Datasets:

imvladikon

/

wikipedia_20230601_he

like 1

7

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%AA%D7%9E%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94

מתמטיקה

מָתֵמָטִיקָה היא תחום דעת העוסק במושגים כגון כמות, מבנה, מרחב ושינוי. המתמטיקאים מחפשים דפוסים ותבניות משותפות במספרים, במרחב, במדע ובהפשטות דמיוניות. המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב ומדידה ומהמחקר השיטתי של צורות ותנועה של עצמים מוחשיים. הידע והשימוש במתמטיקה בסיסית היוו תמיד חלק טבעי וחיוני בחיי האדם והקבוצה. ניתן למצוא שכלולים של הרעיונות הבסיסיים בטקסטים המתמטיים שהגו המצרים, הבבלים, ההודים, הסינים, היוונים והמוסלמים. כבר בשלב מוקדם בלטו שלושה מאפיינים המלווים את המתמטיקה עד היום: הפשטה: אף שמקורם של חלק מן העצמים המתמטיים בעולם הממשי, הדיון המתמטי בהם כרוך בהפשטה ניכרת. המספר 5 עשוי לייצג 5 אבנים או 5 תפוחים, אך המתמטיקה עוסקת במספר כישות עצמאית, שאינה מייצגת דבר. המעגל מזכיר לנו חפצים מוחשיים עגולים, כגון גלגל, אך הגאומטריה עוסקת במעגל מופשט, חסר משקל וחסר נפח ומושלם בצורתו. הכללה: המתמטיקה בוחנת את עצמיה המופשטים בראייה רחבה, תוך חיפוש מאפיינים כלליים שלהם. מושג המספר כולל בתוכו סדרה של הכללות: מעבר ממספרים טבעיים למספרים שלמים, מהם למספרים רציונליים, מהם למספרים ממשיים ומהם למספרים מרוכבים. בכל אחת ממערכות המספרים הללו מוכלת המערכת שקדמה לה. הוכחה: כל טענה מתמטית יש להוכיח, כלומר לנמק את נכונות הטענה באמצעות סדרה של כללי היסק. המתמטיקאי מעלה השערות חדשות, שאת אמיתותן עליו לבסס באמצעות הוכחות פורמליות דדוקטיביות הנובעות מתוך אקסיומות (הנחות יסוד שקובעים כי הן נכונות), והגדרות שנבחרו בהתאם. הוכחות פורמליות הופיעו לראשונה במתמטיקה היוונית, ובמיוחד ב"יסודות" של אוקלידס. פיתוח המתמטיקה המשיך, בצורה בלתי מסודרת, עד תקופת הרנסאנס במאה ה-16, שבה החידושים המתמטיים קיימו יחסי גומלין עם התגליות המדעיות של התקופה. דבר זה הוביל להאצה במחקר המתמטי, ובמקביל לכך החלה התרחבות מהירה של המתמטיקה כמדע עצמאי. שני כיווני התפתחות אלה נמשכים עד היום. המתמטיקה משמשת ככלי חיוני בתחומים רבים, ובכלל זה במדעי הטבע, בהנדסה, ברפואה ואף במדעי החברה כגון כלכלה, פסיכולוגיה ודמוגרפיה. בעיות שמקורן בענפי מדע אחרים ממשיכות להוות זרז ומניע לתגליות מתמטיות חדשות, ולעיתים מתפתחים תחומים מתמטיים חדשים לחלוטין בעקבות זאת. במקביל מתפתחת המתמטיקה כענף ידע נרחב ועצמאי, ללא התייחסות ליישומו בענפי מדע אחרים, אם כי לעיתים קרובות מתגלים בהמשך יישומים מעשיים לתגליות שהחלו כמתמטיקה עיונית בלבד. אטימולוגיה מקור המילה "מתמטיקה" במילה היוונית העתיקה μάθημα (מתמה, máthēma), שפירושה: "למידה, לימוד, מדע". בנוסף קיבלה המילה, עוד בעת העתיקה, את המשמעות הצרה יותר של "לימוד מתמטי". שם התואר המתאים ביוונית הוא μαθηματικός (מתמטיקוס, mathēmatikós), שפירושו: "קשור ללמידה"; כמו השם שהוא נגזר ממנו, גם התואר קיבל משמעות צרה יותר, דהיינו "מתמטי, קשור למתמטיקה". התואר משמש בפרט בביטוי μαθηματικὴ τέχνη (מתמטיקה טכנה, mathēmatikḗ tékhnē), כלומר (בתרגום חופשי) "מקצוע המתמטיקה", או בלטינית ars mathematica (ארס מתמטיקה), כלומר "אמנות המתמטיקה". שמואל אבן תיבון, בתרגומו ל"מורה הנבוכים", בתחילת המאה ה-13, השתמש במילה "לימודיים" במשמעות של מתמטיקה. בכך הלך ישירות על פי הערבית ("תעאלים") והיוונית. יהודה אלחריזי, שתרגם אף הוא את "מורה הנבוכים", השתמש בביטויים "חכמת הלימודים" ו"חכמות לימודיות" במשמעות של מתמטיקה. בעברית ישראלית משמשת המילה "מתמטיקה". בכיתות הנמוכות מכונים לימודי המתמטיקה "חשבון" (אריתמטיקה בסיסית) ו"הנדסה" (גאומטריה בסיסית). היסטוריה את התפתחות המתמטיקה ניתן לראות כסדרה הולכת וגדלה של הפשטות או פיתוחים של נושאים שונים. ההפשטה הראשונה הייתה, ככל הנראה, של המספרים: ההבחנה, כי לשני תפוחים ולשני תפוזים (לדוגמה) יש תכונה משותפת, היוותה פריצת דרך בחשיבה האנושית. בנוסף להבנה כיצד לספור חפצים מוחשיים, בני האדם הפרהיסטוריים הבינו גם כיצד לספור חפצים מופשטים, כגון יחידות זמן - ימים, עונות ושנים. משם נבעה באופן טבעי האריתמטיקה, הכוללת את ארבע פעולות החשבון: חיבור, חיסור, כפל וחילוק. על-מנת להשיג התקדמות נוספת, נדרשה כתיבה או מערכת אחרת לרשימת מספרים, כגון מקל ספירה או קיפו, התקן ספירה הבנוי מחוטים וקשרים ושימש את בני האינקה לשמירת מידע מספרי. שיטות ספירה רבות ומגוונות הומצאו, כאשר המספרים הכתובים העתיקים ביותר הידועים כיום נרשמו על ידי המצרים כ-4,000 שנה לפני זמננו בטקסטים כגון פפירוס רינד. התחומים המרכזיים במתמטיקה נוצרו מתוך הצורך בהבנת הקשר בין המספרים, במדידת שטחים, בחישובים לצורכי מס ומסחר, ובחיזוי אירועים שמימיים. מכאן נבעה החלוקה הבסיסית של המתמטיקה למחקר של כמות, מבנה, שינוי ומרחב. חפירות ארכאולוגיות מעידות על כך שלחכמי בבל ובמצרים היה ידע במתמטיקה, בין השאר במשוואות ריבועיות, שורש ריבועי, שטחים של צורות מישוריות ושימוש בטבלאות שונות. מאז, הורחבה המתמטיקה בצורה ניכרת, ויצרה יחסי גומלין פוריים עם תחומי המדע השונים. תגליות מתמטיות חדשות נתגלו לכל אורך ההיסטוריה, וממשיכות להתגלות עד היום. התפתחות המתמטיקה בעת העתיקה הגיעה לשיאה ביוון העתיקה, בזכות מתמטיקאים מפורסמים כמו אוקלידס וארכימדס. בימי הביניים היה עיקר ההתפתחות על ידי הערבים, שפיתחו את האלגברה והטריגונומטריה. במאה ה-17 הייתה פריחה של ענפים שונים במתמטיקה, כגון גאומטריה אנליטית וחשבון אינפיניטסימלי, ששימשו הזנק לענפים מדעיים רבים. פיתוח הגאומטריה הלא-אוקלידית במאה ה-19 הדגיש את חשיבותן של האקסיומות במתמטיקה, ואת התרחקותה מהגישה האינטואיטיבית. בסוף המאה ה-19 פותחה תורת הקבוצות, והתפתח דיון ביסודות המתמטיקה. במאה ה-20 המשיכה המתמטיקה בהתפתחותה המהירה והושגו הישגים רבים, בהם פתירת רוב הבעיות שנכללו ב-23 הבעיות של הילברט. תחום הלוגיקה זכה להישגים בולטים במאה זו, ונולד תחום מתמטי חדש, מדעי המחשב. למרות כל ההישגים הללו, הידע המתמטי שלנו רחוק מלהיות שלם: מתמטיקאים עודם שוקדים על הוכחות למשפטים חדשים ופיתוח רעיונות מתמטיים מקוריים. לשם הדגמה, בבסיס הנתונים של כתב העת Mathematical Review, שנוסד ב-1940, יש, נכון ל-2017, מעל שני מיליון מאמרים וספרים. רובן המוחלט של עבודות אלו עוסק במשפטים מתמטיים חדשים ובהוכחותיהם. תחומי עיסוק כאמור לעיל, התחומים העיקריים במתמטיקה הופיעו כתוצאה מהצורך לבצע חישובים במסחר, להבין את היחסים בין מספרים, למדוד אדמה ולחזות אירועים אסטרונומיים. ארבעת הצרכים הראשוניים האלו מחלקים באופן גס את המתמטיקה לחקר של כמות, מבנה, מרחב ושינוי (אריתמטיקה, אלגברה, גאומטריה ואנליזה, בהתאמה). בנוסף לתחומים אלו, ישנן חלוקות-משנה המיועדות לחקר יסודות המתמטיקה (לוגיקה מתמטית ותורת הקבוצות), לשימושים של המתמטיקה במדעים השונים, ולאחרונה למחקר הריגורוזי באי-ודאות. כמות חקר הכמות מתחיל עם מספרים: ראשית, המספרים הטבעיים והשלמים והפעולות הבסיסיות שניתן לבצע עליהם, אשר מאופיינות באמצעות האריתמטיקה. בהמשך, התכונות המורכבות יותר של המספרים השלמים נלמדות בתורת המספרים, אשר ממנה נובעות תוצאות חשובות כגון המשפט האחרון של פרמה. לאחר פיתוח נוסף של מערכת המספרים, ניתן לראות כי המספרים השלמים הם תת-קבוצה של המספרים הרציונלים ("שברים"). אלה, בתורם, מהווים חלק מקבוצת המספרים הממשיים, המשמשים לייצוג כמויות רציפות. את המספרים הממשיים ניתן להכליל למספרים מרוכבים, וזהו צעד ראשון בהיררכיה של מספרים אשר ניתן להמשיך אותה עם קווטרניונים ואוקטוניונים. עיון במספרים הטבעיים מניב גם את הסודרים האינסופיים, שנותנים תוקף למושג של ספירה לאינסוף. תחום מחקר נוסף הוא גודל, אשר מוביל לעוצמות ולתפיסה אחרת של האינסוף: מספרי "אָלֶף", המאפשרים השוואה בעלת משמעות בין הגדלים של קבוצות אינסופיות. {| style="border:1px solid #ddd; text-align:center; margin: auto;" cellspacing="20" | || || || || |- | מספרים טבעיים || מספרים שלמים || מספרים רציונליים || מספרים ממשיים || מספרים מרוכבים |} מבנה עצמים מתמטיים רבים, כגון קבוצות של מספרים ושל פונקציות, הם בעלי מבנה פנימי. את תכונות המבנה שלהם חוקרים באמצעות התבוננות בחבורות, חוגים, שדות ומבנים מופשטים נוספים, שהם עצמים מתמטיים בפני עצמם. זהו תחום האלגברה המופשטת. מושג חשוב בתחום זה הוא וקטורים, אשר ניתן להכלילם למרחב וקטורי וללמוד אותם במסגרת האלגברה הליניארית. מושג הווקטור משלב בתוכו שלושה מהתחומים היסודיים במתמטיקה: כמות, מבנה ומרחב. אנליזה וקטורית מוסיפה את התחום היסודי הרביעי, שינוי. באמצעות חשבון טנזורים נחקרות סימטריות והתנהגותם של וקטורים תחת סיבובים. מספר שאלות עתיקות על בנייה בסרגל ומחוגה נפתרו לבסוף בתורת גלואה. {| style="border:1px solid #ddd; text-align:center; margin: auto;" cellspacing="15" | || || || |- | תורת המספרים || אלגברה מופשטת || תורת החבורות || תורת הסדר |} מרחב לימוד המרחב התחיל בגאומטריה - בפרט, גאומטריה אוקלידית. טריגונומטריה משלבת מרחב ומספרים. המחקר המודרני במרחב מכליל את הרעיונות האלה לגאומטריה מרובת-ממדים, גאומטריות לא-אוקלידיות (שלהן תפקיד מרכזי בתורת היחסות הכללית) וטופולוגיה. כמות ומרחב משתלבים באמצעות גאומטריה אנליטית, גאומטריה דיפרנציאלית וגאומטריה אלגברית. בתחום הגאומטריה הדיפרנציאלית, אשר שמה דגש על מערכות צירים, חלקות וכיוון, נמצא את המושגים של אגד סיבים ואנליזה על יריעות. בגאומטריה אלגברית מתוארים העצמים הגאומטריים כקבוצת הפתרונות של משוואות פולינומיות, ובכך משתלבים מושגי הכמות והמרחב, וכן נחקרות חבורות טופולוגיות, אשר משלבות מבנה ומרחב. חבורות לי משמשות לחקר מרחב, מבנה ושינוי. טופולוגיה, על תתי-הענפים שלה, הייתה כנראה תחום ההתפתחות הגדול ביותר במאה ה-20, וכוללת את השערת פואנקרה ואת משפט ארבעת הצבעים, שהוכח בעזרת מחשב ונכונותו לא אומתה בידי אדם. {| style="border:1px solid #ddd; text-align:center; margin: auto;" cellspacing="15" | || || || || |- |גאומטריה || טריגונומטריה || גאומטריה דיפרנציאלית || טופולוגיה || גאומטריה פרקטלית |} שינוי תיאור והבנת שינוי הוא צורך נפוץ במדעי הטבע, וחשבון אינפיניטסימלי פותח ככלי רב-עוצמה לחקירתו. המושג העיקרי המשמש לתיאור מנה משתנית הוא הפונקציה. המחקר הריגורוזי במספרים הממשיים ובפונקציות המקבלות ערכים ממשיים נקרא אנליזה ממשית, והתחום המקביל החוקר פונקציות של מספרים מרוכבים נקרא אנליזה מרוכבת. השערת רימן, אחת מהשאלות הפתוחות היסודיות ביותר במתמטיקה, נובעת מהאנליזה המרוכבת. אנליזה פונקציונלית מתמקדת במרחבי פונקציות, בדרך כלל בעלי אינסוף ממדים. אחד מהשימושים הרבים של האנליזה הפונקציונלית הוא במכניקת הקוונטים. בפתרון בעיות רבות ניתן להיעזר בקשרים בין כמות לבין קצב השינוי שלה, וקשרים אלה נלמדים בתחום המשוואות הדיפרנציאליות. תופעות רבות בטבע ניתנות לתיאור באמצעות מערכות דינמיות; תורת הכאוס חוקרת בצורה מדויקת את הצורה שבה רבות ממערכות אלה פועלות בצורה בלתי ניתנת לחיזוי אך עדיין דטרמיניסטית. אנליזה נומרית חוקרת שיטות חישוב שונות לפתרון יעיל של קשת רחבה של בעיות חישוביות שאין להן פתרון אנליטי; היא כוללת את המחקר בשגיאות עיגול ומקורות אחרים לשגיאות בחישוב. יסודות ופילוסופיה על מנת להסביר את יסודות המתמטיקה פותחו תחומי הלוגיקה המתמטית ותורת הקבוצות, וכן תורת הקטגוריות שעדיין בשלבי פיתוח. "משבר היסודות" הוא הכינוי שניתן בתחילת המאה ה-20 לחיפוש אחר יסודות מתאימים למתמטיקה, הוא תופעה מתמשכת, המומחשת על ידי מספר מחלוקות כגון המחלוקת על תורת קנטור, מחלוקת בראואר-הילברט ומחלוקת בישופ-קייסלר. לוגיקה מתמטית מתייחסת לקביעת המתמטיקה על מסגרת אקסיומטית קשיחה, וחקר התוצאות של מסגרת כזו. ניתן למצוא בה את משפט האי שלמות השני של גדל, אולי התוצאה המפורסמת ביותר בלוגיקה, שלפיה כל מערכת פורמלית המכילה אריתמטיקה בסיסית, אם היא חזקה מספיק (כלומר, כל המשפטים שניתן להוכיחם הם נכונים) אזי היא בהכרח בלתי שלמה (כלומר, ישנם משפטים נכונים שלא ניתן להוכיחם במסגרת אותה מערכת). גדל הראה כיצד לבנות, בהינתן אוסף של אקסיומות בתורת המספרים, טענה פורמלית שהיא נכונה במספרים הטבעיים, אך אינה נובעת מהאקסיומות הנתונות. מכאן, שום מערכת פורמלית אינה אקסיומטיזציה אמיתית של תורת המספרים במלואה. לוגיקה מודרנית מחולקת לתורת הרקורסיה, תורת המודלים ותורת ההוכחות, והיא בעלת יחסים הדוקים עם מדעי המחשב התאורטיים. {| style="border:1px solid #ddd; text-align:center; margin: auto;" cellspacing="15" | || || |- | לוגיקה מתמטית || תורת הקבוצות || תורת הקטגוריות || |} מתמטיקה דיסקרטית מתמטיקה דיסקרטית (או מתמטיקה בדידה) היא תחום העוסק בחקר מבנים מתמטיים בדידים, כלומר בני־מנייה. זאת להבדיל מהאנליזה המתמטית, המרבה לעסוק במבנים מתמטיים רציפים, שאינם בני מנייה. מתמטיקה בדידה זוכה לפופולריות גוברת מאז החצי השני של המאה העשרים, בזכות שימושיה במדעי המחשב: מחשב ספרתי (להבדיל ממחשב אנלוגי) פועל בצורה בדידה, צעד אחר צעד ובעזרת יחידות בדידות, ולכן למתמטיקה בדידה רלוונטיות גבוהה ליסודות התאורטיים של אופן פעולתו. ענפים עיקריים הנכללים במסגרת הרחבה של המתמטיקה הבדידה הם: קומבינטוריקה, תורת הגרפים, אלגוריתמיקה ואלגברה בוליאנית. {| style="border:1px solid #ddd; text-align:center; margin: auto;" cellspacing="15" | || |- | קומבינטוריקה || תורת הגרפים |} מדעי המחשב מדעי המחשב התאורטיים כוללים תחומים מתמטיים אחדים בעלי רלוונטיות גבוהה להבנת מהותם ואופן פעולתם של מחשבים, ובהם תורת החישוביות, תורת הסיבוכיות החישובית ותורת האינפורמציה. תורת החישוביות חוקרת את גבולותיהם של מודלים תאורטיים שונים של המחשב, ובכלל זה המודל העוצמתי ביותר הידוע כיום - מכונת טיורינג. תורת הסיבוכיות חוקרת את המשאבים הנחוצים לפתרון בעיות; חלק מהבעיות, אף על פי שתאורטית ניתן לפתור אותן באמצעות מחשב, דורשות זמן ריצה וזיכרון כה רבים, שפתרונן עתיד להישאר בלתי-ישים, אפילו בהתחשב בהתקדמות המהירה של פיתוח החומרה. לבסוף, תורת האינפורמציה עוסקת בכמות הנתונים שניתן לאחסן על אמצעי-אחסון מסוים, ובמושגים כגון דחיסת נתונים ואנטרופיה. כתחום חדש יחסית, במדעי המחשב קיימות בעיות פתוחות מהותיות רבות. המפורסמת מתוכן היא האם P=NP. {| style="border:1px solid #ddd; text-align:center; margin: auto;" cellspacing="15" | || || |- | תורת החישוביות || תורת הסיבוכיות || קריפטוגרפיה |} בסיס תאורטי למחקר במדעי החברה והניהול ובמדעי החיים מראשית ימיה שימשה המתמטיקה לפתרון בעיות בעולם הממשי, במקביל להתפתחותה העיונית, כמדע העומד בפני עצמו. לאורך הדורות בלט השימוש במתמטיקה לפתרון בעיות בפיזיקה. בעת החדשה, ובפרט במאה העשרים התפתחו ענפי מתמטיקה אחדים המספקים ביסוס מתמטי לפעילויות שההיבטים המעשיים שלהם נחקרים במסגרת מדעי החברה (כלכלה, ניהול) ומדעי החיים (ביולוגיה, רפואה). סטטיסטיקה עושה שימוש בכלים של תורת ההסתברות ומאפשרת תיאור, ניתוח וחיזוי של תופעות שבהן המקרה משחק תפקיד. רוב הניסויים, הסקרים והתצפיות דורשים שימוש מושכל בסטטיסטיקה. למרות זאת, רבים מהסטטיסטיקאים אינם מחשיבים את עצמם כמתמטיקאים, אלא כחלק מקבוצה נפרדת העושה שימוש במתמטיקה. חקר ביצועים הוא תחום יישומי נוסף של המתמטיקה המאפשר מציאת פתרונות אופטימליים לבעיות עם משאבים מוגבלים, או החלטות מיטביות בהתאם למידע הקיים. תורת המשחקים משמשת לניתוח מצבי תחרות ועימות. {| style="border:1px solid #ddd; text-align:center; margin: auto;" cellspacing="15" | || || || || |- |אופטימיזציה || תורת ההסתברות || סטטיסטיקה || מתמטיקה פיננסית || תורת המשחקים |} סימון, שפה וריגורוזיות מרבית הסימונים המתמטיים שבשימוש כיום הומצאו רק במאה ה-16 ואילך. לפני כן, המתמטיקה נכתבה במילים ולא בסימנים - תהליך איטי שהגביל את היכולת המתמטית של בני אותן תקופות. לאונרד אוילר המציא, במאה ה-18, רבים מהסימנים שבשימוש כיום. הסימון המתמטי המודרני הופך את העיסוק במתמטיקה נוח ביותר למקצוענים, אך מתחילים מוצאים אותו מרתיע לעיתים. הסימון המתמטי "דחוס" מאוד: ניתן להביע באמצעותו מידע רב מאוד תוך שימוש במספר מועט של סמלים. בדומה לתיווי מוזיקלי, גם לתיווי המתמטי המודרני תחביר מדויק ונוקשה, והוא מקודד מידע שיהיה קשה לכתבו בכל צורה אחרת. גם השפה המתמטית עשויה להיות קשה להבנה למתחילים. למילים כגון "או" יש משמעות מדויקת, ולעיתים שונה, מבלשון היומיומית. בנוסף, מילים כגון "פתוח" ו"שדה" קיבלו משמעות מתמטית מיוחדת. הז'רגון המתמטי כולל מונחים טכניים חדשים רבים, כגון הומיאומורפיזם ואינטגרביליות. ישנה סיבה לכל הסימונים והמונחים המיוחדים: המתמטיקה דורשת דיוק רב בהרבה מלשון היום-יום. המתמטיקאים קוראים לרמת הדיוק הזו בשפה "ריגורוזיות". ריגורוזיוּת היא מרכיב יסודי בכל הוכחה מתמטית. המתמטיקאים מעוניינים שהמשפטים שהם מנסחים ינבעו מאקסיומות באמצעות הסקת מסקנות שיטתית. רק כך ניתן להימנע מ"משפטים" שגויים, המבוססים על אינטואיציה בלבד, שכמותם הופיעו רבים במהלך ההיסטוריה המתמטית (ראו למשל: משפט ארבעת הצבעים). רמת הריגורוזיות המקובלת אצל המתמטיקאים השתנתה במשך ההיסטוריה. היוונים, שטיפלו בעיקר ביצורים גאומטריים קונקרטיים, דרשו טיעונים מפורטים. בתקופתו של אייזק ניוטון היה מקובל להשתמש בשיטות פחות קפדניות, וגם ההגדרות שנתנו ניוטון ולייבניץ למושגי היסוד של האנליזה, כמו הגבול של סדרה, לא היו מדוקדקים די הצורך בסטנדרטים מודרניים. בעיות מהותיות בהגדרת מושג הפונקציה, שהתעוררו בעיקר סביב עבודתו של פורייה, הובילו לתחייה המחודשת של ניתוח מדוקדק והוכחות פורמליות במאה ה-19. גם כיום, המתמטיקאים ממשיכים להתווכח בינם לבין עצמם בנוגע להוכחות מתמטיות בעזרת מחשב. חישובים בהיקף גדול קשים לאימות, ולכן יש הטוענים כי הוכחות כאלה אינן ריגורוזיוֹת מספיק. בהשקפת העולם המסורתית, אקסיומות היו "אמיתות מובנות מאליהן", אך תפיסה זו היא בעייתית. במישור הפורמלי, אקסיומה היא שרשרת של סמלים, המקבלת משמעות רק בהקשר של נוסחאות הנגזרות ממערכת אקסיומטית. מטרתה של תוכנית הילברט הייתה לבסס את כל המתמטיקה על בסיס אקסיומטי מוצק, אך לפי משפטי האי שלמות של גדל בכל מערכת אקסיומטית חזקה מספיק קיימים משפטים שלא ניתן להוכיחם, ולכן אקסיומטיזציה כפי שהציע אותה הילברט אינה אפשרית. למרות זאת, לעיתים קרובות מדברים על המתמטיקה, בכל הנוגע לתוכן הפורמלי שלה, כעל אקסיומטיזציה של תורת הקבוצות ותו לא - במובן שבו כל טענה מתמטית ניתנת לייצוג על ידי נוסחאות בתחום תורת הקבוצות. אחת מדרישות הריגורוזיות היא הסתמכות על דדוקציה ולא על אינדוקציה. בניגוד למדעי הטבע, בהם הסקת מסקנות מכמות גדולה של מקרים פרטיים אל הכלל מתקבלת כראייה מספקת לנכונותה של טענה, במתמטיקה נדרשות הוכחות ש"לוכדות את האינסוף" ולא רק מספר סופי של מספרים, גדול ככל שיהיה. דרישה זו יכולה להיראות קנטרנית, אך במהלך ההיסטוריה התברר שהיא הכרחית. לדוגמה, משפט המספרים הראשוניים, שמספק את הקירוב למספר הראשוניים הקטנים מ-x. (היחס בין ערך זה לבין הפונקציה , x מחולק בלוגריתם הטבעי שלו, שואף ל-1). הערכה זו מפריזה במספר הראשוניים לכל ערך שעבורו היא נבדקה, אך ג'ון אדנזור ליטלווד הראה שבשלב כלשהו הנוסחה תמעיט בכמות המספרים הראשוניים. משום כך השערות חשובות כמו המשפט האחרון של פרמה והשערת רימן נשארו פתוחות במשך שנים רבות (האחרונה עד היום), אף על פי שנמצאו להן ראיות, באמצעות מחשבי-על, התקפות למספרים רבים. פילוסופיה של המתמטיקה הפילוסופיה של המתמטיקה היא ענף בפילוסופיה שמטרתו הבהרת מהותה של המתמטיקה. הוא נועד לענות על שאלות כמו: האם למתמטיקה תקפות אוניברסלית או שהיא תלויה בחשיבה האנושית, עד כמה המשפטים המתמטיים תקפים במציאות הגשמית, האם המתמטיקה היא תגלית או המצאה, מדוע המתמטיקה כה שימושית בתיאור היקום וכיוצא בזאת. המושגים והמשפטים במתמטיקה אינם מתאימים בהכרח לעצמים בעולם הגשמי. אמנם, קיימת התאמה מסוימת, ואף על פי שמתמטיקאים עשויים לבחור אקסיומות וטענות הנראות הגיוניות ואינטואיטיביות, אין זה נחוץ שההנחות הבסיסיות במסגרת מערכת אקסיומטית יהיו נכונות במובן נסיוני או פיזיקלי. מכאן, אף על פי שמערכות אקסיומטיות רבות נגזרות מתפיסתנו ומניסויים, הן אינן תלויות בהם. לדוגמה, נוכל לומר כי את המושג הפיזיקלי של שני תפוחים ניתן להסביר באמצעות המודל המתמטי של המספרים הטבעיים - המספר 2. בעוד הדימוי של ההגדרות האקסיומטיות של המספרים הטבעיים כאוספים של תפוחים שימושי לצורכי הוראה, ההגדרה עצמה אינה תלויה או נגזרת מגופים גשמיים כלשהם. אף על פי כן, המתמטיקה היא עדיין כלי שימושי בפתרון בעיות ממשיות. שאלת תקפותה של המתמטיקה העסיקה הוגים רבים בכל הזמנים. היו שסברו שהמתמטיקה קיימת באותה מידה בה קיימים עצמים מוחשיים, ולפיכך היא מתגלה, ואילו אחרים טענו שהמתמטיקה נבנתה על ידי האדם, ולפיכך היא מומצאת. נושא זה הוא גרעין המחלוקת בין האסכולות בפילוסופיה של המתמטיקה: על פי הפלאטוניזם המתמטי, או הריאליזם המתמטי, הישויות המתמטיות קיימות באופן ממשי, והאדם רק מגלה אותן, כפי שהיה עושה ככל הנראה כל יצור תבוני אחר. השאלה הגדולה שמופנית לתומכי אסכולה זו היא איפה הישויות קיימות, ואיך ניתן למצוא אותן. בין התומכים המפורסמים בפלאטוניזם: הפילוסוף אפלטון והמתמטיקאים פאול ארדש וקורט גדל. הפורמליזם בבסיסו טוען שהמתמטיקה היא למעשה אוסף סמלים ופעולות שניתן לבצע בהם, על פי "כללי משחק" שנקבעו מראש, וללא כל משמעות מעבר לכך. גרסה מאוחרת יותר וקיצונית פחות של הפורמליזם היא הדדוקטיביזם, על פיה המתמטיקה אמיתית אם האקסיומות אמיתיות, אך ניתן לבנות גם מתמטיקה בעזרת אקסיומות "לא אמיתיות". ראייה לטובת אסכולה זו היא הגאומטריה הלא אוקלידית, גאומטריה שונה מזו המקובלת ולא אינטואיטיבית אך עקבית, שבמסגרתה אפשר להגיע לתכונות שונות מבגאומטריה האוקלידית הרגילה. בעקבות זאת המתמטיקאי הפורמליסט דויד הילברט ניסה לבנות את המתמטיקה על ידי ניסוח מוקפד של כלליה והצרנתה המוחלטת (הפיכתה לאוסף סמלים במסגרת המערכת), אך תוכנית זו נכשלה עקב משפטי אי השלמות של גדל, על פיהם המושגים "נכון" ו"בר הוכחה" במתמטיקה לא שווים, מה שפגע אנושות בפורמליזם. הלוגיציזם מבוסס על הסברה שהמתמטיקה נובעת ישירות מהלוגיקה. במידה רבה זהו פיתוח של הפלאטוניזם. מייסד הלוגיציזם, גוטלוב פרגה, ניסה לבנות את האריתמטיקה מהלוגיקה, אך בבנייתו התגלתה סתירה, הידועה בתור הפרדוקס של ראסל. הוגה הפרדוקס ברטרנד ראסל ואלפרד נורת' וייטהד פיתחו בנייה חדשה של המתמטיקה, אך מסובכת יותר ולא לחלוטין נגזרת מהלוגיקה. האינטואיציוניזם היא האסכולה הקיצונית ביותר מבחינת דרישותיה. על פי אסכולה זו, ניתן לקבל את קיומו של עצם מתמטי רק אם ניתן לבנותו בצורה ברורה. לויצן אגברטוס יאן בראואר בנה את הלוגיקה האינטואיציסטית, ששונה מאוד מהלוגיקה הרגילה. הבעיה המרכזית באינטואיציוניזם היא שהוא דורש לפסול חלק גדול מהמתמטיקה, לדוגמה את כל ההוכחות בדרך השלילה (האינטואיציוניזם אינו מקבל את כלל השלישי מן הנמנע, שלפיו שלילת אי נכונותו של משפט שווה להוכחתו). על פי תאוריות השכל המוגשם, המתמטיקה נמצאת רק במוח האנושי ונבנית על ידו. אסכולת הקונסטרוקטיביות חברתית או ריאליזם חברתי מניחה שהמתמטיקה, כמו המדע, היא תוצר של מצבים תרבותיים, ומשתנה בהתאם לניסיון האמפירי ולאופנות החולפות. שאלה אחרת היא מדוע המתמטיקה פועלת, ותורמת כל כך למדעי הטבע בפרט ולתיאור העולם בכלל. ניסח זאת אלברט איינשטיין: "כיצד ייתכן כי המתמטיקה, שהיא אחרי הכל תוצר של החשיבה האנושית ואינה תלויה בהתנסות, מתאימה בצורה כל מופלאה לתאר את המציאות?". שאלה זו הועלתה גם במאמרו המפורסם של יוג'ין ויגנר, "היעילות הבלתי סבירה של המתמטיקה במדעי הטבע". אחת הטענות שהיא שבמתמטיקה קיים מעין-אמפיריציזם, כלומר שהיא במידה מסוימת תלויה בהתנסות. תשובתו של איינשטיין עצמו הייתה: "אם חוקי המתמטיקה מתייחסים למציאות, הם אינם ודאיים; ואם הם ודאיים, הם אינם מתייחסים למציאות" - דווקא היותה יציר המוח האנושי הופך אותה לוודאית אף יותר מהמדע ולבסיס מוצק עבורו. נושאים נוספים בפילוסופיה של המתמטיקה: האתיקה של העיסוק בה בהתחשב בשימושיה הצבאיים (הצפנה, בניית פצצות), האסתטיקה של המתמטיקה (ספר חשוב בנושא זה הוא התנצלותו של מתמטיקאי) ועוד. מתמטיקאי מתמטיקאי הוא אדם העוסק במתמטיקה. בניגוד למדענים אחרים, שעוסקים בתיאור העולם הגשמי, המתמטיקאי עוסק בהסקת טענות חדשות, הנקראות "משפטים", מתוך טענות אחרות אשר הוכחו כבר, או מתוך משפטים יסודיים הנקראים אקסיומות. הוכחת הטענות מתבצעת בחשיבה לוגית בלבד, ללא צורך למצוא להן תימוכין ניסיוניים. התוצר העיקרי של מתמטיקאי העוסק במחקר הוא הוכחות, המתפרסמות בצורת מאמרים בכתבי-עת מתמטיים. לעיתים מסתפק המתמטיקאי, מחוסר הוכחות, בהעלאת השערה, ומותיר לעמיתיו את מלאכת ההוכחה של השערה זו. מתמטיקאים פעילים בעיקר באוניברסיטאות, בהוראה ובמחקר בענפי המתמטיקה הרבים. עם זאת, מתמטיקאים פעילים גם בתעשיית ההיי-טק והפיננסים, בעיקר בפיתוח של אלגוריתמים מתקדמים ובניית מודלים מתמטיים שיתארו בעיה מהמציאות ויספקו תובנות כיצד לפתור אותה בצורה המיטבית. השראה ואסתטיקה המתמטיקה דרושה לפתרון בעיות העוסקות בכמות, מבנה, מרחב או שינוי. בעיות כאלו נמצאו לראשונה במסחר, במדידת שטחים ומאוחר יותר באסטרונומיה; כיום, הן קיימות בכל המדעים, ואף בתוך המתמטיקה עצמה. הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן המציא את ניסוח אינטגרלי המסלול של מכניקת הקוונטים באמצעות שילוב של טיעונים מתמטיים ותובנה פיזיקלית; כיום תורת המיתרים, תאוריה מדעית שעודה בתהליכי פיתוח ואשר מנסה לאחד את ארבעת כוחות היסוד של הטבע, מהווה השראה לפיתוח מתמטיקה חדשה (אדוארד ויטן, פיזיקאי שהוא מאבות תורת המיתרים, זכה במדליית פילדס, שהיא הפרס החשוב ביותר במתמטיקה). רעיונות מסוימים במתמטיקה משמשים אך ורק בתחום שהיווה השראה ליצירתם, אך לעיתים רעיונות שנוצרו במקור על מנת לפתור בעיות בתחום מסוים מוכיחים את עצמם כשימושיים בתחומים רבים נוספים, והם מצטרפים לאוסף הכולל של הרעיונות המתמטיים. העובדה הלא-רגילה כי לעיתים קרובות ניתן למצוא שימושים מעשיים אף לרעיונות שהכי שייכים למתמטיקה העיונית היא מה שכינה הפיזיקאי יוג'ין ויגנר "היעילות הבלתי-הגיונית של המתמטיקה" במאמר משנת 1960. כמו ברוב תחומי המחקר, גם במתמטיקה נוצר צורך בהתמקצעות עקב הגידול המהיר בהיקף הידע בעידן המדעי. רוב המתמטיקאים בוחרים, לעיתים כבר במהלך לימודי התואר הראשון, להתמקצע באחד מתתי-הענפים של המתמטיקה, ובפרט מתמטיקה עיונית או מתמטיקה שימושית. מספר תחומים במתמטיקה השתלבו עם תחומים חוץ-מתמטיים והפכו לתחומי מחקר בפני עצמם, ובכלל זה חקר ביצועים ומדעי המחשב. עבור העוסקים במתמטיקה, קיים לתחום זה פן אסתטי בלתי מבוטל. מתמטיקאים רבים מדברים על האלגנטיות של המתמטיקה, האסתטיקה העצמית והיופי הפנימי שבה. פשטות והכללה הם עקרונות אסתטיים מוערכים. לדידם, ישנו יופי בכל הוכחה פשוטה ואלגנטית, כגון ההוכחה בדרך השלילה של אוקלידס לקיום אינסוף מספרים ראשוניים, ואף בשיטה נומרית נאה אשר מאיצה חישובים, כגון התמרת פורייה מהירה. גודפרי הרולד הארדי טען בספרו "התנצלותו של מתמטיקאי" כי שיקולים אסתטיים אלו הם, כשלעצמם, סיבה מספקת לעיסוק במחקר במתמטיקה עיונית, ואתו מסכימים רבים מהמתמטיקאים. מתמטיקאים שואפים לעיתים קרובות למצוא הוכחות אלגנטיות ככל האפשר למשפטים מתמטיים, תהליך אליו התייחס פאול ארדש כמציאת הוכחות מתוך "הספר בו אלוהים כתב את ההוכחות החביבות עליו". הפופולריות לה זוכים שעשועי מתמטיקה מעידה על ההנאה והעניין אשר רבים מוצאים בפתרון בעיות מתמטיות. מקומה של המתמטיקה בין המדעים המדען והמתמטיקאי, קרל פרידריך גאוס כינה את המתמטיקה "מלכת המדעים". במקור הלטיני Regina Scientiarum, וגם בגרמנית (שפתו של גאוס) Königin der Wissenschaften, המילה המציינת "מדע" פירושה "תחום ידע", ואין ספק שמבחינה זו, המתמטיקה היא אכן מדע. אם נצמצם את הגדרתו של מדע כמתייחס לחקר העולם החומרי בלבד (שבו עוסקים מדעי הטבע), אז מתמטיקה - או לפחות מתמטיקה עיונית - אינה מדע. פילוסופים רבים מאמינים כי המתמטיקה איננה ניתנת להפרכה, ולכן איננה תואמת את הגדרתו של קרל פופר למדע. פופר עצמו לעומת זאת טען כי "רוב התאוריות המתמטיות הן, כמו אלו של הפיזיקה והביולוגיה, מבוססות על השערות ודדוקציה; לכן, מתברר כי המתמטיקה העיונית קרובה הרבה יותר משנדמה לנו למדעי הטבע, אשר השערותיהם מבוססות על ניחושים". באוניברסיטאות רבות ניתן למצוא פקולטה בשם "מדעי הטבע ומתמטיקה", שם שמרמז ששני התחומים קשורים אך אינם חופפים. השקפה אחרת גורסת כי תחומים מדעיים מסוימים (כגון פיזיקה תאורטית) הם למעשה מתמטיקה עם אקסיומות שמטרתן להתאים אותה למציאות. הפיזיקאי התאורטי ג'ון זימן הציע כי המדע הוא "ידע ציבורי", ולכן המתמטיקה נכללת בתוכו. על כל פנים, למתמטיקה יש הרבה במשותף עם תחומים במדעים המדויקים. תפיסת המתמטיקה כשפת הפיזיקה, ואפילו כשפתו של אלוהים, היא עתיקה ושורשיה עוד ביוון העתיקה (האסכולה הפיתגוראית) ובתקופת הרנסאנס. גלילאו גליליי אמר: מתמטיקה ניסיונית היא תחום שחשיבותו הולכת וגדלה, וחישובים והדמיות נעשים כלים חשובים יותר ויותר הן במדעים והן במתמטיקה, מה שמחליש מעט, ביחס לענף זה של המתמטיקה, את הטענה כי המתמטיקה אינה משתמשת בשיטה המדעית. בספרו A New Kind of Science (2002)‎ טוען סטיבן וולפרם כי מתמטיקה נסיונית ראויה למחקר אמפירי כתחום מדעי בפני עצמו. דעותיהם של המתמטיקאים בעניין זה הן מגוונות. יש הסוברים כי סיווג המתמטיקה כמדע היא המעטה בערכה של האסתטיקה שלה ושל ההיסטוריה שלה כאחת משבע האמנויות החופשיות; אחרים טוענים כי התעלמות מהקשר של המתמטיקה למדעים היא התעלמות מהעובדה כי שימושי המתמטיקה במדע ובהנדסה גרמו להתקדמות רבה במתמטיקה עצמה. בבתי ספר תיכוניים, מעמדה של המתמטיקה כיום דומה לזה של הלטינית במאה ה-19. מקצוע זה נחשב לאחד המקצועות הקשים, ולאחד מהשנואים על חלק התלמידים. למרות זאת, שליטה במתמטיקה חשובה לכל הלומדים תחומים "ריאליים", שכן היא מהווה את אחד הכלים הבסיסיים שבהם משתמשים בתחומים אלו. פרק החשיבה הכמותית בבחינה הפסיכומטרית בוחן מיומנות מתמטית, ומחזק את חשיבותם של לימודי המתמטיקה לכל הרוצה להמשיך בלימודים באוניברסיטה. חשיבותה של המתמטיקה, הן לעולם המדעי והן למשק, תורמת גם לפופולריות הגוברת של המקצוע באקדמיה הישראלית, והיא נכללה בין המקצועות המבוקשים ביותר בקרב סטודנטים בישראל בשנת תשפ"א ובשנת תשפ"ב. כמו כן, חלה עלייה ברצונם של הורים כי ילדיהם ילמדו את מקצוע המתמטיקה באקדמיה. מבדיקת זרוע העבודה במשרד העבודה והרווחה, מקצוע המתמטיקה נכלל בין חמשת המקצועות הבולטים מבחינת דרישה לעובדים ורמות שכר, בין הסיבות לעלייה בביקוש לעובדים בענף זה הן צמיחת תעשיית ההייטק ופרישתם של עובדים ותיקים יותר בענף. שעשועי מתמטיקה שעשועי מתמטיקה הם משחקים, חידות, וקסמים המבוססים על מתמטיקה, וכן נושאים במתמטיקה שאינם דורשים ידע רב ויש בהם מן השעשוע. תחום שעשועי המתמטיקה זכה לדחיפה גדולה במאה ה-19 בזכות פעילותם של החידונאים הגדולים סם לויד והנרי ארנסט דודני. במאה ה-20 התקדם ענף שעשועי המתמטיקה המודרני במידה רבה בזכות פרסום טור בשם "Mathematical Games" (משחקים מתמטיים) על ידי מרטין גרדנר בירחון סיינטיפיק אמריקן. הטור כלל כתבות על נושאים רחבים שעד אז לא נחשבו כמתמטיים, כגון יצירותיו האמנותיות של מ. ק. אשר, פלקסגונים (צורות הנוצרות מקיפולי נייר), קסמים מתמטיים ועוד. ספרות שעשועי המתמטיקה עוסקת היום במגוון רחב של נושאים הכוללים: חידות מתחומים שונים: חידות מספרים, חידות גאומטריות, חידות לוגיות, משחקי לוח מבוססי מחשבה. נושאים הקושרים מתמטיקה לאמנות כגון: ריצופים, חידות חיתוך והרכבה, אוריגמי מודולרי. נושאים הקושרים מתמטיקה למדעי המחשב כגון: פרקטלים, חידות הקשורות להצפנה, ואוטומטים תאיים. פרסים ידועים במתמטיקה פרסים אחדים משמשים למתן הוקרה למתמטיקאים, על הישגיהם המתמטיים. בחלק מהמקרים אלה פרסים ייחודיים למתמטיקאים, ובאחרים הפרס במתמטיקה נכלל במסגרת פרסים הכוללים ענפי מדע רבים. פרסים בינלאומיים עיקריים הם: מדליית פילדס, שנוסדה בשנת 1936 ומחולקת בכל 4 שנים, היא אחד משני הפרסים הבין-לאומיים היוקרתיים ביותר במתמטיקה (יחד עם פרס אבל), המדליה מוענקת למתמטיקאים צעירים אשר לא עברו את גיל ארבעים על פריצות דרך משמעותיות במתמטיקה. פרס אבל, שנוסד בשנת 2003, נחשב מקביל לפרס נובל (שאינו כולל קטגוריית מתמטיקה), אחד משני הפרסים הבין-לאומיים היוקרתיים ביותר במתמטיקה (יחד עם מדליית פילדס), מוענק למתמטיקאים על הישגיהם המצטברים לאורך השנים. פרס נבנלינה, שנוסד בשנת 1981 ומחולק בכל 4 שנים, בעבור תרומה יוצאת דופן לאספקטים המתמטיים של תחומים כמו מדעי המחשב, סיבוכיות חישובית, אנליזה נומרית, אלגוריתמיקה, אינטליגנציה מלאכותית וקריפטוגרפיה, הפרס מוענק למתמטיקאים צעירים אשר לא עברו את גיל 40. נחשב לפרס המקביל במדעי המחשב למדליית פילדס. פרס גאוס, שנוסד בשנת 2002 ומחולק בכל 4 שנים, בעבור "תרומות יוצאות מן הכלל במתמטיקה אשר נמצאו כבעלות יישום משמעותי מחוץ לתחום המתמטיקה". בנוסף ישנם פרסים שניתנים בעבור תרומות בתחומים מסוימים במתמטיקה כגון: פרס נורברט וינר למתמטיקה יישומית שנוסד בשנת 1967, מוענק עבור תרומה יוצאת מן הכלל ל"מתמטיקה יישומית במובן הגבוה והרחב ביותר". פרס קול שנוסד בשנת 1928 מוענק בעבור תרומה יוצאת דופן בתחום האלגברה או בתחום תורת המספרים. פרס פוליה שנוסד בשנת 1969, מוענק בעבור תרומה משמעותית ליישום של תורת הקומבינטוריקה או תרומה משמעותית בתחום עניין אחר של ג'ורג' פוליה, לדוגמה בתורת הקירובים, אנליזה מרוכבת ותורת המספרים. בנוסף לפרסים אלה, הניתנים על הישגים כלליים במחקר המתמטי, מוכרזים לעיתים פרסים לפותר של בעיה פתוחה מסוימת: פרסים אחדים הוצעו למי שיוכיח את המשפט האחרון של פרמה. במסגרת קידום מכירות של הרומן "הדוד פטרוס והשערת גולדבך", הכריזו המו"ל של הגרסה האמריקאית והמו"ל של הגרסה הבריטית על פרס של מיליון דולר לראשון שיוכיח את השערת גולדבך במהלך שנתיים שהסתיימו, ללא זוכה, ב-15 במרץ 2002. לרשימה של שבע בעיות המילניום של מכון קליי, הוכרז בשנת 2000 פרס כספי של מיליון דולר לכל הפותר אחת מהן. לקריאה נוספת . לקריאה מקוונת באתר של מכון מופ"ת James R. Newman (ed.), The World of Mathematics, Dover Publications. Philip J. Davis, Reuben Hersh, Elena Anne Marchisotto, The Mathematical Experience, Study Edition, Birkhäuser Boston, 1995. by A. D. Aleksandrov, A. N. Kolmogorov, M. A. Lavrent'ev, Mathematics: Its Content, Methods and Meaning קישורים חיצוניים ארכיון ההיסטוריה של המתמטיקה של MacTutor, מקור מידע על עקרונות מתמטיים, תולדות המתמטיקה ומתמטיקאים Mathworld - אנציקלופדיה מקיפה למתמטיקה אנציקלופדיה למתמטיקה גיל קלעי ונתי ליניאל, אבני-דרך בתולדות המתמטיקה לא מדויק - בלוג מתמטי עברי מאת גדי אלכסנדרוביץ' אלף אפס - מאמרים ושעשועי מתמטיקה מילונים למונחי מתמטיקה, באתר האקדמיה ללשון | חשבון 1912 | מתמטיקה פשוטה 1933 | מתמטיקה גבוהה 1938 | מתמטיקה 1940 | מתמטיקה 1985 | הערות שוליים מדע וטכנולוגיה ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה

מָתֵמָטִיקָה היא תחום דעת העוסק במושגים כגון כמות, מבנה, מרחב ושינוי. המתמטיקאים מחפשים דפוסים ותבניות משותפות במספרים, במרחב, במדע ובהפשטות דמיוניות.המתמטיקה התפתחה ממנייה, חישוב ומדידה ומהמחקר השיטתי של צורות ותנועה של עצמים מוחשיים. הידע והשימוש במתמטיקה בסיסית היוו תמיד חלק טבעי וחיוני בחיי האדם והקבוצה. ניתן למצוא שכלולים של הרעיונות הבסיסיים בטקסטים המתמטיים שהגו המצרים, הבבלים, ההודים, הסינים, היוונים והמוסלמים. כבר בשלב מוקדם בלטו שלושה מאפיינים המלווים את המתמטיקה עד היום: הפשטה: אף שמקורם של חלק מן העצמים המתמטיים בעולם הממשי, הדיון המתמטי בהם כרוך בהפשטה ניכרת. המספר 5 עשוי לייצג 5 אבנים או 5 תפוחים, אך המתמטיקה עוסקת במספר כישות עצמאית, שאינה מייצגת דבר. המעגל מזכיר לנו חפצים מוחשיים עגולים, כגון גלגל, אך הגאומטריה עוסקת במעגל מופשט, חסר משקל וחסר נפח ומושלם בצורתו. הכללה: המתמטיקה בוחנת את עצמיה המופשטים בראייה רחבה, תוך חיפוש מאפיינים כלליים שלהם. מושג המספר כולל בתוכו סדרה של הכללות: מעבר ממספרים טבעיים למספרים שלמים, מהם למספרים רציונליים, מהם למספרים ממשיים ומהם למספרים מרוכבים. בכל אחת ממערכות המספרים הללו מוכלת המערכת שקדמה לה. הוכחה: כל טענה מתמטית יש להוכיח, כלומר לנמק את נכונות הטענה באמצעות סדרה של כללי היסק. המתמטיקאי מעלה השערות חדשות, שאת אמיתותן עליו לבסס באמצעות הוכחות פורמליות דדוקטיביות הנובעות מתוך אקסיומות (הנחות יסוד שקובעים כי הן נכונות), והגדרות שנבחרו בהתאם. הוכחות פורמליות הופיעו לראשונה במתמטיקה היוונית, ובמיוחד ב"יסודות" של אוקלידס.פיתוח המתמטיקה המשיך, בצורה בלתי מסודרת, עד תקופת הרנסאנס במאה ה-16, שבה החידושים המתמטיים קיימו יחסי גומלין עם התגליות המדעיות של התקופה. דבר זה הוביל להאצה במחקר המתמטי, ובמקביל לכך החלה התרחבות מהירה של המתמטיקה כמדע עצמאי. שני כיווני התפתחות אלה נמשכים עד היום.המתמטיקה משמשת ככלי חיוני בתחומים רבים, ובכלל זה במדעי הטבע, בהנדסה, ברפואה ואף במדעי החברה כגון כלכלה, פסיכולוגיה ודמוגרפיה. בעיות שמקורן בענפי מדע אחרים ממשיכות להוות זרז ומניע לתגליות מתמטיות חדשות, ולעיתים מתפתחים תחומים מתמטיים חדשים לחלוטין בעקבות זאת. במקביל מתפתחת המתמטיקה כענף ידע נרחב ועצמאי, ללא התייחסות ליישומו בענפי מדע אחרים, אם כי לעיתים קרובות מתגלים בהמשך יישומים מעשיים לתגליות שהחלו כמתמטיקה עיונית בלבד.אטימולוגיהמקור המילה "מתמטיקה" במילה היוונית העתיקה μάθημα (מתמה, máthēma), שפירושה: "למידה, לימוד, מדע". בנוסף קיבלה המילה, עוד בעת העתיקה, את המשמעות הצרה יותר של "לימוד מתמטי". שם התואר המתאים ביוונית הוא μαθηματικός (מתמטיקוס, mathēmatikós), שפירושו: "קשור ללמידה"; כמו השם שהוא נגזר ממנו, גם התואר קיבל משמעות צרה יותר, דהיינו "מתמטי, קשור למתמטיקה". התואר משמש בפרט בביטוי μαθηματικὴ τέχνη (מתמטיקה טכנה, mathēmatikḗ tékhnē), כלומר (בתרגום חופשי) "מקצוע המתמטיקה", או בלטינית ars mathematica (ארס מתמטיקה), כלומר "אמנות המתמטיקה".שמואל אבן תיבון, בתרגומו ל"מורה הנבוכים", בתחילת המאה ה-13, השתמש במילה "לימודיים" במשמעות של מתמטיקה. בכך הלך ישירות על פי הערבית ("תעאלים") והיוונית. יהודה אלחריזי, שתרגם אף הוא את "מורה הנבוכים", השתמש בביטויים "חכמת הלימודים" ו"חכמות לימודיות" במשמעות של מתמטיקה.בעברית ישראלית משמשת המילה "מתמטיקה". בכיתות הנמוכות מכונים לימודי המתמטיקה "חשבון" (אריתמטיקה בסיסית) ו"הנדסה" (גאומטריה בסיסית).היסטוריה את התפתחות המתמטיקה ניתן לראות כסדרה הולכת וגדלה של הפשטות או פיתוחים של נושאים שונים. ההפשטה הראשונה הייתה, ככל הנראה, של המספרים: ההבחנה, כי לשני תפוחים ולשני תפוזים (לדוגמה) יש תכונה משותפת, היוותה פריצת דרך בחשיבה האנושית.בנוסף להבנה כיצד לספור חפצים מוחשיים, בני האדם הפרהיסטוריים הבינו גם כיצד לספור חפצים מופשטים, כגון יחידות זמן - ימים, עונות ושנים. משם נבעה באופן טבעי האריתמטיקה, הכוללת את ארבע פעולות החשבון: חיבור, חיסור, כפל וחילוק.על-מנת להשיג התקדמות נוספת, נדרשה כתיבה או מערכת אחרת לרשימת מספרים, כגון מקל ספירה או קיפו, התקן ספירה הבנוי מחוטים וקשרים ושימש את בני האינקה לשמירת מידע מספרי. שיטות ספירה רבות ומגוונות הומצאו, כאשר המספרים הכתובים העתיקים ביותר הידועים כיום נרשמו על ידי המצרים כ-4,000 שנה לפני זמננו בטקסטים כגון פפירוס רינד.התחומים המרכזיים במתמטיקה נוצרו מתוך הצורך בהבנת הקשר בין המספרים, במדידת שטחים, בחישובים לצורכי מס ומסחר, ובחיזוי אירועים שמימיים. מכאן נבעה החלוקה הבסיסית של המתמטיקה למחקר של כמות, מבנה, שינוי ומרחב.חפירות ארכאולוגיות מעידות על כך שלחכמי בבל ובמצרים היה ידע במתמטיקה, בין השאר במשוואות ריבועיות, שורש ריבועי, שטחים של צורות מישוריות ושימוש בטבלאות שונות.מאז, הורחבה המתמטיקה בצורה ניכרת, ויצרה יחסי גומלין פוריים עם תחומי המדע השונים. תגליות מתמטיות חדשות נתגלו לכל אורך ההיסטוריה, וממשיכות להתגלות עד היום. התפתחות המתמטיקה בעת העתיקה הגיעה לשיאה ביוון העתיקה, בזכות מתמטיקאים מפורסמים כמו אוקלידס וארכימדס. בימי הביניים היה עיקר ההתפתחות על ידי הערבים, שפיתחו את האלגברה והטריגונומטריה. במאה ה-17 הייתה פריחה של ענפים שונים במתמטיקה, כגון גאומטריה אנליטית וחשבון אינפיניטסימלי, ששימשו הזנק לענפים מדעיים רבים. פיתוח הגאומטריה הלא-אוקלידית במאה ה-19 הדגיש את חשיבותן של האקסיומות במתמטיקה, ואת התרחקותה מהגישה האינטואיטיבית. בסוף המאה ה-19 פותחה תורת הקבוצות, והתפתח דיון ביסודות המתמטיקה. במאה ה-20 המשיכה המתמטיקה בהתפתחותה המהירה והושגו הישגים רבים, בהם פתירת רוב הבעיות שנכללו ב-23 הבעיות של הילברט. תחום הלוגיקה זכה להישגים בולטים במאה זו, ונולד תחום מתמטי חדש, מדעי המחשב.למרות כל ההישגים הללו, הידע המתמטי שלנו רחוק מלהיות שלם: מתמטיקאים עודם שוקדים על הוכחות למשפטים חדשים ופיתוח רעיונות מתמטיים מקוריים. לשם הדגמה, בבסיס הנתונים של כתב העת Mathematical Review, שנוסד ב-1940, יש, נכון ל-2017, מעל שני מיליון מאמרים וספרים. רובן המוחלט של עבודות אלו עוסק במשפטים מתמטיים חדשים ובהוכחותיהם.תחומי עיסוקכאמור לעיל, התחומים העיקריים במתמטיקה הופיעו כתוצאה מהצורך לבצע חישובים במסחר, להבין את היחסים בין מספרים, למדוד אדמה ולחזות אירועים אסטרונומיים. ארבעת הצרכים הראשוניים האלו מחלקים באופן גס את המתמטיקה לחקר של כמות, מבנה, מרחב ושינוי (אריתמטיקה, אלגברה, גאומטריה ואנליזה, בהתאמה). בנוסף לתחומים אלו, ישנן חלוקות-משנה המיועדות לחקר יסודות המתמטיקה (לוגיקה מתמטית ותורת הקבוצות), לשימושים של המתמטיקה במדעים השונים, ולאחרונה למחקר הריגורוזי באי-ודאות.כמות חקר הכמות מתחיל עם מספרים: ראשית, המספרים הטבעיים והשלמים והפעולות הבסיסיות שניתן לבצע עליהם, אשר מאופיינות באמצעות האריתמטיקה. בהמשך, התכונות המורכבות יותר של המספרים השלמים נלמדות בתורת המספרים, אשר ממנה נובעות תוצאות חשובות כגון המשפט האחרון של פרמה.לאחר פיתוח נוסף של מערכת המספרים, ניתן לראות כי המספרים השלמים הם תת-קבוצה של המספרים הרציונלים ("שברים"). אלה, בתורם, מהווים חלק מקבוצת המספרים הממשיים, המשמשים לייצוג כמויות רציפות. את המספרים הממשיים ניתן להכליל למספרים מרוכבים, וזהו צעד ראשון בהיררכיה של מספרים אשר ניתן להמשיך אותה עם קווטרניונים ואוקטוניונים. עיון במספרים הטבעיים מניב גם את הסודרים האינסופיים, שנותנים תוקף למושג של ספירה לאינסוף. תחום מחקר נוסף הוא גודל, אשר מוביל לעוצמות ולתפיסה אחרת של האינסוף: מספרי "אָלֶף", המאפשרים השוואה בעלת משמעות בין הגדלים של קבוצות אינסופיות.מבנה עצמים מתמטיים רבים, כגון קבוצות של מספרים ושל פונקציות, הם בעלי מבנה פנימי. את תכונות המבנה שלהם חוקרים באמצעות התבוננות בחבורות, חוגים, שדות ומבנים מופשטים נוספים, שהם עצמים מתמטיים בפני עצמם. זהו תחום האלגברה המופשטת. מושג חשוב בתחום זה הוא וקטורים, אשר ניתן להכלילם למרחב וקטורי וללמוד אותם במסגרת האלגברה הליניארית. מושג הווקטור משלב בתוכו שלושה מהתחומים היסודיים במתמטיקה: כמות, מבנה ומרחב. אנליזה וקטורית מוסיפה את התחום היסודי הרביעי, שינוי. באמצעות חשבון טנזורים נחקרות סימטריות והתנהגותם של וקטורים תחת סיבובים. מספר שאלות עתיקות על בנייה בסרגל ומחוגה נפתרו לבסוף בתורת גלואה.מרחב לימוד המרחב התחיל בגאומטריה - בפרט, גאומטריה אוקלידית. טריגונומטריה משלבת מרחב ומספרים. המחקר המודרני במרחב מכליל את הרעיונות האלה לגאומטריה מרובת-ממדים, גאומטריות לא-אוקלידיות (שלהן תפקיד מרכזי בתורת היחסות הכללית) וטופולוגיה. כמות ומרחב משתלבים באמצעות גאומטריה אנליטית, גאומטריה דיפרנציאלית וגאומטריה אלגברית. בתחום הגאומטריה הדיפרנציאלית, אשר שמה דגש על מערכות צירים, חלקות וכיוון, נמצא את המושגים של אגד סיבים ואנליזה על יריעות. בגאומטריה אלגברית מתוארים העצמים הגאומטריים כקבוצת הפתרונות של משוואות פולינומיות, ובכך משתלבים מושגי הכמות והמרחב, וכן נחקרות חבורות טופולוגיות, אשר משלבות מבנה ומרחב. חבורות לי משמשות לחקר מרחב, מבנה ושינוי. טופולוגיה, על תתי-הענפים שלה, הייתה כנראה תחום ההתפתחות הגדול ביותר במאה ה-20, וכוללת את השערת פואנקרה ואת משפט ארבעת הצבעים, שהוכח בעזרת מחשב ונכונותו לא אומתה בידי אדם.שינוי תיאור והבנת שינוי הוא צורך נפוץ במדעי הטבע, וחשבון אינפיניטסימלי פותח ככלי רב-עוצמה לחקירתו. המושג העיקרי המשמש לתיאור מנה משתנית הוא הפונקציה. המחקר הריגורוזי במספרים הממשיים ובפונקציות המקבלות ערכים ממשיים נקרא אנליזה ממשית, והתחום המקביל החוקר פונקציות של מספרים מרוכבים נקרא אנליזה מרוכבת. השערת רימן, אחת מהשאלות הפתוחות היסודיות ביותר במתמטיקה, נובעת מהאנליזה המרוכבת. אנליזה פונקציונלית מתמקדת במרחבי פונקציות, בדרך כלל בעלי אינסוף ממדים. אחד מהשימושים הרבים של האנליזה הפונקציונלית הוא במכניקת הקוונטים. בפתרון בעיות רבות ניתן להיעזר בקשרים בין כמות לבין קצב השינוי שלה, וקשרים אלה נלמדים בתחום המשוואות הדיפרנציאליות. תופעות רבות בטבע ניתנות לתיאור באמצעות מערכות דינמיות; תורת הכאוס חוקרת בצורה מדויקת את הצורה שבה רבות ממערכות אלה פועלות בצורה בלתי ניתנת לחיזוי אך עדיין דטרמיניסטית. אנליזה נומרית חוקרת שיטות חישוב שונות לפתרון יעיל של קשת רחבה של בעיות חישוביות שאין להן פתרון אנליטי; היא כוללת את המחקר בשגיאות עיגול ומקורות אחרים לשגיאות בחישוב.יסודות ופילוסופיה על מנת להסביר את יסודות המתמטיקה פותחו תחומי הלוגיקה המתמטית ותורת הקבוצות, וכן תורת הקטגוריות שעדיין בשלבי פיתוח. "משבר היסודות" הוא הכינוי שניתן בתחילת המאה ה-20 לחיפוש אחר יסודות מתאימים למתמטיקה, הוא תופעה מתמשכת, המומחשת על ידי מספר מחלוקות כגון המחלוקת על תורת קנטור, מחלוקת בראואר-הילברט ומחלוקת בישופ-קייסלר.לוגיקה מתמטית מתייחסת לקביעת המתמטיקה על מסגרת אקסיומטית קשיחה, וחקר התוצאות של מסגרת כזו. ניתן למצוא בה את משפט האי שלמות השני של גדל, אולי התוצאה המפורסמת ביותר בלוגיקה, שלפיה כל מערכת פורמלית המכילה אריתמטיקה בסיסית, אם היא חזקה מספיק (כלומר, כל המשפטים שניתן להוכיחם הם נכונים) אזי היא בהכרח בלתי שלמה (כלומר, ישנם משפטים נכונים שלא ניתן להוכיחם במסגרת אותה מערכת). גדל הראה כיצד לבנות, בהינתן אוסף של אקסיומות בתורת המספרים, טענה פורמלית שהיא נכונה במספרים הטבעיים, אך אינה נובעת מהאקסיומות הנתונות. מכאן, שום מערכת פורמלית אינה אקסיומטיזציה אמיתית של תורת המספרים במלואה. לוגיקה מודרנית מחולקת לתורת הרקורסיה, תורת המודלים ותורת ההוכחות, והיא בעלת יחסים הדוקים עם מדעי המחשב התאורטיים.מתמטיקה דיסקרטית מתמטיקה דיסקרטית (או מתמטיקה בדידה) היא תחום העוסק בחקר מבנים מתמטיים בדידים, כלומר בני־מנייה. זאת להבדיל מהאנליזה המתמטית, המרבה לעסוק במבנים מתמטיים רציפים, שאינם בני מנייה.מתמטיקה בדידה זוכה לפופולריות גוברת מאז החצי השני של המאה העשרים, בזכות שימושיה במדעי המחשב: מחשב ספרתי (להבדיל ממחשב אנלוגי) פועל בצורה בדידה, צעד אחר צעד ובעזרת יחידות בדידות, ולכן למתמטיקה בדידה רלוונטיות גבוהה ליסודות התאורטיים של אופן פעולתו.ענפים עיקריים הנכללים במסגרת הרחבה של המתמטיקה הבדידה הם: קומבינטוריקה, תורת הגרפים, אלגוריתמיקה ואלגברה בוליאנית.מדעי המחשבמדעי המחשב התאורטיים כוללים תחומים מתמטיים אחדים בעלי רלוונטיות גבוהה להבנת מהותם ואופן פעולתם של מחשבים, ובהם תורת החישוביות, תורת הסיבוכיות החישובית ותורת האינפורמציה. תורת החישוביות חוקרת את גבולותיהם של מודלים תאורטיים שונים של המחשב, ובכלל זה המודל העוצמתי ביותר הידוע כיום - מכונת טיורינג. תורת הסיבוכיות חוקרת את המשאבים הנחוצים לפתרון בעיות; חלק מהבעיות, אף על פי שתאורטית ניתן לפתור אותן באמצעות מחשב, דורשות זמן ריצה וזיכרון כה רבים, שפתרונן עתיד להישאר בלתי-ישים, אפילו בהתחשב בהתקדמות המהירה של פיתוח החומרה. לבסוף, תורת האינפורמציה עוסקת בכמות הנתונים שניתן לאחסן על אמצעי-אחסון מסוים, ובמושגים כגון דחיסת נתונים ואנטרופיה.כתחום חדש יחסית, במדעי המחשב קיימות בעיות פתוחות מהותיות רבות. המפורסמת מתוכן היא האם P=NP.בסיס תאורטי למחקר במדעי החברה והניהול ובמדעי החיים מראשית ימיה שימשה המתמטיקה לפתרון בעיות בעולם הממשי, במקביל להתפתחותה העיונית, כמדע העומד בפני עצמו. לאורך הדורות בלט השימוש במתמטיקה לפתרון בעיות בפיזיקה. בעת החדשה, ובפרט במאה העשרים התפתחו ענפי מתמטיקה אחדים המספקים ביסוס מתמטי לפעילויות שההיבטים המעשיים שלהם נחקרים במסגרת מדעי החברה (כלכלה, ניהול) ומדעי החיים (ביולוגיה, רפואה). סטטיסטיקה עושה שימוש בכלים של תורת ההסתברות ומאפשרת תיאור, ניתוח וחיזוי של תופעות שבהן המקרה משחק תפקיד. רוב הניסויים, הסקרים והתצפיות דורשים שימוש מושכל בסטטיסטיקה. למרות זאת, רבים מהסטטיסטיקאים אינם מחשיבים את עצמם כמתמטיקאים, אלא כחלק מקבוצה נפרדת העושה שימוש במתמטיקה. חקר ביצועים הוא תחום יישומי נוסף של המתמטיקה המאפשר מציאת פתרונות אופטימליים לבעיות עם משאבים מוגבלים, או החלטות מיטביות בהתאם למידע הקיים. תורת המשחקים משמשת לניתוח מצבי תחרות ועימות.סימון, שפה וריגורוזיות מרבית הסימונים המתמטיים שבשימוש כיום הומצאו רק במאה ה-16 ואילך. לפני כן, המתמטיקה נכתבה במילים ולא בסימנים - תהליך איטי שהגביל את היכולת המתמטית של בני אותן תקופות. לאונרד אוילר המציא, במאה ה-18, רבים מהסימנים שבשימוש כיום. הסימון המתמטי המודרני הופך את העיסוק במתמטיקה נוח ביותר למקצוענים, אך מתחילים מוצאים אותו מרתיע לעיתים. הסימון המתמטי "דחוס" מאוד: ניתן להביע באמצעותו מידע רב מאוד תוך שימוש במספר מועט של סמלים. בדומה לתיווי מוזיקלי, גם לתיווי המתמטי המודרני תחביר מדויק ונוקשה, והוא מקודד מידע שיהיה קשה לכתבו בכל צורה אחרת.גם השפה המתמטית עשויה להיות קשה להבנה למתחילים. למילים כגון "או" יש משמעות מדויקת, ולעיתים שונה, מבלשון היומיומית. בנוסף, מילים כגון "פתוח" ו"שדה" קיבלו משמעות מתמטית מיוחדת. הז'רגון המתמטי כולל מונחים טכניים חדשים רבים, כגון הומיאומורפיזם ואינטגרביליות. ישנה סיבה לכל הסימונים והמונחים המיוחדים: המתמטיקה דורשת דיוק רב בהרבה מלשון היום-יום. המתמטיקאים קוראים לרמת הדיוק הזו בשפה "ריגורוזיות".ריגורוזיוּת היא מרכיב יסודי בכל הוכחה מתמטית. המתמטיקאים מעוניינים שהמשפטים שהם מנסחים ינבעו מאקסיומות באמצעות הסקת מסקנות שיטתית. רק כך ניתן להימנע מ"משפטים" שגויים, המבוססים על אינטואיציה בלבד, שכמותם הופיעו רבים במהלך ההיסטוריה המתמטית (ראו למשל: משפט ארבעת הצבעים). רמת הריגורוזיות המקובלת אצל המתמטיקאים השתנתה במשך ההיסטוריה. היוונים, שטיפלו בעיקר ביצורים גאומטריים קונקרטיים, דרשו טיעונים מפורטים. בתקופתו של אייזק ניוטון היה מקובל להשתמש בשיטות פחות קפדניות, וגם ההגדרות שנתנו ניוטון ולייבניץ למושגי היסוד של האנליזה, כמו הגבול של סדרה, לא היו מדוקדקים די הצורך בסטנדרטים מודרניים.בעיות מהותיות בהגדרת מושג הפונקציה, שהתעוררו בעיקר סביב עבודתו של פורייה, הובילו לתחייה המחודשת של ניתוח מדוקדק והוכחות פורמליות במאה ה-19. גם כיום, המתמטיקאים ממשיכים להתווכח בינם לבין עצמם בנוגע להוכחות מתמטיות בעזרת מחשב. חישובים בהיקף גדול קשים לאימות, ולכן יש הטוענים כי הוכחות כאלה אינן ריגורוזיוֹת מספיק.בהשקפת העולם המסורתית, אקסיומות היו "אמיתות מובנות מאליהן", אך תפיסה זו היא בעייתית. במישור הפורמלי, אקסיומה היא שרשרת של סמלים, המקבלת משמעות רק בהקשר של נוסחאות הנגזרות ממערכת אקסיומטית. מטרתה של תוכנית הילברט הייתה לבסס את כל המתמטיקה על בסיס אקסיומטי מוצק, אך לפי משפטי האי שלמות של גדל בכל מערכת אקסיומטית חזקה מספיק קיימים משפטים שלא ניתן להוכיחם, ולכן אקסיומטיזציה כפי שהציע אותה הילברט אינה אפשרית. למרות זאת, לעיתים קרובות מדברים על המתמטיקה, בכל הנוגע לתוכן הפורמלי שלה, כעל אקסיומטיזציה של תורת הקבוצות ותו לא - במובן שבו כל טענה מתמטית ניתנת לייצוג על ידי נוסחאות בתחום תורת הקבוצות.אחת מדרישות הריגורוזיות היא הסתמכות על דדוקציה ולא על אינדוקציה. בניגוד למדעי הטבע, בהם הסקת מסקנות מכמות גדולה של מקרים פרטיים אל הכלל מתקבלת כראייה מספקת לנכונותה של טענה, במתמטיקה נדרשות הוכחות ש"לוכדות את האינסוף" ולא רק מספר סופי של מספרים, גדול ככל שיהיה. דרישה זו יכולה להיראות קנטרנית, אך במהלך ההיסטוריה התברר שהיא הכרחית. לדוגמה, משפט המספרים הראשוניים, שמספק את הקירוב למספר הראשוניים הקטנים מ-x. (היחס בין ערך זה לבין הפונקציה , x מחולק בלוגריתם הטבעי שלו, שואף ל-1). הערכה זו מפריזה במספר הראשוניים לכל ערך שעבורו היא נבדקה, אך ג'ון אדנזור ליטלווד הראה שבשלב כלשהו הנוסחה תמעיט בכמות המספרים הראשוניים. משום כך השערות חשובות כמו המשפט האחרון של פרמה והשערת רימן נשארו פתוחות במשך שנים רבות (האחרונה עד היום), אף על פי שנמצאו להן ראיות, באמצעות מחשבי-על, התקפות למספרים רבים.פילוסופיה של המתמטיקההפילוסופיה של המתמטיקה היא ענף בפילוסופיה שמטרתו הבהרת מהותה של המתמטיקה. הוא נועד לענות על שאלות כמו: האם למתמטיקה תקפות אוניברסלית או שהיא תלויה בחשיבה האנושית, עד כמה המשפטים המתמטיים תקפים במציאות הגשמית, האם המתמטיקה היא תגלית או המצאה, מדוע המתמטיקה כה שימושית בתיאור היקום וכיוצא בזאת.המושגים והמשפטים במתמטיקה אינם מתאימים בהכרח לעצמים בעולם הגשמי. אמנם, קיימת התאמה מסוימת, ואף על פי שמתמטיקאים עשויים לבחור אקסיומות וטענות הנראות הגיוניות ואינטואיטיביות, אין זה נחוץ שההנחות הבסיסיות במסגרת מערכת אקסיומטית יהיו נכונות במובן נסיוני או פיזיקלי. מכאן, אף על פי שמערכות אקסיומטיות רבות נגזרות מתפיסתנו ומניסויים, הן אינן תלויות בהם. לדוגמה, נוכל לומר כי את המושג הפיזיקלי של שני תפוחים ניתן להסביר באמצעות המודל המתמטי של המספרים הטבעיים - המספר 2. בעוד הדימוי של ההגדרות האקסיומטיות של המספרים הטבעיים כאוספים של תפוחים שימושי לצורכי הוראה, ההגדרה עצמה אינה תלויה או נגזרת מגופים גשמיים כלשהם. אף על פי כן, המתמטיקה היא עדיין כלי שימושי בפתרון בעיות ממשיות.שאלת תקפותה של המתמטיקה העסיקה הוגים רבים בכל הזמנים. היו שסברו שהמתמטיקה קיימת באותה מידה בה קיימים עצמים מוחשיים, ולפיכך היא מתגלה, ואילו אחרים טענו שהמתמטיקה נבנתה על ידי האדם, ולפיכך היא מומצאת. נושא זה הוא גרעין המחלוקת בין האסכולות בפילוסופיה של המתמטיקה:על פי הפלאטוניזם המתמטי, או הריאליזם המתמטי, הישויות המתמטיות קיימות באופן ממשי, והאדם רק מגלה אותן, כפי שהיה עושה ככל הנראה כל יצור תבוני אחר. השאלה הגדולה שמופנית לתומכי אסכולה זו היא איפה הישויות קיימות, ואיך ניתן למצוא אותן. בין התומכים המפורסמים בפלאטוניזם: הפילוסוף אפלטון והמתמטיקאים פאול ארדש וקורט גדל.הפורמליזם בבסיסו טוען שהמתמטיקה היא למעשה אוסף סמלים ופעולות שניתן לבצע בהם, על פי "כללי משחק" שנקבעו מראש, וללא כל משמעות מעבר לכך. גרסה מאוחרת יותר וקיצונית פחות של הפורמליזם היא הדדוקטיביזם, על פיה המתמטיקה אמיתית אם האקסיומות אמיתיות, אך ניתן לבנות גם מתמטיקה בעזרת אקסיומות "לא אמיתיות". ראייה לטובת אסכולה זו היא הגאומטריה הלא אוקלידית, גאומטריה שונה מזו המקובלת ולא אינטואיטיבית אך עקבית, שבמסגרתה אפשר להגיע לתכונות שונות מבגאומטריה האוקלידית הרגילה. בעקבות זאת המתמטיקאי הפורמליסט דויד הילברט ניסה לבנות את המתמטיקה על ידי ניסוח מוקפד של כלליה והצרנתה המוחלטת (הפיכתה לאוסף סמלים במסגרת המערכת), אך תוכנית זו נכשלה עקב משפטי אי השלמות של גדל, על פיהם המושגים "נכון" ו"בר הוכחה" במתמטיקה לא שווים, מה שפגע אנושות בפורמליזם.הלוגיציזם מבוסס על הסברה שהמתמטיקה נובעת ישירות מהלוגיקה. במידה רבה זהו פיתוח של הפלאטוניזם. מייסד הלוגיציזם, גוטלוב פרגה, ניסה לבנות את האריתמטיקה מהלוגיקה, אך בבנייתו התגלתה סתירה, הידועה בתור הפרדוקס של ראסל. הוגה הפרדוקס ברטרנד ראסל ואלפרד נורת' וייטהד פיתחו בנייה חדשה של המתמטיקה, אך מסובכת יותר ולא לחלוטין נגזרת מהלוגיקה.האינטואיציוניזם היא האסכולה הקיצונית ביותר מבחינת דרישותיה. על פי אסכולה זו, ניתן לקבל את קיומו של עצם מתמטי רק אם ניתן לבנותו בצורה ברורה. לויצן אגברטוס יאן בראואר בנה את הלוגיקה האינטואיציסטית, ששונה מאוד מהלוגיקה הרגילה. הבעיה המרכזית באינטואיציוניזם היא שהוא דורש לפסול חלק גדול מהמתמטיקה, לדוגמה את כל ההוכחות בדרך השלילה (האינטואיציוניזם אינו מקבל את כלל השלישי מן הנמנע, שלפיו שלילת אי נכונותו של משפט שווה להוכחתו).על פי תאוריות השכל המוגשם, המתמטיקה נמצאת רק במוח האנושי ונבנית על ידו.אסכולת הקונסטרוקטיביות חברתית או ריאליזם חברתי מניחה שהמתמטיקה, כמו המדע, היא תוצר של מצבים תרבותיים, ומשתנה בהתאם לניסיון האמפירי ולאופנות החולפות.שאלה אחרת היא מדוע המתמטיקה פועלת, ותורמת כל כך למדעי הטבע בפרט ולתיאור העולם בכלל. ניסח זאת אלברט איינשטיין: "כיצד ייתכן כי המתמטיקה, שהיא אחרי הכל תוצר של החשיבה האנושית ואינה תלויה בהתנסות, מתאימה בצורה כל מופלאה לתאר את המציאות?".שאלה זו הועלתה גם במאמרו המפורסם של יוג'ין ויגנר, "היעילות הבלתי סבירה של המתמטיקה במדעי הטבע". אחת הטענות שהיא שבמתמטיקה קיים מעין-אמפיריציזם, כלומר שהיא במידה מסוימת תלויה בהתנסות. תשובתו של איינשטיין עצמו הייתה: "אם חוקי המתמטיקה מתייחסים למציאות, הם אינם ודאיים; ואם הם ודאיים, הם אינם מתייחסים למציאות" - דווקא היותה יציר המוח האנושי הופך אותה לוודאית אף יותר מהמדע ולבסיס מוצק עבורו.נושאים נוספים בפילוסופיה של המתמטיקה: האתיקה של העיסוק בה בהתחשב בשימושיה הצבאיים (הצפנה, בניית פצצות), האסתטיקה של המתמטיקה (ספר חשוב בנושא זה הוא התנצלותו של מתמטיקאי) ועוד.מתמטיקאימתמטיקאי הוא אדם העוסק במתמטיקה. בניגוד למדענים אחרים, שעוסקים בתיאור העולם הגשמי, המתמטיקאי עוסק בהסקת טענות חדשות, הנקראות "משפטים", מתוך טענות אחרות אשר הוכחו כבר, או מתוך משפטים יסודיים הנקראים אקסיומות. הוכחת הטענות מתבצעת בחשיבה לוגית בלבד, ללא צורך למצוא להן תימוכין ניסיוניים. התוצר העיקרי של מתמטיקאי העוסק במחקר הוא הוכחות, המתפרסמות בצורת מאמרים בכתבי-עת מתמטיים. לעיתים מסתפק המתמטיקאי, מחוסר הוכחות, בהעלאת השערה, ומותיר לעמיתיו את מלאכת ההוכחה של השערה זו.מתמטיקאים פעילים בעיקר באוניברסיטאות, בהוראה ובמחקר בענפי המתמטיקה הרבים. עם זאת, מתמטיקאים פעילים גם בתעשיית ההיי-טק והפיננסים, בעיקר בפיתוח של אלגוריתמים מתקדמים ובניית מודלים מתמטיים שיתארו בעיה מהמציאות ויספקו תובנות כיצד לפתור אותה בצורה המיטבית.השראה ואסתטיקה המתמטיקה דרושה לפתרון בעיות העוסקות בכמות, מבנה, מרחב או שינוי. בעיות כאלו נמצאו לראשונה במסחר, במדידת שטחים ומאוחר יותר באסטרונומיה; כיום, הן קיימות בכל המדעים, ואף בתוך המתמטיקה עצמה. הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן המציא את ניסוח אינטגרלי המסלול של מכניקת הקוונטים באמצעות שילוב של טיעונים מתמטיים ותובנה פיזיקלית; כיום תורת המיתרים, תאוריה מדעית שעודה בתהליכי פיתוח ואשר מנסה לאחד את ארבעת כוחות היסוד של הטבע, מהווה השראה לפיתוח מתמטיקה חדשה (אדוארד ויטן, פיזיקאי שהוא מאבות תורת המיתרים, זכה במדליית פילדס, שהיא הפרס החשוב ביותר במתמטיקה).רעיונות מסוימים במתמטיקה משמשים אך ורק בתחום שהיווה השראה ליצירתם, אך לעיתים רעיונות שנוצרו במקור על מנת לפתור בעיות בתחום מסוים מוכיחים את עצמם כשימושיים בתחומים רבים נוספים, והם מצטרפים לאוסף הכולל של הרעיונות המתמטיים. העובדה הלא-רגילה כי לעיתים קרובות ניתן למצוא שימושים מעשיים אף לרעיונות שהכי שייכים למתמטיקה העיונית היא מה שכינה הפיזיקאי יוג'ין ויגנר "היעילות הבלתי-הגיונית של המתמטיקה" במאמר משנת 1960.כמו ברוב תחומי המחקר, גם במתמטיקה נוצר צורך בהתמקצעות עקב הגידול המהיר בהיקף הידע בעידן המדעי. רוב המתמטיקאים בוחרים, לעיתים כבר במהלך לימודי התואר הראשון, להתמקצע באחד מתתי-הענפים של המתמטיקה, ובפרט מתמטיקה עיונית או מתמטיקה שימושית. מספר תחומים במתמטיקה השתלבו עם תחומים חוץ-מתמטיים והפכו לתחומי מחקר בפני עצמם, ובכלל זה חקר ביצועים ומדעי המחשב.עבור העוסקים במתמטיקה, קיים לתחום זה פן אסתטי בלתי מבוטל. מתמטיקאים רבים מדברים על האלגנטיות של המתמטיקה, האסתטיקה העצמית והיופי הפנימי שבה. פשטות והכללה הם עקרונות אסתטיים מוערכים. לדידם, ישנו יופי בכל הוכחה פשוטה ואלגנטית, כגון ההוכחה בדרך השלילה של אוקלידס לקיום אינסוף מספרים ראשוניים, ואף בשיטה נומרית נאה אשר מאיצה חישובים, כגון התמרת פורייה מהירה. גודפרי הרולד הארדי טען בספרו "התנצלותו של מתמטיקאי" כי שיקולים אסתטיים אלו הם, כשלעצמם, סיבה מספקת לעיסוק במחקר במתמטיקה עיונית, ואתו מסכימים רבים מהמתמטיקאים. מתמטיקאים שואפים לעיתים קרובות למצוא הוכחות אלגנטיות ככל האפשר למשפטים מתמטיים, תהליך אליו התייחס פאול ארדש כמציאת הוכחות מתוך "הספר בו אלוהים כתב את ההוכחות החביבות עליו". הפופולריות לה זוכים שעשועי מתמטיקה מעידה על ההנאה והעניין אשר רבים מוצאים בפתרון בעיות מתמטיות.מקומה של המתמטיקה בין המדעים המדען והמתמטיקאי, קרל פרידריך גאוס כינה את המתמטיקה "מלכת המדעים".במקור הלטיני Regina Scientiarum, וגם בגרמנית (שפתו של גאוס) Königin der Wissenschaften, המילה המציינת "מדע" פירושה "תחום ידע", ואין ספק שמבחינה זו, המתמטיקה היא אכן מדע. אם נצמצם את הגדרתו של מדע כמתייחס לחקר העולם החומרי בלבד (שבו עוסקים מדעי הטבע), אז מתמטיקה - או לפחות מתמטיקה עיונית - אינה מדע.פילוסופים רבים מאמינים כי המתמטיקה איננה ניתנת להפרכה, ולכן איננה תואמת את הגדרתו של קרל פופר למדע. פופר עצמו לעומת זאת טען כי "רוב התאוריות המתמטיות הן, כמו אלו של הפיזיקה והביולוגיה, מבוססות על השערות ודדוקציה; לכן, מתברר כי המתמטיקה העיונית קרובה הרבה יותר משנדמה לנו למדעי הטבע, אשר השערותיהם מבוססות על ניחושים". באוניברסיטאות רבות ניתן למצוא פקולטה בשם "מדעי הטבע ומתמטיקה", שם שמרמז ששני התחומים קשורים אך אינם חופפים.השקפה אחרת גורסת כי תחומים מדעיים מסוימים (כגון פיזיקה תאורטית) הם למעשה מתמטיקה עם אקסיומות שמטרתן להתאים אותה למציאות. הפיזיקאי התאורטי ג'ון זימן הציע כי המדע הוא "ידע ציבורי", ולכן המתמטיקה נכללת בתוכו.על כל פנים, למתמטיקה יש הרבה במשותף עם תחומים במדעים המדויקים. תפיסת המתמטיקה כשפת הפיזיקה, ואפילו כשפתו של אלוהים, היא עתיקה ושורשיה עוד ביוון העתיקה (האסכולה הפיתגוראית) ובתקופת הרנסאנס. גלילאו גליליי אמר:מתמטיקה ניסיונית היא תחום שחשיבותו הולכת וגדלה, וחישובים והדמיות נעשים כלים חשובים יותר ויותר הן במדעים והן במתמטיקה, מה שמחליש מעט, ביחס לענף זה של המתמטיקה, את הטענה כי המתמטיקה אינה משתמשת בשיטה המדעית. בספרו A New Kind of Science (2002)‎ טוען סטיבן וולפרם כי מתמטיקה נסיונית ראויה למחקר אמפירי כתחום מדעי בפני עצמו.דעותיהם של המתמטיקאים בעניין זה הן מגוונות. יש הסוברים כי סיווג המתמטיקה כמדע היא המעטה בערכה של האסתטיקה שלה ושל ההיסטוריה שלה כאחת משבע האמנויות החופשיות; אחרים טוענים כי התעלמות מהקשר של המתמטיקה למדעים היא התעלמות מהעובדה כי שימושי המתמטיקה במדע ובהנדסה גרמו להתקדמות רבה במתמטיקה עצמה.בבתי ספר תיכוניים, מעמדה של המתמטיקה כיום דומה לזה של הלטינית במאה ה-19. מקצוע זה נחשב לאחד המקצועות הקשים, ולאחד מהשנואים על חלק התלמידים. למרות זאת, שליטה במתמטיקה חשובה לכל הלומדים תחומים "ריאליים", שכן היא מהווה את אחד הכלים הבסיסיים שבהם משתמשים בתחומים אלו. פרק החשיבה הכמותית בבחינה הפסיכומטרית בוחן מיומנות מתמטית, ומחזק את חשיבותם של לימודי המתמטיקה לכל הרוצה להמשיך בלימודים באוניברסיטה. חשיבותה של המתמטיקה, הן לעולם המדעי והן למשק, תורמת גם לפופולריות הגוברת של המקצוע באקדמיה הישראלית, והיא נכללה בין המקצועות המבוקשים ביותר בקרב סטודנטים בישראל בשנת תשפ"א ובשנת תשפ"ב. כמו כן, חלה עלייה ברצונם של הורים כי ילדיהם ילמדו את מקצוע המתמטיקה באקדמיה. מבדיקת זרוע העבודה במשרד העבודה והרווחה, מקצוע המתמטיקה נכלל בין חמשת המקצועות הבולטים מבחינת דרישה לעובדים ורמות שכר, בין הסיבות לעלייה בביקוש לעובדים בענף זה הן צמיחת תעשיית ההייטק ופרישתם של עובדים ותיקים יותר בענף.שעשועי מתמטיקה שעשועי מתמטיקה הם משחקים, חידות, וקסמים המבוססים על מתמטיקה, וכן נושאים במתמטיקה שאינם דורשים ידע רב ויש בהם מן השעשוע. תחום שעשועי המתמטיקה זכה לדחיפה גדולה במאה ה-19 בזכות פעילותם של החידונאים הגדולים סם לויד והנרי ארנסט דודני. במאה ה-20 התקדם ענף שעשועי המתמטיקה המודרני במידה רבה בזכות פרסום טור בשם "Mathematical Games" (משחקים מתמטיים) על ידי מרטין גרדנר בירחון סיינטיפיק אמריקן. הטור כלל כתבות על נושאים רחבים שעד אז לא נחשבו כמתמטיים, כגון יצירותיו האמנותיות של מ. ק. אשר, פלקסגונים (צורות הנוצרות מקיפולי נייר), קסמים מתמטיים ועוד.ספרות שעשועי המתמטיקה עוסקת היום במגוון רחב של נושאים הכוללים:חידות מתחומים שונים: חידות מספרים, חידות גאומטריות, חידות לוגיות, משחקי לוח מבוססי מחשבה.נושאים הקושרים מתמטיקה לאמנות כגון: ריצופים, חידות חיתוך והרכבה, אוריגמי מודולרי.נושאים הקושרים מתמטיקה למדעי המחשב כגון: פרקטלים, חידות הקשורות להצפנה, ואוטומטים תאיים.פרסים ידועים במתמטיקהפרסים אחדים משמשים למתן הוקרה למתמטיקאים, על הישגיהם המתמטיים. בחלק מהמקרים אלה פרסים ייחודיים למתמטיקאים, ובאחרים הפרס במתמטיקה נכלל במסגרת פרסים הכוללים ענפי מדע רבים. פרסים בינלאומיים עיקריים הם: מדליית פילדס, שנוסדה בשנת 1936 ומחולקת בכל 4 שנים, היא אחד משני הפרסים הבין-לאומיים היוקרתיים ביותר במתמטיקה (יחד עם פרס אבל), המדליה מוענקת למתמטיקאים צעירים אשר לא עברו את גיל ארבעים על פריצות דרך משמעותיות במתמטיקה. פרס אבל, שנוסד בשנת 2003, נחשב מקביל לפרס נובל (שאינו כולל קטגוריית מתמטיקה), אחד משני הפרסים הבין-לאומיים היוקרתיים ביותר במתמטיקה (יחד עם מדליית פילדס), מוענק למתמטיקאים על הישגיהם המצטברים לאורך השנים. פרס נבנלינה, שנוסד בשנת 1981 ומחולק בכל 4 שנים, בעבור תרומה יוצאת דופן לאספקטים המתמטיים של תחומים כמו מדעי המחשב, סיבוכיות חישובית, אנליזה נומרית, אלגוריתמיקה, אינטליגנציה מלאכותית וקריפטוגרפיה, הפרס מוענק למתמטיקאים צעירים אשר לא עברו את גיל 40. נחשב לפרס המקביל במדעי המחשב למדליית פילדס. פרס גאוס, שנוסד בשנת 2002 ומחולק בכל 4 שנים, בעבור "תרומות יוצאות מן הכלל במתמטיקה אשר נמצאו כבעלות יישום משמעותי מחוץ לתחום המתמטיקה".בנוסף ישנם פרסים שניתנים בעבור תרומות בתחומים מסוימים במתמטיקה כגון: פרס נורברט וינר למתמטיקה יישומית שנוסד בשנת 1967, מוענק עבור תרומה יוצאת מן הכלל ל"מתמטיקה יישומית במובן הגבוה והרחב ביותר". פרס קול שנוסד בשנת 1928 מוענק בעבור תרומה יוצאת דופן בתחום האלגברה או בתחום תורת המספרים. פרס פוליה שנוסד בשנת 1969, מוענק בעבור תרומה משמעותית ליישום של תורת הקומבינטוריקה או תרומה משמעותית בתחום עניין אחר של ג'ורג' פוליה, לדוגמה בתורת הקירובים, אנליזה מרוכבת ותורת המספרים.בנוסף לפרסים אלה, הניתנים על הישגים כלליים במחקר המתמטי, מוכרזים לעיתים פרסים לפותר של בעיה פתוחה מסוימת: פרסים אחדים הוצעו למי שיוכיח את המשפט האחרון של פרמה. במסגרת קידום מכירות של הרומן "הדוד פטרוס והשערת גולדבך", הכריזו המו"ל של הגרסה האמריקאית והמו"ל של הגרסה הבריטית על פרס של מיליון דולר לראשון שיוכיח את השערת גולדבך במהלך שנתיים שהסתיימו, ללא זוכה, ב-15 במרץ 2002. לרשימה של שבע בעיות המילניום של מכון קליי, הוכרז בשנת 2000 פרס כספי של מיליון דולר לכל הפותר אחת מהן.לקריאה נוספת. לקריאה מקוונת באתר של מכון מופ"ת James R. Newman (ed.), The World of Mathematics, Dover Publications. Philip J. Davis, Reuben Hersh, Elena Anne Marchisotto, The Mathematical Experience, Study Edition, Birkhäuser Boston, 1995. by A. D. Aleksandrov, A. N. Kolmogorov, M. A. Lavrent'ev, Mathematics: Its Content, Methods and Meaningקישורים חיצוניים ארכיון ההיסטוריה של המתמטיקה של MacTutor, מקור מידע על עקרונות מתמטיים, תולדות המתמטיקה ומתמטיקאים Mathworld - אנציקלופדיה מקיפה למתמטיקה אנציקלופדיה למתמטיקה גיל קלעי ונתי ליניאל, אבני-דרך בתולדות המתמטיקה לא מדויק - בלוג מתמטי עברי מאת גדי אלכסנדרוביץ' אלף אפס - מאמרים ושעשועי מתמטיקה מילונים למונחי מתמטיקה, באתר האקדמיה ללשון | חשבון 1912 | מתמטיקה פשוטה 1933 | מתמטיקה גבוהה 1938 | מתמטיקה 1940 | מתמטיקה 1985 |הערות שוליים מדע וטכנולוגיהערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה

50

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%A7%D7%94

מוזיקה

מוזיקה היא אמנות סידור צלילים בזמן. מרכיביה העיקריים הם גובה צליל (האחראי על מלודיה והרמוניה), קצב (מפעם, משקל וארטיקולציה), דינמיקה, גוון ומרקם. היצירה, הסגנון, החשיבות ואף הגדרת המוזיקה עצמה רגישה למשתנים תרבותיים מורכבים ולהקשרים חברתיים. המוזיקה כוללת יצירות מסוגים שונים, מיצירות מאורגנות בקפידה, דרך אלתור מוזיקלי ועד צורות אלאטוריות (אקראיות לחלוטין). ניתן לחלק את המוזיקה לסוגות ותת-סוגות, אולם הגבולות והיחסים בין הסוגות מטושטשים, פתוחים לפרשנות אישית ואף שנויים במחלוקת. מבין האמנויות, ניתן לסווג את המוזיקה כאחת מאמנויות הבמה והאמנויות היפות וכאמנות שמיעתית/קולית. אטימולוגיה המילה "מוזיקה" נובעת מהמילה היוונית μουσική ("מוסיקי"), "(האמנות) של המוזות". "מוזה" משמשת כמילה כמעט נרדפת למילה "השראה", במיוחד בחיבור יצירות. היסטוריה פרה-היסטוריה בתקופה הפרה-היסטורית המוזיקה ככל הנראה התבססה על ריתמיקה (קצב) ומלודיה (מנגינה), ההרמוניה באה בשלב מאוחר הרבה יותר. נראה כי המוזיקה הפרה-היסטורית נוגנה על ידי כלי הקשה (אבנים, מקלות, עצמות, כלי צייד) וקול אנושי. אין לדעת כיצד באמת נשמעה המוזיקה העתיקה, וחוקרים מסוגלים רק לנחש זאת על פי ממצאים מתקופת האבן הקדומה, כגון עצמות אשר נוקבו חורים בצידן; לרוב מזהים עצמות אלה כחלילים, אשר ניגנו בהם על ידי נשיפה לתוך צד אחד כמו בשאקוהאצ'י היפני. גם באתרים ארכאולוגים של תרבות עמק האינדוס נמצאו כלי נגינה, כגון חליל בעל שבעה חורים וסוגים שונים של כלי מיתר. העת העתיקה בסהר הפורה באוגרית (אזור סוריה של ימינו) התגלו כתבי אוגרית, בניהם נמצא לוח חרס ועליו סימני יתדות המבטאים תווים מהעתיקים בעולם. בכתבים נמצאו אזכורים גם לכינורות (לירות), מצלתיים ותופים. נמצאו באותו אזור אף מספר כלי נגינה. תרבויות המזרח הרחוק בהודו התפתחה אחת מהמסורות המוזיקליות העתיקות ביותר בעולם. ניתן למצוא אזכורים של מוזיקה קלאסית הודית ("מרגה") בכתבי-הקודש העתיקים של דת ההינדו, הוודות. למוזיקה המסורתית של סין היסטוריה הנמתחת על פני כ-3000 שנה ויותר. יוון העתיקה ורומא המוזיקה היוותה חלק חשוב בחיי התרבות והחברה של יוון העתיקה: מקהלות של גברים ונשים הופיעו לשם בידור, בחגיגות ובטקסים דתיים; למוזיקאים ולזמרים היה תפקיד בולט בתיאטרון של יוון העתיקה. במאה ה-9, המלומד הפרסי אל-פאראבי כתב ספר שעסק במוזיקה בשם "ספר המוזיקה הגדול" (כתאב אל-מוזיקה אל-כביר, كتاب الموسيقى الكبير). הוא ניגן על כלי נגינה רבים ומגוונים, ואף המציא כלי נגינה משלו; כמו כן, הוא המציא את המערכת הטונלית הערבית, שעדיין משמשת היום במוזיקה ערבית. בימי יוון העתיקה התייחסו למוזיקה כאל אלוהית, נעלה ונשגבת. במוזיקה קיימים 4 מרווחים זכים: פרימה, קוורטה, קווינטה ואוקטבה, אלו הם המרווחים הטבעיים, המצויים בטבע. היוונים יחסו לספרה 4 חשיבות רבה, מפני שראו בה את הספרה הטבעית המסמלת את הטבע, מה שביסס את המוזיקה כבעלת מעמד אלוהי. בתקופת רומא העתיקה ירד מעמד המוזיקה. הרומאים השתמשו במוזיקה בתהלוכות הניצחון שלהם שלא היו חשובות מבחינה דתית והיו בעלות ערך גשמי ולא אלוהי. המוזיקה הפכה לרקע ולבידור נלווה לחגיגות אלה. מוזיקה בתרבות המערב מוזיקה בימי הביניים (500-1400) המוזיקה המוקדמת ביותר ששרדה ממוזיקה של ימי הביניים היא הקנטוס פלאנוס המונופוני הליטורגי (כלומר, משמש בטקסים דתיים) של הכנסייה הקתולית מהמאה התשיעית. צורת הביטוי העיקרית שלה הייתה מזמור גרגוריאני. לצד מסורת המוזיקה הדתית והמוזיקה הכנסייתית התקיימה גם מוזיקה חילונית, כגון מוטט, בלדה ווירלאי. בין המלחינים בתקופה זו היו לאונין, פרוטין, מייצגיה היחידים של אסכולת נוטרדאם והארס אנטיקווה הידועים בשמם, וגיום דה מאשו, שהיה ממייצגיה החשובים של תנועת ארס נובה. תקופת הרנסאנס (1400-1600) רוב המוזיקה ששרדה מאירופה של המאה ה-14 היא חילונית. החל מאמצע המאה ה-15, מלחינים וזמרים השתמשו בפוליפוניה ביצירות מוזיקליות דתיות. המצאת הדפוס תרמה להפצת סגנונות מוזיקליים חדשים במהירות ולאזורים נרחבים. מלחיני מוזיקת רנסאנס בולטים היו ויליאם בירד וג'ובאני פלסטרינה ואורלנדו לאסוס. מוזיקת בארוק (1600-1750) עידן מוזיקת הבארוק החל עם האופרות הראשונות ועם הפיכת המוזיקה הקונטרפונקטית לנפוצה. מלחיני בארוק גרמניים כתבו יצירות להרכבים שכללו כלי קשת, כלי נשיפה ממתכת וכלי נשיפה מעץ, בנוסף למקהלה, עוגב, צ'מבלו וקלאוויקורד. בתקופת הבארוק הוגדרו מספר צורות מוזיקליות אשר שרדו גם לתקופות מאוחרות יותר, בכלל זה הפוגה, האינוונציה, הסונאטה והקונצ'רטו. מלחינים חשובים מתקופת הבארוק הם יוהאן סבסטיאן באך, גאורג פרידריך הנדל וגאורג פיליפ טלמן. מוזיקה בתקופה הקלאסית (1750-1800) המוזיקה של התקופה הקלאסית מאופיינת במרקם הומופוני, המורכב ממלודיה וליווי. מלודיות אלו נטו להידמות לקול אנושי ולהיות ניתנות לשירה. המוזיקה הכלית הפופולרית אופיינה בהתפתחות נוספת של הצורות המוזיקליות שהוגדרו בתקופת הבארוק: הסונאטה והקונצ'רטו, בנוסף לצורה חדשה, הסימפוניה. מלחינים בולטים מתקופה זו הם וולפגנג אמדאוס מוצרט ויוזף היידן. מוזיקה בתקופה הרומנטית (1800-1900) התקופה הרומנטית במוזיקה החלה להתפתח בתחילת המאה ה-19, כאשר מלחינים כמו לודוויג ואן בטהובן ופרנץ שוברט הציגו סגנון דרמטי יותר, מלא הבעה ורגש. במהלך התקופה הזו פותחו סגנונות, צורות ואף שימושים חדשים למוזיקה, ומאפייניה הרגשיים וההבעתיים של המוזיקה החלו להיות חשובים יותר מטכניקת נגינה ומסורת. במקרה של בטהובן, מוטיבים החליפו את המלודיה בתור האלמנט הבסיסי של ההלחנה. בסוף המאה ה-19 הופיעה התרחבות דרמטית בגודלה של התזמורת ובתפקיד של הקונצרט בתרבות העירונית. מלחינים רומנטיים מאוחרים יותר כגון פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי וגוסטב מאהלר הלחינו יצירות מוזיקליות מסובכות יותר ולעיתים תכופות ארוכות יותר. הם השתמשו באקורדים מורכבים ובדיסוננס ליצירת מתח ודרמטיות. מוזיקה של המאה ה-20 המוזיקה הקלאסית בתקופה המודרנית היא מוזיקה שחוברה מסוף המאה ה-19 עד ימינו אלה. מדובר בעיקר במוזיקה קונצרטית מערבית, אך גם בהשפעות ההדדיות בינה לבין סוגות אחרות, כמו ג'אז, רוק ופופ לסוגיהם מצד אחד ובין תרבויות המזרח ומוזיקה עממית, מצד שני. במאה ה-20 נרשם גידול בהאזנה למוזיקה בזכות העלייה בפופולריות של הרדיו והשימוש בפונוגרף לנגינה והפצה של מוזיקה. המוזיקה האמנותית התמקדה בחקירת מקצבים, סגנונות וצלילים חדשים. איגור סטרווינסקי, ארנולד שנברג וג'ון קייג' הם בין המלחינים המשפיעים ביותר של המוזיקה האמנותית במאה ה-20. מאז היות המוזיקה, מימי הביניים ועד התקופה הפוסט-רומנטית, הרחיבו המלחינים את המסגרות, שינו והוסיפו צורות, הגדילו הרכבים, פיתחו כלי נגינה חדשים ושיכללו כלים קיימים. התקופה הקלאסית הביאה עמה את צורת הסונאטה ואת הסימפוניה, אך שמרה על תבניות הרמוניות וצורניות מוגדרות ועל גבולות ברורים, שנקבעו בתקופות הקודמות. התקופה הרומנטית, החל בבטהובן, שחררה את המלחינים מכבלי המבנים המקובלים, הוסיפה מוזיקה ווקאלית לסימפוניה, הגדילה את התזמורת לממדי הענק של מאהלר ואת האופרה לחזיונות המדהימים של וגנר. אך בכל השינויים העצומים האלה, נשמרו עדיין יסודות ההרמוניה שנקבעו בתקופת הבארוק, כאשר ירשו הסולמות את מקום המודוסים של ימי הביניים והרנסאנס. חידושים ופריצות דרך הופיעו כבר בסוף המאה ה-19, ביצירות פוסט-רומנטיות ואימפרסיוניסטיות, ובמיזוג השפעות מן המזרח הרחוק במוזיקה המערבית, אך המאה העשרים הביאה עמה פריצת גדרות גמורה, כאשר שנברג, תלמידיו וממשיכי דרכו ניתקו מן הטונאליות והחלו לחבר בשיטת שנים-עשר הטונים. משם ואילך לא היה עוד כל מעצור – הסכר נפתח והכל הותר, במוזיקה כמו בשאר האמנויות: הציור המופשט (וסילי קנדינסקי), תיאטרון האבסורד (אז'ן יונסקו), המחול המודרני (מרתה גרהם) ועוד. ג'אז בתחילת המאה ה-20 התפתח סגנון מוזיקלי (ז'אנר) חדש הידוע בשם ג'אז (אנגלית: jazz). הג'אז הפך לאחד מסגנונות המוזיקה החשובים ביותר. זהו סגנון מוזיקלי שמקורו בהיתוך של מסורות מוזיקליות אפריקאיות ואירופאיות אשר התרחש בתחילת המאה ה-20 בקהילות אפרו-אמריקאיות בדרום ארצות הברית. שורשיו המערב אפריקאים ניכרים בשימוש שלו בבלו נוטס, אלתור, פוליריתמיקה, סינקופות ושמיניות סווינג. הג'אז ספח לתוכו, מתחילת דרכו ועד היום, קטעים נבחרים מהמוזיקה הפופולרית האמריקאית של המאה ה-19 והמאה ה-20. בנוסף הוא הוליד מגוון של תתי-סגנונות, מהדיקסילנד של ניו אורלינס בעשור השני של המאה ה-20 ועד הפיוז'ן בשנות ה-70 וה-80. מוזיקה פופולרית מרכיבי המוזיקה ההיבטים המוסכמים והמוגדרים אשר מרכיבים כל צליל וצליל אותו אנחנו שומעים, כותבים או מנגנים במוזיקה הם גובה (תדר), משך, צבע או גוון ועוצמה או משרעת של הצליל. בנוסף לאלה, אנו שומעים גם צלילים עיליים והרמוניות. תדר, כאמור הוא גובה הצליל - הצלילים נעים בין נמוכים לגבוהים (ילדים נוהגים להשתמש במונחים "דק" ו"עבה"). ישנם צלילים שלהם אין גובה מוגדר. משך הוא, פשוטו כמשמעו, הזמן שאורך הצליל. צבע וגוון הם תכונות המיוחסות להבדל בין צלילים המפיקים כלי נגינה ובני אדם שונים, כלומר, גוון הצליל של קונטרבס שונה מגוון הצליל של חצוצרה. בנוסף גם השקט הוא היבט במוזיקה, בהיותו שקט מדוד בין שני צלילים. למעשה כל צליל שאנו שומעים בוקע מתוך ה"שקט" של מקום ההאזנה שלעיתים אינו שקט כל כך, שקט כמעט מוחלט קיים רק בחדרים שקטים במעבדות מיוחדות העוסקות באקוסטיקה. המוזיקה יוצאת תמיד מתוך גודל נמוך של רעש המלווה אותה לכל אורכה וממשיך גם עם סיומה. כך ש"שקט" זה הוא חלק בלתי נפרד מן המוזיקה. תיווי את שמות התווים ואת החמשה המוזיקלית המציא במאה ה-11 נזיר איטלקי בשם גווידו ד'ארצו. הדרך שבה מועברת מוזיקה ממוזיקאי למוזיקאי היא בדרך כלל בתווים (אף על פי שלעיתים קרובות מועברת מוזיקה באמצעות האוזן, כלומר, המבצע לומד את היצירה משמיעה בלבד, ללא הסברים בכתב או תווים). יצירות תזמורתיות נכתבות בפרטיטורה, המשמשת את המנצח, וכל נגן מקבל תווים עם התפקיד שנועד לקבוצת הכלים שלו, לפי הצורך. ביצירות כוראליות גדולות תקבל כל קבוצת קולות במקהלה את תווי התפקיד המיועד לה ואילו ביצירות קטנות, כגון כוראלים או לידר, שרים כל חברי המקהלה מדפי תווים, המכילים את כל התפקידים. התווים המוכרים כיום החלו להתפתח באירופה במאה ה-14 בערך, מן הנוימות והתווים המרובעים שקדמו להם. בדפי התווים מצוינים כל ההיבטים המוזיקליים שהוזכרו קודם - גובה, משך, עוצמה, צבע וגוון. לעיתים מצוינים בתיווי גם דברים נוספים, כמו קצב, אופי המוזיקה, אווירה, או מהלך הרמוני. (ראו בס ממוספר והוראות ביצוע מוזיקליות). מופע מוזיקלי תרבויות רבות כוללות מסורת חזקה של הופעת סולו, היא הופעת היחיד. במוזיקה הקלאסית ההודית למשל ישנו דגש חזק מאוד על סולו. לעומתה, בתרבויות אחרות, כמו במוזיקה הקלאסית המערבית ישנו דגש על הרכבים (אנסמבלים) גדולים יותר, כמו מקהלה, תזמורת סימפונית או קאמרית והרכבים של מוזיקה קאמרית, משני נגנים או זמר וכלי ליווי (דואו) עד תשעה נגנים. למרות זאת, גם במוזיקה קלאסית מערבית, ישנן הופעות סולו לא מעטות. עם התפתחות המוזיקה לכיוון מודרני יותר, נוצרו הרכבים חדשים אשר כוללים עד חמישה מוזיקאים, בעיקר בתחום הג'אז והמוזיקה הקלה - להקת רוק, להקת בנים, להקת בנות וכו'. הלחנה, אלתור ופרשנות אישית ברוב התרבויות המוזיקליות ישנה אחידות כלשהי בדרך יצירת המוזיקה, יצירה מראש. יצירה של מוזיקה מראש נקראת הלחנה, ואילו יצירה של מוזיקה "תוך כדי" נקראת אלתור. ישנן טכניקות רבות של הלחנה, המשתנות מתרבות לתרבות. אלתור נפוץ בעיקר בג'אז ובמוזיקה ערבית. ברוב התרבויות נעשית גם פרשנות אישית למוזיקה הכתובה, כלומר - הנגן המבצע מנסה להוסיף את דעתו או הרגשותיו על המוזיקה, ומשנה היבט אחד או יותר מתוך ההיבטים המרכיבים את היצירה המוזיקלית. מכך אפשר להסיק כי אין שני ביצועים זהים לחלוטין של קטע מוזיקלי אחד. היבטים תרבותיים וחברתיים לאורך ההיסטוריה הועלו השערות שונות לגבי שימוש במוזיקה לצורך הנעה וריפוי בני אדם. בסיפורי מיתולוגיה נורדית, מיתולוגיה יוונית ומיתולוגיה פרסית שונות, כמו סיפורי שודדי ים תוארו סירנות, בנות ים, ודיאדרות כיצורים מיתולוגיים המפתים ומניעים אנשים דרך שירה לביצוע פעולות שונות. בסיפור המקראי שאול ודוד (שמואל א, פרק טז), עבדי שאול הציעו לשאול להביא לפניו אדם שינגן עבורו כדי להרגיעו מהמרה השחורה בה היה נתון . בימי הביניים נכתבו סיפורים שונים כמו החלילן מהמלין אודות תגובות בעלי חיים למוזיקה, ובהעת החדשה מלחינים כמו לודוויג ואן בטהובן החלו להשתמש במוזיקה כאמצעי להרגעת הנפש ולפיתוח ההכרה, אפקט מוצרט, כמו לצורך ריפוי. יש הטוענים כי ראה את יצירותיו המוזיקליות כצבע שהעלה על כתב בתווים. החל מהמאה ה-20 החלו לראות במוזיקה מקומית, עממית או לאומית, אמצעי לגיבוש זהות לאומית כמו גורם היכול לגבש את האזרחים לאומית. בנוסף להרגיע, למתן ולגשר עימותים ויריבויות: חברתיים, כלכליים, אתניים ולאומיים. כמו לחבר בין אנשים מתרבויות, מסורות והשתייכות מגזריות ועדתיות שונות. אך גם כאמצעי לשכחה. בתרבויות רבות המוזיקה שזורה בחיי האדם. הפילוסופים היוונים וההודים העתיקים הגדירו את המוזיקה כצלילים המסודרים ב"מאוזן" כמלודיות או ב"מאונך" כהרמוניות. ביטויים נפוצים כגון "ההרמוניה של גרמי השמים" או "זו מוזיקה לאוזניי" מצביעים על כך שמוזיקה היא לעיתים קרובות מסודרת היטב ונעימה לשמיעה. עם זאת, המלחין בן המאה ה-20 ג'ון קייג' חשב כי כל צליל עשוי להוות מוזיקה, ואמר לדוגמה כי "אין רעש רק צלילים". המוזיקולוג ז'אן ז'אק נטייה אמר, . היבטים פסיכולוגיים השפעות נוירולוגיות בעת שמיעת מוזיקה מתרחשת פעילות מוגברת באזורים שונים במוח, שאחראים על עיבוד הצליל ופירוקו לגורמים, כמו מלודיה וקצב. אזורים אלה משתתפים בחלקים שונים בתהליך, עד שלבסוף מתאחד הקלט לשלמות אחת. ממצאים אחרונים מראים, שמוזיקה משפיעה גם על תפקוד הגוף בכללותו. למשל, מחקרים אחרונים מראים, ששמיעת מוזיקה מעודדת, מהירה או איטית, בעת ריצה משפרת את התוצאות הסופיות בהשוואה לנבדקים, ששמעו מוזיקה רגועה או שלא שמעו מוזיקה כלל. מוזיקה גם נוטה להפחתת לחץ. מחקרים נוספים מראים כי מוזיקה משפיעה גם על תהליך השינה, ושיפרה את השינה של הנבדקים, ששמעו מוזיקה קלאסית כ־45 דקות לפני שהלכו לישון. אדם המנגן בכלי נגינה מפיק תועלת נוספת משמיעת מוזיקה וניגונה כאחד - במוחו של המנגן בכלי מוזיקלי מסוים "נדלקים", או מופעלים במקביל אזורים רבים, המעבירים מידע שעיבדו בקשרים מהירים ומורכבים במוח. למעשה, נגינת מוזיקה מפעילה כמעט את כל אזורי המוח במקביל. בתוכם נמצא במיוחד החלק השמיעתי, החלק המוטורי והחלק הוויזואלי. נגינה בכלי מוזיקלי מערבת פעילות של 2 האונות של המוח (הימנית והשמאלית). היא משלבת גם את הדיוק המתמטי, שבו מתמחה בעיקר האונה השמאלית (אם כי גם האונה השנייה מעורבת בתהליך זה, אבל בעוצמה נמוכה יותר) ואת החלק היצירתי, שבו מתמחה (שוב, בעיקר) האונה הימנית. למעשה, מוזיקה מגבירה את העוצמה והפעילות בכפיס המוח, באופן שמאפשר מעבר מידע מהיר יותר ובעל קשרים מגוונים יותר במוח. משום כך מיוחסות למוזיקאים יכולות גבוהות יותר בתחומים רבים, משום שנגינה בכלי גורמת להפעלתם של אזורים במוח, האחראיים על אסטרטגיות למידה, תכנון ותשומת לב לפרטים. למוזיקאים אלו מיוחס גם זיכרון בעל יכולות מוגברות, המתבטאות בשמירה, אחסון ויעילות גבוהה יותר של הזיכרון האנושי. מדענים אבחנו אצל נגנים נטייה להצמיד מעין "תגים" לכל זיכרון, כמו למשל תג קונספטואלי, תג רגשי, תג שמיעתי ותג לפי הקשר. אך לא כל האנשים מושפעים ממוזיקה, חוקרים ספרדיים גילו תופעה בשם אנהדוניה מוזיקלית, אשר הלוקים בה לא מושפעים ממוזיקה, למרות ששאר ההשפעות הרגשיות ההנאתיות שלהם נורמליות. בתופעה זו לוקים כשלושה אחוזים מן העולם. שמיעה בעוצמה גבוה מידי עלולה להשפיע על תפקוד האוזן ולגרום לנזקי רעש. תרפיה ממוקדת במוזיקה עד תחילת המאה ה-20 מחקרים בתחום חקר הקוגניציה לרוב התמקדו בחקר תגובות כלליות ותגובות קוגניטיבית של בני אדם לכתבי קריאה וחדשות. החל משנת 2010 החלה להתחזק בישראל תחום חקר הקוגניציה בשימוש ושמיעת מוזיקה, כמו חקר התגובות הפיזיולוגית שיש לשמיעת מוזיקה על גוף האדם. המוזיקה ביהדות ביהדות שירת הלוויים הייתה חלק אינטגרלי מעבודות הקודש בבית המקדש. כמו כן בתנך עבודת המנגן שימשה ככלי לריפוי בעיות נפשיות כפי שאפשר לראות בתנ"ך: "וְהָיָה, בִּהְיוֹת רוּחַ-אֱלֹהִים אֶל-שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת-הַכִּנּוֹר, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ; וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה". (שמואל א, פרק טז, פסוק כג) וסוגה נפוצה בכתיבה התנכית היא שירה כפי שאפשר לראות בשירת מרים, שירת דבורה, שירת הים ועוד. החסידות פיתחה את סוגת הניגונים חסידיים כאשר היא רואה ביכולת לשיר מוזיקה ללא מילים כחלק חשוב בעבודת השם, ישנם ניגונים אשר שמורים לאירועים מיוחדים, כאשר הבולט שבהם הוא ניגון ארבע בבות אותו תיקן מייסד חסידות חב"ד המנוגן בחתונות ובימי שמחה מיוחדים אך לא בימות החול. בימי אבלות כמו למשל בספירת העומר ובימי בין המצרים נהוג להפסיק לשמוע מוזיקה. ראו גם הרכב קאמרי תזמורת מקהלה אפקט מוצרט מוזיקה שחורה תולדות המוזיקה תאוריית המוזיקה - מונחים לקריאה נוספת תרפיה במוזיקה ופיזיותרפיה עם בנות תסמונת רט: גישה טרנס-דיסציפלינרית / כוכבית אלפנט, מאיר לוטן סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, 13 (2): 89-97, 1999 נפתלי נורמן לברכט, אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים, בתרגום שלומית קדם, הוצאת לדורי, 1996. ג'ון סטנלי, מוזיקה קלאסית, הוצאת שבא, 1995. מילטון קרוס ודוד אבן, אנציקלופדיה של גדולי המוזיקה ויצירותיהם, בתרגום שלומית קדם וא. שן ארי, הוצאת לדורי. בארי קרנפלד, Grove Dictionary of Jazz, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. סטנלי סיידי וג'ון טיירל, Grove Dictionary of Music and Musicians, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. ליאונרד ברנשטיין, חדוות המוזיקה, הוצאת רשפים, 1960, תרגום יהואש הירשברג ליאונרד ברנשטיין, רבגוניותה של המוזיקה, הוצאת רשפים, 1973, תרגום יצחק הירשברג ושלומית הירשברג יהואש הירשברג, המוזיקה, המוזיקאי והמאזין, הוצאת רשפים מוזיקה: האמנות המרפאה - שילוב מוזיקה בטיפולי כוויות בילדים כאמצעי להפחתת כאב וחרדה- פינצ'וק, שירה (אחות),האחות בישראל, 172: 21-25, 2005 קישורים חיצוניים AllMusic - מקור מידע לגבי אמנים, אלבומים, סגנונות וזרמים במוזיקה. מומה - מקור מידע עברי העוסק במוזיקאים ולהקות. אמנדה פאלמר: האמנות לבקש – על מוזיקה חופשית. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית . . . . . מוזיקה בספרייה הלאומית - אוסף המוזיקה וארכיון הצליל הערות שוליים אמנות אמנות הבמה בידור

מוזיקה היא אמנות סידור צלילים בזמן. מרכיביה העיקריים הם גובה צליל (האחראי על מלודיה והרמוניה), קצב (מפעם, משקל וארטיקולציה), דינמיקה, גוון ומרקם.היצירה, הסגנון, החשיבות ואף הגדרת המוזיקה עצמה רגישה למשתנים תרבותיים מורכבים ולהקשרים חברתיים. המוזיקה כוללת יצירות מסוגים שונים, מיצירות מאורגנות בקפידה, דרך אלתור מוזיקלי ועד צורות אלאטוריות (אקראיות לחלוטין). ניתן לחלק את המוזיקה לסוגות ותת-סוגות, אולם הגבולות והיחסים בין הסוגות מטושטשים, פתוחים לפרשנות אישית ואף שנויים במחלוקת. מבין האמנויות, ניתן לסווג את המוזיקה כאחת מאמנויות הבמה והאמנויות היפות וכאמנות שמיעתית/קולית.אטימולוגיה המילה "מוזיקה" נובעת מהמילה היוונית μουσική ("מוסיקי"), "(האמנות) של המוזות". "מוזה" משמשת כמילה כמעט נרדפת למילה "השראה", במיוחד בחיבור יצירות.היסטוריהפרה-היסטוריהבתקופה הפרה-היסטורית המוזיקה ככל הנראה התבססה על ריתמיקה (קצב) ומלודיה (מנגינה), ההרמוניה באה בשלב מאוחר הרבה יותר. נראה כי המוזיקה הפרה-היסטורית נוגנה על ידי כלי הקשה (אבנים, מקלות, עצמות, כלי צייד) וקול אנושי. אין לדעת כיצד באמת נשמעה המוזיקה העתיקה, וחוקרים מסוגלים רק לנחש זאת על פי ממצאים מתקופת האבן הקדומה, כגון עצמות אשר נוקבו חורים בצידן; לרוב מזהים עצמות אלה כחלילים,אשר ניגנו בהם על ידי נשיפה לתוך צד אחד כמו בשאקוהאצ'י היפני. גם באתרים ארכאולוגים של תרבות עמק האינדוס נמצאו כלי נגינה, כגון חליל בעל שבעה חורים וסוגים שונים של כלי מיתר.העת העתיקהבסהר הפורה באוגרית (אזור סוריה של ימינו) התגלו כתבי אוגרית, בניהם נמצא לוח חרס ועליו סימני יתדות המבטאים תווים מהעתיקים בעולם. בכתבים נמצאו אזכורים גם לכינורות (לירות), מצלתיים ותופים. נמצאו באותו אזור אף מספר כלי נגינה.תרבויות המזרח הרחוק בהודו התפתחה אחת מהמסורות המוזיקליות העתיקות ביותר בעולם. ניתן למצוא אזכורים של מוזיקה קלאסית הודית ("מרגה") בכתבי-הקודש העתיקים של דת ההינדו, הוודות. למוזיקה המסורתית של סין היסטוריה הנמתחת על פני כ-3000 שנה ויותר.יוון העתיקה ורומא המוזיקה היוותה חלק חשוב בחיי התרבות והחברה של יוון העתיקה: מקהלות של גברים ונשים הופיעו לשם בידור, בחגיגות ובטקסים דתיים; למוזיקאים ולזמרים היה תפקיד בולט בתיאטרון של יוון העתיקה. במאה ה-9, המלומד הפרסי אל-פאראבי כתב ספר שעסק במוזיקה בשם "ספר המוזיקה הגדול" (כתאב אל-מוזיקה אל-כביר, كتاب الموسيقى الكبير). הוא ניגן על כלי נגינה רבים ומגוונים, ואף המציא כלי נגינה משלו; כמו כן, הוא המציא את המערכת הטונלית הערבית, שעדיין משמשת היום במוזיקה ערבית.בימי יוון העתיקה התייחסו למוזיקה כאל אלוהית, נעלה ונשגבת. במוזיקה קיימים 4 מרווחים זכים: פרימה, קוורטה, קווינטה ואוקטבה, אלו הם המרווחים הטבעיים, המצויים בטבע. היוונים יחסו לספרה 4 חשיבות רבה, מפני שראו בה את הספרה הטבעית המסמלת את הטבע, מה שביסס את המוזיקה כבעלת מעמד אלוהי.בתקופת רומא העתיקה ירד מעמד המוזיקה. הרומאים השתמשו במוזיקה בתהלוכות הניצחון שלהם שלא היו חשובות מבחינה דתית והיו בעלות ערך גשמי ולא אלוהי. המוזיקה הפכה לרקע ולבידור נלווה לחגיגות אלה.מוזיקה בתרבות המערבמוזיקה בימי הביניים (500-1400)המוזיקה המוקדמת ביותר ששרדה ממוזיקה של ימי הביניים היא הקנטוס פלאנוס המונופוני הליטורגי (כלומר, משמש בטקסים דתיים) של הכנסייה הקתולית מהמאה התשיעית. צורת הביטוי העיקרית שלה הייתה מזמור גרגוריאני. לצד מסורת המוזיקה הדתית והמוזיקה הכנסייתית התקיימה גם מוזיקה חילונית, כגון מוטט, בלדה ווירלאי. בין המלחינים בתקופה זו היו לאונין, פרוטין, מייצגיה היחידים של אסכולת נוטרדאם והארס אנטיקווה הידועים בשמם, וגיום דה מאשו, שהיה ממייצגיה החשובים של תנועת ארס נובה.תקופת הרנסאנס (1400-1600)רוב המוזיקה ששרדה מאירופה של המאה ה-14 היא חילונית. החל מאמצע המאה ה-15, מלחינים וזמרים השתמשו בפוליפוניה ביצירות מוזיקליות דתיות. המצאת הדפוס תרמה להפצת סגנונות מוזיקליים חדשים במהירות ולאזורים נרחבים. מלחיני מוזיקת רנסאנס בולטים היו ויליאם בירד וג'ובאני פלסטרינה ואורלנדו לאסוס.מוזיקת בארוק (1600-1750)עידן מוזיקת הבארוק החל עם האופרות הראשונות ועם הפיכת המוזיקה הקונטרפונקטית לנפוצה. מלחיני בארוק גרמניים כתבו יצירות להרכבים שכללו כלי קשת, כלי נשיפה ממתכת וכלי נשיפה מעץ, בנוסף למקהלה, עוגב, צ'מבלו וקלאוויקורד. בתקופת הבארוק הוגדרו מספר צורות מוזיקליות אשר שרדו גם לתקופות מאוחרות יותר, בכלל זה הפוגה, האינוונציה, הסונאטה והקונצ'רטו. מלחינים חשובים מתקופת הבארוק הם יוהאן סבסטיאן באך, גאורג פרידריך הנדל וגאורג פיליפ טלמן.מוזיקה בתקופה הקלאסית (1750-1800)המוזיקה של התקופה הקלאסית מאופיינת במרקם הומופוני, המורכב ממלודיה וליווי. מלודיות אלו נטו להידמות לקול אנושי ולהיות ניתנות לשירה. המוזיקה הכלית הפופולרית אופיינה בהתפתחות נוספת של הצורות המוזיקליות שהוגדרו בתקופת הבארוק: הסונאטה והקונצ'רטו, בנוסף לצורה חדשה, הסימפוניה. מלחינים בולטים מתקופה זו הם וולפגנג אמדאוס מוצרט ויוזף היידן.מוזיקה בתקופה הרומנטית (1800-1900)התקופה הרומנטית במוזיקה החלה להתפתח בתחילת המאה ה-19, כאשר מלחינים כמו לודוויג ואן בטהובן ופרנץ שוברט הציגו סגנון דרמטי יותר, מלא הבעה ורגש. במהלך התקופה הזו פותחו סגנונות, צורות ואף שימושים חדשים למוזיקה, ומאפייניה הרגשיים וההבעתיים של המוזיקה החלו להיות חשובים יותר מטכניקת נגינה ומסורת. במקרה של בטהובן, מוטיבים החליפו את המלודיה בתור האלמנט הבסיסי של ההלחנה. בסוף המאה ה-19 הופיעה התרחבות דרמטית בגודלה של התזמורת ובתפקיד של הקונצרט בתרבות העירונית. מלחינים רומנטיים מאוחרים יותר כגון פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי וגוסטב מאהלר הלחינו יצירות מוזיקליות מסובכות יותר ולעיתים תכופות ארוכות יותר. הם השתמשו באקורדים מורכבים ובדיסוננס ליצירת מתח ודרמטיות.מוזיקה של המאה ה-20המוזיקה הקלאסית בתקופה המודרנית היא מוזיקה שחוברה מסוף המאה ה-19 עד ימינו אלה. מדובר בעיקר במוזיקה קונצרטית מערבית, אך גם בהשפעות ההדדיות בינה לבין סוגות אחרות, כמו ג'אז, רוק ופופ לסוגיהם מצד אחד ובין תרבויות המזרח ומוזיקה עממית, מצד שני.במאה ה-20 נרשם גידול בהאזנה למוזיקה בזכות העלייה בפופולריות של הרדיו והשימוש בפונוגרף לנגינה והפצה של מוזיקה. המוזיקה האמנותית התמקדה בחקירת מקצבים, סגנונות וצלילים חדשים. איגור סטרווינסקי, ארנולד שנברג וג'ון קייג' הם בין המלחינים המשפיעים ביותר של המוזיקה האמנותית במאה ה-20.מאז היות המוזיקה, מימי הביניים ועד התקופה הפוסט-רומנטית, הרחיבו המלחינים את המסגרות, שינו והוסיפו צורות, הגדילו הרכבים, פיתחו כלי נגינה חדשים ושיכללו כלים קיימים. התקופה הקלאסית הביאה עמה את צורת הסונאטה ואת הסימפוניה, אך שמרה על תבניות הרמוניות וצורניות מוגדרות ועל גבולות ברורים, שנקבעו בתקופות הקודמות. התקופה הרומנטית, החל בבטהובן, שחררה את המלחינים מכבלי המבנים המקובלים, הוסיפה מוזיקה ווקאלית לסימפוניה, הגדילה את התזמורת לממדי הענק של מאהלר ואת האופרה לחזיונות המדהימים של וגנר. אך בכל השינויים העצומים האלה, נשמרו עדיין יסודות ההרמוניה שנקבעו בתקופת הבארוק, כאשר ירשו הסולמות את מקום המודוסים של ימי הביניים והרנסאנס. חידושים ופריצות דרך הופיעו כבר בסוף המאה ה-19, ביצירות פוסט-רומנטיות ואימפרסיוניסטיות, ובמיזוג השפעות מן המזרח הרחוק במוזיקה המערבית, אך המאה העשרים הביאה עמה פריצת גדרות גמורה, כאשר שנברג, תלמידיו וממשיכי דרכו ניתקו מן הטונאליות והחלו לחבר בשיטת שנים-עשר הטונים. משם ואילך לא היה עוד כל מעצור – הסכר נפתח והכל הותר, במוזיקה כמו בשאר האמנויות: הציור המופשט (וסילי קנדינסקי), תיאטרון האבסורד (אז'ן יונסקו), המחול המודרני (מרתה גרהם) ועוד.ג'אזבתחילת המאה ה-20 התפתח סגנון מוזיקלי (ז'אנר) חדש הידוע בשם ג'אז (אנגלית: jazz). הג'אז הפך לאחד מסגנונות המוזיקה החשובים ביותר. זהו סגנון מוזיקלי שמקורו בהיתוך של מסורות מוזיקליות אפריקאיות ואירופאיות אשר התרחש בתחילת המאה ה-20 בקהילות אפרו-אמריקאיות בדרום ארצות הברית. שורשיו המערב אפריקאים ניכרים בשימוש שלו בבלו נוטס, אלתור, פוליריתמיקה, סינקופות ושמיניות סווינג.הג'אז ספח לתוכו, מתחילת דרכו ועד היום, קטעים נבחרים מהמוזיקה הפופולרית האמריקאית של המאה ה-19 והמאה ה-20.בנוסף הוא הוליד מגוון של תתי-סגנונות, מהדיקסילנד של ניו אורלינס בעשור השני של המאה ה-20 ועד הפיוז'ן בשנות ה-70 וה-80.מוזיקה פופולריתמרכיבי המוזיקהההיבטים המוסכמים והמוגדרים אשר מרכיבים כל צליל וצליל אותו אנחנו שומעים, כותבים או מנגנים במוזיקה הם גובה (תדר), משך, צבע או גוון ועוצמה או משרעת של הצליל. בנוסף לאלה, אנו שומעים גם צלילים עיליים והרמוניות. תדר, כאמור הוא גובה הצליל - הצלילים נעים בין נמוכים לגבוהים (ילדים נוהגים להשתמש במונחים "דק" ו"עבה"). ישנם צלילים שלהם אין גובה מוגדר. משך הוא, פשוטו כמשמעו, הזמן שאורך הצליל. צבע וגוון הם תכונות המיוחסות להבדל בין צלילים המפיקים כלי נגינה ובני אדם שונים, כלומר, גוון הצליל של קונטרבס שונה מגוון הצליל של חצוצרה. בנוסף גם השקט הוא היבט במוזיקה, בהיותו שקט מדוד בין שני צלילים. למעשה כל צליל שאנו שומעים בוקע מתוך ה"שקט" של מקום ההאזנה שלעיתים אינו שקט כל כך, שקט כמעט מוחלט קיים רק בחדרים שקטים במעבדות מיוחדות העוסקות באקוסטיקה. המוזיקה יוצאת תמיד מתוך גודל נמוך של רעש המלווה אותה לכל אורכה וממשיך גם עם סיומה. כך ש"שקט" זה הוא חלק בלתי נפרד מן המוזיקה.תיוויאת שמות התווים ואת החמשה המוזיקלית המציא במאה ה-11 נזיר איטלקי בשם גווידו ד'ארצו. הדרך שבה מועברת מוזיקה ממוזיקאי למוזיקאי היא בדרך כלל בתווים (אף על פי שלעיתים קרובות מועברת מוזיקה באמצעות האוזן, כלומר, המבצע לומד את היצירה משמיעה בלבד, ללא הסברים בכתב או תווים). יצירות תזמורתיות נכתבות בפרטיטורה, המשמשת את המנצח, וכל נגן מקבל תווים עם התפקיד שנועד לקבוצת הכלים שלו, לפי הצורך. ביצירות כוראליות גדולות תקבל כל קבוצת קולות במקהלה את תווי התפקיד המיועד לה ואילו ביצירות קטנות, כגון כוראלים או לידר, שרים כל חברי המקהלה מדפי תווים, המכילים את כל התפקידים. התווים המוכרים כיום החלו להתפתח באירופה במאה ה-14 בערך, מן הנוימות והתווים המרובעים שקדמו להם. בדפי התווים מצוינים כל ההיבטים המוזיקליים שהוזכרו קודם - גובה, משך, עוצמה, צבע וגוון. לעיתים מצוינים בתיווי גם דברים נוספים, כמו קצב, אופי המוזיקה, אווירה, או מהלך הרמוני. (ראו בס ממוספר והוראות ביצוע מוזיקליות).מופע מוזיקליתרבויות רבות כוללות מסורת חזקה של הופעת סולו, היא הופעת היחיד. במוזיקה הקלאסית ההודית למשל ישנו דגש חזק מאוד על סולו. לעומתה, בתרבויות אחרות, כמו במוזיקה הקלאסית המערבית ישנו דגש על הרכבים (אנסמבלים) גדולים יותר, כמו מקהלה, תזמורת סימפונית או קאמרית והרכבים של מוזיקה קאמרית, משני נגנים או זמר וכלי ליווי (דואו) עד תשעה נגנים. למרות זאת, גם במוזיקה קלאסית מערבית, ישנן הופעות סולו לא מעטות. עם התפתחות המוזיקה לכיוון מודרני יותר, נוצרו הרכבים חדשים אשר כוללים עד חמישה מוזיקאים, בעיקר בתחום הג'אז והמוזיקה הקלה - להקת רוק, להקת בנים, להקת בנות וכו'.הלחנה, אלתור ופרשנות אישיתברוב התרבויות המוזיקליות ישנה אחידות כלשהי בדרך יצירת המוזיקה, יצירה מראש. יצירה של מוזיקה מראש נקראת הלחנה, ואילו יצירה של מוזיקה "תוך כדי" נקראת אלתור. ישנן טכניקות רבות של הלחנה, המשתנות מתרבות לתרבות. אלתור נפוץ בעיקר בג'אז ובמוזיקה ערבית. ברוב התרבויות נעשית גם פרשנות אישית למוזיקה הכתובה, כלומר - הנגן המבצע מנסה להוסיף את דעתו או הרגשותיו על המוזיקה, ומשנה היבט אחד או יותר מתוך ההיבטים המרכיבים את היצירה המוזיקלית. מכך אפשר להסיק כי אין שני ביצועים זהים לחלוטין של קטע מוזיקלי אחד.היבטים תרבותיים וחברתייםלאורך ההיסטוריה הועלו השערות שונות לגבי שימוש במוזיקה לצורך הנעה וריפוי בני אדם. בסיפורי מיתולוגיה נורדית, מיתולוגיה יוונית ומיתולוגיה פרסית שונות, כמו סיפורי שודדי ים תוארו סירנות, בנות ים, ודיאדרות כיצורים מיתולוגיים המפתים ומניעים אנשים דרך שירה לביצוע פעולות שונות. בסיפור המקראי שאול ודוד (שמואל א, פרק טז), עבדי שאול הציעו לשאול להביא לפניו אדם שינגן עבורו כדי להרגיעו מהמרה השחורה בה היה נתון . בימי הביניים נכתבו סיפורים שונים כמו החלילן מהמלין אודות תגובות בעלי חיים למוזיקה, ובהעת החדשה מלחינים כמו לודוויג ואן בטהובן החלו להשתמש במוזיקה כאמצעי להרגעת הנפש ולפיתוח ההכרה, אפקט מוצרט, כמו לצורך ריפוי. יש הטוענים כי ראה את יצירותיו המוזיקליות כצבע שהעלה על כתב בתווים.החל מהמאה ה-20 החלו לראות במוזיקה מקומית, עממית או לאומית, אמצעי לגיבוש זהות לאומית כמו גורם היכול לגבש את האזרחים לאומית. בנוסף להרגיע, למתן ולגשר עימותים ויריבויות: חברתיים, כלכליים, אתניים ולאומיים. כמו לחבר בין אנשים מתרבויות, מסורות והשתייכות מגזריות ועדתיות שונות. אך גם כאמצעי לשכחה.בתרבויות רבות המוזיקה שזורה בחיי האדם. הפילוסופים היוונים וההודים העתיקים הגדירו את המוזיקה כצלילים המסודרים ב"מאוזן" כמלודיות או ב"מאונך" כהרמוניות. ביטויים נפוצים כגון "ההרמוניה של גרמי השמים" או "זו מוזיקה לאוזניי" מצביעים על כך שמוזיקה היא לעיתים קרובות מסודרת היטב ונעימה לשמיעה. עם זאת, המלחין בן המאה ה-20 ג'ון קייג' חשב כי כל צליל עשוי להוות מוזיקה, ואמר לדוגמה כי "אין רעש רק צלילים". המוזיקולוג ז'אן ז'אק נטייה אמר, .היבטים פסיכולוגייםהשפעות נוירולוגיות בעת שמיעת מוזיקה מתרחשת פעילות מוגברת באזורים שונים במוח, שאחראים על עיבוד הצליל ופירוקו לגורמים, כמו מלודיה וקצב. אזורים אלה משתתפים בחלקים שונים בתהליך, עד שלבסוף מתאחד הקלט לשלמות אחת. ממצאים אחרונים מראים, שמוזיקה משפיעה גם על תפקוד הגוף בכללותו. למשל, מחקרים אחרונים מראים, ששמיעת מוזיקה מעודדת, מהירה או איטית, בעת ריצה משפרת את התוצאות הסופיות בהשוואה לנבדקים, ששמעו מוזיקה רגועה או שלא שמעו מוזיקה כלל. מוזיקה גם נוטה להפחתת לחץ. מחקרים נוספים מראים כי מוזיקה משפיעה גם על תהליך השינה, ושיפרה את השינה של הנבדקים, ששמעו מוזיקה קלאסית כ־45 דקות לפני שהלכו לישון.אדם המנגן בכלי נגינה מפיק תועלת נוספת משמיעת מוזיקה וניגונה כאחד - במוחו של המנגן בכלי מוזיקלי מסוים "נדלקים", או מופעלים במקביל אזורים רבים, המעבירים מידע שעיבדו בקשרים מהירים ומורכבים במוח. למעשה, נגינת מוזיקה מפעילה כמעט את כל אזורי המוח במקביל. בתוכם נמצא במיוחד החלק השמיעתי, החלק המוטורי והחלק הוויזואלי. נגינה בכלי מוזיקלי מערבת פעילות של 2 האונות של המוח (הימנית והשמאלית). היא משלבת גם את הדיוק המתמטי, שבו מתמחה בעיקר האונה השמאלית (אם כי גם האונה השנייה מעורבת בתהליך זה, אבל בעוצמה נמוכה יותר) ואת החלק היצירתי, שבו מתמחה (שוב, בעיקר) האונה הימנית. למעשה, מוזיקה מגבירה את העוצמה והפעילות בכפיס המוח, באופן שמאפשר מעבר מידע מהיר יותר ובעל קשרים מגוונים יותר במוח. משום כך מיוחסות למוזיקאים יכולות גבוהות יותר בתחומים רבים, משום שנגינה בכלי גורמת להפעלתם של אזורים במוח, האחראיים על אסטרטגיות למידה, תכנון ותשומת לב לפרטים. למוזיקאים אלו מיוחס גם זיכרון בעל יכולות מוגברות, המתבטאות בשמירה, אחסון ויעילות גבוהה יותר של הזיכרון האנושי. מדענים אבחנו אצל נגנים נטייה להצמיד מעין "תגים" לכל זיכרון, כמו למשל תג קונספטואלי, תג רגשי, תג שמיעתי ותג לפי הקשר.אך לא כל האנשים מושפעים ממוזיקה, חוקרים ספרדיים גילו תופעה בשם אנהדוניה מוזיקלית, אשר הלוקים בה לא מושפעים ממוזיקה, למרות ששאר ההשפעות הרגשיות ההנאתיות שלהם נורמליות. בתופעה זו לוקים כשלושה אחוזים מן העולם.שמיעה בעוצמה גבוה מידי עלולה להשפיע על תפקוד האוזן ולגרום לנזקי רעש.תרפיה ממוקדת במוזיקהעד תחילת המאה ה-20 מחקרים בתחום חקר הקוגניציה לרוב התמקדו בחקר תגובות כלליות ותגובות קוגניטיבית של בני אדם לכתבי קריאה וחדשות. החל משנת 2010 החלה להתחזק בישראל תחום חקר הקוגניציה בשימוש ושמיעת מוזיקה, כמו חקר התגובות הפיזיולוגית שיש לשמיעת מוזיקה על גוף האדם.המוזיקה ביהדות ביהדות שירת הלוויים הייתה חלק אינטגרלי מעבודות הקודש בבית המקדש. כמו כן בתנך עבודת המנגן שימשה ככלי לריפוי בעיות נפשיות כפי שאפשר לראות בתנ"ך: "וְהָיָה, בִּהְיוֹת רוּחַ-אֱלֹהִים אֶל-שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת-הַכִּנּוֹר, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ; וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה". (שמואל א, פרק טז, פסוק כג) וסוגה נפוצה בכתיבה התנכית היא שירה כפי שאפשר לראות בשירת מרים, שירת דבורה, שירת הים ועוד. החסידות פיתחה את סוגת הניגונים חסידיים כאשר היא רואה ביכולת לשיר מוזיקה ללא מילים כחלק חשוב בעבודת השם, ישנם ניגונים אשר שמורים לאירועים מיוחדים, כאשר הבולט שבהם הוא ניגון ארבע בבות אותו תיקן מייסד חסידות חב"ד המנוגן בחתונות ובימי שמחה מיוחדים אך לא בימות החול. בימי אבלות כמו למשל בספירת העומר ובימי בין המצרים נהוג להפסיק לשמוע מוזיקה.ראו גם הרכב קאמרי תזמורת מקהלה אפקט מוצרט מוזיקה שחורה תולדות המוזיקה תאוריית המוזיקה - מונחיםלקריאה נוספת תרפיה במוזיקה ופיזיותרפיה עם בנות תסמונת רט: גישה טרנס-דיסציפלינרית / כוכבית אלפנט, מאיר לוטן סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, 13 (2): 89-97, 1999 נפתלי נורמן לברכט, אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים, בתרגום שלומית קדם, הוצאת לדורי, 1996. ג'ון סטנלי, מוזיקה קלאסית, הוצאת שבא, 1995. מילטון קרוס ודוד אבן, אנציקלופדיה של גדולי המוזיקה ויצירותיהם, בתרגום שלומית קדם וא. שן ארי, הוצאת לדורי. בארי קרנפלד, Grove Dictionary of Jazz, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. סטנלי סיידי וג'ון טיירל, Grove Dictionary of Music and Musicians, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. ליאונרד ברנשטיין, חדוות המוזיקה, הוצאת רשפים, 1960, תרגום יהואש הירשברג ליאונרד ברנשטיין, רבגוניותה של המוזיקה, הוצאת רשפים, 1973, תרגום יצחק הירשברג ושלומית הירשברג יהואש הירשברג, המוזיקה, המוזיקאי והמאזין, הוצאת רשפים מוזיקה: האמנות המרפאה - שילוב מוזיקה בטיפולי כוויות בילדים כאמצעי להפחתת כאב וחרדה- פינצ'וק, שירה (אחות),האחות בישראל, 172: 21-25, 2005קישורים חיצוניים AllMusic - מקור מידע לגבי אמנים, אלבומים, סגנונות וזרמים במוזיקה. מומה - מקור מידע עברי העוסק במוזיקאים ולהקות. אמנדה פאלמר: האמנות לבקש – על מוזיקה חופשית. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית . . .מוזיקה בספרייה הלאומית - אוסף המוזיקה וארכיון הצלילהערות שולייםאמנותאמנות הבמהבידור

55

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A1%20%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA

טיפוס קירות

טיפוס על קירות הוא ענף ספורט אתגרי שבו על הספורטאי להגיע בטיפוס לסופו של מסלול על הקיר, תוך שימוש באחיזות ידיים ורגליים, המפוזרות על הקיר ומחוברות אליו בברגים. מסלולים על קירות טיפוס אינם תמיד מאונכים. למעשה, ניתן לבנות מסלולים קשים יותר או פחות על פי שיפוע הקיר ("חיובי" - קל, אנכי - בינוני ו"שלילי" או "גג" - קשה) ועל פי גודל האחיזות (אחיזות גדולות ליד שלמה - "ג'אגים", אחיזה בינוניות וקטנות לקצות האצבעות בלבד - "קרימפים", אחיזות שהן חורים לאצבעות - "פוקטים" או אחיזות חלקות של חיכוך -"סלופרים". האחיזות עשויות בדרך כלל מיציקה של פוליאסטר מוקשה, עם חומרי מילוי שונים. טיפוס על קירות הוא ענף ספורט חדש יחסית, ומוצאו מטיפוס המצוקים. ספורט זה נפוץ באירופה ובצפון אמריקה וחודר אט אט לישראל. קירות טיפוס עשויים ממגוון של חומרים, החל בקירות בטון או אבן, דרך קירות עץ (שבדרך כלל מצופים בשכבה להגברת חיכוך) וכלה בלוחות שנוצרו במיוחד למטרה זו מיריעות פיברגלס ויציקות פוליאסטר, ועשויים לכלול תבליטים שונים, ביניהם מרקמים דמויי סלע. מכיוון שטיפוס על קירות מציב את הספורטאי לעיתים בגובה רב הוא טומן בחובו סכנה מרובה. יש לשים דגש רב על בטיחות ועל האופן בו הספורטאי מאובטח. אדם המעוניין לעסוק בטיפוס יכול לעשות זאת ללא כל ציוד מיוחד (למעט ציוד האבטחה שבדרך כלל מסופק במלואו בקירות הטיפוס). עם זאת, מטפסים מקצוענים נעזרים בנעליים מיוחדות, דקות במיוחד, המספקות חיכוך גבוה (הדומות במראן לנעלי בלט) וגם באבקה הסופגת את הזיעה בכפות הידיים. האבקה נקראת בארץ מגנזיום מכיוון שהיא עשויה ברובה ממגנזיום קרבונט. ככלל ניתן לחלק את טיפוס הקירות למספר תחומים: Top Rope הובלה בולדרינג תחרויות תחרויות טיפוס התחילו בשנות ה-40 של המאה ה-20 בברית המועצות, בתחרויות השתתפו מטפסים מברית המועצות שהתחרו במהירות הטיפוס. בשנת 1985 אסף עיתונאי הספורט האיטלקי עמנואל קסארה (Emanuele Cassarà) את המטפסים הטובים באירופה וערך תחרות על מצוק טבעי בעמק סטרטה (Valle Stretta), לא רחוק מהעיר טורינו. בתחרות זו ניצח הגרמני סטפן גלובץ' (Stefan Glowacz). שם התחרות היה "Sportroccia", כלומר - סלע ספורטיבי. בשנת 1986 נערכו שתי תחרויות. הראשונה בארקו (Arco) שבאיטליה, על סלע טבעי, ובה ניצחו הצרפתים פאטריק אדלנג'ה (Patrick Edlinger) וקתרין דסטיבל (Catherine Destivell). כ-10000 צופים הגיעו לצפות במקצה הגמר ואת התחרות צילמו, פרט לצלמי הסטילס, גם שבעה ערוצי טלוויזיה. התחרות הראשונה על קיר מלאכותי התקיימה ליד העיר ליון שבצרפת, בשנת 1986. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 פותחה שיטת סבב התחרויות המוכרת כיום ונערכו תחרויות הגביע העולמי (World Cup). בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 התקיימו מספר תחרויות בכל שנה, נוספו תחרויות בארצות הברית וביפן. אליפות העולם (World Championship) הראשונה נערכה בפרנקפורט, גרמניה בשנת 1991. אליפות העולם הראשונה לנוער נערכה בשנת 1992. הענף הפך לאולימפי במשחקים האולימפיים שנערכו בטוקיו בשנת 2021. בישראל מתקיימות תחרויות משנת 1998. התחרות הראשונה נערכה בקיר איילת, ומיד אחריה נערכה תחרות נוספת במגדל העמק, על "קיר שגיא", שמאוחר יותר הועבר לרמת ישי. סוגי תחרויות קושי (difficulty) בתחרויות קושי המטרה היא להגיע כמה שיותר גבוה על מסלול שנבנה לשם כך במיוחד על קיר מלאכותי. המסלול עובר דרך רצף של אחיזות ממוספרות. רמת הקושי של הצעדים עולה בהדרגה, וכל צעד קשה מכל קודמיו. המטפס/ת מקבלים ניקוד בהתאם לאחיזה האחרונה אשר הגיעו אליה. מלבד תחרויות של ילדים צעירים מאוד, מתחרים כאשר הטיפוס מתבצע בהובלה, ובדרך כלל בלי ידע קודם על המסלול. המתחרים מוחזקים בבידוד ואינם יכולים לצפות באחרים בזמן הטיפוס. לפני תחילת התחרות מקבלים המתחרים זמן (בדרך כלל כ 5–6 דקות) כדי להתבונן ולתכנן את הניסיון שלהם על המסלול (אך לא לגעת באחיזות או לראות כיצד מטפסים עליו). התחרויות האלה נחשבות ליוקרתיות מבין שלושת סוגי התחרויות. סבב גביע העולם נודד ממדינה למדינה במשך השנה ובו מתחרים מיטב המטפסים בעולם. אחת לשנתיים מתקיימת אליפות עולם. תחרות יוקרתית נוספת נקראת rock masters המתקיימת פעם בשנה ואליה מוזמנים חמשת המטפסים וחמש המטפסות הטובים ביותר באותה שנה - בתחרות זו מתחרים בשיטה שונה, בה לכל מטפס/ת יש הזדמנות "לעבוד" על המסלול במשך זמן קצוב - ואחריו יש לו/ה הזדמנות לנסות לטפס אותו. עקב כך בתחרויות אלו רמת הטיפוס היא גבוהה ביותר. סבב התחרויות השנתי בישראל (כ 4–5 תחרויות בשנה), מתקיים בקירות טיפוס השונים, בו מתחרים ילדים נוער ובוגרים (גברים ונשים). ביחס לרמה העולמית הרמה הכללית של הבוגרים/ בוגרות בארץ היא בינונית ומטה, בגילאי הנוער הרמה גבוהה יותר ומטפסים ומטפסות ישראלים הגיעו להשגים מכובדים בתחרויות בינ"ל. מהירות (speed climbing) בתחרויות מהירות המטרה היא להגיע לסוף המסלול כמה שיותר מהר - ללא נפילה. תחרויות אלו מאופיינות במסלולים קלים מאוד ביחס לאלו שבתחרויות הקושי. האבטחה היא בשיטת טופ-רופ. בעולם מתקיים סבב תחרויות במקביל לגביע העולם ב - difficulty. תחרויות ה - speed נחשבות פחות יוקרתיות ויותר "כיפיות" מתחרויות קושי ובולדרינג. בישראל תחרויות מהירות אינן מתקיימות באופן סדיר, לעיתים מתקיימת תחרות speed בתור תחרות ראווה במקביל לתחרות קושי. בולדרינג (bouldering) בתחרויות אלו מטרת המטפס היא לסיים בעיית בולדרינג (על קיר מלאכותי) בזמן קצוב. הזמן המוקצב לטיפוס הבעיה כולל בתוכו גם את הכרתה ומציאת הדרך לפתרונה. המטפס יכול לבצע מספר לא מוגבל של ניסיונות לטפס את הבעיה, אך עליו להשלים פעם אחת את הבעיה מתחילתה ועד סופה ברצף - (ללא נפילה ובתוך הזמן שנקבע, בדרך כלל כ - 5 דקות), על מנת לזכות בניקוד עבור הבעיה. בדרך כלל יקבל כל מטפס כ-5–6 בעיות לפתרון במהלך התחרות. תחרויות הבולדרינג צוברות פופולריות גדלה והולכת עקב היותה של התחרות אטרקטיבית לצופים מכיוון שהטיפוס מאוד אינטנסיבי, מאוד אתלטי ואסתטי, וקצב התרחשות הדברים מהיר ואטרקטיבי יותר מסוגי התחרויות האחרים. קיים סבב תחרויות גביע העולם בבולדרינג, וכמו כן ישנן תחרויות בולדרינג נוספות במסגרות פרטיות כמו X-games, world games ותחרויות נוספות. בישראל תחרויות הבולדרינג מתחילות לצבור תאוצה ובשנתיים האחרונות מתקיים סבב תחרויות בולדרינג (5 תחרויות בשנה לא כולל גמר) בו מתחרים (קטגוריות גיל) 6-9, 10-12, 13-15, 16-17, 18+ הענף מאוגד בארץ תחת מועדון המטפסים הישראלי, אשר מארגן מספר תחרויות מדי שנה. קישורים חיצוניים "קיר טיפוס" באנציקלופדיית הטיפוס פורטל קירוטיפוס - מגזין ישראלי לקירות טיפוס קליימברס - קהילת מטפסים בישראל הערות שוליים טיפוס טיפוס ספורטיבי

טיפוס על קירות הוא ענף ספורט אתגרי שבו על הספורטאי להגיע בטיפוס לסופו של מסלול על הקיר, תוך שימוש באחיזות ידיים ורגליים, המפוזרות על הקיר ומחוברות אליו בברגים.מסלולים על קירות טיפוס אינם תמיד מאונכים. למעשה, ניתן לבנות מסלולים קשים יותר או פחות על פי שיפוע הקיר ("חיובי" - קל, אנכי - בינוני ו"שלילי" או "גג" - קשה) ועל פי גודל האחיזות (אחיזות גדולות ליד שלמה - "ג'אגים", אחיזה בינוניות וקטנות לקצות האצבעות בלבד - "קרימפים", אחיזות שהן חורים לאצבעות - "פוקטים" או אחיזות חלקות של חיכוך -"סלופרים".האחיזות עשויות בדרך כלל מיציקה של פוליאסטר מוקשה, עם חומרי מילוי שונים.טיפוס על קירות הוא ענף ספורט חדש יחסית, ומוצאו מטיפוס המצוקים. ספורט זה נפוץ באירופה ובצפון אמריקה וחודר אט אט לישראל.קירות טיפוס עשויים ממגוון של חומרים, החל בקירות בטון או אבן, דרך קירות עץ (שבדרך כלל מצופים בשכבה להגברת חיכוך) וכלה בלוחות שנוצרו במיוחד למטרה זו מיריעות פיברגלס ויציקות פוליאסטר, ועשויים לכלול תבליטים שונים, ביניהם מרקמים דמויי סלע.מכיוון שטיפוס על קירות מציב את הספורטאי לעיתים בגובה רב הוא טומן בחובו סכנה מרובה. יש לשים דגש רב על בטיחות ועל האופן בו הספורטאי מאובטח.אדם המעוניין לעסוק בטיפוס יכול לעשות זאת ללא כל ציוד מיוחד (למעט ציוד האבטחה שבדרך כלל מסופק במלואו בקירות הטיפוס). עם זאת, מטפסים מקצוענים נעזרים בנעליים מיוחדות, דקות במיוחד, המספקות חיכוך גבוה (הדומות במראן לנעלי בלט) וגם באבקה הסופגת את הזיעה בכפות הידיים. האבקה נקראת בארץ מגנזיום מכיוון שהיא עשויה ברובה ממגנזיום קרבונט.ככלל ניתן לחלק את טיפוס הקירות למספר תחומים:Top Ropeהובלהבולדרינגתחרויותתחרויות טיפוס התחילו בשנות ה-40 של המאה ה-20 בברית המועצות, בתחרויות השתתפו מטפסים מברית המועצות שהתחרו במהירות הטיפוס. בשנת 1985 אסף עיתונאי הספורט האיטלקי עמנואל קסארה (Emanuele Cassarà) את המטפסים הטובים באירופה וערך תחרות על מצוק טבעי בעמק סטרטה (Valle Stretta), לא רחוק מהעיר טורינו. בתחרות זו ניצח הגרמני סטפן גלובץ' (Stefan Glowacz). שם התחרות היה "Sportroccia", כלומר - סלע ספורטיבי.בשנת 1986 נערכו שתי תחרויות. הראשונה בארקו (Arco) שבאיטליה, על סלע טבעי, ובה ניצחו הצרפתים פאטריק אדלנג'ה (Patrick Edlinger) וקתרין דסטיבל (Catherine Destivell). כ-10000 צופים הגיעו לצפות במקצה הגמר ואת התחרות צילמו, פרט לצלמי הסטילס, גם שבעה ערוצי טלוויזיה. התחרות הראשונה על קיר מלאכותי התקיימה ליד העיר ליון שבצרפת, בשנת 1986.בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 פותחה שיטת סבב התחרויות המוכרת כיום ונערכו תחרויות הגביע העולמי (World Cup). בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 התקיימו מספר תחרויות בכל שנה, נוספו תחרויות בארצות הברית וביפן. אליפות העולם (World Championship) הראשונה נערכה בפרנקפורט, גרמניה בשנת 1991. אליפות העולם הראשונה לנוער נערכה בשנת 1992. הענף הפך לאולימפי במשחקים האולימפיים שנערכו בטוקיו בשנת 2021.בישראל מתקיימות תחרויות משנת 1998. התחרות הראשונה נערכה בקיר איילת, ומיד אחריה נערכה תחרות נוספת במגדל העמק, על "קיר שגיא", שמאוחר יותר הועבר לרמת ישי.סוגי תחרויותקושי (difficulty)בתחרויות קושי המטרה היא להגיע כמה שיותר גבוה על מסלול שנבנה לשם כך במיוחד על קיר מלאכותי. המסלול עובר דרך רצף של אחיזות ממוספרות. רמת הקושי של הצעדים עולה בהדרגה, וכל צעד קשה מכל קודמיו. המטפס/ת מקבלים ניקוד בהתאם לאחיזה האחרונה אשר הגיעו אליה.מלבד תחרויות של ילדים צעירים מאוד, מתחרים כאשר הטיפוס מתבצע בהובלה, ובדרך כלל בלי ידע קודם על המסלול. המתחרים מוחזקים בבידוד ואינם יכולים לצפות באחרים בזמן הטיפוס. לפני תחילת התחרות מקבלים המתחרים זמן (בדרך כלל כ 5–6 דקות) כדי להתבונן ולתכנן את הניסיון שלהם על המסלול (אך לא לגעת באחיזות או לראות כיצד מטפסים עליו).התחרויות האלה נחשבות ליוקרתיות מבין שלושת סוגי התחרויות. סבב גביע העולם נודד ממדינה למדינה במשך השנה ובו מתחרים מיטב המטפסים בעולם. אחת לשנתיים מתקיימת אליפות עולם.תחרות יוקרתית נוספת נקראת rock masters המתקיימת פעם בשנה ואליה מוזמנים חמשת המטפסים וחמש המטפסות הטובים ביותר באותה שנה - בתחרות זו מתחרים בשיטה שונה, בה לכל מטפס/ת יש הזדמנות "לעבוד" על המסלול במשך זמן קצוב - ואחריו יש לו/ה הזדמנות לנסות לטפס אותו. עקב כך בתחרויות אלו רמת הטיפוס היא גבוהה ביותר.סבב התחרויות השנתי בישראל (כ 4–5 תחרויות בשנה), מתקיים בקירות טיפוס השונים, בו מתחרים ילדים נוער ובוגרים (גברים ונשים). ביחס לרמה העולמית הרמה הכללית של הבוגרים/ בוגרות בארץ היא בינונית ומטה, בגילאי הנוער הרמה גבוהה יותר ומטפסים ומטפסות ישראלים הגיעו להשגים מכובדים בתחרויות בינ"ל.מהירות (speed climbing)בתחרויות מהירות המטרה היא להגיע לסוף המסלול כמה שיותר מהר - ללא נפילה. תחרויות אלו מאופיינות במסלולים קלים מאוד ביחס לאלו שבתחרויות הקושי.האבטחה היא בשיטת טופ-רופ. בעולם מתקיים סבב תחרויות במקביל לגביע העולם ב - difficulty. תחרויות ה - speed נחשבות פחות יוקרתיות ויותר "כיפיות" מתחרויות קושי ובולדרינג.בישראל תחרויות מהירות אינן מתקיימות באופן סדיר, לעיתים מתקיימת תחרות speed בתור תחרות ראווה במקביל לתחרות קושי.בולדרינג (bouldering) בתחרויות אלו מטרת המטפס היא לסיים בעיית בולדרינג (על קיר מלאכותי) בזמן קצוב. הזמן המוקצב לטיפוס הבעיה כולל בתוכו גם את הכרתה ומציאת הדרך לפתרונה.המטפס יכול לבצע מספר לא מוגבל של ניסיונות לטפס את הבעיה, אך עליו להשלים פעם אחת את הבעיה מתחילתה ועד סופה ברצף - (ללא נפילה ובתוך הזמן שנקבע, בדרך כלל כ - 5 דקות), על מנת לזכות בניקוד עבור הבעיה. בדרך כלל יקבל כל מטפס כ-5–6 בעיות לפתרון במהלך התחרות.תחרויות הבולדרינג צוברות פופולריות גדלה והולכת עקב היותה של התחרות אטרקטיבית לצופים מכיוון שהטיפוס מאוד אינטנסיבי, מאוד אתלטי ואסתטי, וקצב התרחשות הדברים מהיר ואטרקטיבי יותר מסוגי התחרויות האחרים.קיים סבב תחרויות גביע העולם בבולדרינג, וכמו כן ישנן תחרויות בולדרינג נוספות במסגרות פרטיות כמו X-games, world games ותחרויות נוספות.בישראל תחרויות הבולדרינג מתחילות לצבור תאוצה ובשנתיים האחרונות מתקיים סבב תחרויות בולדרינג (5 תחרויות בשנה לא כולל גמר) בו מתחרים (קטגוריות גיל)6-9,10-12,13-15,16-17,18+ הענף מאוגד בארץ תחת מועדון המטפסים הישראלי, אשר מארגן מספר תחרויות מדי שנה.קישורים חיצוניים "קיר טיפוס" באנציקלופדיית הטיפוספורטל קירוטיפוס - מגזין ישראלי לקירות טיפוס קליימברס - קהילת מטפסים בישראלהערות שולייםטיפוסטיפוס ספורטיבי

64

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%93%20%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%97

קוד פתוח

קוד פתוח משמש בעולם התוכנה לציון תוכנה שקוד המקור שלה נגיש (זמין לצפייה) וכן חופשי לשימוש, לעריכת שינויים ולהפצה מחודשת לכל. שיטת פיתוח כזו מאפשרת לכל מי שחפץ בכך לקחת חלק בפיתוח התוכנה ולתרום לשיפורה. מושג קרוב במשמעותו הוא "תוכנה חופשית". לעיתים שניהם נכללים ביחד כ"תוכנה חופשית וקוד פתוח" (באנגלית: Free/Libre and Open Source Software ובראשי תיבות FOSS או FLOSS). היותה של תוכנה קוד פתוח משמעותה איננה בהכרח שהיא תוכנה חופשית. אנדרואיד למשל, היא מערכת הפעלה חינמית בקוד פתוח. Red Hat Enterprise Linux, היא הפצת לינוקס מסחרית בקוד פתוח. תשתית ליצירה כדי לאפשר למתכנתים רבים לחבור יחד לפיתוח תוכנה משותפת ללא ניהול ריכוזי, פיתחו מפתחי הקוד הפתוח סביבות פיתוח התומכות בקוד פתוח. הסביבה המוכרת ביותר היא תוכנת גיט אשר מאפשרת ניהול גרסאות, מיזוג ענפים וכיוצא בזה על ידי מפתחים רבים. אידאולוגיה סביב מושג הקוד הפתוח קיימת תפיסת עולם הטוענת כי התוכנות שייכות להמונים, ועל כן כל החפצים בכך יכולים להיכנס לקוד ולערוך בו שינויים. זאת, בניגוד לקוד סגור, אשר מזוהה, על פי רוב, עם יצרני התוכנה הגדולים. לאדם הקונה תוכנות בקוד סגור, לרוב אין אפשרות פשוטה לצפות בפרטי התהליכים שמרכיבים את התוכנות שרכש, מכיוון שהם מוסתרים מפני המשתמש באמצעות הידור (אף שאין זה מחויב. ייתכן קוד ניתן לצפייה אך אסור לשינויים מצד הרישיון ובשל כך הוא אינו קוד פתוח). המונחים קוד פתוח ותוכנה חופשית הם מונחים קרובים במשמעותם המעשית, ומשמשים לעיתים קרובות לציון משמעות זהה, אך נבדלים באידאולוגיה שמאחוריהם. את המונח תוכנה חופשית טבע ריצ'רד סטולמן אשר ייסד את פרויקט GNU ואת המוסד לתוכנה חופשית (Free Software Foundation), והוא מתרכז בחופש המוענק למשתמש בתוכנה כערך חברתי. המונח קוד פתוח מגיע מארגון יוזמת הקוד הפתוח (Open Source Initiative), והשיקולים העומדים מאחוריו הם של כדאיות כלכלית וטכנולוגית. התפתחות אידאולוגיית הקוד הפתוח התהוותה במקביל למהפכה ממשית בעולם התוכנה. בעשורים האחרונים יותר ויותר תוכנות מפותחות מראש כקוד פתוח, ולא מעט בתי תוכנה מפתחים את מוצריהם בקוד פתוח. כך, למשל, משוחררת מערכת ההפעלה אנדרואיד ומיזם כרומים של גוגל, כ-40% מאתרי האינטרנט בעולם מבוססים על פלטפורמות בקוד פתוח כגון וורדפרס ודרופל. במשך השנים הפכה מהפכת הקוד הפתוח לגורם השראה מעבר לעולם התוכנה, והיא מתחילה לחלחל גם להתנהלות הניהולית בארגונים. גורמי הנעה לתרומה למיזמים מיזמי ותוכנות קוד פתוח מבוססים על תרומת המפתחים (המשתתפים במיזם), שהיא על פי רוב התנדבותית. בקהילות קוד פתוח יש ניסיון להתמודד עם השאלה האם קיימת יכולת לנהל את המפתחים – בעיקר ביחס לניהול בהיבטי הנחיה ולהשפעה על התנהגות, במטרה למקסם את ביצועי הקהילה שאליה משתייכים המפתחים. התאוריה בנושא מתבססת על מחקרים בפסיכולוגיה, שקבעו קשר בין הנעה להשתתפות. גורמי הנעה בתחום באופן כללי, מחלקים המחקרים את גורמי ההנעה לשלושה סוגים: צרכים פנימיים, צרכים חיצוניים וצרכים משולבים (Internalized Extrinsic). בתחום תוכנות הקוד הפתוח באים גורמים אלה לידי ביטוי באופן הבא: צרכים פנימיים - עצמאות בעבודה כלומר היכולת לבחור כיצד לנהוג וכן מימוש יכולות כלומר מיצוי עצמי. צרכים חיצוניים – תגמולים כספיים הבאים לידי ביטוי לעיתים, כאשר חברות מסחריות מתגמלות את עובדיהם או אנשים אחרים כדי שיתרמו לפרויקט קוד פתוח. צרכים משולבים – צבירת מוניטין ומעמד בתחום התוכנה וכן יצירת הזדמנויות לפיתוח או קידום הקריירה. מאפיין נוסף הוא ערך שימושי (Use Value), כלומר רצון המפתח לתקן באג בתוכנה שמפריע לו, או לייצר תכונה חדשה שהיא שימושית עבורו. מחקר והמלצות מחקר אמפירי בנושא סקר שלושה פרויקטים של קוד פתוח בקהילת אפאצ'י (Apache). מהמחקר עלו הממצאים הבאים: ישנם קשרים שונים בין גורמי המוטיבציה השונים – בפרט אין סתירה בין מוטיבציה פנימית וחיצונית, מוטיבציית מעמד מגבירה מוטיבציה פנימית ומוטיבציה חיצונית תורמת למוטיבציית מעמד (לפירוט הקשרים ראו איור 2 במאמר). ישנם גורמי מוטיבציה משמעותיים יותר ופחות – מוטיבציה חיצונית ומוטיבציית מעמד קשורות להשתתפות מעל הממוצע, בעוד מוטיבציית ערך שימושי קשורה להשתתפות מתחת לממוצע. המלצות המחקר הן מעשיות, ומופנות בעיקר כלפי מנהלי קהילות קוד פתוח המעוניינים לשפר את השתתפות וביצועי המפתחים בקהילותיהם: עידוד שיתופי פעולה עם חברות מסחריות – לדוגמה, בצורת מתן תשלום לעובדי החברות בתמורה להשתתפות בפרויקט קוד פתוח. טיפוח מוטיבציית מעמד בקרב מפתחים – למשל, על ידי שימוש בפרסום למפתחים בעלי תרומה או באמצעות שיווק העובדה כי מעורבות בפרויקטי קוד פתוח משמשת מנוף להשתלבות או קידום בשוק העבודה. מחקר נוסף חקר את הסיבות והיתרונות שבעטיים מפתחים אנשים בשיטת קוד פתוח ולא בשיטות מסחריות. המחקר העלה מספר סיבות: היכולת לבחור איזה קוד לפתח כל פעם מחדש במקום לפתח קוד משעמם שבחר הממונה. לטווח הארוך, פיתוח קוד איכותי ושימושי יוביל להצעות עבודה נוספות. סיפוק והכרה על ידי מפתחים עמיתים מהקוד שפותח. האפשרות "לאותת" על רמה גבוהה של יכולת וכישרון באה לידי ביטוי בצורה חזקה יותר כאשר מפתחים בשיטת קוד פתוח, נובעת משלוש סיבות: כל אחד יכול לראות את התרומה של הקוד שפותח, את רמת הקושי של הקוד, היכולת להשתמש בקוד על ידי מפתחים אחרים ועוד. ההתרשמות היא מיידית. במקרה של הצלחה, מפתח הקוד זוקף לזכותו המלאה את הצלחת הקוד. חיזוק משמעותי לדימוי העצמי ולמוניטין של מפתח הקוד. הידע שנצבר למפתח בשיטת הקוד הפתוח ניתן לשימוש גם בתחומים אחרים, מה שמעלה את ערכו של המפתח בעיני המעסיק ובשוק העבודה בכלל. דוגמאות לינוקס היא הדוגמה המשמעותית ביותר כיום ליישום קוד פתוח ותוכנה חופשית. זוהי משפחה של מערכות הפעלה, המבוססות על ליבת לינוקס. קוד המקור של ליבת לינוקס זמין לשימוש, לשינוי ולהפצה בחינם לכל אחד. כיום משתמשים בלינוקס בתחומים רבים, החל ממערכות משובצות מחשב וכלה במחשבי-על. בין הדוגמאות הידועות והמצליחות הנוספות ניתן למנות את פרויקט גיט (Git) שמטרתו לסייע למפתחים בניהול קוד, תיאום עבודה צוותית ומעקב אחר שינויים בקובצי תוכנה, Node.js המהווה סביבת ריצה לשפת JavaScript, שמאפשרת לקוד לרוץ ללא צורך בדפדפן; Docker, פרויקט קוד פתוח המספק שכבת הפשטה ואוטומציה להתקנת והרצת יישומים בתוך קונטיינרים (מכולות) על גבי Windows,‏ macOS ו-Linux; האדופ (Hadoop), פרויקט קוד פתוח של מוסד התוכנה אפאצ'י המגדיר מסגרת תוכנה ליישום מבוזר המעבד כמויות גדולות של נתונים (Big Data); אלסטיקסרץ' (Elasticsearch), מנוע חיפוש המבוסס על Lucene, המספק יכולת multitenant מבוזרת לחיפוש מעל טקסט מלא. דוגמה נוספת היא MySQL, מסד נתונים יחסי שפותח במקור על ידי החברה השוודית MySQL AB וכיום בבעלות חברת אורקל. התוכנה היא חלק מ-LAMP, אוסף תוכנות תשתית פופולריות שעומדות בבסיסם של אתרים רבים, כגון ויקיפדיה. מערכות ניהול תוכן רבות (כגון וורדפרס ודרופל) משתמשות בה כמסד נתונים. בתחום החומרה, בולטת המערכת של ארדואינו, מיקרו-בקר בעל מעגל מודפס יחיד, עם סביבת פיתוח משולבת (IDE) ברישיון קוד פתוח, אשר מטרתה ליצור סביבה נוחה וזולה לפיתוח פרויקטים המשלבים תוכנה עם רכיבי אלקטרוניקה. ראו גם תוכנה חופשית מונחים בתוכנה יצרן תוכנה בלתי תלוי חומרה פתוחה מערכת פתוחה קישורים חיצוניים אריק ס. ריימונד, הקתדרלה והבזאר, בתרגום עדי סתיו, אלירן גונן ושלומי פיש ריצ'רד סטולמן, Free as in Freedom דו"ח: קוד פתוח - פתוח לעסקים רשימת רישיונות קוד פתוח על פי ארגון הקוד הפתוח המקור – עמותה ישראלית לתוכנה חופשית ולקוד מקור פתוח הערות שוליים תוכנה חופשית תרבות אינטרנט סוציולוגיה של הנתינה מונחים בתוכנה

קוד פתוח משמש בעולם התוכנה לציון תוכנה שקוד המקור שלה נגיש (זמין לצפייה) וכן חופשי לשימוש, לעריכת שינויים ולהפצה מחודשת לכל. שיטת פיתוח כזו מאפשרת לכל מי שחפץ בכך לקחת חלק בפיתוח התוכנה ולתרום לשיפורה. מושג קרוב במשמעותו הוא "תוכנה חופשית". לעיתים שניהם נכללים ביחד כ"תוכנה חופשית וקוד פתוח" (באנגלית: Free/Libre and Open Source Software ובראשי תיבות FOSS או FLOSS).היותה של תוכנה קוד פתוח משמעותה איננה בהכרח שהיא תוכנה חופשית. אנדרואיד למשל, היא מערכת הפעלה חינמית בקוד פתוח. Red Hat Enterprise Linux, היא הפצת לינוקס מסחרית בקוד פתוח.תשתית ליצירה כדי לאפשר למתכנתים רבים לחבור יחד לפיתוח תוכנה משותפת ללא ניהול ריכוזי, פיתחו מפתחי הקוד הפתוח סביבות פיתוח התומכות בקוד פתוח. הסביבה המוכרת ביותר היא תוכנת גיט אשר מאפשרת ניהול גרסאות, מיזוג ענפים וכיוצא בזה על ידי מפתחים רבים.אידאולוגיה סביב מושג הקוד הפתוח קיימת תפיסת עולם הטוענת כי התוכנות שייכות להמונים, ועל כן כל החפצים בכך יכולים להיכנס לקוד ולערוך בו שינויים. זאת, בניגוד לקוד סגור, אשר מזוהה, על פי רוב, עם יצרני התוכנה הגדולים. לאדם הקונה תוכנות בקוד סגור, לרוב אין אפשרות פשוטה לצפות בפרטי התהליכים שמרכיבים את התוכנות שרכש, מכיוון שהם מוסתרים מפני המשתמש באמצעות הידור (אף שאין זה מחויב. ייתכן קוד ניתן לצפייה אך אסור לשינויים מצד הרישיון ובשל כך הוא אינו קוד פתוח).המונחים קוד פתוח ותוכנה חופשית הם מונחים קרובים במשמעותם המעשית, ומשמשים לעיתים קרובות לציון משמעות זהה, אך נבדלים באידאולוגיה שמאחוריהם. את המונח תוכנה חופשית טבע ריצ'רד סטולמן אשר ייסד את פרויקט GNU ואת המוסד לתוכנה חופשית (Free Software Foundation), והוא מתרכז בחופש המוענק למשתמש בתוכנה כערך חברתי. המונח קוד פתוח מגיע מארגון יוזמת הקוד הפתוח (Open Source Initiative), והשיקולים העומדים מאחוריו הם של כדאיות כלכלית וטכנולוגית.התפתחות אידאולוגיית הקוד הפתוח התהוותה במקביל למהפכה ממשית בעולם התוכנה. בעשורים האחרונים יותר ויותר תוכנות מפותחות מראש כקוד פתוח, ולא מעט בתי תוכנה מפתחים את מוצריהם בקוד פתוח. כך, למשל, משוחררת מערכת ההפעלה אנדרואיד ומיזם כרומים של גוגל, כ-40% מאתרי האינטרנט בעולם מבוססים על פלטפורמות בקוד פתוח כגון וורדפרס ודרופל. במשך השנים הפכה מהפכת הקוד הפתוח לגורם השראה מעבר לעולם התוכנה, והיא מתחילה לחלחל גם להתנהלות הניהולית בארגונים.גורמי הנעה לתרומה למיזמיםמיזמי ותוכנות קוד פתוח מבוססים על תרומת המפתחים (המשתתפים במיזם), שהיא על פי רוב התנדבותית. בקהילות קוד פתוח יש ניסיון להתמודד עם השאלה האם קיימת יכולת לנהל את המפתחים – בעיקר ביחס לניהול בהיבטי הנחיה ולהשפעה על התנהגות, במטרה למקסם את ביצועי הקהילה שאליה משתייכים המפתחים.התאוריה בנושא מתבססת על מחקרים בפסיכולוגיה, שקבעו קשר בין הנעה להשתתפות.גורמי הנעה בתחוםבאופן כללי, מחלקים המחקרים את גורמי ההנעה לשלושה סוגים: צרכים פנימיים, צרכים חיצוניים וצרכים משולבים (Internalized Extrinsic).בתחום תוכנות הקוד הפתוח באים גורמים אלה לידי ביטוי באופן הבא:צרכים פנימיים - עצמאות בעבודה כלומר היכולת לבחור כיצד לנהוג וכן מימוש יכולות כלומר מיצוי עצמי.צרכים חיצוניים – תגמולים כספיים הבאים לידי ביטוי לעיתים, כאשר חברות מסחריות מתגמלות את עובדיהם או אנשים אחרים כדי שיתרמו לפרויקט קוד פתוח.צרכים משולבים – צבירת מוניטין ומעמד בתחום התוכנה וכן יצירת הזדמנויות לפיתוח או קידום הקריירה. מאפיין נוסף הוא ערך שימושי (Use Value), כלומר רצון המפתח לתקן באג בתוכנה שמפריע לו, או לייצר תכונה חדשה שהיא שימושית עבורו.מחקר והמלצותמחקר אמפירי בנושא סקר שלושה פרויקטים של קוד פתוח בקהילת אפאצ'י (Apache). מהמחקר עלו הממצאים הבאים: ישנם קשרים שונים בין גורמי המוטיבציה השונים – בפרט אין סתירה בין מוטיבציה פנימית וחיצונית, מוטיבציית מעמד מגבירה מוטיבציה פנימית ומוטיבציה חיצונית תורמת למוטיבציית מעמד (לפירוט הקשרים ראו איור 2 במאמר). ישנם גורמי מוטיבציה משמעותיים יותר ופחות – מוטיבציה חיצונית ומוטיבציית מעמד קשורות להשתתפות מעל הממוצע, בעוד מוטיבציית ערך שימושי קשורה להשתתפות מתחת לממוצע.המלצות המחקר הן מעשיות, ומופנות בעיקר כלפי מנהלי קהילות קוד פתוח המעוניינים לשפר את השתתפות וביצועי המפתחים בקהילותיהם: עידוד שיתופי פעולה עם חברות מסחריות – לדוגמה, בצורת מתן תשלום לעובדי החברות בתמורה להשתתפות בפרויקט קוד פתוח. טיפוח מוטיבציית מעמד בקרב מפתחים – למשל, על ידי שימוש בפרסום למפתחים בעלי תרומה או באמצעות שיווק העובדה כי מעורבות בפרויקטי קוד פתוח משמשת מנוף להשתלבות או קידום בשוק העבודה.מחקר נוסף חקר את הסיבות והיתרונות שבעטיים מפתחים אנשים בשיטת קוד פתוח ולא בשיטות מסחריות. המחקר העלה מספר סיבות: היכולת לבחור איזה קוד לפתח כל פעם מחדש במקום לפתח קוד משעמם שבחר הממונה. לטווח הארוך, פיתוח קוד איכותי ושימושי יוביל להצעות עבודה נוספות. סיפוק והכרה על ידי מפתחים עמיתים מהקוד שפותח.האפשרות "לאותת" על רמה גבוהה של יכולת וכישרון באה לידי ביטוי בצורה חזקה יותר כאשר מפתחים בשיטת קוד פתוח, נובעת משלוש סיבות: כל אחד יכול לראות את התרומה של הקוד שפותח, את רמת הקושי של הקוד, היכולת להשתמש בקוד על ידי מפתחים אחרים ועוד. ההתרשמות היא מיידית. במקרה של הצלחה, מפתח הקוד זוקף לזכותו המלאה את הצלחת הקוד. חיזוק משמעותי לדימוי העצמי ולמוניטין של מפתח הקוד. הידע שנצבר למפתח בשיטת הקוד הפתוח ניתן לשימוש גם בתחומים אחרים, מה שמעלה את ערכו של המפתח בעיני המעסיק ובשוק העבודה בכלל.דוגמאות לינוקס היא הדוגמה המשמעותית ביותר כיום ליישום קוד פתוח ותוכנה חופשית. זוהי משפחה של מערכות הפעלה, המבוססות על ליבת לינוקס. קוד המקור של ליבת לינוקס זמין לשימוש, לשינוי ולהפצה בחינם לכל אחד. כיום משתמשים בלינוקס בתחומים רבים, החל ממערכות משובצות מחשב וכלה במחשבי-על. בין הדוגמאות הידועות והמצליחות הנוספות ניתן למנות את פרויקט גיט (Git) שמטרתו לסייע למפתחים בניהול קוד, תיאום עבודה צוותית ומעקב אחר שינויים בקובצי תוכנה, Node.js המהווה סביבת ריצה לשפת JavaScript, שמאפשרת לקוד לרוץ ללא צורך בדפדפן; Docker, פרויקט קוד פתוח המספק שכבת הפשטה ואוטומציה להתקנת והרצת יישומים בתוך קונטיינרים (מכולות) על גבי Windows,‏ macOS ו-Linux; האדופ (Hadoop), פרויקט קוד פתוח של מוסד התוכנה אפאצ'י המגדיר מסגרת תוכנה ליישום מבוזר המעבד כמויות גדולות של נתונים (Big Data); אלסטיקסרץ' (Elasticsearch), מנוע חיפוש המבוסס על Lucene, המספק יכולת multitenant מבוזרת לחיפוש מעל טקסט מלא. דוגמה נוספת היא MySQL, מסד נתונים יחסי שפותח במקור על ידי החברה השוודית MySQL AB וכיום בבעלות חברת אורקל. התוכנה היא חלק מ-LAMP, אוסף תוכנות תשתית פופולריות שעומדות בבסיסם של אתרים רבים, כגון ויקיפדיה. מערכות ניהול תוכן רבות (כגון וורדפרס ודרופל) משתמשות בה כמסד נתונים. בתחום החומרה, בולטת המערכת של ארדואינו, מיקרו-בקר בעל מעגל מודפס יחיד, עם סביבת פיתוח משולבת (IDE) ברישיון קוד פתוח, אשר מטרתה ליצור סביבה נוחה וזולה לפיתוח פרויקטים המשלבים תוכנה עם רכיבי אלקטרוניקה.ראו גם תוכנה חופשיתמונחים בתוכנה יצרן תוכנה בלתי תלוי חומרה פתוחה מערכת פתוחהקישורים חיצוניים אריק ס. ריימונד, הקתדרלה והבזאר, בתרגום עדי סתיו, אלירן גונן ושלומי פיש ריצ'רד סטולמן, Free as in Freedom דו"ח: קוד פתוח - פתוח לעסקים רשימת רישיונות קוד פתוח על פי ארגון הקוד הפתוח המקור – עמותה ישראלית לתוכנה חופשית ולקוד מקור פתוחהערות שולייםתוכנה חופשיתתרבות אינטרנטסוציולוגיה של הנתינהמונחים בתוכנה

72

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%93

מעבד

מעבד, או בשמו המלא יחידת עיבוד מרכזית (באנגלית: CPU - Central Processing Unit), הוא רכיב חומרה במחשב המבצע את הפקודות המאוחסנות בזיכרון המחשב. המעבדים המודרניים (המכונים גם מיקרו־מעבדים) בנויים על גבי שבב בודד. בהתאם לארכיטקטורת פון נוימן הפקודות אותן מקבל המעבד מאפשרות לו קריאת מידע מהזיכרון או מהתקנים שונים, ביצוע פעולות חשבוניות ולוגיות על מידע זה וכתיבת תוצאות החישוב בחזרה לזיכרון או לחלופין שליחתו להתקנים חיצוניים. הפעולות הלוגיות מאפשרות בקרת זרימה וחזרה על פקודות ככל שנדרש. הפקודות הן בסיסיות ביותר ובנויות, כל אחת, מרצף קצר של ביטים. רצף זה קרוי שפת מכונה. כל דגם של מעבד מתאפיין בסט פקודות משלו. בהתאם לתזת צ'רץ'־טיורינג דלות שפת המכונה אינה מהווה מגבלה בביצוע תוכנית מחשב כלשהי וההבדל בין מעבדים שונים יבוא לידי ביטוי רק בביצועים. מבחינה כמותית, הרוב המכריע של המעבדים המיוצרים כיום משמש כיחידות בקרה של מוצרי צריכה. חלק ממוצרים אלו הם ציוד הקפי של מחשבים אישיים (כגון צגים, מדפסות, כרטיסי רשת) ואחרים אינם (מכוניות, מכונות כביסה, טלפונים סלולריים). קיימים מעבדים המיועדים לשימושים ייעודיים, למשל, עיבוד אות ספרתי (DSP), מיקרו־בקר, עיבוד רשתות תקשורת (Network Processing), או עיבוד גרפי. רקע היסטורי בשנות ה־50 וה־60 של המאה העשרים המחשבים היו עצומים בנפחם, יקרים ונדירים. כאשר הופיעו המעגלים המוכללים, המאפשרים מזעור טרנזיסטורים רבים על גבי "שבב" יחיד, הם תרמו להקטנת הנפח והוזילו בהדרגה את מחירי המחשב. כך נוצר בסוף שנות ה־60 סוג חדש של מחשב, המיני מחשב, שהורכב יותר ויותר ממעגלים מוכללים. עדיין, יחידת עיבוד מרכזית כללה מספר רב של רכיבים שונים. נקודת המפנה הבאה הייתה דחיסת יחידת עיבוד מרכזית שלמה על גבי מעגל מוכלל, שבב, יחיד. בראשית כונתה יחידה כזו מיקרו־מעבד ואילו כיום מסתפקים במונח מעבד. המיקרו־מעבד הראשון היה ה־4004 שפותח בשנת 1971 על ידי חברת אינטל, שעסקה עד אז בפיתוח ויצור שבבי זיכרון. במקור פותח ה־4004 עבור מכונת חישוב שולחנית של חברת Busicom היפנית. לעומת השבבים הייעודיים שקדמו לו הוא תוכנן כיחידת עיבוד רב תכליתית ורק התוכנה שסופקה לו ייעדה אותו למשימה הנדרשת (מעבד של מכונת חישוב). יכולת החישוב של ה־4004 הייתה מוגבלת למדי והוא התבסס על פעולות של ארבע סיביות בלבד אך מה שמנע ממנו להפוך לליבה נפוצה למחשבים רב־תכלתיים היה בעיקר הצורך ברכיבים רבים יחסית בנוסף אליו כדי להתחבר לזיכרון, רכיבי קלט/פלט וכולי. ה־8008 שפותח בשנת 1972 הרחיב את יכולת המעבד לעבודה על שמונה סיביות אך עדיין היה במארז קטן של 18 פינים בלבד שלא איפשרו חיבור ישיר לרכיבי זיכרון חיצוני. בשנת 1974 פיתחה אינטל גרסה משוכללת יותר, ה־8080 במארז של 40 פינים. החיבור שלו לזיכרון חיצוני היה פשוט יחסית עובדה שהפכה אותו להצלחה וליחידת העיבוד המרכזית של המיקרו מחשבים הראשונים. בעקבות ה־8080 פותחו מספר מעבדים מתחרים, ביניהם ה־Z80 של חברת זילוג (שהוקמה על ידי פדריקו פייגין, המהנדס שהיה אחראי על פיתוח ה־4004 וה־8080 באינטל. Z80 תואם ל־8080, ויכול לבצע קוד של 8080 ללא שינוי), ה־6800 של חברת מוטורולה, וה־6502 של חברת MOS Technology, שהיו פופולריים במיקרו מחשבים, כולל במחשבים ביתיים, החל מאמצע שנות ה־70 של המאה ה־20. בשנת 1981 בחרה חברת IBM ב־8086 של אינטל, יורשו של ה־8080 שהרחיב את יכולת העיבוד ל־16 סיביות, בתור יחידת העיבוד המרכזית עבור המחשב האישי שלה והפכה בכך את משפחת ה־x86 של אינטל למעבדים הפופולריים ביותר. מעט מאוחר יותר, בשנת 1984, בחרה חברת אפל במעבד מתחרה, ה־68000 של חברת מוטורולה עבור מחשבי המקינטוש, מעבד זה היה הראשון במשפחת מעבדים, ביניהם 68020, 68030 ו־68040 שהופיעו בשנים הבאות. סדרת מעבדים זו של מוטורולה הפכה לשנייה בתפוצתה אחרי המעבדים של אינטל, עד שהוחלפה בשנת 1991 במעבד ה־PowerPC שפותח במשותף על ידי מוטורולה, IBM ואפל. בשנות ה־80 ושנות ה־90 של המאה העשרים הופיעו מעבדים חדשים רבים מחברות שונות. ביניהם MIPS של חברת MIPS Technologies, SPARC של חברת Sun Microsystems (היום אורקל), Alpha של חברת DEC (היום HP), ועוד מעבדים רבים, כולל משפחות מעבדים של אינטל ומוטורולה בארכיטקטורות שונות מ־x86 או מ־68K. פעולת ומבנה המעבד כל מעבד מורכב ממספר יחידות המבצעות פעולות שונות. במעבדים מודרניים המבוססים על שיטת צינור עיבוד נתונים (Pipeline), כל אחת מיחידות אלו פועלת בנפרד. לצורך ביצוע פקודה בודדת המעבדים משתמשים באחד מהסטים של הפעולות הבאות (תלוי במעבד): אפשרות א': Fetch – חישוב כתובת הפקודה הבאה לביצוע, וקריאת הפקודה הבאה לביצוע מהזיכרון. Decode – פיענוח הפקודה, והבאת ערכי הרגיסטרים בהם הפקודה משתמשת. Execute – ביצוע הפעולה האריתמטית/לוגית שהפקודה דורשת באמצעות ה־ALU. במקרה שהפקודה היא פקודת חישוב, כאן מתבצע החישוב. במקרה והפקודה היא פעולת קריאה/כתיבה בזיכרון, כאן מחושבת הכתובת של הנתון בזיכרון. במקרה של פקודת הסתעפות (Branch/Jump), כאן מחושב קיום התנאי להסתעפות, ומתבצעת ההחלטה האם להסתעף, או לא. Memory – קריאה/כתיבה של נתון בזיכרון, במקרה של פקודת קריאה/כתיבה בזיכרון. Write Back – כתיבת תוצאת החישוב משלב ה־Execute או תוצאת הקריאה משלב ה־Memory אל רגיסטר היעד. אפשרות ב': חישוב הכתובת בה נמצאת הפקודה הבאה קריאת הפקודה הבאה לביצוע מהזיכרון פיענוח הפקודה – בשלב זה המעבד מפענח מהי הפקודה שצריכה להתבצע, איזו יחידת ביצוע להפעיל ואילו משתנים מעורבים. במעבדים בעלי ארכיטקטורת CISC, פקודת אסמבלי בודדת עשויה להפוך בשלב הפיענוח למספר פקודות פנימיות של המעבד. חישוב – בשלב זה קוראים ערכים מהזיכרון אם צריך (במעבדים מסוימים הקריאה מהזיכרון נחשבת לשלב נפרד), ובהתאם לסוג הפעולה מופעלת יחידת החישוב המתאימה של המעבד לביצוע הפעולות האריתמטיות והלוגיות הרלוונטיות. כתיבה חזרה לזיכרון – הערך המחושב נכתב למקום אחסון התוצאה. יחידות המרכיבות את המעבד במיקרו־מעבד כל היחידות השונות יושבות על אותו השבב, והחלוקה ליחידות קיימת רק בשלב התכנון. החלוקה ושמות היחידות שונות במעט ממעבד אחד למשנהו, אבל מעבדים מודרניים מורכבים בדרך־כלל מהיחידות הבאות: יחידות הקיימות בכל מעבד אוגרים או רגיסטרים (Registers) – כל אוגר הוא יחידה אחת של זיכרון פנימי מהיר ביותר הנמצא לרוב בתוך יחידת העיבוד המרכזית של מחשב אשר מאפשר אחסון ערכים, בדרך כלל זמנית, עבור פעולות בסיסיות שונות מסט הפקודות של המעבד (חיבור, חיסור, והשוואה). יש מעבדים בהם האוגרים הם ייעודיים, כלומר פעולות מסוימות מוגבלות לאוגר או אוגרים מסוימים, ולעומתם מעבדים אחרים (בדרך כלל מסוג RISC) בהם לכל האוגרים פונקציונליות זהה. מספר האוגרים במחשב נמוך יחסית ולכל היותר יגיע לעשרות מעטות. יחידת בקרה – יחידה האחראית על שלבי הקריאה והפיענוח של פקודות. יחידה אריתמטית־לוגית (ALU) – יחידה זו מבצעת פעולות במספרים שלמים (חיבור, חיסור, השוואה) ופעולות לוגיות שונות (כדוגמת שער לוגי NAND, NOR, NOT, וכדומה). היחידה נחשבת ללב המעבד, ויעילותה היא החשובה ביותר בביצועי המעבד כולו. יחידות נפוצות הקיימות בחלק מהמעבדים זיכרון מטמון – זיכרון מהיר במיוחד, המותקן על המעבד. יש מעבדים בהם זיכרון המטמון מוגבל לפקודות בלבד, אחרים בהם המטמון משותף לפקודות ונתונים, ואחרים בהם יש מטמונות נפרדים לקוד ולנתונים. נהוג לסווג את זיכרון המטמון הבנוי על שבב המעבד לשלושה סוגים. יש מעבדים ללא מטמון, או עם חלק אך לא כל סוגי המטמון המתוארים: L0 – המטמון המהיר ביותר, אך גם המוגבל ביותר בגדלו. בדרך כלל פועל בקצב השעון של המעבד עצמו. L1 – מטמון פחות מהיר וגדול יותר מ־L0 L2 – מטמון מהיר פחות וגדול יותר מ־L1. בשבבים מרובי מעבדים, לפעמים מטמון L2 משותף למספר מעבדים. יחידת ניבוי קפיצות – בשפת האסמבלי ישנן פקודות קפיצה המורות למעבד לעבור לביצוע פקודה בכתובת מסוימת שאינה בהכרח הכתובת הבאה בזיכרון. פקודות קפיצה אלו הן ברובן מותנות, כלומר הקפיצה תבוצע רק אם תנאי מסוים יתקיים. כדי שניתן יהיה לקרוא ולפענח את הפקודה הבאה לפני שידוע אם התנאי אכן מתקיים או לא, המעבד מנסה לנחש האם הקפיצה תבוצע. יחידת נקודה צפה (FPU) – יחידה זו מבצעת פעולות במספרים ממשיים. במעבדים ישנים (דוגמת 80386), לא הייתה במעבד יחידה כזו והיה צורך בשבב חיצוני שיבצע את הפעולות במספרים ממשיים. כיום זהו חלק אינטגרלי מהמעבד עצמו. בקר אפיק נתונים – אפיק הנתונים (bus) הוא האמצעי המקשר בין המעבד לבין הזיכרון וההתקנים החיצוניים במחשב. לצורך סינכרון התקשורת באפיק הנתונים יש צורך בבקר (controller) שתפקידו לווסת ולפקח על התעבורה באפיק. בעבר גם יחידה זו הייתה בשבב נפרד וכיום זהו חלק מהמעבד עצמו. יחידה זו הייתה צוואר הבקבוק של המעבד, משום שהקריאה והכתיבה לזיכרון היו נמוכים באופן משמעותי ממהירות המעבד עצמו, והוא היה צריך להמתין מחזורי שעון על מנת לבצע את הקריאה. עם ההתקדמות הועלתה מהירותו ובמעבדי פנטיום 4 החדישים היא עומדת על 1066 מגה־הרץ. שהיא כשליש ממהירות המעבד עצמו. תפקידו של זיכרון מטמון L2 הוא לגשר על הפער בין מהירות המעבד למהירות הערוץ. מעבד מרובה ליבות בעשור הראשון של המאה ה־21, לאחר שהתברר כי קיימת בעיה פיזיקלית להאיץ את מהירות המעבד מעבר למה שהושג, החלה מגמה בקרב היצרנים לחבר מספר מעבדים על שבב אחד. מעבדים אלו (אשר בתצורה זו מכונים לעיתים גם "ליבות"), פועלים במקביל, תוך שימוש בטכניקות של עיבוד מקבילי ולעיתים אף תוך שיתוף משאבים, כגון זיכרון מטמון, זה עם זה, ומעצימים בכך את היכולות החישוביות של המחשב. בתחילה הופיעו מעבדים עם שתי ליבות. ביוני 2005 הכריזה חברת AMD על מעבדי 64 ביט כפולי ליבה למחשבים שולחניים. באוקטובר 2005 הכריזה חברת "אינטל" על מעבדים דו־ליבתיים לשרתים. עם שיווק ה"פלייסטיישן 3" של חברת "סוני" בנובמבר 2006, חדרה מגמה זו לשוק קונסולות המשחקים, עם מעבד שבע ליבות עוצמתי של חברת "IBM" שהותקן בקונסולה זו. בתחילת 2008 התפשטה מגמה זו גם למעבדים זעירים למחשבי כף יד וטלפונים סלולריים, כאשר "אינטל" הכריזה על מעבד "Atom". ברבע הראשון של שנת 2008 כבר ניתן היה לרכוש מחשבים אישיים שמותקנים עליהם מעבדים מרובעי ליבות, ובהמשך מעבד בעל 4 ליבות כבר הפך לסטנדרט ובשוק החלו להופיע גם מעבדים משושי ואף מתומני ליבות. מעבדים מרובי ליבות אינם יכולים להריץ מספר תהליכים, הקשורים לאותו יישום, במקביל בליבות שונות, ללא תכנון מראש על ידי המתכנת. הם כן יכולים לעבוד על שני יישומים במקביל על ידי הפרדת תהליכי הזיכרון שלהם, דבר המסייע בעיקר לתהליכים במחשב שאינם זקוקים לתהליכים נוספים (אשר מורכבים ומתעכבים) וחוסך את זמן ההמתנה לתהליך שמתעכב, ובכך מתקבל ליישום זמן תגובה טוב יותר. רוב היישומים הקיימים כיום אינם מנצלים עדיין יתרון זה, אך מערכות ההפעלה המודרניות דוגמת לינוקס, חלונות ומקינטוש מנצלות ריבוי ליבות כדי להריץ מספר יישומים במקביל. בהיעדר ריבוי ליבות, נאלצות מערכות ההפעלה לחלק את זמן המעבד בין כל היישומים, כדי לתת למשתמש תחושה של פעולה במקביל. מערכת על שבב מערכת על שבב היא מערכת שכוללת חלק גדול מהתפקידים של מחשב על גבי מעגל משולב אחד. לרוב היא תכלול את המקבילה למעבד בתור ליבת עיבוד (אחת או יותר). מעבדי ARM, לדוגמה, כבר לא מיוצרים כמעבדים עצמאיים אלא כליבות בתוך שבבים מורכבים יותר. במקרים רבים המעבדים שאליהם מקובל להתייחס בשפת היום יום הם מערכות על שבב שכוללות, בין השאר, ליבות עיבוד שונות. מיקרו בקר מיקרו בקרים הם מעבדים (או ליתר דיוק: מערכות על שבב) עם ביצועים פחותים בהרבה ובשל כך גם דרישות פחותות בהרבה (מחיר נמוך הרבה יותר, צריכת חשמל נמוכה בהרבה). מושגים בסיסיים במיקרו־מעבדים קצב שעון (Clock rate) בכל מעבד ישנו מתנד היוצר אות שעון. אות זה מווסת ומסנכרן את קצב פעולת המעבד. ככלל, ככל שמהירות השעון גבוהה יותר כך המעבד מהיר יותר, אם כי אין זה הפרמטר היחיד הקובע את מהירות המעבד. במחשב IBM-PC הראשון היה מעבד 8086 הייתה מהירות שעון של 4.77MHz, כלומר 4.77 מיליון מחזורים לשנייה. במעבדי "פנטיום 4" שנמכרו בשנת 2004 מהירות שעון של עד 3.8GHz, כלומר 3.8 מיליארד מחזורים לשנייה (אבל אין פקודה בודדת שמתבצעת בקצב הזה). פעולות למחזור שעון (instructions per cycle) מרכיב נוסף המשפיע על מהירות המעבד בנוסף למהירות השעון שלו הוא מספר הפעולות שהמעבד מסוגל לבצע במחזור שעון. מעבד ה־8086 לדוגמה היה מסוגל לבצע פעולה בארבעה מחזורי שעון. מעבדים מודרניים כגון "פנטיום 4", "אתלון" של חברת AMD ו־PowerPC של IBM ו"מוטורולה" מסוגלים לבצע יותר מאשר פעולה אחת בכל מחזור של השעון. צינור עיבוד נתונים (Pipeline) שיטת פעולה של מעבד בה מחולקת העבודה למספר שלבים המבוצעים במקביל. לדוגמה, בזמן שתוצאות הוראה אחת נכתבות לזיכרון, ההוראה הבאה מתבצעת, וההוראה הבאה אחריה כבר מפוענחת. מעבד ה־8086 לא היה בנוי בשיטת צינור עיבוד נתונים ולכן היה צריך לחכות שהוראה תתבצע עד תומה לפני שהמעבד התחיל לבצע את ההוראה הבאה. מסיבה זו במעבד זה לכל הוראה לקח משך זמן של 3–4 מחזורי שעון כדי להתבצע. ככל שהעבודה מחולקת לחלקים קטנים יותר כך ניתן להפעיל את המעבד בתדר גבוה יותר, אלא שיש לכך מחיר: במעבד בעל צינור עבודה ארוך במיוחד, אם התבצעה טעות בשלב מוקדם (לדוגמה, יחידת הניבוי ביצעה ניחוש מוטעה לגבי הכתובת של ההוראה הבאה) ייקח זמן רב יותר להתאושש מהטעות. סופר־סקלאר מעבד המכיל מספר יחידות המסוגלות לבצע פעולות שונות השייכות לאותו שלב בצינור הביצוע במקביל. לדוגמה, מעבד עשוי להכיל יחידה אחת עבור פעולת החילוק ויחידה נפרדת עבור פעולת הכפל, וכך ניתן לבצע את פעולת הכפל של ההוראה הבאה לפני שפעולת החילוק הסתיימה. Out of order machine מעבדים מודרניים סופר־סקלאריים מסוגלים לשנות את סדר ביצוע הפעולות כדי להפעיל כמה יחידות חישוב במקביל וליעל את קצב העבודה של המחשב. הרעיון הוא שכאשר פקודה מסוימת מחכה לתוצאות של חישובים שטרם הסתיימו, ניתן לבצע בינתיים את הפעולות הבאות אחריה, כל עוד פעולות אלו אינן תלויות בחישובים שטרם הסתיימו. CISC לעומת RISC המעבדים הראשונים תוכננו לפני המצאת צינור עיבוד הנתונים ולכן שפת הסף שלהם איפשרה ביצוע פעולות מורכבות יחסית שאינן יכולות להתחלק באופן יעיל לחלקים קטנים יותר. עם המצאת השיטה של צינור עיבוד הנתונים, פותחו מעבדים חדשים עם שפה שהותאמה במיוחד לשיטה זו. שפת המכונה של מעבדים אלו הכילה פקודות פשוטות יותר אותן קל לחלק לשלבים, ולכן כונו RISC. המעבדים מהסוג הקודם כונו לפיכך מעבדי CISC. אף על פי שמעבדי RISC נחשבו ליעילים יותר, מעבדי "אינטל" ותואמיהם (כולל המעבדים של AMD) המשיכו לעבוד בשיטת ה־CISC כדי לשמור על תאימות לשפת המכונה של המעבדים הקודמים. לעומתם, ה־PowerPC המשמש במחשבי המקינטוש הוא מעבד RISC. עם זאת, עם הזמן הצטמצם הפער בביצועים בין CISC ל־RISC, כאשר מעבדי CISC מודרניים כגון "פנטיום 4" ו"אתלון" מתרגמים כל פקודה בשפת המכונה המורכבת שלהם לשפת RISC פנימית. מספר הסיביות בפקודה גודל הפקודה, הנמדד במספר הסיביות, גדל בהתמדה. בעוד שבמעבדים הראשונים כמו ה־8086 הייתה כל פקודה בת 8 סיביות, למרבית מעבדים החדשים היום 64 יש סיביות. למעבד בעל פקודה של 64 סיביות יכול להיות מבחר גדול יותר של פקודות והפקודות יכולות להיות מורכבות יותר. שאר הרכיבים במעבד כמו האוגרים וה־ALU יהיו רחבים יותר בהתאם, וכך כל פקודה יכולה להתבצע על כמות מידע גדולה יותר ולהאיץ את מהירות החישוב. אך היתרון המשמעותי ביותר של ריבוי סיביות הוא גודל הזיכרון הנתמך על ידי המעבד. חלק מהסיביות בכל פקודה משמש לקביעת הכתובת בזיכרון של הפקודות והנתונים. ככל שיש יותר סיביות ניתן לפנות למרחב כתובות גדול יותר. 32 סיביות למשל מוגבלות למרחב כתובות של 4 גיגה. לגודל הזיכרון השפעה רבה על מהירות החישוב במחשב. בנוסף, גם אפיק הנתונים יהיה רחב יותר ויביא יותר מידע מהזיכרון בכל מחזור שעון. תהליך ייצור המעבד המעבדים, כמו כל המעגלים המשולבים, מיוצרים בתהליך המייצר שכבות שונות של "מזהמים" (חומרים זרים בריכוז נמוך) ב"תמונה" מוגדרת מראש, בתוך פרוסה של חומר מוליך למחצה (לרוב סיליקון), וכמו כן "תוספות" של חומרים נוספים (למשל מוליכים) על פני הפרוסה. את התמונה משליכים על הפרוסה בתהליך המכונה פוטוליתוגרפיה, במהלכו נסרקת התבנית של המעגל באמצעות קרן לייזר באורך גל מסוים ומועתקת אל שכבה דקה של מוליך למחצה, כגון סיליקון. מפאת גודלם הזעיר של הרכיבים, כל גרגיר אבק קטנטן עלול לקלקל את הרכיב, ולכן מייצרים את המעבדים באזורים מיוחדים הנקראים חדרים נקיים, שבהם רמת החלקיקים באוויר נמוכה פי 1,000 מחדר ניתוח והטכנאים לבושים בחליפות מיוחדות המכונות בעגה Bunny-Suits. בתהליך זה מדפיסים מספר רב של מעבדים על פרוסת סיליקון, אותה חותכים למעבדים רבים בסיום התהליך. למרות הניסיון להקפיד על תנאי ייצור אופטימליים, בתהליך הייצור יש נפל רב. לא ניתן לצפות מראש מאילו חלקים מפרוסת סיליקון מסוימת יתקבלו מעבדים טובים. רק חלק מהמעבדים המתקבלים בסוף הייצור עומדים ברף בקרת איכות המיועד, למשל עבור מהירות השעון המקסימלית שתוכננה. מסיבה זו לתוצרים באיכות נמוכה נקבעים מהירויות שעון נמוכות יותר והם משווקים כדגמים חלשים יותר. בנוסף יש גם נפל מוחלט – תוצרים שלא עומדים בדרישה מרכזית אחת, או יותר. זו אחת הסיבות למחיר הגבוה של מעבדים בהשוואה לרכיבים אלקטרוניים אחרים. עובי ההדפסה של קווי המתאר של מוליכי המעבד קטן משנה לשנה, על מנת שיהיה אפשר לחסוך בהספק, להעלות את מהירות השעון של המעבד ולבנות מעבדים מורכבים יותר על ידי הגדלת מספר הרכיבים או לחלופין להגדיל את מספר המעבדים מפרוסה אחת, דבר המביא לרווחים גדולים יותר. ב־2004 רוחב תעלת הטרנזיסטורים במעבדי אינטל החדשים עמד על 90nm (ננומטר). ב־2005 יוצרו מעבדי אינטל בטכנולוגיה של עד 65nm. חברת AMD התחילה לעבור לטכנולוגיה זו בסוף 2006. ב־2008 החלה "אינטל" לייצר בטכנולוגיית 45nm ובאמצע 2008 גם AMD החלה באותה שיטת ייצור. ב־2010 חברת אינטל החלה לשווק מעבדים שיוצרו בטכנולוגיית 32nm. ב־2014 הכריזה אינטל על שבבים בטכנולוגיית 14 ננומטר. ב־2017 הכריזה אינטל על שבבים בטכנולוגיית 10 ננומטר. ב־2019 הכריזה AMD על שבבים בטכנולוגיית 7 ננומטר. ראו גם מדרג זיכרון מונחים בחומרה ארכיטקטורה של מעבדים חוק מור מחזור הבאה וביצוע קישורים חיצוניים Simple-086, פרויקט קוד פתוח של תכנון מעבד ב־Verilog המסביר על מבנה המעבד. סימולטור של מיקרוצ'יפ 6800 חוקרים מאוניברסיטת סווינבורן הדגימו פריצת דרך בתחום מהירות עבודת המעבד (באנגלית). הערות שוליים חומרה ויקיפדיה: עודף קישורי תאריכים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה

