) ול "כנף" (Ala). מאפיינים המאפיין העיקרי של בני המחלקה כולה הן הנוצות אשר מכסות את גופם של העופות. מלבד זאת, אלה חולייתנים דו־רגליים ובעלי דם חם (חום הגוף הקבוע של מרבית העופות הוא 42 מעלות צלזיוס) שביכולתם להטיל ביצים בעלות קליפה קשה. לרוב גפיהם הקדמיות מותאמות לתעופה ונקראות כנפיים. העצמות חלולות כדי לא להכביד על משקלם. אף על פי שרוב העופות מתאפיינים ביכולתם לעוף, ישנם מינים שאינם עפים כלל. עופות אלו חיים בעיקר באיים מבודדים שלא היו נגישים לאדם וליונקים טורפים ומשום מחסור בסכנות התנוונו כנפיהם והם איבדו את כושר התעופה בהתפתחותם האבולוציונית. כיום מועדים מינים אלה להכחדה בעיקר בגלל ציד של חיות בית שהביא עמו האדם למקומות אלה. עופות כדודו וכמואה אף נכחדו מן העולם. מינים אחרים כפינגווינים עושים שימוש בכנפיהם על מנת לשחות במים ולא יכולים עוד לעוף וישנם מינים גדולים כיען שבשל כובד גופם, לא יכלו עוד להתרומם מן הקרקע וכנפיהם התנוונו במשך הדורות. אצל רוב העופות קיימת דו צורתיות זוויגית, והיא מתבטאת בהידורו של הזכר לעומת הנקבה בנוצות, במבנה הגוף ואף בהתנהגות. הדבר משמש את העופות בעת תקופת הייחום - הזכר נאבק עם זכר אחר על זיווג עם הנקבה, תוך כדי שהוא מנסה להרשים את הנקבה ביופיו ולגרום לה לרצות בו - כאן להבדל בין המינים יש חשיבות רבה, הן במראה והן בהתנהגות. מטרת הזכרים בתהליך זה היא להזדווג עם הנקבה ולהטיל ביצים. יש כ־10,000 מינים ידועים של עופות ברחבי העולם, הגודל משתנה ונע בין 7 ס"מ אצל הקוליברי והצופית ו־2.5 מטרים אצל היען. מזון העופות מגוון ומשתנה בקבוצות השונות במחלקה. הם ניזונים מפירות, צוף פרחים, זרעים, חרקים, דגים, מכרסמים וכן מעופות אחרים. רוב העופות פעילים ביום, קבוצות אחדות פעילות בלילה ובשעות הדמדומים. רוב העופות עוברים מרחקים עצומים ואף יבשות בעונות הנדידה השונות לכל מין, ולעומתם ישנם עופות שכלל אינם זזים ממקום הולדתם וכאלה שברוב חייהם עפים מעל האוקיינוס ללא עצירה. עוד מאפיינים נפוצים אצל העופות הם מקור גרמי נטול שיניים, קיבה גדולה ושרירית, דגירה על ביצים, מטבוליזם גבוה ושלד קל אך חזק. עופות ימיים הם שם כללי לעופות אשר חיים בדרך כלל בסביבה מימית או בקרבתה. עופות דורסים הוא שם לקבוצת עופות שניזונים מבשר חולייתנים. אנטומיה ופיזיולוגיה יכולת התעופה כופה מגבלות רבות על האנטומיה והפיזיולוגיה של עופות, שכן היא מחייבת ממדים קטנים יחסית, שלד קל משקל אך חזק, שטח כנף גדול, תצורה אווירודינמית, יכולת למאמץ שרירי אדיר, יעילות מטבולית גבוהה, וחושים חדים - בעיקר חוש הראייה ושיווי המשקל. גודל העופות העופות הראשונים היו יצורים קטנים יחסית, הרבה יותר מהמעופפים של תקופת המזוזואיקון - פטרוזאורים. לאחר שהם נכחדו תפסו העופות את מקומם בשמיים ועל הארץ. החלו להופיע עופות גדולים וחסרי יכולת תעופה כמו הגסטורניס, הדרומורניסיים, הפורוסרקוסיים, העופות הפיל ממדגסקר ועופות המואה מניו זילנד, אך רוב העופות נותרו קטנים הרבה יותר ושרדו בעיקר כמעופפים בשעה שהיונקים תפסו את האדמות הפתוחות. העוף הגדול ביותר בעולם היום הוא היען שיכול להגיע לגובה 2.5 מטר ולמשקל של . העוף הגדול ביותר מעולם הוא הוורומבי ממדגסקר שהגיע לגובה 3 מטרים ולמשקל של . העופות המעופפים הגדולים ביותר הם שקנאי מסולסל, חובה גדולה ואלבטרוס נודד וגם פרטים של ברבורים שמשקלם יכול להגיע ל־ ומוטת כנפיהם מגיעה ל־ אצל האלבטרוס. בעבר היו עופות מעופפים גדולים יותר כמו הארגנטוויס והפלאגורניס שמוטת כנפיהם הגיעה ל־6.5–7 מטר. עם זאת, גם היום רוב העופות הם בעלי חיים קטנים וקלי משקל, כשהקטן ביותר קוליברי הדבורה בעל מוטת כנפיים של 3.25 ס"מ ולמשקל 1.6 עד 2 גרם בלבד. המבנה הקטן של מרביתם עוזר להם להמריא בקלות ולעוף במהירות. מבנה כבד יותר היה עושה אותם מסורבלים מאוד באוויר. עופות שמבלים יותר זמן על הקרקע כמו מיני עופות מים, חסידות או פסיוניים יכולים להגיע לגודל רב יחסית. להלן טבלה ובה רשומים עשרת העופות המודרניים הגדולים ביותר וממדיהם, מסודרים לפי משקל ממוצע: מעטה הנוצות הנוצות מייחדות את העופות מכל שאר בעלי החיים בני־ימינו, אם כי בעבר גם מיני דינוזאורים רבים היו עטויים בנוצות. הנוצות הן מבנים של העור שצמיחתן דומה בתחילה לצמיחת קשקשי זוחלים. הן מתפתחות רק מתאי אפידרמיס, וכאשר נוצה מסיימת את צמיחתה היא הופכת למבנה קרני "מת", כלומר חסר תאים חיים כלשהם. ניתן להבחין במספר טיפוסי נוצות בעופות: נוצות המתאר הן הטיפוסיות והשכיחות ביותר. הן מכסות את מרבית גוף העוף, מסייעות בבידוד תרמי שלו ומקנות לו צורה אווירודינמית. נוצת מתאר בנויה מציר מרכזי חזק וגמיש, ממנו מסתעפים סעיפים ראשוניים שאף הם מסתעפים לסעיפים משניים. הסעיפים המשניים מתחברים אחד לשני באמצעות קרסים מיקרוסקופיים, ובאופן כזה יוצרים משטח אחיד. כאשר משטח זה נפגע על ידי הפרעות חיצוניות כמו רוח או ענפים, הקרסים נפרמים, ולאחר מכן הם מסוגלים להתאחות מחדש בדומה לצמדן. עופות מקדישים זמן ניכר מדי יום לסירוק נוצותיהם ואיחויין. אברות התעופה הן תת־טיפוס של נוצות מתאר, הנמצא בכנפיים ובזנב של עופות מעופפים. 9 עד 11 (בכל צד) אברות יד צומחות מן האצבעות ומפרק כף היד של העוף. אלו הן לרוב אברות התעופה הארוכות ביותר, וצורתן אסימטרית מסביב לציר המרכזי, כאשר השפה הפונה קדימה ("שפת ההתקפה") צרה יותר. אברות האמה הן אברות תעופה הצומחות מאמת הזרוע, ומספרן משתנה יותר במינים שונים, בהתאם לאורכה של הכנף. מעל האברות יש מספר שורות של סוככות, המקנות לכנף את הפרופיל האווירודינמי שלה. ברוב מיני העופות המעופפים יש בזנב 10 או 12 אברות זנב המשמשות להיגוי ותמרון. בהתאם לצורתן ואורכן היחסי של האברות מתקבלות צורות שונות של זנב וכנפיים במיני עופות שונים. נוצות קישוט כמו ב"זנב" הטווס הן תת־טיפוס ייעודי של נוצות מתאר, המצטיינות בצבעיהן הבולטים, ותפקידן בתצוגות חיזור ותוקפנות חשוב מתפקידן האווירודינמי. לנוצות פלומה אין ציר מרכזי, והסעיפים שלהן חסרי קרסים. לכן הן חסרות צורה אך רכות ואווריריות, והן מכסות את גופם של אפרוחים וגוזלים. נוצות פלומה שכיחות פחות בעופות בוגרים אך ניתן למצוא אצלם נוצות דמויות פלומה, שהן מעין טיפוס ביניים בין נוצות פלומה ונוצות מתאר, ולרוב הן חבויות מתחת לנוצות המתאר. הן יעילות מאוד לצורך בידוד תרמי עקב האוויר שהן לוכדות. פוך מפלומת אווזים משמש למילוי כריות ושמיכות חורף. זיפים בעופות גם הם גלגול של נוצות, בעלות ציר מרכזי ללא סעיפים. במיני עופות מסוימים הם משמשים כעין ריסים סביב העיניים או הנחיריים. נוצות שערה דומות לנוצות זיפים, פרט לכך שיש להן גדיל זעיר של סעיפים בקצה, והן לרוב משמשות כאברי חישה בדומה לשערות שפם אצל יונקים רבים. נוצות איבוק הן נוצות המתפוררות בהדרגה למעין אבקת "פודרה", והן משמשות במיני עופות מסוימים, בעיקר כאלה החסרים בלוטות שומן, לסיכוך מעטה הנוצות. כאיבר מת הנוצה מתבלה עם הזמן או אובדת לחלוטין, ויש צורך להחליפה. עופות מבוגרים מחליפים לרוב את כל נוצותיהם פעם בשנה לאחר עונת הרבייה, ובמינים רבים יש חילוף נוצות נוסף לפני עונת הקינון, שמתחלפות בו לרוב רק חלק מנוצות הגוף, אך לא האברות. חילוף הנוצות מתרחש בסדר קבוע בכל מין, בדרך־כלל בהדרגה כך שאינו פוגע יותר מדי ביכולת המעוף של העוף, אך בעופות מים רבים נושרות כל אברות התעופה בבת אחת, וכתוצאה מכך העוף אינו מסוגל לעופף במשך כמה שבועות. מעטה הנוצות החדש עשוי להיות בצבעים שונים משל קודמו, ולכן במיני עופות רבים מתקבל "לבוש קיץ" ו"לבוש חורף". צבעי הנוצות הן תוצאה של שני מנגנונים שונים: צבענים (פיגמנטים) הם חומרים כימיים בצבעים שונים, בעופות בעיקר סוגים שונים של מלנין הנותנים צבעי שחור, חום, צהוב דהה ולפעמים אדום, וקרוטנואידים שונים הנותנים צבעי אדום, כתום, צהוב, ולעיתים רחוקות יותר גם סגול, כחול וירוק. לעומת הצבענים, צבע פיזיקלי נובע משבירת אור כתוצאה ממבנה מיוחד דמוי מנסרה של סעיפי הנוצה, והוא נותן את מרבית צבעי הכחול, הירוק והסגול בעופות. הוא גם נותן לעיתים מעין ברק מתכתי בגווני ירוק, סגול ועל-סגול אשר משנה את צבעו בהתאם לזוויות האור והמבט. שלד ושרירים אף כי ניתן לזהות בשלד העופות את מרבית העצמות האופייניות לשלד אבותיהם הזוחלים, עצמות אלו עברו שינויים מקיפים בתצורה שלהן כהתאמות לתעופה. המבנה הכללי התקצר מן השלד המוארך של הזוחלים לשלד מכונס שרובו מרוכז סביב מרכז הכובד, ובכך מאפשר קלות, חוזק וכושר תמרון באוויר. העצמות דקות, ספוגיות וחלולות לחסכון במשקל, וחללי העצם מתחברים בחלקם לשקי האוויר של מערכת הנשימה. עצמות סמוכות לעיתים קרובות מאוחות יחד למבנה אחד קשיח וקל. בפירוט לעיל, המספרים המודגשים בסוגריים מציינים את חלקי השלד הממוספרים באיור משמאל. גולגולת העופות (1) היא בעלת מבנה קל ואוורירי. הלסתות מאוחות למקור קל וחסר שיניים, ושרירי הלעיסה קטנים מכיוון שטחינת המזון מתבצעת ברובה בקיבה. ארובות העיניים גדולות מאוד. עמוד השדרה הצווארי של העופות הוא בצורת האות S, גמיש ובמינים מסוימים ארוך מאוד, ובכך מפצה על אובדן חופש התנועה בשאר חלקי השלד המאוחה. כמו אצל הדינוזאורים, צוואר ארוך בעופות נוצר באמצעות ריבוי של חוליות הצוואר (2), עד 25 במספרן אצל הברבור למשל, ולא באמצעות הארכת גוף החוליות כמו אצל יונקים ארוכי צוואר. עצמות הבריח של העוף מימין ומשמאל (3) מאוחות זו לזו בבסיסן, ויוצרות את "עצם המזלג" (אנגלית: wishbone כלומר "עצם המשאלות", לטינית: furcula). בית החזה בעופות רחב, וקשיח הודות לצלעות המחוברות אחת לשכנתה בבליטות עצם בצורת קרסים (5). עצם החזה (6) מפותחת, ובעופות מעופפים היא נושאת "שדרית" או קרין - רכס אורכי מרכזי ענקי שבו נאחזים שרירי חזה גדולים במיוחד, המורידים את הכנף כלפי מטה ובכך נושאים במרבית מאמץ התעופה. משקל שרירי החזה לבדם עשוי להגיע ל־40% ממשקלו הכולל של העוף. שרירים אלו ("חזה עוף") מהווים גם חלק ניכר מן הבשר בעופות המגודלים למאכל אדם. בדומה לדינוזאורים תרופודים, העופות הולכים על שתי רגליהם האחוריות. עצם הירך (12) שלהם קצרה באופן שמפרק הברך (7) קרוב מאוד לגוף, ובדרך־כלל היא מופנה קדימה כך שהרגליים נמצאות מתחת למרכז הכובד. היא נעה מעט מאוד בעת ההליכה, ומתפקדת בעיקר כמשכך זעזועים בעת הנחיתה. עצם השוקית (11) דקיקה ומנוונת (זוהי העצם החדה ב"פולקע עוף"), וצמודה לעצם השוקה (10) המפותחת. חלק מעצם השוקה מאוחה אל עצמות מפרק כף הרגל ויוצר פרק ייחודי לעופות - השרשכף (8). בכל רגל אחורית יש לא יותר מארבע אצבעות (9), כשהבוהן פונה לאחור. בכמה קבוצות של עופות, כמו תוכאים ודורסי לילה, שתי אצבעות פונות לאחור ושתיים קדימה. בעופות המרבים לנוע בהליכה ובריצה נוטה הבוהן להתנוון ואף להיעלם כליל, וברגל היען נעלמה אצבע נוספת, כך שנותרו אצלו שתי אצבעות בלבד. מרבית חוליות הזנב התאחו בעופות למבנה אחד קצר וקשיח - הפיגוסטיל (16), ושאר אורכו של הזנב בעופות מורכב מנוצות בלבד. גם חוליות המותניים, העצה והאגן (13, 14) מאוחים יחד לחטיבה מוצקה אחת. בניגוד לאגן הזוחלים והיונקים, אגן העופות פתוח בתחתיתו ומסוגל להתרחב, כך שהוא מאפשר מעבר לביצים שנפחן במינים קטנים עשוי להגיע לעשרות אחוזים מנפח העוף עצמו. בגפיים הקדמיות שהפכו לכנפיים, עצם הזרוע (21), הגומד (22) והחישור (23) מפותחות וקלות לזיהוי, אך מרבית עצמות כף היד (24) התאחו או נעלמו כליל. מן הבוהן נותר רק פרק אחד (27), אליו מחוברות שלוש או ארבע נוצות המהוות את הכנפית - מעין כנף נפרדת קטנה המסוגלת לנוע ולשנות את זרימת האוויר מעל שאר הכנף. מלבדה ניתן להבחין בכף היד בשתי אצבעות נוספות מאוחות חלקית (25, 26). אצבעות הכנף עדיין מצוידות בטפרים שרידיים בעוברים ובגוזלים של מספר מיני עופות, וגוזלי ההואצין אף משתמשים בהם לטיפוס. טפרים כאלו נושרים עם ההתבגרות. מחזור דם, נשימה והשמעת קולות כמו ביונקים, בעופות יש מחזור דם כפול - מחזור קטן לריאות ומחזור גדול לכל שאר חלקי הגוף - והלב הוא בעל הפרדה מושלמת בין דם עשיר בחמצן לדם עני בחמצן. זאת בניגוד ללב הזוחלים שבו המחיצה בין החדר הימני והשמאלי של הלב עדיין איננה מושלמת. ההפרדה המלאה מגדילה את יעילות אספקת החמצן לגוף בעופות בזמן המאמץ הכבד של המעוף. הלב בעוף זעיר כמו הקוליברי עשוי לפעום בקצב של עד 20 פעימות בשנייה אחת. אבי העורקים היוצא מן הלב עובר בכל העופות בצד ימין של הגוף, בניגוד ליונקים שבהם הוא עובר בצד שמאל של הגוף, ובניגוד לזוחלים שבהם הוא מתפצל גם לימין וגם לשמאל ומתאחד שוב. תכונה זו משמשת כראייה לכך שעופות ויונקים התפתחו שניהם מזוחלים באופן בלתי־תלוי, ואצל כל קבוצה התנוון צד אחר של המעבר הכפול המיותר. מערכת הנשימה של העופות ייחודית - היא כוללת תשעה שקי אוויר המפוזרים ברוב חלקי הגוף ומתחברים לריאות. במהלך מחזור הנשימה האוויר נשאף בתחילה בעיקר אל שקי האוויר האחוריים, ולאחר מכן עובר דרך הריאות אל שקי האוויר הקדמיים, ומשם ננשף החוצה. סידור זה מאפשר מעבר אוויר "חד סטרי" בריאות, בניגוד לבעלי חיים אחרים בעלי ריאות שאצלם אוויר נכנס ויוצא באותה דרך, ולכן חלק ממנו נשאר תמיד בריאות ואיננו מתחלף. נפח הריאות בעוף קטן משמעותית מזה שביונק באותו גודל גוף, אך הנפח הכולל של מערכת הנשימה ביחד עם שקי האוויר גדול פי שלושה ויותר. סידור זה לא רק מקל את משקלו של העוף, אלא גם מגביר את ניצולת החמצן באוויר, וישנם מיני ברווזים הנודדים דרך קבע מעל הרי ההימליה, בגבהים שבהם בני אדם ויונקים אחרים מתקשים לתפקד ללא אספקת חמצן מלאכותית. בעת התעופה, נשימת העוף מתוזמנת עם תנועות הכנפיים. בניגוד ליונקים, לעופות אין בית קול ומיתרי קול במעלה הגרון. איבר השמעת הקול אצל העופות הוא הסירינקס (syrinx), אזור בקנה הנשימה מיד לפני התפצלותו לסימפונות. באזור זה מספר טבעות סחוס של הקנה מתרחבות, וברווחים ביניהן מופיעים זוגות קרומים, מימין ושמאל, המונעים על ידי שרירים מיוחדים. למרבית העופות מספר זוגות שרירים, שמספרם גדול יותר במינים המצטיינים בהשמעת קולות כמו ציפורי שיר. מערכת העיכול בהיעדר שיניים ושרירי לעיסה שיכבידו על הגולגולת, העיבוד הראשוני של המזון בעוף מתבצע בזפק, מעין שק אגירה הנפתח אל הוושט וקרוב יותר למרכז הכובד של הגוף. בעופות אוכלי זרעים כמו היונים, הזרעים שוהים שעות אחדות בזפק ומתרככים בו. מיני עופות רבים גם משתמשים בזפק על־מנת לשאת מזון אל הגוזלים בקן. לעופות שתי קיבות: הקדמית מכונה קיבת הבלוטות, והאחורית היא הקיבה השרירית או הקורקבן (gizzard), בה מתבצע עיקר העיכול המכני של המזון. יש מיני עופות הבולעים אבנים קטנות, המצטברות בקורקבן ומסייעות בטחינת המזון. אבנים כאלו (gastroliths - מילולית "אבני קיבה") נמצאו גם בבטנם של דינוזאורים מאובנים. כמו אצל יונקים וזוחלים, המעי של מיני עופות הניזונים ממזון מזין כמו בשר או פירות הוא קצר ורחב, ואילו זה של אוכלי זרעים הוא ארוך וצר. בעופות אוכלי עשב כמו אווזאים ויענים יש זוג תוספתנים בקצה המעי העשירים בחיידקים סימביונטים מפרקי תאית. מוח ואיברי חוש מוחם של העופות דומה בגודלו לזה של היונקים (יחסית לגודל הגוף) וגדול בהשוואה למוח הזוחלים. בדומה ליונקים הגידול העיקרי אצל העופות הוא במוח הגדול. אך בניגוד ליונקים, שם קליפת המוח מפותחת יותר, אצל העופות מפותחים בעיקר אזורים בפנים המוח הגדול - גרעיני הבסיס. מכיוון ששטח הפנים של קליפת המוח קטן, המוח בעופות חלק ולא "מקומט" כמו אצל יונקים רבים. חוש הראייה אצל העופות הוא המפותח ביותר בעולם החי. העיניים בדרך־כלל גדולות מאוד יחסית לגודל הראש, ולכן יכולת התנועה שלהן בתוך ארובות העיניים מוגבלת, ובמינים רבים אפסית. גמישות צוואר העוף מפצה על כך, ועופות מניעים הרבה את ראשם על מנת לשמור את מושא התעניינותם במרכז שדה הראייה שלהם. אצל מרבית מיני העופות העיניים נמצאות בעמדה צידית בגולגולת, ולכן שדות הראייה שלהן מקיפים 360 מעלות או קרוב לכך מסביב לראש, ויש מעט חפיפה בין שדות הראייה מימין ומשמאל. עופות כאלו לעיתים קרובות מטים את ראשם הצידה על־מנת להביט היטב, אך בדורסי לילה בייחוד שתי העיניים מכוונות קדימה כך ששדות הראייה שלהן חופפים ברובם. צפיפות גבוהה של פוטורצפטורים ברשתית מאפשרת לעיני העופות להשיג רזולוציה טובה במיוחד. צפיפות הפוטורצפטורים ברשתית דרור הבית היא כ־400 אלף למילימטר מרובע, פי שניים משל אדם, והצפיפות ברשתית עוף דורס, עקב החורף, היא כמיליון למילימטר מרובע. דורסים מסוגלים להבחין בעצמים מרוחקים וקטנים מאוד, ולכן הפכו לסמל של חדות ראייה ("עין נשר" בעברית או "עין נץ" באנגלית). גם התדירות שבה נצנוצים נפרדים מופיעים כאור ממושך יחיד גבוהה יותר במיני עופות מסוימים, כ־100 פעמים לשנייה לעומת 60 פעם לשנייה אצל האדם, ולכן עופות מסוגלים לעוף בין מכשולים כגון ענפי עצים אפילו במהירויות גבוהות, שבהן מכשולים אלו ייראו מטושטשים לעין האדם. עם זאת, יכולת זיהוי עצמים במוח העופות פחות טובה מזו שבמוח האדם, ולכן הם עשויים להפסיק להבחין באדם היושב זמן־מה ללא תנועה. ראיית צבע מפותחת במיוחד במרבית מיני העופות, הודות לארבעה סוגי מדוכים ברשתית, אשר משתמשים בארבעה סוגי אופסינים (לעומת שלושה לכל היותר ביונקים) המתמחים בקליטת אורכי גל בתחום האדום, ירוק, כחול, ואף על־סגול. נמצא שבזים מסוגלים לראות באורך הגל העל־סגול את כתמי השתן של מכרסמים - טרפם המועדף - שהם בלתי נראים לעין אדם. גם דגמי צבע מסוימים המשמשים לתקשורת חזותית בין עופות, כגון במקור השחרור, הם בצבעי על־סגול ואינם נראים לעין אדם. יש גם מיני עופות המסוגלים להבחין בקיטוב של האור, וייתכן שאף לזהות את כיוון השדה המגנטי של כדור הארץ. יכולות אלו חשובות לצורך ניווט בעת הנדידה. עפעפי העופות אינם משמשים למצמוץ, לשם הגנה על העין ושמירת הלחות יש לעופות קרום מצמוץ (nictitating membrane) אנכי שקוף. אבולוציה העופות הם קבוצה אחת מתוך שלוש קבוצות חולייתנים שבהן התפתחה יכולת משוכללת של תעופה. שתי הקבוצות האחרות הם העטלפים והפטרוזאורים. שלוש הקבוצות אינן קרובות זו לזו - הן התפתחו בנפרד במהלך האבולוציה (אבולוציה מתכנסת), וכל אחת מהן מפגינה דרך אחרת להפוך את היד (הרגל הקדמית) לכנף. המשטח האווירודינמי בכנף העופות נוצר על ידי הנוצות, בניגוד לקרום עור המתוח בין האצבעות בעטלפים, או בין האצבע החמישית בלבד לגוף בפטרוזאורים. מעטה הנוצות פגיע פחות וקל יותר לחידוש מקרום עור. הוא גם קשיח יותר, כך שאינו מצריך אצבעות ארוכות מאוד ושבירות לפרישתו, ואינו דורש חיבור לרגליים האחוריות ולזנב, הנשארים חופשיים יותר לתנועה. יתרונות אלו הם קרוב לוודאי בין הסיבות לכך שהעופות הן הקבוצה המוצלחת והנפוצה מבין השלוש. המוצא הדינוזאורי מוצאם של העופות מזוחלים. תגלית זו נעשתה בשנת 1861, שנתיים בלבד לאחר פרסום מוצא המינים של צ'ארלס דרווין, כאשר נמצא המאובן הראשון של ארכאופטריקס. שלד הארכאופטריקס הוא שלד זוחל טיפוסי - יש לו שיניים, רגליים קדמיות בעלות אצבעות נפרדות מצוידות בטפרים, וזנב ארוך המורכב מחוליות רבות ובלתי־מאוחות. ואולם מספר מאובני ארכאופטריקס (עשרה נוספים התגלו מאז) מראים בבירור נוצות מפותחות על הזרועות והזנב. מאובנים אלו מתוארכים לתור היורה, לפני כ־150 מיליון שנה. עם זאת, במשך זמן רב לא הייתה הסכמה מאיזו קבוצה של זוחלים התפתחו העופות. תומאס הנרי האקסלי השווה את שלד הארכאופטריקס כבר בשנת 1868 לשלד הדינוזאור הקטן קומפסוגנתוס, והגיע למסקנה שהם דומים מאוד. על בסיס זה הוא שיער שהארכאופטריקס התפתח מן הדינוזאורים. אך השערה זו נדחתה באותו זמן על ידי פלאונטולוגים רבים, ובראשם ריצ'רד אוון, בעיקר משום שלא היו מוכרים אז דינוזאורים בעלי עצם בריח, אשר כן קיימת בארכאופטריקס ובעופות. בנוסף, ההשערה לא התאימה לתדמית המקובלת של הדינוזאורים באותם ימים כשוכני קרקע ענקיים ומסורבלים. לכן עד שנות ה־70 של המאה ה־20 הייתה מקובלת השערה חלופית שהעופות התפתחו מזוחלים ארכוזאורים, אבותיהם של הדינוזאורים. ואולם בעשרות השנים האחרונות מתגלים עוד ועוד סוגים של דינוזאורים תרופודים קטנים, חלקם בעלי שלד המותאם לטיפוס על עצים, וחלקם עם עצמות בריח. יתר על כן, התגלו מאובנים רבים של דינוזאורים מנוצים, רובם קטני גוף אך ביניהם אף שני סוגים של טירנוזאוריים. כיום מקובלת הסברה שמרבית סוגי הטטנורים, בת הסדרה הגדולה ביותר של דינוזאורים תרופודים, היו מכוסים בנוצות, אשר שימשו אותם בעיקר לבידוד תרמי, ולעיתים גם לקישוט. בעקבות תגליות אלו יש כיום קונצנזוס מדעי שהעופות התפתחו מדינוזאורים, אף כי מיעוט זעיר של פלאונטולוגים עדיין דוגל בהשערת המוצא הארכוזאורי. מבחינה טקסונומית העופות יכולים להיחשב לתת־קבוצה של דינוזאורים תרופודים לכל דבר. ואמנם, כיום פלאונטולוגים מתייחסים לעיתים לדינוזאורים נכחדים במונח "דינוזאורים שאינם עופות" (non-avian dinosaurs). תנינים ודינוזאורים שייכים לקבוצת ארכוזאוריה. לכן, מבחינה אבולוציונית, התנינאים קרובים לעופות אף יותר מאשר לזוחלים אחרים דוגמת הצבים או הלטאות. התפתחות העופות הראשונים מרבית סוגי הדינוזאורים הידועים כיום בוודאות כבעלי כסות נוצות חיו בתור הקרטיקון, 145 עד 64 מיליון שנה לפני זמננו. פירוש הדבר שהם מאוחרים מארכאופטריקס, ולכן קרוב לוודאי אינם נמצאים ישירות על השושלת המפותלת המובילה מדינוזאורים קדומים לעופות בני ימינו. תחת זאת, נראה שהאבולוציה של דינוזאורים מנוצים הייתה מסועפת מאוד, ובענפים שונים שלהם הופיע ואבד כושר תעופה מספר פעמים במהלך היורה והקרטיקון. בתור הקרטיקון כבר חיו זה לצד זה דינוזאורים מנוצים שלא עפו, כגון ולוצירפטור; דינוזאורים מנוצים מעופפים אשר לא היו אבות קדמונים של העופות, כגון מיקרורפטור; עופות מעופפים לכל דבר אשר עדיין מפגינים תכונות "זוחליות" מסוימות, כגון קונפוציוסאורניס (בעל טפרים באצבעות הרגל הקדמית) ואיכתיאורניס (בעל שיניים); ועופות אשר איבדו את כושר התעופה באופן משני, כגון הספראורניס. עם זאת, ידועים כיום גם מספר סוגי דינוזאורים מנוצים שחיו כבר בתור היורה, כמה מהם מתוארכים לתקופתו של ארכאופטריקס או אף מוקדמים ממנו, כגון אנכיאורניס ואפידקסיפטריקס. עקב ריבוי זה של ענפים והסתעפותם קשה עדיין לפענח את ההשתלשלות המדויקת של העופות בני־ימינו מן הדינוזאורים המנוצים. ארכאופטריקס עדיין נחשב בדרך־כלל לעוף המוקדם ביותר הידוע לנו, אולם לאחרונה הוצע שנכון יותר לסווג אותו למשפחת הדרומאוזאוריים. אם השערה זו נכונה, סביר שהוא לא היה אביהם הקדמון העופות בני־ימינו, אלא השתייך לענף קרוב של דינוזאורים מנוצים שהתפתחה בו תעופה באופן בלתי־תלוי. על־פי השערה זו, מועמד טוב יותר לתואר העוף הראשון הוא ג'הולאורניס, אשר התפתח מאפידקסיפטריקס. התפתחות התעופה אופן התפתחות התעופה אצל הדינוזאורים הוא נושא שעודו מצוי במחקר אינטנסיבי. מרבית החוקרים בתחום דוגלים בהשערת "מן העצים למטה", לפיה התעופה התפתחה בדינוזאור מנוצה מטפס על עצים, אשר פרש את נוצות הזרוע שלו על־מנת לגלוש מן הענף אל הקרקע, או אל ענף נמוך יותר, בדומה לאופן שבו סנאים מעופפים, וגלשנאים משתמשים כיום בקרום העור המתוח בין גפיהם. השערה זו נראית סבירה יותר מן ההשערה המתחרה "מן הקרקע למעלה", משום שקל יותר לרכוש מספיק מהירות התחלתית ליצירת כוח עילוי באמצעות נפילה מענף גבוה מאשר באמצעות ריצה מהירה. בעבר, ביקורת מרכזית על השערת "מן העצים למטה" היה המחסור במיני דינוזאורים מטפסים. ואולם בשנים האחרונות התגלו סוגי דינוזאורים שגופם הקטן נראה כמתאים מאוד לטיפוס, כמו אפידקסיפטריקס ומיקרורפטור. עופות שאינם מעופפים לאורך כל תקופת קיומם של העופות הופיעו מדי פעם מינים וקבוצות שבהם נחלשה יכולת התעופה, לעיתים עד כדי התנוונות מוחלטת שלה. עופות בלתי־מעופפים החיים כיום אינם מייצגים שלבי ביניים בהופעת התעופה - כולם התפתחו מעופות שכבר היו בעלי יכולת תעופה בעבר אך איבדו אותה בשלב כלשהו. איבוד כזה הוא בדרך כלל תוצאה של הסתגלות לגומחות אקולוגיות שאין בהן יתרונות לתעופה: אצל היענאים התפתחה יכולת ריצה מהירה, וגופם גדל לממדים שבהם תעופה כבר איננה מעשית. מיני עופות שבודדו באיים קטנים לעיתים קרובות איבדו את יכולת התעופה שלהם משום שלא היו שם טורפים שסיכנו אותם, ולא היה צורך במעבר מרחקים ארוכים. דוגמאות טיפוסיות הם עוף המואה באיי ניו זילנד ועוף הדודו באי מאוריציוס. שניהם הוכחדו על ידי בני־אדם זמן קצר לאחר שהאחרונים התיישבו לראשונה באיים אלו. במספר קבוצות של עופות מים המתמחים בצלילה, כמו טבלנאים או הספראורניתיים, יש נטייה להחלשות ואף לאיבוד של יכולת התעופה. נטייה זו הגיעה לשיאה אצל הפינגווינים, שכנפיהם משמשות אותם כסנפירים לשחייה וצלילה. למעשה, גפיהם הקדמיות של הפינגווינים התגלגלו, במהלך האבולוציה של 400 מיליון השנים האחרונות, מסנפירים (אצל דגים) לרגליים (אצל דוחיים וזוחלים), מרגליים לכנפיים (בעופות) ולבסוף בחזרה לסנפירים. התפתחות העופות בני ימינו לאחר ההכחדה ההמונית האחרונה החל תהליך התפתחות מהיר אצל העופות. וחלה התמיינות לפי מקומות החיות שהיו דלים ביושביהם. העופות החלו מתרבים ומתפשטים על פני ימים ויבשות. אך בעקבות תקופת הקרח האחרונה נכחדו עשרות אלפי מינים של עופות וכיום נותרו פחות מרבבה. בשנת 2017 פורסם מחקר שהוכיח כי ההשערה של דרווין הקשורה להתפתחות מהירה של מינים ותת-מינים נכונה. המחקר הראה כי אכן עופות עברו לאורך האבולוציה התמיינות מהירה יחסית לאורגניזמים אחרים, ולכן יש להם גם קבוצה גדולה של תת-מינים. השתלשלות אבולוציונית: מיתרניים > בעלי גולגולת > בעלי חוליות > בעלי סנפירים בשרניים > בעלי ארבע רגליים > בעלי שפיר עוברי > זאורופסידה > זאוריה > ארכוזאוריה > דינוזאוריה > בעלי אגן דמוי לטאה > תרופודה > טטנורים > קלורוזאוריה > מנירפטורים > עופות. העופות של ימינו קרויים עופות בתראים, והם לא התפתחו מן העופות הקמאים, שנכחדו כולם. ידועות שתי קבוצות של העופות הבתראים: עופות בעלי שיניים, שנכחדו כולם, ועופות חסרי שיניים, שקיימים עד ימינו. מיון השתלשלות העופות עד ימינו: תת־מחלקת עופות קמאים (Archaeornithes) סדרת ארכאופטריקאים (Archaeopterygiformes) – ארכאופטריקס – ארכאורניס תת־מחלקת עופות בתראים (Neornithes) קבוצת עופות בעלי שיניים (Odontognathae) סדרת הספראורנאים (Hesperornithiformes) – הספראורניס סדרת איכתיאורנאים (Ichthyornithiformes) – איכתיאורניס קבוצת עופות חסרי שיניים (Neognata) על־סדרת עופות קדומים חסרי שיניים (Palaeognathae) – חסרי קרין אינפרא־מחלקת עופות מפותחים חסרי שיניים (Neognathae) – בעלי קרין רבייה אף על פי שלרוב העופות הזכרים אין אברי מין חיצוניים, יש לזכר זוג אשכים הגדלים פי כמה בעונת הרבייה על מנת לייצר תאי זרע. אצל הנקבה גדלות השחלות, אולם רק השמאלית מתפקדת. אצל זכרים במינים ללא איבר מין זכרי, נשמר הזרע בשופכה (בניגוד ליונקים, השופכה אצל העופות משמשת רק למטרת רבייה ולא להטלת שתן) עד לרגע ההזדווגות. הזכר מתקרב אל הנקבה ומצמיד את פתח השופכה שלו לשלה כדי לאפשר לזרע להיכנס. הנקבה לוחצת את איבר המין שלה החוצה ומטה את זנבה הצידה כדי להבטיח מגע הדוק. תהליך זה מהיר ולוקח לעיתים אף פחות משנייה אחת. הזרע נשמר בשופכת הנקבה במשך זמן בטווח של שבוע עד שנה, בהתאם למין העוף. ביצי הנקבה מתפתחות בשחלה, יוצאות מהשחלה לשופכה זו אחר זו, ומופרות על ידי הזרע עוד לפני שהן מוטלות על יד הנקבה. הביצים ימשיכו להתפתח בקן לאחר הטלתן. עופות בית רבים וכן עופות אחרים כיען הם בעלי איבר מין חיצוני המתגלה רק בתקופת הייחום. הפינגווינה הקיסרית מטילה ביצה אחת, ומספיקה לה הפריה חד-פעמית, ולעומת זאת ציפורי השיר זקוקות להפריות חוזרות בפרק זמן מסוים. קינון אם נצייר בדמיוננו את הקן האידיאלי הן להורים והן לעובר המתפתח, נראה את קינם של ציפורי השיר המוסתר בשיחים, בין העצים או בעשב צפוף. אך מינים רבים בונים את קניהם במקומות "לא שגרתיים" כגומחות באדמה ובצמרות עצים. קינון באזור סבוך או מוסתר, על פי רוב מעל הקרקע, מספק הגנה מפני טורפים. מאותה סיבה יעדיפו מספר מינים את הקינון במערות, בחורי עצים ואף בקנים מעשי ידי אדם כשובכים ובבתי אדם. נקרים בונים את קניהם בעצמם על ידי ניקור גזעי עצים, עופות שונים, ביניהם דורסי לילה רבים, משתמשים בקיני נקרים נטושים. עופות רבים המקננים על האדמה, משתמשים באמצעי הגנה ייחודיים. השלדג בונה את קינו כמעט בסמוך למפלי מים כך שהוא מסכן את הבא לקינו. מינים מסוימים משתמשים במאורות נטושות של טורפים שהם אינם נמנים עם מזונם. עופות רבים בונים את קניהם על צוקים שהגישה אליהם כמעט בלתי אפשרית פרט לתעופה. עופות דורסים גדולים, מתקשים לעיתים בבניית קניהם במקום מוסתר, בשל גודלו המתבקש. לעיתים אחר שנבנה קן בעמל רב, קורסים תחתיו הענפים ועל העופות לבנות את הקן מחדש במקום אחר. עופות אחדים החוזרים למקום קינונם כל שנה, ממשיכים בבניית קינם על חורבות הקן הישן, לבסוף כובד הקן המצטבר גדול כל כך עד שהוא קורס לתוך עצמו. דגירה כל העופות, בלי יוצא מן הכלל מטילים ביצים (מספר הביצים להטלה אחת נקרא תטולה) קבוצה של עופות מסוימים, שמיקומה באוסטרליה ובאיים שכנים לה, מטילה את ביציה בדומה לזוחלים, בתוך גומחות באדמה וזונחת אותם לחלוטין. הוולדות אחר בקיעתם מסוגלים לדאוג לעצמם ואף לעופף במהרה. כל שאר העופות דוגרים על ביציהם, במטרה להעביר את חום גופם, תהליך חיוני להתפתחות העובר. חלק הגוף שנמצא במגע עם הביצים, הוא על פי רוב נטול שיער וכלי דם רבים מתפתחים בו בעת תקופת הדגירה. עופות רבים כאווזים וברווזים למשל, אף מורטים את שיער חזם כך שרק עורם יבוא במגע עם הביצה, וחום גופם יהיה ישיר עליה. עופות רבים מחלקים את הדגירה בין שני המינים. אך ישנה חשיבות לניצוי העוף בתהליך הדגירה, על כן הנקבות שצבע נוצותיהן כהה יותר, דוגרות על הביצים יותר מהזכרים שניצוים צבעוני ובהיר יותר. אצל עופות גדולים חסרי תעופה, כיען ואמו, הזכרים דוגרים על הביצים כמעט לבדם, כאן בא לידי ביטוי משקלם הרב ומסת נוצותיהם. תקופת הדגירה משתנה ממין למין, בין 10 ל־30 ימים אצל עופות קטנים ובינוניים ועד ל־60–80 ימים אצל עופות גדולים. המשתנים הם גודל הביצה, גודל הוולד וטמפרטורת הגוף של ההורים. בעופות שוכני הקנים, שוולדותיהם מוכנים לתעופה עוד בבקיעתם, הדגירה ארוכה יותר. אצל עוזבי הקנים, הדגירה קצרה. חום הגוף לבדו, אינו מספיק לחימום הביצה כולה. על כן עופות רבים הופכים את הביצים כפעמיים ביום, חלקם עושים זאת עם מקורם וחלקם עם הרגליים, תהליך זה הנעשה במסירות, מחמם את הביצה מכל צדדיה. לאחר הטלת הביצים מספקים ההורים מזון והגנה בהתאם למינם. ישנם מינים העוזבים את הקן במהרה, הם אף מפתחים נוצות ראשוניות הנקראות פלומה, צאצאיהם של מינים אלו נקראים אפרוחים ונפוצים בקרב עופות הבית. מינים אשר תלותיים יותר בהוריהם, נשארים עיוורים וחסרי נוצות במשך זמן מה ונקראים גוזלים, הם לרוב נשארים בקן עד התפתחות מלאה של איברי התעופה. מיני עופות מסוימים משתפים עופות אחרים בגידול צאצאיהם, ודרך נפוצה לכך היא טפילות אצל הקוקייה. תהליך הבקיעה אינו נעשה בעזרת ההורים. לגוזל יש בקצה הלסת העליונה שן בקיעה איתה הוא מנקר חורים בקליפת הביצה, ופוער פתח גדול יותר כדי לצאת החוצה על ידי הזזת מקורו לכיוונים שונים. יש שני טיפוסי ולדות: טיפוס האפרוח שעוזב את הקן לאחר ימים אחדים מבקיעתו. לדוגמה: חופמים. טיפוס הגוזל שנשאר בקן עד היותו מוכן לתעופה. הוא תלוי לחלוטין בהוריו. לדוגמה: יונים, דורסי לילה, הסבכיים, הקיכליים, הירגזים ושאר ציפורי השיר. תזונה רוב העופות הם טורפים או אוכלי־כל. משום שרובם קטנים בגודלם הם בעיקר צדים פרוקי־רגליים וחולייתנים קטנים, כגון לטאות, צפרדעים ומכרסמים. צורת המקור מותאמת לתזונה של העופות. לעופות רבים ישנם כישורים לציד חרקים. בולטים מביניהם הסנוניות המהירות, השרקרקיים והכחליים עבי המקור ומינים של טפסי עצים, נקריים, זרזיריים, חטפיתיים, סיסיים, תחמסיים. חלקם כמו זרזיר הבקר משתפים פעולה עם חיות גדולות יותר כדי ללכוד חרקים הנמשכים אליהם. אחרים כמו ציפורי הנמלים מתלווים לנחיל נמלים ציידות. העופות שנחשבים לציידים הקטלניים ביותר הם העופות הדורסים: דורסי היום (כגון עיט, נץ, בז ושלך) ודורסי הלילה (כגון ינשוף, תנשמת ואוח). אלה צדים וניזונים יונקים קטנים ולעיתים גם בעלי חיים אחרים כגון לטאות ודגים. כיוון שדורסי הלילה מרבים לטרוף מכרסמים המזיקים לחקלאות הם מבוקשים כמדבירים ביולוגיים. הנשרים, הקונדוריים והעורבים הם אוכלי־נבלות ותורמים תרומה חשובה לניקיון בטבע מפגרי בעלי חיים והזיהומים שהם גורמים. העופות הימיים, כגון הפינגווינים, האלבטרוסים והשקנאים, ניזונים בעיקר מדגים. עופות מים מתוקים, כגון ברווזים משתכשכים מסננים את מזונם מהמים. הפלמינגו מסנן מזון בעזרת מקורו המוזר סרטנים מאגמים רדודים והחופמאים השונים מתמקדים בחסרי חוליות שוכני גדות. מיני עופות רבים הם אוכלי־כול לרבות יענים, עורבים, דרורים, שחפים, עגורים והטווס (אם כי מרבית מזונו מהצומח). לעומתם יש גם עופות שניזונים בעיקר מהצומח: עופות כמו הקוליבריים והצופיתיים ניזונים מצוף פרחים. התוכאים, הקלאוניים, הטרוגוניים והטוקניים ניזונים גם מפירות ואגוזים וההואצין הוא העוף היחיד שמסוגל לעכל עלים. עופות אחרים כמו מיני גבתוניים, עקעקים וצלוב המקור מלקטים זרעים. תעופה מרבית מיני העופות בני ימינו הם בעלי יכולת תעופה. התעופה מאפשרת להם להימלט מטורפים, למצוא מזון ולהרחיב את בית הגידול והתפוצה הגאוגרפית שלהם, לכן היא הגורם העיקרי להצלחתה הגדולה של מחלקת העופות. העקרונות האווירודינמיים של תעופת העופות דומים לאלו של תעופת מטוסים. ההבדל העיקרי הוא שבמטוסים כוחות העילוי והדחף נוצרים בנפרד - הראשון על ידי כנף חסרת יכולת תנועה והשני על ידי מדחף או סילון אוויר - בעוד שבעופות שני הכוחות נוצרים על ידי כנף בעלת יכולת תנועה. העילוי נוצר בעיקר על חלק הזרוע של הכנף ואברות האמה, על פי עקרון ברנולי: זרימת אוויר על פני כנף עם פרופיל קמור כלפי מעלה גורם ללחץ גדול יותר על תחתית הכנף מאשר על חלקה העליון. לעומת זאת הדחף נוצר בעיקר על ידי פרק כף היד של הכנף, אף הוא לפי עקרון ברנולי אלא שהוא מופנה לאחור משום שאברות כף היד של הכנף מוטות בזווית. למעשה, אברות היד של העוף מתפקדות בדומה ללהבי מדחף של מטוס, פרט לכך שהן אינן מסתובבות על ציר מקביל לציר האורך, ולכן הן אינן מייצרות דחף כל הזמן, אלא רק בשלב טפיחת הכנף כלפי מטה. מסיבה זו שרירי החזה המורידים את הכנף הם אלו הנושאים במרבית מאמץ התעופה, והם השרירים הגדולים ביותר בגוף העוף, בעוד השרירים המעלים את הכנף פחות גדולים. שרירי החזה מתפקדים למעשה כמנוע של העוף. העופות מסוגלים גם לדאות כמעט ללא תנועות כנף, פרט לתנועות מזעריות לצורך שליטה ובקרה של זרימת האוויר על פני הכנף. דאייה זו דומה בעקרון לזו של דאון. בעת הדאייה העוף למעשה גולש בשיפוע קל כלפי מטה יחסית לאוויר שמסביבו, אך בדומה לדאון הוא עשוי לנצל משבי רוח וזרמי אוויר עולים על־מנת להתרומם ולצבור גובה יחסית לקרקע. הדאייה חסכונית באנרגיה הרבה יותר מתעופה פעילה בטפיחות כנף. עופות גם מסוגלים לרפרף במקומם ללא תנועה יחסית לקרקע, בדומה למסוק. בין העופות המתמחים ברפרוף הם מיני הקוליברי, הפרפור העקוד והבז המצוי. הרפרוף מתבצע על ידי הטיית הגוף והכנפיים למצב אנכי יותר, כך שכוח הדחף מופנה למטה במקום לאחור ומבטל את משקל העוף. מצב דומה קיים בעת ההמראה של עופות רבים, אלא שהדחף במקרה זה אף חזק מן המשקל ומרים את העוף כלפי מעלה. לכן עופות רבים מסוגלים להמריא היישר ממקומם בדומה למסוק. ואולם עופות בעלי כושר תעופה חלש יותר כמו אגמייה מצויה, או מינים גדולים וכבדים כמו הברבור, נאלצים לצבור מהירות בהדרגה על ידי ריצה על הקרקע או על המים תוך טפיחות כנף, בדומה להמראה של מטוס ממסלול המראה. עופות גדולים אחרים משתדלים להמריא בקפיצה ממקום גבוה כמו שפת מצוק או ענפי עץ. כמו אצל מטוסים, עומס הכנף בעופות הוא שיקול מכריע ביכולת התעופה שלהם. אם נשווה שני עופות דומים בצורתם שלאחד מהם אורך גוף וכנף גדולים פי 2, שטח הכנף שלו יהיה גדול בחזקת 2 כלומר פי 4, אבל משקלו יהיה גדול בחזקת 3 כלומר פי 8, ולכן עומס הכנף שלו, כלומר המשקל ליחידת שטח נתונה של כנף, יהיה גדול פי 2. מכאן נובע שעומס הכנף גדל ביחס ישר לאורך הגוף, וכתוצאה מכך עופות גדולים זקוקים למאמץ רב מעופות קטנים על מנת להשיג אותם ביצועי תעופה. זוהי הסיבה שהעופות הגדולים ביותר נאלצים להסתמך בעיקר על דאייה חסכונית באנרגיה, בעוד עופות קטנים מאוד יכולים להרשות לעצמם להרבות בטפיחות כנף פעילות. זוהי גם הסיבה שאפילו העופות המעופפים הגדולים ביותר מוגבלים למשקל של עד 15 קילוגרם בלבד, משקלם המרבי של כמה מיני שקנאים וברבורים. עופות גדולים אף יותר יזדקקו למאמץ שרירי רב מאוד ובזבוז אנרגיה גדול רק על מנת להמריא. צורת הכנף והזנב במיני עופות מותאמת לאורח חייהם וסגנון התעופה שלהם. המעופפים הפעילים והמהירים ביותר - הסיסיים, בזים, ומינים מסוימים של חופמאים ועופות ים - הם בעלי כנף וזנב מחודדים, המפחיתים את הגרר ומאפשרים מהירות גדולה יותר. פרק כף היד שלהם עם אברות היד, המייצר בעיקר דחף קדימה, ארוך מפרקי הזרוע והאמה המייצרים עילוי. לעומתם עופות גדולים המרבים לדאות, כגון האלבטרוס והנשר, הם בעלי כנף צרה וארוכה מאוד על מנת להפחית ככל האפשר את מערבולות האוויר בקצה הכנף, הפוגמות בעילוי, ופרקי הזרוע והאמה שלהם ארוכים מפרק כף היד. עופות המצטיינים בכושר תמרון מעולה, כגון ציפורי שיר ונצים העפים במהירות בין ענפי עצים, הם בדרך־כלל בעלי כנף קצרה ומעוגלת, אשר מאפשרת גלגול מהיר סביב ציר האורך של הגוף, וזנב ארוך המשפר את ההיגוי. נדידה בעלי חיים מקבוצות רבות ושונות יוצאים במחזור חייהם למסעות נדידה, אולם העופות, הודות ליכולת התעופה שלהם, הם בעלי החיים הניידים ביותר. מיני עופות רבים נודדים, עם התקרב החורף, מאתרי הקינון שלהם למעונות־חורף באזורים חמים יותר, ושבים, עם התקרב הקיץ, לאתרי הקינון שלהם. העופות נודדים בין אירופה ואפריקה, בין אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית ואף בין הקטבים. נתיבי הנדידה ומועדיה הם בדרך־כלל קבועים מאוד אצל כל מין נודד, ובזאת הבחינו כבר בתקופת המקרא: () היתרון העיקרי בנדידה הוא יכולת העוף הנודד לנצל את המספר הגדול של שעות אור ביממה בעונת הקיץ באזורים הצפוניים על מנת לגדל צאצאים רבים יותר, ועדיין להימנע מן האקלים הקר של עונת החורף והמחסור במזון המתלווה אליו. מצד שני הנדידה גובה מחיר בהוצאת אנרגיה מרובה ובסיכונים שונים. חשבון המאזן בין היתרונות והחסרונות עשוי להשתנות כתוצאה מגורמים שונים, ולכן ניתן למצוא לעיתים בתוך אותו המין גם אוכלוסיות נודדות וגם אוכלוסיות "יציבות" (כלומר שאינן נודדות). עופות נודדים רבים מתקבצים ללהקות גדולות בעונות הנדידה. לפני הנדידה גופם אוגר כמות גדולה של שומן, עד 50% ממשקל הגוף אצל הנודדים למרחקים הארוכים ביותר, המשמש להם כמקור אנרגיה עיקרי. מיני עופות נודדים קטני־גוף, כמו ציפורי שיר וחופמאים, עפים בדרך־כלל בטפיחות כנף פעילות, לעיתים קרובות בשעות הלילה על מנת לסייע להם לצנן את גופם בעת המאמץ הפיזי הכבד. הם בוחרים בנתיבי נדידה ישרים יחסית, וחלקם אף חוצים ימים ואוקיינוסים בתעופה רצופה ללא חניה. שיטה זו יקרה מדי מבחינה אנרגטית לעופות גדולים כמו השקנאי והחסידה, אשר בדרך־כלל דואים כמעט ללא תנועות כנף, תוך ניצול זרמי אוויר חם העולים ביום מעל עמקים על מנת לצבור גובה. לכן הם בדרך־כלל עורכים חניות בשעות הלילה ומתחילים לנדוד בבוקר, ונתיבי הנדידה שלהם מפותלים יותר, בהיותם מוכתבים על ידי הטופוגרפיה המקומית. עופות ים יכולים לנצל זרמי אוויר הנוצרים מעל הגלים, ולנחות מדי פעם על המים על־מנת לנוח ולצוד מזון, לכן הם הנודדים למרחקים הגדולים ביותר. המרחק הגדול ביותר של נדידה נמצא אצל שחפית הקוטב, הנודדת בסתיו לאזורי החוף של אנטארקטיקה ובאביב לאזור הארקטי, מרחק של עד 19 אלף קילומטרים לכל כיוון בקו ישר, אם כי בפועל מסלולם מפותל יותר ועובר דרך כ־40 אלף קילומטר לכל כיוון. עופות בארץ ישראל בארץ ישראל כ־550 מיני עופות, מגוון גדול מאוד יחסית לשטחה הקטן. הסיבה העיקרית לריבוי המינים הוא מיקומה הגאוגרפי של הארץ על מסלול הנדידה העיקרי של מיני עופות רבים אשר מקננים במערב אסיה או באירופה וחורפים במזרח התיכון או באפריקה. כמו כן ארץ ישראל נמצאת במקום המפגש של שלוש יבשות, וכוללת מספר אזורים ביוגאוגרפיים שונים המספקים מגוון של בתי גידול. מבחינת תפוצתם בארץ ניתן לחלק מינים אלו לחמש קבוצות: יציבים בארץ: עופות שאינם נודדים ונמצאים בארץ כל עונות השנה. ישנם כ־100 מינים כאלו, למשל יונת הסלע, דרור הבית, בולבול, שחרור, צופית, פשוש, שלדג לבן־החזה, סיקסק ונשר. מקייצים בארץ: עופות המקננים בארץ באביב ובקיץ, ונודדים בחורף לאזורים דרומיים יותר, בעיקר אפריקה. ישנם כ־70 מינים כאלו, למשל תור מצוי, סיס חומות, רחם וחיוויאי. חורפים בארץ: עופות המקננים בקיץ באזורים צפוניים, בעיקר באירופה ובמערב אסיה, ומבלים את החורף בארץ. ישנם כ־100 מינים כאלו, למשל נחליאלי לבן, אדום־החזה, זרזיר מצוי, ושחף אגמים. חולפים (עוברי אורח) בארץ: בעיקר מינים המקננים בקיץ באזורים צפוניים ומבלים את החורף באזורים דרומיים, אשר חולפים דרך הארץ בעונות הנדידה - דרומה בסתיו וצפונה באביב. ישנם כ־120 מינים כאלו, כגון חסידה לבנה, שקנאי, עיט ערבות וסבכי שחור־כיפה. מזדמנים בארץ: מינים שתחום תפוצתם הרגיל אינו כולל את הארץ, אך נצפו בה לעיתים נדירות, מהם שנצפו פעם אחת ויחידה. ישנם כ־160 מינים כאלו, למשל מגלן מצויץ צפוני, ועיט שחור. מינים רבים משתייכים ליותר מקבוצה אחת. למשל החסידה הלבנה מפורסמת כעוברת אורח נפוצה ביותר, אך החל משנות ה־60 של המאה ה־20 החלו אלפי חסידות להישאר בארץ במשך כל החורף, והחל משנות ה־70 זוגות ספורים גם מקייצים ומקננים בארץ. הנחליאלי הלבן נחשב למבשר הסתיו, אך הנחליאלים הראשונים המופיעים בסתיו אינם מן האוכלוסייה החורפת בארץ, אלא מן האוכלוסייה החולפת בדרכה לאפריקה. קולו של התור המצוי נחשב עוד בשיר השירים כמבשר האביב, אך התורים הראשונים באביב הם קרוב לוודאי מן האוכלוסייה החולפת בדרכה לאירופה ולא מן האוכלוסייה המקייצת. ראו גם: רשימת עופות בישראל העופות והאדם העופות הם מקור מזון חשוב לאדם. בעיקר נאכלים תרנגולות מבויתות וביציהן, אך גם בשרם של תרנגולי הודו, אווזים, ברווזים ופסיוני בר שניצודים בטבע. כמו כן מגדלים לאכילה יונים ויענים. האדם מגדל בביתו ציפורי מחמד לשם שעשוע והנאה מיופיין ומשירתן. כמו כן, עושה האדם עד ימינו שימוש בתכונות העופות לתועלתו: מגדל בזים לשם ציד בספורט הבזיירות, קורמורנים על מנת לדוג דגים, העברת דואר באמצעות יונים, גילוי גזים רעילים בעומק המכרות על ידי כנריות הרגישות להם. כמה מינים כמו דרורים ויוני סלע מלווים את האדם ותפוצתם התרחבה בהתאמה להתיישבותו בחבלי ארץ שונים. בנוצות נוהגים להשתמש לשם מילוי כרים ושמיכות. בדורות האחרונים נוצר תחביב שהולך ומתפתח סביב העופות והוא הצפרות. העופות גם מזיקים לאדם. הם ניזונים מן המדגה בברכות הדגים, מלקטים זרעים בשדות ונוגסים בפירות שהאדם מגדל. חלק מן העופות הם גם נשאי מחלות וכמה מינים הפכו למטרד כמו היונים בכיכרות הערים. מיון מדעי של עופות על־סדרה עופות קדומים חסרי שיניים (Palaeognathae) סדרה טינמאים (Tinamiformes) משפחה טינמיים (Tinamidae) סדרה דינורניטיים (Dinornithidae) - נכחדה סדרה יענאים (Struthioniformes) משפחה יעניים (Struthionidae) סדרה ננדאים (Rheiformes) משפחה ראיים (Rheidae) סדרה קיוואים (Apterygiformes) משפחה קיוויים (Apterygidae) סדרה אפיאורנים (Aepyornithiformes) - נכחדה סדרה קזואראים (Casuariiformes) משפחה קזואריים (Casuariidae) משפחה אמואיים (Dromaiidae) אינפרא־מחלקה עופות מפותחים חסרי שיניים (Neognathae) על-סדרה דמויי תרנגול (Galloanserae) סדרה אודונטופטריגים (Odontopterygiformes) - נכחדה סדרה גסטורניסאים (Gastornithiforms) - נכחדה סדרה אווזאים (Anseriformes) סדרה תרנגולאים (Galliformes) קבוצה נאואווס (Neoaves) קבוצה סטריסורס (Strisores) סדרה סיסאים (Apodiformes) סדרה קוליבראים (Trochiliformes) סדרה תחמסאים (Caprimulgiformes) קבוצה דמויי יונאים (Columbaves) סדרה קוקאים (Cuculiformes) סדרה טוראקואים (Musophagiformes) סדרה חובתאים (Otidiformes) קבוצה דמויי יונים (Columbimorphae) סדרה יונאים (Columbiformes) סדרה קטאים (Pterocliformes) סדרה מסיטאים (Mesitornithiformes) קבוצה אקוורליטורניטס (Aequorlitornithes) סדרה חופמאים (Columbiformes) קבוצה מירנדורניטס (Mirandornithes) סדרה טבלנאים (Podicipediformes) סדרה פלמינגואים (Phoenicopteriformes) קבוצה Ardeae קבוצה Eurypygimorphae סדרה פתונאים (Phaethontiformes) סדרה סופיות שמש (Eurypygiformes) קבוצה דמויי שקנאים (Aequornithes) סדרה צוללנאים (Gaviiformes) סדרה חסידאים (Ciconiiformes) סדרה שקנאים (Pelecaniformes) סדרה סולתאים (Suliformes) - ייתכן ששייכת לסדרת השקנאים קבוצה Austrodyptornithes סדרה פינגווינאים (Sphenisciformes) סדרה יסעוראים (Procellariiformes) קבוצה אינופינאווס (Inopinaves) סדרה הואצינאים (Opisthocomiformes) קבוצה טלוראווס (Telluraves) קבוצה אפרואווס (Afroaves) קבוצה Accipitrimorphae סדרה דורסי יום (Accipitriformes) סדרה קונדוראים (Cathartiformes) סדרה דורסי לילה (Strigiformes) קבוצה Coraciimorphae סדרה קוליוסאים (Coliiformes) קבוצה Cavitaves סדרה קורולאים (Leptosomiformes) - ייתכן ששייכת לכחלאים קבוצה Eucavitaves סדרה טרוגונאים (Trogoniformes) קבוצה דמויי כחלאים (Picocoraciae) סדרה קלאונאים (Bucerotiformes) סדרה דוכיפתאים (Upupiformes) קבוצה Picodynastornithes סדרה כחלאים (Coraciiformes) סדרה נקראים (Piciformes) קבוצה אוסטרלאווס (Australaves) סדרה קריאמאים (Cariamiformes) קבוצה Eufalconimorphae סדרה בזאים (Falconiformes) קבוצה Psittacopasserae סדרה תוכאים (Psittaciformes) סדרה ציפורי שיר (Passeriformes) ראו גם נדידת עופות רשימת עופות בישראל לקריאה נוספת עזי פז, החי והצומח של ארץ ישראל בעריכת עזריה אלון, כרך 6 - עופות, עמ' 14–32. משרד הביטחון – ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, 1986, אבינועם אדם, החולייתנים, יחידה 8.2: עופות ותעופה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1996. קישורים חיצוניים אתר הצפרות הישראלי רשימת כל מיני הציפורים בישראל במאגר המידע הלאומי לציפורי ישראל ע"ש יהורז כשר זהו את הציפור - פרויקט טריוויה מיוחד אתר הכיתה האינטראקטיבית גלריה הערות שוליים בעלי חיים שתוארו ב-1758 טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס מחלקות בעלי חיים