מעבד, או בשמו המלא יחידת עיבוד מרכזית (באנגלית: CPU - Central Processing Unit), הוא רכיב חומרה במחשב המבצע את הפקודות המאוחסנות בזיכרון המחשב. המעבדים המודרניים (המכונים גם מיקרו־מעבדים) בנויים על גבי שבב בודד.בהתאם לארכיטקטורת פון נוימן הפקודות אותן מקבל המעבד מאפשרות לו קריאת מידע מהזיכרון או מהתקנים שונים, ביצוע פעולות חשבוניות ולוגיות על מידע זה וכתיבת תוצאות החישוב בחזרה לזיכרון או לחלופין שליחתו להתקנים חיצוניים. הפעולות הלוגיות מאפשרות בקרת זרימה וחזרה על פקודות ככל שנדרש.הפקודות הן בסיסיות ביותר ובנויות, כל אחת, מרצף קצר של ביטים. רצף זה קרוי שפת מכונה. כל דגם של מעבד מתאפיין בסט פקודות משלו. בהתאם לתזת צ'רץ'־טיורינג דלות שפת המכונה אינה מהווה מגבלה בביצוע תוכנית מחשב כלשהי וההבדל בין מעבדים שונים יבוא לידי ביטוי רק בביצועים.מבחינה כמותית, הרוב המכריע של המעבדים המיוצרים כיום משמש כיחידות בקרה של מוצרי צריכה. חלק ממוצרים אלו הם ציוד הקפי של מחשבים אישיים (כגון צגים, מדפסות, כרטיסי רשת) ואחרים אינם (מכוניות, מכונות כביסה, טלפונים סלולריים). קיימים מעבדים המיועדים לשימושים ייעודיים, למשל, עיבוד אות ספרתי (DSP), מיקרו־בקר, עיבוד רשתות תקשורת (Network Processing), או עיבוד גרפי.רקע היסטוריבשנות ה־50 וה־60 של המאה העשרים המחשבים היו עצומים בנפחם, יקרים ונדירים. כאשר הופיעו המעגלים המוכללים, המאפשרים מזעור טרנזיסטורים רבים על גבי "שבב" יחיד, הם תרמו להקטנת הנפח והוזילו בהדרגה את מחירי המחשב. כך נוצר בסוף שנות ה־60 סוג חדש של מחשב, המיני מחשב, שהורכב יותר ויותר ממעגלים מוכללים. עדיין, יחידת עיבוד מרכזית כללה מספר רב של רכיבים שונים. נקודת המפנה הבאה הייתה דחיסת יחידת עיבוד מרכזית שלמה על גבי מעגל מוכלל, שבב, יחיד. בראשית כונתה יחידה כזו מיקרו־מעבד ואילו כיום מסתפקים במונח מעבד.המיקרו־מעבד הראשון היה ה־4004 שפותח בשנת 1971 על ידי חברת אינטל, שעסקה עד אז בפיתוח ויצור שבבי זיכרון. במקור פותח ה־4004 עבור מכונת חישוב שולחנית של חברת Busicom היפנית.לעומת השבבים הייעודיים שקדמו לו הוא תוכנן כיחידת עיבוד רב תכליתית ורק התוכנה שסופקה לו ייעדה אותו למשימה הנדרשת (מעבד של מכונת חישוב). יכולת החישוב של ה־4004 הייתה מוגבלת למדי והוא התבסס על פעולות של ארבע סיביות בלבד אך מה שמנע ממנו להפוך לליבה נפוצה למחשבים רב־תכלתיים היה בעיקר הצורך ברכיבים רבים יחסית בנוסף אליו כדי להתחבר לזיכרון, רכיבי קלט/פלט וכולי.ה־8008 שפותח בשנת 1972 הרחיב את יכולת המעבד לעבודה על שמונה סיביות אך עדיין היה במארז קטן של 18 פינים בלבד שלא איפשרו חיבור ישיר לרכיבי זיכרון חיצוני. בשנת 1974 פיתחה אינטל גרסה משוכללת יותר, ה־8080 במארז של 40 פינים. החיבור שלו לזיכרון חיצוני היה פשוט יחסית עובדה שהפכה אותו להצלחה וליחידת העיבוד המרכזית של המיקרו מחשבים הראשונים.בעקבות ה־8080 פותחו מספר מעבדים מתחרים, ביניהם ה־Z80 של חברת זילוג (שהוקמה על ידי פדריקו פייגין, המהנדס שהיה אחראי על פיתוח ה־4004 וה־8080 באינטל. Z80 תואם ל־8080, ויכול לבצע קוד של 8080 ללא שינוי), ה־6800 של חברת מוטורולה, וה־6502 של חברת MOS Technology, שהיו פופולריים במיקרו מחשבים, כולל במחשבים ביתיים, החל מאמצע שנות ה־70 של המאה ה־20.בשנת 1981 בחרה חברת IBM ב־8086 של אינטל, יורשו של ה־8080 שהרחיב את יכולת העיבוד ל־16 סיביות, בתור יחידת העיבוד המרכזית עבור המחשב האישי שלה והפכה בכך את משפחת ה־x86 של אינטל למעבדים הפופולריים ביותר. מעט מאוחר יותר, בשנת 1984, בחרה חברת אפל במעבד מתחרה, ה־68000 של חברת מוטורולה עבור מחשבי המקינטוש, מעבד זה היה הראשון במשפחת מעבדים, ביניהם 68020, 68030 ו־68040 שהופיעו בשנים הבאות. סדרת מעבדים זו של מוטורולה הפכה לשנייה בתפוצתה אחרי המעבדים של אינטל, עד שהוחלפה בשנת 1991 במעבד ה־PowerPC שפותח במשותף על ידי מוטורולה, IBM ואפל.בשנות ה־80 ושנות ה־90 של המאה העשרים הופיעו מעבדים חדשים רבים מחברות שונות. ביניהם MIPS של חברת MIPS Technologies, SPARC של חברת Sun Microsystems (היום אורקל), Alpha של חברת DEC (היום HP), ועוד מעבדים רבים, כולל משפחות מעבדים של אינטל ומוטורולה בארכיטקטורות שונות מ־x86 או מ־68K.פעולת ומבנה המעבדכל מעבד מורכב ממספר יחידות המבצעות פעולות שונות. במעבדים מודרניים המבוססים על שיטת צינור עיבוד נתונים (Pipeline), כל אחת מיחידות אלו פועלת בנפרד.לצורך ביצוע פקודה בודדת המעבדים משתמשים באחד מהסטים של הפעולות הבאות (תלוי במעבד):אפשרות א': Fetch – חישוב כתובת הפקודה הבאה לביצוע, וקריאת הפקודה הבאה לביצוע מהזיכרון. Decode – פיענוח הפקודה, והבאת ערכי הרגיסטרים בהם הפקודה משתמשת. Execute – ביצוע הפעולה האריתמטית/לוגית שהפקודה דורשת באמצעות ה־ALU. במקרה שהפקודה היא פקודת חישוב, כאן מתבצע החישוב. במקרה והפקודה היא פעולת קריאה/כתיבה בזיכרון, כאן מחושבת הכתובת של הנתון בזיכרון. במקרה של פקודת הסתעפות (Branch/Jump), כאן מחושב קיום התנאי להסתעפות, ומתבצעת ההחלטה האם להסתעף, או לא. Memory – קריאה/כתיבה של נתון בזיכרון, במקרה של פקודת קריאה/כתיבה בזיכרון. Write Back – כתיבת תוצאת החישוב משלב ה־Execute או תוצאת הקריאה משלב ה־Memory אל רגיסטר היעד.אפשרות ב': חישוב הכתובת בה נמצאת הפקודה הבאה קריאת הפקודה הבאה לביצוע מהזיכרון פיענוח הפקודה – בשלב זה המעבד מפענח מהי הפקודה שצריכה להתבצע, איזו יחידת ביצוע להפעיל ואילו משתנים מעורבים. במעבדים בעלי ארכיטקטורת CISC, פקודת אסמבלי בודדת עשויה להפוך בשלב הפיענוח למספר פקודות פנימיות של המעבד. חישוב – בשלב זה קוראים ערכים מהזיכרון אם צריך (במעבדים מסוימים הקריאה מהזיכרון נחשבת לשלב נפרד), ובהתאם לסוג הפעולה מופעלת יחידת החישוב המתאימה של המעבד לביצוע הפעולות האריתמטיות והלוגיות הרלוונטיות. כתיבה חזרה לזיכרון – הערך המחושב נכתב למקום אחסון התוצאה.יחידות המרכיבות את המעבדבמיקרו־מעבד כל היחידות השונות יושבות על אותו השבב, והחלוקה ליחידות קיימת רק בשלב התכנון. החלוקה ושמות היחידות שונות במעט ממעבד אחד למשנהו, אבל מעבדים מודרניים מורכבים בדרך־כלל מהיחידות הבאות:יחידות הקיימות בכל מעבדאוגרים או רגיסטרים (Registers) – כל אוגר הוא יחידה אחת של זיכרון פנימי מהיר ביותר הנמצא לרוב בתוך יחידת העיבוד המרכזית של מחשב אשר מאפשר אחסון ערכים, בדרך כלל זמנית, עבור פעולות בסיסיות שונות מסט הפקודות של המעבד (חיבור, חיסור, והשוואה). יש מעבדים בהם האוגרים הם ייעודיים, כלומר פעולות מסוימות מוגבלות לאוגר או אוגרים מסוימים, ולעומתם מעבדים אחרים (בדרך כלל מסוג RISC) בהם לכל האוגרים פונקציונליות זהה. מספר האוגרים במחשב נמוך יחסית ולכל היותר יגיע לעשרות מעטות. יחידת בקרה – יחידה האחראית על שלבי הקריאה והפיענוח של פקודות. יחידה אריתמטית־לוגית (ALU) – יחידה זו מבצעת פעולות במספרים שלמים (חיבור, חיסור, השוואה) ופעולות לוגיות שונות (כדוגמת שער לוגי NAND, NOR, NOT, וכדומה). היחידה נחשבת ללב המעבד, ויעילותה היא החשובה ביותר בביצועי המעבד כולו.יחידות נפוצות הקיימות בחלק מהמעבדים זיכרון מטמון – זיכרון מהיר במיוחד, המותקן על המעבד. יש מעבדים בהם זיכרון המטמון מוגבל לפקודות בלבד, אחרים בהם המטמון משותף לפקודות ונתונים, ואחרים בהם יש מטמונות נפרדים לקוד ולנתונים. נהוג לסווג את זיכרון המטמון הבנוי על שבב המעבד לשלושה סוגים. יש מעבדים ללא מטמון, או עם חלק אך לא כל סוגי המטמון המתוארים: L0 – המטמון המהיר ביותר, אך גם המוגבל ביותר בגדלו. בדרך כלל פועל בקצב השעון של המעבד עצמו. L1 – מטמון פחות מהיר וגדול יותר מ־L0 L2 – מטמון מהיר פחות וגדול יותר מ־L1. בשבבים מרובי מעבדים, לפעמים מטמון L2 משותף למספר מעבדים. יחידת ניבוי קפיצות – בשפת האסמבלי ישנן פקודות קפיצה המורות למעבד לעבור לביצוע פקודה בכתובת מסוימת שאינה בהכרח הכתובת הבאה בזיכרון. פקודות קפיצה אלו הן ברובן מותנות, כלומר הקפיצה תבוצע רק אם תנאי מסוים יתקיים. כדי שניתן יהיה לקרוא ולפענח את הפקודה הבאה לפני שידוע אם התנאי אכן מתקיים או לא, המעבד מנסה לנחש האם הקפיצה תבוצע. יחידת נקודה צפה (FPU) – יחידה זו מבצעת פעולות במספרים ממשיים. במעבדים ישנים (דוגמת 80386), לא הייתה במעבד יחידה כזו והיה צורך בשבב חיצוני שיבצע את הפעולות במספרים ממשיים. כיום זהו חלק אינטגרלי מהמעבד עצמו. בקר אפיק נתונים – אפיק הנתונים (bus) הוא האמצעי המקשר בין המעבד לבין הזיכרון וההתקנים החיצוניים במחשב. לצורך סינכרון התקשורת באפיק הנתונים יש צורך בבקר (controller) שתפקידו לווסת ולפקח על התעבורה באפיק. בעבר גם יחידה זו הייתה בשבב נפרד וכיום זהו חלק מהמעבד עצמו. יחידה זו הייתה צוואר הבקבוק של המעבד, משום שהקריאה והכתיבה לזיכרון היו נמוכים באופן משמעותי ממהירות המעבד עצמו, והוא היה צריך להמתין מחזורי שעון על מנת לבצע את הקריאה. עם ההתקדמות הועלתה מהירותו ובמעבדי פנטיום 4 החדישים היא עומדת על 1066 מגה־הרץ. שהיא כשליש ממהירות המעבד עצמו. תפקידו של זיכרון מטמון L2 הוא לגשר על הפער בין מהירות המעבד למהירות הערוץ.מעבד מרובה ליבותבעשור הראשון של המאה ה־21, לאחר שהתברר כי קיימת בעיה פיזיקלית להאיץ את מהירות המעבד מעבר למה שהושג, החלה מגמה בקרב היצרנים לחבר מספר מעבדים על שבב אחד. מעבדים אלו (אשר בתצורה זו מכונים לעיתים גם "ליבות"), פועלים במקביל, תוך שימוש בטכניקות של עיבוד מקבילי ולעיתים אף תוך שיתוף משאבים, כגון זיכרון מטמון, זה עם זה, ומעצימים בכך את היכולות החישוביות של המחשב.בתחילה הופיעו מעבדים עם שתי ליבות. ביוני 2005 הכריזה חברת AMD על מעבדי 64 ביט כפולי ליבה למחשבים שולחניים. באוקטובר 2005 הכריזה חברת "אינטל" על מעבדים דו־ליבתיים לשרתים. עם שיווק ה"פלייסטיישן 3" של חברת "סוני" בנובמבר 2006, חדרה מגמה זו לשוק קונסולות המשחקים, עם מעבד שבע ליבות עוצמתי של חברת "IBM" שהותקן בקונסולה זו. בתחילת 2008 התפשטה מגמה זו גם למעבדים זעירים למחשבי כף יד וטלפונים סלולריים, כאשר "אינטל" הכריזה על מעבד "Atom". ברבע הראשון של שנת 2008 כבר ניתן היה לרכוש מחשבים אישיים שמותקנים עליהם מעבדים מרובעי ליבות, ובהמשך מעבד בעל 4 ליבות כבר הפך לסטנדרט ובשוק החלו להופיע גם מעבדים משושי ואף מתומני ליבות.מעבדים מרובי ליבות אינם יכולים להריץ מספר תהליכים, הקשורים לאותו יישום, במקביל בליבות שונות, ללא תכנון מראש על ידי המתכנת. הם כן יכולים לעבוד על שני יישומים במקביל על ידי הפרדת תהליכי הזיכרון שלהם, דבר המסייע בעיקר לתהליכים במחשב שאינם זקוקים לתהליכים נוספים (אשר מורכבים ומתעכבים) וחוסך את זמן ההמתנה לתהליך שמתעכב, ובכך מתקבל ליישום זמן תגובה טוב יותר. רוב היישומים הקיימים כיום אינם מנצלים עדיין יתרון זה, אך מערכות ההפעלה המודרניות דוגמת לינוקס, חלונות ומקינטוש מנצלות ריבוי ליבות כדי להריץ מספר יישומים במקביל. בהיעדר ריבוי ליבות, נאלצות מערכות ההפעלה לחלק את זמן המעבד בין כל היישומים, כדי לתת למשתמש תחושה של פעולה במקביל.מערכת על שבב מערכת על שבב היא מערכת שכוללת חלק גדול מהתפקידים של מחשב על גבי מעגל משולב אחד. לרוב היא תכלול את המקבילה למעבד בתור ליבת עיבוד (אחת או יותר). מעבדי ARM, לדוגמה, כבר לא מיוצרים כמעבדים עצמאיים אלא כליבות בתוך שבבים מורכבים יותר. במקרים רבים המעבדים שאליהם מקובל להתייחס בשפת היום יום הם מערכות על שבב שכוללות, בין השאר, ליבות עיבוד שונות.מיקרו בקר מיקרו בקרים הם מעבדים (או ליתר דיוק: מערכות על שבב) עם ביצועים פחותים בהרבה ובשל כך גם דרישות פחותות בהרבה (מחיר נמוך הרבה יותר, צריכת חשמל נמוכה בהרבה).מושגים בסיסיים במיקרו־מעבדים קצב שעון (Clock rate)בכל מעבד ישנו מתנד היוצר אות שעון. אות זה מווסת ומסנכרן את קצב פעולת המעבד. ככלל, ככל שמהירות השעון גבוהה יותר כך המעבד מהיר יותר, אם כי אין זה הפרמטר היחיד הקובע את מהירות המעבד. במחשב IBM-PC הראשון היה מעבד 8086 הייתה מהירות שעון של 4.77MHz, כלומר 4.77 מיליון מחזורים לשנייה. במעבדי "פנטיום 4" שנמכרו בשנת 2004 מהירות שעון של עד 3.8GHz, כלומר 3.8 מיליארד מחזורים לשנייה (אבל אין פקודה בודדת שמתבצעת בקצב הזה). פעולות למחזור שעון (instructions per cycle)מרכיב נוסף המשפיע על מהירות המעבד בנוסף למהירות השעון שלו הוא מספר הפעולות שהמעבד מסוגל לבצע במחזור שעון. מעבד ה־8086 לדוגמה היה מסוגל לבצע פעולה בארבעה מחזורי שעון. מעבדים מודרניים כגון "פנטיום 4", "אתלון" של חברת AMD ו־PowerPC של IBM ו"מוטורולה" מסוגלים לבצע יותר מאשר פעולה אחת בכל מחזור של השעון. צינור עיבוד נתונים (Pipeline)שיטת פעולה של מעבד בה מחולקת העבודה למספר שלבים המבוצעים במקביל. לדוגמה, בזמן שתוצאות הוראה אחת נכתבות לזיכרון, ההוראה הבאה מתבצעת, וההוראה הבאה אחריה כבר מפוענחת. מעבד ה־8086 לא היה בנוי בשיטת צינור עיבוד נתונים ולכן היה צריך לחכות שהוראה תתבצע עד תומה לפני שהמעבד התחיל לבצע את ההוראה הבאה. מסיבה זו במעבד זה לכל הוראה לקח משך זמן של 3–4 מחזורי שעון כדי להתבצע. ככל שהעבודה מחולקת לחלקים קטנים יותר כך ניתן להפעיל את המעבד בתדר גבוה יותר, אלא שיש לכך מחיר: במעבד בעל צינור עבודה ארוך במיוחד, אם התבצעה טעות בשלב מוקדם (לדוגמה, יחידת הניבוי ביצעה ניחוש מוטעה לגבי הכתובת של ההוראה הבאה) ייקח זמן רב יותר להתאושש מהטעות. סופר־סקלארמעבד המכיל מספר יחידות המסוגלות לבצע פעולות שונות השייכות לאותו שלב בצינור הביצוע במקביל. לדוגמה, מעבד עשוי להכיל יחידה אחת עבור פעולת החילוק ויחידה נפרדת עבור פעולת הכפל, וכך ניתן לבצע את פעולת הכפל של ההוראה הבאה לפני שפעולת החילוק הסתיימה. Out of order machineמעבדים מודרניים סופר־סקלאריים מסוגלים לשנות את סדר ביצוע הפעולות כדי להפעיל כמה יחידות חישוב במקביל וליעל את קצב העבודה של המחשב. הרעיון הוא שכאשר פקודה מסוימת מחכה לתוצאות של חישובים שטרם הסתיימו, ניתן לבצע בינתיים את הפעולות הבאות אחריה, כל עוד פעולות אלו אינן תלויות בחישובים שטרם הסתיימו. CISC לעומת RISCהמעבדים הראשונים תוכננו לפני המצאת צינור עיבוד הנתונים ולכן שפת הסף שלהם איפשרה ביצוע פעולות מורכבות יחסית שאינן יכולות להתחלק באופן יעיל לחלקים קטנים יותר. עם המצאת השיטה של צינור עיבוד הנתונים, פותחו מעבדים חדשים עם שפה שהותאמה במיוחד לשיטה זו. שפת המכונה של מעבדים אלו הכילה פקודות פשוטות יותר אותן קל לחלק לשלבים, ולכן כונו RISC. המעבדים מהסוג הקודם כונו לפיכך מעבדי CISC. אף על פי שמעבדי RISC נחשבו ליעילים יותר, מעבדי "אינטל" ותואמיהם (כולל המעבדים של AMD) המשיכו לעבוד בשיטת ה־CISC כדי לשמור על תאימות לשפת המכונה של המעבדים הקודמים. לעומתם, ה־PowerPC המשמש במחשבי המקינטוש הוא מעבד RISC. עם זאת, עם הזמן הצטמצם הפער בביצועים בין CISC ל־RISC, כאשר מעבדי CISC מודרניים כגון "פנטיום 4" ו"אתלון" מתרגמים כל פקודה בשפת המכונה המורכבת שלהם לשפת RISC פנימית. מספר הסיביות בפקודהגודל הפקודה, הנמדד במספר הסיביות, גדל בהתמדה. בעוד שבמעבדים הראשונים כמו ה־8086 הייתה כל פקודה בת 8 סיביות, למרבית מעבדים החדשים היום 64 יש סיביות. למעבד בעל פקודה של 64 סיביות יכול להיות מבחר גדול יותר של פקודות והפקודות יכולות להיות מורכבות יותר. שאר הרכיבים במעבד כמו האוגרים וה־ALU יהיו רחבים יותר בהתאם, וכך כל פקודה יכולה להתבצע על כמות מידע גדולה יותר ולהאיץ את מהירות החישוב. אך היתרון המשמעותי ביותר של ריבוי סיביות הוא גודל הזיכרון הנתמך על ידי המעבד. חלק מהסיביות בכל פקודה משמש לקביעת הכתובת בזיכרון של הפקודות והנתונים. ככל שיש יותר סיביות ניתן לפנות למרחב כתובות גדול יותר. 32 סיביות למשל מוגבלות למרחב כתובות של 4 גיגה. לגודל הזיכרון השפעה רבה על מהירות החישוב במחשב. בנוסף, גם אפיק הנתונים יהיה רחב יותר ויביא יותר מידע מהזיכרון בכל מחזור שעון.תהליך ייצור המעבדהמעבדים, כמו כל המעגלים המשולבים, מיוצרים בתהליך המייצר שכבות שונות של "מזהמים" (חומרים זרים בריכוז נמוך) ב"תמונה" מוגדרת מראש, בתוך פרוסה של חומר מוליך למחצה (לרוב סיליקון), וכמו כן "תוספות" של חומרים נוספים (למשל מוליכים) על פני הפרוסה. את התמונה משליכים על הפרוסה בתהליך המכונה פוטוליתוגרפיה, במהלכו נסרקת התבנית של המעגל באמצעות קרן לייזר באורך גל מסוים ומועתקת אל שכבה דקה של מוליך למחצה, כגון סיליקון. מפאת גודלם הזעיר של הרכיבים, כל גרגיר אבק קטנטן עלול לקלקל את הרכיב, ולכן מייצרים את המעבדים באזורים מיוחדים הנקראים חדרים נקיים, שבהם רמת החלקיקים באוויר נמוכה פי 1,000 מחדר ניתוח והטכנאים לבושים בחליפות מיוחדות המכונות בעגה Bunny-Suits. בתהליך זה מדפיסים מספר רב של מעבדים על פרוסת סיליקון, אותה חותכים למעבדים רבים בסיום התהליך.למרות הניסיון להקפיד על תנאי ייצור אופטימליים, בתהליך הייצור יש נפל רב. לא ניתן לצפות מראש מאילו חלקים מפרוסת סיליקון מסוימת יתקבלו מעבדים טובים. רק חלק מהמעבדים המתקבלים בסוף הייצור עומדים ברף בקרת איכות המיועד, למשל עבור מהירות השעון המקסימלית שתוכננה. מסיבה זו לתוצרים באיכות נמוכה נקבעים מהירויות שעון נמוכות יותר והם משווקים כדגמים חלשים יותר. בנוסף יש גם נפל מוחלט – תוצרים שלא עומדים בדרישה מרכזית אחת, או יותר. זו אחת הסיבות למחיר הגבוה של מעבדים בהשוואה לרכיבים אלקטרוניים אחרים.עובי ההדפסה של קווי המתאר של מוליכי המעבד קטן משנה לשנה, על מנת שיהיה אפשר לחסוך בהספק, להעלות את מהירות השעון של המעבד ולבנות מעבדים מורכבים יותר על ידי הגדלת מספר הרכיבים או לחלופין להגדיל את מספר המעבדים מפרוסה אחת, דבר המביא לרווחים גדולים יותר. ב־2004 רוחב תעלת הטרנזיסטורים במעבדי אינטל החדשים עמד על 90nm (ננומטר). ב־2005 יוצרו מעבדי אינטל בטכנולוגיה של עד 65nm. חברת AMD התחילה לעבור לטכנולוגיה זו בסוף 2006. ב־2008 החלה "אינטל" לייצר בטכנולוגיית 45nm ובאמצע 2008 גם AMD החלה באותה שיטת ייצור. ב־2010 חברת אינטל החלה לשווק מעבדים שיוצרו בטכנולוגיית 32nm. ב־2014 הכריזה אינטל על שבבים בטכנולוגיית 14 ננומטר. ב־2017 הכריזה אינטל על שבבים בטכנולוגיית 10 ננומטר. ב־2019 הכריזה AMD על שבבים בטכנולוגיית 7 ננומטר.ראו גם מדרג זיכרון מונחים בחומרה ארכיטקטורה של מעבדים חוק מור מחזור הבאה וביצועקישורים חיצוניים Simple-086, פרויקט קוד פתוח של תכנון מעבד ב־Verilog המסביר על מבנה המעבד. סימולטור של מיקרוצ'יפ 6800 חוקרים מאוניברסיטת סווינבורן הדגימו פריצת דרך בתחום מהירות עבודת המעבד (באנגלית).הערות שולייםחומרהויקיפדיה: עודף קישורי תאריכיםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה

76

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%92

צג

__ללא_תוכן_עניינים__ צג (מִרְקָע או מַצָּג; מכונה גם מָסָךְ וברבים מָסַכִּים) הוא התקן פלט של המחשב, אשר נכלל בקטגוריית ציוד היקפי. הצג מתחבר למחשב דרך כרטיס גרפי אשר מעביר לו אות המייצג תמונה עומדת או תמונה נעה. ישנם כמה סוגים של צגים למחשב: CRT LCD LED OLED MicroLED פלזמה מקרן הערה: חלק מהטכנולוגיות הן עדיין בגדר ניסוי, או מוגבלות לשימוש בטלוויזיות או במסכי טלפון חכם ומחשבי לוח בלבד וטרם נכנסו לשימוש בצגי מחשב. תכונות הצגים רזולוציה: גודל התמונה בפיקסלים. לכל תמונה יש יחס גובה-רוחב, לדוגמה: תמונה שגובהה 1080 פיקסלים ורוחבה 1920 פיקסלים היחס גובה-רוחב שלה יהיה 16:9. הרזולוציות הנפוצות כיום הן 1080×1920 (Full HD) ו-QHD) 2560x1440). עם כניסתן של הרזולוציות הגבוהות יותר כמו 2160×3840 (4K) ו-4320×7680 (8K) לשוק ב-2012, עם הזמן הרזולוציות הנמוכות יהיו פחות שימושיות. גודל נקודה: גודלו הפיזי של כל פיקסל בצג. מסך המורכב מפיקסלים קטנים יותר, מכיל בגודל נתון יותר פיקסלים, דבר המשפר את איכות וחדות התמונה המוצגת עליו. גודל נקודה נמדד במ"מ. למסך CRT יש על פי רוב, גודל נקודה קטן מזה של מסך LCD בעל גודל תצוגה ויחס גובה-רוחב זהים (לדוגמה לצג CRT בגודל 17 אינץ' בעל יחס גובה-רוחב של 4:3, יש גודל נקודה קטן יותר מצג LCD עם נתונים זהים, מה שמאפשר לצג הראשון להציג תמונה חדה ואיכותית יותר). קצב רענון (נקרא גם תדר רענון): קובע את קצב פליטת האור לצג, ככל שתדר הרענון גדול יותר, כך המסך ירצד (יהבהב) פחות ויפריע פחות לעיניים, וככל שתדר הרענון נמוך יותר, הצג ירצד יותר ויפריע יותר לעיניים. קצב רענון החל מ-60 פריימים לשנייה ומעלה נחשב למהיר. למסכי LCD אין לרוב את הריצוד שיש למסכי CRT, משום שהפיקסלים של הגביש הנוזלי, מחזיקים את מצבם טוב יותר בין זמני רענון התצוגה (שבדרך כלל מתבצעת בקצבים פנימיים של 200 פריימים לשנייה ויותר, בלי קשר לקצב הריענון שמגיע מכרטיס הצג). זמן תגובה: הזמן העובר מרגע קבלת האות מכרטיס גרפי, ועד להופעת התמונה על הצג. זמן זה נמדד באלפיות השנייה. ככל שזמן התגובה קצר יותר, כך ניתן לצמצם יותר את התופעה של מריחת התמונה. עקרונית, יש לצגי LCD זמני תגובה יותר ארוכים מ-CRT, ולכן יש להן יותר מריחות תמונה. לעיתים, יצרני הצגים מציגים נתון דומה, הנקרא קצב רענון הנקודות. יחס הניגודיות: ההבדל בין הלבן המאיר ביותר לשחור החשוך ביותר שהצג יכול להציג. ככל שהיחס גדול יותר כך מוצגים התמונה והצבעים בצורה טובה יותר. בהירות: מציין את העוצמה המרבית של תאורת הצג ביחידות של cd/m² (מספר נרות הפזורים למטר מרובע). ככל שנתון זה גבוה, נקבל תמונה טובה ובהירה יותר. צגי CRT, פלזמה ו-OLED בהירים מצגי LCD, מאחר שבצגי LCD נדרש להאיר את הפיקסלים על ידי תאורה אחורית, בעוד שבצגי CRT, פלזמה ו-OLED, הפיקסלים מאירים בכוחות עצמם. עומק צבע שהם יכולים להציג. לצגי ה-CRT הישנים, יש את עומק הצבע הגדול ביותר מכל סוגי הצגים (למעט OLED), אולם בשל הכבדות והסרבול של צגי CRT, הקושי ליצור צגי CRT בגדלים של "40 ומעלה וכן הקושי ליצור צגי CRT רחבים וכן בהפרדה גבוהה, צגי ה-LCD והפלזמה החליפו אותם, למרות הירידה המשמעותית באיכות הצבע כתוצאה ממעבר זה. סוג הטכנולוגיה בה הם משתמשים, הכוללת בין היתר את סוג הרזולוציה. עומק צבע לכל נקודה על הצג ניתן לקבוע צבע. מאחר שהמחשב עובד בשיטה הבינארית כך גם מספר הצבעים שהצג מציג הוא בבסיס 2. בתחילת דרכו של הצג הוא היה יכול להציג 2 צבעים ולאחר מכן 4 צבעים. ערכים מקובלים לעומק צבע הם 16 מיליון או 4 מיליארד צבעים, כאשר מספר הצבעים המדויק הוא כאמור חזקה של 2. הגדרות המציגות כמות גדולה של צבעים דורשות בדרך-כלל יותר זיכרון מחשב ועשויות להשפיע על הביצועים. טבלת סוגי צגים להצגת צבעים: ראו גם חומרה – מונחים קישורים חיצוניים השפעת חשיפה למסכים דיגיטליים על בריאות ילדים ונוער, ערוץ אוניברסיטת חיפה באתר יו טיוב, הרצאה של אברהם שלום חיים התקני פלט חומרת ממשק אדם-מחשב be-x-old:Манітор הערות שוליים

__ללא_תוכן_עניינים__צג (מִרְקָע או מַצָּג; מכונה גם מָסָךְ וברבים מָסַכִּים) הוא התקן פלט של המחשב, אשר נכלל בקטגוריית ציוד היקפי.הצג מתחבר למחשב דרך כרטיס גרפי אשר מעביר לו אות המייצג תמונה עומדת או תמונה נעה.ישנם כמה סוגים של צגים למחשב: CRT LCDLED OLED MicroLED פלזמה מקרןהערה: חלק מהטכנולוגיות הן עדיין בגדר ניסוי, או מוגבלות לשימוש בטלוויזיות או במסכי טלפון חכם ומחשבי לוח בלבד וטרם נכנסו לשימוש בצגי מחשב.תכונות הצגים רזולוציה: גודל התמונה בפיקסלים. לכל תמונה יש יחס גובה-רוחב, לדוגמה: תמונה שגובהה 1080 פיקסלים ורוחבה 1920 פיקסלים היחס גובה-רוחב שלה יהיה 16:9. הרזולוציות הנפוצות כיום הן 1080×1920 (Full HD) ו-QHD) 2560x1440). עם כניסתן של הרזולוציות הגבוהות יותר כמו 2160×3840 (4K) ו-4320×7680 (8K) לשוק ב-2012, עם הזמן הרזולוציות הנמוכות יהיו פחות שימושיות.גודל נקודה: גודלו הפיזי של כל פיקסל בצג. מסך המורכב מפיקסלים קטנים יותר, מכיל בגודל נתון יותר פיקסלים, דבר המשפר את איכות וחדות התמונה המוצגת עליו. גודל נקודה נמדד במ"מ. למסך CRT יש על פי רוב, גודל נקודה קטן מזה של מסך LCD בעל גודל תצוגה ויחס גובה-רוחב זהים (לדוגמה לצג CRT בגודל 17 אינץ' בעל יחס גובה-רוחב של 4:3, יש גודל נקודה קטן יותר מצג LCD עם נתונים זהים, מה שמאפשר לצג הראשון להציג תמונה חדה ואיכותית יותר).קצב רענון (נקרא גם תדר רענון): קובע את קצב פליטת האור לצג, ככל שתדר הרענון גדול יותר, כך המסך ירצד (יהבהב) פחות ויפריע פחות לעיניים, וככל שתדר הרענון נמוך יותר, הצג ירצד יותר ויפריע יותר לעיניים. קצב רענון החל מ-60 פריימים לשנייה ומעלה נחשב למהיר. למסכי LCD אין לרוב את הריצוד שיש למסכי CRT, משום שהפיקסלים של הגביש הנוזלי, מחזיקים את מצבם טוב יותר בין זמני רענון התצוגה (שבדרך כלל מתבצעת בקצבים פנימיים של 200 פריימים לשנייה ויותר, בלי קשר לקצב הריענון שמגיע מכרטיס הצג).זמן תגובה: הזמן העובר מרגע קבלת האות מכרטיס גרפי, ועד להופעת התמונה על הצג. זמן זה נמדד באלפיות השנייה. ככל שזמן התגובה קצר יותר, כך ניתן לצמצם יותר את התופעה של מריחת התמונה. עקרונית, יש לצגי LCD זמני תגובה יותר ארוכים מ-CRT, ולכן יש להן יותר מריחות תמונה. לעיתים, יצרני הצגים מציגים נתון דומה, הנקרא קצב רענון הנקודות.יחס הניגודיות: ההבדל בין הלבן המאיר ביותר לשחור החשוך ביותר שהצג יכול להציג. ככל שהיחס גדול יותר כך מוצגים התמונה והצבעים בצורה טובה יותר.בהירות: מציין את העוצמה המרבית של תאורת הצג ביחידות של cd/m² (מספר נרות הפזורים למטר מרובע). ככל שנתון זה גבוה, נקבל תמונה טובה ובהירה יותר. צגי CRT, פלזמה ו-OLED בהירים מצגי LCD, מאחר שבצגי LCD נדרש להאיר את הפיקסלים על ידי תאורה אחורית, בעוד שבצגי CRT, פלזמה ו-OLED, הפיקסלים מאירים בכוחות עצמם.עומק צבע שהם יכולים להציג. לצגי ה-CRT הישנים, יש את עומק הצבע הגדול ביותר מכל סוגי הצגים (למעט OLED), אולם בשל הכבדות והסרבול של צגי CRT, הקושי ליצור צגי CRT בגדלים של "40 ומעלה וכן הקושי ליצור צגי CRT רחבים וכן בהפרדה גבוהה, צגי ה-LCD והפלזמה החליפו אותם, למרות הירידה המשמעותית באיכות הצבע כתוצאה ממעבר זה.סוג הטכנולוגיה בה הם משתמשים, הכוללת בין היתר את סוג הרזולוציה.עומק צבעלכל נקודה על הצג ניתן לקבוע צבע. מאחר שהמחשב עובד בשיטה הבינארית כך גם מספר הצבעים שהצג מציג הוא בבסיס 2. בתחילת דרכו של הצג הוא היה יכול להציג 2 צבעים ולאחר מכן 4 צבעים. ערכים מקובלים לעומק צבע הם 16 מיליון או 4 מיליארד צבעים, כאשר מספר הצבעים המדויק הוא כאמור חזקה של 2. הגדרות המציגות כמות גדולה של צבעים דורשות בדרך-כלל יותר זיכרון מחשב ועשויות להשפיע על הביצועים.טבלת סוגי צגים להצגת צבעים:ראו גם חומרה – מונחיםקישורים חיצוניים השפעת חשיפה למסכים דיגיטליים על בריאות ילדים ונוער, ערוץ אוניברסיטת חיפה באתר יו טיוב, הרצאה של אברהם שלום חייםהתקני פלטחומרת ממשק אדם-מחשבbe-x-old:Маніторהערות שוליים

83

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%98%20%D7%90%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F

אלברט איינשטיין

אלברט איינשטיין (בגרמנית: Albert Einstein, ; 14 במרץ 1879 – 18 באפריל 1955) היה פיזיקאי יהודי-גרמני, מגדולי המדענים בכל הזמנים. איינשטיין נחשב לגדול התאורטיקנים, לצד אייזק ניוטון, אבי המכניקה הקלאסית. שמו הפך מילה נרדפת לגאונות. הוא זכה לפרסום עולמי ברבע הראשון של המאה ה-20 בזכות תורת היחסות אותה פיתח (תורת היחסות הפרטית ותורת היחסות הכללית), אשר שינתה את מה שהיה ידוע עד אז על מהותם של הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח הכבידה. כן נודע בזכות תרומותיו לתחומי מכניקת הקוונטים והמכניקה הסטטיסטית ולהסברת האפקט הפוטואלקטרי. בגין תרומתו הייחודית בנושא האחרון זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1921. מלבד חלקו המכריע בפיתוח תחומי המדע, התבטא ופעל גם בנושאים אקטואליים והיה סוציאליסט נלהב. ב-1932, טרם עליית הנאצים לשלטון ובשל התגברות האנטישמיות בגרמניה ובפרט תנועת הפיזיקה הגרמנית שיצאה נגד איינשטיין, עבר להתגורר וללמד בארצות הברית. אף שהגדיר את עצמו פציפיסט, איינשטיין חתם על מכתב איינשטיין-סילארד שנכתב לנשיא רוזוולט ועודדו לקדם פיתוח של נשק גרעיני בארצות הברית לפני שגרמניה הנאצית תגיע ליכולת זו. עם זאת לאחר הטלת פצצת האטום בהירושימה ונגסאקי, היה איינשטיין מן הדוברים הראשיים שקראו להחרמת הנשק הגרעיני, ואף הקים את "ועדת החירום של מדעני האטום" למטרה זו. איינשטיין תמך בציונות ובמדינת ישראל. יחד עם ידידו חיים ויצמן הוא פעל נמרצות להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, וכיהן כיו"ר המועצה האקדמית שלה. בצוואתו ציווה להוריש לאוניברסיטה את כל כתביו. עם זאת דחה את הצעתו של דוד בן-גוריון לכהן כנשיא המדינה לאחר פטירת ויצמן. קורות חיים אלברט אינשטיין נולד ב-14 במרץ 1879 בעיר אולם, שהייתה בממלכת וירטמברג שבקיסרות הגרמנית (כיום במדינת באדן-וירטמברג), למשפחה יהודית – פאולינה לבית קוך והרמן, בעל מפעל אלקטרוכימי קטן שכשל בעסקיו. שישה שבועות לאחר לידתו, עברה משפחתו להתגורר במינכן שבבוואריה בשל עסקי האב. בגיל חמש חלה, וכדי לשמח את לבו התקין עבורו אביו מצפן פשוט. כבר אז, כך סיפר כעבור שנים, החל לחקור את צפונות חוקי הטבע. בסתיו של 1885 החל ללמוד בבית ספר עממי קתולי, כילד יהודי יחיד בכיתתו, והחל גם ללמוד לנגן בכינור. במקביל הוא קיבל חינוך יהודי בביתו, ותקופת מה נמשך לדת והיה מתפלל בסתר, מחבר מנגינות לכבוד אלוהים, ואף שמר כמה מצוות. מגיל 12, לאחר קריאת ספרי מדע פופולרי, איבד אמונתו בסיפורי התנ"ך, והחליפה בחשיבה חופשית וביקורתית, ובתחושת חשדנות ובוז כלפי כל סוג של כפיית סמכות. כבר בהיותו בגיל 16 החל בפיתוח ניסויים מחשבתיים בהם דמיין סיטואציות שונות ואת השלכותיהן הפיזיקליות. בגימנסיה הצטיין בלימודי מתמטיקה ופיזיקה, אך לא התעלה במקצועות האחרים, משום שכפו עליו לדקדק בהם בשיטות שלא היו לרוחו, בפרט בלטינית. מורהו ללטינית התנבא כי "צמח זה לעולם לא יעשה קמח". לימים סיפר איינשטיין, שהיה זה נס של ממש שמשטר החינוך הקפדני לא הצליח לעקור כליל את סקרנותו. ב-1895 עקרה משפחתו למילאנו, ולאחר שהות קצרה באיטליה, עבר איינשטיין ללמוד בבית הספר הקנטונלי באראו שבשווייץ. ב-1896 ויתר על האזרחות הגרמנית שלו בשל תיעובו את המנטליות המיליטריסטית הגרמנית ונותר חסר אזרחות במשך חמש שנים. את לימודי ההמשך שלו סיים כבוגר המכון הטכנולוגי של ציריך (בין 1896–1900). אחד ממרציו, הרמן מינקובסקי, שסלד מאדישותו המופגנת של איינשטיין, כינהו "כלב עצלן" (לימים חזר בו מהאמירה, והיה מתומכי רעיון תורת היחסות בראשיתה). איינשטיין היה מחוסר עבודה קבועה, והתפרנס למחייתו אז ממתן שיעורים פרטיים במתמטיקה ובפיזיקה. באותה תקופה חש איינשטיין שנכשל, וביטא זאת כשאמר בדכדוך "אני מהווה רק נטל על בני משפחתי... בוודאי מוטב היה אלמלא נולדתי". עם קבלתו אזרחות שווייצרית ב-1901, החל איינשטיין לעבוד במשרד הפטנטים הממשלתי בברן הבירה, מ-1902 ועד 1908, בתחילה – כמומחה טכני מדרג שלישי. ב-1906 הוא קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת ציריך, והועלה במשרד הפטנטים לדרגת מומחה טכני מדרג שני. ב-1909 התמודד על משרת פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה מול ידידו פרידריך אדלר אשר התקבל למשרה, אך ויתר עליה לטובת איינשטיין (לימים התנקש אדלר בחיי קרל פון שטירגק, ראש ממשלת אוסטריה). בהיות איינשטיין סטודנט שנה ב' בלימודי המתמטיקה והפיזיקה, שמע כנראה על תוצאות ניסוי מייקלסון-מורלי, בו הוכח כי מהירות האור לא משתנה, למרות השינוי בתנועה היחסית של כדור הארץ כלפי ה"אתר" – התווך הדמיוני שבו, כפי שהניחו אז, רוטטים ומתקדמים הגלים האלקטרומגנטיים. על פי הדעה הרווחת באותם ימים בקרב הקהילה המדעית (קיומו של ה"אתר" הופרך מספר שנים לאחר מכן), הגורם העיקרי שהביא את איינשטיין לפתח את תורת היחסות הפרטית היה אי-יכולתם של מייקלסון ומורלי למדוד שינויים במהירות האור, ביחס לתנועת כדור הארץ בתוך ה"אתר". אלא שאיינשטיין כלל לא הזכיר את הניסוי במאמרו מ-1905, שבו פיתח והסביר את תורת היחסות הפרטית כשהוא מתבסס על שיקולים תאורטיים אחרים. היסטוריונים של המדע חלוקים בשאלה עד כמה השפיע ניסוי מייקלסון-מורלי על איינשטיין. בשנים 1902–1905 התכנסה סביב איינשטיין חבורת למידה אותה כינה "אקדמיה אולימפיה", שמנתה מספר מכרים קרובים, ונכחה בה גם אשתו הראשונה מילבה מאריץ'. חבורה זו עסקה בבירור סוגיות מגוונות מעולם הפילוסופיה, המתמטיקה והפיזיקה, ביניהן העיסוק בגאומטריה הלא אוקלידית של פואנקרה, וכן בהגותם הפילוסופית של שפינוזה ושל ארנסט מאך. במידה רבה שימשו הדיונים בחבורה זו כבסיס תפיסתי ופילוסופי, עליו נבנו פריצות דרך שונות של איינשטיין בשנים הבאות. "שנת הפלאות" בשנת 1905 (שנת הפלאות – Annus Mirabilis) פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים בשנתון הפיזיקה (Annalen der Physik), כתב העת המדעי החשוב ביותר לפיזיקה באותו זמן. מאמרים אלה נחשבים לאבני יסוד בפיזיקה המודרנית, ששינו את התפיסות המקובלות עד אז לגבי הקשרים שבין מרחב, זמן וחומר: "על התנועה הנדרשת מהתורה הקינטית המולקולרית של החום ושל חלקיקים קטנים השוהים על פניו של נוזל במנוחה" (Über die von der molekularkinetischen Theorie der Wärme geforderte Bewegung von in ruhenden Flüssigkeiten suspendierten Teilchen) – מאמר זה הסביר את תנועת הגזים וחלקיקי האבק הצפים בנוזל, תופעה הידועה בשם תנועה בראונית. המאמר היווה תרומה חשובה לתחום הפיזיקלי של מכניקה סטטיסטית וחיזק את האמונה אודות קיומם של אטומים, כשבאותה תקופה רבים ראו בהם המצאה תאורטית גרידא. איינשטיין הציג את עבודתו כתוצאה הגיונית הנובעת מההנחה שיש סטיות מדידה משיווי המשקל התרמודינמי של לודוויג בולצמן ותיאר את התנועה הבראונית רק כחיזוי אפשרי שלה, מחוסר מידע מספיק באותה עת. "על נקודת מבט היוריסטית בייצור והעברה של אור" (Über einen die Erzeugung und Verwandlung des Lichtes betreffenden heuristischen Gesichtspunkt) – במאמר זה הציג איינשטיין את הקוונטיזציה של האור (כלומר, של קרינה אלקטרומגנטית) וחלוקתו למנות אנרגיה בדידות, המתנהגות כמו חלקיקים – בניגוד לתאוריה הגלית של האור, ששלטה באותם ימים. איינשטיין הסיק זאת על סמך שיקולים תרמודינמיים כמותיים (חישובי אנטרופיה), וכן על בסיס מאמרו של מקס פלאנק בנושא קרינת גוף שחור. על אף שהיה זה חלק משני במאמר, עיקר פרסומו בא לו מכך שהסביר את האפקט הפוטואלקטרי שהתגלה בניסוי פרנק-הרץ, שבו מתכת פולטת אלקטרונים רק כאשר מוקרן עליה אור מעל לתדירות סף מסוימת. איינשטיין הסביר זאת באמצעות הטענה כי אנרגיית האור באה במנות בדידות, "קוונטות", שנישאות על ידי פוטונים – חלקיקי אנרגיה אלקטרומגנטית חסרי מסה – ושהאנרגיה שכל פוטון נושא פרופורציונית לתדירותו. יחד עם המאמר של מקס פלאנק המתייחס לקרינת גוף שחור, מאמר זה היווה את היסוד למכניקת הקוונטים ולתפיסת הדואליות גל-חלקיק של האור. על מאמר זה הוענק לאיינשטיין פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921. "על האלקטרודינמיקה של גופים נעים" (Zur Elektrodynamik bewegter Körper) – במאמר זה הציג איינשטיין את תורת היחסות הפרטית. עד אז הייתה מקובלת בפיזיקה התאורטית רק תורת המכניקה של ניוטון, על פיה הזמן מתקדם באופן שווה בכל נקודה ביקום. ברם, ניסויים שנערכו במאה ה-19 גילו כי התנהגות האור שונה מהתחזיות המקובלות, והתאוריה ששלטה עד אז בפיזיקה החלה מתערערת. כפי שנרמז בכותרת המאמר, מטרתה הראשונה של תורת היחסות הייתה לפתור את הסתירה שבתורה האלקטרומגנטית, ליתר דיוק זו שנובעת מכוח לורנץ שם יש התייחסות למהירות של החלקיק, כאשר לא ברור בדיוק באיזו מהירות מדובר (כלומר, ביחס לאיזו מערכת היא נמדדת). יוצא מכך, שבמערכות ייחוס שונות – על החלקיק פועל כוח מגנטי שונה והוא יפתח תאוצה שונה. עוד לפני איינשטיין, פיזיקאי הולנדי בשם הנדריק לורנץ פיתח טרנספורמציות בין מערכות ייחוס שפותרות את הבעיה, אך הן "נתפרו" אמפירית במיוחד לבעיה זו. גישתו של איינשטיין הייתה הרבה יותר רדיקלית: הוא הגדיר מחדש מהו זמן ומהו מרחב, באמצעות שני פוסטולטים: האחד, האינווריאנטיות של מהירות האור, כלומר: כל צופה, בכל מערכת ייחוס, ימדוד מהירות אור קבועה: c; השני, שמירת כל חוקי הפיזיקה תחת כל מערכות הייחוס האינרציאליות. איינשטיין הראה כיצד אפשר לגזור את טרנספורמציית לורנץ הקושרת ביחד את המרחב והזמן (את הצגתו של מרחב-הזמן כמרחב וקטורי בעל 4-ממדים ביצע חברו של איינשטיין, המתמטיקאי היהודי הרמן מינקובסקי). תורת היחסות הפרטית הייתה מהפכנית משום ששינתה את כל התפיסות שהיו קיימות לגבי זמן ומרחב. דוגמאות: שני אירועים שקורים בו-זמנית (סימולטנית) במערכת אחת, אינם קורים בו-זמנית במערכת ייחוס אחרת; התארכות הזמן והתקצרות האורך של גוף נע, ועוד. הניגוד שבין תורת היחסות לבין האינטואיציה הביאה להצגה של מספר פרדוקסים, שרובם נפתרים כשמביאים בחשבון את אובדן הסימולטניות. "האם האינרציה של גוף תלויה בתכולת האנרגיה שלו?" (Ist die Trägheit eines Körpers von seinem Energiegehalt abhängig?) – במאמר זה ביסס איינשטיין את השקילות שבין מסה לאנרגיה כמסקנה של תורת היחסות הפרטית, וקבע בכך, למעשה, שחוק שימור המסה וחוק שימור האנרגיה הם שני צדדים של אותו מטבע. הסיכום הפופולרי והקצר ביותר של מאמר זה הוא המשוואה הנודעת E=mc² (אנרגיה שווה למכפלת המסה בריבוע-מהירות-האור). הניסוח המפורט והמדויק של משוואה זו שונה במקצת: כאשר m0 היא מסת המנוחה של החלקיק, ו"גמא" הוא פקטור לורנץ, התלוי במהירות החלקיק ושואף לאינסוף כשמהירות החלקיק שואפת למהירות האור, ושווה ל-1 כאשר החלקיק במנוחה. לנוסחה זו היו יישומים רבים, המרכזיים שבהם הם פצצת האטום, והפקת אנרגיה באמצעות תהליכים תרמו-גרעיניים. הביטוי "E=mc²" הפך לאחת הנוסחאות הפיזיקליות המפורסמות ביותר בהיסטוריה, והמזוהות ביותר עם עבודתו של איינשטיין ועם הפיזיקה בכלל. ב-30 באפריל 1905 הציג איינשטיין באוניברסיטת ציריך את עבודת הדוקטורט שלו, "קביעה מחודשת של הממדים המולקולריים" (Eine neue Bestimmung der Moleküldimensionen), שנכתבה בהנחייתו של אלפרד קליינר. ב-15 בינואר 1906 הוענק לו תואר דוקטור לפיזיקה מטעם סנאט האוניברסיטה. ב-1909 התמנה איינשטיין לפרופסור חבר לפיזיקה עיונית באוניברסיטת ציריך. ב-1911 התמנה לפרופסור גם באוניברסיטת קארל בפראג. ב-1912 שב לבית הספר הפוליטכני הגבוה של ציריך, הפעם כפרופסור מן המניין. ב-1914 מונה למנהל המכון לפיזיקה על שם הקיסר וילהלם באוניברסיטת הומבולדט בברלין. עם הצטרפותו לאוניברסיטה שב לגרמניה והתגורר בברלין. אז גם נבחר לחבר באקדמיה הפרוסית הממלכתית למדעים וניתנה לו קצבה מספקת לפרנסתו, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו למחקר, מבלי שתוטל עליו חובת ההוראה. בשנים אלה איינשטיין נעשה אזרח גרמני שוב. פיתוח תורת היחסות הכללית איינשטיין סבר שתורת היחסות הפרטית אינה שלמה. תורת היחסות הפרטית הייתה מוגבלת רק למערכות ייחוס אינרציאליות (כלומר: נעות במהירות קבועה אחת ביחס לשנייה) ולא דיברה על מערכות מואצות. בשנת 1915 פרסם את תורת היחסות הכללית, שמיסדה את השקילות בין תאוצה לכבידה ובין שדה כבידה לגאומטריה של המרחב (שנקבעת על פי העקמומיות שלו). איינשטיין גם הסיק וגזר שעקמומיות המרחב בנקודה מסוימת עומדת ביחס ישיר לצפיפות המסה והאנרגיה בנקודה זו. הוא כלל לא ניסה לאששה באמצעות ניסוי, בטענה כי "היא כה יפה עד שחייבת להיות גם נכונה". הוא עשה זאת בסיועם של חבריו, הרמן מינקובסקי ומרסל גרוסמן, ושימוש בטנזור המטרי של רימן. הניסוח המתמטי של קביעה זו הוא מסובך ומצריך שימוש בגדלים שנשמרים תחת טרנספורמציות ליניאריות מסוימות ונקראים טנזורים: לתורת היחסות הכללית של איינשטיין היו מספר ניבויים שונים מאלה של המכניקה הקלאסית ותורת הכבידה של ניוטון. כמה מהם: התפשטותו של שדה כבידה במרחב איננה מיידית, אלא מוגבלת למהירות האור. מסה מעוותת ומעקמת את המרחב, כך שהגאודזה (המסלול הקצר ביותר בין שתי נקודות) בין כל שתי נקודות עקומה גם היא, והכבידה אינה אלא כוח מדומה הנגרם מהשאיפה של כל גוף לנוע כאילו הוא היה נע במרחב אוקלידי בעוד המרחב עצמו מעוקם. לפי תחזית זו גודל השדה הכבידתי בנקודה ניתן לחיזוי בהינתן עקמומיות המרחב – זמן בנקודה שבו. מסקנה מהרעיון הקודם היא שמידת הסטייה של קרן אור ממסלול ישר בהשפעת מסה נתונה תהיה כפולה מהצפוי על פי חוקי ניוטון, תוך גרימת "עידוש כבידתי" (Gravitational Lensing באנגלית) חזק יותר. תיקונים ביחס למסלולו הצפוי של כוכב חמה (מרקורי). אפשרות תאורטית לקיומם של חורים שחורים ונקודות סינגולריות במרחב-זמן. קוסמולוגיה: מודל להתפשטות היקום והוספת הקבוע הקוסמולוגי. האימות המדומה של תורת היחסות הכללית בשנת 1919 יצאה משלחת של החברה המלכותית של לונדון, בראשות הפיזיקאי הבריטי ארתור אדינגטון, כדי לאמת את ניבויו של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, לפיו קרן אור החולפת ליד מאסה, תתעקם ותהא מוטה לעברה. המשלחת שהתה באי פרינסיפה שבמפרץ גינאה מול חופי אפריקה וצילמה ליקוי חמה שהתרחש ב-29 במאי 1919. המשלחת מדדה את הסטייה במיקום הנצפה של כוכבים כתוצאה מתחזיותיה של תורת היחסות הכללית ביחס לעידוש כבידתי והטיית קרני אור על ידי השמש. בניסוי זה אוששה לכאורה לראשונה תורת היחסות הכללית ואלברט איינשטיין הפך בן לילה למפורסם בעל שם עולמי. למעשה, עקב שגיאות המדידה הגדולות, הניסוי לא נתן גושפנקא חד-משמעית לתורת היחסות הכללית: מתוך שלוש מדידות שעשה אדינגטון רק אחת מדדה סטייה של קרני האור אם נחזתה על ידי תורת היחסות הכללית, מדידה שנייה הראתה סטייה קטנה יותר, והשלישית, שאותה פסל אדינגטון בתואנה שלא נעשתה כשורה, לא הראתה סטייה כלל. בנוסף, ציוד המדידה (טלסקופים) שבו השתמש אדינגטון היה רגיש מאוד לתנאי הסביבה, וניתן להסביר את התוצאות שנמדדו גם על ידי השפעת האקלים. אך זה לא שינה עבור ההמון, העיתונות הרחבה והקהילה המדעית שברובה כבר קיבלה את תורת היחסות הכללית. ניסויים מאוחרים יותר הניבו ברובם תוצאות מדויקות ועקביות יותר ואיששו על ידי כך את תחזיות התורה. אף על פי כן, היו שהמשיכו להתנגד לה, כמו הפיזיקאי האמריקאי דייטון מילר (1866–1944) שהמשיך לבצע שחזורים של ניסוי מייקלסון-מורלי באמצעים מדויקים יותר עד אמצע שנות השלושים, ואף פרסם ממצאים שמדדו, לטענתו, שינוי במהירות האור ביחס לאתר, ובכך הפריכו לכאורה את תורת היחסות. אולם, בשלב זה תורת היחסות הייתה מקובלת היטב והקהילה המדעית איבדה ברובה עניין בניסוייו. תורת היחסות הכללית נחשבת לאחת מהתורות המוצלחות בתולדות הפיזיקה. מאות ניסיונות נעשו והתוצאות שהתקבלו התאימו ברובן לתחזיות התאורטיות. לתורת היחסות הכללית יש גם השלכות מעשיות. למשל, מתכנני לוויני GPS חייבים להתחשב בה כדי שהלוויינים ומערכת הניווט יעבדו כשורה. מכניקת הקוונטים על אף שהתנגד בחריפות לתוצאות ההסתברותיות שנבעו ממכניקת הקוונטים (פרשנות קופנהגן שלה), נמנה איינשטיין עם מייסדיה ומעצביה החשובים. את היסודות הניח עוד בשנת 1905 במאמרו על האפקט הפוטואלקטרי והקוונטיזציה של האור. איינשטיין עודד את לואי דה ברויי וארווין שרדינגר, וסייע להם לפתח את מכניקת הגלים שממנה נבעה משוואת שרדינגר המרכזית במכניקת הקוונטים. ב-1906, בעקבות ניסויים שמדדו את הספקטרום של אטום מימן ומצאו ספקטרום בדיד של קווי בליעה ופליטה, הציע איינשטיין לקוונטט את המצבים שבהם יכול אטום מימן להימצא. איינשטיין התקשה להשלים עם רעיונותיה המהפכניים של מכניקת הקוונטים, חרף תרומתו לפיתוחה בתחילת דרכה. התקפותיו החריפות על מכניקת הקוונטים והפירוש ההסתברותי של נילס בוהר (מאבות מכניקת הקוונטים וחתן פרס נובל גם הוא) ואינספור ניסויי המחשבה שהציע תרמו רבות לעיצובה וניסוחה של מכניקת הקוונטים ולהבהרת הנקודות הבעייתיות בה. איינשטיין לא אהב את הניסוח ההסתברותי של מכניקת הקוונטים וטען שזה מעיד על חוסר שלמות של התאוריה ולא על תכונה מהותית של הטבע (בניגוד לגישה של בוהר). על האקראיות, שבבסיסה של תורה זו, כתב כי "מכניקת הקוונטים בהחלט מרשימה. אך קול פנימי אומר לי שהיא עדיין איננה הדבר האמיתי. התאוריה אומרת הרבה, אך לא באמת מקרבת אותנו במאומה לסודו של 'הזקן' [אלוהים]. אני, איך שלא יהיה, משוכנע שהוא אינו מטיל קוביות." ודחה בהתנגדות עזה כל מחשבה בדבר כך. בניסיון החריף ביותר להתקיף את מכניקת הקוונטים, פיתח איינשטיין ביחד עם עוד שני פיזיקאים את הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן (EPR) ובו רצה להראות שמכניקת הקוונטים סותרת את עקרון המקומיות ומחייבת קיומה של השפעה כלשהי הנעה מהר יותר ממהירות האור. זאת הוא עשה באמצעות ניצול תופעת השזירה. הפרדוקס אינו קיים תחת גישה פילוסופית הנקראת אקטואליזם שטוענת ש"גודל פיזיקלי לא קיים עד אשר מודדים אותו" (איינשטיין דחה גישה זו כמגוחכת). ברם, ניסויים שבהם בוצע בפועל הניסוי המחשבתי שהציעו איינשטיין וחבריו, הראו שהטבע נוטה לצד התחזיות של מכניקת הקוונטים. לפיכך למעשה, מה שנקרא "הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן" אינו פרדוקס כלל. למרות הכישלון הזה, מצב EPR, שבו השתמש איינשטיין בפרדוקס, התגלה כחיוני ליישומים מודרניים מתקדמים של מכניקת הקוונטים כגון חישוב קוונטי, הצפנה קוונטית, טלפורטציה קוונטית ותורת אינפורמציה קוונטית. להגנתו של איינשטיין יש לומר כי כל העת טען שכאשר כמה מחוקי הטבע אינם ברורים למדענים, מנסים אלה בשגגה לטעון כי גם חוקים הסתברותיים שולטים בטבע. לדעתו של איינשטיין לא כך הוא, אלא שיש צורך להמתין עד שיתבררו גילויים חדשים שאינם ידועים עדיין. לטענתו, קיים בטבע סדר פנימי שאינו נובע כלל וכלל מאקראיות (ראו גם: דטרמיניזם – כל אירוע, יהיה טיבו אשר יהיה, מבטא חוק כלשהו של הטבע). ניסוחה של תורת הקוונטים לא היה כשורה בעיניו. תרומות נוספות במאמר משנת 1924 תיאר איינשטיין את עקרונות הפעולה של הלייזר, דבר שהיווה את הבסיס לייצור קרן לייזר במעבדה. הלייזר הוא אחת הטכנולוגיות השימושיות ביותר במדע ובתעשייה המודרניות. ביחד עם הפיזיקאי סאטינדרה נאת בוז פיתח איינשטיין את ההתפלגות הסטטיסטית של חלקיקים הידועים כבוזונים. ההתפלגות, הידועה כסטטיסטיקת בוז-איינשטיין, מאפשרת הצטברות בלתי מוגבלת של בוזונים ברמת היסוד וידועה כעיבוי בוז איינשטיין. תופעה זו נצפתה בניסויים רק בעשור האחרון. ב-1930 רשם בארצות הברית פטנט על המצאת "המקרר של איינשטיין", פרויקט שעליו עבד עם לאו סילארד. בארצות הברית בשנת 1932 יצא לארצות הברית בשל עבודתו. בעת עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, היה איינשטיין במסע הרצאות בממלכה המאוחדת. שנה אחרי כן שדדו הנאצים את רכושו, נטלו ממנו את משרתו ושללו גם את אזרחותו. מדינות רבות הציעו לו מקלט, ואליהן הצטרף גם היישוב היהודי בארץ ישראל. איינשטיין החליט להגר לארצות הברית ולשם כך השתמש באזרחותו השווייצרית. הוא הצטרף לסגל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי, שם עסק במחקריו עד ימיו האחרונים. בשנת 1940 קיבל איינשטיין אזרחות אמריקנית, תוך שהוא שומר על האזרחות השווייצרית שלו. הוא לעולם לא שב עוד לגרמניה. מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 שוכנע על ידי עמיתו, לאו סילארד, לכתוב איגרת ("מכתב איינשטיין-סילארד") לנשיא רוזוולט בדבר אפשרויות המחקר האטומי ופיתוח הנשק הגרעיני, וזאת אף על פי שהגדיר את עצמו כ"פציפיסט לוחם", אך "לא מובהק". איינשטיין חשש כי חוקרים אחרים שנותרו בגרמניה, כגון ורנר הייזנברג יתקדמו בחקר האנרגיה האטומית ובניסיון לבקע את האטום, ולכן הזהיר את הנשיא על כך. הנשיא רוזוולט השתכנע ממכתב זה והחליט להחיש את ייצורה של פצצת האטום, ופרויקט מנהטן קודם ותפס תאוצה. כשנראה היה שגרמניה כבר לא תנצח במלחמה, כתבו סילארד ואיינשטיין מכתב נוסף לרוזוולט, בו מבקשים השניים למנוע את השימוש בנשק גרעיני. המכתב כבר לא מצא את רוזוולט, שנפטר בטרם נגמרה המלחמה והוחלף על ידי הארי טרומן. לאחר הפצצת הירושימה ונגסאקי היה איינשטיין מן הדוברים הראשיים שקראו להחרמת הנשק הגרעיני. הוא הקים והיה ליושב ראש "ועדת החירום של מדעני האטום", והאיץ באו"ם לכונן ממשלה עולמית כדי לשמור על השלום. בעת שנשאל באיזה כלי נשק ישתמשו לדעתו במלחמת העולם השלישית, השיב: "זאת אינני יודע, אולם ברור לי כי במלחמת העולם הרביעית ישוב האדם להילחם בכלי נשק העשויים מקלות ואבנים". מותו בשנת 1945 יצא איינשטיין לגמלאות מהפקולטה של המכון למדעים מתקדמים אך המשיך להחזיק במשרדו עד יום מותו. ב-18 במרץ 1950 הוא חתם על צוואתו האחרונה ומינה את אוטו נתן והלן דוקאס לנאמני העיזבון. בשנת 1948 התגלתה אצל איינשטיין, תוך כדי ניתוח מסיבה אחרת, מפרצת בטנית באבי העורקים (abdominal aortic aneurysm). בטיפול שהיה מקובל אז הוקפה המפרצת בעטיפת-מגן מצלולוז, שהייתה אמורה למנוע את המשך התרחבותה; ב-1954 הוא פיתח אנמיה המוליטית. אלברט איינשטיין נפטר בפרינסטון ב-18 באפריל 1955, כתוצאה מדימום פנימי בעקבות פקיעת המפרצת באבי העורקים. כשהובהל לבית החולים, לקח עמו טיוטת נאום שהיה אמור לשאת בטלוויזיה לכבוד יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, אך הוא מת בטרם הספיק לסיים את הטיוטה. לצידו נכחה האחות שטיפלה בו באחרית ימיו. היא העידה כי הוא מלמל מספר מילים בגרמנית, שלא הצליחה להבין, ואז נפטר. מאחר שלא רצה שאנשים יסגדו לעצמותיו, ביקש בצוואתו שגופו יישרף ואפרו יפוזר אל נהר לא ידוע בניו ג'רזי. בניגוד לצוואתו, שימרו ד"ר הארווי וד"ר אברהמס את מוחו ועיניו של איינשטיין. הארווי הוקע על ידי הקולגות שלו על המעשה הלא מוסרי אך המשיך בשלו ושמר את מוחו של איינשטיין עד יום מותו. במהלך השנים, נעתר ד"ר הארווי לתחינות מדענים שונים ושלח להם בדואר פרוסות מהמוח לשם מחקר. חלק מהמחקרים הצביעו על מאפיינים ייחודיים במוחו של איינשטיין, אולם לאחר מכן נקבע שמחקרים אלו אינם מבוססים דיים. איינשטיין מינה בצוואתו, שאותה ערך ב-1950, את חברו הקרוב אוטו נתן ואת מזכירתו האישית הלן דוקאס למנהלי עזבונו הספרותי, שכלל את ארכיון כתביו ומכתבים שכתב, כתבי יד ורשימות. השניים עמלו במשך שנים לאסוף את כתביו מרחבי העולם. כתביו המקוריים, כולל זה של תורת היחסות, הועברו לרשות ארכיון אלברט איינשטיין בספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים. ומאז 1982 משמש המוסד כבעל זכויות היוצרים על עבודת המדען. אישיותו ואמונותיו האישיות איינשטיין היה אדם צנוע בהליכותיו והסתפק במועט. את פרסומו הרב ניצל כדי לקדם מטרות ציבוריות כמו שלום בין עמים ואחווה בין הבריות. הוא ניחן בחוש הומור דק והיה חביב על שומעיו. למרות מורכבותה של תורתו, ידע להבהירה בדוגמאות שוות לכל נפש. התאוריות שהעלה ערערו לחלוטין את הפיזיקה המסורתית בכל הקשור למסות זעירות מאוד או לתנועה במהירות גבוהה מאוד. הוא הביא למהפכה של ממש במחקר המדעי, ושינה מן היסוד את תפיסת העולם של האנושות כולה. עד יומו האחרון האמין בקיומה של תורה מקיפה אחת שתכיל בתוכה את כל חוקי היסוד השולטים בטבע, מן האלקטרון ועד היקום עצמו – התאוריה של הכול, אולם בסופו של דבר לא הצליח לגבש תאוריה זו. גם בשנותיו האחרונות לא הפסיק לעסוק במחקר פיזיקלי, ואת מאמרו האחרון פרסם עם עוזרת המחקר שלו ברוריה קאופמן, בינואר 1955. פן נוסף לעניינו בשלום ניתן למצוא בהתכתבות שערך איינשטיין עם זיגמונד פרויד בשנים 1931–1932 תחת הכותרת "מדוע ישנן מלחמות". איינשטיין אומנם לא התמצא בפסיכואנליזה אך מצא בפרויד איש שיחה. ההתכתבות פורסמה בגרמניה בשנת 1933. לרגל 140 שנים להולדתו, הציגה האוניברסיטה העברית מסמכים שכתב איינשטיין בנושאים אישיים, פוליטיים ומקצועיים. צמחונות איינשטיין הביע תמיכה בצמחונות ובשלהי חייו אף היה צמחוני בעצמו. במכתב מדצמבר 1930 כתב כי למרות שהוא לא מסוגל לשמור על תזונה צמחונית לגמרי מסיבות אישיות, הוא תומך במטרה ובעקרונות הצמחוניים. במכתב מאוגוסט 1953 כתב שהוא אוכל בשר במצפון כבד. מספר חודשים לאחר מכן, במכתב ממרץ 1954, כתב "אני חי ללא שומנים, ללא בשר וללא דגים, אבל מרגיש טוב מאוד בצורה זו. זה תמיד נראה לי שהאדם לא נועד להיות אוכל בשר". השקפותיו על אלוהים ודת הסוגיה של דטרמיניזם ומדע, שבמסגרתה איינשטיין אף התייחס לאלוהים, העלתה את השאלה לגבי עמדתו לגבי דטרמיניזם תאולוגי, והאם הוא מאמין באלוהים. תלמידו משה ימר חקר את עמדותיו של איינשטיין בנושא זה וריכזן בספר "איינשטיין והדת". במכתב של איינשטיין לרב הרברט גולדשטיין ב-1929 אמר: . כשנשאל האם הוא פנתאיסט, השיב: ב-1930 פרסם מאמר בניו יורק טיימס שכותרתו "דת ומדע" ובו דן בשלושה סגנונות דת. אצל האדם הפרימיטיבי, . מאחר שההבנה האנושית של הקשרים הסיבתיים הייתה עדיין בלתי מפותחת, ברא המוח ישויות על טבעיות שלהן סגדו על ידי הקרבת קורבנות ומתן מנחות. לשלב הראשון הזה בהתפתחות הדת קרא איינשטיין "הדת של הפחד". השלב הבא בהתפתחות הדת, לשיטתו של איינשטיין, הוא "התפיסה החברתית או המוסרית של אלוהים", שנובעת מן "הכמיהה להנחיה, לאהבה ולתמיכה". אלוהים הוא גורם שגומל ומעניש, מנחם בעת מצוקה ומשמר את נשמות המתים. התנ"ך והברית החדשה מספקים לאיינשטיין דוגמה ראויה להערצה של מעבר מדת הפחד לבכורתה ההדרגתית של דת המוסר, שעודנה צמודה לתפיסה אנתרופומורפית (מאנישה) של אלוהים. השלב השלישי של החוויה הדתית, שאיינשטיין קורא לו "הרגש הדתי הקוסמי", הוא . איינשטיין החשיב את עצמו לדתי במובן השלישי מביניהם, או במילותיו: . איינשטיין סלד מכך שמנסים לשייך אותו למחנה זה או אחר בנושאים שבאמונה. לא למחנה האתאיסטי: , וכן תקף: , אך גם לא חסך את שבטו ממצדדי ההשגחה שניסו לשייכו למחנם: ביום 3 בינואר 1954, כשנה לפני מותו, כתב לפילוסוף אריק גוטקינד: בשנת 2012 נמכר מכתב זה תמורת כשלושה מיליון דולר. ביום 24 במרץ 1954 כתב: . תפיסותיו הפוליטיות איינשטיין היה מנעוריו פציפיסט, ואף הגדיר את עצמו כפציפיסט לוחם, המוכן להילחם ולמות למען השלום. את מקור הפציפיזם שלו נימק "בהרגשה אינסטינקטיבית כי רצח בני אדם הוא מעשה מתועב". הוא הביע את שאט הנפש שלו משירות צבאי ומגיוס בכפייה למלחמה. הוא ראה בלאומיות מחלת ילדות, כינה אותה "החצבת של האנושות", ואף הגדירה כ"רציונליזציה אידיאליסטית למיליטריזם ותוקפנות" ואת הפטריוטיזם כינה "טמטום בזוי". הוא סבר כי המדינה קיימת לשם האדם ולא להפך. על רקע התנגדותו למיליטריזם הגרמני ויתר בגיל 17 על אזרחותו הגרמנית, ונותר 5 שנים חסר אזרחות, עד שקיבל אזרחות שווייצרית בגיל 22. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חתם עם עוד כמה אישים בודדים על "המניפסט לאירופאים" כתגובת נגד ל"מניפסט 93", שעליו חתמו 93 מדענים ואישי ציבור גרמניים שתמכו במיליטריזם הגרמני. עם זאת החל מ-1933 עם עליית כוחו של המשטר הנאצי מיתן את תפיסותיו אלו, וחשב שיש כורח להגן מפניו אף בפעולות מלחמתיות. אחרי השואה הוא טען כי הוא "פציפיסט מסור" אבל לא מוחלט, כלומר, "שהוא יכול להזדהות עם השקפותיו של גנדי, אבל בסייג של הגנה בכוח מניסיון להרוג או לגזול ממנו או מבני עמו את האפשרויות הבסיסיות של הקיום". בשל הפציפיזם שלו הורחק איינשטיין בידי אדגר הובר מפרויקט מנהטן לייצור פצצה גרעינית, ומונה ליועץ במחלקת חומרי נפץ ותחמושת באגף החימוש של הצי האמריקני. כבר משנת 1914 דגל "בהקמת ממשלה עולמית (על-לאומית) שמבוססת על חוקה ברורה שתאושר בידי האומות, שתגן על הציוויליזציה וחירויות הפרט, ותפתור את הסכסוכים שבין האומות באמצעים משפטיים, ורק בידה תהיה השליטה על הנשק ההתקפי", ואף את סודה של הפצצה האטומית. אף שסבר כי גם בממשלה עולמית יכול להיות רוע ורודנות, הוא סבר שהיא עדיפה על פני הרוע של המלחמות. למבקריו אמר שאם הרעיון הזה איננו מציאותי התחזית המציאותית תהיה, רצח סיטונאי של אדם בידי אדם. איינשטיין ניסה לקדם רעיון זה באמצעות מכתב פתוח לאו"ם בשנת 1946. ביחס לקומוניזם אמר שמעולם לא היה קומוניסט, אבל אם היה לא היה מתבייש בכך. הוא התנגד למקרתיזם באופן חריף, ראה בו סכנה לאופי הדמוקרטי של ארצות הברית, ודבר השם אותה ללעג, ותבע מאנשים לסרב להעיד בוועדות החקירה, אף במחיר של מאסר ובעיות כלכליות. ביחס לייצור הפצצה הגרעינית בידי ארצות הברית, הוא הביע חרטה על כך שדרבן את הנשיא רוזוולט, וראה במהלך זה את השגיאה היחידה בחייו. הצידוק היחיד שראה לבניית הפצצה, היה הסיכון כי הגרמנים יקדימו לעשות זאת, ואילולא חשש זה אמר כי לא היה נוקף אצבע למען הפצצה. יחסו לאדם היה פסימי, הוא טען "כי שחרור כוחו של האטום שינה הכל חוץ מאשר צורת החשיבה של האדם", ו"כי פשוט יותר לשנות את טבעו של הפלוטוניום מאשר את רוחו הרעה של האדם", "ולכן כל זמן שיהיה קיים האדם תמשכנה להיות מלחמות". ב-11 באפריל 1955, שבוע לפני מותו, חתם על מכתב לברטרנד ראסל שבו הצטרף למנשר שלו להתפרקות העמים מהנשק הגרעיני. מבחינה כלכלית תמך איינשטיין בסוציאליזם, ופרסם בשנת 1949 מאמר שנקרא Why Socialism? עבור העיתון האמריקאי Monthly Review, המסביר מדוע הוא מאמין בשיטה זו. איינשטיין, הציונות ומדינת ישראל כל ימיו היה איינשטיין ער לבעיות העם היהודי, ותמך בשאיפה לחדש את חייו הלאומיים ובציונות. בתחילת שנות השלושים תמך בקידומה של תוכנית קימברלי, עד שזו ירדה מהפרק. את הדברים הבאים אמר איינשטיין במסגרת הנאום "חובתנו לציונות" שהופנו במקור ל"National Labor Comittee of Palestine" בניו יורק (17 באפריל 1938): איינשטיין שלל את דרכן של מחתרות הלח"י והאצ"ל, וראה בהן "פושעים". כן חתם על מכתב לניו יורק טיימס (4 בדצמבר 1948) שבו כ-25 יהודים בולטים גינו את תנועת החרות וכתבו שהם מודאגים מכך שהתנועה תקבל תמיכה, כמו כן תיארו אותה כמאמצת "תערובת של לאומנות קיצונית, מיסטיקה דתית ועליונות של גזע". האוניברסיטה העברית בשנת 1921 ביקר לראשונה בארצות הברית יחד עם ד"ר חיים ויצמן כשמטרתו העיקרית הייתה כדי לגייס מימון להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. בראשית 1923 ביקר בארץ ישראל בפעם היחידה בחייו, במטרה לסייע לויצמן לקדם את הקמת האוניברסיטה. בבית היחיד שעמד לרשות האוניברסיטה על הר הצופים, השמיע איינשטיין הרצאה על תורת היחסות. מאחר שלא ידע אז אנגלית, השמיע אותה בצרפתית, לאחר שבפתח דבריו קרא כמה מילות נימוס בעברית שרשם לעצמו באותיות לטיניות. איינשטיין שימש לאחר הקמת האוניברסיטה ב-1925, כחבר חבר הנאמנים שלה ויושב ראש המועצה האקדמית שלה, מוביל את הקו שמדגיש מצוינות מחקרית גם על חשבון פתיחת השורות לסטודנטים רבים. חילוקי דעות עם נשיא האוניברסיטה יהודה לייב מאגנס, הובילו להתפטרותו של איינשטיין מכל תפקידיו באוניברסיטה ב-1928. עם זאת התחייבותו לאוניברסיטה העברית נשארה איתנה, והוא חידש את פעילותו הרשמית בענייניה ב-1935. הוא כיהן כיו"ר המועצה הלאומית של שוחרי האוניברסיטה ב-1947 וכנשיא הכבוד שלה ב-1951. לאחר הקמת המדינה לאחר מותו של ויצמן, בשנת 1952, הציע דוד בן-גוריון לאיינשטיין לכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל, אך הוא דחה את ההצעה משום שרצונו היה להקדיש את כל כוחותיו למדע. בן-גוריון סבר כי איינשטיין מתאים לעמוד בראש מדינת ישראל, משום שהוא "גדול הדורות וגדול האנושות". נשיאות מדינת ישראל היא "סמל של עם ישראל כולו" ומשום כך "צריך לחפש את האישיות (היהודית) הגדולה ביותר שיש למצוא על כדור הארץ... איש־הרוח הוא שצריך לסמל מדינתנו". איינשטיין גם קיבל את אזרחות הכבוד הראשונה של העיר תל אביב שאותה כינה ביומנו "שיקגו של היהודים". לקראת יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, התכונן איינשטיין לשאת נאום בזכות ישראל, אך הוא הלך לעולמו ימים אחדים לפני המועד. חייו האישיים ומשפחתו איינשטיין היה נשוי פעמיים ונולדו לו שלושה ילדים. את אשתו הראשונה מילבה מאריץ' שהייתה ממוצא סרבי, פגש בשנת 1900 בעת שלמדו יחד במכון הפוליטכני של שווייץ. בני הזוג שמרו על יחסיהם בחשאי היות שמשפחתו של איינשטיין התנגדה להם. לאחר סיום לימודיהם ב-1901 חזרה מאריץ' לסרביה ושם נודע לה כי היא בהיריון מאיינשטיין. בפברואר 1902 נולדה בסרביה בתם הבכורה ליזרל, אותה לא פגש איינשטיין מעולם. שמה נזכר בפעם האחרונה במכתב מספטמבר 1903 שם נאמר כי היא סובלת ממחלת השנית. נראה כי נפטרה מהמחלה או נמסרה לאימוץ. קיומה של ליזרל לא היה ידוע לביוגרפים עד 1986 עת התגלתה חליפת המכתבים בין איינשטיין למשפחתה של מאריץ' בסרביה. ב-6 בינואר 1903 התחתנו איינשטיין ומאריץ'. ב-1904 נולד בנם הנס אלברט, לימים פרופסור ב-UCLA. מבנו זה יש לאיינשטיין נכדים ונינים, חלקם מתגוררים בשווייץ, חלקם בארצות הברית וחלקם בישראל; ב-1910 נולד לאיינשטיין ומאריץ' בן נוסף, אדוארד (בפיהם כונה "טטה") שסבל מסכיזופרניה ונפטר ב-1965. מילבה והילדים נשארו בציריך בזמן שאיינשטיין שהה בברלין לצורך עבודתו. יחסיהם עלו על שרטון, ולאחר חמש שנות מגורים בנפרד התגרשו בני הזוג ב-14 בפברואר 1919. בהסכם הגירושים שלו עם מאריץ' כתב איינשטיין, לבקשתה, שאם אי פעם יזכה בפרס נובל לפיזיקה, יעבור סכום הפרס לקרן על שמה, לטובת בניהם. ב-2 ביוני 1919 לאחר מערכת יחסים שארכה מספר שנים בעת היה נשוי למאריץ', התחתן איינשטיין בשנית עם בת דודתו (משני הצדדים) אלזה לוונטל. שני ילדיו נותרו בחזקתה של מאריץ', אך הוא אימץ את שתי בנותיה של אלזה מנישואין קודמים, מרגוט ואילזה. ב-1933 לאחר עליית הנאצים לשלטון, עברו מברלין להתגורר בפרינסטון, ניו ג'רזי. הם היו נשואים עד שאלזה נפטרה ממחלה קשה ב-20 בדצמבר 1936. זכייתו בפרס נובל בשנת 1920, לאחר ליקוי החמה שהתרחש ב-29 במאי 1919, שבו אוששה לראשונה תורת היחסות הכללית, איינשטיין זכה לתמיכה חיצונית רחבה לזכייה בפרס נובל מצד מדענים מובילים רבים בעולם, אך חברי ועדת פרס נובל החליטו לא להעניק לו את הפרס. החלטה זו נבעה בעיקרה מדו"ח של אחד מחברי הוועדה, סוונטה ארהניוס, שדחה את הראיות שנאספו להוכחת תורת היחסות הכללית. גם בשנת 1921 חברי הוועדה החליטו לא להעניק לו את הפרס, אף על פי שזכה לתמיכה רבה יותר מבשנה שעברה. הוודאות של תורת היחסות עדיין לא התקבלה על-ידם והם החליטו שבשנה זאת לא יחולק פרס נובל לפיזיקה והוא יידחה לשנה הבאה. בשנת 1922 התמנה חבר חדש לוועדת פרס נובל בפיזיקה, קרל וילהלם אוסן, שכדי לזכות את איינשטיין בפרס נובל החליט שבאופן רשמי הפרס יוענק לו על גילוי האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות שנחשבה שנויה במחלוקת. כך, בשנת 1922 קיבל את פרס נובל (רטרואקטיבית לשנת 1921). בהחלטה הרשמית נאמר שאיינשטיין קיבל את הפרס בזכות "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי". אף על פי שעברו למעלה מ-15 שנים מאז גילויו זה. המברק בדבר הזכייה הגיע לביתו של איינשטיין בברלין באוקטובר 1922, בזמן שהיה בדרך ליפן, שם התכוון לשאת סדרה של הרצאות. איינשטיין לא התכוון לשנות את תוכניותיו ולהגיע לטקס בסטוקהולם בדצמבר. ניתן היה להעניק את הפרס לנציג. איינשטיין ויתר על אזרחותו הגרמנית כבר ב-1896 והיה באותם ימים אזרח שווייץ, ולכן השגריר השווייצרי בשוודיה התבקש להגיע במקומו, אך הגרמנים התנגדו לכך בטענה שאיינשטיין קיבל חזרה את האזרחות הגרמנית באופן אוטומטי ב-1914 בשעה שהוענקה לו משרה במכון מחקר גרמני. בסופו של דבר המדליה והתעודה ניתנו לאיינשטיין בברלין ב-1923 על ידי השגריר השוודי בגרמניה. באותה הזדמנות הוא קיבל את הפרס הכספי ששוויו היה 32 אלף דולר. איינשטיין עצמו הגיע לסטוקהולם בחודש יולי של אותה שנה ונשא את הרצאת נובל בפני המלך. בצעד של התרסה כנגד החלטת ועדת הפרס, נושא ההרצאה היה תורת היחסות ולא האפקט הפוטואלקטרי. בהמשך חייו, איינשטיין לא נהג לציין את פרס נובל כהישג מרכזי. מחוות והוקרות ב-24 ביולי 1918 בטקס הנחת אבן הפינה, בהר הצופים, לאוניברסיטה העברית, הצהיר הלורד ארתור ג'יימס בלפור בנאומו: "אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, ואנרי ברגסון הם שלושת היהודים אשר השפיעו ביותר על ההגות והתרבות המודרנית". 1919 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת רוסטוק. 1921 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת פרינסטון. 1923 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת מדריד. 1930 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם המכון הטכנולוגי של ציריך. 1931 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד. 1934 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם ישיבה יוניברסיטי. 1935 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת הרווארד. זמן קצר לאחר מותו נקרא יסוד מלאכותי חדש על שמו, האיינשטייניום. בשנת 1956 הנפיקה מדינת ישראל לכבודו בול, הנושא את דיוקנו ואת הנוסחה המזוהה עמו ביותר – נוסחת הקשר בין מסה לבין אנרגיה. בנק ישראל הנפיק בשנות ה-60 המאוחרות שטר בערך חמש לירות ישראליות, הנושא את דיוקנו של איינשטיין. בשנת 1999, הכריז השבועון TIME כי איינשטיין נבחר כאיש המאה ה-20 על ידי קוראיו ועורכיו. בהחלטתם ציינו את מקוריותו וחדשנותו המדעית לצד אישיותו והיותו בן לעם היהודי, שסבל יותר מכל אומה אחרת במהלך המאה, ובכל זאת הצמיח ענקי מדע בדמותו של איינשטיין ואחרים. שנת 2005 הוגדרה על ידי האיחוד הבינלאומי לפיזיקה תאורטית ויישומית (IUPAP) כ"שנת הפיזיקה העולמית", לציון 100 שנים מאז פרסום מאמריו פורצי-הדרך של איינשטיין, ששינו את האנושות כולה ("שנת הפלאות"). ה-14 במרץ (שמוכר גם כיום פאי), תאריך הולדתו של איינשטיין, מצוין בישראל כיום המדע. על שמו קרוי הפרס מדליית אלברט איינשטיין, שניתן על ידי קהילת אלברט איינשטיין בברן. בשנת 1983 יסד ג'ין שארפ את מכון אלברט איינשטיין, מכון מחקר לא ממשלתי בארצות הברית, העוסק במחקר והפצת ידע בנושא התנגדות לא אלימה. על שמו נקראה חללית המטען הכבדה עד אז, חללית המטען האוטומטית הרביעית של סוכנות החלל האירופית, ששוגרה ב־6 ביוני 2013 לעבר תחנת החלל הבינלאומית. בפברואר 2023 ניטע עץ בחצר הקמפוס של הטכניון בהדר בחיפה, לציון 100 שנים לנטיעת עץ דקל בחצר על ידי איינשטיין ורעייתו אלזה והקשר המיוחד של איינשטיין עם המוסד בשנת 2023 אושרה הקמתו של מוזיאון איינשטיין בירושלים בשיתוף פעולה של ממשלת ישראל עם משרדי מורשת וירושלים והתורם והאספן חוזה מוגרבי. המוזיאון עתיד להיפתח בשנת 2025. האדריכל דניאל ליבסקינד נבחר לעצב ולתכנן את המוזיאון. מבנים אקדמיים בישראל הקרויים על שמו המכון למתמטיקה בגבעת-רם, באוניברסיטה העברית. הפקולטה לפיזיקה בטכניון בחיפה. כיכר מרכזית באוניברסיטת תל אביב, הממוקמת מול בית התפוצות. הכיכר המרכזית באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. פסל של איינשטיין באוניברסיטה העברית בגבעת רם. מבני הנצחה נוספים אנדרטת אלברט איינשטיין מספריו שתורגמו לעברית אלברט איינשטיין, על תורת היחסות הפרטית והכללית, תרגום: יעקב גרינברג, הוצאת דביר, תרפ"ט 1928; יכין אונא, הוצאת מאגנס, 2015 דמות עולמי – העולם כפי שהוא מצטייר לי, תרגם מגרמנית ד"ר ש. אטינגר, הוצאת א. י. שטיבל, תרצ"ה (1934 או 1935). התפתחות הפיזיקה החדשה – ממושגים ראשונים ועד יחסיות וקואנטים, במשותף עם לאופולד אינפלד, תרגם מאנגלית ש. פ. קלעי וערך ד"ר ברוך לשם, הוצאת ספרית פועלים, 1947, 1982. רעיונות ודעות, תרגם מגרמנית דוד זינגר וערך מדעית יכין אונא, הוצאת מאגנס, 2005. למה סוציאליזם?, 1949, תרגם מאנגלית יפתח גולדמן, 2005. עוד מספריו ראו גם תורת היחסות האפקט הפוטואלקטרי פרדוקס עלי התה לקריאה נוספת אנטוניה ואלנטין, אלברט איינשטין: הדראמה של חייו, תרגם: שמשון קלינגר, עיינות הוצאת ספרים, תל אביב, תשט"ו אליעזר שישא, אלברט אינשטין, הוצאת עם עובד ספריית "שחרות", 1947 לואיס ס. פויר, איינשטיין ובני דורו, עורך אהוביה מלכין, תרגם גד לוי, הוצאת עם עובד – ספריית אופקים, 1979 (מקור 1974) נייג'ל קולדר, היקום על פי איינשטיין, תרגם ד"ר אדם דביר, הוצאת מסדה, 1990. פיטר קולס, מפגשים פוסטמודרניים – איינשטיין וליקוי החמה המלא, הוצאת ספרית פועלים, 2002 וולטר ס. מי, אלברט איינשטיין – חייו ותורתו, הוצאת יבנה, 2002 דייוויד בודאניס, E=mc² - סיפורה של התגלית הגדולה בהיסטוריה, תרגם מאנגלית יניב פרקש, כתר הוצאה לאור, 2002 דניס אוברבי, איינשטיין מאוהב, הוצאת זמורה-ביתן, 2004 עמוס אילון – רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004. רות ירדני-כץ, אלברט איינשטיין – סיפורו של גאון, הוצאת בית עלים, 2005 מיצ'יו קאקו, היקום של איינשטיין: פריצת דרך בתפיסת הזמן והמרחב, הוצאת אריה ניר, 2005 משה (מקס) ימר, איינשטין והדת: פיזיקה ותאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן וידיעות ספרים, 2008 ז'אן-קלוד קרייר, אינשטיין, בבקשה, תרגמה דינה ברכה, הוצאת כתר, 2009 אליס קלפרייס, כמו שאינשטיין אמר, תרגם איתן בן נתן, הוצאת הד ארצי, 1999 וולטר אייזקסון, איינשטיין: חייו והיקום שלו, מאנגלית: דוד מדר, ידיעות ספרים, 2011 משה ימר, איינשטיין והדת, פיזיקה ותאולוגיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007 ג'ורג' סילבסטר פיראק, פרויד מתעמת עם הספינקס; משמעות החיים על פי איינשטיין, הוצאת נהר ספרים, 2020 דייוויד בודאניס, הטעות הגדולה של איינשטיין, ספרי עליית הגג, 2022 ספרי ילדים ונוער: תמי שם-טוב, אלברט איינשטיין: הגאון שפיצח (בכוח הדמיון) את סודות היקום, סדרת ממציאים ומגלים. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2016 ג'ס ברלייר, מי היה אלברט איינשטיין? הוצאת שוקן, 2014 קישורים חיצוניים מאמרים כלליים וביוגרפיות: מאמרים על הגותו: למה סוציאליזם? מאת אלברט איינשטיין. מאמר בו הוא מתאר את השקפתו החברתית. מתוך אתר תנועת מאבק סוציאליסטי אלברט איינשטיין – האדם, היהודי והמאמין, סדרת כתבות של אורי פז באתר "אש התורה" איש המאה של המגזין "טיים" דף לתרבות יהודית – אלברט איינשטיין ויהדותו גיליון 270, סיוון התשס"ו. בהוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, האגף לתרבות תורנית ארכיונים ומצגות: אתר הארכיונים של אלברט איינשטיין ארכיון איינשטיין , בספרייה הלאומית ובו כתב היד של רוב כתביו של איינשטיין איינשטיין – תערוכה וירטואלית על אודות איינשטיין באתר מוזיאון המדע ירושלים הרצאות וידאו על איינשטיין מאמרי שנת הפלא של אלברט איינשטיין בתרגום לעברית סרט דוקומנטרי על דרך מחשבתו של איינשטיין ופריצות הדרך שלו, יוצר על ידי 'ערוץ ההיסטוריה', והותר לפרסום ביוטיוב Einstein תערוכה דיגיטלית של חלק מכתביו, באנגלית ובגרמנית אינשטיין בארכיון הסרטונים של AP | AP Archive אינשטיין בראיון, 1930 | AP Archive אינשטיין מעניק מדליה לתומאס מאן, 10 בפברואר 1939 | AP Archive אינשטיין באוניברסיטת פרינסטון עם דווייט אייזנהאואר, הרברט הובר והארי טרומן, 1947 (התחלה: 1:51) | AP Archive אוסף תמונות | , 13 במרץ 2003 "המקרר של איינשטיין" - פרק על המצאת המקרר של איינשטיין בפודקאסט "מינהר הזמן", תאגיד השידור הישראלי, "כאן" הערות שוליים פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי זוכי פרס נובל לפיזיקה זוכי פרס נובל יהודים גרמנים זוכי פרס נובל יהודים אמריקאים פיזיקאים יהודים אמריקאים פרויקט מנהטן פיזיקאים יהודים שווייצרים פיזיקאים יהודים גרמנים ממציאים יהודים ממציאים גרמנים ממציאים אמריקאים צמחונים אמריקאים צמחונים יהודים פציפיסטים יהודים סגל המכון למחקר מתקדם זוכי מדליית קופלי זוכי מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה מדענים יהודים שווייצרים זוכי פרס נובל יהודים שווייצרים סגל אוניברסיטת ליידן סגל אוניברסיטת ציריך סגל המכון הטכנולוגי של ציריך סגל אוניברסיטת קארל בפראג אנשי השנה של המגזין טיים אישים שעל שמם יסודות כימיים מדענים שהיגרו לארצות הברית אישים שהונצחו על בולי ישראל אישים שהונצחו על מדליות ישראל אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים אישים שהונצחו על בולי רומניה מהגרים מגרמניה לארצות הברית ערכים מומלצים שנבדקו אגנוסטים בוגרי אוניברסיטת ציריך מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת רוסטוק מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פרינסטון מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הרווארד זוכי מדליית מקס פלאנק פליטי רדיפות הנאצים אזרחי כבוד של תל אביב-יפו אישים שעל שמם מכתשים בירח ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה ציונים ילידי המאה ה-19 ערכים שבהם תבנית Find a Grave אינה מתאימה יהודים שגווייתם נשרפה גרמנים שנולדו ב-1879 גרמנים שנפטרו ב-1955

אלברט איינשטיין (בגרמנית: Albert Einstein, ; 14 במרץ 1879 – 18 באפריל 1955) היה פיזיקאי יהודי-גרמני, מגדולי המדענים בכל הזמנים.איינשטיין נחשב לגדול התאורטיקנים, לצד אייזק ניוטון, אבי המכניקה הקלאסית. שמו הפך מילה נרדפת לגאונות. הוא זכה לפרסום עולמי ברבע הראשון של המאה ה-20 בזכות תורת היחסות אותה פיתח (תורת היחסות הפרטית ותורת היחסות הכללית), אשר שינתה את מה שהיה ידוע עד אז על מהותם של הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח הכבידה. כן נודע בזכות תרומותיו לתחומי מכניקת הקוונטים והמכניקה הסטטיסטית ולהסברת האפקט הפוטואלקטרי. בגין תרומתו הייחודית בנושא האחרון זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1921.מלבד חלקו המכריע בפיתוח תחומי המדע, התבטא ופעל גם בנושאים אקטואליים והיה סוציאליסט נלהב. ב-1932, טרם עליית הנאצים לשלטון ובשל התגברות האנטישמיות בגרמניה ובפרט תנועת הפיזיקה הגרמנית שיצאה נגד איינשטיין, עבר להתגורר וללמד בארצות הברית. אף שהגדיר את עצמו פציפיסט, איינשטיין חתם על מכתב איינשטיין-סילארד שנכתב לנשיא רוזוולט ועודדו לקדם פיתוח של נשק גרעיני בארצות הברית לפני שגרמניה הנאצית תגיע ליכולת זו. עם זאת לאחר הטלת פצצת האטום בהירושימה ונגסאקי, היה איינשטיין מן הדוברים הראשיים שקראו להחרמת הנשק הגרעיני, ואף הקים את "ועדת החירום של מדעני האטום" למטרה זו.איינשטיין תמך בציונות ובמדינת ישראל. יחד עם ידידו חיים ויצמן הוא פעל נמרצות להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, וכיהן כיו"ר המועצה האקדמית שלה. בצוואתו ציווה להוריש לאוניברסיטה את כל כתביו. עם זאת דחה את הצעתו של דוד בן-גוריון לכהן כנשיא המדינה לאחר פטירת ויצמן.קורות חייםאלברט אינשטיין נולד ב-14 במרץ 1879 בעיר אולם, שהייתה בממלכת וירטמברג שבקיסרות הגרמנית (כיום במדינת באדן-וירטמברג), למשפחה יהודית – פאולינה לבית קוך והרמן, בעל מפעל אלקטרוכימי קטן שכשל בעסקיו. שישה שבועות לאחר לידתו, עברה משפחתו להתגורר במינכן שבבוואריה בשל עסקי האב. בגיל חמש חלה, וכדי לשמח את לבו התקין עבורו אביו מצפן פשוט. כבר אז, כך סיפר כעבור שנים, החל לחקור את צפונות חוקי הטבע. בסתיו של 1885 החל ללמוד בבית ספר עממי קתולי, כילד יהודי יחיד בכיתתו, והחל גם ללמוד לנגן בכינור. במקביל הוא קיבל חינוך יהודי בביתו, ותקופת מה נמשך לדת והיה מתפלל בסתר, מחבר מנגינות לכבוד אלוהים, ואף שמר כמה מצוות. מגיל 12, לאחר קריאת ספרי מדע פופולרי, איבד אמונתו בסיפורי התנ"ך, והחליפה בחשיבה חופשית וביקורתית, ובתחושת חשדנות ובוז כלפי כל סוג של כפיית סמכות. כבר בהיותו בגיל 16 החל בפיתוח ניסויים מחשבתיים בהם דמיין סיטואציות שונות ואת השלכותיהן הפיזיקליות.בגימנסיה הצטיין בלימודי מתמטיקה ופיזיקה, אך לא התעלה במקצועות האחרים, משום שכפו עליו לדקדק בהם בשיטות שלא היו לרוחו, בפרט בלטינית. מורהו ללטינית התנבא כי "צמח זה לעולם לא יעשה קמח". לימים סיפר איינשטיין, שהיה זה נס של ממש שמשטר החינוך הקפדני לא הצליח לעקור כליל את סקרנותו. ב-1895 עקרה משפחתו למילאנו, ולאחר שהות קצרה באיטליה, עבר איינשטיין ללמוד בבית הספר הקנטונלי באראו שבשווייץ. ב-1896 ויתר על האזרחות הגרמנית שלו בשל תיעובו את המנטליות המיליטריסטית הגרמנית ונותר חסר אזרחות במשך חמש שנים.את לימודי ההמשך שלו סיים כבוגר המכון הטכנולוגי של ציריך (בין 1896–1900). אחד ממרציו, הרמן מינקובסקי, שסלד מאדישותו המופגנת של איינשטיין, כינהו "כלב עצלן" (לימים חזר בו מהאמירה, והיה מתומכי רעיון תורת היחסות בראשיתה). איינשטיין היה מחוסר עבודה קבועה, והתפרנס למחייתו אז ממתן שיעורים פרטיים במתמטיקה ובפיזיקה. באותה תקופה חש איינשטיין שנכשל, וביטא זאת כשאמר בדכדוך "אני מהווה רק נטל על בני משפחתי... בוודאי מוטב היה אלמלא נולדתי". עם קבלתו אזרחות שווייצרית ב-1901, החל איינשטיין לעבוד במשרד הפטנטים הממשלתי בברן הבירה, מ-1902 ועד 1908, בתחילה – כמומחה טכני מדרג שלישי. ב-1906 הוא קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת ציריך, והועלה במשרד הפטנטים לדרגת מומחה טכני מדרג שני. ב-1909 התמודד על משרת פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה מול ידידו פרידריך אדלר אשר התקבל למשרה, אך ויתר עליה לטובת איינשטיין (לימים התנקש אדלר בחיי קרל פון שטירגק, ראש ממשלת אוסטריה).בהיות איינשטיין סטודנט שנה ב' בלימודי המתמטיקה והפיזיקה, שמע כנראה על תוצאות ניסוי מייקלסון-מורלי, בו הוכח כי מהירות האור לא משתנה, למרות השינוי בתנועה היחסית של כדור הארץ כלפי ה"אתר" – התווך הדמיוני שבו, כפי שהניחו אז, רוטטים ומתקדמים הגלים האלקטרומגנטיים. על פי הדעה הרווחת באותם ימים בקרב הקהילה המדעית (קיומו של ה"אתר" הופרך מספר שנים לאחר מכן), הגורם העיקרי שהביא את איינשטיין לפתח את תורת היחסות הפרטית היה אי-יכולתם של מייקלסון ומורלי למדוד שינויים במהירות האור, ביחס לתנועת כדור הארץ בתוך ה"אתר". אלא שאיינשטיין כלל לא הזכיר את הניסוי במאמרו מ-1905, שבו פיתח והסביר את תורת היחסות הפרטית כשהוא מתבסס על שיקולים תאורטיים אחרים. היסטוריונים של המדע חלוקים בשאלה עד כמה השפיע ניסוי מייקלסון-מורלי על איינשטיין. בשנים 1902–1905 התכנסה סביב איינשטיין חבורת למידה אותה כינה "אקדמיה אולימפיה", שמנתה מספר מכרים קרובים, ונכחה בה גם אשתו הראשונה מילבה מאריץ'. חבורה זו עסקה בבירור סוגיות מגוונות מעולם הפילוסופיה, המתמטיקה והפיזיקה, ביניהן העיסוק בגאומטריה הלא אוקלידית של פואנקרה, וכן בהגותם הפילוסופית של שפינוזה ושל ארנסט מאך. במידה רבה שימשו הדיונים בחבורה זו כבסיס תפיסתי ופילוסופי, עליו נבנו פריצות דרך שונות של איינשטיין בשנים הבאות."שנת הפלאות" בשנת 1905 (שנת הפלאות – Annus Mirabilis) פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים בשנתון הפיזיקה (Annalen der Physik), כתב העת המדעי החשוב ביותר לפיזיקה באותו זמן. מאמרים אלה נחשבים לאבני יסוד בפיזיקה המודרנית, ששינו את התפיסות המקובלות עד אז לגבי הקשרים שבין מרחב, זמן וחומר: "על התנועה הנדרשת מהתורה הקינטית המולקולרית של החום ושל חלקיקים קטנים השוהים על פניו של נוזל במנוחה" (Über die von der molekularkinetischen Theorie der Wärme geforderte Bewegung von in ruhenden Flüssigkeiten suspendierten Teilchen) – מאמר זה הסביר את תנועת הגזים וחלקיקי האבק הצפים בנוזל, תופעה הידועה בשם תנועה בראונית. המאמר היווה תרומה חשובה לתחום הפיזיקלי של מכניקה סטטיסטית וחיזק את האמונה אודות קיומם של אטומים, כשבאותה תקופה רבים ראו בהם המצאה תאורטית גרידא. איינשטיין הציג את עבודתו כתוצאה הגיונית הנובעת מההנחה שיש סטיות מדידה משיווי המשקל התרמודינמי של לודוויג בולצמן ותיאר את התנועה הבראונית רק כחיזוי אפשרי שלה, מחוסר מידע מספיק באותה עת. "על נקודת מבט היוריסטית בייצור והעברה של אור" (Über einen die Erzeugung und Verwandlung des Lichtes betreffenden heuristischen Gesichtspunkt) – במאמר זה הציג איינשטיין את הקוונטיזציה של האור (כלומר, של קרינה אלקטרומגנטית) וחלוקתו למנות אנרגיה בדידות, המתנהגות כמו חלקיקים – בניגוד לתאוריה הגלית של האור, ששלטה באותם ימים. איינשטיין הסיק זאת על סמך שיקולים תרמודינמיים כמותיים (חישובי אנטרופיה), וכן על בסיס מאמרו של מקס פלאנק בנושא קרינת גוף שחור. על אף שהיה זה חלק משני במאמר, עיקר פרסומו בא לו מכך שהסביר את האפקט הפוטואלקטרי שהתגלה בניסוי פרנק-הרץ, שבו מתכת פולטת אלקטרונים רק כאשר מוקרן עליה אור מעל לתדירות סף מסוימת. איינשטיין הסביר זאת באמצעות הטענה כי אנרגיית האור באה במנות בדידות, "קוונטות", שנישאות על ידי פוטונים – חלקיקי אנרגיה אלקטרומגנטית חסרי מסה – ושהאנרגיה שכל פוטון נושא פרופורציונית לתדירותו. יחד עם המאמר של מקס פלאנק המתייחס לקרינת גוף שחור, מאמר זה היווה את היסוד למכניקת הקוונטים ולתפיסת הדואליות גל-חלקיק של האור. על מאמר זה הוענק לאיינשטיין פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921. "על האלקטרודינמיקה של גופים נעים" (Zur Elektrodynamik bewegter Körper) – במאמר זה הציג איינשטיין את תורת היחסות הפרטית. עד אז הייתה מקובלת בפיזיקה התאורטית רק תורת המכניקה של ניוטון, על פיה הזמן מתקדם באופן שווה בכל נקודה ביקום. ברם, ניסויים שנערכו במאה ה-19 גילו כי התנהגות האור שונה מהתחזיות המקובלות, והתאוריה ששלטה עד אז בפיזיקה החלה מתערערת. כפי שנרמז בכותרת המאמר, מטרתה הראשונה של תורת היחסות הייתה לפתור את הסתירה שבתורה האלקטרומגנטית, ליתר דיוק זו שנובעת מכוח לורנץ שם יש התייחסות למהירות של החלקיק, כאשר לא ברור בדיוק באיזו מהירות מדובר (כלומר, ביחס לאיזו מערכת היא נמדדת). יוצא מכך, שבמערכות ייחוס שונות – על החלקיק פועל כוח מגנטי שונה והוא יפתח תאוצה שונה. עוד לפני איינשטיין, פיזיקאי הולנדי בשם הנדריק לורנץ פיתח טרנספורמציות בין מערכות ייחוס שפותרות את הבעיה, אך הן "נתפרו" אמפירית במיוחד לבעיה זו. גישתו של איינשטיין הייתה הרבה יותר רדיקלית: הוא הגדיר מחדש מהו זמן ומהו מרחב, באמצעות שני פוסטולטים: האחד, האינווריאנטיות של מהירות האור, כלומר: כל צופה, בכל מערכת ייחוס, ימדוד מהירות אור קבועה: c; השני, שמירת כל חוקי הפיזיקה תחת כל מערכות הייחוס האינרציאליות. איינשטיין הראה כיצד אפשר לגזור את טרנספורמציית לורנץ הקושרת ביחד את המרחב והזמן (את הצגתו של מרחב-הזמן כמרחב וקטורי בעל 4-ממדים ביצע חברו של איינשטיין, המתמטיקאי היהודי הרמן מינקובסקי). תורת היחסות הפרטית הייתה מהפכנית משום ששינתה את כל התפיסות שהיו קיימות לגבי זמן ומרחב. דוגמאות: שני אירועים שקורים בו-זמנית (סימולטנית) במערכת אחת, אינם קורים בו-זמנית במערכת ייחוס אחרת; התארכות הזמן והתקצרות האורך של גוף נע, ועוד. הניגוד שבין תורת היחסות לבין האינטואיציה הביאה להצגה של מספר פרדוקסים, שרובם נפתרים כשמביאים בחשבון את אובדן הסימולטניות. "האם האינרציה של גוף תלויה בתכולת האנרגיה שלו?" (Ist die Trägheit eines Körpers von seinem Energiegehalt abhängig?) – במאמר זה ביסס איינשטיין את השקילות שבין מסה לאנרגיה כמסקנה של תורת היחסות הפרטית, וקבע בכך, למעשה, שחוק שימור המסה וחוק שימור האנרגיה הם שני צדדים של אותו מטבע. הסיכום הפופולרי והקצר ביותר של מאמר זה הוא המשוואה הנודעת E=mc² (אנרגיה שווה למכפלת המסה בריבוע-מהירות-האור). הניסוח המפורט והמדויק של משוואה זו שונה במקצת: כאשר m0 היא מסת המנוחה של החלקיק, ו"גמא" הוא פקטור לורנץ, התלוי במהירות החלקיק ושואף לאינסוף כשמהירות החלקיק שואפת למהירות האור, ושווה ל-1 כאשר החלקיק במנוחה. לנוסחה זו היו יישומים רבים, המרכזיים שבהם הם פצצת האטום, והפקת אנרגיה באמצעות תהליכים תרמו-גרעיניים. הביטוי "E=mc²" הפך לאחת הנוסחאות הפיזיקליות המפורסמות ביותר בהיסטוריה, והמזוהות ביותר עם עבודתו של איינשטיין ועם הפיזיקה בכלל.ב-30 באפריל 1905 הציג איינשטיין באוניברסיטת ציריך את עבודת הדוקטורט שלו, "קביעה מחודשת של הממדים המולקולריים" (Eine neue Bestimmung der Moleküldimensionen), שנכתבה בהנחייתו של אלפרד קליינר. ב-15 בינואר 1906 הוענק לו תואר דוקטור לפיזיקה מטעם סנאט האוניברסיטה.ב-1909 התמנה איינשטיין לפרופסור חבר לפיזיקה עיונית באוניברסיטת ציריך. ב-1911 התמנה לפרופסור גם באוניברסיטת קארל בפראג. ב-1912 שב לבית הספר הפוליטכני הגבוה של ציריך, הפעם כפרופסור מן המניין. ב-1914 מונה למנהל המכון לפיזיקה על שם הקיסר וילהלם באוניברסיטת הומבולדט בברלין. עם הצטרפותו לאוניברסיטה שב לגרמניה והתגורר בברלין. אז גם נבחר לחבר באקדמיה הפרוסית הממלכתית למדעים וניתנה לו קצבה מספקת לפרנסתו, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו למחקר, מבלי שתוטל עליו חובת ההוראה. בשנים אלה איינשטיין נעשה אזרח גרמני שוב.פיתוח תורת היחסות הכללית איינשטיין סבר שתורת היחסות הפרטית אינה שלמה. תורת היחסות הפרטית הייתה מוגבלת רק למערכות ייחוס אינרציאליות (כלומר: נעות במהירות קבועה אחת ביחס לשנייה) ולא דיברה על מערכות מואצות.בשנת 1915 פרסם את תורת היחסות הכללית, שמיסדה את השקילות בין תאוצה לכבידה ובין שדה כבידה לגאומטריה של המרחב (שנקבעת על פי העקמומיות שלו). איינשטיין גם הסיק וגזר שעקמומיות המרחב בנקודה מסוימת עומדת ביחס ישיר לצפיפות המסה והאנרגיה בנקודה זו. הוא כלל לא ניסה לאששה באמצעות ניסוי, בטענה כי "היא כה יפה עד שחייבת להיות גם נכונה". הוא עשה זאת בסיועם של חבריו, הרמן מינקובסקי ומרסל גרוסמן, ושימוש בטנזור המטרי של רימן. הניסוח המתמטי של קביעה זו הוא מסובך ומצריך שימוש בגדלים שנשמרים תחת טרנספורמציות ליניאריות מסוימות ונקראים טנזורים:לתורת היחסות הכללית של איינשטיין היו מספר ניבויים שונים מאלה של המכניקה הקלאסית ותורת הכבידה של ניוטון. כמה מהם: התפשטותו של שדה כבידה במרחב איננה מיידית, אלא מוגבלת למהירות האור. מסה מעוותת ומעקמת את המרחב, כך שהגאודזה (המסלול הקצר ביותר בין שתי נקודות) בין כל שתי נקודות עקומה גם היא, והכבידה אינה אלא כוח מדומה הנגרם מהשאיפה של כל גוף לנוע כאילו הוא היה נע במרחב אוקלידי בעוד המרחב עצמו מעוקם. לפי תחזית זו גודל השדה הכבידתי בנקודה ניתן לחיזוי בהינתן עקמומיות המרחב – זמן בנקודה שבו. מסקנה מהרעיון הקודם היא שמידת הסטייה של קרן אור ממסלול ישר בהשפעת מסה נתונה תהיה כפולה מהצפוי על פי חוקי ניוטון, תוך גרימת "עידוש כבידתי" (Gravitational Lensing באנגלית) חזק יותר. תיקונים ביחס למסלולו הצפוי של כוכב חמה (מרקורי). אפשרות תאורטית לקיומם של חורים שחורים ונקודות סינגולריות במרחב-זמן. קוסמולוגיה: מודל להתפשטות היקום והוספת הקבוע הקוסמולוגי.האימות המדומה של תורת היחסות הכללית בשנת 1919 יצאה משלחת של החברה המלכותית של לונדון, בראשות הפיזיקאי הבריטי ארתור אדינגטון, כדי לאמת את ניבויו של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, לפיו קרן אור החולפת ליד מאסה, תתעקם ותהא מוטה לעברה. המשלחת שהתה באי פרינסיפה שבמפרץ גינאה מול חופי אפריקה וצילמה ליקוי חמה שהתרחש ב-29 במאי 1919. המשלחת מדדה את הסטייה במיקום הנצפה של כוכבים כתוצאה מתחזיותיה של תורת היחסות הכללית ביחס לעידוש כבידתי והטיית קרני אור על ידי השמש. בניסוי זה אוששה לכאורה לראשונה תורת היחסות הכללית ואלברט איינשטיין הפך בן לילה למפורסם בעל שם עולמי. למעשה, עקב שגיאות המדידה הגדולות, הניסוי לא נתן גושפנקא חד-משמעית לתורת היחסות הכללית: מתוך שלוש מדידות שעשה אדינגטון רק אחת מדדה סטייה של קרני האור אם נחזתה על ידי תורת היחסות הכללית, מדידה שנייה הראתה סטייה קטנה יותר, והשלישית, שאותה פסל אדינגטון בתואנה שלא נעשתה כשורה, לא הראתה סטייה כלל. בנוסף, ציוד המדידה (טלסקופים) שבו השתמש אדינגטון היה רגיש מאוד לתנאי הסביבה, וניתן להסביר את התוצאות שנמדדו גם על ידי השפעת האקלים. אך זה לא שינה עבור ההמון, העיתונות הרחבה והקהילה המדעית שברובה כבר קיבלה את תורת היחסות הכללית.ניסויים מאוחרים יותר הניבו ברובם תוצאות מדויקות ועקביות יותר ואיששו על ידי כך את תחזיות התורה. אף על פי כן, היו שהמשיכו להתנגד לה, כמו הפיזיקאי האמריקאי דייטון מילר (1866–1944) שהמשיך לבצע שחזורים של ניסוי מייקלסון-מורלי באמצעים מדויקים יותר עד אמצע שנות השלושים, ואף פרסם ממצאים שמדדו, לטענתו, שינוי במהירות האור ביחס לאתר, ובכך הפריכו לכאורה את תורת היחסות. אולם, בשלב זה תורת היחסות הייתה מקובלת היטב והקהילה המדעית איבדה ברובה עניין בניסוייו.תורת היחסות הכללית נחשבת לאחת מהתורות המוצלחות בתולדות הפיזיקה. מאות ניסיונות נעשו והתוצאות שהתקבלו התאימו ברובן לתחזיות התאורטיות. לתורת היחסות הכללית יש גם השלכות מעשיות. למשל, מתכנני לוויני GPS חייבים להתחשב בה כדי שהלוויינים ומערכת הניווט יעבדו כשורה.מכניקת הקוונטים על אף שהתנגד בחריפות לתוצאות ההסתברותיות שנבעו ממכניקת הקוונטים (פרשנות קופנהגן שלה), נמנה איינשטיין עם מייסדיה ומעצביה החשובים. את היסודות הניח עוד בשנת 1905 במאמרו על האפקט הפוטואלקטרי והקוונטיזציה של האור.איינשטיין עודד את לואי דה ברויי וארווין שרדינגר, וסייע להם לפתח את מכניקת הגלים שממנה נבעה משוואת שרדינגר המרכזית במכניקת הקוונטים. ב-1906, בעקבות ניסויים שמדדו את הספקטרום של אטום מימן ומצאו ספקטרום בדיד של קווי בליעה ופליטה, הציע איינשטיין לקוונטט את המצבים שבהם יכול אטום מימן להימצא.איינשטיין התקשה להשלים עם רעיונותיה המהפכניים של מכניקת הקוונטים, חרף תרומתו לפיתוחה בתחילת דרכה. התקפותיו החריפות על מכניקת הקוונטים והפירוש ההסתברותי של נילס בוהר (מאבות מכניקת הקוונטים וחתן פרס נובל גם הוא) ואינספור ניסויי המחשבה שהציע תרמו רבות לעיצובה וניסוחה של מכניקת הקוונטים ולהבהרת הנקודות הבעייתיות בה.איינשטיין לא אהב את הניסוח ההסתברותי של מכניקת הקוונטים וטען שזה מעיד על חוסר שלמות של התאוריה ולא על תכונה מהותית של הטבע (בניגוד לגישה של בוהר). על האקראיות, שבבסיסה של תורה זו, כתב כי "מכניקת הקוונטים בהחלט מרשימה. אך קול פנימי אומר לי שהיא עדיין איננה הדבר האמיתי. התאוריה אומרת הרבה, אך לא באמת מקרבת אותנו במאומה לסודו של 'הזקן' [אלוהים]. אני, איך שלא יהיה, משוכנע שהוא אינו מטיל קוביות." ודחה בהתנגדות עזה כל מחשבה בדבר כך.בניסיון החריף ביותר להתקיף את מכניקת הקוונטים, פיתח איינשטיין ביחד עם עוד שני פיזיקאים את הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן (EPR) ובו רצה להראות שמכניקת הקוונטים סותרת את עקרון המקומיות ומחייבת קיומה של השפעה כלשהי הנעה מהר יותר ממהירות האור. זאת הוא עשה באמצעות ניצול תופעת השזירה. הפרדוקס אינו קיים תחת גישה פילוסופית הנקראת אקטואליזם שטוענת ש"גודל פיזיקלי לא קיים עד אשר מודדים אותו" (איינשטיין דחה גישה זו כמגוחכת). ברם, ניסויים שבהם בוצע בפועל הניסוי המחשבתי שהציעו איינשטיין וחבריו, הראו שהטבע נוטה לצד התחזיות של מכניקת הקוונטים. לפיכך למעשה, מה שנקרא "הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן" אינו פרדוקס כלל.למרות הכישלון הזה, מצב EPR, שבו השתמש איינשטיין בפרדוקס, התגלה כחיוני ליישומים מודרניים מתקדמים של מכניקת הקוונטים כגון חישוב קוונטי, הצפנה קוונטית, טלפורטציה קוונטית ותורת אינפורמציה קוונטית.להגנתו של איינשטיין יש לומר כי כל העת טען שכאשר כמה מחוקי הטבע אינם ברורים למדענים, מנסים אלה בשגגה לטעון כי גם חוקים הסתברותיים שולטים בטבע. לדעתו של איינשטיין לא כך הוא, אלא שיש צורך להמתין עד שיתבררו גילויים חדשים שאינם ידועים עדיין. לטענתו, קיים בטבע סדר פנימי שאינו נובע כלל וכלל מאקראיות (ראו גם: דטרמיניזם – כל אירוע, יהיה טיבו אשר יהיה, מבטא חוק כלשהו של הטבע). ניסוחה של תורת הקוונטים לא היה כשורה בעיניו.תרומות נוספות במאמר משנת 1924 תיאר איינשטיין את עקרונות הפעולה של הלייזר, דבר שהיווה את הבסיס לייצור קרן לייזר במעבדה. הלייזר הוא אחת הטכנולוגיות השימושיות ביותר במדע ובתעשייה המודרניות.ביחד עם הפיזיקאי סאטינדרה נאת בוז פיתח איינשטיין את ההתפלגות הסטטיסטית של חלקיקים הידועים כבוזונים. ההתפלגות, הידועה כסטטיסטיקת בוז-איינשטיין, מאפשרת הצטברות בלתי מוגבלת של בוזונים ברמת היסוד וידועה כעיבוי בוז איינשטיין. תופעה זו נצפתה בניסויים רק בעשור האחרון.ב-1930 רשם בארצות הברית פטנט על המצאת "המקרר של איינשטיין", פרויקט שעליו עבד עם לאו סילארד.בארצות הברית בשנת 1932 יצא לארצות הברית בשל עבודתו. בעת עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, היה איינשטיין במסע הרצאות בממלכה המאוחדת. שנה אחרי כן שדדו הנאצים את רכושו, נטלו ממנו את משרתו ושללו גם את אזרחותו. מדינות רבות הציעו לו מקלט, ואליהן הצטרף גם היישוב היהודי בארץ ישראל. איינשטיין החליט להגר לארצות הברית ולשם כך השתמש באזרחותו השווייצרית. הוא הצטרף לסגל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי, שם עסק במחקריו עד ימיו האחרונים. בשנת 1940 קיבל איינשטיין אזרחות אמריקנית, תוך שהוא שומר על האזרחות השווייצרית שלו. הוא לעולם לא שב עוד לגרמניה.מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 שוכנע על ידי עמיתו, לאו סילארד, לכתוב איגרת ("מכתב איינשטיין-סילארד") לנשיא רוזוולט בדבר אפשרויות המחקר האטומי ופיתוח הנשק הגרעיני, וזאת אף על פי שהגדיר את עצמו כ"פציפיסט לוחם", אך "לא מובהק". איינשטיין חשש כי חוקרים אחרים שנותרו בגרמניה, כגון ורנר הייזנברג יתקדמו בחקר האנרגיה האטומית ובניסיון לבקע את האטום, ולכן הזהיר את הנשיא על כך. הנשיא רוזוולט השתכנע ממכתב זה והחליט להחיש את ייצורה של פצצת האטום, ופרויקט מנהטן קודם ותפס תאוצה. כשנראה היה שגרמניה כבר לא תנצח במלחמה, כתבו סילארד ואיינשטיין מכתב נוסף לרוזוולט, בו מבקשים השניים למנוע את השימוש בנשק גרעיני. המכתב כבר לא מצא את רוזוולט, שנפטר בטרם נגמרה המלחמה והוחלף על ידי הארי טרומן. לאחר הפצצת הירושימה ונגסאקי היה איינשטיין מן הדוברים הראשיים שקראו להחרמת הנשק הגרעיני. הוא הקים והיה ליושב ראש "ועדת החירום של מדעני האטום", והאיץ באו"ם לכונן ממשלה עולמית כדי לשמור על השלום. בעת שנשאל באיזה כלי נשק ישתמשו לדעתו במלחמת העולם השלישית, השיב: "זאת אינני יודע, אולם ברור לי כי במלחמת העולם הרביעית ישוב האדם להילחם בכלי נשק העשויים מקלות ואבנים".מותובשנת 1945 יצא איינשטיין לגמלאות מהפקולטה של המכון למדעים מתקדמים אך המשיך להחזיק במשרדו עד יום מותו. ב-18 במרץ 1950 הוא חתם על צוואתו האחרונה ומינה את אוטו נתן והלן דוקאס לנאמני העיזבון.בשנת 1948 התגלתה אצל איינשטיין, תוך כדי ניתוח מסיבה אחרת, מפרצת בטנית באבי העורקים (abdominal aortic aneurysm). בטיפול שהיה מקובל אז הוקפה המפרצת בעטיפת-מגן מצלולוז, שהייתה אמורה למנוע את המשך התרחבותה; ב-1954 הוא פיתח אנמיה המוליטית. אלברט איינשטיין נפטר בפרינסטון ב-18 באפריל 1955, כתוצאה מדימום פנימי בעקבות פקיעת המפרצת באבי העורקים. כשהובהל לבית החולים, לקח עמו טיוטת נאום שהיה אמור לשאת בטלוויזיה לכבוד יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, אך הוא מת בטרם הספיק לסיים את הטיוטה. לצידו נכחה האחות שטיפלה בו באחרית ימיו. היא העידה כי הוא מלמל מספר מילים בגרמנית, שלא הצליחה להבין, ואז נפטר. מאחר שלא רצה שאנשים יסגדו לעצמותיו, ביקש בצוואתו שגופו יישרף ואפרו יפוזר אל נהר לא ידוע בניו ג'רזי.בניגוד לצוואתו, שימרו ד"ר הארווי וד"ר אברהמס את מוחו ועיניו של איינשטיין. הארווי הוקע על ידי הקולגות שלו על המעשה הלא מוסרי אך המשיך בשלו ושמר את מוחו של איינשטיין עד יום מותו. במהלך השנים, נעתר ד"ר הארווי לתחינות מדענים שונים ושלח להם בדואר פרוסות מהמוח לשם מחקר. חלק מהמחקרים הצביעו על מאפיינים ייחודיים במוחו של איינשטיין, אולם לאחר מכן נקבע שמחקרים אלו אינם מבוססים דיים.איינשטיין מינה בצוואתו, שאותה ערך ב-1950, את חברו הקרוב אוטו נתן ואת מזכירתו האישית הלן דוקאס למנהלי עזבונו הספרותי, שכלל את ארכיון כתביו ומכתבים שכתב, כתבי יד ורשימות. השניים עמלו במשך שנים לאסוף את כתביו מרחבי העולם. כתביו המקוריים, כולל זה של תורת היחסות, הועברו לרשות ארכיון אלברט איינשטיין בספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים. ומאז 1982 משמש המוסד כבעל זכויות היוצרים על עבודת המדען.אישיותו ואמונותיו האישיותאיינשטיין היה אדם צנוע בהליכותיו והסתפק במועט. את פרסומו הרב ניצל כדי לקדם מטרות ציבוריות כמו שלום בין עמים ואחווה בין הבריות. הוא ניחן בחוש הומור דק והיה חביב על שומעיו. למרות מורכבותה של תורתו, ידע להבהירה בדוגמאות שוות לכל נפש. התאוריות שהעלה ערערו לחלוטין את הפיזיקה המסורתית בכל הקשור למסות זעירות מאוד או לתנועה במהירות גבוהה מאוד. הוא הביא למהפכה של ממש במחקר המדעי, ושינה מן היסוד את תפיסת העולם של האנושות כולה. עד יומו האחרון האמין בקיומה של תורה מקיפה אחת שתכיל בתוכה את כל חוקי היסוד השולטים בטבע, מן האלקטרון ועד היקום עצמו – התאוריה של הכול, אולם בסופו של דבר לא הצליח לגבש תאוריה זו. גם בשנותיו האחרונות לא הפסיק לעסוק במחקר פיזיקלי, ואת מאמרו האחרון פרסם עם עוזרת המחקר שלו ברוריה קאופמן, בינואר 1955.פן נוסף לעניינו בשלום ניתן למצוא בהתכתבות שערך איינשטיין עם זיגמונד פרויד בשנים 1931–1932 תחת הכותרת "מדוע ישנן מלחמות". איינשטיין אומנם לא התמצא בפסיכואנליזה אך מצא בפרויד איש שיחה. ההתכתבות פורסמה בגרמניה בשנת 1933.לרגל 140 שנים להולדתו, הציגה האוניברסיטה העברית מסמכים שכתב איינשטיין בנושאים אישיים, פוליטיים ומקצועיים.צמחונותאיינשטיין הביע תמיכה בצמחונות ובשלהי חייו אף היה צמחוני בעצמו. במכתב מדצמבר 1930 כתב כי למרות שהוא לא מסוגל לשמור על תזונה צמחונית לגמרי מסיבות אישיות, הוא תומך במטרה ובעקרונות הצמחוניים. במכתב מאוגוסט 1953 כתב שהוא אוכל בשר במצפון כבד. מספר חודשים לאחר מכן, במכתב ממרץ 1954, כתב "אני חי ללא שומנים, ללא בשר וללא דגים, אבל מרגיש טוב מאוד בצורה זו. זה תמיד נראה לי שהאדם לא נועד להיות אוכל בשר".השקפותיו על אלוהים ודת הסוגיה של דטרמיניזם ומדע, שבמסגרתה איינשטיין אף התייחס לאלוהים, העלתה את השאלה לגבי עמדתו לגבי דטרמיניזם תאולוגי, והאם הוא מאמין באלוהים. תלמידו משה ימר חקר את עמדותיו של איינשטיין בנושא זה וריכזן בספר "איינשטיין והדת".במכתב של איינשטיין לרב הרברט גולדשטיין ב-1929 אמר: . כשנשאל האם הוא פנתאיסט, השיב: ב-1930 פרסם מאמר בניו יורק טיימס שכותרתו "דת ומדע" ובו דן בשלושה סגנונות דת. אצל האדם הפרימיטיבי, . מאחר שההבנה האנושית של הקשרים הסיבתיים הייתה עדיין בלתי מפותחת, ברא המוח ישויות על טבעיות שלהן סגדו על ידי הקרבת קורבנות ומתן מנחות. לשלב הראשון הזה בהתפתחות הדת קרא איינשטיין "הדת של הפחד". השלב הבא בהתפתחות הדת, לשיטתו של איינשטיין, הוא "התפיסה החברתית או המוסרית של אלוהים", שנובעת מן "הכמיהה להנחיה, לאהבה ולתמיכה". אלוהים הוא גורם שגומל ומעניש, מנחם בעת מצוקה ומשמר את נשמות המתים. התנ"ך והברית החדשה מספקים לאיינשטיין דוגמה ראויה להערצה של מעבר מדת הפחד לבכורתה ההדרגתית של דת המוסר, שעודנה צמודה לתפיסה אנתרופומורפית (מאנישה) של אלוהים. השלב השלישי של החוויה הדתית, שאיינשטיין קורא לו "הרגש הדתי הקוסמי", הוא . איינשטיין החשיב את עצמו לדתי במובן השלישי מביניהם, או במילותיו: .איינשטיין סלד מכך שמנסים לשייך אותו למחנה זה או אחר בנושאים שבאמונה. לא למחנה האתאיסטי: , וכן תקף: , אך גם לא חסך את שבטו ממצדדי ההשגחה שניסו לשייכו למחנם: ביום 3 בינואר 1954, כשנה לפני מותו, כתב לפילוסוף אריק גוטקינד: בשנת 2012 נמכר מכתב זה תמורת כשלושה מיליון דולר. ביום 24 במרץ 1954 כתב: .תפיסותיו הפוליטיותאיינשטיין היה מנעוריו פציפיסט, ואף הגדיר את עצמו כפציפיסט לוחם, המוכן להילחם ולמות למען השלום. את מקור הפציפיזם שלו נימק "בהרגשה אינסטינקטיבית כי רצח בני אדם הוא מעשה מתועב". הוא הביע את שאט הנפש שלו משירות צבאי ומגיוס בכפייה למלחמה.הוא ראה בלאומיות מחלת ילדות, כינה אותה "החצבת של האנושות", ואף הגדירה כ"רציונליזציה אידיאליסטית למיליטריזם ותוקפנות" ואת הפטריוטיזם כינה "טמטום בזוי". הוא סבר כי המדינה קיימת לשם האדם ולא להפך. על רקע התנגדותו למיליטריזם הגרמני ויתר בגיל 17 על אזרחותו הגרמנית, ונותר 5 שנים חסר אזרחות, עד שקיבל אזרחות שווייצרית בגיל 22. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חתם עם עוד כמה אישים בודדים על "המניפסט לאירופאים" כתגובת נגד ל"מניפסט 93", שעליו חתמו 93 מדענים ואישי ציבור גרמניים שתמכו במיליטריזם הגרמני.עם זאת החל מ-1933 עם עליית כוחו של המשטר הנאצי מיתן את תפיסותיו אלו, וחשב שיש כורח להגן מפניו אף בפעולות מלחמתיות. אחרי השואה הוא טען כי הוא "פציפיסט מסור" אבל לא מוחלט, כלומר, "שהוא יכול להזדהות עם השקפותיו של גנדי, אבל בסייג של הגנה בכוח מניסיון להרוג או לגזול ממנו או מבני עמו את האפשרויות הבסיסיות של הקיום". בשל הפציפיזם שלו הורחק איינשטיין בידי אדגר הובר מפרויקט מנהטן לייצור פצצה גרעינית, ומונה ליועץ במחלקת חומרי נפץ ותחמושת באגף החימוש של הצי האמריקני.כבר משנת 1914 דגל "בהקמת ממשלה עולמית (על-לאומית) שמבוססת על חוקה ברורה שתאושר בידי האומות, שתגן על הציוויליזציה וחירויות הפרט, ותפתור את הסכסוכים שבין האומות באמצעים משפטיים, ורק בידה תהיה השליטה על הנשק ההתקפי", ואף את סודה של הפצצה האטומית. אף שסבר כי גם בממשלה עולמית יכול להיות רוע ורודנות, הוא סבר שהיא עדיפה על פני הרוע של המלחמות. למבקריו אמר שאם הרעיון הזה איננו מציאותי התחזית המציאותית תהיה, רצח סיטונאי של אדם בידי אדם. איינשטיין ניסה לקדם רעיון זה באמצעות מכתב פתוח לאו"ם בשנת 1946.ביחס לקומוניזם אמר שמעולם לא היה קומוניסט, אבל אם היה לא היה מתבייש בכך. הוא התנגד למקרתיזם באופן חריף, ראה בו סכנה לאופי הדמוקרטי של ארצות הברית, ודבר השם אותה ללעג, ותבע מאנשים לסרב להעיד בוועדות החקירה, אף במחיר של מאסר ובעיות כלכליות. ביחס לייצור הפצצה הגרעינית בידי ארצות הברית, הוא הביע חרטה על כך שדרבן את הנשיא רוזוולט, וראה במהלך זה את השגיאה היחידה בחייו. הצידוק היחיד שראה לבניית הפצצה, היה הסיכון כי הגרמנים יקדימו לעשות זאת, ואילולא חשש זה אמר כי לא היה נוקף אצבע למען הפצצה. יחסו לאדם היה פסימי, הוא טען "כי שחרור כוחו של האטום שינה הכל חוץ מאשר צורת החשיבה של האדם", ו"כי פשוט יותר לשנות את טבעו של הפלוטוניום מאשר את רוחו הרעה של האדם", "ולכן כל זמן שיהיה קיים האדם תמשכנה להיות מלחמות". ב-11 באפריל 1955, שבוע לפני מותו, חתם על מכתב לברטרנד ראסל שבו הצטרף למנשר שלו להתפרקות העמים מהנשק הגרעיני.מבחינה כלכלית תמך איינשטיין בסוציאליזם, ופרסם בשנת 1949 מאמר שנקרא Why Socialism? עבור העיתון האמריקאי Monthly Review, המסביר מדוע הוא מאמין בשיטה זו.איינשטיין, הציונות ומדינת ישראל כל ימיו היה איינשטיין ער לבעיות העם היהודי, ותמך בשאיפה לחדש את חייו הלאומיים ובציונות. בתחילת שנות השלושים תמך בקידומה של תוכנית קימברלי, עד שזו ירדה מהפרק.את הדברים הבאים אמר איינשטיין במסגרת הנאום "חובתנו לציונות" שהופנו במקור ל"National Labor Comittee of Palestine" בניו יורק (17 באפריל 1938):איינשטיין שלל את דרכן של מחתרות הלח"י והאצ"ל, וראה בהן "פושעים". כן חתם על מכתב לניו יורק טיימס (4 בדצמבר 1948) שבו כ-25 יהודים בולטים גינו את תנועת החרות וכתבו שהם מודאגים מכך שהתנועה תקבל תמיכה, כמו כן תיארו אותה כמאמצת "תערובת של לאומנות קיצונית, מיסטיקה דתית ועליונות של גזע".האוניברסיטה העברית בשנת 1921 ביקר לראשונה בארצות הברית יחד עם ד"ר חיים ויצמן כשמטרתו העיקרית הייתה כדי לגייס מימון להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים.בראשית 1923 ביקר בארץ ישראל בפעם היחידה בחייו, במטרה לסייע לויצמן לקדם את הקמת האוניברסיטה. בבית היחיד שעמד לרשות האוניברסיטה על הר הצופים, השמיע איינשטיין הרצאה על תורת היחסות. מאחר שלא ידע אז אנגלית, השמיע אותה בצרפתית, לאחר שבפתח דבריו קרא כמה מילות נימוס בעברית שרשם לעצמו באותיות לטיניות.איינשטיין שימש לאחר הקמת האוניברסיטה ב-1925, כחבר חבר הנאמנים שלה ויושב ראש המועצה האקדמית שלה, מוביל את הקו שמדגיש מצוינות מחקרית גם על חשבון פתיחת השורות לסטודנטים רבים. חילוקי דעות עם נשיא האוניברסיטה יהודה לייב מאגנס, הובילו להתפטרותו של איינשטיין מכל תפקידיו באוניברסיטה ב-1928. עם זאת התחייבותו לאוניברסיטה העברית נשארה איתנה, והוא חידש את פעילותו הרשמית בענייניה ב-1935. הוא כיהן כיו"ר המועצה הלאומית של שוחרי האוניברסיטה ב-1947 וכנשיא הכבוד שלה ב-1951.לאחר הקמת המדינה לאחר מותו של ויצמן, בשנת 1952, הציע דוד בן-גוריון לאיינשטיין לכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל, אך הוא דחה את ההצעה משום שרצונו היה להקדיש את כל כוחותיו למדע.בן-גוריון סבר כי איינשטיין מתאים לעמוד בראש מדינת ישראל, משום שהוא "גדול הדורות וגדול האנושות". נשיאות מדינת ישראל היא "סמל של עם ישראל כולו" ומשום כך "צריך לחפש את האישיות (היהודית) הגדולה ביותר שיש למצוא על כדור הארץ... איש־הרוח הוא שצריך לסמל מדינתנו". איינשטיין גם קיבל את אזרחות הכבוד הראשונה של העיר תל אביב שאותה כינה ביומנו "שיקגו של היהודים".לקראת יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, התכונן איינשטיין לשאת נאום בזכות ישראל, אך הוא הלך לעולמו ימים אחדים לפני המועד.חייו האישיים ומשפחתו איינשטיין היה נשוי פעמיים ונולדו לו שלושה ילדים. את אשתו הראשונה מילבה מאריץ' שהייתה ממוצא סרבי, פגש בשנת 1900 בעת שלמדו יחד במכון הפוליטכני של שווייץ. בני הזוג שמרו על יחסיהם בחשאי היות שמשפחתו של איינשטיין התנגדה להם. לאחר סיום לימודיהם ב-1901 חזרה מאריץ' לסרביה ושם נודע לה כי היא בהיריון מאיינשטיין. בפברואר 1902 נולדה בסרביה בתם הבכורה ליזרל, אותה לא פגש איינשטיין מעולם. שמה נזכר בפעם האחרונה במכתב מספטמבר 1903 שם נאמר כי היא סובלת ממחלת השנית. נראה כי נפטרה מהמחלה או נמסרה לאימוץ. קיומה של ליזרל לא היה ידוע לביוגרפים עד 1986 עת התגלתה חליפת המכתבים בין איינשטיין למשפחתה של מאריץ' בסרביה.ב-6 בינואר 1903 התחתנו איינשטיין ומאריץ'. ב-1904 נולד בנם הנס אלברט, לימים פרופסור ב-UCLA. מבנו זה יש לאיינשטיין נכדים ונינים, חלקם מתגוררים בשווייץ, חלקם בארצות הברית וחלקם בישראל; ב-1910 נולד לאיינשטיין ומאריץ' בן נוסף, אדוארד (בפיהם כונה "טטה") שסבל מסכיזופרניה ונפטר ב-1965. מילבה והילדים נשארו בציריך בזמן שאיינשטיין שהה בברלין לצורך עבודתו. יחסיהם עלו על שרטון, ולאחר חמש שנות מגורים בנפרד התגרשו בני הזוג ב-14 בפברואר 1919. בהסכם הגירושים שלו עם מאריץ' כתב איינשטיין, לבקשתה, שאם אי פעם יזכה בפרס נובל לפיזיקה, יעבור סכום הפרס לקרן על שמה, לטובת בניהם.ב-2 ביוני 1919 לאחר מערכת יחסים שארכה מספר שנים בעת היה נשוי למאריץ', התחתן איינשטיין בשנית עם בת דודתו (משני הצדדים) אלזה לוונטל. שני ילדיו נותרו בחזקתה של מאריץ', אך הוא אימץ את שתי בנותיה של אלזה מנישואין קודמים, מרגוט ואילזה. ב-1933 לאחר עליית הנאצים לשלטון, עברו מברלין להתגורר בפרינסטון, ניו ג'רזי. הם היו נשואים עד שאלזה נפטרה ממחלה קשה ב-20 בדצמבר 1936.זכייתו בפרס נובלבשנת 1920, לאחר ליקוי החמה שהתרחש ב-29 במאי 1919, שבו אוששה לראשונה תורת היחסות הכללית, איינשטיין זכה לתמיכה חיצונית רחבה לזכייה בפרס נובל מצד מדענים מובילים רבים בעולם, אך חברי ועדת פרס נובל החליטו לא להעניק לו את הפרס. החלטה זו נבעה בעיקרה מדו"ח של אחד מחברי הוועדה, סוונטה ארהניוס, שדחה את הראיות שנאספו להוכחת תורת היחסות הכללית.גם בשנת 1921 חברי הוועדה החליטו לא להעניק לו את הפרס, אף על פי שזכה לתמיכה רבה יותר מבשנה שעברה. הוודאות של תורת היחסות עדיין לא התקבלה על-ידם והם החליטו שבשנה זאת לא יחולק פרס נובל לפיזיקה והוא יידחה לשנה הבאה.בשנת 1922 התמנה חבר חדש לוועדת פרס נובל בפיזיקה, קרל וילהלם אוסן, שכדי לזכות את איינשטיין בפרס נובל החליט שבאופן רשמי הפרס יוענק לו על גילוי האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות שנחשבה שנויה במחלוקת. כך, בשנת 1922 קיבל את פרס נובל (רטרואקטיבית לשנת 1921). בהחלטה הרשמית נאמר שאיינשטיין קיבל את הפרס בזכות "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי". אף על פי שעברו למעלה מ-15 שנים מאז גילויו זה.המברק בדבר הזכייה הגיע לביתו של איינשטיין בברלין באוקטובר 1922, בזמן שהיה בדרך ליפן, שם התכוון לשאת סדרה של הרצאות. איינשטיין לא התכוון לשנות את תוכניותיו ולהגיע לטקס בסטוקהולם בדצמבר. ניתן היה להעניק את הפרס לנציג. איינשטיין ויתר על אזרחותו הגרמנית כבר ב-1896 והיה באותם ימים אזרח שווייץ, ולכן השגריר השווייצרי בשוודיה התבקש להגיע במקומו, אך הגרמנים התנגדו לכך בטענה שאיינשטיין קיבל חזרה את האזרחות הגרמנית באופן אוטומטי ב-1914 בשעה שהוענקה לו משרה במכון מחקר גרמני. בסופו של דבר המדליה והתעודה ניתנו לאיינשטיין בברלין ב-1923 על ידי השגריר השוודי בגרמניה. באותה הזדמנות הוא קיבל את הפרס הכספי ששוויו היה 32 אלף דולר. איינשטיין עצמו הגיע לסטוקהולם בחודש יולי של אותה שנה ונשא את הרצאת נובל בפני המלך. בצעד של התרסה כנגד החלטת ועדת הפרס, נושא ההרצאה היה תורת היחסות ולא האפקט הפוטואלקטרי. בהמשך חייו, איינשטיין לא נהג לציין את פרס נובל כהישג מרכזי.מחוות והוקרות ב-24 ביולי 1918 בטקס הנחת אבן הפינה, בהר הצופים, לאוניברסיטה העברית, הצהיר הלורד ארתור ג'יימס בלפור בנאומו: "אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, ואנרי ברגסון הם שלושת היהודים אשר השפיעו ביותר על ההגות והתרבות המודרנית".1919 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת רוסטוק.1921 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת פרינסטון.1923 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת מדריד.1930 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם המכון הטכנולוגי של ציריך.1931 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד.1934 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם ישיבה יוניברסיטי.1935 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת הרווארד. זמן קצר לאחר מותו נקרא יסוד מלאכותי חדש על שמו, האיינשטייניום. בשנת 1956 הנפיקה מדינת ישראל לכבודו בול, הנושא את דיוקנו ואת הנוסחה המזוהה עמו ביותר – נוסחת הקשר בין מסה לבין אנרגיה. בנק ישראל הנפיק בשנות ה-60 המאוחרות שטר בערך חמש לירות ישראליות, הנושא את דיוקנו של איינשטיין. בשנת 1999, הכריז השבועון TIME כי איינשטיין נבחר כאיש המאה ה-20 על ידי קוראיו ועורכיו. בהחלטתם ציינו את מקוריותו וחדשנותו המדעית לצד אישיותו והיותו בן לעם היהודי, שסבל יותר מכל אומה אחרת במהלך המאה, ובכל זאת הצמיח ענקי מדע בדמותו של איינשטיין ואחרים. שנת 2005 הוגדרה על ידי האיחוד הבינלאומי לפיזיקה תאורטית ויישומית (IUPAP) כ"שנת הפיזיקה העולמית", לציון 100 שנים מאז פרסום מאמריו פורצי-הדרך של איינשטיין, ששינו את האנושות כולה ("שנת הפלאות"). ה-14 במרץ (שמוכר גם כיום פאי), תאריך הולדתו של איינשטיין, מצוין בישראל כיום המדע. על שמו קרוי הפרס מדליית אלברט איינשטיין, שניתן על ידי קהילת אלברט איינשטיין בברן. בשנת 1983 יסד ג'ין שארפ את מכון אלברט איינשטיין, מכון מחקר לא ממשלתי בארצות הברית, העוסק במחקר והפצת ידע בנושא התנגדות לא אלימה. על שמו נקראה חללית המטען הכבדה עד אז, חללית המטען האוטומטית הרביעית של סוכנות החלל האירופית, ששוגרה ב־6 ביוני 2013 לעבר תחנת החלל הבינלאומית. בפברואר 2023 ניטע עץ בחצר הקמפוס של הטכניון בהדר בחיפה, לציון 100 שנים לנטיעת עץ דקל בחצר על ידי איינשטיין ורעייתו אלזה והקשר המיוחד של איינשטיין עם המוסד בשנת 2023 אושרה הקמתו של מוזיאון איינשטיין בירושלים בשיתוף פעולה של ממשלת ישראל עם משרדי מורשת וירושלים והתורם והאספן חוזה מוגרבי. המוזיאון עתיד להיפתח בשנת 2025. האדריכל דניאל ליבסקינד נבחר לעצב ולתכנן את המוזיאון.מבנים אקדמיים בישראל הקרויים על שמו המכון למתמטיקה בגבעת-רם, באוניברסיטה העברית. הפקולטה לפיזיקה בטכניון בחיפה. כיכר מרכזית באוניברסיטת תל אביב, הממוקמת מול בית התפוצות. הכיכר המרכזית באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. פסל של איינשטיין באוניברסיטה העברית בגבעת רם.מבני הנצחה נוספים אנדרטת אלברט איינשטייןמספריו שתורגמו לעברית אלברט איינשטיין, על תורת היחסות הפרטית והכללית, תרגום: יעקב גרינברג, הוצאת דביר, תרפ"ט 1928; יכין אונא, הוצאת מאגנס, 2015 דמות עולמי – העולם כפי שהוא מצטייר לי, תרגם מגרמנית ד"ר ש. אטינגר, הוצאת א. י. שטיבל, תרצ"ה (1934 או 1935). התפתחות הפיזיקה החדשה – ממושגים ראשונים ועד יחסיות וקואנטים, במשותף עם לאופולד אינפלד, תרגם מאנגלית ש. פ. קלעי וערך ד"ר ברוך לשם, הוצאת ספרית פועלים, 1947, 1982. רעיונות ודעות, תרגם מגרמנית דוד זינגר וערך מדעית יכין אונא, הוצאת מאגנס, 2005. למה סוציאליזם?, 1949, תרגם מאנגלית יפתח גולדמן, 2005.עוד מספריוראו גםתורת היחסותהאפקט הפוטואלקטריפרדוקס עלי התהלקריאה נוספת אנטוניה ואלנטין, אלברט איינשטין: הדראמה של חייו, תרגם: שמשון קלינגר, עיינות הוצאת ספרים, תל אביב, תשט"ו אליעזר שישא, אלברט אינשטין, הוצאת עם עובד ספריית "שחרות", 1947 לואיס ס. פויר, איינשטיין ובני דורו, עורך אהוביה מלכין, תרגם גד לוי, הוצאת עם עובד – ספריית אופקים, 1979 (מקור 1974) נייג'ל קולדר, היקום על פי איינשטיין, תרגם ד"ר אדם דביר, הוצאת מסדה, 1990. פיטר קולס, מפגשים פוסטמודרניים – איינשטיין וליקוי החמה המלא, הוצאת ספרית פועלים, 2002 וולטר ס. מי, אלברט איינשטיין – חייו ותורתו, הוצאת יבנה, 2002 דייוויד בודאניס, E=mc² - סיפורה של התגלית הגדולה בהיסטוריה, תרגם מאנגלית יניב פרקש, כתר הוצאה לאור, 2002 דניס אוברבי, איינשטיין מאוהב, הוצאת זמורה-ביתן, 2004 עמוס אילון – רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004. רות ירדני-כץ, אלברט איינשטיין – סיפורו של גאון, הוצאת בית עלים, 2005 מיצ'יו קאקו, היקום של איינשטיין: פריצת דרך בתפיסת הזמן והמרחב, הוצאת אריה ניר, 2005 משה (מקס) ימר, איינשטין והדת: פיזיקה ותאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן וידיעות ספרים, 2008 ז'אן-קלוד קרייר, אינשטיין, בבקשה, תרגמה דינה ברכה, הוצאת כתר, 2009 אליס קלפרייס, כמו שאינשטיין אמר, תרגם איתן בן נתן, הוצאת הד ארצי, 1999 וולטר אייזקסון, איינשטיין: חייו והיקום שלו, מאנגלית: דוד מדר, ידיעות ספרים, 2011 משה ימר, איינשטיין והדת, פיזיקה ותאולוגיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007 ג'ורג' סילבסטר פיראק, פרויד מתעמת עם הספינקס; משמעות החיים על פי איינשטיין, הוצאת נהר ספרים, 2020 דייוויד בודאניס, הטעות הגדולה של איינשטיין, ספרי עליית הגג, 2022ספרי ילדים ונוער: תמי שם-טוב, אלברט איינשטיין: הגאון שפיצח (בכוח הדמיון) את סודות היקום, סדרת ממציאים ומגלים. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2016 ג'ס ברלייר, מי היה אלברט איינשטיין? הוצאת שוקן, 2014קישורים חיצוניים מאמרים כלליים וביוגרפיות:מאמרים על הגותו: למה סוציאליזם? מאת אלברט איינשטיין. מאמר בו הוא מתאר את השקפתו החברתית. מתוך אתר תנועת מאבק סוציאליסטי אלברט איינשטיין – האדם, היהודי והמאמין, סדרת כתבות של אורי פז באתר "אש התורה" איש המאה של המגזין "טיים" דף לתרבות יהודית – אלברט איינשטיין ויהדותו גיליון 270, סיוון התשס"ו. בהוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, האגף לתרבות תורניתארכיונים ומצגות: אתר הארכיונים של אלברט איינשטיין ארכיון איינשטיין , בספרייה הלאומית ובו כתב היד של רוב כתביו של איינשטיין איינשטיין – תערוכה וירטואלית על אודות איינשטיין באתר מוזיאון המדע ירושלים הרצאות וידאו על איינשטיין מאמרי שנת הפלא של אלברט איינשטיין בתרגום לעברית סרט דוקומנטרי על דרך מחשבתו של איינשטיין ופריצות הדרך שלו, יוצר על ידי 'ערוץ ההיסטוריה', והותר לפרסום ביוטיוב Einstein תערוכה דיגיטלית של חלק מכתביו, באנגלית ובגרמנית אינשטיין בארכיון הסרטונים של AP | AP Archive אינשטיין בראיון, 1930 | AP Archive אינשטיין מעניק מדליה לתומאס מאן, 10 בפברואר 1939 | AP Archive אינשטיין באוניברסיטת פרינסטון עם דווייט אייזנהאואר, הרברט הובר והארי טרומן, 1947 (התחלה: 1:51) | AP Archive אוסף תמונות | , 13 במרץ 2003 "המקרר של איינשטיין" - פרק על המצאת המקרר של איינשטיין בפודקאסט "מינהר הזמן", תאגיד השידור הישראלי, "כאן"הערות שוליים פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינוריזוכי פרס נובל לפיזיקהזוכי פרס נובל יהודים גרמניםזוכי פרס נובל יהודים אמריקאיםפיזיקאים יהודים אמריקאיםפרויקט מנהטןפיזיקאים יהודים שווייצריםפיזיקאים יהודים גרמניםממציאים יהודיםממציאים גרמניםממציאים אמריקאיםצמחונים אמריקאיםצמחונים יהודיםפציפיסטים יהודיםסגל המכון למחקר מתקדםזוכי מדליית קופליזוכי מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיהמדענים יהודים שווייצריםזוכי פרס נובל יהודים שווייצריםסגל אוניברסיטת ליידןסגל אוניברסיטת ציריךסגל המכון הטכנולוגי של ציריךסגל אוניברסיטת קארל בפראגאנשי השנה של המגזין טייםאישים שעל שמם יסודות כימייםמדענים שהיגרו לארצות הבריתאישים שהונצחו על בולי ישראלאישים שהונצחו על מדליות ישראלאישים שהונצחו בשטרות כסף ישראלייםאישים שהונצחו על בולי רומניהמהגרים מגרמניה לארצות הבריתערכים מומלצים שנבדקואגנוסטיםבוגרי אוניברסיטת ציריךמקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושליםמקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת רוסטוקמקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פרינסטוןמקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורדמקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הרווארדזוכי מדליית מקס פלאנקפליטי רדיפות הנאציםאזרחי כבוד של תל אביב-יפואישים שעל שמם מכתשים בירחערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהציונים ילידי המאה ה-19ערכים שבהם תבנית Find a Grave אינה מתאימהיהודים שגווייתם נשרפהגרמנים שנולדו ב-1879גרמנים שנפטרו ב-1955

89

https://he.wikipedia.org/wiki/PHP

PHP

PHP (ראשי תיבות רקורסיביים של PHP Hypertext Preprocessor, שבמקור התבססו על Personal Home Page) היא שפת תסריט המיועדת בעיקר לתכנות יישומי אינטרנט בצד השרת, אך יכולה לרוץ על המחשב האישי באמצעות מפרש. התחביר של השפה דומה לזה של C והסמנטיקה דומה לזו של Perl. שפת PHP נוצרה במקור על ידי רזמוס לרדורף, אך בצורתה הנוכחית נכתבה על ידי זאב סורסקי ואנדי גוטמנס. PHP היא אחת משפות התכנות הנפוצות ביותר. תולדות השפה רזמוס לרדורף (Rasmus Lerdorf) חיפש דרך קלה להכניס נתוני קורות חיים דרך האינטרנט באמצעות מפענח שפה שירוץ בצד השרת. בשנת 1994/5 הוא יצר את מפענח השפה PHP/FI (כלומר Personal Home Page tools / Forms Interpreter) שנועד בעיקר לטיפול בטפסים. לרדורף פיתח גם את הגרסה השנייה, PHP/FI 2. השפה שבנה לרדורף הייתה מסורבלת במקצת ושונה מהשפה המוכרת כיום. זאב סורסקי ואנדי גוטמנס, שני מפתחים ישראליים מהטכניון, פיתחו מהיסוד את שפת PHP המוכרת לנו כיום, והעניקו ל-PHP את הפירוש הרקורסיבי: PHP Hypertext Preprocessor. לאחר שלרדורף הסכים להפסיק את הפיתוח של PHP/FI, החליטו סורסקי וגוטמנס להוציא את השפה שפיתחו כגרסה השלישית, PHP3, כהמשך לגרסה השנייה של לרדורף וכדי להבהיר ש-PHP3 מחליפה את PHP/FI 2. שפת PHP3 הייתה הגרסה הראשונה שהייתה מלאה, איפשרה הרחבה לתמיכה בבסיסי נתונים ובפרוטוקולים שונים, והיא השפה המוכרת כיום. סורסקי וגוטמנס ממשיכים בפיתוח השפה בעזרת חברת Zend Technologies שהקימו יחדיו, הוציאו את PHP4 ולאחריה את PHP5, וב-2015 הוכרזה PHP7. בסימון הגרסאות דילגו על המספר 6: לאחר 13 שנים של עבודה על הגרסה הוחלט לדלג מספר. אפיוני השפה לשפת PHP יש מפרש (Interpreter) בשם זה המותקן בשרת ותפקידו להריץ תסריטים (Scripts) ב-PHP, תוך שימוש במשאבים של מחשב השרת (למשל: מערכת הקבצים ובסיסי נתונים). בדומה לטכנולוגיות צד-שרת נוספות, באמצעות PHP ניתן ליצור דפי אינטרנט דינמיים בשילוב נתונים מבסיסי נתונים, וכך לטפל בטפסים ובמידע שנשלחים מהמשתמשים (clients). התפקיד של PHP הוא לנתח את המידע וליצור פלט בהתאם. כשפה לתכנות יישומי אינטרנט בצד השרת, PHP אינה עוסקת במשימות שמתבצעות בצד הלקוח, כלומר בדפדפן. בהתאם לכך, PHP יוצרת תוכן, דף HTML, XML, תמונה או כל אובייקט אחר, ושולחת אותם אל הדפדפן, אך היא אינה מפענחת אותם – זו מלאכתו של הדפדפן. באופן דומה, שפת PHP משלבת בדפים, במידת הצורך, תסריטי JavaScript או VBScript ורכיבי Flash, לביצוע במחשב הלקוח (קוד PHP אינו מגיע אל מחשב הלקוח, אלא רק הפלט שיצר קוד זה). PHP היא אחת השפות הראשונות שנבנו במיוחד לתכנות אתרים דינמיים באינטרנט. בין הכלים המקבילים לה ניתן למנות את Ruby on Rails ו-JSP (של Sun, מפתחת Java) וכן את ASP (של Microsoft). ל-PHP מספר יתרונות: השפה קלה להבנה וללמידה. במבנה השפה ניכרת השפעת שפת C, ובמידה מסוימת, גם Java. היכרות מוקדמת עם שפות אלו ללא ספק מסייעת לתהליך ההתאקלמות. בשימוש ותכנות נכון, שפת PHP מספקת אבטחה גבוהה מאוד וחוסמת כניסה של מחשבים אחרים למערכת. ניתן להריץ את מנוע PHP על מגוון רחב של מערכות הפעלה ושרתים, כך ש-PHP אינה מוגבלת לשרתים או למערכות הפעלה מסוימות. שפת PHP מותאמת בעיקר לעבודה עם אתרים ברשת. למעשה, ניתן לבנות אתר שלם עם קובץ PHP אחד. אתר ויקיפדיה, למשל, בנוי כולו באמצעות PHP. שפת PHP היא שפת "קוד פתוח" (open source), ולכן כמעט כל אחד יכול לפתח את השפה, והיא מופצת בחינם. לשפת PHP מגוון גדול של פונקציות ספרייה המכסות תחומים רבים ומקלות על המפתחים. פונקציות ייעודיות לתמיכה בבסיסי נתונים שונים, פונקציות לפרישת ודחיסת קבצים, להצפנת מידע, לטיפול באזורי זמן על פי הארצות השונות ברחבי העולם, קביעת זמני זריחת השמש ושקיעתה לפי האזור הגאוגרפי על כדור הארץ, ואף פונקציות להמרה תאריכית בין תאריכונים שונים, כולל מהתאריך העברי ואליו. pecl (נהגה "פיקל") היא ספרייה לתוספים חיצוניים שאינם מגיעים עם PHP במעמד ההתקנה של החבילה הראשית. דוגמאות קוד זאת דוגמה לתוכנית Hello World טיפוסית: <?php echo "Hello World"; ?> <?php print "Hello World"; ?> (שתי הפעולות הנ"ל יעשו את אותה עבודה, אך נהוג להשתמש בדוגמה הראשונה) הקוד שלהלן ידגים כיצד ניתן להדפיס את כתובת ה-IP של המחשב שצפה בקוד זה. <?php echo $_SERVER["REMOTE_ADDR"]; ?> שפת PHP תומכת בקבלת משתנים מהכתובת (טפסים בשיטת GET) הקוד הבא מדגים שימוש באפשרות זאת. <?php echo "Your name is: {$_GET['name']}"; ?> אם מידע מהטופס נשלח באמצעות HTTP POST, נוכל לגשת למידע באמצעות המשתנה הגלובלי POST_$. אם ניכנס לכתובת http://localhost/file.php?name=Bob (כאשר localhost/file.php מייצג את מיקום ושם הקובץ) נקבל את הפלט: Your name is: Bob הקוד הבא מדגים התחברות למסד נתונים מסוג MySQL וביצוע שאילתא. <?php mysql_connect("HostName", "UserName", "Password") //התחברות למסד הנתונים or die(mysql_error()); //אם ההתחברות נכשלה, הפסק את ריצת הקוד mysql_select_db("DataBaseName") //בחירת מסד נתונים or die(mysql_error()); //אם בחירת המסד נכשלה (מסד לא קיים או שם שגוי, לדוגמה), הפסק את ריצת הקוד $result = mysql_query("SELECT * FROM `students` WHERE `Fname` = 'David' and `Lname` = 'Robinson' LIMIT 1;") //בחירת נתונים מטבלה or die(mysql_error()); //או הפסקת ריצת הקוד, במקרה של שגיאה $row = mysql_fetch_assoc($result); //המרת התוצאות למערך אסוציאטיבי echo "Personal Information\n"; //הדפסת פלט שהתקבל מהשאילתה echo "First Name: {$row['Fname']}\n"; echo "Last Name: {$row['Lname']}\n"; echo "Grade: {$row['grade']}\n"; echo "Age: {$row['age']}"; ?> וכאשר ניכנס לדף, הפלט שיתקבל הוא: Personal Information First Name: David Last Name: Robinson Grade: 7th Age: 13 השפה PHP תומכת בתכנות מונחה עצמים, הקוד הבא מראה יצירת מחלקה. ֿ <?php class Car { /** * The car color * @var String */ private $color; /** * Initialize a new car * @param String $color - the car color */ public function __construct($color) { $this->color = $color; } /** * Get the car color * @return String */ public function getCarColor() { return $this->color; } /** * Set the car color * @param String $color - the car new color * @return Void */ public function setCarColor($color) { $this->color = $color; } } $myRedCar = new Car("Red"); $myBlueCar = new Car("Blue"); print( "I have two cars, one of them is " . $myRedCar->getCarColor() . " And the other is " . $myBlueCar->getCarColor() ); $myBlueCar->setCarColor("Yellow"); print( "<br />Tomorrow, I will replace my blue car color to " . $myBlueCar->getCarColor() ); ?> גרסאות ראו גם מונחים בתוכנה XAMPP קישורים חיצוניים הערות שוליים שפות תכנות תוכנה חופשית טכנולוגיות צד-שרת עיצוב אתרי אינטרנט פיתוח יישומי ווב

PHP (ראשי תיבות רקורסיביים של PHP Hypertext Preprocessor, שבמקור התבססו על Personal Home Page) היא שפת תסריט המיועדת בעיקר לתכנות יישומי אינטרנט בצד השרת, אך יכולה לרוץ על המחשב האישי באמצעות מפרש. התחביר של השפה דומה לזה של C והסמנטיקה דומה לזו של Perl. שפת PHP נוצרה במקור על ידי רזמוס לרדורף, אך בצורתה הנוכחית נכתבה על ידי זאב סורסקי ואנדי גוטמנס. PHP היא אחת משפות התכנות הנפוצות ביותר.תולדות השפה רזמוס לרדורף (Rasmus Lerdorf) חיפש דרך קלה להכניס נתוני קורות חיים דרך האינטרנט באמצעות מפענח שפה שירוץ בצד השרת. בשנת 1994/5 הוא יצר את מפענח השפה PHP/FI (כלומר Personal Home Page tools / Forms Interpreter) שנועד בעיקר לטיפול בטפסים. לרדורף פיתח גם את הגרסה השנייה, PHP/FI 2.השפה שבנה לרדורף הייתה מסורבלת במקצת ושונה מהשפה המוכרת כיום. זאב סורסקי ואנדי גוטמנס, שני מפתחים ישראליים מהטכניון, פיתחו מהיסוד את שפת PHP המוכרת לנו כיום, והעניקו ל-PHP את הפירוש הרקורסיבי: PHP Hypertext Preprocessor. לאחר שלרדורף הסכים להפסיק את הפיתוח של PHP/FI, החליטו סורסקי וגוטמנס להוציא את השפה שפיתחו כגרסה השלישית, PHP3, כהמשך לגרסה השנייה של לרדורף וכדי להבהיר ש-PHP3 מחליפה את PHP/FI 2. שפת PHP3 הייתה הגרסה הראשונה שהייתה מלאה, איפשרה הרחבה לתמיכה בבסיסי נתונים ובפרוטוקולים שונים, והיא השפה המוכרת כיום. סורסקי וגוטמנס ממשיכים בפיתוח השפה בעזרת חברת Zend Technologies שהקימו יחדיו, הוציאו את PHP4 ולאחריה את PHP5, וב-2015 הוכרזה PHP7. בסימון הגרסאות דילגו על המספר 6: לאחר 13 שנים של עבודה על הגרסה הוחלט לדלג מספר.אפיוני השפה לשפת PHP יש מפרש (Interpreter) בשם זה המותקן בשרת ותפקידו להריץ תסריטים (Scripts) ב-PHP, תוך שימוש במשאבים של מחשב השרת (למשל: מערכת הקבצים ובסיסי נתונים). בדומה לטכנולוגיות צד-שרת נוספות, באמצעות PHP ניתן ליצור דפי אינטרנט דינמיים בשילוב נתונים מבסיסי נתונים, וכך לטפל בטפסים ובמידע שנשלחים מהמשתמשים (clients). התפקיד של PHP הוא לנתח את המידע וליצור פלט בהתאם.כשפה לתכנות יישומי אינטרנט בצד השרת, PHP אינה עוסקת במשימות שמתבצעות בצד הלקוח, כלומר בדפדפן. בהתאם לכך, PHP יוצרת תוכן, דף HTML, XML, תמונה או כל אובייקט אחר, ושולחת אותם אל הדפדפן, אך היא אינה מפענחת אותם – זו מלאכתו של הדפדפן. באופן דומה, שפת PHP משלבת בדפים, במידת הצורך, תסריטי JavaScript או VBScript ורכיבי Flash, לביצוע במחשב הלקוח (קוד PHP אינו מגיע אל מחשב הלקוח, אלא רק הפלט שיצר קוד זה).PHP היא אחת השפות הראשונות שנבנו במיוחד לתכנות אתרים דינמיים באינטרנט. בין הכלים המקבילים לה ניתן למנות את Ruby on Rails ו-JSP (של Sun, מפתחת Java) וכן את ASP (של Microsoft). ל-PHP מספר יתרונות: השפה קלה להבנה וללמידה. במבנה השפה ניכרת השפעת שפת C, ובמידה מסוימת, גם Java. היכרות מוקדמת עם שפות אלו ללא ספק מסייעת לתהליך ההתאקלמות. בשימוש ותכנות נכון, שפת PHP מספקת אבטחה גבוהה מאוד וחוסמת כניסה של מחשבים אחרים למערכת. ניתן להריץ את מנוע PHP על מגוון רחב של מערכות הפעלה ושרתים, כך ש-PHP אינה מוגבלת לשרתים או למערכות הפעלה מסוימות. שפת PHP מותאמת בעיקר לעבודה עם אתרים ברשת. למעשה, ניתן לבנות אתר שלם עם קובץ PHP אחד. אתר ויקיפדיה, למשל, בנוי כולו באמצעות PHP. שפת PHP היא שפת "קוד פתוח" (open source), ולכן כמעט כל אחד יכול לפתח את השפה, והיא מופצת בחינם.לשפת PHP מגוון גדול של פונקציות ספרייה המכסות תחומים רבים ומקלות על המפתחים. פונקציות ייעודיות לתמיכה בבסיסי נתונים שונים, פונקציות לפרישת ודחיסת קבצים, להצפנת מידע, לטיפול באזורי זמן על פי הארצות השונות ברחבי העולם, קביעת זמני זריחת השמש ושקיעתה לפי האזור הגאוגרפי על כדור הארץ, ואף פונקציות להמרה תאריכית בין תאריכונים שונים, כולל מהתאריך העברי ואליו. pecl (נהגה "פיקל") היא ספרייה לתוספים חיצוניים שאינם מגיעים עם PHP במעמד ההתקנה של החבילה הראשית.דוגמאות קוד זאת דוגמה לתוכנית Hello World טיפוסית:&lt;?php echo "Hello World";&lt;?php print "Hello World";הקוד שלהלן ידגים כיצד ניתן להדפיס את כתובת ה-IP של המחשב שצפה בקוד זה.&lt;?php echo $_SERVER["REMOTE_ADDR"];שפת PHP תומכת בקבלת משתנים מהכתובת (טפסים בשיטת GET) הקוד הבא מדגים שימוש באפשרות זאת.&lt;?phpecho "Your name is: {$_GET['name']}";אם מידע מהטופס נשלח באמצעות HTTP POST, נוכל לגשת למידע באמצעות המשתנה הגלובלי POST_$.אם ניכנס לכתובת http://localhost/file.php?name=Bob (כאשר localhost/file.php מייצג את מיקום ושם הקובץ) נקבל את הפלט: Your name is: Bobהקוד הבא מדגים התחברות למסד נתונים מסוג MySQL וביצוע שאילתא.&lt;?phpmysql_connect("HostName", "UserName", "Password") //התחברות למסד הנתונים or die(mysql_error()); //אם ההתחברות נכשלה, הפסק את ריצת הקודmysql_select_db("DataBaseName") //בחירת מסד נתונים or die(mysql_error()); //אם בחירת המסד נכשלה (מסד לא קיים או שם שגוי, לדוגמה), הפסק את ריצת הקוד$result = mysql_query("SELECT * FROM `students` WHERE `Fname` = 'David' and `Lname` = 'Robinson' LIMIT 1;") //בחירת נתונים מטבלה or die(mysql_error()); //או הפסקת ריצת הקוד, במקרה של שגיאה$row = mysql_fetch_assoc($result); //המרת התוצאות למערך אסוציאטיביecho "Personal Information\n"; //הדפסת פלט שהתקבל מהשאילתהecho "First Name: {$row['Fname']}\n";echo "Last Name: {$row['Lname']}\n";echo "Grade: {$row['grade']}\n";echo "Age: {$row['age']}";וכאשר ניכנס לדף, הפלט שיתקבל הוא:Personal InformationFirst Name: DavidLast Name: RobinsonGrade: 7thAge: 13השפה PHP תומכת בתכנות מונחה עצמים, הקוד הבא מראה יצירת מחלקה.&lt;?phpclass Car /** * The car color * @var String private $color; * Initialize a new car * @param String $color - the car color public function __construct($color) $this-&gt;color = $color; * Get the car color * @return String public function getCarColor() { return $this-&gt;color; * Set the car color * @param String $color - the car new color * @return Void public function setCarColor($color) { $this-&gt;color = $color;$myRedCar = new Car("Red");$myBlueCar = new Car("Blue");print( "I have two cars, one of them is " . $myRedCar-&gt;getCarColor() . " And the other is " . $myBlueCar-&gt;getCarColor() );$myBlueCar-&gt;setCarColor("Yellow");print( "Tomorrow, I will replace my blue car color to " . $myBlueCar-&gt;getCarColor() );גרסאותראו גם מונחים בתוכנה XAMPPקישורים חיצונייםהערות שוליים שפות תכנותתוכנה חופשיתטכנולוגיות צד-שרתעיצוב אתרי אינטרנטפיתוח יישומי ווב

97

https://he.wikipedia.org/wiki/Athlon

Athlon

Athlon הוא מותג לסדרת מעבדים מסוג X86 המתוכננים ומיוצרים על ידי חברת AMD. השם Athlon נבחר על ידי AMD כקיצור ל-Decathlon (קרב עשר). היסטוריה חברת AMD הוקמה בשנת 1969 על ידי ג'רי סאנדרס. במשך שנים רבות ייצרה מעבדים תואמי אינטל ואף חתמה עמה ב-1982 על חוזה שהפך אותה ליצרן מורשה של אינטל למעבדי 8086 ו-8088. השינוי במעמדה של AMD כגרורה של אינטל החל באמצע שנות ה-90. ב-1996 ייצרה AMD את המעבדים הראשונים שלא היו העתקים של מעבדי אינטל. המעבדים תוכננו לצאת ב-1995 אך עקב חוסר הניסיון של AMD כמפתחת מעבדים עצמאית, תאריכי יעד רבים לא עמדו במבחן המציאות. ב-1997 החלה AMD לשווק את סדרת K6, שהייתה פיתוח של מהנדסי חברת NexGen שנרכשה בידי AMD. בהרצאה המבטאת את השקפתה של AMD שנשא אלברטו מאקי, מנהל השיווק והמכירות של החברה באזור אירופה, המזרח התיכון ואפריקה (EMEA), תוארה תקופה זו כנקודה שבה הפכה AMD למתחרה שקולה לאינטל. Athlon Classic Athlon המעבדים הראשונים בעלי המותג Athlon הושקו ב-23 ביוני 1999. המעבדים, שכונו רטרואקטיבית בשם Classic Athlon, סיפקו תוצאות מצוינות במבחני הביצועים בהשוואה למעבדי הפנטיום 3 המתחרים. האת'לון היה המעבד הראשון של AMD שביצועיו עלו על אלה של מתחריו מתוצרת אינטל. מעבדי את'לון היו המיקרוארכיטקטורה השביעית של AMD ולכן דור מעבדים זה נקרא K7. האופן שבו התחברו המעבדים ללוח האם היה דומה לאופן שבו מחברים כרטיסי הרחבה ונקרא בשם Slot A. ה-Slot A והחיבור של אינטל באותה תקופה, ה-Slot 1, היו תואמים מבחינה פיזית אך לא חשמלית. עובדה זו הקלה על יצרני לוחות האם להתאים לוח שמיועד עבור מעבדי אינטל למעבדי ה-Athlon ללא צורך בתכנון מחודש של הלוח. הליבה הראשונה של האת'לון נקראה Argon ומעבדיה פעלו בתדרים 500MHz (מגה הרץ) עד 700MHz. ליבת הארגון, שיוצרה בליתוגרפיה (תהליך בו מיצרים שבבי סיליקון) של 250 ננומטר (מיליארדית המטר), הוחלפה כבר בנובמבר 1999 בליבת Pluto שיוצרה ב-180 ננומטר ופעלה בתדרים של 550MHz עד 850MHz. היתרונות של הקטנה של שיטת ייצור המעבדים הם הפחתה בצריכת החשמל וירידה בפליטת החום המאפשרות להעלות את מהירות השעון. ליבת Pluto הוחלפה מאוחר יותר בליבת Orion שיוצרה בליתוגרפיה של 180nm אף היא, אך פעלה בתדרים של 900MHz עד 1000MHz. מעבדי ה-Athlon שיוצרו ל-Slot A היו המעבדים הראשונים מתוצרת AMD בהם הייתה המכפלה נעולה. אחת הסיבות לנעילת המכפלה הייתה למנוע ממפיצים וספקים להעלות את מכפלת המעבדים (ובכך להעלות את מהירות השעון) ולשווקם כדגמים חזקים יותר ממה שנקבע בעת ייצורם. מעבדים כאלה היו לעיתים קרובות לא יציבים כיוון שהומהרו מבלי שבוצעו הבדיקות הדרושות, ובכך פגעו במוניטין של AMD. אף על פי שהאת'לונים היו בעלי מכפלה נעולה, משתמשים דקדקנים נוכחו לדעת שבעזרת מחבר על ה-PCB (לוח מעגלים מודפס) ניתן לשלוט על המכפלה. Thunderbird ב-5 ביוני 2000 הכריזה AMD על ליבת Thunderbird (או T-Bird בקיצור). ליבה זו יוצרה בשתי גרסאות: הגרסה הראשונה תאמה ל-Slot A הישן ותדרי המעבדים שלה היו 650MHz עד 1000MHz. בגרסה השנייה חזרה AMD לשיטה המסורתית והמעבדים התחברו ישירות לתושבת (Socket) על לוח האם. התושבת החדשה נקראה Socket A והיו בה 462 פינים. המעבדים שיוצרו עבור Socket A פעלו בתדרים 600MHz עד 1400MHz. עלייה בביצועי המעבדים הושגה הודות לשינוי שבוצע בזיכרון המטמון מהרמה השנייה. גודל הזיכרון אמנם קוצץ ל-256KB (לעומת 512KB ב-Classic Athlon) אולם מהירות הזיכרון הועלתה. ככלל, למהירות הזיכרון השפעה מכרעת יותר על הביצועים מאשר לנפח. ה-T-Bird היו גם המעבדים הראשונים שעבדו עם זיכרון ה-DDR שהחל להחליף את זיכרונות ה-SDRAM האיטיים יותר. Athlon XP הסדרה הבאה של מעבדי האת'לון מדור K7 היא Athlon XP. המעבדים הראשונים בסדרה זו הושקו ב-9 באוקטובר 2001 והיו בעלי ליבה בשם Palomino. מכיוון שהמעבדים מסדרה זו הציגו ביצועים טובים יותר ממעבדים בעלי מהירות שעון זהה מתוצרת אינטל, החלה AMD לתת לדגמים שמות שביטאו את ביצועי המעבדים בפועל ביחס למעבדי אינטל. כך לדוגמה מעבד Athlon XP בעל מהירות שעון של 1400MHz נקרא בשם Athlon XP 1600+ כי הוא היה קרוב יותר בביצועיו למעבד אינטל במהירות 1600 מגה הרץ. שיטת דירוג זו ידועה בשם PR Rating. מעבדי ה-Athlon XP, שיוצרו רק ל-Socket A, הופצו גם בגרסה שתמכה בשימוש בשני מעבדים על גבי לוח אם אחד ונקראה Athlon MP. ב-10 ביוני 2002 הכריזה AMD על השקתם של מעבדים בעלי ליבה חדשה - Thoroughbred (או T-Bred בקיצור). המעבדים החדשים היו המעבדים הראשונים של AMD בשיטת ייצור של 130 ננומטר. ליבת T-Bred סבלה מבעיות חום ועיצוב שמנעו מ-AMD להעלות את מהירויות השעון מעבר למהירותם של המעבדים בעלי ליבת Palomino. עקב כך נמכרו רק מעבדים במהירות 1333 עד 1800 מגה הרץ שהחליפו את המעבדים בעלי ליבת Palomino הגדולה יותר. ב-21 באוגוסט 2002 יצאה לאור גרסה חדשה של ליבה זו, "T-Bred "B. גרסה זו הכילה שכבת מתכת נוספת שנועדה לשפר את יכולת המעבד להגיע לתדרים גבוהים. ליבת T-Bred הציגה שיפור ב-FSB ל-333 מגה הרץ. ב-10 בפברואר 2003 שוב הציגה AMD ליבה חדשה למעבדי Athlon XP, ליבת Barton. אף על פי שמעבדים בעלי ליבה זו לא פעלו בתדרים גבוהים יותר ממעבדי Athlon XP בעלי ליבת Thoroughbred, הם היו בעלי דירוג גבוה יותר מקודמיהם הודות לזיכרון מטמון של 512KB מרמה שנייה ו-FSB של 400 מגה הרץ. ארכיטקטורת K7 נמתחה לקצה גבול היכולת שלה. על מנת להמשיך לייצר מעבדים תחרותיים ביחס לאינטל, נזקקה AMD למעבד שיבוסס על ארכיטקטורה חדשה, וכך החל פיתוחו של Athlon 64. Athlon 64 סדרת Athlon 64 יצאה לאור ב-23 בספטמבר 2003 והייתה לסדרת המעבדים השלישית הנושאת את שם המותג את'לון. סדרת מעבדים זו הציגה חידושים רבים. המאפיין החדש הבולט ביותר הוא תמיכה בטכנולוגיית 64 ביט חדשה שפיתחה AMD ונקראה בשם x86-64 (ידועה גם כ-AMD64). היתרון הגדול של סט פקודות זה לעומת הטכנולוגיות לעיבוד ב-64 ביט שהיו קיימות עד אותו הזמן כמו ה-IA-64 של אינטל נעוץ בעובדה שהוא למעשה הרחבה של סט הפקודות הישן x86-32 ולכן בעל תמיכה לאחור בעיבוד 32 ביט. אף על פי כן, יש הטוענים שבראייה לטווח ארוך ההתבססות על טכנולוגיה ישנה תהפוך דווקא לחיסרון. את סט הפקודות החדש שילבה AMD קודם לכן במעבדי השרתים Opteron, אולם ה-Athlon 64 היו המעבדים הראשונים שכללו את ארכיטקטורת 64 ביט ויועדו לשוק הביתי. סדרת מעבדי Athlon 64 הצטרפה למעבדי האופטרון בדור המעבדים החדש - K8. עוד טכנולוגיה שנוספה ל-Athlon 64 היא ה-Cool'n'Quiet שחשיבותה רבה בעיקר במעבדים למחשבים ניידים. כאשר לא נעשה שימוש רב במעבד, טכנולוגיית ה-Cool'n'Quiet מפחיתה את מהירותו וכך גם את צריכת החשמל ופליטת החום. בנוסף, על החלק העליון של המעבדים שולב Heat Spreader, שכבת מתכת המיועדת לסייע בפיזור החום ולמנוע פגיעה לא מכוונת במעבד כתוצאה מהתקנת גוף הקירור. AMD ערכה גם שינוי משמעותי במיקום בקר הזיכרון כששילבה אותו במעבד עצמו ולא בגשר הצפוני כפי שהיה נהוג עד אז. מעבר לעובדה שהבקר פעל באותו התדר של המעבד, המרחק הפיזי בין הבקר למעבד קטן וכתוצאה מכך התקצר זמן האחזור. חידוש נוסף שהביא Athlon 64 הוא המעבר לתושבות חדשות. Athlon 64 יוצר עבור מגוון גדול של תושבות: Socket 754 - התושבת הראשונה שייצרה AMD למעבדי Athlon 64. עלויות הייצור של התושבת היו נמוכות והיא יועדה לפלח השוק הנמוך. מאפיין חשוב של המעבדים שיוצרו לתושבת הזו הוא היעדר התמיכה בזיכרון דו-ערוצי (Daul Channel Memory), טכנולוגיה שנועדה להכפיל את רוחב הפס בין המעבד לזיכרון. רוחב הפס הכפול מושג באמצעות הכללת שני בקרי זיכרון במעבד, כשכל אחד מהם בעל רוחב פס של 64 ביט ויחד יוצרים רוחב פס של 128 ביט. Socket 939 - התושבת השנייה שייצרה AMD למעבדי ה-Athlon 64. היא שווקה החל מיוני 2004 ויועדה לשוק הבינוני והגבוה. Socket 940 - תושבת המיועדת לשרתים (מעבדי האופטרון) ולמעבדי ה-Athlon 64 לשוק הגבוה שקיבלו את שם המותג Athlon FX. בגלל היותה פלטפורמה לשרתים, המעבדים שיוצרו לתושבת זו עבדו עם זיכרון Registered בלבד. AM2 - תושבת שנועדה להחליף הן את Socket 754 והן את Socket 939. התושבת שווקה החל מ-23 במאי 2006. מספר הפינים בתושבת ה-AM2 הוא 940 כמו ב-Socket 940. למרות זאת, בגלל סידור הפינים השונה מעבד שמיוצר עבור Socket 940 לא יתאים ל-AM2 ולהפך. תושבת ה-AM2 תמכה בזיכרונות DDR2 שמסוגלים להעביר יותר מידע בכל מחזור שעון לעומת זיכרונות DDR, אך בעלי זמן אחזור גדול יותר. בזמן ההשקה בספטמבר 2003 היו רק שתי תושבות, ה-754 וה-940. מעבדי Athlon 64 הראשונים היו בעלי ליבה בשם Clawhammer והיו מיועדים ל-Socket 754 ואילו ה-Sledgehammer, ליבת Athlon FX הראשונה, ל-Socket 940. עם השקת תושבת 939 ביוני 2004 היא הפכה לתושבת העיקרית ל-Athlon 64 ול-Athlon FX כשהיא מותירה את Socket 940 כתושבת בלעדית למעבדי האופטרון ותושבת 754 הופכת לתושבת לשוק הנמוך. בהמשך עברה AMD לייצר את הליבות הבאות של Athlon 64 ו-Athlon FX בליתוגרפיה של 90 ננומטר ואחר כך גם ב-65 ננומטר. ליבות Athlon FX ליבות Athlon 64 Athlon 64 X2 מעבדי Athlon 64 X2 הם המעבדים כפולי הליבה הראשונים של AMD. זהו למעשה מעבד המכיל שתי ליבות Athlon 64 על פיסת סיליקון אחת. היתרון בשימוש במעבדים מרובי ליבות הוא האפשרות לעבד מספר תהליכונים (Threads) במקביל. כדי לנצל את העיבוד המקבילי מערכת ההפעלה או היישום צריכים להיות מתוכנתים לכך מראש. כאשר תוכנות כאלה רצות על Athlon 64 X2 הן יכולות להשיג כמעט כפליים מהביצועים בהשוואה ל-Athlon 64 חד ליבה. מספר הטרנזיסטורים במעבדים כפולי ליבה גבוה משמעותית ממעבדים חדי ליבה וכתוצאה מכך פרוסת הסיליקון שאותה חותכים למעבדים רבים מספקת מספר קטן יותר של מעבדים בסיום תהליך הייצור. תפוקת המעבדים הקטנה גורמת לכך שעלות הייצור של Athlon 64 X2 גבוהה יותר. Athlon FX כפולי ליבה ליבות Athlon 64 X2 מחליפו של ה-Athlon לאחר שנים רבות שבהן נשאו מעבדיה את השם Athlon, במאי 2007 חשפה AMD את מעבדי Phenom, מעבדי הדור הבא המבוססים על ארכיטקטורת K10 ויועדו לצאת לשוק בתחילת 2008. את סדרת Athlon 64 X2 יחליפו מעבדי Phenom X2 שיכילו שתי ליבות בשם Kuma ומעבדי Phenom X4 שיכילו ארבע ליבות בשם Agena. סדרת המעבדים לשוק הגבוה שתחליף את Athlon FX X2 תהיה גם היא מרובעת ליבות ותקרא Phenom FX. שם הליבות של Phenom FX יהיה Agena FX. כל מעבדי סדרת ה-Phenom החדשה יותאמו לתושבת ה-AM2+ שמחליפה את ה-AM2 ויכללו זיכרון מטמון מרמה 3 בגודל 2MB. למרות זאת, סדרה אחת בדור K10 תשתמש עדיין בשם Athlon 64 X2 אך לא תכלול זיכרון מטמון מרמה 3 ותיועד לשוק הנמוך. ראו גם חומרה - מונחים קישורים חיצוניים הערות שוליים AMD מעבדים

Athlon הוא מותג לסדרת מעבדים מסוג X86 המתוכננים ומיוצרים על ידי חברת AMD. השם Athlon נבחר על ידי AMD כקיצור ל-Decathlon (קרב עשר).היסטוריה חברת AMD הוקמה בשנת 1969 על ידי ג'רי סאנדרס. במשך שנים רבות ייצרה מעבדים תואמי אינטל ואף חתמה עמה ב-1982 על חוזה שהפך אותה ליצרן מורשה של אינטל למעבדי 8086 ו-8088.השינוי במעמדה של AMD כגרורה של אינטל החל באמצע שנות ה-90. ב-1996 ייצרה AMD את המעבדים הראשונים שלא היו העתקים של מעבדי אינטל. המעבדים תוכננו לצאת ב-1995 אך עקב חוסר הניסיון של AMD כמפתחת מעבדים עצמאית, תאריכי יעד רבים לא עמדו במבחן המציאות. ב-1997 החלה AMD לשווק את סדרת K6, שהייתה פיתוח של מהנדסי חברת NexGen שנרכשה בידי AMD. בהרצאה המבטאת את השקפתה של AMD שנשא אלברטו מאקי, מנהל השיווק והמכירות של החברה באזור אירופה, המזרח התיכון ואפריקה (EMEA), תוארה תקופה זו כנקודה שבה הפכה AMD למתחרה שקולה לאינטל.AthlonClassic Athlon המעבדים הראשונים בעלי המותג Athlon הושקו ב-23 ביוני 1999. המעבדים, שכונו רטרואקטיבית בשם Classic Athlon, סיפקו תוצאות מצוינות במבחני הביצועים בהשוואה למעבדי הפנטיום 3 המתחרים. האת'לון היה המעבד הראשון של AMD שביצועיו עלו על אלה של מתחריו מתוצרת אינטל. מעבדי את'לון היו המיקרוארכיטקטורה השביעית של AMD ולכן דור מעבדים זה נקרא K7.האופן שבו התחברו המעבדים ללוח האם היה דומה לאופן שבו מחברים כרטיסי הרחבה ונקרא בשם Slot A. ה-Slot A והחיבור של אינטל באותה תקופה, ה-Slot 1, היו תואמים מבחינה פיזית אך לא חשמלית. עובדה זו הקלה על יצרני לוחות האם להתאים לוח שמיועד עבור מעבדי אינטל למעבדי ה-Athlon ללא צורך בתכנון מחודש של הלוח.הליבה הראשונה של האת'לון נקראה Argon ומעבדיה פעלו בתדרים 500MHz (מגה הרץ) עד 700MHz. ליבת הארגון, שיוצרה בליתוגרפיה (תהליך בו מיצרים שבבי סיליקון) של 250 ננומטר (מיליארדית המטר), הוחלפה כבר בנובמבר 1999 בליבת Pluto שיוצרה ב-180 ננומטר ופעלה בתדרים של 550MHz עד 850MHz. היתרונות של הקטנה של שיטת ייצור המעבדים הם הפחתה בצריכת החשמל וירידה בפליטת החום המאפשרות להעלות את מהירות השעון. ליבת Pluto הוחלפה מאוחר יותר בליבת Orion שיוצרה בליתוגרפיה של 180nm אף היא, אך פעלה בתדרים של 900MHz עד 1000MHz.מעבדי ה-Athlon שיוצרו ל-Slot A היו המעבדים הראשונים מתוצרת AMD בהם הייתה המכפלה נעולה. אחת הסיבות לנעילת המכפלה הייתה למנוע ממפיצים וספקים להעלות את מכפלת המעבדים (ובכך להעלות את מהירות השעון) ולשווקם כדגמים חזקים יותר ממה שנקבע בעת ייצורם. מעבדים כאלה היו לעיתים קרובות לא יציבים כיוון שהומהרו מבלי שבוצעו הבדיקות הדרושות, ובכך פגעו במוניטין של AMD.אף על פי שהאת'לונים היו בעלי מכפלה נעולה, משתמשים דקדקנים נוכחו לדעת שבעזרת מחבר על ה-PCB (לוח מעגלים מודפס) ניתן לשלוט על המכפלה.Thunderbird ב-5 ביוני 2000 הכריזה AMD על ליבת Thunderbird (או T-Bird בקיצור). ליבה זו יוצרה בשתי גרסאות: הגרסה הראשונה תאמה ל-Slot A הישן ותדרי המעבדים שלה היו 650MHz עד 1000MHz. בגרסה השנייה חזרה AMD לשיטה המסורתית והמעבדים התחברו ישירות לתושבת (Socket) על לוח האם. התושבת החדשה נקראה Socket A והיו בה 462 פינים. המעבדים שיוצרו עבור Socket A פעלו בתדרים 600MHz עד 1400MHz.עלייה בביצועי המעבדים הושגה הודות לשינוי שבוצע בזיכרון המטמון מהרמה השנייה. גודל הזיכרון אמנם קוצץ ל-256KB (לעומת 512KB ב-Classic Athlon) אולם מהירות הזיכרון הועלתה. ככלל, למהירות הזיכרון השפעה מכרעת יותר על הביצועים מאשר לנפח.ה-T-Bird היו גם המעבדים הראשונים שעבדו עם זיכרון ה-DDR שהחל להחליף את זיכרונות ה-SDRAM האיטיים יותר.Athlon XP הסדרה הבאה של מעבדי האת'לון מדור K7 היא Athlon XP. המעבדים הראשונים בסדרה זו הושקו ב-9 באוקטובר 2001 והיו בעלי ליבה בשם Palomino. מכיוון שהמעבדים מסדרה זו הציגו ביצועים טובים יותר ממעבדים בעלי מהירות שעון זהה מתוצרת אינטל, החלה AMD לתת לדגמים שמות שביטאו את ביצועי המעבדים בפועל ביחס למעבדי אינטל. כך לדוגמה מעבד Athlon XP בעל מהירות שעון של 1400MHz נקרא בשם Athlon XP 1600+ כי הוא היה קרוב יותר בביצועיו למעבד אינטל במהירות 1600 מגה הרץ. שיטת דירוג זו ידועה בשם PR Rating. מעבדי ה-Athlon XP, שיוצרו רק ל-Socket A, הופצו גם בגרסה שתמכה בשימוש בשני מעבדים על גבי לוח אם אחד ונקראה Athlon MP.ב-10 ביוני 2002 הכריזה AMD על השקתם של מעבדים בעלי ליבה חדשה - Thoroughbred (או T-Bred בקיצור). המעבדים החדשים היו המעבדים הראשונים של AMD בשיטת ייצור של 130 ננומטר. ליבת T-Bred סבלה מבעיות חום ועיצוב שמנעו מ-AMD להעלות את מהירויות השעון מעבר למהירותם של המעבדים בעלי ליבת Palomino. עקב כך נמכרו רק מעבדים במהירות 1333 עד 1800 מגה הרץ שהחליפו את המעבדים בעלי ליבת Palomino הגדולה יותר. ב-21 באוגוסט 2002 יצאה לאור גרסה חדשה של ליבה זו, "T-Bred "B. גרסה זו הכילה שכבת מתכת נוספת שנועדה לשפר את יכולת המעבד להגיע לתדרים גבוהים.ליבת T-Bred הציגה שיפור ב-FSB ל-333 מגה הרץ.ב-10 בפברואר 2003 שוב הציגה AMD ליבה חדשה למעבדי Athlon XP, ליבת Barton. אף על פי שמעבדים בעלי ליבה זו לא פעלו בתדרים גבוהים יותר ממעבדי Athlon XP בעלי ליבת Thoroughbred, הם היו בעלי דירוג גבוה יותר מקודמיהם הודות לזיכרון מטמון של 512KB מרמה שנייה ו-FSB של 400 מגה הרץ.ארכיטקטורת K7 נמתחה לקצה גבול היכולת שלה. על מנת להמשיך לייצר מעבדים תחרותיים ביחס לאינטל, נזקקה AMD למעבד שיבוסס על ארכיטקטורה חדשה, וכך החל פיתוחו של Athlon 64.Athlon 64 סדרת Athlon 64 יצאה לאור ב-23 בספטמבר 2003 והייתה לסדרת המעבדים השלישית הנושאת את שם המותג את'לון. סדרת מעבדים זו הציגה חידושים רבים. המאפיין החדש הבולט ביותר הוא תמיכה בטכנולוגיית 64 ביט חדשה שפיתחה AMD ונקראה בשם x86-64 (ידועה גם כ-AMD64). היתרון הגדול של סט פקודות זה לעומת הטכנולוגיות לעיבוד ב-64 ביט שהיו קיימות עד אותו הזמן כמו ה-IA-64 של אינטל נעוץ בעובדה שהוא למעשה הרחבה של סט הפקודות הישן x86-32 ולכן בעל תמיכה לאחור בעיבוד 32 ביט. אף על פי כן, יש הטוענים שבראייה לטווח ארוך ההתבססות על טכנולוגיה ישנה תהפוך דווקא לחיסרון. את סט הפקודות החדש שילבה AMD קודם לכן במעבדי השרתים Opteron, אולם ה-Athlon 64 היו המעבדים הראשונים שכללו את ארכיטקטורת 64 ביט ויועדו לשוק הביתי. סדרת מעבדי Athlon 64 הצטרפה למעבדי האופטרון בדור המעבדים החדש - K8.עוד טכנולוגיה שנוספה ל-Athlon 64 היא ה-Cool'n'Quiet שחשיבותה רבה בעיקר במעבדים למחשבים ניידים. כאשר לא נעשה שימוש רב במעבד, טכנולוגיית ה-Cool'n'Quiet מפחיתה את מהירותו וכך גם את צריכת החשמל ופליטת החום. בנוסף, על החלק העליון של המעבדים שולב Heat Spreader, שכבת מתכת המיועדת לסייע בפיזור החום ולמנוע פגיעה לא מכוונת במעבד כתוצאה מהתקנת גוף הקירור.AMD ערכה גם שינוי משמעותי במיקום בקר הזיכרון כששילבה אותו במעבד עצמו ולא בגשר הצפוני כפי שהיה נהוג עד אז. מעבר לעובדה שהבקר פעל באותו התדר של המעבד, המרחק הפיזי בין הבקר למעבד קטן וכתוצאה מכך התקצר זמן האחזור.חידוש נוסף שהביא Athlon 64 הוא המעבר לתושבות חדשות. Athlon 64 יוצר עבור מגוון גדול של תושבות: Socket 754 - התושבת הראשונה שייצרה AMD למעבדי Athlon 64. עלויות הייצור של התושבת היו נמוכות והיא יועדה לפלח השוק הנמוך. מאפיין חשוב של המעבדים שיוצרו לתושבת הזו הוא היעדר התמיכה בזיכרון דו-ערוצי (Daul Channel Memory), טכנולוגיה שנועדה להכפיל את רוחב הפס בין המעבד לזיכרון. רוחב הפס הכפול מושג באמצעות הכללת שני בקרי זיכרון במעבד, כשכל אחד מהם בעל רוחב פס של 64 ביט ויחד יוצרים רוחב פס של 128 ביט. Socket 939 - התושבת השנייה שייצרה AMD למעבדי ה-Athlon 64. היא שווקה החל מיוני 2004 ויועדה לשוק הבינוני והגבוה. Socket 940 - תושבת המיועדת לשרתים (מעבדי האופטרון) ולמעבדי ה-Athlon 64 לשוק הגבוה שקיבלו את שם המותג Athlon FX. בגלל היותה פלטפורמה לשרתים, המעבדים שיוצרו לתושבת זו עבדו עם זיכרון Registered בלבד. AM2 - תושבת שנועדה להחליף הן את Socket 754 והן את Socket 939. התושבת שווקה החל מ-23 במאי 2006. מספר הפינים בתושבת ה-AM2 הוא 940 כמו ב-Socket 940. למרות זאת, בגלל סידור הפינים השונה מעבד שמיוצר עבור Socket 940 לא יתאים ל-AM2 ולהפך. תושבת ה-AM2 תמכה בזיכרונות DDR2 שמסוגלים להעביר יותר מידע בכל מחזור שעון לעומת זיכרונות DDR, אך בעלי זמן אחזור גדול יותר.בזמן ההשקה בספטמבר 2003 היו רק שתי תושבות, ה-754 וה-940. מעבדי Athlon 64 הראשונים היו בעלי ליבה בשם Clawhammer והיו מיועדים ל-Socket 754 ואילו ה-Sledgehammer, ליבת Athlon FX הראשונה, ל-Socket 940. עם השקת תושבת 939 ביוני 2004 היא הפכה לתושבת העיקרית ל-Athlon 64 ול-Athlon FX כשהיא מותירה את Socket 940 כתושבת בלעדית למעבדי האופטרון ותושבת 754 הופכת לתושבת לשוק הנמוך. בהמשך עברה AMD לייצר את הליבות הבאות של Athlon 64 ו-Athlon FX בליתוגרפיה של 90 ננומטר ואחר כך גם ב-65 ננומטר.ליבות Athlon FXליבות Athlon 64Athlon 64 X2 מעבדי Athlon 64 X2 הם המעבדים כפולי הליבה הראשונים של AMD. זהו למעשה מעבד המכיל שתי ליבות Athlon 64 על פיסת סיליקון אחת. היתרון בשימוש במעבדים מרובי ליבות הוא האפשרות לעבד מספר תהליכונים (Threads) במקביל. כדי לנצל את העיבוד המקבילי מערכת ההפעלה או היישום צריכים להיות מתוכנתים לכך מראש. כאשר תוכנות כאלה רצות על Athlon 64 X2 הן יכולות להשיג כמעט כפליים מהביצועים בהשוואה ל-Athlon 64 חד ליבה.מספר הטרנזיסטורים במעבדים כפולי ליבה גבוה משמעותית ממעבדים חדי ליבה וכתוצאה מכך פרוסת הסיליקון שאותה חותכים למעבדים רבים מספקת מספר קטן יותר של מעבדים בסיום תהליך הייצור. תפוקת המעבדים הקטנה גורמת לכך שעלות הייצור של Athlon 64 X2 גבוהה יותר.Athlon FX כפולי ליבהליבות Athlon 64 X2מחליפו של ה-Athlon לאחר שנים רבות שבהן נשאו מעבדיה את השם Athlon, במאי 2007 חשפה AMD את מעבדי Phenom, מעבדי הדור הבא המבוססים על ארכיטקטורת K10 ויועדו לצאת לשוק בתחילת 2008. את סדרת Athlon 64 X2 יחליפו מעבדי Phenom X2 שיכילו שתי ליבות בשם Kuma ומעבדי Phenom X4 שיכילו ארבע ליבות בשם Agena. סדרת המעבדים לשוק הגבוה שתחליף את Athlon FX X2 תהיה גם היא מרובעת ליבות ותקרא Phenom FX. שם הליבות של Phenom FX יהיה Agena FX. כל מעבדי סדרת ה-Phenom החדשה יותאמו לתושבת ה-AM2+ שמחליפה את ה-AM2 ויכללו זיכרון מטמון מרמה 3 בגודל 2MB. למרות זאת, סדרה אחת בדור K10 תשתמש עדיין בשם Athlon 64 X2 אך לא תכלול זיכרון מטמון מרמה 3 ותיועד לשוק הנמוך.ראו גם חומרה - מונחיםקישורים חיצונייםהערות שוליים AMDמעבדים

108

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98

אינטרנט

האינטרנט (בעברית: מִרְשֶׁתֶת) הוא רשת תקשורת נתונים בהיקף כלל־עולמי. הרשת נוצרה כתוצאה מחיבורים רבים בין רשתות מחשבים שאפשרו תקשורת בין מחשבים רבים ברשתות רבות. היקף הרשת, כמות המידע העצומה האגורה בה, והפעילות הרבה שמתרחשת הודות לה – הפכו את האינטרנט לגורם רב משמעות ולזירת התפתחות כלכלית, חברתית ותרבותית. שימוש והשפעה נכון ל־2016 מעריכים כי יש מעל ל־3.3 מיליארד משתמשי אינטרנט בעולם שהם 47% מן האוכלוסייה הגלובלית וכי גוברת תופעת ההתמכרות לאינטרנט לעומת זאת בישראל 2016 מעל ל־78% ממשקי הבית היו מחוברים לאינטרנט. תחומי חיים רבים, בעיקר בעולם הכלכלה, מתקיימים ברובם (או לפחות חלק ניכר מהם) באינטרנט: למידה, סחר (על כל תחומיו), בקרת מערכות, דרך העברת כספים ועד לחדשות ותקשורת בין־אישית ועוד. האינטרנט שימש כר פורה להתפתחויות חברתיות רבות. בהן מחאות שאורגנו דרך הרשתות החברתיות, כדוגמת הפגנות באביב הערבי. שימושים באינטרנט דפי אינטרנט בדומה לדפי עיתון או דפי ספר, דפי האינטרנט מכילים תכנים שונים, לרוב מלל ותמונות. אוסף של דפי אינטרנט אשר מאוגדים לנושא מסוים או אשר נוצרו על ידי גורם מסוים נקראים יחדיו אתרי אינטרנט. דפי אינטרנט מכילים לרוב קישורים אל דפים אחרים, כך שנוצרת רשת כלל עולמית של דפי אינטרנט המקושרים - רשת הנקראת World Wide Web. המשתמשים ניגשים אל דפי האינטרנט באמצעות תוכנה הנקראת דפדפן, ופעולת הגישה לדפים השונים והמעבר ביניהם נקראת גלישה. איתור מידע רצוי באינטרנט מבוצע בעיקר באמצעות מנועי חיפוש או במדריך אתרים (בדומה לספר טלפונים מסווג). ארגונים רבים מאפשרים לקבל מידע אישי ולבצע פעולות אישיות (המוגנים בסיסמה) באמצעות אתרי האינטרנט שלהן, לדוגמה אתרי האינטרנט של בנקים וקופות חולים. לפופולריות רבה זוכים אתרי אינטרנט הפועלים כרשתות חברתיות. שיתוף קבציםשירות בו משתמש משתף קבצים מסוימים שנמצאים על מחשבו כך שמשתמשים אחרים יוכלו לגשת אליהם. הגישה אל הקבצים נעשית באמצעות תוכנות FTP או רשתות שיתוף קבצים לדוגמה: ביטורנט, גנוטלה. כמו כן, יוצרים וארגונים רבים מפרסמים בדפי האינטרנט שלהם קבצים אשר ניתן לקבל בחינם או בתשלום. קבלת הקבצים נקראת "הורדה", ומגוון התכנים שניתן להוריד מהאינטרנט הוא עצום: החל מתוכנות מחשב, וכלה בטבלאות נתונים ויצירות אומנות. דואר אלקטרוני שירות המאפשר למשתמש לשלוח הודעות לתיבת דואר של משתמש אחר. הודעות אלו יכולות להכיל מלל או קבצים מצורפים. שיחות אינטרנטיותבאינטרנט ישנן מספר דרכים לבצע שיחות בין שני אנשים או יותר. ה־IRC היא אוסף של קבוצות שיחה, הנקראות חדרים, בהן מתקיימות שיחות בנושאי עניין שונים, כאשר לכל חדר מוקצה נושא או תחום עניין מסוים (לדוגמה: חדר בענייני מחשבים, חדר לבני 30 פלוס וכולי) והמשתתפים בשיחה יכולים להקליד את דבריהם ולראות את הדברים שהוקלדו על ידי שאר חברי החדר. דרך אחרת לשיחות אינטרנטיות היא מסרים מיידיים (IM) - אלו הם שירותים המאפשרים לכל משתמש ליצור רשימה של חברים, ולראות בכל רגע נתון את מידת זמינותו של כל חבר וחבר (לדוגמה: לא מחובר, זמין, זמין אבל עסוק, ועוד). שירות המאפשר למשתמש להקליד ולשלוח הודעות אל משתמש אחר, ולמעשה לנהל שיחה בין המשתמשים. ישנן כמה רשתות ותוכנות של מסרים מיידיים, כדוגמת MSN Messenger ו־ICQ, ועם הזמן התווספו למערכות המסרים המידיים גם יכולות השיחה הקולית ושיחת הווידאו באמצעות מצלמת רשת. פורומיםבאינטרנט ניתן להשאיר הודעות בנושאים שונים, ולהמתין לתשובה להודעה, שלא בצורה של שיחה, אלא בצורה של פורום כתוב. הפורומים מחולקים לנושאים ותחומי עניין שונים, והם נמצאים באתרי אינטרנט (שהגישה אליהם באמצעות דפדפן רגיל), או בשרתים של קבוצות דיון (שהגישה אליהם באמצעות תוכנה ייעודית).הנושאים מגוונים בכל נושא העולה על הדעת, וקיימים אלפי נושאי קבוצות דיון. הקטגוריות שלהן מאורגנות לפי מבנה היררכי לוגי. ההיררכיה נעה מכללי לספציפי. שם של קבוצת הדיון מורכב מנושאים היררכיים ותת־נושאים המופרדים באמצעות נקודות. בנוסף, חברות וארגונים אחרים מפעילים שרתי קבוצות דיון בהם מתנהלים דיונים בנושאים הקשורים לארגון. שרתים אחרים (למשל, של ספק שירותי אינטרנט) יכולים להחזיק עותקים של קבוצות דיון אלה, ולשלוח אליהן תגובות שהתקבלו ממשתמשים מקומיים. קהילה וירטואלית מהווה הרחבה של מושג הפורום, ובה יש בנוסף גם יכולות שיתוף קבצים (בעזרת שרת מרכזי) יכולות צ'אט, חדשות וכולי. מולטימדיה באינטרנט העברת צליל ווידאו אפשרית אף היא על גבי האינטרנט. טלפוניית IP מאפשרת לקיים שיחות טלפוניה באמצעות האינטרנט. השיחות יכולות להתבצע בין תוכנות מחשב, בין מכשירי טלפון אשר מחוברים לאינטרנט בחיבור מיוחד, או בשעטנז של תוכנות ומכשירים שונים. אחת התוכנות הבולטות בשוק זה היא וואטסאפ, אולם תוכנות מסרים מיידיים רבות כוללות אפשרות תקשורת זו. במרבית התוכנות שתומכות בטכנולוגיה זו ניתן לבצע שיחות יוצאות למספרים רגילים (בתשלום) ולקבל שיחות ממכשירי טלפון רגילים. טכנולוגיות של הזרמת מדיה מאפשרות להעביר גם שידורי רדיו ושידורי טלוויזיה, בין השאר באמצעות IPTV. הוראה וחינוך טכנולוגיית המידע והתקשורת על פניה הרבות, תופסת מקום הולך וגדל בבתי הספר. האינטרנט מאפשר גישה לאינספור מקורות אשר יכולים לסייע להוראה וללמידה. למשל: מאגרי מידע, סרטונים, הפעלות אינטראקטיביות, אתרים לימודיים ועוד. רשתות חברתיות רשתות חברתיות מקוונות ובראשן פייסבוק וטוויטר קיימות מאז העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, וכיום מהוות כלי תקשורת מרכזי בשימוש משתמשים פרטיים, חברות וארגונים. שירותים שהיו נפוצים בעבר FTP - פרוטוקול העברת קבצים. שרתי FTP הכילו אלפי קבצים ובתוכם קובצי תוכנה. משתמשים שחיפשו קובץ או תוכנה מסוימת היו יכולים לרוב למצוא אותה על אחד ממאות שרתי ה־FTP שפעלו, לרוב תוך כדי שימוש ב־Archie. כיום משמש פרוטוקול זה בעיקר להעברת קבצים ספציפית בין שני מחשבים, למשל כדי להעלות קבצים אל אתר אינטרנט, ונותרו מעט מאוד שרתי FTP ציבוריים. אלה שנותרו משמשים בדרך כלל מוסדות אקדמיים או חברות תוכנה להפצת חומרים שהם מייצרים (מידע ותוכנה). Archie - שרתי Archie הכילו בסיסי נתונים אודות כל הקבצים שהכילו כל שרתי ה־FTP. כדי למצוא קובץ, המשתמש היה מפעיל תוכנת לקוח, שהייתה שולחת שאילתה אל שרת ה־Archie הנבחר, וזה היה משיב על איזה שרת FTP ניתן למצוא את הקובץ. Gopher - רשת Gopher הייתה רשת מידע טקסטואלי שהייתה מסודרת בצורה היררכית. כדי למצוא בה מידע, היה צורך להגיע אל ענף כללי, וממנו לרדת על ענפים ספציפיים יותר ויותר. Veronica - שירות שפעל על רשת Gopher, על השרת, ואיפשר למצוא מידע באותה רשת. Usenet - רשת קבוצות דיון אשר איפשרה לנהל דיונים בנושאים שונים ומגוונים, במבנה דומה לפורום מודרני. היקף הפעילות ברשת זו ירד מאוד, יחסית לגודל האינטרנט, אך חלקה עדיין בשימוש. קרנם של מרבית שירותים אלה ירדה עם עליית ה־WWW, הנוחה יותר לשימוש, והם אינם פעילים עוד, למעט מספר שרתי FTP, ומספר קטן של שרתי Gopher. תרבות האינטרנט עם הגידול במספר המשתמשים באינטרנט הופיעו תופעות תרבותיות המיוחדות לאינטרנט. התרבות הייחודית שהתפתחה באינטרנט מושפעת בעיקר מהחופש שבו ומכך שהוא מקשר בין אנשים מכל העולם בזמן קצר מאוד. תרבות האינטרנט כוללת תחומים רבים ובהם: פורומים טוקבק סלנג באינטרנט ביוש (שיימינג) תופעת אינטרנט - מם שכל פרסומו (או חלקו המכריע) הוא באינטרנט האקינג - פריצה למערכות מחשב שיתוף קבצים דואר זבל נטיקה - אתיקה ברשת האינטרנט בלוגים חברויות באינטרנט חישוב מבוזר קהילתי - יצירת עוצמת מחשוב עצומה, באמצעות ניצול הזמן הפנוי של עשרות אלפי מחשבים אישיים שבעליהם מצטרפים לפרויקט באמצעות האינטרנט. האינטרנט תרם מאוד להתפתחות רעיון הקוד הפתוח ואיפשר לאנשים וחברות מפורסמים פחות לפרסם תכנים שפותחו על ידם. באופן דומה, הוא גם במה להקמת מיזמים משותפים אחרים, ובראשם מיזמי "מימון המונים", בהם משלמים אנשים רבים תמורת מוצר שיקבלו לאחר שהמארגנים יצברו מספיק כסף. רשתות חברתיות כמו פייסבוק, טוויטר ויוטיוב מאפשרות למאות מיליוני ואף מיליארדי אנשים לשתף מידע במהירות, וכך מחברות בין חלקים שונים של העולם ועוזרות להפצת מסרים. נאמר על מספר מהפכות ואירועים חשובים בעת האחרונה, למשל ההפיכה במצרים ב־2011 או גל הטרור שהתרחש בישראל בסוף 2015. עסקים באינטרנט לאור גודלו של הקהל הנחשף לרשת האינטרנט ולתכניה, בחרו יזמים רבים להשתמש ברשת כפלטפורמה עסקית, וכמותם גם גורמים עסקיים וותיקים שבחרו לפעול גם בזירה זו, בהמשך לפעילותם המסורתית, או בנפרד ממנה. אחת הפעילויות המסחריות הוותיקות והמרכזיות ברשת היא פרסום מקוון באינטרנט. אחד המדדים להערכת כמות הגולשים העושים שימוש באתר מסוים לפעולות מסחריות הוא יחס המרה. ענפי הפעילות העסקית המרכזיים ברשת האינטרנט: מסחר אלקטרוני (e-commerce) - חנויות מקוונות המציגות לגולשים מבחר מוצרים, ומציעות להם לרכוש אותם, בדרך כלל על ידי תשלום בכרטיס אשראי. את המוצר מקבלים הקונים בדרך כלל בדואר. פרסום מקוון - פרסומות באתרי אינטרנט (banners), קידום אתרים במנועי חיפוש, שיווק ויראלי, אתרים פרסומיים ועוד. דואר זבל - דואר פרסומי הנשלח למשתמשים רבים. כך ניתן לפרסם בקלות רבה, וללא הוצאות רבות למפרסם, מוצר מסוים. מסחר אלקטרוני בין חברות (B2B - ראשי התיבות של Business to Business) - פעילות רכישה ומכירה בין חברות המתבצעת כולה ברשת האינטרנט. יוזמה זו זכתה להד רציני בשלהי תקופת הדוט קום אולם עקב קשיים טכנולוגיים והקושי במיסוד הקשר, יצירת קטלוגים משותפים וכדומה, לא הצליחה להתרומם. חדשות - רוב גופי התקשורת המובילים בעולם מחזיקים באתר אינטרנט (ולפעמים הם רק אתר אינטרנט), שלעיתים קרובות נצפים יותר מגופי התוכן האחרים עצמם. דיון - ברשת נפוצות מאוד קבוצות דיון מסוגים שונים: צ'אטים, פורומים, תוכנות מסרים מיידיים. סקרים מראים שחלק גדול ממשתמשי רשת האינטרנט מנצלים אותה לצורכי תקשורת. רשתות חברתיות מקוונות. מנועי חיפוש - אתרים לחיפוש תוכן באינטרנט, כשהגדול שבהם הוא גוגל. על־פי מחקר שבוצע ב־2009 באוניברסיטת הרווארד יחד עם חברת הייעוץ המילטון, בארצות הברית בלבד יצרה התעשייה העוסקת באינטרנט כ־3 מיליון משרות במשך עשור. נוסף על כך, נוצרו בתקופה זאת במדינה 1.9 מיליון משרות עקיפות סביב התחום. היסטוריה חזון האינטרנט הופיע במספר מאמרים, אך ספרות המדע הבדיוני, אשר לעיתים תכופות מנסה לתאר טכנולוגיה עתידית והשפעתה על החברה, לא הצליחה לחזות את הופעת האינטרנט. אחת התחזיות הבודדות שניתן להשוותן לאינטרנט של ימינו מופיעה בסיפור "A Logic Named Joe" מאת מאריי לנסטר שפורסם ב־1946. בסיפור זה, בני אדם משתמשים במכשירים הנקראים "לוגים", מסופים בעלי צג ומקלדת, בהם ניתן לראות שידורי טלוויזיה, לשלוח דואר אלקטרוני, לתת פקודות קנייה ומכירה של ניירות ערך ועוד. ניתן לזהות את שורשי האינטרנט במחקר בתחום תקשורת נתונים הנקרא מיתוג מנות (packet switching). מחקר כזה נערך בתאגיד RAND על ידי פול ברן, הידוע מאז כאחד מאבות האינטרנט. המטרה המרכזית למחקר הייתה לבדוק טכניקות לשרידות של רשתות תקשורת במקרה של מלחמה גרעינית. התקשורת הראשונה נעשתה ב־29 באוקטובר 1969 בין לאונרד קליינרוק מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס לבין צ'ארלי קליין מאוניברסיטת סטנפורד, כאשר שודרה המילה LOGIN. רשתות הליבה, שיצרו את הבסיס לרשת האינטרנט, חוברו בשנת 1969 על ידי הסוכנות לפרויקטי מחקר מתקדמים במשרד ההגנה של ארצות הברית (Department of Defense Advanced Research Projects Agency או DoD ARPA) במיזם שנקרא ARPANet. הסוכנות בחנה אפשרויות שונות לניהול הרשת, בדגש מיוחד על שרידות, ועל פי הרעיונות שנבחנו ב-RAND יצרה טכנולוגיות שונות להעברת הנתונים בין הרשתות. ב־1 בינואר 1983, הוחלפה התשתית של ARPANet, שהייתה מבוססת עד אז על NCP לחבילת הפרוטוקולים TCP/IP, שנולדה בעקבות מאמצי המחקר. זוהי למעשה הנקודה שבה הפך האינטרנט להיות דומה לרשת המוכרת לנו כיום - מבחינת התשתית הלוגית. ההתפתחות הבאה באה מכיוון הקרן הלאומית למדע של ארצות הברית, National Science Foundation, שהקימה בשנת 1986 שדרת מידע (backbone) בין־אוניברסיטאית, לשיתוף מחקר אקדמי. בדומה לרשת של ARPA, רשת זו כונתה NSFNet. בשנת 1989 הציע טים ברנרס־לי מערכת היפרטקסט גלובלית שבה יוכלו אנשים לחלוק מידע ולקשר מסמכים כך שתיווצר רשת קורים (Web) בינלאומית של מידע מקושר באמצעות קישורים בתוך המלל. לשם כך פיתח בסביבת NeXTStep שפה מיוחדת, HTML, שכללה תחביר אחיד לקישורים בין מסמכי הרשת (URL/URI), תוכנת לקוח (דפדפן) ותוכנת שרת, שהשתמשו בפרוטוקול HTTP. העבודה על הפרויקט החלה באוקטובר 1990, בדצמבר כבר שימשה המערכת באופן פנימי ב־CERN - המרכז האירופאי לחקר הגרעין. במהלך שנת 1991 הם הציעו את הרעיון לאחראי עליהם במעבדת CERN, אם כי כשלו במאמצים לשכנעו ולכן פתחו קבוצת דיון – תחום שאז היה המפותח ביותר באינטרנט – ודרכה הצליחו לצבור אוהדים ברחבי העולם. ב־6 באוגוסט 1991 נפתח שירות ה־WWW הפנימי של CERN לכלל רשת האינטרנט. אתר ה־WWW הראשון באינטרנט היה info.cern.ch. שנתיים לאחר מכן, כבר היו קיימים 2 מיליון שרתי אינטרנט עם יותר מ־600 אתרי WWW. בשנת 1995 היו קיימים כ־100 אלף אתרי WWW ובשנת 1997, היו כבר כמיליון אתרי WWW. התפתחות הקשר באינטרנט "תקשורת של אחד לרבים" כלומר הפצת ידע של גורם מומחה בצד אחד אל מול קהל וצופים. בשלב זה דמו האתרים לספר או חוברת כתובה. הצופים באתר לא היו יכולים לתקשר האחד עם השני אלא לכל היותר עם בעל האתר. חלק מסוג זה של תקשורת הוא הדואר האלקטרוני בו יחיד שולח מידע ליחיד או לרשימת תפוצה. "תקשורת של רבים אל רבים" זה היה השלב בו נוספה האפשרות לצ'אט ונוספו לאתרים פורומים שאפשרו רב־שיח בין המשתתפים. רשתות חברתיות ואתרי העלאת תוכן חינמיים, אפשרו העלאת תוכני משתמשים ונגישות כל גולשי האינטרנט לתכנים אלו. מבנה והפעלה חיבור לאינטרנט רשת האינטרנט מבוססת על פרוטוקול IP. הפרוטוקול מגדיר ששיטת התקשורת באינטרנט תהיה באמצעות כתובות. למרכיבים שונים ברשת נקבעת כתובת, הנקראת כתובת IP. בין השאר כתובות IP נקבעות למחשבים, טלפונים, וציוד קצה נוסף; כתובות IP נקבעות גם עבור ציוד תשתית התקשורת, אשר מאפשר את פעולת האינטרנט והחיבור אל האינטרנט, כגון מודמים, מתגים, נתבים ועוד. כתובות ה־IP מאפשרות למרכיבים שקיבלו אותן לתקשר ביניהם. פרוטוקול ה־IP פועל באינטרנט על גבי סוגים שונים ומגוונים של חיבורי רשת, ובכללם LAN, WiFi, DSL ועוד. פרוטוקול ה־IP פועל באינטרנט יחדיו עם פרוטוקול ה־UDP המאפשר העברה מהירה של נתונים (לדוגמה ביישומי הזרמת מדיה), ופרוטוקול ה־TCP המאפשר העברה אמינה של נתונים ברשת (לדוגמה בגלישה בדפי אינטרנט). פרוטוקולים אלו חברים בחבילת הפרוטוקולים TCP/IP הנחשבת כחבילה הבסיסית של הפרוטוקולים באינטרנט. יישומים אשר נבנים על־מנת לפעול ברשת האינטרנט למעשה עושים שימוש בחבילת הפרוטוקולים על מנת לתקשר באינטרנט. בהיותה של הרשת מבוססת פרוטוקול IP, כדי להתחבר לאינטרנט יש ליצור חיבור בפרוטוקול זה בין המכשיר המשתמש והרשת. חיבור זה נעשה על פי רוב באמצעות ספק שירותי אינטרנט. ספק שירותי אינטרנט הוא חברה או ארגון מורשה אחר, המשמש מתווך בין המשתמש לשרתים השונים ברשת האינטרנט העולמית. קיימות למעלה משלוש מיליארד כתובות IP ציבוריות שנמצאות בשימוש, והמספר הולך וגדל. רוב הכתובות שבשימוש הן בצפון אמריקה ואירופה, אך חלה צמיחה בשימוש והתפוצה גם באסיה. משתמשים פרטיים צורת החיבור הביתית אל ספק שירותי האינטרנט התפתחה רבות במהלך השנים. בתחילה היה נפוץ החיבור באמצעות מודם אנלוגי (חיבור בחיוג). מתקנים אלו המירו את המידע הדיגיטלי אותו ייצר המחשב לאותות אנלוגיים, אותם יכלו להעביר על גבי רשת הטלפון הציבורית. (אשר נועדה להעברת שיחות טלפון) כדי להתחבר לספק, המודם חייג אל מספר גישה שהפעיל הספק, ולאחר שנוצרה "לחיצת היד" של מערכת הטלפון, בוצע תיאום בין המודם במחשב המשתמש למודם שאצל הספק והועברו הנתונים. מכיוון שמערכת הטלפון לא תוכננה להעברת נתונים, התקשורת בשיטה זו הגיעה בסופו של דבר לתקרה של 56,000 סיביות לשנייה (אפיק שיחה הוא ברוחב פס של 64,000 סיביות לשנייה). לאחר מכן, הגיעה טכנולוגיית ISDN, שאיפשרה חיבור בקצב 64 קילו־סיביות לשנייה בקו בודד, או 128 קילו־סיביות לשנייה בקו כפול. טכנולוגיה זו איפשרה גם לבצע שיחות טלפון באיכות קול גבוהה ואף שיחות וידאו, באמצעות מכשירי טלפון המיועדים לה. כיום ישנן ארצות בהן עדיין משתמשים בטכנולוגיה זו לביצוע שיחות טלפון, אף בין קווי ISDN לקווים אנלוגיים רגילים, אך היא הוחלפה בשתי טכנולוגיות מהירות יותר: טכנולוגיות מבוססות DSL (כגון ADSL), המאפשרות תקשורת אל ספק האינטרנט בקצב של עד 100 מגה־סיביות לשנייה. שיטה זו משתמשת גם היא בקווי הטלפון הרגילים, אך במקום לשדר בתדרים המשמשים לדיבור, היא משתמשת בתדרים גבוהים הרבה יותר, מה שמאפשר להשתמש באותו קו גם לדיבור וגם לתקשורת בעת ובעונה אחת, ולקיים חיבור קבוע אל הספק ללא צורך בחיוג. היא גם חוסכת את הצורך בהמרה של האותות לאות אנלוגי וחזרה לדיגיטלי, כמו במודמים האנלוגיים. "חיבור בכבלים" הוא אפשרות להשתמש בתשתית הטלוויזיה בכבלים כדי להעביר מידע בצורה דיגיטלית אל ספק האינטרנט, כאשר ספק הטלוויזיה בכבלים משמש מתווך, באופן דומה לרשת הטלפון. החיבור נעשה באמצעות התקן דוקסיס. ישנן ארצות בהן ספק הטלוויזיה גם מספק בעצמו את החיבור לאינטרנט, ומשמש למעשה גם כספק אינטרנט. בישראל נקבע שספק הכבלים, חברת "HOT", יספק רק את התשתית. בשנים האחרונות החלה להיפרס תשתית סיבים אופטיים, המאפשרת חיבור במהירויות המגיעות עד 1,000 מגה-סיביות לשנייה, המאפשרת שירותים מתקדמים כגון שרותי טלוויזיה על גבי האינטרנט ועוד. משתמשים ארגוניים חברות גדולות וארגונים אחרים, כמו מוסדות אקדמיים, הצורכים רוחב פס גבוה במיוחד, מתחברים באמצעות קווי תקשורת מהירים, אך לרוב דרך ספק אינטרנט. קווי תקשורת אלה מספקים קצבי העברה גבוהים באמצעות תשתיות תקשורת כגון קווי נל"ן, תקשורת לוויינית וטכנולוגיות אחרות. ניהול האינטרנט בתחילתו היה האינטרנט מיזם של משרד ההגנה האמריקאי. אולם, בעקבות לחץ בינלאומי בתחילת שנות ה־90 נאלצה ארצות הברית להודיע על ויתור על שליטתה באינטרנט. למרות זאת נסוגה ארצות הברית מהכרזה זאת ביולי 2005 תוך הודעה שנסיגה זו קשורה למלחמה בטרור הבינלאומי (טענה שנדחתה על ידי מרבית הממשלות ועל ידי ארגונים בעולם האינטרנט). נסיגה זו הביאה ליוזמה להפקיע את האינטרנט מרשותה של ארצות הברית על ידי הקמת שרתי שורש נוספים (כיום 13 מ־15 שרתי העל באינטרנט נמצאים בארצות הברית). כיום האינטרנט מנוהל בעיקר על ידי שורה של גופים בינלאומיים שמורכבים מנציגים מכל העולם בהם אנשי אקדמיה, ממשל, מסחר ואזרחים פרטיים. הבולטים שבהם הם ICANN, שאחראי על הקצאת השמות והכתובות, איגוד האינטרנט העולמי, שמרכז את התיאום הבינלאומי ו־IETF, שהוא הגוף הטכני שקובע את התקנים באינטרנט. בין גופים אלו יש מערכת כפיפויות מורכבת. במרץ 2004 הועלתה יוזמה להפקיע את השליטה מגופים אלו בשל חוסר יעילות שגילו, במיוחד ICANN, ולהעביר את השליטה לאו"ם. במשך שנים הרשת נוהלה באופן נייטרלי - הגוף המנהל רק מסדיר את הנושאים הטכניים ואילו כל אחד יכול להתחבר לרשת ולפרסם בה תכנים כפי העולה על רוחו. למרות זאת, יכולה כל מדינה לנטר ולהגביל את תעבורת האינטרנט בשטחה כפי רצונה. כמו כן, כל מדינה יכולה להחיל את חוקיה על גופים ובודדים הפועלים באינטרנט מתוך שטחה. יש מדינות כגון סין, סוריה ואיראן המנצלות יכולות אלו כדי להגביל את הגישה של אזרחיהם לרשת. למרות זאת, הן אינן יכולות להגביל שרתים או משתמשים במדינות אחרות. מבנה זה מאפשר גם ניצול לרעה כדוגמת השימוש שעושים שולחי דואר הזבל באינטרנט. בשנים האחרונות התפתח ויכוח על אופייה הנייטרלי של הרשת, כאשר החברות המספקות את התשתית תובעות לעצמן זכויות יתר, ומעוניינות לגבות כסף מהאתרים הרווחיים, וזאת בטענה שהן מסבסדות את רווחיהן של חברות אלה. בישראל מוסדרת הפעילות באינטרנט על ידי איגוד האינטרנט הישראלי. פריסה עולמית עם התפתחות הגלובליזציה, והדרישה לקישוריות, נעשים ניסיונות שונים להנגשת האינטרנט בכל נקודה על פני כדור הארץ. התפתחות והוזלת תחום הלוויינות הופכים תהליך זה לאפשרי. בין הלוויינים שנועדו לספק פריסת עולמית (או כמעט) ניתן לציין את: עמוס 17 ששוגר בתאריך 7.8.2019, יספק כיסוי שירותי תקשורת מתקדמים כולל הדור החמישי של הסלולר ואינטרנט עבור יבשת אפריקה, המזרח התיכון, וחלקים מאירופה ואסיה. מערכי לוויינים ששוגרו מערכי לוויינים מהווים רשת של עשרות עד אלפי לוויינים, ויוצרים יחד קישוריות אינטרנט לכל נקודה בעולם, ללא הפסקה. OneWeb satellite constellation Starlink China 125 NSLComm הישראלית משמעויות המילה ותרגומה לעברית המונח "אינטרנט" (באנגלית, internet) הוא קיצור של המונח "Interconnected Networks", המתאר קבוצה של רשתות מחשבים המחוברות ביניהן. השם המיודע האינטרנט (באנגלית the Internet) מציין את המערכת הגלובלית של רשתות מחשבים הפתוחות גם לשימוש ציבורי, שנבנתה החל מסוף המאה ה־20 ומוכרת בציבור הרחב, בה דן ערך זה. האקדמיה ללשון העברית קבעה את המילה מִרְשֶתֶת (או "רשת תקשורת גלובלית") כתרגום לעברית של המונח הכללי אינטרנט, זאת בעקבות הצעתו של ההיסטוריון ניר מן ב־1998. על פי מן "המילה 'מִרְשֶתֶת' (על משקל 'מרפסת'; 'מרצפת') מגלמת בחובה את המונח 'רשת' ומשמרת את השורש שת"ת ממנו נגזרת המילה 'תשתית'". המילה מרשתת חדרה לשימוש חלקי גם לציון האינטרנט, בעיקר בפי קריינים בתקשורת המדוברת. עם זאת, השימוש ב"אינטרנט" מקובל ונפוץ הרבה יותר. נהוג להתייחס לאינטרנט כזכר, אם כי יש שמתייחסים אליו גם כנקבה, בעיקר בשל העובדה שהוא רשת (ורשת היא נקבה); אך בכל המקרים - ביחיד בלבד. קיימות גם רשתות אינטרנט נוספות, שאינן גלובליות, כגון אינטראנט (בעברית: מרשתת פנים) של ארגונים שונים. ראו גם אינטרנט בישראל הרשת העמוקה ריבונות במרחב המקוון לקריאה נוספת יאיר עמיחי־המבורגר, הטוב, הרע והמכוער באינטרנט: הפסיכולוגיה של החיים ברשת, תל אביב: מטר, 2013. קישורים חיצוניים איגוד האינטרנט הישראלי - Israel Internet Association - אתר האיגוד הפועל לקידום האינטרנט והטמעתו בישראל האיגוד הישראלי לטכנולוגיית המידע אוהד ברזילי, על ראשית האינטרנט וההבדל בינו ובין הווב, ספטמבר 2011 - סרטון הסבר קצר בווידאו בלוג העברי - אינטרטנט האינטרנט במספרים: 1.73 מיליארד גולשים ברשת ב-2009 , באתר TheMarker אינטרנט – כיצד זה פועל?, באתר E-News.co.il, 12 בספטמבר 2010 ד"ר לאה מזור, חינוך ובטיחות באינטרנט, על מקרא הוראה וחינוך How the Internet Works in 5 Minutes - סרטון המסביר בקצרה איך עובד האינטרנט, באתר יוטיוב סרטון המסביר כיצד האינטרנט חוצה יבשות Who invented the internet? Google Arts & Culture, 2019 הערות שוליים תקשורת מחשבים גלובליזציה ארצות הברית: המצאות

האינטרנט (בעברית: מִרְשֶׁתֶת) הוא רשת תקשורת נתונים בהיקף כלל־עולמי. הרשת נוצרה כתוצאה מחיבורים רבים בין רשתות מחשבים שאפשרו תקשורת בין מחשבים רבים ברשתות רבות. היקף הרשת, כמות המידע העצומה האגורה בה, והפעילות הרבה שמתרחשת הודות לה – הפכו את האינטרנט לגורם רב משמעות ולזירת התפתחות כלכלית, חברתית ותרבותית.שימוש והשפעה נכון ל־2016 מעריכים כי יש מעל ל־3.3 מיליארד משתמשי אינטרנט בעולם שהם 47% מן האוכלוסייה הגלובלית וכי גוברת תופעת ההתמכרות לאינטרנט לעומת זאת בישראל 2016 מעל ל־78% ממשקי הבית היו מחוברים לאינטרנט. תחומי חיים רבים, בעיקר בעולם הכלכלה, מתקיימים ברובם (או לפחות חלק ניכר מהם) באינטרנט: למידה, סחר (על כל תחומיו), בקרת מערכות, דרך העברת כספים ועד לחדשות ותקשורת בין־אישית ועוד. האינטרנט שימש כר פורה להתפתחויות חברתיות רבות. בהן מחאות שאורגנו דרך הרשתות החברתיות, כדוגמת הפגנות באביב הערבי.שימושים באינטרנט דפי אינטרנט בדומה לדפי עיתון או דפי ספר, דפי האינטרנט מכילים תכנים שונים, לרוב מלל ותמונות. אוסף של דפי אינטרנט אשר מאוגדים לנושא מסוים או אשר נוצרו על ידי גורם מסוים נקראים יחדיו אתרי אינטרנט. דפי אינטרנט מכילים לרוב קישורים אל דפים אחרים, כך שנוצרת רשת כלל עולמית של דפי אינטרנט המקושרים - רשת הנקראת World Wide Web. המשתמשים ניגשים אל דפי האינטרנט באמצעות תוכנה הנקראת דפדפן, ופעולת הגישה לדפים השונים והמעבר ביניהם נקראת גלישה. איתור מידע רצוי באינטרנט מבוצע בעיקר באמצעות מנועי חיפוש או במדריך אתרים (בדומה לספר טלפונים מסווג). ארגונים רבים מאפשרים לקבל מידע אישי ולבצע פעולות אישיות (המוגנים בסיסמה) באמצעות אתרי האינטרנט שלהן, לדוגמה אתרי האינטרנט של בנקים וקופות חולים. לפופולריות רבה זוכים אתרי אינטרנט הפועלים כרשתות חברתיות.שיתוף קבציםשירות בו משתמש משתף קבצים מסוימים שנמצאים על מחשבו כך שמשתמשים אחרים יוכלו לגשת אליהם. הגישה אל הקבצים נעשית באמצעות תוכנות FTP או רשתות שיתוף קבצים לדוגמה: ביטורנט, גנוטלה. כמו כן, יוצרים וארגונים רבים מפרסמים בדפי האינטרנט שלהם קבצים אשר ניתן לקבל בחינם או בתשלום. קבלת הקבצים נקראת "הורדה", ומגוון התכנים שניתן להוריד מהאינטרנט הוא עצום: החל מתוכנות מחשב, וכלה בטבלאות נתונים ויצירות אומנות.דואר אלקטרוני שירות המאפשר למשתמש לשלוח הודעות לתיבת דואר של משתמש אחר. הודעות אלו יכולות להכיל מלל או קבצים מצורפים.שיחות אינטרנטיותבאינטרנט ישנן מספר דרכים לבצע שיחות בין שני אנשים או יותר. ה־IRC היא אוסף של קבוצות שיחה, הנקראות חדרים, בהן מתקיימות שיחות בנושאי עניין שונים, כאשר לכל חדר מוקצה נושא או תחום עניין מסוים (לדוגמה: חדר בענייני מחשבים, חדר לבני 30 פלוס וכולי) והמשתתפים בשיחה יכולים להקליד את דבריהם ולראות את הדברים שהוקלדו על ידי שאר חברי החדר. דרך אחרת לשיחות אינטרנטיות היא מסרים מיידיים (IM) - אלו הם שירותים המאפשרים לכל משתמש ליצור רשימה של חברים, ולראות בכל רגע נתון את מידת זמינותו של כל חבר וחבר (לדוגמה: לא מחובר, זמין, זמין אבל עסוק, ועוד). שירות המאפשר למשתמש להקליד ולשלוח הודעות אל משתמש אחר, ולמעשה לנהל שיחה בין המשתמשים. ישנן כמה רשתות ותוכנות של מסרים מיידיים, כדוגמת MSN Messenger ו־ICQ, ועם הזמן התווספו למערכות המסרים המידיים גם יכולות השיחה הקולית ושיחת הווידאו באמצעות מצלמת רשת.פורומיםבאינטרנט ניתן להשאיר הודעות בנושאים שונים, ולהמתין לתשובה להודעה, שלא בצורה של שיחה, אלא בצורה של פורום כתוב. הפורומים מחולקים לנושאים ותחומי עניין שונים, והם נמצאים באתרי אינטרנט (שהגישה אליהם באמצעות דפדפן רגיל), או בשרתים של קבוצות דיון (שהגישה אליהם באמצעות תוכנה ייעודית).הנושאים מגוונים בכל נושא העולה על הדעת, וקיימים אלפי נושאי קבוצות דיון. הקטגוריות שלהן מאורגנות לפי מבנה היררכי לוגי. ההיררכיה נעה מכללי לספציפי. שם של קבוצת הדיון מורכב מנושאים היררכיים ותת־נושאים המופרדים באמצעות נקודות. בנוסף, חברות וארגונים אחרים מפעילים שרתי קבוצות דיון בהם מתנהלים דיונים בנושאים הקשורים לארגון. שרתים אחרים (למשל, של ספק שירותי אינטרנט) יכולים להחזיק עותקים של קבוצות דיון אלה, ולשלוח אליהן תגובות שהתקבלו ממשתמשים מקומיים. קהילה וירטואלית מהווה הרחבה של מושג הפורום, ובה יש בנוסף גם יכולות שיתוף קבצים (בעזרת שרת מרכזי) יכולות צ'אט, חדשות וכולי.מולטימדיה באינטרנט העברת צליל ווידאו אפשרית אף היא על גבי האינטרנט. טלפוניית IP מאפשרת לקיים שיחות טלפוניה באמצעות האינטרנט. השיחות יכולות להתבצע בין תוכנות מחשב, בין מכשירי טלפון אשר מחוברים לאינטרנט בחיבור מיוחד, או בשעטנז של תוכנות ומכשירים שונים. אחת התוכנות הבולטות בשוק זה היא וואטסאפ, אולם תוכנות מסרים מיידיים רבות כוללות אפשרות תקשורת זו. במרבית התוכנות שתומכות בטכנולוגיה זו ניתן לבצע שיחות יוצאות למספרים רגילים (בתשלום) ולקבל שיחות ממכשירי טלפון רגילים. טכנולוגיות של הזרמת מדיה מאפשרות להעביר גם שידורי רדיו ושידורי טלוויזיה, בין השאר באמצעות IPTV.הוראה וחינוך טכנולוגיית המידע והתקשורת על פניה הרבות, תופסת מקום הולך וגדל בבתי הספר. האינטרנט מאפשר גישה לאינספור מקורות אשר יכולים לסייע להוראה וללמידה. למשל: מאגרי מידע, סרטונים, הפעלות אינטראקטיביות, אתרים לימודיים ועוד.רשתות חברתיות רשתות חברתיות מקוונות ובראשן פייסבוק וטוויטר קיימות מאז העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, וכיום מהוות כלי תקשורת מרכזי בשימוש משתמשים פרטיים, חברות וארגונים.שירותים שהיו נפוצים בעבר FTP - פרוטוקול העברת קבצים. שרתי FTP הכילו אלפי קבצים ובתוכם קובצי תוכנה. משתמשים שחיפשו קובץ או תוכנה מסוימת היו יכולים לרוב למצוא אותה על אחד ממאות שרתי ה־FTP שפעלו, לרוב תוך כדי שימוש ב־Archie. כיום משמש פרוטוקול זה בעיקר להעברת קבצים ספציפית בין שני מחשבים, למשל כדי להעלות קבצים אל אתר אינטרנט, ונותרו מעט מאוד שרתי FTP ציבוריים. אלה שנותרו משמשים בדרך כלל מוסדות אקדמיים או חברות תוכנה להפצת חומרים שהם מייצרים (מידע ותוכנה). Archie - שרתי Archie הכילו בסיסי נתונים אודות כל הקבצים שהכילו כל שרתי ה־FTP. כדי למצוא קובץ, המשתמש היה מפעיל תוכנת לקוח, שהייתה שולחת שאילתה אל שרת ה־Archie הנבחר, וזה היה משיב על איזה שרת FTP ניתן למצוא את הקובץ. Gopher - רשת Gopher הייתה רשת מידע טקסטואלי שהייתה מסודרת בצורה היררכית. כדי למצוא בה מידע, היה צורך להגיע אל ענף כללי, וממנו לרדת על ענפים ספציפיים יותר ויותר.Veronica - שירות שפעל על רשת Gopher, על השרת, ואיפשר למצוא מידע באותה רשת. Usenet - רשת קבוצות דיון אשר איפשרה לנהל דיונים בנושאים שונים ומגוונים, במבנה דומה לפורום מודרני. היקף הפעילות ברשת זו ירד מאוד, יחסית לגודל האינטרנט, אך חלקה עדיין בשימוש.קרנם של מרבית שירותים אלה ירדה עם עליית ה־WWW, הנוחה יותר לשימוש, והם אינם פעילים עוד, למעט מספר שרתי FTP, ומספר קטן של שרתי Gopher.תרבות האינטרנט עם הגידול במספר המשתמשים באינטרנט הופיעו תופעות תרבותיות המיוחדות לאינטרנט. התרבות הייחודית שהתפתחה באינטרנט מושפעת בעיקר מהחופש שבו ומכך שהוא מקשר בין אנשים מכל העולם בזמן קצר מאוד. תרבות האינטרנט כוללת תחומים רבים ובהם: פורומים טוקבק סלנג באינטרנט ביוש (שיימינג) תופעת אינטרנט - מם שכל פרסומו (או חלקו המכריע) הוא באינטרנט האקינג - פריצה למערכות מחשב שיתוף קבצים דואר זבל נטיקה - אתיקה ברשת האינטרנט בלוגים חברויות באינטרנט חישוב מבוזר קהילתי - יצירת עוצמת מחשוב עצומה, באמצעות ניצול הזמן הפנוי של עשרות אלפי מחשבים אישיים שבעליהם מצטרפים לפרויקט באמצעות האינטרנט.האינטרנט תרם מאוד להתפתחות רעיון הקוד הפתוח ואיפשר לאנשים וחברות מפורסמים פחות לפרסם תכנים שפותחו על ידם. באופן דומה, הוא גם במה להקמת מיזמים משותפים אחרים, ובראשם מיזמי "מימון המונים", בהם משלמים אנשים רבים תמורת מוצר שיקבלו לאחר שהמארגנים יצברו מספיק כסף. רשתות חברתיות כמו פייסבוק, טוויטר ויוטיוב מאפשרות למאות מיליוני ואף מיליארדי אנשים לשתף מידע במהירות, וכך מחברות בין חלקים שונים של העולם ועוזרות להפצת מסרים. נאמר על מספר מהפכות ואירועים חשובים בעת האחרונה, למשל ההפיכה במצרים ב־2011 או גל הטרור שהתרחש בישראל בסוף 2015.עסקים באינטרנט לאור גודלו של הקהל הנחשף לרשת האינטרנט ולתכניה, בחרו יזמים רבים להשתמש ברשת כפלטפורמה עסקית, וכמותם גם גורמים עסקיים וותיקים שבחרו לפעול גם בזירה זו, בהמשך לפעילותם המסורתית, או בנפרד ממנה. אחת הפעילויות המסחריות הוותיקות והמרכזיות ברשת היא פרסום מקוון באינטרנט. אחד המדדים להערכת כמות הגולשים העושים שימוש באתר מסוים לפעולות מסחריות הוא יחס המרה.ענפי הפעילות העסקית המרכזיים ברשת האינטרנט: מסחר אלקטרוני (e-commerce) - חנויות מקוונות המציגות לגולשים מבחר מוצרים, ומציעות להם לרכוש אותם, בדרך כלל על ידי תשלום בכרטיס אשראי. את המוצר מקבלים הקונים בדרך כלל בדואר. פרסום מקוון - פרסומות באתרי אינטרנט (banners), קידום אתרים במנועי חיפוש, שיווק ויראלי, אתרים פרסומיים ועוד. דואר זבל - דואר פרסומי הנשלח למשתמשים רבים. כך ניתן לפרסם בקלות רבה, וללא הוצאות רבות למפרסם, מוצר מסוים. מסחר אלקטרוני בין חברות (B2B - ראשי התיבות של Business to Business) - פעילות רכישה ומכירה בין חברות המתבצעת כולה ברשת האינטרנט. יוזמה זו זכתה להד רציני בשלהי תקופת הדוט קום אולם עקב קשיים טכנולוגיים והקושי במיסוד הקשר, יצירת קטלוגים משותפים וכדומה, לא הצליחה להתרומם. חדשות - רוב גופי התקשורת המובילים בעולם מחזיקים באתר אינטרנט (ולפעמים הם רק אתר אינטרנט), שלעיתים קרובות נצפים יותר מגופי התוכן האחרים עצמם. דיון - ברשת נפוצות מאוד קבוצות דיון מסוגים שונים: צ'אטים, פורומים, תוכנות מסרים מיידיים. סקרים מראים שחלק גדול ממשתמשי רשת האינטרנט מנצלים אותה לצורכי תקשורת. רשתות חברתיות מקוונות. מנועי חיפוש - אתרים לחיפוש תוכן באינטרנט, כשהגדול שבהם הוא גוגל.על־פי מחקר שבוצע ב־2009 באוניברסיטת הרווארד יחד עם חברת הייעוץ המילטון, בארצות הברית בלבד יצרה התעשייה העוסקת באינטרנט כ־3 מיליון משרות במשך עשור. נוסף על כך, נוצרו בתקופה זאת במדינה 1.9 מיליון משרות עקיפות סביב התחום.היסטוריה חזון האינטרנט הופיע במספר מאמרים, אך ספרות המדע הבדיוני, אשר לעיתים תכופות מנסה לתאר טכנולוגיה עתידית והשפעתה על החברה, לא הצליחה לחזות את הופעת האינטרנט. אחת התחזיות הבודדות שניתן להשוותן לאינטרנט של ימינו מופיעה בסיפור "A Logic Named Joe" מאת מאריי לנסטר שפורסם ב־1946. בסיפור זה, בני אדם משתמשים במכשירים הנקראים "לוגים", מסופים בעלי צג ומקלדת, בהם ניתן לראות שידורי טלוויזיה, לשלוח דואר אלקטרוני, לתת פקודות קנייה ומכירה של ניירות ערך ועוד.ניתן לזהות את שורשי האינטרנט במחקר בתחום תקשורת נתונים הנקרא מיתוג מנות (packet switching). מחקר כזה נערך בתאגיד RAND על ידי פול ברן, הידוע מאז כאחד מאבות האינטרנט. המטרה המרכזית למחקר הייתה לבדוק טכניקות לשרידות של רשתות תקשורת במקרה של מלחמה גרעינית. התקשורת הראשונה נעשתה ב־29 באוקטובר 1969 בין לאונרד קליינרוק מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס לבין צ'ארלי קליין מאוניברסיטת סטנפורד, כאשר שודרה המילה LOGIN.רשתות הליבה, שיצרו את הבסיס לרשת האינטרנט, חוברו בשנת 1969 על ידי הסוכנות לפרויקטי מחקר מתקדמים במשרד ההגנה של ארצות הברית (Department of Defense Advanced Research Projects Agency או DoD ARPA) במיזם שנקרא ARPANet. הסוכנות בחנה אפשרויות שונות לניהול הרשת, בדגש מיוחד על שרידות, ועל פי הרעיונות שנבחנו ב-RAND יצרה טכנולוגיות שונות להעברת הנתונים בין הרשתות. ב־1 בינואר 1983, הוחלפה התשתית של ARPANet, שהייתה מבוססת עד אז על NCP לחבילת הפרוטוקולים TCP/IP, שנולדה בעקבות מאמצי המחקר. זוהי למעשה הנקודה שבה הפך האינטרנט להיות דומה לרשת המוכרת לנו כיום - מבחינת התשתית הלוגית.ההתפתחות הבאה באה מכיוון הקרן הלאומית למדע של ארצות הברית, National Science Foundation, שהקימה בשנת 1986 שדרת מידע (backbone) בין־אוניברסיטאית, לשיתוף מחקר אקדמי. בדומה לרשת של ARPA, רשת זו כונתה NSFNet.בשנת 1989 הציע טים ברנרס־לי מערכת היפרטקסט גלובלית שבה יוכלו אנשים לחלוק מידע ולקשר מסמכים כך שתיווצר רשת קורים (Web) בינלאומית של מידע מקושר באמצעות קישורים בתוך המלל. לשם כך פיתח בסביבת NeXTStep שפה מיוחדת, HTML, שכללה תחביר אחיד לקישורים בין מסמכי הרשת (URL/URI), תוכנת לקוח (דפדפן) ותוכנת שרת, שהשתמשו בפרוטוקול HTTP.העבודה על הפרויקט החלה באוקטובר 1990, בדצמבר כבר שימשה המערכת באופן פנימי ב־CERN - המרכז האירופאי לחקר הגרעין. במהלך שנת 1991 הם הציעו את הרעיון לאחראי עליהם במעבדת CERN, אם כי כשלו במאמצים לשכנעו ולכן פתחו קבוצת דיון – תחום שאז היה המפותח ביותר באינטרנט – ודרכה הצליחו לצבור אוהדים ברחבי העולם. ב־6 באוגוסט 1991 נפתח שירות ה־WWW הפנימי של CERN לכלל רשת האינטרנט. אתר ה־WWW הראשון באינטרנט היה info.cern.ch. שנתיים לאחר מכן, כבר היו קיימים 2 מיליון שרתי אינטרנט עם יותר מ־600 אתרי WWW. בשנת 1995 היו קיימים כ־100 אלף אתרי WWW ובשנת 1997, היו כבר כמיליון אתרי WWW.התפתחות הקשר באינטרנט "תקשורת של אחד לרבים" כלומר הפצת ידע של גורם מומחה בצד אחד אל מול קהל וצופים. בשלב זה דמו האתרים לספר או חוברת כתובה. הצופים באתר לא היו יכולים לתקשר האחד עם השני אלא לכל היותר עם בעל האתר. חלק מסוג זה של תקשורת הוא הדואר האלקטרוני בו יחיד שולח מידע ליחיד או לרשימת תפוצה."תקשורת של רבים אל רבים" זה היה השלב בו נוספה האפשרות לצ'אט ונוספו לאתרים פורומים שאפשרו רב־שיח בין המשתתפים.רשתות חברתיות ואתרי העלאת תוכן חינמיים, אפשרו העלאת תוכני משתמשים ונגישות כל גולשי האינטרנט לתכנים אלו.מבנה והפעלהחיבור לאינטרנט רשת האינטרנט מבוססת על פרוטוקול IP. הפרוטוקול מגדיר ששיטת התקשורת באינטרנט תהיה באמצעות כתובות. למרכיבים שונים ברשת נקבעת כתובת, הנקראת כתובת IP. בין השאר כתובות IP נקבעות למחשבים, טלפונים, וציוד קצה נוסף; כתובות IP נקבעות גם עבור ציוד תשתית התקשורת, אשר מאפשר את פעולת האינטרנט והחיבור אל האינטרנט, כגון מודמים, מתגים, נתבים ועוד. כתובות ה־IP מאפשרות למרכיבים שקיבלו אותן לתקשר ביניהם.פרוטוקול ה־IP פועל באינטרנט על גבי סוגים שונים ומגוונים של חיבורי רשת, ובכללם LAN, WiFi, DSL ועוד. פרוטוקול ה־IP פועל באינטרנט יחדיו עם פרוטוקול ה־UDP המאפשר העברה מהירה של נתונים (לדוגמה ביישומי הזרמת מדיה), ופרוטוקול ה־TCP המאפשר העברה אמינה של נתונים ברשת (לדוגמה בגלישה בדפי אינטרנט). פרוטוקולים אלו חברים בחבילת הפרוטוקולים TCP/IP הנחשבת כחבילה הבסיסית של הפרוטוקולים באינטרנט. יישומים אשר נבנים על־מנת לפעול ברשת האינטרנט למעשה עושים שימוש בחבילת הפרוטוקולים על מנת לתקשר באינטרנט.בהיותה של הרשת מבוססת פרוטוקול IP, כדי להתחבר לאינטרנט יש ליצור חיבור בפרוטוקול זה בין המכשיר המשתמש והרשת. חיבור זה נעשה על פי רוב באמצעות ספק שירותי אינטרנט. ספק שירותי אינטרנט הוא חברה או ארגון מורשה אחר, המשמש מתווך בין המשתמש לשרתים השונים ברשת האינטרנט העולמית.קיימות למעלה משלוש מיליארד כתובות IP ציבוריות שנמצאות בשימוש, והמספר הולך וגדל. רוב הכתובות שבשימוש הן בצפון אמריקה ואירופה, אך חלה צמיחה בשימוש והתפוצה גם באסיה.משתמשים פרטיים צורת החיבור הביתית אל ספק שירותי האינטרנט התפתחה רבות במהלך השנים. בתחילה היה נפוץ החיבור באמצעות מודם אנלוגי (חיבור בחיוג). מתקנים אלו המירו את המידע הדיגיטלי אותו ייצר המחשב לאותות אנלוגיים, אותם יכלו להעביר על גבי רשת הטלפון הציבורית. (אשר נועדה להעברת שיחות טלפון) כדי להתחבר לספק, המודם חייג אל מספר גישה שהפעיל הספק, ולאחר שנוצרה "לחיצת היד" של מערכת הטלפון, בוצע תיאום בין המודם במחשב המשתמש למודם שאצל הספק והועברו הנתונים. מכיוון שמערכת הטלפון לא תוכננה להעברת נתונים, התקשורת בשיטה זו הגיעה בסופו של דבר לתקרה של 56,000 סיביות לשנייה (אפיק שיחה הוא ברוחב פס של 64,000 סיביות לשנייה).לאחר מכן, הגיעה טכנולוגיית ISDN, שאיפשרה חיבור בקצב 64 קילו־סיביות לשנייה בקו בודד, או 128 קילו־סיביות לשנייה בקו כפול. טכנולוגיה זו איפשרה גם לבצע שיחות טלפון באיכות קול גבוהה ואף שיחות וידאו, באמצעות מכשירי טלפון המיועדים לה. כיום ישנן ארצות בהן עדיין משתמשים בטכנולוגיה זו לביצוע שיחות טלפון, אף בין קווי ISDN לקווים אנלוגיים רגילים, אך היא הוחלפה בשתי טכנולוגיות מהירות יותר:טכנולוגיות מבוססות DSL (כגון ADSL), המאפשרות תקשורת אל ספק האינטרנט בקצב של עד 100 מגה־סיביות לשנייה. שיטה זו משתמשת גם היא בקווי הטלפון הרגילים, אך במקום לשדר בתדרים המשמשים לדיבור, היא משתמשת בתדרים גבוהים הרבה יותר, מה שמאפשר להשתמש באותו קו גם לדיבור וגם לתקשורת בעת ובעונה אחת, ולקיים חיבור קבוע אל הספק ללא צורך בחיוג. היא גם חוסכת את הצורך בהמרה של האותות לאות אנלוגי וחזרה לדיגיטלי, כמו במודמים האנלוגיים."חיבור בכבלים" הוא אפשרות להשתמש בתשתית הטלוויזיה בכבלים כדי להעביר מידע בצורה דיגיטלית אל ספק האינטרנט, כאשר ספק הטלוויזיה בכבלים משמש מתווך, באופן דומה לרשת הטלפון. החיבור נעשה באמצעות התקן דוקסיס. ישנן ארצות בהן ספק הטלוויזיה גם מספק בעצמו את החיבור לאינטרנט, ומשמש למעשה גם כספק אינטרנט. בישראל נקבע שספק הכבלים, חברת "HOT", יספק רק את התשתית.בשנים האחרונות החלה להיפרס תשתית סיבים אופטיים, המאפשרת חיבור במהירויות המגיעות עד 1,000 מגה-סיביות לשנייה, המאפשרת שירותים מתקדמים כגון שרותי טלוויזיה על גבי האינטרנט ועוד.משתמשים ארגוניים חברות גדולות וארגונים אחרים, כמו מוסדות אקדמיים, הצורכים רוחב פס גבוה במיוחד, מתחברים באמצעות קווי תקשורת מהירים, אך לרוב דרך ספק אינטרנט. קווי תקשורת אלה מספקים קצבי העברה גבוהים באמצעות תשתיות תקשורת כגון קווי נל"ן, תקשורת לוויינית וטכנולוגיות אחרות.ניהול האינטרנט בתחילתו היה האינטרנט מיזם של משרד ההגנה האמריקאי. אולם, בעקבות לחץ בינלאומי בתחילת שנות ה־90 נאלצה ארצות הברית להודיע על ויתור על שליטתה באינטרנט. למרות זאת נסוגה ארצות הברית מהכרזה זאת ביולי 2005 תוך הודעה שנסיגה זו קשורה למלחמה בטרור הבינלאומי (טענה שנדחתה על ידי מרבית הממשלות ועל ידי ארגונים בעולם האינטרנט). נסיגה זו הביאה ליוזמה להפקיע את האינטרנט מרשותה של ארצות הברית על ידי הקמת שרתי שורש נוספים (כיום 13 מ־15 שרתי העל באינטרנט נמצאים בארצות הברית).כיום האינטרנט מנוהל בעיקר על ידי שורה של גופים בינלאומיים שמורכבים מנציגים מכל העולם בהם אנשי אקדמיה, ממשל, מסחר ואזרחים פרטיים. הבולטים שבהם הם ICANN, שאחראי על הקצאת השמות והכתובות, איגוד האינטרנט העולמי, שמרכז את התיאום הבינלאומי ו־IETF, שהוא הגוף הטכני שקובע את התקנים באינטרנט. בין גופים אלו יש מערכת כפיפויות מורכבת.במרץ 2004 הועלתה יוזמה להפקיע את השליטה מגופים אלו בשל חוסר יעילות שגילו, במיוחד ICANN, ולהעביר את השליטה לאו"ם.במשך שנים הרשת נוהלה באופן נייטרלי - הגוף המנהל רק מסדיר את הנושאים הטכניים ואילו כל אחד יכול להתחבר לרשת ולפרסם בה תכנים כפי העולה על רוחו. למרות זאת, יכולה כל מדינה לנטר ולהגביל את תעבורת האינטרנט בשטחה כפי רצונה. כמו כן, כל מדינה יכולה להחיל את חוקיה על גופים ובודדים הפועלים באינטרנט מתוך שטחה. יש מדינות כגון סין, סוריה ואיראן המנצלות יכולות אלו כדי להגביל את הגישה של אזרחיהם לרשת. למרות זאת, הן אינן יכולות להגביל שרתים או משתמשים במדינות אחרות. מבנה זה מאפשר גם ניצול לרעה כדוגמת השימוש שעושים שולחי דואר הזבל באינטרנט. בשנים האחרונות התפתח ויכוח על אופייה הנייטרלי של הרשת, כאשר החברות המספקות את התשתית תובעות לעצמן זכויות יתר, ומעוניינות לגבות כסף מהאתרים הרווחיים, וזאת בטענה שהן מסבסדות את רווחיהן של חברות אלה.בישראל מוסדרת הפעילות באינטרנט על ידי איגוד האינטרנט הישראלי.פריסה עולמית עם התפתחות הגלובליזציה, והדרישה לקישוריות, נעשים ניסיונות שונים להנגשת האינטרנט בכל נקודה על פני כדור הארץ. התפתחות והוזלת תחום הלוויינות הופכים תהליך זה לאפשרי.בין הלוויינים שנועדו לספק פריסת עולמית (או כמעט) ניתן לציין את: עמוס 17 ששוגר בתאריך 7.8.2019, יספק כיסוי שירותי תקשורת מתקדמים כולל הדור החמישי של הסלולר ואינטרנט עבור יבשת אפריקה, המזרח התיכון, וחלקים מאירופה ואסיה.מערכי לוויינים ששוגרומערכי לוויינים מהווים רשת של עשרות עד אלפי לוויינים, ויוצרים יחד קישוריות אינטרנט לכל נקודה בעולם, ללא הפסקה.OneWeb satellite constellation StarlinkChina 125NSLComm הישראליתמשמעויות המילה ותרגומה לעברית המונח "אינטרנט" (באנגלית, internet) הוא קיצור של המונח "Interconnected Networks", המתאר קבוצה של רשתות מחשבים המחוברות ביניהן. השם המיודע האינטרנט (באנגלית the Internet) מציין את המערכת הגלובלית של רשתות מחשבים הפתוחות גם לשימוש ציבורי, שנבנתה החל מסוף המאה ה־20 ומוכרת בציבור הרחב, בה דן ערך זה.האקדמיה ללשון העברית קבעה את המילה מִרְשֶתֶת (או "רשת תקשורת גלובלית") כתרגום לעברית של המונח הכללי אינטרנט, זאת בעקבות הצעתו של ההיסטוריון ניר מן ב־1998. על פי מן "המילה 'מִרְשֶתֶת' (על משקל 'מרפסת'; 'מרצפת') מגלמת בחובה את המונח 'רשת' ומשמרת את השורש שת"ת ממנו נגזרת המילה 'תשתית'". המילה מרשתת חדרה לשימוש חלקי גם לציון האינטרנט, בעיקר בפי קריינים בתקשורת המדוברת. עם זאת, השימוש ב"אינטרנט" מקובל ונפוץ הרבה יותר. נהוג להתייחס לאינטרנט כזכר, אם כי יש שמתייחסים אליו גם כנקבה, בעיקר בשל העובדה שהוא רשת (ורשת היא נקבה); אך בכל המקרים - ביחיד בלבד.קיימות גם רשתות אינטרנט נוספות, שאינן גלובליות, כגון אינטראנט (בעברית: מרשתת פנים) של ארגונים שונים.ראו גם אינטרנט בישראל הרשת העמוקה ריבונות במרחב המקווןלקריאה נוספת יאיר עמיחי־המבורגר, הטוב, הרע והמכוער באינטרנט: הפסיכולוגיה של החיים ברשת, תל אביב: מטר, 2013.קישורים חיצוניים איגוד האינטרנט הישראלי - Israel Internet Association - אתר האיגוד הפועל לקידום האינטרנט והטמעתו בישראל האיגוד הישראלי לטכנולוגיית המידע אוהד ברזילי, על ראשית האינטרנט וההבדל בינו ובין הווב, ספטמבר 2011 - סרטון הסבר קצר בווידאו בלוג העברי - אינטרטנט האינטרנט במספרים: 1.73 מיליארד גולשים ברשת ב-2009 , באתר TheMarker אינטרנט – כיצד זה פועל?, באתר E-News.co.il, 12 בספטמבר 2010 ד"ר לאה מזור, חינוך ובטיחות באינטרנט, על מקרא הוראה וחינוך How the Internet Works in 5 Minutes - סרטון המסביר בקצרה איך עובד האינטרנט, באתר יוטיוב סרטון המסביר כיצד האינטרנט חוצה יבשות Who invented the internet? Google Arts &amp; Culture, 2019הערות שוליים תקשורת מחשביםגלובליזציהארצות הברית: המצאות

123

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94

מטאורולוגיה

מטאורולוגיה הוא מדע העוסק בחקר האטמוספיריות, תהליכי מזג האוויר וחיזויים. המטאורולוגיה שייכת למדעי כדור הארץ וגם למדעי האטמוספירה. היא מובדלת ממדע הקלימטולוגיה בחוקרהּ תופעות זמניות ואינה מתעניינת בתנאי מזג אוויר מקומיים לאורך זמן. תופעה מטאורולוגית היא אירועי מזג אוויר נצפים אשר ניתן להבינם ולהסבירם באמצעות מדע המטאורולוגיה. תופעות אלו הן תוצאה של אינטראקציה בין פרמטרים שונים באטמוספירת כדור הארץ, בין השאר טמפרטורה, לחץ ואדי מים. היסטוריה של המטאורולוגיה ההיסטוריה של המטאורולוגיה מתבטאת בתגליות, המצאות ואירועים אשר השפיעו על מדע זה מאז עצם קיום האדם ועד היום וסייעו בהבנת אירועי מזג האוויר. מאז ומתמיד האדם התעניין בסובב אותו והסביר את הדברים בדרכים שונות, וכך בדיוק קרה גם עם מזג האוויר הסובב אותו. למשל, האדם הסביר את הגשמים כברכה, את הסופות וליקויי החמה כזעמם של האלים ועוד רבים אחרים. כאשר הפילוסופיה החלה להתפתח הסביר האדם את התופעות המטאורולוגיות בדרכים שונות. אריסטו הסביר שהעולם מורכב מארבעה יסודות: אש, אוויר, מים ואדמה, אלו בהשפעת השמש, משתנים ויוצרים דברים חדשים. כך לדוגמה, הסביר אריסטו, שהשמש מחממת את האדמה ומוציאה ממנה עשן ואבק, ומחממת את המים ומוציאה מהם חומר שקוף אשר יוצר את העננים. על פי רעיונות היסודות הסביר אריסטו גם את הברקים והרעמים. על פיו הרעם הוא רעש שנוצר על ידי רוח חזקה מאוד שנושבת בין עננים והברק הוא השריפה של רוח זו. למרות הידע המצוי בידי האנושות כיום, חלק מרעיונותיו של אריסטו אינם כה רחוקים כל כך מן המציאות. ישנם מספר קטן של רעיונות שבדיעבד מתבררים כנכונים. למשל אריסטו הסביר שכאשר השמים בצבע כתמתם-אדמדם אז עומד לרדת גשם, ואכן ידוע לנו שכאשר הלחות רבה בשמים הם מקבלים צבע כזה עקב פיזור קרני האור. קיימים רעיונות אחרים של אריסטו אשר אין בהם שום אמת, למשל שיללת זאב מבשרת על בוא הגשם. חיזוי מזג האוויר סקרנותו של האדם, אשר הביאה אותו מלכתחילה לחקור את תופעות מזג האוויר, גררה המצאות וגילויים רבים אחרים בתהליך הנמשך עד היום. כל הגילויים האלו הביאו להתפחות מדע המטאורולוגיה, שבזכותו היום אנו יכולים לצפות ולחזות את אירועי מזג האוויר, במידה מוגבלת. בעזרת חיזוי מזג האוויר ניתן לדעת האם כדאי לטוס, או שמא לבטל בשל חשש לערפל או לענני סערה. משחר ההיסטוריה האדם עסק בניסיון לחזות את מזג האוויר, וזאת כיוון שיש לכך משמעות חשובה עבור החקלאים. על פי מזג האוויר החקלאים יודעים מתי עליהם לשתול/ לקצור את התבואה. מתי הם יכולים לצאת למסעות ציד ארוכים ומתי לא. לכן, חברות פרימיטיביות פיתחו לעצמן דרכים שונות ומגוונות, מעיין "סמנים" לחיזוי מזג האוויר. לדוגמה, באמצעות צפייה בעכבישים ניתן לזהות את בוא החורף לפי אריגת קוריהם מול הרוח, בציפייה לחרקים שיעופו לעבר הקורים. כאשר הסנוניות עפות בגובה רב מהרגיל בשמים זה סימן כי הגשם קרוב וזה הזמן לזרוע ולנטוע. הסמנים לחיזוי מזג האוויר משתנים ממקום למקום ומקהילה לקהילה: עבור בני הלואו במחוז ניאנזה, הגשם מגיע שבוע אחרי פריחת האמריליס (שושנים), אם הפרחים לבנים יהיה גשם רב ואילו פרחים כתומים מסמנים עונת גשמים ענייה. עבור בני האבאסאבו (דייגים) מערבולות מעל לאגם הן סימן לבוא הגשם. מדע המטאורולוגיה ממשיך להתפתח, מגמה שנמשכה לאורך המאה ה-20 ואל תוך המאה ה-21. החיזוי המודרני מתבסס על נתונים הנאספים מתחנות המפוזרות ברחבי העולם ומעובדים על ידי מחשבי-על. פלט עיבוד הנתונים מוצג בתור מפה סינופטית, המציגה את מערכות הלחץ בקנה מידה רחב היקף. כיום ניתן למצוא ברשת מספר מודלים לחיזוי מזג אוויר. המפה הסינופטית המודרנית (תמונה מצורפת) מציגה את מערכות הלחץ ברום (קווים צבעוניים- בצורת גלים) ואת מערכות הלחץ בקרקע (קווים לבנים). הגלים הקעורים (צורת U) מעודדים היווצרות משקעים- ונקראים אפיקי רום. במפה המצורפת ניתן לראות כי ישראל נמצאת בתחום אפיק רום. כך גם ספרד. ההתפתחות הטכנולוגית האחרונה שיפרה בצורה דרסטית את יכולת החיזוי. אם עד לפני שנים בודדות התחזית ניתנה ארבעה ימים קדימה בלבד, הרי שהיום ניתן לחזות חמישה ימים ואף יותר. נראה כי כמו מדעים אחרים, גם מדע המטאורולוגיה התפתח רבות כתוצאה ממלחמות. ניתן לראות זאת לדוגמה בהמצאת הלוויין, שהמוטיבציה לפיתוחו הושפעה רבות מן המלחמה הקרה. המצאה זו משמשת כיום כפלטפורמה לאמצעי חיזוי ראשונים במעלה של מזג האוויר. עם כל זאת, ככל הנראה, האנושות לעולם לא תצליח לחזות במדויק ובמספר ימים בלתי מוגבל את מזג האוויר. בהקשר זה מאוזכרת תכופות תאוריית אפקט הפרפר, כלומר כל דבר קטן כמו נפנוף בכנפיו של פרפר עשוי להיות בעל השפעה מכרעת על אירועי מזג האוויר, באופן שהוא בלתי ניתן לחיזוי מראש. מטאורולוגיה על ידי כדורים פורחים ותמונות לוויין גורמים רבים אשר קובעים את מזג האוויר נמצאים באטמוספירה. במאה ה-19, התחילו לבצע מדידות מטאורולוגיות באטמוספירה על ידי כדורים פורחים הנקראים רדיוסונדות. על כדורים אלו הוצבו מדי לחץ, מד טמפרטורה ומד לחות. מטאורולוגיה, קלימטולוגיה, ופיזיקה אטמוספירית הם תתי נושאים בחקר האטמוספירה. מקור שם התחום היא בתאוריה של אריסטו שהחשיבה את כל הדברים מעל לירח כדברים קבועים ועל מנת לתרץ את המטאורים ראתה אותם כחלק ממזג האוויר. הים והתפתחות המטאורולוגיה כדור הארץ מכונה "כוכב הלכת הכחול" וזאת משום שיותר משני שלישים משטחו מכוסים במים. לים השפעה עצומה על מזג האוויר בכדור הארץ. הים מוליך חום וקור בעזרת זרמי המים שבתוכו למקומות רבים ושונים בעולם. נוסף על כך, הים הוא המקור העיקרי לגשמים ולשאר המשקעים ובכך מהווה גורם משפיע על מזג האוויר ומעצב אותו. סקרנות האדם הביאה אותו לים כבר לפני עשרות אלפי שנים. לפני כעשרים אלף שנים היו ברשות האדם כלי שיט פרימיטיביים דרכם הגיע ליבשת אוסטרליה. יתר על כן, לפני כעשרת אלפים שנים התפתח השיט בים האגאי. לפני שלושת אלפים וארבע מאות שנה סירות מצריות שנקראו "חתשפסות" שטו לאורך כל ים סוף. כבר במאה ה-7 הקיפו הפיניקים את אפריקה. כמו כן, הוויקינגים גילו את אמריקה כשחצו את האוקיינוס האטלנטי. התפתחות רבה בחקר האוקיינוסים החלה במלחמת העולם השנייה עם עליית השימוש בצוללות. מידע רב על זרמי האוקיינוסים נאסף במסגרת מדע זה, הנקרא אוקיינוגרפיה. כמו שהאטמוספירה עצמה אינה אחידה בטמפרטורה בה, כך גם הים. עקב התחממות בלתי אחידה של כדור הארץ לאוקיינוסים ולימים טמפרטורות שונות בכל אזור ואזור. השכבות העליונות של האוקיינוסים מתחממות ונעות לעבר הקטבים. בדרכן מתקררות השכבות ושוקעות וכך חוזרות חזרה לכיוון קו המשווה. ישנם גם הבדלי מליחות קלים בין ימים שונים. מטאורולוגיה בתרבות מטאורולוגיה בתלמוד בדף כ"ה במסכת בבא בתרא, העוסק בכיוון נשיבת הרוח ובתדירותה, נאמר כי הרוח הצפונית היא הרוח התדירה ביותר, וכי הרוח הדרומית היא הקשה ביותר . התלמוד אף עסק בנושא המשקעים. הפרק הראשון של מסכת תענית עוסק בירידת הגשמים. בפרק נטען כי הטל והרוחות אינם נעצרים. הפרק עוסק גם במעלתם של הרוחות, העננים והשמש הבאים לאחר הגשם, ועל כך ששלגים להרים תועלתם היא פי חמישה מתועלת הגשמים להרים. נושאים נוספים שנידונו בתלמוד כוללים את זמנו של היורה וזמנו של המלקוש, איזה זמן ביום עדיף לירידת הגשמים, כמות הגשמים שעל ידה לא תקרא השנה שנת בצורת, הסימנים לבוא הגשם ולהפסקת הגשם, וההבדלים שבין ארץ ישראל לבבל בעניין זה. במסכת עירובין, התקיים דיון הלכתי על השאלה מאין מגיעים הגשמים. גם בשאר תופעות מטאורולוגיות דן התלמוד, כגון: מקורם של הברקים והרעמים, צבעי ברקים שונים וסוגי רוחות, וארבע עונות השנה. מטאורולוגיה בקולנוע הסרט "היום שאחרי מחר" עוסק בתרחיש של שינוי אקלים מהיר שנוצר עקב התנתקות קרחון ושיבוש של זרמי ים שמובילים לכניסה לעידן קרח חדש. הסרט "2012" מציג תרחיש שבו פעילות שמש מוגברת גורמת לפעילות געשית, רעידות אדמה, גלי צונאמי ענקיים ועליית מפלס המים. "עולם המים" מתאר מציאות שבה החיים בכדור הארץ מתנהלים על מושבות צפות ומים מתוקים ודלק הם משאבים נדירים. הסרט "טוויסטר" מציג את תופעת "ציידי הסופות" הרודפים אחרי סופות טורנדו כדי לשפר את מערכת ההתראה על סופות. ראו גם סינופטיקה הסיבה לירידת משקעים מודלים לחיזוי מזג אוויר אפיק רום אלפרד וגנר אקלים ארץ ישראל לקריאה נוספת גדעון מירון, חיזוי מזג אוויר, 'מערכות ים' דצמבר 1970, עמ' 24–26. גלן ט. טריוורתה, מבוא לתורת האקלים, הוצאת יחדיו, 1976 שמואל יפה, מזג־אוויר ואקלים, הוצאת מסדה ד"ר דוד גרשון וד"ר בני רזניק, מזג אוויר, ספרית מעריב, 1995 יאיר גולדרייך, האקלים בישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן קישורים חיצוניים השירות המטאורולוגי הישראלי מזג האוויר בישראל אתר המספק נתונים מטאורולוגים מילון למונחי מטאורולוגיה (1971), באתר האקדמיה ללשון שאול הגדוס, בשרות צי הסוחר, 'מערכות ים' כ"ג מרץ 1955, עמ' 53. סיגל בוכריס, התחנה המטאורולוגית, 'בין גלים' 180 אפריל 1990 עמ' 42. הערות שוליים מדעי כדור הארץ

מטאורולוגיה הוא מדע העוסק בחקר האטמוספיריות, תהליכי מזג האוויר וחיזויים. המטאורולוגיה שייכת למדעי כדור הארץ וגם למדעי האטמוספירה. היא מובדלת ממדע הקלימטולוגיה בחוקרהּ תופעות זמניות ואינה מתעניינת בתנאי מזג אוויר מקומיים לאורך זמן.תופעה מטאורולוגית היא אירועי מזג אוויר נצפים אשר ניתן להבינם ולהסבירם באמצעות מדע המטאורולוגיה. תופעות אלו הן תוצאה של אינטראקציה בין פרמטרים שונים באטמוספירת כדור הארץ, בין השאר טמפרטורה, לחץ ואדי מים.היסטוריה של המטאורולוגיהההיסטוריה של המטאורולוגיה מתבטאת בתגליות, המצאות ואירועים אשר השפיעו על מדע זה מאז עצם קיום האדם ועד היום וסייעו בהבנת אירועי מזג האוויר.מאז ומתמיד האדם התעניין בסובב אותו והסביר את הדברים בדרכים שונות, וכך בדיוק קרה גם עם מזג האוויר הסובב אותו. למשל, האדם הסביר את הגשמים כברכה, את הסופות וליקויי החמה כזעמם של האלים ועוד רבים אחרים. כאשר הפילוסופיה החלה להתפתח הסביר האדם את התופעות המטאורולוגיות בדרכים שונות.אריסטו הסביר שהעולם מורכב מארבעה יסודות: אש, אוויר, מים ואדמה, אלו בהשפעת השמש, משתנים ויוצרים דברים חדשים. כך לדוגמה, הסביר אריסטו, שהשמש מחממת את האדמה ומוציאה ממנה עשן ואבק, ומחממת את המים ומוציאה מהם חומר שקוף אשר יוצר את העננים. על פי רעיונות היסודות הסביר אריסטו גם את הברקים והרעמים. על פיו הרעם הוא רעש שנוצר על ידי רוח חזקה מאוד שנושבת בין עננים והברק הוא השריפה של רוח זו.למרות הידע המצוי בידי האנושות כיום, חלק מרעיונותיו של אריסטו אינם כה רחוקים כל כך מן המציאות. ישנם מספר קטן של רעיונות שבדיעבד מתבררים כנכונים. למשל אריסטו הסביר שכאשר השמים בצבע כתמתם-אדמדם אז עומד לרדת גשם, ואכן ידוע לנו שכאשר הלחות רבה בשמים הם מקבלים צבע כזה עקב פיזור קרני האור. קיימים רעיונות אחרים של אריסטו אשר אין בהם שום אמת, למשל שיללת זאב מבשרת על בוא הגשם.חיזוי מזג האווירסקרנותו של האדם, אשר הביאה אותו מלכתחילה לחקור את תופעות מזג האוויר, גררה המצאות וגילויים רבים אחרים בתהליך הנמשך עד היום. כל הגילויים האלו הביאו להתפחות מדע המטאורולוגיה, שבזכותו היום אנו יכולים לצפות ולחזות את אירועי מזג האוויר, במידה מוגבלת. בעזרת חיזוי מזג האוויר ניתן לדעת האם כדאי לטוס, או שמא לבטל בשל חשש לערפל או לענני סערה.משחר ההיסטוריה האדם עסק בניסיון לחזות את מזג האוויר, וזאת כיוון שיש לכך משמעות חשובה עבור החקלאים. על פי מזג האוויר החקלאים יודעים מתי עליהם לשתול/ לקצור את התבואה. מתי הם יכולים לצאת למסעות ציד ארוכים ומתי לא. לכן, חברות פרימיטיביות פיתחו לעצמן דרכים שונות ומגוונות, מעיין "סמנים" לחיזוי מזג האוויר. לדוגמה, באמצעות צפייה בעכבישים ניתן לזהות את בוא החורף לפי אריגת קוריהם מול הרוח, בציפייה לחרקים שיעופו לעבר הקורים. כאשר הסנוניות עפות בגובה רב מהרגיל בשמים זה סימן כי הגשם קרוב וזה הזמן לזרוע ולנטוע.הסמנים לחיזוי מזג האוויר משתנים ממקום למקום ומקהילה לקהילה: עבור בני הלואו במחוז ניאנזה, הגשם מגיע שבוע אחרי פריחת האמריליס (שושנים), אם הפרחים לבנים יהיה גשם רב ואילו פרחים כתומים מסמנים עונת גשמים ענייה. עבור בני האבאסאבו (דייגים) מערבולות מעל לאגם הן סימן לבוא הגשם.מדע המטאורולוגיה ממשיך להתפתח, מגמה שנמשכה לאורך המאה ה-20 ואל תוך המאה ה-21.החיזוי המודרני מתבסס על נתונים הנאספים מתחנות המפוזרות ברחבי העולם ומעובדים על ידי מחשבי-על. פלט עיבוד הנתונים מוצג בתור מפה סינופטית, המציגה את מערכות הלחץ בקנה מידה רחב היקף. כיום ניתן למצוא ברשת מספר מודלים לחיזוי מזג אוויר.המפה הסינופטית המודרנית (תמונה מצורפת) מציגה את מערכות הלחץ ברום (קווים צבעוניים- בצורת גלים) ואת מערכות הלחץ בקרקע (קווים לבנים).הגלים הקעורים (צורת U) מעודדים היווצרות משקעים- ונקראים אפיקי רום.במפה המצורפת ניתן לראות כי ישראל נמצאת בתחום אפיק רום. כך גם ספרד.ההתפתחות הטכנולוגית האחרונה שיפרה בצורה דרסטית את יכולת החיזוי. אם עד לפני שנים בודדות התחזית ניתנה ארבעה ימים קדימה בלבד, הרי שהיום ניתן לחזות חמישה ימים ואף יותר. נראה כי כמו מדעים אחרים, גם מדע המטאורולוגיה התפתח רבות כתוצאה ממלחמות. ניתן לראות זאת לדוגמה בהמצאת הלוויין, שהמוטיבציה לפיתוחו הושפעה רבות מן המלחמה הקרה. המצאה זו משמשת כיום כפלטפורמה לאמצעי חיזוי ראשונים במעלה של מזג האוויר. עם כל זאת, ככל הנראה, האנושות לעולם לא תצליח לחזות במדויק ובמספר ימים בלתי מוגבל את מזג האוויר. בהקשר זה מאוזכרת תכופות תאוריית אפקט הפרפר, כלומר כל דבר קטן כמו נפנוף בכנפיו של פרפר עשוי להיות בעל השפעה מכרעת על אירועי מזג האוויר, באופן שהוא בלתי ניתן לחיזוי מראש.מטאורולוגיה על ידי כדורים פורחים ותמונות לווייןגורמים רבים אשר קובעים את מזג האוויר נמצאים באטמוספירה. במאה ה-19, התחילו לבצע מדידות מטאורולוגיות באטמוספירה על ידי כדורים פורחים הנקראים רדיוסונדות. על כדורים אלו הוצבו מדי לחץ, מד טמפרטורה ומד לחות.מטאורולוגיה, קלימטולוגיה, ופיזיקה אטמוספירית הם תתי נושאים בחקר האטמוספירה.מקור שם התחום היא בתאוריה של אריסטו שהחשיבה את כל הדברים מעל לירח כדברים קבועים ועל מנת לתרץ את המטאורים ראתה אותם כחלק ממזג האוויר.הים והתפתחות המטאורולוגיהכדור הארץ מכונה "כוכב הלכת הכחול" וזאת משום שיותר משני שלישים משטחו מכוסים במים. לים השפעה עצומה על מזג האוויר בכדור הארץ. הים מוליך חום וקור בעזרת זרמי המים שבתוכו למקומות רבים ושונים בעולם. נוסף על כך, הים הוא המקור העיקרי לגשמים ולשאר המשקעים ובכך מהווה גורם משפיע על מזג האוויר ומעצב אותו.סקרנות האדם הביאה אותו לים כבר לפני עשרות אלפי שנים. לפני כעשרים אלף שנים היו ברשות האדם כלי שיט פרימיטיביים דרכם הגיע ליבשת אוסטרליה. יתר על כן, לפני כעשרת אלפים שנים התפתח השיט בים האגאי. לפני שלושת אלפים וארבע מאות שנה סירות מצריות שנקראו "חתשפסות" שטו לאורך כל ים סוף. כבר במאה ה-7 הקיפו הפיניקים את אפריקה. כמו כן, הוויקינגים גילו את אמריקה כשחצו את האוקיינוס האטלנטי.התפתחות רבה בחקר האוקיינוסים החלה במלחמת העולם השנייה עם עליית השימוש בצוללות. מידע רב על זרמי האוקיינוסים נאסף במסגרת מדע זה, הנקרא אוקיינוגרפיה.כמו שהאטמוספירה עצמה אינה אחידה בטמפרטורה בה, כך גם הים. עקב התחממות בלתי אחידה של כדור הארץ לאוקיינוסים ולימים טמפרטורות שונות בכל אזור ואזור. השכבות העליונות של האוקיינוסים מתחממות ונעות לעבר הקטבים. בדרכן מתקררות השכבות ושוקעות וכך חוזרות חזרה לכיוון קו המשווה. ישנם גם הבדלי מליחות קלים בין ימים שונים.מטאורולוגיה בתרבותמטאורולוגיה בתלמודבדף כ"ה במסכת בבא בתרא, העוסק בכיוון נשיבת הרוח ובתדירותה, נאמר כי הרוח הצפונית היא הרוח התדירה ביותר, וכי הרוח הדרומית היא הקשה ביותר .התלמוד אף עסק בנושא המשקעים. הפרק הראשון של מסכת תענית עוסק בירידת הגשמים. בפרק נטען כי הטל והרוחות אינם נעצרים. הפרק עוסק גם במעלתם של הרוחות, העננים והשמש הבאים לאחר הגשם, ועל כך ששלגים להרים תועלתם היא פי חמישה מתועלת הגשמים להרים. נושאים נוספים שנידונו בתלמוד כוללים את זמנו של היורה וזמנו של המלקוש, איזה זמן ביום עדיף לירידת הגשמים, כמות הגשמים שעל ידה לא תקרא השנה שנת בצורת, הסימנים לבוא הגשם ולהפסקת הגשם, וההבדלים שבין ארץ ישראל לבבל בעניין זה.במסכת עירובין, התקיים דיון הלכתי על השאלה מאין מגיעים הגשמים. גם בשאר תופעות מטאורולוגיות דן התלמוד, כגון: מקורם של הברקים והרעמים, צבעי ברקים שונים וסוגי רוחות, וארבע עונות השנה.מטאורולוגיה בקולנועהסרט "היום שאחרי מחר" עוסק בתרחיש של שינוי אקלים מהיר שנוצר עקב התנתקות קרחון ושיבוש של זרמי ים שמובילים לכניסה לעידן קרח חדש. הסרט "2012" מציג תרחיש שבו פעילות שמש מוגברת גורמת לפעילות געשית, רעידות אדמה, גלי צונאמי ענקיים ועליית מפלס המים."עולם המים" מתאר מציאות שבה החיים בכדור הארץ מתנהלים על מושבות צפות ומים מתוקים ודלק הם משאבים נדירים. הסרט "טוויסטר" מציג את תופעת "ציידי הסופות" הרודפים אחרי סופות טורנדו כדי לשפר את מערכת ההתראה על סופות.ראו גם סינופטיקה הסיבה לירידת משקעים מודלים לחיזוי מזג אוויר אפיק רום אלפרד וגנר אקלים ארץ ישראללקריאה נוספת גדעון מירון, חיזוי מזג אוויר, 'מערכות ים' דצמבר 1970, עמ' 24–26. גלן ט. טריוורתה, מבוא לתורת האקלים, הוצאת יחדיו, 1976 שמואל יפה, מזג־אוויר ואקלים, הוצאת מסדה ד"ר דוד גרשון וד"ר בני רזניק, מזג אוויר, ספרית מעריב, 1995 יאיר גולדרייך, האקלים בישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילןקישורים חיצוניים השירות המטאורולוגי הישראלי מזג האוויר בישראל אתר המספק נתונים מטאורולוגים מילון למונחי מטאורולוגיה (1971), באתר האקדמיה ללשון שאול הגדוס, בשרות צי הסוחר, 'מערכות ים' כ"ג מרץ 1955, עמ' 53. סיגל בוכריס, התחנה המטאורולוגית, 'בין גלים' 180 אפריל 1990 עמ' 42.הערות שולייםמדעי כדור הארץ

131

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F%20%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94%20%D7%91%D7%9C%D7%91%D7%93

זיכרון לקריאה בלבד

זיכרון לקריאה בלבד (מאנגלית: Read-only Memory, בראשי תיבות: ROM) הוא אמצעי לאחסון נתונים, דמוי זיכרון מחשב, המכיל נתונים הנכתבים בו פעם אחת, ונקראים ממנו פעמים רבות. שבבים אלה אינם ניתנים לכתיבה חוזרת (בצורה פשוטה), ומכאן שמם. בניגוד ל-RAM, תוכן ה-ROM נשמר גם לאחר ניתוק מקור מתח. הגישה ל-ROM פשוטה יותר ומהירה בהרבה מאשר גישה לאמצעי אחסון מגנטיים ואופטיים כגון דיסק קשיח או תקליטור. בעבר שימש ה-ROM לאחסון מערכת ההפעלה כולה במחשבים אישיים. בהמשך נותרו ל-ROM מספר תפקידים עיקריים: תוכנת אתחול (Boot): תוכנה שמטרתה לבצע את הפעולות הראשונות בזמן הדלקת המחשב, כולל בדיקת תקינות רכיבי המחשב וטעינת מערכת ההפעלה לזיכרון. BIOS - אוסף רוטינות אשר תומכות בפעולות הקלט והפלט הבסיסיות של המחשב. צריבה של תוכנה קבועה על רכיבים המיועדים לביצוע פעולות מוגדרות מראש, כגון במעגל משולב תלוי יישום. כיום, יותר ויותר פעולות במחשב שמולאו בעבר על ידי שבבי ROM (כולל תוכנת ה-BIOS) מבוצעים על ידי זיכרון הבזק, שיתרונו בכך שהוא מחיק (לא כמו ROM) ואינו תלוי בחיבור למקור מתח כמו זיכרון נדיף כך שניתן לעדכן את התוכנה המאוחסנת בו לגרסה חדשה יותר ללא צורך בהחלפתו כפי שיש לעשות כאשר משתמשים ב-ROM. ROM באנדרואיד במערכת ההפעלה אנדרואיד ה-ROM מאחסן את מערכת ההפעלה של המכשיר שמריץ אותו, אך הוא ניתן להחלפה, באמצעות הרשאות מנהל, מערך Recovery (מקביל ל-BIOS במחשב) מותאם אישית או תוכנת צריבה (לדוגמה odin במכשירי סמסונג). צריבת ROM לא תקינה גורמת למכשיר להיכנס למצב המכונה "בריק" (Brick, בעברית: לבנה): מצב שבו לא ניתן להפעיל את מערכת ההפעלה של המכשיר. כדי לצאת ממצב בריק יש להיכנס למסך ה- Recovery, ולצרוב מחדש ROM. במקרים מסוימים, גם ה-Recovery או ה-FASTBOOT \ Download Mode לא יעלה. מצב זה נקרא בריק מלא, ומחייב החלפת לוח האם של המכשיר או צריבת המערכת על ידי חיבור ישיר לשבב הזיכרון על ידי JTAG. למכשירי סמסונג שמריצים אנדרואיד, קיים כלי בשם JIG אשר מחזיר את המכשיר למצב בו המשתמש יכול להיכנס ל-Download Mode אם המכשיר קיבל בריק חלקי. ראו גם EPROM EEPROM מונחים בחומרה זיכרון בלתי נדיף קישורים חיצוניים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה זיכרון מחשב

זיכרון לקריאה בלבד (מאנגלית: Read-only Memory, בראשי תיבות: ROM) הוא אמצעי לאחסון נתונים, דמוי זיכרון מחשב, המכיל נתונים הנכתבים בו פעם אחת, ונקראים ממנו פעמים רבות. שבבים אלה אינם ניתנים לכתיבה חוזרת (בצורה פשוטה), ומכאן שמם. בניגוד ל-RAM, תוכן ה-ROM נשמר גם לאחר ניתוק מקור מתח. הגישה ל-ROM פשוטה יותר ומהירה בהרבה מאשר גישה לאמצעי אחסון מגנטיים ואופטיים כגון דיסק קשיח או תקליטור.בעבר שימש ה-ROM לאחסון מערכת ההפעלה כולה במחשבים אישיים. בהמשך נותרו ל-ROM מספר תפקידים עיקריים: תוכנת אתחול (Boot): תוכנה שמטרתה לבצע את הפעולות הראשונות בזמן הדלקת המחשב, כולל בדיקת תקינות רכיבי המחשב וטעינת מערכת ההפעלה לזיכרון. BIOS - אוסף רוטינות אשר תומכות בפעולות הקלט והפלט הבסיסיות של המחשב. צריבה של תוכנה קבועה על רכיבים המיועדים לביצוע פעולות מוגדרות מראש, כגון במעגל משולב תלוי יישום.כיום, יותר ויותר פעולות במחשב שמולאו בעבר על ידי שבבי ROM (כולל תוכנת ה-BIOS) מבוצעים על ידי זיכרון הבזק, שיתרונו בכך שהוא מחיק (לא כמו ROM) ואינו תלוי בחיבור למקור מתח כמו זיכרון נדיף כך שניתן לעדכן את התוכנה המאוחסנת בו לגרסה חדשה יותר ללא צורך בהחלפתו כפי שיש לעשות כאשר משתמשים ב-ROM.ROM באנדרואיד במערכת ההפעלה אנדרואיד ה-ROM מאחסן את מערכת ההפעלה של המכשיר שמריץ אותו, אך הוא ניתן להחלפה, באמצעות הרשאות מנהל, מערך Recovery (מקביל ל-BIOS במחשב) מותאם אישית או תוכנת צריבה (לדוגמה odin במכשירי סמסונג). צריבת ROM לא תקינה גורמת למכשיר להיכנס למצב המכונה "בריק" (Brick, בעברית: לבנה): מצב שבו לא ניתן להפעיל את מערכת ההפעלה של המכשיר. כדי לצאת ממצב בריק יש להיכנס למסך ה- Recovery, ולצרוב מחדש ROM. במקרים מסוימים, גם ה-Recovery או ה-FASTBOOT \ Download Mode לא יעלה. מצב זה נקרא בריק מלא, ומחייב החלפת לוח האם של המכשיר או צריבת המערכת על ידי חיבור ישיר לשבב הזיכרון על ידי JTAG. למכשירי סמסונג שמריצים אנדרואיד, קיים כלי בשם JIG אשר מחזיר את המכשיר למצב בו המשתמש יכול להיכנס ל-Download Mode אם המכשיר קיבל בריק חלקי.ראו גם EPROM EEPROM מונחים בחומרה זיכרון בלתי נדיףקישורים חיצונייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהזיכרון מחשב

136

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%9F

מונסון

מוֹנסוּן הוא מונח במטאורולוגיה המתייחס לרוב לזרימות אוויר עונתיות קבועות המתהוות בתת היבשת ההודית עקב הפרשים תרמיים (הפרשי-טמפרטורות קבועים) בין הים ליבשה. ניתן להתייחס גם למונסונים במקומות אחרים בעולם, שכן ההגדרה ההידרולוגית למונסון היא ירידת ממטרים בעונה קבועה ומסוימת. המונסון יכול להיווצר הן בעונה היבשה והן בעונה הגשומה, במהלך עונת הקיץ מעל הגוש היבשתי, הנוטה להתחמם במהירות, מתהווה מסת אוויר חמה ביחס לאוויר האוקיאני הקריר יחסית, ולכן מתהווה זרימת אוויר מן הים אל היבשה. לרוב זרימה זו נושאת בחובה לחות רבה, אשר עם עלייתה לרום מתעבה וניתכת אל הארץ כ"גשמי מונסון". המונסון הקיצי מלווה בהתהוות של שקע תרמי. תופעה הפוכה מתרחשת בעונת החורף, אז מתהווה זרימה יבשה קרה ודלה בלחות, שלרוב מלווה בהתהוות רמה תרמית. המקור הראשוני של המילה מונסון הוא המילה הערבית "מַוְּסִם" (موسم) - "עונה". המונח מונסון היה בשימוש לראשונה באנגלית בהודו כדי לתאר את הרוחות העונתיות במפרץ בנגל והים הערבי שבדרום-מזרח הגורמות לממטרים כבדים באזור. בהידרולוגיה מתייחסים לכל מצב שבו אזור מקבל את מרבית הגשמים שלו בעונה מסוימת כאל "גשם מונסוני". ישראל מושפעת בעונת הקיץ משלוחה של מערכת המונסון ההודית, היוצאת למפרץ הפרסי (ומכאן שמו, "האפיק הפרסי") ומשם ללבנט הציקלוגנטי. מחקרים מהתקופה האחרונה מצביעים על כך ששינויי האקלים אחראיים לשינויים מרחיקי לכת בתדירותם ובעוצמתם של המונסונים בתת-היבשת ההודית. ראו גם מטאורולוגיה – מונחים המונסון של אמריקה הצפונית לקריאה נוספת שרה קורבט, מהמרים על המונסון, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 138, נובמבר 2009 קישורים חיצוניים סרט המראה את כל שלבי המונסון המצולמים, באתר יוטיוב. מונסון - בהרחבה על גשמי המונסון באתר מזג האוויר הישראלי הערות שוליים גשם מטאורולוגיה

מוֹנסוּן הוא מונח במטאורולוגיה המתייחס לרוב לזרימות אוויר עונתיות קבועות המתהוות בתת היבשת ההודית עקב הפרשים תרמיים (הפרשי-טמפרטורות קבועים) בין הים ליבשה. ניתן להתייחס גם למונסונים במקומות אחרים בעולם, שכן ההגדרה ההידרולוגית למונסון היא ירידת ממטרים בעונה קבועה ומסוימת.המונסון יכול להיווצר הן בעונה היבשה והן בעונה הגשומה, במהלך עונת הקיץ מעל הגוש היבשתי, הנוטה להתחמם במהירות, מתהווה מסת אוויר חמה ביחס לאוויר האוקיאני הקריר יחסית, ולכן מתהווה זרימת אוויר מן הים אל היבשה. לרוב זרימה זו נושאת בחובה לחות רבה, אשר עם עלייתה לרום מתעבה וניתכת אל הארץ כ"גשמי מונסון".המונסון הקיצי מלווה בהתהוות של שקע תרמי.תופעה הפוכה מתרחשת בעונת החורף, אז מתהווה זרימה יבשה קרה ודלה בלחות, שלרוב מלווה בהתהוות רמה תרמית.המקור הראשוני של המילה מונסון הוא המילה הערבית "מַוְּסִם" (موسم) - "עונה". המונח מונסון היה בשימוש לראשונה באנגלית בהודו כדי לתאר את הרוחות העונתיות במפרץ בנגל והים הערבי שבדרום-מזרח הגורמות לממטרים כבדים באזור. בהידרולוגיה מתייחסים לכל מצב שבו אזור מקבל את מרבית הגשמים שלו בעונה מסוימת כאל "גשם מונסוני".ישראל מושפעת בעונת הקיץ משלוחה של מערכת המונסון ההודית, היוצאת למפרץ הפרסי (ומכאן שמו, "האפיק הפרסי") ומשם ללבנט הציקלוגנטי.מחקרים מהתקופה האחרונה מצביעים על כך ששינויי האקלים אחראיים לשינויים מרחיקי לכת בתדירותם ובעוצמתם של המונסונים בתת-היבשת ההודית.ראו גם מטאורולוגיה – מונחים המונסון של אמריקה הצפוניתלקריאה נוספת שרה קורבט, מהמרים על המונסון, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 138, נובמבר 2009קישורים חיצוניים סרט המראה את כל שלבי המונסון המצולמים, באתר יוטיוב. מונסון - בהרחבה על גשמי המונסון באתר מזג האוויר הישראליהערות שולייםגשםמטאורולוגיה

146

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%95%D7%98%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94

ביוטכנולוגיה

בִּיּוֹטֶכְנוֹלוֹגְיָה (מאנגלית: Biotechnology, בקיצור גם: ביוטק" – Biotech) הוא תחום של מחקר ופיתוח יישומי, המשתמש בידע ביולוגי לפיתוח טכנולוגיות. פיתוחים ביוטכנולוגיים מנצלים את תהליכי החיים במערכות ביולוגיות לצורך ייצור מוצרים בתחומי התעשייה, הרפואה, החקלאות והקוסמטיקה לרווחת האדם. המערכות הביולוגיות שבהן משתמש הביוטכנולוג הן תאים או רקמות של צמחים, בעלי חיים, או מיקרואורגניזמים (חיידקים בעיקר), או חומרים מיצורים אלו (גנים, אנזימים, הורמונים, חלבונים וכדומה). הביוטכנולוגיה קיבלה דחיפה בזכות הגילויים המהירים במדע הגנטיקה. חברות רבות העוסקות בביוטכנולוגיה זוכות להצלחה רבה, והתחום מעסיק מומחים מתחומים רבים בישראל ובעולם, ומשלב מחקר על תהליכי החיים (נשימה, תזונה, הפרשה, רבייה, תורשה ועוד), תנאי הגידול ואורח החיים של יצורים אלו, עם פיתוח של רעיונות וטכנולוגיות מתקדמות העוסקים בניצול תהליכים אלו לרווחת האדם. תחומים ענפי ההתמחות העיקריים בתחום הביוטכנולוגיה הם: ביוקטליזה: השימוש באנזימים ובמערכות אנזימטיות לשם זירוז תגובות כימיות. תהליכי תסיסה (פרמנטציה): ייצור תרופות, תוספי מזון, אנזימים וביוכימיקלים על ידי מיקרואורגניזמים כגון חיידקים, שמרים ופרוטיסטים. הנדסה גנטית: לפיתוח מוצרים חדשים ולשיפור תהליכי ייצור קיימים. ייצור נוגדנים (אימונודיאגנוסטיקה) ושימושיהם למטרות רפואיות (אבחון, ריפוי והכוונת תרופות) ואחרות (כגון תהליכי הפרדה). תרביות תאים מבעלי-חיים ומצמחים ושימושיהן ליצירת תרופות ותכשירי חיסון ולהחדרת שינויים מוכוונים בצמחים ובבעלי-חיים. ביוטכנולוגיה סביבתית: לפיתוח תהליכי ניצול וניטרול של פסולת חקלאית ותעשייתית בשיטות ביולוגיות כגון: מיחזור, קומפוסט, טיהור מי ביוב, טיפול בזיהומי נפט, הפקת אנרגיה מתהליכים ביולוגיים. במגמה לצמצם ולפתור בעיות הקשורות בזיהום הסביבה. ניצול תהליכים ביולוגיים לתועלת האדם בתקופה הקדומה כבר בתקופה הקדומה יצל האדם תהליכים ביולוגיים לצרכיו: אפיית לחם, הכנת גבינות, יין, בירה, חומץ, עיבוד סיבי פשתן ומשי ועיבוד עורות. הידע על הכנת המוצרים עבר במסורת מדור לדור מבלי שהבינו את הצד המדעי של התהליכים. ידוע שמיקרואורגניזמים כגון חיידקים ושמרים מעורבים בתהליכים הללו. המטרה הקדומה הייתה שימור המזון לזמן ממושך. המזון לא היה אז זמין בכל עונות השנה ובכל מקום אליו נדדו; החמצת המזון משמרת ומגנה עליו מפני קלקול (חיי מדף ארוכים יותר) לעומת מזון טרי, שכן הסביבה החומצית שנוצרת אינה מאפשרת לרוב המיקרואורגניזמים להתיישב על גבי המזון ולקלקל אותו. לסביבה החומצית אחראיים התוצרים הסופיים של תהליכי התסיסה השונים: חומצה לקטית (חומצת החלב), חומצה אצטית (חומץ), חומצה פחמתית (תוצר התסיסה במקרה זה הוא פחמן דו-חמצני; כשהוא מגיב עם מים נוצרת חומצה פחמתית) ועוד. לימודי ביוטכנולוגיה בישראל, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטה העברית, המכללה האקדמית תל חי ובמספר מכללות נוספות ניתן ללמוד לתואר ראשון (B.Sc או B.A) בביוטכנולוגיה, בחלקן ניתן ללמוד גם לתואר שני. לימודים אלה משולבים לעיתים קרובות בלימודי הנדסת מזון. בטכניון, באוניברסיטת בן-גוריון ואוניברסיטאות נוספות קיים מסלול להנדסת ביוטכנולוגיה בו מוכשרים מהנדסי ביוטכנולוגיה לעבודה בתעשייה ובמחקר. התואר הראשון מאפשר יציאה לשוק העבודה, אף שלרוב לעבודה מחקרית עצמאית, לתפקיד ניהולי בתחום נדרש לרוב תואר שני.. בין התפקידים המבוקשים נכללים מנהלי פרויקטים בביוטק, חוקרי מו"פ, מנהלי ניסויים קליניים, ואנשי שיווק רפואי. ברבים מבתי ספר תיכוניים בישראל מוצעת מגמת תהליכים ביוטכנולוגיים. המגמה מורכבת מ-10 יחידות לימוד במקצוע תהליכים ביוטכנולוגיים (5 יחידות לימוד עיוניות ו-5 יחידות לימוד עבור מעבדת חקר ופרויקט גמר) ו-5 יחידות לימוד במקצוע כימיה (3 יחידות לימוד של כימיה ועוד 2 יחידות לימוד של ביוכימיה). בעבר המגמה הייתה מורכבת מ-5 יחידות לימוד בתהליכי ביוטכנולוגיה ו-5 יחידות לימוד במקצועות כימיה וביולוגיה. בשנות האלפיים נכנס התחום אף ללימוד בסיסי גם בחטיבות ביניים, כמבוא ללימודים התיכוניים. ראו גם הנדסה ביו-רפואית ביו-מחשב קישורים חיצוניים סקירה וניתוח של חברות ביוטק בארץ אתר 'ביוטק' של רשת אורט מילון מונחי ביוטכנולוגיה מדור ביוטכנולוגיה באתר הידען מאמר הרחבה על כיווני מחקר ויישומים בתחום בספריית המרכז לטכנולוגיה חינוכית מדור ביוטכנולוגיה במגזין המדע נייצ'ר. באנגלית מגזין פוקוס על ביו-טק. באנגלית תחומים בביולוגיה טכנולוגיה

בִּיּוֹטֶכְנוֹלוֹגְיָה (מאנגלית: Biotechnology, בקיצור גם: ביוטק" – Biotech) הוא תחום של מחקר ופיתוח יישומי, המשתמש בידע ביולוגי לפיתוח טכנולוגיות. פיתוחים ביוטכנולוגיים מנצלים את תהליכי החיים במערכות ביולוגיות לצורך ייצור מוצרים בתחומי התעשייה, הרפואה, החקלאות והקוסמטיקה לרווחת האדם.המערכות הביולוגיות שבהן משתמש הביוטכנולוג הן תאים או רקמות של צמחים, בעלי חיים, או מיקרואורגניזמים (חיידקים בעיקר), או חומרים מיצורים אלו (גנים, אנזימים, הורמונים, חלבונים וכדומה).הביוטכנולוגיה קיבלה דחיפה בזכות הגילויים המהירים במדע הגנטיקה. חברות רבות העוסקות בביוטכנולוגיה זוכות להצלחה רבה, והתחום מעסיק מומחים מתחומים רבים בישראל ובעולם, ומשלב מחקר על תהליכי החיים (נשימה, תזונה, הפרשה, רבייה, תורשה ועוד), תנאי הגידול ואורח החיים של יצורים אלו, עם פיתוח של רעיונות וטכנולוגיות מתקדמות העוסקים בניצול תהליכים אלו לרווחת האדם.תחומיםענפי ההתמחות העיקריים בתחום הביוטכנולוגיה הם: ביוקטליזה: השימוש באנזימים ובמערכות אנזימטיות לשם זירוז תגובות כימיות. תהליכי תסיסה (פרמנטציה): ייצור תרופות, תוספי מזון, אנזימים וביוכימיקלים על ידי מיקרואורגניזמים כגון חיידקים, שמרים ופרוטיסטים. הנדסה גנטית: לפיתוח מוצרים חדשים ולשיפור תהליכי ייצור קיימים. ייצור נוגדנים (אימונודיאגנוסטיקה) ושימושיהם למטרות רפואיות (אבחון, ריפוי והכוונת תרופות) ואחרות (כגון תהליכי הפרדה). תרביות תאים מבעלי-חיים ומצמחים ושימושיהן ליצירת תרופות ותכשירי חיסון ולהחדרת שינויים מוכוונים בצמחים ובבעלי-חיים. ביוטכנולוגיה סביבתית: לפיתוח תהליכי ניצול וניטרול של פסולת חקלאית ותעשייתית בשיטות ביולוגיות כגון: מיחזור, קומפוסט, טיהור מי ביוב, טיפול בזיהומי נפט, הפקת אנרגיה מתהליכים ביולוגיים. במגמה לצמצם ולפתור בעיות הקשורות בזיהום הסביבה.ניצול תהליכים ביולוגיים לתועלת האדם בתקופה הקדומה כבר בתקופה הקדומה יצל האדם תהליכים ביולוגיים לצרכיו: אפיית לחם, הכנת גבינות, יין, בירה, חומץ, עיבוד סיבי פשתן ומשי ועיבוד עורות. הידע על הכנת המוצרים עבר במסורת מדור לדור מבלי שהבינו את הצד המדעי של התהליכים. ידוע שמיקרואורגניזמים כגון חיידקים ושמרים מעורבים בתהליכים הללו. המטרה הקדומה הייתה שימור המזון לזמן ממושך. המזון לא היה אז זמין בכל עונות השנה ובכל מקום אליו נדדו; החמצת המזון משמרת ומגנה עליו מפני קלקול (חיי מדף ארוכים יותר) לעומת מזון טרי, שכן הסביבה החומצית שנוצרת אינה מאפשרת לרוב המיקרואורגניזמים להתיישב על גבי המזון ולקלקל אותו.לסביבה החומצית אחראיים התוצרים הסופיים של תהליכי התסיסה השונים: חומצה לקטית (חומצת החלב), חומצה אצטית (חומץ), חומצה פחמתית (תוצר התסיסה במקרה זה הוא פחמן דו-חמצני; כשהוא מגיב עם מים נוצרת חומצה פחמתית) ועוד.לימודי ביוטכנולוגיה בישראל, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטה העברית, המכללה האקדמית תל חי ובמספר מכללות נוספות ניתן ללמוד לתואר ראשון (B.Sc או B.A) בביוטכנולוגיה, בחלקן ניתן ללמוד גם לתואר שני. לימודים אלה משולבים לעיתים קרובות בלימודי הנדסת מזון. בטכניון, באוניברסיטת בן-גוריון ואוניברסיטאות נוספות קיים מסלול להנדסת ביוטכנולוגיה בו מוכשרים מהנדסי ביוטכנולוגיה לעבודה בתעשייה ובמחקר.התואר הראשון מאפשר יציאה לשוק העבודה, אף שלרוב לעבודה מחקרית עצמאית, לתפקיד ניהולי בתחום נדרש לרוב תואר שני.. בין התפקידים המבוקשים נכללים מנהלי פרויקטים בביוטק, חוקרי מו"פ, מנהלי ניסויים קליניים, ואנשי שיווק רפואי.ברבים מבתי ספר תיכוניים בישראל מוצעת מגמת תהליכים ביוטכנולוגיים. המגמה מורכבת מ-10 יחידות לימוד במקצוע תהליכים ביוטכנולוגיים (5 יחידות לימוד עיוניות ו-5 יחידות לימוד עבור מעבדת חקר ופרויקט גמר) ו-5 יחידות לימוד במקצוע כימיה (3 יחידות לימוד של כימיה ועוד 2 יחידות לימוד של ביוכימיה). בעבר המגמה הייתה מורכבת מ-5 יחידות לימוד בתהליכי ביוטכנולוגיה ו-5 יחידות לימוד במקצועות כימיה וביולוגיה. בשנות האלפיים נכנס התחום אף ללימוד בסיסי גם בחטיבות ביניים, כמבוא ללימודים התיכוניים.ראו גם הנדסה ביו-רפואית ביו-מחשבקישורים חיצונייםסקירה וניתוח של חברות ביוטק בארץאתר 'ביוטק' של רשת אורטמילון מונחי ביוטכנולוגיהמדור ביוטכנולוגיה באתר הידעןמאמר הרחבה על כיווני מחקר ויישומים בתחום בספריית המרכז לטכנולוגיה חינוכיתמדור ביוטכנולוגיה במגזין המדע נייצ'ר. באנגליתמגזין פוקוס על ביו-טק. באנגלית תחומים בביולוגיהטכנולוגיה

158

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA%20%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%A9

מערכת השמש

מערכת השמש היא מערכת כוכבי לכת, שבה מקיפים לפחות שמונה כוכבי לכת וגופים נוספים רבים את השמש בהתאם לכוחות הכבידה הרלוונטיים. הגופים הגדולים העיקריים שסובבים את השמש הם שמונת כוכבי הלכת, ואליהם מצטרפים כוכבי לכת ננסיים ומספר גדול של גופים קטנים כמו אסטרואידים, שביטים ומטאורואידים. לחלק מהגופים שסובבים את השמש, ובייחוד לגדולים שבהם, יש ירחים משל עצמם, שמתלווים אליהם לאורך ההקפה. מערכת השמש נוצרה לפני כ־4.6 מיליארד שנה, והיא נמצאת בבועה המקומית על זרוע אוריון, אחת משש הזרועות של גלקסיית שביל החלב. גלקסיית שביל החלב מכילה בין 200 ל־400 מיליארד כוכבים, והיא ממוקמת, יחד עם כ־35 גלקסיות נוספות, בתוך קבוצת גלקסיות המכונה הקבוצה המקומית. הקבוצה המקומית היא רק אחת מקבוצות גלקסיות וצבירי גלקסיות רבים המרכיבים את צביר־על הבתולה, אחד מצבירי־על רבים ביקום. מעריכים שביקום הנראה יש מאות מיליארדי גלקסיות, ויותר מ־1022 כוכבים. המרכיב הדומיננטי של מערכת השמש הוא השמש עצמה, שתופסת 99.86% מהמסה הידועה של המערכת כולה. במרחק הקצר ביותר לשמש נמצאים ארבעת "כוכבי הלכת הפנימיים", הקרויים גם "כוכבי הלכת הארציים": כוכב חמה, נוגה, כדור הארץ ומאדים. אחריהם נמצאת חגורת האסטרואידים, המורכבת ממאות אלפי אסטרואידים, וביניהם כוכב לכת ננסי אחד ‒ קרס. אחריהם ממוקמים ארבעת "כוכבי הלכת החיצוניים", המכונים "ענקי הגזים": צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. ב"מערכת השמש החיצונית", מעבר לנפטון, נמצאים גופים המכונים "גופים טרנס־נפטוניים", והם בנויים מסלעים ומקרח. ניתן לחלק את מערכת השמש החיצונית לשלושה תחומים: חגורת קויפר, הדיסק המפוזר ועננת אורט. התגלו באזור זה יותר מאלף עצמים, ובהם ארבעה גופים המוגדרים ככוכבי לכת ננסיים: פלוטו, האומיה, מאקה־מאקה ואריס (כוכב לכת). מערך מסלולם של כוכבי הלכת במערכת השמש נמצא בקירוב על מישור אחד ‒ "מישור המילקה", המוגדר כמישור שעליו נמצא מסלול כדור הארץ סביב השמש. לעומת זאת, מסלולם של שביטים וגופים בחגורת קויפר נמצא לעיתים בזווית משמעותית יחסית למישור זה. כל כוכבי הלכת, כוכבי הלכת הננסיים ומרבית הגופים הקטנים במערכת השמש סובבים את השמש באותו כיוון ‒ נגד כיוון השעון, אם מתבוננים מנקודה מעל הקוטב הצפוני של השמש. בהתאם לחוק הראשון של קפלר, מסלולם של הגופים סביב השמש הוא אליפטי, כאשר השמש נמצאת באחד המוקדים של האליפסה, ולכן המרחק מהשמש משתנה במהלך ההקפה. המרחק הקטן ביותר בין כוכב לכת לשמש קרוי "פריהליון", והמרחק הגדול ביותר קרוי "אפהליון". לכוכבי הלכת מסלולים בעלי אקסצנטריות נמוכה, כלומר הם כמעט מעגליים. לעומת זאת, שביטים וחלק מהגופים הטרנס־נפטוניים נמצאים במסלולים אליפטיים בעלי אקסצנטריות גבוהה. החוק השני של קפלר והחוק השלישי שלו קובעים את הקשר בין המרחק מהשמש ומהירות התנועה של העצם שסביבה. לדוגמה, כוכב חמה, הקרוב ביותר לשמש, נע במהירות הגבוהה ביותר מבין כוכבי הלכת (47.4 ק"מ לשנייה בממוצע) ‒ ואילו נפטון, כוכב הלכת המרוחק ביותר מהשמש, נע לאט מכל יתר כוכבי הלכת (5.4 ק"מ לשנייה בממוצע). חוקי קפלר נובעים מכוח הכבידה הפועל בין השמש ובין העצמים הנוספים במערכת השמש, אולם העצמים השונים במערכת השמש מפעילים כוח כבידה גם זה על זה. על כן, תנועתם המדויקת של גופים אלו סביב השמש ותנועת הירחים סביבם דורשת הסבר מדויק ומורכב יותר משימוש בחוקי קפלר ותו לא. בפועל מתקיימת תהודה מסלולית בין גופים שונים במערכת השמש. זו יכולה להיות תהודת מסלול־מסלול, למשל התהודה בין איו, אירופה וגנימד, שלושה מירחיו של צדק, או התהודה בין מסלולו של נפטון למסלולו של פלוטו ולמסלולם של גופים נוספים בחגורת קויפר. התהודה יכולה להתבטא גם כתהודת סיבוב־מסלול, כמו התהודה בין פלוטו לכארון, בין כדור הארץ לירח, או בין סיבובו של כוכב חמה סביב צירו לסיבובו סביב השמש. אסטרונומים מודדים מרחקים במערכת השמש ביחידות אסטרונומיות (AU). יחידה אסטרונומית אחת שווה למרחק הממוצע בין כדור הארץ לשמש, וגודלה 149,597,870 ק"מ. כך למשל, פלוטו נמצא במרחק של 49.3 יחידות אסטרונומיות מהשמש באפהליון ו־29.7 יחידות אסטרונומיות בפריהליון, ואילו צדק נמצא במרחק של 4.95 עד 5.46 יחידות אסטרונומיות במהלך ההקפה. סיווג הגופים במערכת השמש מערכת השמש מורכבת מגופים רבים, ומדי שנה מתגלים בה גופים חדשים. עד שנת 2006 היה מקובל לסווג תשעה מהגופים הגדולים שסובבים את השמש ככוכבי לכת. מסלולו החריג וגודלו הזעיר של פלוטו, כמו גם גילוי גופים דומים לו שחלקם גדולים ממנו הרחק מעבר למסלולו של נפטון הביאו להבנה שמדובר במחלקה נפרדת של עצמים - טרנס נפטוניים, "מעבר לנפטון". באוגוסט 2006 החליט האיגוד האסטרונומי הבינלאומי לשנות את ההגדרה של כוכב לכת ולהוסיף סוג נפרד של גופים, הקרוי כוכבי לכת ננסיים. שאר הגופים במערכת השמש קרויים גופים קטנים במערכת השמש. לכל כוכבי הלכת במערכת השמש, מלבד כוכב חמה ונוגה, יש ירחים משלהם הסובבים אותם. נכון לספטמבר 2008, 335 גופים מסווגים כירחים, מתוכם 167 ירחים הסובבים את שמונת כוכבי הלכת, 6 ירחים הסובבים כוכבי לכת ננסיים, והשאר סובבים אסטרואידים וגופים אחרים במערכת השמש. כוכבי לכת כוכב לכת מוגדר כגוף העומד בשלושה תנאים: נמצא במסלול סביב שמש, והוא עצמו אינו מוגדר כשמש; בעל מסה גדולה דיה על מנת שכוח הכבידה שלו ייצור צורה הקרובה לצורה כדורית; הוא דומיננטי במסלולו, כלומר מפנה את מסלולו מעצמים אחרים. בהתאם להגדרה החדשה, שמונת הגופים הגדולים במערכת השמש מסווגים ככוכבי לכת. הנתונים שלהם רשומים בטבלה הבאה: ארבעת כוכבי הלכת צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון מכונים ענקי הגז. הם שונים משאר כוכבי הלכת בגודלם ובהרכבם. מסתם 0.133% מכלל מסת מערכת השמש, כך שיחד עם מסת השמש עצמה הם מרכיבים יותר מ־99.99% ממסת מערכת השמש. כוכבי לכת ננסיים כוכב לכת ננסי מוגדר כגוף העומד בשני הקריטריונים הראשונים של כוכב לכת, אבל אינו צריך לעמוד בקריטריון השלישי. כמו כן, אסור לכוכב לכת ננסי להיות ירח של עצם אחר. המניע הלא רשמי להוצאת פלוטו מרשימת כוכבי הלכת ופתיחת הקטגוריה החדשה היה הוא כפול: זה עשרות שנים מאז התגלה מסלולו של פלוטו, הוא נחשב לחריג. הוא אינו מקיף את השמש במישור המילקה, והאקסצנטריות של מסלולו גדולה עד כדי כך שלעיתים הוא קרוב לשמש יותר מאשר נפטון. על כך נוספו תגליות של גופים בעלי גודל דומה לזה של פלוטו במערכת השמש החיצונית. כך למשל, בשנת 2003 התגלה העצם אריס, וחשבוהו לגדול מפלוטו (דבר זה הוכח כשגוי ב־2015). אסטרונומים רבים טענו כי יש להגדיל את מספר כוכבי הלכת ל־10, ולעומתם טענו אחרים כי יש לשלול מפלוטו את מעמדו ולהותיר את מערכת השמש עם שמונה כוכבי לכת בלבד. הדבר עורר ויכוח על הגדרתו המדויקת של כוכב לכת, ולבסוף תוצאתו הייתה שלילת הסטטוס כוכב לכת מפלוטו ופתיחת קטגוריה חדשה של כוכבי לכת ננסיים. עם כניסת ההחלטה לתוקף, שני הגופים הטרנס־נפטוניים פלוטו ואריס, יחד עם האסטרואיד קרס, היו הגופים הראשונים שהוגדרו ככוכבי לכת ננסיים. בשנת 2008 קיבלו גם הגופים הטרנס־נפטוניים מאקה־מאקה והאומיה מעמד זהה. גופים נוספים עשויים להתווסף לרשימה בעתיד, עם גילוי עצמים חדשים או סיווג מחודש של גופים מוכרים. גופים קטנים במערכת השמש גופים קטנים במערכת השמש הם גופים שאינם מתאימים להגדרת כוכב לכת, להגדרת כוכב לכת ננסי, וכן הם אינם ירחים של עצם אחר במערכת השמש. כל אותם גופים קטנים נותרים מסווגים על פי מיקומם במערכת השמש, והם מחולקים לשלוש קבוצות עיקריות: כוכבי לכת מינוריים - גופים שאינם כוכבי לכת, אינם כוכבי לכת ננסיים, אינם שביטים ואינם מטאורואידים. אסטרואידים - גופים קטנים במערכת השמש הפנימית, בעיקר בחגורת האסטרואידים שבין מאדים לצדק. בין האסטרואידים יש גם כאלו שחגים במסלול פנימי יותר, קרוב לכדור הארץ, למשל אפופיס. קנטאורים - גופים קטנים במערכת השמש התיכונה, בין צדק לנפטון. גופים טרנס־נפטוניים בחגורת קויפר ובדיסק המפוזר - כל הגופים שמעבר לכוכב הלכת נפטון, הנמצאים בחגורת קויפר ובדיסק המפוזר. מטאורואידים - גופים הקטנים מאסטרואידים וגדולים מחומר בין־כוכבי. שביטים - גופים קטנים, שלפחות בחלק ממסלולם יש להם קומה (מעטפת עשויה מקרח ואבק) או "זנב". המסלול שלהם אליפטי ובעל אקסצנטריות גבוהה, פרבולי או היפרבולי. מבין הגופים הקטנים במערכת השמש ניתן להזכיר את האסטרואידים פאלאס, יונו ווסטה, את הקנטאור כיירון ואת הגופים הטרנס־נפטוניים סדנה, אורקוס, קווה־וואר וורונה, הנמצאים בחגורת קויפר ובדיסק המפוזר. כל אלה כוכבי לכת מינוריים. היווצרות "השערת הערפילית" (Nebular hypothesis), שהוצעה בשנת 1755 על ידי עמנואל קאנט ונוסחה בנפרד על ידי פייר-סימון לפלס, היא המודל המקובל להסברת התהליכים שהובילו להיווצרות מערכת השמש. משערים שההצעה מבוססת על רעיון ראשוני של עמנואל סוודנבורג משנת 1734. השערת הערפילית גורסת כי מערכת השמש נוצרה עקב קריסה כבידתית של ענן גזים, המכונה ערפילית סולארית. קוטרה של ערפילית זו היה אלפי יחידות אסטרונומיות ומסתה הייתה גדולה אך במעט ממסת השמש שנוצרה ממנה. הערפילית הייתה מורכבת בעיקר ממימן ומהליום שמקורם במפץ הגדול, ומעט יסודות כבדים יותר (כ־2%), שמקורם בתהליכי נוקליאוסינתזה בכוכב סמוך שסיים את חייו. בשלב מסוים, הפרעה כלשהי, כנראה גל הלם מסופרנובה קרובה, גרמה ללחץ חזק על הערפילית הסולארית, והוא דחף את החומר כלפי פנים. כאשר הכבידה שפעלה על החומר כלפי המרכז התגברה על לחץ הגזים שפעל כלפי חוץ, החלה הערפילית לקרוס במהירות. הערפילית התחממה בתהליך הקריסה בשל הגידול בצפיפות, ובעקבות שימור התנע הזוויתי היא החלה להסתובב במהירות גדולה. מאחר שהקריסה הכבידתית יעילה יותר בכיוון ציר הסיבוב, הערפילית הפכה לשטוחה יותר ויותר. במרכז הערפילית, שם התרכז רוב החומר, החלה להיווצר השמש. מענן זה של אבק וגזים נוצרו גם כוכבי הלכת. מקורם של כוכבי הלכת בגופים קטנים יותר, הקרויים פלנטסימלים, וגודלם קילומטרים אחדים. גופים אלו תפחו וגדלו בעקבות התאחדות וספיחת אבק במשך מיליוני שנה. מערכת השמש הפנימית הייתה חמה, ולכן תרכובות מימן (כמו מתאן) לא יכלו להתעבות בה. כוכבי הלכת שנוצרו שם היו קטנים יחסית (הם מכילים כ־0.6% מהחומר של הדיסקה הפלנטרית), והיו מורכבים בעיקר מחומרים בעלי נקודת התכה גבוהה כמו סיליקטים ומתכות. גופים סלעיים אלה הפכו בסופו של דבר לכוכבי הלכת הארציים. רחוק יותר מהשמש, נוצרה חגורת האסטרואידים שנמצאת על הגבול הכבידתי שבין השמש לכוכב הלכת הענק צדק. החומר בחגורה זו לא הצליח להתמזג לכדי כוכב לכת בשל ההשפעה הכבידתית החזקה של צדק. רחוק עוד יותר מהשמש, מעבר לקו הכפור, התפתחו ענקי הגזים, שהיו מסיביים מספיק כדי לשמור על "האטמוספירה הראשונית" של מימן והליום. מנגד, כוכבי הלכת הארציים, שהיו קרובים יותר לשמש, איבדו עם הזמן את המימן וההליום שלהם, ויצרו "אטמוספירות משניות", בעקבות תהליכים וולקניים, פגיעת אסטרואידים, או במקרה של כדור הארץ, גם בעקבות הופעת בעלי חיים וצמחים. כ־100 מיליון שנה לאחר שהחל התהליך, העלייה בלחץ המימן במרכז הערפילית שקרסה והעלייה בצפיפותו גרמו לטמפרטורת הליבה לעלות, והכוכב החל לבצע היתוך גרעיני. מאז, ההיתוך הגרעיני שמתרחש בליבת השמש הוא מקור האנרגיה הראשי של מערכת השמש כולה. פעולת ההיתוך יצרה חום רב והפסיקה את תהליך הקריסה של השמש, עקב מצב שיווי המשקל שנוצר בין לחץ הגזים כלפי חוץ וכוח הכבידה כלפי פנים. למעשה, ההיתוך הגרעיני בליבת השמש השפיע על מערכת השמש כולה. בשלב זה נוצר הדף מתמשך, והוא היה האחראי לסילוק שאריות הגזים מהערפילית, ולהרס "האטמוספירה הראשונית" של כוכבי הלכת הארציים. סילוק שאריות החומר, שלא היו קשורות חזק לגופים הגדולים יחסית במערכת השמש, גרם להפסקת גדילתם של גופים אלו, ולהתייצבות המבנה של מערכת השמש בצורת מערכת כוכבי הלכת הדומה מאוד למערכת הנוכחית. מרכיבים עיקריים במערכת השמש השמש השמש () היא כוכב האם של מערכת השמש. רוב רובה של המסה במערכת השמש מרוכזת בשמש עצמה. השמש מסווגת ככוכב הסדרה הראשית מסוג G (ראו דיאגרמת הרצשפרונג־ראסל), והיא בעלת סיווג ספקטרלי G2V. השמש נמצאת במחצית חייה לערך והיא מייצרת אנרגיה באמצעות היתוך גרעיני של מימן. בעוד כ־5 מיליארד שנה צפויה השמש לתפוח ולהפוך לענק אדום. גודלה יהיה כה גדול, עד שהיא עשויה לבלוע את כדור הארץ (אי הוודאות בסוגיה נובע מכך שייתכן כי מסלול כדור הארץ יתרחק מהשמש. במסלול הנוכחי כדור הארץ ייבלע). לאחר שתכלה את מקורות האנרגיה שלה, תפלוט השמש את השכבות החיצוניות, הן ייהפכו לערפילית פלנטרית, ואילו השמש עצמה תהפוך לננס לבן, בלי לעבור פיצוץ סופרנובה. כעבור עשרות מיליארדי שנה נוספים צפוי הננס הלבן להתקרר ולהפוך לננס שחור ‒ כוכב קטן ואפל. עקב פעילות היתוך גרעיני פולטת השמש באופן קבוע זרם של חלקיקים טעונים (פלזמה), הידוע כרוח השמש, במהירויות של בין 300 ל־600 קילומטרים בשנייה. הדבר יוצר מעין אטמוספירה הנקראת הליוספירה, והיא מגיעה למרחק של עד 100 יחידות אסטרונומיות מהשמש. סביבה זו נקראת בשם התווך הבין־כוכבי. הסיבוביות של השמש משפיעה במקביל עם השדה המגנטי שלה על התווך הבין־כוכבי ויוצרת את השדה המגנטי הבין־כוכבי. שני הכוחות המנוגדים של הרוח הסולארית, שדוחפת חומר החוצה, וכוחות הכבידה המגנטיים של השמש, שמושכים את החומר פנימה, יוצרים מערכת יציבה של כוכבי לכת. השמש עשירה בחומר, דבר המרמז על כך שהיא עצם גלקטי חדש יחסית, שנולד בשלבים המאוחרים של אבולוציית היקום. הואיל וכך, היא מכילה חומרים כבדים מהליום וממימן (משמע "מתכות" בניב האסטרונומי) בכמות רבה יותר, יחסית לכוכבים ותיקים יותר הנמצאים למשל בצבירים כדוריים. מאחר שההליום והמימן נוצרו בתהליך הפיצוץ של הכוכבים העתיקים, הדור ההוא של הכוכבים היה צריך למות כדי שהיקום יעשיר את עצמו בחומרים כבדים. זו הסיבה אפוא לכך שכוכבים עתיקים מכילים מעט מתכות, ואילו הכוכבים החדשים יותר מכילים חומרים כבדים בכמות רבה יותר. בזמן היווצרות מערכת השמש, קיומם של החומרים הכבדים היה מרכיב מפתח בהתפתחות מערכת כוכבי הלכת, מאחר שהכוכבים צמחו בעזרת החומרים האלה. מערכת השמש הפנימית מערכת השמש הפנימית מכילה ארבעה כוכבי לכת המסווגים בקבוצת כוכבי הלכת הארציים, והם ארבעת כוכבי הלכת הראשונים במערכת השמש שנמצאים קרוב לשמש ‒ כוכב חמה, נוגה, כדור הארץ ומאדים. הם מאופיינים בדחיסותם ובהרכבם הסלעי, ובניגוד לענקי הגז יש להם בוודאות קרקע מוצקה. כוכבי הלכת הארציים מתאפיינים בהיעדר מערכת טבעות פלנטריות ומספר מועט של ירחים (או ללא ירחים כלל). כוכבי הלכת הארציים מורכבים בעיקר ממינרלים בעלי נקודת רתיחה גבוהה, שיוצרים את קרום כוכבי הלכת, חומרים חצי־נוזליים שיוצרים את מעטפת כוכבי הלכת, ומתכות כמו ברזל, היוצרות את ליבת כוכבי הלכת. ארבעת כוכבי הלכת הם בעלי מכתשים שנוצרו בשל פגיעת מטאורים, ולכולם פרט לאחד יש מאפיינים של תנועת לוחות טקטוניים ופעילות הרי געש. מכנה משותף נוסף הוא האטמוספירה שלהם ‒ לכולם יש "אטמוספירה משנית", שנוצרה לאחר שהוצתה השמש ושרפה את "האטמוספירה הראשונית". כוכב לכת חמה כוכב חמה () הוא כוכב הלכת הקרוב ביותר לשמש. הוא נמצא במרחק ממוצע של 0.38709893 יחידות אסטרונומיות ממנה, והוא כוכב הלכת בעל המסה הנמוכה ביותר במערכת השמש ‒ מסתו היא רק 5.5% ממסת כדור הארץ, וקוטרו 4,878± ק"מ לעומת 12,756 ק"מ של כדור־הארץ. הוא חסר ירחים. שמו בלועזית הוא מרקורי, על שמו של האל הרומי מרקוריוס, שהיה אל המסחר והרווח ופטרונם של הסוחרים והמטיילים. לכוכב חמה יש ליבת ברזל והוא מורכב מכ־30% סיליקט וכ־70% ברזל. ליבת המתכת תופסת 42% מנפח כוכב הלכת (בהשוואה לליבת כדור הארץ, התופסת רק 17%). את הליבה מקיפה מעטפת של 600 ק"מ. כוח המשיכה על פניו קטן פי 2.5 מאשר על פני כדור הארץ. לכוכב חמה יש אטמוספירה דקה מאוד ובין שני צדדיו יש הבדלי טמפרטורה גבוהים, זאת מפאת קרבתו לשמש וסיבובו האטי סביב צירו (יממה כוכבית = 58.6462 ימי ארץ). יממתו השמשית היא 176 ימי ארץ, והקפת השמש אורכת 87.9691 ימי ארץ. נוגה נוגה () הוא כוכב הלכת השני מהשמש, ונמצא במרחק ממוצע של 0.7 יחידות אסטרונומיות ממנה. נוגה הוא כוכב הלכת הקרוב ביותר לכדור הארץ ולשניהם דמיון בממדיהם, במסה שלהם ובצפיפותם. קוטרו של כוכב הלכת נוגה הוא 12,100 ק"מ, לעומת קוטרו של כדור הארץ, שהוא 12,800 ק"מ, ומסתו כ־81.5% ממסת כדור הארץ. כמו כוכב חמה, גם לנוגה אין ירחים. שמו בלועזית הוא ונוס, על שמה של האלה הרומית ונוס, שהייתה אלת היופי והאהבה, שם המרמז על יופיו וזוהרו של כוכב הלכת. לנוגה ליבה של מתכת הכוללת ניקל וברזל. הרדיוס של ליבה זו הוא כ־3,000 ק"מ. ליבה זו מוקפת במעטפת סלעית ובקרום סלעי. קרוב ל־90% מפני השטח של נוגה נראים כמכילים לבה בזלתית ממוצקת חדשה יחסית ומעט מאוד מכתשים, שנוצרו על ידי מטאורים. רוב מראות הנוף בנוגה הם תוצאה של התפרצויות געשיות וזרימה של לבה. פני השטח בנוגה מלאים במכתשים, בקעות, מישורים קטנים והרי געש נישאים. האטמוספירה של נוגה צפופה מאוד, והיא למעשה מסך כבד של עננים, העוטף את פני השטח ויוצר אטמוספירה של כבשן לוהט המורכב בעיקר מפחמן דו־חמצני ומכמויות קטנות של חנקן. הלחץ בפני השטח הוא פי 90 מבכדור הארץ. הכמות העצומה של CO2 באטמוספירה גורמת לאפקט חממה חזק, והוא מעלה את טמפרטורת פני השטח ביותר מ־400°C וגורם לה להגיע לטמפרטורת גבוהות של 500°C במקומות נמוכים סמוך לקו המשווה. כך פני השטח של נוגה לוהטים אף יותר משל כוכב חמה, אף שנוגה רחוק כמעט פי שניים מהשמש ומקבל רק 25% מהקרינה הסולרית. כדור הארץ כדור הארץ () הוא כוכב הלכת השלישי מהשמש, והוא נמצא במרחק יחידה אסטרונומית אחת ממנה. כדור הארץ הוא הכוכב הגדול ביותר מבין ארבעת כוכבי הלכת הפנימיים (קוטרו 12,756 ק"מ), הוא היחיד המראה פעילות געשית ודאית, היחיד שעדיין מקיים מערכת פועלת של לוחות טקטוניים, וחשוב מכל ‒ הוא כוכב הלכת הוודאי היחיד בכל מערכת השמש המקיים חיים. אטמוספירת כדור הארץ צפופה באופן יחסי, ומורכבת מכ־78% חנקן, 21% חמצן, 1% ארגון וכמויות קטנות של גזים אחרים ובראשם פחמן דו־חמצני. ההידרוספירה הנוזלית שלו ייחודית מבין כוכבי הלכת הארציים, והיא מאפשרת תהליך של מחזור המים בתהליך מחזור הידרולוגי. האטמוספירה של כוכב הלכת שונה גם כן משאר כוכבי הלכת הארציים, מאחר שהיא היחידה ששונתה על ידי החיים בו. בגובה של כ־20 ק"מ שוכנת שכבת האוזון של כדור הארץ, והיא מגינה עליו מפני הקרינה העל־סגולה המגיעה מהשמש. לכדור הארץ אין מערכת טבעות פלנטריות, אך יש לו לוויין טבעי גדול ‒ הירח, הנמצא במרחק ממוצע של כ־384,405± ק"מ ממנו. לעיתים מקטלגים את הירח ככוכב לכת ארצי הנמצא במסלול משותף עם הארץ סביב השמש , אך בניגוד לכוכבי הלכת הארציים האחרים, חסרה לו ליבת ברזל ואטמוספירה בסיסית שתגן עליו. מאדים מאדים () הוא כוכב הלכת הרביעי מהשמש, והוא נמצא במרחק ממוצע של 1.5 יחידות אסטרונומיות ממנה. מבין ארבעת הכוכבים הארציים, מאדים הוא השלישי בגודלו, מסתו כעשירית (10.7%) ממסת כדור הארץ וקוטרו 6,721 ק"מ, לעומת 12,756 ק"מ של כדור הארץ. אטמוספירת מאדים דקה מאוד ומורכבת מ־95% פחמן דו־חמצני, 3% חנקן, 1.6% ארגון ומעט חמצן ומים. במאדים אין משקעים כבכדור הארץ, ולכן סופות החול המשתוללות על פניו עתירות אבק ‒ דבר המקנה לו את צבעו האדום. פני שטחו מורכבים בעיקר מבזלת, הנוצרת מהתקררות מהירה של לבה, ולכן חוקרים משערים כי בעברו הלא רחוק כוכב הלכת היה פעיל מבחינה גאולוגית. שמו של הכוכב בלועזית הוא מרס, על שמו של האל הרומי מרס שהיה אל המלחמה, וניתן לו בשל מראהו האדום בשמי הלילה, מאחר שהצבע האדום מתקשר לדם ולמלחמה. צבעו הקנה לו גם את הכינוי "כוכב הלכת האדום". למאדים שני ירחים קטנים, פובוס ודימוס, ובגלל צורתם המשונה משערים שהם אסטרואידים שמקורם בחגורת האסטרואידים ‒ ונלכדו על ידי כוח המשיכה של כוכב הלכת. חגורת האסטרואידים אסטרואידים מוגדרים כ"גופים קטנים במערכת השמש", שמורכבים ברובם מסלעים ומחומרים לא נדיפים אחרים. אסטרואידים בעלי קוטר הקטן מ־50 מטר מכונים מטאורואידים. חגורת האסטרואידים נמצאת במסלול בין מאדים לבין צדק במרחק של 2.3 עד 3.3 יחידות אסטרונומיות מהשמש, והיא מפרידה בין כוכבי הלכת הפנימיים לבין כוכבי הלכת החיצוניים. האמונה הרווחת היא כי החגורה מורכבת משאריות של כוכב ארצי שקרס בגלל ההשפעות הכבידתיות המנוגדות של השמש ושל צדק. מנגד קיימת תאוריה נוספת, האומרת כי האסטרואידים הם שאריות של הענן ההתחלתי של מערכת השמש שלא התמזגו לכדי גוף אחד, בגלל השפעת כוח הכבידה של צדק. גודלן של שאריות אלו משתנה ונע בין גודל של אבק כוכבי ואבנים קטנות, ומגיע עד למאות קילומטרים. מספרם המדויק של האסטרואידים בחגורה אינו ידוע, אך משערים שהוא עומד על כ־50,000. בשל הגודל העצום של החגורה, המרחק בין האסטרואידים השונים גדול מאוד וחגורת האסטראודים דלילה מאוד. יתרה מזאת, מספרם הרב אינו מעיד על מסה גבוהה ‒ מסת כדור הארץ גדולה פי אלף מהמסה של כל האסטרואידים יחדיו. אף על פי שהאסטרואידים מוגדרים כגופים קטנים במערכת השמש, הגדולים שבהם, כמו וסטה והיגאה, עשויים לעלות בדרגה לכוכב לכת ננסי אם יוכח כי הם כדוריים. בימינו נחשב קרס לכוכב הלכת הננסי היחיד בחגורת האסטרואידים. בניגוד לגופים קרובי ארץ, הגופים בחגורת האסטרואידים אינם מסכנים את כדור הארץ. קרס קרס ( ) הוא כוכב הלכת הלוויני הגדול ביותר בחגורת האסטרואידים, נמצא במרחק ממוצע של 2.77 יחידות אסטרונומיות מהשמש וקרוי על שמה של האלה הרומית קרס. הגודל העצום של האסטרואיד מכיל 40% מהמסה הכוללת של כל האסטרואידים באזור זה של מערכת השמש. קוטרו עומד על 975 ק"מ, בהשוואה ל־12,756 ק"מ של כדור־הארץ. האסטרואיד נתגלה ב־1 בינואר 1801 על ידי האסטרונום האיטלקי ג'וזפה פיאצי, כאשר חיפש הלה כוכב לכת אחר, אך בשל טעות בקואורדינטות זיהה גוף דמוי כוכב לכת אך קטן בהרבה. תחילה חשבו שהוא "כוכב הלכת החסר" שבין מאדים לצדק, ובשנת 1807 אף נרשם ככוכב לכת בפועל (יחד עם פאלאס, יונו ווסטה) והופיע בתואר זה בספרות המקצועית במשך חצי מאה ‒ עד שהבינו החוקרים כי האזור כולו מכיל אלפי גופים קטנים. בשנת 1852 הם סווגו מחדש כ"אסטרואידים". ייחודו של קרס הוא, שמאז שנת 2006 הוא אינו מסווג עוד כגוף קטן במערכת השמש, אלא בדרגה אחת גבוה יותר ‒ כוכב לכת ננסי. זאת משום שמסתו גדולה דיה כדי שכבידתו תהפוך את צורתו לכדורית. בשל ייחודו של הגוף ומבנהו הכדורי, שסיקרן מדענים במשך עשורים, שיגרה נאס"א בשנת 2007 את הגשושית שחר (Dawn). היא נכנסה למסלול סביבו ב־2015 והחלה לחקור את סביבתו. מערכת השמש התיכונה מערכת השמש התיכונה מכילה את ארבעת כוכבי הלכת הנותרים של מערכת השמש, והם הנמצאים מעבר לחגורת האסטרואידים. אותם כוכבי לכת מסווגים כענקי גזים. ענקי הגזים כה גדולים, עד כי הם מרכיבים כ־99% מהמסה שנמצאת במסלול סביב השמש. שני הענקים הראשיים ‒ צדק ושבתאי ‒ גדולים במיוחד. המסה של צדק גדולה פי 318 מזו של כדור הארץ, והמסה של שבתאי גדולה פי 95 מזו של כדור הארץ. הם מורכבים בעיקר ממימן ומהליום. אורנוס ונפטון קטנים יותר: המסה של אורנוס גדולה פי 14 ממסת כדור הארץ, והמסה של נפטון גדולה פי 17 ממסת כדור הארץ. האטמוספירות שלהם מכילות כמות קטנה של מימן והליום, ואחוז גבוה של "קרח" המורכב ממים, אמוניה ומתאן. על כן, יש המכנים אותם ענקי קרח. סביב ארבעת כוכבי הלכת הללו יש מערכות של טבעות פלנטריות, המורכבות משברי סלעים ומקרח, ואולם רק בטבעות של שבתאי ניתן להבחין בקלות יחסית מכדור הארץ (עד לשנות ה־70 של המאה ה־20 לא ידעו על קיומן של טבעות פלנטריות סביב כוכבי הלכת האחרים). כמו כן מאופיינים ארבעתם במספר גדול יחסית של ירחים ‒ לגדולים שבהם עשרות רבות של ירחים. צדק צדק () הוא כוכב הלכת החמישי מהשמש והוא ענק הגזים הראשי. צדק נמצא במרחק ממוצע של 5.2 יחידות אסטרונומיות מהשמש, והוא כוכב הלכת המסיבי ביותר במערכת השמש ‒ מסתו גדולה פי 318 מהמסה של כדור הארץ ופי 2.5 מהמסה הכוללת של שאר כוכבי הלכת. קוטרו של צדק הוא 142,990 ק"מ, לעומת 12,800 ק"מ בלבד של כדור הארץ. גודלו והמסה שלו זיכו אותו בכינוי "שואב אבק קוסמי", עקב כוח המשיכה הרב שלו. שמו בלועזית הוא יופיטר, על שמו של האל הרומי יופיטר, שהיה ראש האלים והיה ממונה על החוק, הצדק, שמירת הסדר הציבורי וכן על השמים, האור והרעם. מקבילו במיתולוגיה היוונית הוא האל זאוס. לצדק כמה טבעות פלנטריות המחוברות על ידי חלקיקי אבק, כאשר הטבעת החיצונית רחוקה ודלילה מאוד ומקיפה את צדק במהופך. לצדק יש עשרות ירחים, ועד עתה זוהו בוודאות 79 (נכון ל-2018) כאלה, חלקם אסטרואידים שנלכדו בכוח המשיכה הרב שלו. ארבעת הירחים העיקריים, והגדולים ביותר ‒ איו, אירופה, גנימד וקליסטו ‒ מכונים הירחים הגליליאניים. קוטרו של גנימד גדול מקוטרו של כוכב הלכת הארצי הקרוב ביותר לשמש, כוכב חמה ‒ 5,262 ק"מ, לעומת 5,140 ק"מ. שבתאי שבתאי () הוא כוכב הלכת השישי מהשמש והוא ענק הגזים השני (אחרי צדק). שבתאי נמצא במרחק ממוצע של 9.5 יחידות אסטרונומיות מהשמש, והוא כוכב הלכת המסיבי השני במערכת השמש כולה, אחרי צדק; מסתו גדולה פי 95 מהמסה של כדור הארץ, וצפיפותו הכוללת נמוכה מהצפיפות של מים. קוטרו של שבתאי 120,500 ק"מ, לעומת 142,990 ק"מ של צדק ו־12,800 ק"מ בלבד של כדור הארץ. שמו בלועזית הוא סטורן, על שמו של האל הרומי סטורן, שהיה אל הזמן, המקביל של קרונוס במיתולוגיה היוונית. שבתאי בעל ליבה מברזל וסלע, ומסביבה מצוי אזור של מימן מתכתי המשתרע עד למחצית הרדיוס של שבתאי. מעבר לו מתחילה האטמוספירה, שמורכבת מ־93% מימן ו־5% הליום. שבתאי מפורסם בזכות מערכת הטבעות הפלנטריות שמקיפה אותה. הטבעות, בעובי ק"מ, מורכבות מגושי קרח ונטויות בזווית של 6.73 מעלות ביחסית למישור ההקפה סביב השמש. כבר מתחילת התצפיות בשבתאי התגלה רווח המפריד בין טבעת פנימית לחיצונית ‒ רווח קאסיני. עם שיפור התצפיות וקבלת מידע מגשושיות שמקיפות את שבתאי התגלה כי מדובר במערכת בת מאות טבעות, מהפנימיות ביותר ועד החיצוניות. לשבתאי כמה עשרות ירחים, ומתוכם זוהו בוודאות 60. הירח הגדול ביותר, טיטאן, והירחים אנסלדוס ודיוני מראים סימנים של פעילות גאולוגית, אף שהם מורכבים בעיקר מקרח, והקרח שנפלט מהם משמש לפחות כחלק מחומר הטבעות. כמו כן, לטיטאן אטמוספירה סמיכה, המכילה בעיקר מתאן וחנקן, והוא הירח היחיד במערכת השמש שיש לו אטמוספירה משמעותית משלו. כמו גנימד, הירח של צדק, גם קוטרו של טיטאן גדול מקוטרו של כוכב הלכת הארצי הקרוב ביותר לשמש, כוכב חמה ‒ 5,150 ק"מ לעומת 5,140 ק"מ. אורנוס אורנוס () הוא כוכב הלכת השביעי מהשמש והוא אחד משני ענקי הקרח (יחד עם נפטון). אורנוס נמצא במרחק ממוצע של 19.6 יחידות אסטרונומיות מהשמש. מסתו גדולה פי 14 מהמסה של כדור הארץ, וקוטרו עומד על 51,118 ק"מ לעומת 12,800 ק"מ בלבד של כדור הארץ. שמו של כוכב הלכת קרוי על שמו של השליט הראשון של היקום על פי המיתולוגיה היוונית ‒ אורנוס ‒ שהיה סמל היצירה והבריאה. שמו בעברית אורון, על שם האור החיוור הנראה ממנו (שם זה הוא חדש). אורנוס הוא ענק גזים המורכב גם מסוגים שונים של קרח, ולכן הוא עולם קפוא עם טמפרטורה של 218°C-. יש לו ליבה מותכת של ברזל וסיליקטים, המוקפת בשכבה עבה של "קרח" מתאן ואמוניה. מעבר לשכבות המוצקות משתרעת האטמוספירה העבה, המורכבת מ־83% מימן, 15% הליום ו־2% מתאן. צבעו הכחלחל נובע מהספיגה של הצבע האדום על ידי המתאן באטמוספירה. כמו נוגה, הוא סובב סביב צירו בכיוון ההפוך לכיוון שבו סובבים יתר כוכבי הלכת סביב צירם. הוא נטוי על צירו בזווית של 97.86 מעלות יחסית למישור הקפתו את השמש. לאורנוס, כמו לשאר כוכבי הלכת במערכת השמש התיכונה, יש מערכת טבעות פלנטריות, והיא מורכבת מ־11 טבעות שונות. בגלל הנטייה המוזרה שלו, הטבעות סובבות אותו מלמעלה למטה. את כוכב הלכת סובבים גם כמה ירחים, ועד היום זוהו בוודאות 27 ירחים. הגדולים והמפורסמים שבהם הם טיטניה ואוברון. נפטון נפטון () הוא כוכב הלכת השמיני מהשמש והוא ענק הקרח השני (אחרי אורנוס). נפטון נמצא במרחק ממוצע של 30 יחידות אסטרונומיות מהשמש. מסתו גדולה פי 17 מהמסה של כדור הארץ, קוטרו עומד על 49,538 ק"מ לעומת 12,800 ק"מ בלבד של כדור הארץ, והוא הקטן והמרוחק ביותר מבין ארבעת כוכבי הלכת החיצוניים. נפטון קרוי על שמו של נפטון ‒ אל הים במיתולוגיה הרומית, ומקבילו של פוסידון במיתולוגיה היוונית. שמו בעברית רהב, על שם שר הים במיתולוגיה היהודית (שם זה הוא חדש). במרכזו של נפטון ישנה ליבה של ברזל וסיליקטים, ומסביבה שכבת קרח המכילה מים, מתאן ואמוניה. סביבה משתרעת האטמוספירה, המכילה 80% מימן 19% הליום ו־1% מתאן. כמו אורנוס, גם נפטון מקבל גוון כחול בשל הימצאות מתאן באטמוספירה, הבולעת את הצבע האדום. גם בעולם קפוא זה הטמפרטורה הממוצעת עומדת על פחות מ־218°C-, בגלל המרחק הרב מהשמש. על נפטון ישנן הרוחות החזקות ביותר במערכת השמש, במהירות של יותר מ־2,000 קמ"ש, וכמו בצדק, משתוללת על כוכב הלכת סופה ענקית, והיא מכונה הכתם האפל הגדול. לטבעות הפלנטריות של נפטון מבנה מיוחד. הסיבה לכך עדיין אינה מובנת לאשורה, אך ייתכן שהן מושפעות מכוח המשיכה של הירחים שנמצאים במסלול קרוב אליהם. לנפטון יש 13 ירחים ידועים, הגדול ביניהם הוא טריטון ‒ טריטון מקיים פעילות גאולוגית, והוא נצפה על ידי הגשושית וויאג'ר 2 מעיף גייזרים של חנקן נוזלי לגובה של 8 ק"מ. אף על פי שישנם כמה ירחים קפואים במערכת השמש, טריטון דומה בגודלו, בצפיפותו, ובהרכבו לפלוטו, וההערכה היא שטריטון היה גוף עצמאי עד שנלכד בכבידתו של נפטון. בעוד 1.4 עד 3.6 מיליארד שנה הוא יתפורר בשל כבידה זו. מערכת השמש החיצונית מערכת השמש החיצונית היא המרחב החיצוני למערכת השמש, באזור שמעבר לנפטון. באזור זה שוכנים גופים המכונים גופים טרנס־נפטוניים, הבנויים מסלעים וקרח. ניתן לחלק את מערכת השמש החיצונית לשלושה תחומים: חגורת קויפר, הדיסק המפוזר ועננת אורט. באזורים אלה התגלו אלפי עצמים, ובהם ארבעה גופים המוגדרים ככוכבי לכת ננסיים: פלוטו, האומיה, מאקה־מאקה ואריס. חגורת קויפר חגורת קויפר הוא אזור שמעבר לנפטון, במערכת השמש החיצונית, ונמצא במרחק 30 עד 50 יחידות אסטרונומיות מהשמש. הגופים המאכלסים חגורה זו עשויים מסלעים ומקרח. רובם מסווגים כגופים קטנים במערכת השמש, ואילו הגדול שבהם, פלוטו, מסווג ככוכב לכת ננסי. שביטים בעלי זמן מחזור קצר, קטן מ־200 שנה, נמצאים בחגורת קויפר בחלק ממסלולם. עד שנת 2006 התגלו בחגורת קויפר קרוב ל־1,000 גופים בעלי קוטר גדול מ־50 קילומטר, אולם קרוב לוודאי שמספרם בפועל גדול הרבה יותר. ניתן לחלק אותם לשתי קבוצות בהתאם לאופי מסלולם: גופים שנמצאים בתהודה מסלולית עם נפטון, וכאלו שמסלולם עם כוכב הלכת אינו מסונכרן. פלוטו ושאר העצמים הקרויים פלוטינו הם דוגמה לעצמים בתהודה מחזורית עם נפטון; הם מבצעים 3 הקפות של השמש על כל 2 הקפות של נפטון (יחס 2:3). רוב העצמים שהתגלו בחגורת קויפר אינם נמצאים בתהודה עם נפטון, והם קרויים קובווינו. מסלולם נמצא בין המסלול של גופי הפלוטינו ובין המסלול של גופי הטווטינו, שנמצאים בתהודה של 1:2 עם נפטון. פלוטו פלוטו (), שנמצא במרחק ממוצע של 39.5 יחידות אסטרונומיות מהשמש, הוא הגוף הגדול ביותר מכל הגופים המוכרים בחגורת קויפר. יחד עם הירח הגדול שלו, כארון, הם מרכיבים מערכת כפולה שבה שני הגופים "נעולים" נעילת גאות ומפנים באופן קבוע אותו צד זה כלפי זה. נוסף על פלוטו ולכארון, התגלו עוד ארבעה ירחים זעירים שסובבים את מרכז המסה של המערכת, הנמצא מחוץ לפלוטו. מקור שמם של פלוטו וכארון בדמויות מיתולוגיות הקשורות לשאול ‒ פלוטו הוא אל השאול במיתולוגיה הרומית, ואילו כארון הוא משיט המעבורת אל השאול במיתולוגיה היוונית. פלוטו מורכב מקרח, מתאן מוצק, חנקן מוצק ופחמן חד־חמצני מוצק. טמפרטורת פני השטח נעה בין 40 ל־60 קלווין, וסביבו נמצאת אטמוספירה דלילה, שהטמפרטורה בחלקה העליון מגיע עד 106 קלווין. האומיה האומיה הוא כוכב לכת ננסי הנמצא בחגורת קויפר, במרחק ממוצע של 43 יחידת אסטרונומיות מהשמש, וקוטרו מוערך ב־1,150 ק"מ. מקור שמו של העצם בשמה של אלת הלידה והפריון במיתולוגיה ההוואית. שני צוותים טענו כי היו הראשונים לגלות את האומיה. גילוי האומיה הוכרז באופן רשמי ב־27 ביולי 2005, לאחר שיומיים קודם לכן סיים צוות ספרדי בראשותו של חוסה לואיס אורטיס מורנו (José Luis Ortiz Moreno) לנתח נתונים שהתקבלו בשנת 2003. במקביל, גילה צוות אמריקאי בראשותו של מייקל בראון את העצם ב־28 בדצמבר 2004, באמצעות תמונות שצילמו במאי 2004. האיגוד האסטרונומי הבינלאומי לא נתן רשמית קרדיט לאף צד ובפרוטוקולים לא צוין מי גילה את הגוף, אך צוין כי שנת הגילוי היא 2003 ומיקום הגילוי הוא מצפה כוכבים סיירה נבאדה ‒ של הצוות הספרדי; הזכות למתן שם, זכות השמורה למגלים, ניתנה לצוות האמריקאי. כך לא נקט האיגוד עמדה, שכן לא צוין מי גילה את האומיה, אך מנגד ניתן קרדיט לשני הצדדים, הואיל ושניהם קיבלו זכויות השמורות למגלים. מאקה־מאקה מאקה־מאקה הוא כוכב לכת ננסי הנמצא בחגורת קויפר, במרחק ממוצע של 52 יחידת אסטרונומיות מהשמש, וקוטרו מוערך ב־1,500 ק"מ. מקור שמו של העצם בשמו של האל שברא את העולם על פי המיתולוגיה של בני אי הפסחא. אף על פי שהתגלה במרץ 2005, הוא קיבל את מעמדו ככוכב לכת ננסי רק ביוני 2008. למרות שיש לו בהירות נראית של 16.7 לעומת 15 של פלוטו, מאקה־מאקה התגלה מאוחר יחסית לגופים דומים באותו אזור, וזאת כנראה בגלל הנטייה הגבוהה של מסלולו. תצפיות אינפרה־אדומות מרמזות על נוכחות מתאן, דבר המעיד על אטמוספירה. למאקה־מאקה אין ירחים ידועים, אף על פי שלעשרה עד עשרים אחוזים מהגופים הטרנס־נפטוניים צופים שיהיה ירח אחד או יותר. מאחר שנוכחות ירח מאפשרת למדוד ביתר דיוק את המסה של העצם, היעדר ירח מקשה על מדידת המסה של מאקה־מאקה. הדיסק המפוזר הדיסק המפוזר הוא שם כולל לאזור רחב במערכת השמש החיצונית, הכולל את חגורת קויפר ומסתיים במרחק של מאות יחידות אסטרונומיות מהשמש. מסלולי הגופים בדיסק אינם יציבים בהכרח, וייתכן שחלק מהגופים המרוחקים יותר נסחפו לשם מחגורת קויפר. בניגוד לעצמים שבחגורת קויפר או עצמים קרובים יותר לשמש, זווית הנטייה של העצמים בדיסק המפוזר יחסית למישור המילקה יכולה להיות גבוהה מאוד. אריס אריס הוא כוכב לכת ננסי, הנמצא במרחק ממוצע של 68 יחידת אסטרונומיות מהשמש, וקוטרו מוערך במעט יותר מ־2,300 ק"מ, כלומר הוא קטן מפלוטו במקצת. הוא מורכב בעיקר מסלעים ומקרח, והוא הגוף הידוע הגדול ביותר מבין הגופים בדיסק המפוזר. סביב אריס סובב ירח ושמו דיסנומיה. הגילוי של אריס ומדידת קוטרו היו ה"זרז" להגדרת כוכבי לכת ננסיים כסוג חדש של גופים במערכת השמש, ולהוצאת פלוטו מרשימת כוכבי הלכת. מקור שמו של העצם בשמה של אלת חוסר ההרמוניה במיתולוגיה היוונית ‒ אריס. השם משקף את המהומה בקהילה האסטרונומית, שנוצרה בעקבות גילויו. ירחו של אריס מכונה דיסנומיה על שם בתה מפירת החוק של אריס. עננת אורט הנקודה שבה מסתיימת מערכת השמש ומתחיל החלל הבין־כוכבי אינה מוגדרת במדויק, מאחר שהגבול מורכב משני כוחות מנוגדים: הרוח הסולארית, שמרחיבה את מערכת השמש ודוחפת את החומר החוצה, וכוח המשיכה של השמש, שמושך את החומר פנימה. יתרה מזאת, קיימות השפעות מחזוריות של זרוע אוריון של שביל החלב, וגם השפעתה הכבידתית של הגלקסיה מתחילה להיות דומיננטית. בעוד הרוח הסולרית של השמש מגיעה עד 130 יחידות אסטרונומיות, מעריכים כי הרדיוס של עננת אורט מגיע לכ־30,000 עד 50,000 יחידות אסטרונומיות ‒ מרחק השווה לכרבע מהמרחק שבין השמש לכוכב הקרוב ביותר אלינו ‒ פרוקסימה קנטאורי. עננת אורט, שיש המעריכים כי היא מורכבת מעד אלף מיליארד גופי קרח, היא המקור של שביטים ארוכי־המחזור בעלי הזנב המוכר. קיומה הוצע לראשונה בשנת 1950 על ידי האסטרונום ההולנדי יואן אורט, שחישב את מסלוליהם ההתחלתיים של כ־20 שביטים ארוכי־מחזור, לפני שמסלולם הופרע על ידי כוכבי הלכת. כיום מסווגים גופים שמקורם באזור זה כגופים בעננת אורט (OCO), והם נחשבים כגופים הטרנס־נפטוניים הרחוקים ביותר במערכת השמש. סדנה סדנה הוא העצם הרחוק ביותר שהתגלה אי פעם במערכת השמש. מסלולו אליפטי ביותר, עם אפהליון שמוערך ב־942 יחידות אסטרונומיות ופריהליון של כ־76.1 יחידות אסטרונומיות. הקפתו את השמש אורכת 11,487 שנה. מייקל בראון, החוקר שגילה את סדנה בשנת 2003, טוען כי מקורו של העצם אינו בחגורת קויפר וגם לא בדיסק המפוזר, בגלל הפריהליון שלו. יתרה מזאת, האפהליון הגדול מרמז כי סדנה חוצה את עננת אורט, ולכן הוא מוגדר כגוף טרנס־נפטוני בעננת אורט (OCO). אף שגודלו וצורתו אינם ידועים במדויק, קוטרו של סדנה מוערך ב־1,180 עד 1,800 ק"מ, בהשוואה ל־12,756 ק"מ של כדור הארץ ו־3,474 ק"מ של הירח. מעריכים שבסופו של דבר יוגדר העצם ככוכב לכת ננסי, מאחר שהוא גדול יותר מכוכב הלכת הננסי קרס, בעל הקוטר של 975 ק"מ. סדנה כה רחוק מהשמש, עד שהטמפרטורות בו לעולם אינן עוברות את 240°C-. תצפיות מראות כי זהו אחד העצמים האדומים ביותר במערכת השמש, אדום כמעט כמאדים. במרץ 2014 פורסם כי התגלה עצם רחוק יותר מסדנה, 2012 VP113. כוכב לכת תשיעי משוער ב־20 בינואר 2016 פרסמו אסטרונומים מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה מאמר, ובו טענו כי מצאו עדות לכוכב לכת תשיעי במערכת השמש. באמצעות מודלים מתמטיים ממוחשבים של מסלולי גופים טרנס־נפטוניים מרוחקים, בעלי מאפיינים מיוחדים, הם הסיקו שהסבירות הגבוהה ביותר לכך היא שמסה פלנטרית כלשהי השפיעה על המסלולים הללו. לפי המודל שבנו, הקפה אחת של כוכב הלכת המשוער אורכת כ־10–20 אלף שנים, והפריהליון שלו, הנקודה הקרובה ביותר לשמש במסלולו סביבה, הוא כ־200 יחידות אסטרונומיות. המסלול אקסצנטרי מאוד, וכוכב הלכת המשוער נמצא רוב הזמן רחוק מהשמש הרבה יותר, במרחק של בין 600–1200 יחידות אסטרונומיות. מסתו לפי המודל היא 5 עד 10 מסות ארץ, והוא דומה בגודלו בערך לענק הגזים נפטון. חקר מערכת השמש השמש, הירח, כוכב חמה, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי, שנראים בעין בלתי מזוינת, מוכרים לאנושות כבר אלפי שנים. האסטרונומים של יוון העתיקה היו הראשונים לחקור באופן שיטתי את הטבע הפיזיקלי של גרמי השמים. לפי התאוריות המקובלות אז, מקומו של כדור הארץ הוא במרכז היקום, ואילו כוכבי הלכת, השמש וכוכבי השבת סובבים סביבו. יוצא דופן היה אריסטרכוס מסמוס, שהציע את המודל ההליוצנטרי. האמונה הרווחת עד תחילת המהפכה המדעית במהלך המאה ה־16 הייתה כי כדור הארץ נמצא במרכז היקום (המודל הגאוצנטרי), וכי הוא שונה משאר העצמים השמימיים. תאוריה זאת התיישבה עם הנתונים האמפיריים על תנועת הכוכבים ועל מה שנראה כנייחות הארץ, והיא גם זכתה לתמיכת הכנסייה הקתולית. מחקר אסטרונומי, שהחל עם עבודתם של ניקולאוס קופרניקוס, גלילאו גליליי, טיכו ברהה, יוהאנס קפלר ואייזק ניוטון, הוביל בסופו של דבר לא רק לקבלת הרעיון שכדור הארץ סובב את השמש, אלא גם לדעה שכוכבי הלכת נשלטים על ידי אותם חוקים החלים על כדור הארץ, ולכן הם יכולים להיות דומים לו במובנים שונים. תצפיות טלסקופיות גלילאו גליליי היה הראשון שהשתמש בטלסקופ לצורך תצפיות אסטרונומיות. הוא הבחין במכתשים על פני הירח, בכתמי שמש לא קבועים על פני השמש, בארבעת ירחיו של צדק ובטבעותיו של שבתאי. ג'ובאני קאסיני וכריסטיאן הויגנס המשיכו את המחקר של גלילאו, וגילו את הכתם האדום הגדול של צדק ואת טיטאן, ירחו הגדול של שבתאי. בשנת 1682, פרסם אדמונד היילי מחקר, ולפיו תצפיות חוזרות ונשנות של שביט היו למעשה תיעוד של אותו גרם שמיים שחוזר בכל 76 שנה (קרוי כיום שביט היילי). הדבר תמך בטענה ששביטים אינם תופעה אטמוספירית, כפי שמקובל היה לחשוב, וכי גופים נוספים מלבד כוכבי הלכת סובבים את השמש. חקר כוכבי הלכת קיבל תפנית בשנת 1781, כאשר בחן ויליאם הרשל כמה כוכבים וגילה שאחד מהם נע במהירות גדולה בשמים. גרם שמיים זה קיבל את השם אורנוס בתוך זמן קצר. בשנת 1801, גילה ג'וזפה פיאצי את קרס, גוף קטן בין מאדים לצדק, והוא נחשב תחילה לכוכב לכת חדש. אולם, גילויים של אלפי גופים קטנים נוספים באותו אזור הוביל לסיווג של גופים אלו, וקרס בתוכם, כסוג חדש של עצמים, הקרויים אסטרואידים. בשנת 1846, אי התאמות במסלולו של אורנוס הביאו כמה אסטרונומים לחשוד כי קיים כוכב לכת גדול נוסף ומרוחק יותר, ששדה הכבידה שלו משפיע על מסלולו של אורנוס. חישוביו של אורבן לה ורייה הובילו בסופו של דבר לגילוי כוכב הלכת נפטון. אי התאמות נוספות במסלולים של כוכבי הלכת הובילו את פרסיוול לוול להסיק כי קיים גוף נוסף במערכת השמש, והוא כינה אותו "כוכב הלכת X". לוול עצמו לא מצא את כוכב הלכת הנוסף, אך החיפושים נמשכו גם אחרי מותו. בשנת 1930 גילה קלייד טומבו את פלוטו במיקום הנכון על פי החישובים. ברם, פלוטו היה קטן מכדי להשפיע על מסלולם של כוכבי הלכת החיצוניים, ועל כן גילויו היה מקרי. לימים התברר כי מקור אי ההתאמות במסלולים בהערכה לא נכונה של מסת נפטון. בעשור הראשון של המאה ה־21 התגלו גופים נוספים הדומים לפלוטו, הן מבחינת מסלול והן מבחינת גודל, והעיקרי שבהם היה אריס, שהתגלה בשנת 2003 ונחשב תחילה לגדול במעט מפלוטו. חקר באמצעות גשושיות מאז תחילתו של עידן החלל, גשושיות מחקר משמשות לחקר מערכת השמש. גשושיות אלו, מצוידות במכשירי מדידה מגוונים, כמו מצלמות ורובוטים לאיסוף דגימות, סיפקו את רוב המידע הידוע כיום לגבי פני השטח של הגופים השונים במערכת השמש. הגוף הנחקר ביותר במערכת השמש, מלבד כדור הארץ, הוא הירח, והוא גם הגוף היחיד שהגיעו אליו בני אדם (במסגרת תוכנית אפולו). הגשושית הראשונה שצילמה מקרוב וחקרה כוכבי לכת במערכת השמש התיכונה הייתה פיוניר 10, שחלפה על פני צדק בשנת 1973. אחריה, פיוניר 11 הייתה הראשונה שחלפה על פני שבתאי בשנת 1979. הגשושיות של תוכנית וויאג'ר ביצעו סיור ארוך באזור כוכבי הלכת החיצוניים, כאשר גם וויאג'ר 1 וגם וויאג'ר 2 חלפו על פני צדק בשנת 1979 ועל פני שבתאי בשנים 1981–1980. בעת המעבר ליד שבתאי, הוסטה וויאג'ר 2 לעבר אורנוס ועברה לידו בשנת 1986 ומאוחר יותר ליד נפטון, בשנת 1989. שתי גשושיות פיוניר ושתי גשושיות וויאג'ר צפויות להפוך לגופים המלאכותיים הראשונים שיעברו את ההליופאוזה, ויֵצאו ממערכת השמש. בספטמבר 2013 הודיעה נאס"א כי "וויאג'ר 1" הגיעה להליופאוזה, שהיא קצה הגבול המגנטי של מערכת השמש, וכך, לראשונה בתולדות האנושות, הגיע חפץ מעשה ידי אדם אל מעבר למערכת השמש. נכון ליוני 2016 נמצאת ווי'אגר 1 במרחב הבין־כוכבי, ואילו וויאג'ר 2 נמצאת בגבול העליון של ההליופאוזה. הגשושית הראשונה שנחתה על פני גוף אחר במערכת השמש הייתה לונה 2 הסובייטית, שפגעה בפני הירח בשנת 1959. מאז, גופים מרוחקים יותר ויותר היו מטרה לגשושיות רובוטיות שונות. בין הנחיתות פורצות הדרך, ניתן לציין את הנחיתה בשנת 1966 של גשושית על פני נוגה (תוכנית ונרה). בשנות ה־70 של המאה ה־20 נחתו כמה גשושיות על פני מאדים (תוכנית מארס ותוכנית ויקינג), בשנת 2001 נחתה גשושית על פני האסטרואיד ארוס (NEAR Shoemaker), ובשנת 2005 נחתה גשושית (הויגנס) על פני טיטאן, אחד מירחיו של שבתאי. גשושיות מחקר לא מאוישות כבר הגיעו לכל כוכבי הלכת במערכת השמש, והחלק היחיד שלה שטרם נחקר הוא האזור הטרנס־נפטוני. הגשושית ניו הוריזונס, ששוגרה בשנת 2006, היא הגשושית הראשונה שחקרה גופים במערכת השמש החיצונית. היא חלפה על פני פלוטו ב־14 ביולי 2015, וב־1 בינואר 2019 שלחה לראשונה תיעוד של גוף מחגורת קויפר, שלימים נקרא 486958 ארוקות'. היא צפויה לשדר עליו עוד מידע. בסופו של דבר תעזוב הגשושית את מערכת השמש. ראו גם רשימת אסטרואידים חוק טיטיוס־בודה - חוק המאפשר הערכה של מרחק כוכבי הלכת מהשמש. חוקי קפלר - חוק המגדיר את תנועתו של לוויין סביב כוכב או כוכב לכת. יציבותה של מערכת השמש מודל מערכת השמש בשוודיה לקריאה נוספת Carl D. Murray and Stanley F. Dermott, Solar System Dynamics, Cambridge, 1999. קישורים חיצוניים מערכת השמש באתר "הכיתה האינטראקטיבית", אנציקלופדיה ynet מסע במערכת השמש, באתר פרחי מדע מערכת השמש, כתבות ומאמרים, באתר סוכנות החלל הישראלית מבוא אינטראקטיבי למערכת השמש, באתר מצפה הכוכבים ברקת במכבים מערכת השמש, באתר נאס"א חקר מערכת השמש, באתר נאס"א סימולציה של מערכת השמש, באתר נאס"א היווצרות מערכת השמש, באתר Novan הדגמה באנימציה של תנועת מערכת השמש הרצאות וידאו על היווצרות מערכת השמש וכוכבי הלכת במועדון האסטרונומי של אוניברסיטת תל אביב אלמנך יומי - מיקום כוכבי הלכת בשמים וזמני זריחה ושקיעה מישראל הערות שוליים שביל החלב

מערכת השמש היא מערכת כוכבי לכת, שבה מקיפים לפחות שמונה כוכבי לכת וגופים נוספים רבים את השמש בהתאם לכוחות הכבידה הרלוונטיים. הגופים הגדולים העיקריים שסובבים את השמש הם שמונת כוכבי הלכת, ואליהם מצטרפים כוכבי לכת ננסיים ומספר גדול של גופים קטנים כמו אסטרואידים, שביטים ומטאורואידים. לחלק מהגופים שסובבים את השמש, ובייחוד לגדולים שבהם, יש ירחים משל עצמם, שמתלווים אליהם לאורך ההקפה.מערכת השמש נוצרה לפני כ־4.6 מיליארד שנה, והיא נמצאת בבועה המקומית על זרוע אוריון, אחת משש הזרועות של גלקסיית שביל החלב. גלקסיית שביל החלב מכילה בין 200 ל־400 מיליארד כוכבים, והיא ממוקמת, יחד עם כ־35 גלקסיות נוספות, בתוך קבוצת גלקסיות המכונה הקבוצה המקומית. הקבוצה המקומית היא רק אחת מקבוצות גלקסיות וצבירי גלקסיות רבים המרכיבים את צביר־על הבתולה, אחד מצבירי־על רבים ביקום. מעריכים שביקום הנראה יש מאות מיליארדי גלקסיות, ויותר מ־1022 כוכבים.המרכיב הדומיננטי של מערכת השמש הוא השמש עצמה, שתופסת 99.86% מהמסה הידועה של המערכת כולה. במרחק הקצר ביותר לשמש נמצאים ארבעת "כוכבי הלכת הפנימיים", הקרויים גם "כוכבי הלכת הארציים": כוכב חמה, נוגה, כדור הארץ ומאדים. אחריהם נמצאת חגורת האסטרואידים, המורכבת ממאות אלפי אסטרואידים, וביניהם כוכב לכת ננסי אחד ‒ קרס. אחריהם ממוקמים ארבעת "כוכבי הלכת החיצוניים", המכונים "ענקי הגזים": צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. ב"מערכת השמש החיצונית", מעבר לנפטון, נמצאים גופים המכונים "גופים טרנס־נפטוניים", והם בנויים מסלעים ומקרח. ניתן לחלק את מערכת השמש החיצונית לשלושה תחומים: חגורת קויפר, הדיסק המפוזר ועננת אורט. התגלו באזור זה יותר מאלף עצמים, ובהם ארבעה גופים המוגדרים ככוכבי לכת ננסיים: פלוטו, האומיה, מאקה־מאקה ואריס (כוכב לכת).מערךמסלולם של כוכבי הלכת במערכת השמש נמצא בקירוב על מישור אחד ‒ "מישור המילקה", המוגדר כמישור שעליו נמצא מסלול כדור הארץ סביב השמש. לעומת זאת, מסלולם של שביטים וגופים בחגורת קויפר נמצא לעיתים בזווית משמעותית יחסית למישור זה. כל כוכבי הלכת, כוכבי הלכת הננסיים ומרבית הגופים הקטנים במערכת השמש סובבים את השמש באותו כיוון ‒ נגד כיוון השעון, אם מתבוננים מנקודה מעל הקוטב הצפוני של השמש.בהתאם לחוק הראשון של קפלר, מסלולם של הגופים סביב השמש הוא אליפטי, כאשר השמש נמצאת באחד המוקדים של האליפסה, ולכן המרחק מהשמש משתנה במהלך ההקפה. המרחק הקטן ביותר בין כוכב לכת לשמש קרוי "פריהליון", והמרחק הגדול ביותר קרוי "אפהליון". לכוכבי הלכת מסלולים בעלי אקסצנטריות נמוכה, כלומר הם כמעט מעגליים. לעומת זאת, שביטים וחלק מהגופים הטרנס־נפטוניים נמצאים במסלולים אליפטיים בעלי אקסצנטריות גבוהה. החוק השני של קפלר והחוק השלישי שלו קובעים את הקשר בין המרחק מהשמש ומהירות התנועה של העצם שסביבה. לדוגמה, כוכב חמה, הקרוב ביותר לשמש, נע במהירות הגבוהה ביותר מבין כוכבי הלכת (47.4 ק"מ לשנייה בממוצע) ‒ ואילו נפטון, כוכב הלכת המרוחק ביותר מהשמש, נע לאט מכל יתר כוכבי הלכת (5.4 ק"מ לשנייה בממוצע).חוקי קפלר נובעים מכוח הכבידה הפועל בין השמש ובין העצמים הנוספים במערכת השמש, אולם העצמים השונים במערכת השמש מפעילים כוח כבידה גם זה על זה. על כן, תנועתם המדויקת של גופים אלו סביב השמש ותנועת הירחים סביבם דורשת הסבר מדויק ומורכב יותר משימוש בחוקי קפלר ותו לא. בפועל מתקיימת תהודה מסלולית בין גופים שונים במערכת השמש. זו יכולה להיות תהודת מסלול־מסלול, למשל התהודה בין איו, אירופה וגנימד, שלושה מירחיו של צדק, או התהודה בין מסלולו של נפטון למסלולו של פלוטו ולמסלולם של גופים נוספים בחגורת קויפר. התהודה יכולה להתבטא גם כתהודת סיבוב־מסלול, כמו התהודה בין פלוטו לכארון, בין כדור הארץ לירח, או בין סיבובו של כוכב חמה סביב צירו לסיבובו סביב השמש.אסטרונומים מודדים מרחקים במערכת השמש ביחידות אסטרונומיות (AU). יחידה אסטרונומית אחת שווה למרחק הממוצע בין כדור הארץ לשמש, וגודלה 149,597,870 ק"מ. כך למשל, פלוטו נמצא במרחק של 49.3 יחידות אסטרונומיות מהשמש באפהליון ו־29.7 יחידות אסטרונומיות בפריהליון, ואילו צדק נמצא במרחק של 4.95 עד 5.46 יחידות אסטרונומיות במהלך ההקפה.סיווג הגופים במערכת השמשמערכת השמש מורכבת מגופים רבים, ומדי שנה מתגלים בה גופים חדשים. עד שנת 2006 היה מקובל לסווג תשעה מהגופים הגדולים שסובבים את השמש ככוכבי לכת. מסלולו החריג וגודלו הזעיר של פלוטו, כמו גם גילוי גופים דומים לו שחלקם גדולים ממנו הרחק מעבר למסלולו של נפטון הביאו להבנה שמדובר במחלקה נפרדת של עצמים - טרנס נפטוניים, "מעבר לנפטון". באוגוסט 2006 החליט האיגוד האסטרונומי הבינלאומי לשנות את ההגדרה של כוכב לכת ולהוסיף סוג נפרד של גופים, הקרוי כוכבי לכת ננסיים. שאר הגופים במערכת השמש קרויים גופים קטנים במערכת השמש. לכל כוכבי הלכת במערכת השמש, מלבד כוכב חמה ונוגה, יש ירחים משלהם הסובבים אותם. נכון לספטמבר 2008, 335 גופים מסווגים כירחים, מתוכם 167 ירחים הסובבים את שמונת כוכבי הלכת, 6 ירחים הסובבים כוכבי לכת ננסיים, והשאר סובבים אסטרואידים וגופים אחרים במערכת השמש.כוכבי לכתכוכב לכת מוגדר כגוף העומד בשלושה תנאים: נמצא במסלול סביב שמש, והוא עצמו אינו מוגדר כשמש; בעל מסה גדולה דיה על מנת שכוח הכבידה שלו ייצור צורה הקרובה לצורה כדורית; הוא דומיננטי במסלולו, כלומר מפנה את מסלולו מעצמים אחרים.בהתאם להגדרה החדשה, שמונת הגופים הגדולים במערכת השמש מסווגים ככוכבי לכת. הנתונים שלהם רשומים בטבלה הבאה:ארבעת כוכבי הלכת צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון מכונים ענקי הגז. הם שונים משאר כוכבי הלכת בגודלם ובהרכבם. מסתם 0.133% מכלל מסת מערכת השמש, כך שיחד עם מסת השמש עצמה הם מרכיבים יותר מ־99.99% ממסת מערכת השמש.כוכבי לכת ננסייםכוכב לכת ננסי מוגדר כגוף העומד בשני הקריטריונים הראשונים של כוכב לכת, אבל אינו צריך לעמוד בקריטריון השלישי. כמו כן, אסור לכוכב לכת ננסי להיות ירח של עצם אחר. המניע הלא רשמי להוצאת פלוטו מרשימת כוכבי הלכת ופתיחת הקטגוריה החדשה היה הוא כפול: זה עשרות שנים מאז התגלה מסלולו של פלוטו, הוא נחשב לחריג. הוא אינו מקיף את השמש במישור המילקה, והאקסצנטריות של מסלולו גדולה עד כדי כך שלעיתים הוא קרוב לשמש יותר מאשר נפטון. על כך נוספו תגליות של גופים בעלי גודל דומה לזה של פלוטו במערכת השמש החיצונית. כך למשל, בשנת 2003 התגלה העצם אריס, וחשבוהו לגדול מפלוטו (דבר זה הוכח כשגוי ב־2015).אסטרונומים רבים טענו כי יש להגדיל את מספר כוכבי הלכת ל־10, ולעומתם טענו אחרים כי יש לשלול מפלוטו את מעמדו ולהותיר את מערכת השמש עם שמונה כוכבי לכת בלבד. הדבר עורר ויכוח על הגדרתו המדויקת של כוכב לכת, ולבסוף תוצאתו הייתה שלילת הסטטוס כוכב לכת מפלוטו ופתיחת קטגוריה חדשה של כוכבי לכת ננסיים.עם כניסת ההחלטה לתוקף, שני הגופים הטרנס־נפטוניים פלוטו ואריס, יחד עם האסטרואיד קרס, היו הגופים הראשונים שהוגדרו ככוכבי לכת ננסיים. בשנת 2008 קיבלו גם הגופים הטרנס־נפטוניים מאקה־מאקה והאומיה מעמד זהה. גופים נוספים עשויים להתווסף לרשימה בעתיד, עם גילוי עצמים חדשים או סיווג מחודש של גופים מוכרים.גופים קטנים במערכת השמשגופים קטנים במערכת השמש הם גופים שאינם מתאימים להגדרת כוכב לכת, להגדרת כוכב לכת ננסי, וכן הם אינם ירחים של עצם אחר במערכת השמש. כל אותם גופים קטנים נותרים מסווגים על פי מיקומם במערכת השמש, והם מחולקים לשלוש קבוצות עיקריות: כוכבי לכת מינוריים - גופים שאינם כוכבי לכת, אינם כוכבי לכת ננסיים, אינם שביטים ואינם מטאורואידים.אסטרואידים - גופים קטנים במערכת השמש הפנימית, בעיקר בחגורת האסטרואידים שבין מאדים לצדק. בין האסטרואידים יש גם כאלו שחגים במסלול פנימי יותר, קרוב לכדור הארץ, למשל אפופיס. קנטאורים - גופים קטנים במערכת השמש התיכונה, בין צדק לנפטון. גופים טרנס־נפטוניים בחגורת קויפר ובדיסק המפוזר - כל הגופים שמעבר לכוכב הלכת נפטון, הנמצאים בחגורת קויפר ובדיסק המפוזר. מטאורואידים - גופים הקטנים מאסטרואידים וגדולים מחומר בין־כוכבי. שביטים - גופים קטנים, שלפחות בחלק ממסלולם יש להם קומה (מעטפת עשויה מקרח ואבק) או "זנב". המסלול שלהם אליפטי ובעל אקסצנטריות גבוהה, פרבולי או היפרבולי.מבין הגופים הקטנים במערכת השמש ניתן להזכיר את האסטרואידים פאלאס, יונו ווסטה, את הקנטאור כיירון ואת הגופים הטרנס־נפטוניים סדנה, אורקוס, קווה־וואר וורונה, הנמצאים בחגורת קויפר ובדיסק המפוזר. כל אלה כוכבי לכת מינוריים.היווצרות"השערת הערפילית" (Nebular hypothesis), שהוצעה בשנת 1755 על ידי עמנואל קאנט ונוסחה בנפרד על ידי פייר-סימון לפלס, היא המודל המקובל להסברת התהליכים שהובילו להיווצרות מערכת השמש. משערים שההצעה מבוססת על רעיון ראשוני של עמנואל סוודנבורג משנת 1734. השערת הערפילית גורסת כי מערכת השמש נוצרה עקב קריסה כבידתית של ענן גזים, המכונה ערפילית סולארית. קוטרה של ערפילית זו היה אלפי יחידות אסטרונומיות ומסתה הייתה גדולה אך במעט ממסת השמש שנוצרה ממנה. הערפילית הייתה מורכבת בעיקר ממימן ומהליום שמקורם במפץ הגדול, ומעט יסודות כבדים יותר (כ־2%), שמקורם בתהליכי נוקליאוסינתזה בכוכב סמוך שסיים את חייו.בשלב מסוים, הפרעה כלשהי, כנראה גל הלם מסופרנובה קרובה, גרמה ללחץ חזק על הערפילית הסולארית, והוא דחף את החומר כלפי פנים. כאשר הכבידה שפעלה על החומר כלפי המרכז התגברה על לחץ הגזים שפעל כלפי חוץ, החלה הערפילית לקרוס במהירות. הערפילית התחממה בתהליך הקריסה בשל הגידול בצפיפות, ובעקבות שימור התנע הזוויתי היא החלה להסתובב במהירות גדולה. מאחר שהקריסה הכבידתית יעילה יותר בכיוון ציר הסיבוב, הערפילית הפכה לשטוחה יותר ויותר. במרכז הערפילית, שם התרכז רוב החומר, החלה להיווצר השמש.מענן זה של אבק וגזים נוצרו גם כוכבי הלכת. מקורם של כוכבי הלכת בגופים קטנים יותר, הקרויים פלנטסימלים, וגודלם קילומטרים אחדים. גופים אלו תפחו וגדלו בעקבות התאחדות וספיחת אבק במשך מיליוני שנה. מערכת השמש הפנימית הייתה חמה, ולכן תרכובות מימן (כמו מתאן) לא יכלו להתעבות בה. כוכבי הלכת שנוצרו שם היו קטנים יחסית (הם מכילים כ־0.6% מהחומר של הדיסקה הפלנטרית), והיו מורכבים בעיקר מחומרים בעלי נקודת התכה גבוהה כמו סיליקטים ומתכות. גופים סלעיים אלה הפכו בסופו של דבר לכוכבי הלכת הארציים.רחוק יותר מהשמש, נוצרה חגורת האסטרואידים שנמצאת על הגבול הכבידתי שבין השמש לכוכב הלכת הענק צדק. החומר בחגורה זו לא הצליח להתמזג לכדי כוכב לכת בשל ההשפעה הכבידתית החזקה של צדק. רחוק עוד יותר מהשמש, מעבר לקו הכפור, התפתחו ענקי הגזים, שהיו מסיביים מספיק כדי לשמור על "האטמוספירה הראשונית" של מימן והליום. מנגד, כוכבי הלכת הארציים, שהיו קרובים יותר לשמש, איבדו עם הזמן את המימן וההליום שלהם, ויצרו "אטמוספירות משניות", בעקבות תהליכים וולקניים, פגיעת אסטרואידים, או במקרה של כדור הארץ, גם בעקבות הופעת בעלי חיים וצמחים.כ־100 מיליון שנה לאחר שהחל התהליך, העלייה בלחץ המימן במרכז הערפילית שקרסה והעלייה בצפיפותו גרמו לטמפרטורת הליבה לעלות, והכוכב החל לבצע היתוך גרעיני. מאז, ההיתוך הגרעיני שמתרחש בליבת השמש הוא מקור האנרגיה הראשי של מערכת השמש כולה. פעולת ההיתוך יצרה חום רב והפסיקה את תהליך הקריסה של השמש, עקב מצב שיווי המשקל שנוצר בין לחץ הגזים כלפי חוץ וכוח הכבידה כלפי פנים. למעשה, ההיתוך הגרעיני בליבת השמש השפיע על מערכת השמש כולה. בשלב זה נוצר הדף מתמשך, והוא היה האחראי לסילוק שאריות הגזים מהערפילית, ולהרס "האטמוספירה הראשונית" של כוכבי הלכת הארציים. סילוק שאריות החומר, שלא היו קשורות חזק לגופים הגדולים יחסית במערכת השמש, גרם להפסקת גדילתם של גופים אלו, ולהתייצבות המבנה של מערכת השמש בצורת מערכת כוכבי הלכת הדומה מאוד למערכת הנוכחית.מרכיבים עיקריים במערכת השמשהשמשהשמש () היא כוכב האם של מערכת השמש. רוב רובה של המסה במערכת השמש מרוכזת בשמש עצמה. השמש מסווגת ככוכב הסדרה הראשית מסוג G (ראו דיאגרמת הרצשפרונג־ראסל), והיא בעלת סיווג ספקטרלי G2V. השמש נמצאת במחצית חייה לערך והיא מייצרת אנרגיה באמצעות היתוך גרעיני של מימן. בעוד כ־5 מיליארד שנה צפויה השמש לתפוח ולהפוך לענק אדום. גודלה יהיה כה גדול, עד שהיא עשויה לבלוע את כדור הארץ (אי הוודאות בסוגיה נובע מכך שייתכן כי מסלול כדור הארץ יתרחק מהשמש. במסלול הנוכחי כדור הארץ ייבלע). לאחר שתכלה את מקורות האנרגיה שלה, תפלוט השמש את השכבות החיצוניות, הן ייהפכו לערפילית פלנטרית, ואילו השמש עצמה תהפוך לננס לבן, בלי לעבור פיצוץ סופרנובה. כעבור עשרות מיליארדי שנה נוספים צפוי הננס הלבן להתקרר ולהפוך לננס שחור ‒ כוכב קטן ואפל.עקב פעילות היתוך גרעיני פולטת השמש באופן קבוע זרם של חלקיקים טעונים (פלזמה), הידוע כרוח השמש, במהירויות של בין 300 ל־600 קילומטרים בשנייה. הדבר יוצר מעין אטמוספירה הנקראת הליוספירה, והיא מגיעה למרחק של עד 100 יחידות אסטרונומיות מהשמש. סביבה זו נקראת בשם התווך הבין־כוכבי. הסיבוביות של השמש משפיעה במקביל עם השדה המגנטי שלה על התווך הבין־כוכבי ויוצרת את השדה המגנטי הבין־כוכבי. שני הכוחות המנוגדים של הרוח הסולארית, שדוחפת חומר החוצה, וכוחות הכבידה המגנטיים של השמש, שמושכים את החומר פנימה, יוצרים מערכת יציבה של כוכבי לכת.השמש עשירה בחומר, דבר המרמז על כך שהיא עצם גלקטי חדש יחסית, שנולד בשלבים המאוחרים של אבולוציית היקום. הואיל וכך, היא מכילה חומרים כבדים מהליום וממימן (משמע "מתכות" בניב האסטרונומי) בכמות רבה יותר, יחסית לכוכבים ותיקים יותר הנמצאים למשל בצבירים כדוריים. מאחר שההליום והמימן נוצרו בתהליך הפיצוץ של הכוכבים העתיקים, הדור ההוא של הכוכבים היה צריך למות כדי שהיקום יעשיר את עצמו בחומרים כבדים. זו הסיבה אפוא לכך שכוכבים עתיקים מכילים מעט מתכות, ואילו הכוכבים החדשים יותר מכילים חומרים כבדים בכמות רבה יותר. בזמן היווצרות מערכת השמש, קיומם של החומרים הכבדים היה מרכיב מפתח בהתפתחות מערכת כוכבי הלכת, מאחר שהכוכבים צמחו בעזרת החומרים האלה.מערכת השמש הפנימיתמערכת השמש הפנימית מכילה ארבעה כוכבי לכת המסווגים בקבוצת כוכבי הלכת הארציים, והם ארבעת כוכבי הלכת הראשונים במערכת השמש שנמצאים קרוב לשמש ‒ כוכב חמה, נוגה, כדור הארץ ומאדים. הם מאופיינים בדחיסותם ובהרכבם הסלעי, ובניגוד לענקי הגז יש להם בוודאות קרקע מוצקה. כוכבי הלכת הארציים מתאפיינים בהיעדר מערכת טבעות פלנטריות ומספר מועט של ירחים (או ללא ירחים כלל).כוכבי הלכת הארציים מורכבים בעיקר ממינרלים בעלי נקודת רתיחה גבוהה, שיוצרים את קרום כוכבי הלכת, חומרים חצי־נוזליים שיוצרים את מעטפת כוכבי הלכת, ומתכות כמו ברזל, היוצרות את ליבת כוכבי הלכת.ארבעת כוכבי הלכת הם בעלי מכתשים שנוצרו בשל פגיעת מטאורים, ולכולם פרט לאחד יש מאפיינים של תנועת לוחות טקטוניים ופעילות הרי געש. מכנה משותף נוסף הוא האטמוספירה שלהם ‒ לכולם יש "אטמוספירה משנית", שנוצרה לאחר שהוצתה השמש ושרפה את "האטמוספירה הראשונית".כוכב לכת חמהכוכב חמה () הוא כוכב הלכת הקרוב ביותר לשמש. הוא נמצא במרחק ממוצע של 0.38709893 יחידות אסטרונומיות ממנה, והוא כוכב הלכת בעל המסה הנמוכה ביותר במערכת השמש ‒ מסתו היא רק 5.5% ממסת כדור הארץ, וקוטרו 4,878± ק"מ לעומת 12,756 ק"מ של כדור־הארץ. הוא חסר ירחים. שמו בלועזית הוא מרקורי, על שמו של האל הרומי מרקוריוס, שהיה אל המסחר והרווח ופטרונם של הסוחרים והמטיילים.לכוכב חמה יש ליבת ברזל והוא מורכב מכ־30% סיליקט וכ־70% ברזל. ליבת המתכת תופסת 42% מנפח כוכב הלכת (בהשוואה לליבת כדור הארץ, התופסת רק 17%). את הליבה מקיפה מעטפת של 600 ק"מ. כוח המשיכה על פניו קטן פי 2.5 מאשר על פני כדור הארץ. לכוכב חמה יש אטמוספירה דקה מאוד ובין שני צדדיו יש הבדלי טמפרטורה גבוהים, זאת מפאת קרבתו לשמש וסיבובו האטי סביב צירו (יממה כוכבית = 58.6462 ימי ארץ). יממתו השמשית היא 176 ימי ארץ, והקפת השמש אורכת 87.9691 ימי ארץ.נוגהנוגה () הוא כוכב הלכת השני מהשמש, ונמצא במרחק ממוצע של 0.7 יחידות אסטרונומיות ממנה. נוגה הוא כוכב הלכת הקרוב ביותר לכדור הארץ ולשניהם דמיון בממדיהם, במסה שלהם ובצפיפותם. קוטרו של כוכב הלכת נוגה הוא 12,100 ק"מ, לעומת קוטרו של כדור הארץ, שהוא 12,800 ק"מ, ומסתו כ־81.5% ממסת כדור הארץ. כמו כוכב חמה, גם לנוגה אין ירחים. שמו בלועזית הוא ונוס, על שמה של האלה הרומית ונוס, שהייתה אלת היופי והאהבה, שם המרמז על יופיו וזוהרו של כוכב הלכת.לנוגה ליבה של מתכת הכוללת ניקל וברזל. הרדיוס של ליבה זו הוא כ־3,000 ק"מ. ליבה זו מוקפת במעטפת סלעית ובקרום סלעי. קרוב ל־90% מפני השטח של נוגה נראים כמכילים לבה בזלתית ממוצקת חדשה יחסית ומעט מאוד מכתשים, שנוצרו על ידי מטאורים. רוב מראות הנוף בנוגה הם תוצאה של התפרצויות געשיות וזרימה של לבה. פני השטח בנוגה מלאים במכתשים, בקעות, מישורים קטנים והרי געש נישאים.האטמוספירה של נוגה צפופה מאוד, והיא למעשה מסך כבד של עננים, העוטף את פני השטח ויוצר אטמוספירה של כבשן לוהט המורכב בעיקר מפחמן דו־חמצני ומכמויות קטנות של חנקן. הלחץ בפני השטח הוא פי 90 מבכדור הארץ. הכמות העצומה של CO2 באטמוספירה גורמת לאפקט חממה חזק, והוא מעלה את טמפרטורת פני השטח ביותר מ־400°C וגורם לה להגיע לטמפרטורת גבוהות של 500°C במקומות נמוכים סמוך לקו המשווה. כך פני השטח של נוגה לוהטים אף יותר משל כוכב חמה, אף שנוגה רחוק כמעט פי שניים מהשמש ומקבל רק 25% מהקרינה הסולרית.כדור הארץכדור הארץ () הוא כוכב הלכת השלישי מהשמש, והוא נמצא במרחק יחידה אסטרונומית אחת ממנה. כדור הארץ הוא הכוכב הגדול ביותר מבין ארבעת כוכבי הלכת הפנימיים (קוטרו 12,756 ק"מ), הוא היחיד המראה פעילות געשית ודאית, היחיד שעדיין מקיים מערכת פועלת של לוחות טקטוניים, וחשוב מכל ‒ הוא כוכב הלכת הוודאי היחיד בכל מערכת השמש המקיים חיים.אטמוספירת כדור הארץ צפופה באופן יחסי, ומורכבת מכ־78% חנקן, 21% חמצן, 1% ארגון וכמויות קטנות של גזים אחרים ובראשם פחמן דו־חמצני. ההידרוספירה הנוזלית שלו ייחודית מבין כוכבי הלכת הארציים, והיא מאפשרת תהליך של מחזור המים בתהליך מחזור הידרולוגי. האטמוספירה של כוכב הלכת שונה גם כן משאר כוכבי הלכת הארציים, מאחר שהיא היחידה ששונתה על ידי החיים בו. בגובה של כ־20 ק"מ שוכנת שכבת האוזון של כדור הארץ, והיא מגינה עליו מפני הקרינה העל־סגולה המגיעה מהשמש.לכדור הארץ אין מערכת טבעות פלנטריות, אך יש לו לוויין טבעי גדול ‒ הירח, הנמצא במרחק ממוצע של כ־384,405± ק"מ ממנו. לעיתים מקטלגים את הירח ככוכב לכת ארצי הנמצא במסלול משותף עם הארץ סביב השמש , אך בניגוד לכוכבי הלכת הארציים האחרים, חסרה לו ליבת ברזל ואטמוספירה בסיסית שתגן עליו.מאדיםמאדים () הוא כוכב הלכת הרביעי מהשמש, והוא נמצא במרחק ממוצע של 1.5 יחידות אסטרונומיות ממנה. מבין ארבעת הכוכבים הארציים, מאדים הוא השלישי בגודלו, מסתו כעשירית (10.7%) ממסת כדור הארץ וקוטרו 6,721 ק"מ, לעומת 12,756 ק"מ של כדור הארץ.אטמוספירת מאדים דקה מאוד ומורכבת מ־95% פחמן דו־חמצני, 3% חנקן, 1.6% ארגון ומעט חמצן ומים. במאדים אין משקעים כבכדור הארץ, ולכן סופות החול המשתוללות על פניו עתירות אבק ‒ דבר המקנה לו את צבעו האדום. פני שטחו מורכבים בעיקר מבזלת, הנוצרת מהתקררות מהירה של לבה, ולכן חוקרים משערים כי בעברו הלא רחוק כוכב הלכת היה פעיל מבחינה גאולוגית.שמו של הכוכב בלועזית הוא מרס, על שמו של האל הרומי מרס שהיה אל המלחמה, וניתן לו בשל מראהו האדום בשמי הלילה, מאחר שהצבע האדום מתקשר לדם ולמלחמה. צבעו הקנה לו גם את הכינוי "כוכב הלכת האדום".למאדים שני ירחים קטנים, פובוס ודימוס, ובגלל צורתם המשונה משערים שהם אסטרואידים שמקורם בחגורת האסטרואידים ‒ ונלכדו על ידי כוח המשיכה של כוכב הלכת.חגורת האסטרואידיםאסטרואידים מוגדרים כ"גופים קטנים במערכת השמש", שמורכבים ברובם מסלעים ומחומרים לא נדיפים אחרים. אסטרואידים בעלי קוטר הקטן מ־50 מטר מכונים מטאורואידים.חגורת האסטרואידים נמצאת במסלול בין מאדים לבין צדק במרחק של 2.3 עד 3.3 יחידות אסטרונומיות מהשמש, והיא מפרידה בין כוכבי הלכת הפנימיים לבין כוכבי הלכת החיצוניים. האמונה הרווחת היא כי החגורה מורכבת משאריות של כוכב ארצי שקרס בגלל ההשפעות הכבידתיות המנוגדות של השמש ושל צדק. מנגד קיימת תאוריה נוספת, האומרת כי האסטרואידים הם שאריות של הענן ההתחלתי של מערכת השמש שלא התמזגו לכדי גוף אחד, בגלל השפעת כוח הכבידה של צדק.גודלן של שאריות אלו משתנה ונע בין גודל של אבק כוכבי ואבנים קטנות, ומגיע עד למאות קילומטרים. מספרם המדויק של האסטרואידים בחגורה אינו ידוע, אך משערים שהוא עומד על כ־50,000. בשל הגודל העצום של החגורה, המרחק בין האסטרואידים השונים גדול מאוד וחגורת האסטראודים דלילה מאוד. יתרה מזאת, מספרם הרב אינו מעיד על מסה גבוהה ‒ מסת כדור הארץ גדולה פי אלף מהמסה של כל האסטרואידים יחדיו.אף על פי שהאסטרואידים מוגדרים כגופים קטנים במערכת השמש, הגדולים שבהם, כמו וסטה והיגאה, עשויים לעלות בדרגה לכוכב לכת ננסי אם יוכח כי הם כדוריים. בימינו נחשב קרס לכוכב הלכת הננסי היחיד בחגורת האסטרואידים. בניגוד לגופים קרובי ארץ, הגופים בחגורת האסטרואידים אינם מסכנים את כדור הארץ.קרסקרס ( ) הוא כוכב הלכת הלוויני הגדול ביותר בחגורת האסטרואידים, נמצא במרחק ממוצע של 2.77 יחידות אסטרונומיות מהשמש וקרוי על שמה של האלה הרומית קרס. הגודל העצום של האסטרואיד מכיל 40% מהמסה הכוללת של כל האסטרואידים באזור זה של מערכת השמש. קוטרו עומד על 975 ק"מ, בהשוואה ל־12,756 ק"מ של כדור־הארץ.האסטרואיד נתגלה ב־1 בינואר 1801 על ידי האסטרונום האיטלקי ג'וזפה פיאצי, כאשר חיפש הלה כוכב לכת אחר, אך בשל טעות בקואורדינטות זיהה גוף דמוי כוכב לכת אך קטן בהרבה. תחילה חשבו שהוא "כוכב הלכת החסר" שבין מאדים לצדק, ובשנת 1807 אף נרשם ככוכב לכת בפועל (יחד עם פאלאס, יונו ווסטה) והופיע בתואר זה בספרות המקצועית במשך חצי מאה ‒ עד שהבינו החוקרים כי האזור כולו מכיל אלפי גופים קטנים. בשנת 1852 הם סווגו מחדש כ"אסטרואידים".ייחודו של קרס הוא, שמאז שנת 2006 הוא אינו מסווג עוד כגוף קטן במערכת השמש, אלא בדרגה אחת גבוה יותר ‒ כוכב לכת ננסי. זאת משום שמסתו גדולה דיה כדי שכבידתו תהפוך את צורתו לכדורית. בשל ייחודו של הגוף ומבנהו הכדורי, שסיקרן מדענים במשך עשורים, שיגרה נאס"א בשנת 2007 את הגשושית שחר (Dawn). היא נכנסה למסלול סביבו ב־2015 והחלה לחקור את סביבתו.מערכת השמש התיכונהמערכת השמש התיכונה מכילה את ארבעת כוכבי הלכת הנותרים של מערכת השמש, והם הנמצאים מעבר לחגורת האסטרואידים. אותם כוכבי לכת מסווגים כענקי גזים. ענקי הגזים כה גדולים, עד כי הם מרכיבים כ־99% מהמסה שנמצאת במסלול סביב השמש.שני הענקים הראשיים ‒ צדק ושבתאי ‒ גדולים במיוחד. המסה של צדק גדולה פי 318 מזו של כדור הארץ, והמסה של שבתאי גדולה פי 95 מזו של כדור הארץ. הם מורכבים בעיקר ממימן ומהליום.אורנוס ונפטון קטנים יותר: המסה של אורנוס גדולה פי 14 ממסת כדור הארץ, והמסה של נפטון גדולה פי 17 ממסת כדור הארץ. האטמוספירות שלהם מכילות כמות קטנה של מימן והליום, ואחוז גבוה של "קרח" המורכב ממים, אמוניה ומתאן. על כן, יש המכנים אותם ענקי קרח.סביב ארבעת כוכבי הלכת הללו יש מערכות של טבעות פלנטריות, המורכבות משברי סלעים ומקרח, ואולם רק בטבעות של שבתאי ניתן להבחין בקלות יחסית מכדור הארץ (עד לשנות ה־70 של המאה ה־20 לא ידעו על קיומן של טבעות פלנטריות סביב כוכבי הלכת האחרים). כמו כן מאופיינים ארבעתם במספר גדול יחסית של ירחים ‒ לגדולים שבהם עשרות רבות של ירחים.צדקצדק () הוא כוכב הלכת החמישי מהשמש והוא ענק הגזים הראשי. צדק נמצא במרחק ממוצע של 5.2 יחידות אסטרונומיות מהשמש, והוא כוכב הלכת המסיבי ביותר במערכת השמש ‒ מסתו גדולה פי 318 מהמסה של כדור הארץ ופי 2.5 מהמסה הכוללת של שאר כוכבי הלכת. קוטרו של צדק הוא 142,990 ק"מ, לעומת 12,800 ק"מ בלבד של כדור הארץ. גודלו והמסה שלו זיכו אותו בכינוי "שואב אבק קוסמי", עקב כוח המשיכה הרב שלו. שמו בלועזית הוא יופיטר, על שמו של האל הרומי יופיטר, שהיה ראש האלים והיה ממונה על החוק, הצדק, שמירת הסדר הציבורי וכן על השמים, האור והרעם. מקבילו במיתולוגיה היוונית הוא האל זאוס.לצדק כמה טבעות פלנטריות המחוברות על ידי חלקיקי אבק, כאשר הטבעת החיצונית רחוקה ודלילה מאוד ומקיפה את צדק במהופך. לצדק יש עשרות ירחים, ועד עתה זוהו בוודאות 79 (נכון ל-2018) כאלה, חלקם אסטרואידים שנלכדו בכוח המשיכה הרב שלו. ארבעת הירחים העיקריים, והגדולים ביותר ‒ איו, אירופה, גנימד וקליסטו ‒ מכונים הירחים הגליליאניים. קוטרו של גנימד גדול מקוטרו של כוכב הלכת הארצי הקרוב ביותר לשמש, כוכב חמה ‒ 5,262 ק"מ, לעומת 5,140 ק"מ.שבתאישבתאי () הוא כוכב הלכת השישי מהשמש והוא ענק הגזים השני (אחרי צדק). שבתאי נמצא במרחק ממוצע של 9.5 יחידות אסטרונומיות מהשמש, והוא כוכב הלכת המסיבי השני במערכת השמש כולה, אחרי צדק; מסתו גדולה פי 95 מהמסה של כדור הארץ, וצפיפותו הכוללת נמוכה מהצפיפות של מים. קוטרו של שבתאי 120,500 ק"מ, לעומת 142,990 ק"מ של צדק ו־12,800 ק"מ בלבד של כדור הארץ. שמו בלועזית הוא סטורן, על שמו של האל הרומי סטורן, שהיה אל הזמן, המקביל של קרונוס במיתולוגיה היוונית.שבתאי בעל ליבה מברזל וסלע, ומסביבה מצוי אזור של מימן מתכתי המשתרע עד למחצית הרדיוס של שבתאי. מעבר לו מתחילה האטמוספירה, שמורכבת מ־93% מימן ו־5% הליום. שבתאי מפורסם בזכות מערכת הטבעות הפלנטריות שמקיפה אותה. הטבעות, בעובי ק"מ, מורכבות מגושי קרח ונטויות בזווית של 6.73 מעלות ביחסית למישור ההקפה סביב השמש. כבר מתחילת התצפיות בשבתאי התגלה רווח המפריד בין טבעת פנימית לחיצונית ‒ רווח קאסיני. עם שיפור התצפיות וקבלת מידע מגשושיות שמקיפות את שבתאי התגלה כי מדובר במערכת בת מאות טבעות, מהפנימיות ביותר ועד החיצוניות.לשבתאי כמה עשרות ירחים, ומתוכם זוהו בוודאות 60. הירח הגדול ביותר,טיטאן, והירחים אנסלדוס ודיוני מראים סימנים של פעילות גאולוגית, אף שהם מורכבים בעיקר מקרח, והקרח שנפלט מהם משמש לפחות כחלק מחומר הטבעות. כמו כן, לטיטאן אטמוספירה סמיכה, המכילה בעיקר מתאן וחנקן, והוא הירח היחיד במערכת השמש שיש לו אטמוספירה משמעותית משלו. כמו גנימד, הירח של צדק, גם קוטרו של טיטאן גדול מקוטרו של כוכב הלכת הארצי הקרוב ביותר לשמש, כוכב חמה ‒ 5,150 ק"מ לעומת 5,140 ק"מ.אורנוסאורנוס () הוא כוכב הלכת השביעי מהשמש והוא אחד משני ענקי הקרח (יחד עם נפטון). אורנוס נמצא במרחק ממוצע של 19.6 יחידות אסטרונומיות מהשמש. מסתו גדולה פי 14 מהמסה של כדור הארץ, וקוטרו עומד על 51,118 ק"מ לעומת 12,800 ק"מ בלבד של כדור הארץ. שמו של כוכב הלכת קרוי על שמו של השליט הראשון של היקום על פי המיתולוגיה היוונית ‒ אורנוס ‒ שהיה סמל היצירה והבריאה. שמו בעברית אורון, על שם האור החיוור הנראה ממנו (שם זה הוא חדש).אורנוס הוא ענק גזים המורכב גם מסוגים שונים של קרח, ולכן הוא עולם קפוא עם טמפרטורה של 218°C-. יש לו ליבה מותכת של ברזל וסיליקטים, המוקפת בשכבה עבה של "קרח" מתאן ואמוניה. מעבר לשכבות המוצקות משתרעת האטמוספירה העבה, המורכבת מ־83% מימן, 15% הליום ו־2% מתאן. צבעו הכחלחל נובע מהספיגה של הצבע האדום על ידי המתאן באטמוספירה. כמו נוגה, הוא סובב סביב צירו בכיוון ההפוך לכיוון שבו סובבים יתר כוכבי הלכת סביב צירם. הוא נטוי על צירו בזווית של 97.86 מעלות יחסית למישור הקפתו את השמש.לאורנוס, כמו לשאר כוכבי הלכת במערכת השמש התיכונה, יש מערכת טבעות פלנטריות, והיא מורכבת מ־11 טבעות שונות. בגלל הנטייה המוזרה שלו, הטבעות סובבות אותו מלמעלה למטה. את כוכב הלכת סובבים גם כמה ירחים, ועד היום זוהו בוודאות 27 ירחים. הגדולים והמפורסמים שבהם הם טיטניה ואוברון.נפטוןנפטון () הוא כוכב הלכת השמיני מהשמש והוא ענק הקרח השני (אחרי אורנוס). נפטון נמצא במרחק ממוצע של 30 יחידות אסטרונומיות מהשמש. מסתו גדולה פי 17 מהמסה של כדור הארץ, קוטרו עומד על 49,538 ק"מ לעומת 12,800 ק"מ בלבד של כדור הארץ, והוא הקטן והמרוחק ביותר מבין ארבעת כוכבי הלכת החיצוניים. נפטון קרוי על שמו של נפטון ‒ אל הים במיתולוגיה הרומית, ומקבילו של פוסידון במיתולוגיה היוונית. שמו בעברית רהב, על שם שר הים במיתולוגיה היהודית (שם זה הוא חדש).במרכזו של נפטון ישנה ליבה של ברזל וסיליקטים, ומסביבה שכבת קרח המכילה מים, מתאן ואמוניה. סביבה משתרעת האטמוספירה, המכילה 80% מימן 19% הליום ו־1% מתאן. כמו אורנוס, גם נפטון מקבל גוון כחול בשל הימצאות מתאן באטמוספירה, הבולעת את הצבע האדום. גם בעולם קפוא זה הטמפרטורה הממוצעת עומדת על פחות מ־218°C-, בגלל המרחק הרב מהשמש. על נפטון ישנן הרוחות החזקות ביותר במערכת השמש, במהירות של יותר מ־2,000 קמ"ש, וכמו בצדק, משתוללת על כוכב הלכת סופה ענקית, והיא מכונה הכתם האפל הגדול.לטבעות הפלנטריות של נפטון מבנה מיוחד. הסיבה לכך עדיין אינה מובנת לאשורה, אך ייתכן שהן מושפעות מכוח המשיכה של הירחים שנמצאים במסלול קרוב אליהם. לנפטון יש 13 ירחים ידועים, הגדול ביניהם הוא טריטון ‒ טריטון מקיים פעילות גאולוגית, והוא נצפה על ידי הגשושית וויאג'ר 2 מעיף גייזרים של חנקן נוזלי לגובה של 8 ק"מ. אף על פי שישנם כמה ירחים קפואים במערכת השמש, טריטון דומה בגודלו, בצפיפותו, ובהרכבו לפלוטו, וההערכה היא שטריטון היה גוף עצמאי עד שנלכד בכבידתו של נפטון. בעוד 1.4 עד 3.6 מיליארד שנה הוא יתפורר בשל כבידה זו.מערכת השמש החיצוניתמערכת השמש החיצונית היא המרחב החיצוני למערכת השמש, באזור שמעבר לנפטון. באזור זה שוכנים גופים המכונים גופים טרנס־נפטוניים, הבנויים מסלעים וקרח. ניתן לחלק את מערכת השמש החיצונית לשלושה תחומים: חגורת קויפר, הדיסק המפוזר ועננת אורט. באזורים אלה התגלו אלפי עצמים, ובהם ארבעה גופים המוגדרים ככוכבי לכת ננסיים: פלוטו, האומיה, מאקה־מאקה ואריס.חגורת קויפרחגורת קויפר הוא אזור שמעבר לנפטון, במערכת השמש החיצונית, ונמצא במרחק 30 עד 50 יחידות אסטרונומיות מהשמש. הגופים המאכלסים חגורה זו עשויים מסלעים ומקרח. רובם מסווגים כגופים קטנים במערכת השמש, ואילו הגדול שבהם, פלוטו, מסווג ככוכב לכת ננסי. שביטים בעלי זמן מחזור קצר, קטן מ־200 שנה, נמצאים בחגורת קויפר בחלק ממסלולם.עד שנת 2006 התגלו בחגורת קויפר קרוב ל־1,000 גופים בעלי קוטר גדול מ־50 קילומטר, אולם קרוב לוודאי שמספרם בפועל גדול הרבה יותר. ניתן לחלק אותם לשתי קבוצות בהתאם לאופי מסלולם: גופים שנמצאים בתהודה מסלולית עם נפטון, וכאלו שמסלולם עם כוכב הלכת אינו מסונכרן. פלוטו ושאר העצמים הקרויים פלוטינו הם דוגמה לעצמים בתהודה מחזורית עם נפטון; הם מבצעים 3 הקפות של השמש על כל 2 הקפות של נפטון (יחס 2:3). רוב העצמים שהתגלו בחגורת קויפר אינם נמצאים בתהודה עם נפטון, והם קרויים קובווינו. מסלולם נמצא בין המסלול של גופי הפלוטינו ובין המסלול של גופי הטווטינו, שנמצאים בתהודה של 1:2 עם נפטון.פלוטופלוטו (), שנמצא במרחק ממוצע של 39.5 יחידות אסטרונומיות מהשמש, הוא הגוף הגדול ביותר מכל הגופים המוכרים בחגורת קויפר. יחד עם הירח הגדול שלו, כארון, הם מרכיבים מערכת כפולה שבה שני הגופים "נעולים" נעילת גאות ומפנים באופן קבוע אותו צד זה כלפי זה. נוסף על פלוטו ולכארון, התגלו עוד ארבעה ירחים זעירים שסובבים את מרכז המסה של המערכת, הנמצא מחוץ לפלוטו.מקור שמם של פלוטו וכארון בדמויות מיתולוגיות הקשורות לשאול ‒ פלוטו הוא אל השאול במיתולוגיה הרומית, ואילו כארון הוא משיט המעבורת אל השאול במיתולוגיה היוונית.פלוטו מורכב מקרח, מתאן מוצק, חנקן מוצק ופחמן חד־חמצני מוצק. טמפרטורת פני השטח נעה בין 40 ל־60 קלווין, וסביבו נמצאת אטמוספירה דלילה, שהטמפרטורה בחלקה העליון מגיע עד 106 קלווין.האומיההאומיה הוא כוכב לכת ננסי הנמצא בחגורת קויפר, במרחק ממוצע של 43 יחידת אסטרונומיות מהשמש, וקוטרו מוערך ב־1,150 ק"מ. מקור שמו של העצם בשמה של אלת הלידה והפריון במיתולוגיה ההוואית.שני צוותים טענו כי היו הראשונים לגלות את האומיה. גילוי האומיה הוכרז באופן רשמי ב־27 ביולי 2005, לאחר שיומיים קודם לכן סיים צוות ספרדי בראשותו של חוסה לואיס אורטיס מורנו (José Luis Ortiz Moreno) לנתח נתונים שהתקבלו בשנת 2003. במקביל, גילה צוות אמריקאי בראשותו של מייקל בראון את העצם ב־28 בדצמבר 2004, באמצעות תמונות שצילמו במאי 2004. האיגוד האסטרונומי הבינלאומי לא נתן רשמית קרדיט לאף צד ובפרוטוקולים לא צוין מי גילה את הגוף, אך צוין כי שנת הגילוי היא 2003 ומיקום הגילוי הוא מצפה כוכבים סיירה נבאדה ‒ של הצוות הספרדי; הזכות למתן שם, זכות השמורה למגלים, ניתנה לצוות האמריקאי. כך לא נקט האיגוד עמדה, שכן לא צוין מי גילה את האומיה, אך מנגד ניתן קרדיט לשני הצדדים, הואיל ושניהם קיבלו זכויות השמורות למגלים.מאקה־מאקהמאקה־מאקה הוא כוכב לכת ננסי הנמצא בחגורת קויפר, במרחק ממוצע של 52 יחידת אסטרונומיות מהשמש, וקוטרו מוערך ב־1,500 ק"מ. מקור שמו של העצם בשמו של האל שברא את העולם על פי המיתולוגיה של בני אי הפסחא.אף על פי שהתגלה במרץ 2005, הוא קיבל את מעמדו ככוכב לכת ננסי רק ביוני 2008. למרות שיש לו בהירות נראית של 16.7 לעומת 15 של פלוטו, מאקה־מאקה התגלה מאוחר יחסית לגופים דומים באותו אזור, וזאת כנראה בגלל הנטייה הגבוהה של מסלולו.תצפיות אינפרה־אדומות מרמזות על נוכחות מתאן, דבר המעיד על אטמוספירה. למאקה־מאקה אין ירחים ידועים, אף על פי שלעשרה עד עשרים אחוזים מהגופים הטרנס־נפטוניים צופים שיהיה ירח אחד או יותר. מאחר שנוכחות ירח מאפשרת למדוד ביתר דיוק את המסה של העצם, היעדר ירח מקשה על מדידת המסה של מאקה־מאקה.הדיסק המפוזרהדיסק המפוזר הוא שם כולל לאזור רחב במערכת השמש החיצונית, הכולל את חגורת קויפר ומסתיים במרחק של מאות יחידות אסטרונומיות מהשמש. מסלולי הגופים בדיסק אינם יציבים בהכרח, וייתכן שחלק מהגופים המרוחקים יותר נסחפו לשם מחגורת קויפר. בניגוד לעצמים שבחגורת קויפר או עצמים קרובים יותר לשמש, זווית הנטייה של העצמים בדיסק המפוזר יחסית למישור המילקה יכולה להיות גבוהה מאוד.אריסאריס הוא כוכב לכת ננסי, הנמצא במרחק ממוצע של 68 יחידת אסטרונומיות מהשמש, וקוטרו מוערך במעט יותר מ־2,300 ק"מ, כלומר הוא קטן מפלוטו במקצת. הוא מורכב בעיקר מסלעים ומקרח, והוא הגוף הידוע הגדול ביותר מבין הגופים בדיסק המפוזר. סביב אריס סובב ירח ושמו דיסנומיה.הגילוי של אריס ומדידת קוטרו היו ה"זרז" להגדרת כוכבי לכת ננסיים כסוג חדש של גופים במערכת השמש, ולהוצאת פלוטו מרשימת כוכבי הלכת. מקור שמו של העצם בשמה של אלת חוסר ההרמוניה במיתולוגיה היוונית ‒ אריס. השם משקף את המהומה בקהילה האסטרונומית, שנוצרה בעקבות גילויו. ירחו של אריס מכונה דיסנומיה על שם בתה מפירת החוק של אריס.עננת אורטהנקודה שבה מסתיימת מערכת השמש ומתחיל החלל הבין־כוכבי אינה מוגדרת במדויק, מאחר שהגבול מורכב משני כוחות מנוגדים: הרוח הסולארית, שמרחיבה את מערכת השמש ודוחפת את החומר החוצה, וכוח המשיכה של השמש, שמושך את החומר פנימה. יתרה מזאת, קיימות השפעות מחזוריות של זרוע אוריון של שביל החלב, וגם השפעתה הכבידתית של הגלקסיה מתחילה להיות דומיננטית.בעוד הרוח הסולרית של השמש מגיעה עד 130 יחידות אסטרונומיות, מעריכים כי הרדיוס של עננת אורט מגיע לכ־30,000 עד 50,000 יחידות אסטרונומיות ‒ מרחק השווה לכרבע מהמרחק שבין השמש לכוכב הקרוב ביותר אלינו ‒ פרוקסימה קנטאורי.עננת אורט, שיש המעריכים כי היא מורכבת מעד אלף מיליארד גופי קרח, היא המקור של שביטים ארוכי־המחזור בעלי הזנב המוכר. קיומה הוצע לראשונה בשנת 1950 על ידי האסטרונום ההולנדי יואן אורט, שחישב את מסלוליהם ההתחלתיים של כ־20 שביטים ארוכי־מחזור, לפני שמסלולם הופרע על ידי כוכבי הלכת. כיום מסווגים גופים שמקורם באזור זה כגופים בעננת אורט (OCO), והם נחשבים כגופים הטרנס־נפטוניים הרחוקים ביותר במערכת השמש.סדנהסדנה הוא העצם הרחוק ביותר שהתגלה אי פעם במערכת השמש. מסלולו אליפטי ביותר, עם אפהליון שמוערך ב־942 יחידות אסטרונומיות ופריהליון של כ־76.1 יחידות אסטרונומיות. הקפתו את השמש אורכת 11,487 שנה.מייקל בראון, החוקר שגילה את סדנה בשנת 2003, טוען כי מקורו של העצם אינו בחגורת קויפר וגם לא בדיסק המפוזר, בגלל הפריהליון שלו. יתרה מזאת, האפהליון הגדול מרמז כי סדנה חוצה את עננת אורט, ולכן הוא מוגדר כגוף טרנס־נפטוני בעננת אורט (OCO).אף שגודלו וצורתו אינם ידועים במדויק, קוטרו של סדנה מוערך ב־1,180 עד 1,800 ק"מ, בהשוואה ל־12,756 ק"מ של כדור הארץ ו־3,474 ק"מ של הירח. מעריכים שבסופו של דבר יוגדר העצם ככוכב לכת ננסי, מאחר שהוא גדול יותר מכוכב הלכת הננסי קרס, בעל הקוטר של 975 ק"מ. סדנה כה רחוק מהשמש, עד שהטמפרטורות בו לעולם אינן עוברות את 240°C-. תצפיות מראות כי זהו אחד העצמים האדומים ביותר במערכת השמש, אדום כמעט כמאדים.במרץ 2014 פורסם כי התגלה עצם רחוק יותר מסדנה, 2012 VP113.כוכב לכת תשיעי משוערב־20 בינואר 2016 פרסמו אסטרונומים מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה מאמר, ובו טענו כי מצאו עדות לכוכב לכת תשיעי במערכת השמש. באמצעות מודלים מתמטיים ממוחשבים של מסלולי גופים טרנס־נפטוניים מרוחקים, בעלי מאפיינים מיוחדים, הם הסיקו שהסבירות הגבוהה ביותר לכך היא שמסה פלנטרית כלשהי השפיעה על המסלולים הללו. לפי המודל שבנו, הקפה אחת של כוכב הלכת המשוער אורכת כ־10–20 אלף שנים, והפריהליון שלו, הנקודה הקרובה ביותר לשמש במסלולו סביבה, הוא כ־200 יחידות אסטרונומיות. המסלול אקסצנטרי מאוד, וכוכב הלכת המשוער נמצא רוב הזמן רחוק מהשמש הרבה יותר, במרחק של בין 600–1200 יחידות אסטרונומיות. מסתו לפי המודל היא 5 עד 10 מסות ארץ, והוא דומה בגודלו בערך לענק הגזים נפטון.חקר מערכת השמשהשמש, הירח, כוכב חמה, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי, שנראים בעין בלתי מזוינת, מוכרים לאנושות כבר אלפי שנים. האסטרונומים של יוון העתיקה היו הראשונים לחקור באופן שיטתי את הטבע הפיזיקלי של גרמי השמים. לפי התאוריות המקובלות אז, מקומו של כדור הארץ הוא במרכז היקום, ואילו כוכבי הלכת, השמש וכוכבי השבת סובבים סביבו. יוצא דופן היה אריסטרכוס מסמוס, שהציע את המודל ההליוצנטרי.האמונה הרווחת עד תחילת המהפכה המדעית במהלך המאה ה־16 הייתה כי כדור הארץ נמצא במרכז היקום (המודל הגאוצנטרי), וכי הוא שונה משאר העצמים השמימיים. תאוריה זאת התיישבה עם הנתונים האמפיריים על תנועת הכוכבים ועל מה שנראה כנייחות הארץ, והיא גם זכתה לתמיכת הכנסייה הקתולית. מחקר אסטרונומי, שהחל עם עבודתם של ניקולאוס קופרניקוס, גלילאו גליליי, טיכו ברהה, יוהאנס קפלר ואייזק ניוטון, הוביל בסופו של דבר לא רק לקבלת הרעיון שכדור הארץ סובב את השמש, אלא גם לדעה שכוכבי הלכת נשלטים על ידי אותם חוקים החלים על כדור הארץ, ולכן הם יכולים להיות דומים לו במובנים שונים.תצפיות טלסקופיותגלילאו גליליי היה הראשון שהשתמש בטלסקופ לצורך תצפיות אסטרונומיות. הוא הבחין במכתשים על פני הירח, בכתמי שמש לא קבועים על פני השמש, בארבעת ירחיו של צדק ובטבעותיו של שבתאי. ג'ובאני קאסיני וכריסטיאן הויגנס המשיכו את המחקר של גלילאו, וגילו את הכתם האדום הגדול של צדק ואת טיטאן, ירחו הגדול של שבתאי. בשנת 1682, פרסם אדמונד היילי מחקר, ולפיו תצפיות חוזרות ונשנות של שביט היו למעשה תיעוד של אותו גרם שמיים שחוזר בכל 76 שנה (קרוי כיום שביט היילי). הדבר תמך בטענה ששביטים אינם תופעה אטמוספירית, כפי שמקובל היה לחשוב, וכי גופים נוספים מלבד כוכבי הלכת סובבים את השמש.חקר כוכבי הלכת קיבל תפנית בשנת 1781, כאשר בחן ויליאם הרשל כמה כוכבים וגילה שאחד מהם נע במהירות גדולה בשמים. גרם שמיים זה קיבל את השם אורנוס בתוך זמן קצר. בשנת 1801, גילה ג'וזפה פיאצי את קרס, גוף קטן בין מאדים לצדק, והוא נחשב תחילה לכוכב לכת חדש. אולם, גילויים של אלפי גופים קטנים נוספים באותו אזור הוביל לסיווג של גופים אלו, וקרס בתוכם, כסוג חדש של עצמים, הקרויים אסטרואידים. בשנת 1846, אי התאמות במסלולו של אורנוס הביאו כמה אסטרונומים לחשוד כי קיים כוכב לכת גדול נוסף ומרוחק יותר, ששדה הכבידה שלו משפיע על מסלולו של אורנוס. חישוביו של אורבן לה ורייה הובילו בסופו של דבר לגילוי כוכב הלכת נפטון.אי התאמות נוספות במסלולים של כוכבי הלכת הובילו את פרסיוול לוול להסיק כי קיים גוף נוסף במערכת השמש, והוא כינה אותו "כוכב הלכת X". לוול עצמו לא מצא את כוכב הלכת הנוסף, אך החיפושים נמשכו גם אחרי מותו. בשנת 1930 גילה קלייד טומבו את פלוטו במיקום הנכון על פי החישובים. ברם, פלוטו היה קטן מכדי להשפיע על מסלולם של כוכבי הלכת החיצוניים, ועל כן גילויו היה מקרי. לימים התברר כי מקור אי ההתאמות במסלולים בהערכה לא נכונה של מסת נפטון. בעשור הראשון של המאה ה־21 התגלו גופים נוספים הדומים לפלוטו, הן מבחינת מסלול והן מבחינת גודל, והעיקרי שבהם היה אריס, שהתגלה בשנת 2003 ונחשב תחילה לגדול במעט מפלוטו.חקר באמצעות גשושיותמאז תחילתו של עידן החלל, גשושיות מחקר משמשות לחקר מערכת השמש. גשושיות אלו, מצוידות במכשירי מדידה מגוונים, כמו מצלמות ורובוטים לאיסוף דגימות, סיפקו את רוב המידע הידוע כיום לגבי פני השטח של הגופים השונים במערכת השמש. הגוף הנחקר ביותר במערכת השמש, מלבד כדור הארץ, הוא הירח, והוא גם הגוף היחיד שהגיעו אליו בני אדם (במסגרת תוכנית אפולו).הגשושית הראשונה שצילמה מקרוב וחקרה כוכבי לכת במערכת השמש התיכונה הייתה פיוניר 10, שחלפה על פני צדק בשנת 1973. אחריה, פיוניר 11 הייתה הראשונה שחלפה על פני שבתאי בשנת 1979. הגשושיות של תוכנית וויאג'ר ביצעו סיור ארוך באזור כוכבי הלכת החיצוניים, כאשר גם וויאג'ר 1 וגם וויאג'ר 2 חלפו על פני צדק בשנת 1979 ועל פני שבתאי בשנים 1981–1980. בעת המעבר ליד שבתאי, הוסטה וויאג'ר 2 לעבר אורנוס ועברה לידו בשנת 1986 ומאוחר יותר ליד נפטון, בשנת 1989. שתי גשושיות פיוניר ושתי גשושיות וויאג'ר צפויות להפוך לגופים המלאכותיים הראשונים שיעברו את ההליופאוזה, ויֵצאו ממערכת השמש. בספטמבר 2013 הודיעה נאס"א כי "וויאג'ר 1" הגיעה להליופאוזה, שהיא קצה הגבול המגנטי של מערכת השמש, וכך, לראשונה בתולדות האנושות, הגיע חפץ מעשה ידי אדם אל מעבר למערכת השמש. נכון ליוני 2016 נמצאת ווי'אגר 1 במרחב הבין־כוכבי, ואילו וויאג'ר 2 נמצאת בגבול העליון של ההליופאוזה.הגשושית הראשונה שנחתה על פני גוף אחר במערכת השמש הייתה לונה 2 הסובייטית, שפגעה בפני הירח בשנת 1959. מאז, גופים מרוחקים יותר ויותר היו מטרה לגשושיות רובוטיות שונות. בין הנחיתות פורצות הדרך, ניתן לציין את הנחיתה בשנת 1966 של גשושית על פני נוגה (תוכנית ונרה). בשנות ה־70 של המאה ה־20 נחתו כמה גשושיות על פני מאדים (תוכנית מארס ותוכנית ויקינג), בשנת 2001 נחתה גשושית על פני האסטרואיד ארוס (NEAR Shoemaker), ובשנת 2005 נחתה גשושית (הויגנס) על פני טיטאן, אחד מירחיו של שבתאי.גשושיות מחקר לא מאוישות כבר הגיעו לכל כוכבי הלכת במערכת השמש, והחלק היחיד שלה שטרם נחקר הוא האזור הטרנס־נפטוני. הגשושית ניו הוריזונס, ששוגרה בשנת 2006, היא הגשושית הראשונה שחקרה גופים במערכת השמש החיצונית. היא חלפה על פני פלוטו ב־14 ביולי 2015, וב־1 בינואר 2019 שלחה לראשונה תיעוד של גוף מחגורת קויפר, שלימים נקרא 486958 ארוקות'. היא צפויה לשדר עליו עוד מידע. בסופו של דבר תעזוב הגשושית את מערכת השמש.ראו גם רשימת אסטרואידים חוק טיטיוס־בודה - חוק המאפשר הערכה של מרחק כוכבי הלכת מהשמש. חוקי קפלר - חוק המגדיר את תנועתו של לוויין סביב כוכב או כוכב לכת. יציבותה של מערכת השמש מודל מערכת השמש בשוודיהלקריאה נוספת Carl D. Murray and Stanley F. Dermott, Solar System Dynamics, Cambridge, 1999.קישורים חיצוניים מערכת השמש באתר "הכיתה האינטראקטיבית", אנציקלופדיה ynet מסע במערכת השמש, באתר פרחי מדע מערכת השמש, כתבות ומאמרים, באתר סוכנות החלל הישראלית מבוא אינטראקטיבי למערכת השמש, באתר מצפה הכוכבים ברקת במכבים מערכת השמש, באתר נאס"א חקר מערכת השמש, באתר נאס"א סימולציה של מערכת השמש, באתר נאס"א היווצרות מערכת השמש, באתר Novan הדגמה באנימציה של תנועת מערכת השמש הרצאות וידאו על היווצרות מערכת השמש וכוכבי הלכת במועדון האסטרונומי של אוניברסיטת תל אביב אלמנך יומי - מיקום כוכבי הלכת בשמים וזמני זריחה ושקיעה מישראלהערות שולייםשביל החלב