עופות (שם מדעי: Aves) היא מחלקה של בעלי חיים במערכת המיתרניים. מחלקת העופות כוללת כעשרת־אלפים מינים המפוזרים כיום על פני מרבית האזורים הגאוגרפים של כדור הארץ, והופכים אותה לאחת מהמחלקות המצליחות והמוכרות ביותר של המיתרניים.העופות מכוסים בנוצות, תכונה המייחדת אותם מכל שאר בעלי החיים בני־ימינו, והגפיים הקדמיות שלהם הן כנפיים המאפשרות למרביתם לעופף באוויר. ואולם יש מיני עופות שהכנפיים שלהם מנוונות חלקית והם אינם מסוגלים לעופף. בגוף העופות בני ימינו חלו התאמות מקיפות לתעופה, כמו מקור קל במקום שיניים, עצמות חלולות לחסכון במשקל, ומערכת ייחודית של שקי אוויר וריאות לנשימה יעילה במיוחד. העופות הם הומיאותרמים (בעלי "דם חם"), מתרבים באמצעות הטלת ביצים (ראו תטולה), וההורים מטפלים בצאצאיהם.למרות האחידות הרבה במבנה הגוף הבסיסי שלהם, מיני עופות מפגינים מגוון צורות וגדלים, החל ב־5 סנטימטרים בקוליברי עד 275 סנטימטרים ביען ואף יותר במיני עופות נכחדים כמו המואה. רבים מהם מטילים את ביציהם בקן שבנו, וחלקם נודדים באורח קבע למרחקים גדולים מדי שנה. מינים רבים הם חברתיים, ומתקשרים ביניהם במגוון של מחוות טקסיות וקריאות ייחודיות. ציפורי שיר ותוכאים לומדים שירים מורכבים מהוריהם, ולעיתים מסוגלים לחקות קולות אדם.העופות משכו מאז ומתמיד את לב האדם, ויש להם מקום מרכזי בתרבות ובאמנות. התחום הזואולוגי העוסק בחקר העופות נקרא אורניתולוגיה, וחובבי טבע רבים מקדישים מזמנם לתחביב הצפרות. מיני עופות מקבוצות כמו התרנגולאים והאווזאים בויתו על ידי האדם, ויש להם ערך כלכלי רב. כ־130 מיני עופות הוכחדו על ידי האדם, וכ־1,200 נוספים נמצאים כיום בסכנת הכחדה.המאובנים העתיקים ביותר של עופות קדומים מתוארכים לתור היורה, לפני כ־150 מיליון שנה, והם דומים מאוד למאובני דינוזאורים מתקופה זו. בתחום הביולוגיה כיום ישנה הסכמה נרחבת שהעופות התפתחו אבולוציונית מדינוזאורים מנוצים מתת־סדרת התרופודים, ומבחינה מדעית העופות בימינו הם למעשה קבוצה של דינוזאורים אשר שרדו את ההכחדה הגדולהשל סוף הקרטיקון.מונחים ואטימולוגיה בעברית מודרנית, השם הזואולוגי למחלקה הוא מחלקת העופות. מכנים עוף כל אחד מבני מחלקה זו, וכך ככל הנראה היה מקובל גם בתקופת המקרא:בתורה מתואר גם יונק מעופף, העטלף, כעוף, וחרקים מעופפים כונו "שרץ העוף". בעגה עברית מודרנית עוף הוא גם מונח יומיומי למאכל מבשר תרנגול הבית.המונח ציפור בעברית הוא מונח מקובל לעוף מאז ימי המקרא, ונחלקות הדעות אם הוא מילה נרדפת לכל העופות או רק לחלקם, ולאילו מהם. לפי האקדמיה ללשון העברית השתרש המונח "ציפור" לעופות קטני משקל, בעוד עופות שאינם עפים הרבה מכונים "עופות". גם עופות בעלי מאפיינים ייחודיים כמו עופות דורסים או עופות מים בדרך־כלל אינם מכונים ציפורים. ד"ר אבי ארבל כותב בהקדמה לספר חיי הציפורים שהמונח "ציפור" מיועד לעופות מהסדרה הגדולה ציפורי שיר.שמה המדעי של המחלקה Aves נלקח מלטינית. זהו שורש לשוני נפוץ בשפות הודו־אירופיות, וככל הנראה התקיים כבר בפרוטו־הודו־אירופית. בשיטת המיון הקלדיסטית המודרנית, העופות כבר אינם נחשבים כמחלקה, אלא כענף של דינוזאורים תרופודים ששמו המדעי Avialae, מן המילים הלטיניות ל"עוף" (Avis) ול "כנף" (Ala).מאפיינים המאפיין העיקרי של בני המחלקה כולה הן הנוצות אשר מכסות את גופם של העופות. מלבד זאת, אלה חולייתנים דו־רגליים ובעלי דם חם (חום הגוף הקבוע של מרבית העופות הוא 42 מעלות צלזיוס) שביכולתם להטיל ביצים בעלות קליפה קשה. לרוב גפיהם הקדמיות מותאמות לתעופה ונקראות כנפיים. העצמות חלולות כדי לא להכביד על משקלם. אף על פי שרוב העופות מתאפיינים ביכולתם לעוף, ישנם מינים שאינם עפים כלל. עופות אלו חיים בעיקר באיים מבודדים שלא היו נגישים לאדם וליונקים טורפים ומשום מחסור בסכנות התנוונו כנפיהם והם איבדו את כושר התעופה בהתפתחותם האבולוציונית. כיום מועדים מינים אלה להכחדה בעיקר בגלל ציד של חיות בית שהביא עמו האדם למקומות אלה. עופות כדודו וכמואה אף נכחדו מן העולם. מינים אחרים כפינגווינים עושים שימוש בכנפיהם על מנת לשחות במים ולא יכולים עוד לעוף וישנם מינים גדולים כיען שבשל כובד גופם, לא יכלו עוד להתרומם מן הקרקע וכנפיהם התנוונו במשך הדורות.אצל רוב העופות קיימת דו צורתיות זוויגית, והיא מתבטאת בהידורו של הזכר לעומת הנקבה בנוצות, במבנה הגוף ואף בהתנהגות. הדבר משמש את העופות בעת תקופת הייחום - הזכר נאבק עם זכר אחר על זיווג עם הנקבה, תוך כדי שהוא מנסה להרשים את הנקבה ביופיו ולגרום לה לרצות בו - כאן להבדל בין המינים יש חשיבות רבה, הן במראה והן בהתנהגות. מטרת הזכרים בתהליך זה היא להזדווג עם הנקבה ולהטיל ביצים.יש כ־10,000 מינים ידועים של עופות ברחבי העולם, הגודל משתנה ונע בין 7 ס"מ אצל הקוליברי והצופית ו־2.5 מטרים אצל היען.מזון העופות מגוון ומשתנה בקבוצות השונות במחלקה. הם ניזונים מפירות, צוף פרחים, זרעים, חרקים, דגים, מכרסמים וכן מעופות אחרים.רוב העופות פעילים ביום, קבוצות אחדות פעילות בלילה ובשעות הדמדומים. רוב העופות עוברים מרחקים עצומים ואף יבשות בעונות הנדידה השונות לכל מין, ולעומתם ישנם עופות שכלל אינם זזים ממקום הולדתם וכאלה שברוב חייהם עפים מעל האוקיינוס ללא עצירה.עוד מאפיינים נפוצים אצל העופות הם מקור גרמי נטול שיניים, קיבה גדולה ושרירית, דגירה על ביצים, מטבוליזם גבוה ושלד קל אך חזק.עופות ימיים הם שם כללי לעופות אשר חיים בדרך כלל בסביבה מימית או בקרבתה.עופות דורסים הוא שם לקבוצת עופות שניזונים מבשר חולייתנים.אנטומיה ופיזיולוגיהיכולת התעופה כופה מגבלות רבות על האנטומיה והפיזיולוגיה של עופות, שכן היא מחייבת ממדים קטנים יחסית, שלד קל משקל אך חזק, שטח כנף גדול, תצורה אווירודינמית, יכולת למאמץ שרירי אדיר, יעילות מטבולית גבוהה, וחושים חדים - בעיקר חוש הראייה ושיווי המשקל.גודל העופותהעופות הראשונים היו יצורים קטנים יחסית, הרבה יותר מהמעופפים של תקופת המזוזואיקון - פטרוזאורים. לאחר שהם נכחדו תפסו העופות את מקומם בשמיים ועל הארץ. החלו להופיע עופות גדולים וחסרי יכולת תעופה כמו הגסטורניס, הדרומורניסיים, הפורוסרקוסיים, העופות הפיל ממדגסקר ועופות המואה מניו זילנד, אך רוב העופות נותרו קטנים הרבה יותר ושרדו בעיקר כמעופפים בשעה שהיונקים תפסו את האדמות הפתוחות. העוף הגדול ביותר בעולם היום הוא היען שיכול להגיע לגובה 2.5 מטר ולמשקל של . העוף הגדול ביותר מעולם הוא הוורומבי ממדגסקר שהגיע לגובה 3 מטרים ולמשקל של . העופות המעופפים הגדולים ביותר הם שקנאי מסולסל, חובה גדולה ואלבטרוס נודד וגם פרטים של ברבורים שמשקלם יכול להגיע ל־ ומוטת כנפיהם מגיעה ל־ אצל האלבטרוס. בעבר היו עופות מעופפים גדולים יותר כמו הארגנטוויס והפלאגורניס שמוטת כנפיהם הגיעה ל־6.5–7 מטר.עם זאת, גם היום רוב העופות הם בעלי חיים קטנים וקלי משקל, כשהקטן ביותר קוליברי הדבורה בעל מוטת כנפיים של 3.25 ס"מ ולמשקל 1.6 עד 2 גרם בלבד. המבנה הקטן של מרביתם עוזר להם להמריא בקלות ולעוף במהירות. מבנה כבד יותר היה עושה אותם מסורבלים מאוד באוויר. עופות שמבלים יותר זמן על הקרקע כמו מיני עופות מים, חסידות או פסיוניים יכולים להגיע לגודל רב יחסית.להלן טבלה ובה רשומים עשרת העופות המודרניים הגדולים ביותר וממדיהם, מסודרים לפי משקל ממוצע:מעטה הנוצותהנוצות מייחדות את העופות מכל שאר בעלי החיים בני־ימינו, אם כי בעבר גם מיני דינוזאורים רבים היו עטויים בנוצות. הנוצות הן מבנים של העור שצמיחתן דומה בתחילה לצמיחת קשקשי זוחלים. הן מתפתחות רק מתאי אפידרמיס, וכאשר נוצה מסיימת את צמיחתה היא הופכת למבנה קרני "מת", כלומר חסר תאים חיים כלשהם.ניתן להבחין במספר טיפוסי נוצות בעופות: נוצות המתאר הן הטיפוסיות והשכיחות ביותר. הן מכסות את מרבית גוף העוף, מסייעות בבידוד תרמי שלו ומקנות לו צורה אווירודינמית. נוצת מתאר בנויה מציר מרכזי חזק וגמיש, ממנו מסתעפים סעיפים ראשוניים שאף הם מסתעפים לסעיפים משניים. הסעיפים המשניים מתחברים אחד לשני באמצעות קרסים מיקרוסקופיים, ובאופן כזה יוצרים משטח אחיד. כאשר משטח זה נפגע על ידי הפרעות חיצוניות כמו רוח או ענפים, הקרסים נפרמים, ולאחר מכן הם מסוגלים להתאחות מחדש בדומה לצמדן. עופות מקדישים זמן ניכר מדי יום לסירוק נוצותיהם ואיחויין.אברות התעופה הן תת־טיפוס של נוצות מתאר, הנמצא בכנפיים ובזנב של עופות מעופפים. 9 עד 11 (בכל צד) אברות יד צומחות מן האצבעות ומפרק כף היד של העוף. אלו הן לרוב אברות התעופה הארוכות ביותר, וצורתן אסימטרית מסביב לציר המרכזי, כאשר השפה הפונה קדימה ("שפת ההתקפה") צרה יותר. אברות האמה הן אברות תעופה הצומחות מאמת הזרוע, ומספרן משתנה יותר במינים שונים, בהתאם לאורכה של הכנף. מעל האברות יש מספר שורות של סוככות, המקנות לכנף את הפרופיל האווירודינמי שלה. ברוב מיני העופות המעופפים יש בזנב 10 או 12 אברות זנב המשמשות להיגוי ותמרון. בהתאם לצורתן ואורכן היחסי של האברות מתקבלות צורות שונות של זנב וכנפיים במיני עופות שונים.נוצות קישוט כמו ב"זנב" הטווס הן תת־טיפוס ייעודי של נוצות מתאר, המצטיינות בצבעיהן הבולטים, ותפקידן בתצוגות חיזור ותוקפנות חשוב מתפקידן האווירודינמי.לנוצות פלומה אין ציר מרכזי, והסעיפים שלהן חסרי קרסים. לכן הן חסרות צורה אך רכות ואווריריות, והן מכסות את גופם של אפרוחים וגוזלים. נוצות פלומה שכיחות פחות בעופות בוגרים אך ניתן למצוא אצלם נוצות דמויות פלומה, שהן מעין טיפוס ביניים בין נוצות פלומה ונוצות מתאר, ולרוב הן חבויות מתחת לנוצות המתאר. הן יעילות מאוד לצורך בידוד תרמי עקב האוויר שהן לוכדות. פוך מפלומת אווזים משמש למילוי כריות ושמיכות חורף.זיפים בעופות גם הם גלגול של נוצות, בעלות ציר מרכזי ללא סעיפים. במיני עופות מסוימים הם משמשים כעין ריסים סביב העיניים או הנחיריים. נוצות שערה דומות לנוצות זיפים, פרט לכך שיש להן גדיל זעיר של סעיפים בקצה, והן לרוב משמשות כאברי חישה בדומה לשערות שפם אצל יונקים רבים. נוצות איבוק הן נוצות המתפוררות בהדרגה למעין אבקת "פודרה", והן משמשות במיני עופות מסוימים, בעיקר כאלה החסרים בלוטות שומן, לסיכוך מעטה הנוצות.כאיבר מת הנוצה מתבלה עם הזמן או אובדת לחלוטין, ויש צורך להחליפה. עופות מבוגרים מחליפים לרוב את כל נוצותיהם פעם בשנה לאחר עונת הרבייה, ובמינים רבים יש חילוף נוצות נוסף לפני עונת הקינון, שמתחלפות בו לרוב רק חלק מנוצות הגוף, אך לא האברות. חילוף הנוצות מתרחש בסדר קבוע בכל מין, בדרך־כלל בהדרגה כך שאינו פוגע יותר מדי ביכולת המעוף של העוף, אך בעופות מים רבים נושרות כל אברות התעופה בבת אחת, וכתוצאה מכך העוף אינו מסוגל לעופף במשך כמה שבועות. מעטה הנוצות החדש עשוי להיות בצבעים שונים משל קודמו, ולכן במיני עופות רבים מתקבל "לבוש קיץ" ו"לבוש חורף".צבעי הנוצות הן תוצאה של שני מנגנונים שונים: צבענים (פיגמנטים) הם חומרים כימיים בצבעים שונים, בעופות בעיקר סוגים שונים של מלנין הנותנים צבעי שחור, חום, צהוב דהה ולפעמים אדום, וקרוטנואידים שונים הנותנים צבעי אדום, כתום, צהוב, ולעיתים רחוקות יותר גם סגול, כחול וירוק. לעומת הצבענים, צבע פיזיקלי נובע משבירת אור כתוצאה ממבנה מיוחד דמוי מנסרה של סעיפי הנוצה, והוא נותן את מרבית צבעי הכחול, הירוק והסגול בעופות. הוא גם נותן לעיתים מעין ברק מתכתי בגווני ירוק, סגול ועל-סגול אשר משנה את צבעו בהתאם לזוויות האור והמבט.שלד ושריריםאף כי ניתן לזהות בשלד העופות את מרבית העצמות האופייניות לשלד אבותיהם הזוחלים, עצמות אלו עברו שינויים מקיפים בתצורה שלהן כהתאמות לתעופה. המבנה הכללי התקצר מן השלד המוארך של הזוחלים לשלד מכונס שרובו מרוכז סביב מרכז הכובד, ובכך מאפשר קלות, חוזק וכושר תמרון באוויר. העצמות דקות, ספוגיות וחלולות לחסכון במשקל, וחללי העצם מתחברים בחלקם לשקי האוויר של מערכת הנשימה. עצמות סמוכות לעיתים קרובות מאוחות יחד למבנה אחד קשיח וקל. בפירוט לעיל, המספרים המודגשים בסוגריים מציינים את חלקי השלד הממוספרים באיור משמאל.גולגולת העופות (1) היא בעלת מבנה קל ואוורירי. הלסתות מאוחות למקור קל וחסר שיניים, ושרירי הלעיסה קטנים מכיוון שטחינת המזון מתבצעת ברובה בקיבה. ארובות העיניים גדולות מאוד. עמוד השדרה הצווארי של העופות הוא בצורת האות S, גמיש ובמינים מסוימים ארוך מאוד, ובכך מפצה על אובדן חופש התנועה בשאר חלקי השלד המאוחה. כמו אצל הדינוזאורים, צוואר ארוך בעופות נוצר באמצעות ריבוי של חוליות הצוואר (2), עד 25 במספרן אצל הברבור למשל, ולא באמצעות הארכת גוף החוליות כמו אצל יונקים ארוכי צוואר.עצמות הבריח של העוף מימין ומשמאל (3) מאוחות זו לזו בבסיסן, ויוצרות את "עצם המזלג" (אנגלית: wishbone כלומר "עצם המשאלות", לטינית: furcula).בית החזה בעופות רחב, וקשיח הודות לצלעות המחוברות אחת לשכנתה בבליטות עצם בצורת קרסים (5). עצם החזה (6) מפותחת, ובעופות מעופפים היא נושאת "שדרית" או קרין - רכס אורכי מרכזי ענקי שבו נאחזים שרירי חזה גדולים במיוחד, המורידים את הכנף כלפי מטה ובכך נושאים במרבית מאמץ התעופה. משקל שרירי החזה לבדם עשוי להגיע ל־40% ממשקלו הכולל של העוף. שרירים אלו ("חזה עוף") מהווים גם חלק ניכר מן הבשר בעופות המגודלים למאכל אדם.בדומה לדינוזאורים תרופודים, העופות הולכים על שתי רגליהם האחוריות. עצם הירך (12) שלהם קצרה באופן שמפרק הברך (7) קרוב מאוד לגוף, ובדרך־כלל היא מופנה קדימה כך שהרגליים נמצאות מתחת למרכז הכובד. היא נעה מעט מאוד בעת ההליכה, ומתפקדת בעיקר כמשכך זעזועים בעת הנחיתה. עצם השוקית (11) דקיקה ומנוונת (זוהי העצם החדה ב"פולקע עוף"), וצמודה לעצם השוקה (10) המפותחת. חלק מעצם השוקה מאוחה אל עצמות מפרק כף הרגל ויוצר פרק ייחודי לעופות - השרשכף (8). בכל רגל אחורית יש לא יותר מארבע אצבעות (9), כשהבוהן פונה לאחור. בכמה קבוצות של עופות, כמו תוכאים ודורסי לילה, שתי אצבעות פונות לאחור ושתיים קדימה. בעופות המרבים לנוע בהליכה ובריצה נוטה הבוהן להתנוון ואף להיעלם כליל, וברגל היען נעלמה אצבע נוספת, כך שנותרו אצלו שתי אצבעות בלבד.מרבית חוליות הזנב התאחו בעופות למבנה אחד קצר וקשיח - הפיגוסטיל (16), ושאר אורכו של הזנב בעופות מורכב מנוצות בלבד. גם חוליות המותניים, העצה והאגן (13, 14) מאוחים יחד לחטיבה מוצקה אחת. בניגוד לאגן הזוחלים והיונקים, אגן העופות פתוח בתחתיתו ומסוגל להתרחב, כך שהוא מאפשר מעבר לביצים שנפחן במינים קטנים עשוי להגיע לעשרות אחוזים מנפח העוף עצמו.בגפיים הקדמיות שהפכו לכנפיים, עצם הזרוע (21), הגומד (22) והחישור (23) מפותחות וקלות לזיהוי, אך מרבית עצמות כף היד (24) התאחו או נעלמו כליל. מן הבוהן נותר רק פרק אחד (27), אליו מחוברות שלוש או ארבע נוצות המהוות את הכנפית - מעין כנף נפרדת קטנה המסוגלת לנוע ולשנות את זרימת האוויר מעל שאר הכנף. מלבדה ניתן להבחין בכף היד בשתי אצבעות נוספות מאוחות חלקית (25, 26). אצבעות הכנף עדיין מצוידות בטפרים שרידיים בעוברים ובגוזלים של מספר מיני עופות, וגוזלי ההואצין אף משתמשים בהם לטיפוס. טפרים כאלו נושרים עם ההתבגרות.מחזור דם, נשימה והשמעת קולותכמו ביונקים, בעופות יש מחזור דם כפול - מחזור קטן לריאות ומחזור גדול לכל שאר חלקי הגוף - והלב הוא בעל הפרדה מושלמת בין דם עשיר בחמצן לדם עני בחמצן. זאת בניגוד ללב הזוחלים שבו המחיצה בין החדר הימני והשמאלי של הלב עדיין איננה מושלמת. ההפרדה המלאה מגדילה את יעילות אספקת החמצן לגוף בעופות בזמן המאמץ הכבד של המעוף. הלב בעוף זעיר כמו הקוליברי עשוי לפעום בקצב של עד 20 פעימות בשנייה אחת.אבי העורקים היוצא מן הלב עובר בכל העופות בצד ימין של הגוף, בניגוד ליונקים שבהם הוא עובר בצד שמאל של הגוף, ובניגוד לזוחלים שבהם הוא מתפצל גם לימין וגם לשמאל ומתאחד שוב. תכונה זו משמשת כראייה לכך שעופות ויונקים התפתחו שניהם מזוחלים באופן בלתי־תלוי, ואצל כל קבוצה התנוון צד אחר של המעבר הכפול המיותר.מערכת הנשימה של העופות ייחודית - היא כוללת תשעה שקי אוויר המפוזרים ברוב חלקי הגוף ומתחברים לריאות. במהלך מחזור הנשימה האוויר נשאף בתחילה בעיקר אל שקי האוויר האחוריים, ולאחר מכן עובר דרך הריאות אל שקי האוויר הקדמיים, ומשם ננשף החוצה. סידור זה מאפשר מעבר אוויר "חד סטרי" בריאות, בניגוד לבעלי חיים אחרים בעלי ריאות שאצלם אוויר נכנס ויוצא באותה דרך, ולכן חלק ממנו נשאר תמיד בריאות ואיננו מתחלף. נפח הריאות בעוף קטן משמעותית מזה שביונק באותו גודל גוף, אך הנפח הכולל של מערכת הנשימה ביחד עם שקי האוויר גדול פי שלושה ויותר. סידור זה לא רק מקל את משקלו של העוף, אלא גם מגביר את ניצולת החמצן באוויר, וישנם מיני ברווזים הנודדים דרך קבע מעל הרי ההימליה, בגבהים שבהם בני אדם ויונקים אחרים מתקשים לתפקד ללא אספקת חמצן מלאכותית. בעת התעופה, נשימת העוף מתוזמנת עם תנועות הכנפיים.בניגוד ליונקים, לעופות אין בית קול ומיתרי קול במעלה הגרון. איבר השמעת הקול אצל העופות הוא הסירינקס (syrinx), אזור בקנה הנשימה מיד לפני התפצלותו לסימפונות. באזור זה מספר טבעות סחוס של הקנה מתרחבות, וברווחים ביניהן מופיעים זוגות קרומים, מימין ושמאל, המונעים על ידי שרירים מיוחדים. למרבית העופות מספר זוגות שרירים, שמספרם גדול יותר במינים המצטיינים בהשמעת קולות כמו ציפורי שיר.מערכת העיכולבהיעדר שיניים ושרירי לעיסה שיכבידו על הגולגולת, העיבוד הראשוני של המזון בעוף מתבצע בזפק, מעין שק אגירה הנפתח אל הוושט וקרוב יותר למרכז הכובד של הגוף. בעופות אוכלי זרעים כמו היונים, הזרעים שוהים שעות אחדות בזפק ומתרככים בו. מיני עופות רבים גם משתמשים בזפק על־מנת לשאת מזון אל הגוזלים בקן.לעופות שתי קיבות: הקדמית מכונה קיבת הבלוטות, והאחורית היא הקיבה השרירית או הקורקבן (gizzard), בה מתבצע עיקר העיכול המכני של המזון. יש מיני עופות הבולעים אבנים קטנות, המצטברות בקורקבן ומסייעות בטחינת המזון. אבנים כאלו (gastroliths - מילולית "אבני קיבה") נמצאו גם בבטנם של דינוזאורים מאובנים.כמו אצל יונקים וזוחלים, המעי של מיני עופות הניזונים ממזון מזין כמו בשר או פירות הוא קצר ורחב, ואילו זה של אוכלי זרעים הוא ארוך וצר. בעופות אוכלי עשב כמו אווזאים ויענים יש זוג תוספתנים בקצה המעי העשירים בחיידקים סימביונטים מפרקי תאית.מוח ואיברי חוש מוחם של העופות דומה בגודלו לזה של היונקים (יחסית לגודל הגוף) וגדול בהשוואה למוח הזוחלים. בדומה ליונקים הגידול העיקרי אצל העופות הוא במוח הגדול. אך בניגוד ליונקים, שם קליפת המוח מפותחת יותר, אצל העופות מפותחים בעיקר אזורים בפנים המוח הגדול - גרעיני הבסיס. מכיוון ששטח הפנים של קליפת המוח קטן, המוח בעופות חלק ולא "מקומט" כמו אצל יונקים רבים.חוש הראייה אצל העופות הוא המפותח ביותר בעולם החי. העיניים בדרך־כלל גדולות מאוד יחסית לגודל הראש, ולכן יכולת התנועה שלהן בתוך ארובות העיניים מוגבלת, ובמינים רבים אפסית. גמישות צוואר העוף מפצה על כך, ועופות מניעים הרבה את ראשם על מנת לשמור את מושא התעניינותם במרכז שדה הראייה שלהם. אצל מרבית מיני העופות העיניים נמצאות בעמדה צידית בגולגולת, ולכן שדות הראייה שלהן מקיפים 360 מעלות או קרוב לכך מסביב לראש, ויש מעט חפיפה בין שדות הראייה מימין ומשמאל. עופות כאלו לעיתים קרובות מטים את ראשם הצידה על־מנת להביט היטב, אך בדורסי לילה בייחוד שתי העיניים מכוונות קדימה כך ששדות הראייה שלהן חופפים ברובם.צפיפות גבוהה של פוטורצפטורים ברשתית מאפשרת לעיני העופות להשיג רזולוציה טובה במיוחד. צפיפות הפוטורצפטורים ברשתית דרור הבית היא כ־400 אלף למילימטר מרובע, פי שניים משל אדם, והצפיפות ברשתית עוף דורס, עקב החורף, היא כמיליון למילימטר מרובע. דורסים מסוגלים להבחין בעצמים מרוחקים וקטנים מאוד, ולכן הפכו לסמל של חדות ראייה ("עין נשר" בעברית או "עין נץ" באנגלית). גם התדירות שבה נצנוצים נפרדים מופיעים כאור ממושך יחיד גבוהה יותר במיני עופות מסוימים, כ־100 פעמים לשנייה לעומת 60 פעם לשנייה אצל האדם, ולכן עופות מסוגלים לעוף בין מכשולים כגון ענפי עצים אפילו במהירויות גבוהות, שבהן מכשולים אלו ייראו מטושטשים לעין האדם. עם זאת, יכולת זיהוי עצמים במוח העופות פחות טובה מזו שבמוח האדם, ולכן הם עשויים להפסיק להבחין באדם היושב זמן־מה ללא תנועה.ראיית צבע מפותחת במיוחד במרבית מיני העופות, הודות לארבעה סוגי מדוכים ברשתית, אשר משתמשים בארבעה סוגי אופסינים (לעומת שלושה לכל היותר ביונקים) המתמחים בקליטת אורכי גל בתחום האדום, ירוק, כחול, ואף על־סגול. נמצא שבזים מסוגלים לראות באורך הגל העל־סגול את כתמי השתן של מכרסמים - טרפם המועדף - שהם בלתי נראים לעין אדם. גם דגמי צבע מסוימים המשמשים לתקשורת חזותית בין עופות, כגון במקור השחרור, הם בצבעי על־סגול ואינם נראים לעין אדם. יש גם מיני עופות המסוגלים להבחין בקיטוב של האור, וייתכן שאף לזהות את כיוון השדה המגנטי של כדור הארץ. יכולות אלו חשובות לצורך ניווט בעת הנדידה.עפעפי העופות אינם משמשים למצמוץ, לשם הגנה על העין ושמירת הלחות יש לעופות קרום מצמוץ (nictitating membrane) אנכי שקוף.אבולוציה העופות הם קבוצה אחת מתוך שלוש קבוצות חולייתנים שבהן התפתחה יכולת משוכללת של תעופה. שתי הקבוצות האחרות הם העטלפים והפטרוזאורים. שלוש הקבוצות אינן קרובות זו לזו - הן התפתחו בנפרד במהלך האבולוציה (אבולוציה מתכנסת), וכל אחת מהן מפגינה דרך אחרת להפוך את היד (הרגל הקדמית) לכנף. המשטח האווירודינמי בכנף העופות נוצר על ידי הנוצות, בניגוד לקרום עור המתוח בין האצבעות בעטלפים, או בין האצבע החמישית בלבד לגוף בפטרוזאורים. מעטה הנוצות פגיע פחות וקל יותר לחידוש מקרום עור. הוא גם קשיח יותר, כך שאינו מצריך אצבעות ארוכות מאוד ושבירות לפרישתו, ואינו דורש חיבור לרגליים האחוריות ולזנב, הנשארים חופשיים יותר לתנועה. יתרונות אלו הם קרוב לוודאי בין הסיבות לכך שהעופות הן הקבוצה המוצלחת והנפוצה מבין השלוש.המוצא הדינוזאורי מוצאם של העופות מזוחלים. תגלית זו נעשתה בשנת 1861, שנתיים בלבד לאחר פרסום מוצא המינים של צ'ארלס דרווין, כאשר נמצא המאובן הראשון של ארכאופטריקס. שלד הארכאופטריקס הוא שלד זוחל טיפוסי - יש לו שיניים, רגליים קדמיות בעלות אצבעות נפרדות מצוידות בטפרים, וזנב ארוך המורכב מחוליות רבות ובלתי־מאוחות. ואולם מספר מאובני ארכאופטריקס (עשרה נוספים התגלו מאז) מראים בבירור נוצות מפותחות על הזרועות והזנב. מאובנים אלו מתוארכים לתור היורה, לפני כ־150 מיליון שנה.עם זאת, במשך זמן רב לא הייתה הסכמה מאיזו קבוצה של זוחלים התפתחו העופות. תומאס הנרי האקסלי השווה את שלד הארכאופטריקס כבר בשנת 1868 לשלד הדינוזאור הקטן קומפסוגנתוס, והגיע למסקנה שהם דומים מאוד. על בסיס זה הוא שיער שהארכאופטריקס התפתח מן הדינוזאורים. אך השערה זו נדחתה באותו זמן על ידי פלאונטולוגים רבים, ובראשם ריצ'רד אוון, בעיקר משום שלא היו מוכרים אז דינוזאורים בעלי עצם בריח, אשר כן קיימת בארכאופטריקס ובעופות. בנוסף, ההשערה לא התאימה לתדמית המקובלת של הדינוזאורים באותם ימים כשוכני קרקע ענקיים ומסורבלים. לכן עד שנות ה־70 של המאה ה־20 הייתה מקובלת השערה חלופית שהעופות התפתחו מזוחלים ארכוזאורים, אבותיהם של הדינוזאורים.ואולם בעשרות השנים האחרונות מתגלים עוד ועוד סוגים של דינוזאורים תרופודים קטנים, חלקם בעלי שלד המותאם לטיפוס על עצים, וחלקם עם עצמות בריח. יתר על כן, התגלו מאובנים רבים של דינוזאורים מנוצים, רובם קטני גוף אך ביניהם אף שני סוגים של טירנוזאוריים. כיום מקובלת הסברה שמרבית סוגי הטטנורים, בת הסדרה הגדולה ביותר של דינוזאורים תרופודים, היו מכוסים בנוצות, אשר שימשו אותם בעיקר לבידוד תרמי, ולעיתים גם לקישוט. בעקבות תגליות אלו יש כיום קונצנזוס מדעי שהעופות התפתחו מדינוזאורים, אף כי מיעוט זעיר של פלאונטולוגים עדיין דוגל בהשערת המוצא הארכוזאורי.מבחינה טקסונומית העופות יכולים להיחשב לתת־קבוצה של דינוזאורים תרופודים לכל דבר. ואמנם, כיום פלאונטולוגים מתייחסים לעיתים לדינוזאורים נכחדים במונח "דינוזאורים שאינם עופות" (non-avian dinosaurs). תנינים ודינוזאורים שייכים לקבוצת ארכוזאוריה. לכן, מבחינה אבולוציונית, התנינאים קרובים לעופות אף יותר מאשר לזוחלים אחרים דוגמת הצבים או הלטאות.התפתחות העופות הראשונים מרבית סוגי הדינוזאורים הידועים כיום בוודאות כבעלי כסות נוצות חיו בתור הקרטיקון, 145 עד 64 מיליון שנה לפני זמננו. פירוש הדבר שהם מאוחרים מארכאופטריקס, ולכן קרוב לוודאי אינם נמצאים ישירות על השושלת המפותלת המובילה מדינוזאורים קדומים לעופות בני ימינו. תחת זאת, נראה שהאבולוציה של דינוזאורים מנוצים הייתה מסועפת מאוד, ובענפים שונים שלהם הופיע ואבד כושר תעופה מספר פעמים במהלך היורה והקרטיקון. בתור הקרטיקון כבר חיו זה לצד זה דינוזאורים מנוצים שלא עפו, כגון ולוצירפטור; דינוזאורים מנוצים מעופפים אשר לא היו אבות קדמונים של העופות, כגון מיקרורפטור; עופות מעופפים לכל דבר אשר עדיין מפגינים תכונות "זוחליות" מסוימות, כגון קונפוציוסאורניס (בעל טפרים באצבעות הרגל הקדמית) ואיכתיאורניס (בעל שיניים); ועופות אשר איבדו את כושר התעופה באופן משני, כגון הספראורניס.עם זאת, ידועים כיום גם מספר סוגי דינוזאורים מנוצים שחיו כבר בתור היורה, כמה מהם מתוארכים לתקופתו של ארכאופטריקס או אף מוקדמים ממנו, כגון אנכיאורניס ואפידקסיפטריקס. עקב ריבוי זה של ענפים והסתעפותם קשה עדיין לפענח את ההשתלשלות המדויקת של העופות בני־ימינו מן הדינוזאורים המנוצים. ארכאופטריקס עדיין נחשב בדרך־כלל לעוף המוקדם ביותר הידוע לנו, אולם לאחרונה הוצע שנכון יותר לסווג אותו למשפחת הדרומאוזאוריים. אם השערה זו נכונה, סביר שהוא לא היה אביהם הקדמון העופות בני־ימינו, אלא השתייך לענף קרוב של דינוזאורים מנוצים שהתפתחה בו תעופה באופן בלתי־תלוי. על־פי השערה זו, מועמד טוב יותר לתואר העוף הראשון הוא ג'הולאורניס, אשר התפתח מאפידקסיפטריקס.התפתחות התעופה אופן התפתחות התעופה אצל הדינוזאורים הוא נושא שעודו מצוי במחקר אינטנסיבי. מרבית החוקרים בתחום דוגלים בהשערת "מן העצים למטה", לפיה התעופה התפתחה בדינוזאור מנוצה מטפס על עצים, אשר פרש את נוצות הזרוע שלו על־מנת לגלוש מן הענף אל הקרקע, או אל ענף נמוך יותר, בדומה לאופן שבו סנאים מעופפים, וגלשנאים משתמשים כיום בקרום העור המתוח בין גפיהם. השערה זו נראית סבירה יותר מן ההשערה המתחרה "מן הקרקע למעלה", משום שקל יותר לרכוש מספיק מהירות התחלתית ליצירת כוח עילוי באמצעות נפילה מענף גבוה מאשר באמצעות ריצה מהירה. בעבר, ביקורת מרכזית על השערת "מן העצים למטה" היה המחסור במיני דינוזאורים מטפסים. ואולם בשנים האחרונות התגלו סוגי דינוזאורים שגופם הקטן נראה כמתאים מאוד לטיפוס, כמו אפידקסיפטריקס ומיקרורפטור.עופות שאינם מעופפיםלאורך כל תקופת קיומם של העופות הופיעו מדי פעם מינים וקבוצות שבהם נחלשה יכולת התעופה, לעיתים עד כדי התנוונות מוחלטת שלה. עופות בלתי־מעופפים החיים כיום אינם מייצגים שלבי ביניים בהופעת התעופה - כולם התפתחו מעופות שכבר היו בעלי יכולת תעופה בעבר אך איבדו אותה בשלב כלשהו. איבוד כזה הוא בדרך כלל תוצאה של הסתגלות לגומחות אקולוגיות שאין בהן יתרונות לתעופה: אצל היענאים התפתחה יכולת ריצה מהירה, וגופם גדל לממדים שבהם תעופה כבר איננה מעשית. מיני עופות שבודדו באיים קטנים לעיתים קרובות איבדו את יכולת התעופה שלהם משום שלא היו שם טורפים שסיכנו אותם, ולא היה צורך במעבר מרחקים ארוכים. דוגמאות טיפוסיות הם עוף המואה באיי ניו זילנד ועוף הדודו באי מאוריציוס. שניהם הוכחדו על ידי בני־אדם זמן קצר לאחר שהאחרונים התיישבו לראשונה באיים אלו. במספר קבוצות של עופות מים המתמחים בצלילה, כמו טבלנאים או הספראורניתיים, יש נטייה להחלשות ואף לאיבוד של יכולת התעופה. נטייה זו הגיעה לשיאה אצל הפינגווינים, שכנפיהם משמשות אותם כסנפירים לשחייה וצלילה. למעשה, גפיהם הקדמיות של הפינגווינים התגלגלו, במהלך האבולוציה של 400 מיליון השנים האחרונות, מסנפירים (אצל דגים) לרגליים (אצל דוחיים וזוחלים), מרגליים לכנפיים (בעופות) ולבסוף בחזרה לסנפירים.התפתחות העופות בני ימינולאחר ההכחדה ההמונית האחרונה החל תהליך התפתחות מהיר אצל העופות. וחלה התמיינות לפי מקומות החיות שהיו דלים ביושביהם. העופות החלו מתרבים ומתפשטים על פני ימים ויבשות. אך בעקבות תקופת הקרח האחרונה נכחדו עשרות אלפי מינים של עופות וכיום נותרו פחות מרבבה.בשנת 2017 פורסם מחקר שהוכיח כי ההשערה של דרווין הקשורה להתפתחות מהירה של מינים ותת-מינים נכונה. המחקר הראה כי אכן עופות עברו לאורך האבולוציה התמיינות מהירה יחסית לאורגניזמים אחרים, ולכן יש להם גם קבוצה גדולה של תת-מינים.השתלשלות אבולוציונית: מיתרניים &gt; בעלי גולגולת &gt; בעלי חוליות &gt; בעלי סנפירים בשרניים &gt; בעלי ארבע רגליים &gt; בעלי שפיר עוברי &gt; זאורופסידה &gt; זאוריה &gt; ארכוזאוריה &gt; דינוזאוריה &gt; בעלי אגן דמוי לטאה &gt; תרופודה &gt; טטנורים &gt; קלורוזאוריה &gt; מנירפטורים &gt; עופות.העופות של ימינו קרויים עופות בתראים, והם לא התפתחו מן העופות הקמאים, שנכחדו כולם. ידועות שתי קבוצות של העופות הבתראים: עופות בעלי שיניים, שנכחדו כולם, ועופות חסרי שיניים, שקיימים עד ימינו.מיון השתלשלות העופות עד ימינו: תת־מחלקת עופות קמאים (Archaeornithes) סדרת ארכאופטריקאים (Archaeopterygiformes) – ארכאופטריקס – ארכאורניס תת־מחלקת עופות בתראים (Neornithes) קבוצת עופות בעלי שיניים (Odontognathae) סדרת הספראורנאים (Hesperornithiformes) – הספראורניס סדרת איכתיאורנאים (Ichthyornithiformes) – איכתיאורניס קבוצת עופות חסרי שיניים (Neognata) על־סדרת עופות קדומים חסרי שיניים (Palaeognathae) – חסרי קרין אינפרא־מחלקת עופות מפותחים חסרי שיניים (Neognathae) – בעלי קריןרבייה אף על פי שלרוב העופות הזכרים אין אברי מין חיצוניים, יש לזכר זוג אשכים הגדלים פי כמה בעונת הרבייה על מנת לייצר תאי זרע. אצל הנקבה גדלות השחלות, אולם רק השמאלית מתפקדת.אצל זכרים במינים ללא איבר מין זכרי, נשמר הזרע בשופכה (בניגוד ליונקים, השופכה אצל העופות משמשת רק למטרת רבייה ולא להטלת שתן) עד לרגע ההזדווגות. הזכר מתקרב אל הנקבה ומצמיד את פתח השופכה שלו לשלה כדי לאפשר לזרע להיכנס. הנקבה לוחצת את איבר המין שלה החוצה ומטה את זנבה הצידה כדי להבטיח מגע הדוק. תהליך זה מהיר ולוקח לעיתים אף פחות משנייה אחת.הזרע נשמר בשופכת הנקבה במשך זמן בטווח של שבוע עד שנה, בהתאם למין העוף. ביצי הנקבה מתפתחות בשחלה, יוצאות מהשחלה לשופכה זו אחר זו, ומופרות על ידי הזרע עוד לפני שהן מוטלות על יד הנקבה. הביצים ימשיכו להתפתח בקן לאחר הטלתן.עופות בית רבים וכן עופות אחרים כיען הם בעלי איבר מין חיצוני המתגלה רק בתקופת הייחום.הפינגווינה הקיסרית מטילה ביצה אחת, ומספיקה לה הפריה חד-פעמית, ולעומת זאת ציפורי השיר זקוקות להפריות חוזרות בפרק זמן מסוים.קינון אם נצייר בדמיוננו את הקן האידיאלי הן להורים והן לעובר המתפתח, נראה את קינם של ציפורי השיר המוסתר בשיחים, בין העצים או בעשב צפוף. אך מינים רבים בונים את קניהם במקומות "לא שגרתיים" כגומחות באדמה ובצמרות עצים.קינון באזור סבוך או מוסתר, על פי רוב מעל הקרקע, מספק הגנה מפני טורפים. מאותה סיבה יעדיפו מספר מינים את הקינון במערות, בחורי עצים ואף בקנים מעשי ידי אדם כשובכים ובבתי אדם. נקרים בונים את קניהם בעצמם על ידי ניקור גזעי עצים, עופות שונים, ביניהם דורסי לילה רבים, משתמשים בקיני נקרים נטושים.עופות רבים המקננים על האדמה, משתמשים באמצעי הגנה ייחודיים. השלדג בונה את קינו כמעט בסמוך למפלי מים כך שהוא מסכן את הבא לקינו. מינים מסוימים משתמשים במאורות נטושות של טורפים שהם אינם נמנים עם מזונם. עופות רבים בונים את קניהם על צוקים שהגישה אליהם כמעט בלתי אפשרית פרט לתעופה.עופות דורסים גדולים, מתקשים לעיתים בבניית קניהם במקום מוסתר, בשל גודלו המתבקש. לעיתים אחר שנבנה קן בעמל רב, קורסים תחתיו הענפים ועל העופות לבנות את הקן מחדש במקום אחר. עופות אחדים החוזרים למקום קינונם כל שנה, ממשיכים בבניית קינם על חורבות הקן הישן, לבסוף כובד הקן המצטבר גדול כל כך עד שהוא קורס לתוך עצמו.דגירה כל העופות, בלי יוצא מן הכלל מטילים ביצים (מספר הביצים להטלה אחת נקרא תטולה) קבוצה של עופות מסוימים, שמיקומה באוסטרליה ובאיים שכנים לה, מטילה את ביציה בדומה לזוחלים, בתוך גומחות באדמה וזונחת אותם לחלוטין. הוולדות אחר בקיעתם מסוגלים לדאוג לעצמם ואף לעופף במהרה.כל שאר העופות דוגרים על ביציהם, במטרה להעביר את חום גופם, תהליך חיוני להתפתחות העובר. חלק הגוף שנמצא במגע עם הביצים, הוא על פי רוב נטול שיער וכלי דם רבים מתפתחים בו בעת תקופת הדגירה. עופות רבים כאווזים וברווזים למשל, אף מורטים את שיער חזם כך שרק עורם יבוא במגע עם הביצה, וחום גופם יהיה ישיר עליה.עופות רבים מחלקים את הדגירה בין שני המינים. אך ישנה חשיבות לניצוי העוף בתהליך הדגירה, על כן הנקבות שצבע נוצותיהן כהה יותר, דוגרות על הביצים יותר מהזכרים שניצוים צבעוני ובהיר יותר. אצל עופות גדולים חסרי תעופה, כיען ואמו, הזכרים דוגרים על הביצים כמעט לבדם, כאן בא לידי ביטוי משקלם הרב ומסת נוצותיהם.תקופת הדגירה משתנה ממין למין, בין 10 ל־30 ימים אצל עופות קטנים ובינוניים ועד ל־60–80 ימים אצל עופות גדולים. המשתנים הם גודל הביצה, גודל הוולד וטמפרטורת הגוף של ההורים.בעופות שוכני הקנים, שוולדותיהם מוכנים לתעופה עוד בבקיעתם, הדגירה ארוכה יותר. אצל עוזבי הקנים, הדגירה קצרה.חום הגוף לבדו, אינו מספיק לחימום הביצה כולה. על כן עופות רבים הופכים את הביצים כפעמיים ביום, חלקם עושים זאת עם מקורם וחלקם עם הרגליים, תהליך זה הנעשה במסירות, מחמם את הביצה מכל צדדיה.לאחר הטלת הביצים מספקים ההורים מזון והגנה בהתאם למינם. ישנם מינים העוזבים את הקן במהרה, הם אף מפתחים נוצות ראשוניות הנקראות פלומה, צאצאיהם של מינים אלו נקראים אפרוחים ונפוצים בקרב עופות הבית. מינים אשר תלותיים יותר בהוריהם, נשארים עיוורים וחסרי נוצות במשך זמן מה ונקראים גוזלים, הם לרוב נשארים בקן עד התפתחות מלאה של איברי התעופה. מיני עופות מסוימים משתפים עופות אחרים בגידול צאצאיהם, ודרך נפוצה לכך היא טפילות אצל הקוקייה.תהליך הבקיעה אינו נעשה בעזרת ההורים. לגוזל יש בקצה הלסת העליונה שן בקיעה איתה הוא מנקר חורים בקליפת הביצה, ופוער פתח גדול יותר כדי לצאת החוצה על ידי הזזת מקורו לכיוונים שונים.יש שני טיפוסי ולדות: טיפוס האפרוח שעוזב את הקן לאחר ימים אחדים מבקיעתו. לדוגמה: חופמים. טיפוס הגוזל שנשאר בקן עד היותו מוכן לתעופה. הוא תלוי לחלוטין בהוריו. לדוגמה: יונים, דורסי לילה, הסבכיים, הקיכליים, הירגזים ושאר ציפורי השיר.תזונה רוב העופות הם טורפים או אוכלי־כל. משום שרובם קטנים בגודלם הם בעיקר צדים פרוקי־רגליים וחולייתנים קטנים, כגון לטאות, צפרדעים ומכרסמים. צורת המקור מותאמת לתזונה של העופות.לעופות רבים ישנם כישורים לציד חרקים. בולטים מביניהם הסנוניות המהירות, השרקרקיים והכחליים עבי המקור ומינים של טפסי עצים, נקריים, זרזיריים, חטפיתיים, סיסיים, תחמסיים. חלקם כמו זרזיר הבקר משתפים פעולה עם חיות גדולות יותר כדי ללכוד חרקים הנמשכים אליהם. אחרים כמו ציפורי הנמלים מתלווים לנחיל נמלים ציידות.העופות שנחשבים לציידים הקטלניים ביותר הם העופות הדורסים: דורסי היום (כגון עיט, נץ, בז ושלך) ודורסי הלילה (כגון ינשוף, תנשמת ואוח). אלה צדים וניזונים יונקים קטנים ולעיתים גם בעלי חיים אחרים כגון לטאות ודגים. כיוון שדורסי הלילה מרבים לטרוף מכרסמים המזיקים לחקלאות הם מבוקשים כמדבירים ביולוגיים.הנשרים, הקונדוריים והעורבים הם אוכלי־נבלות ותורמים תרומה חשובה לניקיון בטבע מפגרי בעלי חיים והזיהומים שהם גורמים.העופות הימיים, כגון הפינגווינים, האלבטרוסים והשקנאים, ניזונים בעיקר מדגים. עופות מים מתוקים, כגון ברווזים משתכשכים מסננים את מזונם מהמים. הפלמינגו מסנן מזון בעזרת מקורו המוזר סרטנים מאגמים רדודים והחופמאים השונים מתמקדים בחסרי חוליות שוכני גדות.מיני עופות רבים הם אוכלי־כול לרבות יענים, עורבים, דרורים, שחפים, עגורים והטווס (אם כי מרבית מזונו מהצומח).לעומתם יש גם עופות שניזונים בעיקר מהצומח: עופות כמו הקוליבריים והצופיתיים ניזונים מצוף פרחים. התוכאים, הקלאוניים, הטרוגוניים והטוקניים ניזונים גם מפירות ואגוזים וההואצין הוא העוף היחיד שמסוגל לעכל עלים. עופות אחרים כמו מיני גבתוניים, עקעקים וצלוב המקור מלקטים זרעים.תעופה מרבית מיני העופות בני ימינו הם בעלי יכולת תעופה. התעופה מאפשרת להם להימלט מטורפים, למצוא מזון ולהרחיב את בית הגידול והתפוצה הגאוגרפית שלהם, לכן היא הגורם העיקרי להצלחתה הגדולה של מחלקת העופות.העקרונות האווירודינמיים של תעופת העופות דומים לאלו של תעופת מטוסים. ההבדל העיקרי הוא שבמטוסים כוחות העילוי והדחף נוצרים בנפרד - הראשון על ידי כנף חסרת יכולת תנועה והשני על ידי מדחף או סילון אוויר - בעוד שבעופות שני הכוחות נוצרים על ידי כנף בעלת יכולת תנועה. העילוי נוצר בעיקר על חלק הזרוע של הכנף ואברות האמה, על פי עקרון ברנולי: זרימת אוויר על פני כנף עם פרופיל קמור כלפי מעלה גורם ללחץ גדול יותר על תחתית הכנף מאשר על חלקה העליון. לעומת זאת הדחף נוצר בעיקר על ידי פרק כף היד של הכנף, אף הוא לפי עקרון ברנולי אלא שהוא מופנה לאחור משום שאברות כף היד של הכנף מוטות בזווית. למעשה, אברות היד של העוף מתפקדות בדומה ללהבי מדחף של מטוס, פרט לכך שהן אינן מסתובבות על ציר מקביל לציר האורך, ולכן הן אינן מייצרות דחף כל הזמן, אלא רק בשלב טפיחת הכנף כלפי מטה. מסיבה זו שרירי החזה המורידים את הכנף הם אלו הנושאים במרבית מאמץ התעופה, והם השרירים הגדולים ביותר בגוף העוף, בעוד השרירים המעלים את הכנף פחות גדולים. שרירי החזה מתפקדים למעשה כמנוע של העוף.העופות מסוגלים גם לדאות כמעט ללא תנועות כנף, פרט לתנועות מזעריות לצורך שליטה ובקרה של זרימת האוויר על פני הכנף. דאייה זו דומה בעקרון לזו של דאון. בעת הדאייה העוף למעשה גולש בשיפוע קל כלפי מטה יחסית לאוויר שמסביבו, אך בדומה לדאון הוא עשוי לנצל משבי רוח וזרמי אוויר עולים על־מנת להתרומם ולצבור גובה יחסית לקרקע. הדאייה חסכונית באנרגיה הרבה יותר מתעופה פעילה בטפיחות כנף.עופות גם מסוגלים לרפרף במקומם ללא תנועה יחסית לקרקע, בדומה למסוק. בין העופות המתמחים ברפרוף הם מיני הקוליברי, הפרפור העקוד והבז המצוי. הרפרוף מתבצע על ידי הטיית הגוף והכנפיים למצב אנכי יותר, כך שכוח הדחף מופנה למטה במקום לאחור ומבטל את משקל העוף. מצב דומה קיים בעת ההמראה של עופות רבים, אלא שהדחף במקרה זה אף חזק מן המשקל ומרים את העוף כלפי מעלה. לכן עופות רבים מסוגלים להמריא היישר ממקומם בדומה למסוק. ואולם עופות בעלי כושר תעופה חלש יותר כמו אגמייה מצויה, או מינים גדולים וכבדים כמו הברבור, נאלצים לצבור מהירות בהדרגה על ידי ריצה על הקרקע או על המים תוך טפיחות כנף, בדומה להמראה של מטוס ממסלול המראה. עופות גדולים אחרים משתדלים להמריא בקפיצה ממקום גבוה כמו שפת מצוק או ענפי עץ.כמו אצל מטוסים, עומס הכנף בעופות הוא שיקול מכריע ביכולת התעופה שלהם. אם נשווה שני עופות דומים בצורתם שלאחד מהם אורך גוף וכנף גדולים פי 2, שטח הכנף שלו יהיה גדול בחזקת 2 כלומר פי 4, אבל משקלו יהיה גדול בחזקת 3 כלומר פי 8, ולכן עומס הכנף שלו, כלומר המשקל ליחידת שטח נתונה של כנף, יהיה גדול פי 2. מכאן נובע שעומס הכנף גדל ביחס ישר לאורך הגוף, וכתוצאה מכך עופות גדולים זקוקים למאמץ רב מעופות קטנים על מנת להשיג אותם ביצועי תעופה. זוהי הסיבה שהעופות הגדולים ביותר נאלצים להסתמך בעיקר על דאייה חסכונית באנרגיה, בעוד עופות קטנים מאוד יכולים להרשות לעצמם להרבות בטפיחות כנף פעילות. זוהי גם הסיבה שאפילו העופות המעופפים הגדולים ביותר מוגבלים למשקל של עד 15 קילוגרם בלבד, משקלם המרבי של כמה מיני שקנאים וברבורים. עופות גדולים אף יותר יזדקקו למאמץ שרירי רב מאוד ובזבוז אנרגיה גדול רק על מנת להמריא.צורת הכנף והזנב במיני עופות מותאמת לאורח חייהם וסגנון התעופה שלהם. המעופפים הפעילים והמהירים ביותר - הסיסיים, בזים, ומינים מסוימים של חופמאים ועופות ים - הם בעלי כנף וזנב מחודדים, המפחיתים את הגרר ומאפשרים מהירות גדולה יותר. פרק כף היד שלהם עם אברות היד, המייצר בעיקר דחף קדימה, ארוך מפרקי הזרוע והאמה המייצרים עילוי. לעומתם עופות גדולים המרבים לדאות, כגון האלבטרוס והנשר, הם בעלי כנף צרה וארוכה מאוד על מנת להפחית ככל האפשר את מערבולות האוויר בקצה הכנף, הפוגמות בעילוי, ופרקי הזרוע והאמה שלהם ארוכים מפרק כף היד. עופות המצטיינים בכושר תמרון מעולה, כגון ציפורי שיר ונצים העפים במהירות בין ענפי עצים, הם בדרך־כלל בעלי כנף קצרה ומעוגלת, אשר מאפשרת גלגול מהיר סביב ציר האורך של הגוף, וזנב ארוך המשפר את ההיגוי.נדידה בעלי חיים מקבוצות רבות ושונות יוצאים במחזור חייהם למסעות נדידה, אולם העופות, הודות ליכולת התעופה שלהם, הם בעלי החיים הניידים ביותר. מיני עופות רבים נודדים, עם התקרב החורף, מאתרי הקינון שלהם למעונות־חורף באזורים חמים יותר, ושבים, עם התקרב הקיץ, לאתרי הקינון שלהם. העופות נודדים בין אירופה ואפריקה, בין אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית ואף בין הקטבים. נתיבי הנדידה ומועדיה הם בדרך־כלל קבועים מאוד אצל כל מין נודד, ובזאת הבחינו כבר בתקופת המקרא: ()היתרון העיקרי בנדידה הוא יכולת העוף הנודד לנצל את המספר הגדול של שעות אור ביממה בעונת הקיץ באזורים הצפוניים על מנת לגדל צאצאים רבים יותר, ועדיין להימנע מן האקלים הקר של עונת החורף והמחסור במזון המתלווה אליו. מצד שני הנדידה גובה מחיר בהוצאת אנרגיה מרובה ובסיכונים שונים. חשבון המאזן בין היתרונות והחסרונות עשוי להשתנות כתוצאה מגורמים שונים, ולכן ניתן למצוא לעיתים בתוך אותו המין גם אוכלוסיות נודדות וגם אוכלוסיות "יציבות" (כלומר שאינן נודדות).עופות נודדים רבים מתקבצים ללהקות גדולות בעונות הנדידה. לפני הנדידה גופם אוגר כמות גדולה של שומן, עד 50% ממשקל הגוף אצל הנודדים למרחקים הארוכים ביותר, המשמש להם כמקור אנרגיה עיקרי. מיני עופות נודדים קטני־גוף, כמו ציפורי שיר וחופמאים, עפים בדרך־כלל בטפיחות כנף פעילות, לעיתים קרובות בשעות הלילה על מנת לסייע להם לצנן את גופם בעת המאמץ הפיזי הכבד. הם בוחרים בנתיבי נדידה ישרים יחסית, וחלקם אף חוצים ימים ואוקיינוסים בתעופה רצופה ללא חניה. שיטה זו יקרה מדי מבחינה אנרגטית לעופות גדולים כמו השקנאי והחסידה, אשר בדרך־כלל דואים כמעט ללא תנועות כנף, תוך ניצול זרמי אוויר חם העולים ביום מעל עמקים על מנת לצבור גובה. לכן הם בדרך־כלל עורכים חניות בשעות הלילה ומתחילים לנדוד בבוקר, ונתיבי הנדידה שלהם מפותלים יותר, בהיותם מוכתבים על ידי הטופוגרפיה המקומית. עופות ים יכולים לנצל זרמי אוויר הנוצרים מעל הגלים, ולנחות מדי פעם על המים על־מנת לנוח ולצוד מזון, לכן הם הנודדים למרחקים הגדולים ביותר. המרחק הגדול ביותר של נדידה נמצא אצל שחפית הקוטב, הנודדת בסתיו לאזורי החוף של אנטארקטיקה ובאביב לאזור הארקטי, מרחק של עד 19 אלף קילומטרים לכל כיוון בקו ישר, אם כי בפועל מסלולם מפותל יותר ועובר דרך כ־40 אלף קילומטר לכל כיוון.עופות בארץ ישראל בארץ ישראל כ־550 מיני עופות, מגוון גדול מאוד יחסית לשטחה הקטן. הסיבה העיקרית לריבוי המינים הוא מיקומה הגאוגרפי של הארץ על מסלול הנדידה העיקרי של מיני עופות רבים אשר מקננים במערב אסיה או באירופה וחורפים במזרח התיכון או באפריקה. כמו כן ארץ ישראל נמצאת במקום המפגש של שלוש יבשות, וכוללת מספר אזורים ביוגאוגרפיים שונים המספקים מגוון של בתי גידול. מבחינת תפוצתם בארץ ניתן לחלק מינים אלו לחמש קבוצות: יציבים בארץ: עופות שאינם נודדים ונמצאים בארץ כל עונות השנה. ישנם כ־100 מינים כאלו, למשל יונת הסלע, דרור הבית, בולבול, שחרור, צופית, פשוש, שלדג לבן־החזה, סיקסק ונשר. מקייצים בארץ: עופות המקננים בארץ באביב ובקיץ, ונודדים בחורף לאזורים דרומיים יותר, בעיקר אפריקה. ישנם כ־70 מינים כאלו, למשל תור מצוי, סיס חומות, רחם וחיוויאי. חורפים בארץ: עופות המקננים בקיץ באזורים צפוניים, בעיקר באירופה ובמערב אסיה, ומבלים את החורף בארץ. ישנם כ־100 מינים כאלו, למשל נחליאלי לבן, אדום־החזה, זרזיר מצוי, ושחף אגמים. חולפים (עוברי אורח) בארץ: בעיקר מינים המקננים בקיץ באזורים צפוניים ומבלים את החורף באזורים דרומיים, אשר חולפים דרך הארץ בעונות הנדידה - דרומה בסתיו וצפונה באביב. ישנם כ־120 מינים כאלו, כגון חסידה לבנה, שקנאי, עיט ערבות וסבכי שחור־כיפה. מזדמנים בארץ: מינים שתחום תפוצתם הרגיל אינו כולל את הארץ, אך נצפו בה לעיתים נדירות, מהם שנצפו פעם אחת ויחידה. ישנם כ־160 מינים כאלו, למשל מגלן מצויץ צפוני, ועיט שחור.מינים רבים משתייכים ליותר מקבוצה אחת. למשל החסידה הלבנה מפורסמת כעוברת אורח נפוצה ביותר, אך החל משנות ה־60 של המאה ה־20 החלו אלפי חסידות להישאר בארץ במשך כל החורף, והחל משנות ה־70 זוגות ספורים גם מקייצים ומקננים בארץ. הנחליאלי הלבן נחשב למבשר הסתיו, אך הנחליאלים הראשונים המופיעים בסתיו אינם מן האוכלוסייה החורפת בארץ, אלא מן האוכלוסייה החולפת בדרכה לאפריקה. קולו של התור המצוי נחשב עוד בשיר השירים כמבשר האביב, אך התורים הראשונים באביב הם קרוב לוודאי מן האוכלוסייה החולפת בדרכה לאירופה ולא מן האוכלוסייה המקייצת.ראו גם: רשימת עופות בישראלהעופות והאדם העופות הם מקור מזון חשוב לאדם. בעיקר נאכלים תרנגולות מבויתות וביציהן, אך גם בשרם של תרנגולי הודו, אווזים, ברווזים ופסיוני בר שניצודים בטבע. כמו כן מגדלים לאכילה יונים ויענים.האדם מגדל בביתו ציפורי מחמד לשם שעשוע והנאה מיופיין ומשירתן.כמו כן, עושה האדם עד ימינו שימוש בתכונות העופות לתועלתו: מגדל בזים לשם ציד בספורט הבזיירות, קורמורנים על מנת לדוג דגים, העברת דואר באמצעות יונים, גילוי גזים רעילים בעומק המכרות על ידי כנריות הרגישות להם. כמה מינים כמו דרורים ויוני סלע מלווים את האדם ותפוצתם התרחבה בהתאמה להתיישבותו בחבלי ארץ שונים. בנוצות נוהגים להשתמש לשם מילוי כרים ושמיכות. בדורות האחרונים נוצר תחביב שהולך ומתפתח סביב העופות והוא הצפרות.העופות גם מזיקים לאדם. הם ניזונים מן המדגה בברכות הדגים, מלקטים זרעים בשדות ונוגסים בפירות שהאדם מגדל. חלק מן העופות הם גם נשאי מחלות וכמה מינים הפכו למטרד כמו היונים בכיכרות הערים.מיון מדעי של עופות על־סדרה עופות קדומים חסרי שיניים (Palaeognathae) סדרה טינמאים (Tinamiformes) משפחה טינמיים (Tinamidae) סדרה דינורניטיים (Dinornithidae) - נכחדה סדרה יענאים (Struthioniformes) משפחה יעניים (Struthionidae) סדרה ננדאים (Rheiformes) משפחה ראיים (Rheidae) סדרה קיוואים (Apterygiformes) משפחה קיוויים (Apterygidae) סדרה אפיאורנים (Aepyornithiformes) - נכחדה סדרה קזואראים (Casuariiformes) משפחה קזואריים (Casuariidae) משפחה אמואיים (Dromaiidae) אינפרא־מחלקה עופות מפותחים חסרי שיניים (Neognathae) על-סדרה דמויי תרנגול (Galloanserae)סדרה אודונטופטריגים (Odontopterygiformes) - נכחדהסדרה גסטורניסאים (Gastornithiforms) - נכחדהסדרה אווזאים (Anseriformes) סדרה תרנגולאים (Galliformes)קבוצה נאואווס (Neoaves)קבוצה סטריסורס (Strisores)סדרה סיסאים (Apodiformes)סדרה קוליבראים (Trochiliformes)סדרה תחמסאים (Caprimulgiformes)קבוצה דמויי יונאים (Columbaves)סדרה קוקאים (Cuculiformes)סדרה טוראקואים (Musophagiformes)סדרה חובתאים (Otidiformes)קבוצה דמויי יונים (Columbimorphae)סדרה יונאים (Columbiformes)סדרה קטאים (Pterocliformes)סדרה מסיטאים (Mesitornithiformes)קבוצה אקוורליטורניטס (Aequorlitornithes)סדרה חופמאים (Columbiformes)קבוצה מירנדורניטס (Mirandornithes)סדרה טבלנאים (Podicipediformes)סדרה פלמינגואים (Phoenicopteriformes)קבוצה Ardeaeקבוצה Eurypygimorphaeסדרה פתונאים (Phaethontiformes)סדרה סופיות שמש (Eurypygiformes)קבוצה דמויי שקנאים (Aequornithes)סדרה צוללנאים (Gaviiformes)סדרה חסידאים (Ciconiiformes)סדרה שקנאים (Pelecaniformes)סדרה סולתאים (Suliformes) - ייתכן ששייכת לסדרת השקנאיםקבוצה Austrodyptornithesסדרה פינגווינאים (Sphenisciformes)סדרה יסעוראים (Procellariiformes)קבוצה אינופינאווס (Inopinaves)סדרה הואצינאים (Opisthocomiformes)קבוצה טלוראווס (Telluraves)קבוצה אפרואווס (Afroaves)קבוצה Accipitrimorphaeסדרה דורסי יום (Accipitriformes)סדרה קונדוראים (Cathartiformes)סדרה דורסי לילה (Strigiformes)קבוצה Coraciimorphae סדרה קוליוסאים (Coliiformes)קבוצה Cavitaves סדרה קורולאים (Leptosomiformes) - ייתכן ששייכת לכחלאיםקבוצה Eucavitaves סדרה טרוגונאים (Trogoniformes)קבוצה דמויי כחלאים (Picocoraciae) סדרה קלאונאים (Bucerotiformes)סדרה דוכיפתאים (Upupiformes)קבוצה Picodynastornithes סדרה כחלאים (Coraciiformes)סדרה נקראים (Piciformes)קבוצה אוסטרלאווס (Australaves)סדרה קריאמאים (Cariamiformes)קבוצה Eufalconimorphaeסדרה בזאים (Falconiformes)קבוצה Psittacopasseraeסדרה תוכאים (Psittaciformes)סדרה ציפורי שיר (Passeriformes)ראו גם נדידת עופות רשימת עופות בישראללקריאה נוספת עזי פז, החי והצומח של ארץ ישראל בעריכת עזריה אלון, כרך 6 - עופות, עמ' 14–32. משרד הביטחון – ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, 1986, אבינועם אדם, החולייתנים, יחידה 8.2: עופות ותעופה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1996.קישורים חיצוניים אתר הצפרות הישראלי רשימת כל מיני הציפורים בישראל במאגר המידע הלאומי לציפורי ישראל ע"ש יהורז כשר זהו את הציפור - פרויקט טריוויה מיוחד אתר הכיתה האינטראקטיביתגלריההערות שוליים בעלי חיים שתוארו ב-1758טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוסמחלקות בעלי חיים

1419

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%A1%20%D7%90%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%94

טרנס אמזוניקה

טרנס אמזוניקה (בפורטוגזית: Rodovia Transamazônica) היא דרך שנסללה על ידי ממשלת ברזיל במעבה יער האמזונאס, מן החוף האטלנטי עד לגבול הפרואני. אורכה של הדרך 4,380 ק"מ, והיא השלישית באורכה בברזיל. הדרך מסומנת כ-BR230. הדרך נחנכה ב־30 באוגוסט 1972, במטרה לחבר את מדינות פארה ואמזונאס, אותן היא חוצה, עם יתר ברזיל, וכן עם פרו ואקוודור. הקמת הדרך לוותה בקשיים לוגיסטיים, בשל מרחקם של חלקים רבים ממנה מנקודות יישוב. בתחילה תוכנן לסלול כביש לאורך 8,000 ק"מ, אך תוכנית זו ירדה מן הפרק. למעשה, בשל עלויות הסלילה, רק חלק קטן מן הדרך נסלל, ורובה דרך עפר. הדבר מקשה על הנסיעה בה, ובעונה הגשומה (בין אוקטובר למרץ) השימוש בה בלתי אפשרי. קישורים חיצוניים הדרך באתר משרד התחבורה הברזילאי ברזיל: תחבורה דרכים וכבישים מדינת אמזונאס פארה טוקנטינס מרניאו פיאאוי סיארה פאראיבה

טרנס אמזוניקה (בפורטוגזית: Rodovia Transamazônica) היא דרך שנסללה על ידי ממשלת ברזיל במעבה יער האמזונאס, מן החוף האטלנטי עד לגבול הפרואני. אורכה של הדרך 4,380 ק"מ, והיא השלישית באורכה בברזיל. הדרך מסומנת כ-BR230.הדרך נחנכה ב־30 באוגוסט 1972, במטרה לחבר את מדינות פארה ואמזונאס, אותן היא חוצה, עם יתר ברזיל, וכן עם פרו ואקוודור. הקמת הדרך לוותה בקשיים לוגיסטיים, בשל מרחקם של חלקים רבים ממנה מנקודות יישוב.בתחילה תוכנן לסלול כביש לאורך 8,000 ק"מ, אך תוכנית זו ירדה מן הפרק. למעשה, בשל עלויות הסלילה, רק חלק קטן מן הדרך נסלל, ורובה דרך עפר. הדבר מקשה על הנסיעה בה, ובעונה הגשומה (בין אוקטובר למרץ) השימוש בה בלתי אפשרי.קישורים חיצונייםהדרך באתר משרד התחבורה הברזילאיברזיל: תחבורהדרכים וכבישיםמדינת אמזונאספארהטוקנטינסמרניאופיאאויסיארהפאראיבה

1429

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%9C%20%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%A0%D7%99

פיל אפריקני

פיל אפריקני (שם מדעי: Loxodonta) הוא סוג במשפחת הפיליים לצד הסוג פיל. מאפיינים הפילים האפריקניים הם בעלי החיים היבשתיים הגדולים ביותר, משקלם מגיע לכדי וגובהם הוא כ-. הם צורכים עד כמאתיים ליטרים מים ביום ומסוגלים לשתות כ-11 ליטר מים בלגימה אחת. הם ניזונים מכ-140 ק"ג צמחייה ליום. כיום קיימים שני מיני פיל אפריקני: פיל סוואנה אפריקני (Loxodonta africana) פיל יער אפריקני (Loxodonta cyclotis). עדר של פילים בטבע מונה כ-30 פרטים, רובם נקבות בנות המשפחה המורחבת. בראש העדר עומדת הפילה המבוגרת. הזכרים הבוגרים חיים בנפרד, בקבוצות קטנות או ביחידים. הפיל האפריקני הבוגר אינו מאוים על ידי הטורפים באפריקה. להקת אריות גדולה מסוגלת לטרוף פיל צעיר, אם כי לרוב הפיל הצעיר מוגן על ידי העדר. הפילים נוהגים לכסות את עצמם בבוץ צונן כדי להגן על עורם הרגיש מפני קרני השמש. ישנה אוכלוסייה מיוחדת של פילים בנמיביה ובמאלי החיה במדבר ולא בסוואנות או ביערות. מבנה הגוף אפרכסת האוזניים של הפילים האפריקניים גדולה משל הפילים האסייתים כהתאמה פיזיולוגית: הטמפרטורה הממוצעת באפריקה גבוהה מזו שבאסיה, ואפרכסות האזניים הגדולות מאפשרות איבוד חום יעיל יותר דרך כלי הדם המרובים הממוקמים בהן. רוחבן של אוזני הפיל האפריקני מגיע ל-120–125 ס"מ. גובהו של פיל אפריקני הוא , אך עשוי להגיע גם ל-. בקצה החדק ישנם אצל הפיל האפריקני שתי בליטות בשרניות זה מול זה כמעין אצבעות. לפילים שני חטים גדולים העשויים שנהב, חטים אלו היו ועדיין אחת הסיבות, לציד הפילים. משך חייו הממוצע של הפיל הוא כ-60–70 שנה. הפיל האפריקני בעבר בעבר היה נפוץ הפיל על פני כל אפריקה אך כיום הוא נפוץ בעיקר בשמורות טבע בדרום ומזרח אפריקה. בעבר היה קיים מין נוסף של פיל אפריקאי שהיה קטן יותר מהפיל האפריקאי וגם מהפיל האסייתי. פיל זה שימש בצבאו של חניבעל בתור פיל מלחמה. בשנת 1847 תועד הפיל האפריקני, שנחשב עד היום לפיל הכי גדול בהיסטוריה, גובהו היה ואורכו כמעט . לצורך השוואה, גובהו של פיל אסייתי גדול יגיע לכ-3.6 מטרים. רבייה הריון הפילות האפריקניות הוא הארוך בין חיות היבשה, 20–22 חודשים, ולרוב נולד גור יחיד במשקל של עד 35 ק"ג. גורים אלה צורכים כ-12 ליטר חלב ביום ורק בגיל 5–6 הם נגמלים. האם מטפלת בגור הנולד, אולם את השמרטפות היא חולקת עם שאר פילות העדר. תקופה זו נמשכת מהגמילה ועד גיל 17 בערך ובה מתהווה מבנה העדר. בגיל 13 מתחילים הזכרים להיפרד מעדר האמהות. בהמשך יצטרפו לנקבות רק לשם רבייה. לזכרים שבהם יש התפרצויות זעם בתקופת המוסט שגורמים להם להיות מסוכנים לסביבתם. אינטליגנציה פילים אפריקאים נחשבים לחיה אינטליגנטית מאוד, ויש להם קליפת מוח גדולה ומפותלת מאוד שמספר הנוירונים בה דומה לזו של מוח האדם, תכונה שהם חולקים גם עם קופים ומספר מיני דולפינים. בזכות מאפייני קליפת המוח שלהם, פילים אפריקאים הם בין המינים האינטליגנטיים ביותר בעולם. מוחו של הפיל האפריקאי שוקל בממוצע מעט יותר מ־. מבנה מוחו המורכב של הפיל האפריקאי מצביע על אבולוציה מתכנסת. תפוצה במערב היבשת חיים הפילים ביערות, ולכן קשה יותר לפגוע בהם. עם זאת באזורים אלה נאמדים הפילים בעשרות ובמאות, ורק בשלוש מדינות יש יותר מאלף פילים. לעומת זאת בדרום אפריקה, נשמרת בשנים האחרונות אוכלוסייה במצב קבוע, ולפעמים היא אפילו גדלה. מספר הפילים בכל אפריקה נאמד היום (לפי אומדני הקרן העולמית לשימור חיות הבר) בין 470,000–690,000 פרטים. ציד הפיל האפריקני היה מטרה פופולרית לציד לשם ספורט, עוד מאז המאה ה-19 ובין חמשת הגדולים. מאז שציד לשם ספורט הוגדר כבלתי חוקי, ומאז הגדרת שמורות הטבע בכל רחבי אפריקה - כמות הציד ירדה משמעותית. אך בשנים האחרונות, הציד התגבר ביתר שאת למטרות סחר בלתי חוקי בחטים, שמבוצע בעיקר בידי ארגוני טרור במרכז אפריקה, ובראשם, צבא ההתנגדות של האל של ג'וזף קוני. החטים מועברים לנמלי היבשת כגון: דאר א-סלאם, קייפטאון ולאגוס, וממשיכים לשווקים בכל רחבי העולם. על פי האומדנים, בין השנים 2010–2012 ניצודו לא פחות מ-100,000 פילים, וכך לא נשאר אף פרט בסודאן. בטנזניה נשארו רק 40% מהפרטים, ובמוזמביק נשארו 52%. פיל מפורסם בשם סאטאו שחי בקניה היה ידוע בחטיו הענקיים שהפכו אותו למטרה פוטנציאלית לציד ובשל כך הוא זכה לשמירה צמודה. בסופו של דבר המאמצים לשומרו לא הצליחו והוא ניצוד בשנת 2014. גלריה קישורים חיצוניים פילים ננסיים, יש דבר כזה!, כתבה על פילי שמורת אדו בדרום אפריקה מתוך מגזין "עיתון חי" פילים אפריקאים מזהים הצבעה, מחקר התנהגותי. מתוך "הזנב הארוך" 11 באוקטובר 2013 הערות שוליים בעלי חיים שתוארו ב-1827 טקסונים שתוארו בידי ניקולס אילוורד ויגורס פילים טקסונים קיימים שהתפתחו בפליוקן

פיל אפריקני (שם מדעי: Loxodonta) הוא סוג במשפחת הפיליים לצד הסוג פיל.מאפייניםהפילים האפריקניים הם בעלי החיים היבשתיים הגדולים ביותר, משקלם מגיע לכדי וגובהם הוא כ-. הם צורכים עד כמאתיים ליטרים מים ביום ומסוגלים לשתות כ-11 ליטר מים בלגימה אחת. הם ניזונים מכ-140 ק"ג צמחייה ליום. כיום קיימים שני מיני פיל אפריקני:פיל סוואנה אפריקני (Loxodonta africana)פיל יער אפריקני (Loxodonta cyclotis).עדר של פילים בטבע מונה כ-30 פרטים, רובם נקבות בנות המשפחה המורחבת. בראש העדר עומדת הפילה המבוגרת. הזכרים הבוגרים חיים בנפרד, בקבוצות קטנות או ביחידים. הפיל האפריקני הבוגר אינו מאוים על ידי הטורפים באפריקה. להקת אריות גדולה מסוגלת לטרוף פיל צעיר, אם כי לרוב הפיל הצעיר מוגן על ידי העדר. הפילים נוהגים לכסות את עצמם בבוץ צונן כדי להגן על עורם הרגיש מפני קרני השמש. ישנה אוכלוסייה מיוחדת של פילים בנמיביה ובמאלי החיה במדבר ולא בסוואנות או ביערות.מבנה הגוףאפרכסת האוזניים של הפילים האפריקניים גדולה משל הפילים האסייתים כהתאמה פיזיולוגית: הטמפרטורה הממוצעת באפריקה גבוהה מזו שבאסיה, ואפרכסות האזניים הגדולות מאפשרות איבוד חום יעיל יותר דרך כלי הדם המרובים הממוקמים בהן. רוחבן של אוזני הפיל האפריקני מגיע ל-120–125 ס"מ.גובהו של פיל אפריקני הוא , אך עשוי להגיע גם ל-.בקצה החדק ישנם אצל הפיל האפריקני שתי בליטות בשרניות זה מול זה כמעין אצבעות.לפילים שני חטים גדולים העשויים שנהב, חטים אלו היו ועדיין אחת הסיבות, לציד הפילים.משך חייו הממוצע של הפיל הוא כ-60–70 שנה.הפיל האפריקני בעברבעבר היה נפוץ הפיל על פני כל אפריקה אך כיום הוא נפוץ בעיקר בשמורות טבע בדרום ומזרח אפריקה. בעבר היה קיים מין נוסף של פיל אפריקאי שהיה קטן יותר מהפיל האפריקאי וגם מהפיל האסייתי. פיל זה שימש בצבאו של חניבעל בתור פיל מלחמה.בשנת 1847 תועד הפיל האפריקני, שנחשב עד היום לפיל הכי גדול בהיסטוריה, גובהו היה ואורכו כמעט .לצורך השוואה, גובהו של פיל אסייתי גדול יגיע לכ-3.6 מטרים.רבייההריון הפילות האפריקניות הוא הארוך בין חיות היבשה, 20–22 חודשים, ולרוב נולד גור יחיד במשקל של עד 35 ק"ג. גורים אלה צורכים כ-12 ליטר חלב ביום ורק בגיל 5–6 הם נגמלים. האם מטפלת בגור הנולד, אולם את השמרטפות היא חולקת עם שאר פילות העדר. תקופה זו נמשכת מהגמילה ועד גיל 17 בערך ובה מתהווה מבנה העדר. בגיל 13 מתחילים הזכרים להיפרד מעדר האמהות. בהמשך יצטרפו לנקבות רק לשם רבייה. לזכרים שבהם יש התפרצויות זעם בתקופת המוסט שגורמים להם להיות מסוכנים לסביבתם.אינטליגנציה פילים אפריקאים נחשבים לחיה אינטליגנטית מאוד, ויש להם קליפת מוח גדולה ומפותלת מאוד שמספר הנוירונים בה דומה לזו של מוח האדם, תכונה שהם חולקים גם עם קופים ומספר מיני דולפינים. בזכות מאפייני קליפת המוח שלהם, פילים אפריקאים הם בין המינים האינטליגנטיים ביותר בעולם. מוחו של הפיל האפריקאי שוקל בממוצע מעט יותר מ־. מבנה מוחו המורכב של הפיל האפריקאי מצביע על אבולוציה מתכנסת.תפוצה במערב היבשת חיים הפילים ביערות, ולכן קשה יותר לפגוע בהם. עם זאת באזורים אלה נאמדים הפילים בעשרות ובמאות, ורק בשלוש מדינות יש יותר מאלף פילים. לעומת זאת בדרום אפריקה, נשמרת בשנים האחרונות אוכלוסייה במצב קבוע, ולפעמים היא אפילו גדלה. מספר הפילים בכל אפריקה נאמד היום (לפי אומדני הקרן העולמית לשימור חיות הבר) בין 470,000–690,000 פרטים.ציד הפיל האפריקני היה מטרה פופולרית לציד לשם ספורט, עוד מאז המאה ה-19 ובין חמשת הגדולים. מאז שציד לשם ספורט הוגדר כבלתי חוקי, ומאז הגדרת שמורות הטבע בכל רחבי אפריקה - כמות הציד ירדה משמעותית. אך בשנים האחרונות, הציד התגבר ביתר שאת למטרות סחר בלתי חוקי בחטים, שמבוצע בעיקר בידי ארגוני טרור במרכז אפריקה, ובראשם, צבא ההתנגדות של האל של ג'וזף קוני. החטים מועברים לנמלי היבשת כגון: דאר א-סלאם, קייפטאון ולאגוס, וממשיכים לשווקים בכל רחבי העולם. על פי האומדנים, בין השנים 2010–2012 ניצודו לא פחות מ-100,000 פילים, וכך לא נשאר אף פרט בסודאן. בטנזניה נשארו רק 40% מהפרטים, ובמוזמביק נשארו 52%. פיל מפורסם בשם סאטאו שחי בקניה היה ידוע בחטיו הענקיים שהפכו אותו למטרה פוטנציאלית לציד ובשל כך הוא זכה לשמירה צמודה. בסופו של דבר המאמצים לשומרו לא הצליחו והוא ניצוד בשנת 2014.גלריהקישורים חיצוניים פילים ננסיים, יש דבר כזה!, כתבה על פילי שמורת אדו בדרום אפריקה מתוך מגזין "עיתון חי" פילים אפריקאים מזהים הצבעה, מחקר התנהגותי. מתוך "הזנב הארוך" 11 באוקטובר 2013הערות שולייםבעלי חיים שתוארו ב-1827טקסונים שתוארו בידי ניקולס אילוורד ויגורספיליםטקסונים קיימים שהתפתחו בפליוקן