165

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%98

שביט

שביט או כוכב שביט (באנגלית: Comet), הוא גוף שמימי קטן הדומה לאסטרואיד, אך מורכב בעיקר מקרח. השביטים נעים סביב השמש במסלולים אליפטיים, לעיתים קרובות עם אקסצנטריות גדולה, כך שמרחקם מהשמש יכול לנוע מיליוני קילומטרים בודדים עד למיליארדי קילומטרים. בהתקרבותם אל השמש חלק מהשביטים יוצרים זנבות באורך מספר קילומטרים הניתנים לתצפית בעין בלתי מזוינת. חקר השביטים הוא חלק ממדעים פלנטריים. נכון לנובמבר 2021 מוכרים 4,584 שביטים. הרכב שביט הוא גוש קרח. הקרח מורכב לרוב ממים קפואים בתוספת גזים קפואים וגרגרי אבק בגדלים שונים, אבנים קטנות וסלעים בגדלים שונים, בעגה קוראים להרכב זה "קרח מלוכלך", להבדיל מקרח נקי, המורכב ממים קפואים, לעיתים בתוספת גזים קפואים. כששביט נמצא רחוק מהשמש הוא אינו סופג קרינה בכמות מספקת להתכת הקרח ולכן הקרח ושאר המרכיבים קפואים כגוף אחד שמכונה "גרעין השביט". עם ההתקרבות לשמש מתנדף הקרח ונוצרת הילה של גזים שהשתחררו מהגרעין. גרגרי האבק וחלקי ה"חצץ" שהיו לכודים בקרח משתחררים אף הם, אך גורלם שונה מזה של הגז. הילת השביט עשויה להגיע לקוטר של מאות אלפי ק"מ, אך כמות החומר בה דלילה למדי. הגזים בהילה נדחפים מכיווּן השמש והלאה, בגלל רוח השמש. כך נוצר זנב השביט מהחומר שנפלט לתוך ההילה. החלקים המוצקים נזרקים מגרעין השביט במהירות של עשרות מטרים לשנייה ויוצרים זנב שני, שמושפע מקרינת השמש באופן שונה מהגזים, לכן יש שביטים שלהם זוג של זנבות. השביט מורכב משלושה חלקים עיקריים: גרעין העשוי חומר קפוא (קרח, פחמן חד-חמצני ומתאן), אבק וסלעים מתכתיים, ומגיע לקוטר שבין ק"מ ספורים למאה ק"מ. קומה, שהיא ענן גזי המרחף סביב הגרעין ויוצר הילה. קוטר הקומה יכול להגיע ל-100,000 ק"מ. זנב שהוא החלק המוכר ביותר של השביט, המורכב משלושה רכיבים הנוצרים מהקומה: זנב יונים חשמליים, זנב אבק וזנב גזי. היווצרות במערכת השמש שלנו מרוכזים השביטים בעיקר בשני אתרים: חגורת קויפר המצויה מעבר לפלוטו ועננת אורט המקיפה את כל מערכת השמש. לעיתים, השפעת כוח הכבידה של השמש או אחד מגרמי השמים מנתקת את אחד השביטים ממקומו והוא נסחף לכוון השמש אותה הוא מתחיל להקיף. כשהשביט רחוק מהשמש הוא רק "כדור שלג עמום". כמות הקרינה שמגיעה אליו מהשמש מזערית ואינה מספיקה על מנת להתיך את הקרח. מאחר שהשביט מקבל מעט קרינה הוא מחזיר מעט קרינה, ולכן נראה עמום. ככל שהוא מתקרב אל השמש ומקבל קרינה חזקה יותר, הוא הופך לפעיל יותר והקרח שעל פניו מתחיל להמריא - הוא הופך מקרח ישר לגז. השביט מגדל זנב, אותו ניתן לראות נמתח בכיוון המנוגד לכיוון השמש. למעשה לשביט יש שני זנבות: זנב אחד לבן ובולט שעשוי מחלקיקי אבק, והשני כחלחל שהוא זנב הפלזמה של השביט שנוצר מתגובה בין רוח השמש ויונים קלים שנפלטים מהשביט. זנב האבק יכול להגיע לאורך של 10 מיליון ק"מ וזנב היונים לאורך של 100 מיליון ק"מ. לאחר כ-500 סיבובים סביב השמש כמעט כל מעטפת הקומה נפרדת מהשביט ונשאר רק כדור הדומה יותר לאסטרואיד. חלק משביטים אלו מתנגשים באסטרואידים אחרים או מאבדים את מסלולם ויוצאים ממערכת השמש ולא חוזרים. השמש מאירה את זנב וקומת השביט בצורה מרהיבה כאשר הוא מתקרב אל השמש. בתרבות האנושית לכוכבי השביט נקשרו אמונות שונות. בעבר, לא ידעו בני אדם את מקורם של כוכבי השביט, ולכן הופעתו הפתאומית של השביט והיעלמותו המהירה הטילו אימה על האדם ונחשבו לאות מבשר רעות. לפני כ-300 שנים, חקר אסטרונום אנגלי, אדמונד האלי, מסמכים שתיארו כוכבי שביט שנצפו. הוא מצא שכל 76-74 שנים בקירוב עובר כוכב שביט בחלק מסוים של השמים. היילי החליט שכוכב זה הוא כוכב שביט יחידי, שהגיע אל קרבת השמש במחזוריות של 74-76 שנה. הוא טען, כי כוכב השביט ישוב ב-1758, ויעבור באותו אזור בשמים. בשנת 1758, האלי כבר לא היה בין החיים, אולם כוכב השביט שב, ממש לפי תחזיתו של האלי. מסיבה זו הוא כונה "שביט האלי". ביהדות יוסף בן מתיתיהו מתאר כוכב-שביט שלדעתו היה "אות אלהים" המבשר את חורבן בית המקדש. השם העברי "שביט" ניתן לגופים שמימיים אלה, ככל הנראה, בשל הדמיון שמצאו חכמינו בין ה"זנב הארוך" שלהם לענף דק, אשר נקרא בעברית מקראית ובלשון חז"ל "שבט": בהלכה חכמים תקנו ברכות לרואה תופעות טבע חריגות, ובין היתר שביט, כמובא במשנה תורה לרמב"ם: להלכה נפסק שאפשר לברך את אחת משתי הברכות עושה מעשה בראשית או שכוחו וגבורתו מלא עולם. נחיתה על שביט ב-12 בנובמבר 2014 נחתה בהצלחה לראשונה הנחתת פיליי של סוכנות החלל האירופאית על כוכב השביט צ'ריומוב-גרסימנקו. התוכנית להנחית נחתת על שביט נהגתה לפני 25 שנה על ידי קבוצת חוקרי שביטים ובהם פרופ' עקיבא בר-נון מהחוג למדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל אביב. הגשושית רוזטה ובה הנחתת פיליי שוגרה ב-2004. בתחילת השנה התעוררה רוזטה ממצב שינה וחיסכון באנרגיה שנמשך כשלוש שנים. לפני שנכנסה למסלול סביב השביט, רוזטה צילמה אותו ומהצילומים שהגיעו לכדור הארץ התברר כי השביט מורכב משני חלקים המחוברים במעין "צוואר" צר, תופעה שהקנתה לו את הכינוי "ברווז". ב-6 באוגוסט 2014, אחרי מרדף ושינויי מסלול, נכנסה רוזטה למסלול סביב השביט. לאחר חודשיים ניתקה פיליי מרוזטה וירדה 22 קילומטרים כדי לנחות ולעגון על פני השביט. המדענים מקווים לקבל הצצה לקפסולת זמן אסטרונומית שנשמרה במשך מאות מיליוני שנים ולקבל רמזים לימי בראשית, מהתקופה בה נוצרה מערכת השמש. לקריאה נוספת והעשרה צבי פלטיאל, "מסלולי שביטים ומסלולי כוכבי לכת", פי האטום ג-2, אפריל 1986. איזאק אסימוב, "כוכב השביט האלי- סיפורם המוזר של כוכבי השביט". עברית: עמשי לוין, הוצאת ידיעות אחרונות, 1985. ראו גם שביט האלי שביט לאבג'וי שביט הייל-בופ שומייקר-לוי 9 קישורים חיצוניים יורם אורעד, אורח זוהר בשמים - באתר עמלנט - מתוך פי האטום ג-2, אפריל 1986. המושג כוכב שביט, באתר סוכנות החלל הישראלית הרצאות וידאו על שביטים לוח אירועים אסטרונומיים ורשימת שביטים בהירים הניתנים לתצפית הערות שוליים מערכת השמש גרמי שמיים

שביט או כוכב שביט (באנגלית: Comet), הוא גוף שמימי קטן הדומה לאסטרואיד, אך מורכב בעיקר מקרח. השביטים נעים סביב השמש במסלולים אליפטיים, לעיתים קרובות עם אקסצנטריות גדולה, כך שמרחקם מהשמש יכול לנוע מיליוני קילומטרים בודדים עד למיליארדי קילומטרים. בהתקרבותם אל השמש חלק מהשביטים יוצרים זנבות באורך מספר קילומטרים הניתנים לתצפית בעין בלתי מזוינת. חקר השביטים הוא חלק ממדעים פלנטריים. נכון לנובמבר 2021 מוכרים 4,584 שביטים.הרכב שביט הוא גוש קרח. הקרח מורכב לרוב ממים קפואים בתוספת גזים קפואים וגרגרי אבק בגדלים שונים, אבנים קטנות וסלעים בגדלים שונים, בעגה קוראים להרכב זה "קרח מלוכלך", להבדיל מקרח נקי, המורכב ממים קפואים, לעיתים בתוספת גזים קפואים.כששביט נמצא רחוק מהשמש הוא אינו סופג קרינה בכמות מספקת להתכת הקרח ולכן הקרח ושאר המרכיבים קפואים כגוף אחד שמכונה "גרעין השביט". עם ההתקרבות לשמש מתנדף הקרח ונוצרת הילה של גזים שהשתחררו מהגרעין.גרגרי האבק וחלקי ה"חצץ" שהיו לכודים בקרח משתחררים אף הם, אך גורלם שונה מזה של הגז. הילת השביט עשויה להגיע לקוטר של מאות אלפי ק"מ, אך כמות החומר בה דלילה למדי. הגזים בהילה נדחפים מכיווּן השמש והלאה, בגלל רוח השמש. כך נוצר זנב השביט מהחומר שנפלט לתוך ההילה. החלקים המוצקים נזרקים מגרעין השביט במהירות של עשרות מטרים לשנייה ויוצרים זנב שני, שמושפע מקרינת השמש באופן שונה מהגזים, לכן יש שביטים שלהם זוג של זנבות.השביט מורכב משלושה חלקים עיקריים: גרעין העשוי חומר קפוא (קרח, פחמן חד-חמצני ומתאן), אבק וסלעים מתכתיים, ומגיע לקוטר שבין ק"מ ספורים למאה ק"מ. קומה, שהיא ענן גזי המרחף סביב הגרעין ויוצר הילה. קוטר הקומה יכול להגיע ל-100,000 ק"מ. זנב שהוא החלק המוכר ביותר של השביט, המורכב משלושה רכיבים הנוצרים מהקומה: זנב יונים חשמליים, זנב אבק וזנב גזי.היווצרות במערכת השמש שלנו מרוכזים השביטים בעיקר בשני אתרים: חגורת קויפר המצויה מעבר לפלוטו ועננת אורט המקיפה את כל מערכת השמש.לעיתים, השפעת כוח הכבידה של השמש או אחד מגרמי השמים מנתקת את אחד השביטים ממקומו והוא נסחף לכוון השמש אותה הוא מתחיל להקיף.כשהשביט רחוק מהשמש הוא רק "כדור שלג עמום". כמות הקרינה שמגיעה אליו מהשמש מזערית ואינה מספיקה על מנת להתיך את הקרח. מאחר שהשביט מקבל מעט קרינה הוא מחזיר מעט קרינה, ולכן נראה עמום. ככל שהוא מתקרב אל השמש ומקבל קרינה חזקה יותר, הוא הופך לפעיל יותר והקרח שעל פניו מתחיל להמריא - הוא הופך מקרח ישר לגז. השביט מגדל זנב, אותו ניתן לראות נמתח בכיוון המנוגד לכיוון השמש. למעשה לשביט יש שני זנבות: זנב אחד לבן ובולט שעשוי מחלקיקי אבק, והשני כחלחל שהוא זנב הפלזמה של השביט שנוצר מתגובה בין רוח השמש ויונים קלים שנפלטים מהשביט. זנב האבק יכול להגיע לאורך של 10 מיליון ק"מ וזנב היונים לאורך של 100 מיליון ק"מ. לאחר כ-500 סיבובים סביב השמש כמעט כל מעטפת הקומה נפרדת מהשביט ונשאר רק כדור הדומה יותר לאסטרואיד. חלק משביטים אלו מתנגשים באסטרואידים אחרים או מאבדים את מסלולם ויוצאים ממערכת השמש ולא חוזרים.השמש מאירה את זנב וקומת השביט בצורה מרהיבה כאשר הוא מתקרב אל השמש.בתרבות האנושית לכוכבי השביט נקשרו אמונות שונות.בעבר, לא ידעו בני אדם את מקורם של כוכבי השביט, ולכן הופעתו הפתאומית של השביט והיעלמותו המהירה הטילו אימה על האדם ונחשבו לאות מבשר רעות. לפני כ-300 שנים, חקר אסטרונום אנגלי, אדמונד האלי, מסמכים שתיארו כוכבי שביט שנצפו. הוא מצא שכל 76-74 שנים בקירוב עובר כוכב שביט בחלק מסוים של השמים. היילי החליט שכוכב זה הוא כוכב שביט יחידי, שהגיע אל קרבת השמש במחזוריות של 74-76 שנה. הוא טען, כי כוכב השביט ישוב ב-1758, ויעבור באותו אזור בשמים. בשנת 1758, האלי כבר לא היה בין החיים, אולם כוכב השביט שב, ממש לפי תחזיתו של האלי. מסיבה זו הוא כונה "שביט האלי".ביהדות יוסף בן מתיתיהו מתאר כוכב-שביט שלדעתו היה "אות אלהים" המבשר את חורבן בית המקדש.השם העברי "שביט" ניתן לגופים שמימיים אלה, ככל הנראה, בשל הדמיון שמצאו חכמינו בין ה"זנב הארוך" שלהם לענף דק, אשר נקרא בעברית מקראית ובלשון חז"ל "שבט":בהלכה חכמים תקנו ברכות לרואה תופעות טבע חריגות, ובין היתר שביט, כמובא במשנה תורה לרמב"ם:להלכה נפסק שאפשר לברך את אחת משתי הברכות עושה מעשה בראשית או שכוחו וגבורתו מלא עולם.נחיתה על שביט ב-12 בנובמבר 2014 נחתה בהצלחה לראשונה הנחתת פיליי של סוכנות החלל האירופאית על כוכב השביט צ'ריומוב-גרסימנקו. התוכנית להנחית נחתת על שביט נהגתה לפני 25 שנה על ידי קבוצת חוקרי שביטים ובהם פרופ' עקיבא בר-נון מהחוג למדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל אביב. הגשושית רוזטה ובה הנחתת פיליי שוגרה ב-2004. בתחילת השנה התעוררה רוזטה ממצב שינה וחיסכון באנרגיה שנמשך כשלוש שנים. לפני שנכנסה למסלול סביב השביט, רוזטה צילמה אותו ומהצילומים שהגיעו לכדור הארץ התברר כי השביט מורכב משני חלקים המחוברים במעין "צוואר" צר, תופעה שהקנתה לו את הכינוי "ברווז". ב-6 באוגוסט 2014, אחרי מרדף ושינויי מסלול, נכנסה רוזטה למסלול סביב השביט. לאחר חודשיים ניתקה פיליי מרוזטה וירדה 22 קילומטרים כדי לנחות ולעגון על פני השביט. המדענים מקווים לקבל הצצה לקפסולת זמן אסטרונומית שנשמרה במשך מאות מיליוני שנים ולקבל רמזים לימי בראשית, מהתקופה בה נוצרה מערכת השמש.לקריאה נוספת והעשרה צבי פלטיאל, "מסלולי שביטים ומסלולי כוכבי לכת", פי האטום ג-2, אפריל 1986. איזאק אסימוב, "כוכב השביט האלי- סיפורם המוזר של כוכבי השביט". עברית: עמשי לוין, הוצאת ידיעות אחרונות, 1985.ראו גם שביט האלי שביט לאבג'וי שביט הייל-בופ שומייקר-לוי 9קישורים חיצוניים יורם אורעד, אורח זוהר בשמים - באתר עמלנט - מתוך פי האטום ג-2, אפריל 1986. המושג כוכב שביט, באתר סוכנות החלל הישראלית הרצאות וידאו על שביטים לוח אירועים אסטרונומיים ורשימת שביטים בהירים הניתנים לתצפיתהערות שולייםמערכת השמשגרמי שמיים

171

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%9D

קילוגרם

קילוגרם (בראשי תיבות: ק"ג או kg; מילולית: אלף גרם) הוא יחידת המידה הבסיסית של מסה לפי תקן מערכת היחידות הבינלאומית. בהשאלה, בחיי היום יום, כשאומרים "קילוגרם" מתכוונים לעיתים לקילוגרם-כוח, שהיא יחידת משקל (כלומר, יחידת כוח). בניגוד למסה, המשקל אינו תכונה של החומר, שכן המשקל של גוף בן קילוגרם אחד משתנה בהשפעת כוח הכבידה שפועל על הגוף. הגדרת הקילוגרם ב-1793, הוגדר הקילוגרם כמסתם של 1,000 סמ"ק (או ליטר) של מים מזוקקים בטמפרטורה של 4 מעלות צלזיוס ובלחץ של אטמוספירה אחת. מכיוון שהגדרה זו לא הייתה מעשית, ב-1889 הוחלפה ההגדרה, בה הוגדר הקילוגרם כמסתו של מוט (הקרוי Le Grand K ) העשוי מסגסוגת של פלטינה ואירידיום ואשר שמור בלשכה הבינלאומית למידות ולמשקלות בפריז. בשנת 2005, לאחר שהתברר שבמרוצת הזמן, מסת המוט משתנה ביחס לשכפוליה, גם אם באופן זעיר (כדי מסת גרגר חול), המליצה הוועדה הבינלאומית למידות ולמשקלות להגדיר מחדש את הקילוגרם באמצעות קבועים אוניברסליים, ובכך להבטיח הגדרה התקפה בכל תנאי. ב-16 בנובמבר 2018 נערכה הצבעה רשמית ואושרה ההגדרה החדשה של הקילוגרם, והיא נכנסה לתוקף ב-20 במאי 2019. בהחלטה נקבע כי יש להגדיר את הקילוגרם כפועל יוצא של הגדרת קבוע פלאנק, בנוסחה: - קילוגרם כיחידת מסה של ה-SI - קבוע פלאנק – מטר – שנייה הגדרה זו קושרת את הקילוגרם לשלושה קבועים אוניברסליים בפיזיקה: קבוע פלאנק, מהירות האור וקבוע המבנה הדק, כך שהקילוגרם החדש לא יכול להשתנות לעולם (בהנחה שקבועי הטבע אינם משתנים). את הקילוגרם החדש ניתן למדוד באמצעות מכשיר הנקרא מאזני קִיבְּל . קילוגרם מסה וקילוגרם כוח בעבר הבדילו בין קילוגרם-מסה לבין קילוגרם-כוח: קילוגרם-כוח (קג"כ) אחד הוגדר ככוח שאיתו כדור הארץ מושך מסה של קילוגרם-מסה (קג"מ) אחד, קרי 9.81 ניוטון. כיום מונחים אלה כבר לא בשימוש, והמינוח "קילוגרם" משמעו קילוגרם-מסה. יחידות מידה הנגזרות מהקילוגרם יחידות מסה נוספות הנגזרות מהקילוגרם, על-פי הקידומות המקובלות הן: יוטאטון = ספטיליון טון, או גרם. זטאטון = סקסטיליון טון, או גרם. אקסטון = קווינטיליון טון, או גרם. פטאטון = קוודריליון טון, או גרם. טרהטון = טריליון טון, או גרם. גיגהטון = מיליארד טון, או גרם. מגהטון = מיליון טון, או גרם. קילוטון = אלף טון, או גרם. בהשאלה, קילוטון משמש לרוב כיחידת מידה לעוצמת פיצוץ גרעיני: פיצוץ בעוצמת קילוטון הוא שווה ערך לעוצמת פיצוץ קילוטון של חומר הנפץ TNT. טונה או טון (או טון מטרי) = אלף קילוגרם, או גרם. קילוגרם = היחידה הבסיסית, או גרם. גרם = אלפית הקילוגרם, בקיצור גר' (באנגלית, g). מיליגרם = אלפית הגרם, בקיצור מ"ג (באנגלית, mg), או גרם. מיקרוגרם = מיליונית גרם, בקיצור מק"ג (באנגלית Mcg) או גרם. ננוגרם = מיליארדית גרם, או גרם. פיקוגרם = אלפית ננוגרם, או גרם. פמטוגרם = מיליונית ננוגרם, או גרם. אטוגרם = מיליארדית ננוגרם, או גרם. זפטוגרם = קוודריליונית ננוגרם, או גרם. יוקטוגרם = קווינטיליונית ננוגרם, או גרם. קישורים חיצוניים הערות שוליים יחידות מידה: מסה מערכת היחידות הבין-לאומית

קילוגרם (בראשי תיבות: ק"ג או kg; מילולית: אלף גרם) הוא יחידת המידה הבסיסית של מסה לפי תקן מערכת היחידות הבינלאומית.בהשאלה, בחיי היום יום, כשאומרים "קילוגרם" מתכוונים לעיתים לקילוגרם-כוח, שהיא יחידת משקל (כלומר, יחידת כוח). בניגוד למסה, המשקל אינו תכונה של החומר, שכן המשקל של גוף בן קילוגרם אחד משתנה בהשפעת כוח הכבידה שפועל על הגוף.הגדרת הקילוגרם ב-1793, הוגדר הקילוגרם כמסתם של 1,000 סמ"ק (או ליטר) של מים מזוקקים בטמפרטורה של 4 מעלות צלזיוס ובלחץ של אטמוספירה אחת. מכיוון שהגדרה זו לא הייתה מעשית, ב-1889 הוחלפה ההגדרה, בה הוגדר הקילוגרם כמסתו של מוט (הקרוי Le Grand K ) העשוי מסגסוגת של פלטינה ואירידיום ואשר שמור בלשכה הבינלאומית למידות ולמשקלות בפריז.בשנת 2005, לאחר שהתברר שבמרוצת הזמן, מסת המוט משתנה ביחס לשכפוליה, גם אם באופן זעיר (כדי מסת גרגר חול), המליצה הוועדה הבינלאומית למידות ולמשקלות להגדיר מחדש את הקילוגרם באמצעות קבועים אוניברסליים, ובכך להבטיח הגדרה התקפה בכל תנאי.ב-16 בנובמבר 2018 נערכה הצבעה רשמית ואושרה ההגדרה החדשה של הקילוגרם, והיא נכנסה לתוקף ב-20 במאי 2019. בהחלטה נקבע כי יש להגדיר את הקילוגרם כפועל יוצא של הגדרת קבוע פלאנק, בנוסחה: - קילוגרם כיחידת מסה של ה-SI - קבוע פלאנק – מטר – שנייההגדרה זו קושרת את הקילוגרם לשלושה קבועים אוניברסליים בפיזיקה: קבוע פלאנק, מהירות האור וקבוע המבנה הדק, כך שהקילוגרם החדש לא יכול להשתנות לעולם (בהנחה שקבועי הטבע אינם משתנים).את הקילוגרם החדש ניתן למדוד באמצעות מכשיר הנקרא מאזני קִיבְּל .קילוגרם מסה וקילוגרם כוח בעבר הבדילו בין קילוגרם-מסה לבין קילוגרם-כוח: קילוגרם-כוח (קג"כ) אחד הוגדר ככוח שאיתו כדור הארץ מושך מסה של קילוגרם-מסה (קג"מ) אחד, קרי 9.81 ניוטון. כיום מונחים אלה כבר לא בשימוש, והמינוח "קילוגרם" משמעו קילוגרם-מסה.יחידות מידה הנגזרות מהקילוגרם יחידות מסה נוספות הנגזרות מהקילוגרם, על-פי הקידומות המקובלות הן:יוטאטון = ספטיליון טון, או גרם.זטאטון = סקסטיליון טון, או גרם.אקסטון = קווינטיליון טון, או גרם.פטאטון = קוודריליון טון, או גרם.טרהטון = טריליון טון, או גרם.גיגהטון = מיליארד טון, או גרם.מגהטון = מיליון טון, או גרם.קילוטון = אלף טון, או גרם. בהשאלה, קילוטון משמש לרוב כיחידת מידה לעוצמת פיצוץ גרעיני: פיצוץ בעוצמת קילוטון הוא שווה ערך לעוצמת פיצוץ קילוטון של חומר הנפץ TNT.טונה או טון (או טון מטרי) = אלף קילוגרם, או גרם.קילוגרם = היחידה הבסיסית, או גרם.גרם = אלפית הקילוגרם, בקיצור גר' (באנגלית, g).מיליגרם = אלפית הגרם, בקיצור מ"ג (באנגלית, mg), או גרם.מיקרוגרם = מיליונית גרם, בקיצור מק"ג (באנגלית Mcg) או גרם.ננוגרם = מיליארדית גרם, או גרם.פיקוגרם = אלפית ננוגרם, או גרם.פמטוגרם = מיליונית ננוגרם, או גרם.אטוגרם = מיליארדית ננוגרם, או גרם.זפטוגרם = קוודריליונית ננוגרם, או גרם.יוקטוגרם = קווינטיליונית ננוגרם, או גרם.קישורים חיצונייםהערות שולייםיחידות מידה: מסהמערכת היחידות הבין-לאומית

176

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%92%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9D

אנגסטרום

אנגסטרום או אנגסטרם (בשוודית: Ångström - נהגה אוֹנְגְּסְטְרֵם; ההגייה בעברית מבוססת על המונח באנגלית) היא יחידת מידה לאורך השווה ל- מטר, עשירית הננומטר או מאה פיקומטר, כלומר מאית המיליונית של סנטימטר. סימון היחידה הוא Å. האנגסטרום שימושי למדידת אורך בקנה מידה של אטומים בודדים: רדיוס בוהר הוא כחצי אנגסטרום. לדוגמה, הקוטר של אטום הליום הוא כ-6.2 אנגסטרום. כמו כן קנה מידה זה הוא אורכם של קשרים כימיים. מדע הספקטרוסקופיה משתמש באנגסטרום למדידת אורכי גל של אור. האנגסטרום קרוי על שמו של הפיזיקאי והאסטרונום השוודי אנדרס יונאס אונגסטרם (1814-1874), שהיה הראשון שהשתמש ביחידה זו. ראו גם מטר פרמי יחידות מידה על שם אישים קישורים חיצוניים הערות שוליים יחידות מידה: אורך יחידות מידה בכימיה

אנגסטרום או אנגסטרם (בשוודית: Ångström - נהגה אוֹנְגְּסְטְרֵם; ההגייה בעברית מבוססת על המונח באנגלית) היא יחידת מידה לאורך השווה ל- מטר, עשירית הננומטר או מאה פיקומטר, כלומר מאית המיליונית של סנטימטר. סימון היחידה הוא Å.האנגסטרום שימושי למדידת אורך בקנה מידה של אטומים בודדים: רדיוס בוהר הוא כחצי אנגסטרום. לדוגמה, הקוטר של אטום הליום הוא כ-6.2 אנגסטרום. כמו כן קנה מידה זה הוא אורכם של קשרים כימיים.מדע הספקטרוסקופיה משתמש באנגסטרום למדידת אורכי גל של אור.האנגסטרום קרוי על שמו של הפיזיקאי והאסטרונום השוודי אנדרס יונאס אונגסטרם (1814-1874), שהיה הראשון שהשתמש ביחידה זו.ראו גםמטרפרמייחידות מידה על שם אישיםקישורים חיצונייםהערות שולייםיחידות מידה: אורךיחידות מידה בכימיה

184

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%96%D7%99%D7%AA%20%D7%9E%D7%96%D7%92%20%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8

חזית מזג אוויר

חזית במטאורולוגיה היא קו מפגש בין גושי אוויר מנוגדים בתכונותיהם, בעיקר בטמפרטורה אך גם במאפיינים אחרים כמו אחוזי לחות וריכוז אירוסולים. החזיתות לרוב מתהוות לאורך קווי הרוחב הבינוניים, שם מתרחש מפגש בין גושי אוויר פולאריים לבין גושי אוויר סובטרופיים. קו המפגש גם מכונה החזית הפולארית. חזית המבוססת על ניגוד תרמי עשויה להימצא באחד מארבעת המצבים הבאים: חזית נייחת - אין אינטראקציה ממשית בין שני גושי האוויר. גושי האוויר זורמים במקביל לחזית או שהזרימות של גושי האוויר חלשות. חזית קרה - גוש האוויר הקר יותר נכנס מתחת לאוויר החם, שכיוון שהוא קל יותר, נדחף במהירות לרום. במידה שישנה די לחות ואי יציבות, בקדמת החזית מתהווים ענני קומולונימבוס, ומעברה מלווה בגשמי זעף ומשבי רוח ערים. עם מעבר החזית חלה חיגה של הרוח בליווי התקררות מהירה והתבהרות. חזית חמה - האוויר הקר נסוג ואת מקומו תופס האוויר החם, אשר "רוכב" מעל האוויר הקר. פעילות החזית החמה לרוב מתונה יותר מן הקרה, אך גם ממושכת יותר. אורכה עשוי להגיע למאות קילומטרים, לעומת עד עשרות קילומטרים בחזיתות קרות. החזית החמה מלווה לרוב בענני צירוס שכבתיים בקדמתה, אשר בהדרגה מנמיכים ומתעבים לנימבוסטרטוסים, המורידים משקעים קלים אך רציפים. עם מעבר החזית החמה חגה הרוח בליווי התחממות והתבהרות. חזית מלוכדת (אוקולזיה) - מצב מורכב בו מתקיימת התנגשות בין חזית קרה לחזית חמה - אופייה לרוב תלוי בתכונות האוויר בקדמת החזית החמה לבין גב החזית הקרה. אם האוויר בקדמת החזית החמה קר יותר אזי תתנהג החזית המלוכדת כחזית חמה, ואילו במקרה ההפוך תתנהג כחזית קרה. ראו גם שקע דינמי\חזיתי מטאורולוגיה - מונחים חזית חמה חזית קרה קישורים חיצוניים סינופטיקה

חזית במטאורולוגיה היא קו מפגש בין גושי אוויר מנוגדים בתכונותיהם, בעיקר בטמפרטורה אך גם במאפיינים אחרים כמו אחוזי לחות וריכוז אירוסולים.החזיתות לרוב מתהוות לאורך קווי הרוחב הבינוניים, שם מתרחש מפגש בין גושי אוויר פולאריים לבין גושי אוויר סובטרופיים. קו המפגש גם מכונה החזית הפולארית.חזית המבוססת על ניגוד תרמי עשויה להימצא באחד מארבעת המצבים הבאים:חזית נייחת - אין אינטראקציה ממשית בין שני גושי האוויר. גושי האוויר זורמים במקביל לחזית או שהזרימות של גושי האוויר חלשות.חזית קרה - גוש האוויר הקר יותר נכנס מתחת לאוויר החם, שכיוון שהוא קל יותר, נדחף במהירות לרום. במידה שישנה די לחות ואי יציבות, בקדמת החזית מתהווים ענני קומולונימבוס, ומעברה מלווה בגשמי זעף ומשבי רוח ערים. עם מעבר החזית חלה חיגה של הרוח בליווי התקררות מהירה והתבהרות.חזית חמה - האוויר הקר נסוג ואת מקומו תופס האוויר החם, אשר "רוכב" מעל האוויר הקר. פעילות החזית החמה לרוב מתונה יותר מן הקרה, אך גם ממושכת יותר. אורכה עשוי להגיע למאות קילומטרים, לעומת עד עשרות קילומטרים בחזיתות קרות. החזית החמה מלווה לרוב בענני צירוס שכבתיים בקדמתה, אשר בהדרגה מנמיכים ומתעבים לנימבוסטרטוסים, המורידים משקעים קלים אך רציפים. עם מעבר החזית החמה חגה הרוח בליווי התחממות והתבהרות.חזית מלוכדת (אוקולזיה) - מצב מורכב בו מתקיימת התנגשות בין חזית קרה לחזית חמה - אופייה לרוב תלוי בתכונות האוויר בקדמת החזית החמה לבין גב החזית הקרה. אם האוויר בקדמת החזית החמה קר יותר אזי תתנהג החזית המלוכדת כחזית חמה, ואילו במקרה ההפוך תתנהג כחזית קרה.ראו גםשקע דינמי\חזיתימטאורולוגיה - מונחים חזית חמה חזית קרהקישורים חיצונייםסינופטיקה

203

https://he.wikipedia.org/wiki/Hypertext%20Transfer%20Protocol

Hypertext Transfer Protocol

Hypertext Transfer Protocol (ראשי תיבות: HTTP) הוא פרוטוקול תקשורת שנועד להעברת דפי HTML ואובייקטים שהם מכילים (כמו תמונות, קובצי קול, סרטוני פלאש וכו') ברשת האינטרנט וברשתות אינטראנט. הפרוטוקול פועל בשכבת היישום של מודל ה-OSI ובשכבת היישום של מודל TCP/IP. שרתי HTTP הם שרתי התוכן המרכזיים ברשת האינטרנט ודפדפנים הם תוכנות הלקוח הנפוצות ביותר לפרוטוקול HTTP. הדרך הנפוצה ביותר כיום להשתמש בפרוטוקול היא HTTPS, שמוסיף הצפנה מעל הפרוטוקול. התקשורת ב־HTTP מתחילה ביצירת שיחה בין השרת ללקוח באמצעות פרוטוקול TCP בשכבת התעבורה של פרוטוקול TCP/IP, ונמשכת בסדרה של בקשות (requests) ותשובות (responses) שנשלחות על ידי הלקוח והשרת, בהתאמה. ראשית, הלקוח יוצר חיבור לכתובת ה-IP ולפורט שבו השרת נמצא, בדרך כלל פורט 80 או 443. לאחר מכן נשלחת הבקשה, הכוללת את הכתובת של האובייקט המבוקש (למשל, דף HTML) ופרטים נוספים על הבקשה ועל הלקוח. השרת קורא את הבקשה, מפענח אותה, שולח ללקוח תשובה בהתאם ולרוב מנתק את החיבור ללקוח כשהשליחה הסתיימה. מעצם הגדרתו, פרוטוקול HTTP הוא – חסר מצבים. על מנת ליצור תקשורת בין הלקוח לשרת שמבוססת על היסטוריית הבקשות-תשובות בין השרת ללקוח נעשה שימוש בעוגיות (cookies). לדוגמה, שרת יכול לבקש ממחשב הלקוח לשמור עוגייה עם אישור שהלקוח התחבר לחשבון מסוים עם סיסמה נכונה על מנת שלא יצטרך להקיש סיסמה בכל התחברות מחדש לאתר שמתארח על השרת. היסטוריה בשנת 1991 פורסמה הגרסה הראשונה של הפרוטוקול שהייתה בשימוש (0.9). גרסה זו הייתה פשוטה ביותר ולא תמכה ברוב האפשרויות הקיימות כיום. שיטת הבקשה היחידה בגרסה זו הייתה GET, לא הוגדרו שדות כותרת והבקשות לא כללו את גרסת ה-HTTP כפי שהן כיום. כתוצאה מכך הלקוח לא יכול היה להעביר לשרת שום אינפורמציה נוספת פרט לכתובת של העמוד המבוקש. התשובה של השרת הכילה את האובייקט שכתובתו ניתנה בבקשה, גם כן ללא שדות כותרת, ואינדיקציה לסוף ההודעה ניתנה על ידי ניתוק חיבור ה-TCP על ידי השרת. מכיוון שהתשובות הכילו רק את האובייקט המבוקש, הודעות שגיאה נשלחו גם הן בפורמט HTML ולא היה ניתן להבחין ביניהן לבין דפים רגילים. במאי 1996 התפרסמה גרסה 1.0 של הפרוטוקול, שנמצאת עדיין (אוקטובר 2007) בשימוש נרחב בעיקר על ידי שרתי פרוקסי. בגרסה זו נוספו שיטות הבקשה HEAD, POST, PUT, DELETE, LINK ו-UNLINK ובקשות נדרשו לציין את גרסת הפרוטוקול. תשובות השרת כללו עתה פרט לתוכן הדף המבוקש, קוד מיוחד שמציין את תוצאת הבקשה (ראו להלן), מלווה בהסבר טקסטואלי בן מספר מילים על משמעות הקוד. הוגדרו כ-30 שדות כותרת, שנועדו בין השאר לייעל את השימוש במטמון, לציין מראש את אורך ההודעה, לאפשר הפניות אוטומטיות בין דפים ולהעביר מידע נוסף. הגרסה הנוכחית, HTTP/1.1, פורסמה ביוני 1999 והתבססה ברובה על גרסה 1.0. ההבדלים העיקריים בין גרסה זו לקודמתה הם שליטה טובה יותר במטמון, הוספת שיטות הבקשה OPTIONS ו-TRACE, תמיכה ב-virtual hosts, ותוספות מתקדמות שמטרתן לייעל את אופן הפעולה של הפרוטוקול. כמו כן, הוסרו מספר אפשרויות שהיו קיימות בגרסה הקודמת, לרוב משום שנמצאו לא שימושיות. מאפיין חשוב שנתמך בגרסה זו הוא האפשרות להשתמש בחיבור יחיד עבור מספר בקשות, במקום לפתוח חיבור חדש עבור כל אובייקט שנמצא בדף שהתקבל בתשובה הראשונה. ב2015, 15 שנה אחרי הגרסה האחרונה של HTTP, יצאה גרסה HTTP/2 (במקור HTTP/2.0) של הפרוטוקול. הגרסה שמרה על הסמנטיקות של הפרוטוקול, כגון סוגי הבקשות והתשובות, אולם שינתה את המנגנון מתחת, לדוגמה, היא מאפשרת שליחת מספר בקשות במקביל באותו חיבור ודחיסה של שדות הכותרת. בקשות HTTP בקשות HTTP מורכבות מהנתונים הבאים: שיטת הבקשה. כתובת של האובייקט המבוקש. גרסת הפרוטוקול שלפיו מורכבת הבקשה. שדות כותרת המתייחסים לבקשה, ללקוח, או לתוכן הנמצא בגוף הבקשה. גוף הבקשה (אופציונלי). שיטות בקשה מאז גרסה 1.1, קיימות 8 שיטות בקשה: GET, HEAD, POST, PUT, DELETE, OPTIONS, TRACE ו-CONNECT. ניתן לסווג אותן בשני אופנים: שיטות בטוחות לעומת שיטות לא בטוחות, ושיטות אידמפוטנטיות (idempotent) לעומת שיטות שאינן אידמפוטנטיות. סיווגים אלו נועדו להוות אינדקציה כללית עבור שרתים, דפדפנים ובוני אתרים באשר למידת ההשפעה של כל אחת מהשיטות על השרת ועל הלקוח. שיטות בטוחות מוגדרות ככאלה שמיועדות רק לשם קבלת מידע מהשרת; הן לא אמורות לשמש, למשל, לשליחת מידע מהלקוח לשרת, לביצוע שינויים כלשהם במסדי נתונים שנמצאים על השרת וכו'. במילים אחרות, אין לשיטות אלה תופעות לוואי, למשל תוצאות, פרט לקבלת מידע. GET ו-HEAD נחשבות לשיטות בטוחות. שיטות אידמפוטנטיות הן שיטות ששליחה חוזרת שלהן גורמת בדיוק לאותן תוצאות כמו שליחה אחת. שיטות שהן בטוחות הן, לפי ההגדרה, גם אידמפוטנטיות, משום שאין להן כלל תופעות לוואי. השיטות PUT ו-DELETE גם הן נכללות בסיווג זה. במקרה של DELETE, למשל, בקשה נוספת למחיקה של אותו פריט תגרום לכך שהפריט לא ימצא על השרת. אפילו אם הוא כבר לא היה עליו אחרי בקשה אחת, התוצאה של הבקשות החוזרות היא בדיוק אותה תוצאה של הבקשה הראשונה. אלו הן שיטות הבקשה הנתמכות בגרסה 1.1: GET (קבל) מיועדת לקבלת אובייקט שנמצא על השרת, בכתובת שניתנת בתחילת ההודעה. בקשות GET הן הנפוצות ביותר ברשת האינטרנט. HEAD (כותרת) מבקשת מהשרת לשלוח את כל שדות הכותרת שהיו נשלחים לבקשת GET, אך בלי האובייקט עצמו. השיטה נועדה, בין השאר, לאפשר בדיקה של קישורים שבורים או זמני שינויים של אובייקטים מבלי לבקש את כל האובייקט. POST (שלח) בקשות המכילות גוף הודעה. בקשות POST משמשות בדרך כלל לשליחה של מחרוזות לשרת. למשל מחרוזות ארוכות, כגון נתונים בטפסי HTML, לשם עיבוד. PUT (שים) מבקשת מהשרת לשמור את גוף ההודעה המצורף לבקשה בתור אובייקט, שכתובתו היא הכתובת שניתנה בתחילת הבקשה. DELETE (מחק) מבקשת מהשרת למחוק את האובייקט שכתובתו מצוינת בתחילת הבקשה. OPTIONS (אפשרויות) מבקשת מהשרת מידע על דרכי התקשורת האפשריות ביחס לאובייקט מסוים או ביחס לשרת עצמו. לדוגמה: קריאה ל-OPTIONS יכולה להגיע עם תשובה מהשרת שהוא מקבל GET, Post, PUT, Head ו-OPTIONS. אבל לא מקבל DELETE ו-TRACE. TRACE (שחזר) מבקש מהשרת לשלוח את הבקשה בדיוק כפי שקיבל אותה. הדבר שימושי לבדיקה של תחנות הביניים שנמצאות בין הלקוח לשרת ומעבדות את ההודעות העוברות דרכן. CONNECT (התחבר) הפרוטוקול אינו מגדיר את השימוש ב-CONNECT, אך שומר את השיטה הזו לשימוש עבור שרתי פרוקסי שמסוגלים להתנהג כמו תעלות SSL. PATCH (תיקון) נועד על מנת לאפשר החלה של שינויים/תיקונים על אובייקט. בקשת PATCH מוגדרת כסט של פעולות לגבי איך לעדכן/לתקן אובייקט. כל שרתי ה- HTTP הכלליים נדרשים ליישם לפחות את שיטות ה-GET וה-HEAD. כל שיטה אחרת נחשבת אופציונלית. כתובות בבקשות HTTP כתובת בבקשת HTTP יכולה להיות כתובת מלאה (כמו: http://www.w3.org/Protocols) או כתובת יחסית לשרת (בדוגמה זו, Protocols/). השימוש בכתובות יחסיות הוא הנפוץ ביותר, דבר שהקשה בעבר על אחסון של מספר אתרים על אותו שרת, משום שהשרת לא יכול היה לדעת לאיזה אתר מבין האתרים המאוחסנים אצלו מכוונת הבקשה. כדי לפתור את הבעיה מבלי לאבד את התמיכה לאחור בגרסאות קודמות, גרסה 1.1 מחייבת כל בקשה לכלול שדה כותרת בשם host, שערכו הוא שם המתחם של האתר אליו מיועדת הבקשה. תשובות HTTP לאחר קריאת הבקשה ששלח הלקוח, השרת מחזיר תשובה שמכילה: גרסת הפרוטוקול שלפיה נבנתה הודעת התשובה. קוד מצב המציין את התוצאה של ניסיון השרת למלא את הבקשה שנשלחה. הקוד מורכב ממספר תלת-ספרתי והסבר טקסטואלי קצר על משמעותו. שדות כותרת המכילים מידע על הודעת התשובה ועל השרת. גוף הודעה שתוכנו תלוי בשיטת הבקשה ובקוד המצב. קוד המצב ומשמעותו כאמור, קוד המצב מורכב ממספר תלת ספרתי והסבר קצר (בן שורה אחת) על משמעות הקוד. המספרים מחולקים ל-5 קטגוריות, בהתאם לספרה הראשונה שלהם: 1xx – ההודעה מכילה מידע בלבד. 2xx – הבקשה ששלח הלקוח בוצעה בהצלחה על ידי השרת, והתשובה מכילה את מה שהשרת נתבקש לשלוח בהתאם לשיטת הבקשה. 3xx – הבקשה פוענחה בהצלחה, אך מסיבות כלשהן התשובה אינה כוללת את האובייקט המבוקש (למשל, משום שהעמוד מפנה אוטומטית לעמוד אחר). 4xx – נמצאה שגיאה כלשהי בבקשה עצמה. 5xx – השרת לא הצליח למלא אחר הבקשה כתוצאה מכשל פנימי. אם לקוח מקבל תשובה מהשרת שמכילה קוד שלא מוכר לו, הפרוטוקול מציע ללקוח לשייך את הקוד לאחת המחלקות הנ"ל לפי הספרה הראשונה ולפעול כאילו שתי הספרות הנותרות היו 00. כך מתאפשרת הרחבה של הפרוטוקול תוך שמירה על תמיכה לאחור. HTTP 1.1 מגדיר 41 מספרי מצב בצירוף ההסבר הטקסטואלי הנלווה להם, אף על פי שאין חובה להשתמש בהסברים המופיעים בפרוטוקול. להלן כמה ממספרי המצב הנפוצים ברשת האינטרנט: 100 (Continue) קוד זה נשלח לאחר שהשרת קיבל את החלק הראשוני של הבקשה מהלקוח, והוא נועד ליידע את הלקוח שהשרת מוכן לקבל את המשך ההודעה. קוד 100 משמש בעיקר במצב של חיבור קבוע שדרכו עוברות מספר בקשות. 200 (OK) זהו קוד המצב הנפוץ ביותר, והוא מציין שהבקשה עובדה בהצלחה על ידי השרת. התוכן של שאר ההודעה תלוי בשיטת הבקשה ששלח הלקוח: בתשובה לבקשות GET השרת ישלח את האובייקט שצוין בבקשה, בתשובה לבקשות HEAD יישלחו שדות הכותרת וכו'. 204 (No Content) השרת עיבד את הבקשה ושלח תגובה, אך מסיבה כלשהי תשובת השרת אינה מכילה גוף וכוללת רק שדות כותרת. 206 (Partial Content) תשובת השרת כוללת רק חלק מהאובייקט שביקש הלקוח. קוד זה משמש כאשר מסיבות כלשהן, רק חלק מהעמוד המבוקש שמור בזיכרון המטמון של הלקוח, ודרושים לו חלקים נוספים כדי להחזיק גרסה שלמה שלו. 300 (Multiple Choices) הכתובת שנשלחה עם הבקשה מתייחסת ליותר מאובייקט אחד שנמצא על השרת, ובתשובת השרת מופיעות הכתובות של כל אובייקט כזה בנפרד כדי שהלקוח (או המשתמש) יבחר מתוכן את האובייקט המועדף עליו. 301 (Moved Permanently) הכתובת שצוינה בבקשה מיושנת, והאובייקט שאליו היא התייחסה בעבר נמצא כעת תחת כתובת חדשה, המצורפת לתשובת השרת. אם שיטת הבקשה היא GET או HEAD, הלקוח בדרך כלל מפנה את הבקשה באופן אוטומטי לכתובת החדשה, וזיכרון המטמון מתעדכן בהתאם. 302 (Found) זהה ל-301, פרט לכך שהאובייקט נמצא בכתובת החדשה באופן זמני בלבד. גם כאן, אם שיטת הבקשה הייתה GET או HEAD, הלקוח בדרך כלל מפנה באופן אוטומטי לכתובת המצורפת לתשובת השרת. 303 (See Other) הפניית יישום רשת לכתובת URI חדשה. 304 (Not Modified) מציין שגרסת העמוד הנמצא אצל הלקוח היא הגרסה המעודכנת ביותר שלו, ולכן התשובה אינה כוללת את האובייקט. כך מתאפשר שימוש במנגנוני המטמון של HTTP (ראו להלן). 400 (Bad Request) השרת לא הצליח לפענח את הבקשה, ככל הנראה משום שהיא אינה כתובה בהתאם לפרוטוקול. 401 (Unauthorized) לא ניתן לשלוח את האובייקט המבוקש, אלא לאנשים מורשים בלבד. יחד עם קוד זה השרת שולח פרטים לגבי הדרכים בהן הלקוח יכול לאמת את זהותו בפניו, ולרוב הלקוח משתמש בהן ומבקש מהמשתמש את הפרטים הנחוצים (למשל, שם משתמש וסיסמה). 403 (Forbidden) האובייקט המבוקש נמצא על השרת, אך אינו מיועד לשליחה. למשל, אתרים רבים לא מאפשרים למשתמשים חיצוניים לראות את תוכן התיקיות באתר שלהם, ומשתמשים בקוד הזה כדי לציין זאת כאשר הכתובת בבקשה מתייחסת לתיקייה ולא לקובץ ספציפי. לעיתים שרתים שולחים קוד מצב 404 במקום 403, כדי להסוות את עצם קיומו של האובייקט. 404 (Not Found) הכתובת המצוינת בבקשה לא תואמת אף אובייקט שנמצא על השרת. קוד זה משמש גם במקרים שבהם השרת לא ממלא אחר הבקשה של הלקוח, אבל לא מעוניין לחשוף את הסיבות לכך. 500 (Internal Server Error) השרת לא הצליח למלא אחר הבקשה כתוצאה מכשל פנימי כלשהו. 501 (Not Implemented) השרת לא מסוגל למלא אחר הבקשה מסיבה כלשהי, לרוב משום שהוא לא תומך בשיטת הבקשה שביקש הלקוח. 503 (Service Unavailable) השרת לא יכול למלא כרגע אחר הבקשה של הלקוח כתוצאה מעומס זמני או מסיבה אחרת. לפעמים כלולה בתשובת השרת כמות הזמן שאחריו הבעיה אמורה להיפתר והשרת יחזור לתפקד כרגיל. 504 (Gateway Timeout) אחד משרתי הפרוקסי או השערים (gateways) הנמצאים בין הלקוח לשרת העבירו את הבקשה לתחנה הבאה אחריהם, אבל לא קיבלו ממנה תשובה בפרק זמן סביר, ונקבע timeout. שדות כותרת שדות כותרת (באנגלית: Headers) הם מחרוזות שנשלחות כחלק מכל הודעת HTTP שכוללות מידע עליה, כגון אורכה, מזהה של התוכנה ששלחה את ההודעה ועוד. שדות הכותרת לרוב לא מוצגים למשתמשים אלא רק נשמרים בלוגים של השרת או תוכנת הלקוח ומשפיעים על הטיפול של ההודעות. רבים מהשדות מבוססים על פרוטוקול MIME המשמש לשליחת הודעות בדואר אלקטרוני. כמעט כל השדות הם אופציונליים, פרט ל-host עבור בקשות, ושדות מסוימים המציינים את אורך גוף ההודעה עבור הודעות שבהן הוא לא ריק. חיבור קבוע עד גרסה 1.0 הלקוח נאלץ לפתוח ולסגור את החיבור מחדש פעמים רבות, גם כשהיה ידוע מראש על מספר בקשות שעתידות להישלח לאותו שרת. סגירה של החיבור כאשר ידוע שמיד יתבקש לפתוח אותו מחדש, ובקשה לפתיחה שלו מיד לאחר מכן, יוצרת עומס מיותר. לכן לקוחות ושרתים ניסו ליישם שיטה לשימוש בחיבור יחיד עבור מספר בקשות. השיטה שיושמה ייעלה מצבים שתוארו לעיל, אך יצרה מספר בעיות בחיבורים לשרתי פרוקסי. גרסה 1.1 שיפרה את המנגנון כך שיהיה ניתן להשתמש בו גם עם שרתי פרוקסי. המנגנון נוצר כך שיתאים גם למנגנון הקודם וגם לשרתים ישנים יותר. בנוסף, תוארו מספר מנגנונים ומוסכמות לשימוש יעיל ב"חיבור קבוע" (persistent connections), הוגדר אופן הטיפול בבעיות שעלולות להיווצר באחת או יותר מהבקשות והוקדש קוד מצב מיוחד, שמספרו 100, לניצול נוסף של המנגנון. מטמון השליטה במטמון ב-HTTP נעשית בשני אופנים, הנקראים "מנגנון האימות" ו"מנגנון התפוגה". מנגנון האימות מבוסס על פריט מידע שמוצמד לכל עמוד ונשלח יחד איתו. פריט המידע הזה יכול להיות התאריך האחרון בו שונה העמוד או מספר זיהוי הקרוי Entity tag המשתנה בכל פעם שתוכן העמוד משתנה. כשלקוח או שרת מטמון שולחים בקשה לעמוד מסוים שיש בידם עותק שלו שהתקבל מבקשה קודמת, הם מצרפים לבקשה את אחד מהנתונים האלו שנשלח בפעם האחרונה שהעמוד התקבל. לפי הנתון הזה, השרת יכול לדעת אם העותק עדכני, ואם לא – לשלוח את העמוד המעודכן במלואו, כפי שהיה שולח בתגובה לבקשה רגילה (כולל הנתונים החדשים שמצורפים אליו). אם העמוד לא השתנה, השרת שולח תשובה קצרה ללא גוף, שקוד המצב שלה הוא 304 (Not Modified), ובכך חוסך את שליחת העמוד כולו. מנגנון התפוגה מבוסס על הצמדת "תאריך תפוגה" לכל עמוד שמתקבל מהשרת. עד לתאריך זה, ניתן להשתמש בעמוד שהתקבל ללא כל תקשורת נוספת עם השרת. לאחר שהתאריך עבר, הבקשה הראשונה שתתקבל תישלח אל השרת לשם קבלה מחודשת של העמוד, לעיתים תוך שימוש במנגנון האימות. תאריך התפוגה יכול להיקבע על ידי השרת, אולם לרוב הוא נקבע בעזרת כללי אצבע על ידי המטמון בהתחשב בתאריך הנוכחי, בתאריך השינוי האחרון של העמוד אם הוא ידוע ובנתונים נוספים. מנגנונים אלה פועלים בעזרת מספר שדות כותרת מיוחדים, ובעיקר בעזרת השדה Cache-Control המשמש הן לקוחות והן שרתים לשליטה באופן שבו הצד השני יטפל במטמון. בעזרתו, לקוח יכול להורות לשרת מטמון שעשוי להימצא בינו לבין השרת המקורי לאמת את העמוד שהוא מבקש אפילו אם נמצא אצלו עותק תקף של אותו עמוד, או לחלופין לשלוח לו את העמוד רק אם הוא נמצא אצלו בזיכרון מבלי לתקשר עם השרת. שרתים יכולים להורות ללקוח או לשרתי מטמון לא לשמור את העמוד שהם שולחים, לשמור אותו רק בתנאים מסוימים וכו'. שדות כותרת נוספים משמשים להצמדת נתונים רלוונטיים לעמודים שהשרת שולח או לבקשות אימות של עמודים שנמצאים בזיכרון מטמון. דוגמאות הדוגמאות הבאות התקבלו בעזרת לקוח טלנט של יוניקס, עם telnet www.google.com 8080 הוא מספר הפורט בו השרת ממתין לפניות. telnet הוא שם התוכנית המפעילה לקוח טלנט במרבית מערכות ההפעלה. www.google.com הוא שם המתחם בו נמצא השרת. הוא יתורגם על ידי לקוח הטלנט לכתובת IP לפני שהלקוח יוכל לפנות לשרת. מספור השורות להלן נועד לנוחות, ואינו חלק מהפרוטוקול. שורות ריקות המתחיבות על ידי הפרוטוקול מסומנות בצבע צהוב, וכיתוב בהן אינו חלק מהפרוטוקול. פניה למנוע החיפוש גוגל בגרסה HTTP/1.0 הלקוח פונה לשרת GET / ניתן להסיק שמדובר בגרסת HTTP 1.0, או קודמת, כי חסרים פרטים שבגרסאות מאוחרות יותר הם הכרחיים. תשובת השרת HTTP/1.0 302 Found Cache-Control: private Content-Type: text/html; charset=UTF-8 Location: http://www.google.co.il/?gfe_rd=cr&i=LhIOWOfFM6Hz8wfj_ICADQ Content-Length: 261 Date: Mon, 24 Oct 2016 13:52:46 GMT <HTML><HEAD><meta http-equiv="content-type" content="text/html;charset=utf-8"> <TITLE>302 Moved</TITLE></HEAD><BODY> <H1>302 Moved</H1> The document has moved <A HREF="http://www.google.co.il/?gfe_rd=cr&ei=lCYOWIy6EKvz8wfG_YCQBA">here</A>. </BODY></HTML> ההודעה באנגלית בסוף התגובה אינה חלק מהפרוטוקול. היא נרשמה על ידי לקוח הטלנט בו נעשה שימוש. הלקוח מסב תשומת לב לכך שהחיבור נסגר מיד אחרי שורה 13. כדי לפנות לאותו שרת שוב יש צורך להתחבר אליו מחדש. פניה למנוע החיפוש של גוגל בגרסה HTTP/1.1 הלקוח פונה לשרת GET / HTTP/1.1 host: www.google.com בסוף הכותרת נדרשת שורה ריקה תשובת השרת HTTP/1.1 302 Found Cache-Control: private Content-Type: text/html; charset=UTF-8 Location: http://www.google.co.il/?gfe_rd=cr&ei=-DYOWN3AIcqC8QeS9ID4Cw Content-Length: 261 Date: Mon, 24 Oct 2016 16:29:44 GMT <HTML><HEAD><meta http-equiv="content-type" content="text/html;charset=utf-8"> <TITLE>302 Moved</TITLE></HEAD><BODY> <H1>302 Moved</H1> The document has moved <A HREF="http://www.google.co.il/?gfe_rd=cr&ei=-DYOWN3AIcqC8QeS9ID4Cw">here</A>. </BODY></HTML> בניגוד לדוגמה הקודמת, ההערה של לקוח הטלנט על סגירת החיבור על ידי השרת לא נתנה. שכן השרת משאיר את החיבור פתוח עוד זמן מה למקרה שתהינה בקשות נוספות. ראו גם שרת HTTP HTTP Secure Session Referer אל תעקוב () קישורים חיצוניים מפרטים טכניים גרסה 0.9 , (על פי הקיצור, RFC הוא רק בקשה לתגובות) – גרסה 1.0 – גרסה 1.1 הערות שוליים פרוטוקולי אינטרנט ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה

Hypertext Transfer Protocol (ראשי תיבות: HTTP) הוא פרוטוקול תקשורת שנועד להעברת דפי HTML ואובייקטים שהם מכילים (כמו תמונות, קובצי קול, סרטוני פלאש וכו') ברשת האינטרנט וברשתות אינטראנט. הפרוטוקול פועל בשכבת היישום של מודל ה-OSI ובשכבת היישום של מודל TCP/IP. שרתי HTTP הם שרתי התוכן המרכזיים ברשת האינטרנט ודפדפנים הם תוכנות הלקוח הנפוצות ביותר לפרוטוקול HTTP. הדרך הנפוצה ביותר כיום להשתמש בפרוטוקול היא HTTPS, שמוסיף הצפנה מעל הפרוטוקול.התקשורת ב־HTTP מתחילה ביצירת שיחה בין השרת ללקוח באמצעות פרוטוקול TCP בשכבת התעבורה של פרוטוקול TCP/IP, ונמשכת בסדרה של בקשות (requests) ותשובות (responses) שנשלחות על ידי הלקוח והשרת, בהתאמה. ראשית, הלקוח יוצר חיבור לכתובת ה-IP ולפורט שבו השרת נמצא, בדרך כלל פורט 80 או 443. לאחר מכן נשלחת הבקשה, הכוללת את הכתובת של האובייקט המבוקש (למשל, דף HTML) ופרטים נוספים על הבקשה ועל הלקוח. השרת קורא את הבקשה, מפענח אותה, שולח ללקוח תשובה בהתאם ולרוב מנתק את החיבור ללקוח כשהשליחה הסתיימה.מעצם הגדרתו, פרוטוקול HTTP הוא – חסר מצבים. על מנת ליצור תקשורת בין הלקוח לשרת שמבוססת על היסטוריית הבקשות-תשובות בין השרת ללקוח נעשה שימוש בעוגיות (cookies). לדוגמה, שרת יכול לבקש ממחשב הלקוח לשמור עוגייה עם אישור שהלקוח התחבר לחשבון מסוים עם סיסמה נכונה על מנת שלא יצטרך להקיש סיסמה בכל התחברות מחדש לאתר שמתארח על השרת.היסטוריה בשנת 1991 פורסמה הגרסה הראשונה של הפרוטוקול שהייתה בשימוש (0.9). גרסה זו הייתה פשוטה ביותר ולא תמכה ברוב האפשרויות הקיימות כיום. שיטת הבקשה היחידה בגרסה זו הייתה GET, לא הוגדרו שדות כותרת והבקשות לא כללו את גרסת ה-HTTP כפי שהן כיום. כתוצאה מכך הלקוח לא יכול היה להעביר לשרת שום אינפורמציה נוספת פרט לכתובת של העמוד המבוקש. התשובה של השרת הכילה את האובייקט שכתובתו ניתנה בבקשה, גם כן ללא שדות כותרת, ואינדיקציה לסוף ההודעה ניתנה על ידי ניתוק חיבור ה-TCP על ידי השרת. מכיוון שהתשובות הכילו רק את האובייקט המבוקש, הודעות שגיאה נשלחו גם הן בפורמט HTML ולא היה ניתן להבחין ביניהן לבין דפים רגילים.במאי 1996 התפרסמה גרסה 1.0 של הפרוטוקול, שנמצאת עדיין (אוקטובר 2007) בשימוש נרחב בעיקר על ידי שרתי פרוקסי. בגרסה זו נוספו שיטות הבקשה HEAD, POST, PUT, DELETE, LINK ו-UNLINK ובקשות נדרשו לציין את גרסת הפרוטוקול. תשובות השרת כללו עתה פרט לתוכן הדף המבוקש, קוד מיוחד שמציין את תוצאת הבקשה (ראו להלן), מלווה בהסבר טקסטואלי בן מספר מילים על משמעות הקוד. הוגדרו כ-30 שדות כותרת, שנועדו בין השאר לייעל את השימוש במטמון, לציין מראש את אורך ההודעה, לאפשר הפניות אוטומטיות בין דפים ולהעביר מידע נוסף.הגרסה הנוכחית, HTTP/1.1, פורסמה ביוני 1999 והתבססה ברובה על גרסה 1.0. ההבדלים העיקריים בין גרסה זו לקודמתה הם שליטה טובה יותר במטמון, הוספת שיטות הבקשה OPTIONS ו-TRACE, תמיכה ב-virtual hosts, ותוספות מתקדמות שמטרתן לייעל את אופן הפעולה של הפרוטוקול. כמו כן, הוסרו מספר אפשרויות שהיו קיימות בגרסה הקודמת, לרוב משום שנמצאו לא שימושיות. מאפיין חשוב שנתמך בגרסה זו הוא האפשרות להשתמש בחיבור יחיד עבור מספר בקשות, במקום לפתוח חיבור חדש עבור כל אובייקט שנמצא בדף שהתקבל בתשובה הראשונה.ב2015, 15 שנה אחרי הגרסה האחרונה של HTTP, יצאה גרסה HTTP/2 (במקור HTTP/2.0) של הפרוטוקול. הגרסה שמרה על הסמנטיקות של הפרוטוקול, כגון סוגי הבקשות והתשובות, אולם שינתה את המנגנון מתחת, לדוגמה, היא מאפשרת שליחת מספר בקשות במקביל באותו חיבור ודחיסה של שדות הכותרת.בקשות HTTP בקשות HTTP מורכבות מהנתונים הבאים: שיטת הבקשה. כתובת של האובייקט המבוקש. גרסת הפרוטוקול שלפיו מורכבת הבקשה. שדות כותרת המתייחסים לבקשה, ללקוח, או לתוכן הנמצא בגוף הבקשה. גוף הבקשה (אופציונלי).שיטות בקשה מאז גרסה 1.1, קיימות 8 שיטות בקשה: GET, HEAD, POST, PUT, DELETE, OPTIONS, TRACE ו-CONNECT. ניתן לסווג אותן בשני אופנים: שיטות בטוחות לעומת שיטות לא בטוחות, ושיטות אידמפוטנטיות (idempotent) לעומת שיטות שאינן אידמפוטנטיות. סיווגים אלו נועדו להוות אינדקציה כללית עבור שרתים, דפדפנים ובוני אתרים באשר למידת ההשפעה של כל אחת מהשיטות על השרת ועל הלקוח.שיטות בטוחות מוגדרות ככאלה שמיועדות רק לשם קבלת מידע מהשרת; הן לא אמורות לשמש, למשל, לשליחת מידע מהלקוח לשרת, לביצוע שינויים כלשהם במסדי נתונים שנמצאים על השרת וכו'. במילים אחרות, אין לשיטות אלה תופעות לוואי, למשל תוצאות, פרט לקבלת מידע. GET ו-HEAD נחשבות לשיטות בטוחות.שיטות אידמפוטנטיות הן שיטות ששליחה חוזרת שלהן גורמת בדיוק לאותן תוצאות כמו שליחה אחת. שיטות שהן בטוחות הן, לפי ההגדרה, גם אידמפוטנטיות, משום שאין להן כלל תופעות לוואי. השיטות PUT ו-DELETE גם הן נכללות בסיווג זה. במקרה של DELETE, למשל, בקשה נוספת למחיקה של אותו פריט תגרום לכך שהפריט לא ימצא על השרת. אפילו אם הוא כבר לא היה עליו אחרי בקשה אחת, התוצאה של הבקשות החוזרות היא בדיוק אותה תוצאה של הבקשה הראשונה.אלו הן שיטות הבקשה הנתמכות בגרסה 1.1: GET (קבל) מיועדת לקבלת אובייקט שנמצא על השרת, בכתובת שניתנת בתחילת ההודעה. בקשות GET הן הנפוצות ביותר ברשת האינטרנט. HEAD (כותרת) מבקשת מהשרת לשלוח את כל שדות הכותרת שהיו נשלחים לבקשת GET, אך בלי האובייקט עצמו. השיטה נועדה, בין השאר, לאפשר בדיקה של קישורים שבורים או זמני שינויים של אובייקטים מבלי לבקש את כל האובייקט. POST (שלח) בקשות המכילות גוף הודעה. בקשות POST משמשות בדרך כלל לשליחה של מחרוזות לשרת. למשל מחרוזות ארוכות, כגון נתונים בטפסי HTML, לשם עיבוד. PUT (שים) מבקשת מהשרת לשמור את גוף ההודעה המצורף לבקשה בתור אובייקט, שכתובתו היא הכתובת שניתנה בתחילת הבקשה. DELETE (מחק) מבקשת מהשרת למחוק את האובייקט שכתובתו מצוינת בתחילת הבקשה. OPTIONS (אפשרויות) מבקשת מהשרת מידע על דרכי התקשורת האפשריות ביחס לאובייקט מסוים או ביחס לשרת עצמו. לדוגמה: קריאה ל-OPTIONS יכולה להגיע עם תשובה מהשרת שהוא מקבל GET, Post, PUT, Head ו-OPTIONS. אבל לא מקבל DELETE ו-TRACE. TRACE (שחזר) מבקש מהשרת לשלוח את הבקשה בדיוק כפי שקיבל אותה. הדבר שימושי לבדיקה של תחנות הביניים שנמצאות בין הלקוח לשרת ומעבדות את ההודעות העוברות דרכן. CONNECT (התחבר) הפרוטוקול אינו מגדיר את השימוש ב-CONNECT, אך שומר את השיטה הזו לשימוש עבור שרתי פרוקסי שמסוגלים להתנהג כמו תעלות SSL. PATCH (תיקון) נועד על מנת לאפשר החלה של שינויים/תיקונים על אובייקט. בקשת PATCH מוגדרת כסט של פעולות לגבי איך לעדכן/לתקן אובייקט.כל שרתי ה- HTTP הכלליים נדרשים ליישם לפחות את שיטות ה-GET וה-HEAD. כל שיטה אחרת נחשבת אופציונלית.כתובות בבקשות HTTP כתובת בבקשת HTTP יכולה להיות כתובת מלאה (כמו: http://www.w3.org/Protocols) או כתובת יחסית לשרת (בדוגמה זו, Protocols/). השימוש בכתובות יחסיות הוא הנפוץ ביותר, דבר שהקשה בעבר על אחסון של מספר אתרים על אותו שרת, משום שהשרת לא יכול היה לדעת לאיזה אתר מבין האתרים המאוחסנים אצלו מכוונת הבקשה. כדי לפתור את הבעיה מבלי לאבד את התמיכה לאחור בגרסאות קודמות, גרסה 1.1 מחייבת כל בקשה לכלול שדה כותרת בשם host, שערכו הוא שם המתחם של האתר אליו מיועדת הבקשה.תשובות HTTP לאחר קריאת הבקשה ששלח הלקוח, השרת מחזיר תשובה שמכילה: גרסת הפרוטוקול שלפיה נבנתה הודעת התשובה. קוד מצב המציין את התוצאה של ניסיון השרת למלא את הבקשה שנשלחה. הקוד מורכב ממספר תלת-ספרתי והסבר טקסטואלי קצר על משמעותו. שדות כותרת המכילים מידע על הודעת התשובה ועל השרת. גוף הודעה שתוכנו תלוי בשיטת הבקשה ובקוד המצב.קוד המצב ומשמעותו כאמור, קוד המצב מורכב ממספר תלת ספרתי והסבר קצר (בן שורה אחת) על משמעות הקוד. המספרים מחולקים ל-5 קטגוריות, בהתאם לספרה הראשונה שלהם:1xx – ההודעה מכילה מידע בלבד. 2xx – הבקשה ששלח הלקוח בוצעה בהצלחה על ידי השרת, והתשובה מכילה את מה שהשרת נתבקש לשלוח בהתאם לשיטת הבקשה. 3xx – הבקשה פוענחה בהצלחה, אך מסיבות כלשהן התשובה אינה כוללת את האובייקט המבוקש (למשל, משום שהעמוד מפנה אוטומטית לעמוד אחר). 4xx – נמצאה שגיאה כלשהי בבקשה עצמה. 5xx – השרת לא הצליח למלא אחר הבקשה כתוצאה מכשל פנימי. אם לקוח מקבל תשובה מהשרת שמכילה קוד שלא מוכר לו, הפרוטוקול מציע ללקוח לשייך את הקוד לאחת המחלקות הנ"ל לפי הספרה הראשונה ולפעול כאילו שתי הספרות הנותרות היו 00. כך מתאפשרת הרחבה של הפרוטוקול תוך שמירה על תמיכה לאחור.HTTP 1.1 מגדיר 41 מספרי מצב בצירוף ההסבר הטקסטואלי הנלווה להם, אף על פי שאין חובה להשתמש בהסברים המופיעים בפרוטוקול.להלן כמה ממספרי המצב הנפוצים ברשת האינטרנט: 100 (Continue) קוד זה נשלח לאחר שהשרת קיבל את החלק הראשוני של הבקשה מהלקוח, והוא נועד ליידע את הלקוח שהשרת מוכן לקבל את המשך ההודעה. קוד 100 משמש בעיקר במצב של חיבור קבוע שדרכו עוברות מספר בקשות. 200 (OK) זהו קוד המצב הנפוץ ביותר, והוא מציין שהבקשה עובדה בהצלחה על ידי השרת. התוכן של שאר ההודעה תלוי בשיטת הבקשה ששלח הלקוח: בתשובה לבקשות GET השרת ישלח את האובייקט שצוין בבקשה, בתשובה לבקשות HEAD יישלחו שדות הכותרת וכו'. 204 (No Content) השרת עיבד את הבקשה ושלח תגובה, אך מסיבה כלשהי תשובת השרת אינה מכילה גוף וכוללת רק שדות כותרת. 206 (Partial Content) תשובת השרת כוללת רק חלק מהאובייקט שביקש הלקוח. קוד זה משמש כאשר מסיבות כלשהן, רק חלק מהעמוד המבוקש שמור בזיכרון המטמון של הלקוח, ודרושים לו חלקים נוספים כדי להחזיק גרסה שלמה שלו. 300 (Multiple Choices) הכתובת שנשלחה עם הבקשה מתייחסת ליותר מאובייקט אחד שנמצא על השרת, ובתשובת השרת מופיעות הכתובות של כל אובייקט כזה בנפרד כדי שהלקוח (או המשתמש) יבחר מתוכן את האובייקט המועדף עליו. 301 (Moved Permanently) הכתובת שצוינה בבקשה מיושנת, והאובייקט שאליו היא התייחסה בעבר נמצא כעת תחת כתובת חדשה, המצורפת לתשובת השרת. אם שיטת הבקשה היא GET או HEAD, הלקוח בדרך כלל מפנה את הבקשה באופן אוטומטי לכתובת החדשה, וזיכרון המטמון מתעדכן בהתאם. 302 (Found) זהה ל-301, פרט לכך שהאובייקט נמצא בכתובת החדשה באופן זמני בלבד. גם כאן, אם שיטת הבקשה הייתה GET או HEAD, הלקוח בדרך כלל מפנה באופן אוטומטי לכתובת המצורפת לתשובת השרת. 303 (See Other) הפניית יישום רשת לכתובת URI חדשה. 304 (Not Modified) מציין שגרסת העמוד הנמצא אצל הלקוח היא הגרסה המעודכנת ביותר שלו, ולכן התשובה אינה כוללת את האובייקט. כך מתאפשר שימוש במנגנוני המטמון של HTTP (ראו להלן). 400 (Bad Request) השרת לא הצליח לפענח את הבקשה, ככל הנראה משום שהיא אינה כתובה בהתאם לפרוטוקול. 401 (Unauthorized) לא ניתן לשלוח את האובייקט המבוקש, אלא לאנשים מורשים בלבד. יחד עם קוד זה השרת שולח פרטים לגבי הדרכים בהן הלקוח יכול לאמת את זהותו בפניו, ולרוב הלקוח משתמש בהן ומבקש מהמשתמש את הפרטים הנחוצים (למשל, שם משתמש וסיסמה). 403 (Forbidden) האובייקט המבוקש נמצא על השרת, אך אינו מיועד לשליחה. למשל, אתרים רבים לא מאפשרים למשתמשים חיצוניים לראות את תוכן התיקיות באתר שלהם, ומשתמשים בקוד הזה כדי לציין זאת כאשר הכתובת בבקשה מתייחסת לתיקייה ולא לקובץ ספציפי. לעיתים שרתים שולחים קוד מצב 404 במקום 403, כדי להסוות את עצם קיומו של האובייקט. 404 (Not Found) הכתובת המצוינת בבקשה לא תואמת אף אובייקט שנמצא על השרת. קוד זה משמש גם במקרים שבהם השרת לא ממלא אחר הבקשה של הלקוח, אבל לא מעוניין לחשוף את הסיבות לכך. 500 (Internal Server Error) השרת לא הצליח למלא אחר הבקשה כתוצאה מכשל פנימי כלשהו. 501 (Not Implemented) השרת לא מסוגל למלא אחר הבקשה מסיבה כלשהי, לרוב משום שהוא לא תומך בשיטת הבקשה שביקש הלקוח. 503 (Service Unavailable) השרת לא יכול למלא כרגע אחר הבקשה של הלקוח כתוצאה מעומס זמני או מסיבה אחרת. לפעמים כלולה בתשובת השרת כמות הזמן שאחריו הבעיה אמורה להיפתר והשרת יחזור לתפקד כרגיל. 504 (Gateway Timeout) אחד משרתי הפרוקסי או השערים (gateways) הנמצאים בין הלקוח לשרת העבירו את הבקשה לתחנה הבאה אחריהם, אבל לא קיבלו ממנה תשובה בפרק זמן סביר, ונקבע timeout.שדות כותרת שדות כותרת (באנגלית: Headers) הם מחרוזות שנשלחות כחלק מכל הודעת HTTP שכוללות מידע עליה, כגון אורכה, מזהה של התוכנה ששלחה את ההודעה ועוד. שדות הכותרת לרוב לא מוצגים למשתמשים אלא רק נשמרים בלוגים של השרת או תוכנת הלקוח ומשפיעים על הטיפול של ההודעות. רבים מהשדות מבוססים על פרוטוקול MIME המשמש לשליחת הודעות בדואר אלקטרוני. כמעט כל השדות הם אופציונליים, פרט ל-host עבור בקשות, ושדות מסוימים המציינים את אורך גוף ההודעה עבור הודעות שבהן הוא לא ריק.חיבור קבוע עד גרסה 1.0 הלקוח נאלץ לפתוח ולסגור את החיבור מחדש פעמים רבות, גם כשהיה ידוע מראש על מספר בקשות שעתידות להישלח לאותו שרת. סגירה של החיבור כאשר ידוע שמיד יתבקש לפתוח אותו מחדש, ובקשה לפתיחה שלו מיד לאחר מכן, יוצרת עומס מיותר. לכן לקוחות ושרתים ניסו ליישם שיטה לשימוש בחיבור יחיד עבור מספר בקשות. השיטה שיושמה ייעלה מצבים שתוארו לעיל, אך יצרה מספר בעיות בחיבורים לשרתי פרוקסי.גרסה 1.1 שיפרה את המנגנון כך שיהיה ניתן להשתמש בו גם עם שרתי פרוקסי. המנגנון נוצר כך שיתאים גם למנגנון הקודם וגם לשרתים ישנים יותר. בנוסף, תוארו מספר מנגנונים ומוסכמות לשימוש יעיל ב"חיבור קבוע" (persistent connections), הוגדר אופן הטיפול בבעיות שעלולות להיווצר באחת או יותר מהבקשות והוקדש קוד מצב מיוחד, שמספרו 100, לניצול נוסף של המנגנון.מטמון השליטה במטמון ב-HTTP נעשית בשני אופנים, הנקראים "מנגנון האימות" ו"מנגנון התפוגה". מנגנון האימות מבוסס על פריט מידע שמוצמד לכל עמוד ונשלח יחד איתו. פריט המידע הזה יכול להיות התאריך האחרון בו שונה העמוד או מספר זיהוי הקרוי Entity tag המשתנה בכל פעם שתוכן העמוד משתנה. כשלקוח או שרת מטמון שולחים בקשה לעמוד מסוים שיש בידם עותק שלו שהתקבל מבקשה קודמת, הם מצרפים לבקשה את אחד מהנתונים האלו שנשלח בפעם האחרונה שהעמוד התקבל. לפי הנתון הזה, השרת יכול לדעת אם העותק עדכני, ואם לא – לשלוח את העמוד המעודכן במלואו, כפי שהיה שולח בתגובה לבקשה רגילה (כולל הנתונים החדשים שמצורפים אליו). אם העמוד לא השתנה, השרת שולח תשובה קצרה ללא גוף, שקוד המצב שלה הוא 304 (Not Modified), ובכך חוסך את שליחת העמוד כולו.מנגנון התפוגה מבוסס על הצמדת "תאריך תפוגה" לכל עמוד שמתקבל מהשרת. עד לתאריך זה, ניתן להשתמש בעמוד שהתקבל ללא כל תקשורת נוספת עם השרת. לאחר שהתאריך עבר, הבקשה הראשונה שתתקבל תישלח אל השרת לשם קבלה מחודשת של העמוד, לעיתים תוך שימוש במנגנון האימות. תאריך התפוגה יכול להיקבע על ידי השרת, אולם לרוב הוא נקבע בעזרת כללי אצבע על ידי המטמון בהתחשב בתאריך הנוכחי, בתאריך השינוי האחרון של העמוד אם הוא ידוע ובנתונים נוספים.מנגנונים אלה פועלים בעזרת מספר שדות כותרת מיוחדים, ובעיקר בעזרת השדה Cache-Control המשמש הן לקוחות והן שרתים לשליטה באופן שבו הצד השני יטפל במטמון. בעזרתו, לקוח יכול להורות לשרת מטמון שעשוי להימצא בינו לבין השרת המקורי לאמת את העמוד שהוא מבקש אפילו אם נמצא אצלו עותק תקף של אותו עמוד, או לחלופין לשלוח לו את העמוד רק אם הוא נמצא אצלו בזיכרון מבלי לתקשר עם השרת. שרתים יכולים להורות ללקוח או לשרתי מטמון לא לשמור את העמוד שהם שולחים, לשמור אותו רק בתנאים מסוימים וכו'. שדות כותרת נוספים משמשים להצמדת נתונים רלוונטיים לעמודים שהשרת שולח או לבקשות אימות של עמודים שנמצאים בזיכרון מטמון.דוגמאות הדוגמאות הבאות התקבלו בעזרת לקוח טלנט של יוניקס, עםtelnet www.google.com 8080 הוא מספר הפורט בו השרת ממתין לפניות. telnet הוא שם התוכנית המפעילה לקוח טלנט במרבית מערכות ההפעלה. www.google.com הוא שם המתחם בו נמצא השרת. הוא יתורגם על ידי לקוח הטלנט לכתובת IP לפני שהלקוח יוכל לפנות לשרת.מספור השורות להלן נועד לנוחות, ואינו חלק מהפרוטוקול. שורות ריקות המתחיבות על ידי הפרוטוקול מסומנות בצבע צהוב, וכיתוב בהן אינו חלק מהפרוטוקול.פניה למנוע החיפוש גוגל בגרסה HTTP/1.0הלקוח פונה לשרתGET /ניתן להסיק שמדובר בגרסת HTTP 1.0, או קודמת, כי חסרים פרטים שבגרסאות מאוחרות יותר הם הכרחיים.תשובת השרתHTTP/1.0 302 FoundCache-Control: privateContent-Type: text/html; charset=UTF-8Location: http://www.google.co.il/?gfe_rd=cr&amp;i=LhIOWOfFM6Hz8wfj_ICADQContent-Length: 261Date: Mon, 24 Oct 2016 13:52:46 GMT&lt;HTML&gt;&lt;HEAD&gt;&lt;meta http-equiv="content-type" content="text/html;charset=utf-8"&gt;&lt;TITLE&gt;302 Moved&lt;/TITLE&gt;&lt;/HEAD&gt;&lt;BODY&gt;302 MovedThe document has moved&lt;A HREF="http://www.google.co.il/?gfe_rd=cr&amp;ei=lCYOWIy6EKvz8wfG_YCQBA"&gt;here&lt;/A&gt;.&lt;/BODY&gt;&lt;/HTML&gt;ההודעה באנגלית בסוף התגובה אינה חלק מהפרוטוקול. היא נרשמה על ידי לקוח הטלנט בו נעשה שימוש. הלקוח מסב תשומת לב לכך שהחיבור נסגר מיד אחרי שורה 13. כדי לפנות לאותו שרת שוב יש צורך להתחבר אליו מחדש.פניה למנוע החיפוש של גוגל בגרסה HTTP/1.1הלקוח פונה לשרתGET / HTTP/1.1host: www.google.comבסוף הכותרת נדרשת שורה ריקהתשובת השרתHTTP/1.1 302 FoundCache-Control: privateContent-Type: text/html; charset=UTF-8Location: http://www.google.co.il/?gfe_rd=cr&amp;ei=-DYOWN3AIcqC8QeS9ID4CwContent-Length: 261Date: Mon, 24 Oct 2016 16:29:44 GMT&lt;HTML&gt;&lt;HEAD&gt;&lt;meta http-equiv="content-type" content="text/html;charset=utf-8"&gt;&lt;TITLE&gt;302 Moved&lt;/TITLE&gt;&lt;/HEAD&gt;&lt;BODY&gt;302 MovedThe document has moved&lt;A HREF="http://www.google.co.il/?gfe_rd=cr&amp;ei=-DYOWN3AIcqC8QeS9ID4Cw"&gt;here&lt;/A&gt;.&lt;/BODY&gt;&lt;/HTML&gt;בניגוד לדוגמה הקודמת, ההערה של לקוח הטלנט על סגירת החיבור על ידי השרת לא נתנה. שכן השרת משאיר את החיבור פתוח עוד זמן מה למקרה שתהינה בקשות נוספות.ראו גם שרת HTTP HTTP Secure Session Referer אל תעקוב ()קישורים חיצונייםמפרטים טכניים גרסה 0.9 , (על פי הקיצור, RFC הוא רק בקשה לתגובות) – גרסה 1.0 – גרסה 1.1הערות שולייםפרוטוקולי אינטרנטערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה

209

https://he.wikipedia.org/wiki/C

C

עקב בעיה טכנית, חיפוש "C#" מפנה לכאן. לערך אודות שפת התכנות, ראו סי שארפ. האות C (סי) היא האות השלישית באלפבית הלטיני. בתחילה השתמשו הרומאים באות C על מנת להביע את העיצורים K ו-G גם יחד, ורק מאוחר יותר הוסיפו ל-C את הקו האנכי ההופך אותה ל-G. אפשרי הדבר כי בתחילה לא השתמשו ב-C כלל על מנת להביע את העיצור K, אלא רק על מנת להביע את העיצור G. כיום, האות c מייצגת מבחינה פונולוגית לרוב עיצור וילוני, סותם, אטום (/IPA: /k), ולפעמים כאשר אחריה נכתבת אחת מהאותיות e, i, או y, האות מייצגת עיצור מכתשי, חוכך, אטום (/IPA: /s). ייצוגים נוספים באלפבית פונטי מיוצגת האות C על ידי המילה צ'ארלי (Charlie). בASCII מיוצגת האות על ידי 67 (C) ו-99 (c). בקוד מורס מיוצגת האות על ידי קו נקודה קו נקודה: - · - · בכתב ברייל: התפתחות האות C משמעויות של האות בהקשרים מסוימים, C יכולה לסמל: במחשבים - שפת התכנות C. בביולוגיה - ויטמין C או ציטוזין (אחד מארבע אבני היסוד של ה-DNA). במוזיקה - התו דו. בכימיה: היסוד פחמן. מסמל את הריכוזיות במולר (מול לליטר). קיבול חום. במערכת היחידות הבינלאומית - קיצור מ-centi, שמשמעותו 1/100 (לדוגמה cm = centimeter, כלומר מאית המטר). בשיטת הספירה הרומית - המספר 100. במתמטיקה: - שדה המספרים המרוכבים (מהמילה Complex באנגלית) c - (אלגברה ליניארית) האיזומורפיזם הקנוני (לרוב מסומן בc) c - סימון עוצמת הרצף (מהמילה Continuum - רצף). בפיזיקה: מהירות האור מסומנת על ידי c קטנה - קיצור של המילה הלטינית "celeritas" שמשמעה "מהיר" כאשר מצורף סימון מעלה - חום במעלות צלזיוס (למשל 37 °C) יחידת המטען החשמלי קולון. בתורת החשמל האות C מסמלת קבל. באלקטרוניקה - סוג של סוללה. במשפטים, כאשר האות מופיעה בתוך מעגל - זכויות יוצרים (למשל ©) במערכות מסרים מיידיים כמו באינטרנט או בטלפון סלולרי - קיצור מהמילה "see". קישורים חיצוניים אלפבית לטיני

עקב בעיה טכנית, חיפוש "C#" מפנה לכאן. לערך אודות שפת התכנות, ראו סי שארפ.האות C (סי) היא האות השלישית באלפבית הלטיני.בתחילה השתמשו הרומאים באות C על מנת להביע את העיצורים K ו-G גם יחד, ורק מאוחר יותר הוסיפו ל-C את הקו האנכי ההופך אותה ל-G. אפשרי הדבר כי בתחילה לא השתמשו ב-C כלל על מנת להביע את העיצור K, אלא רק על מנת להביע את העיצור G. כיום, האות c מייצגת מבחינה פונולוגית לרוב עיצור וילוני, סותם, אטום (/IPA: /k), ולפעמים כאשר אחריה נכתבת אחת מהאותיות e, i, או y, האות מייצגת עיצור מכתשי, חוכך, אטום (/IPA: /s).ייצוגים נוספים באלפבית פונטי מיוצגת האות C על ידי המילה צ'ארלי (Charlie).בASCII מיוצגת האות על ידי 67 (C) ו-99 (c).בקוד מורס מיוצגת האות על ידי קו נקודה קו נקודה:בכתב ברייל:התפתחות האות Cמשמעויות של האות בהקשרים מסוימים, C יכולה לסמל: במחשבים - שפת התכנות C. בביולוגיה - ויטמין C או ציטוזין (אחד מארבע אבני היסוד של ה-DNA). במוזיקה - התו דו. בכימיה: היסוד פחמן. מסמל את הריכוזיות במולר (מול לליטר). קיבול חום. במערכת היחידות הבינלאומית - קיצור מ-centi, שמשמעותו 1/100 (לדוגמה cm = centimeter, כלומר מאית המטר). בשיטת הספירה הרומית - המספר 100. במתמטיקה: - שדה המספרים המרוכבים (מהמילה Complex באנגלית) c - (אלגברה ליניארית) האיזומורפיזם הקנוני (לרוב מסומן בc) c - סימון עוצמת הרצף (מהמילה Continuum - רצף). בפיזיקה: מהירות האור מסומנת על ידי c קטנה - קיצור של המילה הלטינית "celeritas" שמשמעה "מהיר" כאשר מצורף סימון מעלה - חום במעלות צלזיוס (למשל 37 °C) יחידת המטען החשמלי קולון. בתורת החשמל האות C מסמלת קבל. באלקטרוניקה - סוג של סוללה. במשפטים, כאשר האות מופיעה בתוך מעגל - זכויות יוצרים (למשל ©) במערכות מסרים מיידיים כמו באינטרנט או בטלפון סלולרי - קיצור מהמילה "see".קישורים חיצונייםאלפבית לטיני

217

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%A4%D7%93%D7%A4%D7%9F

דפדפן

דפדפן (באנגלית: Browser) הוא תוכנה המציגה דפי אינטרנט (או של כל רשת מחשבים אחרת) ומאפשרת לעבור בין דפים שונים (פעולת הדפדוף מכונה גלישה) ולעיתים אף לתקשר עם תוכן הדפים. הדפדפן מוגדר כתוכנת לקוח היות שהוא מקבל את דפי האינטרנט משרתי ה-World Wide Web שבאינטרנט אך מורץ על מחשבו של הגולש. היכולת הבסיסית ביותר של תוכנת הדפדפן היא לקבל כתובת אינטרנט מהמשתמש ולהציג את דף האינטרנט שנמצא בכתובת זו. הצגת התוכן כוללת לכל הפחות את המלל שנמצא בדף האינטרנט המבוקש, אך לרוב כוללת גם הצגת גרפיקה ותמונות וכן יכולת להוריד קבצים מהאינטרנט אל המחשב. דפדפנים מתקדמים מציגים אף סרטונים ומולטימדיה. לרוב, הדפדפנים תומכים במגוון פרוטוקולים, כגון FTP, HTTP, HTTPS ובקבצים שונים כגון קובצי תמונות (gif, png, jpg) קובצי תוכן כגון: HTML, CSS ,JS ,SWF ועוד. היסטוריה הדפדפן הראשון בעולם בשם WorldWideWeb נוצר בידי טים ברנרס-לי שהציגו ב-26 בפברואר 1991. דפדפן זה רץ אך ורק על פלטפורמה בשם NeXTcube, לאחר הצגת הרעיון החדשני הזה לעובדי CERN החלו להיווצר דפדפנים בקצב גבוה, רובם פשוטים מאוד ודומים בפונקציונליות שלהם אחד לשני. בסתיו 1992 טוני ג'ונסון פרסם דפדפן בשם MidasWWW המבוסס על Motif/X, ובאותה שנה פותח הדפדפן ViolaWWW שהפך לפופולרי יותר מקודמו. הדפדפן שיצר את התפנית בנוגע לרשת היה מוזאיק (NCSA Mosaic) שנכתב בשנת 1993 רק למערכת הפעלה יוניקס ולאחר מכן הוסב גם למערכות ההפעלה של מיקרוסופט ואפל. רוב הדפדפנים כיום מבוססים על רעיונות וגם על קוד שנכתב בשביל מוזאיק. באוקטובר 1994 פרש מארק אנדריסן מחברת CSA, מתפקידו כסגן מנהל. הוא חזה בפוטנציאל הגלום ברעיון רשת האינטרנט והחליט שהפיתוח של מוזאיק לא מקדם אותו לניצול הפוטנציאל זה. הוא הקים את חברת Netscape Communications Corporation שפיתחה דפדפן מבוסס מוזאיק בשם נטסקייפ (Netscape Navigator). שנה לאחר יציאתו לאור של נטסקייפ הוציאה מיקרוסופט, שלא הייתה מעורבת עד לשלב זה בתחום הדפדפנים, דפדפן חדש בשם Internet Explorer, שהיה מבוסס אף הוא על הקוד של מוזאיק. מאז יציאתו של Internet Explorer לשוק החלה מה שמכונה מלחמת הדפדפנים בין נטסקייפ לבין מיקרוסופט. מלחמת הדפדפנים פיתחה את האינטרנט על שלל מרכיביו והביאה להמצאת ה-CSS, ה-JavaScript וכלים נוספים המשמשים לבניית אתרים. בסופו של דבר, יצאה מיקרוסופט כשידה על העליונה. נטסקייפ שחררה את הקוד של המוצר שלהם למיזם הנקרא מוזילה. בשנת 2008 נכנסה גם Google לשוק הדפדפנים עם דפדפן ה Google Chrome. הדפדפן התקבל בשוק במהירות מסיבות שונות כגון מהירות הטעינה של הדפים, בחירות הגולשים בדפדפן שאינו חלק ממערכת ההפעלה של מיקרוסופט, תאימות לכלים כגון Gmail ו Google Docs וכמובן בגלל תכונות חדשניות ששולבו בכלי. בערך בשנת 2015 הפך גוגל כרום לדפדפן הנפוץ הן בשוק ה Windows והן בשוק הטלפונים הניידים. דפדפנים נפוצים ברחבי העולם מוכרים מספר סוגים של דפדפנים המשמשים את מרבית הגולשים. להלן הדפדפנים הנפוצים, המדורגים על פי מידת התפוצה שלהם: גוגל כרום - דפדפן מבית חברת גוגל. ספארי - דפדפן של חברת אפל המיועד בעיקר למשתמשים במוצריה. מוזילה פיירפוקס - המשכו של מיזם מוזילה, שדבק בשמירה על קוד סטנדרטי לבניית אתרים (היה הדפדפן הנפוץ בעולם בעשור הראשון של המאה ה-21). סמסונג אינטרנט - דפדפן אינטרנט נייד לסמארטפונים וטאבלטים מתוצרת חברת סמסונג. מיקרוסופט אדג' (Microsoft edge) - של חברת מיקרוסופט המותקן מגרסת חלונות 10, והחליף את הדפדפן אינטרנט אקספלורר. גרסת הדפדפן שפעלה על מנוע ה-Legacy הוצאה משימוש ב-9 במרץ 2021, והוחלפה בגרסה המשתמשת במנוע כרומיום של גוגל. התמיכה בגרסת ה-Legacy הופסקה בחודש אוגוסט 2021 אופרה - של חברה נורווגית באותו שם, נפוץ במחשבים פרטיים ובטלפונים חכמים. אינטרנט אקספלורר - של חברת מיקרוסופט. ויוואלדי Brave אופן פעולה דפדפן האינטרנט פועל באמצעות קבלה ושליחה של נתונים. דפדפן האינטרנט של המשתמש מתחבר אל שרת HTTP דרך פרוטוקול התקשורת HTTP ומוריד ממנו את קוד הדפים (שלרוב נכתב בשפת HTML). פרוטוקול זה מאפשר לדפדפנים ולשרתים לתקשר בצורה דו-צדדית, בה הדפדפן גם שולח נתונים לשרת וגם מקבל ממנו נתונים. הדפדפן מוצא את דפי האינטרנט על ידי כתובת מיוחדת המכונה URL. לכתובת זו מספר חלקים הקשורים לסוג הפרוטוקול, הכתובת והנתיב, אך מכיוון ובדפדפני אינטרנט משתמשים כמעט תמיד בפרוטוקול HTTP, הכתובת תתחיל לרוב בתחילית http:// שלאחריה תופיע כתובת מסוימת (he.wikipedia.org לדוגמה) ולאחריה נתיב אל קובץ הקוד, שאותו הדפדפן יוריד ויתרגם לדף האינטרנט המוצג לנו על המסך. בתחילת דרכם של הדפדפנים לא היה סטנדרט ליצירת HTML, כך שכל דפדפן תמך באופן חלקי בקודים השונים. המצב לפעמים היה כל-כך מסובך עד שלעיתים בוני האתרים נאלצו לכתוב אתר אחד לדפדפן מסוים ואתר שני לדפדפן אחר. כתוצאה מכך החלה יצירה של מבנה תקני לכתיבת אתרים שכיום רובם ככולם של הדפדפנים שואפים לתמוך בה בדיוק המרבי. בעקבות התפתחות התחום החלו הדפדפנים לתמוך לא רק ב־HTML, אלא גם בתמונות, בקטעי שמע ובסרטים באתרים שונים. מנועים עליהם מתבססים הדפדפנים כל דפדפן מבוסס על מנוע משלו שמתרגם את הקוד ממנו מורכב הדף המבוקש בזמן ריצה ומציג את דף האינטרנט שהמשתמש רגיל לראות. כל מנוע שונה מאחיו בביצועים, במגוון הפורמטים הנתמכים, באבטחה ועוד. לרוב, הדפדפנים יכולים להשתמש אך ורק במנוע אחד, אך קיימות הרחבות המאפשרות להשתמש במנוע אחר ולא במנוע הרגיל של הדפדפן שבשימוש. מנועים עיקריים: Trident/MSHTML - של חברת מיקרוסופט. המנוע מאחורי אינטרנט אקספלורר, Avant Browser, מקסתון ועוד. EdgeHTML - של מיקרוסופט, המנוע היורש את Trident/MSHTML. המנוע מאחורי Edge. Gecko - המנוע מאחורי דפדפן מוזילה פיירפוקס, נטסקייפ, Web (דפדפן), קמינו ועוד. KHTML/WebKit עליו מבוססים קונקרר, ספארי, אומני ווב וגוגל כרום Opera הוא דפדפן עצמאי, שחוץ מלמחשבים אישיים יש לו גם גרסאות לטלפונים ניידים ומחשבי כף יד. Lynx הוא דפדפן ששימושו העיקרי הוא כשלא ניתן להציג גרפיקה, כגון במסופי יוניקס. כרומיום - מנוע קוד פתוח העומד מאחורי דפדפן כרום של גוגל, ושנים האחרונות דפדפנים נוספים מאפיינים נפוצים הדפדפנים השונים מתאפיינים בתמיכה בשונה בפורמטים ופרוטוקלים. דפדפנים בסיסיים עשויים לכלול תמיכה בסיסית ב-HTML ואילו דפדפנים מורכבים תומכים במגוון רחב של פרוטוקולים ופורמטים. דפדפני האינטרנט העיקריים מתאפיינים ביכולות הבאות: הגדרת דף בית, שאליו ניגש הדפדפן בפתיחתו, ואחסון כתובות של אתרים כסימניות או כמועדפים לגישה נוחה. חלק מהדפדפנים מאפשרים גם להירשם להזנות RSS. יכולת לפתיחת מספר אתרים במקביל באמצעות כרטיסיות/טאבים או באמצעות פתיחת מספר חלונות. יכולת לחסימת פופ אפ. אבטחה ופרטיות - בדפדפנים מודרניים קיימים מנגנוני הגנה מדיוג (פישינג), ואמצעים לשמירה על הפרטיות כגון מחיקת עוגיות והיסטוריה או גלישה בסתר. הרחבות - בדפדפנים רבים יש תמיכה בהרחבה או פלאג אין, המוסיף יכולות לדפדפן. יכולת זו מקנה גמישות לדפדפן. ראו גם מונחים ברשת מחשבים מונחים בתוכנה מלחמת הדפדפנים אוריינות דיגיטלית חטיפת דפדפן קישורים חיצוניים Peacekeeper - אתר להשוואה בין ביצועים של דפדפנים שונים Acid3 - אתר לבדיקת תאימות הדפדפן לתקנים מתקדמים השוואה בין הדפדפנים הדפדפן הטוב ביותר The best web browsers for 2023 Best web browsers 2023 Best Web Browsers for Windows 10 The best browsers in 2023 הערות שוליים אינטרנט מונחים בתוכנה

דפדפן (באנגלית: Browser) הוא תוכנה המציגה דפי אינטרנט (או של כל רשת מחשבים אחרת) ומאפשרת לעבור בין דפים שונים (פעולת הדפדוף מכונה גלישה) ולעיתים אף לתקשר עם תוכן הדפים. הדפדפן מוגדר כתוכנת לקוח היות שהוא מקבל את דפי האינטרנט משרתי ה-World Wide Web שבאינטרנט אך מורץ על מחשבו של הגולש. היכולת הבסיסית ביותר של תוכנת הדפדפן היא לקבל כתובת אינטרנט מהמשתמש ולהציג את דף האינטרנט שנמצא בכתובת זו. הצגת התוכן כוללת לכל הפחות את המלל שנמצא בדף האינטרנט המבוקש, אך לרוב כוללת גם הצגת גרפיקה ותמונות וכן יכולת להוריד קבצים מהאינטרנט אל המחשב. דפדפנים מתקדמים מציגים אף סרטונים ומולטימדיה.לרוב, הדפדפנים תומכים במגוון פרוטוקולים, כגון FTP, HTTP, HTTPS ובקבצים שונים כגון קובצי תמונות (gif, png, jpg) קובצי תוכן כגון: HTML, CSS ,JS ,SWF ועוד.היסטוריההדפדפן הראשון בעולם בשם WorldWideWeb נוצר בידי טים ברנרס-לי שהציגו ב-26 בפברואר 1991. דפדפן זה רץ אך ורק על פלטפורמה בשם NeXTcube, לאחר הצגת הרעיון החדשני הזה לעובדי CERN החלו להיווצר דפדפנים בקצב גבוה, רובם פשוטים מאוד ודומים בפונקציונליות שלהם אחד לשני.בסתיו 1992 טוני ג'ונסון פרסם דפדפן בשם MidasWWW המבוסס על Motif/X, ובאותה שנה פותח הדפדפן ViolaWWW שהפך לפופולרי יותר מקודמו.הדפדפן שיצר את התפנית בנוגע לרשת היה מוזאיק (NCSA Mosaic) שנכתב בשנת 1993 רק למערכת הפעלה יוניקס ולאחר מכן הוסב גם למערכות ההפעלה של מיקרוסופט ואפל. רוב הדפדפנים כיום מבוססים על רעיונות וגם על קוד שנכתב בשביל מוזאיק.באוקטובר 1994 פרש מארק אנדריסן מחברת CSA, מתפקידו כסגן מנהל. הוא חזה בפוטנציאל הגלום ברעיון רשת האינטרנט והחליט שהפיתוח של מוזאיק לא מקדם אותו לניצול הפוטנציאל זה. הוא הקים את חברת Netscape Communications Corporation שפיתחה דפדפן מבוסס מוזאיק בשם נטסקייפ (Netscape Navigator).שנה לאחר יציאתו לאור של נטסקייפ הוציאה מיקרוסופט, שלא הייתה מעורבת עד לשלב זה בתחום הדפדפנים, דפדפן חדש בשם Internet Explorer, שהיה מבוסס אף הוא על הקוד של מוזאיק. מאז יציאתו של Internet Explorer לשוק החלה מה שמכונה מלחמת הדפדפנים בין נטסקייפ לבין מיקרוסופט.מלחמת הדפדפנים פיתחה את האינטרנט על שלל מרכיביו והביאה להמצאת ה-CSS, ה-JavaScript וכלים נוספים המשמשים לבניית אתרים. בסופו של דבר, יצאה מיקרוסופט כשידה על העליונה. נטסקייפ שחררה את הקוד של המוצר שלהם למיזם הנקרא מוזילה.בשנת 2008 נכנסה גם Google לשוק הדפדפנים עם דפדפן ה Google Chrome. הדפדפן התקבל בשוק במהירות מסיבות שונות כגון מהירות הטעינה של הדפים, בחירות הגולשים בדפדפן שאינו חלק ממערכת ההפעלה של מיקרוסופט, תאימות לכלים כגון Gmail ו Google Docs וכמובן בגלל תכונות חדשניות ששולבו בכלי.בערך בשנת 2015 הפך גוגל כרום לדפדפן הנפוץ הן בשוק ה Windows והן בשוק הטלפונים הניידים.דפדפנים נפוציםברחבי העולם מוכרים מספר סוגים של דפדפנים המשמשים את מרבית הגולשים. להלן הדפדפנים הנפוצים, המדורגים על פי מידת התפוצה שלהם: גוגל כרום - דפדפן מבית חברת גוגל. ספארי - דפדפן של חברת אפל המיועד בעיקר למשתמשים במוצריה. מוזילה פיירפוקס - המשכו של מיזם מוזילה, שדבק בשמירה על קוד סטנדרטי לבניית אתרים (היה הדפדפן הנפוץ בעולם בעשור הראשון של המאה ה-21). סמסונג אינטרנט - דפדפן אינטרנט נייד לסמארטפונים וטאבלטים מתוצרת חברת סמסונג. מיקרוסופט אדג' (Microsoft edge) - של חברת מיקרוסופט המותקן מגרסת חלונות 10, והחליף את הדפדפן אינטרנט אקספלורר. גרסת הדפדפן שפעלה על מנוע ה-Legacy הוצאה משימוש ב-9 במרץ 2021, והוחלפה בגרסה המשתמשת במנוע כרומיום של גוגל. התמיכה בגרסת ה-Legacy הופסקה בחודש אוגוסט 2021 אופרה - של חברה נורווגית באותו שם, נפוץ במחשבים פרטיים ובטלפונים חכמים. אינטרנט אקספלורר - של חברת מיקרוסופט. ויוואלדי Braveאופן פעולהדפדפן האינטרנט פועל באמצעות קבלה ושליחה של נתונים. דפדפן האינטרנט של המשתמש מתחבר אל שרת HTTP דרך פרוטוקול התקשורת HTTP ומוריד ממנו את קוד הדפים (שלרוב נכתב בשפת HTML). פרוטוקול זה מאפשר לדפדפנים ולשרתים לתקשר בצורה דו-צדדית, בה הדפדפן גם שולח נתונים לשרת וגם מקבל ממנו נתונים. הדפדפן מוצא את דפי האינטרנט על ידי כתובת מיוחדת המכונה URL. לכתובת זו מספר חלקים הקשורים לסוג הפרוטוקול, הכתובת והנתיב, אך מכיוון ובדפדפני אינטרנט משתמשים כמעט תמיד בפרוטוקול HTTP, הכתובת תתחיל לרוב בתחילית http:// שלאחריה תופיע כתובת מסוימת (he.wikipedia.org לדוגמה) ולאחריה נתיב אל קובץ הקוד, שאותו הדפדפן יוריד ויתרגם לדף האינטרנט המוצג לנו על המסך.בתחילת דרכם של הדפדפנים לא היה סטנדרט ליצירת HTML, כך שכל דפדפן תמך באופן חלקי בקודים השונים. המצב לפעמים היה כל-כך מסובך עד שלעיתים בוני האתרים נאלצו לכתוב אתר אחד לדפדפן מסוים ואתר שני לדפדפן אחר. כתוצאה מכך החלה יצירה של מבנה תקני לכתיבת אתרים שכיום רובם ככולם של הדפדפנים שואפים לתמוך בה בדיוק המרבי.בעקבות התפתחות התחום החלו הדפדפנים לתמוך לא רק ב־HTML, אלא גם בתמונות, בקטעי שמע ובסרטים באתרים שונים.מנועים עליהם מתבססים הדפדפניםכל דפדפן מבוסס על מנוע משלו שמתרגם את הקוד ממנו מורכב הדף המבוקש בזמן ריצה ומציג את דף האינטרנט שהמשתמש רגיל לראות. כל מנוע שונה מאחיו בביצועים, במגוון הפורמטים הנתמכים, באבטחה ועוד. לרוב, הדפדפנים יכולים להשתמש אך ורק במנוע אחד, אך קיימות הרחבות המאפשרות להשתמש במנוע אחר ולא במנוע הרגיל של הדפדפן שבשימוש.מנועים עיקריים: Trident/MSHTML - של חברת מיקרוסופט. המנוע מאחורי אינטרנט אקספלורר, Avant Browser, מקסתון ועוד. EdgeHTML - של מיקרוסופט, המנוע היורש את Trident/MSHTML. המנוע מאחורי Edge. Gecko - המנוע מאחורי דפדפן מוזילה פיירפוקס, נטסקייפ, Web (דפדפן), קמינו ועוד. KHTML/WebKit עליו מבוססים קונקרר, ספארי, אומני ווב וגוגל כרום Opera הוא דפדפן עצמאי, שחוץ מלמחשבים אישיים יש לו גם גרסאות לטלפונים ניידים ומחשבי כף יד. Lynx הוא דפדפן ששימושו העיקרי הוא כשלא ניתן להציג גרפיקה, כגון במסופי יוניקס. כרומיום - מנוע קוד פתוח העומד מאחורי דפדפן כרום של גוגל, ושנים האחרונות דפדפנים נוספיםמאפיינים נפוציםהדפדפנים השונים מתאפיינים בתמיכה בשונה בפורמטים ופרוטוקלים. דפדפנים בסיסיים עשויים לכלול תמיכה בסיסית ב-HTML ואילו דפדפנים מורכבים תומכים במגוון רחב של פרוטוקולים ופורמטים.דפדפני האינטרנט העיקריים מתאפיינים ביכולות הבאות:הגדרת דף בית, שאליו ניגש הדפדפן בפתיחתו, ואחסון כתובות של אתרים כסימניות או כמועדפים לגישה נוחה. חלק מהדפדפנים מאפשרים גם להירשם להזנות RSS.יכולת לפתיחת מספר אתרים במקביל באמצעות כרטיסיות/טאבים או באמצעות פתיחת מספר חלונות.יכולת לחסימת פופ אפ.אבטחה ופרטיות - בדפדפנים מודרניים קיימים מנגנוני הגנה מדיוג (פישינג), ואמצעים לשמירה על הפרטיות כגון מחיקת עוגיות והיסטוריה או גלישה בסתר.הרחבות - בדפדפנים רבים יש תמיכה בהרחבה או פלאג אין, המוסיף יכולות לדפדפן. יכולת זו מקנה גמישות לדפדפן.ראו גם מונחים ברשת מחשבים מונחים בתוכנה מלחמת הדפדפנים אוריינות דיגיטלית חטיפת דפדפןקישורים חיצוניים Peacekeeper - אתר להשוואה בין ביצועים של דפדפנים שונים Acid3 - אתר לבדיקת תאימות הדפדפן לתקנים מתקדמים השוואה בין הדפדפנים הדפדפן הטוב ביותר The best web browsers for 2023 Best web browsers 2023 Best Web Browsers for Windows 10 The best browsers in 2023הערות שולייםאינטרנטמונחים בתוכנה

222

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A8%D7%AA%20%28%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9D%29

שרת (מחשבים)

למונח שרת (באנגלית: Server) שתי משמעויות הקשורות קשר הדוק ביניהן: שרת הוא מחשב המריץ תוכנת שרת (אחת או יותר), ומספק שירותים למחשבים אחרים. לרוב, דרישות החומרה ממחשב זה גבוהות יותר מדרישות החומרה עבור מחשב שולחני רגיל שאיננו מתפקד כשרת. בנוסף, עשויות להיות דרישות מיוחדות בתחומי הזמינות, השרידות, הגיבוי ועוד. שרת הוא גם תוכנת מחשב המספקת שירותים לתוכנות אחרות, המכונות תוכנות לקוח (Client) – בין אם תוכנת הלקוח נמצאת באותו מחשב עם תוכנת השרת ובין אם היא ממוקמת במחשב אחר. ספריות דינמיות וטכנולוגיות רכיבים למיניהן הן דוגמאות לתוכנות שרת שפועלות בדרך-כלל באותו מחשב שבו פועלת תוכנת הלקוח, בעוד ששרתי אינטרנט לסוגיהם מיועדים למצבים שבהם תוכנת הלקוח ותוכנת השרת פועלות במחשבים שונים. מערכות שרתי מסדי-נתונים מתוכננות גם הן עבור שרתים מרוחקים (Remote computer, כינוי למצב שבו תוכנת השרת נמצאת על מחשב אחר מאשר המחשב המקומי, Local computer). תוכנת שרת מתאפיינת בכך שהיא פועלת על בסיס של האזנה לבקשה (request), והחזרת תגובה (response) לבקשה, שניהם בפרוטוקול שנקבע מראש. כיוון שבקשה עשויה להגיע בכל עת, על תוכנת שרת לפעול תמיד, בהמתנה לבקשה – להבדיל מתוכנת לקוח, שהמשתמש מביא לסיום פעולתה עם גמר השימוש בה. השרתים הם ביסודם תוכנה המבצעת את השירות הנדרש. ככל תוכנה, גם תוכנת השרת זקוקה למחשב פיזי שעליו היא מתבצעת. ייתכן לפיכך מצב שבו שרתים אחדים מתארחים על מחשב אחד, או לחלופין שרת אחד שמשתרע על מחשבים אחדים עקב העומס הרב המוטל עליו. חוות שרתים עשויה להכיל שרתים ומחשבים רבים מאוד, וניתן גם לכווץ אותה למחשב חזק המסוגל להכיל שרתים רבים. עם זאת, ישנם מקרים בהם תוכנת השרת אינה מותקנת על מחשב סטנדרטי אלא על התקן (appliance) שזהו ייעודה היחידי. מערכות הפעלה מקובלות לשרתים הן Windows NT Server לדורותיה, יוניקס ולינוקס. ארכיטקטורת שרת–לקוח עוסקת בחלוקת העבודה בין השרתים ובין תוכנות הלקוח (client) הפונות אליה. סוגי שרתים שרת הדפסה, שתפקידו לקבל הדפסות מהמחשבים שברשת ולנתב אותן למדפסות המחוברות לרשת. שרת קבצים, שתפקידו לאחסן קבצים עבור משתמשי הרשת. אחסון הקבצים בשרת מאפשר שיתוף קבצים בין משתמשים שונים. שרת יישומים, המקל על פיתוח תוכנה מבוזרת. שרת מסד נתונים, שמאחסן את תוכנת מסד הנתונים ואת מסד הנתונים. שרת דואר אלקטרוני, שתפקידו לקבל ולשלוח דואר אלקטרוני. בולטים בתחום זה השרתים MS-Exchange ו-Lotus Domino. שרת פקס, מאפשר שליחה וקבלה של פקסים ממספר משתמשים בו זמנית באמצעות מחשב מרכזי. שרת HTTP, מספק דפי HTML וקבצים נלווים לאתרי אינטרנט. בולטים בתחום זה Apache ו-IIS. שרת פרוקסי, שימוש בשרת זה מאפשר שיפור מהירות תעבורת נתונים מהשרת למחשב הקצה. שרת DNS, שרת הממיר שם תחום לכתובת אינטרנט (כתובת IP). שרת Active Directory, שרת המאפשר לאמת משתמשים ומחשבי Windows ברשת פנימית, וכן לקבוע את הרשאותיהם. שרת תוכנה - שרת שמאפשר למשתמשים להשתמש בתוכנה מסוימת שאיננה ברשימה הנ"ל. חוות שרתים לחוות שרתים (נקראת גם "אולם שרתים") יש מספר מאפיינים עקרוניים על מנת להבטיח את תפקודם הרציף של השרתים. השרתים מונחים על "רצפה צפה". דהיינו, הם מונחים על משטח מוגבה, תחתיו עוברים כבלים ואוויר ממוזג. הטמפרטורה בחווה קבועה, וניהולה מרוכז. הכבלים מסודרים בעזרת מסדים, מסילות וזרועות. נעשה שימוש בסיבים אופטיים כדי לתמוך בתקשורת בין השרתים. מותקן אל פסק כדי לשמור על זמינות השרתים. בין החוות השונות יש גיבוי. מאפיין חשוב נוסף הוא ניטור החווה. זמינות שרתים שרת מחשבים מתאפיין בהפעלת מספר רב של תוכניות ותהליכי מחשב במקביל, כל תוכנית או תהליך משרתים בדרך כלל מספר משתמשי קצה במחשבים המחוברים לשרת וניגשים אליו באמצעות רשת מחשבים על מנת לבקש מידע המאוכסן על גבי השרת. לעיתים קורה ששירות מסוים או תהליך שרץ על גבי השרת חדל לפעול ומשתמשים המחוברים לשרת לא יכולים לקבל את המידע הדרוש להם ובכך נפגמת זמינות השרת ויכולתו לספק שירותים כנדרש למשתמשי הקצה. זמינות שרת חשובה במערכות הנותנות שירותים למספר רב של משתמשים ובמערכות הנותנות שירותים קריטיים. דוגמאות למערכות שהזמינות חשובה בהן: שרתי מחשוב ענן שרתים לניהול תנועות עסקיות, למשל: במערכת בנקאית שרתים בבתי חולים המחוברים למכשירים המודדים מצב חולים ותפקידם להתריע על שינויים במצב החולה שרתי World Wide Web: כל נפילה או תקלה בתהליך או יישום על גבי השרת פירושה השבתת השרת, וזו עלולה לגרום לניתוק ואי הצגה של אתרי האינטרנט המאוחסנים על השרת. שרת מול מחשב אישי כיום יש שרתים קטנים דמויי מחשבים אישיים, וההשוואה בטבלה מתייחסת לשרתים תעשייתיים וגדולים בעיקר. ראו גם שרת–לקוח תווכה מונחים בתוכנה מונחים בחומרה מונחים ברשת מחשבים קישורים חיצוניים Reliability and availability basics, EventHelix.com תקשורת מחשבים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה

למונח שרת (באנגלית: Server) שתי משמעויות הקשורות קשר הדוק ביניהן: שרת הוא מחשב המריץ תוכנת שרת (אחת או יותר), ומספק שירותים למחשבים אחרים. לרוב, דרישות החומרה ממחשב זה גבוהות יותר מדרישות החומרה עבור מחשב שולחני רגיל שאיננו מתפקד כשרת. בנוסף, עשויות להיות דרישות מיוחדות בתחומי הזמינות, השרידות, הגיבוי ועוד. שרת הוא גם תוכנת מחשב המספקת שירותים לתוכנות אחרות, המכונות תוכנות לקוח (Client) – בין אם תוכנת הלקוח נמצאת באותו מחשב עם תוכנת השרת ובין אם היא ממוקמת במחשב אחר.ספריות דינמיות וטכנולוגיות רכיבים למיניהן הן דוגמאות לתוכנות שרת שפועלות בדרך-כלל באותו מחשב שבו פועלת תוכנת הלקוח, בעוד ששרתי אינטרנט לסוגיהם מיועדים למצבים שבהם תוכנת הלקוח ותוכנת השרת פועלות במחשבים שונים. מערכות שרתי מסדי-נתונים מתוכננות גם הן עבור שרתים מרוחקים (Remote computer, כינוי למצב שבו תוכנת השרת נמצאת על מחשב אחר מאשר המחשב המקומי, Local computer).תוכנת שרת מתאפיינת בכך שהיא פועלת על בסיס של האזנה לבקשה (request), והחזרת תגובה (response) לבקשה, שניהם בפרוטוקול שנקבע מראש. כיוון שבקשה עשויה להגיע בכל עת, על תוכנת שרת לפעול תמיד, בהמתנה לבקשה – להבדיל מתוכנת לקוח, שהמשתמש מביא לסיום פעולתה עם גמר השימוש בה.השרתים הם ביסודם תוכנה המבצעת את השירות הנדרש. ככל תוכנה, גם תוכנת השרת זקוקה למחשב פיזי שעליו היא מתבצעת. ייתכן לפיכך מצב שבו שרתים אחדים מתארחים על מחשב אחד, או לחלופין שרת אחד שמשתרע על מחשבים אחדים עקב העומס הרב המוטל עליו. חוות שרתים עשויה להכיל שרתים ומחשבים רבים מאוד, וניתן גם לכווץ אותה למחשב חזק המסוגל להכיל שרתים רבים. עם זאת, ישנם מקרים בהם תוכנת השרת אינה מותקנת על מחשב סטנדרטי אלא על התקן (appliance) שזהו ייעודה היחידי.מערכות הפעלה מקובלות לשרתים הן Windows NT Server לדורותיה, יוניקס ולינוקס.ארכיטקטורת שרת–לקוח עוסקת בחלוקת העבודה בין השרתים ובין תוכנות הלקוח (client) הפונות אליה.סוגי שרתים שרת הדפסה, שתפקידו לקבל הדפסות מהמחשבים שברשת ולנתב אותן למדפסות המחוברות לרשת. שרת קבצים, שתפקידו לאחסן קבצים עבור משתמשי הרשת. אחסון הקבצים בשרת מאפשר שיתוף קבצים בין משתמשים שונים. שרת יישומים, המקל על פיתוח תוכנה מבוזרת. שרת מסד נתונים, שמאחסן את תוכנת מסד הנתונים ואת מסד הנתונים. שרת דואר אלקטרוני, שתפקידו לקבל ולשלוח דואר אלקטרוני. בולטים בתחום זה השרתים MS-Exchange ו-Lotus Domino. שרת פקס, מאפשר שליחה וקבלה של פקסים ממספר משתמשים בו זמנית באמצעות מחשב מרכזי. שרת HTTP, מספק דפי HTML וקבצים נלווים לאתרי אינטרנט. בולטים בתחום זה Apache ו-IIS. שרת פרוקסי, שימוש בשרת זה מאפשר שיפור מהירות תעבורת נתונים מהשרת למחשב הקצה. שרת DNS, שרת הממיר שם תחום לכתובת אינטרנט (כתובת IP). שרת Active Directory, שרת המאפשר לאמת משתמשים ומחשבי Windows ברשת פנימית, וכן לקבוע את הרשאותיהם. שרת תוכנה - שרת שמאפשר למשתמשים להשתמש בתוכנה מסוימת שאיננה ברשימה הנ"ל.חוות שרתיםלחוות שרתים (נקראת גם "אולם שרתים") יש מספר מאפיינים עקרוניים על מנת להבטיח את תפקודם הרציף של השרתים. השרתים מונחים על "רצפה צפה". דהיינו, הם מונחים על משטח מוגבה, תחתיו עוברים כבלים ואוויר ממוזג. הטמפרטורה בחווה קבועה, וניהולה מרוכז. הכבלים מסודרים בעזרת מסדים, מסילות וזרועות. נעשה שימוש בסיבים אופטיים כדי לתמוך בתקשורת בין השרתים. מותקן אל פסק כדי לשמור על זמינות השרתים. בין החוות השונות יש גיבוי. מאפיין חשוב נוסף הוא ניטור החווה.זמינות שרתיםשרת מחשבים מתאפיין בהפעלת מספר רב של תוכניות ותהליכי מחשב במקביל, כל תוכנית או תהליך משרתים בדרך כלל מספר משתמשי קצה במחשבים המחוברים לשרת וניגשים אליו באמצעות רשת מחשבים על מנת לבקש מידע המאוכסן על גבי השרת. לעיתים קורה ששירות מסוים או תהליך שרץ על גבי השרת חדל לפעול ומשתמשים המחוברים לשרת לא יכולים לקבל את המידע הדרוש להם ובכך נפגמת זמינות השרת ויכולתו לספק שירותים כנדרש למשתמשי הקצה.זמינות שרת חשובה במערכות הנותנות שירותים למספר רב של משתמשים ובמערכות הנותנות שירותים קריטיים. דוגמאות למערכות שהזמינות חשובה בהן: שרתי מחשוב ענן שרתים לניהול תנועות עסקיות, למשל: במערכת בנקאית שרתים בבתי חולים המחוברים למכשירים המודדים מצב חולים ותפקידם להתריע על שינויים במצב החולה שרתי World Wide Web: כל נפילה או תקלה בתהליך או יישום על גבי השרת פירושה השבתת השרת, וזו עלולה לגרום לניתוק ואי הצגה של אתרי האינטרנט המאוחסנים על השרת.שרת מול מחשב אישיכיום יש שרתים קטנים דמויי מחשבים אישיים, וההשוואה בטבלה מתייחסת לשרתים תעשייתיים וגדולים בעיקר.ראו גם שרת–לקוח תווכה מונחים בתוכנה מונחים בחומרה מונחים ברשת מחשביםקישורים חיצוניים Reliability and availability basics, EventHelix.comתקשורת מחשביםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה

228

https://he.wikipedia.org/wiki/GNOME

GNOME

GNOME (ראשי תיבות של GNU Network Object Model Environment) היא סביבת שולחן עבודה גרפית חופשית ובקוד פתוח. הסביבה היא מיזם בינלאומי רב־לשוני שמתורגם ללמעלה מ־150 שפות (בהן גם עברית). GNOME הייתה במקורה חלק ממיזם GNU והיא סביבת העבודה המקובלת ביותר במערכות לינוקס ואף נפוצה במערכות דמויות יוניקס אחרות. סביבת העבודה מופצת תחת הרישיון הציבורי הכללי המוקטן של גנו יחד עם הספריות שלה, ואילו היישומים שלה משוחררים תחת רישיון הרישיון הציבורי הכללי של גנו. היסטוריה מיזם GNOME הוקם במטרה ליצור סביבת עבודה חופשית לחלוטין, מאחר ש־KDE, סביבת העבודה העיקרית אז, התבססה על ספריית Qt אשר הייתה בעלת רישיון קנייני, והיה חשש שרישיון השימוש בה לא יישאר תמיד חופשי. כבסיס למיזם נבחרה הספרייה (ספרייה שנוצרה עבור GIMP). באוגוסט 1997, הכריז מיגל דה איקזה על פיתוח המיזם. גרסה משמעותית ראשונה שוחררה במרץ 1999, עם תמיכה ביותר מ־17 שפות. בספטמבר 2012 שוחררה גרסה 3.6, הכוללת תמיכה ותרגום מובנה ל־177 שפות. העקרונות מאחורי GNOME מיזם GNOME שם דגש על פשטות, שימושיות, ושדברים "פשוט יעבדו" (ראו את: עקרונות KISS). שאר מטרותיו של המיזם הן: חירות – ליצור סביבת עבודה חופשית שהקוד פתוח ויהיה תמיד זמין לעריכה תחת רישיון התכונות החופשיות. נגישות – סביבת עבודה הניתנת לשימוש על ידי כל אחד בלי קשר ליכולת טכנית או נכות פיזית. לוקליזציה – סביבת עבודה שזמינה בשפות רבות. כרגע GNOME מתורגמת ל־178 שפות, לרבות עברית. פיתוח ידידותי – לכתוב בקלות תכונות שתתמזגנה עם סביבת העבודה, ולאפשר למפתחים את חופש הבחירה של שפת התוכנה. ארגון – סביבת עבודה שתצא לאור במועדים קבועים ובצורה מאורגנת. תמיכה – סביבת עבודה בעלת מקורות תמיכה טכנית זמינים. בחירת השם GNOME הם ראשי תיבות של GNU Network Object Model Environment (תרגום: "סביבת מודל רשת האובייקטים של GNU"). השם התייחס למטרותיו הראשונית של המיזם, ליצור מסגרת להפצת אובייקטים הדומה ל־OLE ו־DCOM של מיקרוסופט (במקור התבסס גנום על מימוש של CORBA). השם כבר אינו משקף את הגרעין מאחורי מיזם GNOME. לפיכך, חלק מחברי המיזם שומטים את ראשי התיבות ומשנים את "GNOME" ל־"Gnome". מצבי תצוגה לגנום מספר מצבי תצוגה: GNOME Shell – מצב ברירת המחדל, הכולל כפתור "פעילויות", תפריט אפליקציות, תאריך ושעה ופרטי מצב המערכת. GNOME Classic – מצב תצוגה מסורתי יותר הקיים החל מגרסה 3.8, וכולל תפריט התחל בסיסי, תפריט "מקומות" עבור גישה קלה יותר לסייר הקבצים, סרגל תחתון לניהול חלוניות פתוחות, כפתור להצגת שולחן העבודה וגישה לשולחנות עבודה וירטואליים. GNOME Flashback (נקרא במקור "GNOME Fallback") – מצב תצוגה הדומה יותר לגרסאות GNOME 2.x, טרם שינוי מראה סביבת העבודה, לאלו שמעדיפים זאת. הוא כולל שורת משימות, תוספים (הקרויים gnome-applets), ומנהל חלונות (Metacity נתמך רשמית). מיזמים נוספים GNOME בנויה ממספר רב של מיזמים שונים. אלו הם כמה מהמיזמים העיקריים: GTK+ – ערכת כלים לבניית ממשק גרפי למשתמש. מיזם תרגום GNOME – תרגום מסמכים ויישומים לשפות שונות. GNOME Shell – מעטפת בעלת ממשק גרפי. קבצים (לשעבר נאוטילוס) – תכנה לניהול קבצים. DConf – אחסון הגדרות יישום. GVFS – מערכת קבצים וירטואלית. LibXML – ספריית XML. Anjuta – סביבת פיתוח משולבת עבור שפות התיכנות C ועבור . GNOME Keyring – אחסון קודי ההצפנה ומידע מאובטח. הוצאות לאור לכל חלק המרכיב את פרויקט GNOME יש מספר גרסה ותאריך משלו. עם זאת, המתחזקים מתאמים את המאמצים כדי להוציא לאור גרסה יציבה של GNOME לפי מחזור של כ־6 חודשים. גרסאות הפיתוח החל באוגוסט 1997. 1.0 – הגרסה הראשונה של GNOME, יצאה לאור במרץ, 1999. 1.4 – נוסף לראשונה מנהל הקבצים נאוטילוס. 2.0 – עדכון עיקרי בו היה הביסוס על , שוחררה ביוני, 2002. הגרסה הראשונה שבה הממשק כלל תמיכה טובה בעברית. 2.28 – נוספו מודל הבלוטות' של גנום ותוכנת המסרים המיידים Empathy. יצאה לאור בספטמבר, 2008. 3.0 – עיצוב מחודש של ממשק המשתמש של גנום. הוא תוכנן לראשונה בכנס GUADEC שנערך באיסטנבול ביולי 2008. יצא לאור ב־6 באפריל 2011. 3.8 – יצאה לאור ב־27 במרץ 2013. אליה נוסף "מצב קלאסי". 3.10 – יצאה לאור ב־25 בספטמבר 2013, בה נוסף סרגל לפרטי מצב המערכת. 42.1 – הגרסה העדכנית ביותר של גנום. ראו גם MATE – סביבת שולחן עבודה שפוצלה מ־GNOME, ומתבססת על העקרונות העיצוביים של GNOME 2 Cinnamon – סביבת שולחן עבודה המבוססת על GNOME 3 KDE Xfce LXDE מיזם גנו קישורים חיצוניים אתר הבית של GNOME הסיפור שמאחרי מיזם GNOME נכתב על ידי מיגל דה איקאסה הערות שוליים GTK+ ממשקי משתמש במחשב תוכנה חופשית תוכנות שהושקו ב-1999

GNOME (ראשי תיבות של GNU Network Object Model Environment) היא סביבת שולחן עבודה גרפית חופשית ובקוד פתוח. הסביבה היא מיזם בינלאומי רב־לשוני שמתורגם ללמעלה מ־150 שפות (בהן גם עברית).GNOME הייתה במקורה חלק ממיזם GNU והיא סביבת העבודה המקובלת ביותר במערכות לינוקס ואף נפוצה במערכות דמויות יוניקס אחרות.סביבת העבודה מופצת תחת הרישיון הציבורי הכללי המוקטן של גנו יחד עם הספריות שלה, ואילו היישומים שלה משוחררים תחת רישיון הרישיון הציבורי הכללי של גנו.היסטוריה מיזם GNOME הוקם במטרה ליצור סביבת עבודה חופשית לחלוטין, מאחר ש־KDE, סביבת העבודה העיקרית אז, התבססה על ספריית Qt אשר הייתה בעלת רישיון קנייני, והיה חשש שרישיון השימוש בה לא יישאר תמיד חופשי.כבסיס למיזם נבחרה הספרייה (ספרייה שנוצרה עבור GIMP).באוגוסט 1997, הכריז מיגל דה איקזה על פיתוח המיזם. גרסה משמעותית ראשונה שוחררה במרץ 1999, עם תמיכה ביותר מ־17 שפות.בספטמבר 2012 שוחררה גרסה 3.6, הכוללת תמיכה ותרגום מובנה ל־177 שפות.העקרונות מאחורי GNOME מיזם GNOME שם דגש על פשטות, שימושיות, ושדברים "פשוט יעבדו" (ראו את: עקרונות KISS). שאר מטרותיו של המיזם הן: חירות – ליצור סביבת עבודה חופשית שהקוד פתוח ויהיה תמיד זמין לעריכה תחת רישיון התכונות החופשיות. נגישות – סביבת עבודה הניתנת לשימוש על ידי כל אחד בלי קשר ליכולת טכנית או נכות פיזית. לוקליזציה – סביבת עבודה שזמינה בשפות רבות. כרגע GNOME מתורגמת ל־178 שפות, לרבות עברית. פיתוח ידידותי – לכתוב בקלות תכונות שתתמזגנה עם סביבת העבודה, ולאפשר למפתחים את חופש הבחירה של שפת התוכנה. ארגון – סביבת עבודה שתצא לאור במועדים קבועים ובצורה מאורגנת. תמיכה – סביבת עבודה בעלת מקורות תמיכה טכנית זמינים.בחירת השם GNOME הם ראשי תיבות של GNU Network Object Model Environment (תרגום: "סביבת מודל רשת האובייקטים של GNU"). השם התייחס למטרותיו הראשונית של המיזם, ליצור מסגרת להפצת אובייקטים הדומה ל־OLE ו־DCOM של מיקרוסופט (במקור התבסס גנום על מימוש של CORBA). השם כבר אינו משקף את הגרעין מאחורי מיזם GNOME. לפיכך, חלק מחברי המיזם שומטים את ראשי התיבות ומשנים את "GNOME" ל־"Gnome".מצבי תצוגהלגנום מספר מצבי תצוגה: GNOME Shell – מצב ברירת המחדל, הכולל כפתור "פעילויות", תפריט אפליקציות, תאריך ושעה ופרטי מצב המערכת. GNOME Classic – מצב תצוגה מסורתי יותר הקיים החל מגרסה 3.8, וכולל תפריט התחל בסיסי, תפריט "מקומות" עבור גישה קלה יותר לסייר הקבצים, סרגל תחתון לניהול חלוניות פתוחות, כפתור להצגת שולחן העבודה וגישה לשולחנות עבודה וירטואליים. GNOME Flashback (נקרא במקור "GNOME Fallback") – מצב תצוגה הדומה יותר לגרסאות GNOME 2.x, טרם שינוי מראה סביבת העבודה, לאלו שמעדיפים זאת. הוא כולל שורת משימות, תוספים (הקרויים gnome-applets), ומנהל חלונות (Metacity נתמך רשמית).מיזמים נוספים GNOME בנויה ממספר רב של מיזמים שונים. אלו הם כמה מהמיזמים העיקריים: GTK+ – ערכת כלים לבניית ממשק גרפי למשתמש. מיזם תרגום GNOME – תרגום מסמכים ויישומים לשפות שונות. GNOME Shell – מעטפת בעלת ממשק גרפי. קבצים (לשעבר נאוטילוס) – תכנה לניהול קבצים. DConf – אחסון הגדרות יישום. GVFS – מערכת קבצים וירטואלית. LibXML – ספריית XML. Anjuta – סביבת פיתוח משולבת עבור שפות התיכנות C ועבור . GNOME Keyring – אחסון קודי ההצפנה ומידע מאובטח.הוצאות לאור לכל חלק המרכיב את פרויקט GNOME יש מספר גרסה ותאריך משלו.עם זאת, המתחזקים מתאמים את המאמצים כדי להוציא לאור גרסה יציבה של GNOME לפי מחזור של כ־6 חודשים.גרסאות הפיתוח החל באוגוסט 1997. 1.0 – הגרסה הראשונה של GNOME, יצאה לאור במרץ, 1999. 1.4 – נוסף לראשונה מנהל הקבצים נאוטילוס. 2.0 – עדכון עיקרי בו היה הביסוס על , שוחררה ביוני, 2002. הגרסה הראשונה שבה הממשק כלל תמיכה טובה בעברית. 2.28 – נוספו מודל הבלוטות' של גנום ותוכנת המסרים המיידים Empathy. יצאה לאור בספטמבר, 2008. 3.0 – עיצוב מחודש של ממשק המשתמש של גנום. הוא תוכנן לראשונה בכנס GUADEC שנערך באיסטנבול ביולי 2008. יצא לאור ב־6 באפריל 2011.3.8 – יצאה לאור ב־27 במרץ 2013. אליה נוסף "מצב קלאסי".3.10 – יצאה לאור ב־25 בספטמבר 2013, בה נוסף סרגל לפרטי מצב המערכת. 42.1 – הגרסה העדכנית ביותר של גנום.ראו גם MATE – סביבת שולחן עבודה שפוצלה מ־GNOME, ומתבססת על העקרונות העיצוביים של GNOME 2 Cinnamon – סביבת שולחן עבודה המבוססת על GNOME 3 KDE Xfce LXDE מיזם גנוקישורים חיצוניים אתר הבית של GNOME הסיפור שמאחרי מיזם GNOME נכתב על ידי מיגל דה איקאסההערות שוליים GTK+ממשקי משתמש במחשבתוכנה חופשיתתוכנות שהושקו ב-1999

236

https://he.wikipedia.org/wiki/Parallel%20ATA

Parallel ATA

PATA (ראשי תיבות של: Parallel Advanced Technology Attachment; בתרגום חופשי: חיבור מקבילי לטכנולוגיה מתקדמת) היה ממשק סטנדרטי לחיבור אמצעי אחסון כמו דיסקים קשיחים, כונני תקליטורים, כונני DVD ואחרים למחשבים אישיים. תקן ה־PATA מגביל את אורך הכבלים ל־45 סנטימטר (בעבר 90) ועל כן הוא מתאים בעיקר לחיבור בין רכיבים בתוך מארז המחשב. עלותו הנמוכה הפכה אותו לתקן הנפוץ ביותר לסוג הזה של חיבורים. IDE הוחלף בחיבור ה-Serial ATA בהדרגה החל משנת 2003 והחל מהעשור השני של המאה ה-21 השימוש בו הופסק לחלוטין. ישנם מספר מונחים המהווים למעשה שמות נרדפים ל־PATA, הנפוצים שבהם הם IDE, ATAPI ו־UDMA. שמו הרשמי של התקן היה במשך שנים ATA, אך עם פיתוח התקן SATA שירש אותו, שונה שם תקן ה־ATA המקורי ל־Parallel ATA (PATA). היסטוריה גרסה מוקדמת של תקן PATA, שפותחה על ידי חברת Western Digital ב־1986, נודעה בשם IDE (אלקטרוניקת כונן מובנית - Integrated Drive Electronics) היות שבקר הכונן היה חלק מהכונן עצמו בניגוד לתצורה הנפוצה אז של בקר כונן נפרד המתחבר ללוח האם של המחשב. Enhanced IDE (EIDE) – הרחבה לתקן ה־PATA המקורי שפותחה גם היא על ידי Western Digital – תמכה גם בדיסקים קשיחים בעלי נפח גבוה מ־504 מגהבייט (בניגוד לתקן המקורי) ועד לנפח של 8.4 גיגהבייט. תחילה תמך תקן PATA רק בדיסקים קשיחים, אבל לבסוף הורחב התקן לתמיכה במגוון התקנים, לרוב התקנים המשתמשים במדיה נתיקה. התקנים אלו כללו כונני תקליטורים, כונני DVD, כונני קלטות וכונני דיסקטים בעלי נפח גדול, כמו כונני ZIP. ההרחבה נקראת ATA Packet Interface (ATAPI). תקן ה־PATA המקורי השתמש בשיטת מיעון ברוחב 28 ביט. באופן זה ניתן היה למפות 228 (268,435,456) סקטורים (sectors) כאשר כל סקטור מכיל 512 בתים. לכן, הנפח המקסימלי שאפשר היה למפות היה 128 גיגהבייט. תקן ATA-6 השתמש בשיטת מיעון ברוחב 48 ביט וכך העלה את מגבלת הנפח ל־128 פטה () בתים. חלק ממערכות ההפעלה, כולל חלונות 2000 עד לחבילת שירות 3, לא איפשרו את שיטת המיעון החדשה כברירת מחדל, לכן המשתמש היה צריך לנקוט צעדים כדי ליהנות מהנפח המלא של דיסקים קשיחים בנפח 160 גיגהבייט ומעלה. מבנה אפיק PATA עד לפיתוח תקן ה-SATA, חיבור דיסקים קשיחים נעשה בדרך כלל על ידי כבלי נתונים בעלי 40 גידים. לכבלים הייתה צורה שטוחה, כלומר הגידים בכבל היו מסודרים האחד במקביל לשני על אותו מישור. לכל כבל היו שניים או שלושה מחברים: מחבר אחד התחבר לבקר כוננים ייעודי או לבקר כוננים מובנה בלוח האם, ושאר המחברים שימשו לחיבור דיסקים קשיחים והתקני אחסון אחרים. כבלי PATA מעבירים נתונים בקבוצות של 16 ביטים בכל פעם. זו תפיסה מוטעית נפוצה שהכבלים מעבירים נתונים בקבוצות של 32 ביטים, בעיקר משום שנראה ש־40 הגידים מאפשרים זאת, אך למעשה רק 16 גידים משמשים את הנתונים עצמם. מחבר PATA מוגדר כבעל 40 פינים, אך בפועל קיימים רק 39 על מנת למנוע אפשרות לחיבור הפוך (המחבר לא סימטרי) ובהתאמה נעשה שימוש בכבל בעל 40 גידים להעברת הנתונים. תקן Ultra DMA/66 (ובהמשך גם התקנים המתקדמים יותר) הכפיל את מספר הגידים ומשתמש בכבל בעל 80 גידים - גיד הארקה נפרד עבור כל פין על מנת להפחית את ההפרעות האלקטרומגנטיות ולאפשר תעבורת נתונים גבוהה יותר. אף על פי שמספר הגידים הוכפל, מספר הפינים נשאר כשהיה. קישורים חיצוניים אפיקי מחשב דיסקים קשיחים

PATA (ראשי תיבות של: Parallel Advanced Technology Attachment; בתרגום חופשי: חיבור מקבילי לטכנולוגיה מתקדמת) היה ממשק סטנדרטי לחיבור אמצעי אחסון כמו דיסקים קשיחים, כונני תקליטורים, כונני DVD ואחרים למחשבים אישיים. תקן ה־PATA מגביל את אורך הכבלים ל־45 סנטימטר (בעבר 90) ועל כן הוא מתאים בעיקר לחיבור בין רכיבים בתוך מארז המחשב. עלותו הנמוכה הפכה אותו לתקן הנפוץ ביותר לסוג הזה של חיבורים. IDE הוחלף בחיבור ה-Serial ATA בהדרגה החל משנת 2003 והחל מהעשור השני של המאה ה-21 השימוש בו הופסק לחלוטין.ישנם מספר מונחים המהווים למעשה שמות נרדפים ל־PATA, הנפוצים שבהם הם IDE, ATAPI ו־UDMA. שמו הרשמי של התקן היה במשך שנים ATA, אך עם פיתוח התקן SATA שירש אותו, שונה שם תקן ה־ATA המקורי ל־Parallel ATA (PATA).היסטוריה גרסה מוקדמת של תקן PATA, שפותחה על ידי חברת Western Digital ב־1986, נודעה בשם IDE (אלקטרוניקת כונן מובנית - Integrated Drive Electronics) היות שבקר הכונן היה חלק מהכונן עצמו בניגוד לתצורה הנפוצה אז של בקר כונן נפרד המתחבר ללוח האם של המחשב.Enhanced IDE (EIDE) – הרחבה לתקן ה־PATA המקורי שפותחה גם היא על ידי Western Digital – תמכה גם בדיסקים קשיחים בעלי נפח גבוה מ־504 מגהבייט (בניגוד לתקן המקורי) ועד לנפח של 8.4 גיגהבייט.תחילה תמך תקן PATA רק בדיסקים קשיחים, אבל לבסוף הורחב התקן לתמיכה במגוון התקנים, לרוב התקנים המשתמשים במדיה נתיקה. התקנים אלו כללו כונני תקליטורים, כונני DVD, כונני קלטות וכונני דיסקטים בעלי נפח גדול, כמו כונני ZIP. ההרחבה נקראת ATA Packet Interface (ATAPI).תקן ה־PATA המקורי השתמש בשיטת מיעון ברוחב 28 ביט. באופן זה ניתן היה למפות 228 (268,435,456) סקטורים (sectors) כאשר כל סקטור מכיל 512 בתים. לכן, הנפח המקסימלי שאפשר היה למפות היה 128 גיגהבייט.תקן ATA-6 השתמש בשיטת מיעון ברוחב 48 ביט וכך העלה את מגבלת הנפח ל־128 פטה () בתים. חלק ממערכות ההפעלה, כולל חלונות 2000 עד לחבילת שירות 3, לא איפשרו את שיטת המיעון החדשה כברירת מחדל, לכן המשתמש היה צריך לנקוט צעדים כדי ליהנות מהנפח המלא של דיסקים קשיחים בנפח 160 גיגהבייט ומעלה.מבנה אפיק PATA עד לפיתוח תקן ה-SATA, חיבור דיסקים קשיחים נעשה בדרך כלל על ידי כבלי נתונים בעלי 40 גידים. לכבלים הייתה צורה שטוחה, כלומר הגידים בכבל היו מסודרים האחד במקביל לשני על אותו מישור.לכל כבל היו שניים או שלושה מחברים: מחבר אחד התחבר לבקר כוננים ייעודי או לבקר כוננים מובנה בלוח האם, ושאר המחברים שימשו לחיבור דיסקים קשיחים והתקני אחסון אחרים.כבלי PATA מעבירים נתונים בקבוצות של 16 ביטים בכל פעם. זו תפיסה מוטעית נפוצה שהכבלים מעבירים נתונים בקבוצות של 32 ביטים, בעיקר משום שנראה ש־40 הגידים מאפשרים זאת, אך למעשה רק 16 גידים משמשים את הנתונים עצמם.מחבר PATA מוגדר כבעל 40 פינים, אך בפועל קיימים רק 39 על מנת למנוע אפשרות לחיבור הפוך (המחבר לא סימטרי) ובהתאמה נעשה שימוש בכבל בעל 40 גידים להעברת הנתונים. תקן Ultra DMA/66 (ובהמשך גם התקנים המתקדמים יותר) הכפיל את מספר הגידים ומשתמש בכבל בעל 80 גידים - גיד הארקה נפרד עבור כל פין על מנת להפחית את ההפרעות האלקטרומגנטיות ולאפשר תעבורת נתונים גבוהה יותר. אף על פי שמספר הגידים הוכפל, מספר הפינים נשאר כשהיה.קישורים חיצונייםאפיקי מחשבדיסקים קשיחים

241

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%93%20%D7%92%D7%A8%D7%A4%D7%99

מעבד גרפי

מעבד גרפי (באנגלית: Graphics Processing Unit; בראשי תיבות: GPU) הוא מעבד המצוי בכרטיס גרפי או לצד ליבת המעבד במערכת על שבב ומאפשר חלוקת עומסים בינו לבין המעבד הראשי (CPU) בחישובים גרפיים שונים, בעיקר של סצנות תלת ממדיות. המעבד הגרפי מתמחה בעיקר בחשבון מטריצות וחשבון וקטורים. בעיבודי תלת מימד מקבל הכרטיס הגרפי באופן ישיר את הקואורדינטות של רשת תלת ממדית עבור כל אובייקט, ואת התמונה שיש להלביש על כל מצולע ברשת זו. מכאן ואילך המעבד הגרפי מטפל לבדו בפונקציות של סיבוב, מרחק והסתרת אובייקטים ברקע על ידי אובייקטים בקדמת הסצנה. היסטוריה יכולות של מעבד גרפי במעבדים גרפיים מתקדמים התווספו יכולות של שימוש ב ושימוש בחלקיקים נקודתיים (למשל לאפקטים של עשן וערפל). במעבדים חדישים עוד יותר הוספו יכולות של ניתוב קרניים (Ray tracing) ויכולות עיבוד טנזורים המאיצות פעולה זו. המעבד הגרפי מאפשר למפתחי משחקי המחשב להציג גרפיקה מציאותית הרבה יותר ומפורטת הרבה יותר הודות ליכולות עיבוד אלו. כרטיס מסך חזק נמדד במספר קריטריונים: מהירות שעון גבוהה של הליבה והזכרונות אפיק חיבור כמות מרובה של זיכרון העומד לרשותו מספר מעבדי הזרימה יכולות המהרה טובות וקירור טוב ליתוגרפית ייצור מעבדים גרפיים מודרניים יכולים לתמוך בטרנספורמציית קוסינוס בדידה הפוכה (iDCT) ופיצוי תנועה (mocomp). מעבדים גרפיים מתקדמים לשרתים תומכים ביכולות של וירטואליזציה. בהקשר זה תומכת אינטל בטכנולוגית Graphics Virtualization Technology שהוכרזה ב-2014, AMD תומכת בטכנולוגית MxGPU המבוססת על SR-IOV ו-Nvidia תומכת בטכנולוגיית vGPU וב-Multi-Instance GPU המבוסס על SR-IOV. תצורות של מעבד גרפי מעבד גרפי יכול לבוא בתצורה של כרטיס גרפי דיסקרטי או בצורה של מעבד גרפי אינטגרלי (Integrated graphics processing unit; IGPU). בתצורה של כרטיס גרפי דיסקרטי הוא מגיע ככרטיס הרחבה ל-PCI Express או ל-Accelerated Graphics Port. בתצורה של מעבד גרפי אינטגרלי מצורף המעבד הגרפי לסיליקון יחד עם המעבד - דוגמאות לכך הן Intel HD Graphics או AMD APU). ניתן להשתמש ביותר ממעבד גרפי אחד במחשב באמצעות טכנולוגיות המאפשרות תקשורת של המעבד הגרפי כדוגמת Scalable Link Interface (SLI) או NVLink של Nvidia או CrossFire של AMD. שימושים לא גרפים במעבדים גרפים כריית מטבעות דיגיטליים: יצירת מטבעות דיגיטליים מבוססת על תהליך "כרייה" הדורש כמות גדולה של חישובים, עד לקבלת תוצאה "נכונה" המאפשר יצירת מטבעות חדשים והענקת "בונוס" לכורה. כורים מקצועיים משתמשים במחשבים בעלי כמות גדולה של כרטיסי מסך המאפשרים את התהליך. פיצוח סיסמאות: הצורה המקובלת לאחסון סיסמאות היא גיבוב (Hash), ניתן להשתמש בתהליך Brute Force כדי לייצר כמות גדולה של Hash-ים ולחפש תוצאות זהות לסיסמאות מגובבות שנאספו בצורה כזו או אחרת כדי לפענח את הסיסמאות. תהליך זה הופך לישים (ברמה מסוימת) בעזרת כרטיסים גרפיים היכולים לייצר כמויות גדולות של Hash-ים בפרקי זמן סבירים AI - למידה עמוקה: תהליכי Deep Learning מבוססים על רשתות נוירונים שהן למעשה מטריצות עם מספר גדול של ממדים כאשר תהליך האימון של רשת דורש חישובים רבים של משקולות לכל המטריצה כדי לספק תשובות מדויקות. מקובל להשתמש במערכות מבוססות GPU כדי לבצע את האימון בזמן סביר. יצירת שמות לרשת Onion: הגעה למשאבים ב"רשת אפלה" דורשת יצירת שם מבוסס תהליך גיבוב. לעיתים מעוניינים ליצור שם משמעותי (דוגמה: פייסבוק יצרה את השם facebookcorewwwi.onion) דבר הדורש משאבי מיחשוב חזקים היכולים להתבצע על ידי GPU. יצרנים ונתח שוק הרבה חברות מסביב העולם ייצרו מעבדים גרפיים תחת שמות מסחריים שונים. בשנת 2009 החברות אינטל, NVidia ו-AMD/ATI היו הראשונים בשוק עם 49.4%, 27.8%, 20.6% אחוזים של מכירה בהתאמה (כאשר Intel ייצרה רכיב של המעבד הגרפי עבור שתי החברות) עם זאת, מספרים אלה כוללים את פתרונות הגרפיקה המשולבים של אינטל כ- GPU. אם לא סופרים את אלה, Nvidia ו- AMD שולטות בכמעט 100% מהשוק נכון לשנת 2018. נתחי השוק שלהן הם 66% ו- 33% בהתאמה. בנוסף לכך חברת S3 graphics (בבעלות חברת VIA Technologies) וחברתMatrox מייצרות מעבדים גרפיים. סמארטפונים עכשוויים משתמשים בעיקר בטכנולוגית Adreno GPUs שמפותחת על ידי Qualcomm, PowerVR GPUs של Imagination Technologies ו-Mali GPUs מ-ARM. ראו גם מונחים בחומרה קישורים חיצוניים GPU Gems באתר nvidia NVIDIA Ampere Architecture Intel Server GPU הערות שוליים התקני פלט מעבד גרפיקה ממוחשבת

מעבד גרפי (באנגלית: Graphics Processing Unit; בראשי תיבות: GPU) הוא מעבד המצוי בכרטיס גרפי או לצד ליבת המעבד במערכת על שבב ומאפשר חלוקת עומסים בינו לבין המעבד הראשי (CPU) בחישובים גרפיים שונים, בעיקר של סצנות תלת ממדיות.המעבד הגרפי מתמחה בעיקר בחשבון מטריצות וחשבון וקטורים. בעיבודי תלת מימד מקבל הכרטיס הגרפי באופן ישיר את הקואורדינטות של רשת תלת ממדית עבור כל אובייקט, ואת התמונה שיש להלביש על כל מצולע ברשת זו. מכאן ואילך המעבד הגרפי מטפל לבדו בפונקציות של סיבוב, מרחק והסתרת אובייקטים ברקע על ידי אובייקטים בקדמת הסצנה.היסטוריהיכולות של מעבד גרפיבמעבדים גרפיים מתקדמים התווספו יכולות של שימוש ב ושימוש בחלקיקים נקודתיים (למשל לאפקטים של עשן וערפל). במעבדים חדישים עוד יותר הוספו יכולות של ניתוב קרניים (Ray tracing) ויכולות עיבוד טנזורים המאיצות פעולה זו. המעבד הגרפי מאפשר למפתחי משחקי המחשב להציג גרפיקה מציאותית הרבה יותר ומפורטת הרבה יותר הודות ליכולות עיבוד אלו.כרטיס מסך חזק נמדד במספר קריטריונים: מהירות שעון גבוהה של הליבה והזכרונות אפיק חיבור כמות מרובה של זיכרון העומד לרשותו מספר מעבדי הזרימה יכולות המהרה טובות וקירור טוב ליתוגרפית ייצורמעבדים גרפיים מודרניים יכולים לתמוך בטרנספורמציית קוסינוס בדידה הפוכה (iDCT) ופיצוי תנועה (mocomp).מעבדים גרפיים מתקדמים לשרתים תומכים ביכולות של וירטואליזציה. בהקשר זה תומכת אינטל בטכנולוגית Graphics Virtualization Technology שהוכרזה ב-2014, AMD תומכת בטכנולוגית MxGPU המבוססת על SR-IOV ו-Nvidia תומכת בטכנולוגיית vGPU וב-Multi-Instance GPU המבוסס על SR-IOV.תצורות של מעבד גרפימעבד גרפי יכול לבוא בתצורה של כרטיס גרפי דיסקרטי או בצורה של מעבד גרפי אינטגרלי (Integrated graphics processing unit; IGPU).בתצורה של כרטיס גרפי דיסקרטי הוא מגיע ככרטיס הרחבה ל-PCI Express או ל-Accelerated Graphics Port. בתצורה של מעבד גרפי אינטגרלי מצורף המעבד הגרפי לסיליקון יחד עם המעבד - דוגמאות לכך הן Intel HD Graphics או AMD APU).ניתן להשתמש ביותר ממעבד גרפי אחד במחשב באמצעות טכנולוגיות המאפשרות תקשורת של המעבד הגרפי כדוגמת Scalable Link Interface (SLI) או NVLink של Nvidia או CrossFire של AMD.שימושים לא גרפים במעבדים גרפים כריית מטבעות דיגיטליים: יצירת מטבעות דיגיטליים מבוססת על תהליך "כרייה" הדורש כמות גדולה של חישובים, עד לקבלת תוצאה "נכונה" המאפשר יצירת מטבעות חדשים והענקת "בונוס" לכורה. כורים מקצועיים משתמשים במחשבים בעלי כמות גדולה של כרטיסי מסך המאפשרים את התהליך. פיצוח סיסמאות: הצורה המקובלת לאחסון סיסמאות היא גיבוב (Hash), ניתן להשתמש בתהליך Brute Force כדי לייצר כמות גדולה של Hash-ים ולחפש תוצאות זהות לסיסמאות מגובבות שנאספו בצורה כזו או אחרת כדי לפענח את הסיסמאות. תהליך זה הופך לישים (ברמה מסוימת) בעזרת כרטיסים גרפיים היכולים לייצר כמויות גדולות של Hash-ים בפרקי זמן סבירים AI - למידה עמוקה: תהליכי Deep Learning מבוססים על רשתות נוירונים שהן למעשה מטריצות עם מספר גדול של ממדים כאשר תהליך האימון של רשת דורש חישובים רבים של משקולות לכל המטריצה כדי לספק תשובות מדויקות. מקובל להשתמש במערכות מבוססות GPU כדי לבצע את האימון בזמן סביר. יצירת שמות לרשת Onion: הגעה למשאבים ב"רשת אפלה" דורשת יצירת שם מבוסס תהליך גיבוב. לעיתים מעוניינים ליצור שם משמעותי (דוגמה: פייסבוק יצרה את השם facebookcorewwwi.onion) דבר הדורש משאבי מיחשוב חזקים היכולים להתבצע על ידי GPU.יצרנים ונתח שוקהרבה חברות מסביב העולם ייצרו מעבדים גרפיים תחת שמות מסחריים שונים. בשנת 2009 החברות אינטל, NVidia ו-AMD/ATI היו הראשונים בשוק עם 49.4%, 27.8%, 20.6% אחוזים של מכירה בהתאמה (כאשר Intel ייצרה רכיב של המעבד הגרפי עבור שתי החברות) עם זאת, מספרים אלה כוללים את פתרונות הגרפיקה המשולבים של אינטל כ- GPU. אם לא סופרים את אלה, Nvidia ו- AMD שולטות בכמעט 100% מהשוק נכון לשנת 2018. נתחי השוק שלהן הם 66% ו- 33% בהתאמה.בנוסף לכך חברת S3 graphics (בבעלות חברת VIA Technologies) וחברתMatrox מייצרות מעבדים גרפיים.סמארטפונים עכשוויים משתמשים בעיקר בטכנולוגית Adreno GPUs שמפותחת על ידי Qualcomm, PowerVR GPUs של Imagination Technologies ו-Mali GPUs מ-ARM.ראו גם מונחים בחומרהקישורים חיצוניים GPU Gems באתר nvidia NVIDIA Ampere Architecture Intel Server GPUהערות שוליים התקני פלטמעבדגרפיקה ממוחשבת

250

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%93%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5

כדור הארץ

כדור הארץ (או ארץ; מכונה גם "העולם") הוא כוכב הלכת השלישי במערכת השמש, החמישי בגודלו במערכת, והגדול מבין ארבעת כוכבי הלכת הארציים. על פי הערכות מדעיות, הוא נוצר לפני כ-4.54 מיליארד שנים וכ-20–30 מיליון שנים לאחר מכן רכש את הלוויין הטבעי היחיד סביבו, הירח. כמיליארד שנים לאחר היווצרותו הופיעו בו התאים החיים הראשונים. כדור הארץ הוא גרם השמיים היחיד שידוע על קיום חיים בו. יום כדור הארץ, המצוין ב-22 באפריל, הוכרז באו"ם ב-2009, כיום בינלאומי, המציין מודעות להגנת הסביבה של כדור הארץ. מידע כללי כדור הארץ הוא כדור הפחוס בקטבים (ספרואיד אובלי), עם קוטר ממוצע של 12,742 ק"מ בקירוב. כיוון שכדור הארץ פחוס בקטבים, הרדיוס לכיוון הקטבים קטן מעט יותר מהרדיוס לכיוון קו המשווה, בקטבים 6,356.8 ק"מ, ובקו המשווה 6,378.1 ק"מ. בהתאמה, היקף כדור הארץ סביב קו המשווה הוא 40,075.016 ק"מ, ואילו סביב קווי האורך צפון-דרום הוא 40,007.86 ק"מ. 29.2% מפני כדור הארץ הם יבשה והשאר ימים. כדור הארץ מסתובב סביב צירו במהירות משיקית של כ-0.5 ק"מ לשנייה ונע סביב השמש במהירות של כ-29 ק"מ לשנייה. כדור הארץ סובב סביב השמש במסלול אליפטי. השמש מצויה באחד ממוקדי האליפסה. הנקודה הקרובה ביותר לשמש נקראת פריהליון והנקודה הרחוקה ביותר נקראת אפהליון. עונות השנה נגרמות בשל ההטיה של ציר הסיבוב של כדור הארץ בזווית של 23.5 מעלות מן האנך למישור סיבובו סביב השמש (מישור המילקה), ולכן זווית פגיעת קרני השמש משתנה במשך השנה. כלומר, כאשר כדור הארץ סובב סביב השמש, נטייתו גורמת לכך שבחצי המסלול של סיבוב הארץ סביב השמש חצי הכדור הצפוני מקבל יותר שעות שמש מחצי הכדור הדרומי, כשהאזורים מעבר לחוג הקוטב הדרומי מצויים בחשכה מוחלטת כל הזמן, ובחצי המסלול המשלים של סיבוב הארץ סביב השמש המצב הפוך. משום כך, לא יתקיימו קיץ וחורף באותו הזמן גם בחצי הצפוני של כדור הארץ וגם בחצי הדרומי. היממה מוגדרת בכדור הארץ על פי צפיית מהלך השמש בשמים, כאשר מחזור אחד של התנועה היומית של השמש על פני כיפת השמים נמדדת באופן הבא: פרק הזמן החולף מצהרי יום אחד למשנהו או בין שני מעברים עוקבים של השמש על קו הצהריים. עם המצאת השעון, נקבע משך היממה ל-24 שעות, אולם זמן זה אינו מדויק ומשתנה בין עונות השנה. על-פי הגדרת היחידה שנייה המקובלת, קיום הזמן שאורך לכדור הארץ להסתובב צירית הוא 23.934 שעות. זמן סיבוב כדור הארץ סביב השמש הוא 365.256366 ימים (365 ימים, 6 שעות, 9 דקות, 10 שניות ו-2 מאיות), זמן זה נקרא שנה. היסטוריה במהלך מיליארד השנים הראשונות בהיסטוריית כדור הארץ, החיים הופיעו באוקיינוסים והחלו להשפיע על אטמוספירת כדור הארץ ופני השטח, מה שהוביל לשגשוג אורגניזמים אווירנים ואל-אווירניים. מספר ראיות גאולוגיות מצביעות על כך שהחיים על פני כדור הארץ החלו לפני 4.1 מיליארד שנים. מאז, השילוב בין המרחק של כדור הארץ מהשמש, התכונות הפיזיות וההיסטוריה הגאולוגית אפשרו לחיים להתפתח ולשגשג. היווצרות התאוריה הרווחת היא כי כדור הארץ נוצר לפני כ-4.54 מיליארד שנים, יחד עם כוכבי הלכת האחרים, מהצטברות של גז ואבק שנותרו בערפילית לאחר היווצרות השמש. לפי השערת ההתנגשות הענקית, הירח נוצר 20 מיליון שנים אחרי כן, כנראה כתוצאה מהתנגשות עם אובייקט בגודלו של מאדים הקרוי תיאה. גאולוגיה בתחילה היה כדור הארץ מותך, והשכבה החיצונית של הכדור התקררה, מה שיצר את הקרום החיצוני של כדור הארץ. גזים שנפלטו באותה תקופה ופעילות געשית הביאו ליצירתה של האטמוספירה הראשונית. עם ירידת הטמפרטורה, מים וקיטור החלו להתרכז, וכך נוצרו האוקיינוסים. יבשות נוצרו, נפרדו והתאחדו מחדש, כאשר פני כדור הארץ עוצבו מחדש במהלך מאות מיליוני השנים הבאות, והצטרפו לכדי יצירת יבשת על. לפני 750 מיליוני שנים לערך החלה להתפרק יבשת העל הראשונה הידועה, רודיניה. מאוחר יותר היבשות התאחדו שוב ויצרו את פנוטיה (Pannotia). פנוטיה התפרקה גם היא לפני 540 מיליון שנים. לבסוף, יצרו החלקים את פנגיאה, שהתפרקה לפני 180 מיליוני שנים. חלוקה גאולוגית מדע הגאולוגיה עוסק בחקר השינויים שחלו בקרום כדור הארץ, והגאולוגים מחלקים את תולדות כדור הארץ לעידנים, לתורים, לתקופות ולגילים. פרקמבריון העידן הקדום ביותר, הוא עידן הפרקמבריון ("העידן שלפני הקמבריון"), שנמשך מאז היווצרות כדור-הארץ, לפני 4.5 מיליארדי שנים, ועד לפני 570 מיליון שנה בערך. הסלעים הקדומים ביותר שנתגלו מעידן זה (שהמדענים הצליחו לקבוע את גילם), הם בני 3.7 מיליארדי שנים. מכאן שאין לנו עדות על 800 מיליוני השנים הראשונות בחייו של כדור-הארץ. לפני 3.5 מיליארדי שנים בערך, נוצרו על פני כדור-הארץ, צורות החיים הראשונות, ולפני 3 מיליארדי שנים בערך, נוצרו סלעי המשקע הקדומים ביותר. הם התהוו מהתלכדות שחק סלעים קדומים יותר, שנוצר עקב הבליה והרבד ביבשה או במים. סלעי פרקמבריון עשירים במחצבים, כגון במרבצי ברזל, ניקל, נחושת וזהב, יותר מסלעים מאוחרים יותר. פלאוזואיקון העידן שבא לאחר עידן הפרקמבריון, הוא עידן הפלאוזואיקון ("עידן החיים הקדום"), נמשך כ-300 מיליוני שנים, עד לפני 250 מיליון שנה בערך. שכבות הסלע מעידן הפלאוזואיקון כוללות שרידי דגים ודו-חיים. בסוף העידן, הופיעו ראשוני הזוחלים. רוב מרבצי הפחם, שהם שרידיהם של צמחים, נוצרו בעידן זה. הוא נחלק לשישה תורים: קמבריון, אורדוביק, סילור, דבון, קרבון ופרם. מזוזואיקון העידן שבא לאחר עידן הפלאוזואיקון, הוא עידן המזוזואיקון ("עידן החיים האמצעי"), נמשך כ-180 מיליוני שנים והסתיים לפני 65 מיליון שנים בערך. הוא נחלק לשלושה תורים: תור הטריאס, תור היורה ותור הקרטיקון. בעידן זה התפוררה גונדוונה הקדומה, היבשת הענקית שהשתרעה ברובה במחצית-הכדור הדרומי, ליבשות אמריקה הדרומית, אפריקה, אוסטרליה ואנטארקטיקה, בעוד יבשת לאוראסיה במחצית-הכדור הצפוני התפוררה ליבשות אירואסיה ואמריקה הצפונית. בתור הקרטיקון נוצרו חלק גדול מן השכבות המכסות את פני השטח של ארץ-ישראל. עידן המזוזואיקון, היה תקופת שגשוגם של הזוחלים, ובתוכם גם הדינוזאורים, והופיעו בו לראשונה צמחים בעלי פרחים, היונקים והעופות. אך בסופו, לפני 65 מיליון שנה בערך, נכחדו רבים מן המינים בהכחדה המונית המכונה הכחדת קרטיקון-פלאוגן. תאוריה מקובלת, אך המדענים חלוקים לגביה, היא שההכחדה נגרמה עקב התנגשות מטאוריט בכדור הארץ. קנוזואיקון העידן הנוכחי, הקנוזואיקון ("עידן החיים החדשים"), נחלק לשני תורים: תור השלישון, שנמשך עד לפני כשני מיליון שנים בערך, ותור הרביעון, הנמשך עד היום. בתור השלישון, נעלם האוקיינוס הקדום טתיס, שהפריד בין יבשות גונדוונה בדרום ללאוראסיה בצפון. קרקעיתו החלה להתרומם, וכך נוצרי רכסי האלפים וההימליה. עם העלמם של הדינוזאורים, החלו "לשלוט" בכדור-הארץ היונקים. תור הרביעון, שהחל כאמור לפני כשני מיליון שנים בערך, נחלק לשתי תקופות - הפליסטוקן וההולוקן. בפליסטוקן הופיע לראשונה האדם. בפליסטוקן, התחוללו גם ארבע תקופות-קרח, תקופות של התפשטות הקרחונים על-פני חלקים גדולים של אירופה ושל אמריקה הצפונית. בין ארבע תקופות קרח אלה, הפרידו תקופות בין-קרחוניות (אינטרגלציאל), חמות יותר, שבהן חלה נסיגת הקרח. תקופת הקרח האחרונה, הסתיימה לפני 15,000 שנה בערך. בארץ ישראל מצויות שכבות מתקופת הפליסטוקן במישור החוף, בעמקי הצפון, בבקעת באר שבע ובנגב המערבי. הקנוזואיקון, ובפרט המאה האחרונה שבו, מאופיין בשינויי אקלים מהירים יותר מכל תקופה אחרת לפניה, בשל ההתחממות הגלובלית. הרכב ומבנה כדור הארץ צורה כדור הארץ הוא כדור פחוס קטבים (ספרואיד אובלי), עם קוטר ממוצע של 12,742 ק"מ בקירוב (כיוון שכדור הארץ פחוס בקטבים, הרדיוס שם קטן יותר מאשר הרדיוס שבקו המשווה, בקטבים - 6,356 ק"מ, בקו המשוה - 6,378). פחות משליש מפני כדור הארץ הם יבשה והשאר מכוסים מים. בנוסף למי האוקיינוסים, יש גם אחוז קטן של מים ביבשה, בימות, אגמים, נהרות, נחלים ומי תהום. הרכב כימי וצפיפות מסת כדור הארץ היא בקירוב ק"ג. המסה מורכבת בעיקר מברזל (32.1%), חמצן (30.1%), צורן (15.1%), מגנזיום (13.9%), גופרית (2.9%), ניקל (1.8%), סידן (1.5%), אלומיניום (1.4%). 1.2% הנותרים מורכבים מכמויות זעירות של יסודות אחרים. היוונים הקדמונים הגיעו כבר בתקופתם למסקנה כי במרכז כדור הארץ קיימת צפיפות חומר גדולה יותר מאשר בקרום כדור הארץ. אם קבוע הכבידה של כדור הארץ הוא 5.5 קילוגרם לליטר, והצפיפות היחסית של הסלעים על פני כדור הארץ היא 2.7 קילוגרם לליטר בקרוב, הרי במרכז אמור להימצא חומר שצפיפותו עולה על צפיפות סלעי פני השטח. אף אם לוקחים בחשבון את הלחץ של השכבות על פנים כדור הארץ. מכאן המסקנה כי החומרים בפנים כדור הארץ שונים מאלה המצויים על פני כדור הארץ. מבנה פנימי תצפיות ישירות על הרכבו הפנימי של כדור הארץ מוגבלות ביותר. התצפיות העמוקות ביותר נעשו רובן במימי השקעים העמוקים בסמוך לשוליים החיצוניים של מדף היבשת המערבי של האוקיינוס השקט, כדוגמת תהום צ'לנג'ר בשקע מריאנה (10,911 מטר), השקע העמוק ביותר בעולם. בשאר חלקי כדור הארץ ניתן לבצע תצפיות במעמקי מכרות ובקידוחי נפט. בכל מקרה המידע המתקבל הוא על חלק קטן מהרדיוס של כדור הארץ שהוא בקירוב 6,370 ק"מ. המדענים אם כן משתמשים במדידות עקיפות כדי למדוד ולחקור את הרכבו הפנימי של כדור הארץ, בשיטות שונות כגון סייסמולוגיה ומדידות כבידה ומגנטיות. בשיטות אלו סווגו שלוש שכבות עיקריות המרכיבות את כדור הארץ: קרום, מעטפת וגלעין. גלעין כדור הארץ גלעין כדור הארץ (או: ליבת כדור הארץ) הוא החומר הנמצא במרכז כדור הארץ, החל מ-2,890 קילומטר מתחת לפני השטח. סביב הגלעין נמצאת המעטפת וסביב המעטפת נמצא קרום כדור הארץ, כשביניהם מפריד תחום אי הרציפות וייכרט-גוטנברג. רדיוס הליבה הוא בערך 3,500 קילומטר. היא עשויה מניקל ומברזל ומורכבת משכבה חיצונית נוזלית ומליבה פנימית מוצקה. קוטר הגלעין הוא כמחצית מקוטר כדור הארץ, ומסתו 32.4% ממסת כדור הארץ. הטמפרטורה המשוערת במרכז הגלעין מגיעה ליותר מ-6,000 מעלות צלזיוס. מקור החום הוא כתוצאה משני תהליכים: אנרגיה כבידתית - כוח הכבידה של כדור הארץ עצמו, אשר יוצר לחץ רב והופך לאנרגיית חום, תהליך זה מרכיב כ-20% מהחום הפנימי. דעיכה רדיואקטיבית - האיזוטופים אשר יוצרים את מירב החום הם: אשלגן-40, אורניום-238, אורניום-235, תוריום-232. תהליך זה מרכיב כ-80% מהחום הפנימי. כתוצאה מהעובדה שרוב החום נוצר מדעיכה של איזוטופים רדיואקטיביים, מדענים מאמינים שגרעינו של כדור הארץ הקדום היה חם הרבה יותר, זאת משום שמספר איזוטופים רדיואקטיביים שהיו אז, טרם השלימו את דעיכתם. מדענים מעריכים שטמפרטורת הגרעין של כדור הארץ הייתה כפולה לפני 3 מיליארד שנה, חום רב זה האיץ מספר תהליכים, כמו טקטוניקת הלוחות, זרמי הערבול, ועוד. מעטפת כדור הארץ למעטפת כדור הארץ שתי שכבות: המעטפת העליונה היא סלע שלמרות היותו מוצק הוא חם מאוד ועשוי להפוך לנוזל צמיג. סלעי המעטפת התחתונה צפופים יותר בגלל הלחץ הגבוה יותר בעומק זה. עובייה של המעטפת כ-2,900 ק"מ. חקר המעטפת מתבצע היום באמצעות בדיקת הלבה שנפלטת מהרי געש. לבה שמקורה בדרך כלל בשכבה העליונה של המעטפת, וכן על ידי ניתוח גלים סייסמיים המשתחררים בעת רעידת אדמה. קרום כדור הארץ קרום כדור הארץ הוא השכבה החיצונית של כדור הארץ, ומתחתיה נמצאות המעטפת והגלעין. בין קרום כדור הארץ לבין מעטפת כדור הארץ, מפריד תחום אי הרציפות מוהורוביצ'יץ'. עובי הקרום הוא כ-5 ק"מ מתחת לאוקיינוסים ועד-60 ק"מ מתחת לרכסי הרים. הידרוספירה המצאות כמות גדולה של מים על פני השטח של כדור הארץ היא מאפיין ייחודי שמבדיל את "הכוכב הכחול" מפלנטות אחרות במערכת השמש. ההידרוספירה של כדור הארץ מורכבת בעיקר מאוקיינוסים, אבל היא מכילה את כל המים שנמצאים על ובפני השטח של הפלנטה, כולל ימות, אגמים, נהרות, ומי תהום עד לעומק של 2,000 מטר. המקום התת-מימי הנמוך ביותר הוא Challenger Deep שבשקע מריאנה באוקיינוס השקט בעומק של 10,911 מטרים מתחת לפני הים. העומק הממוצע של האוקיינוסים הוא 3,794 מטרים, למעלה מפי 5 מהגובה הממוצע של היבשות. אם כל האדמה בכדור הארץ הייתה מפוזרת בצורה שווה, היא הייתה בעומק של 2.7 ק"מ מתחת לפני הים. המסה של ההידרוספירה היא כ- ק"ג או כ־1/4400 מהמסה הכוללת של הפלנטה, ולאוקיינוסים יש נפח של כ- קילומטרים מעוקבים. כ-97.5% מהמים הם מים מלוחים, וה-2.5% הנותרים הם מים מתוקים. רוב המים המתוקים, כ-68.7%, מצויים במצב צבירה מוצק (קרח). אטמוספירה האטמוספירה של כדור הארץ היא מעטפת של אוויר סביבו. אטמוספירה זו צפופה באופן יחסי וככל שעולים ומתרחקים מכדור הארץ, הולכת צפיפות האוויר ונהיית דלילה יותר. היא מורכבת מכ-78% חנקן, 21% חמצן, 0.934% ארגון, 0.035% פחמן דו-חמצני וכמויות מזעריות של גזים נוספים, כמו מימן, מתאן, הליום ועוד. כמו כן קיימת כמות כלשהי של מים באטמוספירה, בין 0 ל-7 אחוזים, בהתאם לאזור הגאוגרפי ולאקלים. ישנם מדענים המעריכים כי לכדור הארץ הייתה אטמוספירה ראשונית עם היווצרותו, שהייתה מורכבת מהגזים שבערפילית ממנה נוצרה מערכת השמש, בעיקר מימן והליום, אך זו התפזרה לחלל. לאחר התקררות הדרגתית, קליפת כדור הארץ נוצרה במהלך התקופה שלפני 3.5 - 3.9 מיליארד שנים, במהלכה התרחשה פעילות געשית אינטנסיבית אשר שחררה כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני ואדי מים. כמו כן, ישנה תאוריה הגורסת כי כדור הארץ ספג מטחים תכופים של שביטים אשר גם הכילו כמויות גדולות של מים. עם המשך ההתקררות של האטמוספירה החלו להתעבות אדי המים ליצירת אוקיינוסים שספגו לתוכם את מרבית הפחמן הדו-חמצני. הרכבה של האטמוספירה השתנה לכדי צורתה הנוכחית בזכות תהליכי פוטוסינתזה שביצעו אורגניזמים שונים כגון ציאנו-בקטריות וצמחים, בתהליך ששחרר חמצן לאטמוספירה באופן הדרגתי והפחית את כמות הפחמן הדו-חמצני (תהליך הידוע בשם "אסון החמצן"). הופעת החמצן אפשרה תהליכי נשימה אירובים שצורכים את החמצן וכך נוצר איזון בין שני התהליכים והרכב האטמוספירה התייצב לכדי "האטמוספירה השלישית", הקיימת כיום. הופעת החמצן אפשרה גם את היווצרותה של שכבת האוזון, לה חשיבות רבה בקיום החיים על פני כדור הארץ שכן היא מסננת את הקרינה האולטרה־סגולה המגיעה מהשמש, המסכנת את היצורים החיים. שכבת האוזון מצויה ברובה בסטרטוספירה, בגובה של כ-10 עד 50 ק"מ. לאטמוספירה השפעות נוספות החשובות לקיום החיים, ובהן הגנה מפני גרמי שמים שונים כגון אסטרואידים ומטאורואידים, אשר חלקם נשרף כליל במהלך החדירה לאטמוספירה. גזי החממה שבאטמוספירה, בעיקר אדי מים, פחמן דו-חמצני, מתאן ואוזון, מאפשרים את קיומו של אפקט החממה במסגרתו הגזים הללו מחזירים אל הקרקע קרינה תרמית שהיא פולטת, ובכך מאפשרים את מיתון הטמפרטורה על פני כדור הארץ. ללא אפקט החממה, הטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ הייתה 16 - מעלות צלזיוס ולא הטמפרטורה הנוכחית של 15 מעלות צלזיוס. כיום מתרחשת באופן הדרגתי התחממות עולמית, כשרוב הקהילה המדעית סבורה שתופעה זו נגרמת עקב פליטה מלאכותית של גזי חממה. הרכב האטמוספירה עובי האטמוספירה הוא כ-1,000 ק"מ. היא מחולקת למספר שכבות: טרופוספירה - הטרופוספירה היא המעטפת הקרובה ביותר לפני השטח ומגיעה לגובה של בערך 7 עד 17 ק"מ, ובה מתרחשות התופעות האקלימיות. ככל שעולים בה הקור יגבר והאוויר ייעשה יותר ויותר דליל. סטרטוספירה - מתחילה מגובה של כ־7 - 17 עד 50 ק"מ. בניגוד לטרופוספרה, ככל שעולים בה החום יגבר וייעשה בלתי נסבל (טמפרטורה החמה ביותר היא 250°C). מטוסים משייטים ברמות הנמוכות של הסטרטוספירה כדי להימנע ממערבולות אוויר וממזג אוויר בעייתי המצויים בשכבת הטרופוספרה. מזוספירה - מתחילה מגובה של כ-50 עד 80 - 85 ק"מ. בה רוב המטאוריטים החודרים לאטמוספירה מגיעים כבר לשריפה גמורה. תרמוספירה - השכבה מתחילה מגובה של כ-80 - 85 ק"מ. בשכבת התרמוספירה נמצאת היונוספירה בה נבלעת רוב קרינת השמש בעלת אורך גל הקצר מאולטרה סגול ובתהליך ה"בליעה" הופך חלק מהגז ליונים. באזור היונוספירה מתרחשת תופעת זוהר הקוטב. אקסוספירה - השכבה העליונה ביותר של האטמוספירה המהווה את שלב המעבר בין האטמוספירה והחלל החיצון, ואין לה גבול ברור עמו. ישנם מדענים הסבורים שהאקסוספירה אינה חלק מהאטמוספירה וששכבתה העליונה ביותר היא התרמוספירה. שדה מגנטי לשדה המגנטי של כדור הארץ יש השפעה על מגוון תופעות בכוכב הלכת, באטמוספירה שלו ובחלל הקרוב אליו. על פי ההשערה המקובלת, השדה המגנטי נוצר בגלעין החיצוני של כדור הארץ, ורק חלק קטן ממנו נמדד על פני השטח שלו או בחלל. השדה המגנטי של כדור הארץ דומה לשדה של מגנט דו-קוטבי, שקוטב אחד שלו נמצא באוקיינוס הקרח הצפוני, והשני ליד אנטארקטיקה. קטבים אלו נעים כל העת ממקומם, וקיימות אף עדויות להיפוכי כיוון של השדה המגנטי בתקופות גאולוגיות מסוימות של כדור הארץ. השפעת השדה המגנטי של כדור הארץ מורגשת עד מרחק גדול בחלל, והשפעתו על חלקיקים המגיעים מרוח השמש מגדירה אזור הקרוי מגנטוספירה. לרוח השמש יש גם השפעה קטנה על מיקום הקטבים המגנטיים של כדור הארץ. קיום המגנטוספירה מגן על כדור הארץ מפני רוח השמש ומאפשר את קיום החיים על כדור הארץ. מסלול והסתובבות כדור הארץ יחסית לכוכבי השבת, כדור הארץ משלים סיבוב אחד, סביב הציר שמחבר את הקוטב הצפוני לדרומי, בזמן ממוצע של 23 שעות, 56 דקות, ו-4.091 שניות (יום אחד בזמן Sidereal). מכדור הארץ, התנועה העיקרית הנראית של גרמי שמים אחרים (מלבד לוויינים או מטאורים) היא סיבוב כלפי מערב בשיעור של 15 מעלות לשעה או 0.25 מעלות לדקה. דבר זה שקול לקוטר הנראה של השמש או הירח בכל 2 דקות (מכדור הארץ קוטרם נראה זהה). כדור הארץ מקיף את השמש במרחק של כ-150 מיליון ק"מ (ביתר דיוק: מרחק ממוצע של 149,597,870.7 ק"מ, שהם יחידה אסטרונומית אחת), בכל 365.25636 יממות שמש ממוצעות (שנה אחת בזמן Sidereal), אורך הקפה של כ-940 מיליון ק"מ, ובמהירות של כ-108 אלף קמ״ש. מכדור הארץ נראה שהשמש מבצעת תנועה כלפי שאר הכוכבים של כמעלה אחת ביום (או קוטר ירח או שמש בכל 12 שעות) בכיוון מזרח. בגלל תנועה זו, כדור הארץ חוזר למרידיאן כל 24 שעות בממוצע. מהירות המסלול של כדור הארץ היא בממוצע כ-29 קילומטרים בשנייה, מהירות שבה ניתן לעבור מרחק השווה לקוטר הכדור (כ-12,756 ק"מ) בתוך 7 דקות, ואת המרחק לירח (384,403 ק"מ) בתוך 4 שעות. בגלל הזווית בין ציר סיבוב הכדור לציר המסלול שלו סביב השמש, השמש משנה את מיקומה בשמים במהלך השנה (יחסית לצופה העומד על הקרקע). עבור צופה בחצי הכדור הצפוני, כאשר הקוטב הצפוני נוטה כלפי השמש, הימים מתארכים והשמש נמצאת במקום גבוה יותר בשמים, דבר שמוביל לטמפרטורות ממוצעות חמות יותר בגלל הגידול בקרינת השמש שמגיעה לפני השטח של הכוכב. כאשר הקוטב הדרומי נוטה כלפי השמש, מתרחש תהליך הפוך ומזג האוויר קר יותר בממוצע. מעל חוג הקוטב, מגיעים למצב קיצוני שבו יש תקופה בה אין כלל לילה או יום (תופעות אלו קרויות שמש חצות וליל קוטב בהתאמה). הירח "הירח", הקרוי לעיתים 'לבנה', הוא לוויין יחסית גדול, דמוי ארצי, שקוטרו קרוב לרבע מקוטרו של כדור הארץ. זהו הלוויין הגדול ביותר במערכת השמש שלנו, ביחס לכוכב הלכת אותו הוא מקיף (כארון גדול עוד יותר ביחס לפלוטו, אך פלוטו מוגדר ככוכב לכת ננסי). יתר הירחים במערכת השמש קרויים "ירחים" על שם הירח של כדור הארץ. בשפה מדעית נפוץ לכנותם לוויינים. המשיכה הכבידתית בין כדור הארץ לירח יוצרת גאות ושפל על כדור הארץ. תהליך דומה על הירח גרם לנעילה הגורמת לאחד מהצדדים של הירח להיות "הצד הנראה". הזמן שבמהלכו הוא מקיף את עצמו שווה לזמן שבו הוא מקיף את כדור הארץ. לכן הוא מציג אותו חלק תמיד לכדור הארץ. חלקים מהצד הנראה מוסתרים לנו על ידי השמש לאורך סיבובו של הירח מה שיוצר את מופעי הירח (זמנים שונים במהלך החודש בהם הירח נראה, בצורת חצי סהר, סהר, כמעט מלא, מלא או ריק). בתרבויות מסוימות, לימים בהם הירח מלא מיוחסות סגולות מיוחדות. בשנה רגילה (שמשית) יש כ-12.4 חודשי ירח, מכאן שיש שנים בהן יש מופע של הירח 13 פעמים. לדוגמה, אם המופע הראשון של הירח יהיה בתחילת ינואר, יהיו בנובמבר שני מופעים של הירח. ירח מלא המופיע פעם שנייה באותו חודש לועזי בשנה בה יש 13 מופעי ירח מלא נקרא "ירח כחול" (Blue moon), וזה על מנת להבדילו ממופע ירח המתרחש פעם שנייה באותו חודש לועזי, תופעה המתרחשת בתדירות גבוהה יותר. המושג ירח כחול הוא מקור הביטוי "once in a blue moon", המקבילה האנגלית ל"פעם ביובל". בגלל המשיכה ההדדית הירח נסוג מכדור הארץ בקרוב ל-38 מ"מ בכל שנה, ולמעשה התרחקות הירח מאיטה את סיבוב כדור הארץ סביב עצמו. לאורך מיליוני שנים שינויים זעירים כאלה, והתארכות היממה על כדור הארץ ב-17 מיקרו שניות בשנה מצטברים לשינויים רבי השפעה. בתור הדבון היו 400 ימים בשנה, בני 21.8 שעות כל אחד. לירח תפקיד משמעותי בהתפתחות החיים על כדור הארץ בגלל השפעתו על מזג האוויר. עדויות פלאונטולוגיות מראות שזווית הנטייה של כדור הארץ מיוצבת על ידי יחסי גאות ושפל עם הירח. כמה תאוריות מאמינות שללא הייצוב של הירח כנגד מומנט הכוח, זווית הנטייה של כדור הארץ הייתה בלתי יציבה ברמה כאוטית, כפי שהיא בלתי יציבה במאדים. אם זווית הנטייה של כדור הארץ תתקרב למישור המילקה שינויים עונתיים אדירים יגרמו למזג אוויר יוצא דופן, ומסוכן. קוטב אחד יפנה ישירות אל השמש בקיץ, ולהפך, בחורף. פלאונטולוגים שלמדו את המקרה התאורטי הזה הגיעו למסקנה ששינוי כזה יחסל את כל צורות החיים הגדולות והעליונות על כדור הארץ. עם זאת, נושא זה שנוי במחלוקת, וייתכן שניתן ליישבה בעזרת מחקר נוסף של מאדים, החולק עם כדור הארץ זווית נטייה דומה ואורך יום דומה, אך שונה ממנו בכך שאין לו ירח גדול או ליבה נוזלית. בגלל קרבתו המיוחדת של הירח מתאפשרים ליקויי חמה וירח. זאת כיוון שהשמש גדולה מהירח פי 400, ואילו הירח קרוב יותר פי 400. אם יחס ההקטנה של מערכת כדור הארץ-ירח היה עומד על 1:42,000,000, כי אז קוטר כדור הארץ היה כ-30 ס"מ (גודל של דגם תקני), וגודל הירח היה כגודלו של כדור בסיס (כ-7 ס"מ קוטר), והמרחק בניהם היה כ-9 מטרים. ממרחק כזה לאיש העומד היכן שדגם כדור הארץ, הירח היה נראה כגודל מחק בקצה עיפרון. התאמה ליצורים חיים כוכב-לכת בו מתקיימים תנאים התומכים בקיום של יצורים חיים נקרא ראוי למגורים (habitable), גם בטרם אלה התפתחו בו. מידת יכולתו של המדע לזהות כוכבי-לכת כאלה אינה ברורה, משום שהאדם מכיר מדגם של כוכב-לכת יחיד בו מתקיימים חיים מסוימים, ומשום שצורות החיים היחידות שהוא מכיר הן כאלה היכולות להתאים דווקא לכוכב-לכת זה. כדור הארץ מספק את התנאים לקיום חיים (כפי שאנו מבינים אותם כיום): הימצאות מים במצב נוזלי, סביבה בה מולקולות אורגניות יכולות להתקיים ולהגיב זו עם זו, וכניסה של זרם אנרגיה גדול מספיק כדי לאפשר מטבוליזם. הפרמטרים המאפשרים את יצירת החיים ואת המשך הקיום שלהם, כוללים את מבנה השמש ומערכת השמש, המרחק של כדור הארץ מהשמש, השונות במסלול שלו סביבה, קצב הסיבוב שלו סביב צירו, זווית הציר, ההיסטוריה הגאולוגית של הכדור, וקיום של אטמוספירה ושל שדה מגנטי מגן. ביוספרה לפעמים טוענים כי כלל צורות החיים בכדור הארץ יוצרים "ביוספרה". לרוב מאמינים כי ביוספרה זו החלה להתפתח לפני 3.5 מיליארד שנים. מדענים מאמינים כי ביוספורות דומות לכדור הארץ הן דבר נדיר. הביוספרה מחולקת למספר ביומות, המאוכלסות על ידי בעלי חיים וצמחים שבהרחבה יש ביניהם קווי דמיון. על פני האדמה, קווי רוחב ראשיים וגובה מעל פני הים מפרידים בין ביומים שונים. באופן יחסי, ביומים יבשתיים בחוג הארקטי והאנטארקטי או בגבהים גבוהים שוממים מצמחים וחיות, בעוד שבממוצע, מגוון המינים הגבוה ביותר נמצא באזורי קו המשווה. משאבי טבע "משאבי טבע" הם חומרים ומרכיבים טבעיים בסביבה שהאדם משתמש בהם לתועלתו. בין משאבי הטבע אפשר למנות: קרקע, אוויר, מים, מזון, מינרלים, חומרי גלם, אזורי מחיה, צמחייה, בעלי חיים ומתכות. המונח משאבי טבע משמש גם לציון חומרים אותם צורכים אורגניזמים החיים בבית גידול מסוים. ישנם משאבי טבע שלאחר עיבודם התועלת שאפשר להפיק מהם גדלה. לפני העיבוד נקרא אותו משאב טבע "גולמי", ולאחר עיבודו הוא כבר לא גולמי אלא מעובד. מחצבים גולמיים נקראים עפרות, למשל: עפרת נחושת, עפרת ברזל, עפרת אלומיניום, עופרת האבץ. משאבי הטבע אינם מפוזרים באופן שווה על פני כדור הארץ. לדוגמה, חלק נכבד ממקורות הנפט בעולם מרוכז במזרח התיכון, בארצות כמו ערב הסעודית, איראן, עיראק ועוד. סכנות טבעיות וסביבתיות פגיעת אסטרואידים קיצם של החיים על פני כדור הארץ יכול להגיע מפגיעה מקבוצת אסטרואידים בשם אסטרואידי אפולו. האסטרואיד "99942 אפופיס". הראשון לקבל דרגה 4 בסולם טורינו כיוון שהיה חשד שמעבר ליד כדור הארץ ב-2029 שיגרום לשינוי מסלול שיביא להתנגשות עם כדור הארץ ב-2036. לאחר תצפיות נוספות במהלך השנים שהביאו לחישוב מדויק של המסלול התברר כי אפופיס יעבור ב-13 באפריל 2029 במרחק של כ-32,000 ק"מ מכדור הארץ, ודרגת הסיכון שלו ירדה לאפס. אסטרואיד אחר יכול לפגוע בכדור הארץ הוא האסטרואיד שיש לו הסתברות של 1:4000 לפגוע בכדור הארץ ב-2880. מחסור במשאבים הרבה מדינות כיום סובלות ממחסור במים. הרבה מדינות מפתחות דרכים שונות להשגת מים, כגון טכניקות להתפלת מי ים, בניית סכרים שונים לאגירת מים, טיהור שפכים, ועוד. לפי נתוני אתרים שונים, בערך 97% מהמים בעולם הם מים מלוחים (לכן התפלת מי ים היא הדרך הזמינה ביותר). בערך 2% מהמים בעולם הם מים מתוקים הלכודים בקרחונים שבחלקים הצפוניים והדרומיים בעולם, ופחות מ-1% מהמים בעולם הם מי תהום. אידאולוגיות כגון סביבתנות, שואפות להתמודד עם בעיית המחסור במשאבים באמצעות אחריות חברתית, אישית ופוליטית, או באמצעות מחקר ופיתוח. דמוגרפיה נכון למרץ 2018 אוכלוסיית כדור הארץ נאמדת בכ-7.6 מיליארד בני אדם. הצפיפות הממוצעת היא כ-50 איש לקילומטר רבוע (ללא התחשבות באנטארקטיקה). כשני שלישים מהאוכלוסייה הם ביבשת אסיה (כ-2.6 מיליארד בסין והודו בלבד). היבשת הצומחת ביותר היא אפריקה, שקצב הגידול השנתי בה הוא כ-2.5 אחוז לשנה, ואילו באירופה שיעור הגידול הוא זניח. בישראל, לשם השוואה, שיעור הגידול עומד על כ-2 אחוזים לשנה במהלך המאה ה-20 אוכלוסיית העולם יותר משילשה את עצמה, כאשר בשנת 1900 הייתה כ-1.65 מיליארד ואילו ב-1999 כ-6 מיליארד. עד אמצע המאה ה-19 קצב הגידול של אוכלוסיית העולם היה איטי למדי, והיא הכפילה את עצמה אחת לכמה מאות שנים. במאה העשרים גבר מאוד קצב הגידול, ואוכלוסיית העולם הכפילה את עצמה מ-1927 ל-1974 (47 שנים), מ-1950 ל-1987 (37 שנים) ומ-1960 ל-1999 (39 שנים). החל משנות השבעים, במקביל לירידה בפריון, יורד קצב הגידול של אוכלוסיית כדור הארץ בהתמדה. בסוף שנות השישים הגיעה העלייה השנתית ל-2.06 אחוז לשנה, ועל פי הערכות האו"ם בשנת 2000 היא ירדה ל-1.2%, ונכון ל-2013 לכ-1.1%. כדור הארץ בתרבות אטימולוגיה הסימול התקני של כדור הארץ הוא צלב המוקף בעיגול. סמל זה ידוע בשם "צלב הגלגל", "צלב השמש", "צלב אודין" או "צלב האישה". בתרבויות שונות היה לסימן זה משמעויות שונות, והוא מסמל כיום את נקודות המצפן, כדור הארץ והאדמה. גרסה נוספת של הסמל היא צלב בראש העיגול בדומה ל-"Globus cruciger" סמל נוצרי לסמכות, ששימש גם כסמל אסטרונומי קדום של כדור הארץ. דגל כדור הארץ דגל כדור הארץ הוא דגל שעוצב על ידי הסטודנט השוודי אוסקר פרנפלדט. הדגל, לטענתו, אמור לשמש כדגל הרשמי של כוכב הלכת ארץ בעתיד. בנוסף, פרנפלט רואה בדגל סיבה לאחדות המין האנושי בדרך לחלל. החזון של יוצרי הדגל ומפיציו הוא לשגר חללית למאדים שבה יונף דגל האנושות כולה ולא דגל לאומי, וזה יהיה סימן לאחדות אנושית. פרנפלדט אמר כי "במסעות הנוכחיים לחלל החיצון משתמשים בדגלים של לאומים שונים בהתאם למדינה שמממנת את המראה. עם זאת, הנוסעים בחלל הם לא רק נציגים של מדינותיהם. הם נציגים של כדור הארץ". השקפות מודרניות בתרבות הפופולרית הארץ התיכונה של ג'ון רונלד רעואל טולקין שוכנת בארדה שמעוצבת תחילה כאדמה שטוחה. עם זאת, לאחר שקיעתה של נומינור בסוף העידן השני, ואלינור (מקום משכנם של האלים) יוצאת מתחומי ארדה, וזו הופכת לכדור עגול. בסדרה המדריך הטרמפיסט לגלקסיה הציע דאגלס אדמס כי כדור הארץ, כולל היצורים החיים עליו, הוא למעשה מחשב ענק שהוזמן על ידי העכברים. לאחר שקיבלו העכברים את התשובה לחיים, היקום וכל השאר היה עליהם לנסות למצוא את השאלה המתאימה לתשובה זו, ולשם כך נבנה כדור הארץ על ידי חברה לבניית פלנטות. כדור הארץ נהרס על ידי "ווגנים" משום שהוא מפריע להקמתה של אוטוסטרדה-בין חללית. בקרב מספר סופרי פנטזיה כדור הארץ מקושר לכדורי ארץ או לפלנטות אחרות ביקומים מקבילים, ביניהם סדרת נרניה וחומריו האפלים. בשנת 1988 כדור הארץ הנתון בסכנה נבחר לאיש השנה של המגזין "טיים". עתיד כדור הארץ עתיד הפלנטה קשור קשר הדוק למחזור החיים של השמש. הליום המצטבר בליבת השמש יגרום לכך שכמות הקרינה המופצת מהשמש תגדל לאיטה. כמות קרינת השמש צפויה לגדול בכ-10% במשך ה-1.1 מיליארד השנים הבאות, ובכ-40% במהלך 3.5 מיליארד השנים הבאות. מודלים אקלימיים מצביעים על כך שגידול כזה בקרינה צפוי להוביל להשפעות נוראיות על החיים בכדור הארץ, כולל לדוגמה האפשרות של אובדן האוקיינוסים. כחלק ממחזור החיים של השמש, היא צפויה להתרחב ולהפוך לענק אדום בעוד כ-5 מיליארד שנים. מודלים מצביעים על כך כי היא תתפשט עד לכ-99% מהמרחק למסלול הנוכחי של כדור הארץ. עם זאת, עד אז מסלול כדור הארץ עשוי להתרחב עד פי 1.7 מהמסלול הנוכחי בגלל הירידה במסה של השמש. כך שייתכן שכדור הארץ לא יבלע על ידי השמש, אם כי רוב או כל החיים על פני הכדור צפויים להיכחד בגלל קרבת השמש לכדור הארץ. עם זאת מודלים מאוחרים יותר מראים כי ייתכן וכדור הארץ יבלע בשמש וייהרס בה בגלל השפעות של גאות וכבידה. ראו גם קישורים חיצוניים שעון כדור הארץ יום/לילה סלעים שגילם מוערך ב-4.28 מיליארד שנה התגלו בקוויבק שבקנדה, באתר אוניברסיטת מקגיל המכון למדעי כדור הארץ, באתר האוניברסיטה העברית בירושלים האנציקלופדיה למדעי כדור הארץ, באתר המכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית יגאל גלילי, מי אמר שהעולם הוא כדור?, כמעט 2000 5, חורף 1995 חסרי מנוח: מהירות כדור הארץ ביקום, באתר סוכנות החלל הישראלית Henry Cavendish's Experiment - ניסוי למציאת משקל כדור הארץ 1798 הערות שוליים כוכבי לכת במערכת השמש

כדור הארץ (או ארץ; מכונה גם "העולם") הוא כוכב הלכת השלישי במערכת השמש, החמישי בגודלו במערכת, והגדול מבין ארבעת כוכבי הלכת הארציים. על פי הערכות מדעיות, הוא נוצר לפני כ-4.54 מיליארד שניםוכ-20–30 מיליון שנים לאחר מכן רכש את הלוויין הטבעי היחיד סביבו, הירח.כמיליארד שנים לאחר היווצרותו הופיעו בו התאים החיים הראשונים. כדור הארץ הוא גרם השמיים היחיד שידוע על קיום חיים בו.יום כדור הארץ, המצוין ב-22 באפריל, הוכרז באו"ם ב-2009, כיום בינלאומי, המציין מודעות להגנת הסביבה של כדור הארץ.מידע כלליכדור הארץ הוא כדור הפחוס בקטבים (ספרואיד אובלי), עם קוטר ממוצע של 12,742 ק"מ בקירוב. כיוון שכדור הארץ פחוס בקטבים, הרדיוס לכיוון הקטבים קטן מעט יותר מהרדיוס לכיוון קו המשווה, בקטבים 6,356.8 ק"מ, ובקו המשווה 6,378.1 ק"מ. בהתאמה, היקף כדור הארץ סביב קו המשווה הוא 40,075.016 ק"מ, ואילו סביב קווי האורך צפון-דרום הוא 40,007.86 ק"מ.29.2% מפני כדור הארץ הם יבשה והשאר ימים.כדור הארץ מסתובב סביב צירו במהירות משיקית של כ-0.5 ק"מ לשנייה ונע סביב השמש במהירות של כ-29 ק"מ לשנייה. כדור הארץ סובב סביב השמש במסלול אליפטי. השמש מצויה באחד ממוקדי האליפסה. הנקודה הקרובה ביותר לשמש נקראת פריהליון והנקודה הרחוקה ביותר נקראת אפהליון.עונות השנה נגרמות בשל ההטיה של ציר הסיבוב של כדור הארץ בזווית של 23.5 מעלות מן האנך למישור סיבובו סביב השמש (מישור המילקה), ולכן זווית פגיעת קרני השמש משתנה במשך השנה. כלומר, כאשר כדור הארץ סובב סביב השמש, נטייתו גורמת לכך שבחצי המסלול של סיבוב הארץ סביב השמש חצי הכדור הצפוני מקבל יותר שעות שמש מחצי הכדור הדרומי, כשהאזורים מעבר לחוג הקוטב הדרומי מצויים בחשכה מוחלטת כל הזמן, ובחצי המסלול המשלים של סיבוב הארץ סביב השמש המצב הפוך. משום כך, לא יתקיימו קיץ וחורף באותו הזמן גם בחצי הצפוני של כדור הארץ וגם בחצי הדרומי.היממה מוגדרת בכדור הארץ על פי צפיית מהלך השמש בשמים, כאשר מחזור אחד של התנועה היומית של השמש על פני כיפת השמים נמדדת באופן הבא: פרק הזמן החולף מצהרי יום אחד למשנהו או בין שני מעברים עוקבים של השמש על קו הצהריים. עם המצאת השעון, נקבע משך היממה ל-24 שעות, אולם זמן זה אינו מדויק ומשתנה בין עונות השנה. על-פי הגדרת היחידה שנייה המקובלת, קיום הזמן שאורך לכדור הארץ להסתובב צירית הוא 23.934 שעות. זמן סיבוב כדור הארץ סביב השמש הוא 365.256366 ימים (365 ימים, 6 שעות, 9 דקות, 10 שניות ו-2 מאיות), זמן זה נקרא שנה.היסטוריהבמהלך מיליארד השנים הראשונות בהיסטוריית כדור הארץ, החיים הופיעו באוקיינוסים והחלו להשפיע על אטמוספירת כדור הארץ ופני השטח, מה שהוביל לשגשוג אורגניזמים אווירנים ואל-אווירניים. מספר ראיות גאולוגיות מצביעות על כך שהחיים על פני כדור הארץ החלו לפני 4.1 מיליארד שנים. מאז, השילוב בין המרחק של כדור הארץ מהשמש, התכונות הפיזיות וההיסטוריה הגאולוגית אפשרו לחיים להתפתח ולשגשג.היווצרותהתאוריה הרווחת היא כי כדור הארץ נוצר לפני כ-4.54 מיליארד שנים, יחד עם כוכבי הלכת האחרים, מהצטברות של גז ואבק שנותרו בערפילית לאחר היווצרות השמש. לפי השערת ההתנגשות הענקית, הירח נוצר 20 מיליון שנים אחרי כן, כנראה כתוצאה מהתנגשות עם אובייקט בגודלו של מאדים הקרוי תיאה.גאולוגיהבתחילה היה כדור הארץ מותך, והשכבה החיצונית של הכדור התקררה, מה שיצר את הקרום החיצוני של כדור הארץ. גזים שנפלטו באותה תקופה ופעילות געשית הביאו ליצירתה של האטמוספירה הראשונית. עם ירידת הטמפרטורה, מים וקיטור החלו להתרכז, וכך נוצרו האוקיינוסים. יבשות נוצרו, נפרדו והתאחדו מחדש, כאשר פני כדור הארץ עוצבו מחדש במהלך מאות מיליוני השנים הבאות, והצטרפו לכדי יצירת יבשת על. לפני 750 מיליוני שנים לערך החלה להתפרק יבשת העל הראשונה הידועה, רודיניה. מאוחר יותר היבשות התאחדו שוב ויצרו את פנוטיה (Pannotia). פנוטיה התפרקה גם היא לפני 540 מיליון שנים. לבסוף, יצרו החלקים את פנגיאה, שהתפרקה לפני 180 מיליוני שנים.חלוקה גאולוגיתמדע הגאולוגיה עוסק בחקר השינויים שחלו בקרום כדור הארץ, והגאולוגים מחלקים את תולדות כדור הארץ לעידנים, לתורים, לתקופות ולגילים.פרקמבריון העידן הקדום ביותר, הוא עידן הפרקמבריון ("העידן שלפני הקמבריון"), שנמשך מאז היווצרות כדור-הארץ, לפני 4.5 מיליארדי שנים, ועד לפני 570 מיליון שנה בערך. הסלעים הקדומים ביותר שנתגלו מעידן זה (שהמדענים הצליחו לקבוע את גילם), הם בני 3.7 מיליארדי שנים. מכאן שאין לנו עדות על 800 מיליוני השנים הראשונות בחייו של כדור-הארץ.לפני 3.5 מיליארדי שנים בערך, נוצרו על פני כדור-הארץ, צורות החיים הראשונות, ולפני 3 מיליארדי שנים בערך, נוצרו סלעי המשקע הקדומים ביותר. הם התהוו מהתלכדות שחק סלעים קדומים יותר, שנוצר עקב הבליה והרבד ביבשה או במים. סלעי פרקמבריון עשירים במחצבים, כגון במרבצי ברזל, ניקל, נחושת וזהב, יותר מסלעים מאוחרים יותר.פלאוזואיקוןהעידן שבא לאחר עידן הפרקמבריון, הוא עידן הפלאוזואיקון ("עידן החיים הקדום"), נמשך כ-300 מיליוני שנים, עד לפני 250 מיליון שנה בערך. שכבות הסלע מעידן הפלאוזואיקון כוללות שרידי דגים ודו-חיים. בסוף העידן, הופיעו ראשוני הזוחלים. רוב מרבצי הפחם, שהם שרידיהם של צמחים, נוצרו בעידן זה. הוא נחלק לשישה תורים: קמבריון, אורדוביק, סילור, דבון, קרבון ופרם.מזוזואיקוןהעידן שבא לאחר עידן הפלאוזואיקון, הוא עידן המזוזואיקון ("עידן החיים האמצעי"), נמשך כ-180 מיליוני שנים והסתיים לפני 65 מיליון שנים בערך. הוא נחלק לשלושה תורים: תור הטריאס, תור היורה ותור הקרטיקון. בעידן זה התפוררה גונדוונה הקדומה, היבשת הענקית שהשתרעה ברובה במחצית-הכדור הדרומי, ליבשות אמריקה הדרומית, אפריקה, אוסטרליה ואנטארקטיקה, בעוד יבשת לאוראסיה במחצית-הכדור הצפוני התפוררה ליבשות אירואסיה ואמריקה הצפונית. בתור הקרטיקון נוצרו חלק גדול מן השכבות המכסות את פני השטח של ארץ-ישראל. עידן המזוזואיקון, היה תקופת שגשוגם של הזוחלים, ובתוכם גם הדינוזאורים, והופיעו בו לראשונה צמחים בעלי פרחים, היונקים והעופות. אך בסופו, לפני 65 מיליון שנה בערך, נכחדו רבים מן המינים בהכחדה המונית המכונה הכחדת קרטיקון-פלאוגן. תאוריה מקובלת, אך המדענים חלוקים לגביה, היא שההכחדה נגרמה עקב התנגשות מטאוריט בכדור הארץ.קנוזואיקוןהעידן הנוכחי, הקנוזואיקון ("עידן החיים החדשים"), נחלק לשני תורים: תור השלישון, שנמשך עד לפני כשני מיליון שנים בערך, ותור הרביעון, הנמשך עד היום. בתור השלישון, נעלם האוקיינוס הקדום טתיס, שהפריד בין יבשות גונדוונה בדרום ללאוראסיה בצפון. קרקעיתו החלה להתרומם, וכך נוצרי רכסי האלפים וההימליה. עם העלמם של הדינוזאורים, החלו "לשלוט" בכדור-הארץ היונקים.תור הרביעון, שהחל כאמור לפני כשני מיליון שנים בערך, נחלק לשתי תקופות - הפליסטוקן וההולוקן. בפליסטוקן הופיע לראשונה האדם. בפליסטוקן, התחוללו גם ארבע תקופות-קרח, תקופות של התפשטות הקרחונים על-פני חלקים גדולים של אירופה ושל אמריקה הצפונית. בין ארבע תקופות קרח אלה, הפרידו תקופות בין-קרחוניות (אינטרגלציאל), חמות יותר, שבהן חלה נסיגת הקרח. תקופת הקרח האחרונה, הסתיימה לפני 15,000 שנה בערך. בארץ ישראל מצויות שכבות מתקופת הפליסטוקן במישור החוף, בעמקי הצפון, בבקעת באר שבע ובנגב המערבי.הקנוזואיקון, ובפרט המאה האחרונה שבו, מאופיין בשינויי אקלים מהירים יותר מכל תקופה אחרת לפניה, בשל ההתחממות הגלובלית.הרכב ומבנה כדור הארץצורהכדור הארץ הוא כדור פחוס קטבים (ספרואיד אובלי), עם קוטר ממוצע של 12,742 ק"מ בקירוב (כיוון שכדור הארץ פחוס בקטבים, הרדיוס שם קטן יותר מאשר הרדיוס שבקו המשווה, בקטבים - 6,356 ק"מ, בקו המשוה - 6,378). פחות משליש מפני כדור הארץ הם יבשה והשאר מכוסים מים. בנוסף למי האוקיינוסים, יש גם אחוז קטן של מים ביבשה, בימות, אגמים, נהרות, נחלים ומי תהום.הרכב כימי וצפיפותמסת כדור הארץ היא בקירוב ק"ג. המסה מורכבת בעיקר מברזל (32.1%), חמצן (30.1%), צורן (15.1%), מגנזיום (13.9%), גופרית (2.9%), ניקל (1.8%), סידן (1.5%), אלומיניום (1.4%). 1.2% הנותרים מורכבים מכמויות זעירות של יסודות אחרים.היוונים הקדמונים הגיעו כבר בתקופתם למסקנה כי במרכז כדור הארץ קיימת צפיפות חומר גדולה יותר מאשר בקרום כדור הארץ. אם קבוע הכבידה של כדור הארץ הוא 5.5 קילוגרם לליטר, והצפיפות היחסית של הסלעים על פני כדור הארץ היא 2.7 קילוגרם לליטר בקרוב, הרי במרכז אמור להימצא חומר שצפיפותו עולה על צפיפות סלעי פני השטח. אף אם לוקחים בחשבון את הלחץ של השכבות על פנים כדור הארץ. מכאן המסקנה כי החומרים בפנים כדור הארץ שונים מאלה המצויים על פני כדור הארץ.מבנה פנימיתצפיות ישירות על הרכבו הפנימי של כדור הארץ מוגבלות ביותר. התצפיות העמוקות ביותר נעשו רובן במימי השקעים העמוקים בסמוך לשוליים החיצוניים של מדף היבשת המערבי של האוקיינוס השקט, כדוגמת תהום צ'לנג'ר בשקע מריאנה (10,911 מטר), השקע העמוק ביותר בעולם. בשאר חלקי כדור הארץ ניתן לבצע תצפיות במעמקי מכרות ובקידוחי נפט. בכל מקרה המידע המתקבל הוא על חלק קטן מהרדיוס של כדור הארץ שהוא בקירוב 6,370 ק"מ. המדענים אם כן משתמשים במדידות עקיפות כדי למדוד ולחקור את הרכבו הפנימי של כדור הארץ, בשיטות שונות כגון סייסמולוגיה ומדידות כבידה ומגנטיות. בשיטות אלו סווגו שלוש שכבות עיקריות המרכיבות את כדור הארץ: קרום, מעטפת וגלעין.גלעין כדור הארץגלעין כדור הארץ (או: ליבת כדור הארץ) הוא החומר הנמצא במרכז כדור הארץ, החל מ-2,890 קילומטר מתחת לפני השטח. סביב הגלעין נמצאת המעטפת וסביב המעטפת נמצא קרום כדור הארץ, כשביניהם מפריד תחום אי הרציפות וייכרט-גוטנברג. רדיוס הליבה הוא בערך 3,500 קילומטר. היא עשויה מניקל ומברזל ומורכבת משכבה חיצונית נוזלית ומליבה פנימית מוצקה. קוטר הגלעין הוא כמחצית מקוטר כדור הארץ, ומסתו 32.4% ממסת כדור הארץ. הטמפרטורה המשוערת במרכז הגלעין מגיעה ליותר מ-6,000 מעלות צלזיוס. מקור החום הוא כתוצאה משני תהליכים: אנרגיה כבידתית - כוח הכבידה של כדור הארץ עצמו, אשר יוצר לחץ רב והופך לאנרגיית חום, תהליך זה מרכיב כ-20% מהחום הפנימי. דעיכה רדיואקטיבית - האיזוטופים אשר יוצרים את מירב החום הם: אשלגן-40, אורניום-238, אורניום-235, תוריום-232. תהליך זה מרכיב כ-80% מהחום הפנימי. כתוצאה מהעובדה שרוב החום נוצר מדעיכה של איזוטופים רדיואקטיביים, מדענים מאמינים שגרעינו של כדור הארץ הקדום היה חם הרבה יותר, זאת משום שמספר איזוטופים רדיואקטיביים שהיו אז, טרם השלימו את דעיכתם.מדענים מעריכים שטמפרטורת הגרעין של כדור הארץ הייתה כפולה לפני 3 מיליארד שנה, חום רב זה האיץ מספר תהליכים, כמו טקטוניקת הלוחות, זרמי הערבול, ועוד.מעטפת כדור הארץלמעטפת כדור הארץ שתי שכבות: המעטפת העליונה היא סלע שלמרות היותו מוצק הוא חם מאוד ועשוי להפוך לנוזל צמיג. סלעי המעטפת התחתונה צפופים יותר בגלל הלחץ הגבוה יותר בעומק זה. עובייה של המעטפת כ-2,900 ק"מ. חקר המעטפת מתבצע היום באמצעות בדיקת הלבה שנפלטת מהרי געש. לבה שמקורה בדרך כלל בשכבה העליונה של המעטפת, וכן על ידי ניתוח גלים סייסמיים המשתחררים בעת רעידת אדמה.קרום כדור הארץקרום כדור הארץ הוא השכבה החיצונית של כדור הארץ, ומתחתיה נמצאות המעטפת והגלעין. בין קרום כדור הארץ לבין מעטפת כדור הארץ, מפריד תחום אי הרציפות מוהורוביצ'יץ'. עובי הקרום הוא כ-5 ק"מ מתחת לאוקיינוסים ועד-60 ק"מ מתחת לרכסי הרים.הידרוספירההמצאות כמות גדולה של מים על פני השטח של כדור הארץ היא מאפיין ייחודי שמבדיל את "הכוכב הכחול" מפלנטות אחרות במערכת השמש. ההידרוספירה של כדור הארץ מורכבת בעיקר מאוקיינוסים, אבל היא מכילה את כל המים שנמצאים על ובפני השטח של הפלנטה, כולל ימות, אגמים, נהרות, ומי תהום עד לעומק של 2,000 מטר. המקום התת-מימי הנמוך ביותר הוא Challenger Deep שבשקע מריאנה באוקיינוס השקט בעומק של 10,911 מטרים מתחת לפני הים. העומק הממוצע של האוקיינוסים הוא 3,794 מטרים, למעלה מפי 5 מהגובה הממוצע של היבשות. אם כל האדמה בכדור הארץ הייתה מפוזרת בצורה שווה, היא הייתה בעומק של 2.7 ק"מ מתחת לפני הים.המסה של ההידרוספירה היא כ- ק"ג או כ־1/4400 מהמסה הכוללת של הפלנטה, ולאוקיינוסים יש נפח של כ- קילומטרים מעוקבים. כ-97.5% מהמים הם מים מלוחים, וה-2.5% הנותרים הם מים מתוקים. רוב המים המתוקים, כ-68.7%, מצויים במצב צבירה מוצק (קרח).אטמוספירההאטמוספירה של כדור הארץ היא מעטפת של אוויר סביבו. אטמוספירה זו צפופה באופן יחסי וככל שעולים ומתרחקים מכדור הארץ, הולכת צפיפות האוויר ונהיית דלילה יותר. היא מורכבת מכ-78% חנקן, 21% חמצן, 0.934% ארגון, 0.035% פחמן דו-חמצני וכמויות מזעריות של גזים נוספים, כמו מימן, מתאן, הליום ועוד. כמו כן קיימת כמות כלשהי של מים באטמוספירה, בין 0 ל-7 אחוזים, בהתאם לאזור הגאוגרפי ולאקלים.ישנם מדענים המעריכים כי לכדור הארץ הייתה אטמוספירה ראשונית עם היווצרותו, שהייתה מורכבת מהגזים שבערפילית ממנה נוצרה מערכת השמש, בעיקר מימן והליום, אך זו התפזרה לחלל. לאחר התקררות הדרגתית, קליפת כדור הארץ נוצרה במהלך התקופה שלפני 3.5 - 3.9 מיליארד שנים, במהלכה התרחשה פעילות געשית אינטנסיבית אשר שחררה כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני ואדי מים. כמו כן, ישנה תאוריה הגורסת כי כדור הארץ ספג מטחים תכופים של שביטים אשר גם הכילו כמויות גדולות של מים. עם המשך ההתקררות של האטמוספירה החלו להתעבות אדי המים ליצירת אוקיינוסים שספגו לתוכם את מרבית הפחמן הדו-חמצני.הרכבה של האטמוספירה השתנה לכדי צורתה הנוכחית בזכות תהליכי פוטוסינתזה שביצעו אורגניזמים שונים כגון ציאנו-בקטריות וצמחים, בתהליך ששחרר חמצן לאטמוספירה באופן הדרגתי והפחית את כמות הפחמן הדו-חמצני (תהליך הידוע בשם "אסון החמצן"). הופעת החמצן אפשרה תהליכי נשימה אירובים שצורכים את החמצן וכך נוצר איזון בין שני התהליכים והרכב האטמוספירה התייצב לכדי "האטמוספירה השלישית", הקיימת כיום. הופעת החמצן אפשרה גם את היווצרותה של שכבת האוזון, לה חשיבות רבה בקיום החיים על פני כדור הארץ שכן היא מסננת את הקרינה האולטרה־סגולה המגיעה מהשמש, המסכנת את היצורים החיים. שכבת האוזון מצויה ברובה בסטרטוספירה, בגובה של כ-10 עד 50 ק"מ.לאטמוספירה השפעות נוספות החשובות לקיום החיים, ובהן הגנה מפני גרמי שמים שונים כגון אסטרואידים ומטאורואידים, אשר חלקם נשרף כליל במהלך החדירה לאטמוספירה. גזי החממה שבאטמוספירה, בעיקר אדי מים, פחמן דו-חמצני, מתאן ואוזון, מאפשרים את קיומו של אפקט החממה במסגרתו הגזים הללו מחזירים אל הקרקע קרינה תרמית שהיא פולטת, ובכך מאפשרים את מיתון הטמפרטורה על פני כדור הארץ. ללא אפקט החממה, הטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ הייתה 16 - מעלות צלזיוס ולא הטמפרטורה הנוכחית של 15 מעלות צלזיוס. כיום מתרחשת באופן הדרגתי התחממות עולמית, כשרוב הקהילה המדעית סבורה שתופעה זו נגרמת עקב פליטה מלאכותית של גזי חממה.הרכב האטמוספירהעובי האטמוספירה הוא כ-1,000 ק"מ. היא מחולקת למספר שכבות:טרופוספירה - הטרופוספירה היא המעטפת הקרובה ביותר לפני השטח ומגיעה לגובה של בערך 7 עד 17 ק"מ, ובה מתרחשות התופעות האקלימיות. ככל שעולים בה הקור יגבר והאוויר ייעשה יותר ויותר דליל.סטרטוספירה - מתחילה מגובה של כ־7 - 17 עד 50 ק"מ. בניגוד לטרופוספרה, ככל שעולים בה החום יגבר וייעשה בלתי נסבל (טמפרטורה החמה ביותר היא 250°C). מטוסים משייטים ברמות הנמוכות של הסטרטוספירה כדי להימנע ממערבולות אוויר וממזג אוויר בעייתי המצויים בשכבת הטרופוספרה.מזוספירה - מתחילה מגובה של כ-50 עד 80 - 85 ק"מ. בה רוב המטאוריטים החודרים לאטמוספירה מגיעים כבר לשריפה גמורה.תרמוספירה - השכבה מתחילה מגובה של כ-80 - 85 ק"מ. בשכבת התרמוספירה נמצאת היונוספירה בה נבלעת רוב קרינת השמש בעלת אורך גל הקצר מאולטרה סגול ובתהליך ה"בליעה" הופך חלק מהגז ליונים. באזור היונוספירה מתרחשת תופעת זוהר הקוטב.אקסוספירה - השכבה העליונה ביותר של האטמוספירה המהווה את שלב המעבר בין האטמוספירה והחלל החיצון, ואין לה גבול ברור עמו. ישנם מדענים הסבורים שהאקסוספירה אינה חלק מהאטמוספירה וששכבתה העליונה ביותר היא התרמוספירה.שדה מגנטילשדה המגנטי של כדור הארץ יש השפעה על מגוון תופעות בכוכב הלכת, באטמוספירה שלו ובחלל הקרוב אליו. על פי ההשערה המקובלת, השדה המגנטי נוצר בגלעין החיצוני של כדור הארץ, ורק חלק קטן ממנו נמדד על פני השטח שלו או בחלל. השדה המגנטי של כדור הארץ דומה לשדה של מגנט דו-קוטבי, שקוטב אחד שלו נמצא באוקיינוס הקרח הצפוני, והשני ליד אנטארקטיקה. קטבים אלו נעים כל העת ממקומם, וקיימות אף עדויות להיפוכי כיוון של השדה המגנטי בתקופות גאולוגיות מסוימות של כדור הארץ.השפעת השדה המגנטי של כדור הארץ מורגשת עד מרחק גדול בחלל, והשפעתו על חלקיקים המגיעים מרוח השמש מגדירה אזור הקרוי מגנטוספירה. לרוח השמש יש גם השפעה קטנה על מיקום הקטבים המגנטיים של כדור הארץ. קיום המגנטוספירה מגן על כדור הארץ מפני רוח השמש ומאפשר את קיום החיים על כדור הארץ.מסלול והסתובבות כדור הארץיחסית לכוכבי השבת, כדור הארץ משלים סיבוב אחד, סביב הציר שמחבר את הקוטב הצפוני לדרומי, בזמן ממוצע של 23 שעות, 56 דקות, ו-4.091 שניות (יום אחד בזמן Sidereal). מכדור הארץ, התנועה העיקרית הנראית של גרמי שמים אחרים (מלבד לוויינים או מטאורים) היא סיבוב כלפי מערב בשיעור של 15 מעלות לשעה או 0.25 מעלות לדקה. דבר זה שקול לקוטר הנראה של השמש או הירח בכל 2 דקות (מכדור הארץ קוטרם נראה זהה).כדור הארץ מקיף את השמש במרחק של כ-150 מיליון ק"מ (ביתר דיוק: מרחק ממוצע של 149,597,870.7 ק"מ, שהם יחידה אסטרונומית אחת), בכל 365.25636 יממות שמש ממוצעות (שנה אחת בזמן Sidereal), אורך הקפה של כ-940 מיליון ק"מ, ובמהירות של כ-108 אלף קמ״ש. מכדור הארץ נראה שהשמש מבצעת תנועה כלפי שאר הכוכבים של כמעלה אחת ביום (או קוטר ירח או שמש בכל 12 שעות) בכיוון מזרח. בגלל תנועה זו, כדור הארץ חוזר למרידיאן כל 24 שעות בממוצע. מהירות המסלול של כדור הארץ היא בממוצע כ-29 קילומטרים בשנייה, מהירות שבה ניתן לעבור מרחק השווה לקוטר הכדור (כ-12,756 ק"מ) בתוך 7 דקות, ואת המרחק לירח (384,403 ק"מ) בתוך 4 שעות.בגלל הזווית בין ציר סיבוב הכדור לציר המסלול שלו סביב השמש, השמש משנה את מיקומה בשמים במהלך השנה (יחסית לצופה העומד על הקרקע). עבור צופה בחצי הכדור הצפוני, כאשר הקוטב הצפוני נוטה כלפי השמש, הימים מתארכים והשמש נמצאת במקום גבוה יותר בשמים, דבר שמוביל לטמפרטורות ממוצעות חמות יותר בגלל הגידול בקרינת השמש שמגיעה לפני השטח של הכוכב. כאשר הקוטב הדרומי נוטה כלפי השמש, מתרחש תהליך הפוך ומזג האוויר קר יותר בממוצע. מעל חוג הקוטב, מגיעים למצב קיצוני שבו יש תקופה בה אין כלל לילה או יום (תופעות אלו קרויות שמש חצות וליל קוטב בהתאמה).הירח"הירח", הקרוי לעיתים 'לבנה', הוא לוויין יחסית גדול, דמוי ארצי, שקוטרו קרוב לרבע מקוטרו של כדור הארץ. זהו הלוויין הגדול ביותר במערכת השמש שלנו, ביחס לכוכב הלכת אותו הוא מקיף (כארון גדול עוד יותר ביחס לפלוטו, אך פלוטו מוגדר ככוכב לכת ננסי). יתר הירחים במערכת השמש קרויים "ירחים" על שם הירח של כדור הארץ. בשפה מדעית נפוץ לכנותם לוויינים.המשיכה הכבידתית בין כדור הארץ לירח יוצרת גאות ושפל על כדור הארץ. תהליך דומה על הירח גרם לנעילה הגורמת לאחד מהצדדים של הירח להיות "הצד הנראה". הזמן שבמהלכו הוא מקיף את עצמו שווה לזמן שבו הוא מקיף את כדור הארץ. לכן הוא מציג אותו חלק תמיד לכדור הארץ. חלקים מהצד הנראה מוסתרים לנו על ידי השמש לאורך סיבובו של הירח מה שיוצר את מופעי הירח (זמנים שונים במהלך החודש בהם הירח נראה, בצורת חצי סהר, סהר, כמעט מלא, מלא או ריק). בתרבויות מסוימות, לימים בהם הירח מלא מיוחסות סגולות מיוחדות.בשנה רגילה (שמשית) יש כ-12.4 חודשי ירח, מכאן שיש שנים בהן יש מופע של הירח 13 פעמים. לדוגמה, אם המופע הראשון של הירח יהיה בתחילת ינואר, יהיו בנובמבר שני מופעים של הירח. ירח מלא המופיע פעם שנייה באותו חודש לועזי בשנה בה יש 13 מופעי ירח מלא נקרא "ירח כחול" (Blue moon), וזה על מנת להבדילו ממופע ירח המתרחש פעם שנייה באותו חודש לועזי, תופעה המתרחשת בתדירות גבוהה יותר. המושג ירח כחול הוא מקור הביטוי "once in a blue moon", המקבילה האנגלית ל"פעם ביובל".בגלל המשיכה ההדדית הירח נסוג מכדור הארץ בקרוב ל-38 מ"מ בכל שנה, ולמעשה התרחקות הירח מאיטה את סיבוב כדור הארץ סביב עצמו. לאורך מיליוני שנים שינויים זעירים כאלה, והתארכות היממה על כדור הארץ ב-17 מיקרו שניות בשנה מצטברים לשינויים רבי השפעה. בתור הדבון היו 400 ימים בשנה, בני 21.8 שעות כל אחד.לירח תפקיד משמעותי בהתפתחות החיים על כדור הארץ בגלל השפעתו על מזג האוויר. עדויות פלאונטולוגיות מראות שזווית הנטייה של כדור הארץ מיוצבת על ידי יחסי גאות ושפל עם הירח. כמה תאוריות מאמינות שללא הייצוב של הירח כנגד מומנט הכוח, זווית הנטייה של כדור הארץ הייתה בלתי יציבה ברמה כאוטית, כפי שהיא בלתי יציבה במאדים. אם זווית הנטייה של כדור הארץ תתקרב למישור המילקה שינויים עונתיים אדירים יגרמו למזג אוויר יוצא דופן, ומסוכן. קוטב אחד יפנה ישירות אל השמש בקיץ, ולהפך, בחורף. פלאונטולוגים שלמדו את המקרה התאורטי הזה הגיעו למסקנה ששינוי כזה יחסל את כל צורות החיים הגדולות והעליונות על כדור הארץ. עם זאת, נושא זה שנוי במחלוקת, וייתכן שניתן ליישבה בעזרת מחקר נוסף של מאדים, החולק עם כדור הארץ זווית נטייה דומה ואורך יום דומה, אך שונה ממנו בכך שאין לו ירח גדול או ליבה נוזלית.בגלל קרבתו המיוחדת של הירח מתאפשרים ליקויי חמה וירח. זאת כיוון שהשמש גדולה מהירח פי 400, ואילו הירח קרוב יותר פי 400.אם יחס ההקטנה של מערכת כדור הארץ-ירח היה עומד על 1:42,000,000, כי אז קוטר כדור הארץ היה כ-30 ס"מ (גודל של דגם תקני), וגודל הירח היה כגודלו של כדור בסיס (כ-7 ס"מ קוטר), והמרחק בניהם היה כ-9 מטרים. ממרחק כזה לאיש העומד היכן שדגם כדור הארץ, הירח היה נראה כגודל מחק בקצה עיפרון.התאמה ליצורים חייםכוכב-לכת בו מתקיימים תנאים התומכים בקיום של יצורים חיים נקרא ראוי למגורים (habitable), גם בטרם אלה התפתחו בו. מידת יכולתו של המדע לזהות כוכבי-לכת כאלה אינה ברורה, משום שהאדם מכיר מדגם של כוכב-לכת יחיד בו מתקיימים חיים מסוימים, ומשום שצורות החיים היחידות שהוא מכיר הן כאלה היכולות להתאים דווקא לכוכב-לכת זה.כדור הארץ מספק את התנאים לקיום חיים (כפי שאנו מבינים אותם כיום): הימצאות מים במצב נוזלי, סביבה בה מולקולות אורגניות יכולות להתקיים ולהגיב זו עם זו, וכניסה של זרם אנרגיה גדול מספיק כדי לאפשר מטבוליזם. הפרמטרים המאפשרים את יצירת החיים ואת המשך הקיום שלהם, כוללים את מבנה השמש ומערכת השמש, המרחק של כדור הארץ מהשמש, השונות במסלול שלו סביבה, קצב הסיבוב שלו סביב צירו, זווית הציר, ההיסטוריה הגאולוגית של הכדור, וקיום של אטמוספירה ושל שדה מגנטי מגן.ביוספרהלפעמים טוענים כי כלל צורות החיים בכדור הארץ יוצרים "ביוספרה". לרוב מאמינים כי ביוספרה זו החלה להתפתח לפני 3.5 מיליארד שנים. מדענים מאמינים כי ביוספורות דומות לכדור הארץ הן דבר נדיר.הביוספרה מחולקת למספר ביומות, המאוכלסות על ידי בעלי חיים וצמחים שבהרחבה יש ביניהם קווי דמיון. על פני האדמה, קווי רוחב ראשיים וגובה מעל פני הים מפרידים בין ביומים שונים. באופן יחסי, ביומים יבשתיים בחוג הארקטי והאנטארקטי או בגבהים גבוהים שוממים מצמחים וחיות, בעוד שבממוצע, מגוון המינים הגבוה ביותר נמצא באזורי קו המשווה.משאבי טבע "משאבי טבע" הם חומרים ומרכיבים טבעיים בסביבה שהאדם משתמש בהם לתועלתו. בין משאבי הטבע אפשר למנות: קרקע, אוויר, מים, מזון, מינרלים, חומרי גלם, אזורי מחיה, צמחייה, בעלי חיים ומתכות. המונח משאבי טבע משמש גם לציון חומרים אותם צורכים אורגניזמים החיים בבית גידול מסוים.ישנם משאבי טבע שלאחר עיבודם התועלת שאפשר להפיק מהם גדלה. לפני העיבוד נקרא אותו משאב טבע "גולמי", ולאחר עיבודו הוא כבר לא גולמי אלא מעובד. מחצבים גולמיים נקראים עפרות, למשל: עפרת נחושת, עפרת ברזל, עפרת אלומיניום, עופרת האבץ.משאבי הטבע אינם מפוזרים באופן שווה על פני כדור הארץ. לדוגמה, חלק נכבד ממקורות הנפט בעולם מרוכז במזרח התיכון, בארצות כמו ערב הסעודית, איראן, עיראק ועוד.סכנות טבעיות וסביבתיותפגיעת אסטרואידיםקיצם של החיים על פני כדור הארץ יכול להגיע מפגיעה מקבוצת אסטרואידים בשם אסטרואידי אפולו.האסטרואיד "99942 אפופיס". הראשון לקבל דרגה 4 בסולם טורינו כיוון שהיה חשד שמעבר ליד כדור הארץ ב-2029 שיגרום לשינוי מסלול שיביא להתנגשות עם כדור הארץ ב-2036. לאחר תצפיות נוספות במהלך השנים שהביאו לחישוב מדויק של המסלול התברר כי אפופיס יעבור ב-13 באפריל 2029 במרחק של כ-32,000 ק"מ מכדור הארץ, ודרגת הסיכון שלו ירדה לאפס.אסטרואיד אחר יכול לפגוע בכדור הארץ הוא האסטרואיד שיש לו הסתברות של 1:4000 לפגוע בכדור הארץ ב-2880.מחסור במשאביםהרבה מדינות כיום סובלות ממחסור במים. הרבה מדינות מפתחות דרכים שונות להשגת מים, כגון טכניקות להתפלת מי ים, בניית סכרים שונים לאגירת מים, טיהור שפכים, ועוד. לפי נתוני אתרים שונים, בערך 97% מהמים בעולם הם מים מלוחים (לכן התפלת מי ים היא הדרך הזמינה ביותר). בערך 2% מהמים בעולם הם מים מתוקים הלכודים בקרחונים שבחלקים הצפוניים והדרומיים בעולם, ופחות מ-1% מהמים בעולם הם מי תהום.אידאולוגיות כגון סביבתנות, שואפות להתמודד עם בעיית המחסור במשאבים באמצעות אחריות חברתית, אישית ופוליטית, או באמצעות מחקר ופיתוח.דמוגרפיהנכון למרץ 2018 אוכלוסיית כדור הארץ נאמדת בכ-7.6 מיליארד בני אדם. הצפיפות הממוצעת היא כ-50 איש לקילומטר רבוע (ללא התחשבות באנטארקטיקה).כשני שלישים מהאוכלוסייה הם ביבשת אסיה (כ-2.6 מיליארד בסין והודו בלבד). היבשת הצומחת ביותר היא אפריקה, שקצב הגידול השנתי בה הוא כ-2.5 אחוז לשנה, ואילו באירופה שיעור הגידול הוא זניח. בישראל, לשם השוואה, שיעור הגידול עומד על כ-2 אחוזים לשנהבמהלך המאה ה-20 אוכלוסיית העולם יותר משילשה את עצמה, כאשר בשנת 1900 הייתה כ-1.65 מיליארד ואילו ב-1999 כ-6 מיליארד. עד אמצע המאה ה-19 קצב הגידול של אוכלוסיית העולם היה איטי למדי, והיא הכפילה את עצמה אחת לכמה מאות שנים. במאה העשרים גבר מאוד קצב הגידול, ואוכלוסיית העולם הכפילה את עצמה מ-1927 ל-1974 (47 שנים), מ-1950 ל-1987 (37 שנים) ומ-1960 ל-1999 (39 שנים). החל משנות השבעים, במקביל לירידה בפריון, יורד קצב הגידול של אוכלוסיית כדור הארץ בהתמדה. בסוף שנות השישים הגיעה העלייה השנתית ל-2.06 אחוז לשנה, ועל פי הערכות האו"ם בשנת 2000 היא ירדה ל-1.2%, ונכון ל-2013 לכ-1.1%.כדור הארץ בתרבותאטימולוגיההסימול התקני של כדור הארץ הוא צלב המוקף בעיגול. סמל זה ידוע בשם "צלב הגלגל", "צלב השמש", "צלב אודין" או "צלב האישה". בתרבויות שונות היה לסימן זה משמעויות שונות, והוא מסמל כיום את נקודות המצפן, כדור הארץ והאדמה. גרסה נוספת של הסמל היא צלב בראש העיגול בדומה ל-"Globus cruciger" סמל נוצרי לסמכות, ששימש גם כסמל אסטרונומי קדום של כדור הארץ.דגל כדור הארץדגל כדור הארץ הוא דגל שעוצב על ידי הסטודנט השוודי אוסקר פרנפלדט. הדגל, לטענתו, אמור לשמש כדגל הרשמי של כוכב הלכת ארץ בעתיד. בנוסף, פרנפלט רואה בדגל סיבה לאחדות המין האנושי בדרך לחלל. החזון של יוצרי הדגל ומפיציו הוא לשגר חללית למאדים שבה יונף דגל האנושות כולה ולא דגל לאומי, וזה יהיה סימן לאחדות אנושית. פרנפלדט אמר כי "במסעות הנוכחיים לחלל החיצון משתמשים בדגלים של לאומים שונים בהתאם למדינה שמממנת את המראה. עם זאת, הנוסעים בחלל הם לא רק נציגים של מדינותיהם. הם נציגים של כדור הארץ".השקפות מודרניותבתרבות הפופולריתהארץ התיכונה של ג'ון רונלד רעואל טולקין שוכנת בארדה שמעוצבת תחילה כאדמה שטוחה. עם זאת, לאחר שקיעתה של נומינור בסוף העידן השני, ואלינור (מקום משכנם של האלים) יוצאת מתחומי ארדה, וזו הופכת לכדור עגול.בסדרה המדריך הטרמפיסט לגלקסיה הציע דאגלס אדמס כי כדור הארץ, כולל היצורים החיים עליו, הוא למעשה מחשב ענק שהוזמן על ידי העכברים. לאחר שקיבלו העכברים את התשובה לחיים, היקום וכל השאר היה עליהם לנסות למצוא את השאלה המתאימה לתשובה זו, ולשם כך נבנה כדור הארץ על ידי חברה לבניית פלנטות. כדור הארץ נהרס על ידי "ווגנים" משום שהוא מפריע להקמתה של אוטוסטרדה-בין חללית.בקרב מספר סופרי פנטזיה כדור הארץ מקושר לכדורי ארץ או לפלנטות אחרות ביקומים מקבילים, ביניהם סדרת נרניה וחומריו האפלים.בשנת 1988 כדור הארץ הנתון בסכנה נבחר לאיש השנה של המגזין "טיים".עתיד כדור הארץעתיד הפלנטה קשור קשר הדוק למחזור החיים של השמש. הליום המצטבר בליבת השמש יגרום לכך שכמות הקרינה המופצת מהשמש תגדל לאיטה. כמות קרינת השמש צפויה לגדול בכ-10% במשך ה-1.1 מיליארד השנים הבאות, ובכ-40% במהלך 3.5 מיליארד השנים הבאות. מודלים אקלימיים מצביעים על כך שגידול כזה בקרינה צפוי להוביל להשפעות נוראיות על החיים בכדור הארץ, כולל לדוגמה האפשרות של אובדן האוקיינוסים.כחלק ממחזור החיים של השמש, היא צפויה להתרחב ולהפוך לענק אדום בעוד כ-5 מיליארד שנים. מודלים מצביעים על כך כי היא תתפשט עד לכ-99% מהמרחק למסלול הנוכחי של כדור הארץ. עם זאת, עד אז מסלול כדור הארץ עשוי להתרחב עד פי 1.7 מהמסלול הנוכחי בגלל הירידה במסה של השמש. כך שייתכן שכדור הארץ לא יבלע על ידי השמש, אם כי רוב או כל החיים על פני הכדור צפויים להיכחד בגלל קרבת השמש לכדור הארץ. עם זאת מודלים מאוחרים יותר מראים כי ייתכן וכדור הארץ יבלע בשמש וייהרס בה בגלל השפעות של גאות וכבידה.ראו גםקישורים חיצונייםשעון כדור הארץ יום/לילהסלעים שגילם מוערך ב-4.28 מיליארד שנה התגלו בקוויבק שבקנדה, באתר אוניברסיטת מקגילהמכון למדעי כדור הארץ, באתר האוניברסיטה העברית בירושליםהאנציקלופדיה למדעי כדור הארץ, באתר המכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העבריתיגאל גלילי, מי אמר שהעולם הוא כדור?, כמעט 2000 5, חורף 1995חסרי מנוח: מהירות כדור הארץ ביקום, באתר סוכנות החלל הישראליתHenry Cavendish's Experiment - ניסוי למציאת משקל כדור הארץ 1798הערות שוליים כוכבי לכת במערכת השמש

257

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94%20%D7%91%D7%A1%D7%A8%D7%92%D7%9C%20%D7%95%D7%91%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%92%D7%94

בנייה בסרגל ובמחוגה

בגאומטריה האוקלידית של המישור, בנייה בסרגל ובמחוגה היא בנייה של עצמים גאומטריים, כגון קטעים בעלי תכונות מוגדרות, הנעזרת בסרגל ובמחוגה בלבד. לעניין זה, הסרגל והמחוגה אינם הכלים הפיזיים המשמשים בשרטוט, אלא הפשטות גאומטריות, המממשות את שלוש האקסיומות הראשונות מבין חמש האקסיומות של אוקלידס בספרו "יסודות": הסרגל הגאומטרי הוא כלי, המאפשר יצירת קו ישר או קטע ארוך כרצוננו, העובר דרך שתי נקודות נתונות. הסרגל אינו מכויל ואינו בעל יכולת מדידה (לא מסומנות עליו שנתות, המציינות יחידות אורך), וההנחה היא שאי-אפשר ליצור עם הסרגל לבדו שני ישרים מקבילים במרחק נתון זה מזה. המחוגה הגאומטרית מאפשרת להתוות מעגל, שמרכזו הוא נקודה נתונה, ורדיוסו נתון או שווה למרחק בינה לבין נקודה אחרת. אוינופידיס היה הראשון שהתחיל לחקור את הנושא. פעולות אפשריות סרגל ומחוגה מאפשרים לבצע שתי פעולות יסודיות: שרטוט ישר (ארוך כרצוננו) שעובר דרך שתי נקודות נתונות שרטוט מעגל שמרכזו בנקודה נתונה, והוא עובר דרך נקודה נתונה אחרת. בנוסף לזה אפשר למצוא את: נקודת החיתוך של שני ישרים (שאינם מקבילים) נקודות החיתוך של ישר ומעגל (אם קיימות) נקודות החיתוך של שני מעגלים (אם קיימות) בניה במחוגה וסרגל היא שרשרת של פעולות כאלו, המגיעה אל התוצאה המבוקשת. דוגמאות לבניות פשוטות ניתן לבנות בעזרת הסרגל והמחוגה בניות רבות ומגוונות. דוגמאות לבעיות בנייה אלמנטריות: בניית אנך אמצעי לקטע: משרטטים שני מעגלים שמרכזיהם קצות הקטע ורדיוסיהם גדולים מאורך חצי הקטע ושווים זה לזה. מעבירים ישר דרך נקודות החיתוך של המעגלים וזהו האנך האמצעי. בניית אנך לישר דרך נקודה נתונה על הישר או מחוצה לו: משרטטים מעגל שמרכזו הנקודה הנתונה והוא חותך את הישר. האנך האמצעי לקטע שנקודות החיתוך מקצות הוא האנך המבוקש. העברת ישר מקביל לישר נתון, דרך נקודה שמחוץ לישר: מעבירים אנך לישר דרך הנקודה, ולאחר מכן אנך נוסף לאנך דרך הנקודה. הקצאת קטע על ישר (כלומר - מציאת נקודה על ישר L שמרחקה מנקודה A שעל הישר שווה למרחק בין שתי נקודות C ו- D) הקצאת זווית (כלומר, בהינתן הנקודות A,B,C,D,E, מציאת נקודה X כך שהזווית ABX שווה לזווית CDE) בניית חוצה זווית (כלומר חלוקת זווית נתונה לשתי זוויות שוות): מעבירים מעגל כלשהו שמרכזו בקודקוד הזווית, מחברים את נקודות החיתוך של המעגל עם שוקי הזווית ומעבירים לקטע שנוצר אנך אמצעי. בניית משולש שנתונים אורכי צלעותיו: משרטטים את אחת הצלעות, ומעבירים שני מעגלים שמרכזיהם בקצות הצלע ורדיוסיהם שווים לאורך שתי הצלעות האחרות. מחברים את קצות הקטע עם אחת מנקודות החיתוך של המעגלים ונוצר המשולש המבוקש. בניית מעגל חוסם למשולש (כלומר מעגל העובר דרך שלושת קודקודי המשולש): בונים אנכים אמצעיים לשתיים מצלעות המשולש. נקודת החיתוך שלהם היא מרכז המעגל, ומרחקה מהקודקודים זהו הרדיוס. בניית מעגל חסום במשולש (כלומר מעגל המשיק לכל צלעות המשולש): בונים חוצי זווית לשתיים מזוויות המשולש. נקודת החיתוך שלהם היא מרכז המעגל. בונים ממנה אנך לאחת הצלעות ואורכו הוא רדיוס המעגל. פעולות נפוצות נוספות הן: חיבור וחיסור של אורכי קטעים, כפל וחילוק שלהם במספרים רציונליים, חיבור וחיסור זוויות ועוד. בעיות בנייה מפורסמות פרט לבעיות הקלות שנמנו בסעיף הקודם, בעיות בנייה היו אחד הכוחות שהניעו את התקדמות הגאומטריה לאורך השנים. בין הבעיות הנודעות יותר נמנות: בעיית אפולוניוס: להעביר מעגל שישיק לשלושה מעגלים נתונים. בעיה זו הוצגה על ידי אפולוניוס מפרגה, 260-170 לפני הספירה, שספרו "חתכי חרוט" פרץ דרכים חדשות בגאומטריה שמעבר לישרים ומעגלים. אפולוניוס פתר, ככל-הנראה, את הבעיה, אלא שפתרונו (בספר De Tactionbus) אבד. הבעיה נפתרה על ידי פרנסואה וייט, המתמטיקאי הצרפתי בן המאה השש-עשרה, ואחר-כך, בדרכים פשוטות יותר, על ידי אחרים, בהם על ידי גאוס. בעיית הביליארד של אל-חסן: לחסום משולש שווה-צלעות במעגל נתון, באופן ששתיים מצלעות המשולש יעברו דרך נקודות נתונות. הבעיה הוצגה על ידי המתמטיקאי הערבי אבן אל-היית'ם, שחי בין השנים 965 ל-1039, לערך, וכתב ספר חשוב באופטיקה. בעיה זו אפשר לנסח גם כך: מצא, על מעגל נתון, את הנקודה שסכום מרחקיה משתי נקודות נתונות הוא הקטן ביותר. את הבעיה פתר אל-חסן, עקרונית, על ידי חיתוך המעגל הנתון עם היפרבולה מתאימה. בעיית קסטיליון, המבקשת להעביר משולש החסום במעגל נתון דרך שלוש נקודות נתונות. הבעיה הוצגה על ידי גבריאל קרמר, ונפתרה ב-1776 על ידי G.F. Salvemini, שנטל לעצמו את השם קסטיליון על-שם מקום הולדתו בעיירה קסטיליון פלורנטינו שבחבל טוסקנה. בעיית מלפאטי: לשרטט במשולש נתון, שלושה מעגלים שיהיו משיקים לצלעות המשולש ומשיקים זה לזה. את הבעיה הציג ופתר המתמטיקאי האיטלקי ג'אן פרנצ'סקו מלפאטי, 1731-1807 . בעיית מונג: בהינתן שלושה מעגלים, למצוא מעגל החוצה את שלושתם בניצב. בעיה זו הוצגה על ידי הצרפתי Monge, 1746-1818. כדי לפתור בעיה זו, הראה מונג שהמקום הגאומטרי של מרכזי המעגלים החוצים בניצב שני מעגלים נתונים, הוא קו ישר. הבעיות הגאומטריות של ימי קדם היוונים הקדמונים ניסחו ארבע בעיות, אשר במשך כ-2,000 שנה היו בעיות פתוחות: הכפלת הקובייה: בניית קובייה שנפחה כפול מהנפח של קובייה נתונה תרבוע המעגל: בניית ריבוע השווה בשטחו למעגל נתון שילוש זווית: חלוקת זווית נתונה לשלושה חלקים שווים בנייה של משובע משוכלל כל ארבע הבעיות הוכחו כבלתי פתירות, באמצעות יישום אלמנטרי של התורה המתמטית העוסקת בהרחבת שדות. בניית מצולעים כדי לבנות מצולע משוכלל בן n צלעות, צריך לבנות את הזווית בת מעלות, כלומר לבנות קטע שאורכו . מספר זה נמצא בתוך שדה ההרחבה מעל הרציונליים של שורש היחידה מסדר n, המכונה גם השדה הציקלוטומי ה-n-י. גאוס הוכיח באמצעות השיטות של תורת גלואה ומחקריו על שורשי יחידה, שאפשר לבנות מצולעים משוכללים שמספר הצלעות שלהם הוא מכפלה של חזקת 2 וראשוני פרמה שונים. בפרט אפשר לבנות את המצולע המשוכלל בן 17 צלעות (גאוס הציג בנייה אלגברית מפורשת למצולע כזה ב-1801), ואת המצולע המשוכלל בן 65,537 צלעות. לעומת זאת, לא ניתן לבנות את המצולע המשוכלל בן 9 צלעות (משום שזה יצריך בניית זווית של 20 מעלות, בנייה שאינה אפשרית בסרגל ומחוגה). בניית מספרים אם נתון קטע היחידה, כלומר קטע שאורכו 1, אז ניתן להגדיר "מספר חיובי הניתן לבנייה". כיוון שאפשר לחבר קטעים, אפשר לקבל כל מספר טבעי. ניתן גם לבצע פעולות נוספות: כדי לכפול קטעים u ו-v, יש לבנות את הקטע OA שאורכו 1, ו-AC שאורכו u באופן ששלוש הנקודות על אותו ישר. אחר כך בונים OB שאורכו v כך ש-B לא על אותו ישר. בונים מ-C ישר מקביל ל-AB וקוראים לנקודת החיתוך שלהם D. על פי משפט תאלס מתקיים: , כלומר ומכאן BD=uv כמבוקש. כדי לחלק קטעים יש למצוא מספר הופכי, כלומר אם נתון u יש למצוא את . ניתן לעשות זאת באותה דרך, כאשר הפעם בונים כך ש-OA=u, AC=1 ו-OB=1 ואז: ומכאן BD=1\u כמבוקש. מה שהוסבר עד כה מספיק כדי לבנות כל מספר רציונלי חיובי. פעולה נוספת שניתן לעשות היא הוצאת שורש ריבועי. כדי לעשות זאת יש לבנות קטע AB באורך a (ממנו רוצים להוציא שורש) וקטע BC שאורכו 1 כך ששני הקטעים על אותו ישר. לאחר מכן לבנות מעגל שקוטרו AC, ואז לבנות אנך ל-AC מהנקודה B ולקרוא לנקודת החיתוך שלו עם המעגל D. מתקיים , ולכן על פי תכונות דמיון משולשים מתקיים או ומכאן כמבוקש. מספרים מרוכבים לאחר שנתונות זוג נקודות, להן אפשר להתייחס כנקודות 0 ו- 1, מגדירים מספר מרוכב כנקודה שהוא מציין על המישור המרוכב. קבוצת המספרים הניתנים לבנייה בצורה כזאת מהווים שדה הנקרא שדה המספרים הניתנים לבנייה. ניתן לבנות מספר a+bi אם ורק אם ניתן לבנות את |a| ואת |b|, אותם בונים כמוסבר לעיל. למספרים הניתנים לבנייה תכונות נוספות. כך למשל, מספר ניתן לבנייה אם ורק אם הוא שייך לשדה הנמצא בקצה של מגדל הרחבות ריבועיות (הרחבות מממד 2) של שדה המספרים הרציונליים. הכללות אף על פי שבבעיות הבנייה הקלאסיות מקובל היה להשתמש בשני הכלים, הסרגל והמחוגה, ידוע שאפשר להסתפק בהרבה פחות. בשנת 1797 פרסם הגאומטרן האיטלקי לורנצו מסקרוני ספר, שבו הראה שכל בעיה שאפשר לבנות בסרגל ומחוגה, אפשר לבנות גם באמצעות המחוגה לבדה. כדי להראות זאת, הוכיח מסקרוני שבמחוגה ניתן לחבר ולחסר ארכי קטעים, וגם להכפיל ולחלק אורכים זה בזה. (לא ניתן לבנות ישרים, אך ניתן למצוא שתי נקודות המתוות את הישר, ולמעשה לשרטט נקודות כרצוננו הנמצאות על הישר). כבר ב- 1759 עסק ד'אלמבר בפתרון בעיות בנייה בסרגל בלבד. בעיות אלה מטבען מוגבלות יותר מאשר הבניות במחוגה ובסרגל, משום שהסרגל אינו מאפשר אלא פתרון של משוואות ליניאריות. עבודתו של ד'אלמבר המריצה מתמטיקאים צרפתיים אחרים לעסוק בנושא, שהעניין בו גבר אחרי פרסום ספרו של מסקרוני. באותה עת הציע ז'אן-ויקטור פונסלה (Jean-Victor Poncelet ; 1867-1788) שהוספת מעגל אחד קבוע במישור (יחד עם המרכז של אותו מעגל), די בה כדי לאפשר לסרגל לפתור כל בעיית בנייה במחוגה וסרגל. השערה זו הוכחה ב-1833 על ידי הגאומטרן יאקוב שטיינר, וזכתה לשם משפט פונסלה-שטיינר. היפיאס הראה שבעזרת קוואדרטריקס, כלי שאיננו בארגז הכלים של הגאומטריה, ניתן לחלק זווית נתונה לשלושה חלקים, וכן הוכח שכלי זה מאפשר את תרבוע העיגול. כלי אחר שנעשה בו שימוש בהקשר דומה, הוא ה"רצועה", או הסרגל הכפול: סרגל שיש לו שני צדדים ישרים מקבילים, במרחק ידוע. בדומה לסרגל ולמחוגה, אפשר לתאר כלי זה כך: הרצועה הגאומטרית היא כלי המאפשר העברת קו ישר דרך נקודה נתונה A, באופן שמרחקו מנקודה נתונה B הוא גודל קבוע (השווה לרוחב הסרגל). הרצועה מספקת פתרון נאה לכמה מהבעיות שהוזכרו קודם לכן, כמו הבעיה של הכפלת הקובייה (אותה אפשר לפתור גם באמצעות חיתוך של פרבולות, או בעזרת העקום הקרוי קונכואיד, שבנייתו מיוחסת לניקומדס, בן המאה השנייה לפני הספירה). ארכימדס הראה שאפשר, בעזרת רצועה ומחוגה, לחלק זווית נתונה לשלושה חלקים. ניתן להגדיר עקום שלישי זווית, ואז בעזרת סרגל ומחוגה לחלק זוויות עד 135° ל-3 חלקים שווים. לקריאה נוספת Heinrich Dorrie, 100 Great Problems of Elementary Mathematics, (translated 1965). קישורים חיצוניים כלים לבנייה וירטואלית בסרגל ומחוגה הערות שוליים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה גאומטריה תורת השדות יוון העתיקה: מדע ומתמטיקה eo:Geometrio#Klasikaj problemoj

בגאומטריה האוקלידית של המישור, בנייה בסרגל ובמחוגה היא בנייה של עצמים גאומטריים, כגון קטעים בעלי תכונות מוגדרות, הנעזרת בסרגל ובמחוגה בלבד. לעניין זה, הסרגל והמחוגה אינם הכלים הפיזיים המשמשים בשרטוט, אלא הפשטות גאומטריות, המממשות את שלוש האקסיומות הראשונות מבין חמש האקסיומות של אוקלידס בספרו "יסודות": הסרגל הגאומטרי הוא כלי, המאפשר יצירת קו ישר או קטע ארוך כרצוננו, העובר דרך שתי נקודות נתונות. הסרגל אינו מכויל ואינו בעל יכולת מדידה (לא מסומנות עליו שנתות, המציינות יחידות אורך), וההנחה היא שאי-אפשר ליצור עם הסרגל לבדו שני ישרים מקבילים במרחק נתון זה מזה. המחוגה הגאומטרית מאפשרת להתוות מעגל, שמרכזו הוא נקודה נתונה, ורדיוסו נתון או שווה למרחק בינה לבין נקודה אחרת.אוינופידיס היה הראשון שהתחיל לחקור את הנושא.פעולות אפשריותסרגל ומחוגה מאפשרים לבצע שתי פעולות יסודיות: שרטוט ישר (ארוך כרצוננו) שעובר דרך שתי נקודות נתונות שרטוט מעגל שמרכזו בנקודה נתונה, והוא עובר דרך נקודה נתונה אחרת.בנוסף לזה אפשר למצוא את: נקודת החיתוך של שני ישרים (שאינם מקבילים) נקודות החיתוך של ישר ומעגל (אם קיימות) נקודות החיתוך של שני מעגלים (אם קיימות)בניה במחוגה וסרגל היא שרשרת של פעולות כאלו, המגיעה אל התוצאה המבוקשת.דוגמאות לבניות פשוטותניתן לבנות בעזרת הסרגל והמחוגה בניות רבות ומגוונות. דוגמאות לבעיות בנייה אלמנטריות: בניית אנך אמצעי לקטע: משרטטים שני מעגלים שמרכזיהם קצות הקטע ורדיוסיהם גדולים מאורך חצי הקטע ושווים זה לזה. מעבירים ישר דרך נקודות החיתוך של המעגלים וזהו האנך האמצעי. בניית אנך לישר דרך נקודה נתונה על הישר או מחוצה לו: משרטטים מעגל שמרכזו הנקודה הנתונה והוא חותך את הישר. האנך האמצעי לקטע שנקודות החיתוך מקצות הוא האנך המבוקש. העברת ישר מקביל לישר נתון, דרך נקודה שמחוץ לישר: מעבירים אנך לישר דרך הנקודה, ולאחר מכן אנך נוסף לאנך דרך הנקודה. הקצאת קטע על ישר (כלומר - מציאת נקודה על ישר L שמרחקה מנקודה A שעל הישר שווה למרחק בין שתי נקודות C ו- D) הקצאת זווית (כלומר, בהינתן הנקודות A,B,C,D,E, מציאת נקודה X כך שהזווית ABX שווה לזווית CDE) בניית חוצה זווית (כלומר חלוקת זווית נתונה לשתי זוויות שוות): מעבירים מעגל כלשהו שמרכזו בקודקוד הזווית, מחברים את נקודות החיתוך של המעגל עם שוקי הזווית ומעבירים לקטע שנוצר אנך אמצעי. בניית משולש שנתונים אורכי צלעותיו: משרטטים את אחת הצלעות, ומעבירים שני מעגלים שמרכזיהם בקצות הצלע ורדיוסיהם שווים לאורך שתי הצלעות האחרות. מחברים את קצות הקטע עם אחת מנקודות החיתוך של המעגלים ונוצר המשולש המבוקש. בניית מעגל חוסם למשולש (כלומר מעגל העובר דרך שלושת קודקודי המשולש): בונים אנכים אמצעיים לשתיים מצלעות המשולש. נקודת החיתוך שלהם היא מרכז המעגל, ומרחקה מהקודקודים זהו הרדיוס. בניית מעגל חסום במשולש (כלומר מעגל המשיק לכל צלעות המשולש): בונים חוצי זווית לשתיים מזוויות המשולש. נקודת החיתוך שלהם היא מרכז המעגל. בונים ממנה אנך לאחת הצלעות ואורכו הוא רדיוס המעגל.פעולות נפוצות נוספות הן: חיבור וחיסור של אורכי קטעים, כפל וחילוק שלהם במספרים רציונליים, חיבור וחיסור זוויות ועוד.בעיות בנייה מפורסמות פרט לבעיות הקלות שנמנו בסעיף הקודם, בעיות בנייה היו אחד הכוחות שהניעו את התקדמות הגאומטריה לאורך השנים. בין הבעיות הנודעות יותר נמנות: בעיית אפולוניוס: להעביר מעגל שישיק לשלושה מעגלים נתונים. בעיה זו הוצגה על ידי אפולוניוס מפרגה, 260-170 לפני הספירה, שספרו "חתכי חרוט" פרץ דרכים חדשות בגאומטריה שמעבר לישרים ומעגלים. אפולוניוס פתר, ככל-הנראה, את הבעיה, אלא שפתרונו (בספר De Tactionbus) אבד. הבעיה נפתרה על ידי פרנסואה וייט, המתמטיקאי הצרפתי בן המאה השש-עשרה, ואחר-כך, בדרכים פשוטות יותר, על ידי אחרים, בהם על ידי גאוס. בעיית הביליארד של אל-חסן: לחסום משולש שווה-צלעות במעגל נתון, באופן ששתיים מצלעות המשולש יעברו דרך נקודות נתונות. הבעיה הוצגה על ידי המתמטיקאי הערבי אבן אל-היית'ם, שחי בין השנים 965 ל-1039, לערך, וכתב ספר חשוב באופטיקה. בעיה זו אפשר לנסח גם כך: מצא, על מעגל נתון, את הנקודה שסכום מרחקיה משתי נקודות נתונות הוא הקטן ביותר. את הבעיה פתר אל-חסן, עקרונית, על ידי חיתוך המעגל הנתון עם היפרבולה מתאימה. בעיית קסטיליון, המבקשת להעביר משולש החסום במעגל נתון דרך שלוש נקודות נתונות. הבעיה הוצגה על ידי גבריאל קרמר, ונפתרה ב-1776 על ידי G.F. Salvemini, שנטל לעצמו את השם קסטיליון על-שם מקום הולדתו בעיירה קסטיליון פלורנטינו שבחבל טוסקנה. בעיית מלפאטי: לשרטט במשולש נתון, שלושה מעגלים שיהיו משיקים לצלעות המשולש ומשיקים זה לזה. את הבעיה הציג ופתר המתמטיקאי האיטלקי ג'אן פרנצ'סקו מלפאטי, 1731-1807 . בעיית מונג: בהינתן שלושה מעגלים, למצוא מעגל החוצה את שלושתם בניצב. בעיה זו הוצגה על ידי הצרפתי Monge, 1746-1818. כדי לפתור בעיה זו, הראה מונג שהמקום הגאומטרי של מרכזי המעגלים החוצים בניצב שני מעגלים נתונים, הוא קו ישר.הבעיות הגאומטריות של ימי קדםהיוונים הקדמונים ניסחו ארבע בעיות, אשר במשך כ-2,000 שנה היו בעיות פתוחות: הכפלת הקובייה: בניית קובייה שנפחה כפול מהנפח של קובייה נתונה תרבוע המעגל: בניית ריבוע השווה בשטחו למעגל נתון שילוש זווית: חלוקת זווית נתונה לשלושה חלקים שווים בנייה של משובע משוכללכל ארבע הבעיות הוכחו כבלתי פתירות, באמצעות יישום אלמנטרי של התורה המתמטית העוסקת בהרחבת שדות.בניית מצולעיםכדי לבנות מצולע משוכלל בן n צלעות, צריך לבנות את הזווית בת מעלות, כלומר לבנות קטע שאורכו . מספר זה נמצא בתוך שדה ההרחבה מעל הרציונליים של שורש היחידה מסדר n, המכונה גם השדה הציקלוטומי ה-n-י. גאוס הוכיח באמצעות השיטות של תורת גלואה ומחקריו על שורשי יחידה, שאפשר לבנות מצולעים משוכללים שמספר הצלעות שלהם הוא מכפלה של חזקת 2 וראשוני פרמה שונים. בפרט אפשר לבנות את המצולע המשוכלל בן 17 צלעות (גאוס הציג בנייה אלגברית מפורשת למצולע כזה ב-1801), ואת המצולע המשוכלל בן 65,537 צלעות. לעומת זאת, לא ניתן לבנות את המצולע המשוכלל בן 9 צלעות (משום שזה יצריך בניית זווית של 20 מעלות, בנייה שאינה אפשרית בסרגל ומחוגה).בניית מספריםאם נתון קטע היחידה, כלומר קטע שאורכו 1, אז ניתן להגדיר "מספר חיובי הניתן לבנייה". כיוון שאפשר לחבר קטעים, אפשר לקבל כל מספר טבעי. ניתן גם לבצע פעולות נוספות:כדי לכפול קטעים u ו-v, יש לבנות את הקטע OA שאורכו 1, ו-AC שאורכו u באופן ששלוש הנקודות על אותו ישר. אחר כך בונים OB שאורכו v כך ש-B לא על אותו ישר. בונים מ-C ישר מקביל ל-AB וקוראים לנקודת החיתוך שלהם D. על פי משפט תאלס מתקיים:, כלומר ומכאן BD=uv כמבוקש.כדי לחלק קטעים יש למצוא מספר הופכי, כלומר אם נתון u יש למצוא את . ניתן לעשות זאת באותה דרך, כאשר הפעם בונים כך ש-OA=u, AC=1 ו-OB=1 ואז: ומכאן BD=1\u כמבוקש. מה שהוסבר עד כה מספיק כדי לבנות כל מספר רציונלי חיובי.פעולה נוספת שניתן לעשות היא הוצאת שורש ריבועי. כדי לעשות זאת יש לבנות קטע AB באורך a (ממנו רוצים להוציא שורש) וקטע BC שאורכו 1 כך ששני הקטעים על אותו ישר. לאחר מכן לבנות מעגל שקוטרו AC, ואז לבנות אנך ל-AC מהנקודה B ולקרוא לנקודת החיתוך שלו עם המעגל D. מתקיים , ולכן על פי תכונות דמיון משולשים מתקיים או ומכאן כמבוקש.מספרים מרוכביםלאחר שנתונות זוג נקודות, להן אפשר להתייחס כנקודות 0 ו- 1, מגדירים מספר מרוכב כנקודה שהוא מציין על המישור המרוכב. קבוצת המספרים הניתנים לבנייה בצורה כזאת מהווים שדה הנקרא שדה המספרים הניתנים לבנייה. ניתן לבנות מספר a+bi אם ורק אם ניתן לבנות את |a| ואת |b|, אותם בונים כמוסבר לעיל.למספרים הניתנים לבנייה תכונות נוספות. כך למשל, מספר ניתן לבנייה אם ורק אם הוא שייך לשדה הנמצא בקצה של מגדל הרחבות ריבועיות (הרחבות מממד 2) של שדה המספרים הרציונליים.הכללות אף על פי שבבעיות הבנייה הקלאסיות מקובל היה להשתמש בשני הכלים, הסרגל והמחוגה, ידוע שאפשר להסתפק בהרבה פחות. בשנת 1797 פרסם הגאומטרן האיטלקי לורנצו מסקרוני ספר, שבו הראה שכל בעיה שאפשר לבנות בסרגל ומחוגה, אפשר לבנות גם באמצעות המחוגה לבדה. כדי להראות זאת, הוכיח מסקרוני שבמחוגה ניתן לחבר ולחסר ארכי קטעים, וגם להכפיל ולחלק אורכים זה בזה. (לא ניתן לבנות ישרים, אך ניתן למצוא שתי נקודות המתוות את הישר, ולמעשה לשרטט נקודות כרצוננו הנמצאות על הישר).כבר ב- 1759 עסק ד'אלמבר בפתרון בעיות בנייה בסרגל בלבד. בעיות אלה מטבען מוגבלות יותר מאשר הבניות במחוגה ובסרגל, משום שהסרגל אינו מאפשר אלא פתרון של משוואות ליניאריות. עבודתו של ד'אלמבר המריצה מתמטיקאים צרפתיים אחרים לעסוק בנושא, שהעניין בו גבר אחרי פרסום ספרו של מסקרוני. באותה עת הציע ז'אן-ויקטור פונסלה (Jean-Victor Poncelet ; 1867-1788) שהוספת מעגל אחד קבוע במישור (יחד עם המרכז של אותו מעגל), די בה כדי לאפשר לסרגל לפתור כל בעיית בנייה במחוגה וסרגל. השערה זו הוכחה ב-1833 על ידי הגאומטרן יאקוב שטיינר, וזכתה לשם משפט פונסלה-שטיינר.היפיאס הראה שבעזרת קוואדרטריקס, כלי שאיננו בארגז הכלים של הגאומטריה, ניתן לחלק זווית נתונה לשלושה חלקים, וכן הוכח שכלי זה מאפשר את תרבוע העיגול.כלי אחר שנעשה בו שימוש בהקשר דומה, הוא ה"רצועה", או הסרגל הכפול: סרגל שיש לו שני צדדים ישרים מקבילים, במרחק ידוע. בדומה לסרגל ולמחוגה, אפשר לתאר כלי זה כך: הרצועה הגאומטרית היא כלי המאפשר העברת קו ישר דרך נקודה נתונה A, באופן שמרחקו מנקודה נתונה B הוא גודל קבוע (השווה לרוחב הסרגל).הרצועה מספקת פתרון נאה לכמה מהבעיות שהוזכרו קודם לכן, כמו הבעיה של הכפלת הקובייה (אותה אפשר לפתור גם באמצעות חיתוך של פרבולות, או בעזרת העקום הקרוי קונכואיד, שבנייתו מיוחסת לניקומדס, בן המאה השנייה לפני הספירה). ארכימדס הראה שאפשר, בעזרת רצועה ומחוגה, לחלק זווית נתונה לשלושה חלקים. ניתן להגדיר עקום שלישי זווית, ואז בעזרת סרגל ומחוגה לחלק זוויות עד 135° ל-3 חלקים שווים.לקריאה נוספת Heinrich Dorrie, 100 Great Problems of Elementary Mathematics, (translated 1965).קישורים חיצוניים כלים לבנייה וירטואלית בסרגל ומחוגההערות שולייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהגאומטריהתורת השדותיוון העתיקה: מדע ומתמטיקהeo:Geometrio#Klasikaj problemoj

263

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94

פונטיקה

פֿונטיקה (מיוונית: φωνή, פוֹנֵה - קול) הִבָּרוֹן, תורת ההגייה, היא ענף בבלשנות העוסק בחקר הקולות שמופקים בעת הדיבור, הצלילים, דרכי היווצרותם, הגייתם וקליטתם והיא אוניברסלית, בניגוד לפונולוגיה. אפיון התחום הקולות המופקים על ידי האדם בעת הדיבור מכונים באופן כוללני הגאים והם מושאי המחקר של הפונטיקה. הפונטיקה אינה עוסקת בסוגי הכתב השונים ובכתבים המורכבים מהאותיות המייצגות צלילים שונים בשפות, אלא רק בצלילים המופקים. מדע הפונטיקה יצר מערכת של סימנים שבאמצעותה ניתן לסמן את צלילי כל השפות באופן אחיד. כך למשל, בכתיבה פונטית יכתבו באופן זהה המילים - שׂם-סם, קב-קו כפי שהן נהגות בעברית המודרנית המדוברת. סיווג חקר הפונטיקה מחולק לשלושה ענפים עיקריים: חיתוך הדיבור - חקר אופן יצירת קולות האנושיים למיניהם הנבדלים אחד מהשני על ידי תנועות איברי ההגייה שונים. פונטיקה אקוסטית - חקר מאפייניהם של גלי הקול הנוצרים בדיבור. פונטיקה תפיסתית - חקר התחושה בעת הדיבור. קולות הדיבור תנאי הכרחי לדיבור היא היכולת להפיק קול. הקול מופק על ידי הזרמת אוויר מן הריאות דרך זוג האיברים השריריים המכונים שפתות הקול. שפתות הקול מצויות בחלק העליון של קנה הנשימה. הרעדה של שפתות הקול יוצרת את הקול, או במינוח בלשני "קוליות". בשפות שונות מוכרים שלושה מיני קוליות: רגילה (plain), הנפוצה בכל השפות, 'חורקנית' (creaky), ו'קשויה' (stiff). בשפות מעטות שינוי בסוג הקוליות מאפשר גיוון המשמעות של צירופי הברות. קולות הדיבור מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים: עיצורים, תנועות וטונים. העיצורים והתנועות קיימים בכל שפות העולם, אך טונים קיימים רק בחלקן. בשפות אלו, חשיבות הטונים שווה לחשיבותם של העיצורים והתנועות. עיצורים העיצורים הם קולות הדיבור שברגעי הפקתם נוצרת עצירה מסוימת של זרם האוויר הנדחף מן הריאות החוצה. בחלק מהעיצורים עצירת זרם האוויר מוחלטת, ובחלקם חלקית. מידת העצירה של האוויר מאופיינת על ידי אופן החיתוך, והמקום שבו תנועת האיברים גורמת לעצירת זרם האוויר מאופיין על ידי בסיס החיתוך. תנועת שפתות הקול, מכסה הגרון והשפה התחתונה גורמת לעצירת זרם האוויר, ותנועות חלקי הלשון השונים כלפי הלוע הענבל, הווילון (החך הרך), החך (החך הקשה), המכתש (החך הקדמי), השינים והשפתיים - גם היא גורמת לעצירת זרם האוויר. כמו כן ישנם עיצורים שיש להם שני בסיסי חיתוך, כגון העיצור ط בערבית, שבו קצה הלשון ומכסה הגרון נעים יחד וגורמים לעצירת זרם האוויר. עיצורים שיש להם זיקה לתנועה נחשבים לחצאי תנועות על פי תכונות החיתוך שלהם ותכונותיהם האקוסטיות. תנועות במהלך הפקת התנועות לא נוצרת כמעט כל עצירה של האוויר, וזה בסיס ההבחנה ביניהן לעיצורים. התנועות ממוינות לפי מצב הלשון ואופן פתיחת השפתיים. טונים טונים אינם קיימים בשפות שמיות וברוב השפות הודו-אירופיות, ולכן קשה ביותר להבינם ולהדגימם. להמחשה בלבד נציג מילה בשינוי האינטונציה (תופעה דומה, אשר נבדלת מן הטון בכך שהשינוי שהיא יוצרת הוא תחבירי ולא מורפמי): שאלה: "הולכים?" - המילה נאמרת בטון עולה. תשובה: "הולכים." - המילה נאמרת בטון יורד. בשפות שונות אובחנו עד כשבעה טונים, ומילים שיש בהן אותם עיצורים ואותן תנועות משמעותן מובחנת לפי הטון. כך לדוגמה המילה בסינית מנדרינית shi, משמעה נקבעת על-פי הטון ויכולה להיות: חטיבה (צבאית), עשר, היה, גללי בהמות ועוד משמעויות אחרות. שפות רבות באסיה, באפריקה ובאמריקה משתמשות בטונים. מיון וסיווג הגאים ישנם מאות אחדות של צלילים המוכרים על ידי האגודה הבינלאומית לפונטיקה שתועתקו לאלפבית הפונטי הבינלאומי. (International Phonetic Association,IPA) תולדות הפונטיקה עד כה לא שולב במחקר הפונטיקה מחקר האבולוציה של השפה. תחילת הכתב לפני כ-5000 שנה מעידה על הבחנה בין עיצורים לתנועות, שכן הכתב השומרי-אכדי מסמן את שני הסוגים. חקר הפונטיקה החל בהודו העתיקה לפני כ-2500 שנים לערך. נראה שהמחקר ההודי לא הגיע למערב. ביוון נעשו התחלות מחקר. בעברית נשתמר זכר לעיון בשאלות פונטיות ב"ספר יצירה", שיש מחלוקת לגבי זמן כתיבתו. יש המקדימים אותו לתקופת התלמוד. הערבים, לאחר שלמדו את הפילוסופיה היוונית, פיתחו מחקר עשיר בלשון עם עניין מיוחד בפונטיקה, ומהם למדו מלומדים יהודים מן המאה השביעית. ניקוד התנ"ך הוא עדות ביותר למחקר פונטי נרחב. המלומדים היהודים בספרד של ימי הביניים היו הראשונים שהשוו לשונות לצורך מחקר הפונטיקה והלשון בכללה. אפשר שמחקר הפונטיקה המודרני החל בתחילת המאה ה-19 עם הדני ראסק והגרמני גרים, שגילו שההגאים בשפות קרובות נתונים במערכת קבועה למדי של חילופים. לדוגמה, האות ש בעברית מקבילה לרוב ל- س או ﺙ בערבית, האות p בלטינית מקבילה לרוב ל-f בגרמנית. ראו גם פונטיקה - מונחים רשימת עיצורים רשימת תנועות הגיית העברית לקריאה נוספת Peter Ladefoged and Ian Maddieson: The Sound of the World's languages, Blackwell, 2002 יאיר שימרון, קולות מגן עדן, האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה, צ'ריקובר 2006. אשר לאופר, מבוא לבלשנות, יחידות 4–5, האוניברסיטה הפתוחה, 1992. קישורים חיצוניים בלשנות

פֿונטיקה (מיוונית: φωνή, פוֹנֵה - קול) הִבָּרוֹן, תורת ההגייה, היא ענף בבלשנות העוסק בחקר הקולות שמופקים בעת הדיבור, הצלילים, דרכי היווצרותם, הגייתם וקליטתם והיא אוניברסלית, בניגוד לפונולוגיה.אפיון התחום הקולות המופקים על ידי האדם בעת הדיבור מכונים באופן כוללני הגאים והם מושאי המחקר של הפונטיקה. הפונטיקה אינה עוסקת בסוגי הכתב השונים ובכתבים המורכבים מהאותיות המייצגות צלילים שונים בשפות, אלא רק בצלילים המופקים. מדע הפונטיקה יצר מערכת של סימנים שבאמצעותה ניתן לסמן את צלילי כל השפות באופן אחיד. כך למשל, בכתיבה פונטית יכתבו באופן זהה המילים - שׂם-סם, קב-קו כפי שהן נהגות בעברית המודרנית המדוברת.סיווגחקר הפונטיקה מחולק לשלושה ענפים עיקריים: חיתוך הדיבור - חקר אופן יצירת קולות האנושיים למיניהם הנבדלים אחד מהשני על ידי תנועות איברי ההגייה שונים. פונטיקה אקוסטית - חקר מאפייניהם של גלי הקול הנוצרים בדיבור. פונטיקה תפיסתית - חקר התחושה בעת הדיבור.קולות הדיבורתנאי הכרחי לדיבור היא היכולת להפיק קול. הקול מופק על ידי הזרמת אוויר מן הריאות דרך זוג האיברים השריריים המכונים שפתות הקול. שפתות הקול מצויות בחלק העליון של קנה הנשימה. הרעדה של שפתות הקול יוצרת את הקול, או במינוח בלשני "קוליות". בשפות שונות מוכרים שלושה מיני קוליות: רגילה (plain), הנפוצה בכל השפות, 'חורקנית' (creaky), ו'קשויה' (stiff). בשפות מעטות שינוי בסוג הקוליות מאפשר גיוון המשמעות של צירופי הברות.קולות הדיבור מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים: עיצורים, תנועות וטונים. העיצורים והתנועות קיימים בכל שפות העולם, אך טונים קיימים רק בחלקן. בשפות אלו, חשיבות הטונים שווה לחשיבותם של העיצורים והתנועות.עיצוריםהעיצורים הם קולות הדיבור שברגעי הפקתם נוצרת עצירה מסוימת של זרם האוויר הנדחף מן הריאות החוצה. בחלק מהעיצורים עצירת זרם האוויר מוחלטת, ובחלקם חלקית. מידת העצירה של האוויר מאופיינת על ידי אופן החיתוך, והמקום שבו תנועת האיברים גורמת לעצירת זרם האוויר מאופיין על ידי בסיס החיתוך. תנועת שפתות הקול, מכסה הגרון והשפה התחתונה גורמת לעצירת זרם האוויר, ותנועות חלקי הלשון השונים כלפי הלוע הענבל, הווילון (החך הרך), החך (החך הקשה), המכתש (החך הקדמי), השינים והשפתיים - גם היא גורמת לעצירת זרם האוויר. כמו כן ישנם עיצורים שיש להם שני בסיסי חיתוך, כגון העיצור ط בערבית, שבו קצה הלשון ומכסה הגרון נעים יחד וגורמים לעצירת זרם האוויר.עיצורים שיש להם זיקה לתנועה נחשבים לחצאי תנועות על פי תכונות החיתוך שלהם ותכונותיהם האקוסטיות.תנועותבמהלך הפקת התנועות לא נוצרת כמעט כל עצירה של האוויר, וזה בסיס ההבחנה ביניהן לעיצורים. התנועות ממוינות לפי מצב הלשון ואופן פתיחת השפתיים.טוניםטונים אינם קיימים בשפות שמיות וברוב השפות הודו-אירופיות, ולכן קשה ביותר להבינם ולהדגימם. להמחשה בלבד נציג מילה בשינוי האינטונציה (תופעה דומה, אשר נבדלת מן הטון בכך שהשינוי שהיא יוצרת הוא תחבירי ולא מורפמי): שאלה: "הולכים?" - המילה נאמרת בטון עולה. תשובה: "הולכים." - המילה נאמרת בטון יורד. בשפות שונות אובחנו עד כשבעה טונים, ומילים שיש בהן אותם עיצורים ואותן תנועות משמעותן מובחנת לפי הטון. כך לדוגמה המילה בסינית מנדרינית shi, משמעה נקבעת על-פי הטון ויכולה להיות: חטיבה (צבאית), עשר, היה, גללי בהמות ועוד משמעויות אחרות. שפות רבות באסיה, באפריקה ובאמריקה משתמשות בטונים.מיון וסיווג הגאיםישנם מאות אחדות של צלילים המוכרים על ידי האגודה הבינלאומית לפונטיקהשתועתקו לאלפבית הפונטי הבינלאומי. (International Phonetic Association,IPA)תולדות הפונטיקהעד כה לא שולב במחקר הפונטיקה מחקר האבולוציה של השפה. תחילת הכתב לפני כ-5000 שנה מעידה על הבחנה בין עיצורים לתנועות, שכן הכתב השומרי-אכדי מסמן את שני הסוגים.חקר הפונטיקה החל בהודו העתיקה לפני כ-2500 שנים לערך. נראה שהמחקר ההודי לא הגיע למערב. ביוון נעשו התחלות מחקר. בעברית נשתמר זכר לעיון בשאלות פונטיות ב"ספר יצירה", שיש מחלוקת לגבי זמן כתיבתו. יש המקדימים אותו לתקופת התלמוד.הערבים, לאחר שלמדו את הפילוסופיה היוונית, פיתחו מחקר עשיר בלשון עם עניין מיוחד בפונטיקה, ומהם למדו מלומדים יהודים מן המאה השביעית. ניקוד התנ"ך הוא עדות ביותר למחקר פונטי נרחב.המלומדים היהודים בספרד של ימי הביניים היו הראשונים שהשוו לשונות לצורך מחקר הפונטיקה והלשון בכללה.אפשר שמחקר הפונטיקה המודרני החל בתחילת המאה ה-19 עם הדני ראסק והגרמני גרים, שגילו שההגאים בשפות קרובות נתונים במערכת קבועה למדי של חילופים. לדוגמה, האות ש בעברית מקבילה לרוב ל- س או ﺙ בערבית, האות p בלטינית מקבילה לרוב ל-f בגרמנית.ראו גם פונטיקה - מונחים רשימת עיצורים רשימת תנועות הגיית העבריתלקריאה נוספת Peter Ladefoged and Ian Maddieson: The Sound of the World's languages, Blackwell, 2002 יאיר שימרון, קולות מגן עדן, האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה, צ'ריקובר 2006. אשר לאופר, מבוא לבלשנות, יחידות 4–5, האוניברסיטה הפתוחה, 1992.קישורים חיצוניים בלשנות

273

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8

מספר

מספר הוא עצם מתמטי מופשט, שבמשמעותו המקובלת משמש לציון כמות. ייצוג של מספרים מספרים נהוג להציג באמצעות ספרות לפי בסיס מחזורי, כאשר הבסיס המקובל לספירה ביומיום הוא הבסיס העשרוני המורכב מהספרות 0–9 (אם כי ה-0 הוא תוספת מאוחרת יותר). במחשבים מקובלות שיטות ספירה אחרות, שבהן הבסיסים הם: 2 - בסיס בינארי, 8 - בסיס אוקטלי ו-16 - בסיס הקסדצימלי. שיטות קדומות יותר להצגת מספרים הן, בין השאר, ספרות עבריות וספרות רומיות. המספר 613 בבסיס עשרוני נכתב תרי"ג בספרות עבריות ו-DCXIII בספרות רומיות. צורות ההצגה השונות אינן משנות את מהותו של המספר, אך הן משפיעות על האופן שבו מתבצעות הפעולות האריתמטיות. על שמות של מספרים ראו בערך שמות מספרים. התפתחות מושג המספר המתמטיקה היוונית הכירה בשני מושגים נבדלים: מספר, שהוא בהכרח מספר טבעי במשמעותו דהיום, וגודל - אורך של קטע - שמנקודת מבט מודרנית יכול לייצג כל מספר ממשי חיובי. ההתאמה בין שני המושגים התבססה על ההנחה הסמויה, שכל קטע אפשר להכפיל בשלם כדי לקבל שלם; כלומר, שכל אורך הוא למעשה מספר רציונלי. המשבר שעברה המתמטיקה הפיתגוראית כאשר התברר שישנם מספרים לא רציונליים (כדוגמת השורש הריבועי של 2) חלף בלי להותיר חותם על תפיסת מושג המספר, וכך נותרה ההבחנה היוונית בעינה עד סוף המאה ה-15. בתחילת המאה ה-16, בהשפעת המתמטיקאים ההודים, הפך האפס בהדרגה למספר לגיטימי. המספרים השליליים רכשו את מעמדם העצמאי במהלך המאות ה-16 וה-17; ב־1591 סיכם פרנסואה וייט בספר את התגליות של ג'ירולמו קרדאנו, ניקולו טרטליה ואחרים על פתרונן של משוואות ממעלה שלישית ורביעית, וחולל מהפכה חשובה בסימון המתמטי, כשהכניס לשימוש אותיות במקום פרמטרים (ולא רק במקום נעלמים, כפי שהיה נהוג עד אז). עם זאת, האותיות עדיין מייצגות מספרים חיוביים בלבד. גם דקארט, שהנהיג את ההפרדה (המתודית) בין אותיות כ-a,b,c לציון פרמטרים ואותיות כ-x,y,z לציון משתנים, מניח מאליו שכל משתנה חייב לייצג מספר חיובי. החידוש שבפתרון משוואות ממעלה גבוהה אילץ את המתמטיקאים בני התקופה להכיר בקיומם של מספרים מרוכבים, ויחד איתם גם במספרים ממשיים שליליים. אצל ניוטון, ובמיוחד לייבניץ, שהיה אשף הסימון הקולע, כבר מתקיימים המספרים השליליים לצד החיוביים, ללא כל הבחנה. עד סוף המאה ה-17 נכנסת גישתו של וייט לשימוש כולל, כאשר אותיות יכולות לייצג כל מספר, וה"מספר" מקבל את משמעותו הרחבה ביותר, מספר מרוכב. סוגים של מספרים אין במתמטיקה הגדרה אחידה למספר ולרוב המילה משמשת לציון איבר באחת הקבוצות הבאות: מספרים טבעיים: אוסף המספרים 1, 2, 3, 4, 5, 6, ... . יש הכוללים בתחילת המספרים הטבעיים את המספר 0. נהוג לסמן קבוצה זו באות . מספרים שלמים: הקבוצה המכילה בנוסף למספרים הטבעיים גם את אוסף המספרים השליליים 1-, 2-, 3-, ... ואת 0. נהוג לסמן קבוצה זו באות . מספרים רציונליים: כל המספרים שניתן לבטא אותם כמנה של שני מספרים שלמים, כאשר המכנה שונה מ-0. נהוג לסמן קבוצה זו באות . בקבוצה זו נכללים המספרים השלמים, וכן השברים, לדוגמה . מספרים ממשיים: קבוצה שבה נכללים כל המספרים המהווים אורך (מכוון) של קטע. אלו כוללים את המספרים הרציונליים ואת המספרים האי-רציונליים. נהוג לסמן קבוצה זו באות . המספר פאי הוא דוגמה למספר ממשי אי-רציונלי. מספרים מרוכבים: מספרים מהצורה , כאשר הם מספרים ממשיים, ו-. נהוג לסמן קבוצה זו באות . נהוג להציגם כנקודות במישור המרוכב. מספרים מהצורה קרויים מספרים מדומים. קווטרניונים: מספרים מהצורה כאשר הם מספרים ממשיים, ו-. את המספרים המרוכבים ניתן לחלק לשתי קבוצות: מספרים אלגבריים: מספרים המהווים שורש של פולינום שמקדמיו הם מספרים רציונליים, כגון 1, השורש הריבועי של 2 ו-. מספרים טרנסצנדנטיים: מספרים שאינם אלגבריים, כגון π ו-e. ראו גם רשימת מספרים שיש עליהם ערך מערכות מספרים מספר ראשוני אריתמטיקה התפתחות קוגניטיבית- תפיסת המספרים שמות של מספרים לא מוגדרים לקריאה נוספת שבתאי אונגורו, "מבוא לתולדות המתמטיקה", חלק ב', פרק א': "הרחבת מושג המספר". ז'ורז' יפרח, סְפָרוֹת וּמִסְפָּרִים: היסטוריה של המצאה גאונית. תרגום: עדה ירדני, ירושלים: הוצאת כרטא 1990. טימותי גוורס, מתמטיקה, ידיעות ספרים, 2007, הפרק "מספרים והפשטה", עמ' 32–50. קישורים חיצוניים דוד גילת, על השורש הריבועי של שתיים ושורשים אחרים, מיזם "כדאי לדעת" של אוניברסיטת תל אביב

מספר הוא עצם מתמטי מופשט, שבמשמעותו המקובלת משמש לציון כמות.ייצוג של מספריםמספרים נהוג להציג באמצעות ספרות לפי בסיס מחזורי, כאשר הבסיס המקובל לספירה ביומיום הוא הבסיס העשרוני המורכב מהספרות 0–9 (אם כי ה-0 הוא תוספת מאוחרת יותר). במחשבים מקובלות שיטות ספירה אחרות, שבהן הבסיסים הם: 2 - בסיס בינארי, 8 - בסיס אוקטלי ו-16 - בסיס הקסדצימלי.שיטות קדומות יותר להצגת מספרים הן, בין השאר, ספרות עבריות וספרות רומיות. המספר 613 בבסיס עשרוני נכתב תרי"ג בספרות עבריות ו-DCXIII בספרות רומיות. צורות ההצגה השונות אינן משנות את מהותו של המספר, אך הן משפיעות על האופן שבו מתבצעות הפעולות האריתמטיות.על שמות של מספרים ראו בערך שמות מספרים.התפתחות מושג המספר המתמטיקה היוונית הכירה בשני מושגים נבדלים: מספר, שהוא בהכרח מספר טבעי במשמעותו דהיום, וגודל - אורך של קטע - שמנקודת מבט מודרנית יכול לייצג כל מספר ממשי חיובי. ההתאמה בין שני המושגים התבססה על ההנחה הסמויה, שכל קטע אפשר להכפיל בשלם כדי לקבל שלם; כלומר, שכל אורך הוא למעשה מספר רציונלי. המשבר שעברה המתמטיקה הפיתגוראית כאשר התברר שישנם מספרים לא רציונליים (כדוגמת השורש הריבועי של 2) חלף בלי להותיר חותם על תפיסת מושג המספר, וכך נותרה ההבחנה היוונית בעינה עד סוף המאה ה-15.בתחילת המאה ה-16, בהשפעת המתמטיקאים ההודים, הפך האפס בהדרגה למספר לגיטימי. המספרים השליליים רכשו את מעמדם העצמאי במהלך המאות ה-16 וה-17; ב־1591 סיכם פרנסואה וייט בספר את התגליות של ג'ירולמו קרדאנו, ניקולו טרטליה ואחרים על פתרונן של משוואות ממעלה שלישית ורביעית, וחולל מהפכה חשובה בסימון המתמטי, כשהכניס לשימוש אותיות במקום פרמטרים (ולא רק במקום נעלמים, כפי שהיה נהוג עד אז). עם זאת, האותיות עדיין מייצגות מספרים חיוביים בלבד. גם דקארט, שהנהיג את ההפרדה (המתודית) בין אותיות כ-a,b,c לציון פרמטרים ואותיות כ-x,y,z לציון משתנים, מניח מאליו שכל משתנה חייב לייצג מספר חיובי.החידוש שבפתרון משוואות ממעלה גבוהה אילץ את המתמטיקאים בני התקופה להכיר בקיומם של מספרים מרוכבים, ויחד איתם גם במספרים ממשיים שליליים. אצל ניוטון, ובמיוחד לייבניץ, שהיה אשף הסימון הקולע, כבר מתקיימים המספרים השליליים לצד החיוביים, ללא כל הבחנה. עד סוף המאה ה-17 נכנסת גישתו של וייט לשימוש כולל, כאשר אותיות יכולות לייצג כל מספר, וה"מספר" מקבל את משמעותו הרחבה ביותר, מספר מרוכב.סוגים של מספריםאין במתמטיקה הגדרה אחידה למספר ולרוב המילה משמשת לציון איבר באחת הקבוצות הבאות: מספרים טבעיים: אוסף המספרים 1, 2, 3, 4, 5, 6, ... . יש הכוללים בתחילת המספרים הטבעיים את המספר 0. נהוג לסמן קבוצה זו באות . מספרים שלמים: הקבוצה המכילה בנוסף למספרים הטבעיים גם את אוסף המספרים השליליים 1-, 2-, 3-, ... ואת 0. נהוג לסמן קבוצה זו באות . מספרים רציונליים: כל המספרים שניתן לבטא אותם כמנה של שני מספרים שלמים, כאשר המכנה שונה מ-0. נהוג לסמן קבוצה זו באות . בקבוצה זו נכללים המספרים השלמים, וכן השברים, לדוגמה . מספרים ממשיים: קבוצה שבה נכללים כל המספרים המהווים אורך (מכוון) של קטע. אלו כוללים את המספרים הרציונליים ואת המספרים האי-רציונליים. נהוג לסמן קבוצה זו באות . המספר פאי הוא דוגמה למספר ממשי אי-רציונלי. מספרים מרוכבים: מספרים מהצורה , כאשר הם מספרים ממשיים, ו-. נהוג לסמן קבוצה זו באות . נהוג להציגם כנקודות במישור המרוכב. מספרים מהצורה קרויים מספרים מדומים. קווטרניונים: מספרים מהצורה כאשר הם מספרים ממשיים, ו-.את המספרים המרוכבים ניתן לחלק לשתי קבוצות:מספרים אלגבריים: מספרים המהווים שורש של פולינום שמקדמיו הם מספרים רציונליים, כגון 1, השורש הריבועי של 2 ו-.מספרים טרנסצנדנטיים: מספרים שאינם אלגבריים, כגון π ו-e.ראו גם רשימת מספרים שיש עליהם ערך מערכות מספרים מספר ראשוני אריתמטיקה התפתחות קוגניטיבית- תפיסת המספריםשמות של מספרים לא מוגדריםלקריאה נוספת שבתאי אונגורו, "מבוא לתולדות המתמטיקה", חלק ב', פרק א': "הרחבת מושג המספר". ז'ורז' יפרח, סְפָרוֹת וּמִסְפָּרִים: היסטוריה של המצאה גאונית. תרגום: עדה ירדני, ירושלים: הוצאת כרטא 1990. טימותי גוורס, מתמטיקה, ידיעות ספרים, 2007, הפרק "מספרים והפשטה", עמ' 32–50.קישורים חיצוניים דוד גילת, על השורש הריבועי של שתיים ושורשים אחרים, מיזם "כדאי לדעת" של אוניברסיטת תל אביב

280

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%A7

סורק

סורק הוא אמצעי קלט אופטי המחלק את השטח או הנפח שממנו הוא מזין מידע אל המחשב לסדרת שטחים קטנים או נפחים קטנים, וקולט מהם מידע בזה אחר זה (סריקה). סוג מקובל של הסורקים הוא סורק המסמכים. סורק זה מעביר תמונות ומסמכים לקובץ תמונה, ובכך מאפשר לאחסנם במחשב ולהציגם על צג המחשב. סורק משמש אותנו בדרכים רבות. הוא מאפשר לנו לשכפל תמונות ולשלוח אותן באמצעות דואר אלקטרוני. הוא מאפשר לנו לשלוח פקס באמצעות המחשב, וכמו כן לגבות תמונות (מודפסות) וקטעי טקסט. סריקה של טקסט בסורק יוצרת ממנו קובץ תמונה. כדי להמיר קובץ זה לקובץ טקסט, יש להשתמש בתוכנת OCR. סורק מסמכים יכול לשמש גם כאמצעי טכנולוגיה מסייעת לנגישות מידע. המידע שהוא קולט יכול לאפשר למחשב, אחרי OCR, להמיר את עיצובו של דף מודפס לעיצוב נגיש עבור כבד ראיה, לכתב ברייל או לפלט קולי. סוג מוכר אחר של סורקים קורא ברקודים מאריזות מוצרים. שיווק המוני של סורקים לשוק הפרטי החל באמצע שנות התשעים של המאה העשרים. סוגי סורקים ישנם מספר סוגים של סורקים: סורקי דפים מודפסים ותמונות סורק שולחני: זהו הסורק הנפוץ כיום. הוא מורכב ממשטח זכוכית שעליו מניחים את מה שרוצים לסרוק ומתחת לזכוכית נע ראש הסריקה וסורק את האובייקט, הסורק דומה במבנה לחלקה העליון של מכונת צילום. סורק ידני: כיום כמעט ולא משתמשים בו. סורק זה הוא קטן יותר מהסורק השולחני והוא מכיל רק את מנגנון הסריקה עצמו. כדי לסרוק באמצעותו יש להעביר אותו על פני המשטח שרוצים לסרוק, שימושי לסריקה מהירה של טקסט (סורק עט). לקטגוריה זו נכנסים גם סורקים ניידים, שיכולים אפילו לסרוק כרטיסי ביקור, סורקים אלה צורכים מעט חשמל ועובדים בעיקר על סוללות. סורק מוזן נייר: זהו סורק המיועד לדפים בלבד. מנגנון ההזנה דומה לזה של מדפסת או פקס, סורק זה "עוטף" את הדף מצד הקדמי והאחורי שלו והדף עובר דרך הסורק מראש הדף עד התחתית, כמו במכונת הפקס, בסורק זה לא ניתן לסרוק ספר או כל דף שמחובר לחוברת. סורק ברקוד: סורק שקורא ברקוד למחשב או למסוף של קופה רושמת. סורק לקריאת המיקוד ממעטפות בתהליך מיון דואר. נכון לשנת 2008 - עדיין לא יעיל מספיק ובעל שימוש חלקי ביותר. סורקי משטחים תלת ממדיים ותאי נפח סורק אבטחה: סורק הפועל על גלי רנטגן, הסורק מציג תמונה של הנוסעים או חפץ, המטרה היא לחדור על החומר ולראות אם יש בתוכו כלי נשק למשל. ללא צורך בחיפוש גופני. סורק "הדמיית גל מילימטר": סורק זה פותח במימון ממשלת בריטניה על ידי חברת המחקר הביטחוני קינטיק. הצילום המתקבל מציג את פני השטח של גוף הנסרקים וכן חפצים המוסתרים תחת בגדיהם. מטרתה היא לאתר פצצות וכלי נשק המוסתרים תחת כיסוי כלשהו או בגדי הנבדק. היא מתבססת על קרינה בלתי מייננת (בדומה לקרינה סלולרית) ניתן לייצר את הקרינה באופן מלאכותי לשימוש בתוך מבנים. סורק למשטחים תלת ממדיים המאפשר למחשב להציג מייצג תלת ממדי של פסל שנסרק. שימושי למשל בהכנת סרטי אנימציה. מבנה סורק המסמכים ודרך פעילותו קופסת פלסטיק מרובעת עם חלון זכוכית ומעל, מכסה. מתחת לזכוכית ישנו ראש הסורק הנע קדימה ואחורה על המסילה שנמצאת בשני הצדדים. מספר קטן של מראות (2-3). נורה הפולטת אור לבן, נורה זאת נמצאת צמוד לראש הסריקה, והיא נעה ביחד עם ראש הסריקה. מנוע, המזיז את הראש הסורק. בעת פעולת הסריקה ראש הסריקה נעה בעזרת מנוע מתחת לזכוכית עליה מונח אובייקט, ראש הסורק מתחיל לסרוק כשנורה לבנה מאירה לה. ראש הסריקה ממיר את קרני האור לאות חשמלי המועבר למחשב דרך כבל (בסורקים חדישים משתמשים בכבל USB) המחבר בין הסורק למחשב. תפקיד המראות הוא להעביר את התמונה לעבר העדשה ומשם התמונה עוברת דרך מסנן אופטי ואז לגלאי. התמונה הצבעונית נוצרה כאשר הסורק סרק את האובייקט בשלושת צבעי היסוד (אדום, ירוק וכחול) לכל עותק ישנו מסנן צבעוני וגלאים, המסננים והגלאים מסודרים בשורה. תפקיד הגלאי הוא למדוד את עוצמת האור ולהפוך אותה לאות חשמלי. בשוק הביתי הגלאים הנפוצים הם: CCD (Charged Coupled Device): מצוי ברוב הסורקים לשימוש מסחרי. CIS (Contact Image Sensor): מצוי ברוב הסורקים הביתיים והמדפסות המשולבות. יתרון הגלאי הוא שהסורק זול יותר וקטן יותר, וצורך פחות אנרגיה, כך גם איכות הסריקה שלו (נמוכה, חיסרון). ראו גם טומוגרפיה ממוחשבת סריקת ספר קישורים חיצוניים תוכנה הממירה סריקה גרפית לקול באתר של עופר שפרינגר התקני קלט מכשירי חשמל משרדיים מכשירי חשמל ביתיים איטליה: המצאות

סורק הוא אמצעי קלט אופטי המחלק את השטח או הנפח שממנו הוא מזין מידע אל המחשב לסדרת שטחים קטנים או נפחים קטנים, וקולט מהם מידע בזה אחר זה (סריקה).סוג מקובל של הסורקים הוא סורק המסמכים. סורק זה מעביר תמונות ומסמכים לקובץ תמונה, ובכך מאפשר לאחסנם במחשב ולהציגם על צג המחשב. סורק משמש אותנו בדרכים רבות. הוא מאפשר לנו לשכפל תמונות ולשלוח אותן באמצעות דואר אלקטרוני. הוא מאפשר לנו לשלוח פקס באמצעות המחשב, וכמו כן לגבות תמונות (מודפסות) וקטעי טקסט. סריקה של טקסט בסורק יוצרת ממנו קובץ תמונה. כדי להמיר קובץ זה לקובץ טקסט, יש להשתמש בתוכנת OCR. סורק מסמכים יכול לשמש גם כאמצעי טכנולוגיה מסייעת לנגישות מידע. המידע שהוא קולט יכול לאפשר למחשב, אחרי OCR, להמיר את עיצובו של דף מודפס לעיצוב נגיש עבור כבד ראיה, לכתב ברייל או לפלט קולי.סוג מוכר אחר של סורקים קורא ברקודים מאריזות מוצרים. שיווק המוני של סורקים לשוק הפרטי החל באמצע שנות התשעים של המאה העשרים.סוגי סורקיםישנם מספר סוגים של סורקים:סורקי דפים מודפסים ותמונותסורק שולחני: זהו הסורק הנפוץ כיום. הוא מורכב ממשטח זכוכית שעליו מניחים את מה שרוצים לסרוק ומתחת לזכוכית נע ראש הסריקה וסורק את האובייקט, הסורק דומה במבנה לחלקה העליון של מכונת צילום.סורק ידני: כיום כמעט ולא משתמשים בו. סורק זה הוא קטן יותר מהסורק השולחני והוא מכיל רק את מנגנון הסריקה עצמו. כדי לסרוק באמצעותו יש להעביר אותו על פני המשטח שרוצים לסרוק, שימושי לסריקה מהירה של טקסט (סורק עט). לקטגוריה זו נכנסים גם סורקים ניידים, שיכולים אפילו לסרוק כרטיסי ביקור, סורקים אלה צורכים מעט חשמל ועובדים בעיקר על סוללות.סורק מוזן נייר: זהו סורק המיועד לדפים בלבד. מנגנון ההזנה דומה לזה של מדפסת או פקס, סורק זה "עוטף" את הדף מצד הקדמי והאחורי שלו והדף עובר דרך הסורק מראש הדף עד התחתית, כמו במכונת הפקס, בסורק זה לא ניתן לסרוק ספר או כל דף שמחובר לחוברת.סורק ברקוד: סורק שקורא ברקוד למחשב או למסוף של קופה רושמת.סורק לקריאת המיקוד ממעטפות בתהליך מיון דואר. נכון לשנת 2008 - עדיין לא יעיל מספיק ובעל שימוש חלקי ביותר.סורקי משטחים תלת ממדיים ותאי נפחסורק אבטחה: סורק הפועל על גלי רנטגן, הסורק מציג תמונה של הנוסעים או חפץ, המטרה היא לחדור על החומר ולראות אם יש בתוכו כלי נשק למשל. ללא צורך בחיפוש גופני.סורק "הדמיית גל מילימטר": סורק זה פותח במימון ממשלת בריטניה על ידי חברת המחקר הביטחוני קינטיק. הצילום המתקבל מציג את פני השטח של גוף הנסרקים וכן חפצים המוסתרים תחת בגדיהם. מטרתה היא לאתר פצצות וכלי נשק המוסתרים תחת כיסוי כלשהו או בגדי הנבדק. היא מתבססת על קרינה בלתי מייננת (בדומה לקרינה סלולרית) ניתן לייצר את הקרינה באופן מלאכותי לשימוש בתוך מבנים.סורק למשטחים תלת ממדיים המאפשר למחשב להציג מייצג תלת ממדי של פסל שנסרק. שימושי למשל בהכנת סרטי אנימציה.מבנה סורק המסמכים ודרך פעילותו קופסת פלסטיק מרובעת עם חלון זכוכית ומעל, מכסה. מתחת לזכוכית ישנו ראש הסורק הנע קדימה ואחורה על המסילה שנמצאת בשני הצדדים. מספר קטן של מראות (2-3). נורה הפולטת אור לבן, נורה זאת נמצאת צמוד לראש הסריקה, והיא נעה ביחד עם ראש הסריקה. מנוע, המזיז את הראש הסורק.בעת פעולת הסריקה ראש הסריקה נעה בעזרת מנוע מתחת לזכוכית עליה מונח אובייקט, ראש הסורק מתחיל לסרוק כשנורה לבנה מאירה לה. ראש הסריקה ממיר את קרני האור לאות חשמלי המועבר למחשב דרך כבל (בסורקים חדישים משתמשים בכבל USB) המחבר בין הסורק למחשב. תפקיד המראות הוא להעביר את התמונה לעבר העדשה ומשם התמונה עוברת דרך מסנן אופטי ואז לגלאי.התמונה הצבעונית נוצרה כאשר הסורק סרק את האובייקט בשלושת צבעי היסוד (אדום, ירוק וכחול) לכל עותק ישנו מסנן צבעוני וגלאים, המסננים והגלאים מסודרים בשורה. תפקיד הגלאי הוא למדוד את עוצמת האור ולהפוך אותה לאות חשמלי. בשוק הביתי הגלאים הנפוצים הם: CCD (Charged Coupled Device): מצוי ברוב הסורקים לשימוש מסחרי. CIS (Contact Image Sensor): מצוי ברוב הסורקים הביתיים והמדפסות המשולבות. יתרון הגלאי הוא שהסורק זול יותר וקטן יותר, וצורך פחות אנרגיה, כך גם איכות הסריקה שלו (נמוכה, חיסרון).ראו גם טומוגרפיה ממוחשבת סריקת ספרקישורים חיצוניים תוכנה הממירה סריקה גרפית לקול באתר של עופר שפרינגרהתקני קלטמכשירי חשמל משרדייםמכשירי חשמל ביתייםאיטליה: המצאות

292

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%95

פלוטו

פּלוּטוֹ (שם מלא: 134340 פלוטו; באנגלית: Pluto; סמלים: או ) הוא גוף טרנס־נפטוני בחגורת קויפר, והוא כוכב הלכת הננסי הגדול במערכת השמש על פי קוטרו, ומסתו קטנה אך במעט מכוכב הלכת הננסי אריס. הוא נע במסלול אליפטי סביב השמש במרחק של 29 עד 49 יחידות אסטרונומיות ממנה. פלוטו נמצא בתהודה מסלולית עם כוכב הלכת נפטון. פלוטו התגלה ב־1930 והוא הגוף הראשון שהתגלה בחגורת קויפר. מאז גילויו נחשב לכוכב לכת, עד שהבנה טובה יותר של העצמים המרוחקים במערכת השמש הביאה ב־2006 להכרה שהוא כוכב לכת ננסי. ב־14 ביולי 2015 הגשושית ניו הורייזונס חלפה ליד פלוטו במרחק של כ־13,000 ק"מ, החללית הראשונה שעשתה זאת. נאס"א שיגרה את הגשושית כדי לבצע מדידות ולצלם את פלוטו וירחיו. חמישה גופים מוגדרים כירחים של פלוטו: כארון, ניקס, הידרה, קרברוס וסטיקס. אולם, הגדול שבהם, כארון, לא בדיוק הולם את ההגדרה. זאת משום שגודלו, חצי מגודלו של פלוטו, ומסלולו, המשולב עם מסלול פלוטו, יוצרים מערכת כפולה ייחודית במערכת השמש היות שמסתו של כארון אינה זניחה יחסית לזו של פלוטו והיא גורמת לפלוטו לנוע במסלול מעגלי סביב נקודה הנמצאת תמיד על הקו הדמיוני המחבר בין פלוטו לכארון. אולם, כיוון שהאיגוד האסטרונומי הבינלאומי לא פרסם הגדרות בנוגע לכוכבי לכת ננסיים במערכת בינארית, כארון עדיין מוגדר כירח של פלוטו. בין שני הגופים קיימת נעילת גאות, ולכן הם מפנים זה לזה תמיד את אותו הצד, במה שמכונה "תהודת סיבוב־מסלול". היסטוריה גילוי מיד לאחר שהתגלה כוכב הלכת השמיני, נפטון, בשנת 1846, שיערו את קיומו של פלוטו, ועלה הצורך להסביר חריגות לכאורה במסלולו. כוכב הלכת ההיפותטי כונה "כוכב הלכת X". בשנת 1906 החל פרסיוול לוול בפרויקט חיפוש מקיף לאיתור כוכב הלכת התשיעי. עד 1909, פרסיוול לוול יחד עם ויליאם הנרי פיקרינג (William Henry Pickering) הציעו מספר קואורדינטות להימצאותו של כוכב הלכת. לוול והמכון שעמד בראשו המשיכו בחיפוש אחר כוכב הלכת ההיפותטי עד יום מותו של לוול בשנת 1916. מבלי שידע על כך, ב־19 במרץ 1915 צילם המצפה שלו שתי תמונות עמומות של פלוטו. לוול לא היה היחיד שצילם את פלוטו מבלי שהבין את משמעות הצילום. ישנם 16 צילומים ידועים של פלוטו טרום הגילוי, בהם מספר צילומים של מילטון יומאסון ממצפה הר וילסון. הוותיק שבצילומי פלוטו צולם ב־20 באוגוסט 1909 במצפה הכוכבים יאקרס באוניברסיטת שיקגו. מאבקי ירושה על ממונו של לוול הקפיאו את פעילות מצפה הכוכבים שלו ליותר מעשור. החיפוש חודש בשנת 1929, כאשר המטלה הוטלה על קלייד טומבו בן ה־23, שהרשים את מנהל המכון בציוריו האסטרונומיים. תפקידו היה לצלם באופן שיטתי את שמי הלילה מדי שבוע ולהשוות את הצילומים כדי לאתר תנועה. ב־18 בפברואר 1930, אחרי כמעט שנה של חיפוש, גילה קלייד טומבו את פלוטו, על סמך השוואת צילומים מ־23 ו־29 בינואר. לאחר שהמכון השיג הוכחות נוספות שמדובר בכוכב לכת, הגילוי פורסם ברבים ב־13 במרץ 1930, על ידי משלוח טלגרף למצפה של אוניברסיטת הרווארד. מקור השם פלוטו קרוי על שם אל השאול במיתולוגיה הרומית, פלוטו. את השם פלוטו הציעה ילדה בת 11 בשם ונישה ברני (Venetia Burney). סבה קרא באוזניה את המאמר על גילוי גרם שמיים זה, והילדה, שלמדה בעבר על מערכת השמש, ידעה כי כוכבי הלכת קרויים על שמם של אלים מן המיתולוגיה; היא ידעה גם שאחרי נפטון יש חשיכה נטולת כוכבים, ולכן, כאשר שמעה שהתגלה כוכב אחרי נפטון, הציעה לקרוא לו על שם אל השאול. השם פלוטו מתחיל באותיות PL שהן גם ראשי התיבות של פרסיוול לוול, שהשקיע את שארית חייו וממונו לאיתור כוכב הלכת, ולכן התקבלה ההצעה. הסמל שקיבל פלוטו () מבוסס גם הוא על ראשי תיבות אלה. שינוי סיווג במשך 7 עשורים, מפברואר 1930 ועד אוגוסט 2006, נחשב פלוטו לכוכב הלכת התשיעי והמרוחק ביותר במערכת השמש. פלוטו נחשב לקטן ביותר מבין כוכבי הלכת במערכת, וסיבה זו, כמו גם מסלולו האקסצנטרי הביאו לחוסר הסכמה בשאלת סיווגו ככוכב לכת. גילוי אריס בשנת 2003, והערכתו עד 2015 כגדול מפלוטו, ערער עוד יותר את מעמדו של פלוטו ככוכב לכת. ב־24 באוגוסט 2006 הורד פלוטו ממעמדו ככוכב לכת בעקבות הצבעה שהתקיימה בוועידת האיגוד האסטרונומי הבינלאומי בפראג, והוגדר יחד עם 4 גופים נוספים (אריס, האומיה, מאקה־מאקה, קרס) ככוכב לכת ננסי. פלוטו מוגדר כיום ככוכב הלכת הננסי הראשון בגודלו. בדומה לשאר כוכבי הלכת הננסיים ולגופים הקטנים במערכת השמש הוסף מספר לפני שמו, כך ששמו החדש: 134340 פלוטו. מאפיינים עד שנת 2015 לא היה קיים מידע רב אודות פלוטו היות שאף גשושית לא התקרבה אליו די הצורך כדי לחקור אותו מקרוב, ומרחקו הרב מכדור הארץ איפשר רק להעריך את מאפייניו והרכבו. ב־14 ביולי 2015 ביצעה הגשושית ניו הורייזונס יעף על פני פלוטו וסיפקה מידע רב אודותיו ועל אודות ירחיו. מבין ירחיו, בעיקר על כארון שהוא הגדול מבין ירחיו של פלוטו. בראשית המאה ה־21, לפני הגעת ניו הורייזונס לפלוטו, נעשו תצפיות על ידי טלסקופ החלל האבל רב־העוצמה ששפכו אור נוסף אודותיו. פלוטו מצוי במרחק ממוצע של כ־39 יחידות אסטרונומיות מהשמש ומשלים הקפה אחת סביבה במשך 248.54 שנה, במהירות 4.74 ק"מ לשנייה (כשישית ממהירות כדור הארץ). צפיפותו הממוצעת 2.02 גרם לסנטימטר מעוקב. בשל האקסצנטריות הגדולה שלו, 0.2481, הוא חוצה את מסלולו של נפטון, ונעשה קרוב ממנו לשמש; ההתרחשות האחרונה הייתה בין 7 בפברואר 1979 ל־11 בפברואר 1999. בשנת 1931 חושבה מסתו על סמך המסה של נפטון ואורנוס, וזו הוערכה כמסת כדור הארץ. בשנת 1948 הצביע חישוב מתוקן על מסה השווה למסת מאדים. בשנת 1976 חושב לראשונה האלבדו של פלוטו והוסק כי מסתו לא יכולה לעלות על 1% ממסת כדור הארץ. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1978, עם גילוי הירח כארון, ניתן היה לחשב את מסתו בצורה מדויקת - 0.2% ממסת כדור הארץ. זווית הנטייה של פלוטו היא 17.148°, זווית הנטייה הגדולה משל מסלולי כוכבי הלכת יחסית למישור המילקה. ציר סחרורו העצמי נטוי יחסית למישור הקפתו את השמש ב 122.46° ומכאן, שתנועתו סביב צירו, הנמשכת 6.3872 ימים, היא בכיוון המנוגד יחסית למרבית כוכבי הלכת, להוציא את נוגה ואורנוס. גודלו של פלוטו, צפיפותו הנמוכה וצורת מסלולו מרמזים כי מדובר, למעשה, בכוכב שביט ענק המהווה חלק מחגורת קויפר ולא בכוכב לכת. פלוטו קטן משבעה ירחים של כוכבי לכת אחרים: גנימד, טיטאן, קליסטו, איו, הירח של כדור הארץ, אירופה וטריטון. קוטרו ומסתו של פלוטו היו בלתי־ידועים במשך מספר עשורים מהגילוי ורק ניתנו להערכה. גילוי העצם כארון איפשר את קביעת מסת המערכת פלוטו־כארון. ב־14 ביולי 2015 הגשושית ניו הורייזונס חלפה ליד פלוטו במרחק של כ־13,000 ק"מ, וקבעה שקוטרו של פלוטו הוא 2,370 ק"מ, זאת לאחר שנים רבות של התלבטויות וספקות בעניין. גאולוגיה פני השטח של פלוטו מורכבים מ־98% חנקן קפוא, ועקבות של מתאן ופחמן חד־חמצני. בשל סיבובו של פלוטו על הצד סביב השמש, רבע משטחו של פלוטו נמצא באור יום רצוף, ואילו שלושת הרבעים האחרים בחושך מתמשך. לכן, השטח של פלוטו מגוון למדי, עם הבדלים גדולים בבהירותו ובצבעו. הצבע משתנה בין שחור פחם, כתום כהה ולבן. צבעו של פלוטו דומה לצבעו של איו, ירחו של כוכב הלכת צדק עם מעט יותר צבע כתום. רכס ההרים הגבוה בפלוטו הם הרי טנזינג אשר נקראים על שם המטפס הנפאלי טנזינג נורגיי, פסגת הרכס מגיעה לגובה של 6 ק"מ. כמות האור מהשמש על פלוטו היא חלשה, מקביל לדמדומים על פני כדור הארץ. נאס"א פרסמה מחשבון "זמן פלוטו" הקובע מתי האור על פני כדור הארץ הוא שווה ערך לאור שעל פלוטו ביום בהיר. פני השטח של פלוטו עשויים מקרח. קרחים אלו עשויים מגזים קפואים ביניהם חנקן, מתאן ופחמן חד־חמצני. בתצלומים שהגיעו מהגשושית "ניו הורייזונס" התגלו במישור ספוטניק תבניות קרקע הדומות לדיונות, זאת למרות העדר רוח חזקה מספיקה באטמוספירה הדקה. אטמוספירה האטמוספירה של פלוטו מורכבת משכבה דקה של גזים, ובהם חנקן (N2), מתאן (CH4) ופחמן חד־חמצני (CO). החנקן, המהווה 98% מהאטמוספירה, בורח בקצב של מאות טון לשעה. אחת הסברות כי החנקן מגיע לאטמוספירה בתהליך של המראה כאשר מסלולו של פלוטו מתקרב לשמש, והאטמוספירה מתקררת וקופאת, ככל שהוא מתרחק. הלחץ האטמוספירי הוא בין 0.65 ל־2.4 פסקל. ממדידות ניו הורייזונס ביולי 2015, רואים כי האטמוספירה מגיעה עד לגובה של 130 ק"מ, ויש שתי שכבות של אובך, בגבהים 30 ו־50 ק"מ. בצילומים שצילמה הגשושית "ניו הורייזונס" הבחינו החוקרים ב-7 תצורות בהירות המצויות באזור ההפרדה בין אזור היום לאזור הלילה והן יכולות להיות עננים. על פי אחד המודלים שהוצאו הן מכילות אצטילן, אתאן וציאניד מימני. ירחים לפלוטו חמישה ירחים ידועים: כארון, ניקס, הידרה, קרברוס וסטיקס. הראשון, כארון, זוהה לראשונה ב־1978, וקוטרו 1,280 קילומטרים, כמחצית מקוטר פלוטו עצמו. לפי הצעת ההגדרה מחדש של כוכב לכת של האיגוד האסטרונומי הבינלאומי מ־16 באוגוסט 2006, כארון יוגדר ככוכב לכת ננסי תאום של פלוטו, כיוון שמרכז המסות של פלוטו וכארון נמצא מחוץ לשניהם. כדי שעצם אחד יחשב כירחו של העצם השני, צריך שמרכז המסות של שני העצמים ימצא בתוך העצם השני. מכאן שפלוטו וכארון מהווים מערכת כפולה, אולם נכון ל־2016, האיגוד טרם פסק בסוגיה של מערכת בינארית. על כן, פלוטו מוגדר ככוכב לכת ננסי וכארון מוגדר כירח שלו. שטח פניו של כארון 4,580,000 קמ"ר, בניגוד לפלוטו המכוסה בעיקר מתאן וחנקן קפואים, פניו מכוסים קרח, והוא כנראה מחוסר אטמוספירה. מחישוב נפחו ומסתו עולה צפיפות ממנה ניתן לשער כי כארון עשוי רובו ככולו קרח, ללא גרעין סלעי או בעל גרעין קטן משל שותפו פלוטו. שני הירחים האחרים ניקס והידרה התגלו ב־15 במאי 2005, כאשר אסטרונומים בחנו בקפידה צילומים שערך טלסקופ החלל האבל, וקיומם אושר כמה חודשים לאחר מכן. ב־21 ביוני 2006, הכריז האיגוד האסטרונומי הבינלאומי כי הירחים יקראו על שם אלת הלילה הקדומה ניקס ויצור המים בעל תשעה ראשים ההידרה הלרניאנית. מרחק הירחים מפלוטו כ־50,000 ו־65,000 קילומטרים, וקוטרם מוערך בכמה עשרות קילומטרים. הירחים מסתחררים סביב עצמם בצורה כאוטית (ללא סדר קבוע או צפוי מראש). הירח הרביעי, קרברוס, התגלה ב־28 ביוני 2011 (אושר ב־20 ביולי) על ידי מרק שוואלטר ממכון סט"י שנעזר בטלסקופ החלל האבל. קוטרו מוערך בין 13 ל־34 קילומטרים. ב־2 ביולי 2013, הכריז האיגוד האסטרונומי הבינלאומי כי הירח יקרא על שם קרברוס הכלב בעל שלושת הראשים השומר על הכניסה לשאול במיתולוגיה היוונית. הירח החמישי, סטיקס, התגלה ב־26 ביוני 2012 (אושר ב־11 ביולי) על ידי מרק שוואלטר בעזרת טלסקופ החלל האבל. קוטרו מוערך בין 9.5 ל־25.7 ק"מ. ב־2 ביולי 2013, הכריז האיגוד האסטרונומי הבינלאומי כי הירח יקרא על שם הנהר סטיקס שבמיתולוגיה היוונית גבל בין הארץ לשאול. שמות הירחים קרברוס וסטיקס נבחרו בהצבעה על ידי הציבור, והתקבלו על ידי האיגוד האסטרונומי הבינלאומי. חקר פלוטו פלוטו מהווה אתגר לחוקרים בגלל גודלו הקטן ומרחקו מכדור הארץ. הגשושית וויאג'ר 1, שחקרה את שבתאי, ביקרה מרחוק את פלוטו בדרכה מחוץ למערכת השמש. לגשושית וויאג'ר 2 מעולם לא הייתה תוכנית לחלוף על־פני פלוטו. הגשושית הראשונה שחקרה את פלוטו הייתה ניו הורייזונס של נאס"א, אשר שוגרה ב־19 בינואר 2006 (בעת השיגור פלוטו עוד נחשב ככוכב הלכת) וחלפה בקרבת פלוטו ב־14 ביולי 2015. מטרותיה העיקריות של ניו הורייזונס היו לאפיין את הגאולוגיה והמורפולוגיה הגלובליות של פלוטו ושל כארון ולמפות את הרכב פני השטח שלהם. משימות נוספות כוללות חקר השונות של פני השטח והאטמוספירה של פלוטו, צילום ומיפוי אזורים על פלוטו ושל כארון ברזולוציה גבוהה, אפיון האטמוספירה העליונה והיונוספירה של פלוטו וסביבת החלקיקים הטעונים הנובעים ממנה; חיפוש אחר אטמוספירה סביב כארון, עידון הידע המדעי הידוע באופן גס ביותר אודות פלוטו וכארון, וחיפוש ירחים נוספים. גלריה ראו גם קרחון פלוטו - קרחון ברמת פלאנט, באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה קישורים חיצוניים עובדות פלנטריות על פלוטו - באתר נאס"א Methane ice dunes found on Pluto by Nasa spacecraft מאתר ה-BBC ריכוז כתבות ומידע על פלוטו, באתר סוכנות החלל הישראלית https://www.space.com/37497-new-horizons-pluto-amazing-flyby-videos-anniversary.html הערות שוליים כוכבי לכת ננסיים פלוטואידים פלוטינו ויקיפדיה: עודף קישורי תאריכים

פּלוּטוֹ (שם מלא: 134340 פלוטו; באנגלית: Pluto; סמלים: או ) הוא גוף טרנס־נפטוני בחגורת קויפר, והוא כוכב הלכת הננסי הגדול במערכת השמש על פי קוטרו, ומסתו קטנה אך במעט מכוכב הלכת הננסי אריס. הוא נע במסלול אליפטי סביב השמש במרחק של 29 עד 49 יחידות אסטרונומיות ממנה. פלוטו נמצא בתהודה מסלולית עם כוכב הלכת נפטון.פלוטו התגלה ב־1930 והוא הגוף הראשון שהתגלה בחגורת קויפר. מאז גילויו נחשב לכוכב לכת, עד שהבנה טובה יותר של העצמים המרוחקים במערכת השמש הביאה ב־2006 להכרה שהוא כוכב לכת ננסי. ב־14 ביולי 2015 הגשושית ניו הורייזונס חלפה ליד פלוטו במרחק של כ־13,000 ק"מ, החללית הראשונה שעשתה זאת. נאס"א שיגרה את הגשושית כדי לבצע מדידות ולצלם את פלוטו וירחיו.חמישה גופים מוגדרים כירחים של פלוטו: כארון, ניקס, הידרה, קרברוס וסטיקס. אולם, הגדול שבהם, כארון, לא בדיוק הולם את ההגדרה. זאת משום שגודלו, חצי מגודלו של פלוטו, ומסלולו, המשולב עם מסלול פלוטו, יוצרים מערכת כפולה ייחודית במערכת השמש היות שמסתו של כארון אינה זניחה יחסית לזו של פלוטו והיא גורמת לפלוטו לנוע במסלול מעגלי סביב נקודה הנמצאת תמיד על הקו הדמיוני המחבר בין פלוטו לכארון. אולם, כיוון שהאיגוד האסטרונומי הבינלאומי לא פרסם הגדרות בנוגע לכוכבי לכת ננסיים במערכת בינארית, כארון עדיין מוגדר כירח של פלוטו. בין שני הגופים קיימת נעילת גאות, ולכן הם מפנים זה לזה תמיד את אותו הצד, במה שמכונה "תהודת סיבוב־מסלול".היסטוריהגילוימיד לאחר שהתגלה כוכב הלכת השמיני, נפטון, בשנת 1846, שיערו את קיומו של פלוטו, ועלה הצורך להסביר חריגות לכאורה במסלולו. כוכב הלכת ההיפותטי כונה "כוכב הלכת X".בשנת 1906 החל פרסיוול לוול בפרויקט חיפוש מקיף לאיתור כוכב הלכת התשיעי. עד 1909, פרסיוול לוול יחד עם ויליאם הנרי פיקרינג (William Henry Pickering) הציעו מספר קואורדינטות להימצאותו של כוכב הלכת. לוול והמכון שעמד בראשו המשיכו בחיפוש אחר כוכב הלכת ההיפותטי עד יום מותו של לוול בשנת 1916. מבלי שידע על כך, ב־19 במרץ 1915 צילם המצפה שלו שתי תמונות עמומות של פלוטו. לוול לא היה היחיד שצילם את פלוטו מבלי שהבין את משמעות הצילום. ישנם 16 צילומים ידועים של פלוטו טרום הגילוי, בהם מספר צילומים של מילטון יומאסון ממצפה הר וילסון. הוותיק שבצילומי פלוטו צולם ב־20 באוגוסט 1909 במצפה הכוכבים יאקרס באוניברסיטת שיקגו.מאבקי ירושה על ממונו של לוול הקפיאו את פעילות מצפה הכוכבים שלו ליותר מעשור. החיפוש חודש בשנת 1929, כאשר המטלה הוטלה על קלייד טומבו בן ה־23, שהרשים את מנהל המכון בציוריו האסטרונומיים. תפקידו היה לצלם באופן שיטתי את שמי הלילה מדי שבוע ולהשוות את הצילומים כדי לאתר תנועה.ב־18 בפברואר 1930, אחרי כמעט שנה של חיפוש, גילה קלייד טומבו את פלוטו, על סמך השוואת צילומים מ־23 ו־29 בינואר. לאחר שהמכון השיג הוכחות נוספות שמדובר בכוכב לכת, הגילוי פורסם ברבים ב־13 במרץ 1930, על ידי משלוח טלגרף למצפה של אוניברסיטת הרווארד.מקור השםפלוטו קרוי על שם אל השאול במיתולוגיה הרומית, פלוטו. את השם פלוטו הציעה ילדה בת 11 בשם ונישה ברני (Venetia Burney). סבה קרא באוזניה את המאמר על גילוי גרם שמיים זה, והילדה, שלמדה בעבר על מערכת השמש, ידעה כי כוכבי הלכת קרויים על שמם של אלים מן המיתולוגיה; היא ידעה גם שאחרי נפטון יש חשיכה נטולת כוכבים, ולכן, כאשר שמעה שהתגלה כוכב אחרי נפטון, הציעה לקרוא לו על שם אל השאול.השם פלוטו מתחיל באותיות PL שהן גם ראשי התיבות של פרסיוול לוול, שהשקיע את שארית חייו וממונו לאיתור כוכב הלכת, ולכן התקבלה ההצעה. הסמל שקיבל פלוטו () מבוסס גם הוא על ראשי תיבות אלה.שינוי סיווגבמשך 7 עשורים, מפברואר 1930 ועד אוגוסט 2006, נחשב פלוטו לכוכב הלכת התשיעי והמרוחק ביותר במערכת השמש. פלוטו נחשב לקטן ביותר מבין כוכבי הלכת במערכת, וסיבה זו, כמו גם מסלולו האקסצנטרי הביאו לחוסר הסכמה בשאלת סיווגו ככוכב לכת. גילוי אריס בשנת 2003, והערכתו עד 2015 כגדול מפלוטו, ערער עוד יותר את מעמדו של פלוטו ככוכב לכת. ב־24 באוגוסט 2006 הורד פלוטו ממעמדו ככוכב לכת בעקבות הצבעה שהתקיימה בוועידת האיגוד האסטרונומי הבינלאומי בפראג, והוגדר יחד עם 4 גופים נוספים (אריס, האומיה, מאקה־מאקה, קרס) ככוכב לכת ננסי. פלוטו מוגדר כיום ככוכב הלכת הננסי הראשון בגודלו. בדומה לשאר כוכבי הלכת הננסיים ולגופים הקטנים במערכת השמש הוסף מספר לפני שמו, כך ששמו החדש: 134340 פלוטו.מאפייניםעד שנת 2015 לא היה קיים מידע רב אודות פלוטו היות שאף גשושית לא התקרבה אליו די הצורך כדי לחקור אותו מקרוב, ומרחקו הרב מכדור הארץ איפשר רק להעריך את מאפייניו והרכבו. ב־14 ביולי 2015 ביצעה הגשושית ניו הורייזונס יעף על פני פלוטו וסיפקה מידע רב אודותיו ועל אודות ירחיו. מבין ירחיו, בעיקר על כארון שהוא הגדול מבין ירחיו של פלוטו. בראשית המאה ה־21, לפני הגעת ניו הורייזונס לפלוטו, נעשו תצפיות על ידי טלסקופ החלל האבל רב־העוצמה ששפכו אור נוסף אודותיו.פלוטו מצוי במרחק ממוצע של כ־39 יחידות אסטרונומיות מהשמש ומשלים הקפה אחת סביבה במשך 248.54 שנה, במהירות 4.74 ק"מ לשנייה (כשישית ממהירות כדור הארץ). צפיפותו הממוצעת 2.02 גרם לסנטימטר מעוקב. בשל האקסצנטריות הגדולה שלו, 0.2481, הוא חוצה את מסלולו של נפטון, ונעשה קרוב ממנו לשמש; ההתרחשות האחרונה הייתה בין 7 בפברואר 1979 ל־11 בפברואר 1999.בשנת 1931 חושבה מסתו על סמך המסה של נפטון ואורנוס, וזו הוערכה כמסת כדור הארץ. בשנת 1948 הצביע חישוב מתוקן על מסה השווה למסת מאדים. בשנת 1976 חושב לראשונה האלבדו של פלוטו והוסק כי מסתו לא יכולה לעלות על 1% ממסת כדור הארץ. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1978, עם גילוי הירח כארון, ניתן היה לחשב את מסתו בצורה מדויקת - 0.2% ממסת כדור הארץ.זווית הנטייה של פלוטו היא 17.148°, זווית הנטייה הגדולה משל מסלולי כוכבי הלכת יחסית למישור המילקה. ציר סחרורו העצמי נטוי יחסית למישור הקפתו את השמש ב 122.46° ומכאן, שתנועתו סביב צירו, הנמשכת 6.3872 ימים, היא בכיוון המנוגד יחסית למרבית כוכבי הלכת, להוציא את נוגה ואורנוס. גודלו של פלוטו, צפיפותו הנמוכה וצורת מסלולו מרמזים כי מדובר, למעשה, בכוכב שביט ענק המהווה חלק מחגורת קויפר ולא בכוכב לכת.פלוטו קטן משבעה ירחים של כוכבי לכת אחרים: גנימד, טיטאן, קליסטו, איו, הירח של כדור הארץ, אירופה וטריטון. קוטרו ומסתו של פלוטו היו בלתי־ידועים במשך מספר עשורים מהגילוי ורק ניתנו להערכה. גילוי העצם כארון איפשר את קביעת מסת המערכת פלוטו־כארון.ב־14 ביולי 2015 הגשושית ניו הורייזונס חלפה ליד פלוטו במרחק של כ־13,000 ק"מ, וקבעה שקוטרו של פלוטו הוא 2,370 ק"מ, זאת לאחר שנים רבות של התלבטויות וספקות בעניין.גאולוגיה פני השטח של פלוטו מורכבים מ־98% חנקן קפוא, ועקבות של מתאן ופחמן חד־חמצני. בשל סיבובו של פלוטו על הצד סביב השמש, רבע משטחו של פלוטו נמצא באור יום רצוף, ואילו שלושת הרבעים האחרים בחושך מתמשך. לכן, השטח של פלוטו מגוון למדי, עם הבדלים גדולים בבהירותו ובצבעו. הצבע משתנה בין שחור פחם, כתום כהה ולבן. צבעו של פלוטו דומה לצבעו של איו, ירחו של כוכב הלכת צדק עם מעט יותר צבע כתום. רכס ההרים הגבוה בפלוטו הם הרי טנזינג אשר נקראים על שם המטפס הנפאלי טנזינג נורגיי, פסגת הרכס מגיעה לגובה של 6 ק"מ.כמות האור מהשמש על פלוטו היא חלשה, מקביל לדמדומים על פני כדור הארץ. נאס"א פרסמה מחשבון "זמן פלוטו" הקובע מתי האור על פני כדור הארץ הוא שווה ערך לאור שעל פלוטו ביום בהיר.פני השטח של פלוטו עשויים מקרח. קרחים אלו עשויים מגזים קפואים ביניהם חנקן, מתאן ופחמן חד־חמצני. בתצלומים שהגיעו מהגשושית "ניו הורייזונס" התגלו במישור ספוטניק תבניות קרקע הדומות לדיונות, זאת למרות העדר רוח חזקה מספיקה באטמוספירה הדקה.אטמוספירה האטמוספירה של פלוטו מורכבת משכבה דקה של גזים, ובהם חנקן (N2), מתאן (CH4) ופחמן חד־חמצני (CO). החנקן, המהווה 98% מהאטמוספירה, בורח בקצב של מאות טון לשעה. אחת הסברות כי החנקן מגיע לאטמוספירה בתהליך של המראה כאשר מסלולו של פלוטו מתקרב לשמש, והאטמוספירה מתקררת וקופאת, ככל שהוא מתרחק.הלחץ האטמוספירי הוא בין 0.65 ל־2.4 פסקל. ממדידות ניו הורייזונס ביולי 2015, רואים כי האטמוספירה מגיעה עד לגובה של 130 ק"מ, ויש שתי שכבות של אובך, בגבהים 30 ו־50 ק"מ.בצילומים שצילמה הגשושית "ניו הורייזונס" הבחינו החוקרים ב-7 תצורות בהירות המצויות באזור ההפרדה בין אזור היום לאזור הלילה והן יכולות להיות עננים. על פי אחד המודלים שהוצאו הן מכילות אצטילן, אתאן וציאניד מימני.ירחיםלפלוטו חמישה ירחים ידועים: כארון, ניקס, הידרה, קרברוס וסטיקס.הראשון, כארון, זוהה לראשונה ב־1978, וקוטרו 1,280 קילומטרים, כמחצית מקוטר פלוטו עצמו. לפי הצעת ההגדרה מחדש של כוכב לכת של האיגוד האסטרונומי הבינלאומי מ־16 באוגוסט 2006, כארון יוגדר ככוכב לכת ננסי תאום של פלוטו, כיוון שמרכז המסות של פלוטו וכארון נמצא מחוץ לשניהם. כדי שעצם אחד יחשב כירחו של העצם השני, צריך שמרכז המסות של שני העצמים ימצא בתוך העצם השני. מכאן שפלוטו וכארון מהווים מערכת כפולה, אולם נכון ל־2016, האיגוד טרם פסק בסוגיה של מערכת בינארית. על כן, פלוטו מוגדר ככוכב לכת ננסי וכארון מוגדר כירח שלו. שטח פניו של כארון 4,580,000 קמ"ר, בניגוד לפלוטו המכוסה בעיקר מתאן וחנקן קפואים, פניו מכוסים קרח, והוא כנראה מחוסר אטמוספירה. מחישוב נפחו ומסתו עולה צפיפות ממנה ניתן לשער כי כארון עשוי רובו ככולו קרח, ללא גרעין סלעי או בעל גרעין קטן משל שותפו פלוטו.שני הירחים האחרים ניקס והידרה התגלו ב־15 במאי 2005, כאשר אסטרונומים בחנו בקפידה צילומים שערך טלסקופ החלל האבל, וקיומם אושר כמה חודשים לאחר מכן. ב־21 ביוני 2006, הכריז האיגוד האסטרונומי הבינלאומי כי הירחים יקראו על שם אלת הלילה הקדומה ניקס ויצור המים בעל תשעה ראשים ההידרה הלרניאנית. מרחק הירחים מפלוטו כ־50,000 ו־65,000 קילומטרים, וקוטרם מוערך בכמה עשרות קילומטרים. הירחים מסתחררים סביב עצמם בצורה כאוטית (ללא סדר קבוע או צפוי מראש).הירח הרביעי, קרברוס, התגלה ב־28 ביוני 2011 (אושר ב־20 ביולי) על ידי מרק שוואלטר ממכון סט"י שנעזר בטלסקופ החלל האבל. קוטרו מוערך בין 13 ל־34 קילומטרים. ב־2 ביולי 2013, הכריז האיגוד האסטרונומי הבינלאומי כי הירח יקרא על שם קרברוס הכלב בעל שלושת הראשים השומר על הכניסה לשאול במיתולוגיה היוונית.הירח החמישי, סטיקס, התגלה ב־26 ביוני 2012 (אושר ב־11 ביולי) על ידי מרק שוואלטר בעזרת טלסקופ החלל האבל. קוטרו מוערך בין 9.5 ל־25.7 ק"מ. ב־2 ביולי 2013, הכריז האיגוד האסטרונומי הבינלאומי כי הירח יקרא על שם הנהר סטיקס שבמיתולוגיה היוונית גבל בין הארץ לשאול.שמות הירחים קרברוס וסטיקס נבחרו בהצבעה על ידי הציבור, והתקבלו על ידי האיגוד האסטרונומי הבינלאומי.חקר פלוטופלוטו מהווה אתגר לחוקרים בגלל גודלו הקטן ומרחקו מכדור הארץ. הגשושית וויאג'ר 1, שחקרה את שבתאי, ביקרה מרחוק את פלוטו בדרכה מחוץ למערכת השמש. לגשושית וויאג'ר 2 מעולם לא הייתה תוכנית לחלוף על־פני פלוטו.הגשושית הראשונה שחקרה את פלוטו הייתה ניו הורייזונס של נאס"א, אשר שוגרה ב־19 בינואר 2006 (בעת השיגור פלוטו עוד נחשב ככוכב הלכת) וחלפה בקרבת פלוטו ב־14 ביולי 2015. מטרותיה העיקריות של ניו הורייזונס היו לאפיין את הגאולוגיה והמורפולוגיה הגלובליות של פלוטו ושל כארון ולמפות את הרכב פני השטח שלהם. משימות נוספות כוללות חקר השונות של פני השטח והאטמוספירה של פלוטו, צילום ומיפוי אזורים על פלוטו ושל כארון ברזולוציה גבוהה, אפיון האטמוספירה העליונה והיונוספירה של פלוטו וסביבת החלקיקים הטעונים הנובעים ממנה; חיפוש אחר אטמוספירה סביב כארון, עידון הידע המדעי הידוע באופן גס ביותר אודות פלוטו וכארון, וחיפוש ירחים נוספים.גלריהראו גם קרחון פלוטו - קרחון ברמת פלאנט, באי אלכסנדר שבאנטארקטיקהקישורים חיצוניים עובדות פלנטריות על פלוטו - באתר נאס"א Methane ice dunes found on Pluto by Nasa spacecraft מאתר ה-BBC ריכוז כתבות ומידע על פלוטו, באתר סוכנות החלל הישראלית https://www.space.com/37497-new-horizons-pluto-amazing-flyby-videos-anniversary.htmlהערות שולייםכוכבי לכת ננסייםפלוטואידיםפלוטינוויקיפדיה: עודף קישורי תאריכים

296

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94

גאולוגיה

גֵּאוֹלוֹגְיָה (באנגלית: Geology) היא אחת ממדעי הטבע, ענף בתחום מדעי כדור הארץ. הגאולוגיה חוקרת את הגאוספירה – כדור הארץ המוצק: את תכונותיה, את תהליך וזמן היווצרותה, את מרכיביה השונים, את התהליכים הדינמיים המתרחשים בה (כגון רעידות אדמה, נדידת היבשות וצורות נוף) ואת אוצרות הטבע הטמונים בה. הגאולוגיה עוסקת גם בחקר המאפיינים המוצקים של גרמי שמיים כגון כוכבי לכת, אסטרואידים, מטאוריטים, כוכבי שביט וכו'. גאולוגיה חוקרת באמצעות מינרלים, סלעים, קרקעות ומאובנים את התפתחות כדור הארץ, התהליכים השותפים ליצירתו ולשינויים המתרחשים בו, והשפעתם על יצירת הנוף המגוון שאנו רואים. גאולוגיה מורכבת מתחומי מחקר רבים ומגוונים המפרקים את כדור הארץ ותכונותיו למרכיבים השונים, מספקים הסברים לתופעות ותצפיות, ושבים ומאחדים את המידע לתמונה שלמה. אטימולוגיה מקור המילה גיאולוגיה הוא מיוונית עתיקה: גֵאָ (γη) שפירושה "אדמה", ולוגוס (λογία) שפירושה "תורה" – כלומר תורת האדמה. היסטוריה גאולוגים אומדים את גילו של כדור הארץ בכ-4.6 מיליארד שנה ופיתחו שיטות להבנת מבנהו, החומרים המרכיבים אותו ותהליכים המתרחשים בו. כך, למשל, הועלתה במאה ה-20 תאוריה הטוענת כי הליתוספירה – המורכבת מקרום כדור הארץ ושכבת מעטפת כדור הארץ העליונה – מתחלקת ללוחות טקטוניים המתרחקים זה מזה, מתקרבים זה לזה ומחליקים זה לצד זה בתהליכים טקטונים. תאוריה זו נשענת על מספר תצפיות, כאשר אחת מהן היא מציאתם של מאובנים דומים ביבשות המרוחקות היום זו מזו מרחק רב. תאוריות אלה ואחרות הן תוצר של מחקר ממושך. בחינת ההיסטוריה של המחקר הגאולוגי מלמדת על האבולוציה בהבנת כדור הארץ והתהליכים המתרחשים בו. העת העתיקה מיתולוגיות ואמונות בני האדם הקדמונים למדו לנצל את משאבי הטבע השונים – לא רק לצורכי הישרדות – אלא גם לצורכי מסחר, קישוט ופולחן דתי. דתות קדומות רבות הקצו אל לכל תופעת טבע, והתפתחו מיתולוגיות, מסורות ואמונות שונות בניסיון להסביר אותן תופעות. באירופה למשל, נתפסו הרי געש כסדנאות תת-קרקעיות של האל וולקן, המכין נשק לגיבורי מלחמה, וכי עבודתו אחראית לרעידות אדמה ולהתפרצויות געשיות. בסמואה, רווחה האמונה כי אחד האלים קטע את ידו של אל יריב וכלא אותו בארובה תת-קרקעית, כשהאל הכלוא מנסה להשתחרר מן הארובה – נוצרות רעידות אדמה, ואילו היו לאל הכלוא שתי ידיים – הרעידות היו כה חזקות עד כי האיים היו נחרבים. גם התנ"ך מכיל התייחסויות רבות לאירועים שניתן לפרש כתופעות גאולוגיות, למשל, המטרת גפרית ואש על סדום ועמורה או הפסוק: – שניתן לפרש כרעידת אדמה. גם סיפורים מקראיים אחרים קיבלו "פרשנות גאולוגית", כמו קריעת ים סוף בספר שמות, בקיעת הר הזיתים ורבים אחרים. הפילוסופים ביוון העתיקה היסודות המדעיים של הגאולוגיה טמונים ביוון העתיקה, ששם אף נמצאו העדויות הראשונות לניסיון מעמיק למצוא ולתעד הסברים על תופעות הטבע הנצפות הקשורות בכדור הארץ, כבר החל מהמאה ה־6 לפנה"ס: פיתגורס ראה אניות מתקרבות והבחין כי את תורניהן ניתן לראות לפני הגוף, ומכך הסיק כי צורת הארץ כדורית, זאת בתקופה בה האמינו כי הארץ שטוחה; קסנופנס תיעד מאובנים שמצא בהרים וכמוהו גם הפילוסוף הנודע הרודוטוס; ואמפדוקלס השאיר תיאור מפורט ראשון של התפרצות הר הגעש אטנה. שאלה מרכזית שהעסיקה את הפילוסופים היוונים הייתה "ממה מורכב העולם?". תשובתו של אמפדוקלס לכך הייתה שכל המצוי בעולם מורכב מתערובות של ארבעת היסודות הראשוניים, כפי שהאמינו בתקופתו – אש, אוויר, אדמה ומים. אמפדוקלס טען כי יסודות אלה – שהם כשלעצמם נצחיים ובלתי משתנים – התקיימו מאז ועולם ויתקיימו לנצח, וכי כל השינויים הנראים בעולמנו הם שינויים כמותיים ולא איכותיים. אריסטו פיתח מודל, בהתבססו על ארבעת היסודות של אמפדוקלס, שלפיו שולטות בעולם ארבע תכונות: חום וקור, יובש ולחות, שצירופיהן יוצרים את ארבעת היסודות: חום ויובש יוצרים את האש; חום ולחות יוצרים את האוויר; קור ויובש יוצרים את האדמה; קור ולחות יוצרים את המים. ההבדלים בין חומרים הוסברו על ידי שוני ביחסים הכמותיים שבין התכונות. תאוריה זו הסבירה, למשל, כיצד חימום של מים הופך אותם לאדים (אוויר) ומשאיר כלי ריק (אדמה). בתאוריה זו מופיעים הניצנים הראשונים למדעי הטבע – חיפוש גורם משותף למספר רב של תופעות והתבססות על תצפיות. אריסטו גם גרס כי הבנת העולם ניתנת להשגה רק באמצעות חשיבה לוגית המבוססת על מידע שנרכש באמצעות החושים, כל כמה שידע זה עשוי להיות פגום. הוא היה, ככל הנראה, הראשון לבסס תאוריה מדעית על בסיס תצפיות, למשל, לאחר שהבחין בסימנים של סחף והרבדה באדמה – הסיק שכדור הארץ משתנה ובקצב מאוד איטי, כל כך איטי שאינו ניתן להבחנה במהלך חייו של אדם אחד. עיסוקים קדומים בגיאולוגיה היו גם בעבודתו "על אבנים" תיאר תאופרסטוס, תלמידו של אריסטו, עפרות ומינרלים רבים ממכרות מקומיים. הוא דן בסוגים שונים של שיש וחומרי בנייה אחרים, כמו אבן גיר, ועשה ניסיון ראשוני לסווג את התכונות השונות של המינרלים, כגון קשיות. כמו כן אצל חברי האטומיסטים – לוקיפוס ותלמידו דמוקריטוס – שטענו כי כל החומרים מורכבים מגופיפים, חלקי יסוד שאי-אפשר לחלקם – אטומים (ביוונית: אטומוס), ולטענתם, כל החומרים מורכבים מצירוף של אטומים שונים ביחסים משתנים, ויוצרים את תכונות החומר: קור, חום, צבע וקשיות. וכן גם במשנתו של ארטוסתנס, הספרן המפורסם מאלכסנדריה, הצליח בדיוק מפתיע לחשב את קוטר כדור הארץ על ידי שימוש בצל ובחוקי הגאומטריה. רומא העתיקה מאוחר יותר, בתקופת רומא העתיקה, עסק פליניוס הזקן, ביצירתו "תולדות הטבע", בדיון נרחב על מינרלים ומתכות שהיו בשימוש נפוץ. הוא סיווג נכונה את הענבר כשרף מאובן על פי החרקים שנכלאו בו, והניח את היסוד למדע הקריסטלוגרפיה בזהותו את צורות ההתגבשות של היהלום. ימי הביניים מדענים שונים – כמו היסטוריון הרפואה פילדינג ה' גאריסון, בן סוף המאה ה־19 – מחזיקים בדעה שמקורה של הגאולוגיה המודרנית בעולם האסלאם. ב"מבוא להיסטוריה של הרפואה" (An Introduction to the History of Medicine) משנת 1913, כתב גאריסון: . אבו א־ריחאן אל־בירוני, שהיה אחד מראשוני הגאולוגים המוסלמיים, כתב על הגאולוגיה של הודו: . אבן סינא הניב תרומה משמעותית למדעי הטבע בחיבור האנציקלופדי "כיתאב אל שיפאא'" (ספר הריפוי), ובו – במאמר על מינרלוגיה ומטאורולוגיה – מופיעים הסברים על היווצרותם של הרים, תרומתם של הרים ביצירת עננים, מקורותיהם של המים ושל רעידות אדמה, היווצרותם של מינרלים ורבגוניות פני הקרקע של כדור הארץ. תפישות אלה כלולות גם ב"תאוריה של הארץ" של ג'יימס האטון. הבריטים – הפילוסוף סטיבן טולמין והסופרת ג'ון גודפילד – העירו בשנת 1965 על תרומתו של אבן סינא: אחד מן המדענים המעניינים בסין של ימי הביניים – היה שן קואו, מלומד ואיש אשכולות, שעסק בתחומי מדע רבים בני זמנו. בתחום הגאולוגיה היה שן קואו אחד מן המדענים הראשונים שניסח תאוריה בגאומורפולוגיה המבוססת על תצפיותיו בהתרוממות משקעים, סחיפת קרקעות, הרבדה של טין ומאובנים ימיים שנמצאו בהרי טאיחאנג, מאות קילומטרים מן האוקיינוס השקט. בנוסף, הוא ניסח תאוריה של שינוי אקלים הדרגתי לאחר שצפה בבמבוק מאובן עתיק שנמצא במעבה האדמה ליד העיר ינ'אן, במצב שימור טוב בשל תנאי האקלים היבש של מחוז שאאנשי. לאונרדו דה וינצ'י התעניין בתחומי מדע רבים ועסק לא מעט בגאולוגיה, במבנה הקרקע ובחקר מאובנים, והבחין שהמאובנים הנמצאים בסלע היו פעם יצורים חיים. לתובנה דומה הגיע מעט אחריו גם ניקולאוס סטנו. תקופת הרנסאנס גאורגיוס אגריקולה היה רופא גרמני שטיפל בכורים באחד מאזורי המכרות בגרמניה. שמו המקורי היה גאורג באוור ו"אגריקולה" הוא כינוי שניתן לו שפירושו בלטינית: איכר. אגריקולה התעניין בסלעים ובמינרלים, מתוך כוונה למצוא חומרים שיוכלו לשמשו למטרות רפואיות. הוא פרסם ספרים אחדים על סלעים ומינרלים, שאחד מהם שימש מקור מידע עיקרי לחוקרים, לכורים ולמעבדי מתכות במשך כמאתיים שנה. בשל גישתו המדעית נחשב אגריקולה לאבי התורה של חקר המינרלים – המינרלוגיה. ג'ורג' אוון הוולשי למד טופוגרפיה, ובמהלך לימודיו ערך תצפיות שיטתיות על הגאולוגיה של ויילס ובעיקר על שכבות אבן גיר ופחם. אף שלא יסד תאוריה גאולוגית על היווצרותן של השכבות וכתביו לא התפרסמו עד 1796, הוא זכה למוניטין רב ונחשב לאבי המחקר הגאולוגי הבריטי. ניקולאוס סטנו מדנמרק תרם רבות לפלאונטולוגיה והניח את היסודות למדעי הסטרטיגרפיה והקריסטלוגרפיה. לזכותו נזקפים ניסוחם של עקרונות יסוד בסטרטיגרפיה כעקרון הסופרפוזיציה ועקרון האופקיות המקורית המפורטים בהמשך. סטנו ניסח עקרון נוסף הידוע בפשטות כ"חוק סטנו", או "חוק הזוויות הקבועות של סטנו": כשהוא מסתמך על מחקר גבישי הקוורץ קבע סטנו שהזוויות בין פאות מקבילות בגבישים מאותו חומר זהות בכל הדגימות של המינרל או החומר. עיקרון זה היווה פריצת דרך מהותית והוא מונח בבסיס המחקרים שנעשו אחר כך על מבנה הגביש. במאה ה־17 הבחינו אנשי דת שבכל תרגומי התנ"ך והברית החדשה – רק הפרטים הגאולוגים והגאוגרפים היו זהים בכל הגרסאות. בעקבות כך התעוררה התעניינות כללית בגאולוגיה, שמטרתה הייתה ליצור תאוריה גאולוגית העולה בקנה אחד עם הסיפור התנ"כי, בפרט על המבול. על פי התאוריה, הסטרטות השונות תואמות את המאורעות התנכ"יים. ואכן, התאוריה הרווחת נשענה על ספרו של ויליאם ויסטון "תאוריה חדשה של הארץ" (A New Theory Of The Earth) שהתפרסם ב־1696, ובו ויסטון טוען בזכות התרחשותו של מבול על פי הראיות שמספקות הסטרטות של כדור הארץ. המאה ה־18: התבססות כענף מדעי המונח "גאולוגיה" באמצע המאה ה־18 התבססה הגאולוגיה כענף מדעי. מוזיאון הטבע הלאומי הצרפתי היה הראשון לקבוע משרת הוראה לתחום זה כבר ב־1741. היה זה צעד חשוב לקראת התפתחות הגאולוגיה ובהכרת חשיבות הפצתו הרחבה של הידע. ב־1749 פרסם חוקר הטבע הצרפתי ז'ורז'־לואי לקלר דה בופון את ספריו Histoire Naturelle, שבהם תקף בגלוי את "תאוריה חדשה על הארץ" של ויליאם ויסטון, ובעקבות ניסויים שערך טען שכדור הארץ אינו בן 6,000 שנה אלא כבן 75,000 שנה. לקלר אמנם התווה את השם גאולוגיה בהקשר למחקר כדור הארץ באותם ימים, אך המונח לא התקבל היטב עד פרסום האנציקלופדיה הגדולה בשנת 1751 בידי דני דידרו. השימוש הראשון במושג נעשה בפרסומים מקצועיים של שני מדענים שווייצריים: הגאולוג והמטאורולוג ז'אן־אנדרה דלוק והוראס־בנדיקט דה סוסיר. שימוש מוקדם במושג "גאולוגיה" נעשה על ידי רישאר אונז'רוויל המוכר גם כ"רישאר דה בירי", על מנת להבדיל בין עקרונות תאולוגיים־רוחניים לעקרונות מדעיים־ארציים. המחקר המדעי מול התיאור המקראי עוד מאותה התקופה היה פרסומו הפילוסוף עמנואל קאנט, בשנת 1755 – "היסטוריה אוניברסלית ותאוריה של השמים" (Allgemeine Naturgeschichte und Theories des Himmels) ובו הדעה שהיווצרות כדור הארץ אינה קשורה כלל לדת או לאלוהים. כמו כן, היו המינרלוג ז'אן־אטיין גוטאר והגאולוג ניקולא דמארה שטיילו במרכז צרפת ותיעדו את תצפיותיהם במפות גאולוגיות. גוטאר תיעד גם את תצפיותיו על היסודות הגעשיים של אזור זה. עד שנות ה־70 של המאה ה־18, כבר היה חקר כדור הארץ עיסוק נפוץ, והתערערה התפישה שלפיה הסיפור המקראי הוא מקור מהימן לצורך מחקר גאולוגי. עם זאת, מדע הגאולוגיה לא נכלל באנציקלופדיה בריטניקה עד למהדורה הרביעית שיצאה לאור בשנת 1809. העניין המתגבר בטבעו ובמקורו של כדור הארץ עורר עניין במינרלים ובמרכיבים אחרים של קרום כדור הארץ. יותר מכך, התגברות החשיבות הכלכלית של כרייה באירופה החל מאמצע המאה ה־18 וניצניה של המהפכה התעשייתית הפכה את הידע המדויק על עפרות ותפוצתן לחיונית ביותר. מלומדים החלו ללמוד את הרכב כדור הארץ באופן שיטתי, תוך השוואה מפורטת ותיאור לא רק של האדמה אלא גם על מציאותן של מתכות יקרות למחצה שחשיבותן הלכה ועלתה. ככל שניתן היה למצוא ביעילות רבה יותר אדמת מכרות פורייה ולזהות עפרות המכילות מתכות, ניתן היה להפיק מכך רווח גדול יותר. דחף זה להצלחה כלכלית הזין את הגאולוגיה והציב אותה במרכז ההתעניינות, והפך אותה לנושא נחשק. עם גדילת מספר האנשים שבחרו ללמוד אותה, התרבו התצפיות והתווסף ידע רב יותר על כדור הארץ. צורך כלכלי זה הביא את אברהם גוטלוב ורנר לפרסם בשנת 1774 את הספר "על טבעם החיצוני של מינרלים", אשר הביא לו הכרה נרחבת מאחר שהציג פירוט שיטתי לזיהוי מינרלים הנשען על תכונותיהם החיצוניות. ורנר גם הציע תאוריה לפיה היה כדור הארץ בתחילתו מכוסה מים וכך נוצרו שכבות הסלעים שאנחנו מכירים היום. התאוריה נקראה נפטוניזם על שמו של נפטון, אל הים במיתולוגיה הרומית. התאוריה ניסתה ליישב בין הראיות הגאולוגיות לסיפור התנ"כי. תומכי ורנר נטו להיות "קטסטרופיסטים" – שהגנו על התפיסה לפיה שינויים גאולוגיים התרחשו באירועים קטסטרופיים בממדים עצומים כמו המבול, ולא בהשתנות איטית לאורך מיליוני שנים. חוקר הטבע הסקוטי ג'יימס האטון יצא בשנת 1785 נגד הנפטוניזם של ורנר עם תאוריה משלו שכונתה פלוטוניזם על שם פלוטו – אל השאול במיתולוגיה הרומית. הוא הציג אותה במאמר "תאוריה של הארץ" (Theory of the Earth), אותו הגיש ל"אגודה המלכותית של אדינבורו" בשנת 1788. ההנחה שנמצאה ביסוד השקפתו כי התהליכים המעצבים את פני כדור הארץ הם איטיים ואחידים (אוניפורמיים) הובילה אותו לנסח את עקרון האחידות. לפי האטון, הרים נוצרו באיטיות על ידי התכה איטית של חומר במעמקי האדמה כתוצאה מהלחץ העצום של מי הים, נשחקו והורבדו כסלעי משקע במעמקי הים וסלעים אלה התרוממו והפכו לאדמה יבשה, שנסחפת לים וחוזר חלילה – תאוריה זו, כמובן, אינה מקובלת היום. תהליך זה, לדבריו, נמשך כל העת ואורך זמן רב ביותר. לכן, כך האמין, כדור הארץ הוא עתיק מאוד – "בלי סימן של ראשית ובלי סימן של אחרית" – כלשונו, ובוודאי שאינו בן 6,000 שנה כפי שנטען התנ"ך. תאוריה זו תאמה את השקפתו הדתית הדאיסיטית, לפיה העולם הוא מכונה מושלמת שנוצרה על ידי האל. ההשקפה הדאיסטית הייתה פופולרית בתקופתו ושימשה אלטרנטיבה לפירוש מילולי של כתבי הקודש. בהכללה, אם כן, בסוף המאה ה־18 ובתחילת המאה ה־19 היו שתי תפיסות מנוגדות. אחת, המזוהה עם ורנר ואחרים, האמינה שכדור הארץ צעיר, בקטסטרופות, ובמים כמחוללי השינוי העיקרי. תפיסה זו נטתה לפירוש מילולי של התנ"ך. התפיסה השנייה, המזוהה עם האטון ואחרים, האמינה שכדור הארץ עתיק, בשינוי איטי ואחיד, ובחום ובלחץ כמחוללי השינוי העיקריים. תפיסה זו עלתה בקנה אחד עם השקפה דתית דאיסטית. בוויכוח בין שתי הגישות הייתה ידם של ה"פלוטוניסטים", חסידיו של האטון, על העליונה. הם האמינו כי סלעים נוצרים בתהליכים געשיים מהשקעה של לבה הפורצת מהרי געש, והצליחו להסביר הימצאותם של סלעים מותכים כגון בזלת טוב יותר מה"נפטוניסטים" – חסידיו של ורנר – שהתקשו להסביר כיצד היו יכולים להיווצר סלעים כאלה בכח המים והרוח בלבד. עבודתם של האטון ערערה על התאוריות המקובלות אז על גילו הצעיר של הארץ. ערעור זה סימן נקודת מפנה במחקר כדור הארץ. חיזוק נוסף נגד הקטסטרופיסטים היה הספר "עקרונות הגאולוגיה" (Principles of Geology) שפרסם הגאולוג הסקוטי צ'ארלס לייל ב־1830 וזכה להצלחה. בספר זה הציג לייל הוכחות משכנעות מרחבי אירופה לתאוריות של האטון, ואת עקרון האחידות סיכם לייל בביטוי: "ההווה הוא המפתח לעבר". המאה ה־19: תמריצים כלכליים למחקר הגאולוגי פיתוח לוח הזמנים הגאולוגי מניעים כלכליים ביישום מידע גאולוגי הביאו ממשלות לתמוך במחקר הגאולוגי. במהלך המאה ה־19 מימנו ממשלות רבות סקרים גאולוגיים אשר סיפקו מפות גאולוגיות של אזורים נרחבים וסיפקו מידע על מיקומם של מינרלים שימושיים – מידע בעל חשיבות לתעשיית המכרות של אותן מדינות. מחקר גאולוגי במימון ממשלתי איפשר לרבים ללמוד גאולוגיה, להיעזר בטכנולוגיה ובטכניקות מתקדמות ולהרחיב את המחקר הגאולוגי. בתחילת המאה ה־19 הורכב הטור הסטרטיגרפי המתאר את סדר שכבות הסלעים בכדור הארץ ואשר נשען על מידע שסיפקו הנפטוניסטים והפלוטוניסטים של המאה ה־18. להרכבת הטור תרמו הביולוג ז'ורז' קיווייה והמינרלוג אלכסנדר ברוניאר, שניהם מצרפת, שפרסמו בשנת 1811 את "תיאור הגאולוגיה של סביבות פאריז" (Description Geologiques des Environs de Paris), והמודד האנגלי ויליאם סמית. עבודתם של השלושה הולידה את הסטרטיגרפיה, מיפוי שכבות הסלע בכדור הארץ. סמית עצמו אחראי למהפכה גאולוגית חשובה – קביעת גילן של שכבות סלע ויצירת היסוד לבניית לוח הזמנים הגאולוגי. כאספן מאובנים מושבע הוא הבחין בשיטתיות בהימצאותם במקומות שונים, ומצא קשר בין שכבות סלע שונות למאובנים שמצא בהן. סמית ערך חתך דרך שכבות סלע וגילה בהן סדר הופעה זהה של מאובנים, באמצעותם קבע גיל יחסי לשכבות הסלע. על פי גודלם וסוגם של המאובנים, הגדיר סמית 3 עידנים גאולוגיים חשובים: עידן הפלאוזואיקון – עידן בעלי החיים הקדומים, עידן המזוזואיקון – עידן בעלי החיים התיכוניים, ועידן הקנוזואיקון – עידן בעלי החיים החדשים. ב־1815 פרסם סמית מפה של אנגליה ובה סימן את השכבות לפי המאובנים שבהן וב־1816 את "זיהוי שכבות סלע בעזרת מאובנים של בעלי חיים" (Strata Identified by Organized Fossils). תורת האבולוציה של דרווין "עקרונות הגאולוגיה" של לייל היה בן לוויה במסעותיו של חוקר הטבע והגאולוג צ'ארלס דרווין. דרווין עצמו ערך תצפיות שקיבלו אישור מ"עקרון האחידות". בשנת 1858, הציעו צ'ארלס דרווין ואלפרד ראסל וולאס את תורת האבולוציה המונעת במנגנון הברירה הטבעית לחברה הלינאית של לונדון, אשר בעקבותיה פרסם דרווין את ספריו "מוצא המינים" ו"מוצא האדם". הוא הניח כי האדם אינו נזר הבריאה, אלא חוליה אחת ברצף התפתחות של עולם החי והצומח, המתרחשת מתוך ברירה טבעית בעולם שאינו קבוע אלא משתנה בהתמדה במשך מיליוני שנים. צ'ארלס דרווין – שהיה ביסודו גאולוג – נטל עמו פטיש גאולוגי במסעותיו והסביר בצורה סבירה תופעות של התהוות הרים, רעידות אדמה ושוניות אלמוגים. התאוריה שלו על אבולוציה של מינים על ידי מנגנון הברירה הטבעית נמצאת ביסודם של לוח הזמנים הגאולוגי והפלאונטולוגיה. מוצא המינים היווה חוליה מאוחרת בשרשרת של רעיונות אבולוציוניים שונים שבוטאו על ידי מלומדים רבים בתקופות שונות. הפילוסוף היווני אנכסימנדרוס ביטא רעיונות דומים כבר במאה ה־6 לפנה"ס. מאוחר יותר ביטאו רעיונות כאלה גם הפילוסוף הסיני ז'ואנגזי בן המאה ה־4 לפנה"ס, הפילוסוף היווני אמפדוקלס, הפילוסוף הרומאי לוקרטיוס, הביולוג הערבי אל חזיז בן המאה ה־8, הפילוסוף הפרסי אבן מיסקווית בן המאה ה־10 ומלומדים רבים נוספים. עם התרחבות הידע בביולוגיה במאות ה־18 וה־19 הופיע מגוון רחב של רעיונות דומים. אחד מן הבולטים בהם היו הלאמארקיזם – תאוריה אבולוציונית שפיתח ז'אן־בטיסט דה לאמארק, שגרסה כי ניסיון החיים של ההורה גורם לשוני בתכונות צאצאיו. קדם ללאמארק סבו של צ'ארלס דרווין – ארסמוס דרווין – רופא, פילוסוף של הטבע וממציא חשוב, שעסק ברעיון האבולוציה משנת 1770. בספר משנת 1791 "הגנים הבוטניים" (Botanic Gardens) כתב על החיים שנוצרו בים והתפתחו בהדרגה. ספרו המוכר והחשוב ביותר של ארסמוס דרווין נקרא "זונומיה, חוקי החיים האורגניים" (Zoonomia, the Laws of Organic Life) והוא יצא לאור בשני כרכים (ב־1792 וב־1796), העוסקים במחקר רפואי שערך. ארסמוס טען כי מיליוני שנים לפני שנוצר המין האנושי נוצרו כל בעלי החיים מיצור חד־תאי שממנו התפתחו איברים נוספים. במקום אחר כתב כי כל הצמחייה ובעלי החיים הקיימים היום נוצרו באופן ספונטני מצורות חיים מיקרוסקופיות שחיו באוקיינוס. כשהיה בן 18 קרא צ'ארלס דרווין את "זוּנומיה", ואף שניסה להתכחש לספרו של סבו כאשר ספג ביקורות קשות על דעותיו, למרבית כתביו של צ'ארלס דרווין יש מקבילות בכתביו של הסב ארסמוס. המאה ה־20: גילוי נדידת היבשות במאה ה־19 אמד עולם המדע את גילו של כדור הארץ במושגים של מיליוני שנים ובתחילת המאה ה־20 הוערך בכ־2 מיליארד שנה, תוך שימוש בכלים רדיולוגים. תיארוך רדיומטרי קבע את גילם של מינרלים וסלעים – מידע הנחוץ לקביעת גיל הארץ, ובמחצית השנייה של המאה ה־20 הצטברו ראיות גאופיזיות רבות שהעמידו את אומדן גיל כדור הארץ על 4.6 מיליארד שנה. גילוי זה, הנשען על מידע מדעי אמין, הביא לדיוק בבניית לוח זמנים גאולוגי ולניפוי תאוריות שלא עלו בקנה אחד עם ראיות מדעיות. בידיעת סדר השכבות הנכון טמונה תועלת כלכלית. אחד הראשונים שגילה זאת היה האנס מרנסקי, גאולוג דרום אפריקאי. למרנסקי – שעסק בגילוי מחצבים – נודע על מחשוף המכיל פלטינה בריכוז בעל ערך כלכלי. הוא חישב מחשופים ידועים של אותה יחידה סטרטיגרפית, בחר את הרחוק בהם – 40 ק"מ מן הראשונה – וגילה גם בו בצר פלטינה. כך חישב את השכבה כולה, אשר במשך עשורים רבים שימשה מכרה עצום ממדים לעפרות פלטינה. אלפרד וגנר, מדען גרמני רב תחומי, הבחין כי קווי החוף של אפריקה ושל שתי האמריקות דומים, והניח כי כל היבשות נקרעו מיבשת על קדומה – פנגיאה – ולאחר מכן נסחפו כרפסודות על קרקעית האוקיינוס והגיעו בסופו של דבר למקומן הנוכחי. ב־1912 הציג וגנר את תאוריית נדידת היבשות שנשענה על עדויות מאובנים, אשר בעזרתה ניתן היה להבין גם את תהליכי היווצרות רכסי ההרים הגדולים (אורוגנזה). בשנת 1915 התפרסם ספרו "מקור היבשות והאוקיינוסים", אך עברו כמעט חמישים שנה עד שרעיונותיו של וגנר התקבלו בעולם המדע. בשנת 1960 נמצאו ההוכחות שתמכו בתאוריית נדידת היבשות, והיא התחלפה בתפישת הלוחות הטקטוניים שנשענה על מידע מוצק. עד לסופו של אותו עשור כבר נתמכה תאוריה זו על ידי מרבית הגאולוגים. עדויות אלה הציגו תנועה צידית של יבשות והוכיחה כי הקרום האוקייני צעיר מן הקרום היבשתי. עדויות אלה גם תמכו בתאוריית התפשטות קרקעית הים שהוצעה על ידי האוקיינוגרף והגאופיזיקאי רוברט סינקלר דיץ ועמיתו הגאולוג הארי האמונד הס. התאוריה שלהם גרסה כי קרקעית הים מתפשטת מרכסים מרכז אוקייניים הפולטים לבה ובונים קרום ימי בזלתי הנדחק לצדדים כאשר נוצר קרום חדש. התרחשות כזו ניתן לראות ברכס המרכז־אטלנטי, שבאחת מן הפסגות הבולטות שלו נמצא האי האיסלנדי. תאוריה נוספת שנתמכה באותן עדויות היא הפלאומגנטיזם, שהוצעה על ידי הגאופיזיקאי הבריטי סטנלי קית רנקורן והצביעה על שינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ במהלך התפתחותו, שינויים אשר השאירו את חותמם על מינרלים וסלעים מגנטיים. כדי לאמת תאוריות אלה נעשה על ידי נאס"א והמכון הגאולוגי הלאומי של ארצות הברית (USGS) שימוש בלוויינים החל מתחילת שנות ה־70, בתוכנית לאנדסאט. משימות אלה הציגו תמונות של כדור הארץ שעזרו רבות להבנת תהליכים גאולוגיים שהתרחשו בו. גאולוגיה מודרנית הגאולוגיה המודרנית עדיין חוקרת את כדור הארץ על כל רבדיו, אך אינה מסתפקת בכך. בשנת 1969, עם נחיתתו של האדם הראשון על הירח, נולד תחום גאולוגי חדש: גאולוגיה פלנטרית. חקר הגאולוגיה של הירח היה משימתו הראשונה של תחום זה, ומדענים כיוג'ין שומייקר נטלו אותו בלילה אחד מידיהם של האסטרונאוטים. התפתחות זו שינתה גם את התפישה הגאולוגית המסורתית שראתה בכדור הארץ יחידה עצמאית ובלתי תלויה, והביאה למחקרים חדשים על היווצרותו והתפתחותו של כדור הארץ בתוך מערכת השמש. עקרונות יסוד במהלך התפתחות הגאולוגיה כמדע המתאר את כדור הארץ על החומרים המרכיבים אותו והתהליכים המתרחשים בו, נוסחו כמה עקרונות המאפשרים לקבוע את גילן היחסי של שכבות סלע ואת אופן היווצרותן. עקרון האחידות – כל תהליך גאולוגי מתרחש כיום בצורה דומה עד זהה לצורה שבה התרחש לאורך כל התקופות הגאולוגיות. עיקרון זה נוסח במאה ה-18 על ידי ג'יימס האטון וסוכם על ידי צ'ארלס לייל בביטוי הקובע כי "ההווה הוא המפתח לעבר". עקרון האופקיות המקורית – עיקרון זה מיוחס לניקולאוס סטנו והוא קובע כי ההרבדה המקורית של שכבות משקע היא אופקית. כיום מקובל כי זהו קירוב בלבד למצב בפועל אך נכון מספיק, להוציא שיכוב צולב בעל מאפיינים משופעים. עקרון הסופרפוזיציה – עיקרון זה מיוחס גם הוא לניקולאוס סטנו, והוא משמש לגילוי רצף של אירועים גאולוגיים. העיקרון קובע כי ברצף שכבות של סלעי משקע שנוצר באופן טבעי וללא הפרעה, תהיה השכבה העליונה צעירה משכבת הסלע הנמצאת מתחתיה. קיימת טענה כי עיקרון זה צריך להיות מופרד לשני עקרונות משנה המרחיבים את משמעותו: עקרון ההמשכיות האופקית – עקרון הקובע כי שכבות סלעי משקע מרובדות ברצף אופקי – לצדדים ולמרחק משתנה – מכמה מטרים למאות קילומטרים, תלוי בתנאי ההשקעה. כתוצאה מכך, סלעים דומים זה לזה – שכעת מופרדים באמצעות עמק או הר – יכולים להיחשב כחלק מאותה הרבדה. יחסי חיתוך–חצייה – עיקרון זה דן בהיווצרות של העתקים וקובע שהם צעירים יותר מהסלעים שאותם הם חוצים. כך, למשל, אם העתק חוצה שכבות סלע תחתונות ואינו מופיע בשכבות עליונות, ניתן להסיק מכך כי השכבות התחתונות קדמו להעתק ואילו השכבות העליונות מאוחרות לו. באופן זה ניתן גם להבדיל בין סוגי העתקים שונים. עקרון היחסים ההופכיים – עיקרון זה עוסק בגופי חדירה: כל יחידה או תופעה גאולוגית החודרת ליחידה או תופעה גאולוגית אחרת היא מאוחרת יותר, לדוגמה: דייק יהיה צעיר יותר מהסלעים שאותם הוא חוצה. עקרון רצף הפאונה – עיקרון זה דן במאובנים המופיעים בסלעי משקע ומניח כי יצורים שונים התקיימו באותה עת על פני כל כדור הארץ, ונוכחותם או היעדרם מצביעים על תקופת היווצרותו של הסלע שבו נמצאו. עיקרון זה נשען על ממצאיו של ויליאם סמית והתפתח בנפרד מתורת האבולוציה. השימוש בעיקרון זה הופך למורכב כשמדובר ברצועות זמן צרות, מכיוון שחלק מהיצורים שהתאבנו חיו במשך זמן רב והם עשויים, לפיכך, להימצא במספר שכבות, או להיעדר כליל מאזורים שבהם התרחשו שינויים בסביבת המחיה שגרמו להכחדתם באותו אזור. עקרון התכלילים והמרכיבים – עיקרון זה דן בסלעי משקע קלאסטיים וגורס כי המרכיבים של סלעים קלאסטיים קדומים מהסלעים עצמם. עיקרון זה חל גם על קסנוליתים שמוקדמים מהסלעים המכילים אותם. תתי תחומים גאולוגיה אינה מדע תאורטי בלבד, אלא יש לה יישומים רבים כחיפוש ופיתוח מקורות מים, חיפושי נפט ומינרלים והיא מסייעת גם בתכנון מבנים וערים. גאולוגיה פועלת בשלושה מישורים, אשר כל תחומי הגאולוגיה עוסקים בשילובם של מישורים אלה: מישור הזמן – על מישור זה נמצאים התקופות הגאולוגיות השונות, חקר המאובנים המאפיינים אותן וסדר היווצרותם של סלעים מישור החומר – על מישור זה נמצאים מבנה כדור הארץ והחומרים המצויים בו: מינרלים, סלעים וקרקעות מישור השינוי – על מישור זה נמצאים תהליכים החלים בכל חלקי כדור הארץ והמשפיעים על צורתם והרכבם תחומים עיקריים גאולוגיה ימית – תחום זה עוסק בקרקעית האוקיינוס – חלק קרום כדור הארץ הנמצא מתחת לאוקיינוס, בתהליכים המתרחשים בו – כגון תנועת לוחות טקטוניים ורעידות אדמה, וכן במשקעים ובסלעים המרכיבים אותו. גאולוגיה ימית משלבת גאופיזיקה, גאוכימיה ופלאונטולוגיה על מנת לקבל תמונה שלמה של הקרקעית. גאודזיה – מדע העוסק במדידה של פני כדור הארץ, מיפוי והתוויה. מקורה של המילה יווני ומשמעותה המילולית היא: אני מחלק את האדמה. הגאודזיה מציגה כמותית את צורתו ומידותיו של כדור הארץ, עוקבת אחרי תנועותיו ופותרת בעיות הנדסיות. הגאודזיה מספקת תיאור של כדור הארץ, מהירות תנועותיו ונתוני כוח המשיכה על גבי הארץ ומחוצה לה. הגאודזיה נחלקת לשני תחומי משנה: גאודזיה נמוכה – עוסקת במיפוי פרטני של שטח קטן או בהתוויה של נקודות בשטח לצורך בנייה גאודזיה גבוהה – עוסקת במיפוי של שטחים גדולים בעזרת שיטות מתקדמות, כגון פוטוגרמטריה וחישה מרחוק, וכוללת גם את הגאודזיה הלווינית גאוכימיה – תחום המשותף לגאולוגיה ולכימיה העוסק במחקר ההרכב הכימי של כדור הארץ ושל גופים אחרים במערכת השמש, תגובות ותהליכים כימיים המשפיעים על הרכבם של סלעים וקרקעות וגלגולי אנרגיה וחומר. גאוכרונולוגיה – המדע העוסק בגילו של כדור הארץ ובגילן של שכבות הסלעים שעל פניו. גאוכרונולוגיה משתמשת בלוח הזמנים הגאולוגי על מנת לקבוע את תקופת היווצרותם של סלעים תוך שימוש בשיטות תיארוך שונות: שיטת המאובנים – מחקר השוואתי של מאובנים של בעלי חיים וצמחים שהשתמרו בסלע מאפשר לקבוע את גילו היחסי – למשל, הסלע שיכיל מאובנים פרימיטיביים יהיה קדום לסלע שיכיל מאובנים של בעלי חיים וצמחים מתקדמים. כאן עושים שימוש בעקרונות הסטרטיגרפיה ומשתמשים במאובנים מנחים. תיארוך רדיומטרי – מבוסס על קיומם של איזוטופים בלתי יציבים המתפרקים בצורה ספונטנית ליסודות אחרים (תוך שחרור אנרגיה). תיארוך באמצעות טבעות עצים – גזעי עצים גדלים מן המרכז והחוצה, בטבעות. עובי הטבעת משתנה בהתאם לתנאי האקלים. ספירת הטבעות מעידה על הגיל. קביעת גיל הסלע בעזרת פלאומגנטיזם – כלומר בעזרת התכונות המגנטיות ש"התאבנו" בסלע. בסלעים מסוימים ישנם מינרלים ברזליים שמצביעים לכיוון צפון בדומה למצפן. מסתבר שהיו תקופות בהם הצפון היה דווקא בדרום כלומר תקופות בהם המצפן היה מצביע דרומה. בסלעים מסוימים אכן המינרלים מצביעים דרומה וזה עוזר בתארוך הסלע לאותן התקופות. קביעת גיל הסלע בעזרת משקעים אגמיים (ורוות) – בתחתית כל אגם מצטברים משקעים: בעונה גשומה יהיה צבעם כהה בגלל סחף ובעונה יבשה יהיה צבע המשקעים בהיר. כשהאגם נעלם נשארות רק אותן שכבות דקות של משקעים אותן ניתן לספור: שכבה בהירה + שכבה כהה = שנה אחת. גאולוגים ישראלים השתמשו בשיטה זו כדי לחשב את גילה של ימת הלשון – אגם קדום שהשתרע בין הכנרת לבין חצבה שבערבה וים המלח הוא שריד שלו. גאוארכאולוגיה – תחום משותף לגאולוגיה ולארכאולוגיה אשר חוקר אתרים ארכאולוגיים בשיטות גאולוגיות. מטרות המחקר הן להגדיר את גילם של אתרים ארכאולוגיים בעזרת קביעת גילן של תצורות, סלעים וקרקעות באותם אתרים, כמו גם לקבוע איזה תהליכים גאולוגיים התרחשו באתר בעבר, כגון יצירת קרקע ושינוי האדמה והמסלע עקב פעילות האדם (למשל, על ידי בעירה). לעיתים ניתן להתחקות אחר רעידות אדמה או התפרצויות געשיות באתר הארכאולוגי בשיטות אלה. גאולוגיה היסטורית – תחום זה עוסק בהיסטוריה של כדור הארץ מאז היווצרותו ובשלבים השונים של התהוותו. המחקר ההיסטורי של כדור הארץ עושה שימוש בתחומים גאולוגיים שונים, בעיקר: סטרטיגרפיה, גאוכרונולוגיה, טקטוניקה ופלאונטולוגיה על מנת לבנות רצף של אירועים בעברו של כדור הארץ. גאולוגיה הנדסית – יישום של הגאולוגיה המסייע לקבוע את תכונותיו הגאולוגיות של אזור שבו מתוכננות להתבצע עבודות הנדסיות לצורך בנייה, למשל של סכרים וגשרים, ולתת מענה לבעיות המתעוררות במהלך העבודה. גאולוגיה כלכלית – העולם המודרני צורך כמויות גדולות של אנרגיה המופקת בעיקר מנפט ופחם. אלה – יחד עם חומרים מסחריים אחרים – נכרים או נשאבים מקרום כדור הארץ. תפקידם של הגאולוגים בענף זה הוא לאתר את מרבצי החומרים, לאמוד את כמותם ולסייע בתכנון של שאיבה וכרייה שלהם. גאולוגיה כללית – ענף יסוד בגאולוגיה הנעזר בתחומי המחקר הגאולוגיים האחרים לצורך חיפוש מי תהום ומחצבים שונים והפקתם. בתחום זה נעשה שימוש בסקרים גאולוגיים המפרטים את מבנה קרום כדור הארץ באזורים הנחקרים. גאולוגיה מבנית – תחום העוסק ביחסי המבנה הגאומטריים בין סלעים ותצורות גאולוגיות בקנה מידה רחב – מפגמים מיקרוסקופיים בגבישים ועד רכסי הרים וגבול בין לוחות טקטוניים, כמו למשל סדקים בסלעים והעתקים בין לוחות. גאולוגיה פלנטרית – עוסקת בגאולוגיה של גופים במערכת השמש: כוכבי לכת, ירחים ואף גופים קטנים יותר כאסטרואידים, מחקר התורם להבנה של התפתחות כדור הארץ בתוך מערכת השמש. גאולוגיה קרחונית – תחום זה הוא אמנם ענף בגאומורפולוגיה, אך הוא מקיף ורחב מספיק כדי להוות שטח מחקר עצמאי, העוסק בשני תחומים עיקריים: תכונותיהם של קרחונים והקשר ההדדי בינם לבין תופעות אקלימיות, תוך יצירת מרחב מחקר משותף לגאולוגיה ולקלימטולוגיה – שני תחומים מרכזיים במדעי כדור הארץ השפעתם של קרחונים על עיצוב הסביבה בתהליכים של בליה והובלת משקעים גאומורפולוגיה – עוסקת בתהליכים המעצבים את נוף כדור הארץ, כמו למשל בליה, סחיפה, סחף, קרסט ושחיקה. דוגמאות לתוצרים של תהליכים אלה הם הרים, עמקים, מכתשים, לגונות, נהרות ודלתות. גאומכניקה – תחום זה עוסק בתכונות המכניות של קרקעות וסלעים כגון: חוזק, גמישות ויכולת ספיגת מים. גאופיזיקה – עוסקת בתכונות הפיזיקליות של כדור הארץ: מבנה כדור הארץ – באמצעות גלים סייסמיים ניתן ללמוד על מבנה כדור הארץ, על חלקיו השונים וצפיפותם ועל תחומי אי רציפות ביניהם תכונות פיזיקליות – כמו למשל הכבידה וחקר השדה המגנטי של כדור הארץ והיפוך קטביו תהליכים – דוגמת זרמי הערבול, טקטוניקה ורעידות אדמה וולקנולוגיה – מחקר של תופעות געשיות כגייזרים ומעיינות חמים וחקר הרי געש הכולל איסוף דגימות של חומרים פירוקלסטיים וניסיונות לחיזוי התפרצויות געשיות טקטוניקה – תחום זה עוסק בגופים בקנה מידה גדול: יבשות ולוחות טקטוניים, ובתופעות הנובעות מתזוזתם כרכסים מרכז אוקייניים והעתקים מינרלוגיה – עוסקת בזיהוי וסיווג מינרלים על פי הרכבם הכימי, המבנה הגבישי שלהם ומאפיינים פיזיקליים ואופטיים. במינרלוגיה שני תחומי משנה עיקריים: קריסטלוגרפיה – תחום העוסק בקביעת סידור האטומים במוצקים, אשר על פי ההגדרה הקודמת שלו עסק במחקר המדעי של גבישים גמולוגיה – מחקר אבני חן שברובן הגדול הן מינרלים אך יש בהן גם חומרים אורגניים וסינתטיים סדימנטולוגיה – חקר סלעי משקע מסביבות היווצרות שונות: סביבה יבשתית – ביצות, נחלים ואגמים סביבה חופית – לאורך חופי הים סביבה ימית – אזורים שונים של קרקעית ים או אוקיינוס סביבה אוופוריטית – סביבה של התאדות-יתר המתקיימת בלגונות ימיות ובאגמים יבשתיים סטרטיגרפיה – עוסקת בתיאור רציפותן של שכבות סלע ומועד היווצרותן לפי לוח הזמנים הגאולוגי. בסטרטיגרפיה מתקיימת הבחנה במיון השכבות לפי אמות מידה שונות: מיון ליתוסטרטיגרפי (lithostratigraphy) – מיון לפי סוגי הסלעים המרכיבים את השכבה, במטרה למיין את הסלעים לפי קבוצות בעלות משמעות כחבורות ותצורות מיון ביוסטרטיגרפי (biostratigraphy) – מיון לפי המאובנים שנמצאו בשכבות, במטרה למצוא את לוח הזמנים שלפיו נוצרו השכבות, כאשר המאובנים שנמצאו בשכבה משמשים כמנחים להגדרת השכבות סייסמולוגיה – חקר רעידות אדמה, השלכותיהן על גלי צונאמי ומקורותיהן, כמו למשל גורמים געשיים, טקטוניים, אוקייניים, אטמוספיריים ומעשי ידי אדם ספלאולוגיה – חקר מערות ותופעות קרסטיות ובחינת היבטים שונים שלהן מהבחינה הגאולוגית, הכימית, הביולוגית וההיסטורית פדולוגיה – חקר קרקעות בסביבתן הטבעית, הבנת תהליכי היווצרותן והבנת הקשר בינן ובין גורמים אחרים, כמו הסלעים עליהן נוצרו והאקלים השורר באזור הימצאותן פטרולוגיה – תחום העוסק בהיווצרות ובסיווג סלעים, מבנם, הרכבם, מרקמם, תפוצתם, מיונם והתהליכים הכימיים והגאולוגים שהביאו להיווצרותם. קיימים שלושה ענפים של פטרולוגיה בהתאם לשלושת סוגי הסלעים: סלעי יסוד, סלעי משקע וסלעים מותמרים. תחום משנה של פטרולוגיה נקרא פֶּטרוֹגרַפיָה, והוא עוסק במיון שיטתי והגדרה מדויקת של סלעים באמצעות בדיקה מיקרוסקופית באור מקוטב של פרוסת סלע בעובי של כ-0.03 מ"מ הקרויה שקף. השקף מתקבל מניסור הסלע, ליטושו והדבקת הפרוסה על גבי זכוכית. פלאונטולוגיה – ענף החוקר שרידים או עקבות של בעלי חיים, צמחים וחומרים אורגניים שהשתמרו כמאובנים (בדרך כלל עצמות, שיניים, קרניים וטביעה של רקמות בעלי חיים וצמחים בסלעים). חשיבותם של המאובנים רבה והם משמשים לתיארוך יחסי ולקביעת תנאי הסביבה הקדומה של השכבה בה נמצאו. גאולוגיה של ישראל בישראל מתקיים מגוון רב של תופעות גאולוגיות ייחודיות וההיסטוריה שלה עשירה בפעילות טקטונית וגעשית. בתקופת הפרקמבריון פעילויות מגמטיות וטקטוניות מרובות יצרו את סלעי התשתית של ישראל. שלאחר מכן עברו תהליכי בליה וסחיפה ויצרו מישור המכונה פנה פליין. הפנה פליין כיום חשוף בדרום ישראל באזור הרי אילת. מחזורים של עלית וירידת גובה פני הים היחסי השקיעו בישראל סלעי משקע רבים בליווי בליה וסחיפה של חלקם. מסוף הטורון ועד הנאוגן כאשר הלוח האפריקאי החל להתנגש בלאוראסיה ליצירת האורוגן האלפיני, בישראל משטר המאמצים יצר קמטים. כאשר בקע ים המלח החל לפעול הקמטים המזרחיים החלו לנוע צפונה וכך נוצרה הקשת הסורית שכיום מאופיינת את האנטיקלינות והסינקלינות בנגב (על חלקן התפתחו מכתשים אירוזיביים), את הרי יהודה ואת הר החרמון. בנוסף עם בקע ים המלח נוצרו גם אגם החולה, ים הכנרת, נהר הירדן, בקעת הירדן, ים המלח ומפרץ אילת בקע ים המלח ישראל נמצאת באזור פעיל מבחינה גאולוגית, בעיקר בשל הימצאותה באזור מפגש של שלושה לוחות טקטוניים – הלוח האירואסייתי, הלוח הערבי והלוח האפריקאי. למעשה נמצאת ישראל בחלק של הלוח האפריקאי – הלוח הלבנטיני, שבינו ובין הלוח הערבי נוצר בקע ים המלח. בתחומו של בקע זה נמצאים בקעת הירדן, הערבה ובקעת תמנע, העשירה במרבצי נחושת ירוקים ומהווה "חלון גאולוגי" שבו נחשף מגוון של סלעים מתקופות גאולוגיות שונות. הבקעה נמצאת בקצה הצפוני של השילד הערבו-נובי, מצפון להרי אילת. תוואי גאולוגי מיוחד נוסף הוא מצוק ההעתקים, שחלקו המערבי נמצא בשטח מדינת ישראל וחלקו המזרחי בשטח ירדן, ואשר נוצר מתנועה טקטונית במסגרת בקע הירדן. פעילויות טקטוניות כאלה גרמו לרעידות אדמה רבות, שהקשות שבהן היו רעש שביעית שאירע באמצע המאה השמינית לספירה, ורעידת האדמה בצפת בשנת 1837 שהחריבה את צפת וסביבותיה והותירה אלפי הרוגים. הקשת הסורית מבנה גאולוגי שישראל מהווה חלק ממנו הוא הקשת הסורית (או "קשת הקמטים הסורית" – Syrian arc deformation belt), שהיא מערכת קמטים העוברת ממצרים ומדבר סיני דרך שדרת ההר בישראל עד לאזור תדמור (פלמירה) שבסוריה. למעשה מורכבת הקשת הסורית משתי קשתות מתמשכות והפוכות זו לזו היוצרות צורת S: קשת דרומית ממצרים עד לצפון ישראל, וקשת צפונית מרמת הגולן עד תדמור בסוריה. הקשת היא תוצאת לוואי של סגירת אוקיינוס טתיס הקדום, שלוותה בהתנגשות בין הלוח הקדום אפריקה-ערב מדרום והיבשת הקדומה לאוראסיה מצפון. בקטע הצפוני של הקשת הסורית נמצא קו התלים הישראלי, שהוא רצף של הרי געש כבויים ברמת הגולן, מהר רם בצפון ועד לתל סאקי בדרום. ממזרח, ובמקביל לקו התלים הישראלי, משתרע רצף דומה של הרי געש, המכונה קו התלים הסורי. קווי התלים נבנו מלבה שפרצה מסדקי-משנה שנוצרו בעקבות הבקע הסורי-אפריקני. ביטוי נוסף של הקשת הוא הקמרים בהם נוצרו המכתשים בנגב כתוצאה מסחיפה. הכרמל והגליל פעילות טקטונית וגעשית לא התרחשה רק לאורך בקע ים המלח אלא גם באזורים אחרים. אזור הכרמל היה פעיל מאוד בשני התחומים, ועד היום ניכרים בו סימנים לכך בהרי הגעש הקדומים בכרם מהר"ל, בהר אלון ובשפיה, ובהעתק החוצה את העיר חיפה ועובר סמוך לאזור התעשייה בעמק זבולון. גם בגליל התחתון קיימות עדויות לפעילות טקטונית וגעשית. הגליל התחתון מורכב ממערכת של הורסטים וגראבנים, לדוגמה והר תבור שהוא הורסט – גוש שהורם מעל סביבתו עקב פעילות טקטונית. בגליל קיימות מספר רמות המכוסות בזלת המעידות על פעילות געשית ממערב לבקע הסורי-אפריקאי, כדוגמת רמת כורזים, רמת דלתון, אזור יבנאל, רמת יששכר ועוד. כמו כן ניתן למצוא באזור מספר הרי הגעש כבויים כמו הר דלתון וקרני חיטין. השפעות ימיות חדירות ימיות יצרו בארץ מגוון תופעות גאולוגיות מיוחדות: לשון ים שחדרה מהים התיכון בסוף תקופת הפלאוקן (לפני כ-60 מיליון שנים), כיסתה את עמק יזרעאל ואת הבקעה, והשקיעה מלח, גיר וגבס בכמות גדולה. בשלב מאוחר יותר, עקב פעילות געשית בגולן, בגליל ובעמק יזרעאל, נקטע הקשר אל הים ונותר אגם עובדיה, שמימיו היו מתוקים. האקלים השתנה והפך לח יותר, ועקב כך נוצר אגם מלוח גדול שהשתרע מהכנרת של ימינו עד לחצבה – ימת הלשון. לפני כ-15,000 שנה הצטמקה ימת הלשון והותירה שני שרידים, את אגם הכנרת ואת ים המלח. המכתשים בנגב הם תופעה גאולוגית נדירה של היווצרות מכתשים אירוזיים, שנוצרה בתהליך ממושך של השקעה, קימוט ובליה. בארץ נמצאים חמישה מתוך שבעה מכתשים אירוזיים הקיימים בעולם כולו. לא רק הצפות יצרו תוואים מעניינים אלא גם התייבשות. האירוע המסיני, שבמהלכו נסגר מצר גיברלטר לזרימת מים, גרם לייבוש הים התיכון כמעט לחלוטין. האירוע התרחש כאשר הלוח האפריקאי התקרב ללוח האירו-אסיאתי כחלק מתהליכים טקטוניים שהתרחשו במהלך עשרות מיליוני שנים. בתקופה זו הגיע קניון באר שבע-עזה, שהחל להיווצר מעט קודם לכן, לשיא עומקו. ראו גם לוח הזמנים הגאולוגי גאולוגיה - מונחים נדידת היבשות רעידת אדמה כדור הארץ מינרל סלע אוקיינוגרפיה לקריאה נוספת יהושע קולודני, 13 שיחות על גיאולוגיה, אוניברסיטה משודרת, 2012. קישורים חיצוניים המכון הגאולוגי, ירושלים אתר החברה הגאולוגית הישראלית מצגת של מכון ויצמן על הגאולוגיה של ישראל מחקרים גאולוגים באוניברסיטה העברית האנציקלופדיה למדעי כדור הארץ ספרים מקוונים שלמה שובאל, צפונות כדור הארץ, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2007 Erasmus Darwin, Zoonomia, (1794–1796) Charles Lyell, Principles of Geology, Volumes 1-3, 1830 Charles Darwin, On THE ORIGIN OF SPECIES By Means of Natural Selection, First Edition, 1859 Charles Darwin The Variation of Animals and Plants Under Domestication, Second Edition, Revised, 1883 Anonymous, Vestiges of the Natural History of Creation, 1884 הערות שוליים מדעי כדור הארץ