1433

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%93%D7%9D%20%28%D7%A1%D7%95%D7%92%29

אדם (סוג)

סוג האדם (שם מדעי: Homo, מלטינית: "אדם") הוא סוג טקסונומי בתת-שבט ההומינינים שבסדרת הפרימטים. סוג האדם כולל את המין האנושי בן-ימינו הומו ספיינס, וכן הוא כולל מספר מינים קרובים אשר כבר נכחדו, ומוכרים למדע רק מתוך שלדים מאובנים. על פי הקונצנזוס המדעי כיום בתחום הפלאואנתרופולוגיה, התפתח סוג האדם בתחילת תקופת הפליסטוקן, לפני כ-2.7 מיליון שנה, ממין כלשהו של אוסטרלופיתקוס. המאפיין האנטומי המובהק ביותר של סוג האדם הוא גידול דרמטי של המוח, אשר בהשוואה לגודל הגוף הוא גדול ממוחות כל שאר הפרימטים, ואף ממוחות כל שאר בעלי החיים על כדור הארץ. מוחם הגדול איפשר למיני סוג האדם לפתח יכולת קוגניטיבית חסרת תקדים, תרבות וטכנולוגיה. על פי סברה מקובלת, סוג האדם מתאפיין ביכולתו הייחודית לסתת כלי אבן, ובכך פתח את התקופה הפלאוליתית. שלושת המינים המקובלים כמעט על כל החוקרים בתחום כשייכים לסוג האדם הם הומו ספיינס, הומו ארקטוס והומו הביליס. מספר מינים נוספים שהוצעו, כגון האדם הניאנדרטלי, האדם הדניסובי, הומו פלורסיינסיס והומו היידלברגנסיס, שייכים אף הם לכל הדעות לסוג האדם, אך יש חוקרים הסבורים שנכון יותר לסווגם כתת-מינים או אוכלוסיות ייחודיות של שלושת המינים הקודמים. __תוכן_עניינים__ היסטוריה של הגדרת סוג האדם במאה ה-18 פתח חוקר הטבע השוודי קארולוס לינאוס במבצע מיון טקסונומי של כל עולם החי והצומח על בסיס המורפולוגיה והאנטומיה שלהם. במסגרת זו הנהיג לינאוס את שיטת השם המדעי הכפול, שבו המילה הראשונה מציינת את הסוג והשנייה את המין. לדוגמה, הזאב המצוי (שם מדעי: Canis lupus) והתן הזהוב (שם מדעי: Canis aureus) הם שני מינים שונים בתוך סוג הכלב Canis. שיטה זו משמשת עד היום כבסיס המיון הטקסונומי בביולוגיה. בבואו למיין את האדם שמר לינאוס על אותם עקרונות מנחים ששימשו אותו למיון שאר עולם החי - הוא מיין אותו ביחד עם הקופים לאותה סדרה - ה"פרימטים", והעניק לו את השם המדעי הכפול "הומו ספיינס". שם הסוג "הומו" פירושו בלטינית "אדם" או "בן אנוש" (זהו גם שורש המונחים "הומני" ו"הומניזם"). שם המין "ספיינס", שהעניק לינאוס לאדם בן-ימינו, פירושו ביוונית "נבון" או "תבוני". למרות שבאופן כללי לא היסס לינאוס להגדיר מינים יחידים בסוגם, הוא לא סבר שספיינס חייב להיות מין יחיד בסוג הומו. למעשה, במהדורה החשובה מכולן משנת 1758 של ספרו Systema naturæ, כלל לינאוס גם מיני אדם נוספים, כמו הומו סילבסטריס (Homo sylvestris כלומר "אדם היער", ככל הנראה בעקבות שמועות מעורפלות על אורנגאוטנים באי ג'אוה), הומו מונסטרוסוס (Homo monstrosous כלומר "האדם המפלצתי", בעקבות שמועות על אנשים גמדים וענקים מרחבי העולם) והומו פרוס (Homo ferus כלומר אדם הפרא, בעקבות שמועות על ילדים שאומצו על ידי זאבים וחיות אחרות). ואולם למינים אלו לא נמצא ביסוס מדעי, ועד כמחצית המאה ה-19 נותר ספיינס כמין יחיד בסוג הומו. גם כיום הוא נחשב למין היחידי בסוג אשר לא נכחד ועדיין חי בימינו. כמאה שנה לאחר לינאוס, בשנת 1864, הגדיר הגאולוג הבריטי ויליאם קינג את האדם הניאנדרטלי הנכחד כמין שני בסוג האדם, ונתן לו את השם המדעי הרשמי הומו ניאנדרתלנסיס (Homo neanderthalensis). אף שמעולם לא התעורר ספק בשייכותו של האדם הניאנדרטלי לסוג האדם, אין עדיין הסכמה בין חוקרים האם הוא שונה דיו מספיינס להצדקת מין נפרד משלו, או שיש לסווג אותו כתת-מין של ספיינס. הסתייגות דומה התעוררה בשנת 1908 כאשר הגדיר האנטומאי הגרמני אוטו שֶטֶנְזַאק את הומו היידלברגנסיס, על פי לסת מאובנת שנמצאה ליד היידלברג, כמין נוסף בסוג האדם. אף שאין ספק בשיוכו של "אדם היידלברג" לסוג האדם, רבים מסווגים אותו ומאובנים דומים מתקופתו למינים ספיינס או ארקטוס. "אדם ג'אווה" ו"אדם פקין", לעומתם, הוגדרו בתחילה לסוגים נפרדים מסוג האדם - פיתקאנתרופוס ארקטוס וסינאנתרופוס פקיננסיס. זאת משום שהנפח הפנימי של הגולגולת במאובנים אלו, המעיד על גודל המוח, הוא כ-800 עד 1,100 סמ"ק בלבד, קטן משמעותית מזה של אדם בן-ימינו (בממוצע כ-1,350 ורק לעיתים רחוקות מאוד נמוך מ-1,100), אף כי עדיין גדול משמעותית מזה של קופי-אדם (עד 500 סמ"ק בזכרים הגדולים ביותר של שימפנזה וגורילה). אך בשנות ה-40 של המאה ה-20 הציע האנטומאי היהודי-גרמני פרנץ ויידנרייך שאדם ג'אווה ואדם פקין שייכים למעשה לאותו המין בסוג האדם, ובשנות ה-50 קיבל הביולוג האבולוציוני ארנסט מאייר הצעה זו, וצרף רשמית את שני המינים למין אחד תחת השם הומו ארקטוס. בכך היה הומו ארקטוס למין הראשון השונה מספיק על-מנת להחשב, על דעת כל הטקסונומים כיום, כמין נפרד מספיינס, ועדיין דומה לו מספיק על מנת להיכלל, על דעת כל הטקסונומים, בסוג הומו. עקב מוחו הקטן יותר, הרחיב הומו ארקטוס באופן ניכר את הגדרת סוג האדם. סוג האדם הורחב אפילו יותר בשנת 1964, כאשר הציע לואיס ליקי לכלול בו מין חדש שהגדיר בשם הומו הביליס, על-פי מספר מאובנים שגילה בערוץ אולדובאי. נפח המוח הממוצע של הביליס הוא כ-600 סמ"ק, ובגולגולת אחת הוא נמדד כ-530 סמ"ק בלבד, אך עדיין הוא גדול מעט מזה של מוחות אוסטרלופיתקים. למרות קוטן מוחו, הומו הביליס כבר הצטיין ביכולת לסתת כלי-אבן פשוטים מן התרבות האולדובאית. הומו ספיינס, הומו ארקטוס והומו הביליס הם שלושת המינים המקובלים על כמעט כל החוקרים בתחום הפלאואנתרופולוגיה כשייכים בוודאות לסוג האדם. עם זאת, מאובני בני-אדם קדמונים הוגדרו כמינים נוספים בסוג האדם על ידי חוקרים מסוימים, בעוד חוקרים אחרים בדרך-כלל סבורים שחלק או כל המאובנים הללו משתייכים לשלושת המינים המקובלים בסוג. מחלוקות כאלו מתעוררות בעיקר בין חוקרים "פצלנים" (splitters), אשר מעדיפים לשייך כל מאובן שונה במקצת למין משלו, לבין חוקרים "אחדנים" (lumpers), אשר מעדיפים לשייך את אותם מאובנים למספר קטן יותר של מינים שבתוך כל אחד מהם שונות גדולה יותר. המין הומו רודולפנסיס הוגדר בעיקר על-מנת לסווג גולגולת שהתגלתה לחופי אגם טורקאנה, ולדעת חוקרים אחרים היא שייכת להומו הביליס. המינים הומו ארגסטר, הומו גאורגיקוס והומו אנטקסטור הוגדרו על ידי כמה פלאואנתרופולוגים כמינים נפרדים, בעוד שלדעת מרבית החוקרים הם אוכלוסיות מקומיות של הומו ארקטוס. המין הומו פלורסיינסיס הוגדר לציון אוכלוסייה נכחדת של בני-אדם גמדיים באי פלורס שבאינדונזיה, שלדעת כמה חוקרים אחרים הם אוכלוסייה פתולוגית מן המין ספיינס. בשנת 2013 התגלו בדרום אפריקה כ-1,500 חלקי מאובנים, וכעבור שנתיים הם הוכרזו על ידי צוותו של הפלאואנתרופולוג לי ברגר כשרידיו של מין חדש שכונה הומו נאלדי. הומו לוזוננסיס הוגדר בשנת 2019 לציון מספר מאובני אדם קטני-גוף שהתגלו באי לוזון. מיני הסוג אדם הערות לטבלה: השם המדעי הכפול של מין מורכב משם הסוג ואחריו שם המין. למשל "הומו ספיינס" מורכב משם הסוג הומו ("אדם" בלטינית) ושם המין ספיינס ("חושב" או "נבון" בלטינית). מינים שונים מוגדרים לרוב כאוכלוסיות שאינן יכולות להעמיד בני-כלאיים פוריים זו עם זו, אך זאת כמעט בלתי-אפשרי לקבוע על סמך מאובנים בלבד, ולכן אין הסכמה במדע על מעמד כל המינים. חוקרים בעלי גישה "אחדנית" (lumper) יעדיפו לאחד כמה מינים למין אחד. למשל חוקרים רבים כוללים את ארגסטר וגאורגיקוס במין ארקטוס, והמין קפרנסיס מבוסס כיום על כיפת גולגולת יחידה ורוב החוקרים יעדיפו לכלול אותה במין היידלברגנסיס. לעומת זאת, ההצעה לכלול את האדם הנאנדרטלי במין האדם המודרני (ספיינס) עדיין לא התקבלה על מרבית החוקרים. זאת משום שמעצמות ניאנדרטלים הצליחו למצות DNA, ונמצא כי גם אם הייתה רביית כלאיים פורייה בין נאנדרטלים ובני אדם מודרני, היא הייתה נדירה ביותר, למרות ששני המינים חיו זה לצד זה במזרח התיכון ובאירופה לפני כמה עשרות אלפי שנים. מאפיינים ייחודיים מספר תכונות ומאפיינים של האנטומיה, אורח חיים וכישורים הוצעו כייחודיים לסוג האדם (Homo), ולפיכך מגדירים אותו ומבדילים אותו מסוגי הומינינים קדומים יותר. כל אחד ממאפיינים אלו בפני עצמו איננו קריטריון חד-משמעי ומוסכם על כל החוקרים בתחום לשייכות לסוג, ולכן קיימים בתחום וויכוחים על הכללתם של מאובנים מסוימים בסוג, בעיקר המאובנים הקדומים ביותר או בעלי התכונות ה"פרימיטיביות" ביותר. כמו כן, לעיתים קרובות לא ניתן לבדוק כמה מן התכונות במאובנים, בעיקר כאלה שהם חלקיים מאוד, וכישורים או אורח חיים ניתן לעיתים להסיק רק בעקיפין מן המאובנים או משרידים ארכאולוגים. אך צירוף של כל או מרבית המאפיינים האלו בדרך-כלל מוביל להסכמה רחבה על שייכות לסוג האדם. מוח גדול מאפיין אנטומי ייחודי וחשוב ביותר של סוג האדם הוא גידול יוצא דופן של פי שלושה לערך בנפח המוח, תוך זמן קצר בקנה מידה אבולוציוני של כשני מיליון שנה, מנפח של כ-400 סמ"ק האופייני למיני הסוג אוסטרלופיתקוס ופראנתרופוס וקופי אדם בני-ימינו, ועד ממוצע של כ-1,000 סמ"ק אצל הומו ארקטוס, כ-1,200 סמ"ק אצל הומו היידלברגנסיס, וכ-1,350 סמ"ק באוכלוסיית הומו ספיינס בן-ימינו. גודל המוח ניתן למדידה במאובנים על ידי מדידת נפחה הפנימי של קופסת המוח בגולגולת. נפח מוח של 600 סמ"ק הוצע כגבול המפריד בין מיני הסוג אדם לבין הומינינים אחרים וקופי אדם. עם זאת, גבול זה מטושטש במינים הקדומים או קטני-הגוף בסוג האדם. יוצא דופן בולט הוא הומו פלורסיינסיס שנפח המוח אצלו (כפי שנמדד בגולגולת אחת ויחידה) הוא 420 סמ"ק בלבד, ולמרות זאת מסווג לסוג האדם לדעת מרבית הפלאואנתרופולוגים, עקב תכונות אנטומיות אחרות (ראו להלן) וסיתות כלי-אבן. מוח קטן זה מוסבר חלקית אבל לא לחלוטין על ידי קוטן גופו הכללי של פלורסיינסיס. מבחינת נפח המוח יחסית למשקל גוף, מוחו של פלורסיינסיס קטן מזה של הומו ארקטוס, אך עדיין גדול מעט מזה של מיני אוסטרלופיתקוס. מין קטן-גוף נוסף המסווג לסוג האדם הוא הומו נאלדי, שנפח המוח אצלו מוערך בכ-465 סמ"ק אצל הנקבות הקטנות יותר ועד כ-560 סמ"ק בזכרים, משמעותית מתחת לגבול המוצע של 600 סמ"ק. נפח המוח במרבית הגולגולות המסווגות למינים הביליס, רודולפנסיס וארקטוס אכן גדול מ-600 סמ"ק, אך בכמה מהן הוא קטן יותר. דוגמה מפורסמת היא גולגולת מספר 5 מדמניסי המסווגת כהומו ארקטוס או כהומו גאורגיקוס. אף שהיא מסיבית בגודלה ושייכת כנראה לזכר בוגר וגדול-גוף, נפח המוח שלה הוא 545 סמ"ק בלבד. לפיכך לא ניתן להסתמך על נפח המוח כקריטריון יחיד לשייכות לסוג האדם, מה גם שהוא איננו ניתן למדידה בממצאי מאובנים חלקיים שאינם כוללים גולגולת שלמה יחסית. סיתות כלי אבן יכולת בלעדית לסתת כלי-אבן הוצעה כקריטריון לסוג האדם על ידי מספר חוקרים, הבולט שבהם הפלאואנתרופולוג לואיס ליקי. ליקי ייחס למין הומו הביליס את כלי האבן העתיקים ביותר בערוץ אולדובאי, המשויכים לתרבות האולדובאית הקרויה של שם הערוץ. קושי טכני בקריטריון זה הוא שלעיתים קרובות קשה מאוד לשייך כלי-אבן שהתגלו למאובני ההומינינים שסיתתו אותם. למשל, ליקי עצמו שייך את הכלים האולדובאים בתחילה למאובן פראנתרופוס בוייזאיי שגילה עוד קודם לכן בערוץ אולדובאי, ושינה את דעתו לאחר גילוי מאובני הביליס, בעיקר בשל נפח המוח הגדול יותר בגולגולות שלהם ובשל מאפייני שלד הדומים יותר לאלו של האדם המודרני. כלי-האבן העתיקים ביותר מן התרבות האולדובאית התגלו באתר גונא באתיופיה ומתוארכים לגיל של 2.5-2.6 מיליון שנה לפני זמננו, בסמיכות למאובני אוסטרלופיתקוס גרהי. מתקופה קדומה זו קיים רק מאובן אחד אשר מסווג לסוג האדם. כלי-אבן עתיקים אף יותר הם הכלים מאתר לומקווי בקניה שגילם כ-3.3 מיליון שנה, קדומים בהרבה ממאובן ידוע כלשהו מסוג האדם. תגליות אלו רומזות על יכולתם של מיני הסוג אוסטרלופיתקוס לסתת כלי-אבן פשוטים עוד לפני הופעתו של סוג האדם. יכולת לסתת כלי-אבן בטכניקה האולדובאית גם הוצגה על ידי קוף-אדם אחד לפחות - שימפנזה ננסי שגדל בשבייה בשם קאנזי. קאנזי למד את שיטת הסיתות בשיעור אחד מן הארכאולוג הפרהיסטורי ניקולס טות', והמשיך לתרגל אותה ללא הדרכה בניסויים נוספים במשך שנים, תוך שהוא משנה ומשפר את יכולותיו בעצמו. אף שקאנזי רחוק מן המיומנות של מומחים אנושיים המשחזרים את הטכניקה האולדובאית, הוא מסוגל להתיז מגרעין אבן נתזים חדים מספיק כדי להשתמש בהם לחיתוך חבלים, על-מנת לפתוח קופסאות המכילות פרסי מזון שהוכנו על ידי החוקרים. כישוריו של קאנזי מעידים גם הם על הקושי להשתמש בסיתות כלי-אבן כקריטריון להכללה בסוג האדם. שימפנזים בטבע לא נצפו מסתתים כלי-אבן, אף כי ישנן קהילות של שימפנזים מצויים (וכן של קופי קפוצ'ין באמריקה הדרומית) אשר מפצחים אגוזים באמצעות הנחתם על אבני "סדן" גדולות והכאתם באבן "פטיש" קטנה יותר. כמה פרימטלוגים העלו את ההשערה שסיתות כלי-אבן התפתח במקורו מהתנהגות כזו. שפה ודיבור שפה ויכולת דיבור הוצעו כמאפיין ייחודי לסוג האדם, אך קשה להסיק אותם ממאובנים. שימפנזים מצויים ושימפנזים ננסיים בשבייה הפגינו יכולת מסוימת ללמוד ולהשתמש בשפת הסימנים ובשפות סימבוליות אחרות. ואולם לא ידוע על פיתוח שפה באופן ספונטני אצל קופי אדם בטבע. הליכה על שתיים כאופן תנועה בלעדי הליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות מייחדת את האדם מכל הפרימטים האחרים החיים כיום, אך משותפת לו עם סוגי הומינינים נכחדים כמו אוסטרלופיתקוס, פראנתרופוס וארדיפיתקוס. עם זאת, מאובנים מסוגים אלו עדיין מפגינים תכונות שלד המצביעות על התאמה לטיפוס על עצים, כמו אצבעות ארוכות ומעוקלות, וזרועות ארוכות השוות באורכן לאורך הרגליים או אף ארוכות מהם. מספר חוקרים הציעו איפוא שהליכה על שתיים כאורח חיים בלעדי היא תכונה המאפיינת או אף מגדירה את סוג האדם. לפי הצעה זו, סוגי ההומינינים הנכחדים היו בעלי אורח חיים שכלל גם הליכה זקופה על הקרקע וגם טיפוס על עצים, בעוד שבני סוג האדם התמחו בתנועה על הקרקע, ואיבדו כליל את ההתאמות לטיפוס. בייחוד, רגליהם של בני סוג האדם ארוכות מזרועותיהם, וכפות ידיהם מותאמות לטיפול בעצמים, ולא לטיפוס, עם אצבעות קצרות יותר, עדינות וישרות יחסית. למרות זאת, כמה מן המאובנים המשויכים בדרך כלל למינים הקדומים בסוג האדם, כמו הביליס ורודולפנסיס, רומזים על רגליים השוות באורכן לאורך הזרועות. לכן יש חוקרים הסבורים שאורח החיים של הביליס ורודולפנסיס, בדומה לזה של האוסטרלופיתקים, אכן כלל גם טיפוס וגם הליכה על שתיים, ובעקבות זאת מציעים להוציא אותם מסוג האדם ולהעביר אותם לסוג אוסטרלופיתקוס. לאחרונה נמצאו כפות ידיים בעלות אצבעות מעוקלות המותאמות לטיפוס אצל הומו נאלדי, שאף הוא סווג למין האדם, ואצל הומו לוזוננסיס, למרות שמינים אלו נחשבים כמאוחרים יחסית בהתפתחות סוג האדם. פנים, לסתות ושיניים קטנות מיני סוג האדם מתאפיינים בפנים ובלסתות קטנות ובלתי-בולטות, בהשוואה לפנים והלסתות הבולטות קדימה של אוסטרלופיתקים וקופי-אדם. גם השיניים של בני סוג האדם קטנות יותר, בייחוד הטוחנות והקדם-טוחנות שאצל האוסטרלופיתקים הן מורחבות מאוד. במבט מלמטה על הלסת העליונה, או מלמעלה על הלסת התחתונה, המשנן של בני סוג האדם הוא בצורת קשת או פרבולה, בעוד שהמשנן של אוסטרלופיתקים הוא בעל צורת "ח" מרובעת, כאשר שורות השיניים משני הצדדים מקבילות זו לזו. הניבים של אוסטרלופיתקים וקופי-אדם ארוכים משאר שיניהם וחדים יותר, בייחוד אצל הזכרים. בעת סגירת הלסתות, הניבים משתלבים בתוך רווחים (diastema) תואמים בין שיני הלסת הנגדית. בסוג האדם, לעומת זאת, הניבים שווים בגובהם לשאר השיניים, ואין דיאסטמות בינם לבין השיניים הסמוכות. הקטנת השיניים והלסתות בסוג האדם התאפשרה ככל הנראה על ידי הסתמכותו ההולכת וגוברת על כלי-אבן, ומאוחר יותר גם על צלייה באש, לצורך חיתוך, ריסוק ועיבוד המזון. לפי השערה נפוצה אחרת, סייע לכך גם הגדלת מרכיב המזון מן החי בתזונה, שכן תכולת החלבון, הפחמימות והשומן בבשר גדולה משל מרבית המזונות הצמחיים המצויים בטבע. לפי השערה נוספת, הגידול העצום במוח בסוג האדם התאפשר בין השאר בעקבות החלשותו והצרתו של שריר הצדע , המתחבר בחלקו העליון לגולגולת. באוסטרלופיתקים, שריר הצדע הגדול הקיף את כל הגולגולת והתחבר לרכס עצם אורכי בראשה, שאצל מיני פראנתרופוס אף מקבל צורת "כרבולת". אך בסוג האדם, שריר צדע קטן בהרבה מתחבר רק לצידי הגולגולת. שיניים הן המרכיב העמיד ביותר בשלד והנפוץ ביותר בתגליות מאובנים, והלסתות אף הן מן הממצאים היותר נפוצים. לכן הסיווג של מאובנים רבים לסוג האדם, ובכלל זה העתיקים ביותר מביניהם, מתבסס בעיקר על שיניים ולסתות. אבולוציה מוצא בפליסטוקן המוקדם על פי הקונצנזוס המדעי בפלאואנתרופולוגיה התפתח סוג האדם במזרח או בדרום אפריקה בראשית תקופת הפליסטוקן, ואולי אף לפני כן בסוף תקופת הפליוקן, מתוך אחד ממיני הסוג אוסטרלופיתקוס. ואולם מעט מאוד ידוע על התפתחות זו, עקב נדירותם של מאובני הומינינים מן התקופה שבין 2 מיליון שנה ל-3 מיליון שנה לפני זמננו. המאובן המוקדם ביותר המסווג לסוג האדם היא לסת תחתונה חלקית שהתגלתה באתר לדי-גרארו (Ledi-Geraru) בעמק העפר באתיופיה ומסומנת בסימון הקטלוגי LD 350-1. היא מתוארכת לגיל של 2.8 מיליון שנה. במבט מלמעלה הלסת היא בצורה הפרבולית האופיינית לסוג האדם, עם שיניים קטנות וניבים לא בולטים, ולא בצורת האות "ח" (ראו פרק מאפיינים) גדלת שיניים האופיינית למיני הסוג אוסטרלופיתקוס. בדומה למרבית הממצאים העתיקים ביותר מסוג האדם היא סווגה על ידי מגליה כ-.Homo sp, היינו מין בלתי-ידוע בסוג האדם. עד גילוייה של LD 350-1, המאובן הקדום ביותר שסווג לסוג האדם היה מאוחר יותר בכ-400 אלף שנה, בן 2.3 עד 2.5 מיליוני שנים. מאובן זה, המסומן UR 501 אף הוא לסת תחתונה בעלת צורה פרבולית ושיניים קטנות יחסית. הוא התגלה לחופי אגם מלאווי בגבולה הדרומי של טנזניה, וסווג על ידי מגליו למין הומו רודולפנסיס. בדומה ל-LD 350-1 ו-UR 501, כל מאובני סוג האדם מתקופה של שני מיליון שנה ויותר הם חלקיים מאוד, ואינם מספקים כל מידע על נפח המוח או על היחסים בין אורך הזרועות והרגליים, שהן תכונות מגדירות של סוג האדם. הגולגולת השלמה יחסית העתיקה ביותר מסוג האדם היא גולגולת KNM ER 1470 שהתגלתה על ידי אחת המשלחות של ריצ'רד ליקי לחופו המזרחי של אגם טורקאנה בצפון קניה. היא מתוארכת לתקופה של כ-1.9 מיליון שנה לפני-זמננו, נפח המוח שלה כ-750 סמ"ק והיא מסווגת בדרך-כלל למין הומו רודלופנסיס או למין הומו הביליס. מגוון מיני האדם בפליסטוקן הקדום באתר דמניסי בגאורגיה התגלו מאובני סוג האדם העתיקים ביותר מחוץ ליבשת אפריקה - בני כ-1.8 מיליון שנה. אתר זה גם מהווה אתר מפתח להבנת המגוון ומספר מיני הסוג אדם בפליסטוקן הקדום. זהו האתר היחיד מתקופה זו שבו התגלו מספר גולגולות אדם באותו מקום ומאותו זמן. בשנת 2002 הציעו חופרי האתר לסווג את המאובנים למין אדם משלהם הומו גאורגיקוס. ברם, כיום רובם מעדיפים לסווג אותם כהומו ארקטוס מוקדם. חמש הגולגולות המפורטות שהתגלו באתר מפגינות מגוון של תווי פנים ונפחי מוח. "דמניסי 1", הגולגולת הראשונה שהתגלתה באתר, היא בנפח מוח של 780 סמ"ק הנמצא על הגבול בין נפחי המוח של גולגולות הומו הביליס והומו ארקטוס המוקדם, אך "דמניסי 5" היא בעלת נפח מוח של 546 סמ"ק בלבד, קטן משל כל גולגולות הביליס שהתגלו פרט לאחת, וזאת למרות שהיא הגדולה בין גולגולות דמניסי ושייכת ללא ספק לזכר בוגר ומפותח. למרות זאת מאפייניה האנטומיים של דמניסי 5 גרמו למחברי המאמר לסווג אותה כארקטוס ולא כהביליס. בהנחה שכל גולגולות דמניסי אכן שייכות לאותו מין, השונות ביניהן גדולה משל כל מין מאובן יחיד של אדם, ודומה לשונות המתגלה בין גולגולות האדם המודרני הומו ספיינס. לסברת חוקרי האתר, שונות זו מצביעה על כך שמיני האדם שהוגדרו בפליסטוקן הקדום - גאורגיקוס, ארקטוס, ארגסטר, ואף הביליס ורודולפנסיס, למעשה מהווים מין אחד שהשונות בין פרטיו גדולה ממה שהיה נהוג לחשוב. התפשטות והתמיינות בפליסטוקן התיכון בתקופה שבין 1.8 מיליון שנה ועד התקופה הפלאוליתית העליונה לפני כ-50 אלף שנה המשיך סוג האדם להתפשט למרבית חלקי העולם הישן, ובכלל זה אירופה, המזרח התיכון, תת-היבשת ההודית, מזרח אסיה, ואף איים כמו איי דרום-מזרח אסיה, איי הפיליפינים והאיים הבריטיים, אשר היו פחות מבודדים כתוצאה ממפלס פני הים נמוך יותר בעשרות מטרים במשך מרבית תקופות עידן הקרח של הפלייסטוקן. התפשטות זו מתועדת באתרים ארכאולוגים, בעיקר מן התרבות האשלית ותרבויות דומות של סיתות כלי-אבן, שבחלקם מתגלים לראשונה גם ראיות לשימוש באש. המאובנים ששרדו בחלק מאתרים אלו מראים ברובם על המשך המגמה האבולוציונית לגידול בגודל הגוף, ולגידול בגודל המוח אף יחסית לגוף הגדול יותר, במקביל לשכלול טכנולוגיית הסיתות של כלי אבן. מאובנים אלו משויכים בדרך-כלל למין הומו ארקטוס ולמינים ואוכלוסיות נוספות שככל הנראה התפתחו ממנו, כמו הומו היידלברגנסיס, האדם הניאנדרטלי, האדם הדניסובי ולבסוף גם הומו ספיינס מודרני אנטומית. הגדרת ההבדלים בין מינים ואוכלוסיות אלו לעיתים קרובות איננה ברורה, ומכל מקום ממצאים פלאוגנטים מראים שהתקיימו ביניהם גם מקרים של רביית כלאיים. ואולם במקביל למגמה העיקרית של הגדלת הגוף והמוח בסוג האדם, מתגלים באותן תקופות גם מינים ואוכלוסיות קטני גוף ומוח, כמו הומו נאלדי, הומו פלורסיינסיס והומו לוזוננסיס. אוכלוסיות יוצאות דופן כאלו אולי התפתחו כתוצאה מבידודן באיים ובאזורים יבשתיים מרוחקים. הכחדה בפליסטוקן המאוחר אלפי השנים האחרונות ייחודיות בהכחדתם של כל מיני סוג האדם, פרט למין ספיינס שהשתלט על חלקים גדולים של האזורים היבשתיים בכדור הארץ, ובכלל זה בתי-גידול וגומחות אקולוגיות רבות ושונות זו מזו, ולבסוף אף הפך למין מהנדס סביבה ושינה אותם לצרכיו. אין ראיות ברורות כיצד נכחדו שאר מיני האדם, אך הסמיכות של הכחדות אלו להתפשטות ספיינס רומזת על הקשר ביניהן. כך למשל נכחד האדם הניאנדרטלי באירופה ובאסיה במהלך כמה אלפי שנים לאחר התיישבות ספיינס במקומות אלו, והומו פלורסיינסיס נכחד באי פלורס כאלפי או עשרות אלפי שנה לאחר שעברו באיים מתיישבי ספיינס בדרכם לאוסטרליה, ככל הנראה לאחר לפחות 700 אלף שנה של חיים באי. גם מיני יונקים גדולים ממשפחות וסדרות אחרות, כגון פילאים, סוסיים, עצלני קרקע ואף טורפים שונים נכחדו באוסטרליה ובאמריקה הצפונית והדרומית, זמן קצר לאחר התיישבות ספיינס באזורים אלו. ראו גם אבולוציה של האדם נדידת האדם הקדמון פרהיסטוריה לקריאה נוספת אברהם רונן, "חשיבותה של ארץ ישראל בתולדות אדם הקדמון", קדמוניות, 144, 2012, עמ' 65–70 Grine, F. E., Fleagle, J. G., & Leakey, R. E. (Eds.). (2009). The First Humans: origin and early evolution of the genus homo. Springer Science & Business Media. קישורים חיצוניים ד"ר אביתר נבו, האבולוציה ומוצא האדם פורסם במגזין "מדע" כרך ל"ד 2 עמ' 62 הערות שוליים בעלי חיים שתוארו ב-1758 טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס הומיניניים

סוג האדם (שם מדעי: Homo, מלטינית: "אדם") הוא סוג טקסונומי בתת-שבט ההומינינים שבסדרת הפרימטים. סוג האדם כולל את המין האנושי בן-ימינו הומו ספיינס, וכן הוא כולל מספר מינים קרובים אשר כבר נכחדו, ומוכרים למדע רק מתוך שלדים מאובנים.על פי הקונצנזוס המדעי כיום בתחום הפלאואנתרופולוגיה, התפתח סוג האדם בתחילת תקופת הפליסטוקן, לפני כ-2.7 מיליון שנה, ממין כלשהו של אוסטרלופיתקוס. המאפיין האנטומי המובהק ביותר של סוג האדם הוא גידול דרמטי של המוח, אשר בהשוואה לגודל הגוף הוא גדול ממוחות כל שאר הפרימטים, ואף ממוחות כל שאר בעלי החיים על כדור הארץ. מוחם הגדול איפשר למיני סוג האדם לפתח יכולת קוגניטיבית חסרת תקדים, תרבות וטכנולוגיה. על פי סברה מקובלת, סוג האדם מתאפיין ביכולתו הייחודית לסתת כלי אבן, ובכך פתח את התקופה הפלאוליתית.שלושת המינים המקובלים כמעט על כל החוקרים בתחום כשייכים לסוג האדם הם הומו ספיינס, הומו ארקטוס והומו הביליס. מספר מינים נוספים שהוצעו, כגון האדם הניאנדרטלי, האדם הדניסובי, הומו פלורסיינסיס והומו היידלברגנסיס, שייכים אף הם לכל הדעות לסוג האדם, אך יש חוקרים הסבורים שנכון יותר לסווגם כתת-מינים או אוכלוסיות ייחודיות של שלושת המינים הקודמים.__תוכן_עניינים__היסטוריה של הגדרת סוג האדם במאה ה-18 פתח חוקר הטבע השוודי קארולוס לינאוס במבצע מיון טקסונומי של כל עולם החי והצומח על בסיס המורפולוגיה והאנטומיה שלהם. במסגרת זו הנהיג לינאוס את שיטת השם המדעי הכפול, שבו המילה הראשונה מציינת את הסוג והשנייה את המין. לדוגמה, הזאב המצוי (שם מדעי: Canis lupus) והתן הזהוב (שם מדעי: Canis aureus) הם שני מינים שונים בתוך סוג הכלב Canis. שיטה זו משמשת עד היום כבסיס המיון הטקסונומי בביולוגיה.בבואו למיין את האדם שמר לינאוס על אותם עקרונות מנחים ששימשו אותו למיון שאר עולם החי - הוא מיין אותו ביחד עם הקופים לאותה סדרה - ה"פרימטים", והעניק לו את השם המדעי הכפול "הומו ספיינס". שם הסוג "הומו" פירושו בלטינית "אדם" או "בן אנוש" (זהו גם שורש המונחים "הומני" ו"הומניזם").שם המין "ספיינס", שהעניק לינאוס לאדם בן-ימינו, פירושו ביוונית "נבון" או "תבוני". למרות שבאופן כללי לא היסס לינאוס להגדיר מינים יחידים בסוגם, הוא לא סבר שספיינס חייב להיות מין יחיד בסוג הומו. למעשה, במהדורה החשובה מכולן משנת 1758 של ספרו Systema naturæ, כלל לינאוס גם מיני אדם נוספים, כמו הומו סילבסטריס (Homo sylvestris כלומר "אדם היער", ככל הנראה בעקבות שמועות מעורפלות על אורנגאוטנים באי ג'אוה), הומו מונסטרוסוס (Homo monstrosous כלומר "האדם המפלצתי", בעקבות שמועות על אנשים גמדים וענקים מרחבי העולם) והומו פרוס (Homo ferus כלומר אדם הפרא, בעקבות שמועות על ילדים שאומצו על ידי זאבים וחיות אחרות). ואולם למינים אלו לא נמצא ביסוס מדעי, ועד כמחצית המאה ה-19 נותר ספיינס כמין יחיד בסוג הומו. גם כיום הוא נחשב למין היחידי בסוג אשר לא נכחד ועדיין חי בימינו.כמאה שנה לאחר לינאוס, בשנת 1864, הגדיר הגאולוג הבריטי ויליאם קינג את האדם הניאנדרטלי הנכחד כמין שני בסוג האדם, ונתן לו את השם המדעי הרשמי הומו ניאנדרתלנסיס (Homo neanderthalensis). אף שמעולם לא התעורר ספק בשייכותו של האדם הניאנדרטלי לסוג האדם, אין עדיין הסכמה בין חוקרים האם הוא שונה דיו מספיינס להצדקת מין נפרד משלו, או שיש לסווג אותו כתת-מין של ספיינס. הסתייגות דומה התעוררה בשנת 1908 כאשר הגדיר האנטומאי הגרמני אוטו שֶטֶנְזַאק את הומו היידלברגנסיס, על פי לסת מאובנת שנמצאה ליד היידלברג, כמין נוסף בסוג האדם. אף שאין ספק בשיוכו של "אדם היידלברג" לסוג האדם, רבים מסווגים אותו ומאובנים דומים מתקופתו למינים ספיינס או ארקטוס."אדם ג'אווה" ו"אדם פקין", לעומתם, הוגדרו בתחילה לסוגים נפרדים מסוג האדם - פיתקאנתרופוס ארקטוס וסינאנתרופוס פקיננסיס. זאת משום שהנפח הפנימי של הגולגולת במאובנים אלו, המעיד על גודל המוח, הוא כ-800 עד 1,100 סמ"ק בלבד, קטן משמעותית מזה של אדם בן-ימינו (בממוצע כ-1,350 ורק לעיתים רחוקות מאוד נמוך מ-1,100), אף כי עדיין גדול משמעותית מזה של קופי-אדם (עד 500 סמ"ק בזכרים הגדולים ביותר של שימפנזה וגורילה). אך בשנות ה-40 של המאה ה-20 הציע האנטומאי היהודי-גרמני פרנץ ויידנרייך שאדם ג'אווה ואדם פקין שייכים למעשה לאותו המין בסוג האדם, ובשנות ה-50 קיבל הביולוג האבולוציוני ארנסט מאייר הצעה זו, וצרף רשמית את שני המינים למין אחד תחת השם הומו ארקטוס. בכך היה הומו ארקטוס למין הראשון השונה מספיק על-מנת להחשב, על דעת כל הטקסונומים כיום, כמין נפרד מספיינס, ועדיין דומה לו מספיק על מנת להיכלל, על דעת כל הטקסונומים, בסוג הומו. עקב מוחו הקטן יותר, הרחיב הומו ארקטוס באופן ניכר את הגדרת סוג האדם.סוג האדם הורחב אפילו יותר בשנת 1964, כאשר הציע לואיס ליקי לכלול בו מין חדש שהגדיר בשם הומו הביליס, על-פי מספר מאובנים שגילה בערוץ אולדובאי. נפח המוח הממוצע של הביליס הוא כ-600 סמ"ק, ובגולגולת אחת הוא נמדד כ-530 סמ"ק בלבד, אך עדיין הוא גדול מעט מזה של מוחות אוסטרלופיתקים. למרות קוטן מוחו, הומו הביליס כבר הצטיין ביכולת לסתת כלי-אבן פשוטים מן התרבות האולדובאית. הומו ספיינס, הומו ארקטוס והומו הביליס הם שלושת המינים המקובלים על כמעט כל החוקרים בתחום הפלאואנתרופולוגיה כשייכים בוודאות לסוג האדם.עם זאת, מאובני בני-אדם קדמונים הוגדרו כמינים נוספים בסוג האדם על ידי חוקרים מסוימים, בעוד חוקרים אחרים בדרך-כלל סבורים שחלק או כל המאובנים הללו משתייכים לשלושת המינים המקובלים בסוג. מחלוקות כאלו מתעוררות בעיקר בין חוקרים "פצלנים" (splitters), אשר מעדיפים לשייך כל מאובן שונה במקצת למין משלו, לבין חוקרים "אחדנים" (lumpers), אשר מעדיפים לשייך את אותם מאובנים למספר קטן יותר של מינים שבתוך כל אחד מהם שונות גדולה יותר. המין הומו רודולפנסיס הוגדר בעיקר על-מנת לסווג גולגולת שהתגלתה לחופי אגם טורקאנה, ולדעת חוקרים אחרים היא שייכת להומו הביליס. המינים הומו ארגסטר, הומו גאורגיקוס והומו אנטקסטור הוגדרו על ידי כמה פלאואנתרופולוגים כמינים נפרדים, בעוד שלדעת מרבית החוקרים הם אוכלוסיות מקומיות של הומו ארקטוס. המין הומו פלורסיינסיס הוגדר לציון אוכלוסייה נכחדת של בני-אדם גמדיים באי פלורס שבאינדונזיה, שלדעת כמה חוקרים אחרים הם אוכלוסייה פתולוגית מן המין ספיינס. בשנת 2013 התגלו בדרום אפריקה כ-1,500 חלקי מאובנים, וכעבור שנתיים הם הוכרזו על ידי צוותו של הפלאואנתרופולוג לי ברגר כשרידיו של מין חדש שכונה הומו נאלדי. הומו לוזוננסיס הוגדר בשנת 2019 לציון מספר מאובני אדם קטני-גוף שהתגלו באי לוזון.מיני הסוג אדם הערות לטבלה: השם המדעי הכפול של מין מורכב משם הסוג ואחריו שם המין. למשל "הומו ספיינס" מורכב משם הסוג הומו ("אדם" בלטינית) ושם המין ספיינס ("חושב" או "נבון" בלטינית). מינים שונים מוגדרים לרוב כאוכלוסיות שאינן יכולות להעמיד בני-כלאיים פוריים זו עם זו, אך זאת כמעט בלתי-אפשרי לקבוע על סמך מאובנים בלבד, ולכן אין הסכמה במדע על מעמד כל המינים. חוקרים בעלי גישה "אחדנית" (lumper) יעדיפו לאחד כמה מינים למין אחד. למשל חוקרים רבים כוללים את ארגסטר וגאורגיקוס במין ארקטוס, והמין קפרנסיס מבוסס כיום על כיפת גולגולת יחידה ורוב החוקרים יעדיפו לכלול אותה במין היידלברגנסיס. לעומת זאת, ההצעה לכלול את האדם הנאנדרטלי במין האדם המודרני (ספיינס) עדיין לא התקבלה על מרבית החוקרים. זאת משום שמעצמות ניאנדרטלים הצליחו למצות DNA, ונמצא כי גם אם הייתה רביית כלאיים פורייה בין נאנדרטלים ובני אדם מודרני, היא הייתה נדירה ביותר, למרות ששני המינים חיו זה לצד זה במזרח התיכון ובאירופה לפני כמה עשרות אלפי שנים.מאפיינים ייחודיים מספר תכונות ומאפיינים של האנטומיה, אורח חיים וכישורים הוצעו כייחודיים לסוג האדם (Homo), ולפיכך מגדירים אותו ומבדילים אותו מסוגי הומינינים קדומים יותר. כל אחד ממאפיינים אלו בפני עצמו איננו קריטריון חד-משמעי ומוסכם על כל החוקרים בתחום לשייכות לסוג, ולכן קיימים בתחום וויכוחים על הכללתם של מאובנים מסוימים בסוג, בעיקר המאובנים הקדומים ביותר או בעלי התכונות ה"פרימיטיביות" ביותר. כמו כן, לעיתים קרובות לא ניתן לבדוק כמה מן התכונות במאובנים, בעיקר כאלה שהם חלקיים מאוד, וכישורים או אורח חיים ניתן לעיתים להסיק רק בעקיפין מן המאובנים או משרידים ארכאולוגים. אך צירוף של כל או מרבית המאפיינים האלו בדרך-כלל מוביל להסכמה רחבה על שייכות לסוג האדם.מוח גדולמאפיין אנטומי ייחודי וחשוב ביותר של סוג האדם הוא גידול יוצא דופן של פי שלושה לערך בנפח המוח, תוך זמן קצר בקנה מידה אבולוציוני של כשני מיליון שנה, מנפח של כ-400 סמ"ק האופייני למיני הסוג אוסטרלופיתקוס ופראנתרופוס וקופי אדם בני-ימינו, ועד ממוצע של כ-1,000 סמ"ק אצל הומו ארקטוס, כ-1,200 סמ"ק אצל הומו היידלברגנסיס, וכ-1,350 סמ"ק באוכלוסיית הומו ספיינס בן-ימינו. גודל המוח ניתן למדידה במאובנים על ידי מדידת נפחה הפנימי של קופסת המוח בגולגולת. נפח מוח של 600 סמ"ק הוצע כגבול המפריד בין מיני הסוג אדם לבין הומינינים אחרים וקופי אדם.עם זאת, גבול זה מטושטש במינים הקדומים או קטני-הגוף בסוג האדם. יוצא דופן בולט הוא הומו פלורסיינסיס שנפח המוח אצלו (כפי שנמדד בגולגולת אחת ויחידה) הוא 420 סמ"ק בלבד, ולמרות זאת מסווג לסוג האדם לדעת מרבית הפלאואנתרופולוגים, עקב תכונות אנטומיות אחרות (ראו להלן) וסיתות כלי-אבן. מוח קטן זה מוסבר חלקית אבל לא לחלוטין על ידי קוטן גופו הכללי של פלורסיינסיס. מבחינת נפח המוח יחסית למשקל גוף, מוחו של פלורסיינסיס קטן מזה של הומו ארקטוס, אך עדיין גדול מעט מזה של מיני אוסטרלופיתקוס. מין קטן-גוף נוסף המסווג לסוג האדם הוא הומו נאלדי, שנפח המוח אצלו מוערך בכ-465 סמ"ק אצל הנקבות הקטנות יותר ועד כ-560 סמ"ק בזכרים, משמעותית מתחת לגבול המוצע של 600 סמ"ק. נפח המוח במרבית הגולגולות המסווגות למינים הביליס, רודולפנסיס וארקטוס אכן גדול מ-600 סמ"ק, אך בכמה מהן הוא קטן יותר. דוגמה מפורסמת היא גולגולת מספר 5 מדמניסי המסווגת כהומו ארקטוס או כהומו גאורגיקוס. אף שהיא מסיבית בגודלה ושייכת כנראה לזכר בוגר וגדול-גוף, נפח המוח שלה הוא 545 סמ"ק בלבד. לפיכך לא ניתן להסתמך על נפח המוח כקריטריון יחיד לשייכות לסוג האדם, מה גם שהוא איננו ניתן למדידה בממצאי מאובנים חלקיים שאינם כוללים גולגולת שלמה יחסית.סיתות כלי אבןיכולת בלעדית לסתת כלי-אבן הוצעה כקריטריון לסוג האדם על ידי מספר חוקרים, הבולט שבהם הפלאואנתרופולוג לואיס ליקי. ליקי ייחס למין הומו הביליס את כלי האבן העתיקים ביותר בערוץ אולדובאי, המשויכים לתרבות האולדובאית הקרויה של שם הערוץ.קושי טכני בקריטריון זה הוא שלעיתים קרובות קשה מאוד לשייך כלי-אבן שהתגלו למאובני ההומינינים שסיתתו אותם. למשל, ליקי עצמו שייך את הכלים האולדובאים בתחילה למאובן פראנתרופוס בוייזאיי שגילה עוד קודם לכן בערוץ אולדובאי, ושינה את דעתו לאחר גילוי מאובני הביליס, בעיקר בשל נפח המוח הגדול יותר בגולגולות שלהם ובשל מאפייני שלד הדומים יותר לאלו של האדם המודרני.כלי-האבן העתיקים ביותר מן התרבות האולדובאית התגלו באתר גונא באתיופיה ומתוארכים לגיל של 2.5-2.6 מיליון שנה לפני זמננו, בסמיכות למאובני אוסטרלופיתקוס גרהי. מתקופה קדומה זו קיים רק מאובן אחד אשר מסווג לסוג האדם. כלי-אבן עתיקים אף יותר הם הכלים מאתר לומקווי בקניה שגילם כ-3.3 מיליון שנה, קדומים בהרבה ממאובן ידוע כלשהו מסוג האדם. תגליות אלו רומזות על יכולתם של מיני הסוג אוסטרלופיתקוס לסתת כלי-אבן פשוטים עוד לפני הופעתו של סוג האדם.יכולת לסתת כלי-אבן בטכניקה האולדובאית גם הוצגה על ידי קוף-אדם אחד לפחות - שימפנזה ננסי שגדל בשבייה בשם קאנזי. קאנזי למד את שיטת הסיתות בשיעור אחד מן הארכאולוג הפרהיסטורי ניקולס טות', והמשיך לתרגל אותה ללא הדרכה בניסויים נוספים במשך שנים, תוך שהוא משנה ומשפר את יכולותיו בעצמו. אף שקאנזי רחוק מן המיומנות של מומחים אנושיים המשחזרים את הטכניקה האולדובאית, הוא מסוגל להתיז מגרעין אבן נתזים חדים מספיק כדי להשתמש בהם לחיתוך חבלים, על-מנת לפתוח קופסאות המכילות פרסי מזון שהוכנו על ידי החוקרים. כישוריו של קאנזי מעידים גם הם על הקושי להשתמש בסיתות כלי-אבן כקריטריון להכללה בסוג האדם. שימפנזים בטבע לא נצפו מסתתים כלי-אבן, אף כי ישנן קהילות של שימפנזים מצויים (וכן של קופי קפוצ'ין באמריקה הדרומית) אשר מפצחים אגוזים באמצעות הנחתם על אבני "סדן" גדולות והכאתם באבן "פטיש" קטנה יותר. כמה פרימטלוגים העלו את ההשערה שסיתות כלי-אבן התפתח במקורו מהתנהגות כזו.שפה ודיבור שפה ויכולת דיבור הוצעו כמאפיין ייחודי לסוג האדם, אך קשה להסיק אותם ממאובנים. שימפנזים מצויים ושימפנזים ננסיים בשבייה הפגינו יכולת מסוימת ללמוד ולהשתמש בשפת הסימנים ובשפות סימבוליות אחרות. ואולם לא ידוע על פיתוח שפה באופן ספונטני אצל קופי אדם בטבע.הליכה על שתיים כאופן תנועה בלעדי הליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות מייחדת את האדם מכל הפרימטים האחרים החיים כיום, אך משותפת לו עם סוגי הומינינים נכחדים כמו אוסטרלופיתקוס, פראנתרופוס וארדיפיתקוס. עם זאת, מאובנים מסוגים אלו עדיין מפגינים תכונות שלד המצביעות על התאמה לטיפוס על עצים, כמו אצבעות ארוכות ומעוקלות, וזרועות ארוכות השוות באורכן לאורך הרגליים או אף ארוכות מהם. מספר חוקרים הציעו איפוא שהליכה על שתיים כאורח חיים בלעדי היא תכונה המאפיינת או אף מגדירה את סוג האדם. לפי הצעה זו, סוגי ההומינינים הנכחדים היו בעלי אורח חיים שכלל גם הליכה זקופה על הקרקע וגם טיפוס על עצים, בעוד שבני סוג האדם התמחו בתנועה על הקרקע, ואיבדו כליל את ההתאמות לטיפוס. בייחוד, רגליהם של בני סוג האדם ארוכות מזרועותיהם, וכפות ידיהם מותאמות לטיפול בעצמים, ולא לטיפוס, עם אצבעות קצרות יותר, עדינות וישרות יחסית.למרות זאת, כמה מן המאובנים המשויכים בדרך כלל למינים הקדומים בסוג האדם, כמו הביליס ורודולפנסיס, רומזים על רגליים השוות באורכן לאורך הזרועות. לכן יש חוקרים הסבורים שאורח החיים של הביליס ורודולפנסיס, בדומה לזה של האוסטרלופיתקים, אכן כלל גם טיפוס וגם הליכה על שתיים, ובעקבות זאת מציעים להוציא אותם מסוג האדם ולהעביר אותם לסוג אוסטרלופיתקוס.לאחרונה נמצאו כפות ידיים בעלות אצבעות מעוקלות המותאמות לטיפוס אצל הומו נאלדי, שאף הוא סווג למין האדם, ואצל הומו לוזוננסיס, למרות שמינים אלו נחשבים כמאוחרים יחסית בהתפתחות סוג האדם.פנים, לסתות ושיניים קטנותמיני סוג האדם מתאפיינים בפנים ובלסתות קטנות ובלתי-בולטות, בהשוואה לפנים והלסתות הבולטות קדימה של אוסטרלופיתקים וקופי-אדם. גם השיניים של בני סוג האדם קטנות יותר, בייחוד הטוחנות והקדם-טוחנות שאצל האוסטרלופיתקים הן מורחבות מאוד. במבט מלמטה על הלסת העליונה, או מלמעלה על הלסת התחתונה, המשנן של בני סוג האדם הוא בצורת קשת או פרבולה, בעוד שהמשנן של אוסטרלופיתקים הוא בעל צורת "ח" מרובעת, כאשר שורות השיניים משני הצדדים מקבילות זו לזו. הניבים של אוסטרלופיתקים וקופי-אדם ארוכים משאר שיניהם וחדים יותר, בייחוד אצל הזכרים. בעת סגירת הלסתות, הניבים משתלבים בתוך רווחים (diastema) תואמים בין שיני הלסת הנגדית. בסוג האדם, לעומת זאת, הניבים שווים בגובהם לשאר השיניים, ואין דיאסטמות בינם לבין השיניים הסמוכות.הקטנת השיניים והלסתות בסוג האדם התאפשרה ככל הנראה על ידי הסתמכותו ההולכת וגוברת על כלי-אבן, ומאוחר יותר גם על צלייה באש, לצורך חיתוך, ריסוק ועיבוד המזון. לפי השערה נפוצה אחרת, סייע לכך גם הגדלת מרכיב המזון מן החי בתזונה, שכן תכולת החלבון, הפחמימות והשומן בבשר גדולה משל מרבית המזונות הצמחיים המצויים בטבע. לפי השערה נוספת, הגידול העצום במוח בסוג האדם התאפשר בין השאר בעקבות החלשותו והצרתו של שריר הצדע , המתחבר בחלקו העליון לגולגולת. באוסטרלופיתקים, שריר הצדע הגדול הקיף את כל הגולגולת והתחבר לרכס עצם אורכי בראשה, שאצל מיני פראנתרופוס אף מקבל צורת "כרבולת". אך בסוג האדם, שריר צדע קטן בהרבה מתחבר רק לצידי הגולגולת.שיניים הן המרכיב העמיד ביותר בשלד והנפוץ ביותר בתגליות מאובנים, והלסתות אף הן מן הממצאים היותר נפוצים. לכן הסיווג של מאובנים רבים לסוג האדם, ובכלל זה העתיקים ביותר מביניהם, מתבסס בעיקר על שיניים ולסתות.אבולוציהמוצא בפליסטוקן המוקדם על פי הקונצנזוס המדעי בפלאואנתרופולוגיה התפתח סוג האדם במזרח או בדרום אפריקה בראשית תקופת הפליסטוקן, ואולי אף לפני כן בסוף תקופת הפליוקן, מתוך אחד ממיני הסוג אוסטרלופיתקוס. ואולם מעט מאוד ידוע על התפתחות זו, עקב נדירותם של מאובני הומינינים מן התקופה שבין 2 מיליון שנה ל-3 מיליון שנה לפני זמננו. המאובן המוקדם ביותר המסווג לסוג האדם היא לסת תחתונה חלקית שהתגלתה באתר לדי-גרארו (Ledi-Geraru) בעמק העפר באתיופיה ומסומנת בסימון הקטלוגי LD 350-1. היא מתוארכת לגיל של 2.8 מיליון שנה. במבט מלמעלה הלסת היא בצורה הפרבולית האופיינית לסוג האדם, עם שיניים קטנות וניבים לא בולטים, ולא בצורת האות "ח" (ראו פרק מאפיינים) גדלת שיניים האופיינית למיני הסוג אוסטרלופיתקוס. בדומה למרבית הממצאים העתיקים ביותר מסוג האדם היא סווגה על ידי מגליה כ-.Homo sp, היינו מין בלתי-ידוע בסוג האדם.עד גילוייה של LD 350-1, המאובן הקדום ביותר שסווג לסוג האדם היה מאוחר יותר בכ-400 אלף שנה, בן 2.3 עד 2.5 מיליוני שנים. מאובן זה, המסומן UR 501 אף הוא לסת תחתונה בעלת צורה פרבולית ושיניים קטנות יחסית. הוא התגלה לחופי אגם מלאווי בגבולה הדרומי של טנזניה, וסווג על ידי מגליו למין הומו רודולפנסיס.בדומה ל-LD 350-1 ו-UR 501, כל מאובני סוג האדם מתקופה של שני מיליון שנה ויותר הם חלקיים מאוד, ואינם מספקים כל מידע על נפח המוח או על היחסים בין אורך הזרועות והרגליים, שהן תכונות מגדירות של סוג האדם. הגולגולת השלמה יחסית העתיקה ביותר מסוג האדם היא גולגולת KNM ER 1470 שהתגלתה על ידי אחת המשלחות של ריצ'רד ליקי לחופו המזרחי של אגם טורקאנה בצפון קניה. היא מתוארכת לתקופה של כ-1.9 מיליון שנה לפני-זמננו, נפח המוח שלה כ-750 סמ"ק והיא מסווגת בדרך-כלל למין הומו רודלופנסיס או למין הומו הביליס.מגוון מיני האדם בפליסטוקן הקדום באתר דמניסי בגאורגיה התגלו מאובני סוג האדם העתיקים ביותר מחוץ ליבשת אפריקה - בני כ-1.8 מיליון שנה. אתר זה גם מהווה אתר מפתח להבנת המגוון ומספר מיני הסוג אדם בפליסטוקן הקדום. זהו האתר היחיד מתקופה זו שבו התגלו מספר גולגולות אדם באותו מקום ומאותו זמן. בשנת 2002 הציעו חופרי האתר לסווג את המאובנים למין אדם משלהם הומו גאורגיקוס. ברם, כיום רובם מעדיפים לסווג אותם כהומו ארקטוס מוקדם. חמש הגולגולות המפורטות שהתגלו באתר מפגינות מגוון של תווי פנים ונפחי מוח. "דמניסי 1", הגולגולת הראשונה שהתגלתה באתר, היא בנפח מוח של 780 סמ"ק הנמצא על הגבול בין נפחי המוח של גולגולות הומו הביליס והומו ארקטוס המוקדם, אך "דמניסי 5" היא בעלת נפח מוח של 546 סמ"ק בלבד, קטן משל כל גולגולות הביליס שהתגלו פרט לאחת, וזאת למרות שהיא הגדולה בין גולגולות דמניסי ושייכת ללא ספק לזכר בוגר ומפותח. למרות זאת מאפייניה האנטומיים של דמניסי 5 גרמו למחברי המאמר לסווג אותה כארקטוס ולא כהביליס. בהנחה שכל גולגולות דמניסי אכן שייכות לאותו מין, השונות ביניהן גדולה משל כל מין מאובן יחיד של אדם, ודומה לשונות המתגלה בין גולגולות האדם המודרני הומו ספיינס. לסברת חוקרי האתר, שונות זו מצביעה על כך שמיני האדם שהוגדרו בפליסטוקן הקדום - גאורגיקוס, ארקטוס, ארגסטר, ואף הביליס ורודולפנסיס, למעשה מהווים מין אחד שהשונות בין פרטיו גדולה ממה שהיה נהוג לחשוב.התפשטות והתמיינות בפליסטוקן התיכון בתקופה שבין 1.8 מיליון שנה ועד התקופה הפלאוליתית העליונה לפני כ-50 אלף שנה המשיך סוג האדם להתפשט למרבית חלקי העולם הישן, ובכלל זה אירופה, המזרח התיכון, תת-היבשת ההודית, מזרח אסיה, ואף איים כמו איי דרום-מזרח אסיה, איי הפיליפינים והאיים הבריטיים, אשר היו פחות מבודדים כתוצאה ממפלס פני הים נמוך יותר בעשרות מטרים במשך מרבית תקופות עידן הקרח של הפלייסטוקן. התפשטות זו מתועדת באתרים ארכאולוגים, בעיקר מן התרבות האשלית ותרבויות דומות של סיתות כלי-אבן, שבחלקם מתגלים לראשונה גם ראיות לשימוש באש. המאובנים ששרדו בחלק מאתרים אלו מראים ברובם על המשך המגמה האבולוציונית לגידול בגודל הגוף, ולגידול בגודל המוח אף יחסית לגוף הגדול יותר, במקביל לשכלול טכנולוגיית הסיתות של כלי אבן. מאובנים אלו משויכים בדרך-כלל למין הומו ארקטוס ולמינים ואוכלוסיות נוספות שככל הנראה התפתחו ממנו, כמו הומו היידלברגנסיס, האדם הניאנדרטלי, האדם הדניסובי ולבסוף גם הומו ספיינס מודרני אנטומית. הגדרת ההבדלים בין מינים ואוכלוסיות אלו לעיתים קרובות איננה ברורה, ומכל מקום ממצאים פלאוגנטים מראים שהתקיימו ביניהם גם מקרים של רביית כלאיים.ואולם במקביל למגמה העיקרית של הגדלת הגוף והמוח בסוג האדם, מתגלים באותן תקופות גם מינים ואוכלוסיות קטני גוף ומוח, כמו הומו נאלדי, הומו פלורסיינסיס והומו לוזוננסיס. אוכלוסיות יוצאות דופן כאלו אולי התפתחו כתוצאה מבידודן באיים ובאזורים יבשתיים מרוחקים.הכחדה בפליסטוקן המאוחר אלפי השנים האחרונות ייחודיות בהכחדתם של כל מיני סוג האדם, פרט למין ספיינס שהשתלט על חלקים גדולים של האזורים היבשתיים בכדור הארץ, ובכלל זה בתי-גידול וגומחות אקולוגיות רבות ושונות זו מזו, ולבסוף אף הפך למין מהנדס סביבה ושינה אותם לצרכיו. אין ראיות ברורות כיצד נכחדו שאר מיני האדם, אך הסמיכות של הכחדות אלו להתפשטות ספיינס רומזת על הקשר ביניהן. כך למשל נכחד האדם הניאנדרטלי באירופה ובאסיה במהלך כמה אלפי שנים לאחר התיישבות ספיינס במקומות אלו, והומו פלורסיינסיס נכחד באי פלורס כאלפי או עשרות אלפי שנה לאחר שעברו באיים מתיישבי ספיינס בדרכם לאוסטרליה, ככל הנראה לאחר לפחות 700 אלף שנה של חיים באי. גם מיני יונקים גדולים ממשפחות וסדרות אחרות, כגון פילאים, סוסיים, עצלני קרקע ואף טורפים שונים נכחדו באוסטרליה ובאמריקה הצפונית והדרומית, זמן קצר לאחר התיישבות ספיינס באזורים אלו.ראו גם אבולוציה של האדם נדידת האדם הקדמון פרהיסטוריהלקריאה נוספת אברהם רונן, "חשיבותה של ארץ ישראל בתולדות אדם הקדמון", קדמוניות, 144, 2012, עמ' 65–70 Grine, F. E., Fleagle, J. G., &amp; Leakey, R. E. (Eds.). (2009). The First Humans: origin and early evolution of the genus homo. Springer Science &amp; Business Media.קישורים חיצוניים ד"ר אביתר נבו, האבולוציה ומוצא האדם פורסם במגזין "מדע" כרך ל"ד 2 עמ' 62הערות שוליים בעלי חיים שתוארו ב-1758טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוסהומיניניים

1442

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%A4%D7%A0%D7%96%D7%94

שימפנזה

שִׁימְפַּנְזָה (שם מדעי: Pan) הוא סוג של קוף אדם במשפחת ההומינידיים, הכולל שני מינים: השימפנזה המצוי (Pan troglodytes), והשימפנזה הננסי או "בונובו" (Pan paniscus). שני המינים חיים בעיקר ביערות גשם טרופיים במערב ובמרכז אפריקה, והגבול הטבעי בין אזורי תפוצתם הוא נהר הקונגו ואגן הקונגו. השימפנזה הוא הקרוב ביותר לאדם מכל שאר בעלי החיים בימינו, ומכאן העניין המדעי והציבורי בו. מקור השם המילה "שימפנזה" מקורה במילה "קיבילי-צ'ימפנזה" באחת משפות בנטו המדוברת באנגולה, שמובנה "קוף אדם", וייתכן שפירושה המילולי "איש מחקה". באנגלית המילה מבוטאת "צ'ימפנזי" (chimpanzee) ולעיתים מקוצרת בלשון חיבה ל"צ'ימפ" (chimp). השם המדעי של הסוג Pan נטבע בשנת 1816 על ידי חוקר הטבע הגרמני לורנץ אוקן (Lorenz Oken; 1851-1779), על שמו של האל פאן המתואר במיתולוגיה היוונית בדמות סאטיר. במשך שנים רבות נחשב השימפנזה המצוי כמין היחידי בסוג שימפנזה, ולכן גם כיום מילה זו משמשת לעיתים קרובות לתיאור המין שימפנזה מצוי. בשנת 1929 תואר לראשונה המין השני בסוג - שימפנזה ננסי או "בונובו". במינוח מדעי "שימפנזה" הוא שם הסוג, אשר כולל את המינים "שימפנזה מצוי" ו"שימפנזה ננסי". סיווג סוג השימפנזה הוא אחד מתוך ארבעה סוגים החיים כיום במשפחת ההומינידיים. שלושת האחרים הם הגורילה, האורנגאוטן והאדם. בעבר ייחדו משפחת ההומינידיים לאדם ולסוגים נכחדים הקרובים יותר לאדם מאשר לכל קוף אדם אחר, כמו אוסטרלופיתקוס, אך בשנות ה-60 חישובי קרבה על פי רצפי הגנום שלהם הראו לראשונה שקופי האדם הגדולים קרובים מאוד לאדם ואין הצדקה להפרידם למשפחה אחרת. לאחר שקופי האדם הגדולים הוכנסו למשפחת ההומינידיים התעורר צורך ביחידות טקסונומיות קטנות יותר שיבדילו בין שושלת האדם לשאר קופי האדם. יחידות אלו היו צריכות להתחשב בכך שלפי רצפי הגנום שלהם, סוג השימפנזה קרוב יותר לאדם מאשר לגורילה, והגורילה קרוב יותר לשימפנזה ולאדם מאשר לאורנגאוטן. לצורך זה הוצעו רמות השבט והתת-שבט. סוג השימפנזה מסווג לאותו שבט עם סוג האדם, אך יוחד לו תת-שבט נפרד - הפאנינים (Panina). שם זה נגזר משם הסוג הלטיני של השימפנזה Pan. כאשר מתעלמים מסוגים ומינים נכחדים ומציינים רק את אלו החיים בימינו, סיווג זה נראה כלהלן: על משפחה: קופי אדם (Hominoidea) משפחה: גיבוניים (Hylobatidae) משפחה: הומינידיים (Hominidae) תת-משפחה: פונגינאים (Ponginae) סוג: אורנגאוטן (Pongo) תת-משפחה: הומינינאים (Homininae) שבט: גוריליניים (Gorilini) סוג: גורילה (Gorilla) שבט: הומיניניים (Hominini) תת-שבט: פאנינים (Panina) סוג: שימפנזה (Pan) מין: שימפנזה מצוי (Pan troglodytes) מין: שימפנזה ננסי (Pan paniscus) תת-שבט: הומינינים (Hominina) סוג: אדם (Homo) מין: אדם נבון (Homo sapiens) לעיתים נשמעות בציבור טענות שגויות שמין השימפנזה הננסי קרוב יותר לאדם מאשר מין השימפנזה המצוי (או לעיתים להפך). מכיוון ששני המינים מסווגים לסוג שימפנזה, קרבתם הגנטית לאדם זהה. הבדלים בין המינים ההבדלים האנטומיים בין השימפנזה המצוי לשימפנזה הננסי מועטים. למרות שמו, השימפנזה הננסי אינו קטן בהרבה מן השימפנזה המצוי, אך הוא בעל מבנה גוף קל ועדין יותר. משקלם של שימפנזים מצויים הוא 40 עד 60 ק"ג בזכרים ו-32 עד 47 ק"ג בנקבות. משקל שימפנזים ננסיים הוא בממוצע 39 ק"ג בזכרים ו-31 ק"ג בנקבות. הבדלים משמעותיים יותר בין שני המינים נמצאו בהתנהגותם החברתית והמינית. בלהקות שימפנזים מצויים הזכרים הם בעלי מעמד שליט על הנקבות, בעוד שבלהקות שימפנזים ננסיים הנקבות בעלות מעמד שליט על הזכרים. נקבות השימפנזים הננסיים דומות לנקבות האדם בכך שהן מסוגלות להזדווג גם מחוץ לתקופת הביוץ שלהן, בעוד שנקבות שימפנזים מצויים, בדומה למרבית שאר נקבות היונקים, מתייחמות ומקיימות פעילות מינית רק בתקופת הביוץ. שימפנזים ננסיים מרבים לקיים יחסי מין ביניהם, הטרוסקסואלים ולעיתים רחוקות הומוסקסואלים, לא רק לצורך התרבות אלא גם לחיזוק קשרים חברתיים, סיום סכסוכים או לצורך הנאה מינית. הם בעלי החיים היחידים מלבד האדם אשר לעיתים קרובות מזדווגים פנים אל פנים. אורח חיים השימפנזים חיים בקבוצות גדולות אך לפעמים יעדיפו קבוצה קטנה כמו בעת חיפוש אחר מזון. לכל חבר בקבוצה יש "מעמד חברתי", ברוב המקרים זכר מוביל בראש והוא אחראי למשל להילחם נגד טורפים. כאשר זר יתקרב יתחילו השימפנזים לקרוא קריאות רמות כדי להרחיק את הזר, השימפנזים מתחלקים במזונם וכשאחד מוצא עץ פרי הוא יקרא על פי רוב לחבריו לבוא ולהצטרף. שימפנזים חיים עד גיל 40–50 בטבע, אולם בשבי יכולים להגיע אף לגיל 60. השימפנזה המתועד כזקן בעולם היה כוכב הסרט טרזן, צ'יטה, שנפטר ב-2011 בגיל 80. היריון ולידה הנקבה יכולה להמליט אחת לחמש או שש שנים ובכל חייה היא תביא בסך הכל עד חמישה ולדות. הקופיף נולד במשקל של כקילוגרם וחצי, ועד גיל ארבע או חמש יישן לידה ויינק מחלבה. לתינוק השימפנזה ילדות ארוכה מכיוון שהוא צריך ללמוד רבות כיצד להסתדר בכוחות עצמו, כשהשימפנזה נולד הוא בצבע ורוד צהוב ובמשך הזמן הצבע מתכהה. סרטים גודול מתגעגעת לשימפנזים, נשיונל ג'יאוגרפיק (1963) הקופים באים, האמריקאים באים! (1967) בין השימפנזים, נשיונל ג'יאוגרפיק, (1984) אנשי היער, (1988) התרעת שימפנזים, הפקה עצמית, (1990) שימפנזים, הם או אנחנו, (1990) החיים והאגדה של ג'יין גודול, נשיונל ג'יאוגרפיק, (1990) יומן שימפנזים, BBC, (1996). ג'יין גודול: מדוע?, נשיונל ג'יאוגרפיק, (2000) ראו גם אדם שימפנזה שימפנזה ננסי לקריאה נוספת דייוויד קאומן, מפעל החיים של ג'ין גודול, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 149, אוקטובר 2010 ג'ושוע פור, כל האמת על השימפנזים, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 141, פברואר 2010 קישורים חיצוניים ערוץ 7, השימפנזה החכמה ביותר בעולם הלכה לעולמה הערות שוליים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה בעלי חיים שתוארו ב-1816 טקסונים שתוארו בידי לורנץ אוקן הומיניניים