גֵּאוֹלוֹגְיָה (באנגלית: Geology) היא אחת ממדעי הטבע, ענף בתחום מדעי כדור הארץ. הגאולוגיה חוקרת את הגאוספירה – כדור הארץ המוצק: את תכונותיה, את תהליך וזמן היווצרותה, את מרכיביה השונים, את התהליכים הדינמיים המתרחשים בה (כגון רעידות אדמה, נדידת היבשות וצורות נוף) ואת אוצרות הטבע הטמונים בה. הגאולוגיה עוסקת גם בחקר המאפיינים המוצקים של גרמי שמיים כגון כוכבי לכת, אסטרואידים, מטאוריטים, כוכבי שביט וכו'.גאולוגיה חוקרת באמצעות מינרלים, סלעים, קרקעות ומאובנים את התפתחות כדור הארץ, התהליכים השותפים ליצירתו ולשינויים המתרחשים בו, והשפעתם על יצירת הנוף המגוון שאנו רואים. גאולוגיה מורכבת מתחומי מחקר רבים ומגוונים המפרקים את כדור הארץ ותכונותיו למרכיבים השונים, מספקים הסברים לתופעות ותצפיות, ושבים ומאחדים את המידע לתמונה שלמה.אטימולוגיה מקור המילה גיאולוגיה הוא מיוונית עתיקה: גֵאָ (γη) שפירושה "אדמה", ולוגוס (λογία) שפירושה "תורה" – כלומר תורת האדמה.היסטוריהגאולוגים אומדים את גילו של כדור הארץ בכ-4.6 מיליארד שנה ופיתחו שיטות להבנת מבנהו, החומרים המרכיבים אותו ותהליכים המתרחשים בו. כך, למשל, הועלתה במאה ה-20 תאוריה הטוענת כי הליתוספירה – המורכבת מקרום כדור הארץ ושכבת מעטפת כדור הארץ העליונה – מתחלקת ללוחות טקטוניים המתרחקים זה מזה, מתקרבים זה לזה ומחליקים זה לצד זה בתהליכים טקטונים. תאוריה זו נשענת על מספר תצפיות, כאשר אחת מהן היא מציאתם של מאובנים דומים ביבשות המרוחקות היום זו מזו מרחק רב. תאוריות אלה ואחרות הן תוצר של מחקר ממושך. בחינת ההיסטוריה של המחקר הגאולוגי מלמדת על האבולוציה בהבנת כדור הארץ והתהליכים המתרחשים בו.העת העתיקהמיתולוגיות ואמונות בני האדם הקדמונים למדו לנצל את משאבי הטבע השונים – לא רק לצורכי הישרדות – אלא גם לצורכי מסחר, קישוט ופולחן דתי. דתות קדומות רבות הקצו אל לכל תופעת טבע, והתפתחו מיתולוגיות, מסורות ואמונות שונות בניסיון להסביר אותן תופעות. באירופה למשל, נתפסו הרי געש כסדנאות תת-קרקעיות של האל וולקן, המכין נשק לגיבורי מלחמה, וכי עבודתו אחראית לרעידות אדמה ולהתפרצויות געשיות. בסמואה, רווחה האמונה כי אחד האלים קטע את ידו של אל יריב וכלא אותו בארובה תת-קרקעית, כשהאל הכלוא מנסה להשתחרר מן הארובה – נוצרות רעידות אדמה, ואילו היו לאל הכלוא שתי ידיים – הרעידות היו כה חזקות עד כי האיים היו נחרבים.גם התנ"ך מכיל התייחסויות רבות לאירועים שניתן לפרש כתופעות גאולוגיות, למשל, המטרת גפרית ואש על סדום ועמורה או הפסוק: – שניתן לפרש כרעידת אדמה. גם סיפורים מקראיים אחרים קיבלו "פרשנות גאולוגית", כמו קריעת ים סוף בספר שמות, בקיעת הר הזיתים ורבים אחרים.הפילוסופים ביוון העתיקה היסודות המדעיים של הגאולוגיה טמונים ביוון העתיקה, ששם אף נמצאו העדויות הראשונות לניסיון מעמיק למצוא ולתעד הסברים על תופעות הטבע הנצפות הקשורות בכדור הארץ, כבר החל מהמאה ה־6 לפנה"ס: פיתגורס ראה אניות מתקרבות והבחין כי את תורניהן ניתן לראות לפני הגוף, ומכך הסיק כי צורת הארץ כדורית, זאת בתקופה בה האמינו כי הארץ שטוחה; קסנופנס תיעד מאובנים שמצא בהרים וכמוהו גם הפילוסוף הנודע הרודוטוס; ואמפדוקלס השאיר תיאור מפורט ראשון של התפרצות הר הגעש אטנה.שאלה מרכזית שהעסיקה את הפילוסופים היוונים הייתה "ממה מורכב העולם?". תשובתו של אמפדוקלס לכך הייתה שכל המצוי בעולם מורכב מתערובות של ארבעת היסודות הראשוניים, כפי שהאמינו בתקופתו – אש, אוויר, אדמה ומים. אמפדוקלס טען כי יסודות אלה – שהם כשלעצמם נצחיים ובלתי משתנים – התקיימו מאז ועולם ויתקיימו לנצח, וכי כל השינויים הנראים בעולמנו הם שינויים כמותיים ולא איכותיים.אריסטו פיתח מודל, בהתבססו על ארבעת היסודות של אמפדוקלס, שלפיו שולטות בעולם ארבע תכונות: חום וקור, יובש ולחות, שצירופיהן יוצרים את ארבעת היסודות: חום ויובש יוצרים את האש; חום ולחות יוצרים את האוויר; קור ויובש יוצרים את האדמה; קור ולחות יוצרים את המים. ההבדלים בין חומרים הוסברו על ידי שוני ביחסים הכמותיים שבין התכונות. תאוריה זו הסבירה, למשל, כיצד חימום של מים הופך אותם לאדים (אוויר) ומשאיר כלי ריק (אדמה). בתאוריה זו מופיעים הניצנים הראשונים למדעי הטבע – חיפוש גורם משותף למספר רב של תופעות והתבססות על תצפיות. אריסטו גם גרס כי הבנת העולם ניתנת להשגה רק באמצעות חשיבה לוגית המבוססת על מידע שנרכש באמצעות החושים, כל כמה שידע זה עשוי להיות פגום. הוא היה, ככל הנראה, הראשון לבסס תאוריה מדעית על בסיס תצפיות, למשל, לאחר שהבחין בסימנים של סחף והרבדה באדמה – הסיק שכדור הארץ משתנה ובקצב מאוד איטי, כל כך איטי שאינו ניתן להבחנה במהלך חייו של אדם אחד.עיסוקים קדומים בגיאולוגיה היו גם בעבודתו "על אבנים" תיאר תאופרסטוס, תלמידו של אריסטו, עפרות ומינרלים רבים ממכרות מקומיים. הוא דן בסוגים שונים של שיש וחומרי בנייה אחרים, כמו אבן גיר, ועשה ניסיון ראשוני לסווג את התכונות השונות של המינרלים, כגון קשיות. כמו כן אצל חברי האטומיסטים – לוקיפוס ותלמידו דמוקריטוס – שטענו כי כל החומרים מורכבים מגופיפים, חלקי יסוד שאי-אפשר לחלקם – אטומים (ביוונית: אטומוס), ולטענתם, כל החומרים מורכבים מצירוף של אטומים שונים ביחסים משתנים, ויוצרים את תכונות החומר: קור, חום, צבע וקשיות. וכן גם במשנתו של ארטוסתנס, הספרן המפורסם מאלכסנדריה, הצליח בדיוק מפתיע לחשב את קוטר כדור הארץ על ידי שימוש בצל ובחוקי הגאומטריה.רומא העתיקה מאוחר יותר, בתקופת רומא העתיקה, עסק פליניוס הזקן, ביצירתו "תולדות הטבע", בדיון נרחב על מינרלים ומתכות שהיו בשימוש נפוץ. הוא סיווג נכונה את הענבר כשרף מאובן על פי החרקים שנכלאו בו, והניח את היסוד למדע הקריסטלוגרפיה בזהותו את צורות ההתגבשות של היהלום.ימי הבינייםמדענים שונים – כמו היסטוריון הרפואה פילדינג ה' גאריסון, בן סוף המאה ה־19 – מחזיקים בדעה שמקורה של הגאולוגיה המודרנית בעולם האסלאם. ב"מבוא להיסטוריה של הרפואה" (An Introduction to the History of Medicine) משנת 1913, כתב גאריסון: .אבו א־ריחאן אל־בירוני, שהיה אחד מראשוני הגאולוגים המוסלמיים, כתב על הגאולוגיה של הודו: .אבן סינא הניב תרומה משמעותית למדעי הטבע בחיבור האנציקלופדי "כיתאב אל שיפאא'" (ספר הריפוי), ובו – במאמר על מינרלוגיה ומטאורולוגיה – מופיעים הסברים על היווצרותם של הרים, תרומתם של הרים ביצירת עננים, מקורותיהם של המים ושל רעידות אדמה, היווצרותם של מינרלים ורבגוניות פני הקרקע של כדור הארץ. תפישות אלה כלולות גם ב"תאוריה של הארץ" של ג'יימס האטון. הבריטים – הפילוסוף סטיבן טולמין והסופרת ג'ון גודפילד – העירו בשנת 1965 על תרומתו של אבן סינא: אחד מן המדענים המעניינים בסין של ימי הביניים – היה שן קואו, מלומד ואיש אשכולות, שעסק בתחומי מדע רבים בני זמנו. בתחום הגאולוגיה היה שן קואו אחד מן המדענים הראשונים שניסח תאוריה בגאומורפולוגיה המבוססת על תצפיותיו בהתרוממות משקעים, סחיפת קרקעות, הרבדה של טין ומאובנים ימיים שנמצאו בהרי טאיחאנג, מאות קילומטרים מן האוקיינוס השקט. בנוסף, הוא ניסח תאוריה של שינוי אקלים הדרגתי לאחר שצפה בבמבוק מאובן עתיק שנמצא במעבה האדמה ליד העיר ינ'אן, במצב שימור טוב בשל תנאי האקלים היבש של מחוז שאאנשי.לאונרדו דה וינצ'י התעניין בתחומי מדע רבים ועסק לא מעט בגאולוגיה, במבנה הקרקע ובחקר מאובנים, והבחין שהמאובנים הנמצאים בסלע היו פעם יצורים חיים. לתובנה דומה הגיע מעט אחריו גם ניקולאוס סטנו.תקופת הרנסאנס גאורגיוס אגריקולה היה רופא גרמני שטיפל בכורים באחד מאזורי המכרות בגרמניה. שמו המקורי היה גאורג באוור ו"אגריקולה" הוא כינוי שניתן לו שפירושו בלטינית: איכר. אגריקולה התעניין בסלעים ובמינרלים, מתוך כוונה למצוא חומרים שיוכלו לשמשו למטרות רפואיות. הוא פרסם ספרים אחדים על סלעים ומינרלים, שאחד מהם שימש מקור מידע עיקרי לחוקרים, לכורים ולמעבדי מתכות במשך כמאתיים שנה. בשל גישתו המדעית נחשב אגריקולה לאבי התורה של חקר המינרלים – המינרלוגיה.ג'ורג' אוון הוולשי למד טופוגרפיה, ובמהלך לימודיו ערך תצפיות שיטתיות על הגאולוגיה של ויילס ובעיקר על שכבות אבן גיר ופחם. אף שלא יסד תאוריה גאולוגית על היווצרותן של השכבות וכתביו לא התפרסמו עד 1796, הוא זכה למוניטין רב ונחשב לאבי המחקר הגאולוגי הבריטי.ניקולאוס סטנו מדנמרק תרם רבות לפלאונטולוגיה והניח את היסודות למדעי הסטרטיגרפיה והקריסטלוגרפיה. לזכותו נזקפים ניסוחם של עקרונות יסוד בסטרטיגרפיה כעקרון הסופרפוזיציה ועקרון האופקיות המקורית המפורטים בהמשך. סטנו ניסח עקרון נוסף הידוע בפשטות כ"חוק סטנו", או "חוק הזוויות הקבועות של סטנו": כשהוא מסתמך על מחקר גבישי הקוורץ קבע סטנו שהזוויות בין פאות מקבילות בגבישים מאותו חומר זהות בכל הדגימות של המינרל או החומר. עיקרון זה היווה פריצת דרך מהותית והוא מונח בבסיס המחקרים שנעשו אחר כך על מבנה הגביש.במאה ה־17 הבחינו אנשי דת שבכל תרגומי התנ"ך והברית החדשה – רק הפרטים הגאולוגים והגאוגרפים היו זהים בכל הגרסאות. בעקבות כך התעוררה התעניינות כללית בגאולוגיה, שמטרתה הייתה ליצור תאוריה גאולוגית העולה בקנה אחד עם הסיפור התנ"כי, בפרט על המבול. על פי התאוריה, הסטרטות השונות תואמות את המאורעות התנכ"יים. ואכן, התאוריה הרווחת נשענה על ספרו של ויליאם ויסטון "תאוריה חדשה של הארץ" (A New Theory Of The Earth) שהתפרסם ב־1696, ובו ויסטון טוען בזכות התרחשותו של מבול על פי הראיות שמספקות הסטרטות של כדור הארץ.המאה ה־18: התבססות כענף מדעיהמונח "גאולוגיה" באמצע המאה ה־18 התבססה הגאולוגיה כענף מדעי. מוזיאון הטבע הלאומי הצרפתי היה הראשון לקבוע משרת הוראה לתחום זה כבר ב־1741. היה זה צעד חשוב לקראת התפתחות הגאולוגיה ובהכרת חשיבות הפצתו הרחבה של הידע. ב־1749 פרסם חוקר הטבע הצרפתי ז'ורז'־לואי לקלר דה בופון את ספריו Histoire Naturelle, שבהם תקף בגלוי את "תאוריה חדשה על הארץ" של ויליאם ויסטון, ובעקבות ניסויים שערך טען שכדור הארץ אינו בן 6,000 שנה אלא כבן 75,000 שנה. לקלר אמנם התווה את השם גאולוגיה בהקשר למחקר כדור הארץ באותם ימים, אך המונח לא התקבל היטב עד פרסום האנציקלופדיה הגדולה בשנת 1751 בידי דני דידרו. השימוש הראשון במושג נעשה בפרסומים מקצועיים של שני מדענים שווייצריים: הגאולוג והמטאורולוג ז'אן־אנדרה דלוק והוראס־בנדיקט דה סוסיר. שימוש מוקדם במושג "גאולוגיה" נעשה על ידי רישאר אונז'רוויל המוכר גם כ"רישאר דה בירי", על מנת להבדיל בין עקרונות תאולוגיים־רוחניים לעקרונות מדעיים־ארציים.המחקר המדעי מול התיאור המקראי עוד מאותה התקופה היה פרסומו הפילוסוף עמנואל קאנט, בשנת 1755 – "היסטוריה אוניברסלית ותאוריה של השמים" (Allgemeine Naturgeschichte und Theories des Himmels) ובו הדעה שהיווצרות כדור הארץ אינה קשורה כלל לדת או לאלוהים. כמו כן, היו המינרלוג ז'אן־אטיין גוטאר והגאולוג ניקולא דמארה שטיילו במרכז צרפת ותיעדו את תצפיותיהם במפות גאולוגיות. גוטאר תיעד גם את תצפיותיו על היסודות הגעשיים של אזור זה. עד שנות ה־70 של המאה ה־18, כבר היה חקר כדור הארץ עיסוק נפוץ, והתערערה התפישה שלפיה הסיפור המקראי הוא מקור מהימן לצורך מחקר גאולוגי. עם זאת, מדע הגאולוגיה לא נכלל באנציקלופדיה בריטניקה עד למהדורה הרביעית שיצאה לאור בשנת 1809.העניין המתגבר בטבעו ובמקורו של כדור הארץ עורר עניין במינרלים ובמרכיבים אחרים של קרום כדור הארץ. יותר מכך, התגברות החשיבות הכלכלית של כרייה באירופה החל מאמצע המאה ה־18 וניצניה של המהפכה התעשייתית הפכה את הידע המדויק על עפרות ותפוצתן לחיונית ביותר. מלומדים החלו ללמוד את הרכב כדור הארץ באופן שיטתי, תוך השוואה מפורטת ותיאור לא רק של האדמה אלא גם על מציאותן של מתכות יקרות למחצה שחשיבותן הלכה ועלתה. ככל שניתן היה למצוא ביעילות רבה יותר אדמת מכרות פורייה ולזהות עפרות המכילות מתכות, ניתן היה להפיק מכך רווח גדול יותר. דחף זה להצלחה כלכלית הזין את הגאולוגיה והציב אותה במרכז ההתעניינות, והפך אותה לנושא נחשק. עם גדילת מספר האנשים שבחרו ללמוד אותה, התרבו התצפיות והתווסף ידע רב יותר על כדור הארץ.צורך כלכלי זה הביא את אברהם גוטלוב ורנר לפרסם בשנת 1774 את הספר "על טבעם החיצוני של מינרלים", אשר הביא לו הכרה נרחבת מאחר שהציג פירוט שיטתי לזיהוי מינרלים הנשען על תכונותיהם החיצוניות. ורנר גם הציע תאוריה לפיה היה כדור הארץ בתחילתו מכוסה מים וכך נוצרו שכבות הסלעים שאנחנו מכירים היום. התאוריה נקראה נפטוניזם על שמו של נפטון, אל הים במיתולוגיה הרומית. התאוריה ניסתה ליישב בין הראיות הגאולוגיות לסיפור התנ"כי. תומכי ורנר נטו להיות "קטסטרופיסטים" – שהגנו על התפיסה לפיה שינויים גאולוגיים התרחשו באירועים קטסטרופיים בממדים עצומים כמו המבול, ולא בהשתנות איטית לאורך מיליוני שנים.חוקר הטבע הסקוטי ג'יימס האטון יצא בשנת 1785 נגד הנפטוניזם של ורנר עם תאוריה משלו שכונתה פלוטוניזם על שם פלוטו – אל השאול במיתולוגיה הרומית. הוא הציג אותה במאמר "תאוריה של הארץ" (Theory of the Earth), אותו הגיש ל"אגודה המלכותית של אדינבורו" בשנת 1788. ההנחה שנמצאה ביסוד השקפתו כי התהליכים המעצבים את פני כדור הארץ הם איטיים ואחידים (אוניפורמיים) הובילה אותו לנסח את עקרון האחידות. לפי האטון, הרים נוצרו באיטיות על ידי התכה איטית של חומר במעמקי האדמה כתוצאה מהלחץ העצום של מי הים, נשחקו והורבדו כסלעי משקע במעמקי הים וסלעים אלה התרוממו והפכו לאדמה יבשה, שנסחפת לים וחוזר חלילה – תאוריה זו, כמובן, אינה מקובלת היום. תהליך זה, לדבריו, נמשך כל העת ואורך זמן רב ביותר. לכן, כך האמין, כדור הארץ הוא עתיק מאוד – "בלי סימן של ראשית ובלי סימן של אחרית" – כלשונו, ובוודאי שאינו בן 6,000 שנה כפי שנטען התנ"ך. תאוריה זו תאמה את השקפתו הדתית הדאיסיטית, לפיה העולם הוא מכונה מושלמת שנוצרה על ידי האל. ההשקפה הדאיסטית הייתה פופולרית בתקופתו ושימשה אלטרנטיבה לפירוש מילולי של כתבי הקודש.בהכללה, אם כן, בסוף המאה ה־18 ובתחילת המאה ה־19 היו שתי תפיסות מנוגדות. אחת, המזוהה עם ורנר ואחרים, האמינה שכדור הארץ צעיר, בקטסטרופות, ובמים כמחוללי השינוי העיקרי. תפיסה זו נטתה לפירוש מילולי של התנ"ך. התפיסה השנייה, המזוהה עם האטון ואחרים, האמינה שכדור הארץ עתיק, בשינוי איטי ואחיד, ובחום ובלחץ כמחוללי השינוי העיקריים. תפיסה זו עלתה בקנה אחד עם השקפה דתית דאיסטית. בוויכוח בין שתי הגישות הייתה ידם של ה"פלוטוניסטים", חסידיו של האטון, על העליונה. הם האמינו כי סלעים נוצרים בתהליכים געשיים מהשקעה של לבה הפורצת מהרי געש, והצליחו להסביר הימצאותם של סלעים מותכים כגון בזלת טוב יותר מה"נפטוניסטים" – חסידיו של ורנר – שהתקשו להסביר כיצד היו יכולים להיווצר סלעים כאלה בכח המים והרוח בלבד. עבודתם של האטון ערערה על התאוריות המקובלות אז על גילו הצעיר של הארץ. ערעור זה סימן נקודת מפנה במחקר כדור הארץ. חיזוק נוסף נגד הקטסטרופיסטים היה הספר "עקרונות הגאולוגיה" (Principles of Geology) שפרסם הגאולוג הסקוטי צ'ארלס לייל ב־1830 וזכה להצלחה. בספר זה הציג לייל הוכחות משכנעות מרחבי אירופה לתאוריות של האטון, ואת עקרון האחידות סיכם לייל בביטוי: "ההווה הוא המפתח לעבר".המאה ה־19: תמריצים כלכליים למחקר הגאולוגיפיתוח לוח הזמנים הגאולוגי מניעים כלכליים ביישום מידע גאולוגי הביאו ממשלות לתמוך במחקר הגאולוגי. במהלך המאה ה־19 מימנו ממשלות רבות סקרים גאולוגיים אשר סיפקו מפות גאולוגיות של אזורים נרחבים וסיפקו מידע על מיקומם של מינרלים שימושיים – מידע בעל חשיבות לתעשיית המכרות של אותן מדינות. מחקר גאולוגי במימון ממשלתי איפשר לרבים ללמוד גאולוגיה, להיעזר בטכנולוגיה ובטכניקות מתקדמות ולהרחיב את המחקר הגאולוגי.בתחילת המאה ה־19 הורכב הטור הסטרטיגרפי המתאר את סדר שכבות הסלעים בכדור הארץ ואשר נשען על מידע שסיפקו הנפטוניסטים והפלוטוניסטים של המאה ה־18. להרכבת הטור תרמו הביולוג ז'ורז' קיווייה והמינרלוג אלכסנדר ברוניאר, שניהם מצרפת, שפרסמו בשנת 1811 את "תיאור הגאולוגיה של סביבות פאריז" (Description Geologiques des Environs de Paris), והמודד האנגלי ויליאם סמית. עבודתם של השלושה הולידה את הסטרטיגרפיה, מיפוי שכבות הסלע בכדור הארץ.סמית עצמו אחראי למהפכה גאולוגית חשובה – קביעת גילן של שכבות סלע ויצירת היסוד לבניית לוח הזמנים הגאולוגי. כאספן מאובנים מושבע הוא הבחין בשיטתיות בהימצאותם במקומות שונים, ומצא קשר בין שכבות סלע שונות למאובנים שמצא בהן. סמית ערך חתך דרך שכבות סלע וגילה בהן סדר הופעה זהה של מאובנים, באמצעותם קבע גיל יחסי לשכבות הסלע. על פי גודלם וסוגם של המאובנים, הגדיר סמית 3 עידנים גאולוגיים חשובים: עידן הפלאוזואיקון – עידן בעלי החיים הקדומים, עידן המזוזואיקון – עידן בעלי החיים התיכוניים, ועידן הקנוזואיקון – עידן בעלי החיים החדשים. ב־1815 פרסם סמית מפה של אנגליה ובה סימן את השכבות לפי המאובנים שבהן וב־1816 את "זיהוי שכבות סלע בעזרת מאובנים של בעלי חיים" (Strata Identified by Organized Fossils).תורת האבולוציה של דרווין "עקרונות הגאולוגיה" של לייל היה בן לוויה במסעותיו של חוקר הטבע והגאולוג צ'ארלס דרווין. דרווין עצמו ערך תצפיות שקיבלו אישור מ"עקרון האחידות". בשנת 1858, הציעו צ'ארלס דרווין ואלפרד ראסל וולאס את תורת האבולוציה המונעת במנגנון הברירה הטבעית לחברה הלינאית של לונדון, אשר בעקבותיה פרסם דרווין את ספריו "מוצא המינים" ו"מוצא האדם". הוא הניח כי האדם אינו נזר הבריאה, אלא חוליה אחת ברצף התפתחות של עולם החי והצומח, המתרחשת מתוך ברירה טבעית בעולם שאינו קבוע אלא משתנה בהתמדה במשך מיליוני שנים. צ'ארלס דרווין – שהיה ביסודו גאולוג – נטל עמו פטיש גאולוגי במסעותיו והסביר בצורה סבירה תופעות של התהוות הרים, רעידות אדמה ושוניות אלמוגים. התאוריה שלו על אבולוציה של מינים על ידי מנגנון הברירה הטבעית נמצאת ביסודם של לוח הזמנים הגאולוגי והפלאונטולוגיה.מוצא המינים היווה חוליה מאוחרת בשרשרת של רעיונות אבולוציוניים שונים שבוטאו על ידי מלומדים רבים בתקופות שונות. הפילוסוף היווני אנכסימנדרוס ביטא רעיונות דומים כבר במאה ה־6 לפנה"ס. מאוחר יותר ביטאו רעיונות כאלה גם הפילוסוף הסיני ז'ואנגזי בן המאה ה־4 לפנה"ס, הפילוסוף היווני אמפדוקלס, הפילוסוף הרומאי לוקרטיוס, הביולוג הערבי אל חזיז בן המאה ה־8, הפילוסוף הפרסי אבן מיסקווית בן המאה ה־10 ומלומדים רבים נוספים.עם התרחבות הידע בביולוגיה במאות ה־18 וה־19 הופיע מגוון רחב של רעיונות דומים. אחד מן הבולטים בהם היו הלאמארקיזם – תאוריה אבולוציונית שפיתח ז'אן־בטיסט דה לאמארק, שגרסה כי ניסיון החיים של ההורה גורם לשוני בתכונות צאצאיו. קדם ללאמארק סבו של צ'ארלס דרווין – ארסמוס דרווין – רופא, פילוסוף של הטבע וממציא חשוב, שעסק ברעיון האבולוציה משנת 1770. בספר משנת 1791 "הגנים הבוטניים" (Botanic Gardens) כתב על החיים שנוצרו בים והתפתחו בהדרגה. ספרו המוכר והחשוב ביותר של ארסמוס דרווין נקרא "זונומיה, חוקי החיים האורגניים" (Zoonomia, the Laws of Organic Life) והוא יצא לאור בשני כרכים (ב־1792 וב־1796), העוסקים במחקר רפואי שערך. ארסמוס טען כי מיליוני שנים לפני שנוצר המין האנושי נוצרו כל בעלי החיים מיצור חד־תאי שממנו התפתחו איברים נוספים. במקום אחר כתב כי כל הצמחייה ובעלי החיים הקיימים היום נוצרו באופן ספונטני מצורות חיים מיקרוסקופיות שחיו באוקיינוס. כשהיה בן 18 קרא צ'ארלס דרווין את "זוּנומיה", ואף שניסה להתכחש לספרו של סבו כאשר ספג ביקורות קשות על דעותיו, למרבית כתביו של צ'ארלס דרווין יש מקבילות בכתביו של הסב ארסמוס.המאה ה־20: גילוי נדידת היבשות במאה ה־19 אמד עולם המדע את גילו של כדור הארץ במושגים של מיליוני שנים ובתחילת המאה ה־20 הוערך בכ־2 מיליארד שנה, תוך שימוש בכלים רדיולוגים. תיארוך רדיומטרי קבע את גילם של מינרלים וסלעים – מידע הנחוץ לקביעת גיל הארץ, ובמחצית השנייה של המאה ה־20 הצטברו ראיות גאופיזיות רבות שהעמידו את אומדן גיל כדור הארץ על 4.6 מיליארד שנה. גילוי זה, הנשען על מידע מדעי אמין, הביא לדיוק בבניית לוח זמנים גאולוגי ולניפוי תאוריות שלא עלו בקנה אחד עם ראיות מדעיות.בידיעת סדר השכבות הנכון טמונה תועלת כלכלית. אחד הראשונים שגילה זאת היה האנס מרנסקי, גאולוג דרום אפריקאי. למרנסקי – שעסק בגילוי מחצבים – נודע על מחשוף המכיל פלטינה בריכוז בעל ערך כלכלי. הוא חישב מחשופים ידועים של אותה יחידה סטרטיגרפית, בחר את הרחוק בהם – 40 ק"מ מן הראשונה – וגילה גם בו בצר פלטינה. כך חישב את השכבה כולה, אשר במשך עשורים רבים שימשה מכרה עצום ממדים לעפרות פלטינה.אלפרד וגנר, מדען גרמני רב תחומי, הבחין כי קווי החוף של אפריקה ושל שתי האמריקות דומים, והניח כי כל היבשות נקרעו מיבשת על קדומה – פנגיאה – ולאחר מכן נסחפו כרפסודות על קרקעית האוקיינוס והגיעו בסופו של דבר למקומן הנוכחי. ב־1912 הציג וגנר את תאוריית נדידת היבשות שנשענה על עדויות מאובנים, אשר בעזרתה ניתן היה להבין גם את תהליכי היווצרות רכסי ההרים הגדולים (אורוגנזה). בשנת 1915 התפרסם ספרו "מקור היבשות והאוקיינוסים", אך עברו כמעט חמישים שנה עד שרעיונותיו של וגנר התקבלו בעולם המדע.בשנת 1960 נמצאו ההוכחות שתמכו בתאוריית נדידת היבשות, והיא התחלפה בתפישת הלוחות הטקטוניים שנשענה על מידע מוצק. עד לסופו של אותו עשור כבר נתמכה תאוריה זו על ידי מרבית הגאולוגים. עדויות אלה הציגו תנועה צידית של יבשות והוכיחה כי הקרום האוקייני צעיר מן הקרום היבשתי. עדויות אלה גם תמכו בתאוריית התפשטות קרקעית הים שהוצעה על ידי האוקיינוגרף והגאופיזיקאי רוברט סינקלר דיץ ועמיתו הגאולוג הארי האמונד הס. התאוריה שלהם גרסה כי קרקעית הים מתפשטת מרכסים מרכז אוקייניים הפולטים לבה ובונים קרום ימי בזלתי הנדחק לצדדים כאשר נוצר קרום חדש. התרחשות כזו ניתן לראות ברכס המרכז־אטלנטי, שבאחת מן הפסגות הבולטות שלו נמצא האי האיסלנדי. תאוריה נוספת שנתמכה באותן עדויות היא הפלאומגנטיזם, שהוצעה על ידי הגאופיזיקאי הבריטי סטנלי קית רנקורן והצביעה על שינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ במהלך התפתחותו, שינויים אשר השאירו את חותמם על מינרלים וסלעים מגנטיים. כדי לאמת תאוריות אלה נעשה על ידי נאס"א והמכון הגאולוגי הלאומי של ארצות הברית (USGS) שימוש בלוויינים החל מתחילת שנות ה־70, בתוכנית לאנדסאט. משימות אלה הציגו תמונות של כדור הארץ שעזרו רבות להבנת תהליכים גאולוגיים שהתרחשו בו.גאולוגיה מודרניתהגאולוגיה המודרנית עדיין חוקרת את כדור הארץ על כל רבדיו, אך אינה מסתפקת בכך. בשנת 1969, עם נחיתתו של האדם הראשון על הירח, נולד תחום גאולוגי חדש: גאולוגיה פלנטרית. חקר הגאולוגיה של הירח היה משימתו הראשונה של תחום זה, ומדענים כיוג'ין שומייקר נטלו אותו בלילה אחד מידיהם של האסטרונאוטים. התפתחות זו שינתה גם את התפישה הגאולוגית המסורתית שראתה בכדור הארץ יחידה עצמאית ובלתי תלויה, והביאה למחקרים חדשים על היווצרותו והתפתחותו של כדור הארץ בתוך מערכת השמש.עקרונות יסודבמהלך התפתחות הגאולוגיה כמדע המתאר את כדור הארץ על החומרים המרכיבים אותו והתהליכים המתרחשים בו, נוסחו כמה עקרונות המאפשרים לקבוע את גילן היחסי של שכבות סלע ואת אופן היווצרותן.עקרון האחידות – כל תהליך גאולוגי מתרחש כיום בצורה דומה עד זהה לצורה שבה התרחש לאורך כל התקופות הגאולוגיות. עיקרון זה נוסח במאה ה-18 על ידי ג'יימס האטון וסוכם על ידי צ'ארלס לייל בביטוי הקובע כי "ההווה הוא המפתח לעבר".עקרון האופקיות המקורית – עיקרון זה מיוחס לניקולאוס סטנו והוא קובע כי ההרבדה המקורית של שכבות משקע היא אופקית. כיום מקובל כי זהו קירוב בלבד למצב בפועל אך נכון מספיק, להוציא שיכוב צולב בעל מאפיינים משופעים.עקרון הסופרפוזיציה – עיקרון זה מיוחס גם הוא לניקולאוס סטנו, והוא משמש לגילוי רצף של אירועים גאולוגיים. העיקרון קובע כי ברצף שכבות של סלעי משקע שנוצר באופן טבעי וללא הפרעה, תהיה השכבה העליונה צעירה משכבת הסלע הנמצאת מתחתיה. קיימת טענה כי עיקרון זה צריך להיות מופרד לשני עקרונות משנה המרחיבים את משמעותו:עקרון ההמשכיות האופקית – עקרון הקובע כי שכבות סלעי משקע מרובדות ברצף אופקי – לצדדים ולמרחק משתנה – מכמה מטרים למאות קילומטרים, תלוי בתנאי ההשקעה. כתוצאה מכך, סלעים דומים זה לזה – שכעת מופרדים באמצעות עמק או הר – יכולים להיחשב כחלק מאותה הרבדה.יחסי חיתוך–חצייה – עיקרון זה דן בהיווצרות של העתקים וקובע שהם צעירים יותר מהסלעים שאותם הם חוצים. כך, למשל, אם העתק חוצה שכבות סלע תחתונות ואינו מופיע בשכבות עליונות, ניתן להסיק מכך כי השכבות התחתונות קדמו להעתק ואילו השכבות העליונות מאוחרות לו. באופן זה ניתן גם להבדיל בין סוגי העתקים שונים.עקרון היחסים ההופכיים – עיקרון זה עוסק בגופי חדירה: כל יחידה או תופעה גאולוגית החודרת ליחידה או תופעה גאולוגית אחרת היא מאוחרת יותר, לדוגמה: דייק יהיה צעיר יותר מהסלעים שאותם הוא חוצה.עקרון רצף הפאונה – עיקרון זה דן במאובנים המופיעים בסלעי משקע ומניח כי יצורים שונים התקיימו באותה עת על פני כל כדור הארץ, ונוכחותם או היעדרם מצביעים על תקופת היווצרותו של הסלע שבו נמצאו. עיקרון זה נשען על ממצאיו של ויליאם סמית והתפתח בנפרד מתורת האבולוציה. השימוש בעיקרון זה הופך למורכב כשמדובר ברצועות זמן צרות, מכיוון שחלק מהיצורים שהתאבנו חיו במשך זמן רב והם עשויים, לפיכך, להימצא במספר שכבות, או להיעדר כליל מאזורים שבהם התרחשו שינויים בסביבת המחיה שגרמו להכחדתם באותו אזור.עקרון התכלילים והמרכיבים – עיקרון זה דן בסלעי משקע קלאסטיים וגורס כי המרכיבים של סלעים קלאסטיים קדומים מהסלעים עצמם. עיקרון זה חל גם על קסנוליתים שמוקדמים מהסלעים המכילים אותם.תתי תחומיםגאולוגיה אינה מדע תאורטי בלבד, אלא יש לה יישומים רבים כחיפוש ופיתוח מקורות מים, חיפושי נפט ומינרלים והיא מסייעת גם בתכנון מבנים וערים. גאולוגיה פועלת בשלושה מישורים, אשר כל תחומי הגאולוגיה עוסקים בשילובם של מישורים אלה:מישור הזמן – על מישור זה נמצאים התקופות הגאולוגיות השונות, חקר המאובנים המאפיינים אותן וסדר היווצרותם של סלעיםמישור החומר – על מישור זה נמצאים מבנה כדור הארץ והחומרים המצויים בו: מינרלים, סלעים וקרקעותמישור השינוי – על מישור זה נמצאים תהליכים החלים בכל חלקי כדור הארץ והמשפיעים על צורתם והרכבםתחומים עיקרייםגאולוגיה ימית – תחום זה עוסק בקרקעית האוקיינוס – חלק קרום כדור הארץ הנמצא מתחת לאוקיינוס, בתהליכים המתרחשים בו – כגון תנועת לוחות טקטוניים ורעידות אדמה, וכן במשקעים ובסלעים המרכיבים אותו. גאולוגיה ימית משלבת גאופיזיקה, גאוכימיה ופלאונטולוגיה על מנת לקבל תמונה שלמה של הקרקעית.גאודזיה – מדע העוסק במדידה של פני כדור הארץ, מיפוי והתוויה. מקורה של המילה יווני ומשמעותה המילולית היא: אני מחלק את האדמה. הגאודזיה מציגה כמותית את צורתו ומידותיו של כדור הארץ, עוקבת אחרי תנועותיו ופותרת בעיות הנדסיות. הגאודזיה מספקת תיאור של כדור הארץ, מהירות תנועותיו ונתוני כוח המשיכה על גבי הארץ ומחוצה לה. הגאודזיה נחלקת לשני תחומי משנה:גאודזיה נמוכה – עוסקת במיפוי פרטני של שטח קטן או בהתוויה של נקודות בשטח לצורך בנייהגאודזיה גבוהה – עוסקת במיפוי של שטחים גדולים בעזרת שיטות מתקדמות, כגון פוטוגרמטריה וחישה מרחוק, וכוללת גם את הגאודזיה הלוויניתגאוכימיה – תחום המשותף לגאולוגיה ולכימיה העוסק במחקר ההרכב הכימי של כדור הארץ ושל גופים אחרים במערכת השמש, תגובות ותהליכים כימיים המשפיעים על הרכבם של סלעים וקרקעות וגלגולי אנרגיה וחומר.גאוכרונולוגיה – המדע העוסק בגילו של כדור הארץ ובגילן של שכבות הסלעים שעל פניו. גאוכרונולוגיה משתמשת בלוח הזמנים הגאולוגי על מנת לקבוע את תקופת היווצרותם של סלעים תוך שימוש בשיטות תיארוך שונות:שיטת המאובנים – מחקר השוואתי של מאובנים של בעלי חיים וצמחים שהשתמרו בסלע מאפשר לקבוע את גילו היחסי – למשל, הסלע שיכיל מאובנים פרימיטיביים יהיה קדום לסלע שיכיל מאובנים של בעלי חיים וצמחים מתקדמים. כאן עושים שימוש בעקרונות הסטרטיגרפיה ומשתמשים במאובנים מנחים.תיארוך רדיומטרי – מבוסס על קיומם של איזוטופים בלתי יציבים המתפרקים בצורה ספונטנית ליסודות אחרים (תוך שחרור אנרגיה).תיארוך באמצעות טבעות עצים – גזעי עצים גדלים מן המרכז והחוצה, בטבעות. עובי הטבעת משתנה בהתאם לתנאי האקלים. ספירת הטבעות מעידה על הגיל.קביעת גיל הסלע בעזרת פלאומגנטיזם – כלומר בעזרת התכונות המגנטיות ש"התאבנו" בסלע. בסלעים מסוימים ישנם מינרלים ברזליים שמצביעים לכיוון צפון בדומה למצפן. מסתבר שהיו תקופות בהם הצפון היה דווקא בדרום כלומר תקופות בהם המצפן היה מצביע דרומה. בסלעים מסוימים אכן המינרלים מצביעים דרומה וזה עוזר בתארוך הסלע לאותן התקופות.קביעת גיל הסלע בעזרת משקעים אגמיים (ורוות) – בתחתית כל אגם מצטברים משקעים: בעונה גשומה יהיה צבעם כהה בגלל סחף ובעונה יבשה יהיה צבע המשקעים בהיר. כשהאגם נעלם נשארות רק אותן שכבות דקות של משקעים אותן ניתן לספור: שכבה בהירה + שכבה כהה = שנה אחת. גאולוגים ישראלים השתמשו בשיטה זו כדי לחשב את גילה של ימת הלשון – אגם קדום שהשתרע בין הכנרת לבין חצבה שבערבה וים המלח הוא שריד שלו.גאוארכאולוגיה – תחום משותף לגאולוגיה ולארכאולוגיה אשר חוקר אתרים ארכאולוגיים בשיטות גאולוגיות. מטרות המחקר הן להגדיר את גילם של אתרים ארכאולוגיים בעזרת קביעת גילן של תצורות, סלעים וקרקעות באותם אתרים, כמו גם לקבוע איזה תהליכים גאולוגיים התרחשו באתר בעבר, כגון יצירת קרקע ושינוי האדמה והמסלע עקב פעילות האדם (למשל, על ידי בעירה). לעיתים ניתן להתחקות אחר רעידות אדמה או התפרצויות געשיות באתר הארכאולוגי בשיטות אלה.גאולוגיה היסטורית – תחום זה עוסק בהיסטוריה של כדור הארץ מאז היווצרותו ובשלבים השונים של התהוותו. המחקר ההיסטורי של כדור הארץ עושה שימוש בתחומים גאולוגיים שונים, בעיקר: סטרטיגרפיה, גאוכרונולוגיה, טקטוניקה ופלאונטולוגיה על מנת לבנות רצף של אירועים בעברו של כדור הארץ.גאולוגיה הנדסית – יישום של הגאולוגיה המסייע לקבוע את תכונותיו הגאולוגיות של אזור שבו מתוכננות להתבצע עבודות הנדסיות לצורך בנייה, למשל של סכרים וגשרים, ולתת מענה לבעיות המתעוררות במהלך העבודה.גאולוגיה כלכלית – העולם המודרני צורך כמויות גדולות של אנרגיה המופקת בעיקר מנפט ופחם. אלה – יחד עם חומרים מסחריים אחרים – נכרים או נשאבים מקרום כדור הארץ. תפקידם של הגאולוגים בענף זה הוא לאתר את מרבצי החומרים, לאמוד את כמותם ולסייע בתכנון של שאיבה וכרייה שלהם.גאולוגיה כללית – ענף יסוד בגאולוגיה הנעזר בתחומי המחקר הגאולוגיים האחרים לצורך חיפוש מי תהום ומחצבים שונים והפקתם. בתחום זה נעשה שימוש בסקרים גאולוגיים המפרטים את מבנה קרום כדור הארץ באזורים הנחקרים.גאולוגיה מבנית – תחום העוסק ביחסי המבנה הגאומטריים בין סלעים ותצורות גאולוגיות בקנה מידה רחב – מפגמים מיקרוסקופיים בגבישים ועד רכסי הרים וגבול בין לוחות טקטוניים, כמו למשל סדקים בסלעים והעתקים בין לוחות.גאולוגיה פלנטרית – עוסקת בגאולוגיה של גופים במערכת השמש: כוכבי לכת, ירחים ואף גופים קטנים יותר כאסטרואידים, מחקר התורם להבנה של התפתחות כדור הארץ בתוך מערכת השמש.גאולוגיה קרחונית – תחום זה הוא אמנם ענף בגאומורפולוגיה, אך הוא מקיף ורחב מספיק כדי להוות שטח מחקר עצמאי, העוסק בשני תחומים עיקריים:תכונותיהם של קרחונים והקשר ההדדי בינם לבין תופעות אקלימיות, תוך יצירת מרחב מחקר משותף לגאולוגיה ולקלימטולוגיה – שני תחומים מרכזיים במדעי כדור הארץהשפעתם של קרחונים על עיצוב הסביבה בתהליכים של בליה והובלת משקעיםגאומורפולוגיה – עוסקת בתהליכים המעצבים את נוף כדור הארץ, כמו למשל בליה, סחיפה, סחף, קרסט ושחיקה. דוגמאות לתוצרים של תהליכים אלה הם הרים, עמקים, מכתשים, לגונות, נהרות ודלתות.גאומכניקה – תחום זה עוסק בתכונות המכניות של קרקעות וסלעים כגון: חוזק, גמישות ויכולת ספיגת מים.גאופיזיקה – עוסקת בתכונות הפיזיקליות של כדור הארץ:מבנה כדור הארץ – באמצעות גלים סייסמיים ניתן ללמוד על מבנה כדור הארץ, על חלקיו השונים וצפיפותם ועל תחומי אי רציפות ביניהםתכונות פיזיקליות – כמו למשל הכבידה וחקר השדה המגנטי של כדור הארץ והיפוך קטביותהליכים – דוגמת זרמי הערבול, טקטוניקה ורעידות אדמהוולקנולוגיה – מחקר של תופעות געשיות כגייזרים ומעיינות חמים וחקר הרי געש הכולל איסוף דגימות של חומרים פירוקלסטיים וניסיונות לחיזוי התפרצויות געשיותטקטוניקה – תחום זה עוסק בגופים בקנה מידה גדול: יבשות ולוחות טקטוניים, ובתופעות הנובעות מתזוזתם כרכסים מרכז אוקייניים והעתקיםמינרלוגיה – עוסקת בזיהוי וסיווג מינרלים על פי הרכבם הכימי, המבנה הגבישי שלהם ומאפיינים פיזיקליים ואופטיים. במינרלוגיה שני תחומי משנה עיקריים:קריסטלוגרפיה – תחום העוסק בקביעת סידור האטומים במוצקים, אשר על פי ההגדרה הקודמת שלו עסק במחקר המדעי של גבישיםגמולוגיה – מחקר אבני חן שברובן הגדול הן מינרלים אך יש בהן גם חומרים אורגניים וסינתטייםסדימנטולוגיה – חקר סלעי משקע מסביבות היווצרות שונות:סביבה יבשתית – ביצות, נחלים ואגמיםסביבה חופית – לאורך חופי היםסביבה ימית – אזורים שונים של קרקעית ים או אוקיינוססביבה אוופוריטית – סביבה של התאדות-יתר המתקיימת בלגונות ימיות ובאגמים יבשתייםסטרטיגרפיה – עוסקת בתיאור רציפותן של שכבות סלע ומועד היווצרותן לפי לוח הזמנים הגאולוגי. בסטרטיגרפיה מתקיימת הבחנה במיון השכבות לפי אמות מידה שונות:מיון ליתוסטרטיגרפי (lithostratigraphy) – מיון לפי סוגי הסלעים המרכיבים את השכבה, במטרה למיין את הסלעים לפי קבוצות בעלות משמעות כחבורות ותצורותמיון ביוסטרטיגרפי (biostratigraphy) – מיון לפי המאובנים שנמצאו בשכבות, במטרה למצוא את לוח הזמנים שלפיו נוצרו השכבות, כאשר המאובנים שנמצאו בשכבה משמשים כמנחים להגדרת השכבותסייסמולוגיה – חקר רעידות אדמה, השלכותיהן על גלי צונאמי ומקורותיהן, כמו למשל גורמים געשיים, טקטוניים, אוקייניים, אטמוספיריים ומעשי ידי אדםספלאולוגיה – חקר מערות ותופעות קרסטיות ובחינת היבטים שונים שלהן מהבחינה הגאולוגית, הכימית, הביולוגית וההיסטוריתפדולוגיה – חקר קרקעות בסביבתן הטבעית, הבנת תהליכי היווצרותן והבנת הקשר בינן ובין גורמים אחרים, כמו הסלעים עליהן נוצרו והאקלים השורר באזור הימצאותןפטרולוגיה – תחום העוסק בהיווצרות ובסיווג סלעים, מבנם, הרכבם, מרקמם, תפוצתם, מיונם והתהליכים הכימיים והגאולוגים שהביאו להיווצרותם. קיימים שלושה ענפים של פטרולוגיה בהתאם לשלושת סוגי הסלעים: סלעי יסוד, סלעי משקע וסלעים מותמרים. תחום משנה של פטרולוגיה נקרא פֶּטרוֹגרַפיָה, והוא עוסק במיון שיטתי והגדרה מדויקת של סלעים באמצעות בדיקה מיקרוסקופית באור מקוטב של פרוסת סלע בעובי של כ-0.03 מ"מ הקרויה שקף. השקף מתקבל מניסור הסלע, ליטושו והדבקת הפרוסה על גבי זכוכית.פלאונטולוגיה – ענף החוקר שרידים או עקבות של בעלי חיים, צמחים וחומרים אורגניים שהשתמרו כמאובנים (בדרך כלל עצמות, שיניים, קרניים וטביעה של רקמות בעלי חיים וצמחים בסלעים). חשיבותם של המאובנים רבה והם משמשים לתיארוך יחסי ולקביעת תנאי הסביבה הקדומה של השכבה בה נמצאו.גאולוגיה של ישראלבישראל מתקיים מגוון רב של תופעות גאולוגיות ייחודיות וההיסטוריה שלה עשירה בפעילות טקטונית וגעשית. בתקופת הפרקמבריון פעילויות מגמטיות וטקטוניות מרובות יצרו את סלעי התשתית של ישראל. שלאחר מכן עברו תהליכי בליה וסחיפה ויצרו מישור המכונה פנה פליין. הפנה פליין כיום חשוף בדרום ישראל באזור הרי אילת. מחזורים של עלית וירידת גובה פני הים היחסי השקיעו בישראל סלעי משקע רבים בליווי בליה וסחיפה של חלקם. מסוף הטורון ועד הנאוגן כאשר הלוח האפריקאי החל להתנגש בלאוראסיה ליצירת האורוגן האלפיני, בישראל משטר המאמצים יצר קמטים. כאשר בקע ים המלח החל לפעול הקמטים המזרחיים החלו לנוע צפונה וכך נוצרה הקשת הסורית שכיום מאופיינת את האנטיקלינות והסינקלינות בנגב (על חלקן התפתחו מכתשים אירוזיביים), את הרי יהודה ואת הר החרמון. בנוסף עם בקע ים המלח נוצרו גם אגם החולה, ים הכנרת, נהר הירדן, בקעת הירדן, ים המלח ומפרץ אילתבקע ים המלחישראל נמצאת באזור פעיל מבחינה גאולוגית, בעיקר בשל הימצאותה באזור מפגש של שלושה לוחות טקטוניים – הלוח האירואסייתי, הלוח הערבי והלוח האפריקאי. למעשה נמצאת ישראל בחלק של הלוח האפריקאי – הלוח הלבנטיני, שבינו ובין הלוח הערבי נוצר בקע ים המלח. בתחומו של בקע זה נמצאים בקעת הירדן, הערבה ובקעת תמנע, העשירה במרבצי נחושת ירוקים ומהווה "חלון גאולוגי" שבו נחשף מגוון של סלעים מתקופות גאולוגיות שונות. הבקעה נמצאת בקצה הצפוני של השילד הערבו-נובי, מצפון להרי אילת.תוואי גאולוגי מיוחד נוסף הוא מצוק ההעתקים, שחלקו המערבי נמצא בשטח מדינת ישראל וחלקו המזרחי בשטח ירדן, ואשר נוצר מתנועה טקטונית במסגרת בקע הירדן. פעילויות טקטוניות כאלה גרמו לרעידות אדמה רבות, שהקשות שבהן היו רעש שביעית שאירע באמצע המאה השמינית לספירה, ורעידת האדמה בצפת בשנת 1837 שהחריבה את צפת וסביבותיה והותירה אלפי הרוגים.הקשת הסוריתמבנה גאולוגי שישראל מהווה חלק ממנו הוא הקשת הסורית (או "קשת הקמטים הסורית" – Syrian arc deformation belt), שהיא מערכת קמטים העוברת ממצרים ומדבר סיני דרך שדרת ההר בישראל עד לאזור תדמור (פלמירה) שבסוריה. למעשה מורכבת הקשת הסורית משתי קשתות מתמשכות והפוכות זו לזו היוצרות צורת S: קשת דרומית ממצרים עד לצפון ישראל, וקשת צפונית מרמת הגולן עד תדמור בסוריה. הקשת היא תוצאת לוואי של סגירת אוקיינוס טתיס הקדום, שלוותה בהתנגשות בין הלוח הקדום אפריקה-ערב מדרום והיבשת הקדומה לאוראסיה מצפון.בקטע הצפוני של הקשת הסורית נמצא קו התלים הישראלי, שהוא רצף של הרי געש כבויים ברמת הגולן, מהר רם בצפון ועד לתל סאקי בדרום. ממזרח, ובמקביל לקו התלים הישראלי, משתרע רצף דומה של הרי געש, המכונה קו התלים הסורי. קווי התלים נבנו מלבה שפרצה מסדקי-משנה שנוצרו בעקבות הבקע הסורי-אפריקני. ביטוי נוסף של הקשת הוא הקמרים בהם נוצרו המכתשים בנגב כתוצאה מסחיפה.הכרמל והגלילפעילות טקטונית וגעשית לא התרחשה רק לאורך בקע ים המלח אלא גם באזורים אחרים. אזור הכרמל היה פעיל מאוד בשני התחומים, ועד היום ניכרים בו סימנים לכך בהרי הגעש הקדומים בכרם מהר"ל, בהר אלון ובשפיה, ובהעתק החוצה את העיר חיפה ועובר סמוך לאזור התעשייה בעמק זבולון. גם בגליל התחתון קיימות עדויות לפעילות טקטונית וגעשית. הגליל התחתון מורכב ממערכת של הורסטים וגראבנים, לדוגמה והר תבור שהוא הורסט – גוש שהורם מעל סביבתו עקב פעילות טקטונית. בגליל קיימות מספר רמות המכוסות בזלת המעידות על פעילות געשית ממערב לבקע הסורי-אפריקאי, כדוגמת רמת כורזים, רמת דלתון, אזור יבנאל, רמת יששכר ועוד. כמו כן ניתן למצוא באזור מספר הרי הגעש כבויים כמו הר דלתון וקרני חיטין.השפעות ימיותחדירות ימיות יצרו בארץ מגוון תופעות גאולוגיות מיוחדות:לשון ים שחדרה מהים התיכון בסוף תקופת הפלאוקן (לפני כ-60 מיליון שנים), כיסתה את עמק יזרעאל ואת הבקעה, והשקיעה מלח, גיר וגבס בכמות גדולה. בשלב מאוחר יותר, עקב פעילות געשית בגולן, בגליל ובעמק יזרעאל, נקטע הקשר אל הים ונותר אגם עובדיה, שמימיו היו מתוקים. האקלים השתנה והפך לח יותר, ועקב כך נוצר אגם מלוח גדול שהשתרע מהכנרת של ימינו עד לחצבה – ימת הלשון. לפני כ-15,000 שנה הצטמקה ימת הלשון והותירה שני שרידים, את אגם הכנרת ואת ים המלח.המכתשים בנגב הם תופעה גאולוגית נדירה של היווצרות מכתשים אירוזיים, שנוצרה בתהליך ממושך של השקעה, קימוט ובליה. בארץ נמצאים חמישה מתוך שבעה מכתשים אירוזיים הקיימים בעולם כולו.לא רק הצפות יצרו תוואים מעניינים אלא גם התייבשות. האירוע המסיני, שבמהלכו נסגר מצר גיברלטר לזרימת מים, גרם לייבוש הים התיכון כמעט לחלוטין. האירוע התרחש כאשר הלוח האפריקאי התקרב ללוח האירו-אסיאתי כחלק מתהליכים טקטוניים שהתרחשו במהלך עשרות מיליוני שנים. בתקופה זו הגיע קניון באר שבע-עזה, שהחל להיווצר מעט קודם לכן, לשיא עומקו.ראו גםלוח הזמנים הגאולוגיגאולוגיה - מונחיםנדידת היבשותרעידת אדמהכדור הארץמינרלסלעאוקיינוגרפיהלקריאה נוספתיהושע קולודני, 13 שיחות על גיאולוגיה, אוניברסיטה משודרת, 2012.קישורים חיצוניים המכון הגאולוגי, ירושלים אתר החברה הגאולוגית הישראלית מצגת של מכון ויצמן על הגאולוגיה של ישראל מחקרים גאולוגים באוניברסיטה העברית האנציקלופדיה למדעי כדור הארץספרים מקוונים שלמה שובאל, צפונות כדור הארץ, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2007 Erasmus Darwin, Zoonomia, (1794–1796) Charles Lyell, Principles of Geology, Volumes 1-3, 1830 Charles Darwin, On THE ORIGIN OF SPECIES By Means of Natural Selection, First Edition, 1859 Charles Darwin The Variation of Animals and Plants Under Domestication, Second Edition, Revised, 1883 Anonymous, Vestiges of the Natural History of Creation, 1884הערות שוליים מדעי כדור הארץ

312

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A4%D7%94

שפה

שפה היא דרך תקשורת המבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. נהוג להבדיל בין הסמל השפתי, המסמן, לבין המושג או התוכן המסומן בו, אשר יכול להיות מציאותי או מופשט. חקר השפה והשימושים בה נעשים לרוב בתחום דעת ייעודי לנושא – הבלשנות. מכלול אוצר המילים של שפה מסוימת מכונה לקסיקון, והכלי לאיסוף והביאור של פרטים בלקסיקון מכונה מילון. הגדרות והבחנות שפה טבעית במערכת המונחים של הבלשנות, שפה טבעית היא מערכת של אותות וסמלים הכפופים לתחביר אשר נוצרה באופן טבעי. ישנן כ־10,000 שפות אנושיות ברחבי העולם ואין־ספור ניבים מקומיים. האבולוציה של השפה היא התהליך שבו התפתחה יכולתם של בני האדם להשתמש בשפות. התפתחות השפה משולבת בהתפתחות התרבות ומאפשרת שכלול התקשורת בין בני האדם, והתפתחות ההכרה והתובנה. יצירת השפה האנושית מחולקת לשני שלבים – ראשית, פעולת בנייה של משמעות כלשהי לקבוצת העיצורים והתנועות המתחברים להברות שמרכיבים מילה, ומתארים את אותה המשמעות, ושנית, הרכבת משפטים מן המילים המצויות על ידי כללי תחביר ודקדוק. שוני ודמיון בין השפות שפות נבדלות ממערכות סימנים אחרות בעושר של אוצר המילים (כלומר, מכלול הסימנים) ובעיקר בכללי התחביר המאפשרים יצירת מבעים כמעט בלתי מוגבלים בגמישותם ומורכבים. התחביר קובע את משמעותו של סימן בהקשר מסוים, והוא מאפשר סימנים שאין להם משמעות כשלעצמם אלא משמעותם נקבעת על פי ההקשר שבו הם מופיעים. חוקי התחביר בשפות מתאפיינים בכך שהם רקורסיביים, כלומר כל משפט יכול לשמש בסיס ליצירת משפט חדש. כמו כן, התחביר בשפות האנושיות מאפשר קיום סימנים שאין להם משמעות משל עצמם, אלא הם מקבלים את משמעותם מתוך ההקשר (למשל מילים כגון: "כאן", "עכשיו" וכדומה), או מתוך הצבעה על סימן אחר (למשל: "האיש ביקש שייתנו לו לדבר"). רוב השפות האנושיות כוללות סימנים קוליים, המופקים בחללי הפה, האף והגרון. לחלק מהשפות האנושיות יש מערכת כתב המאפשרת את העברת הסימנים באופן חזותי. יש מספר מצומצם של שפות אנושיות שבהן הסימנים מובעים באמצעות תנועות ידיים והבעות פנים (כמו שפות סימנים), והן נוצרו בקהילות שבהן יש שיעור גבוה של חירשים. בשפות האנושיות הקוליות יש מגוון רחב של צלילים, שאותם מקובל לחלק לעיצורים ותנועות. בפפואה גינאה החדשה קיים המגוון הלשוני הגדול ביותר בעולם, עם כ־820 שפות שונות, שרובן מדוברות עד היום, וחלקן כמעט ונכחדו; זאת מכיוון ששיעור יודעי הקרוא וכתוב נע בין 30 ל־40 אחוזים, וקיים קושי בתיעוד השפות קיימת סכנת הכחדה לחלק מהן. שפות מלאכותיות קיימות גם שפות מלאכותיות, שהומצאו על ידי האדם באופן יזום למטרות שונות ועבור צרכים שונים. דוגמאות לשפות מסוג זה הן: שפות פורמליות במתמטיקה ובלוגיקה, שפות מחשב, וכן שפות שהומצאו לצרכים קולנועיים וספרותיים (כמו הלשון השחורה והקלינגונית). שפה מתוכננת מוכרת יותר היא האספרנטו, שהומצאה על ידי אליעזר לודוויג זמנהוף, אשר ייעד אותה להפוך לשפתו השנייה של כל אדם בעולם, לצד שפת האם שלו. מאפיינים ומבנה מאפיינים כל השפות האנושיות חולקות במשותף ארבעה מאפיינים בסיסיים: סמליות – המילים בשפה הן סימנים של מושגים, אובייקטים או רעיונות; מילה למעשה היא רצף צלילים בסדר מסוים שהוא סמל למשהו חיצוני. לדוגמה, המילה "כלב" בעברית היא סמל למשהו ממשי – בעל החיים כלב, או בדומה לכך, המילה "מנהיגות" שהיא סמל למושג מופשט שמסומן על ידי אותה מילה. מוסכמות – הקשרים בין המילים בשפה לבין המושגים אותם הן מייצגות הם שרירותיים, אלו מוסכמות בקרב דוברי אותה השפה. אין סיבה ממשית לחיבור שבין החפץ בקבוק לבין המילה "בקבוק" אותו היא מייצגת – דרושה הסכמה או הבנה משותפת בין הדוברים שאותה מילה היא הסמל של אותו מושג. מורכבות – השפה האנושית מורכבת מחיבורים: צלילים אשר מתחברים למילים, אשר מתחברות למשפטים, וכך הלאה כדי להעביר משמעויות מורכבות יותר ויותר. קוליות – לרוב, השימוש בשפה הוא על ידי דיבור שמתקיים על ידי הפקה של צלילים קוליים. מרכיבי השפה רובן המוחלט של השפות האנושיות מצריכות מהדוברים בהן ידע שפתי ספציפי בתחומים שונים, כך שלמשל רכישת שפה אצל ילדים היא תהליך התפתחותי בו הם לומדים, לא באופן מודע בהכרח, את הידע השפתי הנדרש לשפתם. נהוג לציין חמישה מרכיבים הנמצאים בבסיס כל שפה: פונולוגיה – היסודות הצליליים של השפה. מורפולוגיה – הצירופים הצליליים בעלי המשמעות בשפה. תחביר – אופן הצטרפות המילים בשפה אחת אל השנייה. סמנטיקה – משמעות המילים והביטיים בשפה. פרגמטיקה – השימוש בשפה בין דובריה בהקשר למקום, זמן או תרבות. תפקידים שפה עשירה במילים וביטויים היא תופעה ייחודית לאדם הנבון, והשימוש בה חשוב בכל תחומי החיים. למשל, היא יכולה לשמש לחשיבה, הבנה, תקשורת ולמידה. חשיבה ודמיון השפה היא כלי לחשיבה ויצירה. היא מסייעת לפעולת החשיבה בכך שהיא מאפשרת שימוש בשיום של מושגים ורעיונות לצורך תהליכים קוגניטיביים כמו דיבור פנימי. השפה יכולה לאפשר לאדם להפליג לעולם הדמיון, כמו במשחק סמלי בילדות או בקריאת רומן בבגרות. תקשורת השפה משמשת גם לצורכי תקשורת על ידי העברת מסרים מילוליים ממוען לנמען. כל אדם שמכיר את הקולות, הסמלים והחוקים הדקדוקים של שפה מסוימת יכול ליצור משפטים, שדרכם ניתן להעביר מידע לאנשים אחרים בעלי ידע דומה באותה השפה. על ידי כך היא יכולה לשמש גם ככלי חברתי ליצירה וחיזוק של קשרים בין-אישיים. מחסום השפה נוצר כאשר אנשים או קבוצות מתקשים ליצור קשרים כאלה מפני שהם דוברים שפות שונות. הפקה שפתית מתייחסת להבעה של מסרים והיא יכולה להעשות בדיבור, סימון או בכתיבה. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים ויכולה להיעשות בשמיעה או קריאה. עם זאת, הייצוג השפתי אינו יכול לתת ביטוי לכלל הידע האנושי, משום שהוא בעל מבנה מורכב ומסועף. בהתאם לכך השפה אינה מערכת הסמלים היחידה המשמשת לתקשורת אנושית. היא מתקיימת לצד תקשורת בלתי-מילולית, כמו: מערכות הבעות פנים, ריחות, תנועות, ונגיעות. עם זאת, להתפתחות התקשורת השפתית ישנה משמעות עמוקה וקובעת להתפתחות החברה והתודעה האנושית. בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי לקיומה של השפה, שכן היא יכולה להתקיים גם בלעדיו. השפה היא התפיסה הקוגניטיבית והרגשית המאפשרת את קיומו של הדיבור, אשר מסתמך על היכולת המוטורית. לכן, היעדרו של הדיבור אינו משקף בהכרח היעדר של התפתחות שפה. למידה היכולת להשתמש בשפה ככלי תקשורתי לקליטה של מסרים וככלי מחשבתי להבנתם וארגונם הופכת אותה ליכולת משמעותית בתהליכי למידה. הידע האנושי מיוצג על ידי השפה הדבורה והכתובה. בעקבות זאת השפה מאפשרת לאנושות לצבור תגליות על ידי העברת הידע שנרכש מדור אחד לזה שאחריו. פעולה זו מתבצעת כחלק מתהליך החינוך. האדם המקשיב והקורא מתוודע לידע המוצג באופן שפתי ברצף ליניארי מהמילה הראשונה ועד למילה האחרונה. בעקבות המאפיינים הליניאריים של ייצוג ידע שפתי, תוכניות הלימודים מציגות את חומרי הלימוד באופן היררכי וליניארי בעל מטרות המוגדרות מראש. האדם והשימוש בשפה היבטים פיזיולוגיים ונוירולוגיים יכולת הפקת השפה טמונה במבנה של המוח האנושי. ההמיספרה השמאלית של המוח הגדול היא הדומיננטית עבור תפקודי השפה בקרב כ־90% מהאוכלוסייה. "אזור ברוקה" הוא האזור במוח האנושי האחראי על עיבוד השפה ובעיקר יכולת הדיבור ותקשורת בשפת הסימנים. הוא ממוקם באונה המצחית של ההמיספרה הדומיננטית (שמאלית אצל 90% מהאנשים הימניים וכן 70% מהשמאליים); "אזור ורניקה" בהמיספרה הדומיננטית (בדרך כלל שמאל) קשור ליכולת להבין ולסדר מילים מדוברות. בהמיספרה השנייה הוא קשור ליכולת להבין ולבטא את הפרוזודיה של השפה. אומנם המנגנונים העיקריים המעורבים בהבנה והפקה של שפה דבורה ממוקמים בהמיספרה אחת, אך גם ההמיספרה השנייה לוקחת חלק בפעילות זו. למשל, ההמיספרה הימנית לוקחת חלק בשליטה על הפרוזודיה ובהבעה וזיהוי של רגשות בטון הדיבור. בנוסף, כדי שהאדם יוכל להבין את המילים שהוא שומע ולספר על התפיסות והזיכרונות שלו יש צורך במעורבותם של מנגנונים נוספים מעבר לאלו המעורבים באופן ישיר בדיבור. למשל, נזק להמיספרה הימנית המעורבת בתפיסה של יחסים חזותיים יכול להקשות לא רק על קריאת מפה וזיהוי של דפוסים גאומטריים מורכבים, אלא גם לפגוע ביכולת של האדם לדבר עליהם או להבין אנשים אחרים שמדברים על נושאים אלו. גרעיני הבסיס אחראיים ללמידה ויישום של תמורות מורכבות בתגובות לגירויים, מהסוג הדרוש לשימוש בכללי הדקדוק של שפה, במוחם של אנשים רב-לשוניים, לגרעיני הבסיס יש תפקיד נוסף המתייחס לקבלת ההחלטות בנוגע לשפה בה יש להשתמש עבור סיטואציה מסוימת. התפתחות שפה רכישת שפה כדי להשתמש באופן יעיל בשפה יש לפתח שליטה בידע מורכב מתחומים שונים של הלשון ובדרכים שבהן יש להשתמש בה. היכולת הדרושה לפעילות הדיבור היא פעולת בנייה מוחית של כל ההברות והמילים שבמשפט לתנועות והעיצורים שמרכיבים אותם ותרגום מוטורי שלהם לגירוי פיזיקלי של תנועה בחלל הפה עם יצירת גלי הקול על ידי נשיפת האוויר אל מחוץ לגוף. קליטת הגירוי הפיזיקלי מהאוויר והמרתו חזרה למשמעות הראשונית היא היכולת הדרושה לפעילות ההקשבה. היכולת הדרושה לפעילות הכתיבה היא פעולת בנייה מוחית של כל תנועה ועיצור או של ההברות, המילים והמשפטים לצורת סמלים או סימנים גרפיים ותרגום מוטורי שלהם לגירוי עצבי של תנועה על פי הצורה. קליטת הסימנים או הסמלים הגרפיים והמרתם חזרה למשמעותם הראשונית היא היכולת הדרושה לפעילות הקריאה. הפרגמטיקה מתייחסת לפן התקשורתי והחברתי של השפה ועל אופן שבו היא מושפעת מההקשר והנסיבות. כדי לקחת חלק פעיל ותורם בדיאלוג יש לדעת כיצד ליזום נושאים חדשים, כיצד להבין רמזים, כיצד להבחין בין הנאמר לבין המשתמע, כיצד להתנסח באופן ההולם את היחסים בין המשתתפים וכיצד לבחור במשלב הולם לנסיבות. מודעות לשונית היא היכולת של האדם לחשוב על הידע השפתי ועל תהליכי השפה של עצמו. המודעות הלשונית כוללת מודעות פונולוגית ומודעות מורפולוגית. רכישת שפת אם תהליך הרכישה של שפת אם מתחיל בינקות והשליטה בשפה מחייבת תקופות למידה ותרגול ממושכות. אופן רכישת השפה של ילדים זהה עבור כל השפות האנושיות. ההתפתחות הפרגמטית היא תהליך מורכב, המתרחש במשך כל שנות הלימודים בגן ובבית הספר.היכולת הפרגמטית מאפשרת לילדים עצמאות תקשורתית על ידי שחרור מהתלות בבני שיח מבוגרים, אשר מצמצמים בהדרגה את הסיוע השיחתי ומעבירים לילדים את האחריות לשיחה. באופן זה הילדים לומדים ליזום שיחה, לנסח כוונות, להבין כוונות של הזולת ולהגיב אליהן באופן מותאם. בהתאם לכך, להתנסויות של ילדים בתקשורת עם סביבתם יש תפקיד מרכזי בהפנמה של עקרונות פרגמטיים ובפיתוח כישורי שיח. לקויות שפה אנשים עם פגמים ברכישת שפה או בשימוש בה מסיבות שונות נחשבים לבעלי לקות. אחד הגורמים למצבים אלו הוא לקות שפה, אשר נוצרת בעקבות ליקויים במנגנונים השפתיים ויוצרת הנמכה משמעותית ביכולת השפתית של האדם. לקויות שפה עשויות להיות לקויות בהפקת דיבור (למשל גמגום) בהבנת שפה מדוברת ובדיבור כאחד (למשל אפזיה), לקויות בכתיבה (למשל פגם בקואורדינצית ידיים) או בקריאה (דיסלקסיה). לקויות שפה יכולות להיות חלק מלקות כוללת רחבה יותר כמו שיתוקים נרחבים שלא מאפשרים דיבור, כתיבה ושימוש בשפת סימנים לצד בעיות תנועה אחרות, או כמו אוטיזם שבו עשויים להיות פגמים בהגייה, בתפיסה שמיעתית, בתפיסת הדקדוק, בשמירה על אוצר מילים רחב בזיכרון לטווח ארוך ובתקשורת לא שפתית (מחוות, הבעות פנים, אצבוע, הבנת מצבים חברתיים). מאז המאה התשע עשרה מתפתחות שיטות לצמצום נזקן של לקויות שפה ולהקניית שפה לאנשים עם לקויות שפה קשות. קלינאי תקשורת יכולים לאמן אדם עם לקות ולהדריכו בשיפור הדיבור שלו (למשל הוראת דיבור וקריאת שפתיים לחירשים כמו גם לאפשר לו שימוש בשפה באופנים לא קוליים רבים. אדם עם לקות בשפה קולית יכול להשתמש בשפת הסימנים (שנוצרת באופן ספונטני במקום בו יש אנשים רבים עם לקות בשפה קולית אך לא במקום בו יש אנשים בודדים כאלה) יכול להשתמש במכשור תקשורת חלופית ותומכת כדי להפיק דיבור. אדם עם לקות בכתיבה יכול להיעזר במחשב נגיש לשם כתיבה וכיוצא בזה. אנשים חסרי שפה אנשים שאינם משתמשים בכל שפה שהיא, פגומה ככל שתהיה, הם נדירים ביותר בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. אנשים כאלה לרוב סובלים משילוב של מספר לקויות קשות מאוד או מלקות קשה והזנחה. לדוגמה, אדם חירש מלידה שחי כל חייו בכפר נידח של אנאלפביתים, לא פגש מעולם חירשים אחרים ולא נחשף לכלי התקשורת ההמונית המודרניים יהיה חסר שפה. אדם עיוור וחירש מלידה, שמוחזק כל חייו בבית הוריו ונמנע ממנו חינוך מיוחד יהיה אדם חסר שפה. בתיאוריה ובמחקר חלק גדול מבעלי החיים משתמש בתקשורת סמלים המאפשרת אף העברת מסרים מורכבים. לחיות שונות יש מערכות סמלים שונות, שחלקן מולדות וחלקן נרכשות בתהליכי למידה. מערכות תקשורת אלה המבוססות על חוש השמיעה באמצעות קולות וצלילים, חוש הראייה באמצעים חזותיים, תנועות, באמצעות מגע (חוש המישוש) וחוש הריח בפעולות כימיות. המסרים שהיצורים החיים מעבירים זה לזה ולסביבתם, נושאים מידע חיוני אודות עצמם, ויש להם תפקיד מרכזי במלחמת הקיום של בעלי החיים וביכולתם לשרוד בטבע. מספר מיני בעלי החיים בטבע הוא עצום וייתכן שמלבד האדם יש בטבע עוד מינים בעלי מערכות סמלים מורכבות ונלמדות הראויות לכינוי שפה. אולם, ההכללה שעל פיה השפה היא תופעה ייחודית למינים בודדים מהסוג אדם, שהיחיד ביניהם ששרד הוא האדם המודרני (הומו סאפיינס) היא הכללה די מקובלת. מציאת שפה אצל בעלי חיים אחרים תאפשר לחקור את תופעת השפה בנקודת מבט חדשה ולהבין אותה טוב יותר. החיפושים אחרי בעלי חיים בעלי שפה נעשים בכמה דרכים. הדרך הראשונה היא עריכת ניסויי שדה ותצפיות על קהילות של בעלי חיים חברתיים שונים – בעיקר כאלה שדומים לאדם, כאלה שיש יסוד סביר להניח שהישרדותם בטבע תלויה בכושר התקשורת שלהם וכאלה שיש להם מוח מפותח אך אינם דומים לאדם. עד כה טרם נאספו עדויות מספקות לשכנע את אנשי המדע שלמי מבעלי חיים אלה יש שפה בטבע. דרך שנייה לחקר שפה בבעלי חיים היא ניסיונות הקניית שפה במעבדה. היכולת להקנות שפה לבעל חיים במעבדה יכולה ללמד על היכולת השפתית של בעלי החיים ותפיסתם השפתית של חיות המעבדה יכולה להסביר את תופעת השפה מזווית ראייה מעניינת. ניסיונות להקנות שפה לתוכים במעבדות (להבדיל מיכולת חיקוי של משפטים בודדים) הסתיימו בהצלחות חלקיות ביותר ופרטים שלהם הוקנתה שפה כזו לא הצליחו להשתלב בקהילת בני מינם. ניסיון של הוראת השפה ליונקים ימיים בעזרת הפעלת אביזרי מחשב נראה מבטיח יותר, אך עדיין לא ברורה מידת הצלחתו. בעלי חיים שבבירור יכולים לרכוש שפה במעבדה הם גורילה, בונובו ושימפנזה. ניסיונות הקניית שפת סימנים לבעלי חיים אלה במעבדה נחלו הצלחות רבות וברורות (למשל עם השימפנזה וואשו והגורילה קוקו). זאת בניגוד לניסיונות הקניית שפה קולית, כתובה או שפה בסיוע מכשור. בניגוד לאדם, קבוצות בעלי חיים אלה לא ייצרו שפה באופן ספונטני, אך מי מהם שלמד שפה במעבדה יעדיף קשר חברתי ומיני עם פרטים נוספים שלמדו שפה במעבדה, וגם ידבר אל עצמו בשפת הסימנים כאשר הוא לבד. דרך שלישית לחקירת שפה בבעלי חיים היא חיפוש עדויות ארכאולוגיות לשימוש בשפה. המדענים משוכנעים שלבד מהאדם המודרני, מינים בודדים נוספים מהסוג אדם שנכחדו היו בעלי שפה גם הם. המדענים משוכנעים שהאדם הניאנדרטלי דיבר בשפה קולית ושההומו ארקטוס היה בעל יכולת תקשורתית וקולית מפותחת באופן משמעותי מזו של השימפנזים, אך פחות מזו של האדם הנבון. ראו גם בלשנות פסיכובלשנות לקריאה נוספת גיליון המוקדש לנושא השפה, משקפיים, 24, אוגוסט 1995. קישורים חיצוניים . . . האתר אתנולוג – על שפות העולם אטלס השפות העולמי (WALS) 12 סוגי שפות, באתר dailywritingtips Language – סרטון הסבר על שפה מתוך CrashCourse The Origin of Consciousness – How Unaware Things Became Aware – על התפתחות התודעה והמודעות של אורגניזמים לסביבה מתוך יכולת התנועה והצורך במזון. הסרטון כולל הסברים על שלבים שונים של התפתחות התודעה כמו ראייה ותפיסה חזותית, ייצוג מידע, זיכרון, קביעות, תפיסת זמן, דחיית סיפוקים, תאוריה של תודעה ושפה הערות שוליים בלשנות מדעים קוגניטיביים פילוסופיה של הלשון ידע

שפה היא דרך תקשורת המבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות, המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות. נהוג להבדיל בין הסמל השפתי, המסמן, לבין המושג או התוכן המסומן בו, אשר יכול להיות מציאותי או מופשט. חקר השפה והשימושים בה נעשים לרוב בתחום דעת ייעודי לנושא – הבלשנות. מכלול אוצר המילים של שפה מסוימת מכונה לקסיקון, והכלי לאיסוף והביאור של פרטים בלקסיקון מכונה מילון.הגדרות והבחנותשפה טבעית במערכת המונחים של הבלשנות, שפה טבעית היא מערכת של אותות וסמלים הכפופים לתחביר אשר נוצרה באופן טבעי. ישנן כ־10,000 שפות אנושיות ברחבי העולם ואין־ספור ניבים מקומיים. האבולוציה של השפה היא התהליך שבו התפתחה יכולתם של בני האדם להשתמש בשפות. התפתחות השפה משולבת בהתפתחות התרבות ומאפשרת שכלול התקשורת בין בני האדם, והתפתחות ההכרה והתובנה.יצירת השפה האנושית מחולקת לשני שלבים – ראשית, פעולת בנייה של משמעות כלשהי לקבוצת העיצורים והתנועות המתחברים להברות שמרכיבים מילה, ומתארים את אותה המשמעות, ושנית, הרכבת משפטים מן המילים המצויות על ידי כללי תחביר ודקדוק.שוני ודמיון בין השפות שפות נבדלות ממערכות סימנים אחרות בעושר של אוצר המילים (כלומר, מכלול הסימנים) ובעיקר בכללי התחביר המאפשרים יצירת מבעים כמעט בלתי מוגבלים בגמישותם ומורכבים. התחביר קובע את משמעותו של סימן בהקשר מסוים, והוא מאפשר סימנים שאין להם משמעות כשלעצמם אלא משמעותם נקבעת על פי ההקשר שבו הם מופיעים. חוקי התחביר בשפות מתאפיינים בכך שהם רקורסיביים, כלומר כל משפט יכול לשמש בסיס ליצירת משפט חדש. כמו כן, התחביר בשפות האנושיות מאפשר קיום סימנים שאין להם משמעות משל עצמם, אלא הם מקבלים את משמעותם מתוך ההקשר (למשל מילים כגון: "כאן", "עכשיו" וכדומה), או מתוך הצבעה על סימן אחר (למשל: "האיש ביקש שייתנו לו לדבר").רוב השפות האנושיות כוללות סימנים קוליים, המופקים בחללי הפה, האף והגרון. לחלק מהשפות האנושיות יש מערכת כתב המאפשרת את העברת הסימנים באופן חזותי. יש מספר מצומצם של שפות אנושיות שבהן הסימנים מובעים באמצעות תנועות ידיים והבעות פנים (כמו שפות סימנים), והן נוצרו בקהילות שבהן יש שיעור גבוה של חירשים. בשפות האנושיות הקוליות יש מגוון רחב של צלילים, שאותם מקובל לחלק לעיצורים ותנועות. בפפואה גינאה החדשה קיים המגוון הלשוני הגדול ביותר בעולם, עם כ־820 שפות שונות, שרובן מדוברות עד היום, וחלקן כמעט ונכחדו; זאת מכיוון ששיעור יודעי הקרוא וכתוב נע בין 30 ל־40 אחוזים, וקיים קושי בתיעוד השפות קיימת סכנת הכחדה לחלק מהן.שפות מלאכותיות קיימות גם שפות מלאכותיות, שהומצאו על ידי האדם באופן יזום למטרות שונות ועבור צרכים שונים. דוגמאות לשפות מסוג זה הן: שפות פורמליות במתמטיקה ובלוגיקה, שפות מחשב, וכן שפות שהומצאו לצרכים קולנועיים וספרותיים (כמו הלשון השחורה והקלינגונית). שפה מתוכננת מוכרת יותר היא האספרנטו, שהומצאה על ידי אליעזר לודוויג זמנהוף, אשר ייעד אותה להפוך לשפתו השנייה של כל אדם בעולם, לצד שפת האם שלו.מאפיינים ומבנהמאפיינים כל השפות האנושיות חולקות במשותף ארבעה מאפיינים בסיסיים: סמליות – המילים בשפה הן סימנים של מושגים, אובייקטים או רעיונות; מילה למעשה היא רצף צלילים בסדר מסוים שהוא סמל למשהו חיצוני. לדוגמה, המילה "כלב" בעברית היא סמל למשהו ממשי – בעל החיים כלב, או בדומה לכך, המילה "מנהיגות" שהיא סמל למושג מופשט שמסומן על ידי אותה מילה. מוסכמות – הקשרים בין המילים בשפה לבין המושגים אותם הן מייצגות הם שרירותיים, אלו מוסכמות בקרב דוברי אותה השפה. אין סיבה ממשית לחיבור שבין החפץ בקבוק לבין המילה "בקבוק" אותו היא מייצגת – דרושה הסכמה או הבנה משותפת בין הדוברים שאותה מילה היא הסמל של אותו מושג. מורכבות – השפה האנושית מורכבת מחיבורים: צלילים אשר מתחברים למילים, אשר מתחברות למשפטים, וכך הלאה כדי להעביר משמעויות מורכבות יותר ויותר. קוליות – לרוב, השימוש בשפה הוא על ידי דיבור שמתקיים על ידי הפקה של צלילים קוליים.מרכיבי השפה רובן המוחלט של השפות האנושיות מצריכות מהדוברים בהן ידע שפתי ספציפי בתחומים שונים, כך שלמשל רכישת שפה אצל ילדים היא תהליך התפתחותי בו הם לומדים, לא באופן מודע בהכרח, את הידע השפתי הנדרש לשפתם. נהוג לציין חמישה מרכיבים הנמצאים בבסיס כל שפה: פונולוגיה – היסודות הצליליים של השפה. מורפולוגיה – הצירופים הצליליים בעלי המשמעות בשפה. תחביר – אופן הצטרפות המילים בשפה אחת אל השנייה. סמנטיקה – משמעות המילים והביטיים בשפה. פרגמטיקה – השימוש בשפה בין דובריה בהקשר למקום, זמן או תרבות.תפקידיםשפה עשירה במילים וביטויים היא תופעה ייחודית לאדם הנבון, והשימוש בה חשוב בכל תחומי החיים. למשל, היא יכולה לשמש לחשיבה, הבנה, תקשורת ולמידה.חשיבה ודמיוןהשפה היא כלי לחשיבה ויצירה. היא מסייעת לפעולת החשיבה בכך שהיא מאפשרת שימוש בשיום של מושגים ורעיונות לצורך תהליכים קוגניטיביים כמו דיבור פנימי. השפה יכולה לאפשר לאדם להפליג לעולם הדמיון, כמו במשחק סמלי בילדות או בקריאת רומן בבגרות.תקשורתהשפה משמשת גם לצורכי תקשורת על ידי העברת מסרים מילוליים ממוען לנמען. כל אדם שמכיר את הקולות, הסמלים והחוקים הדקדוקים של שפה מסוימת יכול ליצור משפטים, שדרכם ניתן להעביר מידע לאנשים אחרים בעלי ידע דומה באותה השפה. על ידי כך היא יכולה לשמש גם ככלי חברתי ליצירה וחיזוק של קשרים בין-אישיים. מחסום השפה נוצר כאשר אנשים או קבוצות מתקשים ליצור קשרים כאלה מפני שהם דוברים שפות שונות.הפקה שפתית מתייחסת להבעה של מסרים והיא יכולה להעשות בדיבור, סימון או בכתיבה. בהתאם לכך, הקליטה של השפה מתייחסת להבנה של מסרים ויכולה להיעשות בשמיעה או קריאה. עם זאת, הייצוג השפתי אינו יכול לתת ביטוי לכלל הידע האנושי, משום שהוא בעל מבנה מורכב ומסועף.בהתאם לכך השפה אינה מערכת הסמלים היחידה המשמשת לתקשורת אנושית. היא מתקיימת לצד תקשורת בלתי-מילולית, כמו: מערכות הבעות פנים, ריחות, תנועות, ונגיעות. עם זאת, להתפתחות התקשורת השפתית ישנה משמעות עמוקה וקובעת להתפתחות החברה והתודעה האנושית.בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי לקיומה של השפה, שכן היא יכולה להתקיים גם בלעדיו. השפה היא התפיסה הקוגניטיבית והרגשית המאפשרת את קיומו של הדיבור, אשר מסתמך על היכולת המוטורית. לכן, היעדרו של הדיבור אינו משקף בהכרח היעדר של התפתחות שפה.למידההיכולת להשתמש בשפה ככלי תקשורתי לקליטה של מסרים וככלי מחשבתי להבנתם וארגונם הופכת אותה ליכולת משמעותית בתהליכי למידה. הידע האנושי מיוצג על ידי השפה הדבורה והכתובה. בעקבות זאת השפה מאפשרת לאנושות לצבור תגליות על ידי העברת הידע שנרכש מדור אחד לזה שאחריו. פעולה זו מתבצעת כחלק מתהליך החינוך. האדם המקשיב והקורא מתוודע לידע המוצג באופן שפתי ברצף ליניארי מהמילה הראשונה ועד למילה האחרונה. בעקבות המאפיינים הליניאריים של ייצוג ידע שפתי, תוכניות הלימודים מציגות את חומרי הלימוד באופן היררכי וליניארי בעל מטרות המוגדרות מראש.האדם והשימוש בשפההיבטים פיזיולוגיים ונוירולוגיים יכולת הפקת השפה טמונה במבנה של המוח האנושי. ההמיספרה השמאלית של המוח הגדול היא הדומיננטית עבור תפקודי השפה בקרב כ־90% מהאוכלוסייה. "אזור ברוקה" הוא האזור במוח האנושי האחראי על עיבוד השפה ובעיקר יכולת הדיבור ותקשורת בשפת הסימנים. הוא ממוקם באונה המצחית של ההמיספרה הדומיננטית (שמאלית אצל 90% מהאנשים הימניים וכן 70% מהשמאליים); "אזור ורניקה" בהמיספרה הדומיננטית (בדרך כלל שמאל) קשור ליכולת להבין ולסדר מילים מדוברות. בהמיספרה השנייה הוא קשור ליכולת להבין ולבטא את הפרוזודיה של השפה. אומנם המנגנונים העיקריים המעורבים בהבנה והפקה של שפה דבורה ממוקמים בהמיספרה אחת, אך גם ההמיספרה השנייה לוקחת חלק בפעילות זו. למשל, ההמיספרה הימנית לוקחת חלק בשליטה על הפרוזודיה ובהבעה וזיהוי של רגשות בטון הדיבור.בנוסף, כדי שהאדם יוכל להבין את המילים שהוא שומע ולספר על התפיסות והזיכרונות שלו יש צורך במעורבותם של מנגנונים נוספים מעבר לאלו המעורבים באופן ישיר בדיבור.למשל, נזק להמיספרה הימנית המעורבת בתפיסה של יחסים חזותיים יכול להקשות לא רק על קריאת מפה וזיהוי של דפוסים גאומטריים מורכבים, אלא גם לפגוע ביכולת של האדם לדבר עליהם או להבין אנשים אחרים שמדברים על נושאים אלו.גרעיני הבסיס אחראיים ללמידה ויישום של תמורות מורכבות בתגובות לגירויים, מהסוג הדרוש לשימוש בכללי הדקדוק של שפה, במוחם של אנשים רב-לשוניים, לגרעיני הבסיס יש תפקיד נוסף המתייחס לקבלת ההחלטות בנוגע לשפה בה יש להשתמש עבור סיטואציה מסוימת.התפתחות שפהרכישת שפה כדי להשתמש באופן יעיל בשפה יש לפתח שליטה בידע מורכב מתחומים שונים של הלשון ובדרכים שבהן יש להשתמש בה. היכולת הדרושה לפעילות הדיבור היא פעולת בנייה מוחית של כל ההברות והמילים שבמשפט לתנועות והעיצורים שמרכיבים אותם ותרגום מוטורי שלהם לגירוי פיזיקלי של תנועה בחלל הפה עם יצירת גלי הקול על ידי נשיפת האוויר אל מחוץ לגוף. קליטת הגירוי הפיזיקלי מהאוויר והמרתו חזרה למשמעות הראשונית היא היכולת הדרושה לפעילות ההקשבה. היכולת הדרושה לפעילות הכתיבה היא פעולת בנייה מוחית של כל תנועה ועיצור או של ההברות, המילים והמשפטים לצורת סמלים או סימנים גרפיים ותרגום מוטורי שלהם לגירוי עצבי של תנועה על פי הצורה. קליטת הסימנים או הסמלים הגרפיים והמרתם חזרה למשמעותם הראשונית היא היכולת הדרושה לפעילות הקריאה.הפרגמטיקה מתייחסת לפן התקשורתי והחברתי של השפה ועל אופן שבו היא מושפעת מההקשר והנסיבות. כדי לקחת חלק פעיל ותורם בדיאלוג יש לדעת כיצד ליזום נושאים חדשים, כיצד להבין רמזים, כיצד להבחין בין הנאמר לבין המשתמע, כיצד להתנסח באופן ההולם את היחסים בין המשתתפים וכיצד לבחור במשלב הולם לנסיבות. מודעות לשונית היא היכולת של האדם לחשוב על הידע השפתי ועל תהליכי השפה של עצמו. המודעות הלשונית כוללת מודעות פונולוגית ומודעות מורפולוגית.רכישת שפת אםתהליך הרכישה של שפת אם מתחיל בינקות והשליטה בשפה מחייבת תקופות למידה ותרגול ממושכות.אופן רכישת השפה של ילדים זהה עבור כל השפות האנושיות. ההתפתחות הפרגמטית היא תהליך מורכב, המתרחש במשך כל שנות הלימודים בגן ובבית הספר.היכולת הפרגמטית מאפשרת לילדים עצמאות תקשורתית על ידי שחרור מהתלות בבני שיח מבוגרים, אשר מצמצמים בהדרגה את הסיוע השיחתי ומעבירים לילדים את האחריות לשיחה. באופן זה הילדים לומדים ליזום שיחה, לנסח כוונות, להבין כוונות של הזולת ולהגיב אליהן באופן מותאם. בהתאם לכך, להתנסויות של ילדים בתקשורת עם סביבתם יש תפקיד מרכזי בהפנמה של עקרונות פרגמטיים ובפיתוח כישורי שיח.לקויות שפה אנשים עם פגמים ברכישת שפה או בשימוש בה מסיבות שונות נחשבים לבעלי לקות. אחד הגורמים למצבים אלו הוא לקות שפה, אשר נוצרת בעקבות ליקויים במנגנונים השפתיים ויוצרת הנמכה משמעותית ביכולת השפתית של האדם. לקויות שפה עשויות להיות לקויות בהפקת דיבור (למשל גמגום) בהבנת שפה מדוברת ובדיבור כאחד (למשל אפזיה), לקויות בכתיבה (למשל פגם בקואורדינצית ידיים) או בקריאה (דיסלקסיה). לקויות שפה יכולות להיות חלק מלקות כוללת רחבה יותר כמו שיתוקים נרחבים שלא מאפשרים דיבור, כתיבה ושימוש בשפת סימנים לצד בעיות תנועה אחרות, או כמו אוטיזם שבו עשויים להיות פגמים בהגייה, בתפיסה שמיעתית, בתפיסת הדקדוק, בשמירה על אוצר מילים רחב בזיכרון לטווח ארוך ובתקשורת לא שפתית (מחוות, הבעות פנים, אצבוע, הבנת מצבים חברתיים).מאז המאה התשע עשרה מתפתחות שיטות לצמצום נזקן של לקויות שפה ולהקניית שפה לאנשים עם לקויות שפה קשות. קלינאי תקשורת יכולים לאמן אדם עם לקות ולהדריכו בשיפור הדיבור שלו (למשל הוראת דיבור וקריאת שפתיים לחירשים כמו גם לאפשר לו שימוש בשפה באופנים לא קוליים רבים. אדם עם לקות בשפה קולית יכול להשתמש בשפת הסימנים (שנוצרת באופן ספונטני במקום בו יש אנשים רבים עם לקות בשפה קולית אך לא במקום בו יש אנשים בודדים כאלה) יכול להשתמש במכשור תקשורת חלופית ותומכת כדי להפיק דיבור. אדם עם לקות בכתיבה יכול להיעזר במחשב נגיש לשם כתיבה וכיוצא בזה.אנשים חסרי שפה אנשים שאינם משתמשים בכל שפה שהיא, פגומה ככל שתהיה, הם נדירים ביותר בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. אנשים כאלה לרוב סובלים משילוב של מספר לקויות קשות מאוד או מלקות קשה והזנחה. לדוגמה, אדם חירש מלידה שחי כל חייו בכפר נידח של אנאלפביתים, לא פגש מעולם חירשים אחרים ולא נחשף לכלי התקשורת ההמונית המודרניים יהיה חסר שפה. אדם עיוור וחירש מלידה, שמוחזק כל חייו בבית הוריו ונמנע ממנו חינוך מיוחד יהיה אדם חסר שפה.בתיאוריה ובמחקר חלק גדול מבעלי החיים משתמש בתקשורת סמלים המאפשרת אף העברת מסרים מורכבים. לחיות שונות יש מערכות סמלים שונות, שחלקן מולדות וחלקן נרכשות בתהליכי למידה. מערכות תקשורת אלה המבוססות על חוש השמיעה באמצעות קולות וצלילים, חוש הראייה באמצעים חזותיים, תנועות, באמצעות מגע (חוש המישוש) וחוש הריח בפעולות כימיות. המסרים שהיצורים החיים מעבירים זה לזה ולסביבתם, נושאים מידע חיוני אודות עצמם, ויש להם תפקיד מרכזי במלחמת הקיום של בעלי החיים וביכולתם לשרוד בטבע.מספר מיני בעלי החיים בטבע הוא עצום וייתכן שמלבד האדם יש בטבע עוד מינים בעלי מערכות סמלים מורכבות ונלמדות הראויות לכינוי שפה. אולם, ההכללה שעל פיה השפה היא תופעה ייחודית למינים בודדים מהסוג אדם, שהיחיד ביניהם ששרד הוא האדם המודרני (הומו סאפיינס) היא הכללה די מקובלת.מציאת שפה אצל בעלי חיים אחרים תאפשר לחקור את תופעת השפה בנקודת מבט חדשה ולהבין אותה טוב יותר. החיפושים אחרי בעלי חיים בעלי שפה נעשים בכמה דרכים. הדרך הראשונה היא עריכת ניסויי שדה ותצפיות על קהילות של בעלי חיים חברתיים שונים – בעיקר כאלה שדומים לאדם, כאלה שיש יסוד סביר להניח שהישרדותם בטבע תלויה בכושר התקשורת שלהם וכאלה שיש להם מוח מפותח אך אינם דומים לאדם. עד כה טרם נאספו עדויות מספקות לשכנע את אנשי המדע שלמי מבעלי חיים אלה יש שפה בטבע.דרך שנייה לחקר שפה בבעלי חיים היא ניסיונות הקניית שפה במעבדה. היכולת להקנות שפה לבעל חיים במעבדה יכולה ללמד על היכולת השפתית של בעלי החיים ותפיסתם השפתית של חיות המעבדה יכולה להסביר את תופעת השפה מזווית ראייה מעניינת. ניסיונות להקנות שפה לתוכים במעבדות (להבדיל מיכולת חיקוי של משפטים בודדים) הסתיימו בהצלחות חלקיות ביותר ופרטים שלהם הוקנתה שפה כזו לא הצליחו להשתלב בקהילת בני מינם. ניסיון של הוראת השפה ליונקים ימיים בעזרת הפעלת אביזרי מחשב נראה מבטיח יותר, אך עדיין לא ברורה מידת הצלחתו.בעלי חיים שבבירור יכולים לרכוש שפה במעבדה הם גורילה, בונובו ושימפנזה. ניסיונות הקניית שפת סימנים לבעלי חיים אלה במעבדה נחלו הצלחות רבות וברורות (למשל עם השימפנזה וואשו והגורילה קוקו). זאת בניגוד לניסיונות הקניית שפה קולית, כתובה או שפה בסיוע מכשור. בניגוד לאדם, קבוצות בעלי חיים אלה לא ייצרו שפה באופן ספונטני, אך מי מהם שלמד שפה במעבדה יעדיף קשר חברתי ומיני עם פרטים נוספים שלמדו שפה במעבדה, וגם ידבר אל עצמו בשפת הסימנים כאשר הוא לבד.דרך שלישית לחקירת שפה בבעלי חיים היא חיפוש עדויות ארכאולוגיות לשימוש בשפה. המדענים משוכנעים שלבד מהאדם המודרני, מינים בודדים נוספים מהסוג אדם שנכחדו היו בעלי שפה גם הם. המדענים משוכנעים שהאדם הניאנדרטלי דיבר בשפה קולית ושההומו ארקטוס היה בעל יכולת תקשורתית וקולית מפותחת באופן משמעותי מזו של השימפנזים, אך פחות מזו של האדם הנבון.ראו גם בלשנותפסיכובלשנותלקריאה נוספת גיליון המוקדש לנושא השפה, משקפיים, 24, אוגוסט 1995.קישורים חיצוניים האתר אתנולוג – על שפות העולם אטלס השפות העולמי (WALS) 12 סוגי שפות, באתר dailywritingtips Language – סרטון הסבר על שפה מתוך CrashCourse The Origin of Consciousness – How Unaware Things Became Aware – על התפתחות התודעה והמודעות של אורגניזמים לסביבה מתוך יכולת התנועה והצורך במזון. הסרטון כולל הסברים על שלבים שונים של התפתחות התודעה כמו ראייה ותפיסה חזותית, ייצוג מידע, זיכרון, קביעות, תפיסת זמן, דחיית סיפוקים, תאוריה של תודעה ושפההערות שולייםבלשנותמדעים קוגניטיבייםפילוסופיה של הלשוןידע

316

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA

אנטישמיות

אַנְטִישֵׁמִיּוּת היא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים. אנטישמיות נחשבת לסוג של גזענות. למרות הפירוש המילולי של המונח, "נגד השֵמִיִים", אשר עמם נמנים בין היתר היהודים והערבים (על שמו של שם בן נח, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית), המושג אנטישמיות משמעותו שנאת יהודים בלבד, והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים שמיים אחרים. הסיבה לכך שבמונח מופיעה "שמיות" ולא מונח שבעצמו מתייחס ליהודים בלבד היא שכאשר השימוש במונח "אנטישמיות" החל, המונח שימש לתיאור שנאה גזענית כנגד היהודים בלבד שראתה בהם בני ה"גזע" השמי. במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה. הסיבות לאנטישמיות במהלך ההיסטוריה הן רבות, ובהן: שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע כלכלי-חברתי, שנאה על רקע תרבותי ושנאה על רקע גזעני. בהיסטוריוגרפיה נהוג לחלק את האנטישמיות לאנטישמיות מסורתית ולאנטישמיות מודרנית, כאשר האנטישמיות המודרנית נבנתה כקומה נוספת מעל לאנטישמיות המסורתית, עם מאפיינים ייחודיים משלה. יחזקאל קויפמן, פילוסוף וחוקר מקרא, הפריד בחיבורו חורבן הנפש, משנות ה-30 של המאה ה-20, את רגש השנאה מן האנטישמיות, אף על פי שהיא כרוכה ברגש השנאה עומדת כשלעצמה, כאידיאה, תורה ולפעמים 'שיטה מדעית' להצדקת שנאת ישראל ולא לבאר אותה, תוך שהיא מטעימה בשנאה טעמים מסוג, עלילה, קטרוג שקר וסילוף, שאינם טעמיה וגורמיה האמיתיים. ומתוך כך אוטואנטישמיות יכולה לנבוע מאהבת ישראל ואנטישמיות של גוי יכולה להתקיים ללא שנאה. מטעים קויפמן שאנטישמיות מתאפיינת בסגנונה ותוכנה נגד הדת, המוסר, הגזע ואורח החיים היהודיים ויחסם אל הסביבה הנוכרית הבא להצדיק את הדין על היהודים. תוכחה וקיטרוג כלפי ישראל, כשהם לעצמם, אינם אנטישמיות. ואנטישמיות היא מה שהיא גם כשהיא מתלבשת בלבוש של לאומיות ואהבת ישראל. סקרים מקיפים מראים כי בשנת 2014, אחד מתוך כל ארבעה מבוגרים בעולם מחזיק בדעות אנטישמיות כגון "היהודים אשמים ברוב המלחמות בעולם" (מחצית מהנשאלים לא שמעו מעולם על השואה). חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, המחברים דו"ח שנתי על מצב האנטישמיות בעולם, תולים חלק מהגורמים לתקריות האנטישמיות של המאה ה־21 באופיין של הרשתות החברתיות, ומצביעים על עליה בתקריות אנטישמיות בסמוך לאירועים מחוללים דוגמת מגפת הקורונה או מבצעים צבאיים בהם מעורבת ישראל. מקור המונח המונח אנטישמיות מתועד לראשונה בגרמניה בשנת 1822. למילה "שמי" צורפה המילה היוונית "אנטי" שמשמעותה "נגד". בשנת 1851 השתמש הוגה הדעות האנגלי תומאס קרלייל במינוח "מהומות אנטישמיות" (Anti-Semitic riots) לציון מהומות כנגד יהודים. משנת 1875 מופיע המונח בפרסומים אנטי-יהודיים בגרמניה. החל בשנת 1879 השתמש העיתונאי הגרמני וילהלם מאר במינוח כמטבע לשון שגורה ומכאן יוחסה לו בטעות טביעת המונח. תפיסתו של מאר מיקדה את תשומת הלב בזן חדש של שנאה אידאולוגית כלפי היהודים, שנאה שמניעיה אינם דתיים אלא גזעניים חילוניים. ב-2 בספטמבר 1879 הופיע המונח בעיתון היהודי אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס, והדבר מצביע על כך שהביטוי כבר היה מוכר בשיח הציבורי. באוקטובר 1879 הקים מאר את "הליגה האנטישמית", ובנובמבר 1879 השתמש ההיסטוריון והפובליציסט היינריך פון טרייצ'קה במונח "אגודות אנטישמים". אישים וגופים אלה התייחסו לעצמם כאל "תנועה", ופעולתה הראשונה הייתה הגשת "עצומת האנטישמים", שנוסחה לראשונה באוגוסט 1880, והוגשה לקנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק ב־31 באפריל 1881. במהדורה השלוש־עשרה של אנציקלופדיית ברוקהאוס ב־1882 הוגדר הערך "אנטישמי": "אויב היהודים, מתנגד ליהדות". במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה. ישנם הוגי דעות (למשל גוסטבו פרדניק) הטוענים כי המונח אנטישמיות הוא מטעה, משום שהוא מתייחס לכאורה לכלל העמים השמיים, ולא רק ליהודים, מושאי האנטישמיות. הם מציעים במקומו את המונח "יודופוביה". אנטישמיות מסורתית אנטישמיות בעת העתיקה מקרה מובהק של אנטישמיות מתואר כבר בתנ"ך, במגילת אסתר. על פי מגילת אסתר, המן זמם להשמיד את כל היהודים בממלכת אחשוורוש, ותיאר אותם בפניו כך: בספרות הפגאנית נעשה סילוף של ההיסטוריה היהודית, שבא לידי ביטוי בראש ובראשונה בסיפור מצרי-יווני אלטרנטיבי למוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים. גרסתו הקדומה ביותר הידועה לנו הופיעה ככל הנראה בחיבורו של הקטאיוס איש אבדרה, סביב שנת 300 לפנה"ס, שם מסופר שבעקבות מגפה קטלנית שבאה על מצרים, גורשו ממנה כל הזרים, כאשר חלקם הגדול, בהנהגת משה, גורש לארץ ריקה שנקראה אחר כך "יהודה". גרסתו של הקטאיוס עברה שינויים וקיבלה תוספות פרי עטם של סופרים מאוחרים יותר, שהפכו אותה עם הזמן לעוינת יותר כלפי היהודים, תוך שימוש במוטיבים של כפירה, טומאה, שנאת זרים ואף שנאת אדם. בחיבור "אגיפטיקה" של מנתון (המאה ה-3 לפנה"ס), הסוקר את תולדות מצרים העתיקה (אגיפטולוגיה), הוא זיהה את אבותיהם של היהודים עם החיקסוס. מנתון טען כי החיקסוס פלשו למצרים מהמזרח ולאחר ששלטו בה במשך תקופה ארוכה והתאכזרו למצרים המקומיים, גורשו ממנה והם מצאו להם מקלט בארץ שנקראה בזמנו של מנתון "יהודה" ובנו בה את העיר "ירושלים". לאחר מכן גורשו ממצרים 80,000 אנשים "מצורעים" (ראו: עלילת המצורעים), שהונהגו על ידי כהן דת מורד בשם "אוסרסף" (Osarseph). הכהן מרד במלך מצרים לאחר שקרא לעזרתו את צאצאי החיקסוס היושבים בירושלים. כאשר המלך השתלט מחדש על המצרים, הוא גירש את שתי האוכלוסיות הללו למדבר, שבו שינה אוסרסף את שמו למשה. סיפורו של מנתון הוא למעשה "היסטוריה נגדית" - הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים במסורת היהודית, שהוביל לראשית ספרות הפולמוס האנטי-יהודית בשפה היוונית שמרכזה באלכסנדריה בעת העתיקה. הסופר המצרי-יווני ליסימכוס כתב בספרו על מצרים שהיהודים הם צאצאיהם של מצורעים, בעלי מומים "וחולים בכל מיני מחלות", שנוספו להם "האנשים המזוהמים והחוטאים" וכולם גורשו ממצרים. מנהיגם משה ציווה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר והגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה". יוסף בן מתתיהו מציין את ליסימכוס לצד אפולוניוס מולון (המאה ה-1 לפנה"ס) בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה". מולון כתב ספר על היהודים ובו האשים אותם באתאיזם, מיזנתרופיה, פחדנות, ובחוסר המצאה ופרמיטיביות. הנואם היווני אפיון (המאה הראשונה לספירה באלכסנדריה) שנודע בשנאתו ליהודים (היה תועמלן אנטי-יהודי), טען בחיבוריו, שהתבססו על כתביו של מנתון, כי היהודים הם צאצאי מצרים מצורעים, עיוורים וצולעים שגורשו ממצרים ונשבעים להרע לנוכרים ונוהגים להקריב יוונים כקורבן אדם (ראו:עלילת קורבן האדם). גם הסופר המצרי-יווני כאירמון חזר בספרו על מצרים על עלילת המצורעים. כן ניתן גם לראות את היחס שהפגינו היוונים, הרומאים ושאר העמים עובדי האלילים שגילו יחס עוין כלפי היהודים ודתם, כסוג של אנטישמיות על רקע דתי, שבאה לידי ביטוי בין היתר גם בגזירות דתיות שונות שנועדו למנוע מהיהודים לקיים את פולחנם הדתי, מצוותיהם ומסורתם וכן גם בגזרות השמד השונות שהוטלו על היהודים בתקופה זו. ההיסטוריון הרומאי טקיטוס התחבט בצורה גזענית בשאלת מוצא היהודים. בספר ה"היסטוריה" החמישי שלו, הסוקר את מלחמות הרומאים והיהודים, הציע מספר השערות למוצאם של היהודים וכתב כי ייתכן והיהודים הוגלו מהאי כרתים (שבו היה הר בשם "אידָה", שעל שמו הם נקראו "יוּדֵיאים") והתיישבו "בקצווי ארץ לוב" ואף ניסה לטעון כי ייתכן והיהודים הם צאצאי מצרים שפלשו לארצות שכנות. הוא אף טען כי רבים טוענים שייתכן והיהודים הם עם ממוצא אתיופי והוסיף שאחרים טוענים כי היהודים הם צאצאי אשורים, שלא הסתפקו בשטח ארצם וכבשו חלק ממצרים והתיישבו בערים שייסדו בגבולות סוריה. דבריו של טקיטוס התקבלו על ידי גורמים עוינים ליהודים, ואף באים לידי ביטוי כיום כחלק מהאידאולוגיה של חברי קבוצה הנקראת "בני ישראל העבריים השחורים" (המוגדרת בארצות הברית כשנויה במחלוקת מפני שהיא דוגלת בעליונות אפריקאית על יתר העמים ותומכת בגזענות), הטוענת כי היהודים הם צאצאי אדומים וכוזרים שהתגיירו ולא צאצאי בני ישראל המקראיים. לטענתם, האפריקאים הם בני ישראל ה"אמיתיים"; אשר על כן הללו נוהגים לתקוף יהודים ברחבי ארצות הברית בטענה שהם "מתחזים ליהודים האמיתיים". עם זאת, תוצאות מחקרים גנטיים רבים הראו כי הרוב המכריע של יהודי העולם הם צאצאי עם משותף ממוצא מזרח תיכוני, בעלי קשר גנטי הדוק, ואינם ממוצא טורקי כפי שהכוזרים היו. לאחר התהוות הנצרות לאחר התהוות הנצרות נוצר סוג נוסף של שנאת ישראל שמקורו ביריבות דתית. הקבוצה הדתית החדשה והקטנה שהייתה בעמדה יריבה ליהדות ונדחתה על ידיה, הפגינה שנאה כלפי הדת שדחתה אותה וניסתה לעשות לה דמוניזציה כבר בכתבי הקודש שלה. ב () מתוארים היהודים כבני השטן על שסירבו לקבל את ישו. בוויכוח המתואר שם בין ישו ליהודיים, שמסרבים לקבלו, הוא טוען כי השטן הוא אביהם, והם חפצים בתאוותו שהיא רצח ושקר. בכל ארבע הבשורות של הברית החדשה הממסד היהודי של אותה תקופה מתואר כמי שנטל חלק מסוים בהריגת ישו, אם בחריצת דינו, אם במסירתו לפונטיוס פילטוס, אם בקטרוג והסתה כנגדו, לבל יחון אותו העם, ואף בהוספה ללגלג עליו כאשר כבר נצלב. בבשורה על פי מתי אף מסופר כי פילטוס רחץ את ידיו לאות כי הוא נקי ממות ישו, והעם קיבל אחריות על הריגתו במילים "דמו עלינו ועל בנינו". שילוב דברים אלו בכתבי הקודש היה בסיס חשוב לשנאת יהודים. בימי הביניים, כחלק ממשטר הגילדות, רוב העסקים היו סגורים בפני יהודים והרבה מהם נאלץ לעסוק בהלוואה בריבית לפרנסתם, שכן לנוצרים היה אסור להלוות בריבית. מקור הכנסה זה היה פתח לפרנסה ליהודים, אך יצר אצל הציבור הנוצרי שנאה. ההלוואה בריבית הצטיירה בעיני הציבור הנוצרי כגניבה, הן משום שנטילת הריבית אסורה מבחינה דתית (על פי הכנסייה הנוצרית, על פי ההלכה היהודית אסורה ההלוואה בריבית ליהודים בלבד) והן משום שראתה זאת כגזל, שכן כאן נהנה אדם מרווח על חשבון עמל זולתו בלא שיצטרך לטרוח. כך צויר היהודי כאוהב בצע וכטפיל המתפרנס על חשבון אחרים הנוצרים רחשו שנאה דתית ליהודים וזאת מפני שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו את ישו (שהתחיל את זרם הנצרות), משיח שנולד בתוכם, ולטענתם אף הביאו למותו, כפי שמתואר בספרי הברית החדשה. הכמרים השתמשו בדרשותיהם ובטקסיהם כדי להסית את העם הפשוט והבוּר נגד היהודים. היריבות הדתית וההלוואה בריבית הצטרפו לאמונות הטפלות הרבות שרווחו בימי הביניים והולידו יחד את עלילות הדם, דהיינו האשמה של יהודים ברצח נוצרים על לא עוול בכפם. היהודים גרסו שהם חפים מפשע, אך ההמון הבור ושטוף האמונות הטפלות, שהורגל בשנאה, שפך זעמו על היהודים, בהאמינו שמצוות היהדות היא לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים (הכנת מצות, בעיקר). האנטישמיות ושנאת הזרים באירופה במשך מאות שנים התבטאו בגירוש, אפליה, השפלות (חיוב באות קלון), כליאה בגטאות, נידוי חברתי ופוגרומים (פרעות), בהם היהודים היו מוכים, נשדדים ונרצחים בהמוניהם. היהודים הגיבו בפחד לפרעות, לא ידעו כיצד להתנגד ולא השיבו מלחמה. לעיתים השתדלו אצל השליט, שיסיר את רוע הגזירה או שיגונן עליהם, או חיברו תפילה כמו "אב הרחמים" שנתקנה לאחר מסע הצלב הראשון. לשנאה היו כמה מקורות תומכים: סטריאוטיפים (אב-טיפוס) - דימוי שלילי, שטופח על ידי הכנסייה הנוצרית: יש להשפיל את היהודי הבזוי, הרע והמסוכן, כל עוד הוא אינו מוכן להתנצר. דעות קדומות: הנטייה לייחס תכונות לאדם, בעיקר בגלל השתייכותו לקבוצה כלשהי. שימוש בדעות קדומות - שימוש בהכללה המעוותת את המציאות. דעות קדומות נלמדות, באמצעות חינוך או באמצעי תקשורת כגון ספרים, עיתונים וסרטוני תעמולה. הן עוברות מדור לדור, נשמרות וקשה לשנותן. עלילות דם: הדעות הקדומות מעוררות עלילות דם, על רקע דתי: שונאי ישראל טענו כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, הנרצחים על ידם, לצורכי פולחן - אפיית מצות. היהודים הואשמו גם בהרעלת בארות והפצת מגפות. סיבות האנטישמיות המסורתית ישנם מחקרים רבים לגבי האנטישמיות המסורתית, והדעות על כך חלוקות. להלן סיבות אפשריות לאנטישמיות המסורתית: שנאת השונה והנבדל: היהודים היו מיעוט נבדל בדתו ובמנהגיו, בהופעתו החיצונית, באופיו ובנטיות נפשו. שנאה דתית על רקע רצח ישו: בשל הרצח, היהודים חייבים לשאת בעונש - העונש הוא חיים בהשפלה. שנאה על רקע קנאה כלכלית: חלק מהיהודים הצליחו מבחינה כלכלית, והדרך היחידה להתייחס לזה הייתה הדימוי של היהודי שהתעשר הודות לכך שהלווה בריבית, ו"מצץ את דמם" של החלשים הנזקקים להלוואות. בגרמניה הנאצית למשל הופיעו כתבי פלסתר שמאשימים את היהודים בלקיחת כל הקדוש לגרמנים. סיבות מיסטיות/רוחניות: היהדות מסבירה את האנטישמיות כנובעת ממניעים רוחניים, ונטבע על כך הביטוי: "הלכה בידוע עשיו שונא ליעקב". שנאה בשל מנגנוני הגנה מודחקים: פרויד מנה כמה מניעים לא מודעים ביסוד שנאת היהודים, אחד מהם היה השלכת שנאת הנוצרי לדתו שלו על היהודי, בדומה לתפיסה שהנוצרי שונא את המוסר היהודי המוטמע בנצרות, שגרם לדכא את "החיה" שבו ואת יצריו הטבעיים. גורם החולשה: החלש והפגיע מגרה את יצר החזק להתעמר בו. פרויקציה (השלכה): אוסוואלד שפנגלר סבר כי האנטישמיות נובעת מהשלכה פסיכולוגית. האנשים רואים ביהודים ביתר בהירות מה שהם לא חפצים להכיר בעצמם. כלומר אנשים או עמים שיש להם חלומות לכיבוש העולם מאחורי מסווה של עליונות אינטלקטואלית מטילים השלכות מעוותות, מרושעות ומלאות איבה ופחד, על היהודים כישויות מטילות אימה שתאבות להשתלט על העולם. בעיית זהות ויחוס לעולם: אריק אריקסון העלה תזה שנויה במחלוקת, שהאנטישמיות המודרנית נבעה בשל בעיות זהות שגרמו מספר יהודים גאונים שהתאוריות שלהם הגדירו מחדש את העולם, ערערו את היציבות התפיסתית. קרל מרקס שקבע שהערכים המוסריים אינם אבסולוטיים אלא תלויים באמצעי הקיום, זיגמונד פרויד שקבע כי איננו מכירים את הטובים והרעים שבמניעים שלנו, ואלברט איינשטיין שהראה כי מכשירי המדידה הם יחסיים, וכך בעתות של חרדה קיבוצית כשבני אדם מחפשים עוגן רוחני, היחסיות שייצגו היהודים העלתה טינה אצל אנשים אלו. במסורת היהודית על פי המקורות היהודיים, הסיבות הנזכרות לעיל אינן שורשיה האמתיים של האנטישמיות; לפי זה הסיבות אינן תלויות ברציונליזציה, כניסיון לתרץ את השנאה חסרת הפשר לאחרים ולעצמם. מקור השנאה, לפי גישה זו, הוא בגזירה משמים: במדרש שמות רבה נכתב, במדרש שם על הר סיני (סיני – שנאה): לפי השקפה אחת, שנאה זו גרמה לשימור העם היהודי במצבו ההומוגני ומנעה את התבוללותו; דעה זו נתמכת בהשערה ההגיונית-לכאורה שהאנטישמיות היא האחראית העיקרית למניעת ההתבוללות, שקרתה בכל העמים האחרים, במשך כל אלפי השנים בהן התקיימו היהודים כעם, וכן על העובדה שהאמנציפציה החלה את ההתבוללות בהיקף נרחב. אור החיים שואל על הפסוק "ורדפתם את אויביכם" הנאמר בפרשת "בחוקותי", הלא מדובר על שלום ובטחה שתשרור בארץ, ואם כן למה כנוי הגויים בשם "אויבים", ומשיב: וכן נאמר בספרי במדבר: על כך כתב רבי מנחם זמבה: . אנטישמיות מודרנית האנטישמיות המודרנית החלה במאה ה–19 והיא מכוונת בעיקרה נגד היהודים ולא נגד היהדות. השנאה לדת היהודית הפכה לשנאה כלפי העם היהודי. האנטישמיות המודרנית נעוצה בקנאה שרחשו הגויים ליהודים המצליחים: בעקבות האמנציפציה השתלבו היהודים בחברה הנוצרית והוכיחו את יכולתם להגיע להישגים כלכליים והקנאה בהם הפכה עד מהרה לרוגז ושנאה. בשל תהליך החילון שעברה אירופה בתקופה זו, איבד מתוקפו הטיעון הדתי נגד היהודים בדבר רצח ישו. באידאולוגיה האנטישמית החדשה תפסו מונחים חדשים את מקומה של הדת היהודית: "גזע יהודי" ו"דם יהודי". אם בעבר הייתה ה"בעיה" היהודית נעוצה בעיקר בדתם, הרי שמכאן והלאה הבעיה היא ביהודים עצמם, במוצאם ובדמם. האנטישמים החדשים החלו לדבר על "גזע יהודי", שהוא נפרד מ"הגזע הלבן". האנטישמיות החדשה, אפוא, היא קיצונית בהרבה מהאנטישמיות המסורתית: בעבר, הפתרון לבעיה היהודית היה התנצרות. יהודי שהתנצר נחשב לנוצרי לכל דבר. כעת, גם יהודי שהתנצר עדיין נחשב ליהודי, כיוון שהבעיה נעוצה בדמו, והרי דם אי אפשר להחליף. הפתרון לבעיה היהודית על פי האנטישמיות המודרנית, אפוא, הוא השמדה. אבות האנטישמיות המודרנית הם ד"ר קרל לואגר ראש עיריית וינה בשנים האחרונות של המאה ה-19, הרוזן ארתור דה גובינו, ויוסטון סטיוארט צ'מברלין. גובינו, בספרו "מסה על אי השוויון בין הגזעים האנושיים" שפורסמה בפריז בין 1853 ל-1855, העלה את הרעיון שהמפתח להיסטוריה האנושית הוא הגזע, והגזע "הלבן", שרוב האנושות משתייכת אליו, הוא העליון, בעוד שגזעים אחרים הם נחותים. צ'מברלין, אנגלי שאימץ את השפה והתרבות הגרמנית, פיתח רעיון זה וצירף אליו את שנאת היהודים ההשמדתית, שנוסחה בספריו לראשונה במובנה הגזעי. בספרו "יסודות המאה התשע עשרה" פירט צ'מברלין את התאוריה לפיה היהודים והגרמנים הם הגזעים היחידים שנותרו בטהרתם. אך בעוד הגרמני הוא תמצית מזוקקת של כל הטוב שבעולם, הרי שאת כל תחלואי העולם ניתן לייחס ליהודי. רעיונות אלו נפלו על קרקע פורייה בגרמניה של המאה ה-19 ואומצו על ידי אישים כמו הקיסר וילהלם השני וריכרד וגנר, שהיה חותנו של יוסטון סטיוארט צ'מברלין. לואגר הוביל קו אנטישמי במיוחד והאשים, בין היתר, את היהודים בהידרדרותה הכלכלית של וינה. הוא היה בין הראשונים שהשתמשו במצע האנטישמי כדבק מאחד להסתת ההמונים, בנוסח שיהיה מוכר מדי בהיסטוריה שמאז ועד עתה. בעזרת הכריזמה שלו וכישרונו הדמגוגי השפיע לואגר על אישים רבים, וביניהם אדולף היטלר שבספרו מיין קאמפף כתב כי לואגר היווה מודל לתוכניתו האנטי-יהודית הן באידאולוגיה שלו והן בכישרון התעמולה שלו. הוא השפיע רבות על האופן שבו קיבלו תושבי אוסטריה את חוקי הגזע של היטלר. בהקשר זה יש להזכיר גם את הפרוטוקולים של זקני ציון. מסמך זה, שזוייף כנראה על ידי האוכרנה, המשטרה החשאית של הצאר, (על בסיס מאמר סאטירי, שהוצא מהקשרו, ושנועד לתקוף את משטרו של נפוליון השלישי בצרפת), זכה לתפוצה של ממש באירופה של סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. במסמך, המתעד פגישה כביכול של "זקני ציון" בבית הקברות היהודי בפראג, מתואר קשר יהודי להשתלט על העולם. על אף שזיוף המסמך בולט לעין, והקשר המתואר בו מופרך מעיקרו, הפך הספר לאבן הבסיס של האידאולוגיה האנטישמית ברחבי העולם. ברור כי מעולם לא התקיימו הפגישות המתוארות ב"פרוטקולים" ואף לא היה קיים ארגון בשם "זקני ציון" מעולם. ממשיכי דרכם האידאולוגיים של לואגר וצ'מברלין הם ה"אידאולוגים" של המפלגה הנאצית. אדולף היטלר, ומורי דרכו האידאולוגיים אלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר. התערובת של שנאה גזעית ביולוגית, (בניגוד לשנאה הדתית שקדמה לה), והתייחסות מודרנית לכוחו של ההמון וכוחה של התעמולה, שיצקו לואגר וצ'מברלין (כל אחד במקומו ובדרכו), הפכה למוטיב האידאולוגי העיקרי ב. הדבר הופך את הנאציזם לתופעה ייחודית לעומת הפאשיזם האיטלקי (שאימץ את האנטישמיות רק בשלב מאוחר בהתפתחותו), או לעומת הקומוניזם הרוסי, שהיה לעיתים אנטישמי בפועל, אך מעולם לא כאידאולוגיה מוצהרת. היטלר קיבץ את כל עקרונות האנטישמיות המודרנית יחדיו, גיבש אותם לתורה מסודרת, הקצין אותם והעלה אותם על הכתב בספרו מיין קאמפף ("מלחמתי"), אשר היווה את הבסיס למצע הרשמי של המפלגה הנאצית ולמעשה, היווה לכאורה הצדקה למעשי הנאצים בשנות מלחמת העולם השנייה. עליית הנאצים והשואה המשבר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה יצר תנאים נוחים לפריחתו של השקר האנטישמי. נטען כי היהודי הוא הקומוניסט, הפועל להגשמת רעיונות הסוציאליזם בהתאגדות מפלגות סוציאליסטיות בארצות שונות, החותר להשתלטות על המדינה, להשלטת מיעוט יהודי נבחר ולרצח המונים באופן שבו ביצעו זאת היהודים ברוסיה הסובייטית (ולראיה, מנהיגי השמאל היהודים רוזה לוקסמבורג וקורט אייזנר למשל). בעת ובעונה אחת, נטען גם כי היהודי הוא איל הממון, הקפיטליסט, השולט בשווקים ומסכסך את האומות זו בזו, על מנת ליצור רווחים אישיים. ההמונים, שסבלו מתוצאות ההפסד במלחמה, ובראשן האינפלציה של שנות ה-20 המוקדמות והמשבר הכלכלי שלאחר נפילת בורסות העולם ב-1929, היו נוחים לקבל את השקר הזה, שלווה באגדת "הסכין בגב", לפיה רק היהודים מנעו מגרמניה את הניצחון במלחמה. גם ללא סיוע התעמולה הנאצית, גאתה האנטישמיות, ואף הביאה לרציחת שר החוץ הגרמני ולטר רתנאו, על ידי אנטישמי. על אף שלא הייתה באותה התקופה מדינה באירופה שהייתה נקיה מן האנטישמיות ומן ההסתה האנטישמית, הייתה גרמניה בית גידול פורה במיוחד לרעיונות אלו, שהובילו ישירות אל השואה. אדולף היטלר אימץ את רעיון האנטישמיות כחלק מהאידאולוגיה הנאצית ותורת הגזע. לפיו לא נטען רק כי היהודי שואף לקומוניזם וקפיטליזם בעת ובעונה אחת, אלא גם כיצור בעל תכונות אופי מעוותות, כמו חמדנות וסטייה מינית, בעל תכונות גופניות מעוותות, כמו אף עקום וממדי גוף מעוותים. לפיו היהודי איננו אדם ומראו רק נועד לבלבל ולהסתיר את כוונותיו האמיתיות, שהן להשתלט על העולם כלכלית ומדינית. בשואה, לא זו בלבד שהיהודים הושמדו באופן שיטתי ומתוכנן על ידי המשטר הנאצי - הם אף נרצחו בשלל פוגרומים שבוצעו בידי האוכלוסייה המקומית במזרח אירופה, שראתה בכיבוש הנאצי הזדמנות פז להיפטר מן היהודים. שנאת היהודים הייתה נפוצה גם בקרב גורמים אנטי-נאצים, כמו המחתרת הפולנית הלאומנית. הליטאים והאוקראינים נודעו לשמצה על האנטישמיות שביטאו בתקופה זו. מנגד, גם במדינות בעלות הברית לא ניכרה תכונה להציל את היהודים מהתופת, ומדינות רבות בעולם סירבו לקבל פליטים יהודיים שברחו מגרמניה הנאצית. יוצאי דופן היו חסידי אומות העולם ומדינת דנמרק שארגנה מבצע מילוט רחב היקף ליהודיה מפני הכובש הנאצי ומדינת בולגריה שתושביה הלא יהודים ענדו אף הם טלאי צהוב על מנת למנוע את גירוש היהודים למחנות. אנטישמיות אחרי השואה בשנים שלאחר השואה, המשיכו הניצולים היהודים לסבול מהתנכלויות מצד האוכלוסייה המקומית, ורכושם נגנב ונשדד על ידי המקומיים. המקרה הבולט ביותר לכך היה פוגרום קיילצה. הכחשת השואה היא אחת הצורות הבולטות שלבשה האנטישמיות לאחר השואה. על אף שחלק ממכחישי השואה טוענים שאינם שונאי יהודים, ומנסים להצדיק את מעשיהם באמתלה של מחקר היסטורי חסר פניות, הקרבה הרעיונית לנאציזם אינה משאירה מקום לספק כי מדובר בגלגול נוסף של שנאת היהודים. הרעיון, שהיהודים הצליחו ליצור "שקר" (לדברי מכחישי השואה) כה גדול ממדים כמו השואה בה נהרגו שישה מיליון יהודים ולעשות לו יחסי ציבור כה טובים עד שהוא נחשב אמת באופן אוניברסלי, מתבסס אף הוא על המוטיב האנטישמי הישן של שליטת היהודים בעולם, ובמיוחד באמצעי התקשורת. במדינות רבות בעולם, ואף בישראל, אסורה הכחשת השואה על פי חוק. להכחשת השואה נוספת לעיתים גם האשמת היהודים ב"שואה הלבנה", שהיא כינוי למותם של אזרחים סובייטים בזמן השלטון הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר. האנטישמים החדשים טוענים שהשלטון הסטליניסטי נוהל על ידי היהודים שמטרתם הייתה ועודנה חיסול התרבות האירופאית והגזע הלבן. סקר משנת 2012 שערכה הליגה נגד השמצה באירופה מצא שכמעט שליש מהמשיבים ממשיכים להחזיק בתפיסות אנטישמיות זדוניות, כאשר העלייה הגבוהה ביותר ברמת האנטישמיות (ביחס לסקר דומה משנת 2009) נמצאה בהונגריה (63%), ספרד (53) ואנגליה (17). בשנת 2013 ערכה סוכנות האיחוד האירופי לזכויות אדם סקר מקוון בקרב יהודים בתשע מדינות אירופיות, בהן מתגוררים רוב מניינם של היהודים ביבשת (90%): בלגיה, צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, לטביה, שוודיה והממלכה המאוחדת. שני שלישים מהמשיבים לסקר (66%) ראו באנטישמיות בעיה הקיימת בכל המדינות החברות באיחוד האירופי שבהן נערך הסקר. שלושה רבעים מהמשיבים לסקר (76%) ציינו שהאנטישמיות החמירה במהלך חמש השנים האחרונות בארץ שבה הם חיים. ראו גם: נאו-נאציזם בשנת 2016, פרסמה פרופסור רות וייז מאמר על היקף האנטישמיות הנוכחי, וכתבה כי "זה מאה שנים ויותר שאין חברה מערבית או ערבית שהאנטישמיות לא נגעה בה, בתקופה זו או אחרת, כעיקרון מארגן בפוליטיקה. עיקרון זה הותאם לצורכי הקומוניזם, הפשיזם, הלאומנות הפאן-ערבית והפרוגרסיביות, והאנטישמיות התמידה להתקיים ככוח אנטי-ליברלי הקורץ לקיצונים בימין ובשמאל". וייז סיכמה כי "הפוליטיקה האנטי-יהודית היא כוח עיקש שאין חלל פנוי ממנו". בשנת 2018, חלה עלייה חדה באירועים אנטישמיים בכל רחבי העולם. מכון קנטור של אוניברסיטת תל אביב פרסם כי בשנת 2018 נרצחו המספר הרב ביותר של יהודים מזה כמה עשורים, וכי רמת האנטישמיות "הגיעה לרמה שיהודים רבים חושבים מחדש אם ניתן להמשיך לגור במדינתם כיהודים". האנטישמיות החדשה האנטישמיות החדשה הוא מונח שנוי במחלוקת אשר מבקש לקשר בין ביקורת והתנגדות למדינת ישראל לשנאת יהודים, קרי אנטישמיות. הטיעונים העיקריים של תומכי המונח הם: התנגדות למדינת ישראל היא התנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה ריבונית ומפלה אותה לרעה על רקע יהדותה. ביקורת חסרת פרופורציה כלפי ישראל, השופטת אותה בסטנדרטים כפולים, ובעלת רטוריקה מסיתה, היא סוג של אנטישמיות שכן ההתנכלות לישראל וההתייחסות הבלתי-הוגנת אליה נובעת מעצם היותה מדינה יהודית. הביקורת נגד ישראל גולשת פעמים רבות להסתה נגדה ודמוניזציה של ישראל, תוך שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים (דמוניזציה כנגד ישראל כפי שנעשתה בעבר כנגד יהודים) ואף השוואתה לנאצים תוך זילות השואה. לאחר הקמת מדינת ישראל, נטען כי הדמוניזציה שעושים האירופאים לישראל נובעת מרגש האשמה שלהם על שואת יהודי אירופה, והפיכת היהודים לעם רצחני מקלה על תחושת האשם. בין התומכים בדעה זו נמנה הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי. בעבר התבטאה האנטישמיות בסממנים דתיים ואילו כיום היא מתבטאת בסממנים פוליטיים. בניגוד לכך טוענים המתנגדים למונח כי ביקורת על ישראל, ואפילו אנטי ישראליות ואנטי ציונות אינן התבטאויות אנטישמיות כי אינן כוללות שנאת יהודים אלא ביקורת פוליטית על מעשים של גופים פוליטיים. אנטישמיות בתקשורת הערבית בעיתונות הערבית רווחים תיאורים וציורים אנטישמיים, כנגד מדינת ישראל והיהודים, המזכירים את השטירמר והתעמולה הנאצית. כבר בשנותיה הראשונות של האינתיפאדה השנייה, התפרסמו מערכונים וקריקטורות אנטישמיות בכלי תקשורת ערביים שונים (כמו אל-מנאר). בכמה מהן חזרו מוטיבים מעלילות דם נוצריות ישנות וקריקטורות מתקופת גרמניה הנאצית: למשל, ניתן היה לראות את אריאל שרון (או פוליטיקאי ישראלי אחר) כשטן השותה את דמם של ילדים פלסטיניים או דמות אב-טיפוסית של יהודי הנוטלת דם כדי להכין מצות. במצרים פורסמה סדרה על הפרוטוקולים של זקני ציון, קריקטורות הציגו את היהודים כחיה שמשתלטת על העולם או קישרו בין גופים וסמלים ישראלים או יהודיים לסמלים נאציים. לא היה ניתן לדעת האם צעדים אלה הם חלק מאידאולוגיה או רק נעשים כהתרסה, בידיעה ששימוש בסמלים הקשורים לשואה מעורר זעם בקרב יהודים. ועידת דרבן הייתה אחד ממפגני האנטישמיות הגדולים שנראו בפומבי, כאשר במקור היה מדובר בוועידה נגד גזענות. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, שאירעו כשבוע וחצי לאחר הוועידה, נשמעו הצהרות כאילו יהודים עומדים מאחורי ההתקפה. בעקבות התגברות הטרור המוסלמי, מלחמתה של ארצות הברית בו ומהומות המוסלמים בצרפת, פורסמו לעיתים קריקטורות נגד האסלאם. נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, שהיה ידוע כמכחיש שואה ושקרא להשמדתה של מדינת ישראל, הכריז בתגובה על תחרות קריקטורות על השואה ובהמשך גם יזם ועידה על הכחשת השואה. אחמדינז'אד אינו היחיד שהשמיע הצהרות אנטישמיות: במספר הזדמנויות צוטטו הצהרות אנטישמיות מפי אישים שונים ובהם נשיא ונצואלה הוגו צ'אבז, ראש ממשלת מלזיה עד שנת 2003 מאהאטיר מוחמד (Mahathir bin Mohamad), ראש עיריית לונדון קן ליווינגסטון ואיש הימין הקיצוני הצרפתי ז'אן-מארי לה פן. התקפות על קהילות יהודיות והתעוררות ארגונים קיצוניים ארגונים נאו-נאציים ניצלו את המחאה נגד ישראל כדי להפגין את דעותיהם בפומבי. כאשר התעוררה ביקורת על פעילות ישראל בשטחים, לא הבדילו המתנגדים לפעילותה של ישראל בין ישראל לקהילות היהודיות בחו"ל וכך נפגעו יהודים בעולם: במקרים ראשונים נפגעו יהודים ברוסיה כאשר ניסו להוריד שלט ממולכד שרוסס עליו צלב קרס. במקביל להידרדרות המצב הביטחוני בישראל, הגיעה האנטישמיות בעולם ובעיקר באירופה לשיאים חדשים. בצרפת חלה עלייה ממשית באירועים האנטישמיים, בין היתר פרשת חטיפתו, עינויו ורציחתו של הצעיר היהודי-צרפתי, אילן חלימי, בידי כנופיית מהגרים מוסלמים. (מה שגרם לעליית יהודים מצרפת לארץ). גם מקומן של בריטניה, בלגיה וגרמניה לא נפקד. בתי כנסת ובתי קברות הושחתו. ברוסיה ואוקראינה בוצעו התקפות אנטישמיות על ידי נוצרים ואילו במערב אירופה התבצעו מרבית ההתקפות על ידי מהגרים מוסלמים. ברחבי העולם פעלו ארגוני טרור הקשורים לאל-קאעידה נגד אתרים יהודיים (למשל הפיגוע בבית הכנסת בתוניס והפיגועים בקהילה היהודית בטורקיה). בדומה להשפעת האירועים האלימים בישראל על שאר העולם, בתקופות של מלחמות ומבצעים צבאיים בישראל, לעיתים יש עליה ברורה במספר התקריות האנטישמיות. בתקופת מלחמת לבנון השנייה למשל, נמדדה עלייה באירועים אלו. בסיאטל אירע פיגוע ירי במרכז הפדרציה היהודית. קריקטורות שפורסמו בעיתונות עשו שימוש בהקשרים מהשואה (אהוד אולמרט כמפקד מחנה נאצי היורה באסירים) ותכונות סטריאוטיפיות של יהודים (לגלוג על הירי הרב של הפגזים ברמיזה כי יהודים הם קמצנים) בהקשר למלחמה בלבנון. כך גם במהלך מבצע שומר החומות, במשך שלושה שבועות דווחו 251 תקריות אנטישמיות, קצב גבוה בהרבה מהכמות הרגילה. אנטישמיות פלסטינית אנטישמיות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נפוצה לא רק באירופה, אלא גם בקרב הפלסטינים עצמם. המנהיג של ערביי ארץ ישראל בשנות השלושים, חג' אמין אל-חוסייני שלהב המונים לביצוע פעולות טרור נגד היהודים (בפרעות תרפ"א ביפו בשנת 1921, בטבח ביהודי חברון ב-1929 ובמאורעות תרצ"ו - תרצ"ט). לאחר שגורש מארץ ישראל על ידי הבריטים בשנת 1938, השתתף בארגון מרד רשיד עאלי ובפרעות נגד היהודים בעיראק. לאחר כישלון המרד ברח חוסייני לגרמניה והיה שותף לפעולות נגד יהדות אירופה במחלקה של אדולף אייכמן, קיבל הבטחה מהיטלר כי לאחר כיבוש המזרח התיכון יפעל להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במזרח התיכון, עמד בראש יחידת אס. אס. והיה שותף לתכנון המבצע להרעלת מעיינות ראש העין. בשלהי מלחמת העולם השנייה נלכד אמין אל-חוסייני בידי בעלות הברית והוכרז כפושע מלחמה. הוא נמלט ומצא מקלט בארצות ערב, שראו בו גיבור לאומי. במשך שנים, גם לפני האינתיפאדה השנייה, הופעלה בשטחים הסתה אנטישמית מסיבית בבתי הספר ובאמצעי התקשורת הפלסטיניים, אשר עודדו לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם. זו האחרונה נפוצה בעיקר בקרב החוגים האיסאלמיים-הדתיים בשטחים ואף בישראל, כגון הרשות הפלסטינית, חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והתנועה האסלאמית (של ערביי ישראל), אשר מציגים את היהודים ככופרים, כאויביו של האל, אשר יש להשמיד במלחמת קודש (מצוות הג'יהאד) ואף מצווה וכבוד גדול למות במלחמה זו (ראו שאהיד). הספר של היטלר, מיין קמפף הוא רב-מכר בקרב הפלסטינים. הפלסטינים תולים לעיתים דגלים של גרמניה הנאצית ומרססים צלבי קרס כדי להביע את שנאתם כלפי היהודים. הרשות הפלסטינית לא פועלת נגד הפגנות כאלו ולפעמים אף מעודדת אותן. הכחשת שואה נפוצה ביותר בקרב הפלסטינים, והיא אידאולוגיה רשמית של ארגון הטרור חמאס השולט ברצועת עזה. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן אף הוא מכחיש שואה, ועבודת הדוקטורט שלו עוסקת ב-"הקשרים בין הציונות לנאציזם בין השנים 1933-1945". במדד האנטישמיות של הליגה נגד השמצה, הגיעו הרשות הפלסטינית ורצועת עזה למקום הראשון מקרב המדינות שנסקרו עם כ-93% מהאוכלוסייה שמוגדת כאנטישמית. אוטו-אנטישמיות אוטו-אנטישמיות היא שנאת יהודים או יהדות שמקורה ביהודים עצמם. במהלך ההיסטוריה היהודית נודעו מספר דמויות של יהודים שהסיתו נגד היהדות ואף תמכו בפגיעה ביהודים. אוטו ויינינגר פילוסוף יהודי אוסטרי, מוזכר כדוגמה מייצגת ליהודי אנטישמי בן המאה ה-19. הגדרת אנטישמיות במאה ה-21 מכיוון שהאנטישמיות החדשה הוא מונח שנוי במחלוקת, בשל הניסיון לקשר בין ביקורת והתנגדות למדינת ישראל לשנאת יהודים, מספר צוותי חשיבה יזמו הגדרות חדשות לאנטישמיות. בין ניירות העמדה שפורסמו בנושא זה נמנים מבחן שלוש ה-D לאנטישמיות, , וההגדרה של . ראו גם אנטי-יהדות אנטישמיות בספורט פילושמיות מוות ליהודים אנטישמיות ברחבי העולם שנאת ישראל בעולם היווני-רומי מדד האנטישמיות בעולם אנטישמיות ברוסיה אנטישמיות בגרמניה נצרות ואנטישמיות אסלאם ואנטישמיות גילויי אנטישמיות במהלך ההיסטוריה משפט פריז אנטישמיות בימי המוות השחור עלילות דם הפרוטוקולים של זקני ציון נומרוס קלאוזוס פרשת דרייפוס פוגרומים אנטישמיות מודרנית השואה הכחשת השואה תאוריית ממשלת הכיבוש הציונית ביטויים נוספים של שנאת האחר גזענות הומופוביה שנאת זרים לקריאה נוספת שמואל אטינגר, האנטישמיות בעת-החדשה: פרקי מחקר ועיוּן, סדרת 'דעת זמננו' (עורך: דוד הנגבי), תל אביב: מורשת, תשל"ט-1978 יעקב כ"ץ, שנאת ישראל, הוצאת עם עובד, 1979 שמואל אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה, מרכז זלמן שזר, 1980 ניצה דרורי-פרמן (עורכת), אלפיים - כתב עת רב תחומי לעיון הגות וספרות, גיליון 28. (מכיל מסה מאת א"ב יהושע על שורשיה של שנאת היהודים, ו-13 מאמרי תגובה) שולמית וולקוב, במעגל המכושף: יהודים, אנטישמים וגרמנים אחרים, הוצאת עם עובד, 2002 אביחי אורן, שנאת ישראל ואנטישמיות, יחידה 1, סוגיות בחקר האנטישמיות, האוניברסיטה הפתוחה, 2007 קישורים חיצוניים פעילות ומעקב נגד אנטישמיות הפורום לתיאום המאבק באנטישמיות (CFCA), פורום ישראלי ממלכתי העוסק במעקב אחר אירועים אנטישמיים ברחבי העולם, האתר פועל ב-6 שפות (עברית, אנגלית, ערבית, ספרדית, צרפתית ורוסית) וכולל את מאגר הנתונים הגדול ביותר ברשת על אירועים אנטישמיים, מתעדכן על בסיס יומי. אנטישמיות בעיתונות הערבית - כולל תיעוד קריקטורות אנטישמיות אנטישמיות: הליגה נגד השמצה בישראל תופעות של גילויי אנטישמיות בקרב עולים חדשים פרוטוקול ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, 27 במאי 2008 דו"ח הממשל האמריקני על האנטישמיות הגלובלית בשנים 2003-2004 האנטישמיות הערבית-אסלאמית בת זמננו -תמונת מצב, אתר המרכז למורשת המודיעין, פברואר 2004 מנחם מילסון, על האנטישמיות הערבית בימינו, אתר ממרי, 1 ביוני 2004 ליאורה בטניצקי, על אנטי-אנטי-אנטישמיות, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, יולי 2021 מידע והיסטוריה אנטישמיות במהלך הדורות, אסופת מאמרים באתר דעת אסופת מאמרים בנושא אנטישמיות באתר הספרייה הווירטואלית של מטח אנטישמיות בתת-האתר "פרקים בתולדות השואה" באתר יד ושם אסופת תמונות של קריקטורות אנטישמיות, תצלומים מאירועים אנטישמיים ומפוגרומים מאירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20, מרכז המידע "אודות השואה", יד ושם גלגולה של שנאה: שנאת ישראל באירופה לדורותיה, מעובד על פי: ד' מכמן, בימי שואה ופקודה; צ' בכרך, אנטישמיות מודרנית, באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל בנימין זאב הרצל, נאום בלונדון, פרויקט בן-יהודה מנחם ברונפמן, שנאת היהודים בפולין במאה ה-18, באתר עלי ספר Lev Topor (2018). Explanations of Antisemitism in the British Post-Colonial Left. Journal of Contemporary Antisemitism. Vol. 1.2 (אנגלית). אנטישמיות בעת החדשה והקשר לאנטי ציונות אנטי ישראליות או אנטי יהודיות?, "על סדר היום", אתר סנונית יוחנן מנור, מאנטישמיות לאנטי ציוניות, מתוך: סקירה חודשית 12, הוצאת משרד הביטחון, דצמבר 1982, באתר הסוכנות היהודית יום עיון באוניברסיטת חיפה, תקשורת חדשה, אנטישמיות ישנה? אתגרים למאה ה-21, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה, 30 באפריל 2008 האנטישמיות, השואה והסכסוך במזרח התיכון - אסופת מאמרים באתר יד ושם מנפרד גרסטנפלד, אינטלקטואלים ואנטישמיות: מסורת בת אלפי שנים, 29 במרץ 2017, Gatestone Institute הגות ומשמעות התופעה אחד העם, חצי נחמה: עלילת הדם ומשמעותה להערכתנו את תופעת האנטישמיות בכללה, פרויקט בן-יהודה אסף שגיב, התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה, קיץ 2011, תכלת ברשת אוריאל ברק, 'האנטישמיות מנקודת מבט תאולוגית: עיון בעולמם הרעיוני של הראי"ה קוק וממשיכי דרכו ', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כד, תשע"ה, עמ' 301–371 יאיר מינצקר, מה אנחנו עושים כשאנחנו מדברים על אנטישמיות?, זמנים גיליון 147, 2022, 114-119. זיוה שמיר, פיות אלף המשוחות ברעל: אנטומיה של האנטישמיות המודרנית ביצירת ביאליק לסוגיה ולתקופותיה, קשר גליון 33, מאי 2003 פעילויות הצעה לפעילויות בנושא אנטישמיות באתר יד ושם אנטישמיות: מראשיתה ועד ימינו, קורס מקוון של יד ושם, באתר קמפוס - המיזם הלאומי ללמידה דיגיטלית של המשרד לשוויון חברתי, פברואר 2019 הערות שוליים שנאה יהדות גזענות אפליה דתית

אַנְטִישֵׁמִיּוּת היא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים. אנטישמיות נחשבת לסוג של גזענות. למרות הפירוש המילולי של המונח, "נגד השֵמִיִים", אשר עמם נמנים בין היתר היהודים והערבים (על שמו של שם בן נח, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית), המושג אנטישמיות משמעותו שנאת יהודים בלבד, והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים שמיים אחרים. הסיבה לכך שבמונח מופיעה "שמיות" ולא מונח שבעצמו מתייחס ליהודים בלבד היא שכאשר השימוש במונח "אנטישמיות" החל, המונח שימש לתיאור שנאה גזענית כנגד היהודים בלבד שראתה בהם בני ה"גזע" השמי. במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.הסיבות לאנטישמיות במהלך ההיסטוריה הן רבות, ובהן: שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע כלכלי-חברתי, שנאה על רקע תרבותי ושנאה על רקע גזעני. בהיסטוריוגרפיה נהוג לחלק את האנטישמיות לאנטישמיות מסורתית ולאנטישמיות מודרנית, כאשר האנטישמיות המודרנית נבנתה כקומה נוספת מעל לאנטישמיות המסורתית, עם מאפיינים ייחודיים משלה.יחזקאל קויפמן, פילוסוף וחוקר מקרא, הפריד בחיבורו חורבן הנפש, משנות ה-30 של המאה ה-20, את רגש השנאה מן האנטישמיות, אף על פי שהיא כרוכה ברגש השנאה עומדת כשלעצמה, כאידיאה, תורה ולפעמים 'שיטה מדעית' להצדקת שנאת ישראל ולא לבאר אותה, תוך שהיא מטעימה בשנאה טעמים מסוג, עלילה, קטרוג שקר וסילוף, שאינם טעמיה וגורמיה האמיתיים. ומתוך כך אוטואנטישמיות יכולה לנבוע מאהבת ישראל ואנטישמיות של גוי יכולה להתקיים ללא שנאה. מטעים קויפמן שאנטישמיות מתאפיינת בסגנונה ותוכנה נגד הדת, המוסר, הגזע ואורח החיים היהודיים ויחסם אל הסביבה הנוכרית הבא להצדיק את הדין על היהודים. תוכחה וקיטרוג כלפי ישראל, כשהם לעצמם, אינם אנטישמיות. ואנטישמיות היא מה שהיא גם כשהיא מתלבשת בלבוש של לאומיות ואהבת ישראל.סקרים מקיפים מראים כי בשנת 2014, אחד מתוך כל ארבעה מבוגרים בעולם מחזיק בדעות אנטישמיות כגון "היהודים אשמים ברוב המלחמות בעולם" (מחצית מהנשאלים לא שמעו מעולם על השואה). חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, המחברים דו"ח שנתי על מצב האנטישמיות בעולם, תולים חלק מהגורמים לתקריות האנטישמיות של המאה ה־21 באופיין של הרשתות החברתיות, ומצביעים על עליה בתקריות אנטישמיות בסמוך לאירועים מחוללים דוגמת מגפת הקורונה או מבצעים צבאיים בהם מעורבת ישראל.מקור המונחהמונח אנטישמיות מתועד לראשונה בגרמניה בשנת 1822. למילה "שמי" צורפה המילה היוונית "אנטי" שמשמעותה "נגד". בשנת 1851 השתמש הוגה הדעות האנגלי תומאס קרלייל במינוח "מהומות אנטישמיות" (Anti-Semitic riots) לציון מהומות כנגד יהודים. משנת 1875 מופיע המונח בפרסומים אנטי-יהודיים בגרמניה.החל בשנת 1879 השתמש העיתונאי הגרמני וילהלם מאר במינוח כמטבע לשון שגורה ומכאן יוחסה לו בטעות טביעת המונח. תפיסתו של מאר מיקדה את תשומת הלב בזן חדש של שנאה אידאולוגית כלפי היהודים, שנאה שמניעיה אינם דתיים אלא גזעניים חילוניים. ב-2 בספטמבר 1879 הופיע המונח בעיתון היהודי אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס, והדבר מצביע על כך שהביטוי כבר היה מוכר בשיח הציבורי. באוקטובר 1879 הקים מאר את "הליגה האנטישמית", ובנובמבר 1879 השתמש ההיסטוריון והפובליציסט היינריך פון טרייצ'קה במונח "אגודות אנטישמים". אישים וגופים אלה התייחסו לעצמם כאל "תנועה", ופעולתה הראשונה הייתה הגשת "עצומת האנטישמים", שנוסחה לראשונה באוגוסט 1880, והוגשה לקנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק ב־31 באפריל 1881. במהדורה השלוש־עשרה של אנציקלופדיית ברוקהאוס ב־1882 הוגדר הערך "אנטישמי": "אויב היהודים, מתנגד ליהדות".במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.ישנם הוגי דעות (למשל גוסטבו פרדניק) הטוענים כי המונח אנטישמיות הוא מטעה, משום שהוא מתייחס לכאורה לכלל העמים השמיים, ולא רק ליהודים, מושאי האנטישמיות. הם מציעים במקומו את המונח "יודופוביה".אנטישמיות מסורתיתאנטישמיות בעת העתיקהמקרה מובהק של אנטישמיות מתואר כבר בתנ"ך, במגילת אסתר. על פי מגילת אסתר, המן זמם להשמיד את כל היהודים בממלכת אחשוורוש, ותיאר אותם בפניו כך:בספרות הפגאנית נעשה סילוף של ההיסטוריה היהודית, שבא לידי ביטוי בראש ובראשונה בסיפור מצרי-יווני אלטרנטיבי למוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים. גרסתו הקדומה ביותר הידועה לנו הופיעה ככל הנראה בחיבורו של הקטאיוס איש אבדרה, סביב שנת 300 לפנה"ס, שם מסופר שבעקבות מגפה קטלנית שבאה על מצרים, גורשו ממנה כל הזרים, כאשר חלקם הגדול, בהנהגת משה, גורש לארץ ריקה שנקראה אחר כך "יהודה". גרסתו של הקטאיוס עברה שינויים וקיבלה תוספות פרי עטם של סופרים מאוחרים יותר, שהפכו אותה עם הזמן לעוינת יותר כלפי היהודים, תוך שימוש במוטיבים של כפירה, טומאה, שנאת זרים ואף שנאת אדם.בחיבור "אגיפטיקה" של מנתון (המאה ה-3 לפנה"ס), הסוקר את תולדות מצרים העתיקה (אגיפטולוגיה), הוא זיהה את אבותיהם של היהודים עם החיקסוס. מנתון טען כי החיקסוס פלשו למצרים מהמזרח ולאחר ששלטו בה במשך תקופה ארוכה והתאכזרו למצרים המקומיים, גורשו ממנה והם מצאו להם מקלט בארץ שנקראה בזמנו של מנתון "יהודה" ובנו בה את העיר "ירושלים". לאחר מכן גורשו ממצרים 80,000 אנשים "מצורעים" (ראו: עלילת המצורעים), שהונהגו על ידי כהן דת מורד בשם "אוסרסף" (Osarseph). הכהן מרד במלך מצרים לאחר שקרא לעזרתו את צאצאי החיקסוס היושבים בירושלים. כאשר המלך השתלט מחדש על המצרים, הוא גירש את שתי האוכלוסיות הללו למדבר, שבו שינה אוסרסף את שמו למשה. סיפורו של מנתון הוא למעשה "היסטוריה נגדית" - הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים במסורת היהודית, שהוביל לראשית ספרות הפולמוס האנטי-יהודית בשפה היוונית שמרכזה באלכסנדריה בעת העתיקה.הסופר המצרי-יווני ליסימכוס כתב בספרו על מצרים שהיהודים הם צאצאיהם של מצורעים, בעלי מומים "וחולים בכל מיני מחלות", שנוספו להם "האנשים המזוהמים והחוטאים" וכולם גורשו ממצרים. מנהיגם משה ציווה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר והגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה".יוסף בן מתתיהו מציין את ליסימכוס לצד אפולוניוס מולון (המאה ה-1 לפנה"ס) בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה". מולון כתב ספר על היהודים ובו האשים אותם באתאיזם, מיזנתרופיה, פחדנות, ובחוסר המצאה ופרמיטיביות.הנואם היווני אפיון (המאה הראשונה לספירה באלכסנדריה) שנודע בשנאתו ליהודים (היה תועמלן אנטי-יהודי), טען בחיבוריו, שהתבססו על כתביו של מנתון, כי היהודים הם צאצאי מצרים מצורעים, עיוורים וצולעים שגורשו ממצרים ונשבעים להרע לנוכרים ונוהגים להקריב יוונים כקורבן אדם (ראו:עלילת קורבן האדם). גם הסופר המצרי-יווני כאירמון חזר בספרו על מצרים על עלילת המצורעים.כן ניתן גם לראות את היחס שהפגינו היוונים, הרומאים ושאר העמים עובדי האלילים שגילו יחס עוין כלפי היהודים ודתם, כסוג של אנטישמיות על רקע דתי, שבאה לידי ביטוי בין היתר גם בגזירות דתיות שונות שנועדו למנוע מהיהודים לקיים את פולחנם הדתי, מצוותיהם ומסורתם וכן גם בגזרות השמד השונות שהוטלו על היהודים בתקופה זו.ההיסטוריון הרומאי טקיטוס התחבט בצורה גזענית בשאלת מוצא היהודים. בספר ה"היסטוריה" החמישי שלו, הסוקר את מלחמות הרומאים והיהודים, הציע מספר השערות למוצאם של היהודים וכתב כי ייתכן והיהודים הוגלו מהאי כרתים (שבו היה הר בשם "אידָה", שעל שמו הם נקראו "יוּדֵיאים") והתיישבו "בקצווי ארץ לוב" ואף ניסה לטעון כי ייתכן והיהודים הם צאצאי מצרים שפלשו לארצות שכנות. הוא אף טען כי רבים טוענים שייתכן והיהודים הם עם ממוצא אתיופי והוסיף שאחרים טוענים כי היהודים הם צאצאי אשורים, שלא הסתפקו בשטח ארצם וכבשו חלק ממצרים והתיישבו בערים שייסדו בגבולות סוריה.דבריו של טקיטוס התקבלו על ידי גורמים עוינים ליהודים, ואף באים לידי ביטוי כיום כחלק מהאידאולוגיה של חברי קבוצה הנקראת "בני ישראל העבריים השחורים" (המוגדרת בארצות הברית כשנויה במחלוקת מפני שהיא דוגלת בעליונות אפריקאית על יתר העמים ותומכת בגזענות), הטוענת כי היהודים הם צאצאי אדומים וכוזרים שהתגיירו ולא צאצאי בני ישראל המקראיים. לטענתם, האפריקאים הם בני ישראל ה"אמיתיים"; אשר על כן הללו נוהגים לתקוף יהודים ברחבי ארצות הברית בטענה שהם "מתחזים ליהודים האמיתיים". עם זאת, תוצאות מחקרים גנטיים רבים הראו כי הרוב המכריע של יהודי העולם הם צאצאי עם משותף ממוצא מזרח תיכוני, בעלי קשר גנטי הדוק, ואינם ממוצא טורקי כפי שהכוזרים היו.לאחר התהוות הנצרותלאחר התהוות הנצרות נוצר סוג נוסף של שנאת ישראל שמקורו ביריבות דתית. הקבוצה הדתית החדשה והקטנה שהייתה בעמדה יריבה ליהדות ונדחתה על ידיה, הפגינה שנאה כלפי הדת שדחתה אותה וניסתה לעשות לה דמוניזציה כבר בכתבי הקודש שלה. ב () מתוארים היהודים כבני השטן על שסירבו לקבל את ישו. בוויכוח המתואר שם בין ישו ליהודיים, שמסרבים לקבלו, הוא טוען כי השטן הוא אביהם, והם חפצים בתאוותו שהיא רצח ושקר. בכל ארבע הבשורות של הברית החדשה הממסד היהודי של אותה תקופה מתואר כמי שנטל חלק מסוים בהריגת ישו, אם בחריצת דינו, אם במסירתו לפונטיוס פילטוס, אם בקטרוג והסתה כנגדו, לבל יחון אותו העם, ואף בהוספה ללגלג עליו כאשר כבר נצלב. בבשורה על פי מתי אף מסופר כי פילטוס רחץ את ידיו לאות כי הוא נקי ממות ישו, והעם קיבל אחריות על הריגתו במילים "דמו עלינו ועל בנינו". שילוב דברים אלו בכתבי הקודש היה בסיס חשוב לשנאת יהודים.בימי הביניים, כחלק ממשטר הגילדות, רוב העסקים היו סגורים בפני יהודים והרבה מהם נאלץ לעסוק בהלוואה בריבית לפרנסתם, שכן לנוצרים היה אסור להלוות בריבית. מקור הכנסה זה היה פתח לפרנסה ליהודים, אך יצר אצל הציבור הנוצרי שנאה. ההלוואה בריבית הצטיירה בעיני הציבור הנוצרי כגניבה, הן משום שנטילת הריבית אסורה מבחינה דתית (על פי הכנסייה הנוצרית, על פי ההלכה היהודית אסורה ההלוואה בריבית ליהודים בלבד) והן משום שראתה זאת כגזל, שכן כאן נהנה אדם מרווח על חשבון עמל זולתו בלא שיצטרך לטרוח. כך צויר היהודי כאוהב בצע וכטפיל המתפרנס על חשבון אחריםהנוצרים רחשו שנאה דתית ליהודים וזאת מפני שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו את ישו (שהתחיל את זרם הנצרות), משיח שנולד בתוכם, ולטענתם אף הביאו למותו, כפי שמתואר בספרי הברית החדשה. הכמרים השתמשו בדרשותיהם ובטקסיהם כדי להסית את העם הפשוט והבוּר נגד היהודים.היריבות הדתית וההלוואה בריבית הצטרפו לאמונות הטפלות הרבות שרווחו בימי הביניים והולידו יחד את עלילות הדם, דהיינו האשמה של יהודים ברצח נוצרים על לא עוול בכפם. היהודים גרסו שהם חפים מפשע, אך ההמון הבור ושטוף האמונות הטפלות, שהורגל בשנאה, שפך זעמו על היהודים, בהאמינו שמצוות היהדות היא לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים (הכנת מצות, בעיקר).האנטישמיות ושנאת הזרים באירופה במשך מאות שנים התבטאו בגירוש, אפליה, השפלות (חיוב באות קלון), כליאה בגטאות, נידוי חברתי ופוגרומים (פרעות), בהם היהודים היו מוכים, נשדדים ונרצחים בהמוניהם. היהודים הגיבו בפחד לפרעות, לא ידעו כיצד להתנגד ולא השיבו מלחמה. לעיתים השתדלו אצל השליט, שיסיר את רוע הגזירה או שיגונן עליהם, או חיברו תפילה כמו "אב הרחמים" שנתקנה לאחר מסע הצלב הראשון.לשנאה היו כמה מקורות תומכים:סטריאוטיפים (אב-טיפוס) - דימוי שלילי, שטופח על ידי הכנסייה הנוצרית: יש להשפיל את היהודי הבזוי, הרע והמסוכן, כל עוד הוא אינו מוכן להתנצר.דעות קדומות: הנטייה לייחס תכונות לאדם, בעיקר בגלל השתייכותו לקבוצה כלשהי. שימוש בדעות קדומות - שימוש בהכללה המעוותת את המציאות. דעות קדומות נלמדות, באמצעות חינוך או באמצעי תקשורת כגון ספרים, עיתונים וסרטוני תעמולה. הן עוברות מדור לדור, נשמרות וקשה לשנותן.עלילות דם: הדעות הקדומות מעוררות עלילות דם, על רקע דתי: שונאי ישראל טענו כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, הנרצחים על ידם, לצורכי פולחן - אפיית מצות. היהודים הואשמו גם בהרעלת בארות והפצת מגפות.סיבות האנטישמיות המסורתיתישנם מחקרים רבים לגבי האנטישמיות המסורתית, והדעות על כך חלוקות. להלן סיבות אפשריות לאנטישמיות המסורתית:שנאת השונה והנבדל: היהודים היו מיעוט נבדל בדתו ובמנהגיו, בהופעתו החיצונית, באופיו ובנטיות נפשו.שנאה דתית על רקע רצח ישו: בשל הרצח, היהודים חייבים לשאת בעונש - העונש הוא חיים בהשפלה.שנאה על רקע קנאה כלכלית: חלק מהיהודים הצליחו מבחינה כלכלית, והדרך היחידה להתייחס לזה הייתה הדימוי של היהודי שהתעשר הודות לכך שהלווה בריבית, ו"מצץ את דמם" של החלשים הנזקקים להלוואות. בגרמניה הנאצית למשל הופיעו כתבי פלסתר שמאשימים את היהודים בלקיחת כל הקדוש לגרמנים.סיבות מיסטיות/רוחניות: היהדות מסבירה את האנטישמיות כנובעת ממניעים רוחניים, ונטבע על כך הביטוי: "הלכה בידוע עשיו שונא ליעקב". שנאה בשל מנגנוני הגנה מודחקים: פרויד מנה כמה מניעים לא מודעים ביסוד שנאת היהודים, אחד מהם היה השלכת שנאת הנוצרי לדתו שלו על היהודי, בדומה לתפיסה שהנוצרי שונא את המוסר היהודי המוטמע בנצרות, שגרם לדכא את "החיה" שבו ואת יצריו הטבעיים.גורם החולשה: החלש והפגיע מגרה את יצר החזק להתעמר בו. פרויקציה (השלכה): אוסוואלד שפנגלר סבר כי האנטישמיות נובעת מהשלכה פסיכולוגית. האנשים רואים ביהודים ביתר בהירות מה שהם לא חפצים להכיר בעצמם. כלומר אנשים או עמים שיש להם חלומות לכיבוש העולם מאחורי מסווה של עליונות אינטלקטואלית מטילים השלכות מעוותות, מרושעות ומלאות איבה ופחד, על היהודים כישויות מטילות אימה שתאבות להשתלט על העולם. בעיית זהות ויחוס לעולם: אריק אריקסון העלה תזה שנויה במחלוקת, שהאנטישמיות המודרנית נבעה בשל בעיות זהות שגרמו מספר יהודים גאונים שהתאוריות שלהם הגדירו מחדש את העולם, ערערו את היציבות התפיסתית. קרל מרקס שקבע שהערכים המוסריים אינם אבסולוטיים אלא תלויים באמצעי הקיום, זיגמונד פרויד שקבע כי איננו מכירים את הטובים והרעים שבמניעים שלנו, ואלברט איינשטיין שהראה כי מכשירי המדידה הם יחסיים, וכך בעתות של חרדה קיבוצית כשבני אדם מחפשים עוגן רוחני, היחסיות שייצגו היהודים העלתה טינה אצל אנשים אלו.במסורת היהודיתעל פי המקורות היהודיים, הסיבות הנזכרות לעיל אינן שורשיה האמתיים של האנטישמיות; לפי זה הסיבות אינן תלויות ברציונליזציה, כניסיון לתרץ את השנאה חסרת הפשר לאחרים ולעצמם. מקור השנאה, לפי גישה זו, הוא בגזירה משמים:במדרש שמות רבה נכתב, במדרש שם על הר סיני (סיני – שנאה):לפי השקפה אחת, שנאה זו גרמה לשימור העם היהודי במצבו ההומוגני ומנעה את התבוללותו; דעה זו נתמכת בהשערה ההגיונית-לכאורה שהאנטישמיות היא האחראית העיקרית למניעת ההתבוללות, שקרתה בכל העמים האחרים, במשך כל אלפי השנים בהן התקיימו היהודים כעם, וכן על העובדה שהאמנציפציה החלה את ההתבוללות בהיקף נרחב.אור החיים שואל על הפסוק "ורדפתם את אויביכם" הנאמר בפרשת "בחוקותי", הלא מדובר על שלום ובטחה שתשרור בארץ, ואם כן למה כנוי הגויים בשם "אויבים", ומשיב:וכן נאמר בספרי במדבר:על כך כתב רבי מנחם זמבה: .אנטישמיות מודרניתהאנטישמיות המודרנית החלה במאה ה–19 והיא מכוונת בעיקרה נגד היהודים ולא נגד היהדות. השנאה לדת היהודית הפכה לשנאה כלפי העם היהודי. האנטישמיות המודרנית נעוצה בקנאה שרחשו הגויים ליהודים המצליחים: בעקבות האמנציפציה השתלבו היהודים בחברה הנוצרית והוכיחו את יכולתם להגיע להישגים כלכליים והקנאה בהם הפכה עד מהרה לרוגז ושנאה.בשל תהליך החילון שעברה אירופה בתקופה זו, איבד מתוקפו הטיעון הדתי נגד היהודים בדבר רצח ישו. באידאולוגיה האנטישמית החדשה תפסו מונחים חדשים את מקומה של הדת היהודית: "גזע יהודי" ו"דם יהודי". אם בעבר הייתה ה"בעיה" היהודית נעוצה בעיקר בדתם, הרי שמכאן והלאה הבעיה היא ביהודים עצמם, במוצאם ובדמם. האנטישמים החדשים החלו לדבר על "גזע יהודי", שהוא נפרד מ"הגזע הלבן". האנטישמיות החדשה, אפוא, היא קיצונית בהרבה מהאנטישמיות המסורתית: בעבר, הפתרון לבעיה היהודית היה התנצרות. יהודי שהתנצר נחשב לנוצרי לכל דבר. כעת, גם יהודי שהתנצר עדיין נחשב ליהודי, כיוון שהבעיה נעוצה בדמו, והרי דם אי אפשר להחליף. הפתרון לבעיה היהודית על פי האנטישמיות המודרנית, אפוא, הוא השמדה.אבות האנטישמיות המודרנית הם ד"ר קרל לואגר ראש עיריית וינה בשנים האחרונות של המאה ה-19, הרוזן ארתור דה גובינו, ויוסטון סטיוארט צ'מברלין. גובינו, בספרו "מסה על אי השוויון בין הגזעים האנושיים" שפורסמה בפריז בין 1853 ל-1855, העלה את הרעיון שהמפתח להיסטוריה האנושית הוא הגזע, והגזע "הלבן", שרוב האנושות משתייכת אליו, הוא העליון, בעוד שגזעים אחרים הם נחותים. צ'מברלין, אנגלי שאימץ את השפה והתרבות הגרמנית, פיתח רעיון זה וצירף אליו את שנאת היהודים ההשמדתית, שנוסחה בספריו לראשונה במובנה הגזעי. בספרו "יסודות המאה התשע עשרה" פירט צ'מברלין את התאוריה לפיה היהודים והגרמנים הם הגזעים היחידים שנותרו בטהרתם. אך בעוד הגרמני הוא תמצית מזוקקת של כל הטוב שבעולם, הרי שאת כל תחלואי העולם ניתן לייחס ליהודי.רעיונות אלו נפלו על קרקע פורייה בגרמניה של המאה ה-19 ואומצו על ידי אישים כמו הקיסר וילהלם השני וריכרד וגנר, שהיה חותנו של יוסטון סטיוארט צ'מברלין. לואגר הוביל קו אנטישמי במיוחד והאשים, בין היתר, את היהודים בהידרדרותה הכלכלית של וינה. הוא היה בין הראשונים שהשתמשו במצע האנטישמי כדבק מאחד להסתת ההמונים, בנוסח שיהיה מוכר מדי בהיסטוריה שמאז ועד עתה. בעזרת הכריזמה שלו וכישרונו הדמגוגי השפיע לואגר על אישים רבים, וביניהם אדולף היטלר שבספרו מיין קאמפף כתב כי לואגר היווה מודל לתוכניתו האנטי-יהודית הן באידאולוגיה שלו והן בכישרון התעמולה שלו. הוא השפיע רבות על האופן שבו קיבלו תושבי אוסטריה את חוקי הגזע של היטלר.בהקשר זה יש להזכיר גם את הפרוטוקולים של זקני ציון. מסמך זה, שזוייף כנראה על ידי האוכרנה, המשטרה החשאית של הצאר, (על בסיס מאמר סאטירי, שהוצא מהקשרו, ושנועד לתקוף את משטרו של נפוליון השלישי בצרפת), זכה לתפוצה של ממש באירופה של סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. במסמך, המתעד פגישה כביכול של "זקני ציון" בבית הקברות היהודי בפראג, מתואר קשר יהודי להשתלט על העולם. על אף שזיוף המסמך בולט לעין, והקשר המתואר בו מופרך מעיקרו, הפך הספר לאבן הבסיס של האידאולוגיה האנטישמית ברחבי העולם. ברור כי מעולם לא התקיימו הפגישות המתוארות ב"פרוטקולים" ואף לא היה קיים ארגון בשם "זקני ציון" מעולם.ממשיכי דרכם האידאולוגיים של לואגר וצ'מברלין הם ה"אידאולוגים" של המפלגה הנאצית. אדולף היטלר, ומורי דרכו האידאולוגיים אלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר. התערובת של שנאה גזעית ביולוגית, (בניגוד לשנאה הדתית שקדמה לה), והתייחסות מודרנית לכוחו של ההמון וכוחה של התעמולה, שיצקו לואגר וצ'מברלין (כל אחד במקומו ובדרכו), הפכה למוטיב האידאולוגי העיקרי ב. הדבר הופך את הנאציזם לתופעה ייחודית לעומת הפאשיזם האיטלקי (שאימץ את האנטישמיות רק בשלב מאוחר בהתפתחותו), או לעומת הקומוניזם הרוסי, שהיה לעיתים אנטישמי בפועל, אך מעולם לא כאידאולוגיה מוצהרת. היטלר קיבץ את כל עקרונות האנטישמיות המודרנית יחדיו, גיבש אותם לתורה מסודרת, הקצין אותם והעלה אותם על הכתב בספרו מיין קאמפף ("מלחמתי"), אשר היווה את הבסיס למצע הרשמי של המפלגה הנאצית ולמעשה, היווה לכאורה הצדקה למעשי הנאצים בשנות מלחמת העולם השנייה.עליית הנאצים והשואה המשבר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה יצר תנאים נוחים לפריחתו של השקר האנטישמי. נטען כי היהודי הוא הקומוניסט, הפועל להגשמת רעיונות הסוציאליזם בהתאגדות מפלגות סוציאליסטיות בארצות שונות, החותר להשתלטות על המדינה, להשלטת מיעוט יהודי נבחר ולרצח המונים באופן שבו ביצעו זאת היהודים ברוסיה הסובייטית (ולראיה, מנהיגי השמאל היהודים רוזה לוקסמבורג וקורט אייזנר למשל). בעת ובעונה אחת, נטען גם כי היהודי הוא איל הממון, הקפיטליסט, השולט בשווקים ומסכסך את האומות זו בזו, על מנת ליצור רווחים אישיים.ההמונים, שסבלו מתוצאות ההפסד במלחמה, ובראשן האינפלציה של שנות ה-20 המוקדמות והמשבר הכלכלי שלאחר נפילת בורסות העולם ב-1929, היו נוחים לקבל את השקר הזה, שלווה באגדת "הסכין בגב", לפיה רק היהודים מנעו מגרמניה את הניצחון במלחמה. גם ללא סיוע התעמולה הנאצית, גאתה האנטישמיות, ואף הביאה לרציחת שר החוץ הגרמני ולטר רתנאו, על ידי אנטישמי. על אף שלא הייתה באותה התקופה מדינה באירופה שהייתה נקיה מן האנטישמיות ומן ההסתה האנטישמית, הייתה גרמניה בית גידול פורה במיוחד לרעיונות אלו, שהובילו ישירות אל השואה.אדולף היטלר אימץ את רעיון האנטישמיות כחלק מהאידאולוגיה הנאצית ותורת הגזע. לפיו לא נטען רק כי היהודי שואף לקומוניזם וקפיטליזם בעת ובעונה אחת, אלא גם כיצור בעל תכונות אופי מעוותות, כמו חמדנות וסטייה מינית, בעל תכונות גופניות מעוותות, כמו אף עקום וממדי גוף מעוותים. לפיו היהודי איננו אדם ומראו רק נועד לבלבל ולהסתיר את כוונותיו האמיתיות, שהן להשתלט על העולם כלכלית ומדינית.בשואה, לא זו בלבד שהיהודים הושמדו באופן שיטתי ומתוכנן על ידי המשטר הנאצי - הם אף נרצחו בשלל פוגרומים שבוצעו בידי האוכלוסייה המקומית במזרח אירופה, שראתה בכיבוש הנאצי הזדמנות פז להיפטר מן היהודים. שנאת היהודים הייתה נפוצה גם בקרב גורמים אנטי-נאצים, כמו המחתרת הפולנית הלאומנית. הליטאים והאוקראינים נודעו לשמצה על האנטישמיות שביטאו בתקופה זו. מנגד, גם במדינות בעלות הברית לא ניכרה תכונה להציל את היהודים מהתופת, ומדינות רבות בעולם סירבו לקבל פליטים יהודיים שברחו מגרמניה הנאצית.יוצאי דופן היו חסידי אומות העולם ומדינת דנמרק שארגנה מבצע מילוט רחב היקף ליהודיה מפני הכובש הנאצי ומדינת בולגריה שתושביה הלא יהודים ענדו אף הם טלאי צהוב על מנת למנוע את גירוש היהודים למחנות.אנטישמיות אחרי השואה בשנים שלאחר השואה, המשיכו הניצולים היהודים לסבול מהתנכלויות מצד האוכלוסייה המקומית, ורכושם נגנב ונשדד על ידי המקומיים. המקרה הבולט ביותר לכך היה פוגרום קיילצה. הכחשת השואה היא אחת הצורות הבולטות שלבשה האנטישמיות לאחר השואה. על אף שחלק ממכחישי השואה טוענים שאינם שונאי יהודים, ומנסים להצדיק את מעשיהם באמתלה של מחקר היסטורי חסר פניות, הקרבה הרעיונית לנאציזם אינה משאירה מקום לספק כי מדובר בגלגול נוסף של שנאת היהודים. הרעיון, שהיהודים הצליחו ליצור "שקר" (לדברי מכחישי השואה) כה גדול ממדים כמו השואה בה נהרגו שישה מיליון יהודים ולעשות לו יחסי ציבור כה טובים עד שהוא נחשב אמת באופן אוניברסלי, מתבסס אף הוא על המוטיב האנטישמי הישן של שליטת היהודים בעולם, ובמיוחד באמצעי התקשורת. במדינות רבות בעולם, ואף בישראל, אסורה הכחשת השואה על פי חוק.להכחשת השואה נוספת לעיתים גם האשמת היהודים ב"שואה הלבנה", שהיא כינוי למותם של אזרחים סובייטים בזמן השלטון הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר. האנטישמים החדשים טוענים שהשלטון הסטליניסטי נוהל על ידי היהודים שמטרתם הייתה ועודנה חיסול התרבות האירופאית והגזע הלבן.סקר משנת 2012 שערכה הליגה נגד השמצה באירופה מצא שכמעט שליש מהמשיבים ממשיכים להחזיק בתפיסות אנטישמיות זדוניות, כאשר העלייה הגבוהה ביותר ברמת האנטישמיות (ביחס לסקר דומה משנת 2009) נמצאה בהונגריה (63%), ספרד (53) ואנגליה (17).בשנת 2013 ערכה סוכנות האיחוד האירופי לזכויות אדם סקר מקוון בקרב יהודים בתשע מדינות אירופיות, בהן מתגוררים רוב מניינם של היהודים ביבשת (90%): בלגיה, צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, לטביה, שוודיה והממלכה המאוחדת. שני שלישים מהמשיבים לסקר (66%) ראו באנטישמיות בעיה הקיימת בכל המדינות החברות באיחוד האירופי שבהן נערך הסקר. שלושה רבעים מהמשיבים לסקר (76%) ציינו שהאנטישמיות החמירה במהלך חמש השנים האחרונות בארץ שבה הם חיים.ראו גם: נאו-נאציזםבשנת 2016, פרסמה פרופסור רות וייז מאמר על היקף האנטישמיות הנוכחי, וכתבה כי "זה מאה שנים ויותר שאין חברה מערבית או ערבית שהאנטישמיות לא נגעה בה, בתקופה זו או אחרת, כעיקרון מארגן בפוליטיקה. עיקרון זה הותאם לצורכי הקומוניזם, הפשיזם, הלאומנות הפאן-ערבית והפרוגרסיביות, והאנטישמיות התמידה להתקיים ככוח אנטי-ליברלי הקורץ לקיצונים בימין ובשמאל". וייז סיכמה כי "הפוליטיקה האנטי-יהודית היא כוח עיקש שאין חלל פנוי ממנו".בשנת 2018, חלה עלייה חדה באירועים אנטישמיים בכל רחבי העולם. מכון קנטור של אוניברסיטת תל אביב פרסם כי בשנת 2018 נרצחו המספר הרב ביותר של יהודים מזה כמה עשורים, וכי רמת האנטישמיות "הגיעה לרמה שיהודים רבים חושבים מחדש אם ניתן להמשיך לגור במדינתם כיהודים".האנטישמיות החדשה האנטישמיות החדשה הוא מונח שנוי במחלוקת אשר מבקש לקשר בין ביקורת והתנגדות למדינת ישראל לשנאת יהודים, קרי אנטישמיות. הטיעונים העיקריים של תומכי המונח הם: התנגדות למדינת ישראל היא התנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה ריבונית ומפלה אותה לרעה על רקע יהדותה. ביקורת חסרת פרופורציה כלפי ישראל, השופטת אותה בסטנדרטים כפולים, ובעלת רטוריקה מסיתה, היא סוג של אנטישמיות שכן ההתנכלות לישראל וההתייחסות הבלתי-הוגנת אליה נובעת מעצם היותה מדינה יהודית. הביקורת נגד ישראל גולשת פעמים רבות להסתה נגדה ודמוניזציה של ישראל, תוך שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים (דמוניזציה כנגד ישראל כפי שנעשתה בעבר כנגד יהודים) ואף השוואתה לנאצים תוך זילות השואה.לאחר הקמת מדינת ישראל, נטען כי הדמוניזציה שעושים האירופאים לישראל נובעת מרגש האשמה שלהם על שואת יהודי אירופה, והפיכת היהודים לעם רצחני מקלה על תחושת האשם. בין התומכים בדעה זו נמנה הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי.בעבר התבטאה האנטישמיות בסממנים דתיים ואילו כיום היא מתבטאת בסממנים פוליטיים. בניגוד לכך טוענים המתנגדים למונח כי ביקורת על ישראל, ואפילו אנטי ישראליות ואנטי ציונות אינן התבטאויות אנטישמיות כי אינן כוללות שנאת יהודים אלא ביקורת פוליטית על מעשים של גופים פוליטיים.אנטישמיות בתקשורת הערביתבעיתונות הערבית רווחים תיאורים וציורים אנטישמיים, כנגד מדינת ישראל והיהודים, המזכירים את השטירמר והתעמולה הנאצית. כבר בשנותיה הראשונות של האינתיפאדה השנייה, התפרסמו מערכונים וקריקטורות אנטישמיות בכלי תקשורת ערביים שונים (כמו אל-מנאר). בכמה מהן חזרו מוטיבים מעלילות דם נוצריות ישנות וקריקטורות מתקופת גרמניה הנאצית: למשל, ניתן היה לראות את אריאל שרון (או פוליטיקאי ישראלי אחר) כשטן השותה את דמם של ילדים פלסטיניים או דמות אב-טיפוסית של יהודי הנוטלת דם כדי להכין מצות. במצרים פורסמה סדרה על הפרוטוקולים של זקני ציון, קריקטורות הציגו את היהודים כחיה שמשתלטת על העולם או קישרו בין גופים וסמלים ישראלים או יהודיים לסמלים נאציים. לא היה ניתן לדעת האם צעדים אלה הם חלק מאידאולוגיה או רק נעשים כהתרסה, בידיעה ששימוש בסמלים הקשורים לשואה מעורר זעם בקרב יהודים. ועידת דרבן הייתה אחד ממפגני האנטישמיות הגדולים שנראו בפומבי, כאשר במקור היה מדובר בוועידה נגד גזענות. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, שאירעו כשבוע וחצי לאחר הוועידה, נשמעו הצהרות כאילו יהודים עומדים מאחורי ההתקפה.בעקבות התגברות הטרור המוסלמי, מלחמתה של ארצות הברית בו ומהומות המוסלמים בצרפת, פורסמו לעיתים קריקטורות נגד האסלאם. נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, שהיה ידוע כמכחיש שואה ושקרא להשמדתה של מדינת ישראל, הכריז בתגובה על תחרות קריקטורות על השואה ובהמשך גם יזם ועידה על הכחשת השואה.אחמדינז'אד אינו היחיד שהשמיע הצהרות אנטישמיות: במספר הזדמנויות צוטטו הצהרות אנטישמיות מפי אישים שונים ובהם נשיא ונצואלה הוגו צ'אבז, ראש ממשלת מלזיה עד שנת 2003 מאהאטיר מוחמד (Mahathir bin Mohamad), ראש עיריית לונדון קן ליווינגסטון ואיש הימין הקיצוני הצרפתי ז'אן-מארי לה פן.התקפות על קהילות יהודיות והתעוררות ארגונים קיצונייםארגונים נאו-נאציים ניצלו את המחאה נגד ישראל כדי להפגין את דעותיהם בפומבי. כאשר התעוררה ביקורת על פעילות ישראל בשטחים, לא הבדילו המתנגדים לפעילותה של ישראל בין ישראל לקהילות היהודיות בחו"ל וכך נפגעו יהודים בעולם: במקרים ראשונים נפגעו יהודים ברוסיה כאשר ניסו להוריד שלט ממולכד שרוסס עליו צלב קרס. במקביל להידרדרות המצב הביטחוני בישראל, הגיעה האנטישמיות בעולם ובעיקר באירופה לשיאים חדשים. בצרפת חלה עלייה ממשית באירועים האנטישמיים, בין היתר פרשת חטיפתו, עינויו ורציחתו של הצעיר היהודי-צרפתי, אילן חלימי, בידי כנופיית מהגרים מוסלמים. (מה שגרם לעליית יהודים מצרפת לארץ). גם מקומן של בריטניה, בלגיה וגרמניה לא נפקד. בתי כנסת ובתי קברות הושחתו. ברוסיה ואוקראינה בוצעו התקפות אנטישמיות על ידי נוצרים ואילו במערב אירופה התבצעו מרבית ההתקפות על ידי מהגרים מוסלמים.ברחבי העולם פעלו ארגוני טרור הקשורים לאל-קאעידה נגד אתרים יהודיים (למשל הפיגוע בבית הכנסת בתוניס והפיגועים בקהילה היהודית בטורקיה).בדומה להשפעת האירועים האלימים בישראל על שאר העולם, בתקופות של מלחמות ומבצעים צבאיים בישראל, לעיתים יש עליה ברורה במספר התקריות האנטישמיות. בתקופת מלחמת לבנון השנייה למשל, נמדדה עלייה באירועים אלו. בסיאטל אירע פיגוע ירי במרכז הפדרציה היהודית. קריקטורות שפורסמו בעיתונות עשו שימוש בהקשרים מהשואה (אהוד אולמרט כמפקד מחנה נאצי היורה באסירים) ותכונות סטריאוטיפיות של יהודים (לגלוג על הירי הרב של הפגזים ברמיזה כי יהודים הם קמצנים) בהקשר למלחמה בלבנון. כך גם במהלך מבצע שומר החומות, במשך שלושה שבועות דווחו 251 תקריות אנטישמיות, קצב גבוה בהרבה מהכמות הרגילה.אנטישמיות פלסטיניתאנטישמיות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נפוצה לא רק באירופה, אלא גם בקרב הפלסטינים עצמם.המנהיג של ערביי ארץ ישראל בשנות השלושים, חג' אמין אל-חוסייני שלהב המונים לביצוע פעולות טרור נגד היהודים (בפרעות תרפ"א ביפו בשנת 1921, בטבח ביהודי חברון ב-1929 ובמאורעות תרצ"ו - תרצ"ט). לאחר שגורש מארץ ישראל על ידי הבריטים בשנת 1938, השתתף בארגון מרד רשיד עאלי ובפרעות נגד היהודים בעיראק. לאחר כישלון המרד ברח חוסייני לגרמניה והיה שותף לפעולות נגד יהדות אירופה במחלקה של אדולף אייכמן, קיבל הבטחה מהיטלר כי לאחר כיבוש המזרח התיכון יפעל להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במזרח התיכון, עמד בראש יחידת אס. אס. והיה שותף לתכנון המבצע להרעלת מעיינות ראש העין.בשלהי מלחמת העולם השנייה נלכד אמין אל-חוסייני בידי בעלות הברית והוכרז כפושע מלחמה. הוא נמלט ומצא מקלט בארצות ערב, שראו בו גיבור לאומי.במשך שנים, גם לפני האינתיפאדה השנייה, הופעלה בשטחים הסתה אנטישמית מסיבית בבתי הספר ובאמצעי התקשורת הפלסטיניים, אשר עודדו לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם. זו האחרונה נפוצה בעיקר בקרב החוגים האיסאלמיים-הדתיים בשטחים ואף בישראל, כגון הרשות הפלסטינית, חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והתנועה האסלאמית (של ערביי ישראל), אשר מציגים את היהודים ככופרים, כאויביו של האל, אשר יש להשמיד במלחמת קודש (מצוות הג'יהאד) ואף מצווה וכבוד גדול למות במלחמה זו (ראו שאהיד). הספר של היטלר, מיין קמפף הוא רב-מכר בקרב הפלסטינים.הפלסטינים תולים לעיתים דגלים של גרמניה הנאצית ומרססים צלבי קרס כדי להביע את שנאתם כלפי היהודים. הרשות הפלסטינית לא פועלת נגד הפגנות כאלו ולפעמים אף מעודדת אותן.הכחשת שואה נפוצה ביותר בקרב הפלסטינים, והיא אידאולוגיה רשמית של ארגון הטרור חמאס השולט ברצועת עזה. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן אף הוא מכחיש שואה, ועבודת הדוקטורט שלו עוסקת ב-"הקשרים בין הציונות לנאציזם בין השנים 1933-1945".במדד האנטישמיות של הליגה נגד השמצה, הגיעו הרשות הפלסטינית ורצועת עזה למקום הראשון מקרב המדינות שנסקרו עם כ-93% מהאוכלוסייה שמוגדת כאנטישמית.אוטו-אנטישמיות אוטו-אנטישמיות היא שנאת יהודים או יהדות שמקורה ביהודים עצמם. במהלך ההיסטוריה היהודית נודעו מספר דמויות של יהודים שהסיתו נגד היהדות ואף תמכו בפגיעה ביהודים. אוטו ויינינגר פילוסוף יהודי אוסטרי, מוזכר כדוגמה מייצגת ליהודי אנטישמי בן המאה ה-19.הגדרת אנטישמיות במאה ה-21 מכיוון שהאנטישמיות החדשה הוא מונח שנוי במחלוקת, בשל הניסיון לקשר בין ביקורת והתנגדות למדינת ישראל לשנאת יהודים, מספר צוותי חשיבה יזמו הגדרות חדשות לאנטישמיות. בין ניירות העמדה שפורסמו בנושא זה נמנים מבחן שלוש ה-D לאנטישמיות, , וההגדרה של .ראו גם אנטי-יהדות אנטישמיות בספורט פילושמיות מוות ליהודיםאנטישמיות ברחבי העולםשנאת ישראל בעולם היווני-רומימדד האנטישמיות בעולםאנטישמיות ברוסיהאנטישמיות בגרמניהנצרות ואנטישמיותאסלאם ואנטישמיותגילויי אנטישמיות במהלך ההיסטוריהמשפט פריזאנטישמיות בימי המוות השחורעלילות דםהפרוטוקולים של זקני ציוןנומרוס קלאוזוספרשת דרייפוספוגרומיםאנטישמיות מודרניתהשואההכחשת השואהתאוריית ממשלת הכיבוש הציוניתביטויים נוספים של שנאת האחרגזענותהומופוביהשנאת זריםלקריאה נוספת שמואל אטינגר, האנטישמיות בעת-החדשה: פרקי מחקר ועיוּן, סדרת 'דעת זמננו' (עורך: דוד הנגבי), תל אביב: מורשת, תשל"ט-1978 יעקב כ"ץ, שנאת ישראל, הוצאת עם עובד, 1979 שמואל אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה, מרכז זלמן שזר, 1980 ניצה דרורי-פרמן (עורכת), אלפיים - כתב עת רב תחומי לעיון הגות וספרות, גיליון 28. (מכיל מסה מאת א"ב יהושע על שורשיה של שנאת היהודים, ו-13 מאמרי תגובה) שולמית וולקוב, במעגל המכושף: יהודים, אנטישמים וגרמנים אחרים, הוצאת עם עובד, 2002 אביחי אורן, שנאת ישראל ואנטישמיות, יחידה 1, סוגיות בחקר האנטישמיות, האוניברסיטה הפתוחה, 2007קישורים חיצוניים פעילות ומעקב נגד אנטישמיות הפורום לתיאום המאבק באנטישמיות (CFCA), פורום ישראלי ממלכתי העוסק במעקב אחר אירועים אנטישמיים ברחבי העולם, האתר פועל ב-6 שפות (עברית, אנגלית, ערבית, ספרדית, צרפתית ורוסית) וכולל את מאגר הנתונים הגדול ביותר ברשת על אירועים אנטישמיים, מתעדכן על בסיס יומי. אנטישמיות בעיתונות הערבית - כולל תיעוד קריקטורות אנטישמיות אנטישמיות: הליגה נגד השמצה בישראל תופעות של גילויי אנטישמיות בקרב עולים חדשים פרוטוקול ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, 27 במאי 2008 דו"ח הממשל האמריקני על האנטישמיות הגלובלית בשנים 2003-2004 האנטישמיות הערבית-אסלאמית בת זמננו -תמונת מצב, אתר המרכז למורשת המודיעין, פברואר 2004 מנחם מילסון, על האנטישמיות הערבית בימינו, אתר ממרי, 1 ביוני 2004 ליאורה בטניצקי, על אנטי-אנטי-אנטישמיות, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, יולי 2021מידע והיסטוריה אנטישמיות במהלך הדורות, אסופת מאמרים באתר דעת אסופת מאמרים בנושא אנטישמיות באתר הספרייה הווירטואלית של מטח אנטישמיות בתת-האתר "פרקים בתולדות השואה" באתר יד ושם אסופת תמונות של קריקטורות אנטישמיות, תצלומים מאירועים אנטישמיים ומפוגרומים מאירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20, מרכז המידע "אודות השואה", יד ושם גלגולה של שנאה: שנאת ישראל באירופה לדורותיה, מעובד על פי: ד' מכמן, בימי שואה ופקודה; צ' בכרך, אנטישמיות מודרנית, באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל בנימין זאב הרצל, נאום בלונדון, פרויקט בן-יהודה מנחם ברונפמן, שנאת היהודים בפולין במאה ה-18, באתר עלי ספרLev Topor (2018). Explanations of Antisemitism in the British Post-Colonial Left. Journal of Contemporary Antisemitism. Vol. 1.2 (אנגלית).אנטישמיות בעת החדשה והקשר לאנטי ציונות אנטי ישראליות או אנטי יהודיות?, "על סדר היום", אתר סנונית יוחנן מנור, מאנטישמיות לאנטי ציוניות, מתוך: סקירה חודשית 12, הוצאת משרד הביטחון, דצמבר 1982, באתר הסוכנות היהודית יום עיון באוניברסיטת חיפה, תקשורת חדשה, אנטישמיות ישנה? אתגרים למאה ה-21, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה, 30 באפריל 2008 האנטישמיות, השואה והסכסוך במזרח התיכון - אסופת מאמרים באתר יד ושם מנפרד גרסטנפלד, אינטלקטואלים ואנטישמיות: מסורת בת אלפי שנים, 29 במרץ 2017, Gatestone Instituteהגות ומשמעות התופעה אחד העם, חצי נחמה: עלילת הדם ומשמעותה להערכתנו את תופעת האנטישמיות בכללה, פרויקט בן-יהודה אסף שגיב, התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה, קיץ 2011, תכלת ברשת אוריאל ברק, 'האנטישמיות מנקודת מבט תאולוגית: עיון בעולמם הרעיוני של הראי"ה קוק וממשיכי דרכו ', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כד, תשע"ה, עמ' 301–371 יאיר מינצקר, מה אנחנו עושים כשאנחנו מדברים על אנטישמיות?, זמנים גיליון 147, 2022, 114-119. זיוה שמיר, פיות אלף המשוחות ברעל: אנטומיה של האנטישמיות המודרנית ביצירת ביאליק לסוגיה ולתקופותיה, קשר גליון 33, מאי 2003פעילויות הצעה לפעילויות בנושא אנטישמיות באתר יד ושם אנטישמיות: מראשיתה ועד ימינו, קורס מקוון של יד ושם, באתר קמפוס - המיזם הלאומי ללמידה דיגיטלית של המשרד לשוויון חברתי, פברואר 2019הערות שוליים שנאהיהדותגזענותאפליה דתית

324

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%94

אבולוציה

אבולוציה (באנגלית: Evolution) היא תאוריה מדעית המסבירה כיצד כל המינים התפתחו מאב קדמון משותף על ידי תהליכים של התאמה הדרגתית לסביבה ושינויים בסחף הגנטי. לפי התאוריה, לרוב תכונות גנטיות אקראיות המגדילות את הסיכוי לשרוד או שמעודדות ילודה יעברו משום כך בתורשה למספר רב יותר של צאצאים עד שלבסוף כל הפרטים ללא תכונה זו ייכחדו. תהליך זה חוזר שוב ושוב לאורך הדורות ומרחיק את הצאצאים מבחינה גנטית מאבות אבותיהם עד שלבסוף ייחשבו כמינים חדשים לגמרי. תהליכים אלו נמשכים לרוב לאורך מיליוני שנים אך ניתן להיווכח בהם גם בפרקי זמן קצרים הרבה יותר כאשר מדובר ביצורים בעלי מחזור חיים קצר ומספר צאצאים רב כגון חיידקים ווירוסים. אֵבוֹלוּצְיָה בִּיּוֹלוֹגִית היא תהליך השינוי הגנטי באוכלוסייה של אורגניזמים לאורך דורות. התהליך כולל הן שינויים בתדירות ההופעה של אללים באוכלוסייה (כגון אלה שקובעים את סוג הדם) והן שינויים מצטברים העשויים להביא ליצירת מינים חדשים, כגון להתפתחות מצורות החיים החד-תאיות הקדומות למגוון היצורים החיים כיום – חד-תאיים מורכבים, הצומח, פטריות ובעלי חיים, בכללם האדם. האבולוציה הביולוגית היא תהליך שמתרחש באוכלוסיות ולא בפרטים בודדים. תאוריית הָאֵבוֹלוּצְיָה היא תאוריה מדעית הולכת ומתפתחת המסכמת את הבנתם של חוקרי הביולוגיה בתהליכי האבולוציה הביולוגית. אבולוציה נצפתה בניסויים רבים והתאוריה אודותיה מקובלת כיום על ידי רובם המכריע של הביולוגים, והיא כוללת בבסיסה ידע בדבר מנגנוני הורשה וגנטיקה, את התאוריה של צ'ארלס דרווין על אודות אבולוציה דרך ברירה טבעית וכן התפתחויות מאוחרות יותר, כגון הסינתזה המודרנית. מדענים ממשיכים לחקור אספקטים של האבולוציה, דרך הצעה וניסוי של היפותזות, כמו גם פיתוח תאוריות המבוססות על ידע חדש מהשטח וממעבדות, וכן ממידע שמושג דרך ביולוגיה מתמטית ותאורטית. התגליות הקיימות והמתפתחות בתחום משפיעות לא רק על תאוריית האבולוציה, אלא גם על תחומים אחרים ונרחבים במדע ובטכנולוגיה. מתוך זיהוי והבנת המשותף לכל עולם האורגניזמים – מנגיפים וחיידקים דרך צמחים ופטריות ועד לבעלי חיים – היא מאפשרת להכיל את תחומי הביולוגיה השונים בגוף ידע אחד, ולנצל ידיעות שנרכשו בחקר אורגניזם אחד לצורך העמקת המחקר וההבנה הביולוגית של אורגניזמים רבים אחרים. תורת האבולוציה מסבירה את היווצרות מגוון היצורים החיים ואת השוני הרב הקיים בתכונותיהם המורפולוגיות, הפיזיולוגיות וההתנהגותיות. כמו כן, היא מלמדת על מורכבותם של היצורים החיים ועל היווצרותם של מינים טקסונומיים חדשים ומאפשרת להבין את המבנה של מערכות אקולוגיות. הבנת עיקרי התהליך האבולוציוני תרמה למחקר הביולוגי, הרפואי והחקלאי, והביאה לפיתוחן של שיטות ייצור והפקה של מוצרים וחומרים מהטבע, לשימור טבע ולניהול מושכל של משאבי טבע. לתאוריית האבולוציה הביולוגית השלכות חשובות גם על התפיסה האנושית של תהליכים: היא העניקה השראה לחוקרים בתחומים כמו תכנות מחשבים ותהליכי אופטימיזציה (כגון אלגוריתם גנטי), וכן תרמה להתפתחות רעיונות חברתיים ואנתרופולוגיים (כגון אבולוציה חברתית ותרבותית), אתיים ופילוסופיים. השפעות אלה על תחומים שאינם ממדעי הטבע עוררו גם התנגדות חזקה מימי דרווין ועד היום – בעיקר במישור החברתי, במישור המוסרי ובמישור התאולוגי (ראו: התנגדות לתורת האבולוציה). מקור השם המילה אבולוציה (מלטינית: Evolvere) שימשה ברומא העתיקה לתיאור פעולה של פרישת קלף מגולל. במאה ה-12 היא קיבלה משמעות של מעבר זמן, ולאחר מכן הורחבה המשמעות למושגים הקשורים בהתפתחות. במובנה הרחב, המילה "אבולוציה" משמשת בעת החדשה לתיאור כל תהליך של שינוי והתפתחות. המילה אבולוציה לא הופיעה במהדורה הראשונה של מוצא המינים של דרווין. היא נוספה רק במהדורות מאוחרות יותר, וגם אז הופיעה רק בפרק האחרון. היא הוחדרה לביולוגיה בהשפעתו של הרברט ספנסר ונקלטה בשפה האנגלית כשם נרדף לקדמה. דרווין התנגד בתחילה למילה זו, משום שתורתו לא כללה שום רעיון של התקדמות כוללנית כתוצאה צפויה מראש של מנגנון שינוי כלשהו. דרווין השתמש בה לראשונה בספרו מוצא האדם, שראה אור ב-1871. הוא לא אהב את המונח אבולוציה, וניאות להשתמש בו רק משום שמטבע הלשון של ספנסר כבר נעשה נחלת הכלל. היסטוריית חקר האבולוציה תפיסות קודמות וחלופיות לתורת האבולוציה המודרנית תורת האבולוציה התפתחה במשך ההיסטוריה. צ'ארלס דרווין נחשב לאבי תורת האבולוציה המודרנית, והרעיון המרכזי שלו הוא הברירה הטבעית. להלן מספר דוגמאות להוגים שקדמו לדרווין ורעיונותיהם המרכזיים: קדמות העולם/נצחיות המינים – הסבר שלפיו העולם, כולל מיני האורגניזמים שבו, היה תמיד כפי שהוא כיום. אחד מתומכי הסבר זה היה הפילוסוף אריסטו, שרעיונותיו היו מקובלים עד ראשית העת החדשה. אחרים שדגלו בכך היו ויליאם פיילי וצ'ארלס לייל בני המאה ה-18. בריאתנות – גישה הגורסת כי החיים נבראו בדיוק (או כמעט בדיוק) על פי התיאור המילולי בספר בראשית, בקוראן או בספרי קודש אחרים. הסבר זה בולט בקרב מתנגדי תורת האבולוציה בעשור הראשון של המאה ה-21. הסבר זה משתייך לקבוצת ההסברים המכונה תכנון תבוני. טענת "התכנון התבוני" היא כי האורגניזמים מורכבים מאוד ולכן הם חייבים להיות תוצאה של הליך תכנון מכוון על ידי ישות תבונית ולא תוצאה של הליך ללא מתכנן. תאוריית הבריאה הספונטנית – הסבר שלפיו אורגניזמים רבים נוצרים בחיי היום-יום מן הדומם, למשל: הלכלוך יוצר זבובים, טל הבוקר יוצר גחליליות. מלומדים בני תקופות שונות ביטאו גם דעות הדומות יותר לרעיונות בסיסיים שונים בתורת האבולוציה. הבולטים במלומדים אלה היו בני המאה ה-18. במאה זו חלה התפתחות רבה במחקר הביולוגיה ובמסגרתה פרסמו ז'אן-בטיסט דה לאמארק וקארולוס ליניאוס את רעיונותיהם. ליניאוס יסד את תורת המיון – הסיסטמטיקה, המחלקת את האורגניזמים למינים, סוגים וכיוצא בזה. בלא הסיסטמטיקה קשה לנסח את תורת האבולוציה המודרנית. לאמארק שכנע את המלומדים כי יש שינוי באוכלוסייה מדור לדור, אולם הוא סבר שסיבת השינוי היא ניסיון החיים של ההורים ולא התייחס אל הברירה הטבעית. תפיסתו מכונה לאמארקיזם. תפישות עתיקות, הדומות לאבולוציה המודרנית הפילוסוף היווני אמפדוקלס, איש אקראגאס בסיציליה ובן המאה ה-5 לפנה"ס, טען שלוש טענות: אין כלל דבר ייחודי ביצורים חיים. כלומר הם אינם נבדלים מעצמים אחרים, מבחינת ההרכב שלהם, אלא רק מבחינת יחסי הכמויות בלבד. הוא פסל את הטענה שביצורים חיים ישנם מרכיבים נוספים מלבד החומריים, וכך היה הראשון בהיסטוריה המתועדת שפסל את קיום הנשמה. אורגניזמים חיים לא נוצרו כצורתם כיום, אלא קדמו להם אורגניזמים פשוטים. מתוכם נוצרו גרסאות שונות (מפותחות יותר) – מרביתן מפלצות שהסביבה דחתה, ומיעוטן יצורים מתקדמים ששרדו. התפתחות האורגניזם היא תהליך אקראי, ואינו תלוי בתוצאה. בכל דור נוצרים פיתוחים רבים של האורגניזם, ומה שמתרחש לאחר מכן אינו מושפע מתהליך השינוי באורגניזם. מכאן שעקרונותיו של אמפדוקלס על התפתחות היצורים החיים הם: הנחה שמוצא החיים הוא חומר דומם. התפתחות האורגניזם מצורת המקור לצורה מורכבת יותר. הנחה שהתפתחות האורגניזם היא תהליך מתמיד שמתרחש בתהליך אקראי. הנחה שקיימים תהליכי הכחדה בלתי אקראיים של ה-"דחויים". למעשה אמפדוקלס הקדים את צ'ארלס דרווין ביותר מ-2000 שנים. אף על פי שהקדים את דרווין, אמפדוקלס לא סיפק תורה מדעית מוצקה, שגיבשה קהילה מדעית חוקרת, אלא תאוריה כללית שמתבססת על הנחות יסוד שבתקופתו לא היו האמצעים להוכחתן. גיבוש תורת האבולוציה המודרנית הרעיון שהמינים משתנים היה מבוסס הרבה לפני זמנו של דרווין, ולמארק ניסח אותו כבר ב-1809. הרעיון נקרא "טרנספורמיזם", מלשון טרנספורם, השתנות, כשהכוונה הייתה למעבר מצורה אחת לאחרת. חוקרים צרפתים ואנגלים אחרים קדמו לדרווין בהצעת תאוריה של מוצא המינים על ידי ברירה טבעית. חלק מהם קדמו לו במאה שנה ויותר, בהם סבו, ארסמוס דרווין. צ'ארלס דרווין נולד לאב רופא. הוא קיבל תואר ראשון בתאולוגיה, והחל ללמוד ביולוגיה במסגרת אוניברסיטאית, אך זנח לימודים אלה. תחילה למען סיורי הלימוד של חוקרי הגאולוגיה ולבסוף למען משרה בצי הסוחר. בשירותו בצי הוא ניהל תצפיות על החי במקומות שונים שבהם ביקר, והגיע למסקנותיו על אודות הברירה הטבעית ותפקידה באבולוציה. בשנת 1858 הציגו דרווין ואלפרד ראסל וולאס את תורת האבולוציה, הפועלת על פי עקרונות הברירה הטבעית. ב-1859 פרסם דרווין את החיבור "מוצא המינים", שחשף את תורת האבולוציה למדענים רבים בני-זמנו. תומכי רעיונות מדעיים סותרים, כמו הלאמארקיסטים, ביקרו בחומרה את "מוצא המינים" עם פרסומו. אך בחלוף הזמן רעיונותיו של דרווין קיבלו חיזוקים רבים יותר מאשר הרעיונות האחרים במישור הניסויי, בעיקר במישור התצפיתי ועל כן הרעיונות האחרים ננטשו. הביולוג ארנסט הקל התרשם כי בדרך-כלל, שלבי התפתחות העובר חוזרים על האבולוציה שעבר המין כולו, מהתא הראשון עד לצורתו הסופית. את תצפיותיו בנושא הוא סיכם ב"חוק הביוגנטי". החוק נתפס כראיה חזקה לתורת דרווין. כיום ברור כי אין זה חוק טבע תקף, וגם במקרים שיש דמיון להתפתחות העובר, אין לצפות לחפיפה מושלמת עם ההתפתחות האבולוציונית. לדוגמה, בעוברי האדם, כמו בכל עוברי בעלי החוליות, מופעים חריצי הזימים (אבל העובר אינו נושם דרכם) והזנב במהלך התפתחות העובר. מאידך, הזדקפות האדם כהולך על שתיים בניגוד לאבותיו הקופים שנטייתם קדימה מקלה את אחיזת הידיים בענפי העצים, נעשתה בעזרת קיצור חלק משלבי ההתפתחות העוברית שבהריון ולא בעזרת הוספת שלב להתפתחות העוברית. תורת דרווין קיבלה חיזוק נוסף עם התפתחות הגנטיקה בתחילת המאה ה-20, בעיקר עם הפרסום מחדש של כתביו של גרגור מנדל והפיתוח של מודל הארדי-ויינברג שהביאו מאוחר יותר להתפתחות הסינתזה המודרנית. בעזרת הגנטיקה של מנדל ניתן היה להסביר את מנגנון התורשה עליו פועלת הברירה הטבעית, דבר שנבצר מדרווין לעשות והיווה לו מכשול. השתלבות תורת האבולוציה במדע המודרני תורת האבולוציה המודרנית מעולם לא הייתה מבודדת משאר המחקר המדעי. כבר בכתביו של דרווין הכילה תורת האבולוציה טיעונים מתחום הגאולוגיה (שוני במורפולוגית המאובנים בשכבות קרקע שונות) והגאוגרפיה (ייחודו של אזור המחיה, ובידודו מאזורי מחיה אחרים, ממלאים תפקיד בהתפתחות החיים שבו). לאחר פרסום כתבי דרווין, משכה תורת האבולוציה בעיקר חוקרים שהשתמשו בה ככלי לפיתוח תורת הטקסונומיה (תורת מיון היצורים החיים). בהמשך, לאחר שהתגבשה קהילת חוקרים שתורת האבולוציה עצמה הייתה מרכז עניינם, החלו חוקרי ביולוגיה רבים אחרים להתעניין בה. הבולטים שבהם עסקו באנטומיה, באקולוגיה ובגנטיקה. תורת האבולוציה אפשרה לחוקרים אלה למצוא משמעות בממצאיהם במקום להציגם כרשימת עובדות שרירותית. בחלוף הזמן, גברה השפעת תורת האבולוציה על כלל ענפי הביולוגיה, ומאמרים מחקריים רבים בביולוגיה כוללים גם דיון במשמעות האבולוציונית של ממצאי המחקר. הבסיס לתאוריית האבולוציה בתורת התורשה תורשה היא העברת תכונות מהורה לצאצא בתהליך הרבייה. המדע העוסק בתורשה קרוי גנטיקה. הגנטיקה חוקרת את החומר התורשתי, דרך הורשתו והשפעתו על תכונות האורגניזם. העובדה שתכונות מועברות בתורשה הייתה ידועה מאז ומעולם ושימשה להכלאת צמחים וחיות משק, אולם קודם למחקר בגנטיקה לא היה ידוע כיצד מורשות תכונות ומה הסיכוי שלהן לעבור בתורשה. מסיבה זו, דרווין פרסם את כתביו על אבולוציה תוך התייחסות אל מנגנון התורשה כאל תעלומה. התעלומה החלה להתבהר בניסויים שערך גרגור מנדל בהכלאות בין צמחי אפונה. מנדל ניסח את חוקי התורשה עבור האפונה ופרסם אותם בשנת 1865. התברר שחוקים אלה חלים על כלל היצורים החיים. מנדל טבע מושגים עבור גן – מידע תורשתי המקודד לתכונה אחת ועבור אָלֵל – גרסה מסוימת של הגן, מתוך מספר גרסאות אפשריות, המתבטאות בגרסאות שונות של אותה תכונה. למשל, לגן לצבע פרח האפונה יש אלל לפרח לבן ואלל לפרח צהוב. במהלך המאה העשרים הפכו מושגים אלה למושגי יסוד בתורשה ובאבולוציה. הקהילה המדעית התוודעה אל פרסומי מנדל בסביבות שנת 1900. על פניו נראה כי תורתו של מנדל סותרת את תורתו של דרווין. אולם, בשנות ה-30 של המאה ה-20 יושבו הסתירות לכאורה בין התורות, ונוסחה תורת הסינתזה האבולוציונית המודרנית, המקובלת כיום. בתורה זו משמשת תורת מנדל כהסבר למנגנון המבטא את השונות התורשתית, הנדרשת לקיום הברירה הטבעית, שעליה דיבר דרווין. בשנות ה-40 של המאה העשרים גילה אוסוולד אוורי כי החומר התורשתי הוא חומר שכונה DNA. ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק גילו את מבנה ה-DNA ב-1953 ונתנו ביסוס פיזיקלי לתורת התורשה. ה-DNA הוא מולקולה המהווה שרשרת ארוכה (פולימר) של ארבעה סוגי נוקלאוטידים. הוא ארוז בכל תא, במבנים המכונים כרומוזומים. סדר הנוקלאוטידים מקודד מידע הקובע את תכונותיו של הפרט. הבדלים בקידוד זה, באתרים מסוימים של הכרומוזום, יוצרים הבדלים בתכונות ספציפיות בין פרטים שונים. הסתבר שהמושג "גן" מתאר אזור ב-DNA המכיל מידע תורשתי. כאשר קיימים הבדלים בין המופעים של גן מסוים (בדרך כלל, שני מופעים שנמצאים בזוג כרומוזומים, בהתאמה) – כל אחד מהמופעים מכונה אָלֵל. מערך הגנים של פרט מסוים הוא הגֵּנוֹטִיפּ של הפרט. מערך תכונות הפרט הנראה לעין (מבנה, פיזיולוגיה והתנהגות) נקרא הפֵנוֹטִיפּ של הפרט. הפנוטיפ נובע מיחסי גומלין בין הגנוטיפ לבין הסביבה. לדוגמה, צבע העור של בני האדם נובע הן מתכונותיהם התורשתיות והן ממידת חשיפתם לשמש. מוטציה מוטציה היא חוסר דיוק בהעתקה או בשמירה של המידע המקודד בחומר התורשתי. מוטציה המתחוללת בביצית, בזרע, או בתאים המייצרים ביציות וזרעים, עשויה לעבור לדור הבא. סוגי המוטציות ותדירות הופעתן תלויים בגורמים מגוונים. ישנם תנאי סביבה מעודדי מוטציות (כגון: קרינה גרעינית); ישנם יצורים שבהם יש יותר מוטציות מאשר באחרים, וישנם קטעי גנום שבהם יש יותר מוטציות מאשר בקטעי גנום אחרים. השפעת המוטציה יכולה להיות זניחה או משמעותית, ויכולה לתרום או לגרוע מההתאמה של הפרט לסביבתו. רוב המוטציות הן חסרות השפעה, או בעלות השפעה שלילית. מוטציות נגרמות באופן ספונטני, כתוצאה משגיאות בשכפול החומר הגנטי של התא במהלך חלוקה רגילה או בחלוקה מינית, כתוצאה מתגובה כימית או פוטוכימית או כתוצאה משילוב נגיפי-רטרו בחומר התורשתי. מוטציה יכולה להשפיע על ייצור חלבונים, RNA קטליטי, על קטעי DNA הנקשרים לקטליזטורים בתא וכיוצא בזה. שינויים אלה עשויים להשפיע על הפעילות הפיזיולוגית של התאים. שינויים פיזיולוגיים יכולים, למשל, לגרום לשינויים בהתפתחות העוברית שגורמים לשינויים בהתנהגות ובאנטומיה. ישנן ראיות לכך שבמצבים של עקה, התא מגביר את קצב המוטציות בו (לעיתים פי 100 מיליון). הגברה זו מאפשרת קצב מהיר יותר של התפתחות של תכונות מועילות, וכתוצאה מכך מתאפשרת הסתגלות מהירה יותר לסביבה שהשתנתה. שחלוף באורגניזמים המתרבים ברבייה זוויגית מופיע כל גן בשני עותקים. מקורו של עותק אחד הוא באבי הפרט ומקור העותק השני הוא באמו של הפרט. הפרט מוריש לצאצא שלו את אחד העותקים מכל גן שלו. עותק זה נבחר באקראי בין שני העותקים, כתוצאה מהחלפת מקטעים בין זוג כרומוזומים הומולוגיים (ליתר דיוק בין הכרומטידות שלהם), בזמן חלוקת הפחתה (מיוזה). לכן, גנום הצאצא מכיל באקראי חצי מהגנים של אביו וחצי מאלה של אמו. תאחיזה היא מצב שבו שני גנים נוטים להיות מורשים יחדיו לצאצאים בסיכוי גבוה מ-50% אחוז. למשל, אם A ו-a הם אללים של גן אחד ו-B ו-b הם אללים של גן שני, מצב שבו כמעט לכל פרט עם אלל A יש גם אלל B בגן השני וכמעט לכל פרט עם a יש b עשוי להעיד על תאחיזה בין הגנים. ביצורים שונים יש כמות שונה של שחלופים. בהליך הייצור של תאי זרע של הזבוב, למשל, אין שחלוף כלל. נאוטוניה והיפרמורפיזם ישנם גנים שתפקידם לווסת את מידת הביטוי של גנים אחרים, ואת משך הביטוי. גנים אלו נקראים "גנים רגולטיביים". מוטציה בגן כזה עוצרת, מאטה, מאיצה, מפתחת מבנה מסוים או התנהגות מסוימת אצל הפרט. לעצירה והאטה כזו קוראים נאוטוניה. להאצה ולפיתוח קוראים היפרמורפיזם. דוגמאות: אישה שבגלל מוטציה תפריש לדמה יותר טסטוסטרון מהרגיל תגדל זקן כמו גבר (היפרמורפיזם) וגבר שבגלל מוטציה יפריש לדמו הורמונים נשיים יגדל שדיים (היפרמורפיזם). הכשכוש בזנב אצל כלב הבית הוא נאוטוני – זו התנהגות של גורי זאבים. סוג חשוב של נאוטוניה הוא הגעה לבגרות המינית לפני ההגעה ל"בגרות פיזיולוגית", כפי שקורה ברֹאשָׁנִים של מיני סלמנדרה מסוימים, כגון אקסולוטל מקסיקני. גנטיקה של אוכלוסיות הפנוטיפ תלוי בגנוטיפ והבדלים בפנוטיפ בין פרטים שונים באוכלוסייה מבטאים חלק מההבדלים הגנטיים ביניהם. בכל אוכלוסייה קיים מגוון גנטי כלשהו. למשל, לבני אדם יש צבעי עיניים שונים משום שאנשים נושאים מטען גנטי שונה. אוכלוסייה עוברת אבולוציה כאשר תדירותם של אללים מסוימים או של צירופי אללים מסוימים משתנה. גורמים שונים עשויים להקטין את המגוון הגנטי עד למצב של קיבוע – מצב שבו קיים רק אלל אחד של גן מסוים באוכלוסייה. למשל, לפני הגעת האדם הלבן לאמריקה, לכל תושבי אמריקה היה סוג דם O. ממצב של קיבוע אפשר לצאת באמצעות קבלת מהגרים מאוכלוסייה אחרת או באמצעות מוטציה. מצבי קיבוע מאיטים את המשך האבולוציה של האוכלוסייה ומסכנים את הישרדות האוכלוסייה בסביבה משתנה. זאת משום שמגוון גנטי מגדיל את הסיכוי שפרטים מסוימים מהאוכלוסייה יתאימו לסביבה אחרי שינוי. ישנם מספר מנגנונים שמרחיבים את המגוון הגנטי באוכלוסייה. מוטציות (יצירת אללים חדשים לחלוטין) הן מנגנון הגיוון העיקרי בגנום של יצורים בעלי רבייה אל-זוויגית. מנגנון נוסף לגיוון גנטי בחלק מיצורים אלה הוא מנגנון העברה גנטית אופקית – בעיתות מצוקה קיומית, ישנם חד תאיים הנוטים לספח חומר תורשתי מפרטים מתים ולשלבו בחומר התורשתי שלהם. לעיתים שילוב זה יוצר צירוף חדש בין גנים ותיקים וצירוף זה מאפשר שרידה. דרך נדירה יותר להעברה גנטית אופקית היא העברת חומר גנטי מפרט לפרט בשל תקלה בפעולתו של נגיף או סיפוח חומר תורשתי של נגיף אל החומר התורשתי של היצור החי. חלבוני סוכך הם דוגמה לחומר תורשתי הקיים ביצורים חיים רבים ומקורו בחומר תורשתי של נגיף. הגיוון הגנטי של אוכלוסיות בעלות רבייה זוויגית גדול בהרבה משל אלה שאינן מתרבות בזיווג. זאת משום שבאוכלוסיות של יצורים אלה יש שחלוף קבוע של חומר הגנטי בעת הרבייה. שחלוף זה מאפשר יצירה של צירופים חדשים בין אללים קיימים ומגביר את סיכויי האללים האלה לשרוד. סיבה נוספת לגיוון הגנטי הרב במינים המתרבים זוויגית היא העובדה שהם דיפלואידים – כלומר יש להם מערכת גנטית כפולה. באוכלוסיות בעלות רבייה זוויגית קיימים מעט מאוד פרטים הזהים זה לזה בכל מטענם הגנטי (תאומים זהים). הגירה בין אוכלוסיות (זרימת גנים) מייבאת אללים חדשים ומגדילה את המגוון הגנטי של האוכלוסיות. על אף שצירופי הגנים אצל הפרטים באוכלוסייה משתנים מדור לדור, תדירות האללים באוכלוסייה כולה נותרת קבועה למדי, כל עוד אין פועלים על האוכלוסייה כוחות אבולוציוניים. אצל רוב מיני היונקים, עבור למעלה מ-90% מהגנים יש רק אלל אחד. מינים מסוימים מתרבים באופן לא זיווגי בסביבות נוחות למחיה אך מתרבים זיווגית בסביבות קשות (תולעים נימיות למשל) או מפעילים מנגנונים אחרים להחלפת גנים בין פרטים (העברה גנטית אופקית בחיידקים). נישואי קרובים והאבקה עצמית מעודדים ביטוי פנוטיפי של המגוון הגנטי. מנגנונים אלה מזרזים הן סילוק של אללים מזיקים מהמאגר הגנטי של האוכלוסייה והן עלייה בתפוצתם של אללים שמתאימים לסביבה. ברמת הפרט, ברירת שארים והאבקה עצמית תורמות ליכולת הרבייה רק בסביבות מחיה קשות מאוד. סחף גנטי סחף גנטי הוא תופעה בגנטיקה של אוכלוסיות שבה נוצר שוני אקראי ומשמעותי בתדירות האללים בין דור לדור. סחף גנטי מתרחש כמעט אך ורק באוכלוסיות קטנות, משום שהחוק החלש של המספרים הגדולים קובע, שבמדגמים קטנים יש סיכוי טוב שתהליכים שווי הסתברות, כמו הורשת כל אחד משני אללים שווי תפוצה, לא יתרחשו במספר דומה של מקרים. לדוגמה: באוכלוסייה אנושית קטנה של 10 משפחות עם תפוצה שווה של אלל לעיניים כחולות ואלל לעיניים חומות, סביר מאוד שדור ההורים יוריש לדור הבנים יותר אללים לעיניים כחולות (או להפך, חומות). בניגוד לכך, באוכלוסייה אנושית בת 10,000 משפחות, הסיכוי להורשה לא שווה של שני האללים הוא אפסי. סחף גנטי לעיניים כחולות היה בעדה הדרוזית (בראשית דרכה). ברירה טבעית הברירה הטבעית היא הרעיון החשוב ביותר בתורת האבולוציה. החומר התורשתי מועבר מדור לדור ברבייה ולעיתים נוצרים בו שינויים, המועברים גם הם ברבייה. שינויים כאלה יכולים להיווצר במוטציה או בשחלוף. השפעת השינויים יכולה להיות זניחה, משמעותית לחיוב או משמעותית לשלילה עבור תפקוד האורגניזם בסביבתו. ברירה טבעית היא מצב שבו תנאי הטבע בסביבה מסוימת נותנים לפרטים המבטאים ומורישים תכונה מסוימת סיכוי טוב יותר להתרבות מאשר לפרטים אחרים באותה הסביבה. לדוגמה, בסביבה מוכת מלריה, יש ברירה טבעית לטובת אנשים שכדוריות הדם האדומות שלהם חיות זמן קצר יותר מהמקובל, כגון נשאי אנמיה חרמשית. מין טקסונומי הוא קבוצה של אוכלוסיות המסוגלות לקיים ביניהן קשרי רבייה. בעקבות תהליך הברירה הטבעית גדלים ההבדלים בין אוכלוסיות נפרדות של אותו מין. תהליך זה יכול גם לגרום לאוכלוסייה ממין מסוים להתפתח למין חדש. התרבות תכונות מסוימות בסביבה מסוימת נובעת משלוש עובדות: קיים מגוון תורשתי באוכלוסיות האורגניזמים. כמות הצאצאים שהאורגניזמים מולידים עולה על זו שיכולה לשרוד. כושר ההישרדות וההתרבות של כל צאצא מושפע ממטענו הגנטי. תנאים אלה יוצרים תחרות שרידה תוך מינית. פרטים בעלי יתרון בתחרות מעמידים יותר צאצאים. אם היתרון נובע משוני בחומר התורשתי, אזי יש סיכוי שהם יורישו יתרון זה, עם החומר התורשתי המקודד לו, לצאצאיהם. באופן זה, אחוז הפרטים באוכלוסייה שהם בעלי התכונה הנותנת יתרון יגדל מדור לדור. סוגי הברירה הטבעית ברירה חד-כיוונית: שינויים סביבתיים, כגון שינויי אקלים או הופעת טפיל או טורף חדש, גורמים לעיתים לתנודה של תכונה מסוימת אל קיצוניות כלשהי. ברירה מייצבת: ברירה הפועלת לשימור הסטטוס-קוו. לדוגמה, משקל ממוצע של תינוקות אנושיים בזמן הלידה (3.5 ק"ג) קשור סטטיסטית לשרידות גבוהה יותר ממשקל קיצוני. לתינוקות כבדי משקל יש סיכוי גבוה יותר לסיבוכים בזמן לידה ולתינוקות קלי משקל יש סיכוי גבוה לבעיות בריאותיות אחרות. ברירה משבשת: ברירה המעדיפה קיצוניות והופכת אללים מהסוג המתון של התכונה לנדירים יותר במאגר הגנים של האוכלוסייה. לדוגמה, ברירה טבעית נגד פרטים שאינם זכרים מובהקים ואינם נקבות מובהקות בחולייתנים (ברירה טבעית בעד תאי רבייה קטנים ומהירים או תאי רבייה גדולים ואטיים וברירה טבעית בעד פרטים המייצרים רק סוג אחד של תאי רבייה). יתרון לנדיר: מצב שבו תכונה מסוימת נותנת יתרון רק בתנאי שהיא נדירה. מצב זה אינו משנה את הסטטוס-קוו אבל מאפשר קיום לקיצונים. דוגמה: מצב שבו לרוב הפרטים יש צבעי הסוואה והפרטים שאיבדו אותם מעטים מספיק כדי שהטורפים לא יבינו שהם אכילים, אף על פי שהם ייראו מיד. ברירה הזדווגותית: פועלת על גורמים המשפרים את הסיכוי של אורגניזם להזדווגות. משיכה מינית, אצל בעלי-חיים רבים, מהווה גורם חשוב של ברירה אף על פי שהיא עשויה להגדיל גם את הסיכוי להיטרף (ראו עקרון ההכבדה). לדוגמה, זנב מפותח וצבעוני אצל טווס, קרניים מסועפות אצל אייל. הסתגלות אבולוציונית הסתגלות היא שינוי בתכונה המגביר את יכולת ההישרדות וההתרבות. חלק גדול מההסתגלויות הן שינוי קטן במבנה קיים, שמאפשר לו תפקיד חדש. לדוגמה, שינוי גזרת כף היד והאצבעות באבות האדם, ממבנה המתאים בעיקר ללפיתת ענפי עצים למבנה המתאים בעיקר לשימוש בכלים. אבולוציה מתבדרת ואבולוציה מתכנסת אבולוציה מתבדרת מתרחשת כאשר האוכלוסייה נפרדת לשתי אוכלוסיות חדשות. כל אוכלוסייה חדשה ממשיכה להשתנות באופן עצמאי והדרגתי. בחלוף הדורות, שתי האוכלוסיות הופכות פחות ופחות דומות זו לזו. השינויים הללו יכולים להתבטא במבנה הגוף, בפיזיולוגיה, בהתנהגות או רק ברמה המולקולרית. תהליך זה מואץ ככל שההבדל בין הסביבות (גומחות אקולוגיות) של האוכלוסיות גדול יותר. אבולוציה מתכנסת היא תהליך שבו ההבדלים בין מינים שונים הולכים וקטנים בעקבות הסתגלות לסביבות דומות. זהו תהליך הפוך לאבולוציה מתבדרת. הסתגלות לתעופה היא דוגמה טובה לאבולוציה מתכנסת. חרקים, פטרוזאורים, עופות ועטלפים, כולם משתמשים באותה שיטת תעופה וצורת הכנפיים שלהם דומה. זאת אף על פי שכל אותם האורגניזמים פיתחו כושר תעופה באופן בלתי-תלוי. דוגמה אחרת היא המראה והתפקוד הדומים של הכלבים, הצבוע (שעל פי ממצאים גנטיים קרוב יותר לחתול מאשר לכלב) והשד הטסמני שהוא חיית כיס. חוקרי האבולוציה התרבותית משתמשים באבולוציה מתכנסת כדי להסביר את התפתחותן של הסתגלויות דומות לתנאי סביבה דומים של חברות שונות. קו-אבולוציה קו-אבולוציה (Co-evolution או אבולוציה הדדית), היא השינוי שמתחולל בהרכב הגנטי של שני מינים המקיימים ביניהם יחסי גומלין, כתוצאה מהברירה הטבעית שהם מפעילים זה על זה. בתהליך זה מתפתחות בכל אחד משני המינים האלה תכונות שמתאימות אותם זה לזה. מוכרים סוגים ותת סוגים אחדים של קו-אבולוציה: קו-אבולוציה אנטגוניסטית – קו-אבולוציה שבין מינים אויבים: "מרוץ חימוש" אבולוציוני ממושך – מצב בו גם הצייד עובר הסתגלות לכל הסתגלות של הניצוד והניצוד עובר הסתגלות לכל הסתגלות של הצייד. הגעה לשיווי משקל יציב. יצירת מחזורים סדירים או תנודות בלתי סדירות לאורך זמן בהרכב הגנטי של שני המינים. הכחדה של אחד מהמינים. קו-אבולוציה מוטואליסטית – שני המינים עוברים התאמות שמועילות זה לזה. לדוגמה, קוליברי בעל מקור ארוך וצר, הוא תתרן יחסית ונמשך לצבע האדום. הפרחים שאותם הוא מאביק מתאימים לתכונות אלה, ואינם מתאימים לדבורים – עבורן הם צרים מדי, בעלי צוף מרוכז מדי, ולא מספיק ריחניים. מסלול התפתחותי מטפילות למוטואליזם ואפילו לסימביוזה. קו-אבולוציה תוך מינית. קו-אבולוציה בין זוויגים – קו-אבולוציה בין הזכרים והנקבות. קו-אבולוציה בין שלבי חיים – קו-אבולוציה בין צורת הבוגר לצורות הבלתי בוגרות (למשל התאמה ביכולת ההאכלה בין הורים לצאצאים). תורת המשחקים האבולוציונית היחסים בין פרטים מאותו מין הם יחסי תחרות מוגבלת – יחסים של סיוע הדדי המשולבים בניסיון השתלטות על המשאבים המשותפים. הדבר נכון גם לגבי מינים לא חברתיים. גם במינים אלה יש שיתוף פעולה בין הפרטים, כמו העמדת צאצאים ברבייה מינית. בתורת המשחקים, תכסיס (אסטרטגיה) הוא תוכנית פעולה שמורה לשחקן כיצד לפעול בכל מצב אפשרי של המשחק. אסטרטגיה יציבה אבולוציונית היא האסטרטגיה שלפי המודל, הברירה הטבעית תפעל תמיד להקנותה למרבית הפרטים באוכלוסייה. התכונות התורשתיות המאפשרות שרידה והתרבות של הפרט מנחות אותו לתת ולקחת מהפרטים הנכונים בזמן הנכון. מצב זה מאפשר לחזות אבולוציה תוך מינית בעזרת מודלים מספריים מתורת המשחקים. מודלים כאלה יכולים לחזות אסטרטגיה יציבה אבולוציונית כמו ויתור רב יותר לבנים מאשר לאחים, ולאחים מאשר לבני דודים (לאח יש בממוצע קרבה גנטית כמו לבן) וכמו יחס של יצורים חברתיים למוטנט שמתנהג בתועלתנות (במקרים מסוימים לכלל העדר עדיף להחזיק בתוכו את הפרטים התועלתנים, ובמקרים אחרים עדיף לנדות אותם). מודלים בולטים אחרים הם דילמת האסיר ומידה כנגד מידה. מקרואבולוציה מקרואבולוציה היא אבולוציה המתרחשת ברמה הגבוהה מרמת המין. המחקר במקרואבולוציה עוסק בעיקר בגילוי תהליכים מקרו-אבולוציוניים ובהערכת חשיבותם. בניגוד להליכי האבולוציה בתוך המין, נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, אין במקרואבולוציה מודלים מתחום תורת המשחקים. התצפיות בתחום מחקר זה נעזרות בעיקר בביומטריה מולקולרית, באנטומיה השוואתית ובפלאונטולוגיה – תיעוד המאובנים. תהליכים מרכזיים במקרואבולוציה: ספציאציה ספציאציה היא תהליך שבמהלכו מסתעף מין מסוים לשני מינים או יותר. תופעה זו נצפתה פעמים רבות, גם בתנאי מעבדה וגם בטבע. ספציאציה, אצל אורגניזמים המתרבים תוך רבייה זוויגית, מתרחשת כאשר פרטים מבודדים רבייתית זה מזה. הם מולידים צאצאים שנשארים מבודדים משאר האורגניזמים של אותו המין, ומתרבים בינם לבין עצמם בתוך אותה אוכלוסייה מבודדת. ישנם כמה מנגנוני התמיינות שונים: ספציאציה אלופטרית היא הצורה השכיחה ביותר הקיימת בטבע, ומתרחשת כאשר האורגניזמים מבודדים מבחינה גאוגרפית, דהיינו קיים חוצץ מוחשי אשר מפריד בין אוכלוסיות של מין מסוים. מכיוון שהברירה הטבעית והסחף הגנטי פועלים באופן בלתי תלוי בכל אוכלוסייה, ייווצרו בה בסופו של דבר אורגניזמים שלא יוכלו להזדווג עם האוכלוסיות האחרות. מנגנון של ספציאציה פראפטרית מתרחש כאשר אוכלוסיות קטנות של אורגניזמים מבודדות משאר האוכלוסייה בסביבה חדשה. הוא שונה מספציאציה אלופטרית בכך שהאוכלוסיות המבודדות קטנות בהרבה מאוכלוסיית המקור. אפקט המייסדים גורם לספציאציה מואצת כתוצאה מסחף גנטי ומברירה טבעית הפועלת על מאגר גנים קטן. הפסקת התרבות משותפת של קבוצה קטנה עם שאר האוכלוסייה, על אף שאין חציצה פיזית. בדרך כלל תופעה זו מתקיימת כאשר מתרחש שינוי קיצוני בסביבה. לדוגמה, צמח מסוג הדגניים מסוגל לעבור התמיינות כתגובה לזיהום מקומי של תרכובות מתכת. מתפתחים צמחים בעלי עמידות לקרקע עם רמה גבוהה של תרכובות מתכתיות. ההאבקה המשותפת בין הצמחים הרגישים לתרכובות מתכתיות לבין העמידים נפסקת, דרך השתנות מועד הפריחה של הצמחים העמידים. גרסה אחרת של מנגנון זה היא מקרו-מוטציה – מוטציה לשינוי במספר הכרומוזומים (חיבור שניים או התחלקות כרומוזום אחד) או מוטציה בצורת איברי הרבייה, שמאפשרת לפרט להתרבות רק עם פרטים אחרים שעברו או ירשו אותה מוטציה בדיוק. פרטים אלה הם כמעט תמיד אחיו. אצל צמחים, מקרו-מוטציה יכולה להיות גם הכפלת הגנום כולו. רבייה בררנית – הפרטים בוחרים, דור אחרי דור, להתרבות רק בתוך מגזרים של האוכלוסייה. צורה זו היא נדירה. דוגמה היפותטית: באוכלוסייה של טווסים מופיעים בו זמנית זכר מוטנט בלא זנב ונקבה מוטנטית שנמשכת להתרבות רק עם זכרים בלא זנב. אירועי ספציאציה תורמים לשיווי המשקל המקוטע – קפיצות/"התפרצויות" אבולוציוניות קצרות מלוות בתקופות ארוכות שבמהלכן המינים נשארים יחסית ללא שינוי. תאוריה זו משערת זיקה בין ספציאציה לאבולוציה מואצת, כאשר יש ברירה טבעית או סחיפה גנטית חזקות בנישות חדשות או באוכלוסיות קטנות. הביוגאוגרפיה חוקרת את תפוצתם של בעלי חיים וצמחים בתנאי מחיה מבודדים ואת ההסבר לתהליכי ההסתגלות השונים שלהם. לדוגמה, הביוגאוגרפיה משווה את יונקי הביב וחיות הכיס הנפוצים באוסטרליה ליונקי השליה הנפוצים בשאר העולם, כולל את דרך היכחדותם משאר העולם. היכחדות היכחדות היא היעלמות מוחלטת של מין כלשהו. זהו אירוע נפוץ המהווה חלק אינטגרלי מתהליך המקרו-אבולוציה. מינים נוצרים ונכחדים באופן תדיר. מספר המינים הקיימים בעולם בכל תקופה נתונה (למעט תקופת תחילת קיום החיים) הוא זעום לעומת מספר המינים שהתקיימו אי פעם. תהליך האבולוציה של המינים השורדים מושפע גם מההיכחדות של מינים אחרים. תהליכי היכחדות עיקריים: היכחדות איטית-הדרגתית המאופיינת בחוסר הצלחה של מין להסתגל. לדוגמה, היכחדות של עופות חסרי כנפיים שניזונים מחרקים באי מבודד, לאחר שהאדם הביא לאי חתולי בית המכלים את מזונם. היכחדות כביכול – לעיתים קשה להבדיל בין מצב שבו מין נכחד והנישה שלו נתפסה על ידי מין דומה לו, לבין מצב שבו האוכלוסיות של אותו מין עברו שינויים אבולוציוניים בהתאמה לתנאי הסביבה המשתנים, עד שמכל אחת מהן נוצר מין חדש. יש המכנים תהליך השתנות כזה "הכחדה כביכול". היכחדות המונית נגרמת מאירוע פתאומי (כמו פגיעת מטאור, קפיאת יבשת אנטארקטיקה, והיווצרות מעבר בין יבשות המביא טורפים חדשים לכל אחת מהן) שאין זמן להסתגל אליו בהדרגה בעזרת תהליכי מוטציה וברירה טבעית. היסטוריית היווצרות החיים ביומטריה קלאסית ומולקולרית הביומטריה מנסה ללמוד על ההיסטוריה של התפתחות החיים מסמנים שהשאירו אורגניזמים עתיקים בקרקע ומהגנוטיפ והפנוטיפ של המינים ששרדו. פלאונטולוגיה, תורת המאובנים, חוקרת את הסימנים שהשאירו אורגניזמים עתיקים בשכבות קרקע שונות. הביומטריה ה"קלאסית" נשענת על הפלאונטולוגיה ועל האנטומיה המשווה (השוואה צורנית בין מינים חיים). היא מנסה לסווג ולמיין את עולם החי לפי מאפיינים חיצוניים – מאפייני העצמות והאיברים, סוגי הסימטריה באורגניזם וכדומה. הנחת היסוד של האבולוציה היא שתכונותיו הנוכחיות של כל יצור הן תוצאה של ברירה טבעית ממושכת. רוב התכונות משתנות לאט במשך דורות רבים. לכן מידת הדמיון בתכונה מסוימת אצל שני מינים יכולה להעיד על מידת קרבתם האבולוציונית. השוואה מורפולוגית של מאובנים לצד מינים קיימים מצליחה בעיקר בעבודה עם חלקי גוף גדולים וקשיחים שמשתמרים היטב. מאובנים מעניינים במיוחד הם מאובני מעבר – מאובני פרטים ממינים שזה עתה הפכו מוכרים למדע והמהווים הסבר לקשר בין מינים המוכרים זה מכבר. לדוגמה: האב המשותף לזאב ולדוב. אולם, מרבית המחקר הביומטרי הקלאסי נעשה באיסוף נתונים מורפולוגיים על מינים שהמאובנים או הפרטים החיים שלהם מוכרים זה מכבר. לדוגמה: מדידות והשוואות של איברים הומולוגיים – איברים שווי מוצא אבולוציוני שאינם בהכרח שווים בתפקוד במינים השונים. כנפי העטלף וסנפירי הדולפין הומולוגיים לכף היד של הקוף ומדידות הקשורות באיברים הומולוגיים אלה מספקות מידע על הקרבה בין סדרות יונקים אלה. תורת הביומטריה המולקולרית נשענת על הביוכימיה של מערכת התורשה ומשווה את רצפי הגנים. לפי תורה זו, בכל תהליך של שכפול DNA חלות טעויות אקראיות (מוטציות), שרובן נייטרליות (לנושא אותן אין יתרון או נחיתות על נושאי הרצף המקורי). במהלך הדורות מצטברות המוטציות בגנום. אם משווים רצף DNA מסוים באוכלוסייה של פרטים שונים (מאותו מין או ממינים שונים), רואים ברוב המקרים שונות מסוימת בין הרצפים. השונות תלויה במידת הקרבה המשפחתית בין הפרטים. חלק מהרצפים מקודדים לתכונות בסיסיות ועתיקות מאוד ולכן אפשר למצוא רצפים זהים או דומים מאוד בקרב אורגניזמים רחוקים (רצפים שמורים) כמו בני אדם ומדוזות. קיימים אלגוריתמים שונים למדידת הקרבה. כל אלגוריתם מבוסס על הנחות יסוד שונות לגבי תהליכי מוטציה ספציפיים. מאובנים חיים הם פרטים החיים כיום ושייכים למינים, לסוגים ולסדרות שנמצאות על סף הכחדה כבר מיליוני או אפילו מאות מיליוני שנים. הם נקראים מאובנים חיים משום שהרבה יותר קל למצוא מאובן מסדרתם מאשר אותם. לדוגמה, פרטים ממינים בודדים של דגי ריאות ששרדו. מאובנים חיים מאפשרים לבדוק את הקשר בין הביומטריה הקלאסית לביומטריה המולקולרית. הביומטריה מאפשרת לשרטט עצים אבולוציוניים שאורכי ה"ענפים" שלהם מייצגים את מידת השוני בין המינים, ציר ה-Y של המשטח שעליו משורטט העץ הוא ציר הזמן וציר ה-X מייצג מידה כל שהיא של תכונה שלפיה מחושבת הקרבה בין המינים (למשל יעילות תעופה או יעילות נשימה). עצים אבולוציוניים מורכבים גם בעזרת קלדיסטיקה – שיטה למיון ולנתינת שמות לקבוצות של מינים על פי ההיסטוריה האבולוציונית שלהם. על פי שיטה זו, שמה של כל קבוצת מינים נקבע על ידי שם האב קדמון המשותף שלה. מקור החיים חוקי האבולוציה הידועים אינם מצביעים על מסלול אבולוציוני הכרחי בודד ואינם יכולים להחליף את למידת ההיסטוריה של התפתחות החיים על פני כדור הארץ. אחת השאלות המרכזיות הקשורות במקרו-אבולוציה היא: מהם התנאים הגאולוגיים והאסטרונומיים ההכרחיים לאבולוציה כלשהי או לכיוון אבולוציוני מסוים? מהעובדה שטרם נמצאו חיים מחוץ לכדור הארץ נוטים המדענים להסיק שהתנאים הגאולוגיים והאסטרונומיים ההכרחיים לאבולוציה כלשהי הם תנאים נדירים יחסית, אולם קשה להסיק מהם תנאים אלה ממדגם של כוכב לכת יחיד שעליו התפתחו חיים. חקר ההיסטוריה של האבולוציה על כדור הארץ הוכיח שחלק מההשערות שהיו מקובלות בעבר לגבי תנאים אלה אינן נכונות. השערה אחת שהסתברה כשגויה היא שחיים חייבים להתפתח על פני כוכב לכת בעל אטמוספירה חמצנית. התברר שהאטמוספירה של כדור הארץ לא הייתה חמצנית כשהחיים נוצרו עליו. היא הפכה לחמצנית בעקבות תהליכי הפוטוסינתזה שאימצו חלק מהתאים החיים. עד להתפתחות הפוטוסינתזה נשמו רוב היצורים החיים תרכובות גופרית ממקור געשי. השפעות חברתיות ותרבותיות תורת האבולוציה במדע החברה רעיונותיו של דרווין השפיעו גם על מדעי החברה. ההשפעות הבולטות הן בגישה ההתנהגותית בפסיכולוגיה, בפסיכואנליזה ובמודלים בפסיכולוגיה חברתית, בכלכלה ובסוציולוגיה. מודל מפורסם בסוציולוגיה הוא הדרוויניזם החברתי. הוא פותח על ידי הרברט ספנסר, שסיכם הגיגים חברתיים בסגנון דרוויניסטי, שפורסמו לפני הופעת תורת דרווין. הדרוויניזם החברתי השתמש במונחים אבולוציוניים כדי להסביר התפתחות חברתית. ספנסר טען כי החברה עוברת אבולוציה באותו אופן שבו עוברים אותה המינים החיים. תורת האבולוציה ואאוגניקה בעשורים הראשונים של המאה העשרים שימשו תירוצים המנוסחים בהשראת תורת האבולוציה כהצדקה לחוקי עיקור כפוי של מפגרים, נכים, חולי נפש ואנשים אחרים שנחשבו ללא רצויים מבחינה חברתית כחלק מתנועת האאוגניקה. התנועה הייתה דומיננטית בארצות הברית (שם גם שימשה להצדקת מכסות הגירה), בקנדה ובמדינות סקנדינביה. התנועה איבדה מומנטום לאחר מלחמת העולם השנייה וזוועותיה, אולם עיקורים כפויים המשיכו במדינות מסוימות בארצות הברית עד תחילת שנות השבעים של המאה העשרים. האידאולוגיה הנאצית שאבה מהדרוויניזם החברתי צידוקים למעשי אלימות נגד מגזרי חברה רבים. הנאצים פיתחו תאוריה בשם "תורת הגזע", המסווגת ומדרגת את הגזעים האנושיים, וגורסת כי הגזע העליון הוא הגזע הארי, בעוד גזעים אחרים כגון סלאבים, שחורים, צוענים ויהודים נחותים מבחינה טבעית וגנטית, מהווים סכנה לטוהר ולשלטון הגזע הארי, ולכן עליהם להיכחד. ההתאכזרות לא כוונה רק כלפי בני גזעים אחרים, אלא התבטאה גם בפגיעה בנכים, מפגרים והומוסקסואלים, שתורצה בצורך לשמור על "טוהר הגזע". ההשראה לחוקי העיקור הנאציים באה מחוקי העיקור שחוקקו קודם לכן בארצות הברית. צידוקים אלו התבססו על פרשנות מוטה ומגמתית של עקרון הברירה הטבעית, כגון החלפת המונח "המתאים שורד" ב"החזק שורד" או ב"האכזר שורד". היפנים אימצו באותה תקופה רעיונות דומים, כדי להצדיק את נישול שכניהם ועריכת ניסויים בנשק ביולוגי וכימי באוכלוסיות אזרחיות בחבלי ארץ כבושים. ההתנגדות לתורת האבולוציה כשהופיעה תורת האבולוציה של דרווין, היא זכתה להתנגדות תקיפה על רקע נימוקים מדעיים ודתיים גם יחד. הנימוקים המדעיים העיקריים נגדה היו ששכבות המאובנים לא הראו צורות ביניים של מאובנים בין מין למין, כפי שחזתה תורת האבולוציה, וקושי של התאוריה להסביר במונחים של ברירה טבעית התפתחות של איברים מורכבים כגון העין, שלא ברור איזה יתרון אבולוציוני יש להם לפני שהגיעו לצורתם הסופית והמתפקדת. כמו כן טוענים נגדה שהסיכויים להתפתחות של חיים מורכבים דרכה הם אפסיים, גם אם נותנים לתהליך הזה מיליארדי שנים. אולם, ההתנגדות שנחשבה למכריעה הייתה שתורת הברירה הטבעית לא עלתה בקנה אחד עם תאוריות ההורשה של המאה ה-19. באותה תקופה האמינו בהורשה מעורבבת (blending inheritence), כלומר שתכונות האב והאם מעורבבות בצאצא. לכן, נטען, גם אם מופיעה תכונה בעלת יתרון אבולוציוני, למשל ג'ירף עם צוואר מעט יותר ארוך, היא תתערבב ותיעלם בדורות הבאים ולא תשפיע על התפתחות המין. דרווין ניסה להתמודד עם ביקורת זו כשהציע תיאורית הורשה ספקולטיבית בעלת מאפיינים למארקיאנים שכינה פנגנזה, אך ללא הצלחה. רק כשאוחדה תורת ההורשה של מנדל עם הברירה הטבעית של דרווין בסינתזה האבולוציונית המודרנית בשנות השלושים של המאה העשרים נפתרה בעיה זו. במהלך המאה העשרים, מדענים סובייטים מובילים, ובראשם טרופים ליסנקו, התנגדו לתורת האבולוציה מסיבות אידאולוגיות ודגלו בלאמארקיזם. אבולוציה ודת מגלי האבולוציה עצמם וכן תאולוגים רבים במאה ה-19 לא ראו סתירה בין אמונותיהם הדתיות המגוונות לבין הממצאים המדעיים בדבר האבולוציה. בשנת 1856, שלוש שנים לפני פרסום ספרו של דרווין, "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית", כתב הכומר הצרפתי לה נואר (le Noir): למארק עצמו הפגין דאיזם מעורפל. הוא כתב: דרווין כתב על השלכות האבולוציה: מהבחינה הדתית – על-פי פשט הכתובים, כתבי הקודש של היהדות, הנצרות והאסלאם מתארים תהליך של בריאה מכוונת, שהביאה להופעה של בעלי החיים השונים, לרבות בני האדם, על כדור הארץ. ומכיוון שבדורו של דרווין קבלת פשט הכתובים נחשבה לנחלת הכלל, הייתה התנגדות נמרצת לתורת האבולוציה, מסיבות דתיות. כיום הוגים דתיים מחזיקים בטווח עמדות רחב, החל מהבריאתנות המפרשת את המקרא כפשוטו ושוללת כל שינוי אקראי במיני בעלי החיים, וכלה בתפיסה המפרידה את החשיבה התאולוגית מעולם הטבע ומאמצת את השיטה המדעית והתאוריות הנולדות ממנה. לפי תורת התכנון התבוני הייתה התפתחות הדרגתית במינים, אך היא אינה נובעת ממוטציות אקראיות אלא מיד מכוונת. לימודי אבולוציה בישראל בישראל, כחלק מלימודי הבגרות בביולוגיה ישנו פרק רשות העוסק בנושא האבולוציה. במהלך 2011 נבחנו עליו כחצי אחוז בלבד מכלל תלמידי התיכון בארץ. במסגרת לימודי המדעים בחטיבות הביניים אין תוכנית לימוד של תורת האבולוציה, אך מורים רשאים ללמד אותה ביוזמתם. מורים אחדים טענו כי בהשתלמויות אותן הם עוברים נאמר להם כי אסור להם להשתמש במילה "אבולוציה" ואסור להם לערוך השוואות בין האדם לבין גורילות, אך משרד החינוך טען בתגובה כי לא קיימת הנחיה שכזאת. באוניברסיטאות בישראל, כמו בכל שאר ארצות המערב, תורת האבולוציה מהווה בסיס למדעי החיים ונלמדת בקורסי חובה לתואר ראשון בפקולטות ללימודי הביולוגיה. ראו גם גנאלוגיה אבולוציה אפיגנטית בריאה ספונטנית פלאואנתרופולוגיה צ'ארלס דרווין ניסוי האבולוציה של אי קולי אבולוציה ניסויית אבולוציה של האדם שיעור התמיכה באבולוציה אבולוציה כתאוריה וכעובדה ציר הזמן של ההיסטוריה האבולוציונית של החיים לקריאה נוספת צ'ארלס דרווין, מוצא המינים – ספרו המפורסם של צ'ארלס דרווין – ירושלים: מוסד ביאליק, 1960. ריצ'רד דוקינס, השען העיוור, תרגם עמנואל לוטם, תל אביב: דביר, 1993. ריצ'רד דוקינס, ההצגה הגדולה בתבל: הראיות בזכות האבולוציה, אור יהודה: דביר, 2010. סטיב ג'ונס, כמעט כמו לווייתן: מוצא המינים נכון לעכשיו, תרגמה מאנגלית: עדי מרקוזה-הס, תל אביב: ידיעות ספרים, 2006 (ספר שהוא מעין מהדורה מודרנית של ספרו המקורי של דרווין בהתאם לידע המדעי הנוכחי). סטיבן ג'יי גולד, מאז היות דרווין, אור יהודה: ספרית מעריב, 1995. דוד וול, פרקים בהיסטוריה של תורת האבולוציה: על הרעיונות ועל אלה שהגו אותם, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2010. דוד, וול, הכוחות המניעים באבולוציה: תהליכים גנטיים באוכלוסיות, תל אביב: רמות, 1985. ניל שובין, הדג שבתוכנו: מסע אל ההיסטוריה בת 3.5 מיליארד שנים של גוף האדם, תרגמה מאנגלית: עדי מרקוזה-הס, תל אביב: ספרי עליית הגג, 2010. דן גראור, אבולוציה: מדרווין עד ה-DNA, ספריית אוניברסיטה משודרת, תל אביב: משרד הביטחון, 1994. חוה יבלונקה ומריון ג' למב, אבולוציה בארבעה ממדים: תורשה גנטית, אפיגנטית, התנהגותית וסמלית בתולדות החיים, תרגמה: ברוריה בן-ברוך, תל אביב: עם עובד, 2009. חוה יבלונקה, אבולוציה (7 יחידות לימוד ב-3 כרכים), תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1994-1997. יוסף נוימן, החיים ותודעת החיים: היווצרות החיים, דארוויניזם, האדם, תל אביב: רסלינג, 2010. ג'רי א. קווין, למה האבולוציה נכונה, הוצאת משכל, תל אביב, 2013, סטיוארט קאופמן, Origins of Order: Self-Organization and Selection in Evolution, יצא בשנת 1993, אוניברסיטת אוקספורד. קישורים חיצוניים ראיות ותגליות חדשות ומצטברות, שהובילו את המגזין המדעי Science להכתיר את שנת 2005 כשנת האבולוציה סקירה על רעיון האבולוציה – באתר "בארץ הדעת" איריס פריי, כיצד התהוו החיים, כיצד החלה האבולוציה ואיך הפך חומר דומם לחומר חי – באתר "סנונית" (פורסם בגליליאו) צ'ארלס דרווין, "מוצא המינים" מסע בנבכי האבולוציה – באתר PBS סמדר רייספלד, תפישות מוטעות בנושא האבולוציה – חלק א', באתר הידען, פורסם בגליליאו, 16.8.2009 אבולוציה ובריאתנות באתר תוכנית המחשבה הביולוגית של האוניברסיטה הפתוחה. אבולוציה והתנהגות בעולם החי , קורס וידאו באתר אוניברסיטה מצולמת רנה דאקוורת׳, אסונות ורגיעות, הזמן הזה, מכון ון ליר, נובמבר 2020 מבוא לאבולוציה, סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל | ארנון לוטם, ההיסטוריה של האבולוציה > חלק א' > חלק ב' | חנה יבלונקה, דרכיה העקלקלות של האבולוציה > חלק א' > חלק ב' | יואל רק, האבולוציה של האדם > חלק א' > חלק ב' | לילך הדני האבולוציה של הרבייה המינית | רועי קישוני, חיידקים, רפואה ואבולוציה | יעקב שביט, יחסי הדת והאבולוציה | אייזיק לובלסקי, תורות גזע ודרוויניזם חברתי | אורן הרמן, אלטרואיזם ואבולוציה | צחי פלפל, עתיד האבולוציה | מנחה ליעד מודריק, עורכת ראשית מאיה גייר, יוני 2019 ביאורים הערות שוליים תחומים בביולוגיה אקולוגיה צ'ארלס דרווין תאוריות מדעיות

אבולוציה (באנגלית: Evolution) היא תאוריה מדעית המסבירה כיצד כל המינים התפתחו מאב קדמון משותף על ידי תהליכים של התאמה הדרגתית לסביבה ושינויים בסחף הגנטי. לפי התאוריה, לרוב תכונות גנטיות אקראיות המגדילות את הסיכוי לשרוד או שמעודדות ילודה יעברו משום כך בתורשה למספר רב יותר של צאצאים עד שלבסוף כל הפרטים ללא תכונה זו ייכחדו. תהליך זה חוזר שוב ושוב לאורך הדורות ומרחיק את הצאצאים מבחינה גנטית מאבות אבותיהם עד שלבסוף ייחשבו כמינים חדשים לגמרי. תהליכים אלו נמשכים לרוב לאורך מיליוני שנים אך ניתן להיווכח בהם גם בפרקי זמן קצרים הרבה יותר כאשר מדובר ביצורים בעלי מחזור חיים קצר ומספר צאצאים רב כגון חיידקים ווירוסים.אֵבוֹלוּצְיָה בִּיּוֹלוֹגִית היא תהליך השינוי הגנטי באוכלוסייה של אורגניזמים לאורך דורות. התהליך כולל הן שינויים בתדירות ההופעה של אללים באוכלוסייה (כגון אלה שקובעים את סוג הדם) והן שינויים מצטברים העשויים להביא ליצירת מינים חדשים, כגון להתפתחות מצורות החיים החד-תאיות הקדומות למגוון היצורים החיים כיום – חד-תאיים מורכבים, הצומח, פטריות ובעלי חיים, בכללם האדם. האבולוציה הביולוגית היא תהליך שמתרחש באוכלוסיות ולא בפרטים בודדים.תאוריית הָאֵבוֹלוּצְיָה היא תאוריה מדעית הולכת ומתפתחת המסכמת את הבנתם של חוקרי הביולוגיה בתהליכי האבולוציה הביולוגית. אבולוציה נצפתה בניסויים רבים והתאוריה אודותיה מקובלת כיום על ידי רובם המכריע של הביולוגים, והיא כוללת בבסיסה ידע בדבר מנגנוני הורשה וגנטיקה, את התאוריה של צ'ארלס דרווין על אודות אבולוציה דרך ברירה טבעית וכן התפתחויות מאוחרות יותר, כגון הסינתזה המודרנית. מדענים ממשיכים לחקור אספקטים של האבולוציה, דרך הצעה וניסוי של היפותזות, כמו גם פיתוח תאוריות המבוססות על ידע חדש מהשטח וממעבדות, וכן ממידע שמושג דרך ביולוגיה מתמטית ותאורטית. התגליות הקיימות והמתפתחות בתחום משפיעות לא רק על תאוריית האבולוציה, אלא גם על תחומים אחרים ונרחבים במדע ובטכנולוגיה.מתוך זיהוי והבנת המשותף לכל עולם האורגניזמים – מנגיפים וחיידקים דרך צמחים ופטריות ועד לבעלי חיים – היא מאפשרת להכיל את תחומי הביולוגיה השונים בגוף ידע אחד, ולנצל ידיעות שנרכשו בחקר אורגניזם אחד לצורך העמקת המחקר וההבנה הביולוגית של אורגניזמים רבים אחרים. תורת האבולוציה מסבירה את היווצרות מגוון היצורים החיים ואת השוני הרב הקיים בתכונותיהם המורפולוגיות, הפיזיולוגיות וההתנהגותיות. כמו כן, היא מלמדת על מורכבותם של היצורים החיים ועל היווצרותם של מינים טקסונומיים חדשים ומאפשרת להבין את המבנה של מערכות אקולוגיות. הבנת עיקרי התהליך האבולוציוני תרמה למחקר הביולוגי, הרפואי והחקלאי, והביאה לפיתוחן של שיטות ייצור והפקה של מוצרים וחומרים מהטבע, לשימור טבע ולניהול מושכל של משאבי טבע.לתאוריית האבולוציה הביולוגית השלכות חשובות גם על התפיסה האנושית של תהליכים: היא העניקה השראה לחוקרים בתחומים כמו תכנות מחשבים ותהליכי אופטימיזציה (כגון אלגוריתם גנטי), וכן תרמה להתפתחות רעיונות חברתיים ואנתרופולוגיים (כגון אבולוציה חברתית ותרבותית), אתיים ופילוסופיים. השפעות אלה על תחומים שאינם ממדעי הטבע עוררו גם התנגדות חזקה מימי דרווין ועד היום – בעיקר במישור החברתי, במישור המוסרי ובמישור התאולוגי (ראו: התנגדות לתורת האבולוציה).מקור השםהמילה אבולוציה (מלטינית: Evolvere) שימשה ברומא העתיקה לתיאור פעולה של פרישת קלף מגולל. במאה ה-12 היא קיבלה משמעות של מעבר זמן, ולאחר מכן הורחבה המשמעות למושגים הקשורים בהתפתחות. במובנה הרחב, המילה "אבולוציה" משמשת בעת החדשה לתיאור כל תהליך של שינוי והתפתחות.המילה אבולוציה לא הופיעה במהדורה הראשונה של מוצא המינים של דרווין. היא נוספה רק במהדורות מאוחרות יותר, וגם אז הופיעה רק בפרק האחרון. היא הוחדרה לביולוגיה בהשפעתו של הרברט ספנסר ונקלטה בשפה האנגלית כשם נרדף לקדמה. דרווין התנגד בתחילה למילה זו, משום שתורתו לא כללה שום רעיון של התקדמות כוללנית כתוצאה צפויה מראש של מנגנון שינוי כלשהו. דרווין השתמש בה לראשונה בספרו מוצא האדם, שראה אור ב-1871. הוא לא אהב את המונח אבולוציה, וניאות להשתמש בו רק משום שמטבע הלשון של ספנסר כבר נעשה נחלת הכלל.היסטוריית חקר האבולוציהתפיסות קודמות וחלופיות לתורת האבולוציה המודרנית תורת האבולוציה התפתחה במשך ההיסטוריה. צ'ארלס דרווין נחשב לאבי תורת האבולוציה המודרנית, והרעיון המרכזי שלו הוא הברירה הטבעית. להלן מספר דוגמאות להוגים שקדמו לדרווין ורעיונותיהם המרכזיים: קדמות העולם/נצחיות המינים – הסבר שלפיו העולם, כולל מיני האורגניזמים שבו, היה תמיד כפי שהוא כיום. אחד מתומכי הסבר זה היה הפילוסוף אריסטו, שרעיונותיו היו מקובלים עד ראשית העת החדשה. אחרים שדגלו בכך היו ויליאם פיילי וצ'ארלס לייל בני המאה ה-18. בריאתנות – גישה הגורסת כי החיים נבראו בדיוק (או כמעט בדיוק) על פי התיאור המילולי בספר בראשית, בקוראן או בספרי קודש אחרים. הסבר זה בולט בקרב מתנגדי תורת האבולוציה בעשור הראשון של המאה ה-21. הסבר זה משתייך לקבוצת ההסברים המכונה תכנון תבוני. טענת "התכנון התבוני" היא כי האורגניזמים מורכבים מאוד ולכן הם חייבים להיות תוצאה של הליך תכנון מכוון על ידי ישות תבונית ולא תוצאה של הליך ללא מתכנן. תאוריית הבריאה הספונטנית – הסבר שלפיו אורגניזמים רבים נוצרים בחיי היום-יום מן הדומם, למשל: הלכלוך יוצר זבובים, טל הבוקר יוצר גחליליות.מלומדים בני תקופות שונות ביטאו גם דעות הדומות יותר לרעיונות בסיסיים שונים בתורת האבולוציה. הבולטים במלומדים אלה היו בני המאה ה-18. במאה זו חלה התפתחות רבה במחקר הביולוגיה ובמסגרתה פרסמו ז'אן-בטיסט דה לאמארק וקארולוס ליניאוס את רעיונותיהם. ליניאוס יסד את תורת המיון – הסיסטמטיקה, המחלקת את האורגניזמים למינים, סוגים וכיוצא בזה. בלא הסיסטמטיקה קשה לנסח את תורת האבולוציה המודרנית. לאמארק שכנע את המלומדים כי יש שינוי באוכלוסייה מדור לדור, אולם הוא סבר שסיבת השינוי היא ניסיון החיים של ההורים ולא התייחס אל הברירה הטבעית. תפיסתו מכונה לאמארקיזם.תפישות עתיקות, הדומות לאבולוציה המודרניתהפילוסוף היווני אמפדוקלס, איש אקראגאס בסיציליה ובן המאה ה-5 לפנה"ס, טען שלוש טענות: אין כלל דבר ייחודי ביצורים חיים. כלומר הם אינם נבדלים מעצמים אחרים, מבחינת ההרכב שלהם, אלא רק מבחינת יחסי הכמויות בלבד. הוא פסל את הטענה שביצורים חיים ישנם מרכיבים נוספים מלבד החומריים, וכך היה הראשון בהיסטוריה המתועדת שפסל את קיום הנשמה. אורגניזמים חיים לא נוצרו כצורתם כיום, אלא קדמו להם אורגניזמים פשוטים. מתוכם נוצרו גרסאות שונות (מפותחות יותר) – מרביתן מפלצות שהסביבה דחתה, ומיעוטן יצורים מתקדמים ששרדו. התפתחות האורגניזם היא תהליך אקראי, ואינו תלוי בתוצאה. בכל דור נוצרים פיתוחים רבים של האורגניזם, ומה שמתרחש לאחר מכן אינו מושפע מתהליך השינוי באורגניזם.מכאן שעקרונותיו של אמפדוקלס על התפתחות היצורים החיים הם: הנחה שמוצא החיים הוא חומר דומם. התפתחות האורגניזם מצורת המקור לצורה מורכבת יותר. הנחה שהתפתחות האורגניזם היא תהליך מתמיד שמתרחש בתהליך אקראי. הנחה שקיימים תהליכי הכחדה בלתי אקראיים של ה-"דחויים".למעשה אמפדוקלס הקדים את צ'ארלס דרווין ביותר מ-2000 שנים. אף על פי שהקדים את דרווין, אמפדוקלס לא סיפק תורה מדעית מוצקה, שגיבשה קהילה מדעית חוקרת, אלא תאוריה כללית שמתבססת על הנחות יסוד שבתקופתו לא היו האמצעים להוכחתן.גיבוש תורת האבולוציה המודרניתהרעיון שהמינים משתנים היה מבוסס הרבה לפני זמנו של דרווין, ולמארק ניסח אותו כבר ב-1809. הרעיון נקרא "טרנספורמיזם", מלשון טרנספורם, השתנות, כשהכוונה הייתה למעבר מצורה אחת לאחרת. חוקרים צרפתים ואנגלים אחרים קדמו לדרווין בהצעת תאוריה של מוצא המינים על ידי ברירה טבעית. חלק מהם קדמו לו במאה שנה ויותר, בהם סבו, ארסמוס דרווין.צ'ארלס דרווין נולד לאב רופא. הוא קיבל תואר ראשון בתאולוגיה, והחל ללמוד ביולוגיה במסגרת אוניברסיטאית, אך זנח לימודים אלה. תחילה למען סיורי הלימוד של חוקרי הגאולוגיה ולבסוף למען משרה בצי הסוחר. בשירותו בצי הוא ניהל תצפיות על החי במקומות שונים שבהם ביקר, והגיע למסקנותיו על אודות הברירה הטבעית ותפקידה באבולוציה.בשנת 1858 הציגו דרווין ואלפרד ראסל וולאס את תורת האבולוציה, הפועלת על פי עקרונות הברירה הטבעית. ב-1859 פרסם דרווין את החיבור "מוצא המינים", שחשף את תורת האבולוציה למדענים רבים בני-זמנו. תומכי רעיונות מדעיים סותרים, כמו הלאמארקיסטים, ביקרו בחומרה את "מוצא המינים" עם פרסומו. אך בחלוף הזמן רעיונותיו של דרווין קיבלו חיזוקים רבים יותר מאשר הרעיונות האחרים במישור הניסויי, בעיקר במישור התצפיתי ועל כן הרעיונות האחרים ננטשו.הביולוג ארנסט הקל התרשם כי בדרך-כלל, שלבי התפתחות העובר חוזרים על האבולוציה שעבר המין כולו, מהתא הראשון עד לצורתו הסופית. את תצפיותיו בנושא הוא סיכם ב"חוק הביוגנטי". החוק נתפס כראיה חזקה לתורת דרווין. כיום ברור כי אין זה חוק טבע תקף, וגם במקרים שיש דמיון להתפתחות העובר, אין לצפות לחפיפה מושלמת עם ההתפתחות האבולוציונית. לדוגמה, בעוברי האדם, כמו בכל עוברי בעלי החוליות, מופעים חריצי הזימים (אבל העובר אינו נושם דרכם) והזנב במהלך התפתחות העובר. מאידך, הזדקפות האדם כהולך על שתיים בניגוד לאבותיו הקופים שנטייתם קדימה מקלה את אחיזת הידיים בענפי העצים, נעשתה בעזרת קיצור חלק משלבי ההתפתחות העוברית שבהריון ולא בעזרת הוספת שלב להתפתחות העוברית.תורת דרווין קיבלה חיזוק נוסף עם התפתחות הגנטיקה בתחילת המאה ה-20, בעיקר עם הפרסום מחדש של כתביו של גרגור מנדל והפיתוח של מודל הארדי-ויינברג שהביאו מאוחר יותר להתפתחות הסינתזה המודרנית. בעזרת הגנטיקה של מנדל ניתן היה להסביר את מנגנון התורשה עליו פועלת הברירה הטבעית, דבר שנבצר מדרווין לעשות והיווה לו מכשול.השתלבות תורת האבולוציה במדע המודרניתורת האבולוציה המודרנית מעולם לא הייתה מבודדת משאר המחקר המדעי. כבר בכתביו של דרווין הכילה תורת האבולוציה טיעונים מתחום הגאולוגיה (שוני במורפולוגית המאובנים בשכבות קרקע שונות) והגאוגרפיה (ייחודו של אזור המחיה, ובידודו מאזורי מחיה אחרים, ממלאים תפקיד בהתפתחות החיים שבו).לאחר פרסום כתבי דרווין, משכה תורת האבולוציה בעיקר חוקרים שהשתמשו בה ככלי לפיתוח תורת הטקסונומיה (תורת מיון היצורים החיים). בהמשך, לאחר שהתגבשה קהילת חוקרים שתורת האבולוציה עצמה הייתה מרכז עניינם, החלו חוקרי ביולוגיה רבים אחרים להתעניין בה. הבולטים שבהם עסקו באנטומיה, באקולוגיה ובגנטיקה. תורת האבולוציה אפשרה לחוקרים אלה למצוא משמעות בממצאיהם במקום להציגם כרשימת עובדות שרירותית. בחלוף הזמן, גברה השפעת תורת האבולוציה על כלל ענפי הביולוגיה, ומאמרים מחקריים רבים בביולוגיה כוללים גם דיון במשמעות האבולוציונית של ממצאי המחקר.הבסיס לתאוריית האבולוציה בתורת התורשהתורשה היא העברת תכונות מהורה לצאצא בתהליך הרבייה. המדע העוסק בתורשה קרוי גנטיקה. הגנטיקה חוקרת את החומר התורשתי, דרך הורשתו והשפעתו על תכונות האורגניזם.העובדה שתכונות מועברות בתורשה הייתה ידועה מאז ומעולם ושימשה להכלאת צמחים וחיות משק, אולם קודם למחקר בגנטיקה לא היה ידוע כיצד מורשות תכונות ומה הסיכוי שלהן לעבור בתורשה. מסיבה זו, דרווין פרסם את כתביו על אבולוציה תוך התייחסות אל מנגנון התורשה כאל תעלומה.התעלומה החלה להתבהר בניסויים שערך גרגור מנדל בהכלאות בין צמחי אפונה. מנדל ניסח את חוקי התורשה עבור האפונה ופרסם אותם בשנת 1865. התברר שחוקים אלה חלים על כלל היצורים החיים. מנדל טבע מושגים עבור גן – מידע תורשתי המקודד לתכונה אחת ועבור אָלֵל – גרסה מסוימת של הגן, מתוך מספר גרסאות אפשריות, המתבטאות בגרסאות שונות של אותה תכונה. למשל, לגן לצבע פרח האפונה יש אלל לפרח לבן ואלל לפרח צהוב. במהלך המאה העשרים הפכו מושגים אלה למושגי יסוד בתורשה ובאבולוציה.הקהילה המדעית התוודעה אל פרסומי מנדל בסביבות שנת 1900. על פניו נראה כי תורתו של מנדל סותרת את תורתו של דרווין. אולם, בשנות ה-30 של המאה ה-20 יושבו הסתירות לכאורה בין התורות, ונוסחה תורת הסינתזה האבולוציונית המודרנית, המקובלת כיום. בתורה זו משמשת תורת מנדל כהסבר למנגנון המבטא את השונות התורשתית, הנדרשת לקיום הברירה הטבעית, שעליה דיבר דרווין.בשנות ה-40 של המאה העשרים גילה אוסוולד אוורי כי החומר התורשתי הוא חומר שכונה DNA. ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק גילו את מבנה ה-DNA ב-1953 ונתנו ביסוס פיזיקלי לתורת התורשה. ה-DNA הוא מולקולה המהווה שרשרת ארוכה (פולימר) של ארבעה סוגי נוקלאוטידים. הוא ארוז בכל תא, במבנים המכונים כרומוזומים. סדר הנוקלאוטידים מקודד מידע הקובע את תכונותיו של הפרט. הבדלים בקידוד זה, באתרים מסוימים של הכרומוזום, יוצרים הבדלים בתכונות ספציפיות בין פרטים שונים. הסתבר שהמושג "גן" מתאר אזור ב-DNA המכיל מידע תורשתי. כאשר קיימים הבדלים בין המופעים של גן מסוים (בדרך כלל, שני מופעים שנמצאים בזוג כרומוזומים, בהתאמה) – כל אחד מהמופעים מכונה אָלֵל.מערך הגנים של פרט מסוים הוא הגֵּנוֹטִיפּ של הפרט. מערך תכונות הפרט הנראה לעין (מבנה, פיזיולוגיה והתנהגות) נקרא הפֵנוֹטִיפּ של הפרט. הפנוטיפ נובע מיחסי גומלין בין הגנוטיפ לבין הסביבה. לדוגמה, צבע העור של בני האדם נובע הן מתכונותיהם התורשתיות והן ממידת חשיפתם לשמש.מוטציהמוטציה היא חוסר דיוק בהעתקה או בשמירה של המידע המקודד בחומר התורשתי. מוטציה המתחוללת בביצית, בזרע, או בתאים המייצרים ביציות וזרעים, עשויה לעבור לדור הבא. סוגי המוטציות ותדירות הופעתן תלויים בגורמים מגוונים. ישנם תנאי סביבה מעודדי מוטציות (כגון: קרינה גרעינית); ישנם יצורים שבהם יש יותר מוטציות מאשר באחרים, וישנם קטעי גנום שבהם יש יותר מוטציות מאשר בקטעי גנום אחרים. השפעת המוטציה יכולה להיות זניחה או משמעותית, ויכולה לתרום או לגרוע מההתאמה של הפרט לסביבתו. רוב המוטציות הן חסרות השפעה, או בעלות השפעה שלילית.מוטציות נגרמות באופן ספונטני, כתוצאה משגיאות בשכפול החומר הגנטי של התא במהלך חלוקה רגילה או בחלוקה מינית, כתוצאה מתגובה כימית או פוטוכימית או כתוצאה משילוב נגיפי-רטרו בחומר התורשתי. מוטציה יכולה להשפיע על ייצור חלבונים, RNA קטליטי, על קטעי DNA הנקשרים לקטליזטורים בתא וכיוצא בזה. שינויים אלה עשויים להשפיע על הפעילות הפיזיולוגית של התאים. שינויים פיזיולוגיים יכולים, למשל, לגרום לשינויים בהתפתחות העוברית שגורמים לשינויים בהתנהגות ובאנטומיה.ישנן ראיות לכך שבמצבים של עקה, התא מגביר את קצב המוטציות בו (לעיתים פי 100 מיליון). הגברה זו מאפשרת קצב מהיר יותר של התפתחות של תכונות מועילות, וכתוצאה מכך מתאפשרת הסתגלות מהירה יותר לסביבה שהשתנתה.שחלוףבאורגניזמים המתרבים ברבייה זוויגית מופיע כל גן בשני עותקים. מקורו של עותק אחד הוא באבי הפרט ומקור העותק השני הוא באמו של הפרט. הפרט מוריש לצאצא שלו את אחד העותקים מכל גן שלו. עותק זה נבחר באקראי בין שני העותקים, כתוצאה מהחלפת מקטעים בין זוג כרומוזומים הומולוגיים (ליתר דיוק בין הכרומטידות שלהם), בזמן חלוקת הפחתה (מיוזה). לכן, גנום הצאצא מכיל באקראי חצי מהגנים של אביו וחצי מאלה של אמו. תאחיזה היא מצב שבו שני גנים נוטים להיות מורשים יחדיו לצאצאים בסיכוי גבוה מ-50% אחוז. למשל, אם A ו-a הם אללים של גן אחד ו-B ו-b הם אללים של גן שני, מצב שבו כמעט לכל פרט עם אלל A יש גם אלל B בגן השני וכמעט לכל פרט עם a יש b עשוי להעיד על תאחיזה בין הגנים. ביצורים שונים יש כמות שונה של שחלופים. בהליך הייצור של תאי זרע של הזבוב, למשל, אין שחלוף כלל.נאוטוניה והיפרמורפיזםישנם גנים שתפקידם לווסת את מידת הביטוי של גנים אחרים, ואת משך הביטוי. גנים אלו נקראים "גנים רגולטיביים". מוטציה בגן כזה עוצרת, מאטה, מאיצה, מפתחת מבנה מסוים או התנהגות מסוימת אצל הפרט. לעצירה והאטה כזו קוראים נאוטוניה. להאצה ולפיתוח קוראים היפרמורפיזם. דוגמאות: אישה שבגלל מוטציה תפריש לדמה יותר טסטוסטרון מהרגיל תגדל זקן כמו גבר (היפרמורפיזם) וגבר שבגלל מוטציה יפריש לדמו הורמונים נשיים יגדל שדיים (היפרמורפיזם). הכשכוש בזנב אצל כלב הבית הוא נאוטוני – זו התנהגות של גורי זאבים.סוג חשוב של נאוטוניה הוא הגעה לבגרות המינית לפני ההגעה ל"בגרות פיזיולוגית", כפי שקורה ברֹאשָׁנִים של מיני סלמנדרה מסוימים, כגון אקסולוטל מקסיקני.גנטיקה של אוכלוסיותהפנוטיפ תלוי בגנוטיפ והבדלים בפנוטיפ בין פרטים שונים באוכלוסייה מבטאים חלק מההבדלים הגנטיים ביניהם. בכל אוכלוסייה קיים מגוון גנטי כלשהו. למשל, לבני אדם יש צבעי עיניים שונים משום שאנשים נושאים מטען גנטי שונה. אוכלוסייה עוברת אבולוציה כאשר תדירותם של אללים מסוימים או של צירופי אללים מסוימים משתנה. גורמים שונים עשויים להקטין את המגוון הגנטי עד למצב של קיבוע – מצב שבו קיים רק אלל אחד של גן מסוים באוכלוסייה. למשל, לפני הגעת האדם הלבן לאמריקה, לכל תושבי אמריקה היה סוג דם O. ממצב של קיבוע אפשר לצאת באמצעות קבלת מהגרים מאוכלוסייה אחרת או באמצעות מוטציה. מצבי קיבוע מאיטים את המשך האבולוציה של האוכלוסייה ומסכנים את הישרדות האוכלוסייה בסביבה משתנה. זאת משום שמגוון גנטי מגדיל את הסיכוי שפרטים מסוימים מהאוכלוסייה יתאימו לסביבה אחרי שינוי.ישנם מספר מנגנונים שמרחיבים את המגוון הגנטי באוכלוסייה. מוטציות (יצירת אללים חדשים לחלוטין) הן מנגנון הגיוון העיקרי בגנום של יצורים בעלי רבייה אל-זוויגית. מנגנון נוסף לגיוון גנטי בחלק מיצורים אלה הוא מנגנון העברה גנטית אופקית – בעיתות מצוקה קיומית, ישנם חד תאיים הנוטים לספח חומר תורשתי מפרטים מתים ולשלבו בחומר התורשתי שלהם. לעיתים שילוב זה יוצר צירוף חדש בין גנים ותיקים וצירוף זה מאפשר שרידה. דרך נדירה יותר להעברה גנטית אופקית היא העברת חומר גנטי מפרט לפרט בשל תקלה בפעולתו של נגיף או סיפוח חומר תורשתי של נגיף אל החומר התורשתי של היצור החי. חלבוני סוכך הם דוגמה לחומר תורשתי הקיים ביצורים חיים רבים ומקורו בחומר תורשתי של נגיף.הגיוון הגנטי של אוכלוסיות בעלות רבייה זוויגית גדול בהרבה משל אלה שאינן מתרבות בזיווג. זאת משום שבאוכלוסיות של יצורים אלה יש שחלוף קבוע של חומר הגנטי בעת הרבייה. שחלוף זה מאפשר יצירה של צירופים חדשים בין אללים קיימים ומגביר את סיכויי האללים האלה לשרוד. סיבה נוספת לגיוון הגנטי הרב במינים המתרבים זוויגית היא העובדה שהם דיפלואידים – כלומר יש להם מערכת גנטית כפולה.באוכלוסיות בעלות רבייה זוויגית קיימים מעט מאוד פרטים הזהים זה לזה בכל מטענם הגנטי (תאומים זהים). הגירה בין אוכלוסיות (זרימת גנים) מייבאת אללים חדשים ומגדילה את המגוון הגנטי של האוכלוסיות. על אף שצירופי הגנים אצל הפרטים באוכלוסייה משתנים מדור לדור, תדירות האללים באוכלוסייה כולה נותרת קבועה למדי, כל עוד אין פועלים על האוכלוסייה כוחות אבולוציוניים. אצל רוב מיני היונקים, עבור למעלה מ-90% מהגנים יש רק אלל אחד.מינים מסוימים מתרבים באופן לא זיווגי בסביבות נוחות למחיה אך מתרבים זיווגית בסביבות קשות (תולעים נימיות למשל) או מפעילים מנגנונים אחרים להחלפת גנים בין פרטים (העברה גנטית אופקית בחיידקים). נישואי קרובים והאבקה עצמית מעודדים ביטוי פנוטיפי של המגוון הגנטי. מנגנונים אלה מזרזים הן סילוק של אללים מזיקים מהמאגר הגנטי של האוכלוסייה והן עלייה בתפוצתם של אללים שמתאימים לסביבה. ברמת הפרט, ברירת שארים והאבקה עצמית תורמות ליכולת הרבייה רק בסביבות מחיה קשות מאוד.סחף גנטי סחף גנטי הוא תופעה בגנטיקה של אוכלוסיות שבה נוצר שוני אקראי ומשמעותי בתדירות האללים בין דור לדור. סחף גנטי מתרחש כמעט אך ורק באוכלוסיות קטנות, משום שהחוק החלש של המספרים הגדולים קובע, שבמדגמים קטנים יש סיכוי טוב שתהליכים שווי הסתברות, כמו הורשת כל אחד משני אללים שווי תפוצה, לא יתרחשו במספר דומה של מקרים. לדוגמה: באוכלוסייה אנושית קטנה של 10 משפחות עם תפוצה שווה של אלל לעיניים כחולות ואלל לעיניים חומות, סביר מאוד שדור ההורים יוריש לדור הבנים יותר אללים לעיניים כחולות (או להפך, חומות). בניגוד לכך, באוכלוסייה אנושית בת 10,000 משפחות, הסיכוי להורשה לא שווה של שני האללים הוא אפסי. סחף גנטי לעיניים כחולות היה בעדה הדרוזית (בראשית דרכה).ברירה טבעיתהברירה הטבעית היא הרעיון החשוב ביותר בתורת האבולוציה.החומר התורשתי מועבר מדור לדור ברבייה ולעיתים נוצרים בו שינויים, המועברים גם הם ברבייה. שינויים כאלה יכולים להיווצר במוטציה או בשחלוף. השפעת השינויים יכולה להיות זניחה, משמעותית לחיוב או משמעותית לשלילה עבור תפקוד האורגניזם בסביבתו. ברירה טבעית היא מצב שבו תנאי הטבע בסביבה מסוימת נותנים לפרטים המבטאים ומורישים תכונה מסוימת סיכוי טוב יותר להתרבות מאשר לפרטים אחרים באותה הסביבה. לדוגמה, בסביבה מוכת מלריה, יש ברירה טבעית לטובת אנשים שכדוריות הדם האדומות שלהם חיות זמן קצר יותר מהמקובל, כגון נשאי אנמיה חרמשית. מין טקסונומי הוא קבוצה של אוכלוסיות המסוגלות לקיים ביניהן קשרי רבייה. בעקבות תהליך הברירה הטבעית גדלים ההבדלים בין אוכלוסיות נפרדות של אותו מין. תהליך זה יכול גם לגרום לאוכלוסייה ממין מסוים להתפתח למין חדש.התרבות תכונות מסוימות בסביבה מסוימת נובעת משלוש עובדות: קיים מגוון תורשתי באוכלוסיות האורגניזמים. כמות הצאצאים שהאורגניזמים מולידים עולה על זו שיכולה לשרוד. כושר ההישרדות וההתרבות של כל צאצא מושפע ממטענו הגנטי.תנאים אלה יוצרים תחרות שרידה תוך מינית. פרטים בעלי יתרון בתחרות מעמידים יותר צאצאים. אם היתרון נובע משוני בחומר התורשתי, אזי יש סיכוי שהם יורישו יתרון זה, עם החומר התורשתי המקודד לו, לצאצאיהם. באופן זה, אחוז הפרטים באוכלוסייה שהם בעלי התכונה הנותנת יתרון יגדל מדור לדור.סוגי הברירה הטבעית ברירה חד-כיוונית: שינויים סביבתיים, כגון שינויי אקלים או הופעת טפיל או טורף חדש, גורמים לעיתים לתנודה של תכונה מסוימת אל קיצוניות כלשהי. ברירה מייצבת: ברירה הפועלת לשימור הסטטוס-קוו. לדוגמה, משקל ממוצע של תינוקות אנושיים בזמן הלידה (3.5 ק"ג) קשור סטטיסטית לשרידות גבוהה יותר ממשקל קיצוני. לתינוקות כבדי משקל יש סיכוי גבוה יותר לסיבוכים בזמן לידה ולתינוקות קלי משקל יש סיכוי גבוה לבעיות בריאותיות אחרות. ברירה משבשת: ברירה המעדיפה קיצוניות והופכת אללים מהסוג המתון של התכונה לנדירים יותר במאגר הגנים של האוכלוסייה. לדוגמה, ברירה טבעית נגד פרטים שאינם זכרים מובהקים ואינם נקבות מובהקות בחולייתנים (ברירה טבעית בעד תאי רבייה קטנים ומהירים או תאי רבייה גדולים ואטיים וברירה טבעית בעד פרטים המייצרים רק סוג אחד של תאי רבייה). יתרון לנדיר: מצב שבו תכונה מסוימת נותנת יתרון רק בתנאי שהיא נדירה. מצב זה אינו משנה את הסטטוס-קוו אבל מאפשר קיום לקיצונים. דוגמה: מצב שבו לרוב הפרטים יש צבעי הסוואה והפרטים שאיבדו אותם מעטים מספיק כדי שהטורפים לא יבינו שהם אכילים, אף על פי שהם ייראו מיד. ברירה הזדווגותית: פועלת על גורמים המשפרים את הסיכוי של אורגניזם להזדווגות. משיכה מינית, אצל בעלי-חיים רבים, מהווה גורם חשוב של ברירה אף על פי שהיא עשויה להגדיל גם את הסיכוי להיטרף (ראו עקרון ההכבדה). לדוגמה, זנב מפותח וצבעוני אצל טווס, קרניים מסועפות אצל אייל.הסתגלות אבולוציוניתהסתגלות היא שינוי בתכונה המגביר את יכולת ההישרדות וההתרבות. חלק גדול מההסתגלויות הן שינוי קטן במבנה קיים, שמאפשר לו תפקיד חדש. לדוגמה, שינוי גזרת כף היד והאצבעות באבות האדם, ממבנה המתאים בעיקר ללפיתת ענפי עצים למבנה המתאים בעיקר לשימוש בכלים.אבולוציה מתבדרת ואבולוציה מתכנסתאבולוציה מתבדרת מתרחשת כאשר האוכלוסייה נפרדת לשתי אוכלוסיות חדשות. כל אוכלוסייה חדשה ממשיכה להשתנות באופן עצמאי והדרגתי. בחלוף הדורות, שתי האוכלוסיות הופכות פחות ופחות דומות זו לזו. השינויים הללו יכולים להתבטא במבנה הגוף, בפיזיולוגיה, בהתנהגות או רק ברמה המולקולרית. תהליך זה מואץ ככל שההבדל בין הסביבות (גומחות אקולוגיות) של האוכלוסיות גדול יותר.אבולוציה מתכנסת היא תהליך שבו ההבדלים בין מינים שונים הולכים וקטנים בעקבות הסתגלות לסביבות דומות. זהו תהליך הפוך לאבולוציה מתבדרת.הסתגלות לתעופה היא דוגמה טובה לאבולוציה מתכנסת. חרקים, פטרוזאורים, עופות ועטלפים, כולם משתמשים באותה שיטת תעופה וצורת הכנפיים שלהם דומה. זאת אף על פי שכל אותם האורגניזמים פיתחו כושר תעופה באופן בלתי-תלוי. דוגמה אחרת היא המראה והתפקוד הדומים של הכלבים, הצבוע (שעל פי ממצאים גנטיים קרוב יותר לחתול מאשר לכלב) והשד הטסמני שהוא חיית כיס.חוקרי האבולוציה התרבותית משתמשים באבולוציה מתכנסת כדי להסביר את התפתחותן של הסתגלויות דומות לתנאי סביבה דומים של חברות שונות.קו-אבולוציהקו-אבולוציה (Co-evolution או אבולוציה הדדית), היא השינוי שמתחולל בהרכב הגנטי של שני מינים המקיימים ביניהם יחסי גומלין, כתוצאה מהברירה הטבעית שהם מפעילים זה על זה. בתהליך זה מתפתחות בכל אחד משני המינים האלה תכונות שמתאימות אותם זה לזה. מוכרים סוגים ותת סוגים אחדים של קו-אבולוציה: קו-אבולוציה אנטגוניסטית – קו-אבולוציה שבין מינים אויבים: "מרוץ חימוש" אבולוציוני ממושך – מצב בו גם הצייד עובר הסתגלות לכל הסתגלות של הניצוד והניצוד עובר הסתגלות לכל הסתגלות של הצייד. הגעה לשיווי משקל יציב. יצירת מחזורים סדירים או תנודות בלתי סדירות לאורך זמן בהרכב הגנטי של שני המינים. הכחדה של אחד מהמינים. קו-אבולוציה מוטואליסטית – שני המינים עוברים התאמות שמועילות זה לזה. לדוגמה, קוליברי בעל מקור ארוך וצר, הוא תתרן יחסית ונמשך לצבע האדום. הפרחים שאותם הוא מאביק מתאימים לתכונות אלה, ואינם מתאימים לדבורים – עבורן הם צרים מדי, בעלי צוף מרוכז מדי, ולא מספיק ריחניים. מסלול התפתחותי מטפילות למוטואליזם ואפילו לסימביוזה. קו-אבולוציה תוך מינית. קו-אבולוציה בין זוויגים – קו-אבולוציה בין הזכרים והנקבות. קו-אבולוציה בין שלבי חיים – קו-אבולוציה בין צורת הבוגר לצורות הבלתי בוגרות (למשל התאמה ביכולת ההאכלה בין הורים לצאצאים).תורת המשחקים האבולוציוניתהיחסים בין פרטים מאותו מין הם יחסי תחרות מוגבלת – יחסים של סיוע הדדי המשולבים בניסיון השתלטות על המשאבים המשותפים. הדבר נכון גם לגבי מינים לא חברתיים. גם במינים אלה יש שיתוף פעולה בין הפרטים, כמו העמדת צאצאים ברבייה מינית.בתורת המשחקים, תכסיס (אסטרטגיה) הוא תוכנית פעולה שמורה לשחקן כיצד לפעול בכל מצב אפשרי של המשחק. אסטרטגיה יציבה אבולוציונית היא האסטרטגיה שלפי המודל, הברירה הטבעית תפעל תמיד להקנותה למרבית הפרטים באוכלוסייה.התכונות התורשתיות המאפשרות שרידה והתרבות של הפרט מנחות אותו לתת ולקחת מהפרטים הנכונים בזמן הנכון. מצב זה מאפשר לחזות אבולוציה תוך מינית בעזרת מודלים מספריים מתורת המשחקים. מודלים כאלה יכולים לחזות אסטרטגיה יציבה אבולוציונית כמו ויתור רב יותר לבנים מאשר לאחים, ולאחים מאשר לבני דודים (לאח יש בממוצע קרבה גנטית כמו לבן) וכמו יחס של יצורים חברתיים למוטנט שמתנהג בתועלתנות (במקרים מסוימים לכלל העדר עדיף להחזיק בתוכו את הפרטים התועלתנים, ובמקרים אחרים עדיף לנדות אותם). מודלים בולטים אחרים הם דילמת האסיר ומידה כנגד מידה.מקרואבולוציהמקרואבולוציה היא אבולוציה המתרחשת ברמה הגבוהה מרמת המין. המחקר במקרואבולוציה עוסק בעיקר בגילוי תהליכים מקרו-אבולוציוניים ובהערכת חשיבותם. בניגוד להליכי האבולוציה בתוך המין, נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, אין במקרואבולוציה מודלים מתחום תורת המשחקים. התצפיות בתחום מחקר זה נעזרות בעיקר בביומטריה מולקולרית, באנטומיה השוואתית ובפלאונטולוגיה – תיעוד המאובנים. תהליכים מרכזיים במקרואבולוציה:ספציאציהספציאציה היא תהליך שבמהלכו מסתעף מין מסוים לשני מינים או יותר. תופעה זו נצפתה פעמים רבות, גם בתנאי מעבדה וגם בטבע. ספציאציה, אצל אורגניזמים המתרבים תוך רבייה זוויגית, מתרחשת כאשר פרטים מבודדים רבייתית זה מזה. הם מולידים צאצאים שנשארים מבודדים משאר האורגניזמים של אותו המין, ומתרבים בינם לבין עצמם בתוך אותה אוכלוסייה מבודדת.ישנם כמה מנגנוני התמיינות שונים: ספציאציה אלופטרית היא הצורה השכיחה ביותר הקיימת בטבע, ומתרחשת כאשר האורגניזמים מבודדים מבחינה גאוגרפית, דהיינו קיים חוצץ מוחשי אשר מפריד בין אוכלוסיות של מין מסוים. מכיוון שהברירה הטבעית והסחף הגנטי פועלים באופן בלתי תלוי בכל אוכלוסייה, ייווצרו בה בסופו של דבר אורגניזמים שלא יוכלו להזדווג עם האוכלוסיות האחרות. מנגנון של ספציאציה פראפטרית מתרחש כאשר אוכלוסיות קטנות של אורגניזמים מבודדות משאר האוכלוסייה בסביבה חדשה. הוא שונה מספציאציה אלופטרית בכך שהאוכלוסיות המבודדות קטנות בהרבה מאוכלוסיית המקור. אפקט המייסדים גורם לספציאציה מואצת כתוצאה מסחף גנטי ומברירה טבעית הפועלת על מאגר גנים קטן. הפסקת התרבות משותפת של קבוצה קטנה עם שאר האוכלוסייה, על אף שאין חציצה פיזית. בדרך כלל תופעה זו מתקיימת כאשר מתרחש שינוי קיצוני בסביבה. לדוגמה, צמח מסוג הדגניים מסוגל לעבור התמיינות כתגובה לזיהום מקומי של תרכובות מתכת. מתפתחים צמחים בעלי עמידות לקרקע עם רמה גבוהה של תרכובות מתכתיות. ההאבקה המשותפת בין הצמחים הרגישים לתרכובות מתכתיות לבין העמידים נפסקת, דרך השתנות מועד הפריחה של הצמחים העמידים. גרסה אחרת של מנגנון זה היא מקרו-מוטציה – מוטציה לשינוי במספר הכרומוזומים (חיבור שניים או התחלקות כרומוזום אחד) או מוטציה בצורת איברי הרבייה, שמאפשרת לפרט להתרבות רק עם פרטים אחרים שעברו או ירשו אותה מוטציה בדיוק. פרטים אלה הם כמעט תמיד אחיו. אצל צמחים, מקרו-מוטציה יכולה להיות גם הכפלת הגנום כולו. רבייה בררנית – הפרטים בוחרים, דור אחרי דור, להתרבות רק בתוך מגזרים של האוכלוסייה. צורה זו היא נדירה. דוגמה היפותטית: באוכלוסייה של טווסים מופיעים בו זמנית זכר מוטנט בלא זנב ונקבה מוטנטית שנמשכת להתרבות רק עם זכרים בלא זנב.אירועי ספציאציה תורמים לשיווי המשקל המקוטע – קפיצות/"התפרצויות" אבולוציוניות קצרות מלוות בתקופות ארוכות שבמהלכן המינים נשארים יחסית ללא שינוי. תאוריה זו משערת זיקה בין ספציאציה לאבולוציה מואצת, כאשר יש ברירה טבעית או סחיפה גנטית חזקות בנישות חדשות או באוכלוסיות קטנות.הביוגאוגרפיה חוקרת את תפוצתם של בעלי חיים וצמחים בתנאי מחיה מבודדים ואת ההסבר לתהליכי ההסתגלות השונים שלהם. לדוגמה, הביוגאוגרפיה משווה את יונקי הביב וחיות הכיס הנפוצים באוסטרליה ליונקי השליה הנפוצים בשאר העולם, כולל את דרך היכחדותם משאר העולם.היכחדותהיכחדות היא היעלמות מוחלטת של מין כלשהו. זהו אירוע נפוץ המהווה חלק אינטגרלי מתהליך המקרו-אבולוציה. מינים נוצרים ונכחדים באופן תדיר. מספר המינים הקיימים בעולם בכל תקופה נתונה (למעט תקופת תחילת קיום החיים) הוא זעום לעומת מספר המינים שהתקיימו אי פעם. תהליך האבולוציה של המינים השורדים מושפע גם מההיכחדות של מינים אחרים.תהליכי היכחדות עיקריים: היכחדות איטית-הדרגתית המאופיינת בחוסר הצלחה של מין להסתגל. לדוגמה, היכחדות של עופות חסרי כנפיים שניזונים מחרקים באי מבודד, לאחר שהאדם הביא לאי חתולי בית המכלים את מזונם. היכחדות כביכול – לעיתים קשה להבדיל בין מצב שבו מין נכחד והנישה שלו נתפסה על ידי מין דומה לו, לבין מצב שבו האוכלוסיות של אותו מין עברו שינויים אבולוציוניים בהתאמה לתנאי הסביבה המשתנים, עד שמכל אחת מהן נוצר מין חדש. יש המכנים תהליך השתנות כזה "הכחדה כביכול". היכחדות המונית נגרמת מאירוע פתאומי (כמו פגיעת מטאור, קפיאת יבשת אנטארקטיקה, והיווצרות מעבר בין יבשות המביא טורפים חדשים לכל אחת מהן) שאין זמן להסתגל אליו בהדרגה בעזרת תהליכי מוטציה וברירה טבעית.היסטוריית היווצרות החייםביומטריה קלאסית ומולקולריתהביומטריה מנסה ללמוד על ההיסטוריה של התפתחות החיים מסמנים שהשאירו אורגניזמים עתיקים בקרקע ומהגנוטיפ והפנוטיפ של המינים ששרדו. פלאונטולוגיה, תורת המאובנים, חוקרת את הסימנים שהשאירו אורגניזמים עתיקים בשכבות קרקע שונות. הביומטריה ה"קלאסית" נשענת על הפלאונטולוגיה ועל האנטומיה המשווה (השוואה צורנית בין מינים חיים). היא מנסה לסווג ולמיין את עולם החי לפי מאפיינים חיצוניים – מאפייני העצמות והאיברים, סוגי הסימטריה באורגניזם וכדומה. הנחת היסוד של האבולוציה היא שתכונותיו הנוכחיות של כל יצור הן תוצאה של ברירה טבעית ממושכת. רוב התכונות משתנות לאט במשך דורות רבים. לכן מידת הדמיון בתכונה מסוימת אצל שני מינים יכולה להעיד על מידת קרבתם האבולוציונית.השוואה מורפולוגית של מאובנים לצד מינים קיימים מצליחה בעיקר בעבודה עם חלקי גוף גדולים וקשיחים שמשתמרים היטב. מאובנים מעניינים במיוחד הם מאובני מעבר – מאובני פרטים ממינים שזה עתה הפכו מוכרים למדע והמהווים הסבר לקשר בין מינים המוכרים זה מכבר. לדוגמה: האב המשותף לזאב ולדוב. אולם, מרבית המחקר הביומטרי הקלאסי נעשה באיסוף נתונים מורפולוגיים על מינים שהמאובנים או הפרטים החיים שלהם מוכרים זה מכבר. לדוגמה: מדידות והשוואות של איברים הומולוגיים – איברים שווי מוצא אבולוציוני שאינם בהכרח שווים בתפקוד במינים השונים. כנפי העטלף וסנפירי הדולפין הומולוגיים לכף היד של הקוף ומדידות הקשורות באיברים הומולוגיים אלה מספקות מידע על הקרבה בין סדרות יונקים אלה.תורת הביומטריה המולקולרית נשענת על הביוכימיה של מערכת התורשה ומשווה את רצפי הגנים. לפי תורה זו, בכל תהליך של שכפול DNA חלות טעויות אקראיות (מוטציות), שרובן נייטרליות (לנושא אותן אין יתרון או נחיתות על נושאי הרצף המקורי). במהלך הדורות מצטברות המוטציות בגנום. אם משווים רצף DNA מסוים באוכלוסייה של פרטים שונים (מאותו מין או ממינים שונים), רואים ברוב המקרים שונות מסוימת בין הרצפים. השונות תלויה במידת הקרבה המשפחתית בין הפרטים. חלק מהרצפים מקודדים לתכונות בסיסיות ועתיקות מאוד ולכן אפשר למצוא רצפים זהים או דומים מאוד בקרב אורגניזמים רחוקים (רצפים שמורים) כמו בני אדם ומדוזות. קיימים אלגוריתמים שונים למדידת הקרבה. כל אלגוריתם מבוסס על הנחות יסוד שונות לגבי תהליכי מוטציה ספציפיים.מאובנים חיים הם פרטים החיים כיום ושייכים למינים, לסוגים ולסדרות שנמצאות על סף הכחדה כבר מיליוני או אפילו מאות מיליוני שנים. הם נקראים מאובנים חיים משום שהרבה יותר קל למצוא מאובן מסדרתם מאשר אותם. לדוגמה, פרטים ממינים בודדים של דגי ריאות ששרדו. מאובנים חיים מאפשרים לבדוק את הקשר בין הביומטריה הקלאסית לביומטריה המולקולרית.הביומטריה מאפשרת לשרטט עצים אבולוציוניים שאורכי ה"ענפים" שלהם מייצגים את מידת השוני בין המינים, ציר ה-Y של המשטח שעליו משורטט העץ הוא ציר הזמן וציר ה-X מייצג מידה כל שהיא של תכונה שלפיה מחושבת הקרבה בין המינים (למשל יעילות תעופה או יעילות נשימה). עצים אבולוציוניים מורכבים גם בעזרת קלדיסטיקה – שיטה למיון ולנתינת שמות לקבוצות של מינים על פי ההיסטוריה האבולוציונית שלהם. על פי שיטה זו, שמה של כל קבוצת מינים נקבע על ידי שם האב קדמון המשותף שלה.מקור החייםחוקי האבולוציה הידועים אינם מצביעים על מסלול אבולוציוני הכרחי בודד ואינם יכולים להחליף את למידת ההיסטוריה של התפתחות החיים על פני כדור הארץ. אחת השאלות המרכזיות הקשורות במקרו-אבולוציה היא: מהם התנאים הגאולוגיים והאסטרונומיים ההכרחיים לאבולוציה כלשהי או לכיוון אבולוציוני מסוים? מהעובדה שטרם נמצאו חיים מחוץ לכדור הארץ נוטים המדענים להסיק שהתנאים הגאולוגיים והאסטרונומיים ההכרחיים לאבולוציה כלשהי הם תנאים נדירים יחסית, אולם קשה להסיק מהם תנאים אלה ממדגם של כוכב לכת יחיד שעליו התפתחו חיים. חקר ההיסטוריה של האבולוציה על כדור הארץ הוכיח שחלק מההשערות שהיו מקובלות בעבר לגבי תנאים אלה אינן נכונות. השערה אחת שהסתברה כשגויה היא שחיים חייבים להתפתח על פני כוכב לכת בעל אטמוספירה חמצנית. התברר שהאטמוספירה של כדור הארץ לא הייתה חמצנית כשהחיים נוצרו עליו. היא הפכה לחמצנית בעקבות תהליכי הפוטוסינתזה שאימצו חלק מהתאים החיים. עד להתפתחות הפוטוסינתזה נשמו רוב היצורים החיים תרכובות גופרית ממקור געשי.השפעות חברתיות ותרבותיותתורת האבולוציה במדע החברהרעיונותיו של דרווין השפיעו גם על מדעי החברה. ההשפעות הבולטות הן בגישה ההתנהגותית בפסיכולוגיה, בפסיכואנליזה ובמודלים בפסיכולוגיה חברתית, בכלכלה ובסוציולוגיה. מודל מפורסם בסוציולוגיה הוא הדרוויניזם החברתי. הוא פותח על ידי הרברט ספנסר, שסיכם הגיגים חברתיים בסגנון דרוויניסטי, שפורסמו לפני הופעת תורת דרווין. הדרוויניזם החברתי השתמש במונחים אבולוציוניים כדי להסביר התפתחות חברתית. ספנסר טען כי החברה עוברת אבולוציה באותו אופן שבו עוברים אותה המינים החיים.תורת האבולוציה ואאוגניקהבעשורים הראשונים של המאה העשרים שימשו תירוצים המנוסחים בהשראת תורת האבולוציה כהצדקה לחוקי עיקור כפוי של מפגרים, נכים, חולי נפש ואנשים אחרים שנחשבו ללא רצויים מבחינה חברתית כחלק מתנועת האאוגניקה. התנועה הייתה דומיננטית בארצות הברית (שם גם שימשה להצדקת מכסות הגירה), בקנדה ובמדינות סקנדינביה. התנועה איבדה מומנטום לאחר מלחמת העולם השנייה וזוועותיה, אולם עיקורים כפויים המשיכו במדינות מסוימות בארצות הברית עד תחילת שנות השבעים של המאה העשרים.האידאולוגיה הנאצית שאבה מהדרוויניזם החברתי צידוקים למעשי אלימות נגד מגזרי חברה רבים. הנאצים פיתחו תאוריה בשם "תורת הגזע", המסווגת ומדרגת את הגזעים האנושיים, וגורסת כי הגזע העליון הוא הגזע הארי, בעוד גזעים אחרים כגון סלאבים, שחורים, צוענים ויהודים נחותים מבחינה טבעית וגנטית, מהווים סכנה לטוהר ולשלטון הגזע הארי, ולכן עליהם להיכחד. ההתאכזרות לא כוונה רק כלפי בני גזעים אחרים, אלא התבטאה גם בפגיעה בנכים, מפגרים והומוסקסואלים, שתורצה בצורך לשמור על "טוהר הגזע". ההשראה לחוקי העיקור הנאציים באה מחוקי העיקור שחוקקו קודם לכן בארצות הברית. צידוקים אלו התבססו על פרשנות מוטה ומגמתית של עקרון הברירה הטבעית, כגון החלפת המונח "המתאים שורד" ב"החזק שורד" או ב"האכזר שורד". היפנים אימצו באותה תקופה רעיונות דומים, כדי להצדיק את נישול שכניהם ועריכת ניסויים בנשק ביולוגי וכימי באוכלוסיות אזרחיות בחבלי ארץ כבושים.ההתנגדות לתורת האבולוציהכשהופיעה תורת האבולוציה של דרווין, היא זכתה להתנגדות תקיפה על רקע נימוקים מדעיים ודתיים גם יחד. הנימוקים המדעיים העיקריים נגדה היו ששכבות המאובנים לא הראו צורות ביניים של מאובנים בין מין למין, כפי שחזתה תורת האבולוציה, וקושי של התאוריה להסביר במונחים של ברירה טבעית התפתחות של איברים מורכבים כגון העין, שלא ברור איזה יתרון אבולוציוני יש להם לפני שהגיעו לצורתם הסופית והמתפקדת. כמו כן טוענים נגדה שהסיכויים להתפתחות של חיים מורכבים דרכה הם אפסיים, גם אם נותנים לתהליך הזה מיליארדי שנים. אולם, ההתנגדות שנחשבה למכריעה הייתה שתורת הברירה הטבעית לא עלתה בקנה אחד עם תאוריות ההורשה של המאה ה-19. באותה תקופה האמינו בהורשה מעורבבת (blending inheritence), כלומר שתכונות האב והאם מעורבבות בצאצא. לכן, נטען, גם אם מופיעה תכונה בעלת יתרון אבולוציוני, למשל ג'ירף עם צוואר מעט יותר ארוך, היא תתערבב ותיעלם בדורות הבאים ולא תשפיע על התפתחות המין. דרווין ניסה להתמודד עם ביקורת זו כשהציע תיאורית הורשה ספקולטיבית בעלת מאפיינים למארקיאנים שכינה פנגנזה, אך ללא הצלחה. רק כשאוחדה תורת ההורשה של מנדל עם הברירה הטבעית של דרווין בסינתזה האבולוציונית המודרנית בשנות השלושים של המאה העשרים נפתרה בעיה זו.במהלך המאה העשרים, מדענים סובייטים מובילים, ובראשם טרופים ליסנקו, התנגדו לתורת האבולוציה מסיבות אידאולוגיות ודגלו בלאמארקיזם.אבולוציה ודתמגלי האבולוציה עצמם וכן תאולוגים רבים במאה ה-19 לא ראו סתירה בין אמונותיהם הדתיות המגוונות לבין הממצאים המדעיים בדבר האבולוציה. בשנת 1856, שלוש שנים לפני פרסום ספרו של דרווין, "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית", כתב הכומר הצרפתי לה נואר (le Noir):למארק עצמו הפגין דאיזם מעורפל. הוא כתב:דרווין כתב על השלכות האבולוציה:מהבחינה הדתית – על-פי פשט הכתובים, כתבי הקודש של היהדות, הנצרות והאסלאם מתארים תהליך של בריאה מכוונת, שהביאה להופעה של בעלי החיים השונים, לרבות בני האדם, על כדור הארץ. ומכיוון שבדורו של דרווין קבלת פשט הכתובים נחשבה לנחלת הכלל, הייתה התנגדות נמרצת לתורת האבולוציה, מסיבות דתיות. כיום הוגים דתיים מחזיקים בטווח עמדות רחב, החל מהבריאתנות המפרשת את המקרא כפשוטו ושוללת כל שינוי אקראי במיני בעלי החיים, וכלה בתפיסה המפרידה את החשיבה התאולוגית מעולם הטבע ומאמצת את השיטה המדעית והתאוריות הנולדות ממנה. לפי תורת התכנון התבוני הייתה התפתחות הדרגתית במינים, אך היא אינה נובעת ממוטציות אקראיות אלא מיד מכוונת.לימודי אבולוציה בישראלבישראל, כחלק מלימודי הבגרות בביולוגיה ישנו פרק רשות העוסק בנושא האבולוציה. במהלך 2011 נבחנו עליו כחצי אחוז בלבד מכלל תלמידי התיכון בארץ. במסגרת לימודי המדעים בחטיבות הביניים אין תוכנית לימוד של תורת האבולוציה, אך מורים רשאים ללמד אותה ביוזמתם. מורים אחדים טענו כי בהשתלמויות אותן הם עוברים נאמר להם כי אסור להם להשתמש במילה "אבולוציה" ואסור להם לערוך השוואות בין האדם לבין גורילות, אך משרד החינוך טען בתגובה כי לא קיימת הנחיה שכזאת. באוניברסיטאות בישראל, כמו בכל שאר ארצות המערב, תורת האבולוציה מהווה בסיס למדעי החיים ונלמדת בקורסי חובה לתואר ראשון בפקולטות ללימודי הביולוגיה.ראו גם גנאלוגיה אבולוציה אפיגנטית בריאה ספונטנית פלאואנתרופולוגיה צ'ארלס דרווין ניסוי האבולוציה של אי קולי אבולוציה ניסויית אבולוציה של האדם שיעור התמיכה באבולוציהאבולוציה כתאוריה וכעובדהציר הזמן של ההיסטוריה האבולוציונית של החייםלקריאה נוספת צ'ארלס דרווין, מוצא המינים – ספרו המפורסם של צ'ארלס דרווין – ירושלים: מוסד ביאליק, 1960. ריצ'רד דוקינס, השען העיוור, תרגם עמנואל לוטם, תל אביב: דביר, 1993. ריצ'רד דוקינס, ההצגה הגדולה בתבל: הראיות בזכות האבולוציה, אור יהודה: דביר, 2010. סטיב ג'ונס, כמעט כמו לווייתן: מוצא המינים נכון לעכשיו, תרגמה מאנגלית: עדי מרקוזה-הס, תל אביב: ידיעות ספרים, 2006 (ספר שהוא מעין מהדורה מודרנית של ספרו המקורי של דרווין בהתאם לידע המדעי הנוכחי). סטיבן ג'יי גולד, מאז היות דרווין, אור יהודה: ספרית מעריב, 1995. דוד וול, פרקים בהיסטוריה של תורת האבולוציה: על הרעיונות ועל אלה שהגו אותם, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2010.דוד, וול, הכוחות המניעים באבולוציה: תהליכים גנטיים באוכלוסיות, תל אביב: רמות, 1985. ניל שובין, הדג שבתוכנו: מסע אל ההיסטוריה בת 3.5 מיליארד שנים של גוף האדם, תרגמה מאנגלית: עדי מרקוזה-הס, תל אביב: ספרי עליית הגג, 2010.דן גראור, אבולוציה: מדרווין עד ה-DNA, ספריית אוניברסיטה משודרת, תל אביב: משרד הביטחון, 1994.חוה יבלונקה ומריון ג' למב, אבולוציה בארבעה ממדים: תורשה גנטית, אפיגנטית, התנהגותית וסמלית בתולדות החיים, תרגמה: ברוריה בן-ברוך, תל אביב: עם עובד, 2009.חוה יבלונקה, אבולוציה (7 יחידות לימוד ב-3 כרכים), תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1994-1997.יוסף נוימן, החיים ותודעת החיים: היווצרות החיים, דארוויניזם, האדם, תל אביב: רסלינג, 2010. ג'רי א. קווין, למה האבולוציה נכונה, הוצאת משכל, תל אביב, 2013,סטיוארט קאופמן, Origins of Order: Self-Organization and Selection in Evolution, יצא בשנת 1993, אוניברסיטת אוקספורד.קישורים חיצוניים ראיות ותגליות חדשות ומצטברות, שהובילו את המגזין המדעי Science להכתיר את שנת 2005 כשנת האבולוציה סקירה על רעיון האבולוציה – באתר "בארץ הדעת" איריס פריי, כיצד התהוו החיים, כיצד החלה האבולוציה ואיך הפך חומר דומם לחומר חי – באתר "סנונית" (פורסם בגליליאו) צ'ארלס דרווין, "מוצא המינים" מסע בנבכי האבולוציה – באתר PBS סמדר רייספלד, תפישות מוטעות בנושא האבולוציה – חלק א', באתר הידען, פורסם בגליליאו, 16.8.2009 אבולוציה ובריאתנות באתר תוכנית המחשבה הביולוגית של האוניברסיטה הפתוחה. אבולוציה והתנהגות בעולם החי , קורס וידאו באתר אוניברסיטה מצולמת רנה דאקוורת׳, אסונות ורגיעות, הזמן הזה, מכון ון ליר, נובמבר 2020 מבוא לאבולוציה, סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל | ארנון לוטם, ההיסטוריה של האבולוציה &gt; חלק א' &gt; חלק ב' | חנה יבלונקה, דרכיה העקלקלות של האבולוציה &gt; חלק א' &gt; חלק ב' | יואל רק, האבולוציה של האדם &gt; חלק א' &gt; חלק ב' | לילך הדני האבולוציה של הרבייה המינית | רועי קישוני, חיידקים, רפואה ואבולוציה | יעקב שביט, יחסי הדת והאבולוציה | אייזיק לובלסקי, תורות גזע ודרוויניזם חברתי | אורן הרמן, אלטרואיזם ואבולוציה | צחי פלפל, עתיד האבולוציה | מנחה ליעד מודריק, עורכת ראשית מאיה גייר, יוני 2019ביאוריםהערות שולייםתחומים בביולוגיהאקולוגיהצ'ארלס דרוויןתאוריות מדעיות

328

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%93%D7%9F

ירדן

ממלכת ירדן (בערבית: الأردنّ אל-אֻרְדֻן, השם הרשמי: المملكة الأردنّيّة الهاشميّة אַלְמַמְלַכַּה (א)לְאֻרְדֻנִּיָּה (א)לְהַאשִמִיָּה, הממלכה הירדנית ההאשמית) היא מדינה במזרח התיכון. היא גובלת בצפון בסוריה, במערב בישראל, בדרום בים האדום (מפרץ אילת) ובערב הסעודית, במזרח בערב הסעודית, ובצפון-מזרח בעיראק. כ-92% מאוכלוסיית ירדן הם מוסלמים. היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. היסטוריה עדויות לפעילות בני אדם בעבר הירדן המזרחי מתחילות מהתקופה הפלאוליתית. בעוד שאין ממצאים ארכיטקטוניים מאותה תקופה, ארכאולוגים מצאו כלים, כמו סכינים וגרזנים, העשויים צור ובזלת. תקופת הברזל במהלך תקופת הברזל התפתחו בעבר הירדן המזרחי שלוש ממלכות עצמאיות: עמון, מואב ואדום. תושביהן דיברו בשפות שמיות המשויכות לקבוצת השפות הכנעניות, ודומות במיוחד לעברית המקראית. העמונים קבעו את בירתם בעיר רבת עמון, שם שנשאר מזוהה בעברית גם עם בירתה של ירדן המודרנית, עמאן. שם זה הוא גם המקור לשמה הערבי המודרני, עמאן. המואבים התיישבו בחבל הארץ ההררי ממזרח לים המלח וקבעו את בירתם בקיר מואב, הידועה כיום ככרכ. ממלכת אדום הייתה ממוקמת באזור הערבה ובירתה בעיר בצרה. על-פי התנ"ך, עבר הירדן המזרחי היה לנחלתם של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה. שבטים אלו התיישבו בעיקר בחבל הגלעד, השוכן בצפונה של ממלכת ירדן של ימינו. בעקבות זאת, נחשב עבר הירדן המזרחי לחלק מארץ ישראל השלמה. לכל אורך תקופת הברזל נלחמו עמון, אדום ומואב לסירוגין בממלכות ישראל ויהודה. התנ"ך מציין כי בתקופת שלטון דוד, מלכיהן הוכנעו והעלו מס לממלכתו. עדות ארכאולוגית ליריבות בין בני ישראל לממלכות עבר הירדן התגלתה במצבת מישע, שהוצבה על ידי מישע מלך מואב בשנת 840 לפנה"ס. במצבה, מתגאה מישע בניצחונותיו על ממלכת ישראל, ומספר על מפעלי הבנייה שלו, אותם הוא מקדיש לאל המואבי כמוש. מצבת מישע התגלתה בדיבון בשנת 1868, ונחשבת לאחד הגילויים החשובים בארכאולוגיה של תקופת המקרא בשל היותה העדות החוץ-מקראית הראשונה שנחשפה למתואר בתנ"ך; התיאור המקראי של מרד מישע מופיע בספר מלכים, פרק ג'. במאה התשיעית והשמינית לפנה"ס התחרו ביניהן ממלכת ישראל וממלכת ארם דמשק על השליטה בחבל הגלעד. סביב שנת 720 לפנה"ס, נכבשו ישראל וארם דמשק על ידי האימפריה הנאו-אשורית; שינוי מאזן הכוחות והתפתחות דרכי הסחר באזור הביאו לפריחתן של עמון, מואב ואדום. הבבלים השתלטו על האימפריה האשורית לאחר שזו התפרקה בשנת 627 לפנה"ס. על-אף שהממלכות תמכו בבבלים כשאלו צרו על ירושלים בשנת 597 לפנה"ס, הן מרדו באימפריה הבבלית כעשור לאחר מכן. הבבלים הפכו אותן למדינות חסות, ומעמדן זה נשמר תחת השלטון הפרסי וההלניסטי. לאחר כיבוש האזור על-ידי הרומאים בשנת 63 לפנה"ס, איבדו ממלכת עמון וממלכת מואב את זהותן הייחודית, ונטמעו בתרבות הרומית. לאחר גלות בבל, היגרו האדומים לדרום הר חברון שהתרוקן מיהודים, בשל לחצם של הנבטים על ארצם העתיקה. בהמשך נטמעו האדומים בקרב עם ישראל, לאחר שגוירו על-ידי הנשיא החשמונאי יוחנן הורקנוס. התקופה ההלניסטית והרומית בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר הגדול את האימפריה הפרסית והביאו עמו לאזור את התרבות ההלניסטית. לאחר מותו, חולקה האימפריה שלו בין הדיאדוכים. ארץ ישראל ועבר הירדן הפכו לשטח במחלוקת בין בית תלמי שקבע את מושבו במצרים לבין בית סלאוקוס, שהתבסס באזור סוריה. בשלהי התקופה ההלניסטית, התגוררה בעבר הירדן המזרחי אוכלוסייה מעורבת שכללה יהודים, יוונים, ערבים ועמונים. אחד מהשרידים המרשימים ביותר מאותה התקופה הוא עיראק אל-אמיר, ארמון בסגנון ההלניסטי שנבנה על-ידי משפחת בית טוביה היהודית. הנבטים, נוודים ערביים שמקורם בצפון-מערב ערב הסעודית של ימינו, ניצלו את התפוררותה והיחלשותה של האימפריה הסלאוקית והקימו את ממלכתם באזור הרי אדום ובנגב בסביבות שנת 169 לפנה"ס. במקביל, השטחים ממזרח לנהר הירדן נכבשו בידי המלכים החשמונאים יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי. הנבטים צברו הון רב בזכות שליטתם בנתיבי הסחר. הם הקימו את בירתם בעיר פטרה, שפרחה בזכות הקמתם של מערכות השקיה וחקלאות. הנבטים הותירו אחריהם שרידי מבנים מרשימים, כדוגמת מקדש אל-ח'זנה הידוע, החצוב באבן חול. על-פי הסברה המקובלת, האתר נבנה כמאוזוליאום למלך הנבטי חרתת הרביעי. ב-63 כבש המצביא הרומי פומפיוס את האזור. חבל הפראיה היה לחלק מממלכתו של הורדוס מלך יהודה, בן חסותם של הרומים. בהמשך סופח אזור זה לפרובינקיית יהודה. בשנת 106 לספירה, השתלט הקיסר הרומי טראיאנוס על ממלכת הנבטים ללא קרב, וירדן שולבה באימפריה הרומית כפרוביניקה ערביה. הרומאים העניקו אוטונומיה לקבוצה של ערים הלניסטיות, רובן באזור הגלעד, שנודעו כדקאפוליס. אחת מערי הדקאפוליס, ג'רש נחשבת לאחת הערים העתיקות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר. בשנת 324 לספירה התפצלה האימפריה הרומית, והאימפריה הרומית המזרחית - שנודעה לימים בשם האימפריה הביזנטית - נעשתה לכוח המרכזי באזור עד שנת 636 לספירה. בשנת 380 לספירה, הפכה הנצרות לדתה הרשמית של האימפריה הרומית, ובעבר הירדן, כמו בארץ ישראל, נבנו כנסיות רבות. באתר הארכאולוגי אום א-רסאס אשר בדרום עמאן התגלו 16 כנסיות מהתקופה הביזנטית. בשל שינוי בנתיבי הסחר, העיר פטרה הלכה ואיבדה מגדולתה, עד שלבסוף היא ננטשה. האימפריה הסאסאנית בפרס קראה תיגר על שלטונם של הביזנטים באזור. עבר הירדן המזרחי, כמו ארץ ישראל, נשלטו בידי שתי האימפריות לסירוגין. התקופה האסלאמית במאה ה-7 וה-8 לספירה הייתה ירדן חלק מהאימפריה האומיית (השושלת המוסלמית הראשונה). באותה תקופה הפכה עמאן לעיר מרכזית במחוז דמשק והייתה למקום מושבו של מושל האזור. השם "ירדן" ("אל-אורדון" בערבית) הוטבע על מטבעות נחושת אומיים החל מתחילת המאה השמינית. בתקופת בית עבאס (750-1258) הוזנחה ירדן ונחלשה בשל שינויים גאופוליטיים. לאחר שקיעת בית עבאס נשלטו חלקים של ירדן על ידי מספר עמים ואימפריות, ביניהם: המונגולים, הצלבנים, האיובים, הממלוכים והעות'מאנים, שבתקופתם הייתה ירדן לחלק ממחוז דמשק. המאה ה-20 במהלך מלחמת העולם הראשונה, המריד השריף חוסיין בן עלי את חצי האי ערב נגד האימפריה העות'מאנית במה שכונה המרד הערבי. המרד המהוסס קיבל את תמיכת הבריטים, אך גם הפעולות הצבאיות הזניחות הובלו על ידי לורנס איש ערב, שנאלץ לא פעם להפציר בעצמו בראשי השבטים להצטרף ללחימה בתמורה לשלל. תוצאתיו של המרד היו זניחות מבחינה צבאית והצבא העותמאני שנסוג מאזור ערב הסעודית העדיף לרכז את כוחותיו בחזיתות משמעותיות יותר. חוסיין בן עלי המליך את עצמו למלך חג'אז ללא אישור או הסכמה מראשי השבטים האחרים ורבים לעגו לו. הבריטים שקיבלו מנדט על עיראק ועבר הירדן העדיפו למנות את חוסיין בשלטון מסיבות מגוונות. ביניהם, קשריו המצוינים עם לורנס שזעם על הסכם סייקס פיקו שנחתם מאחורי גבו וכתמורה לעמידתו נגד הטורקים במהלך המלחמה הגדולה. מכתבי מקמהון לא היוו הבטחה בריטית רשמית למינוי או שלטון על חבל ארץ והדבר הובהר למלך על ידי לורנס בעצמו מכשנודע לו על הסכם סייקס פיקו. בנוסף הבריטים העדיפו מנהיג מוכר וצפוי שבטח בהם על פני מנהיגי שבטים אחרים. פייסל הראשון, בנו השני של חוסיין בן עלי, הומלך למלך הראשון של עיראק והקים את הממלכה ההאשמית של עיראק, ועבדאללה הראשון, בן נוסף של חוסיין בן עלי, הומלך למלך הראשון של ירדן והקים את הממלכה ההאשמית של עבר הירדן. בכך חיזק בית המלוכה ההאשמי את שליטתו באזור הצפוני אותו קיבלו הבריטים במנדט שלהם, זאת מול כוחו העולה של בית סעוד שהצליח לכבוש את כל השבטים באזור הדרומי של חצי האי ערב. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הפך האזור לחלק מן המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בשנת 1921, בעקבות "ועידת קהיר" ובהסתמך על סעיף 25 של כתב המנדט על ארץ ישראל, החליטה הממלכה המאוחדת לנתק את האזור שממזרח לנהר הירדן (למעט שטחים בעמק הירדן דרומית לים כנרת ומזרחית לו ולירדן הצפוני) משטח המנדט, ולכונן בו את אמירות עבר הירדן בראשות עבדאללה הראשון, שהוא ומשפחתו (השושלת ההאשמית) למרות שכמעט שלא סייעו לבריטים במלחמתם בשלטון הטורקי. אמירות עבר הירדן הייתה ישות אדמיניסטרטיבית נפרדת מארץ ישראל, אולם הייתה כפופה לנציב העליון הבריטי. בשנת 1946 קיבלה האמירות עצמאות והפכה ל"ממלכה ההאשמית של עבר הירדן", והאמיר עבדאללה הפך למלך. תקופה זו, שבין סוף מלחמת העולם הראשונה לסוף מלחמת העולם השנייה מכונה "העידן הפורמטיבי" של ירדן. בתקופה זו ירדן המודרנית התעצבה מבחינה טריטוריאלית ומבחינה מדינית. ירדן החלה את התקופה הזו בתור מדינה מלאכותית, ללא גבולות היסטוריים או אוכלוסייה בעלת עבר משותף, אשר ניתנה לאמיר עבדאללה על ידי הממשלה הבריטית בעיקר כדי לבסס את שליטתם באזור. בתקופה זו עבדאללה וויתר על שאיפתו הראשונית להרחיב את הטריטוריה שקיבל לכיוון סוריה, והשתקע בגבולות שקיבל. מבחינה מדינית, בתקופה זו יש התגבשות של הזהות הלאומית הירדנית וביסוס שלטונו של עבדאללה. הצבא שימש בתקופה זו כגורם מפתח בביסוס לגיטימציה עבור השלטון, כמכשיר לאיחוד זהויות וגם כוח המאפשר השלטת סדר ותמיכה במשטר. תקופה זו גם התאפיינה ביצירת קו התיחום הכלכלי-פוליטי בין הצפון לדרום, אשר המשיך להתקיים מאז. המלוכה הירדנית ביססה את עצמה במדינה וקיבלה תמיכה רחבה בעם. הגאווה העממית במלכים ושליטתם הצליחה לתת ביטחון הן להנהגה והן לתושבים, מה שיצר מאוחר יותר מדינה ריבונית ירדנית תחת שלטון המשפחה ההאשמית האהודה. במלחמת העצמאות של ישראל ב-1948, נחל הלגיון הירדני הצלחה יחסית לשאר צבאות ערב, ובסיום המלחמה שלטו כוחותיו בשטחי יהודה ושומרון ובמזרח ירושלים. מבחינת גורמי הממשל הירדנים, לא היה במהלך המדובר סיפוח יהודה ושומרון לממלכת ירדן, אלא כי אם באיחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת (שבהזדמנות זו שינתה את שמה לממלכה ההאשמית של ירדן), כנגזרת משאיפותיו ארוכות השנים של המלך עבדאללה לאחד את שתי הגדות למדינה אחת, ובכך בין היתר להשיג דריסת רגל בעיר השלישית בקדושתה באסלאם - ירושלים. תפיסה זו התבטאה אף בבחירות לפרלמנט המחודש שהתקיימו בחודש אפריל 1950, אשר מספר הנציגים בו התחלק שווה בשווה בין שתי הגדות, וזכות הבחירה ניתנה לכלל תושבי שתי הגדות. רוב מדינות העולם הכירו דה-פקטו בשלטונה של ממלכת ירדן על שטחים אלו, ובריטניה הצהירה על הכרה רשמית בסיפוח הירדני. באופן כללי, בניגוד ליחס כלפי הפליטים הפלסטינים מטעם שאר מדינות ערב, אשר נע על הציר שבין חשד לבין חוסר אמון, הממסד הירדני היה מעוניין בשילובם של הפליטים הפלסטינים ככל הניתן, בין היתר כדי להצדיק את הלגיטימיות של סיפוח יהודה ושומרון לירדן. עקב זאת ניתן לכל פליט פלסטיני שביקש זאת אזרחות ירדנית מלאה, לרבות זכות בחירה לפרלמנט, ולא הוטלו כל מגבלות פורמליות על תנועתם ברחבי הממלכה, בניגוד למצב במדינות ערב האחרות. ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות אף בתוכנית הפדרציה של המלך חוסיין משנת 1972, ובה הדגיש המלך כי מבחינתו, יהודה ושומרון והגדה המזרחית של הירדן לא מאכלסות שני עמים שונים, אלא עם אחד בלבד. עבדאללה נרצח ביולי 1951 על ידי פלסטיני בעת ביקור בהר הבית. את כיסאו של עבדאללה ירש בנו הבכור טלאל, אך הוא הודח לאחר שנה בשל מחלת נפש. בנו הקטן של טלאל, חוסיין, עלה לשלטון במקומו והוכתר למלך בשנת 1953 בגיל 18. שלטונו של המלך הצעיר היה בתחילה לא יציב. היו אלו שנים בהן פרחה התנועה הלאומית הערבית מייסודו של גמאל עבד אל נאצר. ממשליהם של מלכים ברחבי העולם הערבי קרסו לטובת כתות של קצינים בעלות אופי לאומני ופאן ערבי כבמצרים ובעיראק. פלסטינים מיהודה ושומרון סייעו בתחילת שנות ה-50 לפדאיון המצרי בפעולות טרור נגד אזרחים ישראלים, והצבא הירדני נאלץ להילחם בהם. בשנת 1964 הוכרז בהר הזיתים שבירושלים על הקמת אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין), אף שהשלטון הירדני לא עודד את הקמת הארגון. בעקבות מלחמת ששת הימים, בה השתתפו הירדנים בלחץ מדינות ערב, הפסידה הממלכה את שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שכבשה ב-1948 לטובת ישראל. לאחר המלחמה, ארגוני הטרור הפלסטיניים הקימו בסיסים בירדן, וניהלו את ענייני קהילת הפלסטינים, שמנתה באותה העת כ-80 אחוזים מאזרחי ירדן. התגברות תקיפות הפלסטינים נגד ישראל משטח ירדן, וכן האיום על יציבות משטרו שכלל ניסיון להתנקש בחייו בעידוד סוריה, הניעו את חוסיין להורות בשנת 1970 על מתקפות על בסיסי אש"ף, אירועים שזכו לכינוי "ספטמבר השחור", בהם נהרגו אלפי פלסטינים, ואנשי אש"ף נסו לדרום לבנון. לאחר מלחמת ששת הימים, נמנע חוסיין מלהצטרף למצרים ולסוריה במלחמת יום הכיפורים, ולא תקף את ישראל בגבול המשותף, אך שלח כוח משלוח לסייע לצבא הסורי ברמת הגולן. זאת לאחר שהחל מסוף שנות השישים ניהל חוסיין מערכת יחסים סודית עם ישראל, שהפכה לגלויה יותר ויותר עד לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994. במצב עדין עמדה הממלכה בימי מלחמת המפרץ כאשר חוסיין נדרש לאזן בין האינטרסים של סדאם חוסיין, שנתמך על ידי הארגונים הפלסטינים, אשר היה בכוחם לנסות ולערער את המצב הפנימי במדינה ובין האינטרסים של מדינות הקואליציה. בשנות התשעים החל מצב בריאותו של חוסיין מדרדר. מזה שנים היה ידוע כי יורשו הוא הנסיך חסן, אחיו הצעיר. סמוך למותו הדיח חוסיין את אחיו מתפקיד יורש העצר, ומינה לתפקיד זה את בנו עבדאללה, אשר עלה לשלטון עם מותו של חוסיין, בשנת 1999. המאה ה-21 עבדאללה השני הוביל את ירדן לאימוץ כלכלה חופשית ולקו פרו-מערבי ברור, תוך ניסיון לשמור את מורשת אביו, לאזן בין הגורמים השונים בממלכתו, ולשמור על כיסאה של השושלת ההאשמית, אל מול הזעזועים העוברים על המזרח התיכון בתקופת מלכותו, לרבות האינתיפאדה השנייה, פיגועי 11 בספטמבר ומלחמת עיראק ומלחמת האזרחים הסורית שהובילה לזרם של פליטים עיראקים וסורים סונים למדינתו. בראשית 2011 התקיימו הפגנות גדולות כנגד שלטונו של עבדאללה, כחלק מגל המחאות בארצות ערב. בפברואר 2011 פיטר המלך עבדאללה את ראש הממשלה סמיר ריפאעי ומינה במקומו את מערוף אל-בח'ית, במטרה לפייס את המפגינים, אך באוקטובר 2011 פיטר את אל-בח'ית, ומינה במקומו את עון אל-ח'סאונה. ב-3 באפריל 2021 פורסם במספר כלי תקשורת על סדרת מעצרים בחשד לניסיון הפיכה במדינה, אשר תוכנן להתבצע על ידיו אחיו למחצה של המלך עבדאללה השני. הסכמי גבולות ירדן - ערב הסעודית עד שנת 1965 המוצא הימי מעקבה היה מוגבל. בשנת 1965 נחתם הסכם חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על כ-6,000 קמ"ר של שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה (מעל 6% משטח הממלכה), תמורת רצועת חוף של 12 קילומטרים דרומית לעיר עקבה, דבר שאפשר לה להרחיב את העיר עקבה ונמלה ולהקל על יבוא ויצוא סחורות דרך הים האדום. ירדן - עיראק הגבול נקבע לראשונה ב-2 בדצמבר 1922 במהלך הסכם ניוקמב-פולה. הבריטים ומלך ירדן, עבדאללה הראשון, הסכימו על גבול המורכב מקו ישר אחד בשנת 1932. הגבול תוקן בשנת 1984 והורכב משישה קווים ישרים. גבול זה נותר על כנו באופן קבוע גם בראשית המאה ה־21. ירדן - ישראל בשנת 1949, במסגרת הסכמי רודוס, נקבע שלטונה של ירדן בשטחי יהודה ושומרון, שאף סיפחה שטחים אלה בשנת 1950, סיפוח שזכה להכרה באופן רשמי על ידי בריטניה, והכרה דה פקטו על ידי ארצות הברית, פקיסטן ומדינות נוספות בעולם. בשנת 1967 הצטרפה ירדן למצרים וסוריה בלחימה במלחמת ששת הימים, ואיבדה את השליטה בשטחי הגדה המערבית לישראל, שהחילה את החוק הישראלי במזרח ירושלים והחזיקה את שאר השטח (יהודה ושומרון) במעמד של תפיסה לוחמתית. ב-1988 הודיעה ירדן על ויתור על תביעתה ליהודה ושומרון ואש"ף הכריז על הקמת מדינת פלסטין, ללא ציון גבולותיה. בשנת 1994, במסגרת הסכם השלום בין ישראל לירדן, נעשו תיקוני גבול עם ישראל: הוסכם על גבול משותף לאורך התוואי של נהר הירדן, וישראל העבירה לירדן 300 קמ"ר, ביניהם "אי השלום" שהפך לאזור חיץ בו אזרחי שתי המדינות רשאים לשהות, וכן תיירים רבים, ומקום בו נמצאים הסכרים של תחנת הכוח בנהריים. כמו כן הוסכם על חכירה של 2.85 קמ"ר במובלעת צופר בידי ירדן. קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן, הנמצא בין ממלכת ירדן לשטח שנפל בידי צה"ל ב-1967, סומן בצבע שונה וללא הגדרת מעמדו הנוכחי. בנובמבר 2019 אי השלום ומובלעת צופר הוחזרו לירדן בעקבות סיום החכירה של השטח. ירדן - סוריה בין ירדן לבין סוריה היו סכסוכי גבול במשך עשרות שנים. בשנת 2004 נחתם בין המדינות הסכם חילופי שטחים המבטל את הסכם סייקס–פיקו ההיסטורי. בשטח הירדני שהועבר לסוריה נמצאים שני יישובים ירדניים. בתמורה, ירדן קיבלה מסוריה שטחים מדבריים גדולים הנמצאים לאורך הגבול. פרטי ההסכם סוכמו בוועדה ביטחונית המשותפת לשתי המדינות, שהוקמה ביוזמת עבדאללה השני, מלך ירדן, ונשיא סוריה בשאר אל-אסד. ירדן העבירה לסוריה שטח של כ-3 קמ"ר, הכולל את הכפרים טבריאת וחרבת עוואד, יישובים חקלאיים על אדמה פורייה ובה בארות מים, בסמוך לנחל ירמוך. בכפרים גרות אלפי משפחות. תושבי הכפרים היו אזרחי סוריה לפני הסכמי סייקס-פיקו. לפי ההסכם, ירדן רשאית להקים תחנות התרעה להגנה אזרחית באזור היישובים. בנוסף לשטח הכפרים, העבירה ירדן לסוריה שטח של 2.7 קמ"ר, שבו היא שלטה מעבר לקו הגבול הבינלאומי. פוליטיקה ירדן היא מונרכיה חוקתית. בראש המדינה עומד המלך עבדאללה השני שירש את אביו חוסיין אחרי מותו בפברואר 1999. בירדן ישנן מפלגות פוליטיות, אך הן מהוות רק חמישית מהמושבים. שאר המושבים נתפסים על ידי חברי פרלמנט עצמאיים. במהלך יולי 2012 נחקק חוק שאוסר על הקמת מפלגות דתיות. הבחירות האחרונות נערכו ב־23 בינואר 2013, ולדברי המשקיפים הבינלאומיים היא התנהלה בדרך כלל, באופן נקי והוגן, אך נמתחה ביקורת על צורת הבחירה, והחוק שעל פיו היא התנהלה. עם הקמת אמירות עבר הירדן (1922), שלט האמיר עבדאללה הראשון כאשר לצדו מספר פוליטיקאים ערבים שהגיעו מסוריה ומארץ ישראל. הבחירה שלו בפוליטיקאים זרים נועדה להדגיש כי לא זנח את חלומו לשלוט על סוריה הגדולה. יחסי חוץ יחסי ישראל וירדן קשרי מדינת ישראל וירדן התאפיינו ביחס של דואליות במשך כל תקופת הסכסוכים בין ישראל ומדינות ערב. אף על פי שעבר הירדן הייתה חלק מהמנדט שעליו חלה הצהרת בלפור, ואף על פי שהבריטים התכחשו להתחייבותם ונתקו את עבר הירדן כדי להקים שם את האמירות (נסיכות) ההאשמית, הכירה ההנהגה בישראל כמעט מההתחלה בריבונות ההאשמית והיו מגעים לכינון שלום. עוד המלך עבדאללה, סבו של המלך חוסיין, ניסה להגיע להבנות מדיניות עם היישוב היהודי בארץ ישראל. בשיחות סודיות שנוהלו בין גולדה מאיר כנציגת הסוכנות היהודית לבין המלך עבדאללה בנובמבר 1947, סוכם בין הצדדים כי היישוב היהודי יאפשר לירדן להשתלט על אזור יהודה ושומרון, ובתמורה לא יתקוף את המדינה היהודית שתקום. זמן קצר קודם לסיום המנדט הבריטי נערכה פגישה שנייה בין גולדה מאיר למלך עבדאללה, בה הודיע המלך עבדאללה כי לא יוכל לעמוד בסיכום שהבטיח, בשל ההסכם עם מדינות ערב הנוספות בדבר פלישה לארץ. הצבא הירדני (שנקרא אז "הלגיון הערבי") הצטרף לצבאות ערב שתקפו את מדינת ישראל עם הקמתה, והסב אבדות קשות ליישוב בירושלים, בלטרון, בגוש עציון ובמקומות אחרים. חיילי הלגיון היו תחת פיקוד בריטי. אחת התוצאות לכך הייתה שהם התייחסו למאות השבויים הישראליים שנפלו בידיהם, מספר גדול בהרבה מאשר בכל זירה ומועד אחרים של מלחמות ישראל-ערב, טוב יותר מאשר כל יתר מדינות ערב. לחוסיין מלך ירדן היה יחס ידידותי יחסית למדינת ישראל. הוא היה היחיד שהיה מוכן לקבל פניות מקדימות של ממשלת ישראל. הגבול בין המדינות היה פתוח למעבר סחורות וגם למעברם של תושבי השטחים. ב-1973 אף נפגש חוסיין עם ראש הממשלה גולדה מאיר והזהיר אותה ממלחמת יום הכיפורים המתקרבת. עם זאת, ממלכת ירדן נטלה חלק פעיל באותה מלחמה עת שיגרה חטיבה משוריינת לחזית רמת הגולן, שאחר כך תוגברה בכוחות נוספים עד לכדי גודל של אוגדה. עדיין, השקט שנשמר לאורך גבול ישראל עם ירדן אפשר לישראל לקחת סיכון מחושב ולתגבר את חזית רמת הגולן בכוחות שאלמלא כן היו מרותקים להגנתו. בשנת 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן וכונן שלום בין המדינות. בשנת 1997 ירה חייל ירדני על קבוצת ילדות ישראליות שביקרו באי השלום ורצח שבע מהן. נכון ל-2017 היחסים בין ישראל לירדן חמים, ומעברי הגבול פתוחים, אם כי משמשים בעיקר תיירים, תושבי השטחים ואנשי עסקים הנמצאים בקשרים עסקיים עם ירדן. אי השלום וחלקים נוספים מאתר נהריים נמצאים כיום בריבונות ירדנית, אך ישראלים מבקרים בהם ללא צורך בדרכון. קיימות מספר יוזמות עסקיות כגון מפעלי טקסטיל ישראלים בירדן, התוכנית לעשות שימוש בשדה התעופה הבינלאומי בעקבה על ידי טיסות הנוחתות בישראל, ויוזמות נוספות באזור הסחר הישראלי - ירדני החופשי, בבקעת הירדן. בשנת 2018 הודיע מלך ירדן על כוונתו לממש את תיקוני הגבול שנחתמו בחוזה השלום, ולא להאריך את הסכם החכירה של ישראל באותם שטחים. צד זה נתפס כתוצאה ממורת הרוח של הציבור הירדני ממדיניותה של ישראל. יחסי ארצות הברית וירדן בין ארצות הברית של אמריקה וירדן קיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים, אשר באים לידי ביטוי במסגרת סיוע אמריקאי שוטף לירדן בתחומי הביטחון והכלכלה. במקביל, שיתוף הפעולה בין שתי המדינות מעניק לארצות הברית דריסת רגל משמעותית באזור, ומסייע בשימור האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון. ארצות הברית מחזיקה בשגרירות רשמית בעמאן, בעוד שירדן מחזיקה בשגרירות רשמית בוושינגטון די. סי. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, וכן הסיוע האמריקאי הכלכלי והצבאי לירדן, הושפעו במהלך השנים ועודם מושפעים במידה ניכרת מיחסי ארצות הברית–ישראל. מדיניות החוץ הכוללת של ארצות הברית במזרח התיכון, אשר מתאפיינת בעשורים האחרונים במחויבות לביטחונה של מדינת ישראל, היוותה פעמים רבות גורם שלילי ביחסים שבין ארצות הברית וירדן, כאשר הלחץ הישראלי מונע את הרחבת הסיוע הצבאי האמריקאי לירדן בתחומים נוספים, כגון במסגרת פיתוח נשק גרעיני, מה שלטענת ירדנים רבים גורר פגיעה ישירה בביטחונה וביציבותה של הממלכה הירדנית, ואף מוביל לביקורת ירדנית כנגד הממשל הישראלי עצמו. כלכלה הגידולים העיקריים בחלקה המזרחי של בקעת הירדן הם עצי הדרים וירקות. ברמה מגדלים בעיקר חיטה ושעורה, ובאזורים הצחיחים רועים עדרי גמלים וצאן. כמות המשקעים במרכז ירדן מועטה, והיא אף פוחתת ככל שהולכים מזרחה. ירדן ענייה במחצבים פרט לפוספטים שאותם כורים בסביבות עמאן. כמו כן ירדן מנצלת את אוצרות המלח, האשלג והברום שבמימי ים המלח. בשנת 1975 שבה החלה מלחמת האזרחים בלבנון העבירו בעלי הון ערבים את השקעותיהם מלבנון לירדן, יסדו בה מפעלי תעשייה, בנו שכונות מגורים ובנייני משרדים. בשנת 1980 ירד ערכו של הדינר הירדני וממשלת ירדן נאלצה להטיל הגבלות על יבוא של מוצרי מותרות כדי להתגבר על הגירעון הכבד במאזן התשלומים שלה. בעת מלחמת המפרץ, תמיכתו של המלך חוסיין בסדאם חוסיין, שליט עיראק, גרמה למדינות המפרץ ולסעודיה להפסיק את מכירת הנפט והסיוע לממלכה הירדנית, מה שגרם לקשיים כלכליים ניכרים שכן היא מייבאת את מרבית צורכי האנרגיה שלה. במדינה עובר צינור הגז הערבי המוביל גז טבעי ממצרים לירדן, סוריה ולבנון. ירדן החלה לייבא גז לעקבה בשנת 2003 ובשנת 2005 הוארך הצינור עד אזור הבירה, עמאן. בתחילת שנת 2008 הושלם הצינור הצפוני שחיבר את סוריה לצינור, וירדן החלה לקבל תמלוגים. מחוזות ירדן מחולקת ל-12 מחוזות ואלה מחולקים ל-52 נפות. המחוזות נשלטים על ידי מושלים הממומנים על ידי מלך ירדן. מלבד מינוי המושלים, השלטון המרכזי אינו מתערב בשלטון המקומי, וכל מחוז מתנהל בצורה אוטונומית בתחומי הכלכלה, הפיתוח, התרבות ועוד. גאוגרפיה שטחה של ירדן מגיע ל-92,300 קמ"ר (פי 4.2 משטחה של ישראל כולה), ורוב השטח הוא מדברי. לאורך גבולה המערבי של ירדן עובר השבר הסורי אפריקני. בחלקו הצפוני של השבר, זורם נהר הירדן, במרכזו שוכן ים המלח ובדרומו הערבה. ממזרח לשבר מתנשא רכס הרים וממזרח לרכס משתרעת רמה בעלת אופי מדברי, המתחזק ככל שממשיכים מזרחה, כאשר הרמה מתלכדת עם מדבריות ערב הסעודית. במזרח, מעל הרמה, מתנשאים פה ושם הרים, שגובהם כמה מאות מטרים מעל הים. בצפון ממלכת ירדן זורם נהר הירמוך הנשפך לירדן ומעברו הצפוני שוכנות סוריה וגם ישראל. פחות מעשירית שטחה של ירדן היא קרקע הראויה לעיבוד חקלאי, רובה מרוכזת לאורך נהר הירדן ובאזור הצפון מערבי של המדינה. שאר השטח הוא מדבר. ברמת עבר הירדן שורר חום עז בקיץ, וקור עז בחורף. בחלקה המזרחי של בקעת הירדן החורף חמים והקיץ לוהט. בצפון במרכז ובדרום האקלים צחיח ולכן קיימת חשיבות חקלאית רק לעמק הירדן הצפוני עד הירמוך. אזורי ממלכת ירדן ניתן לחלק את ירדן לשלוש רצועות אורך: חלקה המזרחי של בקעת הירדן. הרי עבר הירדן. המדבר של ירדן (הנמצא בין המדבר הסורי למדבריות חצי-האי ערב). בצפון נמצא הגלעד (מקביל למחוזות עג'לון, אירביד וג'רש של ימינו). במרכז, בין נחל יבוק לנחל ארנון נמצא חבל עמון ומדרום לו חבל מואב שבירתו מואב המקראית. מדרום למואב שוכן חבל אדום שבירתו מעאן, היא מעון המקראית. לפי הכתוב בתנ"ך, בחלק מתקופה זו היו חלקים מעבר הירדן כלולים בארץ ישראל. על פי סיפורי המקרא, בימי דוד המלך היה כל האזור ההררי של ירדן מעקבה ועד הירמוך חלק מממלכת ישראל. דמוגרפיה נכון ל-2020 מונה אוכלוסיית ירדן כ-10,820,644 נפש, מתוכם 2.9 מיליון אינם אזרחים. רוב תושביה משתייכים לדת המוסלמית, בעיקר לזרם הסוני, ומיעוט הם נוצרים, דרוזים וצ'רקסים. השפה המדוברת בירדן היא ערבית. 95% מהאוכלוסייה מרוכזים במערב המדינה, באזור המהווה כ-15% משטחה. בשנת 1922 מנתה אוכלוסיית ירדן כ-200,000 נפש בלבד. בשנת 1948 האוכלוסייה מנתה כ-400,000 נפש, רובם בדואים. אוכלוסייתה גדלה במהירות בשל גלי הגירה ממדינות שכנות. בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות של ישראל, נהרו לירדן כחצי מיליון פליטים פלסטינים. בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, התווספו אליהם 180,000 פליטים נוספים מיהודה ושומרון. נכון לשנת 2016 נמצאים בירדן כ-2.2 מיליון פלסטינים הרשומים כפליטים. בעקבות מלחמת המפרץ ומלחמת עיראק, היגרו למדינה כמיליון פליטים מעיראק. ובעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, ירדן נאלצה לקלוט כ-1.5 מיליון פליטים מסוריה. בנוסף, כל שנה קולטת ירדן אלפי פלסטינים המחפשים עבודה ולימודים. למיעוט הצ'רקסי תפקיד מרכזי בהיסטוריה הירדנית. הצ'רקסים הראשונים שהגיעו לירדן התיישבו בכפרים באזור בו הוקמה עמאן. המנדט הבריטי בחר במקום כמקום מושבו בעיקר בזכות המוצא האירופאי של הצ'רקסים. הצ'רקסים ממלאים תפקידים רמי מעלה בממלכה הירדנית, צ'רקסי כיהן בעבר כראש ממשלה (סעיד מופתי), ולמלך אף משמר צ'רקסי. צבא הכוחות המזוינים של ירדן (ידועים גם בשם: הצבא הערבי) הוא שמם של כלל הכוחות המזוינים של הממלכה הירדנית ההאשמית. הכוחות נמצאים תחת פיקודו של מלך ירדן, שהוא המפקד העליון. גיוס חובה בצבא ירדן הופסק בשנת 1999, נשים אינן כפופות לגיוס אך יכולות להתנדב לשירות לתפקידים לא קרביים. דתות האסלאם הסוני היא הדת הדומיננטית בירדן. מוסלמים מהווים כ־92% מאוכלוסיית המדינה, ו-93% מתוכם מזהים עצמם כסונים - האחוז הגבוה ביותר בעולם - על פי מרכז מחקר של Pew Research Center. בנוסף קיים גם מספר קטן של מוסלמים-אחמדים. בירדן יש מיעוט נוצרי המונה כ-6% מהאוכלוסייה, לעומת 30% שנמנו בעבר בשנת 1950. ירידה שנגרמה בשל שיעורי הגירה גבוהים של מוסלמים לירדן, שיעורי הגירה גבוהים של נוצרים למערב ושיעורי ילודה גבוהים יותר של מוסלמים. למיעוט הנוצרי שמורים באופן מסורתי שני מקומות בקבינט, ו-9 מושבים מתוך 150 בפרלמנט. העמדה הפוליטית הגבוהה ביותר אליה הגיע נוצרי היא סגן ראש הממשלה, תפקיד שאותו מילא מרוואן אל-מועשר בשנת 2005. לנוצרים השפעה מיוחדת בכלי התקשורת, וערוץ הטלוויזיה הפופולרי ביותר של ירדן הקרוי Ro'ya tv הוא בבעלות נוצרית. הנוצרים הערבים, נעזרים בחינוך ובקשר שלהם עם עולם המערבי כמו גם הידיעה של שפות זרות, הדומיננטיות יותר בעולם העסקים. מחקר שנערך בשנת 1987 על ידי גורמים מערביים העלה כי כמעט מחצית ממשפחות העסקים המובילות בירדן הן נוצריות. בשנת 1998 נחשפו שרידיה של כנסייה ביזנטית מסוף המאה ה-3 בצפונה של העיר התיירותית עקבה, והיא נחשבת לאחת הכנסיות הביזנטיות העתיקות ביותר הידועות כיום. מיעוטים דתיים אחרים קטנים יותר, כוללים את הדרוזים והבהאים. רוב הדרוזים הירדנים חיים בעיירה המזרחית אזרק, בעוד שרוב הבהאים חיים בכפר הדסיה, הגובל עם בקעת הירדן. בנוסף בירדן, המיעוט הדרוזי נחשב כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית. תרבות הדת והמסורת גם יחד משמשים בערבוביה בתרבותה של החברה הירדנית המודרנית. הירדנים חיים בחברה מסורתית יחסית שמתמודדת יותר ויותר עם השפעותיה של הגלובליזציה. ירדן נחשבת לאחת מהמדינות הקוסמופוליטיות והליברליות ביותר בעולם הערבי. אמנויות האמנות בירדן מיוצגת באמצעות מוסדות רבים על מנת להגביר את המודעות של התרבות הפלסטית והחזותית, ובמטרה לייצג את התנועות האמנותיות בירדן ואת קשת הרחבה של יצירתיות בתחומים שונים כמו ציור, פיסול, וידאו, צילום, גרפיקה אמנותית, קרמיקה ועוד. הגלריה הלאומית לאמנות ירדן היא מוזיאון גדול לאמנות מודרנית וממוקמת בעמאן, בירת ירדן. מוזיאונים המוזיאון הגדול ביותר בירדן הוא המוזיאון הארכאולוגי של ירדן. המוזיאון מכיל ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בירדן מהתקופות הפרהיסטוריות ועד המאה ה-15, וכולל צלמיות המתוארכות לאלף ה-7 לפנה"ס מעין ע'זאל, אתר נאוליתי חשוב השוכן בסמוך לעמאן, חלק ממגילות מדבר יהודה כולל מגילת הנחושת והעתק מצבת מישע. רוב המוזיאונים בירדן ממוקמים בעמאן, כולל: גלריית ירדן הלאומית לאמנויות יפות, מוזיאון הילדים של ירדן, מוזיאון הרכב המלכותי, מוזיאון הנביא מוחמד, מוזיאון האוניברסיטה הירדנית, ועוד. מוזיאונים אחרים מחוץ לעמאן הם המוזיאון הארכאולוגי בעקבה, המוזיאון הארכאולוגי ג'רש, המוזיאון הארכאולוגי מדבא, מוזיאון תולדות, המוזיאון הארכאולוגי פטרה, מוזיאון המורשת הירדנית, ועוד. מוזיקה המוזיקה בירדן כיום מתפתחת בידי מוזיקאים ואמנים חדשים רבים הפופולריים במזרח התיכון, כמו הזמר והמלחין טוני קטאן והזמר חני מטוו'אסי, ויחד עם צמיחה גוברת של להקות מוזיקה אלטרנטיביות, הם שינו את התפיסות הישנות של המוזיקה הירדנית שהיו פופולריות רבות בשנים. רבאב הוא כלי נגינה בדואי מסורתי. תקשורת בשנת 2010, מדד חופש העיתונות מטעם ארגון עיתונאים ללא גבולות נתן לירדן את המקום ה-132 מתוך 178 מדינות ברשימה (כאשר מיקום נמוך מעיד על חופש עיתונות רב יותר). מתוך 20 המדינות באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה קיבלה ירדן את המקום ה-5. עיתונים ירדנים פופולריים הם: חדשות עמון, א-דוסתור, וירדן טיימס, ושתי תחנות הטלוויזיה הפופולריות ביותר הן Ro'ya tv והטלוויזיה הירדנית. קולנוע הרויאל פילם קומישן (מועצת הקולנוע הירדני) הוא הגוף הממונה על תעשיית הקולנוע בירדן. הקומשינר הממונה על המועצה הוא עלי מאהר. בירדן הופקו בעזרת הרויאל פילם קומישן מספר סרטים קצרים, סרטי טלוויזיה ופיצ'רים אמריקאיים כמו "מלך העקרבים" ו"אינדיאנה ג'ונס 3". בינואר 2016, בפעם הראשונה, סרט ירדני בשם Theeb העוסק בקורותיו של ילד בדואי במלחמת העולם הראשונה היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. מטבח כאחת מיצרניות הזיתים הגדולות בעולם, שמן זית הוא שמן הבישול העיקרי בירדן. עשבי תיבול, שום, תבלינים, בצל, רוטב עגבניות ולימון הם תיבולים אופייניים בירדן. אוכל ירדני יכול להשתנות מחם וחריף במיוחד לנוח ועדין. המנה הראשונה המשותפת והפופולרית ביותר היא חומוס, עם טחינה, לימון ושום. פול מודאמס היא מנה ראשונה ידועה אחרת. בתחילת הארוחה מקובל לאכול מגש מזה המכיל מספר מתאבנים: קובה, לבנה, באבא גנוש, טבולה, זיתים כבושים, ומלפפונים חמוצים. הצלחת הירדנית הבולטת ביותר היא המנסף, המאכל הלאומי של ירדן, המסמל בתרבות הירדנית את הנדיבות. המאכל, המוגש כמנה עיקרית, מכיל בשר כבש המבושל ברוטב ג'מיד, רוטב יוגורט תוסס. ומוגש לצד אורז או בורגול. נהוג להגיש מיני מאפים מזרחיים כגון: בקלווה, כנפה, קטאיף; או דברי מתיקה כגון חלווה או מלבי. לעיתים קרובות מגישים גם פירות טריים. בנוסף, בתום הארוחה נהוג לשתות קפה שחור או תה עם נענע. מקום האישה בחברה בחוק הירדני ובנורמות המוסלמיות נפוצות בחברה הירדנית מעמדן של נשים שונה מהותית ממעמדם של גברים, ועל הנשים ישנן מגבלות אשר אינן מוטלות על גברים. מצב זה דומה לחברות מסורתיות נוספות במזרח התיכון, ומקורו בתרבות שבטית מסורתית המקדשת את חיי ה"חמולה", ומציבה את אבות המשפחות במרכז החשיבות החברתי. דו"ח של ארגון אמנסטי סקר בשנת 2019 את מעמד האישה בחברה הירדנית, ומצא מקרים רבים בהם, על פי דעת הארגון, מופרות זכויותיהן של נשים. החוק הירדני קובע עונשי מאסר לנשים שהפרו הוראה של דמות סמכות גברית, ועל נשים שילדו כתוצאה מיחסי מין מחוץ לנישואים. בנוסף, על נשים מתחת לגיל 30 לבקש אישור מדמות סמכות גברית כדי להתחתן, ולפני החתונה עליהן לעבור "מבחן בתולין", שמטרתו לוודא שהן בתולות. הרשויות בירדן מצדיקות את המאסר, כיוון שהוא נעשה, לדבריהן, "כדי להבטיח את הגנתן". תיירות אתרי תיירות פטרה (ידועה בכינוי "הסלע האדום"), עיר הבירה של הנבטים, החצובה בסלע. ג'רש, שרידי עיר יוונית-רומאית מצפון לעמאן. הר נבו, המקום ממנו על פי התנ"ך השקיף משה רבנו על הארץ המובטחת. הור ההר, בו על פי מסורות שונות נקבר שם אהרן הכהן. מידבא, האתר בו נמצאה רצפת הפסיפס עם מפת מידבא. ואדי ראם, הנחשב לאחד מנופי המדבר היפים בעולם. תיירים רבים מגיעים לאזור לטיולי ג'יפים, טרקים וטיפוס מצוקים. עקבה, עיר החוף היחידה בירדן. לקריאה נוספת יוסף נבו, ירדן - החיפוש אחר הזהות, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה קישורים חיצוניים אתר שגרירות ירדן בישראל ירדן, באתר משרד החוץ הישראלי ירדן - שער אל ערב צור שיזף, מדריך לירדן, באתר המחבר חוקת הממלכה ההאשמית של ירדן הערות שוליים מדינות העולם מדינות אסיה מדינות החברות בליגה הערבית המזרח הקרוב המזרח התיכון מדינות וטריטוריות דוברות ערבית מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי מדינות שהוקמו ב-1946

ממלכת ירדן (בערבית: الأردنّ אל-אֻרְדֻן, השם הרשמי: المملكة الأردنّيّة الهاشميّة אַלְמַמְלַכַּה (א)לְאֻרְדֻנִּיָּה (א)לְהַאשִמִיָּה, הממלכה הירדנית ההאשמית) היא מדינה במזרח התיכון. היא גובלת בצפון בסוריה, במערב בישראל, בדרום בים האדום (מפרץ אילת) ובערב הסעודית, במזרח בערב הסעודית, ובצפון-מזרח בעיראק. כ-92% מאוכלוסיית ירדן הם מוסלמים.היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.היסטוריהעדויות לפעילות בני אדם בעבר הירדן המזרחי מתחילות מהתקופה הפלאוליתית. בעוד שאין ממצאים ארכיטקטוניים מאותה תקופה, ארכאולוגים מצאו כלים, כמו סכינים וגרזנים, העשויים צור ובזלת.תקופת הברזל במהלך תקופת הברזל התפתחו בעבר הירדן המזרחי שלוש ממלכות עצמאיות: עמון, מואב ואדום. תושביהן דיברו בשפות שמיות המשויכות לקבוצת השפות הכנעניות, ודומות במיוחד לעברית המקראית. העמונים קבעו את בירתם בעיר רבת עמון, שם שנשאר מזוהה בעברית גם עם בירתה של ירדן המודרנית, עמאן. שם זה הוא גם המקור לשמה הערבי המודרני, עמאן. המואבים התיישבו בחבל הארץ ההררי ממזרח לים המלח וקבעו את בירתם בקיר מואב, הידועה כיום ככרכ. ממלכת אדום הייתה ממוקמת באזור הערבה ובירתה בעיר בצרה.על-פי התנ"ך, עבר הירדן המזרחי היה לנחלתם של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה. שבטים אלו התיישבו בעיקר בחבל הגלעד, השוכן בצפונה של ממלכת ירדן של ימינו. בעקבות זאת, נחשב עבר הירדן המזרחי לחלק מארץ ישראל השלמה.לכל אורך תקופת הברזל נלחמו עמון, אדום ומואב לסירוגין בממלכות ישראל ויהודה. התנ"ך מציין כי בתקופת שלטון דוד, מלכיהן הוכנעו והעלו מס לממלכתו. עדות ארכאולוגית ליריבות בין בני ישראל לממלכות עבר הירדן התגלתה במצבת מישע, שהוצבה על ידי מישע מלך מואב בשנת 840 לפנה"ס. במצבה, מתגאה מישע בניצחונותיו על ממלכת ישראל, ומספר על מפעלי הבנייה שלו, אותם הוא מקדיש לאל המואבי כמוש. מצבת מישע התגלתה בדיבון בשנת 1868, ונחשבת לאחד הגילויים החשובים בארכאולוגיה של תקופת המקרא בשל היותה העדות החוץ-מקראית הראשונה שנחשפה למתואר בתנ"ך; התיאור המקראי של מרד מישע מופיע בספר מלכים, פרק ג'.במאה התשיעית והשמינית לפנה"ס התחרו ביניהן ממלכת ישראל וממלכת ארם דמשק על השליטה בחבל הגלעד. סביב שנת 720 לפנה"ס, נכבשו ישראל וארם דמשק על ידי האימפריה הנאו-אשורית; שינוי מאזן הכוחות והתפתחות דרכי הסחר באזור הביאו לפריחתן של עמון, מואב ואדום. הבבלים השתלטו על האימפריה האשורית לאחר שזו התפרקה בשנת 627 לפנה"ס. על-אף שהממלכות תמכו בבבלים כשאלו צרו על ירושלים בשנת 597 לפנה"ס, הן מרדו באימפריה הבבלית כעשור לאחר מכן. הבבלים הפכו אותן למדינות חסות, ומעמדן זה נשמר תחת השלטון הפרסי וההלניסטי. לאחר כיבוש האזור על-ידי הרומאים בשנת 63 לפנה"ס, איבדו ממלכת עמון וממלכת מואב את זהותן הייחודית, ונטמעו בתרבות הרומית. לאחר גלות בבל, היגרו האדומים לדרום הר חברון שהתרוקן מיהודים, בשל לחצם של הנבטים על ארצם העתיקה. בהמשך נטמעו האדומים בקרב עם ישראל, לאחר שגוירו על-ידי הנשיא החשמונאי יוחנן הורקנוס.התקופה ההלניסטית והרומית בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר הגדול את האימפריה הפרסית והביאו עמו לאזור את התרבות ההלניסטית. לאחר מותו, חולקה האימפריה שלו בין הדיאדוכים. ארץ ישראל ועבר הירדן הפכו לשטח במחלוקת בין בית תלמי שקבע את מושבו במצרים לבין בית סלאוקוס, שהתבסס באזור סוריה. בשלהי התקופה ההלניסטית, התגוררה בעבר הירדן המזרחי אוכלוסייה מעורבת שכללה יהודים, יוונים, ערבים ועמונים. אחד מהשרידים המרשימים ביותר מאותה התקופה הוא עיראק אל-אמיר, ארמון בסגנון ההלניסטי שנבנה על-ידי משפחת בית טוביה היהודית.הנבטים, נוודים ערביים שמקורם בצפון-מערב ערב הסעודית של ימינו, ניצלו את התפוררותה והיחלשותה של האימפריה הסלאוקית והקימו את ממלכתם באזור הרי אדום ובנגב בסביבות שנת 169 לפנה"ס. במקביל, השטחים ממזרח לנהר הירדן נכבשו בידי המלכים החשמונאים יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי. הנבטים צברו הון רב בזכות שליטתם בנתיבי הסחר. הם הקימו את בירתם בעיר פטרה, שפרחה בזכות הקמתם של מערכות השקיה וחקלאות. הנבטים הותירו אחריהם שרידי מבנים מרשימים, כדוגמת מקדש אל-ח'זנה הידוע, החצוב באבן חול. על-פי הסברה המקובלת, האתר נבנה כמאוזוליאום למלך הנבטי חרתת הרביעי.ב-63 כבש המצביא הרומי פומפיוס את האזור. חבל הפראיה היה לחלק מממלכתו של הורדוס מלך יהודה, בן חסותם של הרומים. בהמשך סופח אזור זה לפרובינקיית יהודה. בשנת 106 לספירה, השתלט הקיסר הרומי טראיאנוס על ממלכת הנבטים ללא קרב, וירדן שולבה באימפריה הרומית כפרוביניקה ערביה. הרומאים העניקו אוטונומיה לקבוצה של ערים הלניסטיות, רובן באזור הגלעד, שנודעו כדקאפוליס. אחת מערי הדקאפוליס, ג'רש נחשבת לאחת הערים העתיקות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר.בשנת 324 לספירה התפצלה האימפריה הרומית, והאימפריה הרומית המזרחית - שנודעה לימים בשם האימפריה הביזנטית - נעשתה לכוח המרכזי באזור עד שנת 636 לספירה. בשנת 380 לספירה, הפכה הנצרות לדתה הרשמית של האימפריה הרומית, ובעבר הירדן, כמו בארץ ישראל, נבנו כנסיות רבות. באתר הארכאולוגי אום א-רסאס אשר בדרום עמאן התגלו 16 כנסיות מהתקופה הביזנטית. בשל שינוי בנתיבי הסחר, העיר פטרה הלכה ואיבדה מגדולתה, עד שלבסוף היא ננטשה. האימפריה הסאסאנית בפרס קראה תיגר על שלטונם של הביזנטים באזור. עבר הירדן המזרחי, כמו ארץ ישראל, נשלטו בידי שתי האימפריות לסירוגין.התקופה האסלאמית במאה ה-7 וה-8 לספירה הייתה ירדן חלק מהאימפריה האומיית (השושלת המוסלמית הראשונה). באותה תקופה הפכה עמאן לעיר מרכזית במחוז דמשק והייתה למקום מושבו של מושל האזור. השם "ירדן" ("אל-אורדון" בערבית) הוטבע על מטבעות נחושת אומיים החל מתחילת המאה השמינית.בתקופת בית עבאס (750-1258) הוזנחה ירדן ונחלשה בשל שינויים גאופוליטיים. לאחר שקיעת בית עבאס נשלטו חלקים של ירדן על ידי מספר עמים ואימפריות, ביניהם: המונגולים, הצלבנים, האיובים, הממלוכים והעות'מאנים, שבתקופתם הייתה ירדן לחלק ממחוז דמשק.המאה ה-20במהלך מלחמת העולם הראשונה, המריד השריף חוסיין בן עלי את חצי האי ערב נגד האימפריה העות'מאנית במה שכונה המרד הערבי. המרד המהוסס קיבל את תמיכת הבריטים, אך גם הפעולות הצבאיות הזניחות הובלו על ידי לורנס איש ערב, שנאלץ לא פעם להפציר בעצמו בראשי השבטים להצטרף ללחימה בתמורה לשלל. תוצאתיו של המרד היו זניחות מבחינה צבאית והצבא העותמאני שנסוג מאזור ערב הסעודית העדיף לרכז את כוחותיו בחזיתות משמעותיות יותר. חוסיין בן עלי המליך את עצמו למלך חג'אז ללא אישור או הסכמה מראשי השבטים האחרים ורבים לעגו לו. הבריטים שקיבלו מנדט על עיראק ועבר הירדן העדיפו למנות את חוסיין בשלטון מסיבות מגוונות. ביניהם, קשריו המצוינים עם לורנס שזעם על הסכם סייקס פיקו שנחתם מאחורי גבו וכתמורה לעמידתו נגד הטורקים במהלך המלחמה הגדולה. מכתבי מקמהון לא היוו הבטחה בריטית רשמית למינוי או שלטון על חבל ארץ והדבר הובהר למלך על ידי לורנס בעצמו מכשנודע לו על הסכם סייקס פיקו. בנוסף הבריטים העדיפו מנהיג מוכר וצפוי שבטח בהם על פני מנהיגי שבטים אחרים.פייסל הראשון, בנו השני של חוסיין בן עלי, הומלך למלך הראשון של עיראק והקים את הממלכה ההאשמית של עיראק, ועבדאללה הראשון, בן נוסף של חוסיין בן עלי, הומלך למלך הראשון של ירדן והקים את הממלכה ההאשמית של עבר הירדן. בכך חיזק בית המלוכה ההאשמי את שליטתו באזור הצפוני אותו קיבלו הבריטים במנדט שלהם, זאת מול כוחו העולה של בית סעוד שהצליח לכבוש את כל השבטים באזור הדרומי של חצי האי ערב.לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הפך האזור לחלק מן המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בשנת 1921, בעקבות "ועידת קהיר" ובהסתמך על סעיף 25 של כתב המנדט על ארץ ישראל, החליטה הממלכה המאוחדת לנתק את האזור שממזרח לנהר הירדן (למעט שטחים בעמק הירדן דרומית לים כנרת ומזרחית לו ולירדן הצפוני) משטח המנדט, ולכונן בו את אמירות עבר הירדן בראשות עבדאללה הראשון, שהוא ומשפחתו (השושלת ההאשמית) למרות שכמעט שלא סייעו לבריטים במלחמתם בשלטון הטורקי. אמירות עבר הירדן הייתה ישות אדמיניסטרטיבית נפרדת מארץ ישראל, אולם הייתה כפופה לנציב העליון הבריטי. בשנת 1946 קיבלה האמירות עצמאות והפכה ל"ממלכה ההאשמית של עבר הירדן", והאמיר עבדאללה הפך למלך.תקופה זו, שבין סוף מלחמת העולם הראשונה לסוף מלחמת העולם השנייה מכונה "העידן הפורמטיבי" של ירדן. בתקופה זו ירדן המודרנית התעצבה מבחינה טריטוריאלית ומבחינה מדינית. ירדן החלה את התקופה הזו בתור מדינה מלאכותית, ללא גבולות היסטוריים או אוכלוסייה בעלת עבר משותף, אשר ניתנה לאמיר עבדאללה על ידי הממשלה הבריטית בעיקר כדי לבסס את שליטתם באזור. בתקופה זו עבדאללה וויתר על שאיפתו הראשונית להרחיב את הטריטוריה שקיבל לכיוון סוריה, והשתקע בגבולות שקיבל. מבחינה מדינית, בתקופה זו יש התגבשות של הזהות הלאומית הירדנית וביסוס שלטונו של עבדאללה. הצבא שימש בתקופה זו כגורם מפתח בביסוס לגיטימציה עבור השלטון, כמכשיר לאיחוד זהויות וגם כוח המאפשר השלטת סדר ותמיכה במשטר. תקופה זו גם התאפיינה ביצירת קו התיחום הכלכלי-פוליטי בין הצפון לדרום, אשר המשיך להתקיים מאז.המלוכה הירדנית ביססה את עצמה במדינה וקיבלה תמיכה רחבה בעם. הגאווה העממית במלכים ושליטתם הצליחה לתת ביטחון הן להנהגה והן לתושבים, מה שיצר מאוחר יותר מדינה ריבונית ירדנית תחת שלטון המשפחה ההאשמית האהודה.במלחמת העצמאות של ישראל ב-1948, נחל הלגיון הירדני הצלחה יחסית לשאר צבאות ערב, ובסיום המלחמה שלטו כוחותיו בשטחי יהודה ושומרון ובמזרח ירושלים. מבחינת גורמי הממשל הירדנים, לא היה במהלך המדובר סיפוח יהודה ושומרון לממלכת ירדן, אלא כי אם באיחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת (שבהזדמנות זו שינתה את שמה לממלכה ההאשמית של ירדן), כנגזרת משאיפותיו ארוכות השנים של המלך עבדאללה לאחד את שתי הגדות למדינה אחת, ובכך בין היתר להשיג דריסת רגל בעיר השלישית בקדושתה באסלאם - ירושלים. תפיסה זו התבטאה אף בבחירות לפרלמנט המחודש שהתקיימו בחודש אפריל 1950, אשר מספר הנציגים בו התחלק שווה בשווה בין שתי הגדות, וזכות הבחירה ניתנה לכלל תושבי שתי הגדות. רוב מדינות העולם הכירו דה-פקטו בשלטונה של ממלכת ירדן על שטחים אלו, ובריטניה הצהירה על הכרה רשמית בסיפוח הירדני. באופן כללי, בניגוד ליחס כלפי הפליטים הפלסטינים מטעם שאר מדינות ערב, אשר נע על הציר שבין חשד לבין חוסר אמון, הממסד הירדני היה מעוניין בשילובם של הפליטים הפלסטינים ככל הניתן, בין היתר כדי להצדיק את הלגיטימיות של סיפוח יהודה ושומרון לירדן. עקב זאת ניתן לכל פליט פלסטיני שביקש זאת אזרחות ירדנית מלאה, לרבות זכות בחירה לפרלמנט, ולא הוטלו כל מגבלות פורמליות על תנועתם ברחבי הממלכה, בניגוד למצב במדינות ערב האחרות. ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות אף בתוכנית הפדרציה של המלך חוסיין משנת 1972, ובה הדגיש המלך כי מבחינתו, יהודה ושומרון והגדה המזרחית של הירדן לא מאכלסות שני עמים שונים, אלא עם אחד בלבד.עבדאללה נרצח ביולי 1951 על ידי פלסטיני בעת ביקור בהר הבית. את כיסאו של עבדאללה ירש בנו הבכור טלאל, אך הוא הודח לאחר שנה בשל מחלת נפש. בנו הקטן של טלאל, חוסיין, עלה לשלטון במקומו והוכתר למלך בשנת 1953 בגיל 18. שלטונו של המלך הצעיר היה בתחילה לא יציב. היו אלו שנים בהן פרחה התנועה הלאומית הערבית מייסודו של גמאל עבד אל נאצר. ממשליהם של מלכים ברחבי העולם הערבי קרסו לטובת כתות של קצינים בעלות אופי לאומני ופאן ערבי כבמצרים ובעיראק. פלסטינים מיהודה ושומרון סייעו בתחילת שנות ה-50 לפדאיון המצרי בפעולות טרור נגד אזרחים ישראלים, והצבא הירדני נאלץ להילחם בהם. בשנת 1964 הוכרז בהר הזיתים שבירושלים על הקמת אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין), אף שהשלטון הירדני לא עודד את הקמת הארגון.בעקבות מלחמת ששת הימים, בה השתתפו הירדנים בלחץ מדינות ערב, הפסידה הממלכה את שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שכבשה ב-1948 לטובת ישראל. לאחר המלחמה, ארגוני הטרור הפלסטיניים הקימו בסיסים בירדן, וניהלו את ענייני קהילת הפלסטינים, שמנתה באותה העת כ-80 אחוזים מאזרחי ירדן. התגברות תקיפות הפלסטינים נגד ישראל משטח ירדן, וכן האיום על יציבות משטרו שכלל ניסיון להתנקש בחייו בעידוד סוריה, הניעו את חוסיין להורות בשנת 1970 על מתקפות על בסיסי אש"ף, אירועים שזכו לכינוי "ספטמבר השחור", בהם נהרגו אלפי פלסטינים, ואנשי אש"ף נסו לדרום לבנון.לאחר מלחמת ששת הימים, נמנע חוסיין מלהצטרף למצרים ולסוריה במלחמת יום הכיפורים, ולא תקף את ישראל בגבול המשותף, אך שלח כוח משלוח לסייע לצבא הסורי ברמת הגולן. זאת לאחר שהחל מסוף שנות השישים ניהל חוסיין מערכת יחסים סודית עם ישראל, שהפכה לגלויה יותר ויותר עד לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994. במצב עדין עמדה הממלכה בימי מלחמת המפרץ כאשר חוסיין נדרש לאזן בין האינטרסים של סדאם חוסיין, שנתמך על ידי הארגונים הפלסטינים, אשר היה בכוחם לנסות ולערער את המצב הפנימי במדינה ובין האינטרסים של מדינות הקואליציה. בשנות התשעים החל מצב בריאותו של חוסיין מדרדר. מזה שנים היה ידוע כי יורשו הוא הנסיך חסן, אחיו הצעיר. סמוך למותו הדיח חוסיין את אחיו מתפקיד יורש העצר, ומינה לתפקיד זה את בנו עבדאללה, אשר עלה לשלטון עם מותו של חוסיין, בשנת 1999.המאה ה-21עבדאללה השני הוביל את ירדן לאימוץ כלכלה חופשית ולקו פרו-מערבי ברור, תוך ניסיון לשמור את מורשת אביו, לאזן בין הגורמים השונים בממלכתו, ולשמור על כיסאה של השושלת ההאשמית, אל מול הזעזועים העוברים על המזרח התיכון בתקופת מלכותו, לרבות האינתיפאדה השנייה, פיגועי 11 בספטמבר ומלחמת עיראק ומלחמת האזרחים הסורית שהובילה לזרם של פליטים עיראקים וסורים סונים למדינתו.בראשית 2011 התקיימו הפגנות גדולות כנגד שלטונו של עבדאללה, כחלק מגל המחאות בארצות ערב. בפברואר 2011 פיטר המלך עבדאללה את ראש הממשלה סמיר ריפאעי ומינה במקומו את מערוף אל-בח'ית, במטרה לפייס את המפגינים, אך באוקטובר 2011 פיטר את אל-בח'ית, ומינה במקומו את עון אל-ח'סאונה.ב-3 באפריל 2021 פורסם במספר כלי תקשורת על סדרת מעצרים בחשד לניסיון הפיכה במדינה, אשר תוכנן להתבצע על ידיו אחיו למחצה של המלך עבדאללה השני.הסכמי גבולותירדן - ערב הסעודית עד שנת 1965 המוצא הימי מעקבה היה מוגבל. בשנת 1965 נחתם הסכם חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על כ-6,000 קמ"ר של שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה (מעל 6% משטח הממלכה), תמורת רצועת חוף של 12 קילומטרים דרומית לעיר עקבה, דבר שאפשר לה להרחיב את העיר עקבה ונמלה ולהקל על יבוא ויצוא סחורות דרך הים האדום.ירדן - עיראק הגבול נקבע לראשונה ב-2 בדצמבר 1922 במהלך הסכם ניוקמב-פולה. הבריטים ומלך ירדן, עבדאללה הראשון, הסכימו על גבול המורכב מקו ישר אחד בשנת 1932. הגבול תוקן בשנת 1984 והורכב משישה קווים ישרים. גבול זה נותר על כנו באופן קבוע גם בראשית המאה ה־21.ירדן - ישראל בשנת 1949, במסגרת הסכמי רודוס, נקבע שלטונה של ירדן בשטחי יהודה ושומרון, שאף סיפחה שטחים אלה בשנת 1950, סיפוח שזכה להכרה באופן רשמי על ידי בריטניה, והכרה דה פקטו על ידי ארצות הברית, פקיסטן ומדינות נוספות בעולם. בשנת 1967 הצטרפה ירדן למצרים וסוריה בלחימה במלחמת ששת הימים, ואיבדה את השליטה בשטחי הגדה המערבית לישראל, שהחילה את החוק הישראלי במזרח ירושלים והחזיקה את שאר השטח (יהודה ושומרון) במעמד של תפיסה לוחמתית. ב-1988 הודיעה ירדן על ויתור על תביעתה ליהודה ושומרון ואש"ף הכריז על הקמת מדינת פלסטין, ללא ציון גבולותיה. בשנת 1994, במסגרת הסכם השלום בין ישראל לירדן, נעשו תיקוני גבול עם ישראל: הוסכם על גבול משותף לאורך התוואי של נהר הירדן, וישראל העבירה לירדן 300 קמ"ר, ביניהם "אי השלום" שהפך לאזור חיץ בו אזרחי שתי המדינות רשאים לשהות, וכן תיירים רבים, ומקום בו נמצאים הסכרים של תחנת הכוח בנהריים. כמו כן הוסכם על חכירה של 2.85 קמ"ר במובלעת צופר בידי ירדן. קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן, הנמצא בין ממלכת ירדן לשטח שנפל בידי צה"ל ב-1967, סומן בצבע שונה וללא הגדרת מעמדו הנוכחי. בנובמבר 2019 אי השלום ומובלעת צופר הוחזרו לירדן בעקבות סיום החכירה של השטח.ירדן - סוריה בין ירדן לבין סוריה היו סכסוכי גבול במשך עשרות שנים. בשנת 2004 נחתם בין המדינות הסכם חילופי שטחים המבטל את הסכם סייקס–פיקו ההיסטורי. בשטח הירדני שהועבר לסוריה נמצאים שני יישובים ירדניים. בתמורה, ירדן קיבלה מסוריה שטחים מדבריים גדולים הנמצאים לאורך הגבול. פרטי ההסכם סוכמו בוועדה ביטחונית המשותפת לשתי המדינות, שהוקמה ביוזמת עבדאללה השני, מלך ירדן, ונשיא סוריה בשאר אל-אסד. ירדן העבירה לסוריה שטח של כ-3 קמ"ר, הכולל את הכפרים טבריאת וחרבת עוואד, יישובים חקלאיים על אדמה פורייה ובה בארות מים, בסמוך לנחל ירמוך. בכפרים גרות אלפי משפחות. תושבי הכפרים היו אזרחי סוריה לפני הסכמי סייקס-פיקו. לפי ההסכם, ירדן רשאית להקים תחנות התרעה להגנה אזרחית באזור היישובים. בנוסף לשטח הכפרים, העבירה ירדן לסוריה שטח של 2.7 קמ"ר, שבו היא שלטה מעבר לקו הגבול הבינלאומי.פוליטיקהירדן היא מונרכיה חוקתית. בראש המדינה עומד המלך עבדאללה השני שירש את אביו חוסיין אחרי מותו בפברואר 1999.בירדן ישנן מפלגות פוליטיות, אך הן מהוות רק חמישית מהמושבים. שאר המושבים נתפסים על ידי חברי פרלמנט עצמאיים. במהלך יולי 2012 נחקק חוק שאוסר על הקמת מפלגות דתיות. הבחירות האחרונות נערכו ב־23 בינואר 2013, ולדברי המשקיפים הבינלאומיים היא התנהלה בדרך כלל, באופן נקי והוגן, אך נמתחה ביקורת על צורת הבחירה, והחוק שעל פיו היא התנהלה.עם הקמת אמירות עבר הירדן (1922), שלט האמיר עבדאללה הראשון כאשר לצדו מספר פוליטיקאים ערבים שהגיעו מסוריה ומארץ ישראל. הבחירה שלו בפוליטיקאים זרים נועדה להדגיש כי לא זנח את חלומו לשלוט על סוריה הגדולה.יחסי חוץיחסי ישראל וירדןקשרי מדינת ישראל וירדן התאפיינו ביחס של דואליות במשך כל תקופת הסכסוכים בין ישראל ומדינות ערב. אף על פי שעבר הירדן הייתה חלק מהמנדט שעליו חלה הצהרת בלפור, ואף על פי שהבריטים התכחשו להתחייבותם ונתקו את עבר הירדן כדי להקים שם את האמירות (נסיכות) ההאשמית, הכירה ההנהגה בישראל כמעט מההתחלה בריבונות ההאשמית והיו מגעים לכינון שלום.עוד המלך עבדאללה, סבו של המלך חוסיין, ניסה להגיע להבנות מדיניות עם היישוב היהודי בארץ ישראל. בשיחות סודיות שנוהלו בין גולדה מאיר כנציגת הסוכנות היהודית לבין המלך עבדאללה בנובמבר 1947, סוכם בין הצדדים כי היישוב היהודי יאפשר לירדן להשתלט על אזור יהודה ושומרון, ובתמורה לא יתקוף את המדינה היהודית שתקום. זמן קצר קודם לסיום המנדט הבריטי נערכה פגישה שנייה בין גולדה מאיר למלך עבדאללה, בה הודיע המלך עבדאללה כי לא יוכל לעמוד בסיכום שהבטיח, בשל ההסכם עם מדינות ערב הנוספות בדבר פלישה לארץ. הצבא הירדני (שנקרא אז "הלגיון הערבי") הצטרף לצבאות ערב שתקפו את מדינת ישראל עם הקמתה, והסב אבדות קשות ליישוב בירושלים, בלטרון, בגוש עציון ובמקומות אחרים. חיילי הלגיון היו תחת פיקוד בריטי. אחת התוצאות לכך הייתה שהם התייחסו למאות השבויים הישראליים שנפלו בידיהם, מספר גדול בהרבה מאשר בכל זירה ומועד אחרים של מלחמות ישראל-ערב, טוב יותר מאשר כל יתר מדינות ערב.לחוסיין מלך ירדן היה יחס ידידותי יחסית למדינת ישראל. הוא היה היחיד שהיה מוכן לקבל פניות מקדימות של ממשלת ישראל. הגבול בין המדינות היה פתוח למעבר סחורות וגם למעברם של תושבי השטחים. ב-1973 אף נפגש חוסיין עם ראש הממשלה גולדה מאיר והזהיר אותה ממלחמת יום הכיפורים המתקרבת. עם זאת, ממלכת ירדן נטלה חלק פעיל באותה מלחמה עת שיגרה חטיבה משוריינת לחזית רמת הגולן, שאחר כך תוגברה בכוחות נוספים עד לכדי גודל של אוגדה. עדיין, השקט שנשמר לאורך גבול ישראל עם ירדן אפשר לישראל לקחת סיכון מחושב ולתגבר את חזית רמת הגולן בכוחות שאלמלא כן היו מרותקים להגנתו.בשנת 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן וכונן שלום בין המדינות. בשנת 1997 ירה חייל ירדני על קבוצת ילדות ישראליות שביקרו באי השלום ורצח שבע מהן. נכון ל-2017 היחסים בין ישראל לירדן חמים, ומעברי הגבול פתוחים, אם כי משמשים בעיקר תיירים, תושבי השטחים ואנשי עסקים הנמצאים בקשרים עסקיים עם ירדן. אי השלום וחלקים נוספים מאתר נהריים נמצאים כיום בריבונות ירדנית, אך ישראלים מבקרים בהם ללא צורך בדרכון. קיימות מספר יוזמות עסקיות כגון מפעלי טקסטיל ישראלים בירדן, התוכנית לעשות שימוש בשדה התעופה הבינלאומי בעקבה על ידי טיסות הנוחתות בישראל, ויוזמות נוספות באזור הסחר הישראלי - ירדני החופשי, בבקעת הירדן. בשנת 2018 הודיע מלך ירדן על כוונתו לממש את תיקוני הגבול שנחתמו בחוזה השלום, ולא להאריך את הסכם החכירה של ישראל באותם שטחים. צד זה נתפס כתוצאה ממורת הרוח של הציבור הירדני ממדיניותה של ישראל.יחסי ארצות הברית וירדןבין ארצות הברית של אמריקה וירדן קיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים, אשר באים לידי ביטוי במסגרת סיוע אמריקאי שוטף לירדן בתחומי הביטחון והכלכלה. במקביל, שיתוף הפעולה בין שתי המדינות מעניק לארצות הברית דריסת רגל משמעותית באזור, ומסייע בשימור האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון.ארצות הברית מחזיקה בשגרירות רשמית בעמאן, בעוד שירדן מחזיקה בשגרירות רשמית בוושינגטון די. סי.היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, וכן הסיוע האמריקאי הכלכלי והצבאי לירדן, הושפעו במהלך השנים ועודם מושפעים במידה ניכרת מיחסי ארצות הברית–ישראל. מדיניות החוץ הכוללת של ארצות הברית במזרח התיכון, אשר מתאפיינת בעשורים האחרונים במחויבות לביטחונה של מדינת ישראל, היוותה פעמים רבות גורם שלילי ביחסים שבין ארצות הברית וירדן, כאשר הלחץ הישראלי מונע את הרחבת הסיוע הצבאי האמריקאי לירדן בתחומים נוספים, כגון במסגרת פיתוח נשק גרעיני, מה שלטענת ירדנים רבים גורר פגיעה ישירה בביטחונה וביציבותה של הממלכה הירדנית, ואף מוביל לביקורת ירדנית כנגד הממשל הישראלי עצמו.כלכלההגידולים העיקריים בחלקה המזרחי של בקעת הירדן הם עצי הדרים וירקות. ברמה מגדלים בעיקר חיטה ושעורה, ובאזורים הצחיחים רועים עדרי גמלים וצאן. כמות המשקעים במרכז ירדן מועטה, והיא אף פוחתת ככל שהולכים מזרחה.ירדן ענייה במחצבים פרט לפוספטים שאותם כורים בסביבות עמאן. כמו כן ירדן מנצלת את אוצרות המלח, האשלג והברום שבמימי ים המלח.בשנת 1975 שבה החלה מלחמת האזרחים בלבנון העבירו בעלי הון ערבים את השקעותיהם מלבנון לירדן, יסדו בה מפעלי תעשייה, בנו שכונות מגורים ובנייני משרדים.בשנת 1980 ירד ערכו של הדינר הירדני וממשלת ירדן נאלצה להטיל הגבלות על יבוא של מוצרי מותרות כדי להתגבר על הגירעון הכבד במאזן התשלומים שלה.בעת מלחמת המפרץ, תמיכתו של המלך חוסיין בסדאם חוסיין, שליט עיראק, גרמה למדינות המפרץ ולסעודיה להפסיק את מכירת הנפט והסיוע לממלכה הירדנית, מה שגרם לקשיים כלכליים ניכרים שכן היא מייבאת את מרבית צורכי האנרגיה שלה.במדינה עובר צינור הגז הערבי המוביל גז טבעי ממצרים לירדן, סוריה ולבנון. ירדן החלה לייבא גז לעקבה בשנת 2003 ובשנת 2005 הוארך הצינור עד אזור הבירה, עמאן. בתחילת שנת 2008 הושלם הצינור הצפוני שחיבר את סוריה לצינור, וירדן החלה לקבל תמלוגים.מחוזותירדן מחולקת ל-12 מחוזות ואלה מחולקים ל-52 נפות. המחוזות נשלטים על ידי מושלים הממומנים על ידי מלך ירדן. מלבד מינוי המושלים, השלטון המרכזי אינו מתערב בשלטון המקומי, וכל מחוז מתנהל בצורה אוטונומית בתחומי הכלכלה, הפיתוח, התרבות ועוד.גאוגרפיהשטחה של ירדן מגיע ל-92,300 קמ"ר (פי 4.2 משטחה של ישראל כולה), ורוב השטח הוא מדברי.לאורך גבולה המערבי של ירדן עובר השבר הסורי אפריקני. בחלקו הצפוני של השבר, זורם נהר הירדן, במרכזו שוכן ים המלח ובדרומו הערבה. ממזרח לשבר מתנשא רכס הרים וממזרח לרכס משתרעת רמה בעלת אופי מדברי, המתחזק ככל שממשיכים מזרחה, כאשר הרמה מתלכדת עם מדבריות ערב הסעודית. במזרח, מעל הרמה, מתנשאים פה ושם הרים, שגובהם כמה מאות מטרים מעל הים.בצפון ממלכת ירדן זורם נהר הירמוך הנשפך לירדן ומעברו הצפוני שוכנות סוריה וגם ישראל.פחות מעשירית שטחה של ירדן היא קרקע הראויה לעיבוד חקלאי, רובה מרוכזת לאורך נהר הירדן ובאזור הצפון מערבי של המדינה. שאר השטח הוא מדבר.ברמת עבר הירדן שורר חום עז בקיץ, וקור עז בחורף. בחלקה המזרחי של בקעת הירדן החורף חמים והקיץ לוהט. בצפון במרכז ובדרום האקלים צחיח ולכן קיימת חשיבות חקלאית רק לעמק הירדן הצפוני עד הירמוך.אזורי ממלכת ירדןניתן לחלק את ירדן לשלוש רצועות אורך: חלקה המזרחי של בקעת הירדן. הרי עבר הירדן. המדבר של ירדן (הנמצא בין המדבר הסורי למדבריות חצי-האי ערב).בצפון נמצא הגלעד (מקביל למחוזות עג'לון, אירביד וג'רש של ימינו). במרכז, בין נחל יבוק לנחל ארנון נמצא חבל עמון ומדרום לו חבל מואב שבירתו מואב המקראית. מדרום למואב שוכן חבל אדום שבירתו מעאן, היא מעון המקראית.לפי הכתוב בתנ"ך, בחלק מתקופה זו היו חלקים מעבר הירדן כלולים בארץ ישראל. על פי סיפורי המקרא, בימי דוד המלך היה כל האזור ההררי של ירדן מעקבה ועד הירמוך חלק מממלכת ישראל.דמוגרפיהנכון ל-2020 מונה אוכלוסיית ירדן כ-10,820,644 נפש, מתוכם 2.9 מיליון אינם אזרחים. רוב תושביה משתייכים לדת המוסלמית, בעיקר לזרם הסוני, ומיעוט הם נוצרים, דרוזים וצ'רקסים. השפה המדוברת בירדן היא ערבית. 95% מהאוכלוסייה מרוכזים במערב המדינה, באזור המהווה כ-15% משטחה.בשנת 1922 מנתה אוכלוסיית ירדן כ-200,000 נפש בלבד. בשנת 1948 האוכלוסייה מנתה כ-400,000 נפש, רובם בדואים. אוכלוסייתה גדלה במהירות בשל גלי הגירה ממדינות שכנות. בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות של ישראל, נהרו לירדן כחצי מיליון פליטים פלסטינים. בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, התווספו אליהם 180,000 פליטים נוספים מיהודה ושומרון. נכון לשנת 2016 נמצאים בירדן כ-2.2 מיליון פלסטינים הרשומים כפליטים. בעקבות מלחמת המפרץ ומלחמת עיראק, היגרו למדינה כמיליון פליטים מעיראק. ובעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, ירדן נאלצה לקלוט כ-1.5 מיליון פליטים מסוריה. בנוסף, כל שנה קולטת ירדן אלפי פלסטינים המחפשים עבודה ולימודים.למיעוט הצ'רקסי תפקיד מרכזי בהיסטוריה הירדנית. הצ'רקסים הראשונים שהגיעו לירדן התיישבו בכפרים באזור בו הוקמה עמאן. המנדט הבריטי בחר במקום כמקום מושבו בעיקר בזכות המוצא האירופאי של הצ'רקסים. הצ'רקסים ממלאים תפקידים רמי מעלה בממלכה הירדנית, צ'רקסי כיהן בעבר כראש ממשלה (סעיד מופתי), ולמלך אף משמר צ'רקסי.צבאהכוחות המזוינים של ירדן (ידועים גם בשם: הצבא הערבי) הוא שמם של כלל הכוחות המזוינים של הממלכה הירדנית ההאשמית. הכוחות נמצאים תחת פיקודו של מלך ירדן, שהוא המפקד העליון.גיוס חובה בצבא ירדן הופסק בשנת 1999, נשים אינן כפופות לגיוס אך יכולות להתנדב לשירות לתפקידים לא קרביים.דתות האסלאם הסוני היא הדת הדומיננטית בירדן. מוסלמים מהווים כ־92% מאוכלוסיית המדינה, ו-93% מתוכם מזהים עצמם כסונים - האחוז הגבוה ביותר בעולם - על פי מרכז מחקר של Pew Research Center. בנוסף קיים גם מספר קטן של מוסלמים-אחמדים.בירדן יש מיעוט נוצרי המונה כ-6% מהאוכלוסייה, לעומת 30% שנמנו בעבר בשנת 1950. ירידה שנגרמה בשל שיעורי הגירה גבוהים של מוסלמים לירדן, שיעורי הגירה גבוהים של נוצרים למערב ושיעורי ילודה גבוהים יותר של מוסלמים. למיעוט הנוצרי שמורים באופן מסורתי שני מקומות בקבינט, ו-9 מושבים מתוך 150 בפרלמנט. העמדה הפוליטית הגבוהה ביותר אליה הגיע נוצרי היא סגן ראש הממשלה, תפקיד שאותו מילא מרוואן אל-מועשר בשנת 2005. לנוצרים השפעה מיוחדת בכלי התקשורת, וערוץ הטלוויזיה הפופולרי ביותר של ירדן הקרוי Ro'ya tv הוא בבעלות נוצרית. הנוצרים הערבים, נעזרים בחינוך ובקשר שלהם עם עולם המערבי כמו גם הידיעה של שפות זרות, הדומיננטיות יותר בעולם העסקים. מחקר שנערך בשנת 1987 על ידי גורמים מערביים העלה כי כמעט מחצית ממשפחות העסקים המובילות בירדן הן נוצריות. בשנת 1998 נחשפו שרידיה של כנסייה ביזנטית מסוף המאה ה-3 בצפונה של העיר התיירותית עקבה, והיא נחשבת לאחת הכנסיות הביזנטיות העתיקות ביותר הידועות כיום.מיעוטים דתיים אחרים קטנים יותר, כוללים את הדרוזים והבהאים. רוב הדרוזים הירדנים חיים בעיירה המזרחית אזרק, בעוד שרוב הבהאים חיים בכפר הדסיה, הגובל עם בקעת הירדן. בנוסף בירדן, המיעוט הדרוזי נחשב כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית.תרבותהדת והמסורת גם יחד משמשים בערבוביה בתרבותה של החברה הירדנית המודרנית. הירדנים חיים בחברה מסורתית יחסית שמתמודדת יותר ויותר עם השפעותיה של הגלובליזציה. ירדן נחשבת לאחת מהמדינות הקוסמופוליטיות והליברליות ביותר בעולם הערבי.אמנויות האמנות בירדן מיוצגת באמצעות מוסדות רבים על מנת להגביר את המודעות של התרבות הפלסטית והחזותית, ובמטרה לייצג את התנועות האמנותיות בירדן ואת קשת הרחבה של יצירתיות בתחומים שונים כמו ציור, פיסול, וידאו, צילום, גרפיקה אמנותית, קרמיקה ועוד. הגלריה הלאומית לאמנות ירדן היא מוזיאון גדול לאמנות מודרנית וממוקמת בעמאן, בירת ירדן.מוזיאונים המוזיאון הגדול ביותר בירדן הוא המוזיאון הארכאולוגי של ירדן. המוזיאון מכיל ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בירדן מהתקופות הפרהיסטוריות ועד המאה ה-15, וכולל צלמיות המתוארכות לאלף ה-7 לפנה"ס מעין ע'זאל, אתר נאוליתי חשוב השוכן בסמוך לעמאן, חלק ממגילות מדבר יהודה כולל מגילת הנחושת והעתק מצבת מישע. רוב המוזיאונים בירדן ממוקמים בעמאן, כולל: גלריית ירדן הלאומית לאמנויות יפות, מוזיאון הילדים של ירדן, מוזיאון הרכב המלכותי, מוזיאון הנביא מוחמד, מוזיאון האוניברסיטה הירדנית, ועוד. מוזיאונים אחרים מחוץ לעמאן הם המוזיאון הארכאולוגי בעקבה, המוזיאון הארכאולוגי ג'רש, המוזיאון הארכאולוגי מדבא, מוזיאון תולדות, המוזיאון הארכאולוגי פטרה, מוזיאון המורשת הירדנית, ועוד.מוזיקה המוזיקה בירדן כיום מתפתחת בידי מוזיקאים ואמנים חדשים רבים הפופולריים במזרח התיכון, כמו הזמר והמלחין טוני קטאן והזמר חני מטוו'אסי, ויחד עם צמיחה גוברת של להקות מוזיקה אלטרנטיביות, הם שינו את התפיסות הישנות של המוזיקה הירדנית שהיו פופולריות רבות בשנים. רבאב הוא כלי נגינה בדואי מסורתי.תקשורת בשנת 2010, מדד חופש העיתונות מטעם ארגון עיתונאים ללא גבולות נתן לירדן את המקום ה-132 מתוך 178 מדינות ברשימה (כאשר מיקום נמוך מעיד על חופש עיתונות רב יותר). מתוך 20 המדינות באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה קיבלה ירדן את המקום ה-5. עיתונים ירדנים פופולריים הם: חדשות עמון, א-דוסתור, וירדן טיימס, ושתי תחנות הטלוויזיה הפופולריות ביותר הן Ro'ya tv והטלוויזיה הירדנית.קולנועהרויאל פילם קומישן (מועצת הקולנוע הירדני) הוא הגוף הממונה על תעשיית הקולנוע בירדן. הקומשינר הממונה על המועצה הוא עלי מאהר. בירדן הופקו בעזרת הרויאל פילם קומישן מספר סרטים קצרים, סרטי טלוויזיה ופיצ'רים אמריקאיים כמו "מלך העקרבים" ו"אינדיאנה ג'ונס 3". בינואר 2016, בפעם הראשונה, סרט ירדני בשם Theeb העוסק בקורותיו של ילד בדואי במלחמת העולם הראשונה היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.מטבח כאחת מיצרניות הזיתים הגדולות בעולם, שמן זית הוא שמן הבישול העיקרי בירדן. עשבי תיבול, שום, תבלינים, בצל, רוטב עגבניות ולימון הם תיבולים אופייניים בירדן. אוכל ירדני יכול להשתנות מחם וחריף במיוחד לנוח ועדין. המנה הראשונה המשותפת והפופולרית ביותר היא חומוס, עם טחינה, לימון ושום. פול מודאמס היא מנה ראשונה ידועה אחרת.בתחילת הארוחה מקובל לאכול מגש מזה המכיל מספר מתאבנים: קובה, לבנה, באבא גנוש, טבולה, זיתים כבושים, ומלפפונים חמוצים.הצלחת הירדנית הבולטת ביותר היא המנסף, המאכל הלאומי של ירדן, המסמל בתרבות הירדנית את הנדיבות. המאכל, המוגש כמנה עיקרית, מכיל בשר כבש המבושל ברוטב ג'מיד, רוטב יוגורט תוסס. ומוגש לצד אורז או בורגול.נהוג להגיש מיני מאפים מזרחיים כגון: בקלווה, כנפה, קטאיף; או דברי מתיקה כגון חלווה או מלבי. לעיתים קרובות מגישים גם פירות טריים. בנוסף, בתום הארוחה נהוג לשתות קפה שחור או תה עם נענע.מקום האישה בחברה בחוק הירדני ובנורמות המוסלמיות נפוצות בחברה הירדנית מעמדן של נשים שונה מהותית ממעמדם של גברים, ועל הנשים ישנן מגבלות אשר אינן מוטלות על גברים. מצב זה דומה לחברות מסורתיות נוספות במזרח התיכון, ומקורו בתרבות שבטית מסורתית המקדשת את חיי ה"חמולה", ומציבה את אבות המשפחות במרכז החשיבות החברתי.דו"ח של ארגון אמנסטי סקר בשנת 2019 את מעמד האישה בחברה הירדנית, ומצא מקרים רבים בהם, על פי דעת הארגון, מופרות זכויותיהן של נשים.החוק הירדני קובע עונשי מאסר לנשים שהפרו הוראה של דמות סמכות גברית, ועל נשים שילדו כתוצאה מיחסי מין מחוץ לנישואים. בנוסף, על נשים מתחת לגיל 30 לבקש אישור מדמות סמכות גברית כדי להתחתן, ולפני החתונה עליהן לעבור "מבחן בתולין", שמטרתו לוודא שהן בתולות.הרשויות בירדן מצדיקות את המאסר, כיוון שהוא נעשה, לדבריהן, "כדי להבטיח את הגנתן".תיירותאתרי תיירות פטרה (ידועה בכינוי "הסלע האדום"), עיר הבירה של הנבטים, החצובה בסלע. ג'רש, שרידי עיר יוונית-רומאית מצפון לעמאן. הר נבו, המקום ממנו על פי התנ"ך השקיף משה רבנו על הארץ המובטחת. הור ההר, בו על פי מסורות שונות נקבר שם אהרן הכהן. מידבא, האתר בו נמצאה רצפת הפסיפס עם מפת מידבא. ואדי ראם, הנחשב לאחד מנופי המדבר היפים בעולם. תיירים רבים מגיעים לאזור לטיולי ג'יפים, טרקים וטיפוס מצוקים.עקבה, עיר החוף היחידה בירדן.לקריאה נוספת יוסף נבו, ירדן - החיפוש אחר הזהות, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחהקישורים חיצוניים אתר שגרירות ירדן בישראל ירדן, באתר משרד החוץ הישראלי ירדן - שער אל ערב צור שיזף, מדריך לירדן, באתר המחבר חוקת הממלכה ההאשמית של ירדןהערות שוליים מדינות העולםמדינות אסיהמדינות החברות בליגה הערביתהמזרח הקרובהמזרח התיכוןמדינות וטריטוריות דוברות ערביתמדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמימדינות שהוקמו ב-1946