שִׁימְפַּנְזָה (שם מדעי: Pan) הוא סוג של קוף אדם במשפחת ההומינידיים, הכולל שני מינים: השימפנזה המצוי (Pan troglodytes), והשימפנזה הננסי או "בונובו" (Pan paniscus). שני המינים חיים בעיקר ביערות גשם טרופיים במערב ובמרכז אפריקה, והגבול הטבעי בין אזורי תפוצתם הוא נהר הקונגו ואגן הקונגו. השימפנזה הוא הקרוב ביותר לאדם מכל שאר בעלי החיים בימינו, ומכאן העניין המדעי והציבורי בו.מקור השם המילה "שימפנזה" מקורה במילה "קיבילי-צ'ימפנזה" באחת משפות בנטו המדוברת באנגולה, שמובנה "קוף אדם", וייתכן שפירושה המילולי "איש מחקה". באנגלית המילה מבוטאת "צ'ימפנזי" (chimpanzee) ולעיתים מקוצרת בלשון חיבה ל"צ'ימפ" (chimp).השם המדעי של הסוג Pan נטבע בשנת 1816 על ידי חוקר הטבע הגרמני לורנץ אוקן (Lorenz Oken; 1851-1779), על שמו של האל פאן המתואר במיתולוגיה היוונית בדמות סאטיר.במשך שנים רבות נחשב השימפנזה המצוי כמין היחידי בסוג שימפנזה, ולכן גם כיום מילה זו משמשת לעיתים קרובות לתיאור המין שימפנזה מצוי. בשנת 1929 תואר לראשונה המין השני בסוג - שימפנזה ננסי או "בונובו". במינוח מדעי "שימפנזה" הוא שם הסוג, אשר כולל את המינים "שימפנזה מצוי" ו"שימפנזה ננסי".סיווגסוג השימפנזה הוא אחד מתוך ארבעה סוגים החיים כיום במשפחת ההומינידיים. שלושת האחרים הם הגורילה, האורנגאוטן והאדם. בעבר ייחדו משפחת ההומינידיים לאדם ולסוגים נכחדים הקרובים יותר לאדם מאשר לכל קוף אדם אחר, כמו אוסטרלופיתקוס, אך בשנות ה-60 חישובי קרבה על פי רצפי הגנום שלהם הראו לראשונה שקופי האדם הגדולים קרובים מאוד לאדם ואין הצדקה להפרידם למשפחה אחרת.לאחר שקופי האדם הגדולים הוכנסו למשפחת ההומינידיים התעורר צורך ביחידות טקסונומיות קטנות יותר שיבדילו בין שושלת האדם לשאר קופי האדם. יחידות אלו היו צריכות להתחשב בכך שלפי רצפי הגנום שלהם, סוג השימפנזה קרוב יותר לאדם מאשר לגורילה, והגורילה קרוב יותר לשימפנזה ולאדם מאשר לאורנגאוטן. לצורך זה הוצעו רמות השבט והתת-שבט. סוג השימפנזה מסווג לאותו שבט עם סוג האדם, אך יוחד לו תת-שבט נפרד - הפאנינים (Panina). שם זה נגזר משם הסוג הלטיני של השימפנזה Pan. כאשר מתעלמים מסוגים ומינים נכחדים ומציינים רק את אלו החיים בימינו, סיווג זה נראה כלהלן:על משפחה: קופי אדם (Hominoidea)משפחה: גיבוניים (Hylobatidae)משפחה: הומינידיים (Hominidae)תת-משפחה: פונגינאים (Ponginae)סוג: אורנגאוטן (Pongo)תת-משפחה: הומינינאים (Homininae)שבט: גוריליניים (Gorilini)סוג: גורילה (Gorilla)שבט: הומיניניים (Hominini)תת-שבט: פאנינים (Panina)סוג: שימפנזה (Pan)מין: שימפנזה מצוי (Pan troglodytes)מין: שימפנזה ננסי (Pan paniscus)תת-שבט: הומינינים (Hominina)סוג: אדם (Homo)מין: אדם נבון (Homo sapiens)לעיתים נשמעות בציבור טענות שגויות שמין השימפנזה הננסי קרוב יותר לאדם מאשר מין השימפנזה המצוי (או לעיתים להפך). מכיוון ששני המינים מסווגים לסוג שימפנזה, קרבתם הגנטית לאדם זהה.הבדלים בין המיניםההבדלים האנטומיים בין השימפנזה המצוי לשימפנזה הננסי מועטים. למרות שמו, השימפנזה הננסי אינו קטן בהרבה מן השימפנזה המצוי, אך הוא בעל מבנה גוף קל ועדין יותר. משקלם של שימפנזים מצויים הוא 40 עד 60 ק"ג בזכרים ו-32 עד 47 ק"ג בנקבות. משקל שימפנזים ננסיים הוא בממוצע 39 ק"ג בזכרים ו-31 ק"ג בנקבות.הבדלים משמעותיים יותר בין שני המינים נמצאו בהתנהגותם החברתית והמינית. בלהקות שימפנזים מצויים הזכרים הם בעלי מעמד שליט על הנקבות, בעוד שבלהקות שימפנזים ננסיים הנקבות בעלות מעמד שליט על הזכרים. נקבות השימפנזים הננסיים דומות לנקבות האדם בכך שהן מסוגלות להזדווג גם מחוץ לתקופת הביוץ שלהן, בעוד שנקבות שימפנזים מצויים, בדומה למרבית שאר נקבות היונקים, מתייחמות ומקיימות פעילות מינית רק בתקופת הביוץ. שימפנזים ננסיים מרבים לקיים יחסי מין ביניהם, הטרוסקסואלים ולעיתים רחוקות הומוסקסואלים, לא רק לצורך התרבות אלא גם לחיזוק קשרים חברתיים, סיום סכסוכים או לצורך הנאה מינית. הם בעלי החיים היחידים מלבד האדם אשר לעיתים קרובות מזדווגים פנים אל פנים.אורח חייםהשימפנזים חיים בקבוצות גדולות אך לפעמים יעדיפו קבוצה קטנה כמו בעת חיפוש אחר מזון. לכל חבר בקבוצה יש "מעמד חברתי", ברוב המקרים זכר מוביל בראש והוא אחראי למשל להילחם נגד טורפים. כאשר זר יתקרב יתחילו השימפנזים לקרוא קריאות רמות כדי להרחיק את הזר, השימפנזים מתחלקים במזונם וכשאחד מוצא עץ פרי הוא יקרא על פי רוב לחבריו לבוא ולהצטרף.שימפנזים חיים עד גיל 40–50 בטבע, אולם בשבי יכולים להגיע אף לגיל 60. השימפנזה המתועד כזקן בעולם היה כוכב הסרט טרזן, צ'יטה, שנפטר ב-2011 בגיל 80.היריון ולידה הנקבה יכולה להמליט אחת לחמש או שש שנים ובכל חייה היא תביא בסך הכל עד חמישה ולדות. הקופיף נולד במשקל של כקילוגרם וחצי, ועד גיל ארבע או חמש יישן לידה ויינק מחלבה.לתינוק השימפנזה ילדות ארוכה מכיוון שהוא צריך ללמוד רבות כיצד להסתדר בכוחות עצמו, כשהשימפנזה נולד הוא בצבע ורוד צהוב ובמשך הזמן הצבע מתכהה.סרטים גודול מתגעגעת לשימפנזים, נשיונל ג'יאוגרפיק (1963) הקופים באים, האמריקאים באים! (1967) בין השימפנזים, נשיונל ג'יאוגרפיק, (1984) אנשי היער, (1988) התרעת שימפנזים, הפקה עצמית, (1990) שימפנזים, הם או אנחנו, (1990) החיים והאגדה של ג'יין גודול, נשיונל ג'יאוגרפיק, (1990) יומן שימפנזים, BBC, (1996). ג'יין גודול: מדוע?, נשיונל ג'יאוגרפיק, (2000)ראו גםאדם שימפנזהשימפנזה ננסילקריאה נוספת דייוויד קאומן, מפעל החיים של ג'ין גודול, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 149, אוקטובר 2010 ג'ושוע פור, כל האמת על השימפנזים, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 141, פברואר 2010קישורים חיצוניים ערוץ 7, השימפנזה החכמה ביותר בעולם הלכה לעולמההערות שוליים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהבעלי חיים שתוארו ב-1816טקסונים שתוארו בידי לורנץ אוקןהומיניניים

1447

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%92%D7%90%D7%95%D7%98%D7%9F

אורנגאוטן

אוֹרַנְגְּאוּטָן או אוֹרַנְגְּ-אוּטָן (שם מדעי: Pongo) הוא סוג של קוף-אדם אינטליגנטי ואקרובטי המאופיין בזרועות ארוכות ובשיער חום-אדמדם. כיום הוא מצוי אך ורק ביערות הגשם של האיים בורנאו וסומטרה (במדינות אינדונזיה ומלזיה), אולם שרידי מאובנים שנמצאו בג'אווה, בווייטנאם ובסין מעידים שבעבר תחום תפוצתו היה נרחב יותר, וכלל שטחים רחבים במזרח אסיה. טקסונומיה בסוג אורנגאוטן שלושה מינים: אורנגאוטן בורנאי (Pongo pygmaeus), אורנגאוטן סומטרי (Pongo abelii) ואורנגאוטן טפנולי (Pongo tapanuliensis). בעבר נכללו בסוג עוד שני מינים נוספים שנכחדו - Pongo hooijeri ו-Pongo weidenreichi. בעבר שויכו גם קופי המרטולה לסוג זה אך בעקבות מחקר שנעשה במאה ה-18 הגיעו למסקנה שאינם מתאימים לזן זה. לכן, כיום הסוג אורנגאוטן הוא היחיד בתת-משפחת פונגינאים, שבה נכללו בעבר קופי-אדם גדולי ממדים דוגמת גיגנטופיתקוס או סיוופיתקוס. השם "אורנגאוטן" מקורו בשם המלאי והאינדונזי של הקוף orang hutan, שפירושו "איש היער". אטימולוגיה המילה orangutan (נכתב גם orang-utan, orang utan ו-orangutang) גזורה מהמילה orang, שפירושה במלאית ובאינדונזית "אדם", ומהמילה hutan, שפירושה במלאית ובאינדונזית "יער" - כלומר "איש היער". המילה "אורנגאוטן" נמצאת בשימוש הן באינדונזית והן במלאית, אך בני שבטי הילידים החיים בתחום תפוצתו של האורנגאוטן קוראים לו, לעיתים, במילים אחרות, בשפתם שלהם. במלאית, גם המילים maias ו-mawas מתייחסות לאורנגאוטן. המילה "אורנגאוטן" (Orangutan) נקלטה באופן רשמי בשפה האנגלית בשנת 1691, אך בזמן זה המילה אויתה בצורה "orang-outang" ולא בצורתה הנוכחית. מקור שמו המדעי של האורנגאוטן, Pongo, נמצא בעדותו של מלח אנגלי בן המאה ה-16, אנדרו בטל, שנשבה בידי הפורטוגזים באנגולה ותיאר זוג "מפלצות" דמויות-אדם שנקראו פונגו (Pongo) ואנגקו (Engeco). נראה כי בטל למעשה פגש בגורילות ולא באורנגאוטנים, אולם בסוף המאה ה-18 לאירופאים לא היה ידע רב על קופי האדם השונים, ולכן כשהעניק הטקסונום הצרפתי ברנאר ויל-סור-אילון רוזן לאספד את השם המדעי לאורנגאוטן, הוא בחר לקרוא לו Pongo. תיאור פרוות האורנגאוטן אדמדמה עד חומה ושערותיו ארוכות. זרועותיו חזקות וארוכות מאוד יחסית לממדי גופו, והן מסייעות לו להיתלות על צמרות העצים ולהתנייד מעץ אחד למשנהו. כשהזרועות פרוסות, הן מגיעות יחדיו לאורך של כ-2.4 מטרים. בגלל היותו שוכן-עצים, האורנגאוטן אינו עושה שימוש נרחב ברגליו והן קצרות יחסית וחלשות. הפנים מאופיינות במצח גבוה, בעיניים קטנות יחסית, בפה רחב וגדול ובשפה מעט עקומה, בעת שהאורנג אוטן מתבגר הוא מצמיח זקן. בקרב האורנגאוטן קיימת דו-צורתיות זוויגית בולטת בין הזכר והנקבה: הנקבה מגיעה לגובה של כ-1.3 מטרים ולמשקל של כ-45 קילוגרמים, ואילו הזכר מגיע לגובה של 1.8 מטרים ולמשקל של כ-118 קילוגרמים. בנוסף, את הזכרים הבוגרים ניתן לזהות בקלות בשל כריות הלחיים הגדולות שלהם, שיוצרות מראה המזכיר מסכה, בשל הגרון הבשרני ובשל השיער הארוך. התנהגות ואקולוגיה סביבת מחיה ואורח-חיים האורנגאוטן הוא שוכן-עצים מובהק, והוא מבלה עליהם כמעט את כל זמנו. הוא אחד מהאקרובטיים שבקופי-האדם, ומסוגל לעבור בין צמרות העצים בקלות רבה. האורנגאוטן הוא בעל-חיים יחידאי, והוא מבלה את מרבית זמנו לבדו; בדרך כלל הזכר והנקבה נפגשים רק על-מנת להזדווג, להוציא מפגשים אקראיים ביער. בית הגידול של האורנגאוטן הם עצים ממינים שונים המצויים ביערות הגשם הטרופיים של מזרח אסיה, והוא הגדול שבבעלי החיים המצויים בעצים אלו. הוא נפוץ באזורי יער-גשם שונים: החל מאזורי ביצה ועד ליערות-גשם הררים בגובה של 1,500 מטרים מעל פני הים. בסביבתו כורתים עצים רבים על מנת לנטוע מטעי דקלים, דבר שעלול לגרום להכחדתם. סביבת המחיה של האורנגאוטן גשומה מאוד, ולעיתים האורנגאוטן מתקין לעצמו מעין מטרייה שעשויה מעלה גדול להגנה מפני הגשם. הוא ניזון בעיקר מפירות ומעלים, והוא מסייע למינים מסוימים של צמחים להתרבות בכך שהוא אוכל אותם ופולט את זרעיהם באזורים אחרים ביער. בנוסף לפירות ולעלים, האורנגאוטן ניזון גם מחרקים קטנים ומביצי עופות. בפרט הוא מחבב את פרי הדוריאן (Durio''), שאת קליפתו הקוצנית הוא שובר ואוכל את פנים-הפרי הטעים. בדרך כלל לאורנגאוטן אופי רגוע ושליו, אך התנהגות תוקפנית כלפי אורנגאוטנים זרים שכיחה יחסית; בהיותו יחידאי, הזכר נוטה להגן על הטריטוריה שלו מפולשים. לתוך הטריטוריה של הזכר נכנסות לעיתים נקבות אחדות, והוא אינו מתיר לאף זכר אחר להזדווג עימן. האורנגאוטן פעיל בעיקר בשעות היום. גם את שנת הלילה מבלה האורנגאוטן על גבי העץ, ולפנות ערב הוא מכין לעצמו קן-שינה העשוי ענפים ועלווה רכה. בדרך כלל, בונה האורנגאוטן קן חדש מדי לילה, אולם לפעמים הוא משתמש באותו הקן פעמים מספר. בדרך כלל, האורנגאוטן יורד אל האדמה אך ורק כדי לעבור בין עץ אחד למשנהו, במידה ולא ניתן לעשות זאת מתוך צמרות העצים. כשהוא יורד לאדמה, נע האורנגאוטן בביישנות על ארבע רגליים. על-גבי העצים נע האורנגאוטן בעזרת טיפוס, קפיצה ומעבר בין ענפים או עצים שונים. זרועותיו החסונות מסייעות לו לעבור בקלות בין ענפים שונים, והוא בעל-חיים אקרובטי מאוד, אולם תנועתו בצמרות העצים איטית יותר משל פרימטים שוכני עצים אחרים, דוגמת הגיבון. רבייה ומחזור חיים זכרים לא-בוגרים ינסו להזדווג עם כל נקבה בה יפגשו - גם אם היא לא בוגרת - ובמידה והנקבה לא חזקה מספיק כדי להתנגד, הזכר יזדווג איתה בכוח. נקבות בוגרות הודפות בקלות זכרים לא-בוגרים, והן מעדיפות להזדווג עם זכרים בוגרים. ההריון אורך בין 230 ל-260 ימים, ובסופו נולד אורנגאוטן צעיר במשקל ממוצע של 1.5 קילוגרמים. את שבוע החיים הראשון מבלה הגור כשהוא נצמד לאמו. בגיל ארבעה חודשים האורנגאוטן הצעיר מתחיל לאכול מזון מוצק שאמו מכינה לו, ובגיל 3.5 שנים הוא נגמל סופית מחלב-אמו. הנקבה שוהה עם צאצאה תקופה ארוכה, בדרך כלל עד הגיעו לגיל שש או שבע שנים. תקופת ילדות ונערות ארוכה זו אופיינית לקופי אדם, ובמהלכה לומד האורנגאוטן הצעיר מאמו את כל הכישורים הדרושים לו כדי לשרוד בטבע. הזכר אינו משתתף בטיפול בצאצאים. בדרך כלל, נקבה לא תמליט יותר משלושה גורים במהלך חייה. לאחר הפרידה מהאם, יחפש הגור אחר נחלה משלו. לעיתים כמה פרטים צעירים בני גיל דומה יתלכדו לקבוצות קטנות החיות יחדיו, עד לתפיסת טריטוריות משלהם. נקבות בדרך כלל ימקמו את נחלתן בסמוך לנחלת אמן, לעומת הזכרים שבדרך כלל יתרחקו ממנה. הזכרים הצעירים קטנים באופן משמעותי מהבוגרים וחסרים את כיסי הלחיים האופייניים, המתפתחים רק בגיל מאוחר יותר, אולם הם בוגרים מינית ומוכנים להזדווג. בבר, תוחלת החיים של האורנגאוטן עומדת על 35 שנים, ואילו בשבייה (ובפרט בגני חיות) היא עומדת על 50 שנים. אכילה האכילה תופסת בחייו של האורנג אוטן מקום נכבד ביותר, בעת שהאורנג אוטן ער סביר להניח כי הוא מחפש מזון או עוסק באכילה. בהיותו בטבע הוא אוכל יותר מ-300 סוגי מזון, והוא נחשב לבעל תפריט הפירות המגוון ביותר בעולם. הזמן הטוב ביותר של האורנג אוטן הוא בקיץ, שאז עיקר מזונו מבוסס על הפירות המבשילים. בתקופה זו של השנה אוכל האורנג אוטן כמעט ללא הפסק והוא אוגר בגופו את המזון בצורת שומן לחודשי הסתיו והחורף. בחודשי החורף יאכל האורנג אוטן עלים, קליפות עצים וכמה מיני סוגי עשבים, גם חרקים כגון נמלים, טרמיטים, צרצרים וזחלי פרפר, גם דבש יהווה חלק מהתפריט. מכיוון שהאורנג אוטן נחשב לבעל חיים חכם, הוא ישתמש לעיתים ב"מכשיר" כדי לעשן, למשל הוא ישבור מקל להוצאת טרמיטים או נמלים מהקן. המקלות אף ישמשו לו לעזרה להורדת קוצים מפירות מסוימים. תאבונו הגדול של האורנג אוטן עלול לשמש כנגדו. רוב קופי האורנג אוטן שנתפסו או ניצודו נלכדו בעת האכילה, מכיוון שהיו שקועים באכילה ולא שמו לב לאורבים להם. אינטליגנציה ותקשורת בדומה לשאר קופי-האדם, האורנגאוטן הוא בעל-חיים אינטליגנטי למדי. למרות ששימוש בכלים בקרב שימפנזות תועד בידי ג'יין גודול כבר במהלך שנות ה-60, רק במהלך שנות ה-90 תועדו אורנגאוטנים המשתמשים בכלים באופן ממושך. מאמר שפורסם בשנת 2003 בכתב העת Science תיאר התפתחות של מנהגים נרכשים, שניתן לזהות אותם כתרבות, בקרב אוכלוסיות של אורנגאוטנים. מחקר עדכני שנערך על ידי ג'יימס לי, פסיכולוג מאוניברסיטת הרווארד, מצא כי האורנגאוטן הוא בעל-החיים האינטליגנטי ביותר לאחר האדם. המחקר גילה כי לאורנגאוטן יכולות פתרון בעיות ולמידה גדולות משל השימפנזה, שלפנים נחשב לאינטליגנטי יותר מן האורנגאוטן. מחקר אחר שנערך על ידי קארל ואן שאייק, פרימטולוג (חוקר פרימטים) מאוניברסיטת דיוק, מצא כי יכולות שונות של האורנגאוטן, דוגמת יצירת סככה מעל הקן שמגינה על האורנגאוטן מפני גשם, מפותחות יותר משל השימפנזה. בנוסף לזאת, הוא מצא כי האורנגאוטנים הבוגרים יכולים ללמד את הצעירים כישורים שונים שלמדו, דוגמת יצירת כלים ושימוש בהם. תוכנית המחקר הראשונה שעסקה בחקר צורת התקשורת של האורנגאוטנים ושפתם בוצעה על ידי דוקטור פרנסין נגו. הפארק הזואולוגי הלאומי סמית'סוני שמצוי בוושינגטון הפעיל גם הוא מיזם מחקר על שפת האורנגאוטנים, שנעזר בניתוחי מחשב. לגן החיות של אטלנטה מחשב בעל מסך מגע שבו זוג האורנגאוטנים הסומטריים המוחזקים בגן החיות יכולים לשחק במשחקי וידאו. החוקרים מקווים להפיק ממחקרים ומתוכניות אלה ידע על דפוסי החשיבה והלמידה של האורנגאוטנים ועל המבנה החברתי שלהם. לדוגמה, המדענים מעוניינים ללמוד האם האורנגאוטנים מחקים יכולות שלמדו מפרטים אחרים, או האם הם לומדים בדרך של ניסוי וטעייה. בנוסף, ממחקרים אלה ניתן יהיה ללמוד על טכניקות שימור חדשות. שימור ותפוצה שלושת מיני האורנגאוטן נתונים בסכנת הכחדה. האורנגאוטן הבורנאי נתון בסיכון גבוה להכחדה והאורנגאוטן הסומטרי נתון בסיכון גבוה-מאוד להכחדה. על-פי ההערכות, קיימים כ-45,000 אורנג-אוטנים בורנאים בטבע, בעוד שמהמין הסומטרי נותרו בין 7,000 ל-7,500 פרטים בלבד. מצבו של אורנגאוטן טפנולי הוא הגרוע ביותר משום שישנם רק כ-800 פרטים ממין זה. מצבו העגום של האורנגאוטן נובע ממספר גורמים, שכולם קשורים לאדם. סביבת המחיה של האורנגאוטן מצטמצמת כתוצאה מבירוא יערות, כרייה ושריפות-יער. שטחי-יער נרחבים שמהווים את בית הגידול של האורנגאוטן מוחלפים במטעי-דקלים לתעשיית שמן הדקלים. נוסף על-כך, באורנגאוטן קיים סחר לא חוקי: ציידים הורגים את האמהות במטרה לקחת את גוריהן ולמכור אותם בשווקים של מזרח אסיה. המבקרים קונים לעיתים קרובות את הגורים החמודים למראה ומגדלים אותם בסביבה אנושית ולא-טבעית, וכאשר הגורים גדלים ונעשים חזקים הם אינם יודעים מה לעשות איתם. כיום, סחר בחיות מחמד נדירות אסור במרבית המדינות, אולם הוא עדיין קיים. פקחים מחרימים חיות משווקים המוכרים אורנג-אוטניים ומגדלים אותם במרכזי שימור, בתקווה שניתן יהיה לשחרר אותם לטבע. חלק ניכר מהאורנג-אוטניים החיים כיום כבר מצויים בשמורות טבע ובפארקים לאומיים, בהם הם מוגנים מציד לא-חוקי וממדי האוכלוסייה מבוקרים בקביעות. למרות זאת, גם בשטחים המוגנים קיים ציד לא-חוקי, שישנם ניסיונות רבים לעצור. גורם נוסף שמקשה על התאוששות אוכלוסיית האורנג-אוטניים הוא קצב-הילודה הנמוך. בתרבות האורנגאוטן ידוע ממספר תרבויות אסייתיות ויש לו השפעה גדולה על שבטים אינדו-מלאים שונים. הוא מופיע בהרבה סיפורי עם וטקסים. ומכונה בחלקם: מאואס. אורנגאוטנים ידועים גם ממספר סיפורים וסרטים ידועים, למשל מדמותו של המלך לואי מספר הג'ונגל. אורנג אוטן במקורות יהודיים המשנה בכלאים (פרק ח משנה ה) המונה מספר בעלי חיים שדינם כבהמות ואחרים, המשנה מזכירה שם בעל חיים הנקרא "אדני השדה" בתלמוד הירושלמי פורש כי היצור דומה לאדם אך מחובר לקרקע בחבל טבור היוצא מטבורו. על זה פירש בעל "תפארת ישראל": . וכך כתב גם המלבי"ם: אולם, האורנגאוטן נפוץ רק ביערות הגשם של האיים בורנאו וסומטרה (ובעבר גם במזרח אסיה), ובשל כך קשה להניח שחכמי המשנה הארצישראלים אכן הכירו אותו, ויותר סביר להניח שהכוונה לגורילה או שימפנזה החיים באפריקה. גלריה קישורים חיצוניים <div class="External links-small">כללי<div class="references-small"> מידע רב בנוגע לכל תחומי החיים של האורנגאוטן, באתר Primate Info Net. ההבדלים העיקריים בין שני מיני האורנגאוטן מיזם החוקר את שפת האורנגאוטן, באתר גן החיות של סמית'סוני <div class="External links-small">שימור<div class="references-small"> The Ape Alliance - ארגון שעוסק ברווחה ושימור של קופי-אדם בכלל, ושל האורנגאוטן בפרט Orangutan Foundation International - מוסד ללא-כוונת רווח שמטרתו לשמור על בית הגידול של האורנגאוטן ולמנוע את הכחדתו Orang Utan Republik Education Initiative - ארגון ללא כוונת רווח שמנסה להבטיח את עתיד האורנגאוטן על ידי תוכניות-חינוך הנערכות באינדונזיה <div class="External links-small">תמונות וסרטונים''' <div class="references-small"> תמונות ממרכז-שיקום בבורנאו תמונות וסרטונים של אורנגאוטן בורנאי, אתר ARKive תמונות וסרטונים של אורנגאוטן סומטרי, אתר ARKive תמונות אורנגאוטן ממרכז השימור הישן ביותר, בבורנאו הערות שוליים בעלי חיים שתוארו ב-1799 טקסונים שתוארו בידי ברנר-ז'רמין דה לספד פונגינאים

אוֹרַנְגְּאוּטָן או אוֹרַנְגְּ-אוּטָן (שם מדעי: Pongo) הוא סוג של קוף-אדם אינטליגנטי ואקרובטי המאופיין בזרועות ארוכות ובשיער חום-אדמדם. כיום הוא מצוי אך ורק ביערות הגשם של האיים בורנאו וסומטרה (במדינות אינדונזיה ומלזיה), אולם שרידי מאובנים שנמצאו בג'אווה, בווייטנאם ובסין מעידים שבעבר תחום תפוצתו היה נרחב יותר, וכלל שטחים רחבים במזרח אסיה.טקסונומיהבסוג אורנגאוטן שלושה מינים: אורנגאוטן בורנאי (Pongo pygmaeus), אורנגאוטן סומטרי (Pongo abelii) ואורנגאוטן טפנולי (Pongo tapanuliensis). בעבר נכללו בסוג עוד שני מינים נוספים שנכחדו - Pongo hooijeri ו-Pongo weidenreichi. בעבר שויכו גם קופי המרטולה לסוג זה אך בעקבות מחקר שנעשה במאה ה-18 הגיעו למסקנה שאינם מתאימים לזן זה. לכן, כיום הסוג אורנגאוטן הוא היחיד בתת-משפחת פונגינאים, שבה נכללו בעבר קופי-אדם גדולי ממדים דוגמת גיגנטופיתקוס או סיוופיתקוס. השם "אורנגאוטן" מקורו בשם המלאי והאינדונזי של הקוף orang hutan, שפירושו "איש היער". אטימולוגיה המילה orangutan (נכתב גם orang-utan, orang utan ו-orangutang) גזורה מהמילה orang, שפירושה במלאית ובאינדונזית "אדם", ומהמילה hutan, שפירושה במלאית ובאינדונזית "יער" - כלומר "איש היער". המילה "אורנגאוטן" נמצאת בשימוש הן באינדונזית והן במלאית, אך בני שבטי הילידים החיים בתחום תפוצתו של האורנגאוטן קוראים לו, לעיתים, במילים אחרות, בשפתם שלהם. במלאית, גם המילים maias ו-mawas מתייחסות לאורנגאוטן. המילה "אורנגאוטן" (Orangutan) נקלטה באופן רשמי בשפה האנגלית בשנת 1691, אך בזמן זה המילה אויתה בצורה "orang-outang" ולא בצורתה הנוכחית.מקור שמו המדעי של האורנגאוטן, Pongo, נמצא בעדותו של מלח אנגלי בן המאה ה-16, אנדרו בטל, שנשבה בידי הפורטוגזים באנגולה ותיאר זוג "מפלצות" דמויות-אדם שנקראו פונגו (Pongo) ואנגקו (Engeco). נראה כי בטל למעשה פגש בגורילות ולא באורנגאוטנים, אולם בסוף המאה ה-18 לאירופאים לא היה ידע רב על קופי האדם השונים, ולכן כשהעניק הטקסונום הצרפתי ברנאר ויל-סור-אילון רוזן לאספד את השם המדעי לאורנגאוטן, הוא בחר לקרוא לו Pongo. תיאור פרוות האורנגאוטן אדמדמה עד חומה ושערותיו ארוכות. זרועותיו חזקות וארוכות מאוד יחסית לממדי גופו, והן מסייעות לו להיתלות על צמרות העצים ולהתנייד מעץ אחד למשנהו. כשהזרועות פרוסות, הן מגיעות יחדיו לאורך של כ-2.4 מטרים. בגלל היותו שוכן-עצים, האורנגאוטן אינו עושה שימוש נרחב ברגליו והן קצרות יחסית וחלשות. הפנים מאופיינות במצח גבוה, בעיניים קטנות יחסית, בפה רחב וגדול ובשפה מעט עקומה, בעת שהאורנג אוטן מתבגר הוא מצמיח זקן.בקרב האורנגאוטן קיימת דו-צורתיות זוויגית בולטת בין הזכר והנקבה: הנקבה מגיעה לגובה של כ-1.3 מטרים ולמשקל של כ-45 קילוגרמים, ואילו הזכר מגיע לגובה של 1.8 מטרים ולמשקל של כ-118 קילוגרמים. בנוסף, את הזכרים הבוגרים ניתן לזהות בקלות בשל כריות הלחיים הגדולות שלהם, שיוצרות מראה המזכיר מסכה, בשל הגרון הבשרני ובשל השיער הארוך. התנהגות ואקולוגיה סביבת מחיה ואורח-חיים האורנגאוטן הוא שוכן-עצים מובהק, והוא מבלה עליהם כמעט את כל זמנו. הוא אחד מהאקרובטיים שבקופי-האדם, ומסוגל לעבור בין צמרות העצים בקלות רבה. האורנגאוטן הוא בעל-חיים יחידאי, והוא מבלה את מרבית זמנו לבדו; בדרך כלל הזכר והנקבה נפגשים רק על-מנת להזדווג, להוציא מפגשים אקראיים ביער. בית הגידול של האורנגאוטן הם עצים ממינים שונים המצויים ביערות הגשם הטרופיים של מזרח אסיה, והוא הגדול שבבעלי החיים המצויים בעצים אלו. הוא נפוץ באזורי יער-גשם שונים: החל מאזורי ביצה ועד ליערות-גשם הררים בגובה של 1,500 מטרים מעל פני הים. בסביבתו כורתים עצים רבים על מנת לנטוע מטעי דקלים, דבר שעלול לגרום להכחדתם.סביבת המחיה של האורנגאוטן גשומה מאוד, ולעיתים האורנגאוטן מתקין לעצמו מעין מטרייה שעשויה מעלה גדול להגנה מפני הגשם. הוא ניזון בעיקר מפירות ומעלים, והוא מסייע למינים מסוימים של צמחים להתרבות בכך שהוא אוכל אותם ופולט את זרעיהם באזורים אחרים ביער. בנוסף לפירות ולעלים, האורנגאוטן ניזון גם מחרקים קטנים ומביצי עופות. בפרט הוא מחבב את פרי הדוריאן (Durio"), שאת קליפתו הקוצנית הוא שובר ואוכל את פנים-הפרי הטעים. בדרך כלל לאורנגאוטן אופי רגוע ושליו, אך התנהגות תוקפנית כלפי אורנגאוטנים זרים שכיחה יחסית; בהיותו יחידאי, הזכר נוטה להגן על הטריטוריה שלו מפולשים. לתוך הטריטוריה של הזכר נכנסות לעיתים נקבות אחדות, והוא אינו מתיר לאף זכר אחר להזדווג עימן.האורנגאוטן פעיל בעיקר בשעות היום. גם את שנת הלילה מבלה האורנגאוטן על גבי העץ, ולפנות ערב הוא מכין לעצמו קן-שינה העשוי ענפים ועלווה רכה. בדרך כלל, בונה האורנגאוטן קן חדש מדי לילה, אולם לפעמים הוא משתמש באותו הקן פעמים מספר. בדרך כלל, האורנגאוטן יורד אל האדמה אך ורק כדי לעבור בין עץ אחד למשנהו, במידה ולא ניתן לעשות זאת מתוך צמרות העצים. כשהוא יורד לאדמה, נע האורנגאוטן בביישנות על ארבע רגליים. על-גבי העצים נע האורנגאוטן בעזרת טיפוס, קפיצה ומעבר בין ענפים או עצים שונים. זרועותיו החסונות מסייעות לו לעבור בקלות בין ענפים שונים, והוא בעל-חיים אקרובטי מאוד, אולם תנועתו בצמרות העצים איטית יותר משל פרימטים שוכני עצים אחרים, דוגמת הגיבון. רבייה ומחזור חיים זכרים לא-בוגרים ינסו להזדווג עם כל נקבה בה יפגשו - גם אם היא לא בוגרת - ובמידה והנקבה לא חזקה מספיק כדי להתנגד, הזכר יזדווג איתה בכוח. נקבות בוגרות הודפות בקלות זכרים לא-בוגרים, והן מעדיפות להזדווג עם זכרים בוגרים. ההריון אורך בין 230 ל-260 ימים, ובסופו נולד אורנגאוטן צעיר במשקל ממוצע של 1.5 קילוגרמים. את שבוע החיים הראשון מבלה הגור כשהוא נצמד לאמו. בגיל ארבעה חודשים האורנגאוטן הצעיר מתחיל לאכול מזון מוצק שאמו מכינה לו, ובגיל 3.5 שנים הוא נגמל סופית מחלב-אמו. הנקבה שוהה עם צאצאה תקופה ארוכה, בדרך כלל עד הגיעו לגיל שש או שבע שנים. תקופת ילדות ונערות ארוכה זו אופיינית לקופי אדם, ובמהלכה לומד האורנגאוטן הצעיר מאמו את כל הכישורים הדרושים לו כדי לשרוד בטבע. הזכר אינו משתתף בטיפול בצאצאים. בדרך כלל, נקבה לא תמליט יותר משלושה גורים במהלך חייה.לאחר הפרידה מהאם, יחפש הגור אחר נחלה משלו. לעיתים כמה פרטים צעירים בני גיל דומה יתלכדו לקבוצות קטנות החיות יחדיו, עד לתפיסת טריטוריות משלהם. נקבות בדרך כלל ימקמו את נחלתן בסמוך לנחלת אמן, לעומת הזכרים שבדרך כלל יתרחקו ממנה. הזכרים הצעירים קטנים באופן משמעותי מהבוגרים וחסרים את כיסי הלחיים האופייניים, המתפתחים רק בגיל מאוחר יותר, אולם הם בוגרים מינית ומוכנים להזדווג. בבר, תוחלת החיים של האורנגאוטן עומדת על 35 שנים, ואילו בשבייה (ובפרט בגני חיות) היא עומדת על 50 שנים. אכילה האכילה תופסת בחייו של האורנג אוטן מקום נכבד ביותר, בעת שהאורנג אוטן ער סביר להניח כי הוא מחפש מזון או עוסק באכילה. בהיותו בטבע הוא אוכל יותר מ-300 סוגי מזון, והוא נחשב לבעל תפריט הפירות המגוון ביותר בעולם.הזמן הטוב ביותר של האורנג אוטן הוא בקיץ, שאז עיקר מזונו מבוסס על הפירות המבשילים. בתקופה זו של השנה אוכל האורנג אוטן כמעט ללא הפסק והוא אוגר בגופו את המזון בצורת שומן לחודשי הסתיו והחורף. בחודשי החורף יאכל האורנג אוטן עלים, קליפות עצים וכמה מיני סוגי עשבים, גם חרקים כגון נמלים, טרמיטים, צרצרים וזחלי פרפר, גם דבש יהווה חלק מהתפריט.מכיוון שהאורנג אוטן נחשב לבעל חיים חכם, הוא ישתמש לעיתים ב"מכשיר" כדי לעשן, למשל הוא ישבור מקל להוצאת טרמיטים או נמלים מהקן. המקלות אף ישמשו לו לעזרה להורדת קוצים מפירות מסוימים.תאבונו הגדול של האורנג אוטן עלול לשמש כנגדו. רוב קופי האורנג אוטן שנתפסו או ניצודו נלכדו בעת האכילה, מכיוון שהיו שקועים באכילה ולא שמו לב לאורבים להם. אינטליגנציה ותקשורת בדומה לשאר קופי-האדם, האורנגאוטן הוא בעל-חיים אינטליגנטי למדי. למרות ששימוש בכלים בקרב שימפנזות תועד בידי ג'יין גודול כבר במהלך שנות ה-60, רק במהלך שנות ה-90 תועדו אורנגאוטנים המשתמשים בכלים באופן ממושך. מאמר שפורסם בשנת 2003 בכתב העת Science תיאר התפתחות של מנהגים נרכשים, שניתן לזהות אותם כתרבות, בקרב אוכלוסיות של אורנגאוטנים.מחקר עדכני שנערך על ידי ג'יימס לי, פסיכולוג מאוניברסיטת הרווארד, מצא כי האורנגאוטן הוא בעל-החיים האינטליגנטי ביותר לאחר האדם. המחקר גילה כי לאורנגאוטן יכולות פתרון בעיות ולמידה גדולות משל השימפנזה, שלפנים נחשב לאינטליגנטי יותר מן האורנגאוטן. מחקר אחר שנערך על ידי קארל ואן שאייק, פרימטולוג (חוקר פרימטים) מאוניברסיטת דיוק, מצא כי יכולות שונות של האורנגאוטן, דוגמת יצירת סככה מעל הקן שמגינה על האורנגאוטן מפני גשם, מפותחות יותר משל השימפנזה. בנוסף לזאת, הוא מצא כי האורנגאוטנים הבוגרים יכולים ללמד את הצעירים כישורים שונים שלמדו, דוגמת יצירת כלים ושימוש בהם.תוכנית המחקר הראשונה שעסקה בחקר צורת התקשורת של האורנגאוטנים ושפתם בוצעה על ידי דוקטור פרנסין נגו. הפארק הזואולוגי הלאומי סמית'סוני שמצוי בוושינגטון הפעיל גם הוא מיזם מחקר על שפת האורנגאוטנים, שנעזר בניתוחי מחשב. לגן החיות של אטלנטה מחשב בעל מסך מגע שבו זוג האורנגאוטנים הסומטריים המוחזקים בגן החיות יכולים לשחק במשחקי וידאו. החוקרים מקווים להפיק ממחקרים ומתוכניות אלה ידע על דפוסי החשיבה והלמידה של האורנגאוטנים ועל המבנה החברתי שלהם. לדוגמה, המדענים מעוניינים ללמוד האם האורנגאוטנים מחקים יכולות שלמדו מפרטים אחרים, או האם הם לומדים בדרך של ניסוי וטעייה. בנוסף, ממחקרים אלה ניתן יהיה ללמוד על טכניקות שימור חדשות. שימור ותפוצה שלושת מיני האורנגאוטן נתונים בסכנת הכחדה. האורנגאוטן הבורנאי נתון בסיכון גבוה להכחדה והאורנגאוטן הסומטרי נתון בסיכון גבוה-מאוד להכחדה. על-פי ההערכות, קיימים כ-45,000 אורנג-אוטנים בורנאים בטבע, בעוד שמהמין הסומטרי נותרו בין 7,000 ל-7,500 פרטים בלבד. מצבו של אורנגאוטן טפנולי הוא הגרוע ביותר משום שישנם רק כ-800 פרטים ממין זה.מצבו העגום של האורנגאוטן נובע ממספר גורמים, שכולם קשורים לאדם. סביבת המחיה של האורנגאוטן מצטמצמת כתוצאה מבירוא יערות, כרייה ושריפות-יער. שטחי-יער נרחבים שמהווים את בית הגידול של האורנגאוטן מוחלפים במטעי-דקלים לתעשיית שמן הדקלים. נוסף על-כך, באורנגאוטן קיים סחר לא חוקי: ציידים הורגים את האמהות במטרה לקחת את גוריהן ולמכור אותם בשווקים של מזרח אסיה. המבקרים קונים לעיתים קרובות את הגורים החמודים למראה ומגדלים אותם בסביבה אנושית ולא-טבעית, וכאשר הגורים גדלים ונעשים חזקים הם אינם יודעים מה לעשות איתם. כיום, סחר בחיות מחמד נדירות אסור במרבית המדינות, אולם הוא עדיין קיים. פקחים מחרימים חיות משווקים המוכרים אורנג-אוטניים ומגדלים אותם במרכזי שימור, בתקווה שניתן יהיה לשחרר אותם לטבע.חלק ניכר מהאורנג-אוטניים החיים כיום כבר מצויים בשמורות טבע ובפארקים לאומיים, בהם הם מוגנים מציד לא-חוקי וממדי האוכלוסייה מבוקרים בקביעות. למרות זאת, גם בשטחים המוגנים קיים ציד לא-חוקי, שישנם ניסיונות רבים לעצור. גורם נוסף שמקשה על התאוששות אוכלוסיית האורנג-אוטניים הוא קצב-הילודה הנמוך.בתרבותהאורנגאוטן ידוע ממספר תרבויות אסייתיות ויש לו השפעה גדולה על שבטים אינדו-מלאים שונים. הוא מופיע בהרבה סיפורי עם וטקסים. ומכונה בחלקם: מאואס. אורנגאוטנים ידועים גם ממספר סיפורים וסרטים ידועים, למשל מדמותו של המלך לואי מספר הג'ונגל. אורנג אוטן במקורות יהודיים המשנה בכלאים (פרק ח משנה ה) המונה מספר בעלי חיים שדינם כבהמות ואחרים, המשנה מזכירה שם בעל חיים הנקרא "אדני השדה" בתלמוד הירושלמי פורש כי היצור דומה לאדם אך מחובר לקרקע בחבל טבור היוצא מטבורו. על זה פירש בעל "תפארת ישראל":וכך כתב גם המלבי"ם:אולם, האורנגאוטן נפוץ רק ביערות הגשם של האיים בורנאו וסומטרה (ובעבר גם במזרח אסיה), ובשל כך קשה להניח שחכמי המשנה הארצישראלים אכן הכירו אותו, ויותר סביר להניח שהכוונה לגורילה או שימפנזה החיים באפריקה. גלריה קישורים חיצוניים כללי מידע רב בנוגע לכל תחומי החיים של האורנגאוטן, באתר Primate Info Net. ההבדלים העיקריים בין שני מיני האורנגאוטן מיזם החוקר את שפת האורנגאוטן, באתר גן החיות של סמית'סונישימור The Ape Alliance - ארגון שעוסק ברווחה ושימור של קופי-אדם בכלל, ושל האורנגאוטן בפרט Orangutan Foundation International - מוסד ללא-כוונת רווח שמטרתו לשמור על בית הגידול של האורנגאוטן ולמנוע את הכחדתו Orang Utan Republik Education Initiative - ארגון ללא כוונת רווח שמנסה להבטיח את עתיד האורנגאוטן על ידי תוכניות-חינוך הנערכות באינדונזיהתמונות וסרטוניםתמונות ממרכז-שיקום בבורנאו תמונות וסרטונים של אורנגאוטן בורנאי, אתר ARKive תמונות וסרטונים של אורנגאוטן סומטרי, אתר ARKive תמונות אורנגאוטן ממרכז השימור הישן ביותר, בבורנאוהערות שוליים בעלי חיים שתוארו ב-1799טקסונים שתוארו בידי ברנר-ז'רמין דה לספדפונגינאים

1460

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9F

תת-מין

תת-מין (באנגלית: Subspecies) הוא המדרג הטקסונומי האחרון במיון עולם הטבע, והוא מגדיר אוכלוסייה של פרטים בני מין אחד שבשל בידול גאוגרפי או אחר קיים שוני מהותי בצורה, ברצף הדנ"א או בהתנהגות בינם לבין הפרטים באוכלוסיות אחרות של אותו מין. מינוח ישנם מונחים שונים לרמות שמתחת למין. השימוש במונחים האלה אינו אחיד, עם זאת לרוב: הטקסון זן משמש עבור צמחים בלבד (ולעיתים נדירות בדגים ובנגיפים), ולעיתים כדרגה מתחת לתת-מין הטקסון גזע משמש עבור בעלי חיים מבויתים וחיות משק, ולעיתים כדרגה מתחת לתת-מין הטקסון תת-מין בשאר בעלי החיים הוא הדרגה היחידה מתחת למין קריטריונים פרטים המסוגלים להתרבות זה עם זה ולהעמיד צאצאים פוריים נחשבים בדרך כלל כבני אותו המין, אך אם יש ביניהם שוני גנטי ופנוטיפי מהותי ביניהם והם משתייכים לאוכלוסיות שבדרך כלל נפרדות זו מזו, הם עשויים להיות מוגדרים כתת-מין. לדוגמה, כלב הבית והזאב הערבי יכולים להזדווג ולהוליד צאצאים פוריים, עם זאת בדרך כלל האוכלוסיות נפרדות זו מזו, והשוני הגנטי ביניהם משמעותי מאוד מבחינה מורפולוגית ומבחינת דפוסי ההתנהגות, ולכן הם מוגדרים כשייכים לתת-מין שונה של הזאב המצוי. רק שוני מהותי מגדיר תת-מין, ולכן הגדרת אוכלוסייה כתת-מין תלויה גם בהגדרת שוני מהותי, ולפיכך היא תלויה גם בחוקר המגדיר. תת-מין כשלב התמיינות חדש בספר מוצא המינים של צ'ארלס דרווין משנת 1859, העלה דרווין השערה שתת-מינים הם התחלה של התמיינות של מינים חדשים. דרווין העריך שאם סוג מסוים של אורגניזם כולל הרבה מינים, הדבר מעיד על התמיינות בקצב גבוה יחסית, ובהתאם לכך נצפה לראות גם הרבה תת-מינים, שהם התחלה של התמיינות נוספת. מספר מחקרים ניסו לבחון את השערתו של דרווין למצוא הרבה תת-מינים בקרב אורגניזמים להם הרבה מינים. מחקר משנת 2017 הראה שהתופעה נכונה לגבי עופות. מחקר משנת 2020 הראה שכך המצב גם עבור חלק מהיונקים - אלו שחיים בים ובאוויר, אך לא בקרב יונקים יבשתיים, כנראה בגלל השפעתם של מחסומים יבשתיים טבעיים כמו הרים ונהרות, שתוחמים באופן מובהק יותר את סביבת המחיה של מינים יבשתיים. מסקנת החוקרים במחקר של שנת 2020 הייתה שבקרב יונקים ועופות שאינם יבשתיים תת-מינים הם אכן תחילתה של התפתחות חדשה פוטנציאלית של מין חדש. גלריה לטיגריס ישנם שישה תת-מינים חיים: ראו גם זן טהור כלל ברגמן זן (טקסונומיה) גזע (ביולוגיה) הערות שוליים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה

תת-מין (באנגלית: Subspecies) הוא המדרג הטקסונומי האחרון במיון עולם הטבע, והוא מגדיר אוכלוסייה של פרטים בני מין אחד שבשל בידול גאוגרפי או אחר קיים שוני מהותי בצורה, ברצף הדנ"א או בהתנהגות בינם לבין הפרטים באוכלוסיות אחרות של אותו מין.מינוח ישנם מונחים שונים לרמות שמתחת למין.השימוש במונחים האלה אינו אחיד, עם זאת לרוב: הטקסון זן משמש עבור צמחים בלבד (ולעיתים נדירות בדגים ובנגיפים), ולעיתים כדרגה מתחת לתת-מין הטקסון גזע משמש עבור בעלי חיים מבויתים וחיות משק, ולעיתים כדרגה מתחת לתת-מין הטקסון תת-מין בשאר בעלי החיים הוא הדרגה היחידה מתחת למיןקריטריונים פרטים המסוגלים להתרבות זה עם זה ולהעמיד צאצאים פוריים נחשבים בדרך כלל כבני אותו המין, אך אם יש ביניהם שוני גנטי ופנוטיפי מהותי ביניהם והם משתייכים לאוכלוסיות שבדרך כלל נפרדות זו מזו, הם עשויים להיות מוגדרים כתת-מין. לדוגמה, כלב הבית והזאב הערבי יכולים להזדווג ולהוליד צאצאים פוריים, עם זאת בדרך כלל האוכלוסיות נפרדות זו מזו, והשוני הגנטי ביניהם משמעותי מאוד מבחינה מורפולוגית ומבחינת דפוסי ההתנהגות, ולכן הם מוגדרים כשייכים לתת-מין שונה של הזאב המצוי.רק שוני מהותי מגדיר תת-מין, ולכן הגדרת אוכלוסייה כתת-מין תלויה גם בהגדרת שוני מהותי, ולפיכך היא תלויה גם בחוקר המגדיר.תת-מין כשלב התמיינות חדש בספר מוצא המינים של צ'ארלס דרווין משנת 1859, העלה דרווין השערה שתת-מינים הם התחלה של התמיינות של מינים חדשים. דרווין העריך שאם סוג מסוים של אורגניזם כולל הרבה מינים, הדבר מעיד על התמיינות בקצב גבוה יחסית, ובהתאם לכך נצפה לראות גם הרבה תת-מינים, שהם התחלה של התמיינות נוספת.מספר מחקרים ניסו לבחון את השערתו של דרווין למצוא הרבה תת-מינים בקרב אורגניזמים להם הרבה מינים. מחקר משנת 2017 הראה שהתופעה נכונה לגבי עופות. מחקר משנת 2020 הראה שכך המצב גם עבור חלק מהיונקים - אלו שחיים בים ובאוויר, אך לא בקרב יונקים יבשתיים, כנראה בגלל השפעתם של מחסומים יבשתיים טבעיים כמו הרים ונהרות, שתוחמים באופן מובהק יותר את סביבת המחיה של מינים יבשתיים. מסקנת החוקרים במחקר של שנת 2020 הייתה שבקרב יונקים ועופות שאינם יבשתיים תת-מינים הם אכן תחילתה של התפתחות חדשה פוטנציאלית של מין חדש.גלריהלטיגריס ישנם שישה תת-מינים חיים:ראו גםזן טהורכלל ברגמןזן (טקסונומיה)גזע (ביולוגיה)הערות שולייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה

1465

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%95%D7%95%D7%90%D7%99

הוואי

הוואי (באנגלית: Hawaii; בהוואית: Hawai'i; תעתיק: הֲוַיְאִי ) היא קבוצת איים באוקיינוס השקט המהווה את המדינה ה-50 בארצות הברית. זוהי המדינה הדרומית ביותר בה והיא שוכנת במרחק של כ-4,000 קילומטרים מהחוף המערבי של ארצות הברית. על-פי מפקד האוכלוסין של שנת 2010, חיו בהוואי באותה שנה כ-1.3 מיליון איש. העיר הגדולה ביותר במדינה היא עיר הבירה, הונולולו. כמדינה בארצות הברית, יש להוואי כמה מאפיינים ייחודיים: היא המדינה האחרונה שנוספה לאיחוד. היא אחת משתי המדינות היחידות מחוץ לרצף היבשתי של ארצות הברית (המדינה השנייה היא אלסקה) והיחידה שאין לה שטח על יבשת כלשהי. היא המדינה הדרומית ביותר של ארצות הברית, והיא היחידה שנמצאת כולה באקלים טרופי. הוואי נחשבת לאזור עם הגלים הטובים ביותר עבור גלישת גלים. מבחינה אתנית, היא המדינה היחידה בארצות הברית שאין בה רוב לבן, ויש בה השיעור היחסי הגבוה ביותר של אזרחים ממוצא אסיאתי מקרב מדינות ארצות הברית. הוואי היא גם הבירה העולמית של בעלי חיים בסכנת הכחדה, והמדינה היחידה בארצות הברית המייצרת קפה בכמות תעשייתית. שטחה של הוואי נמצא בגדילה מתמדת, עקב הרי הגעש הפעילים, הנמצאים בקרקעית הים של הונולולו בירתה, שלאחר כל התפרצות של לבה רותחת מתקשה הלבה במהירות על ידי מי הים, ונהפכת לאדמת בזלת המתחברת לאדמה מההתפרצות הקודמת. אטימולוגיה מקור השם הוואי "Hawaii" כנראה מבוסס על שפת ילידי הוואי למילה "מולדת" (Owhyhee). היסטוריה לפי ממצאים ארכאולוגיים, איי הוואי אוכלסו לראשונה בידי פולינזים לפני כ-1,500 שנה. למרות עדויות מעורפלות על ביקורים מוקדמים יותר, הביקור האירופי הראשון באיי הוואי נזקף בדרך-כלל לזכותו של החוקר הבריטי קפטן ג'יימס קוק, שביקר באיים בשנת 1778 והיה הראשון שפרסם את מיקומם המדויק. קוק כינה את האיים "איי סנדוויץ'", על-שם מממן מסע המחקר שלו, . לאחר סדרת קרבות שהסתיימה בשנת 1795 אוחדו האיים בסיועה של הממלכה המאוחדת לממלכה בשנת 1810. ממלכת הוואי התקיימה בין השנים 1810 עד 1893, כאשר בית המלוכה הודח. בזמן קיומו של בית המלוכה שלטו באי שתי שושלות - שושלת Kamehameha ושושלת Kalkaaua. שרשרת של הפיכות ב-1840, 1852, 1864 ו-1810 הביאו לכך שהשלטון המרכזי האבסולוטי של בית המלוכה נחלש ושהוקמה במקביל ממשלה נבחרת. ב-1843 ניסה האנגלי לורד ג'ורג' פולט (Lord George Paulet) לספח את האיים לממלכה המאוחדת בתואנה של פגיעה בנתינים בריטים. לאחר מחאות על מעשיו הכריזו בריטניה וצרפת כי הן רואות בהוואי מדינה עצמאית, והשלטון והעצמאות הוחזרו למלך הוואי. ארצות הברית סירבה להצטרף להכרזה של אנגליה וצרפת. בימי כהונתו של הנשיא ויליאם מקינלי, ב-1898, סופחה הוואי לארצות הברית והוכרזה על ידי הקונגרס של ארצות הברית כטריטוריה של ארצות הברית. כשישים שנה לאחר מכן, ב-21 באוגוסט 1959, הפכו איי הוואי למדינה ה-50 של ארצות הברית. ב-7 בדצמבר 1941 תקפו מטוסים של האימפריה היפנית את בסיס חיל הים האמריקאי בפרל הארבור שבאי אואהו. המתקפה על פרל הארבור הובילה להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. בשנת 1973 הועבר השידור החי הראשון באמצעות לוויין מחוף אל חוף מהוואי, שידור שבו הופיע הזמר אלביס פרסלי, במופע מיוחד. באי הגדול של הוואי פועלת משנת 1992 תחנת כוח גאותרמית שנבנתה ומתופעלת על ידי החברה הישראלית אורמת. נשיא ארצות הברית ה-44, ברק אובמה, הוא יליד הונולולו, בירת הוואי (אם כי כסנאטור הוא ייצג את מדינת מגוריו, אילינוי). גאוגרפיה הוואי מורכבת מ-19 איים ואטולים עיקריים במרכז האוקיינוס השקט. מניין האיים המלא, כולל האיים הקטנים יותר והאיים הקטנטנים של כל אטול, הוא 137. הוואי היא המדינה היחידה בארצות הברית ששטחה ממשיך לגדול, בשל פעילות געשית באיים (בעיקר מהר קילוואה). הערים העיקריות הן הונולולו (באי אואהו), הילו (באי הוואי), ליהואה (באי קאואיי) וקאהולואי (באי מאווי). איי הוואי לפי סדר גודלם הוואי (Hawai'i) (ידוע גם בשם "האי הגדול") מאווי (Maui) אואהו (O'ahu) קאואיי (Kaua'i) מולוקאי (Moloka'i) לאנאי (Lana'i) ניאיהאו (Ni'ihau) קאהולאווה (Kaho'olawe) יש עוד מספר איים בצפון-מערב אשר מיושבים רק בילידים או אינם מיושבים כלל, וכן כאלו המשמשים כבסיסים צבאיים בלבד. הרי געש האי הוואי עצמו הוא נקודה חמה ויש בו שני הרי געש פעילים, מאונה לואה שהוא הר הגעש הפעיל הגדול ביותר על פני כדור הארץ, וקילוואה, אשר נחשב להר הגעש הפעיל ביותר בכדור הארץ . צוקי קאלאופאפה הצוק הימי הגבוה ביותר (1,010 מטרים) שוכן בכפר קאלאופאפה באי מולוקאי שבהוואי. למרגלותיהם של הצוקים נמצא האוקיינוס השקט. ממשל ופוליטיקה ממשלת מדינת הוואי דומה לממשל הפדרלי של ארצות הברית עם התאמות שמקורן בתקופת ממלכת הוואי. הרשות המבצעת מונהגת על ידי מושל הוואי וסגנו, הנבחרים ביחד. שאר הממשל ממונה בידי המושל. הרשות המחוקקת היא מערכת דו-ביתית המורכבת מבית נבחרים בן 51 נציגים ומסנאט בן 25 נציגים. בשני הבתים מחזיקה המפלגה הדמוקרטית ברוב. הוואי היא מדינה כחולה ונוטה לתמוך במפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות. מאז מערכת הבחירות של 1960, הצביעה המדינה בקביעות למועמד הדמוקרטי (למעט שתי מערכות ב-1972 וב-1984), ונחשבת לאחת המדינות הנאמנות ביותר למפלגה. הסנאטורים המייצגים את הוואי הם מזי הירונו ובריאן שץ היהודי, חברי המפלגה הדמוקרטית. שני נציגיה של המדינה בבית הנבחרים של ארצות הברית הם דמוקרטים. כלכלה עד הפיכתה של הוואי לטריטוריה של ארצות הברית, הייתה כלכלתה מבוססת על חקלאות, ענף בו הועסק מרבית כוח העבודה האזרחי במדינה. עם הסיפוח, פיתחה ארצות הברית את החקלאות, בעיקר את מטעי קנה הסוכר והאננס והמבנה התעסוקתי נשאר חקלאי בעיקרו. במהלך מלחמת העולם השנייה הפכה הוואי לבסיס צבאי אדיר בו רוכזו כוחות אמריקאיים שנועדו לפעול נגד יפן. כחלק מהתהליך התפתחו שירותים לחיילים וכן תעשיות עזר לשוכנים ולצבא. הוואי הייתה תחת משטר צבאי, משטר שהכתיב לחלק מהתושבים תפקידי שירות בתוך בסיסי הצבא (ניקיון וכביסה למשל) והכתיב לאחרים עבודה בבתי מלאכה שקמו לטובת המאמץ המלחמתי. דמוגרפיה הערים הגדולות גלריה השכלה סמלי המדינה ראו גם יהדות הוואי קישורים חיצוניים הערות שוליים ארצות הברית: גאולוגיה ארצות הברית: מדינות אטולים באוקיינוס השקט מובלעות

הוואי (באנגלית: Hawaii; בהוואית: Hawai'i; תעתיק: הֲוַיְאִי ) היא קבוצת איים באוקיינוס השקט המהווה את המדינה ה-50 בארצות הברית. זוהי המדינה הדרומית ביותר בה והיא שוכנת במרחק של כ-4,000 קילומטרים מהחוף המערבי של ארצות הברית.על-פי מפקד האוכלוסין של שנת 2010, חיו בהוואי באותה שנה כ-1.3 מיליון איש. העיר הגדולה ביותר במדינה היא עיר הבירה, הונולולו.כמדינה בארצות הברית, יש להוואי כמה מאפיינים ייחודיים: היא המדינה האחרונה שנוספה לאיחוד. היא אחת משתי המדינות היחידות מחוץ לרצף היבשתי של ארצות הברית (המדינה השנייה היא אלסקה) והיחידה שאין לה שטח על יבשת כלשהי. היא המדינה הדרומית ביותר של ארצות הברית, והיא היחידה שנמצאת כולה באקלים טרופי. הוואי נחשבת לאזור עם הגלים הטובים ביותר עבור גלישת גלים.מבחינה אתנית, היא המדינה היחידה בארצות הברית שאין בה רוב לבן, ויש בה השיעור היחסי הגבוה ביותר של אזרחים ממוצא אסיאתי מקרב מדינות ארצות הברית. הוואי היא גם הבירה העולמית של בעלי חיים בסכנת הכחדה, והמדינה היחידה בארצות הברית המייצרת קפה בכמות תעשייתית.שטחה של הוואי נמצא בגדילה מתמדת, עקב הרי הגעש הפעילים, הנמצאים בקרקעית הים של הונולולו בירתה, שלאחר כל התפרצות של לבה רותחת מתקשה הלבה במהירות על ידי מי הים, ונהפכת לאדמת בזלת המתחברת לאדמה מההתפרצות הקודמת.אטימולוגיהמקור השם הוואי "Hawaii" כנראה מבוסס על שפת ילידי הוואי למילה "מולדת" (Owhyhee).היסטוריהלפי ממצאים ארכאולוגיים, איי הוואי אוכלסו לראשונה בידי פולינזים לפני כ-1,500 שנה.למרות עדויות מעורפלות על ביקורים מוקדמים יותר, הביקור האירופי הראשון באיי הוואי נזקף בדרך-כלל לזכותו של החוקר הבריטי קפטן ג'יימס קוק, שביקר באיים בשנת 1778 והיה הראשון שפרסם את מיקומם המדויק. קוק כינה את האיים "איי סנדוויץ'", על-שם מממן מסע המחקר שלו, .לאחר סדרת קרבות שהסתיימה בשנת 1795 אוחדו האיים בסיועה של הממלכה המאוחדת לממלכה בשנת 1810. ממלכת הוואי התקיימה בין השנים 1810 עד 1893, כאשר בית המלוכה הודח. בזמן קיומו של בית המלוכה שלטו באי שתי שושלות - שושלת Kamehameha ושושלת Kalkaaua. שרשרת של הפיכות ב-1840, 1852, 1864 ו-1810 הביאו לכך שהשלטון המרכזי האבסולוטי של בית המלוכה נחלש ושהוקמה במקביל ממשלה נבחרת. ב-1843 ניסה האנגלי לורד ג'ורג' פולט (Lord George Paulet) לספח את האיים לממלכה המאוחדת בתואנה של פגיעה בנתינים בריטים. לאחר מחאות על מעשיו הכריזו בריטניה וצרפת כי הן רואות בהוואי מדינה עצמאית, והשלטון והעצמאות הוחזרו למלך הוואי. ארצות הברית סירבה להצטרף להכרזה של אנגליה וצרפת. בימי כהונתו של הנשיא ויליאם מקינלי, ב-1898, סופחה הוואי לארצות הברית והוכרזה על ידי הקונגרס של ארצות הברית כטריטוריה של ארצות הברית. כשישים שנה לאחר מכן, ב-21 באוגוסט 1959, הפכו איי הוואי למדינה ה-50 של ארצות הברית.ב-7 בדצמבר 1941 תקפו מטוסים של האימפריה היפנית את בסיס חיל הים האמריקאי בפרל הארבור שבאי אואהו. המתקפה על פרל הארבור הובילה להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.בשנת 1973 הועבר השידור החי הראשון באמצעות לוויין מחוף אל חוף מהוואי, שידור שבו הופיע הזמר אלביס פרסלי, במופע מיוחד.באי הגדול של הוואי פועלת משנת 1992 תחנת כוח גאותרמית שנבנתה ומתופעלת על ידי החברה הישראלית אורמת.נשיא ארצות הברית ה-44, ברק אובמה, הוא יליד הונולולו, בירת הוואי (אם כי כסנאטור הוא ייצג את מדינת מגוריו, אילינוי).גאוגרפיההוואי מורכבת מ-19 איים ואטולים עיקריים במרכז האוקיינוס השקט. מניין האיים המלא, כולל האיים הקטנים יותר והאיים הקטנטנים של כל אטול, הוא 137.הוואי היא המדינה היחידה בארצות הברית ששטחה ממשיך לגדול, בשל פעילות געשית באיים (בעיקר מהר קילוואה).הערים העיקריות הן הונולולו (באי אואהו), הילו (באי הוואי), ליהואה (באי קאואיי) וקאהולואי (באי מאווי).איי הוואי לפי סדר גודלם הוואי (Hawai'i) (ידוע גם בשם "האי הגדול") מאווי (Maui) אואהו (O'ahu) קאואיי (Kaua'i) מולוקאי (Moloka'i) לאנאי (Lana'i) ניאיהאו (Ni'ihau) קאהולאווה (Kaho'olawe)יש עוד מספר איים בצפון-מערב אשר מיושבים רק בילידים או אינם מיושבים כלל, וכן כאלו המשמשים כבסיסים צבאיים בלבד.הרי געשהאי הוואי עצמו הוא נקודה חמה ויש בו שני הרי געש פעילים, מאונה לואה שהוא הר הגעש הפעיל הגדול ביותר על פני כדור הארץ, וקילוואה, אשר נחשב להר הגעש הפעיל ביותר בכדור הארץ .צוקי קאלאופאפההצוק הימי הגבוה ביותר (1,010 מטרים) שוכן בכפר קאלאופאפה באי מולוקאי שבהוואי. למרגלותיהם של הצוקים נמצא האוקיינוס השקט.ממשל ופוליטיקהממשלת מדינת הוואי דומה לממשל הפדרלי של ארצות הברית עם התאמות שמקורן בתקופת ממלכת הוואי. הרשות המבצעת מונהגת על ידי מושל הוואי וסגנו, הנבחרים ביחד. שאר הממשל ממונה בידי המושל. הרשות המחוקקת היא מערכת דו-ביתית המורכבת מבית נבחרים בן 51 נציגים ומסנאט בן 25 נציגים. בשני הבתים מחזיקה המפלגה הדמוקרטית ברוב.הוואי היא מדינה כחולה ונוטה לתמוך במפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות. מאז מערכת הבחירות של 1960, הצביעה המדינה בקביעות למועמד הדמוקרטי (למעט שתי מערכות ב-1972 וב-1984), ונחשבת לאחת המדינות הנאמנות ביותר למפלגה. הסנאטורים המייצגים את הוואי הם מזי הירונו ובריאן שץ היהודי, חברי המפלגה הדמוקרטית. שני נציגיה של המדינה בבית הנבחרים של ארצות הברית הם דמוקרטים.כלכלהעד הפיכתה של הוואי לטריטוריה של ארצות הברית, הייתה כלכלתה מבוססת על חקלאות, ענף בו הועסק מרבית כוח העבודה האזרחי במדינה. עם הסיפוח, פיתחה ארצות הברית את החקלאות, בעיקר את מטעי קנה הסוכר והאננס והמבנה התעסוקתי נשאר חקלאי בעיקרו.במהלך מלחמת העולם השנייה הפכה הוואי לבסיס צבאי אדיר בו רוכזו כוחות אמריקאיים שנועדו לפעול נגד יפן. כחלק מהתהליך התפתחו שירותים לחיילים וכן תעשיות עזר לשוכנים ולצבא. הוואי הייתה תחת משטר צבאי, משטר שהכתיב לחלק מהתושבים תפקידי שירות בתוך בסיסי הצבא (ניקיון וכביסה למשל) והכתיב לאחרים עבודה בבתי מלאכה שקמו לטובת המאמץ המלחמתי.דמוגרפיההערים הגדולותגלריההשכלהסמלי המדינהראו גםיהדות הוואיקישורים חיצונייםהערות שולייםארצות הברית: גאולוגיהארצות הברית: מדינותאטולים באוקיינוס השקטמובלעות

1470

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%A0%D7%99%D7%9F

ג'נין

גֶּ'נִין (בערבית: جنين) היא עיר ברשות הפלסטינית שנמצאת בגבול בין צפון השומרון לדרומו של עמק יזרעאל, הנמצאת בתחומי שטח A. מרבית תושביה מוסלמים ומיעוטם נוצרים. בעיר עצמה מתגוררים כ-39 אלף תושבים ובנפת ג'נין כ-250 אלף נוספים. רבים מתושבי העיר מתפרנסים מחקלאות ומייצור פחם עץ. במרכז העיר נמצא מחנה הפליטים ג'נין, המאכלס פליטים פלסטינים מתקופת מלחמת העצמאות וצאצאיהם. היסטוריה ג'נין מזוהה עם "כּני" (גיני) המוזכרת בתעודות מצריות מתקופת הממלכה התיכונה, ועם עיר הלויים עין גנים בנחלת שבט יששכר, המוזכרת בספר יהושע. יש המזהים את ג'נין עם בית הגן, המוזכרת בספר מלכים ב' כחלק ממסלול בריחתו של אחזיה מלך יהודה מיהוא. ייתכן במהלך השנים הוסב שם העיר ל"גינת". חוקרי ארץ ישראל: הנוסע רבי אשתורי הפרחי והחוקר ישעיהו פרס זיהו את עין גנים עם ג'נין של ימינו. בספר יהודית מוזכרת "גיני" כיישוב יהודי אשר סמוך אליו חנה מחנה הוליפרנס. יוסף בן מתתיהו מזכיר בספרו "מלחמת היהודים" את גנים כיישוב הממוקם בצפון השומרון. הצלבנים קראו לג'נין "גרין הגדולה" לעומת זרעין שנקראה "גרין הקטנה" (לה פטיט גרין). סמיכות השמות הייתה ככל הנראה משום שההולך משומרון צפונה עובר בג'נין ואחר כך בזרעין שבעמק יזרעאל. ידוע כי יהודים התגוררו בעיר בתקופת ימי הביניים ועסקו במסחר וברפואה. במחצית הראשונה של המאה ה-17 ביקר בארץ ישראל הכומר אבגניוס רוג'ה, ודיווח כי הנוצרים והיהודים העוברים במקום, נאלצים לשלם כופר כשברצונם להגיע מהגליל לירושלים. המאה ה-20 במלחמת העולם הראשונה שימשה ג'נין בסיס לכוחות של האימפריה העות'מאנית וגרמניה. בכניסה לעיר ממערב אנדרטה של חיל האוויר של הצבא הגרמני לנופליו במלחמה – קיר אבן ועליו מדחף של מטוס. בראשית שנות ה-20 הייתה ג'נין מרכז המחוז שכלל את צפון הרי השומרון ודרום עמק יזרעאל. התגוררו בג'נין כ-1,500 ערבים מוסלמים. היה בה שוק, שני מסגדים, שני בתי ספר, בית דואר וטלגרף. בשנת 1922, הוקם מחנה צבא בריטי באתר אל-ח'רוּבֶה 3 ק"מ מצפון מזרח לגרעין העיר. המחנה הוקם בעבודת כפיים של חבורות חלוצים וחלוצות אנשי העלייה השלישית שאורגנו על ידי הסתדרות העובדים, ביניהם חבורה בשם: 'קבוצת וילנה'; שכרם שולם מתקציב 'העבודות הציבוריות' שיזם הממשל הבריטי בארץ ישראל. על פי מפקד האוכלוסין הבריטי של 1922, באותה תקופה התגוררו בעיר 2,637 תושבים, מתוכם שבעה יהודים שמרביתם שירתו במשטרת ג'נין, ובשנת 1931 התגוררו בעיר ארבעה יהודים בלבד. בשנת 1943 הכינה מפקדת ההגנה בראשות משה סנה תוכנית התיישבות, שהציעה להקים בסביבות ג'נין כעשרה יישובים חדשים, וזאת במטרה להקיף את העיר ביישוב יהודי, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל. מפגעים בראשות עז א-דין אל-קסאם יצאו מן העיר בתקופת המנדט הבריטי ופגעו באוכלוסייה היהודית. בתקופת מאורעות 1936–1939 שימשה העיר בסיס לכנופיות. ב-24 באוגוסט 1938, נרצח בג'נין פקיד בכיר של הממשל הבריטי – סגן מושל אחד המחוזות. כתוצאה מזה, נהג השלטון הבריטי בהענשה קולקטיבית כלפי תושבי ג'נין. כמו כן, נדרש אדריכל הערים של המנדט, הנרי קנדל, לתכנן כביש עוקף לעיר, שימנע חיכוך מיותר בין פקידי הממשל לפורעים. במלחמת העצמאות כבש כוח צה"ל, שכלל את גדוד 21 של חטיבת כרמלי, את ג'נין לזמן קצר אך נסוג בשל מתקפת נגד של הכוחות העיראקים בסיוע כוחות מקומיים, תוך שהוא סופג אבדות כבדות. בקרב שהתקיים ב-3 ביוני 1948 נהרגו 45 לוחמים מגדוד 21. לוחם האצ"ל ברוך מזרחי, גר, מוסלמי במקור, נשלח לג'נין ונתפס. הוא נהרג וגופתו הוחבאה במערה ליד ג'בע בצפון השומרון. בסיום המלחמה נכללה העיר בשטחי יהודה ושומרון שבשליטת ירדן. בתקופת פעולות התגמול חדרו כוחות צה"ל לעיר ושבו שבויים, במטרה להחליפם ביצחק ג'יבלי, לוחם 101 שנפל בשבי בפעולה בעזון. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את יהודה ושומרון מהירדנים, ובכלל זה את העיר ג'נין. במסגרת הסכמי אוסלו נמסרה העיר בשנת 1996 לשליטת הרשות הפלסטינית והיא הוגדרה כשטח A. המאה ה-21 במהלך האינתיפאדה השנייה הייתה העיר מעוז של תנועת הג'יהאד האיסלאמי, ונודעה במספר הרב של מחבלים מתאבדים שיצאו ממנה לשטח ישראל. בשל כך היא אף זכתה לכינוי "בירת המתאבדים". באפריל 2002 יצא צה"ל למבצע חומת מגן, על מנת לבלום את סדרת הפיגועים, ובפרט פיגועי ההתאבדות, שיצאו מיהודה ושומרון. אחת הפעולות המרכזיות במבצע הייתה הקרב במחנה הפליטים ג'נין. גם לאחר תום מבצע חומת מגן המשיכו מחבלים לפעול בעיר, שנקלעה לתוהו ובוהו מנהלי, ופעילי הג'יהאד האיסלאמי וגדודי חללי אל אקצא (בראשות זכריא זביידי) המשיכו בניסיונות להוציא פיגועים לשטח ישראל, ובעיקר לערים חדרה, עפולה ונתניה. השלמת בניית גדר ההפרדה בצפון השומרון, הפעילות הנרחבת של צה"ל והשב"כ בעיר ובכפרים הסמוכים לה והתחזקות מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית בעיר בסיוע ארצות הברית, הובילו לירידה דרסטית בכמות הפיגועים היוצאים מג'נין, אף שחוליות טרור המשיכו לנסות להוציא לפועל פיגועים בשומרון ובשטח מדינת ישראל. במקביל לכך חל שיפור במצבה הכלכלי והמנהלי של העיר ובחופש התנועה שמאפשר צה"ל באזור. בשנת 2020 ארגון פת"ח חנכו בעיר אנדרטה לזכרם של 52 חללי העיר שנפלו במלחמתם למען שחרור פלסטין, ולזכר יאסר ערפאת, שנרצח בידי הציונים לדבריהם. מחנה הפליטים ג'נין מחנה הפליטים ג'נין הוקם בשטח העיר ג'נין בשנת 1953, למגוריהם של פליטים פלסטינים שנמלטו במהלך מלחמת העצמאות, בעיקר מהכרמל ומאזור חיפה. שטחו הנוכחי של המחנה הוא כ-0.42 קמ"ר, ורשומים בו למעלה מ-16,000 פליטים. במהלך מבצע חומת מגן, בשנת 2002, נערך במחנה קרב קשה בין כוחות צה"ל ובין מחבלים. המאמץ להכריע את המחבלים שהתרכזו במרכז מחנה הפליטים הביא לאבדות רבות בקרב הפלסטינים, ולהרס רב במחנה הפליטים ג'נין, לאחרי שהוחלט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים וכן עקב ריבוי מטעני החבלה שהוטמנו ברחבי המחנה ואף בעיר ג'נין עצמה. נוהל הריסת הבית כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים להסגיר את עצמם לפני שהדחפור החל לטלטל את הבית עם ה"סכין" שלו. בישראל העריכו כי נהרסו כ־80 בתים בשטח שגודלו כעשרה דונם. עם זאת, הארגון Human Rights Watch טען כי ישראל הרסה 140–170 בתים לחלוטין וגרמה נזק חלקי למספר רב יותר של מבנים, ושתוך כדי הריסת הבתים פגעו גם באזרחים לא חמושים רבים. שיא ההרס נגרם בשכונת חאוואשין, שנהרסה ושוטחה כליל באמצעות הדחפורים המשוריינים, בעקבות הערכות ששם מצויים רוב המחבלים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו הפלסטינים. הקרב הסתיים עם 23 חיילים ישראלים הרוגים ו-52 פלסטינים הרוגים, רובם מחבלים. הקרב זכה לתהודה בינלאומית עקב ההרס הרב וההאשמות שהעלו הפלסטינים על טבח שביצע צה"ל במחנה שהופרכו בסופו של דבר. בשנים 2022–2023 יצאו פיגועים רבים ממחנה הפליטים ג'נין, ועקב כך נהרסו בתי מחבלים במחנה, ונערכו, במסגרת מבצע שובר גלים, פשיטות אחדות של צה"ל על המחנה, שבהן נהרגו פלסטינים, מרביתם מחבלים, שפתחו באש על כוחות צה"ל. פעילות זו הגיעה לשיא ב-26 בינואר 2023, בקרב במחנה הפליטים ג'נין, פשיטה של צה"ל והימ"מ שבה נהרגו 11 פלסטינים (10 מהם מחבלים) ונעצרו מבוקשים אחדים, וסוכל פיגוע שהוגדר כפצצה מתקתקת. קישורים חיצוניים מחנה הפליטים ג'נין, באתר אונר"א אהרן אורבך, עמיחי מרחביה ואוריאל שרעבי, עין גנים: ההיסטוריה היהודית בג'נין, ירושלים תשס"ה יואל אליצור, עין גנים, בית הגן וג'נין, על אתר - ביטאון לענייני ארץ ישראל במקורות רפאל ישראלי, על תסמונת ג'נין - 1983, "ג'רוזלם פוסט", 5 במרץ 2002 Raphael Israeli, Poison - modern manifestations of blood libel, Lexington Books, 2002 מפה מפורטת של ג'נין בחמישה גליונות, 1930 1:1250, (באנגלית) - אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית תצלום אוויר של ג'נין, 1945, עם כיתוב המתייחס לאתרים מסומנים (באנגלית) - אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית הערות שוליים השומרון: יישובים נפת ג'נין אתרי המקרא הרשות הפלסטינית: ערים

גֶּ'נִין (בערבית: جنين) היא עיר ברשות הפלסטינית שנמצאת בגבול בין צפון השומרון לדרומו של עמק יזרעאל, הנמצאת בתחומי שטח A. מרבית תושביה מוסלמים ומיעוטם נוצרים. בעיר עצמה מתגוררים כ-39 אלף תושבים ובנפת ג'נין כ-250 אלף נוספים. רבים מתושבי העיר מתפרנסים מחקלאות ומייצור פחם עץ.במרכז העיר נמצא מחנה הפליטים ג'נין, המאכלס פליטים פלסטינים מתקופת מלחמת העצמאות וצאצאיהם.היסטוריהג'נין מזוהה עם "כּני" (גיני) המוזכרת בתעודות מצריות מתקופת הממלכה התיכונה, ועם עיר הלויים עין גנים בנחלת שבט יששכר, המוזכרת בספר יהושע. יש המזהים את ג'נין עם בית הגן, המוזכרת בספר מלכים ב' כחלק ממסלול בריחתו של אחזיה מלך יהודה מיהוא. ייתכן במהלך השנים הוסב שם העיר ל"גינת". חוקרי ארץ ישראל: הנוסע רבי אשתורי הפרחי והחוקר ישעיהו פרס זיהו את עין גנים עם ג'נין של ימינו.בספר יהודית מוזכרת "גיני" כיישוב יהודי אשר סמוך אליו חנה מחנה הוליפרנס. יוסף בן מתתיהו מזכיר בספרו "מלחמת היהודים" את גנים כיישוב הממוקם בצפון השומרון.הצלבנים קראו לג'נין "גרין הגדולה" לעומת זרעין שנקראה "גרין הקטנה" (לה פטיט גרין). סמיכות השמות הייתה ככל הנראה משום שההולך משומרון צפונה עובר בג'נין ואחר כך בזרעין שבעמק יזרעאל. ידוע כי יהודים התגוררו בעיר בתקופת ימי הביניים ועסקו במסחר וברפואה.במחצית הראשונה של המאה ה-17 ביקר בארץ ישראל הכומר אבגניוס רוג'ה, ודיווח כי הנוצרים והיהודים העוברים במקום, נאלצים לשלם כופר כשברצונם להגיע מהגליל לירושלים.המאה ה-20במלחמת העולם הראשונה שימשה ג'נין בסיס לכוחות של האימפריה העות'מאנית וגרמניה. בכניסה לעיר ממערב אנדרטה של חיל האוויר של הצבא הגרמני לנופליו במלחמה – קיר אבן ועליו מדחף של מטוס.בראשית שנות ה-20 הייתה ג'נין מרכז המחוז שכלל את צפון הרי השומרון ודרום עמק יזרעאל. התגוררו בג'נין כ-1,500 ערבים מוסלמים. היה בה שוק, שני מסגדים, שני בתי ספר, בית דואר וטלגרף. בשנת 1922, הוקם מחנה צבא בריטי באתר אל-ח'רוּבֶה 3 ק"מ מצפון מזרח לגרעין העיר. המחנה הוקם בעבודת כפיים של חבורות חלוצים וחלוצות אנשי העלייה השלישית שאורגנו על ידי הסתדרות העובדים, ביניהם חבורה בשם: 'קבוצת וילנה'; שכרם שולם מתקציב 'העבודות הציבוריות' שיזם הממשל הבריטי בארץ ישראל. על פי מפקד האוכלוסין הבריטי של 1922, באותה תקופה התגוררו בעיר 2,637 תושבים, מתוכם שבעה יהודים שמרביתם שירתו במשטרת ג'נין, ובשנת 1931 התגוררו בעיר ארבעה יהודים בלבד.בשנת 1943 הכינה מפקדת ההגנה בראשות משה סנה תוכנית התיישבות, שהציעה להקים בסביבות ג'נין כעשרה יישובים חדשים, וזאת במטרה להקיף את העיר ביישוב יהודי, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל.מפגעים בראשות עז א-דין אל-קסאם יצאו מן העיר בתקופת המנדט הבריטי ופגעו באוכלוסייה היהודית. בתקופת מאורעות 1936–1939 שימשה העיר בסיס לכנופיות. ב-24 באוגוסט 1938, נרצח בג'נין פקיד בכיר של הממשל הבריטי – סגן מושל אחד המחוזות. כתוצאה מזה, נהג השלטון הבריטי בהענשה קולקטיבית כלפי תושבי ג'נין. כמו כן, נדרש אדריכל הערים של המנדט, הנרי קנדל, לתכנן כביש עוקף לעיר, שימנע חיכוך מיותר בין פקידי הממשל לפורעים.במלחמת העצמאות כבש כוח צה"ל, שכלל את גדוד 21 של חטיבת כרמלי, את ג'נין לזמן קצר אך נסוג בשל מתקפת נגד של הכוחות העיראקים בסיוע כוחות מקומיים, תוך שהוא סופג אבדות כבדות. בקרב שהתקיים ב-3 ביוני 1948 נהרגו 45 לוחמים מגדוד 21. לוחם האצ"ל ברוך מזרחי, גר, מוסלמי במקור, נשלח לג'נין ונתפס. הוא נהרג וגופתו הוחבאה במערה ליד ג'בע בצפון השומרון. בסיום המלחמה נכללה העיר בשטחי יהודה ושומרון שבשליטת ירדן.בתקופת פעולות התגמול חדרו כוחות צה"ל לעיר ושבו שבויים, במטרה להחליפם ביצחק ג'יבלי, לוחם 101 שנפל בשבי בפעולה בעזון.במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את יהודה ושומרון מהירדנים, ובכלל זה את העיר ג'נין. במסגרת הסכמי אוסלו נמסרה העיר בשנת 1996 לשליטת הרשות הפלסטינית והיא הוגדרה כשטח A.המאה ה-21במהלך האינתיפאדה השנייה הייתה העיר מעוז של תנועת הג'יהאד האיסלאמי, ונודעה במספר הרב של מחבלים מתאבדים שיצאו ממנה לשטח ישראל. בשל כך היא אף זכתה לכינוי "בירת המתאבדים". באפריל 2002 יצא צה"ל למבצע חומת מגן, על מנת לבלום את סדרת הפיגועים, ובפרט פיגועי ההתאבדות, שיצאו מיהודה ושומרון. אחת הפעולות המרכזיות במבצע הייתה הקרב במחנה הפליטים ג'נין. גם לאחר תום מבצע חומת מגן המשיכו מחבלים לפעול בעיר, שנקלעה לתוהו ובוהו מנהלי, ופעילי הג'יהאד האיסלאמי וגדודי חללי אל אקצא (בראשות זכריא זביידי) המשיכו בניסיונות להוציא פיגועים לשטח ישראל, ובעיקר לערים חדרה, עפולה ונתניה.השלמת בניית גדר ההפרדה בצפון השומרון, הפעילות הנרחבת של צה"ל והשב"כ בעיר ובכפרים הסמוכים לה והתחזקות מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית בעיר בסיוע ארצות הברית, הובילו לירידה דרסטית בכמות הפיגועים היוצאים מג'נין, אף שחוליות טרור המשיכו לנסות להוציא לפועל פיגועים בשומרון ובשטח מדינת ישראל. במקביל לכך חל שיפור במצבה הכלכלי והמנהלי של העיר ובחופש התנועה שמאפשר צה"ל באזור.בשנת 2020 ארגון פת"ח חנכו בעיר אנדרטה לזכרם של 52 חללי העיר שנפלו במלחמתם למען שחרור פלסטין, ולזכר יאסר ערפאת, שנרצח בידי הציונים לדבריהם.מחנה הפליטים ג'נין מחנה הפליטים ג'נין הוקם בשטח העיר ג'נין בשנת 1953, למגוריהם של פליטים פלסטינים שנמלטו במהלך מלחמת העצמאות, בעיקר מהכרמל ומאזור חיפה. שטחו הנוכחי של המחנה הוא כ-0.42 קמ"ר, ורשומים בו למעלה מ-16,000 פליטים.במהלך מבצע חומת מגן, בשנת 2002, נערך במחנה קרב קשה בין כוחות צה"ל ובין מחבלים. המאמץ להכריע את המחבלים שהתרכזו במרכז מחנה הפליטים הביא לאבדות רבות בקרב הפלסטינים, ולהרס רב במחנה הפליטים ג'נין, לאחרי שהוחלט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים וכן עקב ריבוי מטעני החבלה שהוטמנו ברחבי המחנה ואף בעיר ג'נין עצמה. נוהל הריסת הבית כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים להסגיר את עצמם לפני שהדחפור החל לטלטל את הבית עם ה"סכין" שלו. בישראל העריכו כי נהרסו כ־80 בתים בשטח שגודלו כעשרה דונם. עם זאת, הארגון Human Rights Watch טען כי ישראל הרסה 140–170 בתים לחלוטין וגרמה נזק חלקי למספר רב יותר של מבנים, ושתוך כדי הריסת הבתים פגעו גם באזרחים לא חמושים רבים. שיא ההרס נגרם בשכונת חאוואשין, שנהרסה ושוטחה כליל באמצעות הדחפורים המשוריינים, בעקבות הערכות ששם מצויים רוב המחבלים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו הפלסטינים. הקרב הסתיים עם 23 חיילים ישראלים הרוגים ו-52 פלסטינים הרוגים, רובם מחבלים. הקרב זכה לתהודה בינלאומית עקב ההרס הרב וההאשמות שהעלו הפלסטינים על טבח שביצע צה"ל במחנה שהופרכו בסופו של דבר.בשנים 2022–2023 יצאו פיגועים רבים ממחנה הפליטים ג'נין, ועקב כך נהרסו בתי מחבלים במחנה, ונערכו, במסגרת מבצע שובר גלים, פשיטות אחדות של צה"ל על המחנה, שבהן נהרגו פלסטינים, מרביתם מחבלים, שפתחו באש על כוחות צה"ל. פעילות זו הגיעה לשיא ב-26 בינואר 2023, בקרב במחנה הפליטים ג'נין, פשיטה של צה"ל והימ"מ שבה נהרגו 11 פלסטינים (10 מהם מחבלים) ונעצרו מבוקשים אחדים, וסוכל פיגוע שהוגדר כפצצה מתקתקת.קישורים חיצוניים מחנה הפליטים ג'נין, באתר אונר"א אהרן אורבך, עמיחי מרחביה ואוריאל שרעבי, עין גנים: ההיסטוריה היהודית בג'נין, ירושלים תשס"ה יואל אליצור, עין גנים, בית הגן וג'נין, על אתר - ביטאון לענייני ארץ ישראל במקורותרפאל ישראלי, על תסמונת ג'נין - 1983, "ג'רוזלם פוסט", 5 במרץ 2002 Raphael Israeli, Poison - modern manifestations of blood libel, Lexington Books, 2002מפה מפורטת של ג'נין בחמישה גליונות, 1930 1:1250, (באנגלית) - אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומיתתצלום אוויר של ג'נין, 1945, עם כיתוב המתייחס לאתרים מסומנים (באנגלית) - אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומיתהערות שוליים השומרון: יישוביםנפת ג'ניןאתרי המקראהרשות הפלסטינית: ערים

1476

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%98%D7%97%D7%AA%20%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%94

הבטחת הכנסה

הבטחת הכנסה היא קצבה המשולמת למי שהכנסתו אינה מאפשרת רכישה של צורכי קיום בסיסיים לו ולמשפחתו. כאשר לבית אב אין בקביעות או באופן זמני הכנסות, משלמת לו המדינה הבטחת הכנסה - שמטרתה לאפשר למקבל רמת חיים מינימלית. כאשר למשפחה יש הכנסה הנמוכה מסף השכר, משלמת לה המדינה סכום המהווה השלמה להכנסה זו (ולפיכך קרוי השלמת הכנסה). בישראל פועל מנגנון זה בשני מסלולים: הבטחת הכנסה המיועדת לכלל הציבור דרך המוסד לביטוח לאומי, והבטחת הכנסה על ידי משרד החינוך המיועדת ללומדים בישיבות (אדם הלומד בישיבה אינו עומד בתנאי הזכאות להבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי). הבטחת הכנסה בישראל הבטחת הכנסה באמצעות המוסד לביטוח לאומי במדינת ישראל פועל מנגנון הבטחת ההכנסה מתוקף חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, שבהפעלתו עוסק המוסד לביטוח לאומי. גובה הסכום שמשפחה זכאית לו כהבטחת הכנסה נקבע לפי גודל המשפחה והרכבה, על פי המפתח המפורט בטבלה הבאה. הגמלה להבטחת הכנסה נקבעה בשלוש רמות: גמלה בשיעור רגיל ל"שוהים במערכת" בשנתיים הראשונות, גמלה מוגדלת לאלו ששוהים בה למעלה משנתיים וגמלה מוגדלת יותר למשפחות חד-הוריות, בהתאם לחוק משפחות חד-הוריות משנת 1992. הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מזכה, נוסף על תשלומים ישירים מהביטוח הלאומי, בהנחות בארנונה, באגרת טלוויזיה, בנסיעה בתחבורה ציבורית, בשירותי בריאות ובשכר דירה. גמלת הבטחת הכנסה חייבת במס הכנסה. הדירוג לגמלה רגילה בשנתיים הראשונות וגמלה מוגדלת אחר כך בוצע כדי להקטין את התמריץ להישאר במערכת מקבלי הגמלה, אף כי מחקרים שונים (אחדות, 1976; גל ודורון, 2000) מורים כי לשוהים במערכת יש תמריץ חזק לאור פוטנציאל ההשתכרות הנמוך יחסית של מקבלי הגמלה וכי הגדלת התשלום ככל שמתארכת תקופת השהות במערכת מהווה תמריץ הישארות נוסף. התפתחות הבטחת הכנסה בישראל לשכות הסעד עד שנות השבעים, סיוע סוציאלי לאזרחים חסרי הכנסות אחרות התבצע דרך לשכות הסעד, והותנה בקבלת סיוע פסיכו-סוציאלי מעובדי הלשכות. התפיסה שעמדה בבסיס גישה זו הייתה כי מקורו של היעדר האמצעים הכלכליים הוא בקשיים - פסיכולוגיים או אחרים - של הפרט, ועל מנת לסייע לו יש לספק לו משאבים כלכליים מחד, וסיוע פסיכו-סוציאלי מאידך. על כן, את הסיוע הסוציאלי בלשכות סיפקו עובדים סוציאליים, וקבלת סיוע כספי הייתה מותנית בקבלת טיפול מעובד סוציאלי מאז שנות ה-60 ספגה מערכת זו ביקורת חריפה, מכמה סיבות. ראשית, חוקרים וקובעי מדיניות החלו להצביע על כך שלעוני ולאבטלה סיבות מבניות. העובדה שאדם נותר חסר הכנסה אינה, ברוב המקרים, בתחום יכולת ההשפעה שלו, והיא נובעת פעמים רבות מתנאים השוררים בכלל המשק - כגון מיתון, עלייה באבטלה או פערי שכר גדלים. במציאות כזו, אין סיבה להתנות את הסיוע הכספי בסיוע פסיכו-סוציאלי, שכן הוא אינו עני בגלל תפקודו האישי הלקוי, ושיפור של תפקוד זה לא יביא להיחלצותו מהעוני. ביקורת נוספת על שיטה זו התמקדה בסטיגמטיזציה הכפולה שהיא יוצרת - הן סטיגמטיזציה של העניים והן סטיגמטיזציה של מקבלי הטיפול בלשכות לשירותים חברתיים. מחד, העובדה שקבלת סיוע מותנית בקבלת טיפול פסיכולוגי, מסמנת את העניים כבעלי בעיות נפשיות, וגורמת לנזקקים לסיוע להימנע מהסתמכות על הלשכות. מאידך, העובדה שהסיוע ניתן בלשכות גרמה לכך שאלו נתפסו כאתר המיועד לטיפול בעניים בלבד, דבר שגרם ללקוחות אחרים להימנע מגישה ללשכות, ולכן מנע מאוכלוסיות אלו טיפול לו נזקקו. מנקודת המבט של העובדים הסוציאליים, השילוב של מערך הסיוע הכספי בלשכות יצר עומס אדיר על הלשכות, שנאלצו להתמודד עם פונים רבים מיכולת הקליטה שלהם. במקביל, הענקת סיוע כספי הקשתה על העובדים להתמודד עם העבודה העיקרית שלהם, מתן סיוע פסיכו-סוציאלי, שכן היא אילצה אותם להתמודד עם רבים שלא ביקשו טיפול כזה, ועשו כל שביכולתם כדי להימנע מלקבלו, והגיעו ללשכות רק על מנת לזכות בסיוע הכלכלי. לבסוף, צורת חלוקת משאבים זו יצרה חוסר שוויון קשה. סכומי הסיוע היו נתונים לשיקול דעתם של העובדים הסוציאליים, והסכומים שניתנו בכל אחת מהלשכות היו שונים באופן מהותי. גם חלוקת הכספים בין הלשכות לא תאמה תמיד את מספר הנזקקים בכל לשכה, ולכן נוצר אי-שוויון משמעותי על בסיס מרחבי. במקביל לתהליך זה, חלה גם שחיקה בגובה הקצבאות, שבצירוף עם העלייה ברמת החיים במהלך שנות ה-60 הביאה להתמרמרות גוברת והולכת על גובהן הנמוך של הקצבאות, ועל רמת החיים המינימלית שהן מאפשרות. קשיים אלו הביאו להכרה בצורך לאמץ שיטה חדשה לחלוקת קצבאות קיום, ואכן - בראשית שנות ה-70 החל מהלך של פיצול קצבאות הקיום מהסיוע הפסיכו-סוציאלי. לשכות הסעד שכרו עובדים חדשים, שתפקידם היה לחלק את הקצבאות על בסיס שאינו תלוי בקבלת סיוע פסיכו-סוציאלי, וכך נוצרה בתוך הלשכות הפרדה בין העובדים הסוציאליים לבין הגורמים האמונים על חלוקת הקצבאות. חוק הבטחת הכנסה שינוי זה פתר את מקצת הבעיות, אך לא נתן פתרון מקיף לכולן. אי לכך, נחקק בשנת 1980 חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, שהעביר את האחריות על תשלום דמי הבטחת הכנסה מלשכות הרווחה למוסד לביטוח לאומי. לשינוי זה, שנכנס לתוקף ב-1 בינואר 1982, היו מספר השלכות חשובות, בנוסף למתן מענה לחסרונות שפורטו לעיל: החוק קבע שורה של כללים אחידים הקבועים בחוק לקבלת סיוע זה, במקום הסתמכות על חוות דעת של עובדים סוציאליים ואנשי ארגון, ובכך הקל על מקבלי הגמלה ומנע החלטות שרירותיות. החוק העביר את האחריות לתשלום דמי הבטחת הכנסה מהרשויות המקומיות לממשל המרכזי, ובכך מנע אי-שוויון בין הזכאים לקצבאות ברשויות הסובלות ממחסור תקציבי לאלו מרשויות מבוססות. החוק קבע קצבה בגובה המוגדר כאחוז קבוע מהשכר הממוצע במשק (21% ליחיד), לו זכאי מי שאין לו הכנסות כלל. כמו כן, מוגדר דיסריגרד מסוים, המאפשר למקבלי שכר נמוך לקבל חלק מהקצבה בנוסף להכנסתם. קבלת קצבת הכנסה מותנית בשלושה מבחנים, שרק העמידה בשלושתם מזכה בקצבה: מבחן תושבות: על המבקש להיות תושב ישראל ב-12 החודשים שקדמו לבקשתו (כאשר חוקק החוק, התקופה עמדה על 24 חודשים, וקוצרה לאחר מכן) מבחן הכנסה: למבקש אין הכנסה מכל המקורות (שכר, הון, רכוש, וחלק מקצבאות הביטוח הלאומי), או שהכנסתו מהמקורות הללו אינה עולה על הסכום המזכה בקצבה. מבחן תעסוקה: המבקש ממצה את יכולתו להשתכר בשוק התעסוקה. במהלך שנות התשעים חל גידול משמעותי במספר המשפחות המקבלות הבטחת הכנסה, מ-32 אלף משפחות בשנת 1990 ל-151 אלף משפחות בשנת 2002. אחוז המקבלים הבטחת הכנסה מכלל האוכלוסייה בגילאי עבודה גדל משיעור של 2.0 אחוז בשנת 1991 ל-4.6 אחוז בשנת 1999. מספר הנפשות הממוצע למשפחה נתמכת קטן לאורך השנים מ-3.25 נפשות למשפחה ל-2.66 נפשות למשפחה. מקורות הגידול העיקריים היו תחילת זכאות של עולים לתשלומי הבטחת הכנסה החל משנת 1992 וחוק משפחות חד-הוריות מאותה שנה. אוכלוסיית העולים מהווה החל משנה זו, באופן יציב, כשליש מכלל מקבלי הבטחת הכנסה. שיעור הנשים המקבלות הבטחת הכנסה מכלל הנשים בגילאי עבודה זינק מ-2.4 אחוז ל-6.2 אחוז. יתר על כן, שיעור הגידול הושפע רק באופן חלקי ממגמות בשיעורי האבטלה ונטה לעלות גם כאשר במקביל צנחו שיעורי האבטלה. עיון במגמות בקרב מקבלי גמלה להבטחת הכנסה מעלה כי משך השהות הממוצעת של משפחה גדל בחמישים אחוז, חל גידול באחוז משפחות חד-הוריות מכלל מקבלי הגמלה מ-28.8 אחוז ל-35.4 אחוז ובאחוז המשפחות המקבלות גמלה בשיעור חד-הוריות מ-51.6 ל-77.5, וכן חל גידול דרמטי באחוז "בלתי ניתנים להשמה" (מובטלים כרוניים) מ-17.4 ל-33.7. החל משנת 2002 החל משרד האוצר, בראשות השר בנימין נתניהו, לחתור לצמצום מספר מקבלי הבטחת הכנסה ותשלומים אחרים, באמצעות החמרת הקריטריונים לקבלת הבטחת הכנסה (ודמי אבטלה). גובה הגמלה, כאחוז מהשכר הממוצע, לא שונה כלל באף אחד מהקריטריונים. צעדים אלו עוררו מחאות רבות, שהבולטת שבהן הייתה הצעדה לירושלים ושביתת-השבת בה של ויקי קנפו, אם במשפחה חד-הורית. החמרת הקריטריונים הובילה לקיטון במספר הכולל של מקבלי הבטחת הכנסה משיא של 161 אלף בתחילת 2003 ל-144 אלף בסוף שנת 2004. מספר המשפחות החד-הוריות, שעלה מכ-8 אלף בשנת 1990 ל-53 אלף ביוני 2003 צנח בעקבות החמרת התקנות בחודש זה ל-41 אלף בסוף שנת 2004. במספר היחידים, הקטינים והמשפחות לא חל כמעט שינוי בתקופה זו, כך שניתן להסיק כי הירידה במספר מקבלי הבטחת הכנסה באה כמעט במלואה מקרב משפחות חד-הוריות. במקביל, חלה ירידה בשיעור האבטלה, מקרוב ל-11 אחוז למעט פחות מ-10 אחוז בתחילת שנת 2005. ביום 2.8.2012 פורסם תיקון לחוק הבטחת הכנסה, אשר הקל את התנאים בהם אדם יכול לקבל קצבה על פי החוק למרות שהוא משתמש ברכב כמנהג בעלים. במאי 2018, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי אין לשלול גמלת הבטחת הכנסה ממי שמקבל סיוע כספי מבני משפחתו או עמותות סעד. פסק דין קבע שהמדינה לא הוכיחה שניתן להתקיים בכבוד אנושי בסיסי מגמלת הבטחת הכנסה, ופסל את נוהלי המוסד לביטוח לאומי שמאפשרים לשלול את הגמלה ממי שמקבל סיוע כספי מבני משפחתו או עמותות סעד. פסק הדין ניתן בעקבות חמישה ערעורים שנגעו לחוקיות הנוהל של המוסד לביטוח לאומי לשלול גמלת הבטחת הכנסה ממי שמקבל עזרה כספית קבועה מבני משפחתו או מעמותות. עד אז מקבלי הבטחת הכנסה, נמצאו בסכנה שגמלתם תישלל בשל סיוע שהם מקבלים מארגוני צדקה ומקרובים, כיוון שהגמלה אינה מספיקה למחיה. הבטחת הכנסה באמצעות משרד הדתות ומשרד החינוך בנוסף להבטחת ההכנסה באמצעות המוסד לביטוח לאומי, הייתה קיימת הבטחת הכנסה של משרד החינוך (עד 2004 של משרד הדתות) המיועדת עבור לומדים במוסדות תורניים העומדים בקריטריונים שונים. קצבה זו מיועדת לתמיכה בלומדים במעמד תורתו אומנותו. סעיף בספר התקציב המיועד עבור קצבה זו היה קיים החל משנת 1982, בעקבות הסכם קואליציוני שביקש להחיל על אברכים את קצבת הבטחת ההכנסה הרגילה שנכנסה לתוקף באותה שנה. סכום הקצבה משתנה בכל שנה בהתאם לסך התקציב המיועד למטרה זו המתחלק למספר הזכאים. על מנת לקבל קצבה זו נדרשו האברכים למלא מספר תנאים. תנאים אלו אינם נקבעים עקב חוק כל שהוא, אלא על פי קריטריונים שנקבעו במשרד הדתות ובמשרד החינוך. עד 2005 היו אלו קריטריונים פנימיים, ולאחר שנה זו נקבעו הקריטריונים על ידי ועדה. התנאים העיקריים לקבלת קצבה זו הם: לימוד של יום שלם במוסדות תורניים מוכרים, ומעמד של תורתו אומנותו. הכנסה של עד כ־1200 שקלים בחודש למשפחה (לא כולל מלגת לימודים מהמוסד התורני, ללא תלות בגודלה וכן ללא קצבאות ילדים). בני זוג עם לפחות 3 ילדים. אי החזקה בנכסים משמעותיים (למעט דירת מגורים). אי קבלת הבטחת הכנסה, דמי אבטלה או קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. סך התקציב שיועד עבור קצבה זו ב־2009 עמד על כ־121 מיליוני שקלים. בשנת 2010 קיבלו את הקצבה כ־10,000 אברכים, כ־20% מכלל ציבור האברכים, רובם המוחלט חרדים. בשנת 2000 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי ארנן יקותיאלי, שהיה אז חבר מועצת עיריית ירושלים, כנגד משרד הדתות, בטענה שקצבה זו מנוגדת לשוויוניות, היות שהיא מיועדת רק עבור אברכים, ולא עבור נשים וסטודנטים, לדוגמה. העתירה נדונה במשך כ־10 שנים, ורק ביוני 2010 פסק בג"ץ בהרכב של 7 שופטים (ברוב של שישה מול אחד) כי הסעיף המקצה את הכספים בעבור תשלום קצבה זו אינו יכול להימצא בספר התקציב החל מתחילת שנת 2011, היות שהוא מנוגד לשוויוניות, שהיא אחת מעקרונות התקציב. בעקבות זאת, הקימה הממשלה ועדה בין משרדית עליה הוטל לגבש המלצות בנושא. בדצמבר 2010 קיבלה הממשלה את המלצות הוועדה, והחליטה להמשיך ולשלם קצבה זו תחת השם "מלגת לימודים ועידוד השתלבות בתעסוקה", בהגבלות מסוימות, כך שבפועל האברכים המשיכו לקבל את הקצבה. הסכום שהוקצה לקצבה זו עמד על 110 מיליון שקל לשנת 2011 ו-109 מיליון שקל לשנת 2012. בשנת 2013 קיבלו את הקצבה כ-9,400 אברכים, וסך הסכומים שהועברו היה כ-120 מיליוני שקלים. בשנת 2011 הוגשה עתירה נוספת לבג"ץ על ידי התאחדות הסטודנטים, עמותת חדו"ש ועוד, בטענה כי ההסדר מפלה כלפי נשים, בני דתות אחרות, זרמים אחרים ביהדות וסטודנטים, שמהם נשללת קצבת הבטחת הכנסה בזמן לימודיהם, וכי ההסדר מפלה כלפי כל מקבלי הבטחת הכנסה על-פי חוק הבטחת הכנסה, בכך שמאברכים המקבלים קצבה לא נדרש להראות מיצוי כושר השתכרות לצורך קבלת הקצבאות. העתירה נדונה במשך כ-3 שנים, ובמאי 2014 פסק בג"ץ שקצבה זו נוגדת את עקרון השוויון, ואינה מעודדת את השתלבות האברכים בשוק העבודה בסיומה של התקופה, ולכן יש לבטלה. בעקבות כך הודיע משרד החינוך על ביטול תשלום מלגת הלימודים לאברכים, החל מינואר 2015. ראו גם מלכודת הרווחה מס הכנסה שלילי הכנסה בסיסית לכל בג"ץ מחויבות לשלום וצדק חברתי לקריאה נוספת ד"ר עינת אלבין, "דיני הבטחת הכנסה והשלכתם על זכותן של נשים עניות לשוויון בשוק העבודה", עבודה, חברה ומשפט, 11: 155-185, 2005 קרנית פלוג, ניצה (קלינר) קסיר ואירנה מידן, "חוק משפחות חד -הוריות, היצע עבודה ועוני", רבעון לכלכלה שנה 56, מספר 3 (ספטמבר), עמ' 516-463, 2006. מאמר הדן בהשפעת הבטחת הכנסה על התעסוקה והעוני בקרב חד הוריות. ברנדר עדי, פלד-לוי אוסנת וניצה (קלינר) קסיר, "מדיניות הממשלה ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים – ישראל ומדינות ה-OECD בשנות התשעים", סקר בנק ישראל 74, אוגוסט 2002, עמ' 61-7, 2002. מאמר זה בחן את הקשר שבין נדיבות מערכת הבטחת הכנסה להשתתפות בכוח העבודה. ברנדה מורגנשטיין, נירה שמאי ותמר הרון, "חוק הבטחת הכנסה בישראל: רקע וחקיקה בעתיד", ספר מנחם גולדברג, הוצאת סדן, 2001. קישורים חיצוניים הבטחת הכנסה, באתר המוסד לביטוח לאומי מידע לתובע הבטחת הכנסה, באתר שירות התעסוקה הבטחת הכנסה לאברכים, באתר משרד החינוך הערות שוליים ביטוח לאומי ישראל: רווחה רווחה ביטחון סוציאלי קצבאות

הבטחת הכנסה היא קצבה המשולמת למי שהכנסתו אינה מאפשרת רכישה של צורכי קיום בסיסיים לו ולמשפחתו.כאשר לבית אב אין בקביעות או באופן זמני הכנסות, משלמת לו המדינה הבטחת הכנסה - שמטרתה לאפשר למקבל רמת חיים מינימלית. כאשר למשפחה יש הכנסה הנמוכה מסף השכר, משלמת לה המדינה סכום המהווה השלמה להכנסה זו (ולפיכך קרוי השלמת הכנסה).בישראל פועל מנגנון זה בשני מסלולים: הבטחת הכנסה המיועדת לכלל הציבור דרך המוסד לביטוח לאומי, והבטחת הכנסה על ידי משרד החינוך המיועדת ללומדים בישיבות (אדם הלומד בישיבה אינו עומד בתנאי הזכאות להבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי).הבטחת הכנסה בישראלהבטחת הכנסה באמצעות המוסד לביטוח לאומיבמדינת ישראל פועל מנגנון הבטחת ההכנסה מתוקף חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, שבהפעלתו עוסק המוסד לביטוח לאומי. גובה הסכום שמשפחה זכאית לו כהבטחת הכנסה נקבע לפי גודל המשפחה והרכבה, על פי המפתח המפורט בטבלה הבאה.הגמלה להבטחת הכנסה נקבעה בשלוש רמות: גמלה בשיעור רגיל ל"שוהים במערכת" בשנתיים הראשונות, גמלה מוגדלת לאלו ששוהים בה למעלה משנתיים וגמלה מוגדלת יותר למשפחות חד-הוריות, בהתאם לחוק משפחות חד-הוריות משנת 1992. הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מזכה, נוסף על תשלומים ישירים מהביטוח הלאומי, בהנחות בארנונה, באגרת טלוויזיה, בנסיעה בתחבורה ציבורית, בשירותי בריאות ובשכר דירה. גמלת הבטחת הכנסה חייבת במס הכנסה.הדירוג לגמלה רגילה בשנתיים הראשונות וגמלה מוגדלת אחר כך בוצע כדי להקטין את התמריץ להישאר במערכת מקבלי הגמלה, אף כי מחקרים שונים (אחדות, 1976; גל ודורון, 2000) מורים כי לשוהים במערכת יש תמריץ חזק לאור פוטנציאל ההשתכרות הנמוך יחסית של מקבלי הגמלה וכי הגדלת התשלום ככל שמתארכת תקופת השהות במערכת מהווה תמריץ הישארות נוסף.התפתחות הבטחת הכנסה בישראללשכות הסעדעד שנות השבעים, סיוע סוציאלי לאזרחים חסרי הכנסות אחרות התבצע דרך לשכות הסעד, והותנה בקבלת סיוע פסיכו-סוציאלי מעובדי הלשכות. התפיסה שעמדה בבסיס גישה זו הייתה כי מקורו של היעדר האמצעים הכלכליים הוא בקשיים - פסיכולוגיים או אחרים - של הפרט, ועל מנת לסייע לו יש לספק לו משאבים כלכליים מחד, וסיוע פסיכו-סוציאלי מאידך. על כן, את הסיוע הסוציאלי בלשכות סיפקו עובדים סוציאליים, וקבלת סיוע כספי הייתה מותנית בקבלת טיפול מעובד סוציאלימאז שנות ה-60 ספגה מערכת זו ביקורת חריפה, מכמה סיבות. ראשית, חוקרים וקובעי מדיניות החלו להצביע על כך שלעוני ולאבטלה סיבות מבניות. העובדה שאדם נותר חסר הכנסה אינה, ברוב המקרים, בתחום יכולת ההשפעה שלו, והיא נובעת פעמים רבות מתנאים השוררים בכלל המשק - כגון מיתון, עלייה באבטלה או פערי שכר גדלים. במציאות כזו, אין סיבה להתנות את הסיוע הכספי בסיוע פסיכו-סוציאלי, שכן הוא אינו עני בגלל תפקודו האישי הלקוי, ושיפור של תפקוד זה לא יביא להיחלצותו מהעוני.ביקורת נוספת על שיטה זו התמקדה בסטיגמטיזציה הכפולה שהיא יוצרת - הן סטיגמטיזציה של העניים והן סטיגמטיזציה של מקבלי הטיפול בלשכות לשירותים חברתיים. מחד, העובדה שקבלת סיוע מותנית בקבלת טיפול פסיכולוגי, מסמנת את העניים כבעלי בעיות נפשיות, וגורמת לנזקקים לסיוע להימנע מהסתמכות על הלשכות. מאידך, העובדה שהסיוע ניתן בלשכות גרמה לכך שאלו נתפסו כאתר המיועד לטיפול בעניים בלבד, דבר שגרם ללקוחות אחרים להימנע מגישה ללשכות, ולכן מנע מאוכלוסיות אלו טיפול לו נזקקו.מנקודת המבט של העובדים הסוציאליים, השילוב של מערך הסיוע הכספי בלשכות יצר עומס אדיר על הלשכות, שנאלצו להתמודד עם פונים רבים מיכולת הקליטה שלהם. במקביל, הענקת סיוע כספי הקשתה על העובדים להתמודד עם העבודה העיקרית שלהם, מתן סיוע פסיכו-סוציאלי, שכן היא אילצה אותם להתמודד עם רבים שלא ביקשו טיפול כזה, ועשו כל שביכולתם כדי להימנע מלקבלו, והגיעו ללשכות רק על מנת לזכות בסיוע הכלכלי.לבסוף, צורת חלוקת משאבים זו יצרה חוסר שוויון קשה. סכומי הסיוע היו נתונים לשיקול דעתם של העובדים הסוציאליים, והסכומים שניתנו בכל אחת מהלשכות היו שונים באופן מהותי. גם חלוקת הכספים בין הלשכות לא תאמה תמיד את מספר הנזקקים בכל לשכה, ולכן נוצר אי-שוויון משמעותי על בסיס מרחבי. במקביל לתהליך זה, חלה גם שחיקה בגובה הקצבאות, שבצירוף עם העלייה ברמת החיים במהלך שנות ה-60 הביאה להתמרמרות גוברת והולכת על גובהן הנמוך של הקצבאות, ועל רמת החיים המינימלית שהן מאפשרות.קשיים אלו הביאו להכרה בצורך לאמץ שיטה חדשה לחלוקת קצבאות קיום, ואכן - בראשית שנות ה-70 החל מהלך של פיצול קצבאות הקיום מהסיוע הפסיכו-סוציאלי. לשכות הסעד שכרו עובדים חדשים, שתפקידם היה לחלק את הקצבאות על בסיס שאינו תלוי בקבלת סיוע פסיכו-סוציאלי, וכך נוצרה בתוך הלשכות הפרדה בין העובדים הסוציאליים לבין הגורמים האמונים על חלוקת הקצבאות.חוק הבטחת הכנסהשינוי זה פתר את מקצת הבעיות, אך לא נתן פתרון מקיף לכולן. אי לכך, נחקק בשנת 1980 חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, שהעביר את האחריות על תשלום דמי הבטחת הכנסה מלשכות הרווחה למוסד לביטוח לאומי. לשינוי זה, שנכנס לתוקף ב-1 בינואר 1982, היו מספר השלכות חשובות, בנוסף למתן מענה לחסרונות שפורטו לעיל: החוק קבע שורה של כללים אחידים הקבועים בחוק לקבלת סיוע זה, במקום הסתמכות על חוות דעת של עובדים סוציאליים ואנשי ארגון, ובכך הקל על מקבלי הגמלה ומנע החלטות שרירותיות. החוק העביר את האחריות לתשלום דמי הבטחת הכנסה מהרשויות המקומיות לממשל המרכזי, ובכך מנע אי-שוויון בין הזכאים לקצבאות ברשויות הסובלות ממחסור תקציבי לאלו מרשויות מבוססות.החוק קבע קצבה בגובה המוגדר כאחוז קבוע מהשכר הממוצע במשק (21% ליחיד), לו זכאי מי שאין לו הכנסות כלל. כמו כן, מוגדר דיסריגרד מסוים, המאפשר למקבלי שכר נמוך לקבל חלק מהקצבה בנוסף להכנסתם.קבלת קצבת הכנסה מותנית בשלושה מבחנים, שרק העמידה בשלושתם מזכה בקצבה: מבחן תושבות: על המבקש להיות תושב ישראל ב-12 החודשים שקדמו לבקשתו (כאשר חוקק החוק, התקופה עמדה על 24 חודשים, וקוצרה לאחר מכן) מבחן הכנסה: למבקש אין הכנסה מכל המקורות (שכר, הון, רכוש, וחלק מקצבאות הביטוח הלאומי), או שהכנסתו מהמקורות הללו אינה עולה על הסכום המזכה בקצבה.מבחן תעסוקה: המבקש ממצה את יכולתו להשתכר בשוק התעסוקה.במהלך שנות התשעים חל גידול משמעותי במספר המשפחות המקבלות הבטחת הכנסה, מ-32 אלף משפחות בשנת 1990 ל-151 אלף משפחות בשנת 2002. אחוז המקבלים הבטחת הכנסה מכלל האוכלוסייה בגילאי עבודה גדל משיעור של 2.0 אחוז בשנת 1991 ל-4.6 אחוז בשנת 1999. מספר הנפשות הממוצע למשפחה נתמכת קטן לאורך השנים מ-3.25 נפשות למשפחה ל-2.66 נפשות למשפחה. מקורות הגידול העיקריים היו תחילת זכאות של עולים לתשלומי הבטחת הכנסה החל משנת 1992 וחוק משפחות חד-הוריות מאותה שנה. אוכלוסיית העולים מהווה החל משנה זו, באופן יציב, כשליש מכלל מקבלי הבטחת הכנסה. שיעור הנשים המקבלות הבטחת הכנסה מכלל הנשים בגילאי עבודה זינק מ-2.4 אחוז ל-6.2 אחוז. יתר על כן, שיעור הגידול הושפע רק באופן חלקי ממגמות בשיעורי האבטלה ונטה לעלות גם כאשר במקביל צנחו שיעורי האבטלה.עיון במגמות בקרב מקבלי גמלה להבטחת הכנסה מעלה כי משך השהות הממוצעת של משפחה גדל בחמישים אחוז, חל גידול באחוז משפחות חד-הוריות מכלל מקבלי הגמלה מ-28.8 אחוז ל-35.4 אחוז ובאחוז המשפחות המקבלות גמלה בשיעור חד-הוריות מ-51.6 ל-77.5, וכן חל גידול דרמטי באחוז "בלתי ניתנים להשמה" (מובטלים כרוניים) מ-17.4 ל-33.7.החל משנת 2002 החל משרד האוצר, בראשות השר בנימין נתניהו, לחתור לצמצום מספר מקבלי הבטחת הכנסה ותשלומים אחרים, באמצעות החמרת הקריטריונים לקבלת הבטחת הכנסה (ודמי אבטלה). גובה הגמלה, כאחוז מהשכר הממוצע, לא שונה כלל באף אחד מהקריטריונים. צעדים אלו עוררו מחאות רבות, שהבולטת שבהן הייתה הצעדה לירושלים ושביתת-השבת בה של ויקי קנפו, אם במשפחה חד-הורית.החמרת הקריטריונים הובילה לקיטון במספר הכולל של מקבלי הבטחת הכנסה משיא של 161 אלף בתחילת 2003 ל-144 אלף בסוף שנת 2004. מספר המשפחות החד-הוריות, שעלה מכ-8 אלף בשנת 1990 ל-53 אלף ביוני 2003 צנח בעקבות החמרת התקנות בחודש זה ל-41 אלף בסוף שנת 2004. במספר היחידים, הקטינים והמשפחות לא חל כמעט שינוי בתקופה זו, כך שניתן להסיק כי הירידה במספר מקבלי הבטחת הכנסה באה כמעט במלואה מקרב משפחות חד-הוריות. במקביל, חלה ירידה בשיעור האבטלה, מקרוב ל-11 אחוז למעט פחות מ-10 אחוז בתחילת שנת 2005.ביום 2.8.2012 פורסם תיקון לחוק הבטחת הכנסה, אשר הקל את התנאים בהם אדם יכול לקבל קצבה על פי החוק למרות שהוא משתמש ברכב כמנהג בעלים.במאי 2018, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי אין לשלול גמלת הבטחת הכנסה ממי שמקבל סיוע כספי מבני משפחתו או עמותות סעד. פסק דין קבע שהמדינה לא הוכיחה שניתן להתקיים בכבוד אנושי בסיסי מגמלת הבטחת הכנסה, ופסל את נוהלי המוסד לביטוח לאומי שמאפשרים לשלול את הגמלה ממי שמקבל סיוע כספי מבני משפחתו או עמותות סעד. פסק הדין ניתן בעקבות חמישה ערעורים שנגעו לחוקיות הנוהל של המוסד לביטוח לאומי לשלול גמלת הבטחת הכנסה ממי שמקבל עזרה כספית קבועה מבני משפחתו או מעמותות. עד אז מקבלי הבטחת הכנסה, נמצאו בסכנה שגמלתם תישלל בשל סיוע שהם מקבלים מארגוני צדקה ומקרובים, כיוון שהגמלה אינה מספיקה למחיה.הבטחת הכנסה באמצעות משרד הדתות ומשרד החינוךבנוסף להבטחת ההכנסה באמצעות המוסד לביטוח לאומי, הייתה קיימת הבטחת הכנסה של משרד החינוך (עד 2004 של משרד הדתות) המיועדת עבור לומדים במוסדות תורניים העומדים בקריטריונים שונים. קצבה זו מיועדת לתמיכה בלומדים במעמד תורתו אומנותו. סעיף בספר התקציב המיועד עבור קצבה זו היה קיים החל משנת 1982, בעקבות הסכם קואליציוני שביקש להחיל על אברכים את קצבת הבטחת ההכנסה הרגילה שנכנסה לתוקף באותה שנה. סכום הקצבה משתנה בכל שנה בהתאם לסך התקציב המיועד למטרה זו המתחלק למספר הזכאים.על מנת לקבל קצבה זו נדרשו האברכים למלא מספר תנאים. תנאים אלו אינם נקבעים עקב חוק כל שהוא, אלא על פי קריטריונים שנקבעו במשרד הדתות ובמשרד החינוך. עד 2005 היו אלו קריטריונים פנימיים, ולאחר שנה זו נקבעו הקריטריונים על ידי ועדה. התנאים העיקריים לקבלת קצבה זו הם: לימוד של יום שלם במוסדות תורניים מוכרים, ומעמד של תורתו אומנותו. הכנסה של עד כ־1200 שקלים בחודש למשפחה (לא כולל מלגת לימודים מהמוסד התורני, ללא תלות בגודלה וכן ללא קצבאות ילדים). בני זוג עם לפחות 3 ילדים. אי החזקה בנכסים משמעותיים (למעט דירת מגורים). אי קבלת הבטחת הכנסה, דמי אבטלה או קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי.סך התקציב שיועד עבור קצבה זו ב־2009 עמד על כ־121 מיליוני שקלים. בשנת 2010 קיבלו את הקצבה כ־10,000 אברכים, כ־20% מכלל ציבור האברכים, רובם המוחלט חרדים.בשנת 2000 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי ארנן יקותיאלי, שהיה אז חבר מועצת עיריית ירושלים, כנגד משרד הדתות, בטענה שקצבה זו מנוגדת לשוויוניות, היות שהיא מיועדת רק עבור אברכים, ולא עבור נשים וסטודנטים, לדוגמה. העתירה נדונה במשך כ־10 שנים, ורק ביוני 2010 פסק בג"ץ בהרכב של 7 שופטים (ברוב של שישה מול אחד) כי הסעיף המקצה את הכספים בעבור תשלום קצבה זו אינו יכול להימצא בספר התקציב החל מתחילת שנת 2011, היות שהוא מנוגד לשוויוניות, שהיא אחת מעקרונות התקציב. בעקבות זאת, הקימה הממשלה ועדה בין משרדית עליה הוטל לגבש המלצות בנושא. בדצמבר 2010 קיבלה הממשלה את המלצות הוועדה, והחליטה להמשיך ולשלם קצבה זו תחת השם "מלגת לימודים ועידוד השתלבות בתעסוקה", בהגבלות מסוימות, כך שבפועל האברכים המשיכו לקבל את הקצבה. הסכום שהוקצה לקצבה זו עמד על 110 מיליון שקל לשנת 2011 ו-109 מיליון שקל לשנת 2012.בשנת 2013 קיבלו את הקצבה כ-9,400 אברכים, וסך הסכומים שהועברו היה כ-120 מיליוני שקלים.בשנת 2011 הוגשה עתירה נוספת לבג"ץ על ידי התאחדות הסטודנטים, עמותת חדו"ש ועוד, בטענה כי ההסדר מפלה כלפי נשים, בני דתות אחרות, זרמים אחרים ביהדות וסטודנטים, שמהם נשללת קצבת הבטחת הכנסה בזמן לימודיהם, וכי ההסדר מפלה כלפי כל מקבלי הבטחת הכנסה על-פי חוק הבטחת הכנסה, בכך שמאברכים המקבלים קצבה לא נדרש להראות מיצוי כושר השתכרות לצורך קבלת הקצבאות. העתירה נדונה במשך כ-3 שנים, ובמאי 2014 פסק בג"ץ שקצבה זו נוגדת את עקרון השוויון, ואינה מעודדת את השתלבות האברכים בשוק העבודה בסיומה של התקופה, ולכן יש לבטלה. בעקבות כך הודיע משרד החינוך על ביטול תשלום מלגת הלימודים לאברכים, החל מינואר 2015.ראו גם מלכודת הרווחה מס הכנסה שלילי הכנסה בסיסית לכל בג"ץ מחויבות לשלום וצדק חברתילקריאה נוספת ד"ר עינת אלבין, "דיני הבטחת הכנסה והשלכתם על זכותן של נשים עניות לשוויון בשוק העבודה", עבודה, חברה ומשפט, 11: 155-185, 2005 קרנית פלוג, ניצה (קלינר) קסיר ואירנה מידן, "חוק משפחות חד -הוריות, היצע עבודה ועוני", רבעון לכלכלה שנה 56, מספר 3 (ספטמבר), עמ' 516-463, 2006. מאמר הדן בהשפעת הבטחת הכנסה על התעסוקה והעוני בקרב חד הוריות.ברנדר עדי, פלד-לוי אוסנת וניצה (קלינר) קסיר, "מדיניות הממשלה ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים – ישראל ומדינות ה-OECD בשנות התשעים", סקר בנק ישראל 74, אוגוסט 2002, עמ' 61-7, 2002. מאמר זה בחן את הקשר שבין נדיבות מערכת הבטחת הכנסה להשתתפות בכוח העבודה. ברנדה מורגנשטיין, נירה שמאי ותמר הרון, "חוק הבטחת הכנסה בישראל: רקע וחקיקה בעתיד", ספר מנחם גולדברג, הוצאת סדן, 2001.קישורים חיצוניים הבטחת הכנסה, באתר המוסד לביטוח לאומי מידע לתובע הבטחת הכנסה, באתר שירות התעסוקה הבטחת הכנסה לאברכים, באתר משרד החינוךהערות שולייםביטוח לאומיישראל: רווחהרווחהביטחון סוציאליקצבאות

1485

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A0%D7%A7%D7%98%20%D7%A4%D7%98%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%92

סנקט פטרבורג

סנקט פטרבורג (או סנט פטרבורג / סנט פטרסבורג; ברוסית: Санкт-Петербу́рг, בעבר: פטרוגרד, לנינגרד) היא העיר השנייה בגודלה ברוסיה (אחרי מוסקבה). תושבי העיר מכנים אותה בקיצור פטרבורג או פיטר (Питер). העיר שוכנת בצפון-מערב רוסיה, על שפת הים הבלטי, בשפך נהר הנייבה. היא מהווה מרכז תרבותי אירופי חשוב, בעלת מעמד מרכזי כעיר נמל ופתח למסחר עם אירופה. העיר נוסדה ב-27 במאי 1703 על ידי הצאר פיוטר הגדול כ"חלון לאירופה", ושימשה כבירת האימפריה הרוסית בשנים 1721–1917, למעט השנים 1728–1730 שבהן מוסקבה שימשה כעיר הבירה. היא חדלה לשמש עיר הבירה לאחר מהפכת אוקטובר, כאשר הבירה שבה למוסקבה והעיר שינתה את שמה ללנינגרד. אוכלוסיית העיר מונה מעל 5 מיליון תושבים (2018) והיא בירת מחוז לנינגרד והמחוז הפדרלי הצפון-מערבי. בעיר נמצא מושב בית הדין לחוקה של רוסיה, האספה הבין-פרלמנטרית של חבר המדינות, המפקדה הראשית של הצי הרוסי, מטה המחוז הצבאי המערבי של הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית. שם העיר השתנה מספר פעמים בהיסטוריה, ואת שמה הנוכחי מבטאים אנשים בדרכים שונות. כשנוסדה העיר, היא נקראה על שם פטרוס הקדוש. פיוטר הגדול בחר להשתמש בתחילית "סנקט" ובסיומת "בורג" שמקורן בגרמנית, ובכך רצה לשוות לעיר אופי בינלאומי. בשנת 1914 שונה שמה לפטרוגרד (ברוסית: Петроград), בעקבות מלחמתה של רוסיה נגד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וב-24 בינואר 1924, שלושה ימים לאחר מותו של ולדימיר לנין, שונה שמה ללנינגרד (ברוסית: Ленинград) על שמו. ב-1991 היא שבה וקיבלה את השם "סנקט פטרבורג", לאחר משאל עם. בינואר 1993 הוענק לה מעמד עיר פדרלית. בתקופת מלחמת העולם השנייה סבלה העיר ממצור כבד שהביא למותם של כמיליון מתושבי העיר, שבעקבותיו הוענק לעיר בשנת 1945 מעמד עיר גיבורה. העיר מהווה מרכז כלכלי, תחבורתי ותרבותי חשוב מאוד ברוסיה. המרכז ההיסטורי של העיר כולל אתרי מורשת עולמיים והוא אחד האזורים המתוירים במדינה. ביניהם נמצאים מוזיאון הארמיטאז', הקונסטקאמרה, תיאטרון מריאינסקי, הספרייה הלאומית הרוסית, המוזיאון הרוסי, המבצר הפטרופאבלי וקתדרלת איסק. היסטוריה הקמת העיר הצאר פיוטר הראשון כבש במלחמה הצפונית הגדולה את אזור אינגריאן (מידי השוודים) בשנת 1703 ומאז החל לבנות עיר חדשה במטרה "לקרוע חלון לאירופה" (כלומר, מוצא לים). פיוטר קרא לעיר על שם השליח פיוטר הקדוש, השם המקורי SanktPiterburh היה למעשה חיקוי להגייה ההולנדית Sint Petersburg (הצאר פיוטר חי ולמד בתקופה מסוימת בהולנד). בניית העיר החלה בזמן מלחמה. המבנה הראשון שנבנה היה מבצר הידוע כיום כמבצר פטרופבלובסקיה, אשר נשא את השם המקורי SanktPiterburh. המבנה נבנה באי הארנבים, בגדה הימנית של נהר הנֶבָה, מספר קילומטרים ביבשה מהמפרץ. אדמת הביצה שהקיפה את המבצר עברה ייבוש, והעיר נפרסה כלפי חוץ מתוך המבצר, בהשגחתם של מהנדסים גרמנים שהוזמנו לרוסיה על ידי הצאר. פיוטר אסר על בניית מבנים מאבן בכל רוסיה מחוץ לגבולות העיר, על מנת שכל סתתי האבן ברוסיה יבואו לסייע בבניית העיר. בניית העיר החדשה הייתה כרוכה בסבל לא יתואר להמוני העובדים, שהועסקו בתנאי כפייה. על פי הערכות, כ-30 אלף מהם מתו במהלך הבנייה. הסופר דוסטויבסקי כינה אותה "העיר המלאכותית ביותר בעולם" בשל מיקומה כיד היוצאת אל הים הבלטי, ואילו הסופר אלכסנדר פושקין קרא לה "החלון אל אירופה". העיר הייתה גם בסיס חיל הים של הצאר, המוגן על ידי האי המבוצר קרונשטאדט, שנבנה מייד לאחר תום עבודות הבנייה בעיר שיזם הצאר. האדם הראשון שבנה את ביתו בעיר היה קורנליוס קרואיס, מפקד הצי הבלטי. כיום משמש בסיס הצי הרוסי במקום כמטה חיל הים הרוסי, ואילו נמל הבית של הצי הבלטי שוכן בקלינינגרד. הצאר פיוטר, שקיבל השראה מהערים ונציה ואמסטרדם, חזה שסירות ואוניות יהיו אמצעי התעבורה הבלעדיים בתעלות העיר, ולכן הורה שלא ייבנה גשר קבוע מעל נהר הנֶבָה. הוראה זו שונתה בשנת 1850, עת הותרה בנייתם של גשרים נפתחים מעל הנהר. הפיכתה לבירת רוסיה ב-1712 הפכה העיר לבירת האימפריה הרוסית, והעברת משרדי הממשלה אליה נתנה דחיפה גדולה להתפתחותה. בהמשך הפכה פטרבורג למרכז התרבות הרוסית ופרחו בה התיאטרון, הבלט, הפעילות הספרותית, המוזיקלית, והמדעית. כל גדולי סופרי רוסיה במאה ה-19 חיו באופן זמני או קבוע בעיר. במשך המאה ה-18 וה-19 בנתה האליטה הרוסיה בצורה פזרנית את העיר, משאירה אחריה ארמונות רבים ששרדו עד היום. העיר סבלה ממספר רב של שיטפונות, הנורא שבהם היה ב-7 בנובמבר 1824 כאשר המים עלו 4.21 מטרים מעל מפלס המים הרגיל. במאה ה-19 הפכה סנקט פטרבורג למרכז התסיסה החברתית והמהפכנית ברוסיה, בין השאר בגלל הימצאותם של פועלי התעשייה בקרבה משמעותית לאצולה הרוסית בעיר. אך גם בשל גידולה העצום של העיר במאה ה-19 וביטול צמיתות האיכרים על ידי צאר אלכסנדר השני ב-1861. בתי מגורים נבנו בפאתי העיר וצמחו תעשיות חדשות, עד סוף המאה ה-19 הפכה סנקט פטרבורג לאחד ממרכזי התעשייה הגדולים באירופה. עם התפתחות התעשייה צמחו תנועות פועלים קיצוניות, ותנועות סוציאליסטיות היו אחראיות להתנקשויות באנשי אצולה רבים, בהן גם ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני, שנרצח באחד מרחובות העיר בשנת 1881. בתקופת המהפכה הרוסית ב-1905 פרצה המהפכה הרוסית הראשונה (הידועה בתור מהפכת 1905) בעיר, שהתרחבה למחוזות רבים אחרים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שינה הצאר ניקולאי השני את שם העיר ב-31 באוגוסט 1914, מסנקט פטרבורג שהיה בעל צליל גרמני לפטרוגראד (ברוסית: העיר של פיוטר) שהיה בעל צליל סלאבי יותר; דבר שהיה אמור להעלות את המורל של העם הרוסי. ב-1917 החלה המהפכה הרוסית בשלב הראשון (פברואר 1917) הורדת הממשל הצארי והקמת שני מרכזי כוח פוליטיים (הממשלה הזמנית וסובייט פטרוגראד). ב-25 באוקטובר פרצו הקומוניסטים את ארמון החורף בעיר, מקום מושבה של הממשלה הזמנית, ותפסו את השלטון. כאשר החלה מלחמת האזרחים ברוסיה, בגלל קרבתם של הכוחות האנטי-מהפכניים (הצבא הלבן) והמצב הפוליטי המעורער אולץ המנהיג הבולשביקי ולדימיר לנין להימלט למוסקבה, בירתה הקודמת של רוסיה, ב-5 במרץ 1918. מהלך זה נראה בהתחלה כזמני (וכך הוא הוצג) אבל מוסקבה נשארה הבירה עד עצם היום הזה. העברתה של הבירה למוסקבה הביאה להגירה המונית אל הבירה החדשה ועד 1920, אוכלוסייתה של העיר קטנה לכדי שליש. ב-24 בינואר 1924, שלושה ימים לאחר מותו של לנין, קיבלה העיר את השם לנינגרד לכבודו. מהלך זה נראה אז כסוג של התנערות מהרקע האימפריאליסטי של העיר. המצור על לנינגרד בזמן מלחמת העולם השנייה הוטל על לנינגרד מצור על ידי כוחות הוורמאכט של גרמניה הנאצית, אשר ארך מ-8 בספטמבר 1941 ועד ל-27 בינואר 1944, לאורך 29 חודשים רצופים. היטלר הורה באופן מפורש להחריב את העיר עד היסוד ולא לקבל כניעה – כלומר להביא למותם של מיליוני תושבי העיר. מפקדי הוורמאכט במקום לא הסתייגו כלל, אלא הרחיבו הנחיות כלליות אלו לפקודות מפורשות ומפורטות: פגיעה באספקת המים, המזון והדלק על-מנת להביא לרעב, לצד פקודות לא לקבל שום כניעה מצד אזרחי העיר, ולירות על מנת להרוג אזרחים המבקשים להיכנע או לברוח מהעיר הנצורה. הכוחות הגרמנים יחד עם משתפי הפעולה (בהם הפינים) מנו כ-750,000 נפש ואילו הכוחות הרוסים כולל משמר אזרחי מנו כמיליון נפש. במשך זמן זה הוקמה "הדרך לחיים" מעל אגם לאדוגה (שהיה קפוא במשך רוב השנה) אבל היה פתוח לתקיפות אוויריות ורק כאחת מתוך שלוש משאיות שהושמה למשימה הגיעה ליעדה. במשך המלחמה נהרגו כ-700 אלף תושבים מתוך שלושה מיליון – שיעור האבדות האזרחיות הכבד ביותר מעיר כלשהי בהיסטוריה המודרנית, ואולי בכלל. בעקבות העקשנות ההירואית של תושבי העיר, הייתה סנקט פטרבורג העיר הסובייטית הראשונה שקיבלה את מעמד עיר גיבורה. לאחר המלחמה נבנתה העיר מחדש בעזרת ציורים ישנים של מבניה, וחזרה להיות מרכז תרבותי ואינטלקטואלי כבעבר. במרכז העיר הוקמה "כיכר הניצחון", לזכר המלחמה והמצור, וכן הוקם לזכרם ב-Poklonnaya Gora שבמוסקבה "פארק הניצחון", ובו היכל זיכרון עם 900 פגזים מוארים, כנגד מספר ימי המצור על סנקט פטרבורג. העיר כיום בתקופת הפרסטרויקה החל בברית המועצות גל של החזרת שמות קודמים למקומות ששמם שונה. ב-12 ביוני 1991 נערך בעיר משאל עם שבו החליטו תושבי העיר להחזיר את השם המקורי "סנקט פטרבורג", עם תמיכה של 54% אחוזים. ההחלטה נכנסה לתוקף באישור המועצה העליונה של רוסיה ב-6 בספטמבר באותה השנה. שמות הרחובות, הפארקים והארמונות חזרו גם כן לשמם המקורי. אך במשאל עם נוסף שנערך בחרו המקומיים להשאיר את שם המחוז "מחוז לנינגרד" מהתקופה הסובייטית ולא לשנותו. מאז 1997 העיר מארחת את פורום סנקט פטרבורג הבינלאומי לכלכלה, המהווה לפורום כלכלי חשוב מאוד שנועד למשוך השקעות זרות לרוסיה. הפורום כולל כנסים שנתיים בהשתתפות נשיא רוסיה המארח בכנסים אלה את בכירי הפוליטיקאים, הכלכלנים, אנשי העסקים והעיתונאים, כדי לדון בנושאים הבוערים בענייני כלכלה ויחסים בינלאומיים. בשנת 2017 נחנך בעיר אצטדיון קרסטובסקי שאירח משחקים בגביע הקונפדרציות 2017, מונדיאל 2018 וביולי 2021 אירח גם משחק ביורו 2020. במהלך התפרצות נגיף הקורונה ברוסיה, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, בהוראת מועצת העיר סנקט פטרבורג החל ממרץ 2020 הוטל על העיר סגר כללי במסגרתו נאסר על התושבים לצאת מבתיהם. בעיר תועד מספר ההדבקות השני בגודלו במדינה – 29,916 נדבקו, 22,613 הבריאו ו-1,862 מתו. אקלים ומיקום גאוגרפי סנקט פטרבורג היא העיר הצפונית ביותר בעולם מבין הערים בעלות אוכלוסייה של יותר ממיליון איש. היא ממוקמת בצפון-מערב רוסיה על שפת הים הבלטי בשפך נהר הנֶבה. הגובה מעל פני הים במרכז העיר הוא 1–5 מ'. סנקט פטרבורג היא עיר בעלת אקלים קר ולח. מספר ימי השמש במהלך השנה הוא כ-62 בלבד. הטמפרטורה היומית הממוצעת עומדת על C° 17.8 ביולי, ו־C° 7.7− בינואר. פוליטיקה העיר סנקט פטרבורג היא עיר פדרלית שבראשה עומד מושל סנקט פטרבורג המנהל את מינהל העיר סנקט פטרבורג המכונה רשמית ממשלת העיר. לצד ממשלת העיר פועלת האספה המחוקקת של סנקט פטרבורג, כפרלמנט עירוני ובו 50 חברים, המחוקקת חוקים עירוניים ובלבד שאלה אינם נוגדים את חוקת רוסיה. בשל חשיבותה ההיסטורית של העיר וקרבתה לאירופה, תפקיד מושל העיר נהנה מיוקרה רבה, שאין מקבילה לה ברוסיה למעט תפקיד מושל סבסטופול וראש עיריית מוסקבה. כלכלה סנקט פטרבורג היא שער סחר מרכזי, מרכז פיננסי ותעשייתי של רוסיה, אשר מתמחה בסחר בנפט ובגז, בניית ספינות, תעשייה אווירית, רדיו ואלקטרוניקה, תוכנה ומחשבים; בניית מכונות, מכונות כבדות ותחבורה, כולל טנקים וציוד צבאי אחר, כרייה, ייצור מכשירים, מטלורגיה ברזלית (ייצור סגסוגות אלומיניום), כימיקלים, תרופות, ציוד רפואי, הוצאה לאור והדפסה, מזון והסעדה, סיטונאות וקמעונאות, תעשיות טקסטיל והלבשה, ועסקים רבים אחרים. זוהי הכלכלה השנייה בגודלה ברוסיה, אחרי זו של מוסקבה. עשירית מטורבינות החשמל בעולם מיוצרות בעיר זו במפעלי LMZ, שבנתה למעלה מאלפיים טורבינות לתחנות כוח ברחבי העולם. התעשיות המקומיות העיקריות הן מספנת האדמירליות, המספנה בלטית, חברת LOMO, מפעל קירוב, חברת Elektrosila ומפעלי איז'ורה; בסנקט פטרסבורג ממוקמים גם משרדי חברת גזפרום נפט, Sovkomflot, חברת הדלק הפטרבורגית וחברת SIBUR ותאגיד גזפרום הממשלתי, שמשרדיו במרכז לאחטה, הוא משלם המיסים הגדול בעיר. בסנקט פטרבורג שלושה נמלי מטען גדולים: הנמל הגדול של העיר, קרונשטאדט ולומונוסוב. ספינות שיט בינלאומיות עוגנות בנמל הנוסעים בטרמינל הימי בקצה המערבי של האי וסילי בעיר. מערכת מורכבת של נמלי נהר בשתי גדות נהר הנייבה קשורות זו לזו למערכת נמלי הים, ובכך הופכת את פטרבורג לקישור העיקרי בין הים הבלטי לשאר רוסיה דרך נתיב המים וולגה-בלטי. מטבעת סנקט פטרבורג, שנוסדה בשנת 1724, היא אחת המטבעות הגדולות בעולם. היא מייצרת מטבעות רוסיים, מדליות ותגים רשמיים. סנקט פטרבורג היא גם ביתם של היציקה הרוסית העתיקה והגדולה ביותר, חברת מונומנטסקולפטורה, שיצרה אלפי פסלים אשר מוצבים בגנים הציבוריים של סנקט פטרבורג, כמו גם בערים רבות אחרות. כאן נוצרו אנדרטאות ופסלי ברונזה של הצארים, כמו גם דמויות של אישים מכובדים היסטוריים חשובים אחרים, ומונומנטים מפורסמים אחרים בעולם, כמו הפסלים של פיטר קלודט פון יורגנסבורג, פאולו טרובצקוי, פאבל אנטוקולסקי ואחרים. טויוטה בונה מפעל בעיר הפרברית שושיארי; ג'נרל מוטורס וניסן חתמו על עסקאות גם עם ממשלת רוסיה. תעשיית הרכב והחלפים נמצאת כאן בעלייה מתמדת. סנקט פטרבורג ידועה כ"בירת הבירה" של רוסיה, בשל אספקת המים המקומיים ואיכותם, ותורמת למעלה מ-30% מהייצור המקומי של בירה עם חמש המבשלות הגדולות בהן מבשלת הבירה השנייה בגודלה באירופה, בלטיקה, ומבשלת ונה (שתיהן מופעלות על ידי BBH), מבשלת היינקן, סטפן ראזין (שתיהן בבעלות הייניקן) ומבשלת טינקוף (SUN-InBev). בנוסף, בעיר יש את ענף הבנייה השני בגודלו ברוסיה, כולל מסחר, שיכון ובנייה. בשנת 2022 עומד התקציב העירוני על 800 מיליארד רובל רוסי. ההכנסה החודשית הממוצעת נטו לנפש בסנקט פטרבורג היא בדרך כלל 20% יותר מהממוצע הארצי ברוסיה (כ-22,821 רובל בשנת 2012 על פי סוכנות הסטטיסטיקה הפדרלית הרוסית). תחבורה אף על פי שבעבור המקומיים בעלות על רכב היא סימן להצלחה ומעמד חברתי, רשת התחבורה הציבורית בעיר היא למעשה ענפה ויעילה, גם אם היא צפופה לעיתים קרובות. הרכבת התחתית של סנקט פטרבורג הוא אופן התחבורה היעיל ביותר והרשת שלה מכסה כמעט את כל תחומי העיר, כאשר תחנות חדשות נפתחות כמעט מדי שנה ויש בהן עיצוב אדריכלי מרהיב. התחבורה הציבורית מורכבת מרשת רכבת תחתית, אוטובוסים, טרוליבוסים וחשמליות. התשלום מתבצע לרוב באמצעות כרטיס נסיעה או כרטיס מוגבל בזמן המאפשר תשלום על כל סוגי התחבורה הציבורית. ישנם שני סוגים של אוטובוסים: נתיבי אוטובוס ציבוריים המופעלים על ידי החברה העירונית PassajirAvtoTrans ונתיבים מסחריים בבעלות של חברות פרטיות (כמו הפארק השלישי). לעיתים קרובות כולם עוברים באותם קווים. ההבדל הוא במחיר הנסיעה והעובדה שאוטובוסים פרטיים אינם מספקים מחירים מיוחדים, הנחות לסטודנטים, והמחיר הוא גבוה יותר. האוטובוסים המסחריים כולם מסומנים באות K (או T) כמו K-1 או K-154. שלא כמו בנתיבים ציבוריים, בנתיבים המסחריים ניתן לעצור בכל נקודה שהנוסע יבקש לאורך הקו, באמצעות בקשה מראש מהנהג, בעוד קווים ציבוריים עוצרים רק בתחנות הרשמיות. מערכת התחבורה הציבורית בסנט פטרסבורג עובדת משעה 06:00 עד 00:00, כמה מסלולים מתחילים קצת יותר מוקדם ועוצרים מעט אחר כך. בימים מסוימים שבהם הרכבת התחתית פועלת 24 שעות. בעיר פועלות חמש תחנות רכבת: התחנה הבלטית (משרתת קווים לקינגיספ ואיוואנגורוד, עם קישור לפטרהוף, לומונוסוב, סוסנובי בור, גטצ'ינה, לוגה, פסקוב וגדוב) תחנת ויטבסק (משרתת קווים לקלינינגרד, ערי אוקראינה, בלארוס, המדינות הבלטיות ורכבת פרברית לפאבלובסק, אורדג', ויריצה) תחנת לדוגה (רכבות למורמנסק, וולוגדה, ארכנגלסק, טיומן, ערי מזרח רוסיה, הלסינקי; רכבת פרברית לבודוגוש, וולחובסטרוי, נבדובסטרוי, בבאייבו) תחנת מוסקבה (רכבות למוסקבה, במרכז ובדרום רוסיה; רכבת פרברית לקירישי, שדה לודיינויה, מלאיה וישרה ונובגורוד) תחנת פינלנד (משרתת את תנועת רכבות הפרברים לפריאוזרסק, קוזנצ'נויה, ויבורג, ססטרורצק, אגם לדוגה וכן רכבות להלסינקי). בעבר פעלה תחנת ורשה שנסגרה בשנת 2001. עד לשיטפון שפרץ בשנת 1924 פעלה תחנת הרכבת פרימורסקי בצפון מזרח העיר. בסנקט פטרבורג ישנם משרדים של קו הרכבת הגדול ביותר ברוסיה – אוקטיברסקאיה – ושניים מסניפיה: קו סנקט פטרבורג וסנקט פטרבורג-ויטבסק. נמל התעופה הצמוד לעיר הוא נמל התעופה פולקובו. אתרים ומוקדי תיירות העיר היא אחד מאתרי התיירות המרכזיים והחשובים ברוסיה. על פי מיטב המסורת הנורדית, נבנתה העיר בשטח גדול, ורובה הוא אזורי פארקים, תעלות ואגמים. שטח העיר הוא כ-1439 קמ"ר, מה שעושה אותה לעיר השנייה בגודל שטחה באירופה עבור מעל למיליון תושבים, לאחר לונדון. העיר גדולה בשטחה פי שניים מניו יורק ופי 18 מפריז. סנקט פטרבורג היא העיר הצפונית ביותר הכוללת יותר ממיליון תושבים. בשנת 1990 הוכרז המרכז ההיסטורי של העיר (לראשונה לאחר נפילת מסך הברזל בברית המועצות), שלפעמים נקרא גם המוזיאון החוץ-מבני של נאו קלאסיציזם, כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. סנקט פטרבורג היא עיר בעלת רקע תרבותי ואדריכלי עשיר. הופעתה המלכותית של העיר היא תוצאה של שלל פרטי אדריכלות, בהם: שדרות ישרות ורחבות, שטחים פתוחים, פארקים וגנים, גדרות מתכת מקושטות, פסלים ואנדרטות. בניגוד לרוב הערים העתיקות באירופה שהלכו והתפתחו לאורך השנים בצורה טבעית, סנקט פטרבורג נבנתה מלכתחילה עם תכנון קפדני ותוך הקצאת משאבים אדירים. כחלק מהתכנון, הוזרמו מי נהר הנֶבָה דרך עשרות תעלות, שמשתלבות במרקם המרכז העירוני עם גשריהן ומעגניהן. תעלות מים אלה מוסיפות לאווירה המיוחדת השוררת בעיר ובזכותן הוענק לה הכינוי "ונציה של הצפון". בין שפע המוזיאונים נמנה הארמיטאז' השוכן ברובו בארמון החורף של הצארים ובעל אוסף ציורים מן המפורסמים בעולם. אתרים הראויים לציון הם בין היתר קתדרלת יצחק (איסאקייבסקי סאבור) ומנזר אלכסנדר נֶבסְקִי שבו קבורים גדולי הספרות הרוסית. בקתדרלת פטר ופול קבורים רבים מבני משפחת המלוכה (בית רומנוב), כיכר הארמון עם עמוד אלכסנדר. בעיר פעילים כ-40 תיאטראות, ביניהם תיאטרון מריאינסקי, שהוא אחד מבתי האופרה הבולטים בעולם. בתיאטרון זה שוכנת גם אחת מלהקות הבלט המוכרות בעולם – "בלט קירוב". העיר היא ביתה של "אקדמיה וגנובה" שהוא מבתי הספר לבלט הטובים בעולם. בין יצירות האדריכלות מהמאה ה-18 ומהמאה ה-19 נמנים מבצר פטר ופאול הקדושים הממוקם על אי השולט על שפך הנהר והנמל, מכון סְמוֹלְנִי, שדרת נֶװְסְקִי, בניין הבורסה באי וָסִילְײֵבְסְקִי, כיכר הדקבריסטים, רחוב האדריכל רוֹסִי, כיכר האמנויות. בשנת 1960 הוקמה אנדרטת זיכרון פִיסְקָרֵבְסְקָאיָה לזכר נספי מלחמת העולם השנייה והמצור. בשנים 1950–1980 הוקמו שכונות מגורים, בנייני ממשל וציבור. בשיא הקיץ מתרחשת בעיר תופעת הלילות לבנים, שבה השמש שוקעת מתחת לקו האופק למשך פרק זמן קצר בלבד, וחשיכה של ממש איננה משתררת כלל ועיקר. בתקופה זו מתרחשים בעיר פסטיבלים רבים, שהידוע בהם הוא פסטיבל הלילות הלבנים. נפות העיר {| |- |Colspan=2|העיר מחולקת ל-18 נפות (ראיונים): |rowspan=3| |- | נפת האדמירליות האי וסילי נפת ויבורג נפת קלינין נפת קירוב נפת קולפינו נפת המשמר האדום נפת קראסנוסלסקי קרונשטאדט | נפת הנופש נפת מוסקבה נפת נבסקי נפת פטרוגרד נפת ארמונות פיוטר הגדול פרימורסקי נפת פושקין נפת פרונזה הנפה המרכזית |- |colspan=2|בגבולות הנפות והאזורים ישנם 111 תת-מחוזות מוניציפליים: 81 מהם מחוזות (אוקרוגים) מוניציפליים, 9 ערים (הנמצאים במחוז לנינגרד) ו-21 כפרים. |} חלוקת אזורי התיירות מרכז העיר. מרכז סנקט פטרבורג שנוסד בשנות ה-30 של המאה ה-18 הוא החלק העתיק ביותר של העיר (מלבד מצודת פטר ופבל) אשר מכיל את מרבית אטרקציות התיירות באזור המטרופולין של סנקט פטרבורג. אזור זה ממוקם על מספר איים הנמצאים בין נהר הנייבה שבצפון ותעלת אובוודני שבדרום. את מרכז העיר חוצים הנהרות פונטאנקה ומוייקה. במרכז סנקט פטרבורג נמצא מוזיאון האֶרְמִיטָאז' שהוא אחד המוזיאונים הגדולים, הוותיקים והחשובים ביותר בעולם לאמנות. כמו כן בחלק זה של העיר ממוקמת גם השדרה הראשית של העיר, נייבסקי פרוספקט, המכילה מונומנטים ארכיטקטוניים רבים מהמאה ה-18 והמאה ה-19. האי וסילי. זהו רובע הגובל בנהרות נייבה הגדולה ונייבה הקטנה מדרום ומצפון-מזרח ובמפרץ הפיני ממערב. הרובע מהווה חלק ניכר מאזור המרכז ההיסטורי של העיר. החלק הצפון מערבי העצום של הרובע איננו מכיל אתרים בעלי עניין לתיירים, בניגוד לחלק המזרחי של האי שמכיל אתרים רבים בעלי עניין תיירותי. אזור פטרוגרד. זהו אחד מהמרכזים ההיסטוריים של העיר שמשתרע על פני מספר איים בצפון הדלתא של הנייבה. ברובע, שמכיל בעיקר שכונות מגורים, נמצאים גם כמה מהאוניברסיטאות הקטנות יותר בעיר, אצטדיון פטרובסקי המשמש את מועדון הכדורגל זניט סנקט פטרבורג ואחד המבנים הגבוהים ביותר בעיר – לידר טאואר, המשמש לתחנת שידורי טלוויזיה וגובהו 326 מטרים. באזור ממוקמת גם מצודת פטר ופבל והאתר בו היישוב סנקט פטרבורג נוסד במקור. הרובע מכיל מונומנטים ארכיטקטוניים רבים מהמאה ה-19 והמאה ה-20. באיים שבחלק הצפון-מערבי של הרובע נמצאים מספר מרכזי בילוי בולטים בעיר, כמו גם פארקים, וילות ומתקני ספורט בולטים. צפון סנקט פטרבורג. זהו רובע המכיל בעיקר בנייני דירות חדגוניים ולעיתים רבות אף מכוערים, אשר נבנו במהלך התקופה הסובייטית ונודעים בשם "חרושצ'ובקי". אזור זה איננו מכיל אתרים בעלי עניין תיירותי. דרום סנקט פטרבורג. אלה הפרברים הדרומיים של העיר בהם היה ממוקם לפני המהפכה הרוסית בשנת 1917, מרכז התעשייה של העיר. באזור זה החל המצור על לנינגרד במהלך מלחמת העולם השנייה. אטרקציות תיירות בולטות באזור זה כוללות את שערי הניצחון של הנארווה, כנסיית צ'סנה ומצפה פולקובו. הגדה המזרחית של סנקט פטרבורג. באזור זה נמצאים בין היתר מספר כנסיות יפות, פארקים, זירת הוקי קרח המשמש את קבוצת סק"א סנקט פטרבורג ותחנת הרכבת לדוגה. דמוגרפיה בעיר מתגוררים 5,028,000 תושבים (2013). סנקט פטרבורג היא העיר השנייה בגודלה ברוסיה והרביעית באירופה. על פי מפקד אוכלוסין כלל רוסי שנערך בשנת 2010, נמצא כי בעיר מתגוררים בני יותר מ-200 לאומים, וביניהם: רוסים (95.5%), אוקראינים (1.52%), בלארוסים (0.9%), טטרים (0.73%) ויהודים (0.57%). כ-7.89% מהאוכלוסייה לא הגדירו את השתייכותם האתנית. הקהילה היהודית בעיר אחרי ייסוד העיר ב-1703 הותר להתיישב בה רק ליהודים שהמירו דתם, או לפי היתר מיוחד מהצאר. המפקד הראשון של משטרת סנקט פטרבורג היה אנטוניו די ויירה, שהיה אולי יהודי מומר. עם זאת, הקהילה היהודית במקום היא אחת הוותיקות ברוסיה. אחרי חלוקת פולין ב-1795 הגיעו יהודים לעיר ולמעשה הניחו את היסוד לקהילה היהודית. ב-1802 היה כבר בית עלמין יהודי. הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני, הביאו לצמיחה מהירה באוכלוסייה היהודית בעיר. ב-1863 מונה לראשונה רב ראשי לעיר. ב-1893 נבנה בית הכנסת קורל הגדול, שהכיל 1,200 מקומות. ב-1917 בעקבות מהפכת פברואר בוטלו כל ההגבלות על התיישבות יהודית בעיר. עד 1930 היה הרב דוד טבל קצנלנבוגן רבה של הקהילה. עם מותו נסגר בית הכנסת הגדול, אך נפתח שוב בעקבות פניות חברי הקהילה. כרב הקהילה בין 1934–1936 שימש מנחם מנדל גלוסקין, אחריו הרב אברהם לובנוב מ-1943 עד 1973. ב-1978 כחלק מהכנות לאולימפיאדה במוסקבה שופץ בית הכנסת כאחד ממוקדי התיירות בעיר. בשנות השמונים כרב בית הכנסת נבחר יפים לויטיס. ב-1989 חודשה הפעילות הקהילתית. ב-1990 נפתח בית ספר יהודי על ידי מיכאל קוריץ. מאז 1997 רב העיר הוא שליח חב"ד, הרב מנחם פבזנר. נשיא הקהילה הוא מרק גרוברג. מרכז הקהילה היהודית שוכן ברחוב לרמונטובסקי. לפי מרשם האוכלוסין הרוסי, בשנת 2003 חיו בעיר 35,000 יהודים. אחרים מעריכים כי המספר גבוה יותר. ספורט סנקט פטרבורג היא אחת הערים המפותחות ביותר בתחום הספורט ובה 1,649 היכלי ספורט, 118 בריכות שחייה, 18 מרכזי החלקה, 17 אולמות סגורים להחלקה, 13 אצטדיונים ומגרשי כדורגל, שתכולתם יותר מ-1,500 מושבים ויותר מ-20 מרכזי ספורט. אחד האצטדיונים הגדולים ברוסיה והגדול ביותר בצפון מערב רוסיה הוא אצטדיון קרסטובסקי ובו למעלה מ-68,000 מושבים, אצטדיון נוסף הוא אצטדיון פטרובסקי המשמש את בתי הספר לכדורגל השונים בעיר. בנוסף קיים גם היכל הספורט יובילייני, המשמש למשחקי כדורסל, מתחם הספורט פטרבורגסקי המארח בעיקר קונצרטים, היכל הקרח המשמש למשחקי הוקי קרח והיכל סיבור ארנה, המשמש לקונצרטים ומשחקי כדורסל שונים. המרכז החשוב ביותר להכשרה בתחום הספורט בעיר הוא האוניברסיטה הלאומית הממלכתית לתרבות גוף, ספורט ובריאות על שם לסגאפט (ברוסית: Национальный государственный университет физической культуры, спорта и здоровья имени П. Ф. Лесгафта). בשנת 2023 העיר תארח את אליפות העולם בהוקי קרח ולשם כך נבנה סק"א ארנה, שצפוי להכיל יותר מ-22,000 מושבים. בעיר פועלים מספר רב של מועדוני ספורט מקצועניים: ערים תאומות גלריה קישורים חיצוניים מפות עתיקות של סנט פטרסבורג, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית, ובאתר ערים היסטוריות הערות שוליים רוסיה: אתרי מורשת עולמית רוסיה: ערים רוסיה: ערי חוף רוסיה: ערים פדרליות אירופה: ערים מתוכננות אירופה: ערי בירה לשעבר הים הבלטי: ערי נמל בירה ולדימיר איליץ' לנין המפרץ הפיני יישובים שהוקמו ב-1703

סנקט פטרבורג (או סנט פטרבורג / סנט פטרסבורג; ברוסית: Санкт-Петербу́рг, בעבר: פטרוגרד, לנינגרד) היא העיר השנייה בגודלה ברוסיה (אחרי מוסקבה). תושבי העיר מכנים אותה בקיצור פטרבורג או פיטר (Питер). העיר שוכנת בצפון-מערב רוסיה, על שפת הים הבלטי, בשפך נהר הנייבה. היא מהווה מרכז תרבותי אירופי חשוב, בעלת מעמד מרכזי כעיר נמל ופתח למסחר עם אירופה.העיר נוסדה ב-27 במאי 1703 על ידי הצאר פיוטר הגדול כ"חלון לאירופה", ושימשה כבירת האימפריה הרוסית בשנים 1721–1917, למעט השנים 1728–1730 שבהן מוסקבה שימשה כעיר הבירה. היא חדלה לשמש עיר הבירה לאחר מהפכת אוקטובר, כאשר הבירה שבה למוסקבה והעיר שינתה את שמה ללנינגרד. אוכלוסיית העיר מונה מעל 5 מיליון תושבים (2018) והיא בירת מחוז לנינגרד והמחוז הפדרלי הצפון-מערבי. בעיר נמצא מושב בית הדין לחוקה של רוסיה, האספה הבין-פרלמנטרית של חבר המדינות, המפקדה הראשית של הצי הרוסי, מטה המחוז הצבאי המערבי של הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית.שם העיר השתנה מספר פעמים בהיסטוריה, ואת שמה הנוכחי מבטאים אנשים בדרכים שונות. כשנוסדה העיר, היא נקראה על שם פטרוס הקדוש. פיוטר הגדול בחר להשתמש בתחילית "סנקט" ובסיומת "בורג" שמקורן בגרמנית, ובכך רצה לשוות לעיר אופי בינלאומי. בשנת 1914 שונה שמה לפטרוגרד (ברוסית: Петроград), בעקבות מלחמתה של רוסיה נגד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וב-24 בינואר 1924, שלושה ימים לאחר מותו של ולדימיר לנין, שונה שמה ללנינגרד (ברוסית: Ленинград) על שמו. ב-1991 היא שבה וקיבלה את השם "סנקט פטרבורג", לאחר משאל עם. בינואר 1993 הוענק לה מעמד עיר פדרלית.בתקופת מלחמת העולם השנייה סבלה העיר ממצור כבד שהביא למותם של כמיליון מתושבי העיר, שבעקבותיו הוענק לעיר בשנת 1945 מעמד עיר גיבורה.העיר מהווה מרכז כלכלי, תחבורתי ותרבותי חשוב מאוד ברוסיה. המרכז ההיסטורי של העיר כולל אתרי מורשת עולמיים והוא אחד האזורים המתוירים במדינה. ביניהם נמצאים מוזיאון הארמיטאז', הקונסטקאמרה, תיאטרון מריאינסקי, הספרייה הלאומית הרוסית, המוזיאון הרוסי, המבצר הפטרופאבלי וקתדרלת איסק.היסטוריההקמת העירהצאר פיוטר הראשון כבש במלחמה הצפונית הגדולה את אזור אינגריאן (מידי השוודים) בשנת 1703 ומאז החל לבנות עיר חדשה במטרה "לקרוע חלון לאירופה" (כלומר, מוצא לים). פיוטר קרא לעיר על שם השליח פיוטר הקדוש, השם המקורי SanktPiterburh היה למעשה חיקוי להגייה ההולנדית Sint Petersburg (הצאר פיוטר חי ולמד בתקופה מסוימת בהולנד).בניית העיר החלה בזמן מלחמה. המבנה הראשון שנבנה היה מבצר הידוע כיום כמבצר פטרופבלובסקיה, אשר נשא את השם המקורי SanktPiterburh. המבנה נבנה באי הארנבים, בגדה הימנית של נהר הנֶבָה, מספר קילומטרים ביבשה מהמפרץ. אדמת הביצה שהקיפה את המבצר עברה ייבוש, והעיר נפרסה כלפי חוץ מתוך המבצר, בהשגחתם של מהנדסים גרמנים שהוזמנו לרוסיה על ידי הצאר.פיוטר אסר על בניית מבנים מאבן בכל רוסיה מחוץ לגבולות העיר, על מנת שכל סתתי האבן ברוסיה יבואו לסייע בבניית העיר. בניית העיר החדשה הייתה כרוכה בסבל לא יתואר להמוני העובדים, שהועסקו בתנאי כפייה. על פי הערכות, כ-30 אלף מהם מתו במהלך הבנייה.הסופר דוסטויבסקי כינה אותה "העיר המלאכותית ביותר בעולם" בשל מיקומה כיד היוצאת אל הים הבלטי, ואילו הסופר אלכסנדר פושקין קרא לה "החלון אל אירופה".העיר הייתה גם בסיס חיל הים של הצאר, המוגן על ידי האי המבוצר קרונשטאדט, שנבנה מייד לאחר תום עבודות הבנייה בעיר שיזם הצאר. האדם הראשון שבנה את ביתו בעיר היה קורנליוס קרואיס, מפקד הצי הבלטי. כיום משמש בסיס הצי הרוסי במקום כמטה חיל הים הרוסי, ואילו נמל הבית של הצי הבלטי שוכן בקלינינגרד.הצאר פיוטר, שקיבל השראה מהערים ונציה ואמסטרדם, חזה שסירות ואוניות יהיו אמצעי התעבורה הבלעדיים בתעלות העיר, ולכן הורה שלא ייבנה גשר קבוע מעל נהר הנֶבָה. הוראה זו שונתה בשנת 1850, עת הותרה בנייתם של גשרים נפתחים מעל הנהר.הפיכתה לבירת רוסיהב-1712 הפכה העיר לבירת האימפריה הרוסית, והעברת משרדי הממשלה אליה נתנה דחיפה גדולה להתפתחותה. בהמשך הפכה פטרבורג למרכז התרבות הרוסית ופרחו בה התיאטרון, הבלט, הפעילות הספרותית, המוזיקלית, והמדעית. כל גדולי סופרי רוסיה במאה ה-19 חיו באופן זמני או קבוע בעיר.במשך המאה ה-18 וה-19 בנתה האליטה הרוסיה בצורה פזרנית את העיר, משאירה אחריה ארמונות רבים ששרדו עד היום.העיר סבלה ממספר רב של שיטפונות, הנורא שבהם היה ב-7 בנובמבר 1824 כאשר המים עלו 4.21 מטרים מעל מפלס המים הרגיל.במאה ה-19 הפכה סנקט פטרבורג למרכז התסיסה החברתית והמהפכנית ברוסיה, בין השאר בגלל הימצאותם של פועלי התעשייה בקרבה משמעותית לאצולה הרוסית בעיר. אך גם בשל גידולה העצום של העיר במאה ה-19 וביטול צמיתות האיכרים על ידי צאר אלכסנדר השני ב-1861.בתי מגורים נבנו בפאתי העיר וצמחו תעשיות חדשות, עד סוף המאה ה-19 הפכה סנקט פטרבורג לאחד ממרכזי התעשייה הגדולים באירופה.עם התפתחות התעשייה צמחו תנועות פועלים קיצוניות, ותנועות סוציאליסטיות היו אחראיות להתנקשויות באנשי אצולה רבים, בהן גם ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני, שנרצח באחד מרחובות העיר בשנת 1881.בתקופת המהפכה הרוסיתב-1905 פרצה המהפכה הרוסית הראשונה (הידועה בתור מהפכת 1905) בעיר, שהתרחבה למחוזות רבים אחרים.בתקופת מלחמת העולם הראשונה שינה הצאר ניקולאי השני את שם העיר ב-31 באוגוסט 1914, מסנקט פטרבורג שהיה בעל צליל גרמני לפטרוגראד (ברוסית: העיר של פיוטר) שהיה בעל צליל סלאבי יותר; דבר שהיה אמור להעלות את המורל של העם הרוסי.ב-1917 החלה המהפכה הרוסית בשלב הראשון (פברואר 1917) הורדת הממשל הצארי והקמת שני מרכזי כוח פוליטיים (הממשלה הזמנית וסובייט פטרוגראד). ב-25 באוקטובר פרצו הקומוניסטים את ארמון החורף בעיר, מקום מושבה של הממשלה הזמנית, ותפסו את השלטון.כאשר החלה מלחמת האזרחים ברוסיה, בגלל קרבתם של הכוחות האנטי-מהפכניים (הצבא הלבן) והמצב הפוליטי המעורער אולץ המנהיג הבולשביקי ולדימיר לנין להימלט למוסקבה, בירתה הקודמת של רוסיה, ב-5 במרץ 1918. מהלך זה נראה בהתחלה כזמני (וכך הוא הוצג) אבל מוסקבה נשארה הבירה עד עצם היום הזה. העברתה של הבירה למוסקבה הביאה להגירה המונית אל הבירה החדשה ועד 1920, אוכלוסייתה של העיר קטנה לכדי שליש. ב-24 בינואר 1924, שלושה ימים לאחר מותו של לנין, קיבלה העיר את השם לנינגרד לכבודו. מהלך זה נראה אז כסוג של התנערות מהרקע האימפריאליסטי של העיר.המצור על לנינגרדבזמן מלחמת העולם השנייה הוטל על לנינגרד מצור על ידי כוחות הוורמאכט של גרמניה הנאצית, אשר ארך מ-8 בספטמבר 1941 ועד ל-27 בינואר 1944, לאורך 29 חודשים רצופים. היטלר הורה באופן מפורש להחריב את העיר עד היסוד ולא לקבל כניעה – כלומר להביא למותם של מיליוני תושבי העיר. מפקדי הוורמאכט במקום לא הסתייגו כלל, אלא הרחיבו הנחיות כלליות אלו לפקודות מפורשות ומפורטות: פגיעה באספקת המים, המזון והדלק על-מנת להביא לרעב, לצד פקודות לא לקבל שום כניעה מצד אזרחי העיר, ולירות על מנת להרוג אזרחים המבקשים להיכנע או לברוח מהעיר הנצורה. הכוחות הגרמנים יחד עם משתפי הפעולה (בהם הפינים) מנו כ-750,000 נפש ואילו הכוחות הרוסים כולל משמר אזרחי מנו כמיליון נפש. במשך זמן זה הוקמה "הדרך לחיים" מעל אגם לאדוגה (שהיה קפוא במשך רוב השנה) אבל היה פתוח לתקיפות אוויריות ורק כאחת מתוך שלוש משאיות שהושמה למשימה הגיעה ליעדה. במשך המלחמה נהרגו כ-700 אלף תושבים מתוך שלושה מיליון – שיעור האבדות האזרחיות הכבד ביותר מעיר כלשהי בהיסטוריה המודרנית, ואולי בכלל. בעקבות העקשנות ההירואית של תושבי העיר, הייתה סנקט פטרבורג העיר הסובייטית הראשונה שקיבלה את מעמד עיר גיבורה.לאחר המלחמה נבנתה העיר מחדש בעזרת ציורים ישנים של מבניה, וחזרה להיות מרכז תרבותי ואינטלקטואלי כבעבר. במרכז העיר הוקמה "כיכר הניצחון", לזכר המלחמה והמצור, וכן הוקם לזכרם ב-Poklonnaya Gora שבמוסקבה "פארק הניצחון", ובו היכל זיכרון עם 900 פגזים מוארים, כנגד מספר ימי המצור על סנקט פטרבורג.העיר כיוםבתקופת הפרסטרויקה החל בברית המועצות גל של החזרת שמות קודמים למקומות ששמם שונה. ב-12 ביוני 1991 נערך בעיר משאל עם שבו החליטו תושבי העיר להחזיר את השם המקורי "סנקט פטרבורג", עם תמיכה של 54% אחוזים. ההחלטה נכנסה לתוקף באישור המועצה העליונה של רוסיה ב-6 בספטמבר באותה השנה. שמות הרחובות, הפארקים והארמונות חזרו גם כן לשמם המקורי. אך במשאל עם נוסף שנערך בחרו המקומיים להשאיר את שם המחוז "מחוז לנינגרד" מהתקופה הסובייטית ולא לשנותו.מאז 1997 העיר מארחת את פורום סנקט פטרבורג הבינלאומי לכלכלה, המהווה לפורום כלכלי חשוב מאוד שנועד למשוך השקעות זרות לרוסיה. הפורום כולל כנסים שנתיים בהשתתפות נשיא רוסיה המארח בכנסים אלה את בכירי הפוליטיקאים, הכלכלנים, אנשי העסקים והעיתונאים, כדי לדון בנושאים הבוערים בענייני כלכלה ויחסים בינלאומיים.בשנת 2017 נחנך בעיר אצטדיון קרסטובסקי שאירח משחקים בגביע הקונפדרציות 2017, מונדיאל 2018 וביולי 2021 אירח גם משחק ביורו 2020.במהלך התפרצות נגיף הקורונה ברוסיה, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, בהוראת מועצת העיר סנקט פטרבורג החל ממרץ 2020 הוטל על העיר סגר כללי במסגרתו נאסר על התושבים לצאת מבתיהם. בעיר תועד מספר ההדבקות השני בגודלו במדינה – 29,916 נדבקו, 22,613 הבריאו ו-1,862 מתו.אקלים ומיקום גאוגרפיסנקט פטרבורג היא העיר הצפונית ביותר בעולם מבין הערים בעלות אוכלוסייה של יותר ממיליון איש. היא ממוקמת בצפון-מערב רוסיה על שפת הים הבלטי בשפך נהר הנֶבה. הגובה מעל פני הים במרכז העיר הוא 1–5 מ'. סנקט פטרבורג היא עיר בעלת אקלים קר ולח. מספר ימי השמש במהלך השנה הוא כ-62 בלבד. הטמפרטורה היומית הממוצעת עומדת על C° 17.8 ביולי, ו־C° 7.7− בינואר.פוליטיקההעיר סנקט פטרבורג היא עיר פדרלית שבראשה עומד מושל סנקט פטרבורג המנהל את מינהל העיר סנקט פטרבורג המכונה רשמית ממשלת העיר. לצד ממשלת העיר פועלת האספה המחוקקת של סנקט פטרבורג, כפרלמנט עירוני ובו 50 חברים, המחוקקת חוקים עירוניים ובלבד שאלה אינם נוגדים את חוקת רוסיה.בשל חשיבותה ההיסטורית של העיר וקרבתה לאירופה, תפקיד מושל העיר נהנה מיוקרה רבה, שאין מקבילה לה ברוסיה למעט תפקיד מושל סבסטופול וראש עיריית מוסקבה.כלכלהסנקט פטרבורג היא שער סחר מרכזי, מרכז פיננסי ותעשייתי של רוסיה, אשר מתמחה בסחר בנפט ובגז, בניית ספינות, תעשייה אווירית, רדיו ואלקטרוניקה, תוכנה ומחשבים; בניית מכונות, מכונות כבדות ותחבורה, כולל טנקים וציוד צבאי אחר, כרייה, ייצור מכשירים, מטלורגיה ברזלית (ייצור סגסוגות אלומיניום), כימיקלים, תרופות, ציוד רפואי, הוצאה לאור והדפסה, מזון והסעדה, סיטונאות וקמעונאות, תעשיות טקסטיל והלבשה, ועסקים רבים אחרים. זוהי הכלכלה השנייה בגודלה ברוסיה, אחרי זו של מוסקבה.עשירית מטורבינות החשמל בעולם מיוצרות בעיר זו במפעלי LMZ, שבנתה למעלה מאלפיים טורבינות לתחנות כוח ברחבי העולם. התעשיות המקומיות העיקריות הן מספנת האדמירליות, המספנה בלטית, חברת LOMO, מפעל קירוב, חברת Elektrosila ומפעלי איז'ורה; בסנקט פטרסבורג ממוקמים גם משרדי חברת גזפרום נפט, Sovkomflot, חברת הדלק הפטרבורגית וחברת SIBUR ותאגיד גזפרום הממשלתי, שמשרדיו במרכז לאחטה, הוא משלם המיסים הגדול בעיר.בסנקט פטרבורג שלושה נמלי מטען גדולים: הנמל הגדול של העיר, קרונשטאדט ולומונוסוב. ספינות שיט בינלאומיות עוגנות בנמל הנוסעים בטרמינל הימי בקצה המערבי של האי וסילי בעיר. מערכת מורכבת של נמלי נהר בשתי גדות נהר הנייבה קשורות זו לזו למערכת נמלי הים, ובכך הופכת את פטרבורג לקישור העיקרי בין הים הבלטי לשאר רוסיה דרך נתיב המים וולגה-בלטי.מטבעת סנקט פטרבורג, שנוסדה בשנת 1724, היא אחת המטבעות הגדולות בעולם. היא מייצרת מטבעות רוסיים, מדליות ותגים רשמיים. סנקט פטרבורג היא גם ביתם של היציקה הרוסית העתיקה והגדולה ביותר, חברת מונומנטסקולפטורה, שיצרה אלפי פסלים אשר מוצבים בגנים הציבוריים של סנקט פטרבורג, כמו גם בערים רבות אחרות. כאן נוצרו אנדרטאות ופסלי ברונזה של הצארים, כמו גם דמויות של אישים מכובדים היסטוריים חשובים אחרים, ומונומנטים מפורסמים אחרים בעולם, כמו הפסלים של פיטר קלודט פון יורגנסבורג, פאולו טרובצקוי, פאבל אנטוקולסקי ואחרים.טויוטה בונה מפעל בעיר הפרברית שושיארי; ג'נרל מוטורס וניסן חתמו על עסקאות גם עם ממשלת רוסיה. תעשיית הרכב והחלפים נמצאת כאן בעלייה מתמדת. סנקט פטרבורג ידועה כ"בירת הבירה" של רוסיה, בשל אספקת המים המקומיים ואיכותם, ותורמת למעלה מ-30% מהייצור המקומי של בירה עם חמש המבשלות הגדולות בהן מבשלת הבירה השנייה בגודלה באירופה, בלטיקה, ומבשלת ונה (שתיהן מופעלות על ידי BBH), מבשלת היינקן, סטפן ראזין (שתיהן בבעלות הייניקן) ומבשלת טינקוף (SUN-InBev). בנוסף, בעיר יש את ענף הבנייה השני בגודלו ברוסיה, כולל מסחר, שיכון ובנייה.בשנת 2022 עומד התקציב העירוני על 800 מיליארד רובל רוסי. ההכנסה החודשית הממוצעת נטו לנפש בסנקט פטרבורג היא בדרך כלל 20% יותר מהממוצע הארצי ברוסיה (כ-22,821 רובל בשנת 2012 על פי סוכנות הסטטיסטיקה הפדרלית הרוסית).תחבורהאף על פי שבעבור המקומיים בעלות על רכב היא סימן להצלחה ומעמד חברתי, רשת התחבורה הציבורית בעיר היא למעשה ענפה ויעילה, גם אם היא צפופה לעיתים קרובות. הרכבת התחתית של סנקט פטרבורג הוא אופן התחבורה היעיל ביותר והרשת שלה מכסה כמעט את כל תחומי העיר, כאשר תחנות חדשות נפתחות כמעט מדי שנה ויש בהן עיצוב אדריכלי מרהיב. התחבורה הציבורית מורכבת מרשת רכבת תחתית, אוטובוסים, טרוליבוסים וחשמליות. התשלום מתבצע לרוב באמצעות כרטיס נסיעה או כרטיס מוגבל בזמן המאפשר תשלום על כל סוגי התחבורה הציבורית.ישנם שני סוגים של אוטובוסים: נתיבי אוטובוס ציבוריים המופעלים על ידי החברה העירונית PassajirAvtoTrans ונתיבים מסחריים בבעלות של חברות פרטיות (כמו הפארק השלישי). לעיתים קרובות כולם עוברים באותם קווים. ההבדל הוא במחיר הנסיעה והעובדה שאוטובוסים פרטיים אינם מספקים מחירים מיוחדים, הנחות לסטודנטים, והמחיר הוא גבוה יותר. האוטובוסים המסחריים כולם מסומנים באות K (או T) כמו K-1 או K-154. שלא כמו בנתיבים ציבוריים, בנתיבים המסחריים ניתן לעצור בכל נקודה שהנוסע יבקש לאורך הקו, באמצעות בקשה מראש מהנהג, בעוד קווים ציבוריים עוצרים רק בתחנות הרשמיות.מערכת התחבורה הציבורית בסנט פטרסבורג עובדת משעה 06:00 עד 00:00, כמה מסלולים מתחילים קצת יותר מוקדם ועוצרים מעט אחר כך. בימים מסוימים שבהם הרכבת התחתית פועלת 24 שעות.בעיר פועלות חמש תחנות רכבת: התחנה הבלטית (משרתת קווים לקינגיספ ואיוואנגורוד, עם קישור לפטרהוף, לומונוסוב, סוסנובי בור, גטצ'ינה, לוגה, פסקוב וגדוב) תחנת ויטבסק (משרתת קווים לקלינינגרד, ערי אוקראינה, בלארוס, המדינות הבלטיות ורכבת פרברית לפאבלובסק, אורדג', ויריצה) תחנת לדוגה (רכבות למורמנסק, וולוגדה, ארכנגלסק, טיומן, ערי מזרח רוסיה, הלסינקי; רכבת פרברית לבודוגוש, וולחובסטרוי, נבדובסטרוי, בבאייבו) תחנת מוסקבה (רכבות למוסקבה, במרכז ובדרום רוסיה; רכבת פרברית לקירישי, שדה לודיינויה, מלאיה וישרה ונובגורוד) תחנת פינלנד (משרתת את תנועת רכבות הפרברים לפריאוזרסק, קוזנצ'נויה, ויבורג, ססטרורצק, אגם לדוגה וכן רכבות להלסינקי).בעבר פעלה תחנת ורשה שנסגרה בשנת 2001. עד לשיטפון שפרץ בשנת 1924 פעלה תחנת הרכבת פרימורסקי בצפון מזרח העיר. בסנקט פטרבורג ישנם משרדים של קו הרכבת הגדול ביותר ברוסיה – אוקטיברסקאיה – ושניים מסניפיה: קו סנקט פטרבורג וסנקט פטרבורג-ויטבסק.נמל התעופה הצמוד לעיר הוא נמל התעופה פולקובו.אתרים ומוקדי תיירות העיר היא אחד מאתרי התיירות המרכזיים והחשובים ברוסיה. על פי מיטב המסורת הנורדית, נבנתה העיר בשטח גדול, ורובה הוא אזורי פארקים, תעלות ואגמים.שטח העיר הוא כ-1439 קמ"ר, מה שעושה אותה לעיר השנייה בגודל שטחה באירופה עבור מעל למיליון תושבים, לאחר לונדון. העיר גדולה בשטחה פי שניים מניו יורק ופי 18 מפריז. סנקט פטרבורג היא העיר הצפונית ביותר הכוללת יותר ממיליון תושבים. בשנת 1990 הוכרז המרכז ההיסטורי של העיר (לראשונה לאחר נפילת מסך הברזל בברית המועצות), שלפעמים נקרא גם המוזיאון החוץ-מבני של נאו קלאסיציזם, כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.סנקט פטרבורג היא עיר בעלת רקע תרבותי ואדריכלי עשיר. הופעתה המלכותית של העיר היא תוצאה של שלל פרטי אדריכלות, בהם: שדרות ישרות ורחבות, שטחים פתוחים, פארקים וגנים, גדרות מתכת מקושטות, פסלים ואנדרטות. בניגוד לרוב הערים העתיקות באירופה שהלכו והתפתחו לאורך השנים בצורה טבעית, סנקט פטרבורג נבנתה מלכתחילה עם תכנון קפדני ותוך הקצאת משאבים אדירים.כחלק מהתכנון, הוזרמו מי נהר הנֶבָה דרך עשרות תעלות, שמשתלבות במרקם המרכז העירוני עם גשריהן ומעגניהן. תעלות מים אלה מוסיפות לאווירה המיוחדת השוררת בעיר ובזכותן הוענק לה הכינוי "ונציה של הצפון".בין שפע המוזיאונים נמנה הארמיטאז' השוכן ברובו בארמון החורף של הצארים ובעל אוסף ציורים מן המפורסמים בעולם. אתרים הראויים לציון הם בין היתר קתדרלת יצחק (איסאקייבסקי סאבור) ומנזר אלכסנדר נֶבסְקִי שבו קבורים גדולי הספרות הרוסית. בקתדרלת פטר ופול קבורים רבים מבני משפחת המלוכה (בית רומנוב), כיכר הארמון עם עמוד אלכסנדר.בעיר פעילים כ-40 תיאטראות, ביניהם תיאטרון מריאינסקי, שהוא אחד מבתי האופרה הבולטים בעולם. בתיאטרון זה שוכנת גם אחת מלהקות הבלט המוכרות בעולם – "בלט קירוב". העיר היא ביתה של "אקדמיה וגנובה" שהוא מבתי הספר לבלט הטובים בעולם.בין יצירות האדריכלות מהמאה ה-18 ומהמאה ה-19 נמנים מבצר פטר ופאול הקדושים הממוקם על אי השולט על שפך הנהר והנמל, מכון סְמוֹלְנִי, שדרת נֶװְסְקִי, בניין הבורסה באי וָסִילְײֵבְסְקִי, כיכר הדקבריסטים, רחוב האדריכל רוֹסִי, כיכר האמנויות. בשנת 1960 הוקמה אנדרטת זיכרון פִיסְקָרֵבְסְקָאיָה לזכר נספי מלחמת העולם השנייה והמצור. בשנים 1950–1980 הוקמו שכונות מגורים, בנייני ממשל וציבור.בשיא הקיץ מתרחשת בעיר תופעת הלילות לבנים, שבה השמש שוקעת מתחת לקו האופק למשך פרק זמן קצר בלבד, וחשיכה של ממש איננה משתררת כלל ועיקר. בתקופה זו מתרחשים בעיר פסטיבלים רבים, שהידוע בהם הוא פסטיבל הלילות הלבנים.נפות העירחלוקת אזורי התיירות מרכז העיר. מרכז סנקט פטרבורג שנוסד בשנות ה-30 של המאה ה-18 הוא החלק העתיק ביותר של העיר (מלבד מצודת פטר ופבל) אשר מכיל את מרבית אטרקציות התיירות באזור המטרופולין של סנקט פטרבורג. אזור זה ממוקם על מספר איים הנמצאים בין נהר הנייבה שבצפון ותעלת אובוודני שבדרום. את מרכז העיר חוצים הנהרות פונטאנקה ומוייקה. במרכז סנקט פטרבורג נמצא מוזיאון האֶרְמִיטָאז' שהוא אחד המוזיאונים הגדולים, הוותיקים והחשובים ביותר בעולם לאמנות. כמו כן בחלק זה של העיר ממוקמת גם השדרה הראשית של העיר, נייבסקי פרוספקט, המכילה מונומנטים ארכיטקטוניים רבים מהמאה ה-18 והמאה ה-19. האי וסילי. זהו רובע הגובל בנהרות נייבה הגדולה ונייבה הקטנה מדרום ומצפון-מזרח ובמפרץ הפיני ממערב. הרובע מהווה חלק ניכר מאזור המרכז ההיסטורי של העיר. החלק הצפון מערבי העצום של הרובע איננו מכיל אתרים בעלי עניין לתיירים, בניגוד לחלק המזרחי של האי שמכיל אתרים רבים בעלי עניין תיירותי. אזור פטרוגרד. זהו אחד מהמרכזים ההיסטוריים של העיר שמשתרע על פני מספר איים בצפון הדלתא של הנייבה. ברובע, שמכיל בעיקר שכונות מגורים, נמצאים גם כמה מהאוניברסיטאות הקטנות יותר בעיר, אצטדיון פטרובסקי המשמש את מועדון הכדורגל זניט סנקט פטרבורג ואחד המבנים הגבוהים ביותר בעיר – לידר טאואר, המשמש לתחנת שידורי טלוויזיה וגובהו 326 מטרים. באזור ממוקמת גם מצודת פטר ופבל והאתר בו היישוב סנקט פטרבורג נוסד במקור. הרובע מכיל מונומנטים ארכיטקטוניים רבים מהמאה ה-19 והמאה ה-20. באיים שבחלק הצפון-מערבי של הרובע נמצאים מספר מרכזי בילוי בולטים בעיר, כמו גם פארקים, וילות ומתקני ספורט בולטים. צפון סנקט פטרבורג. זהו רובע המכיל בעיקר בנייני דירות חדגוניים ולעיתים רבות אף מכוערים, אשר נבנו במהלך התקופה הסובייטית ונודעים בשם "חרושצ'ובקי". אזור זה איננו מכיל אתרים בעלי עניין תיירותי. דרום סנקט פטרבורג. אלה הפרברים הדרומיים של העיר בהם היה ממוקם לפני המהפכה הרוסית בשנת 1917, מרכז התעשייה של העיר. באזור זה החל המצור על לנינגרד במהלך מלחמת העולם השנייה. אטרקציות תיירות בולטות באזור זה כוללות את שערי הניצחון של הנארווה, כנסיית צ'סנה ומצפה פולקובו. הגדה המזרחית של סנקט פטרבורג. באזור זה נמצאים בין היתר מספר כנסיות יפות, פארקים, זירת הוקי קרח המשמש את קבוצת סק"א סנקט פטרבורג ותחנת הרכבת לדוגה.דמוגרפיהבעיר מתגוררים 5,028,000 תושבים (2013). סנקט פטרבורג היא העיר השנייה בגודלה ברוסיה והרביעית באירופה.על פי מפקד אוכלוסין כלל רוסי שנערך בשנת 2010, נמצא כי בעיר מתגוררים בני יותר מ-200 לאומים, וביניהם: רוסים (95.5%), אוקראינים (1.52%), בלארוסים (0.9%), טטרים (0.73%) ויהודים (0.57%).כ-7.89% מהאוכלוסייה לא הגדירו את השתייכותם האתנית.הקהילה היהודית בעיראחרי ייסוד העיר ב-1703 הותר להתיישב בה רק ליהודים שהמירו דתם, או לפי היתר מיוחד מהצאר. המפקד הראשון של משטרת סנקט פטרבורג היה אנטוניו די ויירה, שהיה אולי יהודי מומר. עם זאת, הקהילה היהודית במקום היא אחת הוותיקות ברוסיה. אחרי חלוקת פולין ב-1795 הגיעו יהודים לעיר ולמעשה הניחו את היסוד לקהילה היהודית. ב-1802 היה כבר בית עלמין יהודי. הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני, הביאו לצמיחה מהירה באוכלוסייה היהודית בעיר. ב-1863 מונה לראשונה רב ראשי לעיר. ב-1893 נבנה בית הכנסת קורל הגדול, שהכיל 1,200 מקומות. ב-1917 בעקבות מהפכת פברואר בוטלו כל ההגבלות על התיישבות יהודית בעיר.עד 1930 היה הרב דוד טבל קצנלנבוגן רבה של הקהילה. עם מותו נסגר בית הכנסת הגדול, אך נפתח שוב בעקבות פניות חברי הקהילה. כרב הקהילה בין 1934–1936 שימש מנחם מנדל גלוסקין, אחריו הרב אברהם לובנוב מ-1943 עד 1973. ב-1978 כחלק מהכנות לאולימפיאדה במוסקבה שופץ בית הכנסת כאחד ממוקדי התיירות בעיר. בשנות השמונים כרב בית הכנסת נבחר יפים לויטיס. ב-1989 חודשה הפעילות הקהילתית. ב-1990 נפתח בית ספר יהודי על ידי מיכאל קוריץ. מאז 1997 רב העיר הוא שליח חב"ד, הרב מנחם פבזנר. נשיא הקהילה הוא מרק גרוברג. מרכז הקהילה היהודית שוכן ברחוב לרמונטובסקי.לפי מרשם האוכלוסין הרוסי, בשנת 2003 חיו בעיר 35,000 יהודים. אחרים מעריכים כי המספר גבוה יותר.ספורט סנקט פטרבורג היא אחת הערים המפותחות ביותר בתחום הספורט ובה 1,649 היכלי ספורט, 118 בריכות שחייה, 18 מרכזי החלקה, 17 אולמות סגורים להחלקה, 13 אצטדיונים ומגרשי כדורגל, שתכולתם יותר מ-1,500 מושבים ויותר מ-20 מרכזי ספורט. אחד האצטדיונים הגדולים ברוסיה והגדול ביותר בצפון מערב רוסיה הוא אצטדיון קרסטובסקי ובו למעלה מ-68,000 מושבים, אצטדיון נוסף הוא אצטדיון פטרובסקי המשמש את בתי הספר לכדורגל השונים בעיר. בנוסף קיים גם היכל הספורט יובילייני, המשמש למשחקי כדורסל, מתחם הספורט פטרבורגסקי המארח בעיקר קונצרטים, היכל הקרח המשמש למשחקי הוקי קרח והיכל סיבור ארנה, המשמש לקונצרטים ומשחקי כדורסל שונים. המרכז החשוב ביותר להכשרה בתחום הספורט בעיר הוא האוניברסיטה הלאומית הממלכתית לתרבות גוף, ספורט ובריאות על שם לסגאפט (ברוסית: Национальный государственный университет физической культуры, спорта и здоровья имени П. Ф. Лесгафта). בשנת 2023 העיר תארח את אליפות העולם בהוקי קרח ולשם כך נבנה סק"א ארנה, שצפוי להכיל יותר מ-22,000 מושבים.בעיר פועלים מספר רב של מועדוני ספורט מקצועניים:ערים תאומותגלריהקישורים חיצוניים מפות עתיקות של סנט פטרסבורג, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית, ובאתר ערים היסטוריותהערות שולייםרוסיה: אתרי מורשת עולמיתרוסיה: עריםרוסיה: ערי חוףרוסיה: ערים פדרליותאירופה: ערים מתוכננותאירופה: ערי בירה לשעברהים הבלטי: ערי נמלבירהולדימיר איליץ' לניןהמפרץ הפינייישובים שהוקמו ב-1703

1492

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A7%D7%96%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%9D

אקזיסטנציאליזם

אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיזְם (מהמונח השגור אצל הפילוסוף קירקגור בדנית: existents-forhold), או הפילוסופיה הקיומית, היא גישה לפיה הפילוסופיה מתחילה באדם הפרטי, החי, המרגיש והפועל. נושאים עיקריים המעסיקים את ההוגים האקזיסטנציאליסטים הם האבסורד, חופש הרצון, משמעות החיים והבדידות הקיומית. זרם זה נמשך מסוף המאה ה-19 ועד המאה ה-20, וההוגים המרכזיים בו הם: סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, פיודור דוסטויבסקי, מרטין היידגר, ז'אן-פול סארטר ואלבר קאמי. בנאומו של סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, טען שהאקזיסטנציאליזם הוא הרעיון כי "הקיום קודם למהות". כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות. חוסר המשמעות המובנה של החיים נחקר במידה רבה באסכולה הפילוסופית של האקזיסטנציאליזם, שבה אדם יכול ליצור "משמעות" או "מטרה" סובייקטיבית משלו. זאת בניגוד לאבסורדיזם וניהיליזם, אשר באלו לא מנסים ליצור משמעות סובייקטיבית. המילונאי ראובן אלקלעי הציע במילוניו את החידושים קִיּוּמָנוּת/קִיּוּמִיּוּת (תחת אקזיסטנציאליזם) וקִיּוּמָן (תחת אקזיסטנציאליסט). היסטוריה האקזיסטנציאליזם החל להתפתח בתחילת המאה ה-20 במערב אירופה, אך קיבל את שמו בין השנים 1920–1935 כדיסציפלינה נפרדת בפילוסופיה, על אף שכבר מראשיתה עסקה הפילוסופיה בשאלות של קיום להן ניתן למצוא מענה בזרם האקזיסטנציאליסטי. זרם זה, כמו זרמים רבים אחרים בפילוסופיה באותה התקופה, היווה מעין מתקפת נגד להגותו של הגל. האקזיסטנציאליזם מיאן להסכים עם הטענה על פיה מהותו של עצם קודמת לקיומו. כלומר, הקביעה על פיה המשמעות היא תנאי הכרחי לחיים. על פי האקזיסטנציאליזם קיום האדם קודם למהותו, ולפיכך הוא יכול להתקיים ללא תכלית ומשמעות. את ניצניה וראשיתה של התפיסה האקזיסטנציאלסטית ניתן לראות בהגותו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור, שהחל לעסוק בשאלות של טעם החיים במציאות כה סובייקטיבית, עקב משבר אישי עמוק שעבר. קירקגור תהה האם ישנה סיבה מוצדקת לחיפוש אחר אמת כלשהי, כשברור לכל שאמת מוחלטת שכזו איננה קיימת. הגותו סבבה סביב הניסיון לאתר מהות אישית עבור האינדיבידואל. נקודת ציון משמעותית נוספת בתולדות האקזיסטנציאליזם היא הגותו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שטען כי המין האנושי אשם במות האלוהים. קריאה זו מבטאת באופן חריף את תחושת חוסר המשמעות והאובדן למהותו של האדם שרווחה באותה התקופה. אין זה אתאיזם במובנו הפשוט, כי אם התנערות מוחלטת מכל תכלית וסוף שהוכתבו לאדם מבחוץ. זהו אחד הזרמים המרכזיים בפילוסופיה ובספרות של המאה העשרים. הפילוסופיה האקזיסטנציאלסטית היא מגוונת וכוללת בתוכה קשת רחבה של אמונות. הגותם של אחדים מההוגים היא אתיאיסטית מעיקרה כמו הגותו של ז'אן-פול סארטר, ואילו הגותם של הוגים אחרים קשורה קשר הדוק באמונה דתית כמו סרן קירקגור ומרטין בובר. הוגים אחרים רואים בקיום האדם עובדה מייאשת כגון סמואל בקט, ואחרים מכירים בו כפלא, לדוגמה אלבר קאמי. בשל הרבגוניות הרבה המאפיינת את האקזיסטנציאליזם, נכתבו ביקורות רבות אודותיו ונראה כי הצליח למשוך אש מכל הכיוונים: הכנסייה, השמרנים, המרקסיסטים, הקומוניסטים, הפשיסטים ורבים אחרים. ההגות האקזיסטנציאליסטית הגיעה לשיא פריחתה לפני מלחמת העולם השנייה, אחרי המלחמה עלתה בעיית האותנטיות, אחד מנציגיו הבולטים של הזרם האקזיסטנציאלי, הפילוסוף והסופר הצרפתי ז'אן-פול סארטר, טען בספריו המוקדמים לחופש מוחלט והליכה אחרי האותנטיות, בהשראת ניטשה, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה עלתה הבעיה, ומה אם האותנטיות של הבן אדם היא להיות נאצי? לכן בשנת 1946 פרסם סארטר מאמר רב השפעה בשם שהוא סיכום של 2 הרצאות שנשא בשם "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", ובהן חשף את מחשבותיו לגבי היחס בין היחיד לחברה ומושג החופש לאחר תום המלחמה. חיבורו של סארטר יוצר סתירה בהגותו ובאסכולה כולה, כי שם הוא חזר לציווי הקטגורי השני של קאנט, דבר הסותר את מושג הבחירה והחופש המוחלטים. באותה שנה הוציא מרטין היידגר, פילוסוף הממוקם בצד הנגדי של המפה האקזיסטנציאלית, חיבור המגיב למאמר של סארטר בשם "מכתב על ההומניזם" (Brief über den Humanismus). בחיבור זה תוקף היידגר את ההומניזם המערבי שהחל עם סוקרטס בטענה שהוא אונס את הטבע האנושי ונלחם בו, וטוען שהוא לא ראוי לשם "הומניזם". היידגר קורא למערב לבחון את "ההומניזם" שהוא מכיר וליצור אחד חדש, כזה שלא ילחם בטבע האנושי אלא יתחבר אליו ויכבד אותו. הרעיון של השתלבות בטבע ובסביבה והזדהות עמם הוא רעיון מרכזי בהגותו של היידגר ומופיע בחלק גדול מכתביו. "מכתב על ההומניזם" נשען על טיעוניו של היידגר בנוגע להוויה, כפי שהם מופיעים בספרו המוקדם והחשוב "הוויה וזמן", שיצא לאור בשנת 1927. האקזיסטנציאליזם כסוגה ספרותית סיים תפקידו עם מות יוצריו והוגיו הבולטים בשנות השישים והשבעים, אך כזרם פילוסופי יש לו עוד מאמינים רבים. האקזיסטנציאליזם השפיע גם על תחום הפסיכולוגיה. פסיכולוגים רבים אימצו את עקרונותיו הפילוסופים ויצרו תחום שנקרא "פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית" שמטרתה העיקרית לסייע לאדם למצוא משמעות בחייו. תכנים מרכזיים באקזיסטנציאליזם הבדידות האקזיסטנציאליזם עוסק בקיום האנושי בעידן המודרני שבו נחלשות האמונות הדתיות המסורתיות ומתערער תוקפן של האמיתות האבסולוטיות, דבר שמוביל רבים לתחושות של בדידות וניכור. הבדידות מקורה בהנחה שאין האדם יכול לתקשר באמת עם אדם אחר. תחושת הקיום היא כה ייחודית ומוזרה עד כי לא ניתן לשתף בה אחר, כפי שלא ניתן להשתתף בתחושות קיומו של אדם אחר. במקום להבין את קיומו של השני אנו רואים את השתקפותו הפיזית, לה אין משמעות וממשות של ממש, והאדם עצמו מודע לכך שהאחרים מכירים אותו באמצעות מראהו החיצוני. האימה היא תגובה טבעית לחיים בעולם ללא משמעות וללא תכלית, שאליו הוטל האדם מבלי שבחר בכך ובו "נגזר עליו לחיות". מעולם זה הוא עתיד להיפרד בצורה אלימה, במוות, מבלי שיבין על מה היה כל זה. הניכור הקיים בחברה המודרנית מעצים את התגובות הללו בקרב אלו החיים בה. על פי האקזיסטנציאליזם, האדם משול לבורג במכונה, אפוף ייאוש ובהלה מול עוצמתה של המכונה מחד, ומול חולשתו שלו מאידך. רעיונות מוקדמים מעין אלו ניתן למצוא בדבריהם של בלז פסקל וסרן קירקגור. פסקל כתב: "כשאני מהרהר בהיותם של החיים כה קצרים, בלועים בנצח שלפניהם ושלאחריהם, ובהיותו של המרחב כה גדול והחלק שאני תופס בו כה קטן - אני נרעש ונפחד". קירקגור ניסח את התחושה הטבעית של האדם כתחושת "חיל ורעדה". החירות האקזיסטנציאליזם אינו בהכרח ניהיליסטי ואינו עוסק בתיאור הסבל שבקיום בלבד. יש בידו להציע שמץ של תקווה וגאולה. לקיום האנושי ולקיומם של תודעה, רצון אישי ותחושות פרטיות יש גם צדדים חיוביים: החירות המוחלטת, הייחודיות והיכולת ליצור. רעיון החירות הוא המרכזי בערכים החדשים שאותם מציע האקזיסטנציאליזם. רעיון זה אומנם אינו חדש, וכבר במאה ה-18 עסקו הפילוסופים בהיותו של האדם חופשי מטבעו ובהתנגדותו לציות עיוור ולכבילתו בשרשראות השעבוד. הראשון שהגה רעיונות מעין אלה היה ג'ון לוק ולאחריו פרידריך ניטשה וקרל מרקס. לצדם בא המדע בנפצו את הדוֹגמות הדתיות. הגדיל לעשות צ'ארלס דרווין שמצא בתורת האבולוציה פתרון מדעי חדשני לשאלה הגדולה בדבר מקורו של המין האנושי. אך האקזיסטנציאליזם שואף להעניק נופך חדיש ובלתי מוכר למושג החירות. למעשה, בשל הדגשת הזרות והייחודיות שבקיום, ההופכת את האדם לשונה מכל שאר הישויות שבטבע, נוצקת משמעות ברורה ואיתנה יותר של התביעה לחופש. לא ייתכן שאדם יהא משועבד, משום שכל מהותו של הקיום האנושי היא האינדיבידואליות והחירות. בלעדיה, אין לאדם דבר. האקזיסטנציאליזם מגנה בתוקף עדריוּת והיטמעוּת בתוך מגדר, גזע או לאום. אין בכך כל טעם, שכן האדם אינו יכול לחמוק מכך ש"נגזר עליו לבחור". החופש המוחלט שגלום בקיום הוא חסר פשרות. כל ניסיון לברוח ממנו לא יצלח, שכן עצם הבריחה עצמה – גם היא החלטה שנלקחת בחירות. אמרתו המפורסמת של סארטר הפכה כמעט למוטו של האקזיסטנציאליזם: האדם נידון לחירות. אקזיסטנציאליסטים אחרים מציגים את הבדידות והחירות יחדיו. האדם הוא בודד לחלוטין, אין לו דרך להגיע ליחס אנושי אמיתי, אך מסיבה זו הוא גם חופשי. חלק מהאקזיסטנציאליסטים מדגישים את החופש גם בבחירת אורח חיים, תפיסת עולם וסולם ערכים. במסגרת תפיסה זו, האדם חופשי לבחור לאמץ פילוסופיה מעשית, כדוגמת בודהיזם, אך גם חופשי לגבש לעצמו את תפיסת העולם שמתאימה לו, כמו גם להימנע מתפיסה מגובשת. האבסורד אחד מהמושגים החשובים והמורכבים ביותר באקזיסטנציאליזם הוא האבסורד. למעשה יש שמחשיבים את האבסורד לזרם בתוך האקזיסטנציאליזם, ויש שמחשיבים אותו לזרם העומד בפני עצמו. הפילוסופיה מדברת על האבסורד שבקיום האנושי, במובנים ובצורות רבות. מרכז השיח טמון בעצם קיומו של אדם, בפער בין האידאולוגיות בהן מחזיקים בני האדם, ובמהות שאלו מעניקים לכל פרט שולי וחסר ערך. האבסורד היה קיים מתחילת האקזיסטנציאליזם, ולמעשה ניתן למצוא אותו כבר בתנ"ך. דוגמה בולטת לכך היא ספר איוב, הספר מכיל מסקנות אקזיסטנציאליסטיות רבות ועוסק בשאלה האבסורדית: איך ייתכן מצב של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". בתור זרם יותר עצמאי ודומיננטי באקזיסטנציאליזם, האבסורד נבנה כתוצאה של מלחמת העולם השנייה, בפער שבין הקידמה הטכנולוגית והתרבות ובין המעשים הנוראיים שנעשו במלחמה. ישנן שתי גישות מרכזיות לעסוק באבסורד: האחת היא גישתו של אלבר קאמי, והשנייה של המחזאי האירי סמואל בקט. בקט הוא אחד מהיוצרים הקודרים ביותר שהיו בהיסטוריה האנושית, הוא מציג את האבסורד כשליט היחיד על חיינו. לעומתו, קאמי מדבר על כך שעצם הקיום האנושי שווה את כל החולי בעולם, והדרך לטפל באבסורד שלנו היא להכיר בו ולהבין אותו (אף על פי שלטענת קאמי אדם שהצליח להבין ולהשלים עם האבסורד של חייו נהיה מפלצתי). אחת השאלות המרכזיות באקזיסטנציאליזם שעולה בהקשר האבסורדי היא שאלת ההתאבדות: אם חיינו הם כל כך אבסורדיים, מדוע לא לקחת את הבחירה לידינו ולהתאבד? בקט מציג את ההתאבדות כאופציה לגיטימית אך הוא עצמו לא בוחר בה. במחזה המפורסם ביותר שלו "מחכים לגודו", מציב בקט את שתי הדמויות הראשיות בפני שאלת ההתאבדות, ולבסוף מראה איך הן אינן מתאבדות משיקולים קטנוניים וטכניים. קאמי פוסל את ההתאבדות על הסף. למעשה הבחירה היחידה שאינה לגיטימית כלל בעיניו היא ההתאבדות. בספרו "המיתוס של סיזיפוס" מעמיד קאמי אנלוגיה בין המין האנושי לבין סיזיפוס שהאלים הענישו אותו בכך שלנצח הוא ידחוף את הסלע שלו במעלה ההר, רק כדי לראות איך הוא מתגלגל מטה חזרה. האנלוגיה הזו הפכה לאחד מהסמלים החשובים ביותר של האבסורד, ולכן הספר הוא בעל חשיבות עליונה בזרם. בספר זה, בין השאר, מסביר קאמי שההתאבדות אינה פתרון, כי הפתרון היחיד לאבסורד הוא ההתעמתות עמו וההתעסקות בו, הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח" (מתוך "המיתוס של סיזיפוס"). המרד מוטיב המרד מופיע בכתיבתם של הוגים אקזיסטנציאליסטים בצורות שונות, אך מי שהקדיש לו את תשומת הלב המרובה ביותר הוא אלבר קאמי. המרד אצל קאמי פירושו התקוממותו של האדם שהתעורר בתודעתו אל האבסורד שבקיום. אבסורד זה עולה מתוך תחושת זרות של האדם, שמופיעה לנוכח הפער התהומי שהוא מוצא בין חייו האנושיים לבין יקום האדיש במהותו לחיים אלה. לאורך ההיסטוריה בני אדם ביקשו לדחות את האבסורד ולהסביר כיצד הקיום האנושי משתלב באופן הרמוני בקוסמוס, באמצעות מערכות הסבר מגוונות. הללו התבססו תכופות על סוג מסוים של אמת מטפיזית או אלוהית, שמתוכן ניתן היה לגזור משמעות לאדם ולמקומו בעולם. תודעת האבסורד מתעוררת כתוצאה מהעדרה של מערכת הסבר כזו – כאשר האדם איננו יכול לגשר על הפער שמפריד בין קיומו האנושי, על צרכיו ומאפייניו הייחודיים, לבין עולם שנדמה אדיש ומנוכר לקיום וצרכים אלה. תודעה זו מעלה במלוא חומרתה את שאלת משמעותם של חיי האדם: אם אין אמת מטפיזית שממנה ניתן לגזור משמעות כזו, הייתכן שאין משמעות לחיים האנושיים כלל? אם כך, כפי ששואל קאמי במסתו "המיתוס של סיזיפוס" – מדוע לא להתאבד? התמודדות פילוסופית עם אפשרות זו, של ניהיליזם מוחלט וביטול כל ערך לחיים, מוצא קאמי במושג המרד. המרד מתרחש כאשר האדם מכיר באבסורד שבקיומו, ניצב מולו, ולא נכנע לו; כניעה שיכולה לבוא לידי ביטוי בהתאבדות פיזית או ב"התאבדות פילוסופית" – כך קאמי מכנה כל ניסיון לשוב לאמת מטפיזית שתעניק משמעות טרנסצנדנטית לאדם. המרד איננו ניסיון לגשר על הפער שבין האדם והעולם, אלא דווקא להדגיש ולהעצים אותו: האדם המורד מסרב לאמץ את האדישות המאפיינת את היקום כלפי קיומם של משמעויות וערכים. הוא מכיר באבסורד שבקיום, אך מתעקש בכל זאת על ערכם של החיים האנושיים. הוא מאשר את החיים למרות המוות האדיש שממתין לו בסופם, והופך את חייו למרד מתמשך באדישות זו. בספרו האדם המורד קאמי מבקש לעשות צעד נוסף בהתמודדות הפילוסופית עם האבסורד: אם ב"המיתוס של סיזיפוס" השאלה המרכזית הייתה "מדוע לא להתאבד", כלומר איזו משמעות יכול למצוא האינדיבידואל לחייו, הרי שבחיבור האדם המורד השאלה המרכזית היא – "מדוע לא לרצוח?" האם ייתכנו ערכים מוסריים בין בני אדם, לאחר ההכרה באבסורד? גם כאן קאמי מוצא פתרון פילוסופי במרד: כאשר עבד ניצב לראשונה מול אדונו (בו ניתן לראות את היקום האדיש, המוות, או כל מה שמחוץ לחיים האנושיים) ומסרב להיות משועבד לו, הוא כבר מאשר ערך כלשהו שלמענו הוא מתקומם. ישנו גבול כלשהו שאותו אדון חצה ואסור היה לו, לדידו של העבד, לחצותו אי פעם. אותו גבול שעליו העבד מבקש לשמור, אותו ערך מוסרי המובלע במעשה המרד, אינו תקף רק לגבי האינדיבידואל המורד: זוהי תביעה לצדק, הנעשית גם בשמם של אחרים, שאף הם קיבלו יחס לא צודק מאדוניהם. כך המרד האבסורדי, אותה עמידה איתנה אל מול האבסורד שבקיום האנושי, מוביל לתחושת סולידריות עם כל בני האדם שחולקים קיום זה. זהו כבר בסיס לקיומה של אתיקה – התוקף שהמורד נותן לחייו, למשמעותם ולערכם, הוא תוקף אוניברסלי; על כן הוא מעניק משמעות וערך גם לחייהם של אחרים.  בנקודה זו מצא קאמי הקבלה בין המרד לבין הקוגיטו של דקארט: לאחר הפעלת הספק המתודי (או, במקרה של קאמי, ההכרה האבסורדית) כלפי הכול, לאחר שפורקו כל הוודאויות הישנות והבטוחות, נמצאת נקודת ארכימדס ראשונה שעליה ניתן לבנות בבטחה משהו חדש. לצד זאת, קאמי מתמודד בהרחבה עם הסכנה שהוא מוצא בבנייה חדשה כזו: ביקורתו על הוגים אקזיסטנציאליסטים אחרים, כדוגמת קירקגור וניטשה, היא שהללו זנחו בנקודה מסוימת של שיטתם את ההכרה האבסורדית והתפתו לצמצם את המתח שבין האנושי לקוסמי. אצל קירקגור, למשל, האבסורד הוא נקודת המוצא לקפיצת האמונה הדתית, שהיא זניחת הרציונליות; קאמי רואה בכך "התאבדות פילוסופית", וביטול המתח שבאבסורד על ידי הפיכתו לאמת אלוהית של העולם האחר. גם במהפכות ומרידות היסטוריות קאמי מוצא ויתור חוזר על הדחף המוסרי הראשוני שנמצא במרד, לטובת יצירתו של שעבוד חדש: תכופות המהפכן זונח את המרד לטובת הרצון לשים את הכתר על ראשו שלו. אפילו המרד ההיסטורי באלוהים ובדת, שנעשה במידה רבה בשם החירות האנושית ולמענה, רק הוביל לפי קאמי להקמתן של אינספור כנסיות אנושיות, שבמהרה היו מוכנות לשעבד ולרצוח למען איזושהי אמת טרנסצנדנטית חדשה. באמצע המאה ה-20, כאשר קאמי כותב את האדם המורד, התוצאות של האידאולוגיות והאוטופיות הגדולות של הזמן המודרני באות לידי ביטוי מוחשי בהרס ובחורבן שהותירו שתי מלחמות העולם. אידאולוגיות כאלה מתאפשרות, לפי קאמי, כאשר נזנחת האתיקה הראשונית של המרד, שנובעת מתוך ההכרה והעימות המתמשכים והקשים באבסורד. כל ניסיון לגזור מן האתיקה הזו מערכת של אמיתות וערכים קבועים יסכן אותה, ועשוי בסופו של דבר להצדיק רצח או שעבוד של האחר. קאמי מציע שהערכים הטמונים במעשה המרד הראשוני הם צדק וחופש, כל עוד הללו אינם הופכים להיות מוחלטים; שכן צדק מוחלט סופו לדכא את כל מה ומי שסותר אותו, ובכך הוא הופך להיות אויבו של החופש. חופש מוחלט, בתורו, איננו קובע כל גבול מוסרי ועשוי להצדיק כל מעשה. על האדם המורד אפוא לכוון לערכי צדק וחופש יחסיים, שמגבילים ומאזנים זה את זה, ומתאימים את עצמם לצורך המציאותי של הווה מסוים. בשונה מהאידאולוג, האדם המורד איננו מבטיח גאולה עתידית ואוטופית בשם ערכים אלה, כתמורה לקורבנות הכואבים של ההווה. רק באמצעות שמירה מתמדת על המתח שבעימות עם האבסורד, מבלי להיכנע לפיתוי שבאימוץ תקווה אוטופית או עוגן של אמת ומוסר מוחלטים, האדם שומר על הנדיבות הראשונית שבמרד. לאור העיסוק הנרחב של קאמי במושג המרד, ראוי לשאול מה מקום המושג במחשבתם של הוגים אקזיסטנציאליסטים אחרים. ההתמודדות של רבים מן ההוגים במושגים קשורים וסמוכים, כמו חירות ואותנטיות, עשויה לשפוך אור על זיקתו של רעיון המרד לשיטתם. בכל הגות אקזיסטנציאליסטית ניתן למצוא עיסוק משמעותי בדברים שמשעבדים וכובלים את האדם, ומונעים ממנו לממש היבטים חשובים בקיומו האנושי. השעבוד הוא מצב קיומי שהאדם יכול להתעורר אליו, ובכך לפעול לשנותו – אז הוא מפסיק לאפשר לכוחות חיצוניים לו לקבוע עבורו את מסלולו. אצל קאמי, האדם מתמרד נגד חוקי היקום והטבע, שגוזרים עליו מוות ומזמינים אותו להיות אדיש לחייו כמותם; בתודעת האבסורד הוא מתעקש על נבדלותו מהם ומשתחרר במידת-מה מאחיזתם בו. אצל ניטשה, קירקגור, סארטר, היידגר ואחרים מודגש רעיון האותנטיות: על האינדיבידואל להשתחרר מן הזולת, מן הכוחות ומן הנורמות המכתיבים עבור כל הפרטים בחברה כיצד עליהם לחשוב ולפעול, ולהעז להתעלות אל מעבר לנורמות אלו. לשם כך האינדיבידואל מתכנס אל תוך עצמו, הרחק מן התחום המוכר וה"מוכן מראש" של התרבות, ובבדידותו הוא יכול לחתור לחירות ולאותנטיות. משותף להוגים הללו המיאוס במסורות העתיקות של הפילוסופיה והדת, שלדידם הציעו לבני אדם פתרונות קלים שישכיחו מהם את ההיבטים המכריעים ביותר באנושיותם – דוגמת החירות לבחור, האימה אל מול האיִן ותחושת האבסורד. התמודדות עמוקה עם היבטים אלה ועם השאלות הקיומיות הקשורות בהם, מתחילה גם עבור ההוגים עצמם במרד פילוסופי נגד אותם פתרונות מסורתיים שהוצעו על ידי התרבות האנושית בעבר – כל הוגה והמרד הייחודי לו. לצד זאת חשוב להדגיש שמושג המרד כפי שהוא מופיע בהגותו של קאמי נבדל במובנים רבים ומהותיים מהחתירה לחירות ולאותנטיות שמופיעה אצל הוגים אחרים (למשל בהדגשתו של קאמי את הסולידריות האנושית שבמרד, ולא את הבדידות). האקזיסטנציאליזם כספרות ופילוסופיה רבים מהוגי הדעות האקזיסטנציאליסטים הם גם סופרים בסוגה זו. האקזיסטנציאליזם הספרותי ייחודי בתשומת הלב הרבה שהוא מעניק למאבק הפנימי של הדמויות, ולעיתים אף נראית העלילה כמתפתחת רק כדי להציג את התורה הפילוסופית. אי לכך, נראה שיש לשייך זרם זה לעולם הפילוסופיה יותר מאשר לעולם הספרות, אם כי אקזיסטנציאליזם נמנה עם סוגי ההגות אשר חומקים ממרחב הדיון הפילוסופי ומגשימים עצמם גם דרך הספרות. היו שהתנגדו להגדרת האקזיסטנציאליזם כתורה פילוסופית, כחלק מהרעיון היסודי באקזיסטנציאליזם, שאין כבר צורך בפילוסופיה קלאסית מהסוג המגדיר ומנתח מושגים. לכן, על פי דבריהם, רוב ההגות האקזיסטנציאליסטית מנוסחת כספרות כי זו הדרך היחידה להעביר מסרים חווייתיים שיפעלו על הקורא כהשראה ולא כתוספת אינפורמציה. עם הסופרים שכתיבתם נתפסת כאקזיסטנציאליסטית ניתן למנות את פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, אנטואן דה סנט-אכזופרי ופרנץ קפקא. אך עיון בכתביהם (ספרות והגות כאחד) של ניטשה, סארטר, אלבר קאמי וקירקגור חושף את האקזיסטנציאליזם במהותו האמיתית כהגות "חיה", הממוקמת בין הפילוסופיה לספרות ומתקיימת כשלמה רק במרחב הכולל את שני אופני הדיון הללו. כמו כן, מספר סופרי מדע בדיוני שאבו השראה מההגות האקזיטנציאליסטית, בהם: דאגלס אדמס, קורט וונגוט, פיליפ ק. דיק וצ'אק פלאניוק. תיאטרון וקולנוע אקזיסטנציאליסטי תיאטרון האבסורד שאב השראה רבה מהגותם של אלבר קאמי וז'אן-פול סארטר. סמואל בקט, הרולד פינטר, אז'ן יונסקו ואדוארד אלבי הם היוצרים המרכזיים המזוהים עם זרם זה. על במאי קולנוע והתסריטאים שרבים מסרטיהם נחשבים לאקזיסטנציאליסטיים נמנים אינגמר ברגמן, אורסון וולס, מיכלאנג'לו אנטוניוני, פדריקו פליני, אנדריי טרקובסקי, רובר ברסון, פרנסואה טריפו וז'אן-לוק גודאר (ורבים מאנשי הגל החדש הצרפתי), מרטין סקורסזה, רוברט אלטמן, פרנסיס פורד קופולה, מיכאל הנקה, וודי אלן, האחים כהן, האחים דארדן, צ'ארלי קאופמן ובישראל אסי דיין. הקולנוע האירופי האקזיסטנציאליסטי התאפיין כקולנוע המנסה לרתום את הצופה לתהליך של מודעות, כזה אשר שם במרכז הסרט את תהליך הדמות הכרת מעשיה בתוך הקונפליקט בניגוד לסרטים אשר ששמו את הקונפליקט במרכז הסרט. אקזיסטנציאליזם בפסיכותרפיה אחד מהתחומים העיקריים שהתפתחו בעקבות האקזיסטנציאליזם הוא הטיפול הפסיכולוגי האקזיסטנציאליסטי. זרם זה, שלעיתים מכונה פסיכולוגיה של הזרם השלישי, נוסד על ידי רולו מיי וקרל רוג'רס, שהושפעו רבות מקירקגור. גם בכתבי פרויד עצמו, שסארטר התפלמס אתם רבות, ניכרת השפעתו העמוקה של ניטשה. כאשר לאדם ניתן חופש מוחלט להחליט ואתו אחריות מלאה לתוצאות, הדבר יכול להוביל לתופעה של חרדה. פסיכואנליטיקאים משתמשים באקזיסטנציאליזם לעיתים קרובות, כדי להסביר חרדות שונות של מטופלים. מטפלים הדוגלים בשיטה זו מאמינים כי המטופל יכול לגייס את החרדה לטובתו. במקום להדחיק חרדות, מטופלים נדרשים להשתמש בהן כמחוללות שינוי בחייהם. כאשר המטופל משלים עם חרדותיו הדבר עשוי לשמש אותו למצוא כיוון למציאת משמעות לחייו. גם הפסיכולוגיה ההומניסטית הושפעה במידה רבה מהאקזיסטנציאליזם. הלוגותרפיה, מבית מדרשו של ויקטור פרנקל, מניחה כי כל אדם מחפש משמעות לחייו, ובעיות התנהגות קשות מתפתחות כאשר האדם אינו מסוגל למצוא משמעות כזו. התרפיה עוזרת למטופל להתמודד עם האחריות של קבלת ההחלטות ועם חוויית הסבל הבלתי נמנעת על ידי מציאת משמעות אישית לחייו. הפסיכיאטר ארווין יאלום מספר בספריו על טיפולים אמיתיים בעלי פן אקזיסטנציאליסטי, ולעיתים אף מקשר אותם ישירות להוגים אקזיסטנציאליסטים כסיפור בדיוני ("כשניטשה בכה" ו"הריפוי של שופנהאואר". הוגים אקזיסטנציאליים בולטים סרן קירקגור פרידריך ניטשה פיודור דוסטויבסקי מרטין היידגר ז'אן-פול סארטר אלבר קאמי פרנסיס סקוט פיצג'רלד קארל יספרס רונאלד לאינג רמון ארון סימון דה בובואר פאול טיליך מוריס מרלו-פונטי מיגל דה אונמונו רולו מיי ניקולאי ברדיאייב הוגים אקזיסטנציאליים יהודים מרטין בובר פרנץ רוזנצווייג אברהם יהושע השל אריך פרום הרב שג"ר הרב יוסף דב סולובייצ'יק עמנואל לוינס ויקטור פרנקל פרנץ קפקא יוג'ין בורוביץ אהרן דוד גורדון יוסף חיים ברנר שלמה גיורא שוהם יש הרואים בחסידות סוג של אקזיסטנציאליזם יהודי, ובפרט בזרם שהתחיל ברב מנחם מנדל מקוצק דרך רבי מרדכי יוסף ליינר ורבי צדוק הכהן מלובלין. גם הסיפורים והתורות של רבי נחמן מברסלב בולטים בדמיונם לספרות ההגות הקיומית. ראו גם אבסורדיזם פנומנולוגיה ניהליזם לקריאה נוספת ספרות ראשונית סרן קירקגור, חיל ורעדה: ליריקה דיאלקטית (תרגם מדנית: איל לוין; הקדים וערך: יעקב גולומב), ירושלים: מאגנס, תשמ"ו-1986. פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1969. ז'אן-פול סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, תרגום חדש ואחרית דבר: ד"ר עירן דורפמן, הוצאת כרמל, 2014. אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1978. ספרות משנית רן סיגד, אכסיסטנציאליזם: המשך ומפנה בתולדות התרבות המערבית, הוצאת מוסד ביאליק, 1975. חיים צימרמן, Torah and existence. הוצאת A.A.E, ירושלים - ניו יורק 1986. יעקב גולומב, מבוא לפילוסופיות הקיום - אקזיסטנציאליזם, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1990. יעקב גולומב, אביר האמונה או גיבור הכפירה? חיפושי האותנטיות מקירקגור עד קאמי, הוצאת שוקן, 1999. אפרים מאיר, פילוסופים קיומיים יהודים ברב-שיח, הוצאת מאגנס, 2004. חיים שפירא, מחשבות לעת לילה: קירקגור, שופנהאואר, ניטשה; פילוסופיה קיומית, מסע אישי; כנרת, 2013. שרה בייקוול, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי: חירות, ישות וקוטייל משמש, עם עובד, 2019. קישורים חיצוניים ציטוטים מתוך ספרו של ניטשה: אנושי, אנושי מדי - בתוך אתר ויקיציטוט ציטוטים מתוך ספרה של תמי יגורי: פתרון חידת המשמעות - בתוך אתר ויקיצטוט מבוא קצר לפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית - ניר ברכה אקזיסטנציאליזם, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט" חנה קהת, "גישה אקזיסטנציאליסטית בהוראת המקרא", באתר "דעת" מאמרים על אקזיסטנציאליזם בספרייה הווירטואלית של מט"ח אדמיאל קוסמן, "אומרים שאני אינני אני", באתר "מוסף שבת", מוסף מקור ראשון לתורה תום שטיבר, איום קיומי בהווה, באתר "שבת", מוסף מקור ראשון דרור שקד, "האדם קודם למהותו – ההסבר הפשוט לאקזיסטנציאליזם" הערות שוליים זרמים בפילוסופיה תיאטרון

אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיזְם (מהמונח השגור אצל הפילוסוף קירקגור בדנית: existents-forhold), או הפילוסופיה הקיומית, היא גישה לפיה הפילוסופיה מתחילה באדם הפרטי, החי, המרגיש והפועל. נושאים עיקריים המעסיקים את ההוגים האקזיסטנציאליסטים הם האבסורד, חופש הרצון, משמעות החיים והבדידות הקיומית. זרם זה נמשך מסוף המאה ה-19 ועד המאה ה-20, וההוגים המרכזיים בו הם: סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, פיודור דוסטויבסקי, מרטין היידגר, ז'אן-פול סארטר ואלבר קאמי. בנאומו של סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, טען שהאקזיסטנציאליזם הוא הרעיון כי "הקיום קודם למהות". כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות.חוסר המשמעות המובנה של החיים נחקר במידה רבה באסכולה הפילוסופית של האקזיסטנציאליזם, שבה אדם יכול ליצור "משמעות" או "מטרה" סובייקטיבית משלו. זאת בניגוד לאבסורדיזם וניהיליזם, אשר באלו לא מנסים ליצור משמעות סובייקטיבית.המילונאי ראובן אלקלעי הציע במילוניו את החידושים קִיּוּמָנוּת/קִיּוּמִיּוּת (תחת אקזיסטנציאליזם) וקִיּוּמָן (תחת אקזיסטנציאליסט).היסטוריה האקזיסטנציאליזם החל להתפתח בתחילת המאה ה-20 במערב אירופה, אך קיבל את שמו בין השנים 1920–1935 כדיסציפלינה נפרדת בפילוסופיה, על אף שכבר מראשיתה עסקה הפילוסופיה בשאלות של קיום להן ניתן למצוא מענה בזרם האקזיסטנציאליסטי. זרם זה, כמו זרמים רבים אחרים בפילוסופיה באותה התקופה, היווה מעין מתקפת נגד להגותו של הגל. האקזיסטנציאליזם מיאן להסכים עם הטענה על פיה מהותו של עצם קודמת לקיומו. כלומר, הקביעה על פיה המשמעות היא תנאי הכרחי לחיים. על פי האקזיסטנציאליזם קיום האדם קודם למהותו, ולפיכך הוא יכול להתקיים ללא תכלית ומשמעות.את ניצניה וראשיתה של התפיסה האקזיסטנציאלסטית ניתן לראות בהגותו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור, שהחל לעסוק בשאלות של טעם החיים במציאות כה סובייקטיבית, עקב משבר אישי עמוק שעבר. קירקגור תהה האם ישנה סיבה מוצדקת לחיפוש אחר אמת כלשהי, כשברור לכל שאמת מוחלטת שכזו איננה קיימת. הגותו סבבה סביב הניסיון לאתר מהות אישית עבור האינדיבידואל.נקודת ציון משמעותית נוספת בתולדות האקזיסטנציאליזם היא הגותו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שטען כי המין האנושי אשם במות האלוהים. קריאה זו מבטאת באופן חריף את תחושת חוסר המשמעות והאובדן למהותו של האדם שרווחה באותה התקופה. אין זה אתאיזם במובנו הפשוט, כי אם התנערות מוחלטת מכל תכלית וסוף שהוכתבו לאדם מבחוץ.זהו אחד הזרמים המרכזיים בפילוסופיה ובספרות של המאה העשרים. הפילוסופיה האקזיסטנציאלסטית היא מגוונת וכוללת בתוכה קשת רחבה של אמונות. הגותם של אחדים מההוגים היא אתיאיסטית מעיקרה כמו הגותו של ז'אן-פול סארטר, ואילו הגותם של הוגים אחרים קשורה קשר הדוק באמונה דתית כמו סרן קירקגור ומרטין בובר. הוגים אחרים רואים בקיום האדם עובדה מייאשת כגון סמואל בקט, ואחרים מכירים בו כפלא, לדוגמה אלבר קאמי.בשל הרבגוניות הרבה המאפיינת את האקזיסטנציאליזם, נכתבו ביקורות רבות אודותיו ונראה כי הצליח למשוך אש מכל הכיוונים: הכנסייה, השמרנים, המרקסיסטים, הקומוניסטים, הפשיסטים ורבים אחרים.ההגות האקזיסטנציאליסטית הגיעה לשיא פריחתה לפני מלחמת העולם השנייה, אחרי המלחמה עלתה בעיית האותנטיות, אחד מנציגיו הבולטים של הזרם האקזיסטנציאלי, הפילוסוף והסופר הצרפתי ז'אן-פול סארטר, טען בספריו המוקדמים לחופש מוחלט והליכה אחרי האותנטיות, בהשראת ניטשה, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה עלתה הבעיה, ומה אם האותנטיות של הבן אדם היא להיות נאצי? לכן בשנת 1946 פרסם סארטר מאמר רב השפעה בשם שהוא סיכום של 2 הרצאות שנשא בשם "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", ובהן חשף את מחשבותיו לגבי היחס בין היחיד לחברה ומושג החופש לאחר תום המלחמה. חיבורו של סארטר יוצר סתירה בהגותו ובאסכולה כולה, כי שם הוא חזר לציווי הקטגורי השני של קאנט, דבר הסותר את מושג הבחירה והחופש המוחלטים. באותה שנה הוציא מרטין היידגר, פילוסוף הממוקם בצד הנגדי של המפה האקזיסטנציאלית, חיבור המגיב למאמר של סארטר בשם "מכתב על ההומניזם" (Brief über den Humanismus). בחיבור זה תוקף היידגר את ההומניזם המערבי שהחל עם סוקרטס בטענה שהוא אונס את הטבע האנושי ונלחם בו, וטוען שהוא לא ראוי לשם "הומניזם". היידגר קורא למערב לבחון את "ההומניזם" שהוא מכיר וליצור אחד חדש, כזה שלא ילחם בטבע האנושי אלא יתחבר אליו ויכבד אותו. הרעיון של השתלבות בטבע ובסביבה והזדהות עמם הוא רעיון מרכזי בהגותו של היידגר ומופיע בחלק גדול מכתביו. "מכתב על ההומניזם" נשען על טיעוניו של היידגר בנוגע להוויה, כפי שהם מופיעים בספרו המוקדם והחשוב "הוויה וזמן", שיצא לאור בשנת 1927.האקזיסטנציאליזם כסוגה ספרותית סיים תפקידו עם מות יוצריו והוגיו הבולטים בשנות השישים והשבעים, אך כזרם פילוסופי יש לו עוד מאמינים רבים. האקזיסטנציאליזם השפיע גם על תחום הפסיכולוגיה. פסיכולוגים רבים אימצו את עקרונותיו הפילוסופים ויצרו תחום שנקרא "פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית" שמטרתה העיקרית לסייע לאדם למצוא משמעות בחייו.תכנים מרכזיים באקזיסטנציאליזםהבדידות האקזיסטנציאליזם עוסק בקיום האנושי בעידן המודרני שבו נחלשות האמונות הדתיות המסורתיות ומתערער תוקפן של האמיתות האבסולוטיות, דבר שמוביל רבים לתחושות של בדידות וניכור.הבדידות מקורה בהנחה שאין האדם יכול לתקשר באמת עם אדם אחר. תחושת הקיום היא כה ייחודית ומוזרה עד כי לא ניתן לשתף בה אחר, כפי שלא ניתן להשתתף בתחושות קיומו של אדם אחר. במקום להבין את קיומו של השני אנו רואים את השתקפותו הפיזית, לה אין משמעות וממשות של ממש, והאדם עצמו מודע לכך שהאחרים מכירים אותו באמצעות מראהו החיצוני.האימה היא תגובה טבעית לחיים בעולם ללא משמעות וללא תכלית, שאליו הוטל האדם מבלי שבחר בכך ובו "נגזר עליו לחיות". מעולם זה הוא עתיד להיפרד בצורה אלימה, במוות, מבלי שיבין על מה היה כל זה. הניכור הקיים בחברה המודרנית מעצים את התגובות הללו בקרב אלו החיים בה. על פי האקזיסטנציאליזם, האדם משול לבורג במכונה, אפוף ייאוש ובהלה מול עוצמתה של המכונה מחד, ומול חולשתו שלו מאידך.רעיונות מוקדמים מעין אלו ניתן למצוא בדבריהם של בלז פסקל וסרן קירקגור. פסקל כתב: "כשאני מהרהר בהיותם של החיים כה קצרים, בלועים בנצח שלפניהם ושלאחריהם, ובהיותו של המרחב כה גדול והחלק שאני תופס בו כה קטן - אני נרעש ונפחד". קירקגור ניסח את התחושה הטבעית של האדם כתחושת "חיל ורעדה".החירות האקזיסטנציאליזם אינו בהכרח ניהיליסטי ואינו עוסק בתיאור הסבל שבקיום בלבד. יש בידו להציע שמץ של תקווה וגאולה. לקיום האנושי ולקיומם של תודעה, רצון אישי ותחושות פרטיות יש גם צדדים חיוביים: החירות המוחלטת, הייחודיות והיכולת ליצור.רעיון החירות הוא המרכזי בערכים החדשים שאותם מציע האקזיסטנציאליזם. רעיון זה אומנם אינו חדש, וכבר במאה ה-18 עסקו הפילוסופים בהיותו של האדם חופשי מטבעו ובהתנגדותו לציות עיוור ולכבילתו בשרשראות השעבוד. הראשון שהגה רעיונות מעין אלה היה ג'ון לוק ולאחריו פרידריך ניטשה וקרל מרקס. לצדם בא המדע בנפצו את הדוֹגמות הדתיות. הגדיל לעשות צ'ארלס דרווין שמצא בתורת האבולוציה פתרון מדעי חדשני לשאלה הגדולה בדבר מקורו של המין האנושי.אך האקזיסטנציאליזם שואף להעניק נופך חדיש ובלתי מוכר למושג החירות. למעשה, בשל הדגשת הזרות והייחודיות שבקיום, ההופכת את האדם לשונה מכל שאר הישויות שבטבע, נוצקת משמעות ברורה ואיתנה יותר של התביעה לחופש. לא ייתכן שאדם יהא משועבד, משום שכל מהותו של הקיום האנושי היא האינדיבידואליות והחירות. בלעדיה, אין לאדם דבר.האקזיסטנציאליזם מגנה בתוקף עדריוּת והיטמעוּת בתוך מגדר, גזע או לאום. אין בכך כל טעם, שכן האדם אינו יכול לחמוק מכך ש"נגזר עליו לבחור". החופש המוחלט שגלום בקיום הוא חסר פשרות. כל ניסיון לברוח ממנו לא יצלח, שכן עצם הבריחה עצמה – גם היא החלטה שנלקחת בחירות. אמרתו המפורסמת של סארטר הפכה כמעט למוטו של האקזיסטנציאליזם: האדם נידון לחירות.אקזיסטנציאליסטים אחרים מציגים את הבדידות והחירות יחדיו. האדם הוא בודד לחלוטין, אין לו דרך להגיע ליחס אנושי אמיתי, אך מסיבה זו הוא גם חופשי.חלק מהאקזיסטנציאליסטים מדגישים את החופש גם בבחירת אורח חיים, תפיסת עולם וסולם ערכים. במסגרת תפיסה זו, האדם חופשי לבחור לאמץ פילוסופיה מעשית, כדוגמת בודהיזם, אך גם חופשי לגבש לעצמו את תפיסת העולם שמתאימה לו, כמו גם להימנע מתפיסה מגובשת.האבסורד אחד מהמושגים החשובים והמורכבים ביותר באקזיסטנציאליזם הוא האבסורד. למעשה יש שמחשיבים את האבסורד לזרם בתוך האקזיסטנציאליזם, ויש שמחשיבים אותו לזרם העומד בפני עצמו. הפילוסופיה מדברת על האבסורד שבקיום האנושי, במובנים ובצורות רבות. מרכז השיח טמון בעצם קיומו של אדם, בפער בין האידאולוגיות בהן מחזיקים בני האדם, ובמהות שאלו מעניקים לכל פרט שולי וחסר ערך.האבסורד היה קיים מתחילת האקזיסטנציאליזם, ולמעשה ניתן למצוא אותו כבר בתנ"ך. דוגמה בולטת לכך היא ספר איוב, הספר מכיל מסקנות אקזיסטנציאליסטיות רבות ועוסק בשאלה האבסורדית: איך ייתכן מצב של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". בתור זרם יותר עצמאי ודומיננטי באקזיסטנציאליזם, האבסורד נבנה כתוצאה של מלחמת העולם השנייה, בפער שבין הקידמה הטכנולוגית והתרבות ובין המעשים הנוראיים שנעשו במלחמה.ישנן שתי גישות מרכזיות לעסוק באבסורד: האחת היא גישתו של אלבר קאמי, והשנייה של המחזאי האירי סמואל בקט. בקט הוא אחד מהיוצרים הקודרים ביותר שהיו בהיסטוריה האנושית, הוא מציג את האבסורד כשליט היחיד על חיינו. לעומתו, קאמי מדבר על כך שעצם הקיום האנושי שווה את כל החולי בעולם, והדרך לטפל באבסורד שלנו היא להכיר בו ולהבין אותו (אף על פי שלטענת קאמי אדם שהצליח להבין ולהשלים עם האבסורד של חייו נהיה מפלצתי).אחת השאלות המרכזיות באקזיסטנציאליזם שעולה בהקשר האבסורדי היא שאלת ההתאבדות: אם חיינו הם כל כך אבסורדיים, מדוע לא לקחת את הבחירה לידינו ולהתאבד? בקט מציג את ההתאבדות כאופציה לגיטימית אך הוא עצמו לא בוחר בה. במחזה המפורסם ביותר שלו "מחכים לגודו", מציב בקט את שתי הדמויות הראשיות בפני שאלת ההתאבדות, ולבסוף מראה איך הן אינן מתאבדות משיקולים קטנוניים וטכניים.קאמי פוסל את ההתאבדות על הסף. למעשה הבחירה היחידה שאינה לגיטימית כלל בעיניו היא ההתאבדות. בספרו "המיתוס של סיזיפוס" מעמיד קאמי אנלוגיה בין המין האנושי לבין סיזיפוס שהאלים הענישו אותו בכך שלנצח הוא ידחוף את הסלע שלו במעלה ההר, רק כדי לראות איך הוא מתגלגל מטה חזרה. האנלוגיה הזו הפכה לאחד מהסמלים החשובים ביותר של האבסורד, ולכן הספר הוא בעל חשיבות עליונה בזרם. בספר זה, בין השאר, מסביר קאמי שההתאבדות אינה פתרון, כי הפתרון היחיד לאבסורד הוא ההתעמתות עמו וההתעסקות בו, הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח" (מתוך "המיתוס של סיזיפוס").המרד מוטיב המרד מופיע בכתיבתם של הוגים אקזיסטנציאליסטים בצורות שונות, אך מי שהקדיש לו את תשומת הלב המרובה ביותר הוא אלבר קאמי. המרד אצל קאמי פירושו התקוממותו של האדם שהתעורר בתודעתו אל האבסורד שבקיום. אבסורד זה עולה מתוך תחושת זרות של האדם, שמופיעה לנוכח הפער התהומי שהוא מוצא בין חייו האנושיים לבין יקום האדיש במהותו לחיים אלה. לאורך ההיסטוריה בני אדם ביקשו לדחות את האבסורד ולהסביר כיצד הקיום האנושי משתלב באופן הרמוני בקוסמוס, באמצעות מערכות הסבר מגוונות. הללו התבססו תכופות על סוג מסוים של אמת מטפיזית או אלוהית, שמתוכן ניתן היה לגזור משמעות לאדם ולמקומו בעולם. תודעת האבסורד מתעוררת כתוצאה מהעדרה של מערכת הסבר כזו – כאשר האדם איננו יכול לגשר על הפער שמפריד בין קיומו האנושי, על צרכיו ומאפייניו הייחודיים, לבין עולם שנדמה אדיש ומנוכר לקיום וצרכים אלה. תודעה זו מעלה במלוא חומרתה את שאלת משמעותם של חיי האדם: אם אין אמת מטפיזית שממנה ניתן לגזור משמעות כזו, הייתכן שאין משמעות לחיים האנושיים כלל? אם כך, כפי ששואל קאמי במסתו "המיתוס של סיזיפוס" – מדוע לא להתאבד?התמודדות פילוסופית עם אפשרות זו, של ניהיליזם מוחלט וביטול כל ערך לחיים, מוצא קאמי במושג המרד. המרד מתרחש כאשר האדם מכיר באבסורד שבקיומו, ניצב מולו, ולא נכנע לו; כניעה שיכולה לבוא לידי ביטוי בהתאבדות פיזית או ב"התאבדות פילוסופית" – כך קאמי מכנה כל ניסיון לשוב לאמת מטפיזית שתעניק משמעות טרנסצנדנטית לאדם. המרד איננו ניסיון לגשר על הפער שבין האדם והעולם, אלא דווקא להדגיש ולהעצים אותו: האדם המורד מסרב לאמץ את האדישות המאפיינת את היקום כלפי קיומם של משמעויות וערכים. הוא מכיר באבסורד שבקיום, אך מתעקש בכל זאת על ערכם של החיים האנושיים. הוא מאשר את החיים למרות המוות האדיש שממתין לו בסופם, והופך את חייו למרד מתמשך באדישות זו.בספרו האדם המורד קאמי מבקש לעשות צעד נוסף בהתמודדות הפילוסופית עם האבסורד: אם ב"המיתוס של סיזיפוס" השאלה המרכזית הייתה "מדוע לא להתאבד", כלומר איזו משמעות יכול למצוא האינדיבידואל לחייו, הרי שבחיבור האדם המורד השאלה המרכזית היא – "מדוע לא לרצוח?" האם ייתכנו ערכים מוסריים בין בני אדם, לאחר ההכרה באבסורד? גם כאן קאמי מוצא פתרון פילוסופי במרד: כאשר עבד ניצב לראשונה מול אדונו (בו ניתן לראות את היקום האדיש, המוות, או כל מה שמחוץ לחיים האנושיים) ומסרב להיות משועבד לו, הוא כבר מאשר ערך כלשהו שלמענו הוא מתקומם. ישנו גבול כלשהו שאותו אדון חצה ואסור היה לו, לדידו של העבד, לחצותו אי פעם. אותו גבול שעליו העבד מבקש לשמור, אותו ערך מוסרי המובלע במעשה המרד, אינו תקף רק לגבי האינדיבידואל המורד: זוהי תביעה לצדק, הנעשית גם בשמם של אחרים, שאף הם קיבלו יחס לא צודק מאדוניהם. כך המרד האבסורדי, אותה עמידה איתנה אל מול האבסורד שבקיום האנושי, מוביל לתחושת סולידריות עם כל בני האדם שחולקים קיום זה. זהו כבר בסיס לקיומה של אתיקה – התוקף שהמורד נותן לחייו, למשמעותם ולערכם, הוא תוקף אוניברסלי; על כן הוא מעניק משמעות וערך גם לחייהם של אחרים. בנקודה זו מצא קאמי הקבלה בין המרד לבין הקוגיטו של דקארט: לאחר הפעלת הספק המתודי (או, במקרה של קאמי, ההכרה האבסורדית) כלפי הכול, לאחר שפורקו כל הוודאויות הישנות והבטוחות, נמצאת נקודת ארכימדס ראשונה שעליה ניתן לבנות בבטחה משהו חדש. לצד זאת, קאמי מתמודד בהרחבה עם הסכנה שהוא מוצא בבנייה חדשה כזו: ביקורתו על הוגים אקזיסטנציאליסטים אחרים, כדוגמת קירקגור וניטשה, היא שהללו זנחו בנקודה מסוימת של שיטתם את ההכרה האבסורדית והתפתו לצמצם את המתח שבין האנושי לקוסמי. אצל קירקגור, למשל, האבסורד הוא נקודת המוצא לקפיצת האמונה הדתית, שהיא זניחת הרציונליות; קאמי רואה בכך "התאבדות פילוסופית", וביטול המתח שבאבסורד על ידי הפיכתו לאמת אלוהית של העולם האחר. גם במהפכות ומרידות היסטוריות קאמי מוצא ויתור חוזר על הדחף המוסרי הראשוני שנמצא במרד, לטובת יצירתו של שעבוד חדש: תכופות המהפכן זונח את המרד לטובת הרצון לשים את הכתר על ראשו שלו. אפילו המרד ההיסטורי באלוהים ובדת, שנעשה במידה רבה בשם החירות האנושית ולמענה, רק הוביל לפי קאמי להקמתן של אינספור כנסיות אנושיות, שבמהרה היו מוכנות לשעבד ולרצוח למען איזושהי אמת טרנסצנדנטית חדשה. באמצע המאה ה-20, כאשר קאמי כותב את האדם המורד, התוצאות של האידאולוגיות והאוטופיות הגדולות של הזמן המודרני באות לידי ביטוי מוחשי בהרס ובחורבן שהותירו שתי מלחמות העולם.אידאולוגיות כאלה מתאפשרות, לפי קאמי, כאשר נזנחת האתיקה הראשונית של המרד, שנובעת מתוך ההכרה והעימות המתמשכים והקשים באבסורד. כל ניסיון לגזור מן האתיקה הזו מערכת של אמיתות וערכים קבועים יסכן אותה, ועשוי בסופו של דבר להצדיק רצח או שעבוד של האחר. קאמי מציע שהערכים הטמונים במעשה המרד הראשוני הם צדק וחופש, כל עוד הללו אינם הופכים להיות מוחלטים; שכן צדק מוחלט סופו לדכא את כל מה ומי שסותר אותו, ובכך הוא הופך להיות אויבו של החופש. חופש מוחלט, בתורו, איננו קובע כל גבול מוסרי ועשוי להצדיק כל מעשה. על האדם המורד אפוא לכוון לערכי צדק וחופש יחסיים, שמגבילים ומאזנים זה את זה, ומתאימים את עצמם לצורך המציאותי של הווה מסוים. בשונה מהאידאולוג, האדם המורד איננו מבטיח גאולה עתידית ואוטופית בשם ערכים אלה, כתמורה לקורבנות הכואבים של ההווה. רק באמצעות שמירה מתמדת על המתח שבעימות עם האבסורד, מבלי להיכנע לפיתוי שבאימוץ תקווה אוטופית או עוגן של אמת ומוסר מוחלטים, האדם שומר על הנדיבות הראשונית שבמרד.לאור העיסוק הנרחב של קאמי במושג המרד, ראוי לשאול מה מקום המושג במחשבתם של הוגים אקזיסטנציאליסטים אחרים. ההתמודדות של רבים מן ההוגים במושגים קשורים וסמוכים, כמו חירות ואותנטיות, עשויה לשפוך אור על זיקתו של רעיון המרד לשיטתם. בכל הגות אקזיסטנציאליסטית ניתן למצוא עיסוק משמעותי בדברים שמשעבדים וכובלים את האדם, ומונעים ממנו לממש היבטים חשובים בקיומו האנושי. השעבוד הוא מצב קיומי שהאדם יכול להתעורר אליו, ובכך לפעול לשנותו – אז הוא מפסיק לאפשר לכוחות חיצוניים לו לקבוע עבורו את מסלולו. אצל קאמי, האדם מתמרד נגד חוקי היקום והטבע, שגוזרים עליו מוות ומזמינים אותו להיות אדיש לחייו כמותם; בתודעת האבסורד הוא מתעקש על נבדלותו מהם ומשתחרר במידת-מה מאחיזתם בו. אצל ניטשה, קירקגור, סארטר, היידגר ואחרים מודגש רעיון האותנטיות: על האינדיבידואל להשתחרר מן הזולת, מן הכוחות ומן הנורמות המכתיבים עבור כל הפרטים בחברה כיצד עליהם לחשוב ולפעול, ולהעז להתעלות אל מעבר לנורמות אלו. לשם כך האינדיבידואל מתכנס אל תוך עצמו, הרחק מן התחום המוכר וה"מוכן מראש" של התרבות, ובבדידותו הוא יכול לחתור לחירות ולאותנטיות. משותף להוגים הללו המיאוס במסורות העתיקות של הפילוסופיה והדת, שלדידם הציעו לבני אדם פתרונות קלים שישכיחו מהם את ההיבטים המכריעים ביותר באנושיותם – דוגמת החירות לבחור, האימה אל מול האיִן ותחושת האבסורד. התמודדות עמוקה עם היבטים אלה ועם השאלות הקיומיות הקשורות בהם, מתחילה גם עבור ההוגים עצמם במרד פילוסופי נגד אותם פתרונות מסורתיים שהוצעו על ידי התרבות האנושית בעבר – כל הוגה והמרד הייחודי לו. לצד זאת חשוב להדגיש שמושג המרד כפי שהוא מופיע בהגותו של קאמי נבדל במובנים רבים ומהותיים מהחתירה לחירות ולאותנטיות שמופיעה אצל הוגים אחרים (למשל בהדגשתו של קאמי את הסולידריות האנושית שבמרד, ולא את הבדידות).האקזיסטנציאליזם כספרות ופילוסופיה רבים מהוגי הדעות האקזיסטנציאליסטים הם גם סופרים בסוגה זו. האקזיסטנציאליזם הספרותי ייחודי בתשומת הלב הרבה שהוא מעניק למאבק הפנימי של הדמויות, ולעיתים אף נראית העלילה כמתפתחת רק כדי להציג את התורה הפילוסופית. אי לכך, נראה שיש לשייך זרם זה לעולם הפילוסופיה יותר מאשר לעולם הספרות, אם כי אקזיסטנציאליזם נמנה עם סוגי ההגות אשר חומקים ממרחב הדיון הפילוסופי ומגשימים עצמם גם דרך הספרות. היו שהתנגדו להגדרת האקזיסטנציאליזם כתורה פילוסופית, כחלק מהרעיון היסודי באקזיסטנציאליזם, שאין כבר צורך בפילוסופיה קלאסית מהסוג המגדיר ומנתח מושגים. לכן, על פי דבריהם, רוב ההגות האקזיסטנציאליסטית מנוסחת כספרות כי זו הדרך היחידה להעביר מסרים חווייתיים שיפעלו על הקורא כהשראה ולא כתוספת אינפורמציה.עם הסופרים שכתיבתם נתפסת כאקזיסטנציאליסטית ניתן למנות את פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, אנטואן דה סנט-אכזופרי ופרנץ קפקא. אך עיון בכתביהם (ספרות והגות כאחד) של ניטשה, סארטר, אלבר קאמי וקירקגור חושף את האקזיסטנציאליזם במהותו האמיתית כהגות "חיה", הממוקמת בין הפילוסופיה לספרות ומתקיימת כשלמה רק במרחב הכולל את שני אופני הדיון הללו.כמו כן, מספר סופרי מדע בדיוני שאבו השראה מההגות האקזיטנציאליסטית, בהם: דאגלס אדמס, קורט וונגוט, פיליפ ק. דיק וצ'אק פלאניוק.תיאטרון וקולנוע אקזיסטנציאליסטיתיאטרון האבסורד שאב השראה רבה מהגותם של אלבר קאמי וז'אן-פול סארטר. סמואל בקט, הרולד פינטר, אז'ן יונסקו ואדוארד אלבי הם היוצרים המרכזיים המזוהים עם זרם זה.על במאי קולנוע והתסריטאים שרבים מסרטיהם נחשבים לאקזיסטנציאליסטיים נמנים אינגמר ברגמן, אורסון וולס, מיכלאנג'לו אנטוניוני, פדריקו פליני, אנדריי טרקובסקי, רובר ברסון, פרנסואה טריפו וז'אן-לוק גודאר (ורבים מאנשי הגל החדש הצרפתי), מרטין סקורסזה, רוברט אלטמן, פרנסיס פורד קופולה, מיכאל הנקה, וודי אלן, האחים כהן, האחים דארדן, צ'ארלי קאופמן ובישראל אסי דיין.הקולנוע האירופי האקזיסטנציאליסטי התאפיין כקולנוע המנסה לרתום את הצופה לתהליך של מודעות, כזה אשר שם במרכז הסרט את תהליך הדמות הכרת מעשיה בתוך הקונפליקט בניגוד לסרטים אשר ששמו את הקונפליקט במרכז הסרט.אקזיסטנציאליזם בפסיכותרפיה אחד מהתחומים העיקריים שהתפתחו בעקבות האקזיסטנציאליזם הוא הטיפול הפסיכולוגי האקזיסטנציאליסטי. זרם זה, שלעיתים מכונה פסיכולוגיה של הזרם השלישי, נוסד על ידי רולו מיי וקרל רוג'רס, שהושפעו רבות מקירקגור. גם בכתבי פרויד עצמו, שסארטר התפלמס אתם רבות, ניכרת השפעתו העמוקה של ניטשה.כאשר לאדם ניתן חופש מוחלט להחליט ואתו אחריות מלאה לתוצאות, הדבר יכול להוביל לתופעה של חרדה. פסיכואנליטיקאים משתמשים באקזיסטנציאליזם לעיתים קרובות, כדי להסביר חרדות שונות של מטופלים. מטפלים הדוגלים בשיטה זו מאמינים כי המטופל יכול לגייס את החרדה לטובתו. במקום להדחיק חרדות, מטופלים נדרשים להשתמש בהן כמחוללות שינוי בחייהם. כאשר המטופל משלים עם חרדותיו הדבר עשוי לשמש אותו למצוא כיוון למציאת משמעות לחייו.גם הפסיכולוגיה ההומניסטית הושפעה במידה רבה מהאקזיסטנציאליזם. הלוגותרפיה, מבית מדרשו של ויקטור פרנקל, מניחה כי כל אדם מחפש משמעות לחייו, ובעיות התנהגות קשות מתפתחות כאשר האדם אינו מסוגל למצוא משמעות כזו. התרפיה עוזרת למטופל להתמודד עם האחריות של קבלת ההחלטות ועם חוויית הסבל הבלתי נמנעת על ידי מציאת משמעות אישית לחייו.הפסיכיאטר ארווין יאלום מספר בספריו על טיפולים אמיתיים בעלי פן אקזיסטנציאליסטי, ולעיתים אף מקשר אותם ישירות להוגים אקזיסטנציאליסטים כסיפור בדיוני ("כשניטשה בכה" ו"הריפוי של שופנהאואר".הוגים אקזיסטנציאליים בולטים סרן קירקגור פרידריך ניטשה פיודור דוסטויבסקי מרטין היידגר ז'אן-פול סארטר אלבר קאמי פרנסיס סקוט פיצג'רלד קארל יספרס רונאלד לאינג רמון ארון סימון דה בובואר פאול טיליך מוריס מרלו-פונטי מיגל דה אונמונו רולו מיי ניקולאי ברדיאייבהוגים אקזיסטנציאליים יהודים מרטין בובר פרנץ רוזנצווייג אברהם יהושע השל אריך פרום הרב שג"ר הרב יוסף דב סולובייצ'יק עמנואל לוינס ויקטור פרנקל פרנץ קפקא יוג'ין בורוביץ אהרן דוד גורדון יוסף חיים ברנרשלמה גיורא שוהם יש הרואים בחסידות סוג של אקזיסטנציאליזם יהודי, ובפרט בזרם שהתחיל ברב מנחם מנדל מקוצק דרך רבי מרדכי יוסף ליינר ורבי צדוק הכהן מלובלין. גם הסיפורים והתורות של רבי נחמן מברסלב בולטים בדמיונם לספרות ההגות הקיומית.ראו גם אבסורדיזםפנומנולוגיה ניהליזםלקריאה נוספתספרות ראשונית סרן קירקגור, חיל ורעדה: ליריקה דיאלקטית (תרגם מדנית: איל לוין; הקדים וערך: יעקב גולומב), ירושלים: מאגנס, תשמ"ו-1986. פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1969. ז'אן-פול סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, תרגום חדש ואחרית דבר: ד"ר עירן דורפמן, הוצאת כרמל, 2014. אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1978.ספרות משנית רן סיגד, אכסיסטנציאליזם: המשך ומפנה בתולדות התרבות המערבית, הוצאת מוסד ביאליק, 1975. חיים צימרמן, Torah and existence. הוצאת A.A.E, ירושלים - ניו יורק 1986. יעקב גולומב, מבוא לפילוסופיות הקיום - אקזיסטנציאליזם, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1990. יעקב גולומב, אביר האמונה או גיבור הכפירה? חיפושי האותנטיות מקירקגור עד קאמי, הוצאת שוקן, 1999. אפרים מאיר, פילוסופים קיומיים יהודים ברב-שיח, הוצאת מאגנס, 2004. חיים שפירא, מחשבות לעת לילה: קירקגור, שופנהאואר, ניטשה; פילוסופיה קיומית, מסע אישי; כנרת, 2013.שרה בייקוול, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי: חירות, ישות וקוטייל משמש, עם עובד, 2019.קישורים חיצוניים ציטוטים מתוך ספרו של ניטשה: אנושי, אנושי מדי - בתוך אתר ויקיציטוטציטוטים מתוך ספרה של תמי יגורי: פתרון חידת המשמעות - בתוך אתר ויקיצטוטמבוא קצר לפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית - ניר ברכהאקזיסטנציאליזם, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"חנה קהת, "גישה אקזיסטנציאליסטית בהוראת המקרא", באתר "דעת"מאמרים על אקזיסטנציאליזם בספרייה הווירטואלית של מט"חאדמיאל קוסמן, "אומרים שאני אינני אני", באתר "מוסף שבת", מוסף מקור ראשון לתורהתום שטיבר, איום קיומי בהווה, באתר "שבת", מוסף מקור ראשוןדרור שקד, "האדם קודם למהותו – ההסבר הפשוט לאקזיסטנציאליזם"הערות שולייםזרמים בפילוסופיהתיאטרון

1498

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9D

היפופוטמיים

היפופוטמיים (לעיתים גם בהמותיים; שם מדעי: Hippopotamidae) היא משפחה של יונקים שוכני מים מהסדרה מכפילי פרסה. כיום נותרו במשפחה זו שני מינים, שניהם בסוגים נפרדים. הבדלים בין שני המינים במשפחה גדולים בהשוואה ליונקים אחרים. בעוד ההיפופוטם המצוי יכול להגיע למשקל 1,800 ק"ג, קרובו והקטן יותר - היפו גמדי מגיע למשקל ממוצע של 250 ק"ג. שני המינים מצויים בסכנת הכחדה. בעבר הייתה המשפחה נפוצה באפריקה, מדרום לסהרה ובאזור נהר הנילוס, בארץ ישראל ואף במדגסקר. מאובנים של המשפחה תוארכו מסוף המיוקן לסוף הפליסטוקן ונמצאו באירופה, באסיה ובאפריקה. שני המינים הקיימים חיים רק במקווי מים באפריקה. אנטומיה מבנה הגוף דומה, הם בעלי ראש גדול ממדים וחוטם רחב, גוף מעוגל וחביתי, רגליים קצרות ועבות, הזנבות קצרים ושעירים בקצותיהם. העור עבה וכמעט מחוסר שיער, מורכב משכבת שומן עבה, מפריש חומר ורדרד ושמנוני - "זיעת דם", העוזר הן בהגנה מאור השמש והן כחומר מבודד מים. פיהם רחב ועגול. הנחיריים והעיניים הם בקדמת הגולגולת, כך שאיברים אלו יימצאו מחוץ למים בשעה ששאר הגוף מכוסה מים, הנחיריים נסגרים ונאטמים בעת כניסת הראש למים. הגולגולת גדולה ולעומתה קופסת המוח קטנה. אצבעות הרגליים אינן מחוברות, וכל הארבע מתפקדות ומחזיקות את משקל הגוף, אולם רק הפרק הקדמי של כל אצבע נוגע בקרקע, יתרת הרגל צמודה ברקמת חיבור. האצבעות הצדדיות מפותחות כאלו שבמרכז. הבטן מידלדלת סנטימטרים ספורים מעל הקרקע. בקיבה שלושה חדרים אך היא אינה מעלה גירה. לנקבות שתי פטמות. התנהגות ההיפופוטם המצוי הוא יצור חברותי החי בעדרים של עד 40 פרטים. הם אמפיביים ושחיינים מעולים, מבלים את רוב שעות היום בתוך המים, ובערב יוצאים לחפש צמחייה מזינה. הם ניזונים אף מצמחייה מימית שאליה הם מגיעים בצלילה. אזורי המחיה המשמשים להם לאגירה וחיפוש מזון, מרוחקים מספר קילומטרים מהמקום בו הם מבלים את שעות היום. במהלך "טיולים" אלו של חיפוש מזון עלולים הבהמות להרוס אדמות מרעה ויבולים רבים. ההיפו הגמדיים חברותיים פחות ונמצאים בעיקר באזורים מיוערים. מיון סוג Trilobophorous - נכחד תת-משפחה Hippopotaminae סוג ארכאופוטם (Archaeopotamus) - נכחד סוג היפו (Choeropsis) סוג הקספרוטודון (Hexaprotodon) - נכחד סוג היפופוטם (Hippopotamus) סוג Saotherium - נכחד תת-משפחה Kenyapotaminae - נכחדה סוג קניהפוטם (Kenyapotamus) סוג Palaeopotamus קישורים חיצוניים טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי דמויי היפופוטם בעלי חיים שתוארו ב-1821

היפופוטמיים (לעיתים גם בהמותיים; שם מדעי: Hippopotamidae) היא משפחה של יונקים שוכני מים מהסדרה מכפילי פרסה.כיום נותרו במשפחה זו שני מינים, שניהם בסוגים נפרדים. הבדלים בין שני המינים במשפחה גדולים בהשוואה ליונקים אחרים. בעוד ההיפופוטם המצוי יכול להגיע למשקל 1,800 ק"ג, קרובו והקטן יותר - היפו גמדי מגיע למשקל ממוצע של 250 ק"ג. שני המינים מצויים בסכנת הכחדה.בעבר הייתה המשפחה נפוצה באפריקה, מדרום לסהרה ובאזור נהר הנילוס, בארץ ישראל ואף במדגסקר. מאובנים של המשפחה תוארכו מסוף המיוקן לסוף הפליסטוקן ונמצאו באירופה, באסיה ובאפריקה. שני המינים הקיימים חיים רק במקווי מים באפריקה.אנטומיהמבנה הגוף דומה, הם בעלי ראש גדול ממדים וחוטם רחב, גוף מעוגל וחביתי, רגליים קצרות ועבות, הזנבות קצרים ושעירים בקצותיהם. העור עבה וכמעט מחוסר שיער, מורכב משכבת שומן עבה, מפריש חומר ורדרד ושמנוני - "זיעת דם", העוזר הן בהגנה מאור השמש והן כחומר מבודד מים. פיהם רחב ועגול. הנחיריים והעיניים הם בקדמת הגולגולת, כך שאיברים אלו יימצאו מחוץ למים בשעה ששאר הגוף מכוסה מים, הנחיריים נסגרים ונאטמים בעת כניסת הראש למים. הגולגולת גדולה ולעומתה קופסת המוח קטנה. אצבעות הרגליים אינן מחוברות, וכל הארבע מתפקדות ומחזיקות את משקל הגוף, אולם רק הפרק הקדמי של כל אצבע נוגע בקרקע, יתרת הרגל צמודה ברקמת חיבור. האצבעות הצדדיות מפותחות כאלו שבמרכז. הבטן מידלדלת סנטימטרים ספורים מעל הקרקע. בקיבה שלושה חדרים אך היא אינה מעלה גירה. לנקבות שתי פטמות.התנהגותההיפופוטם המצוי הוא יצור חברותי החי בעדרים של עד 40 פרטים. הם אמפיביים ושחיינים מעולים, מבלים את רוב שעות היום בתוך המים, ובערב יוצאים לחפש צמחייה מזינה. הם ניזונים אף מצמחייה מימית שאליה הם מגיעים בצלילה.אזורי המחיה המשמשים להם לאגירה וחיפוש מזון, מרוחקים מספר קילומטרים מהמקום בו הם מבלים את שעות היום. במהלך "טיולים" אלו של חיפוש מזון עלולים הבהמות להרוס אדמות מרעה ויבולים רבים. ההיפו הגמדיים חברותיים פחות ונמצאים בעיקר באזורים מיוערים.מיוןסוג Trilobophorous - נכחדתת-משפחה Hippopotaminaeסוג ארכאופוטם (Archaeopotamus) - נכחדסוג היפו (Choeropsis)סוג הקספרוטודון (Hexaprotodon) - נכחדסוג היפופוטם (Hippopotamus)סוג Saotherium - נכחדתת-משפחה Kenyapotaminae - נכחדהסוג קניהפוטם (Kenyapotamus)סוג Palaeopotamusקישורים חיצונייםטקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריידמויי היפופוטםבעלי חיים שתוארו ב-1821

1504

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9D

כלביים

כַּלְבִּיִּים (שם מדעי: Canidae) היא משפחה בסדרת הטורפים. תפוצת המשפחה על פני מרבית שטחי היבשות בעולם, למעט מדגסקר, טאיוון, הפיליפינים, בורנאו, גינאה החדשה, אוסטרליה, ניו זילנד, אנטארקטיקה ומרבית איי האוקיינוסים. לאוסטרליה ולגינאה החדשה הגיעו מינים מסוג כלב בהתערבות האדם. בארץ ישראל מצויים המינים תן זהוב (Canis aureus), זאב מצוי (Canis lupus), שועל מצוי (Vulpes vulpes), שועל צוקים (Vulpes cana), ושועל החולות (Vulpes rueppelli). הפנק (Vulpes zerda) נצפה בארץ בעבר, אך כנראה נעלם מנוף הארץ. מבנה גוף הגדלים משתנים בתוך המשפחה. אורך גופם וראשם 35 ס"מ - 1.6 מטר, אורך הזנב 12 - 56 ס"מ ומשקלם בין 1 ל-80 ק"ג. הפנק הוא הקטן ביותר בעוד שזאב מצוי הוא הגדול ביותר. בעבר היו מינים יותר גדולים כשהגדול ביותר היה האפיסיון. הזכרים על פי רוב גדולים מהנקבות. רוב סוגי הפרווה אחידים בצבעם (שומרים על ספקטרום משתנה) אולם מספר מינים בעלי פרווה מקושטת בפסים ובכתמים. למשפחה גוף שרירי וארוך, חזה עמוק וצר, גפיים דקות וארוכות, זנב רחב ושעיר, אוזניים זקופות. ארבע אצבעות ברגליים האחוריות וחמש בקדמיות. אזורי מחיה המשפחה חיה באזורים רבים. ממדבריות עד לשדות שלג. למחסה הם משתמשים במחילות, מאורות וגומחות בקרקע ובהרים. מספר סוגים חיים ביום, בלילה וחלק בכל שעות היממה. הם פעילים כל השנה. התנהגות הכלבים הולכים על פי רוב על אצבעותיהם בלבד, חלקם על רוב כף הרגל. במהירות מרבית הם עוברים לדהירה. הם אינם מיטיבים לטפס על עצים, מלבד השועל האפור ושועל הראקון המטפסים בזריזות כשל חתול. חוש הראייה מפותח, חושי השמיעה והריח מפותחים ביותר אף הם. הטרף ניצוד במרדף בשדה פתוח או על ידי מארב. המזון משתנה בכל מין ובהתאם לעונה ולאזור המחיה, תלות במזון מהצומח קיימת אצל מינים רבים. מספר סוגים, בעיקר הגדולים, נעים בלהקות של עד 30 פרטים, בחיפוש אחר טרף בעל מסה גדולה מהם. מרבית הסוגים הקטנים צדים לבדם או בזוגות, בעיקר מכרסמים וציפורים. מרבית הכלביים חיים בטריטוריה קבועה, שהמאורה במרכזה. רבייה וגידול צאצאים נקבות ממליטות פעם בשנה, 13-2 ולדות להמלטה. תקופת ההריון הממוצעת היא 63 יום. הגורים נולדים חסרי ישע ועיוורים אך מכוסים בשיער דליל. על פי רוב מטפלת הנקבה בגורים, בעוד שהזכר ושאר חברי הלהקה עוזרים במרבית המקרים. בגרות מינית לאחר שנתיים לערך. תוחלת חיים לפחות 10 שנים ברוב הסוגים. אבולוציה תיעוד המאובנים מגיע לסוף האאוקן בצפון אמריקה ואירופה, תחילת האוליגוקן באסיה, סוף הפלאהיוקן בדרום אמריקה, פלאוקן באפריקה, אמצע ההולוקן באוסטרליה. מיון הכלביים במשפחת הכלביים 3 תת-משפחות: הספרוקיוניים (Hesperocyoninae) - נכחדה בורופגיים (Borophaginae) - נכחדה כלבים (Caninae) - הקבוצה היחידה ששרדה כיום מיון הכלביים החיים: שבט שועלים אפורים (Urocyonini) סוג שועל אפור (Urocyon) מין שועל אפור מצוי (Urocyon cinereoargenteus) מין שועל איים אפור (Urocyon littoralis) שבט: כלבים (Canini) תת-שבט: כלבים (Canina) סוג: כלב (Canis) מין זאב ערבות (Canis latrans) מין זאב מצוי (Canis lupus) תת-מין כלב הבית (Canis lupus familiaris) מין זאב אדמוני (Canis rufus) מין זאב אלגונקווין (Canis lycaon) מין זאב חבשי (Canis simensis) מין תן זהוב (Canis aureus) מין זאב זהוב אפריקאי (Canis lupaster) סוג ומין יחיד: דול מצוי (Cuon alpinus) סוג ומין יחיד: זאב טלוא (Lycaon pictus) סוג תן (Lupulella) מין תן שחור-גב (Lupulella mesomelas) מין תן לבן-פס (Lupulella adusta) תת-שבט כלביים דרום-אמריקאים (Cerdocyonina) סוג: שועל דרום אמריקני (Lycalopex) מין שועל הפמפס (Lycalopex gymnocercus) מין שועל דרווין (Lycalopex fulvipes) מין שועל ארגנטינאי אפור (Lycalopex griseus) מין שועל ארגנטינאי לבן (Lycalopex vetulus) מין שועל ערבות פרואני (Lycalopex sechurae) מין שועל קולפאו (Lycalopex culpaeus) סוג ומין יחיד: שועל הסרטנים (Cerdocyon thous) סוג ומין יחיד: שועל קטן-אוזן (Atelocynus microtis) סוג ומין יחיד: זאב הרעמה (Chrysocyon brachyurus) סוג ומין יחיד: זאב היער (Speothos venaticus) שבט: שועלים (Vulpini) סוג שועל (Vulpes) מין שועל החולות (Vulpes rueppelli) מין פנק (Vulpes zerda) מין שועל מצוי (Vulpes vulpes) מין שועל הכף (Vulpes chama) מין שועל צוקים (Vulpes cana) מין שועל קורסאקי (Vulpes corsac) מין שועל שלג (Vulpes lagopus) מין שועל מקרוטיס (Vulpes macrotis) מין שועל קיט (Vulpes velox) מין שועל פייל (Vulpes pallida) מין שועל בנגלי (Vulpes bengalensis) מין שועל חול טיבטי (Vulpes ferrilata) סוג שועל-רקון (Nyctereutes) מין שועל-רקון מצוי (Nyctereutes procyonoides) מין שועל-רקון יפני (Nyctereutes viverrinus) סוג ומין יחיד שועל אוזנן (Otocyon megalotis) קישורים חיצוניים הערות שוליים בעלי חיים שתוארו ב-1817 טקסונים שתוארו בידי גוטהלד פישר פון ולדהיים משפחות יונקים

כַּלְבִּיִּים (שם מדעי: Canidae) היא משפחה בסדרת הטורפים.תפוצת המשפחה על פני מרבית שטחי היבשות בעולם, למעט מדגסקר, טאיוון, הפיליפינים, בורנאו, גינאה החדשה, אוסטרליה, ניו זילנד, אנטארקטיקה ומרבית איי האוקיינוסים. לאוסטרליה ולגינאה החדשה הגיעו מינים מסוג כלב בהתערבות האדם.בארץ ישראל מצויים המינים תן זהוב (Canis aureus), זאב מצוי (Canis lupus), שועל מצוי (Vulpes vulpes), שועל צוקים (Vulpes cana), ושועל החולות (Vulpes rueppelli). הפנק (Vulpes zerda) נצפה בארץ בעבר, אך כנראה נעלם מנוף הארץ.מבנה גוףהגדלים משתנים בתוך המשפחה. אורך גופם וראשם 35 ס"מ - 1.6 מטר, אורך הזנב 12 - 56 ס"מ ומשקלם בין 1 ל-80 ק"ג. הפנק הוא הקטן ביותר בעוד שזאב מצוי הוא הגדול ביותר. בעבר היו מינים יותר גדולים כשהגדול ביותר היה האפיסיון. הזכרים על פי רוב גדולים מהנקבות.רוב סוגי הפרווה אחידים בצבעם (שומרים על ספקטרום משתנה) אולם מספר מינים בעלי פרווה מקושטת בפסים ובכתמים.למשפחה גוף שרירי וארוך, חזה עמוק וצר, גפיים דקות וארוכות, זנב רחב ושעיר, אוזניים זקופות. ארבע אצבעות ברגליים האחוריות וחמש בקדמיות.אזורי מחיההמשפחה חיה באזורים רבים. ממדבריות עד לשדות שלג. למחסה הם משתמשים במחילות, מאורות וגומחות בקרקע ובהרים. מספר סוגים חיים ביום, בלילה וחלק בכל שעות היממה. הם פעילים כל השנה.התנהגותהכלבים הולכים על פי רוב על אצבעותיהם בלבד, חלקם על רוב כף הרגל. במהירות מרבית הם עוברים לדהירה. הם אינם מיטיבים לטפס על עצים, מלבד השועל האפור ושועל הראקון המטפסים בזריזות כשל חתול.חוש הראייה מפותח, חושי השמיעה והריח מפותחים ביותר אף הם. הטרף ניצוד במרדף בשדה פתוח או על ידי מארב. המזון משתנה בכל מין ובהתאם לעונה ולאזור המחיה, תלות במזון מהצומח קיימת אצל מינים רבים.מספר סוגים, בעיקר הגדולים, נעים בלהקות של עד 30 פרטים, בחיפוש אחר טרף בעל מסה גדולה מהם. מרבית הסוגים הקטנים צדים לבדם או בזוגות, בעיקר מכרסמים וציפורים. מרבית הכלביים חיים בטריטוריה קבועה, שהמאורה במרכזה.רבייה וגידול צאצאיםנקבות ממליטות פעם בשנה, 13-2 ולדות להמלטה. תקופת ההריון הממוצעת היא 63 יום. הגורים נולדים חסרי ישע ועיוורים אך מכוסים בשיער דליל. על פי רוב מטפלת הנקבה בגורים, בעוד שהזכר ושאר חברי הלהקה עוזרים במרבית המקרים. בגרות מינית לאחר שנתיים לערך. תוחלת חיים לפחות 10 שנים ברוב הסוגים.אבולוציהתיעוד המאובנים מגיע לסוף האאוקן בצפון אמריקה ואירופה, תחילת האוליגוקן באסיה, סוף הפלאהיוקן בדרום אמריקה, פלאוקן באפריקה, אמצע ההולוקן באוסטרליה.מיון הכלבייםבמשפחת הכלביים 3 תת-משפחות:הספרוקיוניים (Hesperocyoninae) - נכחדהבורופגיים (Borophaginae) - נכחדהכלבים (Caninae) - הקבוצה היחידה ששרדה כיוםמיון הכלביים החיים: שבט שועלים אפורים (Urocyonini) סוג שועל אפור (Urocyon) מין שועל אפור מצוי (Urocyon cinereoargenteus) מין שועל איים אפור (Urocyon littoralis) שבט: כלבים (Canini) תת-שבט: כלבים (Canina) סוג: כלב (Canis) מין זאב ערבות (Canis latrans) מין זאב מצוי (Canis lupus) תת-מין כלב הבית (Canis lupus familiaris) מין זאב אדמוני (Canis rufus) מין זאב אלגונקווין (Canis lycaon) מין זאב חבשי (Canis simensis) מין תן זהוב (Canis aureus) מין זאב זהוב אפריקאי (Canis lupaster) סוג ומין יחיד: דול מצוי (Cuon alpinus) סוג ומין יחיד: זאב טלוא (Lycaon pictus) סוג תן (Lupulella) מין תן שחור-גב (Lupulella mesomelas) מין תן לבן-פס (Lupulella adusta) תת-שבט כלביים דרום-אמריקאים (Cerdocyonina) סוג: שועל דרום אמריקני (Lycalopex) מין שועל הפמפס (Lycalopex gymnocercus) מין שועל דרווין (Lycalopex fulvipes) מין שועל ארגנטינאי אפור (Lycalopex griseus) מין שועל ארגנטינאי לבן (Lycalopex vetulus) מין שועל ערבות פרואני (Lycalopex sechurae) מין שועל קולפאו (Lycalopex culpaeus) סוג ומין יחיד: שועל הסרטנים (Cerdocyon thous) סוג ומין יחיד: שועל קטן-אוזן (Atelocynus microtis) סוג ומין יחיד: זאב הרעמה (Chrysocyon brachyurus) סוג ומין יחיד: זאב היער (Speothos venaticus) שבט: שועלים (Vulpini) סוג שועל (Vulpes) מין שועל החולות (Vulpes rueppelli) מין פנק (Vulpes zerda) מין שועל מצוי (Vulpes vulpes) מין שועל הכף (Vulpes chama) מין שועל צוקים (Vulpes cana) מין שועל קורסאקי (Vulpes corsac) מין שועל שלג (Vulpes lagopus) מין שועל מקרוטיס (Vulpes macrotis) מין שועל קיט (Vulpes velox) מין שועל פייל (Vulpes pallida) מין שועל בנגלי (Vulpes bengalensis) מין שועל חול טיבטי (Vulpes ferrilata) סוג שועל-רקון (Nyctereutes) מין שועל-רקון מצוי (Nyctereutes procyonoides) מין שועל-רקון יפני (Nyctereutes viverrinus) סוג ומין יחיד שועל אוזנן (Otocyon megalotis)קישורים חיצונייםהערות שולייםבעלי חיים שתוארו ב-1817טקסונים שתוארו בידי גוטהלד פישר פון ולדהייםמשפחות יונקים

1513

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%91%D7%A2

טבע

טבע הוא מושג המייצג את כל מה שקיים, ולא נוצר או שונה על ידי האדם. בהגדרה, כל תוצריו של האדם הם מלאכותיים, כלומר אינם חלק מעולם הטבע. הטבע כולל למשל את הנופים הקיימים, המראות השונים של חילופי עונות, ההרים והנהרות, היצורים החיים, האטמוספירה ועוד. השאיפה להבין לעומק את הסביבה הטבעית היא שעומדת בבסיס הסביבתנות – תנועה חברתית, פוליטית ופילוסופית רחבה ומגוונת שמטרתה להגן על מרכיב הטבע שנותר בסביבה הטבעית, ובמקרים רבים אף לשקם או להרחיב את חלקו של הטבע בסביבה זו. הגנת הסביבה, בהקשר זה, היא הניסיון לשמר מצב של השפעה אנושית מינימלית על הסביבה הטבעית. הסביבה הטבעית מושג הסביבה הטבעית מנוגד למושג "הסביבה הבנויה", המתייחס למכלול האזורים והמרכיבים המופיעים על-פני כדור-הארץ, המושפעים במידה ניכרת מפעילות האדם. אזור מכונה "סביבה טבעית", אם ההשפעה האנושית עליו נשמרת מתחת לרמה מסוימת ומוגבלת. רמה זו תלויה בהקשר, ומשתנה באזורים ובהקשרים שונים. המושג אזור טבע בראשיתי (wilderness), לעומת זאת, מתייחס לאזורים טבעיים ללא השפעה אנושית בכלל (או כמעט בכלל). הסביבה הטבעית כוללת בתוכה מספר מרכיבים מרכזיים: יחידות נוף שלמות שמהוות מערכות טבעיות ללא התערבות משמעותית של האדם, על כל החי, הצומח, הדומם, ותופעות הטבע שבהן. משאבי טבע אוניברסליים, ללא תחומי גבול ברורים, כמו אוויר, מים ואקלים. מרכיבים טבעיים שונים, המופיעים גם בתוך אזורים בהם ישנה השפעה מסיבית של האדם (כמו למשל ציפורי בר המופיעות בגינות עירוניות). חקר הטבע חקר הטבע היה נהוג כבר ביוון העתיקה. אולם אז הוא לא התנהל על פי קריטריונים מודרניים. גם אוניברסיטאות או מוסדות דומים להם, הוקמו ברחבי העולם, בתקופות קדומות. אולם, אוניברסיטאות, בצורתן המודרנית ובמספרים הולכים וגדלים, החלו לקום באירופה למן המאה העשירית. באוניברסיטאות המודרניות, בניגוד למרבית אוניברסיטאות הקדומות, הייתה פקולטה למדעי הטבע, שהייתה נפרדת מהפקולטה לרפואה ולתאולוגיה. מדע הטבע המודרני החל להתגבש בראשית העת החדשה וכלל את ידיעת הטבע (Natural History), שנוסחה לכדי תאוריה אחת במאה ה-16 וריכזה את הסיווג והתיאור של צמחים, בעלי חיים, מינרלים ופרטים טבעיים נוספים, כמו גם שימושים ראשוניים במיקרוסקופים ובטלסקופים. מעל לכול, גיבוש המדע המודרני נעזר בהמצאת הדפוס, שאיפשרה הפצה ענפה של ספרות מקצועית. במאה ה-20, חל גידול מהיר בידע ושיכלול תחומי ההתמחות במדעי הטבע. עקב כך, ובשל סיבות נוספות, פוצלה באוניברסיטאות הוראת מדעי הטבע בשתי פקולטות נפרדות, מדעים מדויקים ומדעי החיים. כימיה הרכב הטבע עומד בבסיס הפילוסופיה והמדע עוד מהפילוסופיה הקדם סוקרטית, דרך הניסיונות לשינויו במסגרת האלכימיה ועד לענף המדעי המודרני של הכימיה. תאוריית ארבעת היסודות הניחה כי הטבע מורכב מאוויר, מים, אדמה ואש התפתחה ביוון העתיקה ואומצה על ידי אריסטו. תאוריה (לא מדעית) זו נתקבלה כמדעית בימי הביניים והשפיעה על האלכימיה ואף על הרפואה. המהפכה הכימית ב-1733 הביאה לדחיית תאוריה זו וביססה את תורת היסודות הכימיים, לפיה החומר מורכב מאטומים הנבדלים זה מזה בחלקיקיהם. 94 יסודות כימיים מרכיבים את כלל הטבע ובו חומרים לא אורגניים כדוגמת מינרלים, וחומרים אורגניים רבים מהם עשויים גם החיים. יסודות נוספים נוצרו באופן מלאכותי אך אינם יציבים מספיק כדי להתקיים בטבע. ביוכימיה היא ענף החוקר את התכונות הכימיות המאפיינות מולקולות המיוצרות בתאים חיים וייחודיות להם, ומאפשרות להם לבצע את תפקידם. הביולוגיה המולקולרית היא מדע החוקר את תפקידן של מולקולות אלה. בפילוסופיה הסינית קיים מושג חמשת היסודות המייצגים את כל האפשרויות הקיימות בטבע. גאולוגיה הרכב כדור הארץ המוצק - הגיאוספירה - כמו גם תכונותיו והיווצרותו נחקרים במסגרת הגאולוגיה, ענף במסגרת מדעי כדור הארץ. סוגי סלעים ואבנים, מינרלים, געשיות ותהליכים דינמיים המתרחשים בכדור הארץ ובהם נדידת היבשות, רעידות אדמה וצורות נוף וכן אוצרות טבע, נחקרים במסגרת מדעית זו. ביולוגיה הרכב עולם החי (במובנו הרחב), מקור החיים ורבגוניותם, התנהגות יצורים חיים ויחסי גומלין בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם נחקרים במסגרת הביולוגיה. זואולוגיה - חקר בעלי החיים בוטניקה - חקר הצומח מיקולוגיה - חקר הפטריות אקולוגיה - חקר הסביבה ויחסי הגומלין של האורגניזמים שבה ביולוגיה מולקולרית - חקר תהליכים פנימיים וכימיים באורניזמים גנטיקה - חקר הגנים, ה-DNA והתורשה פלאונטולוגיה פלאונטולוגיה היא ענף המשלב גאולוגיה וביולוגיה העוסק בחקר הטבע הקדום (מהפרהיסטוריה והופעת האדם, עבור למאות מיליוני שנים לפני זמננו ועד לראשית החיים) באמצעות מאובנים של צמחים וייצורים חיים. הפלאונטולוגיה משתמשת בטכניקות מדעיות מתקדמות וביולוגיה השוואתית כדי לשחזר כיצד נראו וחיו אורגניזמים קדומים, ומה הייתה סביבתם. מושא המחקר הידוע והפופולרי ביותר בפלאונטולוגיה הוא ככל הנראה הדינוזאורים. מטאורולוגיה מטאורולוגיה היא ענף בגאוגרפיה פיזית העוסק בחקר התופעות האטמוספיריות, תהליכי מזג האוויר וחיזויים. תופעה מטאורולוגית היא תוצאה של אינטראקציה בין פרמטרים שונים באטמוספירת כדור הארץ, בין השאר טמפרטורה, לחץ ואדי מים. מיון עולם הטבע את החיים בעולם הטבע מחלקים לשלוש על-ממלכות של יצורים הנקראים גם אורגניזמים: חיידקים (Bacteria), שהם מיקרואורגניזמים פרוקריוטיים (החסרים גרעין תא ואברונים). ארכאונים (Archaea) שגם הם מיקרואורגניזמים פרוקריוטיים. איקריוטיים שהם יצורים תאיים בעלי גרעין ואברונים, המהווים את העל-ממלכה המגוונת ביותר במיון עולם הטבע. הם כוללים חד-תאיים כמו פרוטוזואה, ריריות, חלק מקבוצות האצות ופטריות חד-תאיות, וכן את הממלכות של הרב-תאיים: פטריות, צומח ובעלי חיים. שלוש הממלכות הבולטות לעין בטבע שמהוות חלק חשוב במגוון הביולוגי הן: פטריות (Fungi) – אורגניזמים המבצעים עיכול חוץ-תאי ובעלי דופן תא עשויות מכיטין. להן חשיבות רבה במארג המזון בתור מפרקים של חומר אורגני מת. צומח (Plantae) – אורגניזמים בעלי כלורופיל המבצעים פוטוסינתזה, ובעלי דופן תא עשוי מתאית. לצמחים תפקיד חשוב מאוד בקיבוע פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה והפקת חמצן (שמשמש לנשימה עבור בעלי החיים). בנוסף הצמחים מנצלים את אנרגיית השמש כדי לייצר אנרגיה, מזון וחומרים אורגניים. הצמחים משמשים מזון לבעלי חיים רבים. כוללים טחבים, שרכים, סוקולנטים, מחטניים ומכוסי זרע. רבים מהם בעלי פרחים. צורות הגידול הנפוצות שלהם הן עשב, גאופיט, שיח ועץ. בעלי חיים (Animalia) – אורגניזמים רב-תאיים חסרי דופן תא, שבמהלך התפתחותם העוברית עוברים שלב בלסטולה. הם ניזונים ממגוון מקורות של חומרים אורגניים: צמחים, פטריות ובעלי חיים אחרים (הרבה מהם כטורפים פעילים). הם לרוב בעלי יכולת תנועה ומקיימים אינטראקציה מורכבת עם בעלי חיים אחרים ובית הגידול שבו הם חיים, לרבות הצמחייה שבו. למעט הפשוטים ביותר, בעלי החיים כוללים מערכת עצבים ושרירים, ובמפותחים יותר גם מוח ואינטליגנציה. המערכות העיקריות של בעלי החיים הן הספוגיים, הצורבים (בהם אלמוגים, הידרתים ומדוזות), תולעים שטוחות, תולעים טבעתיות, רכיכות (בהן חלזונות, צדפות וסילוניות), פרוקי-רגליים (בהם חרקים, סרטנאים ועכבישנים), קווצי עור (בהם כוכבי ים וקיפודי ים), ומיתרניים הכוללים את החולייתנים (בהם דגים, דו-חיים, זוחלים, ארכוזאורים, עופות ויונקים). הטבע בתרבות האדם בזרמים רבים באמנות נתפס הטבע כיפה וכמקור השראה. הדרו של הטבע מופיע עוד במזמורי תהילים, כמשקף את גדולת האל שבראו, בתקופת הרנסאנס העמידו ציירים רבים את הטבע במרכז יצירתם, שירה מציגה תיאורי טבע רבים ובפרט בתחום השירה התיאורית והטבע נתן את שמו לזרם שירת הטבע של משוררי יהדות ספרד וכן בענפי אמנות נוספים. הסיבות לתפיסת הטבע כיופי נידונות במסגרת ענף האסתטיקה בפילוסופיה. לטבע מקום מרכזי בתרבות הפנאי האנושית. טיולים בחיק הטבע הם אחד הבילויים הנפוצים ביותר, וכוללים גם סיירות, פיקניקים, מחנאות, טיפוס הרים וספורט אתגרי. ידיעת הטבע היא תחום שזוכה לפופולריות לא רק בקרב אנשי מקצוע הכולל הנגשה של חקר הטבע ומידע על הטבע לקהל הרחב באמצעות סיורים מאורגנים, ביקור במוזיאוני טבע, קריאת ספרי מדע פופולרי בנושאי טבע, צפרות, צילום טבע וסרטי טבע. פעילויות אלו מהנות ומרחיבות את הדעת ובנוסף מעלות את המודעות לחשיבות הטבע ואיכות הסביבה. חיבור האדם אל הטבע עומד בבסיס תפיסות פילוסופיות רבות. הרומנטיקה הדגישה את חשיבות הקשר לטבע כניגוד לתפיסות המוסר והאסתטיקה של הנאורות. הפרא האציל החי חיים פשוטים וטבעיים, נתפס כזה שלא הושחת על ידי תרבות המערב ולכן נותר טוב. הטבע מהווה מקור לסיפוק צורכי האדם והטכנולוגיה האנושית עוסקת רבות בשיפור הדרכים לניצול הטבע, ובהן ציד וביות, חציבת והפקת אוצרות טבע וסינתזה של חומרים חדשים. התקדמות הטכנולוגיה הביאה לניצול גובר של הטבע עד לכדי פגיעה בו, ומולה התפתח תחום איכות הסביבה ואף גישות סביבתניות הקוראות לשינוי טכנולוגי. איתני הטבע מהווים סיכון לאדם והביאו לאסונות רבים בתולדות האנושות ובהם התפרצויות געשיות, רעידות אדמה, שיטפונות והצפות, וסופות טרופיות (הוריקן וטייפון), והאנושות מחפשת דרכים לשלוט בטבע על מנת להפחית סיכונים אלו. עם זאת עולות טענות כי השפעותיו השליליות של האדם על הטבע יגרמו בעצמן לאסונות כבדים, טענות שמצאו ביטוי בסרטי אסונות שונים בעשורים האחרונים. הטבע בישראל מיקומה של ארץ ישראל בצומת מרכזי בין שלוש יבשות הביא למגוון רחב של בתי גידול ואקלימים, וכתוצאה מכך למגוון ביולוגי רב של מיני צמחים ובעלי חיים. צמחיית ארץ ישראל כוללת 2,600–2,800 מינים, החל בצומח ים תיכוני וכלה בצומח מדברי. החי של ארץ ישראל מגוון אף הוא מסיבה זו. ישראל היא צומת מרכזי בנדידת עופות וכתוצאה מכך מרכז צפרות עולמי. בנוסף לשמורות הטבע והשטחים הפתוחים יש גם טבע עירוני בישראל. בישראל קיימים שני ארגונים מרכזיים לחקר ושימור הטבע: רשות הטבע והגנים – גוף ממשלתי שאמון על שימור הטבע והגנת הסביבה, וכן מנהל את שמורות הטבע בישראל. החברה להגנת הטבע – עמותה ציבורית ללא כוונות רווח העוסקת בשמירת הטבע, הגנת הסביבה וחינוך בנושאים אלו. ראו גם אקולוגיה חשיבה סביבתית תופעת טבע ידיעת הטבע מדעי הטבע איכות הסביבה שימור טבע קישורים חיצוניים טבע, באנציקלופדיית המקרא של "גשר" Nature Videos - Check123 | Video Encyclopedia הערות שוליים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה מדעי כדור הארץ סביבה אקולוגיה

טבע הוא מושג המייצג את כל מה שקיים, ולא נוצר או שונה על ידי האדם. בהגדרה, כל תוצריו של האדם הם מלאכותיים, כלומר אינם חלק מעולם הטבע.הטבע כולל למשל את הנופים הקיימים, המראות השונים של חילופי עונות, ההרים והנהרות, היצורים החיים, האטמוספירה ועוד.השאיפה להבין לעומק את הסביבה הטבעית היא שעומדת בבסיס הסביבתנות – תנועה חברתית, פוליטית ופילוסופית רחבה ומגוונת שמטרתה להגן על מרכיב הטבע שנותר בסביבה הטבעית, ובמקרים רבים אף לשקם או להרחיב את חלקו של הטבע בסביבה זו. הגנת הסביבה, בהקשר זה, היא הניסיון לשמר מצב של השפעה אנושית מינימלית על הסביבה הטבעית.הסביבה הטבעית מושג הסביבה הטבעית מנוגד למושג "הסביבה הבנויה", המתייחס למכלול האזורים והמרכיבים המופיעים על-פני כדור-הארץ, המושפעים במידה ניכרת מפעילות האדם. אזור מכונה "סביבה טבעית", אם ההשפעה האנושית עליו נשמרת מתחת לרמה מסוימת ומוגבלת. רמה זו תלויה בהקשר, ומשתנה באזורים ובהקשרים שונים. המושג אזור טבע בראשיתי (wilderness), לעומת זאת, מתייחס לאזורים טבעיים ללא השפעה אנושית בכלל (או כמעט בכלל).הסביבה הטבעית כוללת בתוכה מספר מרכיבים מרכזיים:יחידות נוף שלמות שמהוות מערכות טבעיות ללא התערבות משמעותית של האדם, על כל החי, הצומח, הדומם, ותופעות הטבע שבהן.משאבי טבע אוניברסליים, ללא תחומי גבול ברורים, כמו אוויר, מים ואקלים.מרכיבים טבעיים שונים, המופיעים גם בתוך אזורים בהם ישנה השפעה מסיבית של האדם (כמו למשל ציפורי בר המופיעות בגינות עירוניות).חקר הטבע חקר הטבע היה נהוג כבר ביוון העתיקה. אולם אז הוא לא התנהל על פי קריטריונים מודרניים. גם אוניברסיטאות או מוסדות דומים להם, הוקמו ברחבי העולם, בתקופות קדומות. אולם, אוניברסיטאות, בצורתן המודרנית ובמספרים הולכים וגדלים, החלו לקום באירופה למן המאה העשירית. באוניברסיטאות המודרניות, בניגוד למרבית אוניברסיטאות הקדומות, הייתה פקולטה למדעי הטבע, שהייתה נפרדת מהפקולטה לרפואה ולתאולוגיה.מדע הטבע המודרני החל להתגבש בראשית העת החדשה וכלל את ידיעת הטבע (Natural History), שנוסחה לכדי תאוריה אחת במאה ה-16 וריכזה את הסיווג והתיאור של צמחים, בעלי חיים, מינרלים ופרטים טבעיים נוספים, כמו גם שימושים ראשוניים במיקרוסקופים ובטלסקופים. מעל לכול, גיבוש המדע המודרני נעזר בהמצאת הדפוס, שאיפשרה הפצה ענפה של ספרות מקצועית.במאה ה-20, חל גידול מהיר בידע ושיכלול תחומי ההתמחות במדעי הטבע. עקב כך, ובשל סיבות נוספות, פוצלה באוניברסיטאות הוראת מדעי הטבע בשתי פקולטות נפרדות, מדעים מדויקים ומדעי החיים.כימיה הרכב הטבע עומד בבסיס הפילוסופיה והמדע עוד מהפילוסופיה הקדם סוקרטית, דרך הניסיונות לשינויו במסגרת האלכימיה ועד לענף המדעי המודרני של הכימיה.תאוריית ארבעת היסודות הניחה כי הטבע מורכב מאוויר, מים, אדמה ואש התפתחה ביוון העתיקה ואומצה על ידי אריסטו. תאוריה (לא מדעית) זו נתקבלה כמדעית בימי הביניים והשפיעה על האלכימיה ואף על הרפואה.המהפכה הכימית ב-1733 הביאה לדחיית תאוריה זו וביססה את תורת היסודות הכימיים, לפיה החומר מורכב מאטומים הנבדלים זה מזה בחלקיקיהם. 94 יסודות כימיים מרכיבים את כלל הטבע ובו חומרים לא אורגניים כדוגמת מינרלים, וחומרים אורגניים רבים מהם עשויים גם החיים. יסודות נוספים נוצרו באופן מלאכותי אך אינם יציבים מספיק כדי להתקיים בטבע.ביוכימיה היא ענף החוקר את התכונות הכימיות המאפיינות מולקולות המיוצרות בתאים חיים וייחודיות להם, ומאפשרות להם לבצע את תפקידם. הביולוגיה המולקולרית היא מדע החוקר את תפקידן של מולקולות אלה.בפילוסופיה הסינית קיים מושג חמשת היסודות המייצגים את כל האפשרויות הקיימות בטבע.גאולוגיה הרכב כדור הארץ המוצק - הגיאוספירה - כמו גם תכונותיו והיווצרותו נחקרים במסגרת הגאולוגיה, ענף במסגרת מדעי כדור הארץ. סוגי סלעים ואבנים, מינרלים, געשיות ותהליכים דינמיים המתרחשים בכדור הארץ ובהם נדידת היבשות, רעידות אדמה וצורות נוף וכן אוצרות טבע, נחקרים במסגרת מדעית זו.ביולוגיה הרכב עולם החי (במובנו הרחב), מקור החיים ורבגוניותם, התנהגות יצורים חיים ויחסי גומלין בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם נחקרים במסגרת הביולוגיה. זואולוגיה - חקר בעלי החיים בוטניקה - חקר הצומח מיקולוגיה - חקר הפטריות אקולוגיה - חקר הסביבה ויחסי הגומלין של האורגניזמים שבה ביולוגיה מולקולרית - חקר תהליכים פנימיים וכימיים באורניזמים גנטיקה - חקר הגנים, ה-DNA והתורשהפלאונטולוגיה פלאונטולוגיה היא ענף המשלב גאולוגיה וביולוגיה העוסק בחקר הטבע הקדום (מהפרהיסטוריה והופעת האדם, עבור למאות מיליוני שנים לפני זמננו ועד לראשית החיים) באמצעות מאובנים של צמחים וייצורים חיים. הפלאונטולוגיה משתמשת בטכניקות מדעיות מתקדמות וביולוגיה השוואתית כדי לשחזר כיצד נראו וחיו אורגניזמים קדומים, ומה הייתה סביבתם. מושא המחקר הידוע והפופולרי ביותר בפלאונטולוגיה הוא ככל הנראה הדינוזאורים.מטאורולוגיה מטאורולוגיה היא ענף בגאוגרפיה פיזית העוסק בחקר התופעות האטמוספיריות, תהליכי מזג האוויר וחיזויים.תופעה מטאורולוגית היא תוצאה של אינטראקציה בין פרמטרים שונים באטמוספירת כדור הארץ, בין השאר טמפרטורה, לחץ ואדי מים.מיון עולם הטבע את החיים בעולם הטבע מחלקים לשלוש על-ממלכות של יצורים הנקראים גם אורגניזמים: חיידקים (Bacteria), שהם מיקרואורגניזמים פרוקריוטיים (החסרים גרעין תא ואברונים). ארכאונים (Archaea) שגם הם מיקרואורגניזמים פרוקריוטיים. איקריוטיים שהם יצורים תאיים בעלי גרעין ואברונים, המהווים את העל-ממלכה המגוונת ביותר במיון עולם הטבע. הם כוללים חד-תאיים כמו פרוטוזואה, ריריות, חלק מקבוצות האצות ופטריות חד-תאיות, וכן את הממלכות של הרב-תאיים: פטריות, צומח ובעלי חיים.שלוש הממלכות הבולטות לעין בטבע שמהוות חלק חשוב במגוון הביולוגי הן: פטריות (Fungi) – אורגניזמים המבצעים עיכול חוץ-תאי ובעלי דופן תא עשויות מכיטין. להן חשיבות רבה במארג המזון בתור מפרקים של חומר אורגני מת. צומח (Plantae) – אורגניזמים בעלי כלורופיל המבצעים פוטוסינתזה, ובעלי דופן תא עשוי מתאית. לצמחים תפקיד חשוב מאוד בקיבוע פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה והפקת חמצן (שמשמש לנשימה עבור בעלי החיים). בנוסף הצמחים מנצלים את אנרגיית השמש כדי לייצר אנרגיה, מזון וחומרים אורגניים. הצמחים משמשים מזון לבעלי חיים רבים. כוללים טחבים, שרכים, סוקולנטים, מחטניים ומכוסי זרע. רבים מהם בעלי פרחים. צורות הגידול הנפוצות שלהם הן עשב, גאופיט, שיח ועץ. בעלי חיים (Animalia) – אורגניזמים רב-תאיים חסרי דופן תא, שבמהלך התפתחותם העוברית עוברים שלב בלסטולה. הם ניזונים ממגוון מקורות של חומרים אורגניים: צמחים, פטריות ובעלי חיים אחרים (הרבה מהם כטורפים פעילים). הם לרוב בעלי יכולת תנועה ומקיימים אינטראקציה מורכבת עם בעלי חיים אחרים ובית הגידול שבו הם חיים, לרבות הצמחייה שבו. למעט הפשוטים ביותר, בעלי החיים כוללים מערכת עצבים ושרירים, ובמפותחים יותר גם מוח ואינטליגנציה. המערכות העיקריות של בעלי החיים הן הספוגיים, הצורבים (בהם אלמוגים, הידרתים ומדוזות), תולעים שטוחות, תולעים טבעתיות, רכיכות (בהן חלזונות, צדפות וסילוניות), פרוקי-רגליים (בהם חרקים, סרטנאים ועכבישנים), קווצי עור (בהם כוכבי ים וקיפודי ים), ומיתרניים הכוללים את החולייתנים (בהם דגים, דו-חיים, זוחלים, ארכוזאורים, עופות ויונקים).הטבע בתרבות האדם בזרמים רבים באמנות נתפס הטבע כיפה וכמקור השראה. הדרו של הטבע מופיע עוד במזמורי תהילים, כמשקף את גדולת האל שבראו, בתקופת הרנסאנס העמידו ציירים רבים את הטבע במרכז יצירתם, שירה מציגה תיאורי טבע רבים ובפרט בתחום השירה התיאורית והטבע נתן את שמו לזרם שירת הטבע של משוררי יהדות ספרד וכן בענפי אמנות נוספים. הסיבות לתפיסת הטבע כיופי נידונות במסגרת ענף האסתטיקה בפילוסופיה.לטבע מקום מרכזי בתרבות הפנאי האנושית. טיולים בחיק הטבע הם אחד הבילויים הנפוצים ביותר, וכוללים גם סיירות, פיקניקים, מחנאות, טיפוס הרים וספורט אתגרי.ידיעת הטבע היא תחום שזוכה לפופולריות לא רק בקרב אנשי מקצוע הכולל הנגשה של חקר הטבע ומידע על הטבע לקהל הרחב באמצעות סיורים מאורגנים, ביקור במוזיאוני טבע, קריאת ספרי מדע פופולרי בנושאי טבע, צפרות, צילום טבע וסרטי טבע. פעילויות אלו מהנות ומרחיבות את הדעת ובנוסף מעלות את המודעות לחשיבות הטבע ואיכות הסביבה.חיבור האדם אל הטבע עומד בבסיס תפיסות פילוסופיות רבות. הרומנטיקה הדגישה את חשיבות הקשר לטבע כניגוד לתפיסות המוסר והאסתטיקה של הנאורות. הפרא האציל החי חיים פשוטים וטבעיים, נתפס כזה שלא הושחת על ידי תרבות המערב ולכן נותר טוב.הטבע מהווה מקור לסיפוק צורכי האדם והטכנולוגיה האנושית עוסקת רבות בשיפור הדרכים לניצול הטבע, ובהן ציד וביות, חציבת והפקת אוצרות טבע וסינתזה של חומרים חדשים. התקדמות הטכנולוגיה הביאה לניצול גובר של הטבע עד לכדי פגיעה בו, ומולה התפתח תחום איכות הסביבה ואף גישות סביבתניות הקוראות לשינוי טכנולוגי.איתני הטבע מהווים סיכון לאדם והביאו לאסונות רבים בתולדות האנושות ובהם התפרצויות געשיות, רעידות אדמה, שיטפונות והצפות, וסופות טרופיות (הוריקן וטייפון), והאנושות מחפשת דרכים לשלוט בטבע על מנת להפחית סיכונים אלו. עם זאת עולות טענות כי השפעותיו השליליות של האדם על הטבע יגרמו בעצמן לאסונות כבדים, טענות שמצאו ביטוי בסרטי אסונות שונים בעשורים האחרונים.הטבע בישראל מיקומה של ארץ ישראל בצומת מרכזי בין שלוש יבשות הביא למגוון רחב של בתי גידול ואקלימים, וכתוצאה מכך למגוון ביולוגי רב של מיני צמחים ובעלי חיים. צמחיית ארץ ישראל כוללת 2,600–2,800 מינים, החל בצומח ים תיכוני וכלה בצומח מדברי. החי של ארץ ישראל מגוון אף הוא מסיבה זו. ישראל היא צומת מרכזי בנדידת עופות וכתוצאה מכך מרכז צפרות עולמי. בנוסף לשמורות הטבע והשטחים הפתוחים יש גם טבע עירוני בישראל.בישראל קיימים שני ארגונים מרכזיים לחקר ושימור הטבע: רשות הטבע והגנים – גוף ממשלתי שאמון על שימור הטבע והגנת הסביבה, וכן מנהל את שמורות הטבע בישראל. החברה להגנת הטבע – עמותה ציבורית ללא כוונות רווח העוסקת בשמירת הטבע, הגנת הסביבה וחינוך בנושאים אלו.ראו גם אקולוגיה חשיבה סביבתית תופעת טבע ידיעת הטבע מדעי הטבע איכות הסביבה שימור טבעקישורים חיצוניים טבע, באנציקלופדיית המקרא של "גשר" Nature Videos - Check123 | Video Encyclopediaהערות שוליים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהמדעי כדור הארץסביבהאקולוגיה

1522

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%99%D7%94%D7%95%D7%9D%20%D7%AA%D7%A8%D7%9E%D7%99

זיהום תרמי

זיהום תרמי היא הפרעה המשנה את הטמפרטורה בסביבה, לרוב כתוצאה מפעילות טבעית (כגון זרימת לבה) או אנושית. הזיהום תלוי במשך הזמן של פעילות המזהם ובגודל השטח המזדהם. דוגמה לזיהום תרמי קבוע כתוצאה מפעילות אנושית היא הפעלת תחנת כוח לחוף אגם. תחנת כוח גרעינית למשל, משתמשת במי האגם כדי לצנן את מכונותיה, ואחר משיבה אליו את המים כשהם חמים יותר. ההשפעה על היצורים החיים היא לעיתים מכרעת ועלולה להמיט עליהם אסון. הפרעה במחזורי ההטלה והגדילה של דגים: דג המתקיים באגם ואשר במנגנון הרבייה שלו ישנה תכונה להטיל ביצים רק בטמפרטורה קרירה, הרי כתוצאה מהזיהום התרמי לא יוכל עוד להתרבות ואם זהו שתפוצתו אנדמית, אזי תיכחד כל אוכלוסיית המין. פגיעה במארג המזון: חרקים המופיעים בדרך כלל בתחילת הקיץ, עשויים להופיע מוקדם יותר עם שינוי הטמפרטורה בסביבה, כאשר עדיין אין מזון עבורם, ומשום כך עלולים למות מחמת הרעב. בעלי חיים הניזונים בקיץ מאותם חרקים, עלולים שלא למצוא מזון גם הם ולגווע בשל כך. ככל שהמים חמים יותר, כך הם מהווים כר פורה להתפשטות מיקרואורגניזמים, שאחדים מהם עלולים להיות קטלניים. מלבד הזיהום התרמי, עלולה תחנת הכוח לפגוע במארג המזון בדרך אחרת: הזואופלנקטון, אותם יצורים מיקרוסקופיים המהווים חוליות מקשרות בין הפלנקטון הצמחי לבין בעלי חיים כדגים וחסרי חוליות הניזונים מהם, עלולים למות בשאיבתם אל מערכות הקירור ולתוצאה שכזו ישנה השלכה עצומה על כל יצור חי באגם ועל כלל המערכות הביולוגיות בו. קישורים חיצוניים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה זיהום מים תרמי אנרגיה איומים ומפגעים סביבתיים

זיהום תרמי היא הפרעה המשנה את הטמפרטורה בסביבה, לרוב כתוצאה מפעילות טבעית (כגון זרימת לבה) או אנושית. הזיהום תלוי במשך הזמן של פעילות המזהם ובגודל השטח המזדהם.דוגמה לזיהום תרמי קבוע כתוצאה מפעילות אנושית היא הפעלת תחנת כוח לחוף אגם. תחנת כוח גרעינית למשל, משתמשת במי האגם כדי לצנן את מכונותיה, ואחר משיבה אליו את המים כשהם חמים יותר. ההשפעה על היצורים החיים היא לעיתים מכרעת ועלולה להמיט עליהם אסון.הפרעה במחזורי ההטלה והגדילה של דגים: דג המתקיים באגם ואשר במנגנון הרבייה שלו ישנה תכונה להטיל ביצים רק בטמפרטורה קרירה, הרי כתוצאה מהזיהום התרמי לא יוכל עוד להתרבות ואם זהו שתפוצתו אנדמית, אזי תיכחד כל אוכלוסיית המין.פגיעה במארג המזון: חרקים המופיעים בדרך כלל בתחילת הקיץ, עשויים להופיע מוקדם יותר עם שינוי הטמפרטורה בסביבה, כאשר עדיין אין מזון עבורם, ומשום כך עלולים למות מחמת הרעב. בעלי חיים הניזונים בקיץ מאותם חרקים, עלולים שלא למצוא מזון גם הם ולגווע בשל כך.ככל שהמים חמים יותר, כך הם מהווים כר פורה להתפשטות מיקרואורגניזמים, שאחדים מהם עלולים להיות קטלניים.מלבד הזיהום התרמי, עלולה תחנת הכוח לפגוע במארג המזון בדרך אחרת: הזואופלנקטון, אותם יצורים מיקרוסקופיים המהווים חוליות מקשרות בין הפלנקטון הצמחי לבין בעלי חיים כדגים וחסרי חוליות הניזונים מהם, עלולים למות בשאיבתם אל מערכות הקירור ולתוצאה שכזו ישנה השלכה עצומה על כל יצור חי באגם ועל כלל המערכות הביולוגיות בו.קישורים חיצונייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהזיהום מיםתרמיאנרגיהאיומים ומפגעים סביבתיים

1532

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%A1

ארוס

אֶרוֹס (ביוונית: Έρως -מקובל לחשוב לגביו שאין הוא אלא אל התשוקה במיתולוגיה היוונית. במיתולוגיה הרומית הוא נקרא קופידון (בלטינית: Cupīdō - או Amor). ככזה, באמנות הוא מיוצג כילד או כעלם צעיר ובעל כנפיים, המתהלך בין שושנים והמצויד בקשת ובחיצים, אשר פגיעתם מציתה תשוקה מינית. יחד עם זאת, רקעו לוטה בערפל והומרוס אינו מאזכר אותו ביצירותיו כאל או כגיבור. כמו כן, לא ברור מהו מקומו של ארוס במיתולוגיה היוונית: הוא אמנם מוצג כשייך לפמלייתה של אפרודיטה. אבל בעת, הוא גם זה שארגן את כאוס, בזמן הבריאה. אם לא די בכך, הרי על רקע משנתו של אפלטון, בתיאוריה הפרוידיינית 'ארוס' הוא מושג המתייחס למכלול הדחפים לשימור החיים – העומדים בניגוד לדחפי המוות (תנטוס). ארוס במקורות היווניים ארוס בשירה היוונית בשירת הומרוס, אין המונח ארוס מציין אל; אלא מושג זה מציין את החשק הגופני החזק, שמתעורר בפאריס אל הלנה, בזאוס כלפי הרה, או במחזריה של פנלופה אליה, וכדומה. יתר על כן, בשירה הלירית, ארוס תופס מקום של אל אכזר, המתעלל בקורבנותיו או משחק ברגשותיהם של בני אדם. לעומת זאת, בשירה ההלניסטית, ארוס מצטייר ככוח משעשע ומשתובב; שממיט אסונות על המתנגדים לו ונענש לעיתים על מעשיו. בשירה זו, הוא מתואר כילד מכונף, המצויד באשפת חיצי אהבה. ארוס על פי המיתולוגיה על פי התיאוגוניה מאת הסיודוס, ארוס נולד לארבוס ולניקס (אלי הלילה והעלטה). תפקידו הוא לסדר את היקום, ולהשליט סדר בכאוס; יחד עם גאיה, טרטרוס, ניקס, וארבוס. כך גם מתואר במחזה הציפורים. כלומר הסיודוס רואה בו כאחד מהכוחות הקוסמים הראשוניים, המאפשרים לחיים להתפתח. הולדתו של ארוס לוטה בערפל, וקיימות מספר סברות לגביה. יש האומרים שהוא בנה של האלה איליטיה; ואילו אחרים טוענים, שהוא נולד לאיריס ולזפירוס. לעיתים ארוס נחשב לבנה של אפרודיטה (אלת האהבה); אשר כנראה נולדה כשהיא כבר הייתה בהיריון עם ארוס ואחיו הימרוס. על פי מקור אחר אפרודיטה התעברה במשתה שנערך לכבוד הולדתה. כשם שלא ידוע בוודאות מי הייתה אימו של ארוס - כן אביו אינו ידוע. ייתכן והוא היה זאוס (מלך האלים), ארס (אל המלחמה), הרמס (שליח האלים) או זפירוס (אל הרוח). כמו כן קיימת סברה שארוס הוא פרי של רומן בין אפרודיטה לבין אל הים פוסידון. ארוס מתואר במיתולוגיה היוונית כתינוק או ילד שמנמן ומכונף, הנושא קשת ואשפת חיצים. על פי המיתולוגיה, רגש האהבה מתעורר בכל אדם שנפגע מחיציו של ארוס. ארוס כחלק מה"ארוטס" לארוס שני אחים: אנטרוס והימרוס הדומים לו חיצונית וכמוהו הם נראים כתינוקות מכונפים. ארוס מסמל את התשוקה והפריון; אנטרוס -את האהבה ההדדית; ; ואילו הימרוס -את החשק. שלישיית התינוקות המכונפים נקראת ארוטס; והם מלווים בפוטוס -'הגעגוע'. הם מלווים את אלת האהבה אפרודיטה בכל אשר היא הולכת, ומסמלים את התשוקה המינית. על פי האודיסיאה של הומרוס, ארוס היה בודד ורצה חבר למשחקים. לכן ילדה אימו אפרודיטה את אנטרוס ("אהבת הצד השני") ללוותו. סיפור לידת אנטרוס הוא אלגוריה עם מוסר השכל, המלמדת שאהבה זקוקה לצד שני כדי לפרוח ולשגשג. המיתוס של ארוס ופסיכה המיתוס המפורט ביותר הקשור לארוס הוא אודות אהבתו לבת התמותה פסיכה. פסיכה הייתה נערה כה יפה, עד שאפרודיטה בעצמה החלה לקנא בה. האלה שלחה את בנה ארוס לשלוח חיצי אהבה בפסיכה ולגרום לה להתאהב בגבר מכוער. ארוס כה הוקסם מיופייה של פסיכה, עד שהתבלבל ונפגע מחיציו שלו. ארוס החל לבלות את הלילות עם פסיכה, אך אסר עליה לראות את פניו. פסיכה הסקרנית התייעצה עם אחיותיה הגדולות ואלו עוררו בה את הספק שמא ארוס מכוער. הן לפיכך דרבנו אותה להדליק נר בחשכה ולהציץ בפני אהובה כשהוא נם את שנתו . כשהדליקה פסיכה את הנר, הבינה מיד מי שוכב לצידה. ארוס התעורר מטיפת שעווה שנטפה מן הנר, ובעקבות חשדה הוא נעלם מפני הנערה. בהדמנות זו הוא גם הפקיע ממנה את ארמונה ולמעשה נטש אותה, כשהיא מחוסרת כל. פסיכה עברה תלאות רבות, ביניהן מכשולים רבים שהציבה כנגדה אפרודיטה, כמו המשימה למיין ערמות גדולות של גרעינים בן לילה. לאחר שפסיכה צלחה את המשימות השונות, היא הורשתה להתאחד מחדש עם ארוס. בסופו של דבר התרצתה אפרודיטה ואף הפכה אותה לבת אלמוות. ארוס במשתה של אפלטון ב-'משתה' של אפלטון נוטלים חלק שבעה נואמים, שכל אחד מהם שח על שבחו של ארוס: בנאומו, פיידרוס מתאר את ארוס, כאל עתיק, נשגב וחסר אב ואם. עבורו הוא מקור הטוב, שכן האהבה היא המניע לחיים טובים, משום שהיא מפיחה באדם האוהב את סגולת האומץ. על פי פאוזניאס, ארוס קשור בקשר הדוק עם אפרודיטה. כשם שעל פי המיתולוגיה, קיימים שני סיפרים קוטביים על הולדתה של אפרודיטה: האחד כפרי הזדווגותם של אורנוס והים; והשני כתוצאה של בגידה של זאוס באשתו, קיימים שני ארוסים: הארוס הנשגב והארוס הנחות: הארוס הנחות נמשך לאהבה גופנית ושטחית – בלי תלות בחכמה. לעומת זאת, הארוס הנשגב מגלם את האהבה הטהורה – אהבת הנשמה. אהבה זו המגולמת בפדרסטיה האתונאית - מטיבה את האדם; מחכימה אותו; נוטעת בו את חוש הצדק; ומחייבת את האוהב והאהוב לדאוג לזולת.     אריקסימכוס מגלם את המדען. הוא מזהה את הארוס הנשגב עם הרפואה וההתעמלות; אשר מטרתן היא להטיב עם הגוף, ולאזן בין תכונות קוטביות.  כמותן, המוזיקה יוצרת את האהבה ההדדית, בסדר הרמוני וקצבי. בעוד שהארוס המרוסן מביא עמו את שפע ובריאות, הארוס הבלתי מרוסן גורר הרס, מגפות ורעב. חוסר שווי המשקל בארוס, פוגע ביחסים בין האדם לאלים ובינו לבין החי והצומח. הארוס מביא עמו קוסמוס, ובלעדיו שורר הכאוס. על פי אגטון ארוס הוא המאושר שבאלים, והוא המשובח והיפה שבהם. הוא הצעיר הנצחי והאלים הם תלמידיו. בכוחו העדין ובחנו, הוא משליט את ההסכמה, השליטה העצמית, הצדק, השפע והשלום. לדידו של אריסטפנס, בגלל חטא היוהרה, זאוס חצה את בני האדם; וכך נוצרה תשוקה מינית שמגיעה לשובע בשלב מסוים, ומאפשרת לקיים את שלבי החיים אחריה. הוא מדגיש כי תופעה אינה קשורה דווקא במין. ההשתוקקות הזאת למשהו בלתי ידוע, לאותו ארוס עילאי, היא דבר הטבוע בבני האדם מימי קדם. ההשתוקקות הזאת היא היא הרצון של בני האדם לחזור לאחדות שהתקיימו לפני ההפרדות - הארוס הוא למעשה ההשתוקקות לשלמות. "במשתה של אפלטון, סוקרטס הוא לכאורה שופרה של דיוטימה, אבל הוא למעשה מציג את משנתו על 'האהבה האפלטונית'. על פיו, ארוס הוא דימון (ישות ביניים בין אל לאדם), שהוא פרי הזדווגותם של פורוס ופניה – השפע והעוני" ככזה הוא מגלם את ההשתוקקות למשהו שלעולם יהיה חסר למשתוקק – ועל כן, הוא כמהה לטוב ליפה ולידיעה. יחד עם זאת, ארוס מאחד בין העולם האלוהי לעולם המציאותי, ותפקידו לקשר בין עולם האידאות לעולם המציאות. תפקידו של ארוס בעולם הוא להביא אושר, אשר מתקשר בקשר ישיר לאהבה – והוא מנותק מהמיניות. ארוס בפסיכולוגיה בכתביו על המיניות ועל העונג, פרויד אימץ חלק מרעיונותיו על ארוס הרב-ממדי האפלטוני של המשתה. עבורו הוא מסמל את המיניות; כלומר סדרה שלמה של גירויים ופעילויות, הקיימים עוד בילדות המוקדמת, ומספקים עונג – הנבדל במהותו, מהתגובה להשבעה של צורך פיזיולוגי גרידא. יתר על כן, ב'מעבר לעקרון העונג', פרויד תופס את הארוס, כמילה נרדפת לדחף החיים - ולא כסתם דחף מיני. בכתביו הפסיכואנליטיים הראשונים, פרויד מנגיד את הארוס לכוחות האגו. אבל בכתביו המאוחרים, הארוס עומד בניגוד לדחפים ההרסניים של הטנטוס. אדרבה, ב'פסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני', הוא תופס את הארוס ככזה שמטרתו לעשות את החיים מורכבים על ידי צירוף מוסיף והולך של החומר החי המפורק לחלקיקים ולקיימו תוך כדי כך. הפילוסוף וסוציולוג מרקוזה ניכס לעצמו את המושג ארוס, ביצירתו רבת ההשפעה 'ארוס וציוויליזציה', שבה הוא בוחן את התיאוריות של פרויד, לאורה של הגותו של מרקס. לקריאה נוספת דוד ביאלה, ארוס: מין וגוף. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 33–36. קישורים חיצוניים נטע צחנובסקי, למה קופידון נראה כמו תינוק?, באתר N12, 14 בפברואר 2022 מאמרו של בויארין: https://in.bgu.ac.il/heksherim/mikan/Pages/11.aspx הערות שוליים אלים יווניים אלים כתוניים אלים יווניים קדומים אלי אהבה אלי פריון האנשה במיתולוגיה היוונית אלים רומיים

אֶרוֹס (ביוונית: Έρως -מקובל לחשוב לגביו שאין הוא אלא אל התשוקה במיתולוגיה היוונית. במיתולוגיה הרומית הוא נקרא קופידון (בלטינית: Cupīdō - או Amor). ככזה, באמנות הוא מיוצג כילד או כעלם צעיר ובעל כנפיים, המתהלך בין שושנים והמצויד בקשת ובחיצים, אשר פגיעתם מציתה תשוקה מינית. יחד עם זאת, רקעו לוטה בערפל והומרוס אינו מאזכר אותו ביצירותיו כאל או כגיבור. כמו כן, לא ברור מהו מקומו של ארוס במיתולוגיה היוונית: הוא אמנם מוצג כשייך לפמלייתה של אפרודיטה. אבל בעת, הוא גם זה שארגן את כאוס, בזמן הבריאה. אם לא די בכך, הרי על רקע משנתו של אפלטון, בתיאוריה הפרוידיינית 'ארוס' הוא מושג המתייחס למכלול הדחפים לשימור החיים – העומדים בניגוד לדחפי המוות (תנטוס).ארוס במקורות היוונייםארוס בשירה היוונית בשירת הומרוס, אין המונח ארוס מציין אל; אלא מושג זה מציין את החשק הגופני החזק, שמתעורר בפאריס אל הלנה, בזאוס כלפי הרה, או במחזריה של פנלופה אליה, וכדומה. יתר על כן, בשירה הלירית, ארוס תופס מקום של אל אכזר, המתעלל בקורבנותיו או משחק ברגשותיהם של בני אדם. לעומת זאת, בשירה ההלניסטית, ארוס מצטייר ככוח משעשע ומשתובב; שממיט אסונות על המתנגדים לו ונענש לעיתים על מעשיו. בשירה זו, הוא מתואר כילד מכונף, המצויד באשפת חיצי אהבה.ארוס על פי המיתולוגיה על פי התיאוגוניה מאת הסיודוס, ארוס נולד לארבוס ולניקס (אלי הלילה והעלטה). תפקידו הוא לסדר את היקום, ולהשליט סדר בכאוס; יחד עם גאיה, טרטרוס, ניקס, וארבוס. כך גם מתואר במחזה הציפורים. כלומר הסיודוס רואה בו כאחד מהכוחות הקוסמים הראשוניים, המאפשרים לחיים להתפתח. הולדתו של ארוס לוטה בערפל, וקיימות מספר סברות לגביה. יש האומרים שהוא בנה של האלה איליטיה; ואילו אחרים טוענים, שהוא נולד לאיריס ולזפירוס. לעיתים ארוס נחשב לבנה של אפרודיטה (אלת האהבה); אשר כנראה נולדה כשהיא כבר הייתה בהיריון עם ארוס ואחיו הימרוס. על פי מקור אחר אפרודיטה התעברה במשתה שנערך לכבוד הולדתה.כשם שלא ידוע בוודאות מי הייתה אימו של ארוס - כן אביו אינו ידוע. ייתכן והוא היה זאוס (מלך האלים), ארס (אל המלחמה), הרמס (שליח האלים) או זפירוס (אל הרוח). כמו כן קיימת סברה שארוס הוא פרי של רומן בין אפרודיטה לבין אל הים פוסידון.ארוס מתואר במיתולוגיה היוונית כתינוק או ילד שמנמן ומכונף, הנושא קשת ואשפת חיצים. על פי המיתולוגיה, רגש האהבה מתעורר בכל אדם שנפגע מחיציו של ארוס.ארוס כחלק מה"ארוטס" לארוס שני אחים: אנטרוס והימרוס הדומים לו חיצונית וכמוהו הם נראים כתינוקות מכונפים. ארוס מסמל את התשוקה והפריון; אנטרוס -את האהבה ההדדית; ; ואילו הימרוס -את החשק. שלישיית התינוקות המכונפים נקראת ארוטס; והם מלווים בפוטוס -'הגעגוע'. הם מלווים את אלת האהבה אפרודיטה בכל אשר היא הולכת, ומסמלים את התשוקה המינית.על פי האודיסיאה של הומרוס, ארוס היה בודד ורצה חבר למשחקים. לכן ילדה אימו אפרודיטה את אנטרוס ("אהבת הצד השני") ללוותו. סיפור לידת אנטרוס הוא אלגוריה עם מוסר השכל, המלמדת שאהבה זקוקה לצד שני כדי לפרוח ולשגשג.המיתוס של ארוס ופסיכה המיתוס המפורט ביותר הקשור לארוס הוא אודות אהבתו לבת התמותה פסיכה. פסיכה הייתה נערה כה יפה, עד שאפרודיטה בעצמה החלה לקנא בה. האלה שלחה את בנה ארוס לשלוח חיצי אהבה בפסיכה ולגרום לה להתאהב בגבר מכוער. ארוס כה הוקסם מיופייה של פסיכה, עד שהתבלבל ונפגע מחיציו שלו.ארוס החל לבלות את הלילות עם פסיכה, אך אסר עליה לראות את פניו. פסיכה הסקרנית התייעצה עם אחיותיה הגדולות ואלו עוררו בה את הספק שמא ארוס מכוער. הן לפיכך דרבנו אותה להדליק נר בחשכה ולהציץ בפני אהובה כשהוא נם את שנתו . כשהדליקה פסיכה את הנר, הבינה מיד מי שוכב לצידה. ארוס התעורר מטיפת שעווה שנטפה מן הנר, ובעקבות חשדה הוא נעלם מפני הנערה. בהדמנות זו הוא גם הפקיע ממנה את ארמונה ולמעשה נטש אותה, כשהיא מחוסרת כל. פסיכה עברה תלאות רבות, ביניהן מכשולים רבים שהציבה כנגדה אפרודיטה, כמו המשימה למיין ערמות גדולות של גרעינים בן לילה. לאחר שפסיכה צלחה את המשימות השונות, היא הורשתה להתאחד מחדש עם ארוס. בסופו של דבר התרצתה אפרודיטה ואף הפכה אותה לבת אלמוות.ארוס במשתה של אפלטון ב-'משתה' של אפלטון נוטלים חלק שבעה נואמים, שכל אחד מהם שח על שבחו של ארוס: בנאומו, פיידרוס מתאר את ארוס, כאל עתיק, נשגב וחסר אב ואם. עבורו הוא מקור הטוב, שכן האהבה היא המניע לחיים טובים, משום שהיא מפיחה באדם האוהב את סגולת האומץ. על פי פאוזניאס, ארוס קשור בקשר הדוק עם אפרודיטה. כשם שעל פי המיתולוגיה, קיימים שני סיפרים קוטביים על הולדתה של אפרודיטה: האחד כפרי הזדווגותם של אורנוס והים; והשני כתוצאה של בגידה של זאוס באשתו, קיימים שני ארוסים: הארוס הנשגב והארוס הנחות: הארוס הנחות נמשך לאהבה גופנית ושטחית – בלי תלות בחכמה. לעומת זאת, הארוס הנשגב מגלם את האהבה הטהורה – אהבת הנשמה. אהבה זו המגולמת בפדרסטיה האתונאית - מטיבה את האדם; מחכימה אותו; נוטעת בו את חוש הצדק; ומחייבת את האוהב והאהוב לדאוג לזולת.     אריקסימכוס מגלם את המדען. הוא מזהה את הארוס הנשגב עם הרפואה וההתעמלות; אשר מטרתן היא להטיב עם הגוף, ולאזן בין תכונות קוטביות.  כמותן, המוזיקה יוצרת את האהבה ההדדית, בסדר הרמוני וקצבי. בעוד שהארוס המרוסן מביא עמו את שפע ובריאות, הארוס הבלתי מרוסן גורר הרס, מגפות ורעב. חוסר שווי המשקל בארוס, פוגע ביחסים בין האדם לאלים ובינו לבין החי והצומח. הארוס מביא עמו קוסמוס, ובלעדיו שורר הכאוס. על פי אגטון ארוס הוא המאושר שבאלים, והוא המשובח והיפה שבהם. הוא הצעיר הנצחי והאלים הם תלמידיו. בכוחו העדין ובחנו, הוא משליט את ההסכמה, השליטה העצמית, הצדק, השפע והשלום. לדידו של אריסטפנס, בגלל חטא היוהרה, זאוס חצה את בני האדם; וכך נוצרה תשוקה מינית שמגיעה לשובע בשלב מסוים, ומאפשרת לקיים את שלבי החיים אחריה. הוא מדגיש כי תופעה אינה קשורה דווקא במין. ההשתוקקות הזאת למשהו בלתי ידוע, לאותו ארוס עילאי, היא דבר הטבוע בבני האדם מימי קדם. ההשתוקקות הזאת היא היא הרצון של בני האדם לחזור לאחדות שהתקיימו לפני ההפרדות - הארוס הוא למעשה ההשתוקקות לשלמות. "במשתה של אפלטון, סוקרטס הוא לכאורה שופרה של דיוטימה, אבל הוא למעשה מציג את משנתו על 'האהבה האפלטונית'. על פיו, ארוס הוא דימון (ישות ביניים בין אל לאדם), שהוא פרי הזדווגותם של פורוס ופניה – השפע והעוני" ככזה הוא מגלם את ההשתוקקות למשהו שלעולם יהיה חסר למשתוקק – ועל כן, הוא כמהה לטוב ליפה ולידיעה. יחד עם זאת, ארוס מאחד בין העולם האלוהי לעולם המציאותי, ותפקידו לקשר בין עולם האידאות לעולם המציאות. תפקידו של ארוס בעולם הוא להביא אושר, אשר מתקשר בקשר ישיר לאהבה – והוא מנותק מהמיניות.ארוס בפסיכולוגיה בכתביו על המיניות ועל העונג, פרויד אימץ חלק מרעיונותיו על ארוס הרב-ממדי האפלטוני של המשתה. עבורו הוא מסמל את המיניות; כלומר סדרה שלמה של גירויים ופעילויות, הקיימים עוד בילדות המוקדמת, ומספקים עונג – הנבדל במהותו, מהתגובה להשבעה של צורך פיזיולוגי גרידא. יתר על כן, ב'מעבר לעקרון העונג', פרויד תופס את הארוס, כמילה נרדפת לדחף החיים - ולא כסתם דחף מיני. בכתביו הפסיכואנליטיים הראשונים, פרויד מנגיד את הארוס לכוחות האגו. אבל בכתביו המאוחרים, הארוס עומד בניגוד לדחפים ההרסניים של הטנטוס. אדרבה, ב'פסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני', הוא תופס את הארוס ככזה שמטרתו לעשות את החיים מורכבים על ידי צירוף מוסיף והולך של החומר החי המפורק לחלקיקים ולקיימו תוך כדי כך. הפילוסוף וסוציולוג מרקוזה ניכס לעצמו את המושג ארוס, ביצירתו רבת ההשפעה 'ארוס וציוויליזציה', שבה הוא בוחן את התיאוריות של פרויד, לאורה של הגותו של מרקס.לקריאה נוספת דוד ביאלה, ארוס: מין וגוף. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 33–36.קישורים חיצוניים נטע צחנובסקי, למה קופידון נראה כמו תינוק?, באתר N12, 14 בפברואר 2022 מאמרו של בויארין: https://in.bgu.ac.il/heksherim/mikan/Pages/11.aspxהערות שולייםאלים יוונייםאלים כתונייםאלים יווניים קדומיםאלי אהבהאלי פריוןהאנשה במיתולוגיה היווניתאלים רומיים

1545

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%94%20%D7%94-1

המאה ה-1

המאה ה-1 היא התקופה שהחלה בשנת 1 לספירה, והסתיימה בשנת 100. אירועים בולטים בעולם 6 - מפקד אוכלוסין של קוויריניוס 9 - ארמיניוס השמיד כ-20 אלף רומאים בקרב יער טויטובורג 9 - שושלת שין עולה לשלטון בסין 29 - צליבת ישו; ראשיתה של הנצרות 43 - מתחיל כיבוש בריטניה בידי האימפריה הרומית 52 - הגעת תומאס הקדוש להודו 18 ביולי 64: השרפה הגדולה של רומא 66–73: המרד הגדול של היהודים באימפריה הרומית 70: בית המקדש השני נחרב. אוגוסט 79: פומפיי והרקולנאום נחרבות בהתפרצות הר הגעש וזוב 79: התפרצות חמורה של מלריה גרמה לנטישת אזורים חקלאיים פוריים באימפריה הרומית. אזורים אלו יישארו דלילים עד לחיסול המלריה באזור במאה ה-20. נזירים בודהיסטים בסרי לנקה כותבים לראשונה את משנתו של בודהה, יוצרים את פאלי, שפת האסכולה הבודהיסטית. הבודהיזם מגיע לסין המשי מופיע ברומא קיסרות אקסום, הממוקמת באתיופיה ואריתריאה של ימינו, נוסדת על ידי מנליק הראשון בתחילת המאה. הגותים מתיישבים בצפון פולין. ערים חדשות 20 - טבריה 46 - לונדון 50 - קלן פרנקפורט מנצ'סטר אישים משמעותיים ישו - הדמות המרכזית בנצרות. באמונה הנוצרית הוא נחשב כבנו של אלוהים. יוחנן המטביל - קרוב משפחתו של ישו ודמות מרכזית בברית החדשה. פאולוס - נחשב בנצרות כשליחו החשוב ביותר של ישו, וכדמות החשובה ביותר בהתפתחותה, מלבד ישו עצמו קלמנס הראשון - האפיפיור הרביעי ונחשב אחד מהאבות האפוסטלים. טקיטוס - היסטוריון רומאי, אחד ההיסטוריונים הגדולים של העת העתיקה. פליניוס הזקן - סופר, חוקר טבע ומפקד צבא וצי רומאי. פונטיוס פילאטוס - נציב יהודה, על פי הברית החדשה השגיח פילאטוס על משפטו של ישו, ונתן את ההוראה לצליבתו סנקה - פילוסוף, מדינאי, ומחזאי רומאי יוסף בן מתתיהו (פלאוויוס יוספוס) - היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול ארמיניוס - ראש שבט החרוסקי הגרמני העתיק, ניצח בקרב טויטובורג. בודיקיאה - הנהיגה מרד נגד השלטון הרומאי ששלט באי הבריטי. הרון מאלכסנדריה - ממציא, מהנדס, מתמטיקאי ופיזיקאי. פילון האלכסנדרוני - פילוסוף יהודי הלניסטי. סטראבון - גאוגרף היסטוריון ופילוסוף יווני ליו שין - אסטרונום סיני קיסרי רומא אוגוסטוס קיסר (63 לפנה"ס – 14 לספירה) - מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא ובעיני רבים גם החשוב שבהם. אותו (32–69 לספירה) אספסיאנוס (9–79 לספירה) - מדכא המרד הגדול של היהודים. גלבה (3 לפנה"ס – 69 לספירה) דומיטיאנוס (51–96 לספירה) ויטליוס (15–69 לספירה) נירון קיסר (37–68 לספירה) נרווה (30–98 לספירה) טיבריוס (42 לפנה"ס – 37 לספירה) טיטוס (39–81 לספירה) - בנו של אספסיאנוס. מטיל המצור על ירושלים ומחריב בית המקדש השני. טראיאנוס (53–117 לספירה) - תחת שלטונו הגיעה האימפריה לשיא התרחבותה הטריטוריאלית. מדכא ביד רמה של מרד התפוצות היהודי. קלאודיוס (10 לפנה"ס – 54 לספירה) קליגולה (12–41 לספירה) אישים בולטים ביהדות אלישע בן אבויה - אחד מהתנאים ש"שנה ופירש". הלל הזקן - נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות. רבי אליעזר בן הורקנוס רבי יהושע בן חנניה רבן גמליאל דיבנה - נשיא הסנהדרין. רבי אלעזר בן עזריה - נשיא הסנהדרין לתקופה קצרה. רבי עקיבא - מגדולי התנאים ומגדולי חכמי ישראל בכל הדורות. תגליות והמצאות קודקס, הגרסה הראשונה של הספר המודרני, מופיעה באימפריה הרומית. שנת 30 - נכתב ספרו של קורנליוס קלסוס, De Medicina , המסכם את עיקרי התובנות היווניות בנושא רפואה. הספר לא זכה להצלחה רבה בתקופתו, אולם זכה להכרה והשפעה בתקופת הרנסאנס. שנת 78 - תחילתה של מערכת לוח השנה הדרום אסיאתית סקה ארה. המצאות שונות של הרון מאלכסנדריה, כולל מנוע הקיטור, מזרקת הרון, נוסחת הרון, דלת הנפתחת ללא מגע יד אדם. שיפורים בתנור רם והמצאת משאבת שרשרת בסין. אסטרונום סיני, ליו שין, מפרסם שיטה אסטרונומית חדשה. תרבות ואמנות באזורים שונים במזרח הרחוק בכלל ובהודו בפרט, אומנות בודהיסטית החלו לייצר את דמותו של בודהה כאדם, במקום סימבולים של תקופות קודמות כמו טביעות רגל או כיסא ריק. בתקופה זו בולטות השפעות הלניסטיות על היצירה באזור הודו. בסין של תחילת המאה התחלפו הסימבולים הנפוצים ביותר ממפלצות ויצורי אלמוות לדמויות של חיות וחיות מיתולוגיות. קישורים חיצוניים הערות שוליים +

המאה ה-1 היא התקופה שהחלה בשנת 1 לספירה, והסתיימה בשנת 100.אירועים בולטים בעולם 6 - מפקד אוכלוסין של קוויריניוס 9 - ארמיניוס השמיד כ-20 אלף רומאים בקרב יער טויטובורג9 - שושלת שין עולה לשלטון בסין 29 - צליבת ישו; ראשיתה של הנצרות43 - מתחיל כיבוש בריטניה בידי האימפריה הרומית 52 - הגעת תומאס הקדוש להודו 18 ביולי 64: השרפה הגדולה של רומא 66–73: המרד הגדול של היהודים באימפריה הרומית 70: בית המקדש השני נחרב. אוגוסט 79: פומפיי והרקולנאום נחרבות בהתפרצות הר הגעש וזוב79: התפרצות חמורה של מלריה גרמה לנטישת אזורים חקלאיים פוריים באימפריה הרומית. אזורים אלו יישארו דלילים עד לחיסול המלריה באזור במאה ה-20. נזירים בודהיסטים בסרי לנקה כותבים לראשונה את משנתו של בודהה, יוצרים את פאלי, שפת האסכולה הבודהיסטית. הבודהיזם מגיע לסין המשי מופיע ברומא קיסרות אקסום, הממוקמת באתיופיה ואריתריאה של ימינו, נוסדת על ידי מנליק הראשון בתחילת המאה.הגותים מתיישבים בצפון פולין.ערים חדשות 20 - טבריה 46 - לונדון 50 - קלן פרנקפורט מנצ'סטראישים משמעותיים ישו - הדמות המרכזית בנצרות. באמונה הנוצרית הוא נחשב כבנו של אלוהים. יוחנן המטביל - קרוב משפחתו של ישו ודמות מרכזית בברית החדשה. פאולוס - נחשב בנצרות כשליחו החשוב ביותר של ישו, וכדמות החשובה ביותר בהתפתחותה, מלבד ישו עצמו קלמנס הראשון - האפיפיור הרביעי ונחשב אחד מהאבות האפוסטלים. טקיטוס - היסטוריון רומאי, אחד ההיסטוריונים הגדולים של העת העתיקה. פליניוס הזקן - סופר, חוקר טבע ומפקד צבא וצי רומאי. פונטיוס פילאטוס - נציב יהודה, על פי הברית החדשה השגיח פילאטוס על משפטו של ישו, ונתן את ההוראה לצליבתו סנקה - פילוסוף, מדינאי, ומחזאי רומאי יוסף בן מתתיהו (פלאוויוס יוספוס) - היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול ארמיניוס - ראש שבט החרוסקי הגרמני העתיק, ניצח בקרב טויטובורג. בודיקיאה - הנהיגה מרד נגד השלטון הרומאי ששלט באי הבריטי. הרון מאלכסנדריה - ממציא, מהנדס, מתמטיקאי ופיזיקאי. פילון האלכסנדרוני - פילוסוף יהודי הלניסטי. סטראבון - גאוגרף היסטוריון ופילוסוף יווניליו שין - אסטרונום סיניקיסרי רומא אוגוסטוס קיסר (63 לפנה"ס – 14 לספירה) - מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא ובעיני רבים גם החשוב שבהם. אותו (32–69 לספירה) אספסיאנוס (9–79 לספירה) - מדכא המרד הגדול של היהודים. גלבה (3 לפנה"ס – 69 לספירה) דומיטיאנוס (51–96 לספירה) ויטליוס (15–69 לספירה) נירון קיסר (37–68 לספירה) נרווה (30–98 לספירה) טיבריוס (42 לפנה"ס – 37 לספירה) טיטוס (39–81 לספירה) - בנו של אספסיאנוס. מטיל המצור על ירושלים ומחריב בית המקדש השני. טראיאנוס (53–117 לספירה) - תחת שלטונו הגיעה האימפריה לשיא התרחבותה הטריטוריאלית. מדכא ביד רמה של מרד התפוצות היהודי. קלאודיוס (10 לפנה"ס – 54 לספירה) קליגולה (12–41 לספירה)אישים בולטים ביהדות אלישע בן אבויה - אחד מהתנאים ש"שנה ופירש". הלל הזקן - נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות. רבי אליעזר בן הורקנוס רבי יהושע בן חנניה רבן גמליאל דיבנה - נשיא הסנהדרין. רבי אלעזר בן עזריה - נשיא הסנהדרין לתקופה קצרה. רבי עקיבא - מגדולי התנאים ומגדולי חכמי ישראל בכל הדורות.תגליות והמצאות קודקס, הגרסה הראשונה של הספר המודרני, מופיעה באימפריה הרומית. שנת 30 - נכתב ספרו של קורנליוס קלסוס, De Medicina , המסכם את עיקרי התובנות היווניות בנושא רפואה. הספר לא זכה להצלחה רבה בתקופתו, אולם זכה להכרה והשפעה בתקופת הרנסאנס. שנת 78 - תחילתה של מערכת לוח השנה הדרום אסיאתית סקה ארה. המצאות שונות של הרון מאלכסנדריה, כולל מנוע הקיטור, מזרקת הרון, נוסחת הרון, דלת הנפתחת ללא מגע יד אדם. שיפורים בתנור רם והמצאת משאבת שרשרת בסין. אסטרונום סיני, ליו שין, מפרסם שיטה אסטרונומית חדשה.תרבות ואמנות באזורים שונים במזרח הרחוק בכלל ובהודו בפרט, אומנות בודהיסטית החלו לייצר את דמותו של בודהה כאדם, במקום סימבולים של תקופות קודמות כמו טביעות רגל או כיסא ריק. בתקופה זו בולטות השפעות הלניסטיות על היצירה באזור הודו. בסין של תחילת המאה התחלפו הסימבולים הנפוצים ביותר ממפלצות ויצורי אלמוות לדמויות של חיות וחיות מיתולוגיות.קישורים חיצונייםהערות שוליים +

1551

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A8%D7%A0%D7%A3%20%D7%A8%D7%97%D7%91-%D7%A9%D7%A4%D7%94

קרנף רחב-שפה

קרנף רחב־שפה (שם מדעי: Ceratotherium simum) הוא מין של קרנף מהסוג קרנף רחב שפה, הנפוץ בסוואנות של אפריקה. מקור השם "קרנף" הוא בהלחם "קרן" ו"אף". קרוי גם "קרנף לבן" בשל תרגום שגוי של המילה weit ("רחב" באפריקאנס) ל־white ("לבן" באנגלית). משום כך נוסף לשמו של קרנף צר־שפה, מין נוסף החי באפריקה, השם "קרנף שחור". צבעו של הקרנף רחב־השפה בהיר מעט מזה של הקרנף צר־השפה. הוא אחד מבעלי החיים הגדולים ביותר על פני היבשה ובין חמשת הגדולים של אפריקה. רק הפילים גדולים ממנו והוא דומה בגודלו להיפופוטם. הוא ניזון בעיקר מעשב. תוחלת חייו של הקרנף רחב־השפה היא 30–35 שנה בטבע ו־40–45 שנה בשבי. תת־מינים קרנף רחב-שפה צפוני C. s. cottoni – בשמורת טבע בקניה נותרו רק שני פרטים ממין נקבה, בנות כלאיים ששמותיהן נאג'ין ופאטו. ככל הנראה נכחד בטבע, והתת־מין מוגדר בסכנת הכחדה חמורה. הניסיון להציל את תת-המין נעשה על-ידי הפריה. קרנף רחב־שפה דרומי C. s. simum אנטומיה גובהו של הקרנף רחב־השפה נע בין 1.5 ל־1.85 מטרים. אורך גופו עד ארבעה מטרים, וזנבו מגיע לאורך של 60 סנטימטרים. אורך הקרן הוא למעלה ממטר. משקלו נע בין 2,500 ל־3,500 קילוגרמים. למרות משקלו הרב, הוא מסוגל להגיע למהירויות של 40 קילומטרים בשעה ואף למעלה מכך. גופו של הקרנף כבד המשקל ארוך והוא בעל רגליים קצרות וחזקות המאפשרות את ריצתו המהירה. כמו לקרנף צר־השפה, גם לקרנף זה שתי קרניים שהאחורית בהן קצרה יותר. הקרן הקדמית משמשת לחפירה, להגנה ולתקיפה. משני צידי הקרן נמצאות שתי עיניים קטנות. ראייתו של הקרנף חלשה והקרן חוסמת את שדה הראייה. כדי להיטיב לראות הקרנף מטה את ראשו. לקרנפים שמיעה מעולה בזכות אוזניהם הארוכות. הם נעזרים בחוש ריחם המפותח כדי למצוא את מזונם. רבייה הנקבה נמצאת בהריון במשך 17 עד 18 חודשים, ובסופם היא תמליט לרוב ולד אחד. משקלו של הוולד כ־40 ק"ג. זכרים מבוגרים נראים לבד, או בחברת נקבה שלעיתים מלווה בקרנפון. בעונת ההזדווגות הנקבה מפרישה ריחות, וכך מושכת אליה את הזכר. עימותים בין זכרים בעונת ההזדווגות קשים ועלולים להסתיים במוות בשל פציעה מהקרן. הוולדות מגיעים לבגרות כעבור כשנתיים והאם מטפלת בהם עד אז, כך שהנקבות חיות בזוגות עם הגורים. תפוצה ושימור המין נותרו רק כמה אלפים מאוכלוסיית הבר, ומספרם מוערך ב־20,170 פרטים. בעבר שוטטו הקרנפים רחבי־השפה במרחבי אפריקה באזורים רבים. עם עלות השחר היו יוצאים לנהר או לבור המים הקרובים ושם היו משכשכים בבוץ כדי לנקות את עורם מן הטפילים השונים, בעוד בני השבטים המקומיים ממתינים לשעת כושר בניסיון לצוד אותם בשל עורם העבה ובשרם למאכל. ברם ציד שכזה לא הביא את הקרנפים אל סף כליה. הקרנף רחב־השפה הוכרז בעל חיים מוגן והוא מצוי כיום בסכנת הכחדה בשל גורם נוסף – קרנו. הסיבה העיקרית לציד הפרוע נובע מחשיבות הקרן באמונתם של עמי מזרח אסיה. בני עמים אלה מאמינים כי החומר שממנו הקרן עשויה תורם לחיזוק כוח הגברא והוא בעל סגולות רפואיות אחרות וגם כישופיות. בשל כך רב הביקוש לקרנו של קרנף זה ושל מיני קרנף אחרים. באמונתם של עמים אלה אין ממש. הקרן עשויה שיער נוקשה וחסר בה הורמון הטסטוסטרון, הוא ההורמון הגברי. נראה כי מקורה של אמונה זו נובע מכך שבקרניהם של איילים אכן מצוי שיעור זעיר של טסטוסטרון, אולם לא ידוע כיצד השתרשה האמונה דווקא בכל הנוגע לקרנו של הקרנף. כיום מצויים הקרנפים רחבי־השפה בשמורות טבע ובפארקים לאומיים תחת השגחה קפדנית ופיקוח כדי למנוע כל פגיעה בהם. בשנים האחרונות אף נהוג להרדימם ולהסיר את הקרן כדי למנוע כל רצון להמיתם בגללה. נעשים גם ניסיונות בעולם כולו להרבותם בשביה, אך לרוב גני החיות נוחלים כישלון חרוץ. בגן החיות מקבלים בעלי החיים מזון מועשר כדי לשמור את מצב בריאותן של החיות שפיר ככל שניתן, אולם המזון המועשר מביא לתוצאה בלתי רצויה כאשר נקבת הקרנף הרה, כי העובר מתפתח מעל הגודל הרצוי ולעיתים האם מתה בלידה. מלבד זאת, ככל הנראה, ויטמינים מסוימים שמצויים במזון המועשר גורמים להפלתו של העובר ולחולשה אצל האם. נראה גם שזכר בודד מאבד עניין בנקבה לאחר זמן לא רב ומחויב בתחרות עם זכר אחר כדי לחזר אחר הנקבה במידה הרצויה. הואיל וקרנפים אלה כמעט שאינם מתרבים בגני חיות, הם מובאים לשם בדרך כלל מן הטבע, בניגוד למרבית בעלי החיים שם, שמתרבים גם בשביה. הבאתם לגני חיות, גם אם מטרתה היא להרבותם, לא תמיד פועלת בכיוון הרצוי, משום שחיות בר מתקשות לעיתים להסתגל לחיי שביה ומצויות במצב עקה תמידי, אשר אינו מאפשר להן כלל להתייחם. בנובמבר 2015 מתה בגן החיות שבסן־דייגו נקבת קרנף לבן מהתת־מין הצפוני, והזכר האחרון מת ב־20 במרץ 2018 בקניה. משכך נותרו מתת־מין זה שתי נקבות בלבד. באוגוסט 2019 הצליחה קבוצת מדענים מאיטליה להפרות באופן מלאכותי ביציות שנלקחו משתי הנקבות האחרונות מהתת־המין הצפוני. ההפריה נעשתה בעזרת זרע שנלקח בעבר משני זכרים של התת־המין, שחיו בגן חיות בצ'כיה, לפני מותם. גלריה קישורים חיצוניים היקס, עצוב: כשהקרנף הזה ימות, המין שלו ייכחד, באתר מאקו, 16 ביולי 2015 הקרנף רחב-השפה, באתר ה־IUCN הערות שוליים טקסונים שתוארו בידי ויליאם ג'ון ברצ'ל רחב-שפה יונקים בסוואנה האפריקנית דרום אפריקה: יונקים מגה-פאונה של אפריקה בעלי חיים שתוארו ב-1817 יונקים יחידים בסוגם

קרנף רחב־שפה (שם מדעי: Ceratotherium simum) הוא מין של קרנף מהסוג קרנף רחב שפה, הנפוץ בסוואנות של אפריקה. מקור השם "קרנף" הוא בהלחם "קרן" ו"אף". קרוי גם "קרנף לבן" בשל תרגום שגוי של המילה weit ("רחב" באפריקאנס) ל־white ("לבן" באנגלית). משום כך נוסף לשמו של קרנף צר־שפה, מין נוסף החי באפריקה, השם "קרנף שחור". צבעו של הקרנף רחב־השפה בהיר מעט מזה של הקרנף צר־השפה. הוא אחד מבעלי החיים הגדולים ביותר על פני היבשה ובין חמשת הגדולים של אפריקה. רק הפילים גדולים ממנו והוא דומה בגודלו להיפופוטם. הוא ניזון בעיקר מעשב. תוחלת חייו של הקרנף רחב־השפה היא 30–35 שנה בטבע ו־40–45 שנה בשבי.תת־מינים קרנף רחב-שפה צפוני C. s. cottoni – בשמורת טבע בקניה נותרו רק שני פרטים ממין נקבה, בנות כלאיים ששמותיהן נאג'ין ופאטו. ככל הנראה נכחד בטבע, והתת־מין מוגדר בסכנת הכחדה חמורה. הניסיון להציל את תת-המין נעשה על-ידי הפריה. קרנף רחב־שפה דרומי C. s. simumאנטומיהגובהו של הקרנף רחב־השפה נע בין 1.5 ל־1.85 מטרים. אורך גופו עד ארבעה מטרים, וזנבו מגיע לאורך של 60 סנטימטרים. אורך הקרן הוא למעלה ממטר. משקלו נע בין 2,500 ל־3,500 קילוגרמים. למרות משקלו הרב, הוא מסוגל להגיע למהירויות של 40 קילומטרים בשעה ואף למעלה מכך.גופו של הקרנף כבד המשקל ארוך והוא בעל רגליים קצרות וחזקות המאפשרות את ריצתו המהירה. כמו לקרנף צר־השפה, גם לקרנף זה שתי קרניים שהאחורית בהן קצרה יותר. הקרן הקדמית משמשת לחפירה, להגנה ולתקיפה. משני צידי הקרן נמצאות שתי עיניים קטנות. ראייתו של הקרנף חלשה והקרן חוסמת את שדה הראייה. כדי להיטיב לראות הקרנף מטה את ראשו. לקרנפים שמיעה מעולה בזכות אוזניהם הארוכות. הם נעזרים בחוש ריחם המפותח כדי למצוא את מזונם.רבייההנקבה נמצאת בהריון במשך 17 עד 18 חודשים, ובסופם היא תמליט לרוב ולד אחד. משקלו של הוולד כ־40 ק"ג. זכרים מבוגרים נראים לבד, או בחברת נקבה שלעיתים מלווה בקרנפון. בעונת ההזדווגות הנקבה מפרישה ריחות, וכך מושכת אליה את הזכר. עימותים בין זכרים בעונת ההזדווגות קשים ועלולים להסתיים במוות בשל פציעה מהקרן. הוולדות מגיעים לבגרות כעבור כשנתיים והאם מטפלת בהם עד אז, כך שהנקבות חיות בזוגות עם הגורים.תפוצה ושימור המיןנותרו רק כמה אלפים מאוכלוסיית הבר, ומספרם מוערך ב־20,170 פרטים. בעבר שוטטו הקרנפים רחבי־השפה במרחבי אפריקה באזורים רבים. עם עלות השחר היו יוצאים לנהר או לבור המים הקרובים ושם היו משכשכים בבוץ כדי לנקות את עורם מן הטפילים השונים, בעוד בני השבטים המקומיים ממתינים לשעת כושר בניסיון לצוד אותם בשל עורם העבה ובשרם למאכל. ברם ציד שכזה לא הביא את הקרנפים אל סף כליה. הקרנף רחב־השפה הוכרז בעל חיים מוגן והוא מצוי כיום בסכנת הכחדה בשל גורם נוסף – קרנו.הסיבה העיקרית לציד הפרוע נובע מחשיבות הקרן באמונתם של עמי מזרח אסיה. בני עמים אלה מאמינים כי החומר שממנו הקרן עשויה תורם לחיזוק כוח הגברא והוא בעל סגולות רפואיות אחרות וגם כישופיות. בשל כך רב הביקוש לקרנו של קרנף זה ושל מיני קרנף אחרים. באמונתם של עמים אלה אין ממש. הקרן עשויה שיער נוקשה וחסר בה הורמון הטסטוסטרון, הוא ההורמון הגברי. נראה כי מקורה של אמונה זו נובע מכך שבקרניהם של איילים אכן מצוי שיעור זעיר של טסטוסטרון, אולם לא ידוע כיצד השתרשה האמונה דווקא בכל הנוגע לקרנו של הקרנף.כיום מצויים הקרנפים רחבי־השפה בשמורות טבע ובפארקים לאומיים תחת השגחה קפדנית ופיקוח כדי למנוע כל פגיעה בהם. בשנים האחרונות אף נהוג להרדימם ולהסיר את הקרן כדי למנוע כל רצון להמיתם בגללה. נעשים גם ניסיונות בעולם כולו להרבותם בשביה, אך לרוב גני החיות נוחלים כישלון חרוץ. בגן החיות מקבלים בעלי החיים מזון מועשר כדי לשמור את מצב בריאותן של החיות שפיר ככל שניתן, אולם המזון המועשר מביא לתוצאה בלתי רצויה כאשר נקבת הקרנף הרה, כי העובר מתפתח מעל הגודל הרצוי ולעיתים האם מתה בלידה. מלבד זאת, ככל הנראה, ויטמינים מסוימים שמצויים במזון המועשר גורמים להפלתו של העובר ולחולשה אצל האם. נראה גם שזכר בודד מאבד עניין בנקבה לאחר זמן לא רב ומחויב בתחרות עם זכר אחר כדי לחזר אחר הנקבה במידה הרצויה.הואיל וקרנפים אלה כמעט שאינם מתרבים בגני חיות, הם מובאים לשם בדרך כלל מן הטבע, בניגוד למרבית בעלי החיים שם, שמתרבים גם בשביה. הבאתם לגני חיות, גם אם מטרתה היא להרבותם, לא תמיד פועלת בכיוון הרצוי, משום שחיות בר מתקשות לעיתים להסתגל לחיי שביה ומצויות במצב עקה תמידי, אשר אינו מאפשר להן כלל להתייחם.בנובמבר 2015 מתה בגן החיות שבסן־דייגו נקבת קרנף לבן מהתת־מין הצפוני, והזכר האחרון מת ב־20 במרץ 2018 בקניה. משכך נותרו מתת־מין זה שתי נקבות בלבד.באוגוסט 2019 הצליחה קבוצת מדענים מאיטליה להפרות באופן מלאכותי ביציות שנלקחו משתי הנקבות האחרונות מהתת־המין הצפוני. ההפריה נעשתה בעזרת זרע שנלקח בעבר משני זכרים של התת־המין, שחיו בגן חיות בצ'כיה, לפני מותם.גלריהקישורים חיצוניים היקס, עצוב: כשהקרנף הזה ימות, המין שלו ייכחד, באתר מאקו, 16 ביולי 2015 הקרנף רחב-השפה, באתר ה־IUCNהערות שולייםטקסונים שתוארו בידי ויליאם ג'ון ברצ'לרחב-שפהיונקים בסוואנה האפריקניתדרום אפריקה: יונקיםמגה-פאונה של אפריקהבעלי חיים שתוארו ב-1817יונקים יחידים בסוגם