334

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94

פוליטיקה

מדיניות (פּוֹלִיטִיקָה) היא מכלול הסוגיות במרחב פרט – חברה – ריבון. הפעילות הנעשית בקבוצות על מנת לקבל החלטות משותפות ומחייבות. פוליטיקה מתקיימת בחברה או במדינה ובכל קבוצה בה מתקבלות החלטות משותפות מחייבות הנוגעות לכלל חברי הקבוצה. משום כך פוליטיקה היא לא התייחסות רק לתהליכי החלטות בממשלים, אלא היא תקפה גם בהליכי החלטות בתוך ארגונים ולמשל בדומה בתוך המשפחה (במידה וההחלטות מחייבות). פוליטיקה במובנה היומיומי משמשת בדרך כלל לבטא פעילות המתרחשת בממשלים בקביעת החוקים, בחלוקת התקציבים, בהתחרות על משרות ובקביעת מדיניות. וכן לבטא פעילות המתקיימת במאבקי כוחות בתוך ארגונים ומערכות היררכיות. אך פוליטיקה היא ההתנהלות לצורך קביעת החלטות משותפת כך שוויכוחים רעיוניים שאין להם השפעה מעשית מידית למשל אינם נחשבים פוליטיקה. לפוליטיקה שם רע כפעילות מלאת תככים רמאות וצעקנות שאינה יכולה להתנהל בהסכמה ובנועם. אך האופי שלובשת פעילות פוליטית הכרחי מכיוון שהפוליטיקה היא פעילות שמפשרת וקובעת החלטות בין מגוון צרכים ואינטרסים מנוגדים ובהכרח היא זירת עימות על כל החלטה שתתקבל לגבי הקבוצה בה נעשית הפוליטיקה. סיבה נוספת למאבקים בפוליטיקה היא המאבקים בין שחקנים בתוכה על עמדות השפעה משרות וכוח. קרבות שאינם קבלת החלטות ישירות על הקבוצה אבל מאופיינים בעימותים, תככים וקרבות. אטימולוגיה מקור המילה "פוליטיקה" בשפה היוונית, ופירושה המקורי הוא תחום הדעת העוסק בענייני הציבור, או "מדינאוּת". מילה זו נגזרת מהמילה היוונית פוליס, שהייתה היחידה הפוליטית האוטונומית ביוון הארכאית וביוון הקלאסית. אל העברית חדרה מילה זו כבר בתקופת המשנה, שם מוזכר המקצוע: "פוליטיקין" (פוליטיקאים, אנשי ציבור). רבי יהודה, שחי באושא לאחר כישלון מרד בר כוכבא, הזכיר מילה זו בציטוט: על פי רבי עובדיה מברטנורא, המילה "פוליטיקין" שימשה לתיאור "אנשים חשובים, בני פלטרין של מלכים". קיימת גם אטימולוגיה עממית שגויה לפיה המילה "politics" נוצרה מהתחילית "poli-" ("הרבה" בלטינית) ומהמילה "tics" (קרציות). מאפייני פוליטיקה פוליטיקה היא כל פעילות בתוך קבוצה שמטרתה לקבל החלטות מחייבות את כלל חבריה, תוך גישור הפערים בין החברים. בהגדרה זו ניתן לזהות ארבעה מרכיבים מרכזיים: פעילות קבוצתית – הפעילות הפוליטית מתבצעת כפעילות קבוצתית. חילוקי דעות – פוליטיקה קיימת היכן שיש חילוקי דעות בתוך קבוצה ולא במצב של הסכמה כללית. קבלת החלטות – כל פעילות לקבלת החלטות בקבוצה היא פוליטיקה. לרוב תעשה באמצעות פשרה וגישור בין דעות מנוגדות. עם זאת, גם שימוש בכוח לכפיית עמדה בתוך הקבוצה היא מעשה פוליטי. מחויבות – מרגע קבלת ההחלטה, היא מחייבת את כלל חבריה. פוליטיקה במובנה הרחב פוליטיקה במובנה הרחב היא השפעה על החברה, על ידי הכוחות הפועלים בה. על פי הגדרה זו כל פעילות אנושית היא פוליטיקה, שכן כל הפעולות המתבצעות על ידי האדם הן חברתיות. אך יש לסווג את הפוליטיקה לתחומים מוגדרים: פוליטיקה של השלטון והממשל הפוליטיקה הידועה ביותר היא הפוליטיקה העוסקת בעיצוב מוסדות הממשל והחוקים הנחקקים במסגרתם. בחלק זה של הפוליטיקה מעורבים כל הגורמים, המהווים את בעלי הכוח הרשמיים בחברה: אצולה, מפלגות, אשר בראשם עומדים מדינאים. לחלק הממשל בפוליטיקה מצורפים כוחות מתחומים אחרים: כלכלה; חינוך; דת וכו'. כל תחום כזה מעצב את תרבותה של החברה ואת המבנה שלה, על כן הם גם נחשבים לחלק בלתי נפרד מהפוליטיקה. מכיוון שהכוחות החברתיים השונים קשורים אלו באלו, הפוליטיקה היא תחום עיסוק אחד. המכיל זוויות שונות של בחינה, בהתאם לתחום הנבחר.דוגמה: המאפיין הבולט ביותר של תופעת העבדות שייך לענף הכלכלה, שכן מדובר בתחום העסקה, רכישה ובעלות. למרות זאת, לסוגיה זו ביטויים חשובים לא פחות בתחומים אחרים: בתחום הממשל: האפשרות לעבדות נקבעת בחוק. בתחום החינוך: חינוך עשוי להוות אמצעי, המאפשר הסתכלות על אדם כעל חפץ. בתחום האמנות: האמנות יכולה לתמוך בערכי חופש ושחרור. פוליטיקה של החברה בכללה כל פעולה בכל תחום שהוא של החיים, היא פעולה בעלת משמעות פוליטית, גם בלא קשר ישיר לתחומים השונים בהם הפוליטיקה עוסקת. פוליטיקה במובנה הרחב, מתוקף היותה קשורה לכל הכוחות החברתיים הקיימים, מיושמת הלכה למעשה בכל פעילות יומיומית כלשהי של האדם הפשוט בחברה. כל מעשי הפרט מושפעים מההתרחשויות הפוליטיות בחברה. דרך נוספת להגדרת המושג פוליטיקה: "סך כל הדרכים והפעולות שהחברה האנושית נוקטת, על מנת להתמודד עם המחסור התמידי במשאב הרלוונטי". לדוגמה: כיצד מתמודדת חברה מסוימת עם חוסר במים לתושבים, כיצד מתמודדת קבוצת אנשים עם הצורך להיות השורד האחרון בתוכנית ריאליטי, כיצד מתמודדת הממשלה עם תקציב מוגבל. עמדה פוליטית, או תפישת עולם פוליטית היא מכלול הרעיונות, הערכים ואופני החשיבה של אדם או ארגון הנוגעים להתרחשות הפוליטית בחברה. פוליטיקה שלטונית פוליטיקה שלטונית מייצגת את מאבקי הכוחות של כלל הגורמים הפוליטיים במדינה על מוקדי הכח השלטוניים. פוליטיקה נוצרת בכך שקיימים ריכוז של כוח ופיזורו בידי גורמים נפרדים בחברה באופן לא מוחלט, כלומר - חלוקת הכוח ושימושו ניתנים לשינוי, בהתאם לדינמיקה בין הגורמים הקשורים בו.דוגמה: במפעל מסוים יכולה להיווצר חלוקת כוח בין ראש ועד העובדים (אשר התנהגות העובדים נתונה להשפעתו), בין מנכ"ל המפעל (אשר קובע את ההתנהלות הטכנית והכלכלית של המפעל), לבין בעל המפעל (אשר שולט על רווחי המפעל, על הפסדיו ועל משכורות עובדיו). במפעל זה יכולה להתקיים פוליטיקה, אשר בה כל אחד משלושת גורמי הכוח הנ"ל מסוגל להשפיע על התנהגות הגורמים האחרים ולהיות מושפע מהם, וכן קיימת אפשרות של שינוי חלוקת הכוח (למשל, על ידי העברת אחריות על תחומי ניהול שונים מהמנכ"ל לראש ועד העובדים) ביניהם בהתאם לדינמיקה המתרחשת. תנאי יסודי של הפוליטיקה הוא שלכל גורם שורה של אינטרסים פרטיים (תחומי עניין), בסדר עדיפויות מסוים, שקיומם תלוי בניהול הכוח בחברה ובחלוקתו. אינטרסים אלו דורשים מהגורם המחזיק בהם לפעול בצורה הטובה ביותר על מנת לקדם אותם, תוך התייחסות לגורמים האחרים.בדוגמה הקודמת: אינטרס בעל המפעל הוא הגדלת רווחי המפעל, אינטרס המנכ"ל הוא הגדלת משכורתו ושמו המקצועי על ידי ניהול מוצלח והאינטרס של ראש הוועד הוא קידום טובת העובדים הפשוטים. הפוליטיקה היא תחום בו הגורמים השונים מנסים לקדם את האינטרסים שלהם בלא שימוש בכוח עצמו, אלא בהתייחסות אליו. השימוש בכוח (חקיקת חוק, הפעלת צבא, קנייה/מכירה, העמדה לדין וכו') הוא גם פוליטיקה; שכן הוא קבלת החלטה משותפת גם אם היא נעשתה בכפייה בסופו של דבר. סוג הכוח המדובר (צבאי, כלכלי, משפטי, תחוקתי, פיזי, אמנותי וכו') משפיע גם על טיב הפוליטיקה שתיווצר סביבו.בדוגמה הקודמת: השכר אותו משלם בעל המפעל, קביעת כללי המפעל על ידי המנכ"ל והשבתת המפעל על ידי העובדים - כל אלו אינם פוליטיקה לכשלעצמם. הדיונים בין בעל המפעל לראש הוועד, האיום בשביתה וכדומה, הם הפוליטיקה של המפעל. אינטרס פוליטי - הצורך של גורם פוליטי להשיג יתרון יחסי באבקי הכוחות הפוליטיים. לדוגמה: לראש הוועד ולמנכ"ל אינטרס פוליטי ליצור חיכוכים ביניהם, על מנת לקדם את הדימוי שלהם בקרב שולחיהם. דמות פוליטית, או פוליטיקאי - אדם כלשהו המתעסק בפוליטיקה במידה העולה על רוב האנשים בחברה, באינטנסיביות של העיסוק או במידת השפעתו על החברה. כוח פוליטי - כוח שמשמעו היכולת של גורם מסוים לשנות דפוסי השימוש וחלוקת הכוח (הרגיל) בחברה. כוח זה לרוב אינו ניתן למדידה מדויקת, שכן הוא גמיש ויחסי לשאר הכוחות הפוליטיים בחברה ומהווה שקלול של רכיבים רבים. הרכיבים העיקריים הם: תחומי האחריות ותפקידיהם המוטלים על גורם זה, אשר מאפשרים לו להפעיל כוח על החברה ובכך מקנים לו גם כוח פוליטי. יריבויות פוליטיות ובריתותיהן, שיש לגורם הפוליטי עם גורמים פוליטיים אחרים. אופיו של הגורם הפוליטי ותדמיתו, המשפיעים על היחס שיקבל מגורמים אחרים ועל מידת יכולתו להשפיע עליהם. באופייה, מחייבת הפוליטיקה את הגורמים הפוליטיים לצבור כוח רגיל וכוח פוליטי (במקביל). הדבר יוצר "משחק פוליטי", המורכב משני תהליכים: מגעים פוליטיים - הידברות בין נציגי הגורמים הפוליטיים. מטרתם הרשמית של המגעים היא יצירת הסכמה על החלטה פוליטית סופית על פי האיזון הקיים של הכוחות הפוליטיים. מגעים פוליטיים נחשבים למורכבים ביותר, שכן כל צד בהם מחויב אך ורק לאינטרסים שלו וכל התנהגותו במסגרת המגעים (כולל השפה בה הוא משתמש) נועדה לקדם אותם. לרוב, למגעים אלו אופי של משא ומתן, שכן מחד לא ניתן לקדם באופן מלא את מלוא האינטרסים של כל הגורמים, ומאידך הגורמים זקוקים זה לזה על מנת לקדם אותם.לדוגמה: דיונים של ראש הוועד ובעל המפעל על גובה השכר (בהם עשויים שני הצדדים לוותר על חלק מדרישותיהם על שהחלק האחר יתקבל על ידי הצד השני). החלטה פוליטית ומינוי פוליטי - החלטה בדבר שימוש או חלוקה של כוח שנעשית משיקולים פוליטיים של המחליטים אותה, על מנת לקדם את האינטרסים שלהם.לדוגמה: החלטת המנכ"ל לא לקצץ במשכורות העובדים בעקבות איום בשביתה. בכל חברה בה קיימת פעילות פוליטית ישנה מערכת פוליטית, המהווה את מכלול הכוחות הפוליטיים ויחסם זה לזה. לרוב, מערכת זו מורכבת ביותר והתנהלותה ארוכת טווח. הטווח הארוך בו מתנהלת הפוליטיקה מכתיב אופן התנהלות, המתבסס על אסטרטגיה פוליטית של כל גורם פוליטי, אשר נועדה לקדם את האינטרסים שלו בצורה הטובה ביותר לאורך זמן. לרוב, החברה ממסדת באופן חלקי או מלא את הפוליטיקה המתרחשת בה. מיסוד כזה, על ידי נורמה או חוק, קובע את כללי המשחק הפוליטי. כללים אלו לרוב רגישים ביותר - בעיקר כאשר הם נקבעים באופן נורמטיבי ולא על ידי חוק. דרך קביעתם נחלקת לשני סוגים: כלל הנקבע בהסכם חברתי, על מנת לקדם את החברה כולה, שהסיבה לשימורו היא החלטה של כל גורם פוליטי (מסיבה זו או אחרת) לשמרו, אף על פי שהדבר מגביל את האינטרס הפרטי שלו. (לדוגמה: בישראל, לפני שביתה, חייב ראש ועד העובדים להכריז על 'סכסוך עבודה', אף על פי שלעיתים הדבר מגביל אותו). כלל הנוצר בשל חתירתו הנפרדת של כל גורם למימוש האינטרס שלו, כלומר - כלל הנוצר מעצמו ושהפרתו תזיק באופן ישיר לאינטרס של הצד המפר. (לדוגמה: הכלל הקובע כי נחוץ יושר במגעים פוליטיים, נשמר משום שצד לא ישר פוגע באמון העתידי שיהיה לו, ובכך ממעיט מכוחו הפוליטי). מכיוון שהפוליטיקה עוסקת בחלוקה של כוח בחברה ובשימושו, היא מסוגלת לערב סוגים שונים של כוחות במערכת פוליטית אחת. הפוליטיקה יוצרת מגע בין גורמי כוח ממישורי קיום שונים, סביב העיצוב המשותף של החברה מלבד הקשר הישיר שקיים ביניהם. מישורי קיום לגביהם מתייחסת פוליטיקה עשויים להיות: ממשל, צבא, כלכלה, אמנות, משפט, חינוך, דת, לאום ותקשורת. מבין נושאים אלו, נחשב תחום הממשל למישור העיקרי בו מתרחשת הפוליטיקה, שכן הוא המכריע באופן ישיר כיצד תתפקד החברה בכל שאר התחומים. בין תחומים אלו נאבקות תנועות פוליטיות על צבירת כוח פוליטי. תנועות אלו מורכבות מארגונים שונים (לרוב במישורי קיום שונים) ומתומכים, המשתפים פעולה על מנת לקדם את האינטרסים המשותפים שלהם. על אף שלתנועות ממדים רבים שאינם פוליטיים, ניתן להבחין במהלך ההיסטוריה במאבק פוליטי ביניהן. תתי תחומים בפוליטיקה שלטונית תחומים רבים נוגעים לפוליטיקה ועוסקים בה: השתתפות פוליטית - מידת המעורבות של אזרחים בפוליטיקה למשל שיעור הצבעה בבחירות, מידת היציאה להפגנות ומידת קיומן וחוזקן של תנועות חברתיות, כמות החברים במפלגות פוליטיות ועוד. תקשורת פוליטית - תקשורת העוסקת בפוליטיקה עוקבת אחריה ומספקת מידע מתוך הפוליטיקה לאזרחים. כן בתחום התקשורת הפוליטית נמדדת ההתנהגות התקשורתית של פוליטיקאים. תרבות פוליטית - מידת ההסכמות והציפיות של אזרחים מהפוליטיקה בארצם. היחס של אזרחים לפוליטיקה בכללה ולפוליטיקאים עצמם ולמה הם מצפים מהם. כלכלה מדינית - גישות ושיטות על דרך הכלכלה שנובעות מאידאולוגיות פוליטיות. לדוגמה: קפיטליזם, סוציאליזם, קומוניזם. תפקיד המדינה בשוק הכלכלי ובחלוקת העושר. שמאל וימין פוליטיים בפוליטיקה המודרנית נהוג למיין את התנועות הפוליטיות ומגמותיהן לשמאל ולימין, אף על פי שחלוקה זו שונה במקצת בכל חברה על פני תבל. מקור מונחים אלו, נמצא במקומות הישיבה של הסיעות השונות בפרלמנט הצרפתי שהורכב לאחר המהפכה הצרפתית, משמאל ליושב ראש, ישבו אלה שדרשו לבטל את המלוכה ואילו מימינו, ישבו השמרנים והמתונים. ראו גם לקריאה נוספת מקס ובר, הפוליטיקה בתורת מקצוע, הוצאת שוקן, 1961. קישורים חיצוניים אריסטו, , באתר של שמעון בוזגלו הערות שוליים סוציולוגיה פוליטית

מדיניות (פּוֹלִיטִיקָה) היא מכלול הסוגיות במרחב פרט – חברה – ריבון. הפעילות הנעשית בקבוצות על מנת לקבל החלטות משותפות ומחייבות. פוליטיקה מתקיימת בחברה או במדינה ובכל קבוצה בה מתקבלות החלטות משותפות מחייבות הנוגעות לכלל חברי הקבוצה. משום כך פוליטיקה היא לא התייחסות רק לתהליכי החלטות בממשלים, אלא היא תקפה גם בהליכי החלטות בתוך ארגונים ולמשל בדומה בתוך המשפחה (במידה וההחלטות מחייבות).פוליטיקה במובנה היומיומי משמשת בדרך כלל לבטא פעילות המתרחשת בממשלים בקביעת החוקים, בחלוקת התקציבים, בהתחרות על משרות ובקביעת מדיניות. וכן לבטא פעילות המתקיימת במאבקי כוחות בתוך ארגונים ומערכות היררכיות. אך פוליטיקה היא ההתנהלות לצורך קביעת החלטות משותפת כך שוויכוחים רעיוניים שאין להם השפעה מעשית מידית למשל אינם נחשבים פוליטיקה.לפוליטיקה שם רע כפעילות מלאת תככים רמאות וצעקנות שאינה יכולה להתנהל בהסכמה ובנועם. אך האופי שלובשת פעילות פוליטית הכרחי מכיוון שהפוליטיקה היא פעילות שמפשרת וקובעת החלטות בין מגוון צרכים ואינטרסים מנוגדים ובהכרח היא זירת עימות על כל החלטה שתתקבל לגבי הקבוצה בה נעשית הפוליטיקה. סיבה נוספת למאבקים בפוליטיקה היא המאבקים בין שחקנים בתוכה על עמדות השפעה משרות וכוח. קרבות שאינם קבלת החלטות ישירות על הקבוצה אבל מאופיינים בעימותים, תככים וקרבות.אטימולוגיה מקור המילה "פוליטיקה" בשפה היוונית, ופירושה המקורי הוא תחום הדעת העוסק בענייני הציבור, או "מדינאוּת". מילה זו נגזרת מהמילה היוונית פוליס, שהייתה היחידה הפוליטית האוטונומית ביוון הארכאית וביוון הקלאסית.אל העברית חדרה מילה זו כבר בתקופת המשנה, שם מוזכר המקצוע: "פוליטיקין" (פוליטיקאים, אנשי ציבור). רבי יהודה, שחי באושא לאחר כישלון מרד בר כוכבא, הזכיר מילה זו בציטוט:על פי רבי עובדיה מברטנורא, המילה "פוליטיקין" שימשה לתיאור "אנשים חשובים, בני פלטרין של מלכים".קיימת גם אטימולוגיה עממית שגויה לפיה המילה "politics" נוצרה מהתחילית "poli-" ("הרבה" בלטינית) ומהמילה "tics" (קרציות).מאפייני פוליטיקהפוליטיקה היא כל פעילות בתוך קבוצה שמטרתה לקבל החלטות מחייבות את כלל חבריה, תוך גישור הפערים בין החברים. בהגדרה זו ניתן לזהות ארבעה מרכיבים מרכזיים:פעילות קבוצתית – הפעילות הפוליטית מתבצעת כפעילות קבוצתית.חילוקי דעות – פוליטיקה קיימת היכן שיש חילוקי דעות בתוך קבוצה ולא במצב של הסכמה כללית.קבלת החלטות – כל פעילות לקבלת החלטות בקבוצה היא פוליטיקה. לרוב תעשה באמצעות פשרה וגישור בין דעות מנוגדות. עם זאת, גם שימוש בכוח לכפיית עמדה בתוך הקבוצה היא מעשה פוליטי.מחויבות – מרגע קבלת ההחלטה, היא מחייבת את כלל חבריה.פוליטיקה במובנה הרחב פוליטיקה במובנה הרחב היא השפעה על החברה, על ידי הכוחות הפועלים בה.על פי הגדרה זו כל פעילות אנושית היא פוליטיקה, שכן כל הפעולות המתבצעות על ידי האדם הן חברתיות. אך יש לסווג את הפוליטיקה לתחומים מוגדרים:פוליטיקה של השלטון והממשל הפוליטיקה הידועה ביותר היא הפוליטיקה העוסקת בעיצוב מוסדות הממשל והחוקים הנחקקים במסגרתם. בחלק זה של הפוליטיקה מעורבים כל הגורמים, המהווים את בעלי הכוח הרשמיים בחברה: אצולה, מפלגות, אשר בראשם עומדים מדינאים.לחלק הממשל בפוליטיקה מצורפים כוחות מתחומים אחרים: כלכלה; חינוך; דת וכו'. כל תחום כזה מעצב את תרבותה של החברה ואת המבנה שלה, על כן הם גם נחשבים לחלק בלתי נפרד מהפוליטיקה.מכיוון שהכוחות החברתיים השונים קשורים אלו באלו, הפוליטיקה היא תחום עיסוק אחד. המכיל זוויות שונות של בחינה, בהתאם לתחום הנבחר.דוגמה: המאפיין הבולט ביותר של תופעת העבדות שייך לענף הכלכלה, שכן מדובר בתחום העסקה, רכישה ובעלות. למרות זאת, לסוגיה זו ביטויים חשובים לא פחות בתחומים אחרים: בתחום הממשל: האפשרות לעבדות נקבעת בחוק. בתחום החינוך: חינוך עשוי להוות אמצעי, המאפשר הסתכלות על אדם כעל חפץ. בתחום האמנות: האמנות יכולה לתמוך בערכי חופש ושחרור.פוליטיקה של החברה בכללה כל פעולה בכל תחום שהוא של החיים, היא פעולה בעלת משמעות פוליטית, גם בלא קשר ישיר לתחומים השונים בהם הפוליטיקה עוסקת.פוליטיקה במובנה הרחב, מתוקף היותה קשורה לכל הכוחות החברתיים הקיימים, מיושמת הלכה למעשה בכל פעילות יומיומית כלשהי של האדם הפשוט בחברה. כל מעשי הפרט מושפעים מההתרחשויות הפוליטיות בחברה.דרך נוספת להגדרת המושג פוליטיקה: "סך כל הדרכים והפעולות שהחברה האנושית נוקטת, על מנת להתמודד עם המחסור התמידי במשאב הרלוונטי". לדוגמה: כיצד מתמודדת חברה מסוימת עם חוסר במים לתושבים, כיצד מתמודדת קבוצת אנשים עם הצורך להיות השורד האחרון בתוכנית ריאליטי, כיצד מתמודדת הממשלה עם תקציב מוגבל.עמדה פוליטית, או תפישת עולם פוליטית היא מכלול הרעיונות, הערכים ואופני החשיבה של אדם או ארגון הנוגעים להתרחשות הפוליטית בחברה.פוליטיקה שלטונית פוליטיקה שלטונית מייצגת את מאבקי הכוחות של כלל הגורמים הפוליטיים במדינה על מוקדי הכח השלטוניים.פוליטיקה נוצרת בכך שקיימים ריכוז של כוח ופיזורו בידי גורמים נפרדים בחברה באופן לא מוחלט, כלומר - חלוקת הכוח ושימושו ניתנים לשינוי, בהתאם לדינמיקה בין הגורמים הקשורים בו.דוגמה: במפעל מסוים יכולה להיווצר חלוקת כוח בין ראש ועד העובדים (אשר התנהגות העובדים נתונה להשפעתו), בין מנכ"ל המפעל (אשר קובע את ההתנהלות הטכנית והכלכלית של המפעל), לבין בעל המפעל (אשר שולט על רווחי המפעל, על הפסדיו ועל משכורות עובדיו). במפעל זה יכולה להתקיים פוליטיקה, אשר בה כל אחד משלושת גורמי הכוח הנ"ל מסוגל להשפיע על התנהגות הגורמים האחרים ולהיות מושפע מהם, וכן קיימת אפשרות של שינוי חלוקת הכוח (למשל, על ידי העברת אחריות על תחומי ניהול שונים מהמנכ"ל לראש ועד העובדים) ביניהם בהתאם לדינמיקה המתרחשת.תנאי יסודי של הפוליטיקה הוא שלכל גורם שורה של אינטרסים פרטיים (תחומי עניין), בסדר עדיפויות מסוים, שקיומם תלוי בניהול הכוח בחברה ובחלוקתו. אינטרסים אלו דורשים מהגורם המחזיק בהם לפעול בצורה הטובה ביותר על מנת לקדם אותם, תוך התייחסות לגורמים האחרים.בדוגמה הקודמת: אינטרס בעל המפעל הוא הגדלת רווחי המפעל, אינטרס המנכ"ל הוא הגדלת משכורתו ושמו המקצועי על ידי ניהול מוצלח והאינטרס של ראש הוועד הוא קידום טובת העובדים הפשוטים.הפוליטיקה היא תחום בו הגורמים השונים מנסים לקדם את האינטרסים שלהם בלא שימוש בכוח עצמו, אלא בהתייחסות אליו. השימוש בכוח (חקיקת חוק, הפעלת צבא, קנייה/מכירה, העמדה לדין וכו') הוא גם פוליטיקה; שכן הוא קבלת החלטה משותפת גם אם היא נעשתה בכפייה בסופו של דבר. סוג הכוח המדובר (צבאי, כלכלי, משפטי, תחוקתי, פיזי, אמנותי וכו') משפיע גם על טיב הפוליטיקה שתיווצר סביבו.בדוגמה הקודמת: השכר אותו משלם בעל המפעל, קביעת כללי המפעל על ידי המנכ"ל והשבתת המפעל על ידי העובדים - כל אלו אינם פוליטיקה לכשלעצמם. הדיונים בין בעל המפעל לראש הוועד, האיום בשביתה וכדומה, הם הפוליטיקה של המפעל.אינטרס פוליטי - הצורך של גורם פוליטי להשיג יתרון יחסי באבקי הכוחות הפוליטיים. לדוגמה: לראש הוועד ולמנכ"ל אינטרס פוליטי ליצור חיכוכים ביניהם, על מנת לקדם את הדימוי שלהם בקרב שולחיהם.דמות פוליטית, או פוליטיקאי - אדם כלשהו המתעסק בפוליטיקה במידה העולה על רוב האנשים בחברה, באינטנסיביות של העיסוק או במידת השפעתו על החברה.כוח פוליטי - כוח שמשמעו היכולת של גורם מסוים לשנות דפוסי השימוש וחלוקת הכוח (הרגיל) בחברה. כוח זה לרוב אינו ניתן למדידה מדויקת, שכן הוא גמיש ויחסי לשאר הכוחות הפוליטיים בחברה ומהווה שקלול של רכיבים רבים. הרכיבים העיקריים הם:תחומי האחריות ותפקידיהם המוטלים על גורם זה, אשר מאפשרים לו להפעיל כוח על החברה ובכך מקנים לו גם כוח פוליטי.יריבויות פוליטיות ובריתותיהן, שיש לגורם הפוליטי עם גורמים פוליטיים אחרים.אופיו של הגורם הפוליטי ותדמיתו, המשפיעים על היחס שיקבל מגורמים אחרים ועל מידת יכולתו להשפיע עליהם.באופייה, מחייבת הפוליטיקה את הגורמים הפוליטיים לצבור כוח רגיל וכוח פוליטי (במקביל). הדבר יוצר "משחק פוליטי", המורכב משני תהליכים:מגעים פוליטיים - הידברות בין נציגי הגורמים הפוליטיים. מטרתם הרשמית של המגעים היא יצירת הסכמה על החלטה פוליטית סופית על פי האיזון הקיים של הכוחות הפוליטיים. מגעים פוליטיים נחשבים למורכבים ביותר, שכן כל צד בהם מחויב אך ורק לאינטרסים שלו וכל התנהגותו במסגרת המגעים (כולל השפה בה הוא משתמש) נועדה לקדם אותם. לרוב, למגעים אלו אופי של משא ומתן, שכן מחד לא ניתן לקדם באופן מלא את מלוא האינטרסים של כל הגורמים, ומאידך הגורמים זקוקים זה לזה על מנת לקדם אותם.לדוגמה: דיונים של ראש הוועד ובעל המפעל על גובה השכר (בהם עשויים שני הצדדים לוותר על חלק מדרישותיהם על שהחלק האחר יתקבל על ידי הצד השני).החלטה פוליטית ומינוי פוליטי - החלטה בדבר שימוש או חלוקה של כוח שנעשית משיקולים פוליטיים של המחליטים אותה, על מנת לקדם את האינטרסים שלהם.לדוגמה: החלטת המנכ"ל לא לקצץ במשכורות העובדים בעקבות איום בשביתה.בכל חברה בה קיימת פעילות פוליטית ישנה מערכת פוליטית, המהווה את מכלול הכוחות הפוליטיים ויחסם זה לזה. לרוב, מערכת זו מורכבת ביותר והתנהלותה ארוכת טווח. הטווח הארוך בו מתנהלת הפוליטיקה מכתיב אופן התנהלות, המתבסס על אסטרטגיה פוליטית של כל גורם פוליטי, אשר נועדה לקדם את האינטרסים שלו בצורה הטובה ביותר לאורך זמן. לרוב, החברה ממסדת באופן חלקי או מלא את הפוליטיקה המתרחשת בה. מיסוד כזה, על ידי נורמה או חוק, קובע את כללי המשחק הפוליטי. כללים אלו לרוב רגישים ביותר - בעיקר כאשר הם נקבעים באופן נורמטיבי ולא על ידי חוק. דרך קביעתם נחלקת לשני סוגים: כלל הנקבע בהסכם חברתי, על מנת לקדם את החברה כולה, שהסיבה לשימורו היא החלטה של כל גורם פוליטי (מסיבה זו או אחרת) לשמרו, אף על פי שהדבר מגביל את האינטרס הפרטי שלו. (לדוגמה: בישראל, לפני שביתה, חייב ראש ועד העובדים להכריז על 'סכסוך עבודה', אף על פי שלעיתים הדבר מגביל אותו). כלל הנוצר בשל חתירתו הנפרדת של כל גורם למימוש האינטרס שלו, כלומר - כלל הנוצר מעצמו ושהפרתו תזיק באופן ישיר לאינטרס של הצד המפר. (לדוגמה: הכלל הקובע כי נחוץ יושר במגעים פוליטיים, נשמר משום שצד לא ישר פוגע באמון העתידי שיהיה לו, ובכך ממעיט מכוחו הפוליטי).מכיוון שהפוליטיקה עוסקת בחלוקה של כוח בחברה ובשימושו, היא מסוגלת לערב סוגים שונים של כוחות במערכת פוליטית אחת. הפוליטיקה יוצרת מגע בין גורמי כוח ממישורי קיום שונים, סביב העיצוב המשותף של החברה מלבד הקשר הישיר שקיים ביניהם.מישורי קיום לגביהם מתייחסת פוליטיקה עשויים להיות: ממשל, צבא, כלכלה, אמנות, משפט, חינוך, דת, לאום ותקשורת.מבין נושאים אלו, נחשב תחום הממשל למישור העיקרי בו מתרחשת הפוליטיקה, שכן הוא המכריע באופן ישיר כיצד תתפקד החברה בכל שאר התחומים.בין תחומים אלו נאבקות תנועות פוליטיות על צבירת כוח פוליטי. תנועות אלו מורכבות מארגונים שונים (לרוב במישורי קיום שונים) ומתומכים, המשתפים פעולה על מנת לקדם את האינטרסים המשותפים שלהם. על אף שלתנועות ממדים רבים שאינם פוליטיים, ניתן להבחין במהלך ההיסטוריה במאבק פוליטי ביניהן.תתי תחומים בפוליטיקה שלטונית תחומים רבים נוגעים לפוליטיקה ועוסקים בה: השתתפות פוליטית - מידת המעורבות של אזרחים בפוליטיקה למשל שיעור הצבעה בבחירות, מידת היציאה להפגנות ומידת קיומן וחוזקן של תנועות חברתיות, כמות החברים במפלגות פוליטיות ועוד. תקשורת פוליטית - תקשורת העוסקת בפוליטיקה עוקבת אחריה ומספקת מידע מתוך הפוליטיקה לאזרחים. כן בתחום התקשורת הפוליטית נמדדת ההתנהגות התקשורתית של פוליטיקאים. תרבות פוליטית - מידת ההסכמות והציפיות של אזרחים מהפוליטיקה בארצם. היחס של אזרחים לפוליטיקה בכללה ולפוליטיקאים עצמם ולמה הם מצפים מהם. כלכלה מדינית - גישות ושיטות על דרך הכלכלה שנובעות מאידאולוגיות פוליטיות. לדוגמה: קפיטליזם, סוציאליזם, קומוניזם. תפקיד המדינה בשוק הכלכלי ובחלוקת העושר.שמאל וימין פוליטייםבפוליטיקה המודרנית נהוג למיין את התנועות הפוליטיות ומגמותיהן לשמאל ולימין, אף על פי שחלוקה זו שונה במקצת בכל חברה על פני תבל. מקור מונחים אלו, נמצא במקומות הישיבה של הסיעות השונות בפרלמנט הצרפתי שהורכב לאחר המהפכה הצרפתית, משמאל ליושב ראש, ישבו אלה שדרשו לבטל את המלוכה ואילו מימינו, ישבו השמרנים והמתונים.ראו גםלקריאה נוספת מקס ובר, הפוליטיקה בתורת מקצוע, הוצאת שוקן, 1961.קישורים חיצוניים אריסטו, , באתר של שמעון בוזגלוהערות שוליים סוציולוגיה פוליטית

338

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A1%20%D7%A7%D7%99%D7%A1%D7%A8

יוליוס קיסר

גאיוס יוליוס קיסר (בלטינית: Gaius Iulius Caesar; 12 ביולי 100 לפנה"ס – 15 במרץ 44 לפנה"ס) היה מנהיג צבאי פוליטי ומדינאי חשוב ברפובליקה הרומית. הוא הרחיב את גבולות הרפובליקה ואת תחום השפעתה של התרבות הרומית אל תוך גאליה, יזם מלחמת אזרחים וניצח בה – ניצחון שהותיר אותו כשליט יחיד ובלתי מעורער של האימפריה הרומית – והחל ברפורמה מקיפה של הממשל והחברה ברומא. הוא הכריז על עצמו כדיקטטור לכל ימי חייו, וריכז את הכוח הפוליטי בידיו. רציחתו הדרמטית באידו של מרץ (15 במרץ) זירזה מלחמת אזרחים נוספת, שציינה את קיצה של הרפובליקה הרומית ואת ראשיתה של הקיסרות הרומית. בסוף מלחמת האזרחים עלה לכס הקיסר בנו המאומץ אוגוסטוס קיסר כשליט יחיד של האימפריה הרומית. ביוגרפיה ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת יוליוס קיסר נולד ברומא למשפחה פטריקית ידועה מבית אב (Gens) היוליים, אשר ייחסה את מוצאה לנסיך הטרויאני איניאס, שעל פי המיתולוגיה הרומית היה בנה של האלה ונוס. תאריך לידתו המדויק שנוי מעט במחלוקת כי אבדו החלקים הראשונים בביוגרפיות שלו שכתבו פלוטרכוס וסווטוניוס. נטען כי נולד בשנת 102 או ב-101 לפנה"ס, אך במחקרים מודרניים מקובל לציין את שנת 100 לפנה"ס כשנת לידתו. הוא נשא את שם אביו, גאיוס יוליוס קיסר, שהגיע למשרת פרוקונסול. אמו, אורליה, הייתה בת למשפחה פלבאית אצילה, משפחת קוטה, וסבו, לוקיוס אורליוס קוטה, הגיע לדרגת קונסול. בתחילת חייו גר יוליוס קיסר ברובע סובורה בעיר רומא. לאחר שקיבל את משרת הכהונה, עבר לגור בוויה סקרה (הדרך הקדושה). משפחתו של קיסר לא הייתה עשירה על פי הסטנדרטים של האצולה הרומית, אם כי אביו הצליח לבסס את מעמדה הכלכלי. דודתו מצד אביו, יוליה, נישאה לגאיוס מריוס, איש צבא, רפורמיסט מוכשר, ומנהיג הסיעה הפופולרית, שהיה יריבו הקשה של לוקיוס קורנליוס סולה, מנהיג סיעת האופטימאטים השמרנית. לקראת סוף חייו של מריוס, בשנת 86 לפנה"ס, הגיעה הפוליטיקה הפנימית ברומא למשבר. הסכסוך בין סיעתו של מריוס וסיעתו של סולה הוביל למלחמת אזרחים, שבה הפך סולה לדיקטטור. קיסר היה קשור לסיעתו של מריוס: לא רק שהיה אחיינה של אשתו של מריוס, אלא אף היה נשוי לקורנליה, בתו של לוקיוס קורנליוס קינה, שהיה תומכו הגדול ביותר של מריוס ואויבו המושבע של סולה. בגיל 16 נפטר אביו של קיסר, באותה שנה קיסר מונה מטעמו של קינה לכהונתו הציבורית הראשונה, פלמן יופיטר (Flamen Dialis). בעת שמונה לפלמן יופיטר, נישא לקורנליה, וכעבור זמן לא רב נולדה בתם. כך, כאשר הסתבר כי סולה הוא המנצח במלחמת האזרחים והחל במסע טיהורים, היה קיסר בן ה-21 במצב עדין. סולה הורה לו להתגרש מקורנליה, אך קיסר סירב, התפטר מכהונתו, ועזב את רומא למקום מחבוא. כתוצאה מהתערבותם של קרובי משפחה עשירים, העניק סולה חנינה לקיסר. מסופר כי סולה התנבא במעמד זה, כי "בקיסר חבוי יותר ממריוס אחד". על אף החנינה החליט קיסר שלא לשוב לרומא, והחל בשירות צבאי באסיה הקטנה (היא טורקיה) ובקיליקיה (פרובינקיה שנמצאת בין טורקיה וסוריה של ימינו) בזמן מלחמת מיתרידטס השנייה. הוא הצטיין בשירותו הצבאי וזכה לעיטור הכתר האזרחי היוקרתי על גבורתו. בשנת 81 לפנה"ס נשלח לביתיניה (בצפון מערב טורקיה) על מנת לארגן שם את הצי. הצלחתו הובילה לגל של שמועות בדבר רומן הומוסקסואלי עם מלך ביתיניה, ניקומדס הרביעי. על פי ההיסטוריון סויטוניוס רומן זה היה לכתם מתמיד על שמו והביא לכינויים כגון "פילגש המלך" או "המסעד הפנימי של ערש המלך". עם זאת, במשך כל ימיו גילה תאווה לנשים, והיה ראוי לכינוי שכינהו קוריו האב בסנאט "בעלן של כל הנשים ואשת כל הגברים". פרשיות האהבים הרבות של קיסר לא פגעו בפופולריות שלו בקרב העם, ואף נחשבו בעיני העם כחלק מחינו. קיסר שב לרומא עם מותו של סולה, בשנת 78 לפנה"ס. הוא החל בקריירה בבתי משפט, והיה ידוע בסגנונו הרטורי המשובח וביציאתו נגד בעלי משרות מושחתים. במטרה להגיע לשלמות בשטח הרטוריקה, יצא קיסר לאי רודוס בשנת 75 לפנה"ס, על מנת להשתלם ברטוריקה ובפילוסופיה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולו. בדרכו נחטף קיסר על ידי פיראטים בים התיכון. כשאלה דרשו כופר של 20 כיכרות כסף, הורה להם קיסר לדרוש כופר של חמישים כיכרות. הם החזיקו בו 38 ימים עד שהכופר התקבל, ובמשך זמן זה כתב נאומים והתאמן בנאום אל מול שוביו. אם אלה לא אהבו את סגנונו, היה מאיים עליהם בבדיחות הדעת בצליבה. קיסר שוחרר לאחר ששולם הכופר, יצא בעזרת הצי הרומי בעקבות שוביו, ומשאלה נתפסו, עמד בדיבורו והענישם בצליבה. עם זאת, מאחר שבשביו הם התנהגו אליו כיאות, הורה לחתוך את גרונותיהם ולהורגם בטרם יתחיל עינוי תהליך הצליבה. בשנת 69 לפנה"ס התאלמן קיסר מאשתו קורנליה, שכרעה ללדת בטרם עת. באותה שנה מתה גם דודתו יוליה שאליה היה קרוב מאוד. במהלך הלוויות נשא קיסר הספדים מעל במת הנואמים הציבורית, הרוסטרה. הלווייתה של יוליה, אלמנתו של מריוס, הייתה בעלת הקשר פוליטי, וקיסר התעקש כי בלוויה יוצג צלמו של מריוס. הייתה זו התקפה ישירה ואמיצה על הפרוסקריפציות שערך סולה בעשור הקודם. עד כמה שהיה קיסר קשור לשתי הנשים, הוא ניצל היטב את מעמד ההלוויה כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות לקראת בחירתו הקרבה לתפקיד הקוואיסטור. תחילת דרכו הפוליטית בשנת 69 לפנה"ס נבחר קיסר למשרת קוואיסטור, והוקצתה לו הקויסטורה של היספניה בייטיקה (בימינו באזור דרום ספרד ופורטוגל). הוא עזב משרה זו בטרם עת, שכן חש כי כישוריו מתבזבזים, עת ראה פסל של אלכסנדר הגדול, ונאנח כי בגילו כבר כבש אלכסנדר את כל העולם. עם זאת, כקוואיסטור, מונה באופן אוטומטי לחבר הסנאט הרומאי. עם שובו לרומא המשיך בהתקדמותו במסלול המשרות, ונבחר לאיידיל בשנת 65 לפנה"ס. משרה זו קסמה לו במיוחד שכן היא כללה את ארגונם של המשחקים ההמוניים, שהיו חביבים על ההמונים והיו אמצעי לצבירת כוח והשפעה פוליטית. כאיידיל היה קיסר ראוותני ונוצץ. הוא שיפץ את הפורום וקיים משחקים מפוארים, בהם זכה באהדת העם, אך הוציא עליהם מאות כיכרות זהב שרוששו אותו מבחינה כלכלית. בזמן זה נוצר הקשר הראשון של קיסר עם מרקוס ליקיניוס קראסוס, שהלווה לו כספים שלהם נזקק באופן נואש. משרתו הבאה הייתה הפונטיפקס מקסימוס היוקרתית, שבה זכה הודות לשיחוד הבוחרים. משרה זו הביאה לו רווחה כלכלית, אך כשכיהן בה אירעה לו תקרית חמורה. אשתו החדשה, לה נישא לאחר מות קורנליה, הייתה פומפיאה סולה, נכדתו של סולה הדיקטטור. כאשתו של הכהן הגדול, הייתה פומפיאה ממונה על ארגון חגיגות הבונה דיאה בחודש דצמבר. טקסים אלו נועדו לנשים בלבד ונחשבו לקדושים ביותר. עם זאת, אציל בשם פובליוס קלודיוס פולכר, שהיה מאהבה של פומפיאה, הסתנן לאחד הטקסים שארגנה פומפיאה כשהוא מחופש לאישה. היה זה חילול קודש שכמותו לא נודע עד אז, אולם כדי לא לפגוע בקשריו הפוליטיים עם פולכר, סירב קיסר להפלילו במשפטו, והתגרש מפומפיאה כשהוא מנמק זאת בכך ש"אשת קיסר חייבת להיות מעל לכל חשד". שנת 63 לפנה"ס הייתה שנה קשה הן לרפובליקה הרומית והן בחייו של קיסר. מרקוס טוליוס קיקרו היה אז הקונסול הבכיר, וקיסר נבחר לפראיטור. במהלך כהונתו גילה קיקרו קשר לרצוח את הקונסולים המכהנים ולכונן ברומא שלטון דיקטטורי, אותו ארגן לוקיוס סרגיוס קטילינה, אשר נכשל בבחירות לקונסולאט בהן נבחר קיקרו (קשר קטילינה). בעקבות גילוי הקשר הכריז קיקרו על מצב חירום ברומא, וערך דיון בסנאט, בו קרא להטיל עונש מוות ללא משפט על חמישה מראשי הקושרים, כדי למנוע מהם להצטרף לצבאות אשר המתינו להם מחוץ לרומא. קיסר מצא את עצמו בעמדה קשה. מצד אחד היו שטענו שהוא היה אחד מהשותפים לקשר, ומלשינים אף נקבו בשמו, ולפיכך היה עליו לתמוך בראשי הסנאט בתקיפות ולדרוש להטיל עונש מקסימלי לקושרים. מאידך, זיהויו עם הסיעה האופטימאטית בסנאט היה עשוי לפגוע בתדמיתו כלוחם למען האינטרסים של העם מול האוליגרכיה השלטת. בנאומו בפני הסנאט הצליח קיסר להימנע מנקיטת עמדה ברורה. הוא דיבר אמנם בחריפות נגד הקושרים, אך הביע התנגדות להוצאתם להורג ללא משפט. עמדתו לא התקבלה אמנם, ולאחר נאום מזהיר של קאטו הצעיר החליט הסנאט על הוצאת הקושרים להורג, אך שמו הטוב של קיסר והפופולריות שלו לא ניזוקו. לאחר סיום כהונתו כפראיטור, התמנה קיסר למושל הפרובינקיה היספניה בייטיקה בשנת 61 לפנה"ס במעמד של פרו-פראיטור. בתפקיד זה הצליח לשלם מקצת מחובותיו המעיקים על ידי בזיזת הפרובינקיה, ולהתפנות לבחירות למשרת הקונסול בשנת 59 לפנה"ס. הטריומווירט הראשון ומלחמת גאליה מסע הבחירות וכינון הטריאומווירט ערב הבחירות לקונסולט בשנת 59 לפנה"ס, עמד הסנאט הרומי, שהיה מורכב מאופטימאטים שמרניים, בפני תאוות השלטון של שלושה אנשים. קיסר היה הראשון שבהם. השני היה גנאיוס פומפיוס מגנוס, איש צבא פופולרי וקונסול לשעבר שחזר מכיבושים מרהיבים במזרח, והחל במערכה על מנת לקבל אדמות מדינה כדי לשכן בהם את חייליו המשוחררים. השלישי היה גם הוא קונסול לשעבר באותה שנה שבה היה פומפיוס קונסול, קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, שהיה בסכסוך עם הסנאט כנציגו של מעמד שלם של בעלי חוזי חכירה למשרות ולאדמות, ששאפו להיטיב את תנאי החוזים לחכירת מיסים באסיה. מולם עמד סנאט שמרני, תקיף, אך אדיש לסכנה הטמונה לרפובליקה משאיפותיהם האישיות של שלושת האישים הללו. קונסול בבחירות נבחר קיסר למשרת הקונסול ביחד עם סנטור בשם מרקוס קלפורניוס ביבולוס, אלא שביבולוס פרש מיד ממשרת הקונסול ומעסקי הציבור על מנת לעקוב אחרי אותות שמימיים. כוונתו של ביבולוס הייתה, ככל הנראה, לשתק את פעילותו של קיסר על פי חוק שאסר על פעילות פוליטית אם התגלו בשמים סימנים רעים. בפועל הביא הדבר להשתלטות קיסר על שתי משרות הקונסול, עד כדי כך שהרומאים, שהיו מציינים את השנה בנקיבת שמות שני הקונסולים, קראו לשנת 59 בלעג שנת "יוליוס וקיסר", ולא שנת "ביבולוס וקיסר". בפועל שלט קיסר ביחד עם פומפיוס וקראסוס על פי ברית סודית שכונתה הטריומווירט הראשון. סווטוניוס כותב כי לא נעשה דבר ברומא אלא אם כן שלושתם הסכימו לו, אם כי זאת הגזמה. על מנת לחתום את הברית נישא פומפיוס לבתו היחידה של קיסר, יוליה. נישואיו של פומפיוס ליוליה היו מושתתים על אהבה, חרף פערי הגילים. אהבתו של פומפיוס ליוליה היו אחד הגורמים החשובים שחיזקו את הברית הפוליטית בינו לבין יוליוס קיסר. למותה של יוליה כשכרעה ללדת היו השלכות הרסניות על ברית זו. מלחמת גאליה הרקע למלחמה לאחר שכיהן בתפקידו כקונסול במשך שנה, ניתנה לקיסר השליטה על הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה (צפון איטליה המודרנית) ועל איליריקום (בחוף דלמטיה) למשך חמש שנים, עם צבא שכלל שלושה לגיונות. בנוסף לכך, סנאטוס קונסולטום העביר לשליטתו גם את גאליה טרנסאלפינה (אזור דרום צרפת של היום) עם הלגיון המוצב שם. קיסר, שראה בכך הזדמנות להגדיל את הפופולריות שלו ואת יוקרתו הפוליטית, פתח במלחמה. בתחילה תכנן קיסר מערכה נגד בורביסטה הדאקי, אך האירועים הובילו אותו להתחיל את המערכה בגאליה. הגאלים היו מחולקים לשבטים שחיו בכפרים חקלאיים, ואף בנו ערים בצורות שקיסר קרא להם אופידה. הם נשלטו על ידי מעמד של בעלי קרקעות, שלחמו לעיתים זה בזה. תרבותם של הגאלים הייתה מפותחת, והם היוו יריב קשה לצבא הרומאי בהנהגת קיסר, שהכניעם רק לאחר מלחמה שארכה תשע שנים. קיסר החל את מסע המלחמה שלו בראש צבא של 4 לגיונות, אך בשלבים המאוחרים של המלחמה בגאליה גדל צבאו ל-12 לגיונות. ברוב הקרבות נהנו הגאלים מעדיפות מספרית על פני הצבא הרומאי, אך יתרונם של הרומאים בטקטיקה קרבית, במשמעת, בציוד ובנשק ובכישרון הפיקוד של קיסר, הכריע את הכף לטובתם. הצלחות ראשונות המלחמה נפתחה בצורה טובה מבחינתו של יוליוס קיסר. תחילה פנה קיסר נגד ההלווטים בשנת 58 לפנה"ס והביס אותם בשני קרבות: קרב אראר וקרב ביבראקטה. התבוסה ההלווטית הייתה מוחצת. קיסר מסר שמתוך 338,000 הלווטים שלקחו חלק בהגירה, רק 130,000 שרדו את הקרבות ומאלה רק 110,000 שבו למולדת. בשנה הבאה פנה נגד הבלגים. הבלגים אספו צבא עצום – קיסר דיווח על כ-300,000 לוחמים שהשתתפו בקרב אקסונה, אך צבא עצום זה לא יכול היה לכלכל את עצמו, והתפזר כעבור זמן קצר. קיסר המשיך את תנופת הניצחון והסב תבוסה מוחצת לבלגים בקרב סאביס ובמצור על האופידום של האדוואטוקים. לאחר השלמת משימות אלה פנה בשנת 56 לפנה"ס לדרום גאליה ולמערבה. במערב הלגאטוס שלו דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס, הביס את הוונטים בקרב מפרץ קיברון, ואילו פובליוס ליקיניוס קראסוס, בנו של מרקוס קראסוס, בעל בריתו הפוליטי של קיסר לטריאומווירט הראשון, כבש את גאליה אקוויטניה. כמו כן, הפרוקוסולאט של קיסר הוארך בחמש שנים נוספות על ידי הסכמות שהתקבלו במהלך ועידת לוקה. בשנת 55 חצה את נהר הריין על גבי גשר ראשון מסוגו שבנה מעל הנהר, והטיל מורא על הגרמאנים. יחסית לתקופה ולכלים שעמדו לרשותו נבנה הגשר בזמן קצר יחסית על ידי חייליו. החיילים חצו את הנהר לכיוון גרמאניה, ולאחר ששבו דרך הגשר חזרה לגאליה נהרס הגשר בהוראת קיסר. כמו כן, פלש קיסר פעמיים לאי הבריטי. המרידות בגאליה ודיכויין בחורף שנת 54 לפנה"ס, לאחר סיום הפלישה השנייה לאי הבריטי, החלו בעיות. מנהיגי שבט האבורונים הבלגי, קאטיבולקוס ואמביוריקס, היו הראשונים למרוד. הם הצליחו לפתות את שני הלגאטים של קיסר: סבינוס וקוטה לצאת מהמחנה המבוצר שלהם, וטמנו להם מארב בקרב אטואטוקה. האבדות הרומיות היו כבדות: לגיון וחצי ועוד כוחות עזר, סך הכול כ-8,000 חיילים. המרד דוכא במהלך שנת 53 לפנה"ס. בשנת 52 לפנה"ס פרץ מרד נוסף, הפעם גדול יותר. הוא הקיף כמעט את כל שבטי גאליה תחת מנהיגותו של ורקינגטוריקס, האריסטוקרט הכריזמטי משבט הארוורנים. ורקינגטוריקס, שהכיר בעליונות הטקטית של הצבא הרומי, פנה לטקטיקות של מלחמת גרילה ושל אדמה חרוכה. קיסר הצליח להביס את המורדים באווריקום, אך ספג תבוסה בגרגוביה. בסופו של דבר הצליח קיסר לדחוק את ורקינגטוריקס, והטיל עליו מצור באלסיה באוקטובר אותה שנה, 52 לפנה"ס. ורקינגטוריקס הזעיק תגבורות מכל רחבי גאליה, אך למרות יתרונם המספרי בגדול של הגאלים – 180,000 לפי הערכות מודרניות, לעומת כ-35,000 עד 45,000 רומאים, יצא קיסר וידו על העליונה. בסופו של דבר נשבה גם ורקינגטוריקס עצמו. הוא נלקח לרומא, הוצג לראווה בטריומף של קיסר בשנת 46 לפנה"ס, והוצא להורג. על פי פלוטרכוס, במהלך המערכה של קיסר בגאליה נכבשו 800 ערים, 300 שבטים הוכנעו, מיליון גברים נמכרו לעבדות וכשלושה מיליון נוספים נהרגו בקרבות, אם כי קשה לאמת מספרים אלה. סופו של הטריומווירט הראשון הצלחותיו הצבאיות של קיסר, שהגדילו את שטח האימפריה הרומית והעשירו את קופתה, לא התקבלו בעין יפה על ידי הסיעה השמרנית (ה"אופטימטים") בסנאט הרומאי, שחבריה חששו מהתחזקות כוחו של קיסר. בשנת 55 לפנה"ס הוארך המינוי המיוחד שלו כפרוקונסול בגאליה ל-5 שנים נוספות ביוזמת שותפיו הפוליטיים פומפיוס וקראסוס, ששימשו כקונסולים באותה שנה. הם כיבדו התחייבות שנתנו לקיסר בפגישה משולשת של חברי הטריומווירט שנערכה בעיר לוקה בשנת 56 לפנה"ס. אולם הייתה זו הפעם האחרונה ששלושת האישים שיתפו פעולה לשם השגת מטרה פוליטית. בשנת 54 לפנה"ס מתה בתו של יוליוס קיסר, שהייתה נשואה לפומפיוס, במהלך לידה, ומותה פגע בקשרים הפוליטיים בין שני האישים. קראסוס, השותף השלישי, ששאף אף הוא לתהילה צבאית ולכיבושים, נהרג בשנת 53 לפנה"ס במסע מלחמה כושל נגד האימפריה הפרתית (בקרב חרן). פומפיוס הפך בהדרגה ליריבו הפוליטי של קיסר, תוך שהוא מעביר את תמיכתו הפוליטית לסיעה האופטימאטית. עוד בהיותו בגאליה חש קיסר שתמיכתו של פומפיוס בו הולכת ונחלשת. הוא ניסה להציע לו לשאת לאישה את בת אחייניתו אוקטביה, אך פומפיוס בחר להתחתן עם בתו של מטלוס סקיפיו, שהיה אחד מאויביו של קיסר. נראה היה כי התרחבות הקרע בין השניים עתידה להפוך את השותפות ביניהם ליריבות. מלחמת האזרחים מאבק נגד פומפיוס בהיעדרו של קיסר חלו תמורות ניכרות ברומא. פומפיוס הפך לאיש אמונם של הסנטורים השמרנים, האופטימאטים, ועשה עתה ככל יכולתו כדי להקטין את השפעתו של קיסר. הקונסול, עושה דברו של פומפיוס, מרקוס קלאודיוס מרקלוס, דרש מינוי ממלא מקום לקיסר כפרוקונסול בגאליה, עוד בטרם תמה תקופת כהונתו של קיסר, ופיזורו של צבא קיסר. קיסר ידע כי אם ייכנע לדרישות אלו, ישוב לרומא ללא צבאו, וייגרר למשפטים פומביים שיסתיימו באובדן הקריירה הפוליטית שלו, בהגלייתו, או אף בגרוע מכך. מולו עמד סנאט שמרני, תקיף, חסר פשרות, המונהג על ידי פומפיוס שהיה עתה לגרוע שבאויביו. ניסיונו של קיסר להיבחר למשרת הקונסול, וכך לקבל חסינות מהעמדה לדין, נכשל בשל החוק שאסר על אדם הנמצא מחוץ לרומא להעמיד את עצמו לבחירה כקונסול. קיסר עמד בפני הכרעה היסטורית. הוא החליט לחצות את נהר הרוביקון (גבולה הקדוש של רומא, שהכנסת צבא לתחומיה הייתה בבחינת טאבו, אותו שבר קיסר), בהכריזו "Alea iacta est" – "נפל הפור!", ב-10 בינואר 49 לפנה"ס. מנהיגי האופטימטים נמלטו לדרום המדינה. קיסר רדף אחר פומפיוס עד ברינדיסיום, ומשם להיספניה, שם הכה בו בשדה הקרב. פומפיוס הצליח להימלט ליוון, שם הוביל את צבאותיו, שעדיין היו גדולים בהרבה מצבאות קיסר. פומפיוס, ועימו חברי הסנאט, קיוו להפוך את החלק המזרחי של האימפריה למקור לכוחם, ולהקים צבא חדש. בקרב פארסלוס הוכו צבאותיו של פומפיוס, והוא עצמו נמלט לאלכסנדריה. קיסר שב לרומא ומונה לדיקטטור. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול. אז יצא קיסר לאלכסנדריה בעקבותיו של פומפיוס. שהותו באלכסנדריה קיסר הגיע לאלכסנדריה ב-2 באוקטובר 48 לפנה"ס. עם הגיעו מצא כי תושבי המקום רצחו את פומפיוס על מנת לשאת חן בעיניו. כיוון ששהה במקום עם צבאו, מצא את עצמו מעורב במלחמות השושלתיות על כס מלכות מצרים, והכריע לטובת קלאופטרה השביעית, עימה ניהל רומן שהביא ללידת בנם קיסריון. מאבק נגד שרידי האופטימאטים בתחילת יוני 47 לפנה"ס עזב את אלכסנדריה. בדרכו חזרה לרומא ניהל את קרב זלה, מלחמה קצרה נגד המלך פארנקס מפונטוס שהתקיימה ב-2 באוגוסט 47 לפנה"ס. הניצחון היה כה מהיר עד שקיסר סיכם אותו במילים המפורסמות "Veni, vidi, vici" (באתי, ראיתי, ניצחתי) שהיו למטבע לשון. הוא המשיך בלחימה בשנת 47 לפנה"ס נגד כוחות הסנאט ובניו של פומפיוס, שנמלטו לצפון אפריקה ולאחר מכן להיספניה. המלחמה נמשכה עד שנת 45 לפנה"ס, ובמהלכה נבחר קיסר שוב לקונסול פעמיים. ב-17 במרץ 45 לפנה"ס זכה קיסר בניצחון מכריע נגד אחרוני תומכי פומפיוס בקרב מונדה, ובכך הסתיימה (לפחות זמנית) מלחמת האזרחים ברומא. שלטונו כדיקטטור וההתנקשות בחייו מיד לאחר שובו מן המזרח, ובטרם צאתו לספרד להשמדת אחרוני אנשיו של פומפיוס, החל קיסר ברפורמות מרחיקות לכת בממשל הרומי ובחברה הרומית. הוא הסדיר את רכישת הדגן מן הממשלה, ואסר על רכישת דגן באופן פרטי מאסמים ציבוריים. הוא הרחיב את האזרחות הרומאית לכל תושבי גאליה קיסאלפינה, ולמעשה ניתנה אזרחות לכל תושבי חצי האי האיטלקי. הוא תכנן את חלוקת האדמות לוותיקי מלחמותיו וייסוד מושבות של ותיקי מלחמה בשטח האימפריה הרומית כולה. אחת מן הרפורמות המפורסמות שביצע הייתה תיקון הלוח הרומי. הוא ביטל את הלוח הירחי שהיה נהוג ברומא, והנהיג שנה בת 365 ימים, כאשר אחת לארבע שנים תהיה שנה מעוברת ויתווסף לשנה יום אחד. חידושים אלו, הקרויים הלוח היוליאני על שמו, החזיקו מעמד עד שנת 1582, עת התקין האפיפיור גרגוריוס ה-13 את הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו. קיסר שב לרומא ממלחמותיו, והחל לקבל כיבודים יוצאי דופן מן הסנאט שלא ניתנו לאיש לפניו. הוא קיבל את התואר "אבי המולדת", והורשה ללבוש בגדי שרד בכל עת. החודש החמישי למניין החודשים ממרץ (כפי שהיה נהוג למנות בתקופת הלוח היוליאני) נקרא על שמו "יולי", והוא מונה לדיקטטור עם הזכות להתמודד שוב למשרה בעשר השנים הבאות. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול. בשנת 44 לפנה"ס נבחר כקונסול בפעם החמישית, ולצידו מרקוס אנטוניוס. לאחר מכן מונה לדיקטטור לכל ימי חייו, והחל נועל מגפי ארגמן, בסגנון מלכי רומא הקדומה. בפברואר 44 ניסה מרקוס אנטוניוס להעניק לו את הדיאדמה - רצועת פשתן לבנה הנענדת מסביב לראש כסימן למלכות במזרח. קיסר סירב לכך, אך עד היום קיים ויכוח בשאלה האם התכוון להתמנות למלך בסופו של דבר. התנהגותו של קיסר בימיו האחרונים הייתה שחצנית ורברבנית. הוא קיבל כשהוא יושב על כיסא את נציגי הסנאט שבאו לפניו על מנת לעטרו באותות כבוד. היה זה עלבון בלתי נסלח. החל גל של שמועות שלפיהן עומד קיסר להכריז על עצמו כמלך, להעביר את בירת האימפריה לאלכסנדריה, ביחד עם אוצרות הממלכה, ולרוקן את רומא מתושביה באמצעות גיוס כפוי לצבא. רומא הייתה רפובליקה מאז ימי המלך האחרון לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, כארבע מאות וחמישים שנה לפני ימיו של קיסר. רעיון המלוכה היה שנוא כל כך על העם הרומאי, עד שדי היה ברמיזות כאילו קיסר מנסה להתמנות למלך על מנת להביא לשנאה עזה כלפיו בקרב האצולה הרומית, שנפגעה ממילא מן הרפורמות שניסה קיסר להנהיג ומיחסו המזלזל. רעיונות מלוכניים, ומוסד המלוכה לה נחשפו הרומים באזור המזרח, שם שלט המלך שלטון ללא מצרים בכוח זכות אלוהית, נראו זרים לרוחו של העם הרומאי. הלשונות הרעות טענו כי לצורת שלטון כזו בדיוק חפץ קיסר להגיע. ההתנקשות לפי פלוטרכוס, הזהיר חוזה עתידות את יוליוס קיסר, על מה שעומד לקרות לו ביום זה: בסופו של דבר קיסר אכן נרצח ב'אידו של מארס'. הרצח אירע בתיאטרון פומפיוס, המקום שבו התכנס הסנאט. כאשר הגיע קיסר לתיאטרון, התקיפה אותו קבוצת סנאטורים. בראש הקבוצה עמדו מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס, שראו עצמם כמגיני העם הרומי מפני עריצותו של קיסר. בקבוצה זו היו בני המשפחות המכובדות ביותר ברומא, ורבים מהם היו אנשים שחבו לקיסר את קידומם ואת הקריירה שלהם. קיסר נדקר 23 פעמים, ונפל למרגלות פסלו של פומפיוס שהוצב בתיאטרון. מרקוס יוניוס ברוטוס, מראשי הקושרים, היה איש שזכה לאמון רב מצידו של יוליוס קיסר. סווטוניוס מספר "שיש גם המוסרים, כי בראותו את מרקוס ברוטוס מתנפל עליו אמר ביוונית: הגם אתה, בני?". במחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר, הפך המשפט הזה למשפט המפורסם, "אט טו, ברוטה?" ("Et tu, Brute"), שבעברית פירושו "הגם אתה, ברוטוס?" משפט המשמש עד היום כסמל לתגובתו של אדם, החווה בגידה קשה באמון שנתן בחברו הטוב. האלהה לאחר המוות הקושרים סברו כי בהורגם את קיסר יזכו לאהדת ההמונים, אך טעו. ההמון פנה נגד הקושרים, ועוד ביום מותו של קיסר היה ניסיון להרוג כמה מהקושרים. הפולחן לקיסר נוצר באופן ספונטני ביוזמת המוני העם, שהקימו מזבח לקיסר במקום שרפת גופתו ונשבעו בשמו. רגשות אלו נוצלו על ידי פוליטיקאים כגון פסבדו-מריוס, ובמיוחד בנו המאומץ של קיסר, אוקטביאנוס, שניצל את רגשות הזעם בעם כדי לצבור כוח פוליטי, תוך שהוא מדגיש את היותו בנו של "יוליוס האלוהי", ובכך מבצר את מעמדו. קיסר הועלה באופן רשמי על ידי הסנאט בשנת 40 לפנה"ס לדרגת אל, והיה הרומאי הראשון שקיבל כבוד זה. נבנה לכבודו מקדש ויוסד חבר כוהנים (קולגיה) שהיה ממונה על פולחנו. ככל שאוקטביאנוס-אוגוסטוס ביצר את מעמדו, הוא החל להתרחק מדמותו של קיסר. אמנם קיסר היה עדיין אהוד במידה רבה על הפלבס ועל הצבא, אך נותר שנוא נפשם של בני המעמד הסנאטורי. סופרים בעידן האוגוסטני נטו להאשימו בפרוץ מלחמת האזרחים, וגם יחסיו עם קלאופטרה נתפסו באופן שלילי. קיסר איש-האשכולות קיסר הצליח מאוד בפעולותיו. כאידיל היה אהוד מאוד, אף ששקע בחובות. כמצביא הוכיח את עצמו כנועז ומצליח, ואף יצא בראש הפלוגה האחרונה בקרב הגדול נגד ורקינגטוריקס, שהודה, כשנשבה בידי קיסר: "הריני ניצב, אדם חזק, מובס בידי אדם אף-חזק ממני". במישור זה מיוחס לקיסר גם השימוש בצופן קיסר. כקונסול אמנם העלה עליו קיסר את חמת הרפובליקנים, ורבים מבני העם, אך הוא חוקק חוקים ותקנות חשובים מאוד, ובהם לוח השנה היוליאני, חוק הגבלת תנועת עגלות בפורום ביום (כדי למנוע פקקים), ומיוחס לו גם ייסוד ה"אקטה דיורנה" (Acta Diurna, "אירועי היום"), העיתון הקדום ביותר. על-אף אופי הכתיבה הפשוט של הקונטרסים שפרסם ("על המלחמות הגאליות", "על מלחמת האזרחים"), וכתביו משמשים לכן תלמידי לטינית מתחילים, קיסר נודע כבלשן וכמי "שנואם בו-בלהט בו הוא לוחם". ליבו נטה לכיוון השפה האינטגרלית, כלומר שימוש בלטינית "צחה", בלי ביטויים חדשים, ממוצא יווני וכדומה. מיוחסת לו האימרה כי "כמו מפני צוק עליך לנוס ממילה לא שגורה שטרם נשמעה". יתרה מזאת, אופי כתיבת ה"קומנטארי" היה פשוט במכוון, ויש בו רמיזות מובלעות המטיבות עם קיסר. יצירותיו הספרותיות הקשורות למדעים וללשון לא נודעו ברבים, שכן אוגוסטוס אסר לפרסמן. קיסר והיהודים עד שנת 63 לפנה"ס התגורר קיסר בסובורה, שכונה של בני המעמד הנמוך שהתגוררו בה יהודים רבים. יחסו של יוליוס קיסר ליהודים היה סובלני ומקבל. הוא קבע שהיהודים הם עם (אתנוס), הנשלט בידי אתנרך/כהן גדול במעמד מוכר של בעל ברית. למושלים מעין אלו התירו הרומאים להחליט בכל אורחות החיים של אזרחיהם. גם היהודים שהיו מחוץ ליהודה זכו בפריבילגיות חשובות בשל עמדתו של יוליוס קיסר. בתקופתו, בשל רצונו לשמר את שלטונו, היה איסור על התאגדויות שונות להתכנס ברומא. אך היהודים לא נכללו באיסור זה, והותר להם להתכנס ולקיים את טקסי דתם. פומפיוס כבש את ארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס, ומינה את הורקנוס השני לכהן גדול של היהודים. קיסר ביקש להיעזר באריסטובולוס השני, מלכה המודח של יהודה שהיה אסיר ברומא, במלחמתו בפומפיוס, ושלח אותו בחזרה ליהודה, אך אריסטובלוס הורעל בטרם נסתייע הדבר. כמו כן נרצח אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס, בידי מתנגדו של קיסר. לאחר ניצחונו על פומפיוס, שינה קיסר את אופיו של תפקיד הכהן הגדול, ואישר את הורקנוס השני מחדש למשרת כהן גדול. כמו כן, קיסר מינה את הורקנוס השני ואת יורשיו ל"אתנרך" ("ראש העם"), ואת אנטיפטרוס מינה לאפוטרופוס ("משגיח") על יהודה. יוליוס קיסר התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב ליהודה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, את העיר יפו. כן אסר, לדברי יוסף בן מתתיהו, על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי ועל גביית כספים מהם בשנת השמיטה. הגורם ליחסו הטוב של יוליוס קיסר להורקנוס השני, היה תמיכתו של הורקנוס השני ביוליוס קיסר במלחמת האזרחים. לפי יוסף בן מתתיהו, הורקנוס השני הביא עימו כוח של 1,500 או 3,000 אנשים לעזרת יוליוס קיסר במהלך המערכה על מצרים. יוליוס קיסר שלח אותו להילחם בעמים אחרים, ושיבח את הורקנוס השני על גבורתו ועל האומץ שלו. לאחר מותו של קיסר התאבלו עליו היהודים: . קיסר בתרבות בספרות ובאמנות העת העתיקה קיסר זכה לפופולריות גדולה עוד בימי חייו, פופולריות שלא הועמה גם לאחר מותו. מקדש מיוחד הוקם לזכרו ולזכר כוכב השביט שהופיע בשמי רומא בסמוך למותו. העת החדשה דמותו ההיסטורית של קיסר היא בין המרתקות באימפריה הרומית. עד היום ישנם מחקרים, דיונים, מאמרים ויצירות אמנות המתייחסות לחייו ולמורשתו. קיסר שימש השראה למחזות ולספרים, שנכתבו על ידי יוצרים רבים - מויליאם שייקספיר שכתב את המחזה "יוליוס קיסר" ועד ג'ורג' ברנרד שאו, ולצידם תורנטון ויילדר וקולין מקאלוג, גאורג פרידריך הנדל שכתב אופרה עליו, ורבים נוספים. שמו, "קיסר", הפך לתואר אצולה. שייקספיר, במחזהו "ריצ'רד השלישי" שם בפיו של המלך הצעיר אדוארד החמישי את המילים הבאות, המהוות הערכה היסטורית ראויה לקיסר: That Julius Caesar was a famous man,With what his valour did enrich his wit,His wit set down to make his valour live,Death makes no conquest of this conqueror,For now he lives in fame if not in life, נראה כי אכן מזמנו של קיסר ועד ימינו "חי הוא בתהילה, אם לא בחיים". המאה ה-20 גם בקולנוע ובטלוויזיה הונצחה דמותו של יוליוס קיסר. דוגמאות בולטות לכך הן הסרט "יוליוס קיסר" משנת 1953 בבימויו של ג'וזף מנקייביץ' ובהשתתפות מרלון ברנדו, ג'יימס מייסון, לואיס קלהרן וג'ון גילגוד. מבין הספרים הרבים שראו אור במאה ה-20 על אודות יוליוס קיסר, הופיע הרומן ההיסטורי "יוליוס קיסר הצעיר" מאת רכס וורנר (הוצאת עם עובד, תשכ"א, 1960). בסדרת הקומיקס "אסטריקס" מופיע קיסר כאדם יפה תואר, שופע אמרות, שונא גאלים ואוהב מלחמות. המאה ה-21 סדרת הטלוויזיה רומא משנת 2005, מתמקדת בקיסר בעונה הראשונה שלה. סדרת הדוקו-דרמה האימפריה הרומית בהפקת נטפליקס משנת 2019, מתמקדת בעונה השנייה שלה בדמותו של קיסר ובסיפור עלייתו לשלטון. ראו גם צופן קיסר – סוג הצפנה המיוחס ליוליוס קיסר, בו כל אות מוחלפת באות עם מרחק קבוע ממנה (א' תוחלף ב-ד', ב' ב-ה', ג' ב-ו', וכו') "כך תמיד לרודנים" לקריאה נוספת מקורות עתיקים יוליוס קיסר, מלחמת גאליה בשבעה ספרים, בצירוף ספר שמיני מאת אבלוס הירציוס. תרגם מן המקור הרומי והוסיף מבוא, הערות ומפתח שמות: נ' רבן, תל אביב, יבנה, תשי"ט (1958). (גרסה דיגיטלית של הספר בפרויקט גוטנברג גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת גאליה. תרגום מלטינית, מבוא והערות: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ב (2011). גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת האזרחים, מלחמת אלכסנדריה, מלחמת אפריקה, מלחמת ספרד. תרגום מלטינית והערות: משה ליפשיץ. מבוא: יונתן פרייס. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ג (2013). גאיוס סוויטוניוס טרנקווילוס. חיי שנים-עשר הקיסרים. תרגם מרומית: ד"ר אלכסנדר שור. תל אביב, הוצאת מסדה, תשי"ט. פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי. תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954. דיו קסיוס, היסטוריה, ספרים 37, 38, 39 40, 41, 42, 43, ו-44 (הקישורים הם לתרגומים באנגלית) מקורות מודרניים צבי יעבץ, קיסר וקיסריזם, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב, תשל"א. צבי יעבץ, יוליוס קיסר - תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, תשנ"ב 1992. רחל צלניק-אברמוביץ, "המהפכה הרומית ב': פומפיוס וקיסר", יחידה 7 במסגרת הקורס רומא: אימפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2002. Richard A Billows, Julius Caeser The Collossus of Rome, Routledge, 2009 M. Gelzer, Caesar: Politician and Statesman. Oxford university press, 1968 (תרגום מגרמנית, הספר המקורי יצא בשנת 1921) Adrian Goldsworthy, Caeser - The life of Colossus, Yale university press, 2006 קישורים חיצוניים All Julius Caesar – אתר ובו תקציר של המחזה, ביוגרפיות של שייקספיר ושל קיסר Julius Caesar – אתר פרטי של סוזן קרוס הכולל לוח זמנים של חיי קיסר, וביוגרפיה C. Julius Caesar, באתר http://www.livius.org Julius Caesar – virgil.org – מדריך מוער למקורות רשת הנוגעים ליוליוס קיסר Julius Caesar – דף הכולל קישורים לאתרים המתייחסים לקיסר בשפות רבות Suetonius: The Life of Julius Caesar (Latin) – הקטע מספרו של סויטוניוס העוסק בקיסר. לטינית וכן תרגום לאנגלית. Plutarch: The Life of Julius Caesar – הקטע העוסק בקיסר בספרו של פלוטרכוס כתביו של קיסר בלטינית, איטלקית ואנגלית סדרת כתבות על יוליוס קיסר באתר שמוקדש לרומא העתיקה הערות שוליים רומאים בתקופת הרפובליקה קורבנות רציחות פוליטיות באירופה העת העתיקה מלחמת גאליה קלאופטרה השביעית אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם דמויות ביצירות שייקספיר מנהיגים שנרצחו אישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס

גאיוס יוליוס קיסר (בלטינית: Gaius Iulius Caesar; 12 ביולי 100 לפנה"ס – 15 במרץ 44 לפנה"ס) היה מנהיג צבאי פוליטי ומדינאי חשוב ברפובליקה הרומית. הוא הרחיב את גבולות הרפובליקה ואת תחום השפעתה של התרבות הרומית אל תוך גאליה, יזם מלחמת אזרחים וניצח בה – ניצחון שהותיר אותו כשליט יחיד ובלתי מעורער של האימפריה הרומית – והחל ברפורמה מקיפה של הממשל והחברה ברומא. הוא הכריז על עצמו כדיקטטור לכל ימי חייו, וריכז את הכוח הפוליטי בידיו.רציחתו הדרמטית באידו של מרץ (15 במרץ) זירזה מלחמת אזרחים נוספת, שציינה את קיצה של הרפובליקה הרומית ואת ראשיתה של הקיסרות הרומית. בסוף מלחמת האזרחים עלה לכס הקיסר בנו המאומץ אוגוסטוס קיסר כשליט יחיד של האימפריה הרומית.ביוגרפיהילדות, נעורים וקריירה מוקדמתיוליוס קיסר נולד ברומא למשפחה פטריקית ידועה מבית אב (Gens) היוליים, אשר ייחסה את מוצאה לנסיך הטרויאני איניאס, שעל פי המיתולוגיה הרומית היה בנה של האלה ונוס. תאריך לידתו המדויק שנוי מעט במחלוקת כי אבדו החלקים הראשונים בביוגרפיות שלו שכתבו פלוטרכוס וסווטוניוס. נטען כי נולד בשנת 102 או ב-101 לפנה"ס, אך במחקרים מודרניים מקובל לציין את שנת 100 לפנה"ס כשנת לידתו. הוא נשא את שם אביו, גאיוס יוליוס קיסר, שהגיע למשרת פרוקונסול. אמו, אורליה, הייתה בת למשפחה פלבאית אצילה, משפחת קוטה, וסבו, לוקיוס אורליוס קוטה, הגיע לדרגת קונסול.בתחילת חייו גר יוליוס קיסר ברובע סובורה בעיר רומא. לאחר שקיבל את משרת הכהונה, עבר לגור בוויה סקרה (הדרך הקדושה).משפחתו של קיסר לא הייתה עשירה על פי הסטנדרטים של האצולה הרומית, אם כי אביו הצליח לבסס את מעמדה הכלכלי. דודתו מצד אביו, יוליה, נישאה לגאיוס מריוס, איש צבא, רפורמיסט מוכשר, ומנהיג הסיעה הפופולרית, שהיה יריבו הקשה של לוקיוס קורנליוס סולה, מנהיג סיעת האופטימאטים השמרנית. לקראת סוף חייו של מריוס, בשנת 86 לפנה"ס, הגיעה הפוליטיקה הפנימית ברומא למשבר. הסכסוך בין סיעתו של מריוס וסיעתו של סולה הוביל למלחמת אזרחים, שבה הפך סולה לדיקטטור. קיסר היה קשור לסיעתו של מריוס: לא רק שהיה אחיינה של אשתו של מריוס, אלא אף היה נשוי לקורנליה, בתו של לוקיוס קורנליוס קינה, שהיה תומכו הגדול ביותר של מריוס ואויבו המושבע של סולה. בגיל 16 נפטר אביו של קיסר, באותה שנה קיסר מונה מטעמו של קינה לכהונתו הציבורית הראשונה, פלמן יופיטר (Flamen Dialis). בעת שמונה לפלמן יופיטר, נישא לקורנליה, וכעבור זמן לא רב נולדה בתם.כך, כאשר הסתבר כי סולה הוא המנצח במלחמת האזרחים והחל במסע טיהורים, היה קיסר בן ה-21 במצב עדין. סולה הורה לו להתגרש מקורנליה, אך קיסר סירב, התפטר מכהונתו, ועזב את רומא למקום מחבוא. כתוצאה מהתערבותם של קרובי משפחה עשירים, העניק סולה חנינה לקיסר. מסופר כי סולה התנבא במעמד זה, כי "בקיסר חבוי יותר ממריוס אחד". על אף החנינה החליט קיסר שלא לשוב לרומא, והחל בשירות צבאי באסיה הקטנה (היא טורקיה) ובקיליקיה (פרובינקיה שנמצאת בין טורקיה וסוריה של ימינו) בזמן מלחמת מיתרידטס השנייה. הוא הצטיין בשירותו הצבאי וזכה לעיטור הכתר האזרחי היוקרתי על גבורתו. בשנת 81 לפנה"ס נשלח לביתיניה (בצפון מערב טורקיה) על מנת לארגן שם את הצי. הצלחתו הובילה לגל של שמועות בדבר רומן הומוסקסואלי עם מלך ביתיניה, ניקומדס הרביעי. על פי ההיסטוריון סויטוניוס רומן זה היה לכתם מתמיד על שמו והביא לכינויים כגון "פילגש המלך" או "המסעד הפנימי של ערש המלך". עם זאת, במשך כל ימיו גילה תאווה לנשים, והיה ראוי לכינוי שכינהו קוריו האב בסנאט "בעלן של כל הנשים ואשת כל הגברים". פרשיות האהבים הרבות של קיסר לא פגעו בפופולריות שלו בקרב העם, ואף נחשבו בעיני העם כחלק מחינו.קיסר שב לרומא עם מותו של סולה, בשנת 78 לפנה"ס. הוא החל בקריירה בבתי משפט, והיה ידוע בסגנונו הרטורי המשובח וביציאתו נגד בעלי משרות מושחתים. במטרה להגיע לשלמות בשטח הרטוריקה, יצא קיסר לאי רודוס בשנת 75 לפנה"ס, על מנת להשתלם ברטוריקה ובפילוסופיה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולו.בדרכו נחטף קיסר על ידי פיראטים בים התיכון. כשאלה דרשו כופר של 20 כיכרות כסף, הורה להם קיסר לדרוש כופר של חמישים כיכרות. הם החזיקו בו 38 ימים עד שהכופר התקבל, ובמשך זמן זה כתב נאומים והתאמן בנאום אל מול שוביו. אם אלה לא אהבו את סגנונו, היה מאיים עליהם בבדיחות הדעת בצליבה. קיסר שוחרר לאחר ששולם הכופר, יצא בעזרת הצי הרומי בעקבות שוביו, ומשאלה נתפסו, עמד בדיבורו והענישם בצליבה. עם זאת, מאחר שבשביו הם התנהגו אליו כיאות, הורה לחתוך את גרונותיהם ולהורגם בטרם יתחיל עינוי תהליך הצליבה.בשנת 69 לפנה"ס התאלמן קיסר מאשתו קורנליה, שכרעה ללדת בטרם עת. באותה שנה מתה גם דודתו יוליה שאליה היה קרוב מאוד. במהלך הלוויות נשא קיסר הספדים מעל במת הנואמים הציבורית, הרוסטרה. הלווייתה של יוליה, אלמנתו של מריוס, הייתה בעלת הקשר פוליטי, וקיסר התעקש כי בלוויה יוצג צלמו של מריוס. הייתה זו התקפה ישירה ואמיצה על הפרוסקריפציות שערך סולה בעשור הקודם. עד כמה שהיה קיסר קשור לשתי הנשים, הוא ניצל היטב את מעמד ההלוויה כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות לקראת בחירתו הקרבה לתפקיד הקוואיסטור.תחילת דרכו הפוליטיתבשנת 69 לפנה"ס נבחר קיסר למשרת קוואיסטור, והוקצתה לו הקויסטורה של היספניה בייטיקה (בימינו באזור דרום ספרד ופורטוגל). הוא עזב משרה זו בטרם עת, שכן חש כי כישוריו מתבזבזים, עת ראה פסל של אלכסנדר הגדול, ונאנח כי בגילו כבר כבש אלכסנדר את כל העולם. עם זאת, כקוואיסטור, מונה באופן אוטומטי לחבר הסנאט הרומאי.עם שובו לרומא המשיך בהתקדמותו במסלול המשרות, ונבחר לאיידיל בשנת 65 לפנה"ס. משרה זו קסמה לו במיוחד שכן היא כללה את ארגונם של המשחקים ההמוניים, שהיו חביבים על ההמונים והיו אמצעי לצבירת כוח והשפעה פוליטית.כאיידיל היה קיסר ראוותני ונוצץ. הוא שיפץ את הפורום וקיים משחקים מפוארים, בהם זכה באהדת העם, אך הוציא עליהם מאות כיכרות זהב שרוששו אותו מבחינה כלכלית. בזמן זה נוצר הקשר הראשון של קיסר עם מרקוס ליקיניוס קראסוס, שהלווה לו כספים שלהם נזקק באופן נואש. משרתו הבאה הייתה הפונטיפקס מקסימוס היוקרתית, שבה זכה הודות לשיחוד הבוחרים.משרה זו הביאה לו רווחה כלכלית, אך כשכיהן בה אירעה לו תקרית חמורה. אשתו החדשה, לה נישא לאחר מות קורנליה, הייתה פומפיאה סולה, נכדתו של סולה הדיקטטור. כאשתו של הכהן הגדול, הייתה פומפיאה ממונה על ארגון חגיגות הבונה דיאה בחודש דצמבר. טקסים אלו נועדו לנשים בלבד ונחשבו לקדושים ביותר. עם זאת, אציל בשם פובליוס קלודיוס פולכר, שהיה מאהבה של פומפיאה, הסתנן לאחד הטקסים שארגנה פומפיאה כשהוא מחופש לאישה. היה זה חילול קודש שכמותו לא נודע עד אז, אולם כדי לא לפגוע בקשריו הפוליטיים עם פולכר, סירב קיסר להפלילו במשפטו, והתגרש מפומפיאה כשהוא מנמק זאת בכך ש"אשת קיסר חייבת להיות מעל לכל חשד".שנת 63 לפנה"ס הייתה שנה קשה הן לרפובליקה הרומית והן בחייו של קיסר. מרקוס טוליוס קיקרו היה אז הקונסול הבכיר, וקיסר נבחר לפראיטור. במהלך כהונתו גילה קיקרו קשר לרצוח את הקונסולים המכהנים ולכונן ברומא שלטון דיקטטורי, אותו ארגן לוקיוס סרגיוס קטילינה, אשר נכשל בבחירות לקונסולאט בהן נבחר קיקרו (קשר קטילינה). בעקבות גילוי הקשר הכריז קיקרו על מצב חירום ברומא, וערך דיון בסנאט, בו קרא להטיל עונש מוות ללא משפט על חמישה מראשי הקושרים, כדי למנוע מהם להצטרף לצבאות אשר המתינו להם מחוץ לרומא. קיסר מצא את עצמו בעמדה קשה. מצד אחד היו שטענו שהוא היה אחד מהשותפים לקשר, ומלשינים אף נקבו בשמו, ולפיכך היה עליו לתמוך בראשי הסנאט בתקיפות ולדרוש להטיל עונש מקסימלי לקושרים. מאידך, זיהויו עם הסיעה האופטימאטית בסנאט היה עשוי לפגוע בתדמיתו כלוחם למען האינטרסים של העם מול האוליגרכיה השלטת. בנאומו בפני הסנאט הצליח קיסר להימנע מנקיטת עמדה ברורה. הוא דיבר אמנם בחריפות נגד הקושרים, אך הביע התנגדות להוצאתם להורג ללא משפט. עמדתו לא התקבלה אמנם, ולאחר נאום מזהיר של קאטו הצעיר החליט הסנאט על הוצאת הקושרים להורג, אך שמו הטוב של קיסר והפופולריות שלו לא ניזוקו.לאחר סיום כהונתו כפראיטור, התמנה קיסר למושל הפרובינקיה היספניה בייטיקה בשנת 61 לפנה"ס במעמד של פרו-פראיטור. בתפקיד זה הצליח לשלם מקצת מחובותיו המעיקים על ידי בזיזת הפרובינקיה, ולהתפנות לבחירות למשרת הקונסול בשנת 59 לפנה"ס.הטריומווירט הראשון ומלחמת גאליהמסע הבחירות וכינון הטריאומווירטערב הבחירות לקונסולט בשנת 59 לפנה"ס, עמד הסנאט הרומי, שהיה מורכב מאופטימאטים שמרניים, בפני תאוות השלטון של שלושה אנשים. קיסר היה הראשון שבהם. השני היה גנאיוס פומפיוס מגנוס, איש צבא פופולרי וקונסול לשעבר שחזר מכיבושים מרהיבים במזרח, והחל במערכה על מנת לקבל אדמות מדינה כדי לשכן בהם את חייליו המשוחררים. השלישי היה גם הוא קונסול לשעבר באותה שנה שבה היה פומפיוס קונסול, קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, שהיה בסכסוך עם הסנאט כנציגו של מעמד שלם של בעלי חוזי חכירה למשרות ולאדמות, ששאפו להיטיב את תנאי החוזים לחכירת מיסים באסיה. מולם עמד סנאט שמרני, תקיף, אך אדיש לסכנה הטמונה לרפובליקה משאיפותיהם האישיות של שלושת האישים הללו.קונסולבבחירות נבחר קיסר למשרת הקונסול ביחד עם סנטור בשם מרקוס קלפורניוס ביבולוס, אלא שביבולוס פרש מיד ממשרת הקונסול ומעסקי הציבור על מנת לעקוב אחרי אותות שמימיים. כוונתו של ביבולוס הייתה, ככל הנראה, לשתק את פעילותו של קיסר על פי חוק שאסר על פעילות פוליטית אם התגלו בשמים סימנים רעים. בפועל הביא הדבר להשתלטות קיסר על שתי משרות הקונסול, עד כדי כך שהרומאים, שהיו מציינים את השנה בנקיבת שמות שני הקונסולים, קראו לשנת 59 בלעג שנת "יוליוס וקיסר", ולא שנת "ביבולוס וקיסר".בפועל שלט קיסר ביחד עם פומפיוס וקראסוס על פי ברית סודית שכונתה הטריומווירט הראשון. סווטוניוס כותב כי לא נעשה דבר ברומא אלא אם כן שלושתם הסכימו לו, אם כי זאת הגזמה. על מנת לחתום את הברית נישא פומפיוס לבתו היחידה של קיסר, יוליה. נישואיו של פומפיוס ליוליה היו מושתתים על אהבה, חרף פערי הגילים. אהבתו של פומפיוס ליוליה היו אחד הגורמים החשובים שחיזקו את הברית הפוליטית בינו לבין יוליוס קיסר. למותה של יוליה כשכרעה ללדת היו השלכות הרסניות על ברית זו.מלחמת גאליההרקע למלחמהלאחר שכיהן בתפקידו כקונסול במשך שנה, ניתנה לקיסר השליטה על הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה (צפון איטליה המודרנית) ועל איליריקום (בחוף דלמטיה) למשך חמש שנים, עם צבא שכלל שלושה לגיונות. בנוסף לכך, סנאטוס קונסולטום העביר לשליטתו גם את גאליה טרנסאלפינה (אזור דרום צרפת של היום) עם הלגיון המוצב שם. קיסר, שראה בכך הזדמנות להגדיל את הפופולריות שלו ואת יוקרתו הפוליטית, פתח במלחמה. בתחילה תכנן קיסר מערכה נגד בורביסטה הדאקי, אך האירועים הובילו אותו להתחיל את המערכה בגאליה.הגאלים היו מחולקים לשבטים שחיו בכפרים חקלאיים, ואף בנו ערים בצורות שקיסר קרא להם אופידה. הם נשלטו על ידי מעמד של בעלי קרקעות, שלחמו לעיתים זה בזה. תרבותם של הגאלים הייתה מפותחת, והם היוו יריב קשה לצבא הרומאי בהנהגת קיסר, שהכניעם רק לאחר מלחמה שארכה תשע שנים. קיסר החל את מסע המלחמה שלו בראש צבא של 4 לגיונות, אך בשלבים המאוחרים של המלחמה בגאליה גדל צבאו ל-12 לגיונות. ברוב הקרבות נהנו הגאלים מעדיפות מספרית על פני הצבא הרומאי, אך יתרונם של הרומאים בטקטיקה קרבית, במשמעת, בציוד ובנשק ובכישרון הפיקוד של קיסר, הכריע את הכף לטובתם.הצלחות ראשונותהמלחמה נפתחה בצורה טובה מבחינתו של יוליוס קיסר. תחילה פנה קיסר נגד ההלווטים בשנת 58 לפנה"ס והביס אותם בשני קרבות: קרב אראר וקרב ביבראקטה. התבוסה ההלווטית הייתה מוחצת. קיסר מסר שמתוך 338,000 הלווטים שלקחו חלק בהגירה, רק 130,000 שרדו את הקרבות ומאלה רק 110,000 שבו למולדת. בשנה הבאה פנה נגד הבלגים. הבלגים אספו צבא עצום – קיסר דיווח על כ-300,000 לוחמים שהשתתפו בקרב אקסונה, אך צבא עצום זה לא יכול היה לכלכל את עצמו, והתפזר כעבור זמן קצר. קיסר המשיך את תנופת הניצחון והסב תבוסה מוחצת לבלגים בקרב סאביס ובמצור על האופידום של האדוואטוקים.לאחר השלמת משימות אלה פנה בשנת 56 לפנה"ס לדרום גאליה ולמערבה. במערב הלגאטוס שלו דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס, הביס את הוונטים בקרב מפרץ קיברון, ואילו פובליוס ליקיניוס קראסוס, בנו של מרקוס קראסוס, בעל בריתו הפוליטי של קיסר לטריאומווירט הראשון, כבש את גאליה אקוויטניה.כמו כן, הפרוקוסולאט של קיסר הוארך בחמש שנים נוספות על ידי הסכמות שהתקבלו במהלך ועידת לוקה. בשנת 55 חצה את נהר הריין על גבי גשר ראשון מסוגו שבנה מעל הנהר, והטיל מורא על הגרמאנים. יחסית לתקופה ולכלים שעמדו לרשותו נבנה הגשר בזמן קצר יחסית על ידי חייליו. החיילים חצו את הנהר לכיוון גרמאניה, ולאחר ששבו דרך הגשר חזרה לגאליה נהרס הגשר בהוראת קיסר. כמו כן, פלש קיסר פעמיים לאי הבריטי.המרידות בגאליה ודיכוייןבחורף שנת 54 לפנה"ס, לאחר סיום הפלישה השנייה לאי הבריטי, החלו בעיות. מנהיגי שבט האבורונים הבלגי, קאטיבולקוס ואמביוריקס, היו הראשונים למרוד. הם הצליחו לפתות את שני הלגאטים של קיסר: סבינוס וקוטה לצאת מהמחנה המבוצר שלהם, וטמנו להם מארב בקרב אטואטוקה. האבדות הרומיות היו כבדות: לגיון וחצי ועוד כוחות עזר, סך הכול כ-8,000 חיילים. המרד דוכא במהלך שנת 53 לפנה"ס.בשנת 52 לפנה"ס פרץ מרד נוסף, הפעם גדול יותר. הוא הקיף כמעט את כל שבטי גאליה תחת מנהיגותו של ורקינגטוריקס, האריסטוקרט הכריזמטי משבט הארוורנים. ורקינגטוריקס, שהכיר בעליונות הטקטית של הצבא הרומי, פנה לטקטיקות של מלחמת גרילה ושל אדמה חרוכה. קיסר הצליח להביס את המורדים באווריקום, אך ספג תבוסה בגרגוביה.בסופו של דבר הצליח קיסר לדחוק את ורקינגטוריקס, והטיל עליו מצור באלסיה באוקטובר אותה שנה, 52 לפנה"ס. ורקינגטוריקס הזעיק תגבורות מכל רחבי גאליה, אך למרות יתרונם המספרי בגדול של הגאלים – 180,000 לפי הערכות מודרניות, לעומת כ-35,000 עד 45,000 רומאים, יצא קיסר וידו על העליונה. בסופו של דבר נשבה גם ורקינגטוריקס עצמו. הוא נלקח לרומא, הוצג לראווה בטריומף של קיסר בשנת 46 לפנה"ס, והוצא להורג.על פי פלוטרכוס, במהלך המערכה של קיסר בגאליה נכבשו 800 ערים, 300 שבטים הוכנעו, מיליון גברים נמכרו לעבדות וכשלושה מיליון נוספים נהרגו בקרבות, אם כי קשה לאמת מספרים אלה.סופו של הטריומווירט הראשוןהצלחותיו הצבאיות של קיסר, שהגדילו את שטח האימפריה הרומית והעשירו את קופתה, לא התקבלו בעין יפה על ידי הסיעה השמרנית (ה"אופטימטים") בסנאט הרומאי, שחבריה חששו מהתחזקות כוחו של קיסר. בשנת 55 לפנה"ס הוארך המינוי המיוחד שלו כפרוקונסול בגאליה ל-5 שנים נוספות ביוזמת שותפיו הפוליטיים פומפיוס וקראסוס, ששימשו כקונסולים באותה שנה. הם כיבדו התחייבות שנתנו לקיסר בפגישה משולשת של חברי הטריומווירט שנערכה בעיר לוקה בשנת 56 לפנה"ס. אולם הייתה זו הפעם האחרונה ששלושת האישים שיתפו פעולה לשם השגת מטרה פוליטית.בשנת 54 לפנה"ס מתה בתו של יוליוס קיסר, שהייתה נשואה לפומפיוס, במהלך לידה, ומותה פגע בקשרים הפוליטיים בין שני האישים. קראסוס, השותף השלישי, ששאף אף הוא לתהילה צבאית ולכיבושים, נהרג בשנת 53 לפנה"ס במסע מלחמה כושל נגד האימפריה הפרתית (בקרב חרן). פומפיוס הפך בהדרגה ליריבו הפוליטי של קיסר, תוך שהוא מעביר את תמיכתו הפוליטית לסיעה האופטימאטית. עוד בהיותו בגאליה חש קיסר שתמיכתו של פומפיוס בו הולכת ונחלשת. הוא ניסה להציע לו לשאת לאישה את בת אחייניתו אוקטביה, אך פומפיוס בחר להתחתן עם בתו של מטלוס סקיפיו, שהיה אחד מאויביו של קיסר. נראה היה כי התרחבות הקרע בין השניים עתידה להפוך את השותפות ביניהם ליריבות.מלחמת האזרחיםמאבק נגד פומפיוסבהיעדרו של קיסר חלו תמורות ניכרות ברומא. פומפיוס הפך לאיש אמונם של הסנטורים השמרנים, האופטימאטים, ועשה עתה ככל יכולתו כדי להקטין את השפעתו של קיסר. הקונסול, עושה דברו של פומפיוס, מרקוס קלאודיוס מרקלוס, דרש מינוי ממלא מקום לקיסר כפרוקונסול בגאליה, עוד בטרם תמה תקופת כהונתו של קיסר, ופיזורו של צבא קיסר. קיסר ידע כי אם ייכנע לדרישות אלו, ישוב לרומא ללא צבאו, וייגרר למשפטים פומביים שיסתיימו באובדן הקריירה הפוליטית שלו, בהגלייתו, או אף בגרוע מכך. מולו עמד סנאט שמרני, תקיף, חסר פשרות, המונהג על ידי פומפיוס שהיה עתה לגרוע שבאויביו. ניסיונו של קיסר להיבחר למשרת הקונסול, וכך לקבל חסינות מהעמדה לדין, נכשל בשל החוק שאסר על אדם הנמצא מחוץ לרומא להעמיד את עצמו לבחירה כקונסול. קיסר עמד בפני הכרעה היסטורית.הוא החליט לחצות את נהר הרוביקון (גבולה הקדוש של רומא, שהכנסת צבא לתחומיה הייתה בבחינת טאבו, אותו שבר קיסר), בהכריזו "Alea iacta est" – "נפל הפור!", ב-10 בינואר 49 לפנה"ס. מנהיגי האופטימטים נמלטו לדרום המדינה. קיסר רדף אחר פומפיוס עד ברינדיסיום, ומשם להיספניה, שם הכה בו בשדה הקרב. פומפיוס הצליח להימלט ליוון, שם הוביל את צבאותיו, שעדיין היו גדולים בהרבה מצבאות קיסר. פומפיוס, ועימו חברי הסנאט, קיוו להפוך את החלק המזרחי של האימפריה למקור לכוחם, ולהקים צבא חדש. בקרב פארסלוס הוכו צבאותיו של פומפיוס, והוא עצמו נמלט לאלכסנדריה. קיסר שב לרומא ומונה לדיקטטור. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול. אז יצא קיסר לאלכסנדריה בעקבותיו של פומפיוס.שהותו באלכסנדריהקיסר הגיע לאלכסנדריה ב-2 באוקטובר 48 לפנה"ס. עם הגיעו מצא כי תושבי המקום רצחו את פומפיוס על מנת לשאת חן בעיניו. כיוון ששהה במקום עם צבאו, מצא את עצמו מעורב במלחמות השושלתיות על כס מלכות מצרים, והכריע לטובת קלאופטרה השביעית, עימה ניהל רומן שהביא ללידת בנם קיסריון.מאבק נגד שרידי האופטימאטיםבתחילת יוני 47 לפנה"ס עזב את אלכסנדריה. בדרכו חזרה לרומא ניהל את קרב זלה, מלחמה קצרה נגד המלך פארנקס מפונטוס שהתקיימה ב-2 באוגוסט 47 לפנה"ס. הניצחון היה כה מהיר עד שקיסר סיכם אותו במילים המפורסמות "Veni, vidi, vici" (באתי, ראיתי, ניצחתי) שהיו למטבע לשון. הוא המשיך בלחימה בשנת 47 לפנה"ס נגד כוחות הסנאט ובניו של פומפיוס, שנמלטו לצפון אפריקה ולאחר מכן להיספניה. המלחמה נמשכה עד שנת 45 לפנה"ס, ובמהלכה נבחר קיסר שוב לקונסול פעמיים. ב-17 במרץ 45 לפנה"ס זכה קיסר בניצחון מכריע נגד אחרוני תומכי פומפיוס בקרב מונדה, ובכך הסתיימה (לפחות זמנית) מלחמת האזרחים ברומא.שלטונו כדיקטטור וההתנקשות בחייומיד לאחר שובו מן המזרח, ובטרם צאתו לספרד להשמדת אחרוני אנשיו של פומפיוס, החל קיסר ברפורמות מרחיקות לכת בממשל הרומי ובחברה הרומית. הוא הסדיר את רכישת הדגן מן הממשלה, ואסר על רכישת דגן באופן פרטי מאסמים ציבוריים. הוא הרחיב את האזרחות הרומאית לכל תושבי גאליה קיסאלפינה, ולמעשה ניתנה אזרחות לכל תושבי חצי האי האיטלקי. הוא תכנן את חלוקת האדמות לוותיקי מלחמותיו וייסוד מושבות של ותיקי מלחמה בשטח האימפריה הרומית כולה. אחת מן הרפורמות המפורסמות שביצע הייתה תיקון הלוח הרומי. הוא ביטל את הלוח הירחי שהיה נהוג ברומא, והנהיג שנה בת 365 ימים, כאשר אחת לארבע שנים תהיה שנה מעוברת ויתווסף לשנה יום אחד. חידושים אלו, הקרויים הלוח היוליאני על שמו, החזיקו מעמד עד שנת 1582, עת התקין האפיפיור גרגוריוס ה-13 את הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו.קיסר שב לרומא ממלחמותיו, והחל לקבל כיבודים יוצאי דופן מן הסנאט שלא ניתנו לאיש לפניו. הוא קיבל את התואר "אבי המולדת", והורשה ללבוש בגדי שרד בכל עת. החודש החמישי למניין החודשים ממרץ (כפי שהיה נהוג למנות בתקופת הלוח היוליאני) נקרא על שמו "יולי", והוא מונה לדיקטטור עם הזכות להתמודד שוב למשרה בעשר השנים הבאות. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול.בשנת 44 לפנה"ס נבחר כקונסול בפעם החמישית, ולצידו מרקוס אנטוניוס. לאחר מכן מונה לדיקטטור לכל ימי חייו, והחל נועל מגפי ארגמן, בסגנון מלכי רומא הקדומה. בפברואר 44 ניסה מרקוס אנטוניוס להעניק לו את הדיאדמה - רצועת פשתן לבנה הנענדת מסביב לראש כסימן למלכות במזרח. קיסר סירב לכך, אך עד היום קיים ויכוח בשאלה האם התכוון להתמנות למלך בסופו של דבר.התנהגותו של קיסר בימיו האחרונים הייתה שחצנית ורברבנית. הוא קיבל כשהוא יושב על כיסא את נציגי הסנאט שבאו לפניו על מנת לעטרו באותות כבוד. היה זה עלבון בלתי נסלח. החל גל של שמועות שלפיהן עומד קיסר להכריז על עצמו כמלך, להעביר את בירת האימפריה לאלכסנדריה, ביחד עם אוצרות הממלכה, ולרוקן את רומא מתושביה באמצעות גיוס כפוי לצבא.רומא הייתה רפובליקה מאז ימי המלך האחרון לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, כארבע מאות וחמישים שנה לפני ימיו של קיסר. רעיון המלוכה היה שנוא כל כך על העם הרומאי, עד שדי היה ברמיזות כאילו קיסר מנסה להתמנות למלך על מנת להביא לשנאה עזה כלפיו בקרב האצולה הרומית, שנפגעה ממילא מן הרפורמות שניסה קיסר להנהיג ומיחסו המזלזל. רעיונות מלוכניים, ומוסד המלוכה לה נחשפו הרומים באזור המזרח, שם שלט המלך שלטון ללא מצרים בכוח זכות אלוהית, נראו זרים לרוחו של העם הרומאי. הלשונות הרעות טענו כי לצורת שלטון כזו בדיוק חפץ קיסר להגיע.ההתנקשותלפי פלוטרכוס, הזהיר חוזה עתידות את יוליוס קיסר, על מה שעומד לקרות לו ביום זה:בסופו של דבר קיסר אכן נרצח ב'אידו של מארס'. הרצח אירע בתיאטרון פומפיוס, המקום שבו התכנס הסנאט. כאשר הגיע קיסר לתיאטרון, התקיפה אותו קבוצת סנאטורים. בראש הקבוצה עמדו מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס, שראו עצמם כמגיני העם הרומי מפני עריצותו של קיסר. בקבוצה זו היו בני המשפחות המכובדות ביותר ברומא, ורבים מהם היו אנשים שחבו לקיסר את קידומם ואת הקריירה שלהם. קיסר נדקר 23 פעמים, ונפל למרגלות פסלו של פומפיוס שהוצב בתיאטרון. מרקוס יוניוס ברוטוס, מראשי הקושרים, היה איש שזכה לאמון רב מצידו של יוליוס קיסר. סווטוניוס מספר "שיש גם המוסרים, כי בראותו את מרקוס ברוטוס מתנפל עליו אמר ביוונית: הגם אתה, בני?".במחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר, הפך המשפט הזה למשפט המפורסם, "אט טו, ברוטה?" ("Et tu, Brute"), שבעברית פירושו "הגם אתה, ברוטוס?" משפט המשמש עד היום כסמל לתגובתו של אדם, החווה בגידה קשה באמון שנתן בחברו הטוב.האלהה לאחר המוותהקושרים סברו כי בהורגם את קיסר יזכו לאהדת ההמונים, אך טעו. ההמון פנה נגד הקושרים, ועוד ביום מותו של קיסר היה ניסיון להרוג כמה מהקושרים. הפולחן לקיסר נוצר באופן ספונטני ביוזמת המוני העם, שהקימו מזבח לקיסר במקום שרפת גופתו ונשבעו בשמו. רגשות אלו נוצלו על ידי פוליטיקאים כגון פסבדו-מריוס, ובמיוחד בנו המאומץ של קיסר, אוקטביאנוס, שניצל את רגשות הזעם בעם כדי לצבור כוח פוליטי, תוך שהוא מדגיש את היותו בנו של "יוליוס האלוהי", ובכך מבצר את מעמדו. קיסר הועלה באופן רשמי על ידי הסנאט בשנת 40 לפנה"ס לדרגת אל, והיה הרומאי הראשון שקיבל כבוד זה. נבנה לכבודו מקדש ויוסד חבר כוהנים (קולגיה) שהיה ממונה על פולחנו.ככל שאוקטביאנוס-אוגוסטוס ביצר את מעמדו, הוא החל להתרחק מדמותו של קיסר. אמנם קיסר היה עדיין אהוד במידה רבה על הפלבס ועל הצבא, אך נותר שנוא נפשם של בני המעמד הסנאטורי. סופרים בעידן האוגוסטני נטו להאשימו בפרוץ מלחמת האזרחים, וגם יחסיו עם קלאופטרה נתפסו באופן שלילי.קיסר איש-האשכולותקיסר הצליח מאוד בפעולותיו. כאידיל היה אהוד מאוד, אף ששקע בחובות. כמצביא הוכיח את עצמו כנועז ומצליח, ואף יצא בראש הפלוגה האחרונה בקרב הגדול נגד ורקינגטוריקס, שהודה, כשנשבה בידי קיסר: "הריני ניצב, אדם חזק, מובס בידי אדם אף-חזק ממני". במישור זה מיוחס לקיסר גם השימוש בצופן קיסר.כקונסול אמנם העלה עליו קיסר את חמת הרפובליקנים, ורבים מבני העם, אך הוא חוקק חוקים ותקנות חשובים מאוד, ובהם לוח השנה היוליאני, חוק הגבלת תנועת עגלות בפורום ביום (כדי למנוע פקקים), ומיוחס לו גם ייסוד ה"אקטה דיורנה" (Acta Diurna, "אירועי היום"), העיתון הקדום ביותר.על-אף אופי הכתיבה הפשוט של הקונטרסים שפרסם ("על המלחמות הגאליות", "על מלחמת האזרחים"), וכתביו משמשים לכן תלמידי לטינית מתחילים, קיסר נודע כבלשן וכמי "שנואם בו-בלהט בו הוא לוחם". ליבו נטה לכיוון השפה האינטגרלית, כלומר שימוש בלטינית "צחה", בלי ביטויים חדשים, ממוצא יווני וכדומה. מיוחסת לו האימרה כי "כמו מפני צוק עליך לנוס ממילה לא שגורה שטרם נשמעה". יתרה מזאת, אופי כתיבת ה"קומנטארי" היה פשוט במכוון, ויש בו רמיזות מובלעות המטיבות עם קיסר. יצירותיו הספרותיות הקשורות למדעים וללשון לא נודעו ברבים, שכן אוגוסטוס אסר לפרסמן.קיסר והיהודיםעד שנת 63 לפנה"ס התגורר קיסר בסובורה, שכונה של בני המעמד הנמוך שהתגוררו בה יהודים רבים. יחסו של יוליוס קיסר ליהודים היה סובלני ומקבל. הוא קבע שהיהודים הם עם (אתנוס), הנשלט בידי אתנרך/כהן גדול במעמד מוכר של בעל ברית. למושלים מעין אלו התירו הרומאים להחליט בכל אורחות החיים של אזרחיהם. גם היהודים שהיו מחוץ ליהודה זכו בפריבילגיות חשובות בשל עמדתו של יוליוס קיסר. בתקופתו, בשל רצונו לשמר את שלטונו, היה איסור על התאגדויות שונות להתכנס ברומא. אך היהודים לא נכללו באיסור זה, והותר להם להתכנס ולקיים את טקסי דתם.פומפיוס כבש את ארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס, ומינה את הורקנוס השני לכהן גדול של היהודים. קיסר ביקש להיעזר באריסטובולוס השני, מלכה המודח של יהודה שהיה אסיר ברומא, במלחמתו בפומפיוס, ושלח אותו בחזרה ליהודה, אך אריסטובלוס הורעל בטרם נסתייע הדבר. כמו כן נרצח אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס, בידי מתנגדו של קיסר. לאחר ניצחונו על פומפיוס, שינה קיסר את אופיו של תפקיד הכהן הגדול, ואישר את הורקנוס השני מחדש למשרת כהן גדול. כמו כן, קיסר מינה את הורקנוס השני ואת יורשיו ל"אתנרך" ("ראש העם"), ואת אנטיפטרוס מינה לאפוטרופוס ("משגיח") על יהודה.יוליוס קיסר התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב ליהודה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, את העיר יפו. כן אסר, לדברי יוסף בן מתתיהו, על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי ועל גביית כספים מהם בשנת השמיטה.הגורם ליחסו הטוב של יוליוס קיסר להורקנוס השני, היה תמיכתו של הורקנוס השני ביוליוס קיסר במלחמת האזרחים. לפי יוסף בן מתתיהו, הורקנוס השני הביא עימו כוח של 1,500 או 3,000 אנשים לעזרת יוליוס קיסר במהלך המערכה על מצרים. יוליוס קיסר שלח אותו להילחם בעמים אחרים, ושיבח את הורקנוס השני על גבורתו ועל האומץ שלו.לאחר מותו של קיסר התאבלו עליו היהודים: .קיסר בתרבות בספרות ובאמנותהעת העתיקהקיסר זכה לפופולריות גדולה עוד בימי חייו, פופולריות שלא הועמה גם לאחר מותו. מקדש מיוחד הוקם לזכרו ולזכר כוכב השביט שהופיע בשמי רומא בסמוך למותו.העת החדשהדמותו ההיסטורית של קיסר היא בין המרתקות באימפריה הרומית. עד היום ישנם מחקרים, דיונים, מאמרים ויצירות אמנות המתייחסות לחייו ולמורשתו. קיסר שימש השראה למחזות ולספרים, שנכתבו על ידי יוצרים רבים - מויליאם שייקספיר שכתב את המחזה "יוליוס קיסר" ועד ג'ורג' ברנרד שאו, ולצידם תורנטון ויילדר וקולין מקאלוג, גאורג פרידריך הנדל שכתב אופרה עליו, ורבים נוספים. שמו, "קיסר", הפך לתואר אצולה.שייקספיר, במחזהו "ריצ'רד השלישי" שם בפיו של המלך הצעיר אדוארד החמישי את המילים הבאות, המהוות הערכה היסטורית ראויה לקיסר:That Julius Caesar was a famous man,With what his valour did enrich his wit,His wit set down to make his valour live,Death makes no conquest of this conqueror,For now he lives in fame if not in life,נראה כי אכן מזמנו של קיסר ועד ימינו "חי הוא בתהילה, אם לא בחיים".המאה ה-20גם בקולנוע ובטלוויזיה הונצחה דמותו של יוליוס קיסר. דוגמאות בולטות לכך הן הסרט "יוליוס קיסר" משנת 1953 בבימויו של ג'וזף מנקייביץ' ובהשתתפות מרלון ברנדו, ג'יימס מייסון, לואיס קלהרן וג'ון גילגוד.מבין הספרים הרבים שראו אור במאה ה-20 על אודות יוליוס קיסר, הופיע הרומן ההיסטורי "יוליוס קיסר הצעיר" מאת רכס וורנר (הוצאת עם עובד, תשכ"א, 1960). בסדרת הקומיקס "אסטריקס" מופיע קיסר כאדם יפה תואר, שופע אמרות, שונא גאלים ואוהב מלחמות.המאה ה-21סדרת הטלוויזיה רומא משנת 2005, מתמקדת בקיסר בעונה הראשונה שלה.סדרת הדוקו-דרמה האימפריה הרומית בהפקת נטפליקס משנת 2019, מתמקדת בעונה השנייה שלה בדמותו של קיסר ובסיפור עלייתו לשלטון.ראו גם צופן קיסר – סוג הצפנה המיוחס ליוליוס קיסר, בו כל אות מוחלפת באות עם מרחק קבוע ממנה (א' תוחלף ב-ד', ב' ב-ה', ג' ב-ו', וכו') "כך תמיד לרודנים"לקריאה נוספתמקורות עתיקים יוליוס קיסר, מלחמת גאליה בשבעה ספרים, בצירוף ספר שמיני מאת אבלוס הירציוס. תרגם מן המקור הרומי והוסיף מבוא, הערות ומפתח שמות: נ' רבן, תל אביב, יבנה, תשי"ט (1958). (גרסה דיגיטלית של הספר בפרויקט גוטנברג גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת גאליה. תרגום מלטינית, מבוא והערות: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ב (2011). גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת האזרחים, מלחמת אלכסנדריה, מלחמת אפריקה, מלחמת ספרד. תרגום מלטינית והערות: משה ליפשיץ. מבוא: יונתן פרייס. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ג (2013). גאיוס סוויטוניוס טרנקווילוס. חיי שנים-עשר הקיסרים. תרגם מרומית: ד"ר אלכסנדר שור. תל אביב, הוצאת מסדה, תשי"ט. פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי. תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954. דיו קסיוס, היסטוריה, ספרים 37, 38, 39 40, 41, 42, 43, ו-44 (הקישורים הם לתרגומים באנגלית)מקורות מודרניים צבי יעבץ, קיסר וקיסריזם, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב, תשל"א. צבי יעבץ, יוליוס קיסר - תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, תשנ"ב 1992. רחל צלניק-אברמוביץ, "המהפכה הרומית ב': פומפיוס וקיסר", יחידה 7 במסגרת הקורס רומא: אימפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2002. Richard A Billows, Julius Caeser The Collossus of Rome, Routledge, 2009 M. Gelzer, Caesar: Politician and Statesman. Oxford university press, 1968 (תרגום מגרמנית, הספר המקורי יצא בשנת 1921) Adrian Goldsworthy, Caeser - The life of Colossus, Yale university press, 2006קישורים חיצוניים All Julius Caesar – אתר ובו תקציר של המחזה, ביוגרפיות של שייקספיר ושל קיסר Julius Caesar – אתר פרטי של סוזן קרוס הכולל לוח זמנים של חיי קיסר, וביוגרפיה C. Julius Caesar, באתר http://www.livius.org Julius Caesar – virgil.org – מדריך מוער למקורות רשת הנוגעים ליוליוס קיסר Julius Caesar – דף הכולל קישורים לאתרים המתייחסים לקיסר בשפות רבות Suetonius: The Life of Julius Caesar (Latin) – הקטע מספרו של סויטוניוס העוסק בקיסר. לטינית וכן תרגום לאנגלית. Plutarch: The Life of Julius Caesar – הקטע העוסק בקיסר בספרו של פלוטרכוס כתביו של קיסר בלטינית, איטלקית ואנגלית סדרת כתבות על יוליוס קיסר באתר שמוקדש לרומא העתיקההערות שולייםרומאים בתקופת הרפובליקהקורבנות רציחות פוליטיות באירופההעת העתיקהמלחמת גאליהקלאופטרה השביעיתאישים שנכתבו רומנים על-פי חייהםדמויות ביצירות שייקספירמנהיגים שנרצחואישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס

343

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%AA%20%D7%94%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%20%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

שיטת הממשל בישראל

שיטת הממשל בישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד נשיא המדינה, אך זה אינו מחזיק בסמכויות רבות ותפקידו הוא סמלי בעיקרו. ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת, בראשה עומד ראש הממשלה, אשר ממונה על ידי הנשיא שבוחר לתפקיד את האדם בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה מבין חברי הכנסת המכהנים. הממשלה מורכבת על ידי ראש הממשלה, וחייבת בתמיכת הכנסת. המסמך הרשמי הראשון של מוסד שלטוני במדינת ישראל המשתמש במונח דמוקרטיה ביחס למדינת ישראל הוא בג"ץ קול העם. הוא קבע שאין לממשלה זכות לסגור את עיתון קול העם בשל היותה של ישראל מדינה דמוקרטית. הכנסת היא הרשות המחוקקת המורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת שנבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים (או פחות במקרה שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה) על ידי אזרחי המדינה, בני 18 ומעלה. הנשיא ממנה את אחד מחברי הכנסת להרכיב ממשלה, אך הכנסת היא זו שנותנת אמון בממשלה, וגם זו שיכולה להביע אי-אמון בה על ידי הבעת אמון (ברוב חבריה) בממשלה חדשה אשר תכנס לתפקידה בתום ההצבעה. שיטת ההצבעה לכנסת היא שיטה יחסית-ארצית. ההצבעה בבחירות לכנסת מתבצעת על פי רשימה שמית שמגישה כל מפלגה (או כל קבוצה של מפלגות) בה בוחר כל אזרח לתמוך. כל רשימה, שקיבלה קולות בשיעור העולה על אחוז החסימה, תזכה למספר מושבים באופן יחסי לשיעור הקולות לו זכתה. לקראת הבחירות לכנסת ה-13, הועלה אחוז החסימה מ-1% ל-1.5%, לקראת הבחירות לכנסת ה-17 הוחלט להגדילו ל-2% ובמרץ 2014 הוחלט להגדילו ל-3.25%. בשנות התשעים שונתה שיטת הבחירות לבחירה ישירה, ובוצעה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות מפלגה, כך שכל אזרח יצביע בשני פתקים - אחד לראשות הממשלה, ואחד לכנסת. בשיטה זו ראש הממשלה נבחר על ידי האזרחים, ולא על ידי הנשיא. שיטה זו גרמה להתפלגות קולות הבוחרים בין מפלגות רבות וגרמה לחוסר יציבות קואליציונית ולכן בוטלה. למרות שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה למדינת ישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד הנקבעים על ידי הכנסת ומקבלים מעמד מיוחד. נשיא המדינה בישראל, שהיא דמוקרטיה פרלמנטרית, לנשיא תפקיד ייצוגי בעיקרו, הוא מסמל את אחדות העם והוא העומד בראש המדינה. לנשיא סמכויות אחדות בתחום הטקסי, כגון חתימה על חוקים, הסמכת שגרירים של ישראל וקבלת כתבי האמנה של שגרירים זרים. הנשיא משתתף בטקסים רשמיים של המדינה ומייצג אותה כלפי חוץ. סמכות מעשית חשובה של הנשיא היא הסמכות לחון אסירים ולקצוב את עונשם של אסירי עולם. בדרך כלל זהו הליך מנהלי שגרתי, אך לעיתים נקלע הנשיא ללחצים פוליטיים לשחרורם של אסירים מסוימים, כגון יהודים שהורשעו בטרור ו/או אסירים ערבים במסגרת עסקות שבויים. סמכויות נוספות בידי נשיא המדינה הנובעות מחוק יסוד הממשלה, כלולה בסמכות שהוענקה לנשיא להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת (זהו, על פי רוב, ראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת), משנדרשת הקמת ממשלה חדשה: לאחר בחירות, הבעת אי אמון בממשלה, התפטרות ראש הממשלה או הממשלה. סמכות זו, המוכרת ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות, יש בה שיקול דעת והיא נעשית לאחר התייעצות עם סיעות הכנסת ולפי הערכה אישית של הנשיא מיהו בעל הסיכויים הטובים ביותר להקמת ממשלה. הרשות המבצעת ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת של מדינת ישראל. בראשה עומד ראש הממשלה, וחברים בה שרים אשר בידי ראש הממשלה הסמכות למנותם (באישור הכנסת) ולפטרם. בידי ממשלת ישראל הסמכות ברוב ההיבטים הממלכתיים והציבוריים, והיא מייצגת את מדינת ישראל כלפי חוץ. שני לראש הממשלה הוא ממלא מקום ראש הממשלה אשר לו סמכויות סטטוטוריות, בעיקר בעת היעדרותו של ראש הממשלה, בניגוד לתפקיד סגן ראש הממשלה אשר הוא תפקיד סמלי בלבד. מאז שנת 1968 מוסדרות בחירתה וכהונתה של הממשלה באמצעות חוק יסוד: הממשלה. במשך שנים אחדות התקיימה בחירה ישירה של ראש הממשלה, מתוך מגמה לשנות את השיטה הפוליטית, אך מטעמים שונים היא לא צלחה ובוטלה. במרבית שנות המדינה (וגם כיום) מוטלת הקמת הממשלה על ידי נשיא המדינה על מי שהומלץ על ידי רוב הסיעות בכנסת. להקמת הממשלה נדרש ראש הממשלה לקבל את אמון רוב חברי הכנסת, ולכן טבעי הדבר להקים קואליציה של מפלגות אחדות (במה שכונה "מעשה מרכבה") ולמנות את ראשי המפלגות לשרים, ובכך לקבל את אמון הכנסת. עם זאת, היו מספר מקרים יוצאי דופן בהם מונו אנשים מקצועיים לתפקיד שרים ולא חברי כנסת. כמו כן, היו מקרים בהם התפטרו שרים מחברותם בכנסת, על מנת לפנות מקום לחברי כנסת בתחתית הרשימה המפלגתית שלהם. החל משנות ה-90 רוב הקואליציות היו צרות, אך פעמיים הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שכללה חלק ניכר מסיעות הכנסת, שראשי המפלגות הגדולות (ליכוד ועבודה) כיהנו בה כראשי ממשלה ברוטציה. הממשלה הנוכחית היא הממשלה ה-37. בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה. הרשות המחוקקת הכנסת היא הפרלמנט - הגוף המחוקק במדינת ישראל. היא קיבלה את שמה משמה של אספת זקני העם היהודי בתקופת הממשל הפרסי בארץ ישראל - הכנסת הגדולה. בכנסת חברים 120 חברים, אשר נבחרים אחת לארבע שנים בשיטת בחירות יחסית. בראש הכנסת עומד יושב ראש הכנסת, שנבחר לתפקידו מקרב חברי הכנסת, והוא לרוב בא מהמפלגה החזקה שבקואליציה. תפקידה המרכזי של הכנסת הוא החקיקה, ובתחום זה השיגה הכנסת יבול רב, בדמותם של חוקי מדינת ישראל. ראו בעניין זה: החקיקה בישראל. הכנסת הראשונה נבחרה כאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. הכנסת הראשונה נבחרה כמוסד שהיה אמור לכונן חוקה למדינה, אולם באותו מושב הוחלט שלא לכונן אותה מיידית, אלא לחוקק חוקי יסוד שיצטרפו לכדי חוקה בבוא הזמן. ייתכן שזו הייתה טעות, מאחר שעד היום ניטשים ויכוחים מרים על זכויות האדם בישראל בעיקר בנושאי דת וזכויות הפרט. בבחירות לכנסת רשאי להצביע כל אזרח ישראל שמלאו לו 18 שנים עבריות. כל אזרח שמלאו לו 21 שנה רשאי להיות מועמד לכנסת, למעט עובדי מדינה, שופטים ואנשי צבא. על אנשי מערכת הביטחון שפרשו חלה תקופת צינון המעוגנת בחוק הבחירות לכנסת. החלטותיה של הכנסת, כגון אישורו של חוק או הצבעת אי אמון, מתקבלות באמצעות הצבעה במליאת הכנסת. ההחלטה מתקבלת בקולותיהם של רוב חברי הכנסת המשתתפים בהצבעה, ולעיתים מדובר במספר חברי כנסת קטן להפליא. בנושאים מסוימים, כגון שינוי חלק מחוקי היסוד, נדרש רוב של 61 חברי כנסת. הרשות השופטת מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן המשפט המקובל, אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של המשפט העברי כמו גם במעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום דיני משפחה. במדינת ישראל אין חוקה פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, נלקחים מקובץ חוקי יסוד שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מעצם היות המדינה מדינה יהודית ודמוקרטית. במדינה נהוגה הפרדת הרשויות. בית משפט היא ערכאה לה נותנת המדינה סמכות שפיטה כללית. בישראל פועלת מערכת בתי המשפט האזרחיים, ולצידם בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, בתי משפט מינהליים. ליד בתי המשפט פועלת מערכת ההוצאה לפועל. ככלל, סמכות שיפוט בעניין כלשהו במדינת ישראל תהא נתונה לאחת משלוש הערכאות של בתי המשפט, אלא אם כן, ניתנה סמכות זו לבית דין (ובלעז - "טריבונל"). ניתן לומר באופן כללי כי "בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה. חלופות לשיטת הממשל לדעת אנשי אקדמיה ובכירים פוליטיים בהווה ובעבר לשיטת הממשל בישראל חסרונות רבים. לדעתם היא איננה מייצגת דיו את ציבור הבוחרים, איננה מבטיחה יציבות שלטונית לאורך טווח, מקדשת את שלטון הסקטורים הקטנים, פותחת פתח לסחטנות פוליטית ומקשה על יישום תוכניות והחלטות ממשלה. המרכז הישראלי להעצמת האזרח מפעיל את הפורום לייצוב הממשל אשר מאגד נבחרי ציבור בעבר ובהווה מומחים מהאקדמיה ואנשי עסקים מובילים, הנרתמים למהלך ציבורי לשינוי וייצוב שיטת הממשל והבחירות. זאת מתוך אמונה כי ממשל יציב, חזק ובעל יכולת תכנון וביצוע לטווח ארוך, יהיה מסוגל לקבל את ההחלטות הנכונות ויאפשר שגשוג כלכלי וביטחון אישי. המרכז מקדם באמצעות קמפיין בשם "זו השיטה גאון", ארבע נקודות מרכזיות לשינוי שיטת הבחירות: שילוב בין בחירות ארציות לאזוריות, העלאת אחוז החסימה, הצעת אי אמון בממשלה וכן הגבלת מספר השרים בממשלה. עקרונות אלו סוכמו ואושרו על ידי השר ישראל כ"ץ, יו"ר ועדת המשילות של הכנסת וכן נציגי קדימה והעבודה. ראו גם הפרדת רשויות בישראל הבחירות לכנסת רשימת מפלגות בישראל קישורים חיצוניים הפורום לייצוב הממשל מייסודו של המרכז להעצמת האזרח. מבנה השלטון בישראל, מצגת באנציקלופדיה ynet. . שינוי שיטת הממשל, באתר תנועת לאו"ר. הפורום לתיקון שיטת השלטון בישראל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה. אברהם דיסקין ועמנואל נבון, תיקונים בשיטת הבחירות והממשל: חיזוק המשילות והייצוגיות, פורום קהלת, כסליו תשעז - דצמבר 2016. הערות שוליים ישראל: פוליטיקה ישראל: חוק ומשפט שיטות ממשל

שיטת הממשל בישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד נשיא המדינה, אך זה אינו מחזיק בסמכויות רבות ותפקידו הוא סמלי בעיקרו. ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת, בראשה עומד ראש הממשלה, אשר ממונה על ידי הנשיא שבוחר לתפקיד את האדם בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה מבין חברי הכנסת המכהנים. הממשלה מורכבת על ידי ראש הממשלה, וחייבת בתמיכת הכנסת. המסמך הרשמי הראשון של מוסד שלטוני במדינת ישראל המשתמש במונח דמוקרטיה ביחס למדינת ישראל הוא בג"ץ קול העם. הוא קבע שאין לממשלה זכות לסגור את עיתון קול העם בשל היותה של ישראל מדינה דמוקרטית.הכנסת היא הרשות המחוקקת המורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת שנבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים (או פחות במקרה שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה) על ידי אזרחי המדינה, בני 18 ומעלה. הנשיא ממנה את אחד מחברי הכנסת להרכיב ממשלה, אך הכנסת היא זו שנותנת אמון בממשלה, וגם זו שיכולה להביע אי-אמון בה על ידי הבעת אמון (ברוב חבריה) בממשלה חדשה אשר תכנס לתפקידה בתום ההצבעה.שיטת ההצבעה לכנסת היא שיטה יחסית-ארצית. ההצבעה בבחירות לכנסת מתבצעת על פי רשימה שמית שמגישה כל מפלגה (או כל קבוצה של מפלגות) בה בוחר כל אזרח לתמוך. כל רשימה, שקיבלה קולות בשיעור העולה על אחוז החסימה, תזכה למספר מושבים באופן יחסי לשיעור הקולות לו זכתה. לקראת הבחירות לכנסת ה-13, הועלה אחוז החסימה מ-1% ל-1.5%, לקראת הבחירות לכנסת ה-17 הוחלט להגדילו ל-2% ובמרץ 2014 הוחלט להגדילו ל-3.25%.בשנות התשעים שונתה שיטת הבחירות לבחירה ישירה, ובוצעה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות מפלגה, כך שכל אזרח יצביע בשני פתקים - אחד לראשות הממשלה, ואחד לכנסת. בשיטה זו ראש הממשלה נבחר על ידי האזרחים, ולא על ידי הנשיא. שיטה זו גרמה להתפלגות קולות הבוחרים בין מפלגות רבות וגרמה לחוסר יציבות קואליציונית ולכן בוטלה.למרות שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה למדינת ישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד הנקבעים על ידי הכנסת ומקבלים מעמד מיוחד.נשיא המדינהבישראל, שהיא דמוקרטיה פרלמנטרית, לנשיא תפקיד ייצוגי בעיקרו, הוא מסמל את אחדות העם והוא העומד בראש המדינה. לנשיא סמכויות אחדות בתחום הטקסי, כגון חתימה על חוקים, הסמכת שגרירים של ישראל וקבלת כתבי האמנה של שגרירים זרים. הנשיא משתתף בטקסים רשמיים של המדינה ומייצג אותה כלפי חוץ.סמכות מעשית חשובה של הנשיא היא הסמכות לחון אסירים ולקצוב את עונשם של אסירי עולם. בדרך כלל זהו הליך מנהלי שגרתי, אך לעיתים נקלע הנשיא ללחצים פוליטיים לשחרורם של אסירים מסוימים, כגון יהודים שהורשעו בטרור ו/או אסירים ערבים במסגרת עסקות שבויים.סמכויות נוספות בידי נשיא המדינה הנובעות מחוק יסוד הממשלה, כלולה בסמכות שהוענקה לנשיא להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת (זהו, על פי רוב, ראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת), משנדרשת הקמת ממשלה חדשה: לאחר בחירות, הבעת אי אמון בממשלה, התפטרות ראש הממשלה או הממשלה. סמכות זו, המוכרת ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות, יש בה שיקול דעת והיא נעשית לאחר התייעצות עם סיעות הכנסת ולפי הערכה אישית של הנשיא מיהו בעל הסיכויים הטובים ביותר להקמת ממשלה.הרשות המבצעתממשלת ישראל היא הרשות המבצעת של מדינת ישראל. בראשה עומד ראש הממשלה, וחברים בה שרים אשר בידי ראש הממשלה הסמכות למנותם (באישור הכנסת) ולפטרם. בידי ממשלת ישראל הסמכות ברוב ההיבטים הממלכתיים והציבוריים, והיא מייצגת את מדינת ישראל כלפי חוץ. שני לראש הממשלה הוא ממלא מקום ראש הממשלה אשר לו סמכויות סטטוטוריות, בעיקר בעת היעדרותו של ראש הממשלה, בניגוד לתפקיד סגן ראש הממשלה אשר הוא תפקיד סמלי בלבד.מאז שנת 1968 מוסדרות בחירתה וכהונתה של הממשלה באמצעות חוק יסוד: הממשלה.במשך שנים אחדות התקיימה בחירה ישירה של ראש הממשלה, מתוך מגמה לשנות את השיטה הפוליטית, אך מטעמים שונים היא לא צלחה ובוטלה.במרבית שנות המדינה (וגם כיום) מוטלת הקמת הממשלה על ידי נשיא המדינה על מי שהומלץ על ידי רוב הסיעות בכנסת. להקמת הממשלה נדרש ראש הממשלה לקבל את אמון רוב חברי הכנסת, ולכן טבעי הדבר להקים קואליציה של מפלגות אחדות (במה שכונה "מעשה מרכבה") ולמנות את ראשי המפלגות לשרים, ובכך לקבל את אמון הכנסת. עם זאת, היו מספר מקרים יוצאי דופן בהם מונו אנשים מקצועיים לתפקיד שרים ולא חברי כנסת. כמו כן, היו מקרים בהם התפטרו שרים מחברותם בכנסת, על מנת לפנות מקום לחברי כנסת בתחתית הרשימה המפלגתית שלהם. החל משנות ה-90 רוב הקואליציות היו צרות, אך פעמיים הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שכללה חלק ניכר מסיעות הכנסת, שראשי המפלגות הגדולות (ליכוד ועבודה) כיהנו בה כראשי ממשלה ברוטציה.הממשלה הנוכחית היא הממשלה ה-37. בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה.הרשות המחוקקתהכנסת היא הפרלמנט - הגוף המחוקק במדינת ישראל. היא קיבלה את שמה משמה של אספת זקני העם היהודי בתקופת הממשל הפרסי בארץ ישראל - הכנסת הגדולה. בכנסת חברים 120 חברים, אשר נבחרים אחת לארבע שנים בשיטת בחירות יחסית. בראש הכנסת עומד יושב ראש הכנסת, שנבחר לתפקידו מקרב חברי הכנסת, והוא לרוב בא מהמפלגה החזקה שבקואליציה.תפקידה המרכזי של הכנסת הוא החקיקה, ובתחום זה השיגה הכנסת יבול רב, בדמותם של חוקי מדינת ישראל. ראו בעניין זה: החקיקה בישראל.הכנסת הראשונה נבחרה כאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. הכנסת הראשונה נבחרה כמוסד שהיה אמור לכונן חוקה למדינה, אולם באותו מושב הוחלט שלא לכונן אותה מיידית, אלא לחוקק חוקי יסוד שיצטרפו לכדי חוקה בבוא הזמן. ייתכן שזו הייתה טעות, מאחר שעד היום ניטשים ויכוחים מרים על זכויות האדם בישראל בעיקר בנושאי דת וזכויות הפרט.בבחירות לכנסת רשאי להצביע כל אזרח ישראל שמלאו לו 18 שנים עבריות. כל אזרח שמלאו לו 21 שנה רשאי להיות מועמד לכנסת, למעט עובדי מדינה, שופטים ואנשי צבא. על אנשי מערכת הביטחון שפרשו חלה תקופת צינון המעוגנת בחוק הבחירות לכנסת.החלטותיה של הכנסת, כגון אישורו של חוק או הצבעת אי אמון, מתקבלות באמצעות הצבעה במליאת הכנסת. ההחלטה מתקבלת בקולותיהם של רוב חברי הכנסת המשתתפים בהצבעה, ולעיתים מדובר במספר חברי כנסת קטן להפליא. בנושאים מסוימים, כגון שינוי חלק מחוקי היסוד, נדרש רוב של 61 חברי כנסת.הרשות השופטתמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן המשפט המקובל, אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של המשפט העברי כמו גם במעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום דיני משפחה. במדינת ישראל אין חוקה פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, נלקחים מקובץ חוקי יסוד שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מעצם היות המדינה מדינה יהודית ודמוקרטית. במדינה נהוגה הפרדת הרשויות.בית משפט היא ערכאה לה נותנת המדינה סמכות שפיטה כללית. בישראל פועלת מערכת בתי המשפט האזרחיים, ולצידם בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, בתי משפט מינהליים. ליד בתי המשפט פועלת מערכת ההוצאה לפועל.ככלל, סמכות שיפוט בעניין כלשהו במדינת ישראל תהא נתונה לאחת משלוש הערכאות של בתי המשפט, אלא אם כן, ניתנה סמכות זו לבית דין (ובלעז - "טריבונל"). ניתן לומר באופן כללי כי "בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה.חלופות לשיטת הממשל לדעת אנשי אקדמיה ובכירים פוליטיים בהווה ובעבר לשיטת הממשל בישראל חסרונות רבים. לדעתם היא איננה מייצגת דיו את ציבור הבוחרים, איננה מבטיחה יציבות שלטונית לאורך טווח, מקדשת את שלטון הסקטורים הקטנים, פותחת פתח לסחטנות פוליטית ומקשה על יישום תוכניות והחלטות ממשלה. המרכז הישראלי להעצמת האזרח מפעיל את הפורום לייצוב הממשל אשר מאגד נבחרי ציבור בעבר ובהווה מומחים מהאקדמיה ואנשי עסקים מובילים, הנרתמים למהלך ציבורי לשינוי וייצוב שיטת הממשל והבחירות. זאת מתוך אמונה כי ממשל יציב, חזק ובעל יכולת תכנון וביצוע לטווח ארוך, יהיה מסוגל לקבל את ההחלטות הנכונות ויאפשר שגשוג כלכלי וביטחון אישי. המרכז מקדם באמצעות קמפיין בשם "זו השיטה גאון", ארבע נקודות מרכזיות לשינוי שיטת הבחירות: שילוב בין בחירות ארציות לאזוריות, העלאת אחוז החסימה, הצעת אי אמון בממשלה וכן הגבלת מספר השרים בממשלה. עקרונות אלו סוכמו ואושרו על ידי השר ישראל כ"ץ, יו"ר ועדת המשילות של הכנסת וכן נציגי קדימה והעבודה.ראו גם הפרדת רשויות בישראל הבחירות לכנסת רשימת מפלגות בישראלקישורים חיצוניים הפורום לייצוב הממשל מייסודו של המרכז להעצמת האזרח. מבנה השלטון בישראל, מצגת באנציקלופדיה ynet. שינוי שיטת הממשל, באתר תנועת לאו"ר. הפורום לתיקון שיטת השלטון בישראל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה. אברהם דיסקין ועמנואל נבון, תיקונים בשיטת הבחירות והממשל: חיזוק המשילות והייצוגיות, פורום קהלת, כסליו תשעז - דצמבר 2016.הערות שולייםישראל: פוליטיקהישראל: חוק ומשפטשיטות ממשל

350

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA

חיברות

חִבְרוּת, או סוֹצְיָאלִיזָצְיָה, הוא תהליך של התנסות חברתית ותרבותית מתמשכת, המקנה ליחיד דפוסים, כללים וערכי תרבות בחברה בה הוא חי. תהליך החיברות הוא תהליך בסיסי ואף קריטי לעיצוב האישיות, ההתנהלות הרגשית ודפוסי המחשבה של היחיד בחברה. תהליך החיברות מתחיל כבר בילדות, נמשך בגיל ההתבגרות, הבגרות, הזקנה וכך הלאה עד המוות. אין שלב בחיים בו תהליך החיברות נפסק והוא נחשב לתמידי. חשיבות החיברות הדברים הנחשבים למוסריים או מקובלים חברתית תלויים בהקשר התרבותי ולכן יש ללמוד אותם במהלך ההתפתחות. היחידים בחברה נוטלים חלק במבנים ובמוסדות חברתיים וכך הם לומדים את כללי ההתנהגות והערכים הרלוונטיים לאותה חברה. דרך פעילות הגומלין עם הזולת מגבש לו היחיד זהות יחידנית. ההנחה הרווחת היא כי אם לא יבוצע תהליך החיברות או לא יצלח, תיפגע התפתחותו האישית והחברתית של היחיד. תהליך החיברות מייצג שני תהליכים משלימים של הנחלה של מורשת חברתית ותרבותית מצד אחד ופיתוח האישיות מהצד האחר. מההיבט הפונקציונלי ניתן לומר שתהליך החיברות ממלא פונקציות כמו הקניית כללי נוהג ומשמעת בסיסיים הרלוונטיים לתרבות בה היחיד חי, נטיעת שאיפות ויצירת זהות משפחתית, קבוצתית ומינית. מההיבט הקונפליקטואלי ניתן לומר שתהליך החיברות מלמד את היחיד את הדפוסים הקיימים בחברה ובשל כך מנציח, ברוב המקרים, סטריאוטיפים וריבוד חברתי ומגדרי ואף מונע בחלק מהמקרים ניעות חברתית ושינוי של מצב סטטוס. כמו כן, יכול להיות מצב בו החברה תשדר מסרים סותרים וזהו מצב היכול ליצור בלבול ושבירה של הערכים החברתיים. סוכני חיברות תהליך החיברות מתבצע על ידי קבוצות שונות בהן נתקל היחיד במהלך חייו בהקשרים החברתיים השונים. סוכני החיברות העיקריים: משפחה - בשלב הילדות המשפחה היא סוכן החיברות העיקרי ביותר בשל היותה מרכז עולמו של הילד. ילדים קטנים תלויים כמעט לחלוטין באחרים והאחריות לסיפוק צורכיהם נופלת כמעט תמיד על כתפי הוריהם ובני משפחה אחרים. לפחות עד לתחילת הלימודים בבית הספר המשפחה היא גם המנחילה להם את ערכיה, עמדותיה ודעותיה הקדומות של התרבות לגבי עצמם ולגבי הזולת. בנוסף, המשפחה מעניקה לילדים גם עמדה חברתית. כלומר, ההורים מביאים את ילדיהם לא רק לעולם החומרי, אלא גם משבצים אותם בחברה מבחינת הגזע, האתניות, הדת והמעמד. בבוא הזמן יסודות אלה יהפכו לחלק מדימויו העצמי של הילד. בית ספר - בגן הילדים ובבית הספר מתבצעת הרחבה של עולמו ותחומי העניין של היחיד. בבית הספר לומד הילד על הכללים החברתיים הקולקטיביים ביחס לתחומי החיים השונים. קבוצת השווים - קבוצה חברתית המורכבת מבני אותו גיל ואותו סטטוס חברתי ותחומי עניין משותפים. תקשורת המונים - אמצעי התקשורת משמשים כגורם חשוב בתהליך החיברות, בשל חשיפת מסרים שונים ומגוונים היוצרים השפעה עצומה על העמדות וההתנהגות בקרב ארצות רבות. תהליך החברות תהליך החברות מתחיל בשנים הראשונות חיי האדם בהתאם להתפתחות החברתית שלו. למשחק תרומה חשובה לתהליך החברות משום שהוא מספק הזדמנויות לאינטראקציות חברתיות. דרך המשחק הילד יכול להפנים נורמות חברתיות ולשפר את כישוריו החברתיים, תוך שמירה על חוקים וכבוד הזולת. תהליך החברות ממשיך במסגרת מערכת החינוך ובתי הספר. חיברות ראשוני וחיברות משני על אף שבמהלך התבגרותו נחשף הנער למסגרות מחברות נוספות מלבד למשפחה כמו: מורים, מדריכים, חברים, תנועות נוער, כלי תקשורת ועוד. יש לזכור כי עשויים להיווצר השפעות באורחים שונים ולעיתים אפילו מנוגדים. המשפחה נבדלת מסוכנויות חיברות אחרות בכך שהנער עוד בהיותו ילד לומד בה להיות חבר בחברה בכללותה בשונה מתהליך החיברות המשני בה מודרך הנער על ידי המסגרות האחרות לעולם חברתי מסוים בלבד, ועל כן מכנים אנו את הלימוד בחיק המשפחה כחיברות ראשוני. סוגי חיברות חיברות מעמדי- ילדים ונערים, מבני מעמדות שונים, הנקבעים מרמת השייכות המשפחתית, מבינים לאחר זמן קצר מאוד להעריך את מעמדם בחברה ובהתאם לכך מפתחים אורח התנהגותי מתאים. הפערים החברתיים באים לידי ביטוי באמירות שונות כמו: " זכור, בני, מי אתה" או "אסור לי לשחק איתך", באופייה של הלמידה ותכניה, בבחירת החברים בכותלי בית הספר ואף באזורי המגורים הנבדלים אף הם מבחינה מעמדית. חיברות מגדרי - היא מכלול של תפיסות ותפקידים מיניים המונחלים לבן או לבת. זהו למעשה, התהליך, שבו היחיד מפתח את התכונות ההתנהגותיות ואת מאפייני האישיות המוגדרים מבחינה תרבותית כמתאימים למינו הביולוגי. חברות זו מהווה דוגמה להשפעה הכה רבה של החיברות על האישיות, מכוון שזהותם של הילדים נרכשת בעקבות התייחסות החברה כלפיהם, הציפיות התנהגותיות מהם, אמירת האמירות שנות כמו: "שיתנהג כמו "גבר" או "היא ממש מתנהגת כמו אישה קטנה" וכדומה. ולכן, כבר בהיותם מגיעים לבית הספר הם בעלי זהות מינית ברורה לחלוטין. חיברות-מחדש למרות העובדה שאדם סופג ערכים וכללים תרבותיים לאורך כל חייו, ישנה אפשרות ליחיד לשנות את הערכים שהפנים ולבצע טרנספורמציה אישיותית וחברתית. חיברות מחדש יכול להתבצע בכפייה, כמו במוסדות כוללניים דוגמת בית סוהר. חיברות מחדש יכול להתבצע שלא בכפייה, למשל במסגרת המרת דת או חזרה בתשובה/יציאה בשאלה. תאוריות חיברות ישנם חוקרים שעסקו בחיברות מנקודת מבטו של היחיד, דוגמת זיגמונד פרויד, ג'ורג' הרברט מיד וצ'ארלס הורטון קולי; חוקרים שעסקו בחיברות מנקודת מבטה של החברה, דוגמת אלקס אינקלס; וחוקרים שעסקו בחיברות בקשר שבין הפרט והחברה, דוגמת לורנס קוהלברג, ז'אן פיאז'ה והאוורד בקר. המחקר גם מצביע על 'חיברות לתפקידי מין', האופן שבו ילדים עוברים דפוס חיברות שונה בהתאם למגדר ובכך נשמרת חלוקת תפקידים/שאיפות/כוח בין נשים וגברים. ראו גם הומוסוציאליזציה אינדוקטרינציה הצבת גבולות סוציולוגיה - מונחים פסיכולוגיה התפתחותית - מונחים חינוך תרבות דיגיטלית קישורים חיצוניים Colin Stokes: How movies teach manhood – הרצאה מאתר TED על תהליך החברות דרך עולם הקולנוע - השקפה על תפקידי מגדר שריל סנדברג: מדוע יש מעט מדי נשים מנהיגות – השפעת תהליכי החברות המגדריים. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית הערות שוליים פסיכולוגיה חברתית פסיכולוגיה התפתחותית פסיכולוגיה חינוכית

חִבְרוּת, או סוֹצְיָאלִיזָצְיָה, הוא תהליך של התנסות חברתית ותרבותית מתמשכת, המקנה ליחיד דפוסים, כללים וערכי תרבות בחברה בה הוא חי. תהליך החיברות הוא תהליך בסיסי ואף קריטי לעיצוב האישיות, ההתנהלות הרגשית ודפוסי המחשבה של היחיד בחברה.תהליך החיברות מתחיל כבר בילדות, נמשך בגיל ההתבגרות, הבגרות, הזקנה וכך הלאה עד המוות. אין שלב בחיים בו תהליך החיברות נפסק והוא נחשב לתמידי.חשיבות החיברות הדברים הנחשבים למוסריים או מקובלים חברתית תלויים בהקשר התרבותי ולכן יש ללמוד אותם במהלך ההתפתחות.היחידים בחברה נוטלים חלק במבנים ובמוסדות חברתיים וכך הם לומדים את כללי ההתנהגות והערכים הרלוונטיים לאותה חברה. דרך פעילות הגומלין עם הזולת מגבש לו היחיד זהות יחידנית. ההנחה הרווחת היא כי אם לא יבוצע תהליך החיברות או לא יצלח, תיפגע התפתחותו האישית והחברתית של היחיד. תהליך החיברות מייצג שני תהליכים משלימים של הנחלה של מורשת חברתית ותרבותית מצד אחד ופיתוח האישיות מהצד האחר. מההיבט הפונקציונלי ניתן לומר שתהליך החיברות ממלא פונקציות כמו הקניית כללי נוהג ומשמעת בסיסיים הרלוונטיים לתרבות בה היחיד חי, נטיעת שאיפות ויצירת זהות משפחתית, קבוצתית ומינית. מההיבט הקונפליקטואלי ניתן לומר שתהליך החיברות מלמד את היחיד את הדפוסים הקיימים בחברה ובשל כך מנציח, ברוב המקרים, סטריאוטיפים וריבוד חברתי ומגדרי ואף מונע בחלק מהמקרים ניעות חברתית ושינוי של מצב סטטוס. כמו כן, יכול להיות מצב בו החברה תשדר מסרים סותרים וזהו מצב היכול ליצור בלבול ושבירה של הערכים החברתיים.סוכני חיברות תהליך החיברות מתבצע על ידי קבוצות שונות בהן נתקל היחיד במהלך חייו בהקשרים החברתיים השונים. סוכני החיברות העיקריים: משפחה - בשלב הילדות המשפחה היא סוכן החיברות העיקרי ביותר בשל היותה מרכז עולמו של הילד.ילדים קטנים תלויים כמעט לחלוטין באחרים והאחריות לסיפוק צורכיהם נופלת כמעט תמיד על כתפי הוריהם ובני משפחה אחרים. לפחות עד לתחילת הלימודים בבית הספר המשפחה היא גם המנחילה להם את ערכיה, עמדותיה ודעותיה הקדומות של התרבות לגבי עצמם ולגבי הזולת.בנוסף, המשפחה מעניקה לילדים גם עמדה חברתית. כלומר, ההורים מביאים את ילדיהם לא רק לעולם החומרי, אלא גם משבצים אותם בחברה מבחינת הגזע, האתניות, הדת והמעמד. בבוא הזמן יסודות אלה יהפכו לחלק מדימויו העצמי של הילד. בית ספר - בגן הילדים ובבית הספר מתבצעת הרחבה של עולמו ותחומי העניין של היחיד. בבית הספר לומד הילד על הכללים החברתיים הקולקטיביים ביחס לתחומי החיים השונים. קבוצת השווים - קבוצה חברתית המורכבת מבני אותו גיל ואותו סטטוס חברתי ותחומי עניין משותפים. תקשורת המונים - אמצעי התקשורת משמשים כגורם חשוב בתהליך החיברות, בשל חשיפת מסרים שונים ומגוונים היוצרים השפעה עצומה על העמדות וההתנהגות בקרב ארצות רבות.תהליך החברותתהליך החברות מתחיל בשנים הראשונות חיי האדם בהתאם להתפתחות החברתית שלו.למשחק תרומה חשובה לתהליך החברות משום שהוא מספק הזדמנויות לאינטראקציות חברתיות.דרך המשחק הילד יכול להפנים נורמות חברתיות ולשפר את כישוריו החברתיים, תוך שמירה על חוקים וכבוד הזולת.תהליך החברות ממשיך במסגרת מערכת החינוך ובתי הספר.חיברות ראשוני וחיברות משני על אף שבמהלך התבגרותו נחשף הנער למסגרות מחברות נוספות מלבד למשפחה כמו: מורים, מדריכים, חברים, תנועות נוער, כלי תקשורת ועוד. יש לזכור כי עשויים להיווצר השפעות באורחים שונים ולעיתים אפילו מנוגדים.המשפחה נבדלת מסוכנויות חיברות אחרות בכך שהנער עוד בהיותו ילד לומד בה להיות חבר בחברה בכללותה בשונה מתהליך החיברות המשני בה מודרך הנער על ידי המסגרות האחרות לעולם חברתי מסוים בלבד, ועל כן מכנים אנו את הלימוד בחיק המשפחה כחיברות ראשוני.סוגי חיברות חיברות מעמדי- ילדים ונערים, מבני מעמדות שונים, הנקבעים מרמת השייכות המשפחתית, מבינים לאחר זמן קצר מאוד להעריך את מעמדם בחברה ובהתאם לכך מפתחים אורח התנהגותי מתאים. הפערים החברתיים באים לידי ביטוי באמירות שונות כמו: " זכור, בני, מי אתה" או "אסור לי לשחק איתך", באופייה של הלמידה ותכניה, בבחירת החברים בכותלי בית הספר ואף באזורי המגורים הנבדלים אף הם מבחינה מעמדית.חיברות מגדרי - היא מכלול של תפיסות ותפקידים מיניים המונחלים לבן או לבת. זהו למעשה, התהליך, שבו היחיד מפתח את התכונות ההתנהגותיות ואת מאפייני האישיות המוגדרים מבחינה תרבותית כמתאימים למינו הביולוגי. חברות זו מהווה דוגמה להשפעה הכה רבה של החיברות על האישיות, מכוון שזהותם של הילדים נרכשת בעקבות התייחסות החברה כלפיהם, הציפיות התנהגותיות מהם, אמירת האמירות שנות כמו: "שיתנהג כמו "גבר" או "היא ממש מתנהגת כמו אישה קטנה" וכדומה. ולכן, כבר בהיותם מגיעים לבית הספר הם בעלי זהות מינית ברורה לחלוטין.חיברות-מחדש למרות העובדה שאדם סופג ערכים וכללים תרבותיים לאורך כל חייו, ישנה אפשרות ליחיד לשנות את הערכים שהפנים ולבצע טרנספורמציה אישיותית וחברתית. חיברות מחדש יכול להתבצע בכפייה, כמו במוסדות כוללניים דוגמת בית סוהר. חיברות מחדש יכול להתבצע שלא בכפייה, למשל במסגרת המרת דת או חזרה בתשובה/יציאה בשאלה.תאוריות חיברות ישנם חוקרים שעסקו בחיברות מנקודת מבטו של היחיד, דוגמת זיגמונד פרויד, ג'ורג' הרברט מיד וצ'ארלס הורטון קולי; חוקרים שעסקו בחיברות מנקודת מבטה של החברה, דוגמת אלקס אינקלס; וחוקרים שעסקו בחיברות בקשר שבין הפרט והחברה, דוגמת לורנס קוהלברג, ז'אן פיאז'ה והאוורד בקר. המחקר גם מצביע על 'חיברות לתפקידי מין', האופן שבו ילדים עוברים דפוס חיברות שונה בהתאם למגדר ובכך נשמרת חלוקת תפקידים/שאיפות/כוח בין נשים וגברים.ראו גם הומוסוציאליזציה אינדוקטרינציה הצבת גבולות סוציולוגיה - מונחים פסיכולוגיה התפתחותית - מונחים חינוך תרבות דיגיטליתקישורים חיצוניים Colin Stokes: How movies teach manhood – הרצאה מאתר TED על תהליך החברות דרך עולם הקולנוע - השקפה על תפקידי מגדר שריל סנדברג: מדוע יש מעט מדי נשים מנהיגות – השפעת תהליכי החברות המגדריים. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעבריתהערות שולייםפסיכולוגיה חברתיתפסיכולוגיה התפתחותיתפסיכולוגיה חינוכית

361

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3%20%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%A8

יוסף טרומפלדור

יוסף (אוסיה) טרוּמְפֶּלְדוֹר (ברוסית: Иосиф Владимирович (Вольфович) Трумпельдор, "יוסף ולדימירוביץ' (ווֹלפוביץ') טרומפלדור", נכתב גם תרומפלדור; 21 בנובמבר 1880, א' בטבת ה'תרמ"א – 1 במרץ 1920, י"ב באדר ה'תר"ף) היה לוחם יהודי, מנהיג ציוני סוציאליסטי וחלוץ. מהלך חייו, גבורתו ונפילתו בקרב תל חי הפכו אותו לדמות מופת ציונית ולגיבור לאומי. חייו הוריו אביו של יוסף טרומפלדור, ולדימיר וולף (זאב), נולד בשנת 1840 בעיר פרצ'ב שבפולין הקונגרסאית, בנו של הרב שמואל אשר. כשהיה בן 13, נחטף אביו כקנטוניסט לעבודת צבא האימפריה הרוסית ושירת שנים רבות כחובש קרבי. את שם המשפחה "טרומפלדור" נתנו לאב ככל הנראה הקצינים שהיו מפקדיו בצבא, בניסיון להשכיח ממנו את היהדות. למרות התנסויותיו הקשות לא התבולל האב כרבים מהקנטוניסטים האחרים, וסמוך לשחרורו מהצבא אף ערך במקום שירותו טקס הכנסת ספר תורה, שהדיו הגיעו עד לווילנה ופורסמו שם בעיתון "הכרמל". וולף נישא פעמיים. אשתו השנייה הייתה פדוסיה אקסלבנט, אשה משכילה, שהייתה רחוקה מהיהדות, ממנה נולדו לו שבעה ילדים, שהרביעי בהם היה יוסף. הוא חונך על ידי אביו לנאמנות ליהדות, לצאר, לצבא הרוסי ולמולדתו רוסיה. שפת הדיבור במשפחה הייתה רוסית, ולא יידיש כמקובל בקרב יהודי רוסיה באותה תקופה. ילדותו ונעוריו טרומפלדור נולד בפיאטיגורסק שבקווקז בא' בטבת תרמ"א (21 בנובמבר 1880 לפי הלוח היוליאני), וגדל בעיר רוסטוב. בגיל שבע למד זמן קצר בחדר ואחר כך בבית הספר העירוני ברוסטוב, שם הצטיין בלימודיו. בגיל 14 בהשפעת תורתו של טולסטוי הפך לצמחוני ופציפיסט. הוא ניגש לבחינות כדי להיכנס לבית הספר הריאלי, עבר אותן בהצלחה, אך לא התקבל בגלל הנומרוס קלאוזוס שהגביל את מספר היהודים שהורשו להתקבל לבתי הספר. בשל ההכרח ללמוד מקצוע חזר לפיאטיגורסק, אל אחיו הרמן שהיה רופא שיניים ושם למד רפואת שיניים. בשנת 1902 קיבל בעיר קאזאן דיפלומה ממשלתית כמרפא שיניים. טרומפלדור הושפע מהרצל, נעשה ציוני והקים בעירו חוג ציוני, אך פעילותו פסקה עקב גיוסו לצבא. טרומפלדור בצבא רוסיה ב־1902 גויס טרומפלדור לצבא. כטולסטויאני, הוא החזיק בהשקפות אנטי־מיליטריסטיות, אך החליט להתגייס כדי שלא יפרשו את הימנעותו כפחדנות יהודית. הוא הוצב בתחילה בגדוד הרגלים ה־76 של הקובאן שבסיסו היה בעיר טולצ'ין. שם התיידד עם דוד בלוצרקובסקי. עוד בראשית שרותו בצבא, החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו בדבר התיישבות בארץ ישראל. טרומפלדור התנדב לגדוד חיל הרגלים הסיבירי מס' 27 שיצא לפורט ארתור. עד מהרה פרצה מלחמת רוסיה–יפן. כבר בתחילת הקרבות התפרסם שמו של טרומפלדור כגיבור המצטיין בקור רוחו ובכוח עמידתו. עם נסיגת הכוחות הרוסיים למצודת פורט ארתור, זכה באות הצטיינות, צלב גאורגי הקדוש מדרגה 4, ובדרגת סמל. טרומפלדור התנדב ליחידת הקומנדו של הגדוד שעליה היו מוטלות המשימות המסוכנות ביותר והתקבל אליה. ביחידה זו נתקל באנטישמיות ולכן החליט להוכיח שוב את אומץ לבו. הוא נודע שוב, במעשי גבורה ואומץ לב נוכח פני האויב, וזכה להערכה רבה ביחידתו. ב־20 באוגוסט 1904 ריסק פגז את ידו השמאלית והרופאים קטעו אותה מעל המרפק. למרות פציעתו חזר לחזית, ובקשתו זו לחזור לחזית זכתה להוקרה מיוחדת. הוא הועלה לדרגת רב־סמל וזכה באות הצטיינות נוסף, צלב גאורגי הקדוש מדרגה 3, במסדר חגיגי שערך הגדוד לכבודו. הוא מונה למפקד המחלקה השלישית וזכה להערצתם של חייליו. ב־2 בינואר 1905 נכנעה פורט ארתור וטרומפלדור נלקח למחנה שבויים בטקאישי שביפן. טרומפלדור בשבי יפן השבויים הרוסיים ביפן זכו לתנאים טובים. הם חולקו למחנות על פי השתייכותם הדתית, כאשר מספר היהודים שנפלו בשבי היה 1,739 מתוך כ־70,000 שבויים רוסים. הפגישה עם היהודים השבויים עוררה אצל טרומפלדור רגשות לאומיים חזקים. הוא ייסד במחנה השבויים קופת הלוואות, בתי מלאכה, בתי ספר, ספרייה, להקת תיאטרון, ואף עסק בארגון צורכי דת כאשר פנה ליפנים בבקשה לסייע באפיית מצות, עסק בהשגת ספר תורה וטליתות ואף כתב כרטיסי ברכה לראש השנה. עיקר פעילותו הייתה בתחום הציוני. הוא ייסד אגודה ציונית בשם "בני ציון השבויים ביפן" (האגודה מנתה 120 חברים), הוציא שבועון ציוני ביידיש וברוסית בשם "דער יודישער לעבן" ('החיים היהודיים'), שהיה עורכו ומחבר רוב מאמריו. בשבי החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו על הקמת מושבות עובדים שיתופיות בארץ ישראל. כדי לקבל עזרה בהגשמת רעיונותיו פנה טרומפלדור במכתב מן השבי למנחם אוסישקין. הוא תכנן לעלות לארץ ישראל ביחד עם עשרה אנשים מובחרים אותם בחר בקפידה ולייסד שם התיישבות חדשה. בהתלהבותו סייע טרומפלדור לייסד אגודה ציונית בקרב הקהילה היהודית הזעירה שביפן עצמה. טרומפלדור זכה לאהדה ולהערצה רבים בקרב השבויים, היהודים ושאינם יהודים. לאחר חתימת הסכם פורטסמות' היה טרומפלדור מן הראשונים להשתחרר מן השבי. ידידיו סיפרו כי אלפים באו להיפרד ממנו במחנה השבויים, נשאו אותו על כפיים והריעו: . טרומפלדור ברוסיה לאחר השחרור ב־1906 קיבל טרומפלדור דרגת קצונה ואותות הצטיינות רבים. הצארינה ענדה לו את המדליות בנוכחות הצאר באופן אישי ונתנה לו מתנה – יד תותבת. בנוסף, הציעו לו להרשם לאקדמיה הצבאית ולהמשיך בקריירה צבאית, אולם טרומפלדור היה כבר רחוק מענייני הצבא הרוסי, והחל מיד להתכונן במרץ ליעוד שבחר לעצמו – יישוב ארץ ישראל. בשנים הבאות עסק טרומפלדור בהשלמת השכלתו. ראשית הגיע לסנקט פטרבורג כדי להשלים את תעודת הבגרות, ואחר כך למד משפטים באוניברסיטה (כאשר לא יכול היה לעסוק בריפוי שיניים). הוא עסק במתן שיעורים פרטיים ובכתיבה עיתונאית והתקיים מפנסיה (צנועה ביותר) שקיבל מן המדינה כנכה מלחמה. הוא סיים את לימודיו בהצלחה באביב 1912. באותה עת עסק גם בשכלול רעיונותיו להקמת יישובים שיתופיים, על פי עקרונות סוציאליסטיים, בארץ ישראל. ידידו ושותפו לדרך ולהכנות האידאולוגיות והמעשיות לעלייה היה צבי שץ מהעיר רומני. בשנת 1911 הצליח טרומפלדור לארגן את ועידת רומני שבה נוסדה תנועת "החלוץ", שבעקבותיה יצאה לאור החוברת הראשונה בדבר הקמת "המושבות השיתופיות בארץ". החוברת נקראה "פרוגרמת רומני" ע"ש העיר בה התקיימה. בוועידה זו השתתפו רק שבעה אנשים, ביניהם זלמן ליפשיץ ודוד צירקין, שהיו לאחר מכן ממייסדי עין חרוד. לאחר הוועידה עסק בהכנות מעשיות לקראת עלייה לארץ ישראל. במכתב שכתב באותה התקופה לאחיו שמואל, הוא כתב, בין היתר מעין נבואה שהגשימה את עצמה: טרומפלדור בארץ ישראל לראשונה בשנת 1912, מיד עם סיום לימודיו, יצא טרומפלדור יחד עם חבורת סטודנטים לנסות להקים מושבה שיתופית בארץ. הרעיון של טרומפלדור היה להקים "מושבה קומוניסטית" שכן ראה את עקרון השיתוף המלא בעבודה וברכוש כהכרחי למען יישוב הארץ. הוא שאף להקים יישוב שיתופי ללא כל תמיכה או עזרה ממוסדות חיצוניים אלא על בסיס כלכלי בלבד. הגרעין עלה לארץ ישראל, הגיע לדגניה א והשתלב בעבודה בקבוצה. ביומן סידור העבודה של דגניה רשומים שמותיהם של טרומפלדור ושל חבריו. לאחר מספר שבועות עבר הגרעין שמנה כ־15 חברים וחברות לחוות מגדל. הם נקראו "הקומונה המגדלאית". העבודה שם לוותה בבעיות רבות. הפועלים לא התמידו בעבודתם והתפוקה הייתה נמוכה. דרישותיו של טרומפלדור מעצמו ומאחרים היו קשות והתנאים היו מעל לכוחם של הצעירים. לאחר כשנה וחצי של עבודה מפרכת התפרקה הקומונה. טרומפלדור עצמו נהנה מהעבודה הקשה ומחיי הקומונה. יעל גורדון, שהייתה תלמידה בחוות העלמות של חנה מייזל, סיפרה על מנהגיו של טרומפלדור בעבודה ולאחריה – כיצד לימדוהו הבנות את ריקוד ההורה, אותה רקד בקלילות וכיצד היו מטיילים בשבתות לוואדי אל־עמוד – והוא תמיד בראש, מטפס על הסלעים כנער ומתנצל על כושרו הפיזי שנרכש בטיפוס על הרי הקווקז בעיר מולדתו פיאטיגורסק. עם פירוק "הקומונה המגדלאית" חזר טרומפלדור לדגניה (שנקראה לימים "דגניה א'") שם עבד בפלחה כשנה שלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חברי דגניה שיבחוהו על תפקודו למרות היותו גידם. בתקופת שהייתו בדגניה הוא היה צמחוני. חברי דגניה ציינו גם שהוא בלט בגישה בלתי מתפשרת בוויכוחים בנושאים רעיוניים. ב־1913 נשלח כנציג לקונגרס הציוני ה־11, בדרכו חזרה עבר דרך רוסיה, בניסיון לגייס אנשים נוספים לרעיונותיו. בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. טרומפלדור שהיה נתין וקצין רוסי, סירב להתעת'מן, עזב את הארץ וגלה למצרים. בניגוד לרוב חברי דגניה שקיבלו על עצמם את נתינות האימפריה העות'מאנית, חשש טרומפלדור מניצחון גרמני וייחל לניצחון מדינות ההסכמה. גדוד נהגי הפרדות והפעילות להקמת גדוד יהודי לוחם בגלותו במצרים, בשנת 1914, פנה אל טרומפלדור זאב ז'בוטינסקי שהגיע לשם, בהצעה לשיתוף פעולה בהקמת גדוד של מתנדבים שיעמידו עצמם לרשות ממשלת בריטניה ויצטרף למאמץ המלחמתי הבריטי ול"שחרור" ארץ ישראל. הבריטים סירבו להצעה להקים יחידה יהודית לוחמת, והסכימו רק להקמת יחידה של מובילי פרדות שתישלח לחזית טורקית כלשהי. טרומפלדור היה בין תומכי ומקימי "גדוד נהגי הפרדות". כמפקד הגדוד מונה הקולונל האירי ג'ון פיטרסון וטרומפלדור מונה לסגנו, בדרגת קפטן (סרן). הגדוד הועבר לגליפולי שם השתתף ככוח עזר להעברת אספקה לכוחות אנזא"ק (גייסות מאוסטרליה ומניו זילנד). טרומפלדור ביצע גם בגליפולי מעשי גבורה ואף נפצע בכתפו מכדור רובה. טרומפלדור היה הרוח החיה בגדוד. הגדוד שסבל מבעיות משמעת קשות, לרבות ניסיונות עריקה ומרד, מורל נמוך ותפקוד ירוד, החזיק מעמד, בקושי, בזכות השפעתו ודאגתו לאנשי הגדוד. פרשה שהשפיעה על טרומפלדור קשות באותה תקופה הייתה המלקות והעונשים הגופניים האכזריים שקיבלו החיילים היהודים מידי הקצינים הבריטיים. בנובמבר 1915 התמנה טרומפלדור למפקד הגדוד בפועל, אולם חודש לאחר מכן החליטו הבריטים לפזר את הגדוד. שרידי הגדוד – אלה שלא חלו, ערקו או מתו – חזרו למצרים. טרומפלדור עשה מאמצים נואשים לשמר את הגדוד למרות התפוררותו המוסרית, העריקות, מעשי פשע ויחסם העוין והמתנכר של הבריטים. עם שחרורם, הפגינו אנשי הגדוד הרעבים בדרישה שיקבלו עבודה או שיינתן להם להגר לארצות הברית. באלכסנדריה, עם שובו מגליפולי, לקח טרומפלדור שיעורים בצרפתית מפירה (אסתר) רוזוב, בת למשפחת פרדסנים אמידה מראשוני פתח תקווה, שגורשו גם הם למצרים משום שהיו בעלי נתינות הזרה. פירה, בת 22, שהייתה צעירה מטרומפלדור ב־13 שנים, הפכה חיש מהר לאהובתו וארוסתו, והוא חלק עמה במשך כמה שנים את כל סודותיו ורגשותיו, וכתב לה במהלך המלחמה מכתבים רבים המתארים את חוויותיו. באוקטובר 1916, לאחר שנואש ממאמציו להקים את הגדוד מחדש, יצא טרומפלדור ללונדון כדי לסייע לזאב ז'בוטינסקי בהקמת גדוד יהודי לוחם. למאמצים אלה היו שותפים גם דוד בן-גוריון, יצחק בן־צבי ופנחס רוטנברג. ז'בוטינסקי קיווה כי יהודי בריטניה יתגייסו בהמוניהם לגדוד יהודי בצבא, וחש כי טרומפלדור, ששמו כגיבור יצא לפניו, יוכל לסייע לו בגיוס מתנדבים, אולם בפועל נחל ניסיון הגיוס כישלון חרוץ. טרומפלדור וז'בוטינסקי נתקלו בגילויי עוינות קשים ואף אלימים מצד הקהילה היהודית שסירבה להתגייס. טרומפלדור המשיך, למרות הקשיים, בניסיונותיו לגייס תמיכה לרעיון הגדוד. הוא נפגש עם חיים ויצמן, ועם מתנגדיו החריפים של רעיון הגדוד כמו הרב יוסף צבי הרץ, הרב הראשי של הממלכה המאוחדת, אחד העם, ונחום סוקולוב שראו בהקמת גדוד של חיילים יהודיים מהלך שאינו ראוי ואינו "יהודי". בדצמבר 1916 הגיעו ללונדון 120 איש משרידי גדוד נהגי הפרדות שטרומפלדור הצליח לשכנעם להתגייס לצבא הבריטי. אלה היוו בסופו של דבר את הגרעין לגדוד העברי, שאותו הצליח ז'בוטינסקי, בסיועו הפעיל של טרומפלדור, להקים בעמל רב ולאחר ניסיונות שכנוע מרובים ב־1917. טרומפלדור, שלא יכול היה להתגייס לגדוד עקב היותו נכה ונתין זר, יצא לרוסיה בעקבות מהפכת פברואר. ברוסיה בשנות המהפכה ביוני 1917 חזר טרומפלדור לרוסיה כדי לפעול שם למען הציונות וארץ ישראל. שאיפתו הפעם הייתה לגייס כוח יהודי של מאה אלף איש שיישלח לחזית קווקז או פרס ויגיע משם לארץ ישראל. הממשלה הזמנית של רוסיה ראתה בעין יפה את תוכניתו הגרנדיוזית של טרומפלדור, אולם הממסד היהודי והציוני ברוסיה הסתייג מהרעיון (באותה התקופה נחל הצבא הרוסי מפלות בכל החזיתות והסיכוי של מוות בחזית היה גבוה). לנוכח הסכנה ההולכת וגדלה של הפיכה בולשביקית והפרעות שהיו צפויות להתחולל כתוצאה מכך ביהודים, עבר טרומפלדור לארגן הגנה עצמית ליהודים, כמשימה ראשונה ודחופה. בדצמבר 1917 קיבל טרומפלדור רישיון מהממשלה הבולשביקית, להקים גדוד יהודי בן 1,000 איש בפטרוגרד. הרעיון נתקל בהתנגדות בקרב היהודים שחששו מפני נקיטת עמדה במלחמת האזרחים המתפתחת בין הבולשביקים לתנועה הלבנה. רק כ־20 איש התגייסו לגדוד והוא פורק כעבור כחודשיים. טרומפלדור המשיך להיות פעיל בארגון הגנה עצמית ליהודים בדרום רוסיה במסגרת הקומיסריון היהודי שהיה אנטי ציוני, אולם הניסיונות לא עלו יפה. יחידות ההגנה העצמית היהודיות עוררו את חמתם של הפורעים הקוזאקים וה"לבנים", ורק הצבא האדום וצבא הקיסרות הגרמנית שהשתלט על חלקים גדולים של רוסיה, סייעו ליהודים. פעילותו בארגון "החלוץ" בעקבות מהפכת פברואר חלה תחייה והתעוררות בתנועה הציונית ברוסיה. מספר החברים "שוקלי השקל" היה למעלה ממאה וארבעים אלף, ועשרות אלפי בני נוער שאפו לעלות לארץ ישראל. ברית "החלוץ" העולמית ריכזה את הצעירים המעוניינים לעלות לארץ ישראל ולהיות חלוצים. בתחילת 1918 נכנס טרומפלדור לפעולה בתנועה. הוא עסק באינטנסיביות בניסוח תוכניות מעשיות להקמת קומונות, למעשה קיבוצים, בארץ ישראל, להקמת ארגון צבאי חלוצי, הסתדרות עובדים, ועלייה לארץ. התנועה אמצה רבים מרעיונותיו של טרומפלדור ובחרה בו, בוועידתה הראשונה, ליושב ראש התנועה. טרומפלדור ארגן בפטרוגרד "הכשרה" של עובדים חקלאיים, קופת מלווה, מועדון ומעון משותף. לאחר מכן יצא לחצי האי קרים וארגן גם בו פעילויות של החלוץ. באוגוסט 1919 יצא שוב לארץ ישראל. חזרתו לארץ בדרכו לארץ ישראל התעכב טרומפלדור באיסטנבול ("קושטא" בפי אנשי התקופה). גם שם, כדרכו, סייע לחלוצים הממתינים לעלייתם לארץ בתעסוקה ובפעילויות רווחה שונות. שם פגש את העריק הרוסי, רב חובל אריה באייבסקי, והשניים היו לחברים. בסוף אוקטובר 1919 חזר טרומפלדור ארצה. כמה חודשים אחריו במרץ 1920, הגיע באייבסקי לנמל יפו והצטרף לחבורת החלוץ שהפנתה אותו אל ועדת המים. בארץ חיכתה לו ארוסתו, פירה רוזוב, אולם כאשר הגיע, ניתק הקשר ביניהם, ככל הנראה בגלל קשר שרקם טרומפלדור בחצי האי קרים עם צעירה אחרת – אמה (נחמה) ציפקין. ז'בוטינסקי קיבל את פניו של טרומפלדור בהתלהבות. הייתה זו תקופה סוערת ביותר בארץ. ועד הצירים נכשל בניסיונותיו לקלוט את משתחררי הגדודים העבריים ולעודד התיישבות. ההסתדרות הציונית לא זו בלבד שלא עודדה עלייה המונית, אלא אף לא הצליחה לקלוט את מכסת העולים הקטנה שהקצו לה השלטונות הבריטיים. במצב עניינים זה הגיע טרומפלדור ארצה. הוא עזר בהכנות לעליית חברי "החלוץ" מרוסיה ומטורקיה. היה שותף לתכנון הקמתו של צי עברי בארץ ישראל ולרכישתה של אוניית משא עברית שתשמש את חלוצי התנועה מהקווקז ללימוד ימאות ולכיבוש העבודה בים. הוא היה שותף לתוכנית יישוב כפרי דיג לאורך חופיה עם חלוצי תנועתו, שילמדו מדייגים סובוטניקים שנקראו לשם כך מאזור אסטרחן שבקווקז. הוא צפה בסלידה במריבות המפלגתיות בין אחדות העבודה והפועל הצעיר, ועל כך כתב: טרומפלדור שאף לאיחוד כל הפועלים תחת מפלגה אחת כדי שיוכלו להיאבק יחד על זכויות הפועלים בארץ ישראל. הוא פרסם "קול קורא" בעניין שזכה לתהודה רבה, אך לא הצליח לשכנע את הפועל הצעיר להתאחד עם אחדות העבודה. אלא שבהשפעת הקול הקורא התכנסה, לאחר מותו, בחנוכה 1920, הוועידה שייסדה את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל. הוא קרא להגברת העלייה ארצה: בעיצומו של מאבקו לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, ביקש ישראל שוחט, מראשי ארגון השומר, מטרומפלדור לצאת לגליל העליון ולבדוק במקום מה מתרחש שם. מאורעות תל חי עוד ב־1916 נחתם הסכם חשאי בין הממלכה המאוחדת לבין צרפת בדבר חלוקת האימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. לפי הסכם זה, הידוע בשם הסכם סייקס–פיקו, נכלל צפון הגליל (כולל אצבע הגליל) בתחום השפעתה של צרפת. ההסכם אושר מחדש בספטמבר 1919, בתור הסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת. לפי הסכם זה, פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה שליד אגם החולה (מעט צפונה מאילת השחר של היום). צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים, אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף באזור צידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור, שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. ארבעה יישובים יהודיים שהיו באזור הצרפתי נקלעו לתוך מאורעות אלה: המושבה מטולה, הקבוצות תל חי וכפר גלעדי, וקבוצת מייסדי המושב חמארה. בהנהגת היישוב התנהל ויכוח האם לפנות את היישובים הללו ולהעביר את אנשיהם לשטח המנדט הבריטי או להמשיך ולהאחז בקרקע. לבסוף הוחלט שלא להחליט וכך נשארו היישובים בשטח הצרפתי. בתחילה לא פגעו הערבים ביישובים היהודים, אולם בהמשך השתנה המצב. ב־15 בנובמבר 1919 חדרו בדואים מחופשים לז'נדרמים צרפתיים לכפר גלעדי, החרימו נשק ושדדו כסף ורכוש. ב־12 בדצמבר, תקפו את תל חי והרגו את שניאור שפושניק, תושב פתח תקווה. ב־17 בדצמבר התחוללה התקפה נוספת בה הכירו אנשי תל חי בנחיתותם הצבאית מול המורדים והמתינו לבאות. תגבורות קטנות של מספר אנשים ורובים הגיעו למקום. דוד בן-גוריון ביקש מטרומפלדור לארגן את הגנת היישובים ולדווח על המצב. טרומפלדור הגיע לתל חי בסוף דצמבר 1919. תקיפות הבדואים נמשכו. באחד האירועים נתפסו טרומפלדור ואנשיו, נשדדו ובגדיהם הופשטו מעליהם. בעקבות התקיפות ננטש המושב חמארה ולא הוקם יותר. ב־4 בינואר 1920 תקפו הבדואים את חמארה שבה שהה באותה עת כוח צרפתי וזה נסוג למטולה. הבדואים העלו את חמארה באש. בעקבות נסיגת הצרפתים גבר חששם של מגיני תל חי שעליהם פיקד טרומפלדור. תסכולם גבר בשל העזרה המועטת שקיבלו ממוסדות היישוב החלשים וועד ההגנה שהיה אז בחיתוליו. ב־8 בינואר הוציאו מגיני הגליל כרוז שבו היה כתוב בין היתר: בהמשך החודש הגיע כוח צרפתי גדול למטולה, תושביה היהודים עזבוה והכוח הרס ובזז את המושבה לחלוטין. בתחילת פברואר נסוגו הצרפתים ממטולה והמצב באזור הלך והחמיר. ב־9 בפברואר 1920 כתב טרומפלדור לוועד ההגנה מאיילת השחר, כי מנהיגי הערבים קיבלו החלטה "להחריב ולהשמיד את היישוב היהודי בגליל העליון". טרומפלדור שלח למנהיגי היישוב בקשה לתגבר את הכוחות ולשלוח אספקה בדחיפות: ועד הפועלים ביפו כינס אספה, שבה השתתפו דוד בן-גוריון, אז"ר, אברהם הרצפלד, ושמואל הפטר, ובה הוחלט על תגבור הכוחות בצפון, אולם מספר האנשים שנשלחו היה מועט. ב־23 בפברואר 1920 התכנס ועד ההגנה הזמני לדיון בנושא הגנת הגליל העליון. נציגי מפלגות הפועלים ובראשם ברל כצנלסון תמכו בתגבור המגינים; בעוד שנציגי ה"אזרחים" פסחו על שתי הסעיפים משום שחששו מעימות עם הערבים. ז'בוטינסקי טען, כי אין סיכוי מעשי להגן על היישובים והציע להחזיר את כל הנמצאים באזור הצרפתי לתחום הבריטי. האספה החליטה להמשיך ולהגן על היישובים. הוחלט להקים ועדה שתארגן את ההגנה ותציל את הנקודות אולם עד שזו הגיעה לאיילת השחר כבר היה מאוחר מדי. ביום י"א באדר תר"פ, 1 במרץ 1920, הגיעו ערבים למקום ובקשו להיכנס כדי לבדוק אם אין ביישוב חיילים צרפתים. הותר להם להיכנס, אולם אז החליטו הערבים להחרים את נשקם של אנשי תל חי. כשניסו לקחת את נשקה של דבורה דרכלר בכוח, פקד טרומפלדור לפתוח באש על התוקפים, מיד לאחר מכן פרצו חילופי יריות, וטרומפלדור נפגע קשה בבטנו. האנשים סביבו חששו לחבוש את פצעיו, כיוון שלא היו בעלי הכשרה רפואית; הוא ציווה להביא לו מים, רחץ את ידו, הכניס את מעיו לתוך בטנו ונחבש. בינתיים נסוגו התוקפים זמנית וטרומפלדור מסר את הפיקוד לפנחס שניאורסון. הקרב נמשך כאשר חלק מן הערבים התבצרו בעליית הגג של תל חי. לשני הצדדים היו אבדות, ובאמצע הקרב הוכרזה הפוגה שבה פינו הערבים את הרוגיהם ופצועיהם. מגיני תל חי הצליחו בהמשך להשליך רימוני יד ולסלק את התוקפים, אולם לנוכח האבדות הכבדות והתמעטות התחמושת, התקבלה החלטה לנטוש את תל־חי ולסגת. ההתפנות עם הפצועים וגופות המתים מחצר תל־חי נעשתה בליל גשם סוחף והדרך הייתה מלאה בוץ. בדרך לכפר גלעדי הביע טרומפלדור את תחושתו הרגועה למול המוות. על־פי כמה עדויות ענה טרומפלדור הפצוע לשאלה לשלומו: "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ" או משפט בעל תוכן דומה. ייתכן כי אמירתו זו מקורה בפתגם לטיני נודע: "מתוק ומהולל למות למען המולדת". אמירתו זו של טרומפלדור הפכה למושג וסמל, נערץ וגם שנוי במחלוקת, בתרבות ישראל. הסופר יוסף חיים ברנר כתב בעקבות מאורעות תל חי: . גם ההוגה החרדי-ציוני הרב יששכר שלמה טייכטל משבח בספרו אם הבנים שמחה את החלוצים בוני הארץ, "כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ, כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערבים, וכמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: אין דבר טוב (מ)למות בעד ארצנו". ברבות הימים נטען כי נוסח דבריו המקורי של טרומפלדור היה: "טוב למות בעד ארץ", אך אלו ששמעו את הדברים מפיו שינו מעט את הנוסח לעברית תקינה יותר. בשעה שהגיעה הקבוצה לכפר גלעדי טרומפלדור כבר לא היה בחיים. אנשי כפר גלעדי חששו שהתקפת הערבים והבדואים תמשיך אליהם, לא הניחו למגיני תל־חי לישון תחת קורת גגם. הם קברו את גופות הלוחמים בקבר אחים זמני. לאחר שנים, הועברו שרידי הגופות אל בית העלמין בכפר גלעדי. , לאחר שראו המון רוכבים ורגלים נערכים להתקפה עליהם. "אצבע הגליל" נותרה ריקה מיהודים למשך כמה חודשים. ביולי 1920 גירשו הצרפתים את פייסל מדמשק, ובדצמבר 1920 חתמו צרפת ואנגליה על הסכם לפיו הועברה אצבע הגליל לתחום השלטון הבריטי. עוד לפני כן חזרו האיכרים למטולה ואנשי "השומר" וגדוד העבודה לכפר גלעדי, ואחר לתל־חי. הנצחתו לזכרם של טרומפלדור וחבריו נישאו הספדים משני צדי הקשת הפוליטית. הידועים שבהם הם "תל חי" מאת זאב ז'בוטינסקי, מכונן הציונות הרוויזיוניסטית, שמונה ימים לאחר הקרב, ו"יזכור עם ישראל" מאת ברל כצנלסון, מראשי הציונות הסוציאליסטית. סיפור גבורתו ומותו של טרומפלדור היה לפרשת יסוד שעליה חונכו דורות. מותו בהגנה על תל חי הפך מיד לסמל של עמידת היהודים על נפשם, בניגוד להריגתם בפוגרומים ללא התנגדות. עליו ועל שאר הנופלים בתל־חי נשאו הספדים המנהיגים ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, יוסף חיים ברנר ורבים אחרים. אחד מחלומותיו של טרומפלדור לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, הוגשם לזכרו ב־9 בדצמבר 1920, בהקמת הסתדרות העובדים. חניכיו של טרומפלדור בתנועת "החלוץ" הקימו על שמו ארגון חלוצים וחלוצות בארץ ישראל, בשם גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור או בקיצור גדוד העבודה. הגדוד הוקם בידי שמונים ושמונה חברים, באזכרה במלאת חצי שנה למותו בי"א באלול תר"ף 25 באוגוסט 1920 במחנה ליד חמי טבריה. על שם טרומפלדור נקרא קיבוץ תל יוסף, שהקימו אנשי גדוד העבודה. בקיבוץ נמצא מוזיאון "בית טרומפלדור" שבו הייתה גם ידו התותבת של טרומפלדור, אשר הועברה לארכיון הציוני במלאת 100 שנה למותו. על שמו רחוב בירושלים ובתל אביב (ובגלל המיקום, גם בית העלמין הידוע כבית הקברות טרומפלדור), שני רחובות בחיפה (יוסף הגידם בהדר הכרמל ושדרות טרומפלדור בנווה שאנן) וכן רחובות ובתי ספר ביישובים רבים בישראל. שכונה בתל אביב ושכונה בנהריה נושאות שמו של טרומפלדור. זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הרוויזיוניסטים וחברו הקרוב של טרומפלדור, הקים תנועת נוער על שמו – בית"ר: ברית יוסף תרומפלדור. ז'בוטינסקי העריץ את טרומפלדור ותיאר את דרכם המשותפת. על מנת לשמר את הנוטריקון, מאייתים בית"רים עד היום את השם 'תרומפלדור' ב־ת'. על סיפור תל־חי, חיבר ז'בוטינסקי את שיר אסירי עכו. קריית שמונה, הסמוכה למקום מותם וקבורתם של טרומפלדור ושבעת חבריו שנהרגו בתל חי, קרויה על שמם. בתחילה נקרא שמה קריית יוסף, על שמו של טרומפלדור על טרומפלדור נכתבו שירים וסיפורים לרוב. בשירו של אברהם ברוידס 'בגליל' נאמר: המלחין עמנואל עמירן, כתב יצירה על שמו ולזכרו: בשם יוסף הגלילי, אשר פותחת במילים: באביב 1920 הקריא אבא שנלר (לימים אבא חושי) לראשונה בוועידת "השומר הצעיר" בלבוב את מילות השיר שחיבר בהשראת עמידת הגבורה של יוסף טרומפלדור וחבריו בחצר תל־חי: יוסף טרומפלדור קבור בבית הקברות של כפר גלעדי, סמוך לקברי השומר, בקבר אחים, יחד עם שבעת הלוחמים והלוחמות הנוספים שנהרגו בתל־חי. מעל קברם הוצב פסל "האריה השואג" ועליו האמרה "טוב למות בעד ארצנו". בכל שנה עולים בי"א באדר תלמידי בתי ספר וחברי תנועות נוער אל הקבר על מנת לציין את הקרב ואת אשר הוא מסמל בטקס ממלכתי, שבו משתתף נציג הממשלה.. כתביו מחיי יוסף טרומפלדור: קובץ מכתבים וקטעי רשימות, יפו: הסתדרות העובדים העברים בא"י, תרפ"ב: מהדורה ב, מורחבת; ערוכה בידי מנחם פוזננסקי, תל אביב: עם עובד, תש"ה אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל – כרך ב': פרק צ"ח, יוסף טרומפלדור, בגדוד נהגי הפרידות, 1915, עמ' 1042–1047 – המשא ומתן עם המפקדה הבריטית במצרים, הגיוס לגדוד, ההפלגה לחזית, בגליפולי פרק ק"ז, יוסף טרומפלדור, ההגנה על ישובי הגליל העליון, 1920, עמ' 1133–1156 לקריאה נוספת ספרות יפה נילי לוצקי, חלוץ שכזה – יוסף טרומפלדור, תל אביב: המח’ לחינוך והדרכה – בית"ר ארץ ישראל, תש"ל פסח בן־עמרם (ליפובצקי), יוסף טרומפלדור – אישיותו, חייו, פעולותיו, מהדורה 1: סמל, קובנה, תרפ"ד; מהדורה 2: המחלקה לענייני נוער של ההסתדרות הציונית העולמית, תש"ז; מהדורה 3: מפעלי תרבות וחינוך, הסתדרות הנוער העובד, תל אביב, 1967. מהדורה מקוצרת: הסתדרות הנוער העובד, תר"ץ, תש"ז, תשכ"ז נחום בנארי, אליעזר כנעני (עורכים), יוסף טרומפלדור: פעלו ותקופתו, (תל אביב) : תרבות וחינוך, (תש"ך) הארי הגלילי: תר"פ-תש"ה, [ירושלים]: מחלקת התרבות והתעמולה של נציבות בית"ר בארץ ישראל, תש"ה יוסף תרומפלדור: ח"י שנים למותו מות גבורים בתל־חי, תר"פ - י"א אדר - תרצ"ח, קרן תל־חי בארץ־ישראל, תרצ"ח אוריאל אופק, גיבור חידה, תל אביב: הוצאת יוסף שרברק, 1970 משה נחמני, הגיבור הלאומי: פרקים בחייו של יוסף טרומפלדור, ירושלים, תש"פ אושרת אסייג-לופז, על משכבי בלילות, תל אביב 2022 ביידיש ב’ וויינשטאק, יוסף טרומפעלדאר: (די לעבענס־געשיכטע פון א פערזענלעכקייט), בוענאס איירעס: דרוק, 1935 אהרון פרופס, דאס לעבען פון יוסף תרומפלדור, וורשה: תרצ"ד תל חי: צום צענטן יאר־טאג פון יוסף טרומפעלדאר און זיינע חברים, ורשה: (החלוץ), 1930 אברהם ליובס, צום ניינטן יארצייט פון יוסף טרומפעלדאר, ווארשע: (דפוס רענאמא), 1929 מחקרים בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, חלק א', ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית שליד ההסתדרות הציונית ומערכות, 1964. שולמית לסקוב, טרומפלדור: סיפור חייו, חיפה: שקמונה, 1972. מהדורה ב', מתוקנת ומורחבת, ירושלים: כתר, 1982. (ביוגרפיה) מרדכי נאור, היום שבו נפלה תל־חי, להגן או לעזוב..., "דרך ארץ־עם חי בנופיו", עורכת: עירית זהרוני, קצין חינוך ראשי – "במחנה", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ה, 1984, עמודים 272–279 נקדימון רוגל, תל־חי חזית בלי עורף, הוצאת יריב–הדר שמעון קושניר, איש מארץ תל־חי, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ד 1974 באתר פרויקט בן יהודה מנחם פוזננסקי, מחיי יוסף טרומפלדור, תל אביב: הוצאת עם עובד מרדכי נאור, זלמן בלחובסקי – איש תל חי, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2009 קישורים חיצוניים השוואה בין טרומפלדור וז'בוטינסקי, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית אורי קציר, הקומוניסט של בית"ר , בבלוג אפלטון האתר ההיסטורי חצר תל חי שאול אביגור, שלושה שבועות בהגנת תל חי במחיצתו של יוסף טרומפלדור אוסיה – מבחר מכתבי יוסף טרומפלדור, ביומן הרשת עמדת תצפית יעקב גרוס, סרטון טרומפלדור במגדל, 1913, באתר יוטיוב ארכיון בית טרומפלדור באתר "אז – רשת ארכיוני ישראל" של הספרייה הלאומית קובי דנה, יוסף טרומפלדור – מקראת לימוד, שבעים פנים לציונות, 2018 אלי אשד, יוסף הגלילי-הגיבור קטוע היד בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", פברואר 2020 זיכרונותיי מחברי טרומפלדור, עולם קטן מאמרים וכתבות על יוסף טרומפלדור בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית יצחק נוי, הסכת עולמי עם יצחק נוי - "טרומפלדור - הגיבור של כולם", באתר כאן הסכתים, 16 במרס 2020 יעל זרובבל, אמיר גולדשטיין (עורכים), תל-חי:1920-2020- בין היסטוריה לזיכרון, ירושלים, יד בן-צבי, 2020. טרומפלדור - הגיבור של כולם, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן הערות שוליים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה פעילים ציונים ברוסיה יהודים בצבא האימפריה הרוסית אנשי צבא רוסים יהודים רוסים אישים במלחמת רוסיה–יפן מערכת גליפולי נכים רוסים שבויי צבא רוסיה מקבלי צלב גיאורגי (האימפריה הרוסית) לוחמי הגדודים העבריים גדוד נהגי הפרדות אנשי העלייה השנייה אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי רופאי שיניים יהודים צמחונים ארץ-ישראלים חללי תל חי אישים שהונצחו על בולי ישראל אישים שעל שמם יישובים בישראל ארץ-ישראלים שנולדו ב-1880 ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1920

יוסף (אוסיה) טרוּמְפֶּלְדוֹר (ברוסית: Иосиф Владимирович (Вольфович) Трумпельдор, "יוסף ולדימירוביץ' (ווֹלפוביץ') טרומפלדור", נכתב גם תרומפלדור; 21 בנובמבר 1880, א' בטבת ה'תרמ"א – 1 במרץ 1920, י"ב באדר ה'תר"ף) היה לוחם יהודי, מנהיג ציוני סוציאליסטי וחלוץ. מהלך חייו, גבורתו ונפילתו בקרב תל חי הפכו אותו לדמות מופת ציונית ולגיבור לאומי.חייוהוריואביו של יוסף טרומפלדור, ולדימיר וולף (זאב), נולד בשנת 1840 בעיר פרצ'ב שבפולין הקונגרסאית, בנו של הרב שמואל אשר. כשהיה בן 13, נחטף אביו כקנטוניסט לעבודת צבא האימפריה הרוסית ושירת שנים רבות כחובש קרבי. את שם המשפחה "טרומפלדור" נתנו לאב ככל הנראה הקצינים שהיו מפקדיו בצבא, בניסיון להשכיח ממנו את היהדות. למרות התנסויותיו הקשות לא התבולל האב כרבים מהקנטוניסטים האחרים, וסמוך לשחרורו מהצבא אף ערך במקום שירותו טקס הכנסת ספר תורה, שהדיו הגיעו עד לווילנה ופורסמו שם בעיתון "הכרמל".וולף נישא פעמיים. אשתו השנייה הייתה פדוסיה אקסלבנט, אשה משכילה, שהייתה רחוקה מהיהדות, ממנה נולדו לו שבעה ילדים, שהרביעי בהם היה יוסף. הוא חונך על ידי אביו לנאמנות ליהדות, לצאר, לצבא הרוסי ולמולדתו רוסיה. שפת הדיבור במשפחה הייתה רוסית, ולא יידיש כמקובל בקרב יהודי רוסיה באותה תקופה.ילדותו ונעוריוטרומפלדור נולד בפיאטיגורסק שבקווקז בא' בטבת תרמ"א (21 בנובמבר 1880 לפי הלוח היוליאני), וגדל בעיר רוסטוב. בגיל שבע למד זמן קצר בחדר ואחר כך בבית הספר העירוני ברוסטוב, שם הצטיין בלימודיו. בגיל 14 בהשפעת תורתו של טולסטוי הפך לצמחוני ופציפיסט. הוא ניגש לבחינות כדי להיכנס לבית הספר הריאלי, עבר אותן בהצלחה, אך לא התקבל בגלל הנומרוס קלאוזוס שהגביל את מספר היהודים שהורשו להתקבל לבתי הספר. בשל ההכרח ללמוד מקצוע חזר לפיאטיגורסק, אל אחיו הרמן שהיה רופא שיניים ושם למד רפואת שיניים. בשנת 1902 קיבל בעיר קאזאן דיפלומה ממשלתית כמרפא שיניים. טרומפלדור הושפע מהרצל, נעשה ציוני והקים בעירו חוג ציוני, אך פעילותו פסקה עקב גיוסו לצבא.טרומפלדור בצבא רוסיהב־1902 גויס טרומפלדור לצבא. כטולסטויאני, הוא החזיק בהשקפות אנטי־מיליטריסטיות, אך החליט להתגייס כדי שלא יפרשו את הימנעותו כפחדנות יהודית. הוא הוצב בתחילה בגדוד הרגלים ה־76 של הקובאן שבסיסו היה בעיר טולצ'ין. שם התיידד עם דוד בלוצרקובסקי.עוד בראשית שרותו בצבא, החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו בדבר התיישבות בארץ ישראל.טרומפלדור התנדב לגדוד חיל הרגלים הסיבירי מס' 27 שיצא לפורט ארתור. עד מהרה פרצה מלחמת רוסיה–יפן. כבר בתחילת הקרבות התפרסם שמו של טרומפלדור כגיבור המצטיין בקור רוחו ובכוח עמידתו. עם נסיגת הכוחות הרוסיים למצודת פורט ארתור, זכה באות הצטיינות, צלב גאורגי הקדוש מדרגה 4, ובדרגת סמל.טרומפלדור התנדב ליחידת הקומנדו של הגדוד שעליה היו מוטלות המשימות המסוכנות ביותר והתקבל אליה. ביחידה זו נתקל באנטישמיות ולכן החליט להוכיח שוב את אומץ לבו. הוא נודע שוב, במעשי גבורה ואומץ לב נוכח פני האויב, וזכה להערכה רבה ביחידתו. ב־20 באוגוסט 1904 ריסק פגז את ידו השמאלית והרופאים קטעו אותה מעל המרפק. למרות פציעתו חזר לחזית, ובקשתו זו לחזור לחזית זכתה להוקרה מיוחדת. הוא הועלה לדרגת רב־סמל וזכה באות הצטיינות נוסף, צלב גאורגי הקדוש מדרגה 3, במסדר חגיגי שערך הגדוד לכבודו. הוא מונה למפקד המחלקה השלישית וזכה להערצתם של חייליו.ב־2 בינואר 1905 נכנעה פורט ארתור וטרומפלדור נלקח למחנה שבויים בטקאישי שביפן.טרומפלדור בשבי יפןהשבויים הרוסיים ביפן זכו לתנאים טובים. הם חולקו למחנות על פי השתייכותם הדתית, כאשר מספר היהודים שנפלו בשבי היה 1,739 מתוך כ־70,000 שבויים רוסים. הפגישה עם היהודים השבויים עוררה אצל טרומפלדור רגשות לאומיים חזקים. הוא ייסד במחנה השבויים קופת הלוואות, בתי מלאכה, בתי ספר, ספרייה, להקת תיאטרון, ואף עסק בארגון צורכי דת כאשר פנה ליפנים בבקשה לסייע באפיית מצות, עסק בהשגת ספר תורה וטליתות ואף כתב כרטיסי ברכה לראש השנה.עיקר פעילותו הייתה בתחום הציוני. הוא ייסד אגודה ציונית בשם "בני ציון השבויים ביפן" (האגודה מנתה 120 חברים), הוציא שבועון ציוני ביידיש וברוסית בשם "דער יודישער לעבן" ('החיים היהודיים'), שהיה עורכו ומחבר רוב מאמריו.בשבי החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו על הקמת מושבות עובדים שיתופיות בארץ ישראל. כדי לקבל עזרה בהגשמת רעיונותיו פנה טרומפלדור במכתב מן השבי למנחם אוסישקין. הוא תכנן לעלות לארץ ישראל ביחד עם עשרה אנשים מובחרים אותם בחר בקפידה ולייסד שם התיישבות חדשה. בהתלהבותו סייע טרומפלדור לייסד אגודה ציונית בקרב הקהילה היהודית הזעירה שביפן עצמה. טרומפלדור זכה לאהדה ולהערצה רבים בקרב השבויים, היהודים ושאינם יהודים. לאחר חתימת הסכם פורטסמות' היה טרומפלדור מן הראשונים להשתחרר מן השבי. ידידיו סיפרו כי אלפים באו להיפרד ממנו במחנה השבויים, נשאו אותו על כפיים והריעו: .טרומפלדור ברוסיה לאחר השחרורב־1906 קיבל טרומפלדור דרגת קצונה ואותות הצטיינות רבים. הצארינה ענדה לו את המדליות בנוכחות הצאר באופן אישי ונתנה לו מתנה – יד תותבת. בנוסף, הציעו לו להרשם לאקדמיה הצבאית ולהמשיך בקריירה צבאית, אולם טרומפלדור היה כבר רחוק מענייני הצבא הרוסי, והחל מיד להתכונן במרץ ליעוד שבחר לעצמו – יישוב ארץ ישראל.בשנים הבאות עסק טרומפלדור בהשלמת השכלתו. ראשית הגיע לסנקט פטרבורג כדי להשלים את תעודת הבגרות, ואחר כך למד משפטים באוניברסיטה (כאשר לא יכול היה לעסוק בריפוי שיניים). הוא עסק במתן שיעורים פרטיים ובכתיבה עיתונאית והתקיים מפנסיה (צנועה ביותר) שקיבל מן המדינה כנכה מלחמה. הוא סיים את לימודיו בהצלחה באביב 1912.באותה עת עסק גם בשכלול רעיונותיו להקמת יישובים שיתופיים, על פי עקרונות סוציאליסטיים, בארץ ישראל. ידידו ושותפו לדרך ולהכנות האידאולוגיות והמעשיות לעלייה היה צבי שץ מהעיר רומני. בשנת 1911 הצליח טרומפלדור לארגן את ועידת רומני שבה נוסדה תנועת "החלוץ", שבעקבותיה יצאה לאור החוברת הראשונה בדבר הקמת "המושבות השיתופיות בארץ". החוברת נקראה "פרוגרמת רומני" ע"ש העיר בה התקיימה. בוועידה זו השתתפו רק שבעה אנשים, ביניהם זלמן ליפשיץ ודוד צירקין, שהיו לאחר מכן ממייסדי עין חרוד. לאחר הוועידה עסק בהכנות מעשיות לקראת עלייה לארץ ישראל.במכתב שכתב באותה התקופה לאחיו שמואל, הוא כתב, בין היתר מעין נבואה שהגשימה את עצמה:טרומפלדור בארץ ישראל לראשונהבשנת 1912, מיד עם סיום לימודיו, יצא טרומפלדור יחד עם חבורת סטודנטים לנסות להקים מושבה שיתופית בארץ.הרעיון של טרומפלדור היה להקים "מושבה קומוניסטית" שכן ראה את עקרון השיתוף המלא בעבודה וברכוש כהכרחי למען יישוב הארץ. הוא שאף להקים יישוב שיתופי ללא כל תמיכה או עזרה ממוסדות חיצוניים אלא על בסיס כלכלי בלבד. הגרעין עלה לארץ ישראל, הגיע לדגניה א והשתלב בעבודה בקבוצה. ביומן סידור העבודה של דגניה רשומים שמותיהם של טרומפלדור ושל חבריו. לאחר מספר שבועות עבר הגרעין שמנה כ־15 חברים וחברות לחוות מגדל. הם נקראו "הקומונה המגדלאית". העבודה שם לוותה בבעיות רבות. הפועלים לא התמידו בעבודתם והתפוקה הייתה נמוכה. דרישותיו של טרומפלדור מעצמו ומאחרים היו קשות והתנאים היו מעל לכוחם של הצעירים. לאחר כשנה וחצי של עבודה מפרכת התפרקה הקומונה.טרומפלדור עצמו נהנה מהעבודה הקשה ומחיי הקומונה. יעל גורדון, שהייתה תלמידה בחוות העלמות של חנה מייזל, סיפרה על מנהגיו של טרומפלדור בעבודה ולאחריה – כיצד לימדוהו הבנות את ריקוד ההורה, אותה רקד בקלילות וכיצד היו מטיילים בשבתות לוואדי אל־עמוד – והוא תמיד בראש, מטפס על הסלעים כנער ומתנצל על כושרו הפיזי שנרכש בטיפוס על הרי הקווקז בעיר מולדתו פיאטיגורסק.עם פירוק "הקומונה המגדלאית" חזר טרומפלדור לדגניה (שנקראה לימים "דגניה א'") שם עבד בפלחה כשנה שלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חברי דגניה שיבחוהו על תפקודו למרות היותו גידם. בתקופת שהייתו בדגניה הוא היה צמחוני. חברי דגניה ציינו גם שהוא בלט בגישה בלתי מתפשרת בוויכוחים בנושאים רעיוניים.ב־1913 נשלח כנציג לקונגרס הציוני ה־11, בדרכו חזרה עבר דרך רוסיה, בניסיון לגייס אנשים נוספים לרעיונותיו.בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. טרומפלדור שהיה נתין וקצין רוסי, סירב להתעת'מן, עזב את הארץ וגלה למצרים. בניגוד לרוב חברי דגניה שקיבלו על עצמם את נתינות האימפריה העות'מאנית, חשש טרומפלדור מניצחון גרמני וייחל לניצחון מדינות ההסכמה.גדוד נהגי הפרדות והפעילות להקמת גדוד יהודי לוחםבגלותו במצרים, בשנת 1914, פנה אל טרומפלדור זאב ז'בוטינסקי שהגיע לשם, בהצעה לשיתוף פעולה בהקמת גדוד של מתנדבים שיעמידו עצמם לרשות ממשלת בריטניה ויצטרף למאמץ המלחמתי הבריטי ול"שחרור" ארץ ישראל. הבריטים סירבו להצעה להקים יחידה יהודית לוחמת, והסכימו רק להקמת יחידה של מובילי פרדות שתישלח לחזית טורקית כלשהי.טרומפלדור היה בין תומכי ומקימי "גדוד נהגי הפרדות". כמפקד הגדוד מונה הקולונל האירי ג'ון פיטרסון וטרומפלדור מונה לסגנו, בדרגת קפטן (סרן). הגדוד הועבר לגליפולי שם השתתף ככוח עזר להעברת אספקה לכוחות אנזא"ק (גייסות מאוסטרליה ומניו זילנד). טרומפלדור ביצע גם בגליפולי מעשי גבורה ואף נפצע בכתפו מכדור רובה.טרומפלדור היה הרוח החיה בגדוד. הגדוד שסבל מבעיות משמעת קשות, לרבות ניסיונות עריקה ומרד, מורל נמוך ותפקוד ירוד, החזיק מעמד, בקושי, בזכות השפעתו ודאגתו לאנשי הגדוד. פרשה שהשפיעה על טרומפלדור קשות באותה תקופה הייתה המלקות והעונשים הגופניים האכזריים שקיבלו החיילים היהודים מידי הקצינים הבריטיים. בנובמבר 1915 התמנה טרומפלדור למפקד הגדוד בפועל, אולם חודש לאחר מכן החליטו הבריטים לפזר את הגדוד. שרידי הגדוד – אלה שלא חלו, ערקו או מתו – חזרו למצרים. טרומפלדור עשה מאמצים נואשים לשמר את הגדוד למרות התפוררותו המוסרית, העריקות, מעשי פשע ויחסם העוין והמתנכר של הבריטים. עם שחרורם, הפגינו אנשי הגדוד הרעבים בדרישה שיקבלו עבודה או שיינתן להם להגר לארצות הברית.באלכסנדריה, עם שובו מגליפולי, לקח טרומפלדור שיעורים בצרפתית מפירה (אסתר) רוזוב, בת למשפחת פרדסנים אמידה מראשוני פתח תקווה, שגורשו גם הם למצרים משום שהיו בעלי נתינות הזרה. פירה, בת 22, שהייתה צעירה מטרומפלדור ב־13 שנים, הפכה חיש מהר לאהובתו וארוסתו, והוא חלק עמה במשך כמה שנים את כל סודותיו ורגשותיו, וכתב לה במהלך המלחמה מכתבים רבים המתארים את חוויותיו.באוקטובר 1916, לאחר שנואש ממאמציו להקים את הגדוד מחדש, יצא טרומפלדור ללונדון כדי לסייע לזאב ז'בוטינסקי בהקמת גדוד יהודי לוחם. למאמצים אלה היו שותפים גם דוד בן-גוריון, יצחק בן־צבי ופנחס רוטנברג.ז'בוטינסקי קיווה כי יהודי בריטניה יתגייסו בהמוניהם לגדוד יהודי בצבא, וחש כי טרומפלדור, ששמו כגיבור יצא לפניו, יוכל לסייע לו בגיוס מתנדבים, אולם בפועל נחל ניסיון הגיוס כישלון חרוץ. טרומפלדור וז'בוטינסקי נתקלו בגילויי עוינות קשים ואף אלימים מצד הקהילה היהודית שסירבה להתגייס. טרומפלדור המשיך, למרות הקשיים, בניסיונותיו לגייס תמיכה לרעיון הגדוד. הוא נפגש עם חיים ויצמן, ועם מתנגדיו החריפים של רעיון הגדוד כמו הרב יוסף צבי הרץ, הרב הראשי של הממלכה המאוחדת, אחד העם, ונחום סוקולוב שראו בהקמת גדוד של חיילים יהודיים מהלך שאינו ראוי ואינו "יהודי".בדצמבר 1916 הגיעו ללונדון 120 איש משרידי גדוד נהגי הפרדות שטרומפלדור הצליח לשכנעם להתגייס לצבא הבריטי. אלה היוו בסופו של דבר את הגרעין לגדוד העברי, שאותו הצליח ז'בוטינסקי, בסיועו הפעיל של טרומפלדור, להקים בעמל רב ולאחר ניסיונות שכנוע מרובים ב־1917.טרומפלדור, שלא יכול היה להתגייס לגדוד עקב היותו נכה ונתין זר, יצא לרוסיה בעקבות מהפכת פברואר.ברוסיה בשנות המהפכהביוני 1917 חזר טרומפלדור לרוסיה כדי לפעול שם למען הציונות וארץ ישראל. שאיפתו הפעם הייתה לגייס כוח יהודי של מאה אלף איש שיישלח לחזית קווקז או פרס ויגיע משם לארץ ישראל. הממשלה הזמנית של רוסיה ראתה בעין יפה את תוכניתו הגרנדיוזית של טרומפלדור, אולם הממסד היהודי והציוני ברוסיה הסתייג מהרעיון (באותה התקופה נחל הצבא הרוסי מפלות בכל החזיתות והסיכוי של מוות בחזית היה גבוה). לנוכח הסכנה ההולכת וגדלה של הפיכה בולשביקית והפרעות שהיו צפויות להתחולל כתוצאה מכך ביהודים, עבר טרומפלדור לארגן הגנה עצמית ליהודים, כמשימה ראשונה ודחופה. בדצמבר 1917 קיבל טרומפלדור רישיון מהממשלה הבולשביקית, להקים גדוד יהודי בן 1,000 איש בפטרוגרד. הרעיון נתקל בהתנגדות בקרב היהודים שחששו מפני נקיטת עמדה במלחמת האזרחים המתפתחת בין הבולשביקים לתנועה הלבנה. רק כ־20 איש התגייסו לגדוד והוא פורק כעבור כחודשיים.טרומפלדור המשיך להיות פעיל בארגון הגנה עצמית ליהודים בדרום רוסיה במסגרת הקומיסריון היהודי שהיה אנטי ציוני, אולם הניסיונות לא עלו יפה. יחידות ההגנה העצמית היהודיות עוררו את חמתם של הפורעים הקוזאקים וה"לבנים", ורק הצבא האדום וצבא הקיסרות הגרמנית שהשתלט על חלקים גדולים של רוסיה, סייעו ליהודים.פעילותו בארגון "החלוץ"בעקבות מהפכת פברואר חלה תחייה והתעוררות בתנועה הציונית ברוסיה. מספר החברים "שוקלי השקל" היה למעלה ממאה וארבעים אלף, ועשרות אלפי בני נוער שאפו לעלות לארץ ישראל. ברית "החלוץ" העולמית ריכזה את הצעירים המעוניינים לעלות לארץ ישראל ולהיות חלוצים. בתחילת 1918 נכנס טרומפלדור לפעולה בתנועה. הוא עסק באינטנסיביות בניסוח תוכניות מעשיות להקמת קומונות, למעשה קיבוצים, בארץ ישראל, להקמת ארגון צבאי חלוצי, הסתדרות עובדים, ועלייה לארץ. התנועה אמצה רבים מרעיונותיו של טרומפלדור ובחרה בו, בוועידתה הראשונה, ליושב ראש התנועה.טרומפלדור ארגן בפטרוגרד "הכשרה" של עובדים חקלאיים, קופת מלווה, מועדון ומעון משותף. לאחר מכן יצא לחצי האי קרים וארגן גם בו פעילויות של החלוץ. באוגוסט 1919 יצא שוב לארץ ישראל.חזרתו לארץבדרכו לארץ ישראל התעכב טרומפלדור באיסטנבול ("קושטא" בפי אנשי התקופה). גם שם, כדרכו, סייע לחלוצים הממתינים לעלייתם לארץ בתעסוקה ובפעילויות רווחה שונות. שם פגש את העריק הרוסי, רב חובל אריה באייבסקי, והשניים היו לחברים. בסוף אוקטובר 1919 חזר טרומפלדור ארצה. כמה חודשים אחריו במרץ 1920, הגיע באייבסקי לנמל יפו והצטרף לחבורת החלוץ שהפנתה אותו אל ועדת המים. בארץ חיכתה לו ארוסתו, פירה רוזוב, אולם כאשר הגיע, ניתק הקשר ביניהם, ככל הנראה בגלל קשר שרקם טרומפלדור בחצי האי קרים עם צעירה אחרת – אמה (נחמה) ציפקין.ז'בוטינסקי קיבל את פניו של טרומפלדור בהתלהבות. הייתה זו תקופה סוערת ביותר בארץ. ועד הצירים נכשל בניסיונותיו לקלוט את משתחררי הגדודים העבריים ולעודד התיישבות. ההסתדרות הציונית לא זו בלבד שלא עודדה עלייה המונית, אלא אף לא הצליחה לקלוט את מכסת העולים הקטנה שהקצו לה השלטונות הבריטיים. במצב עניינים זה הגיע טרומפלדור ארצה. הוא עזר בהכנות לעליית חברי "החלוץ" מרוסיה ומטורקיה. היה שותף לתכנון הקמתו של צי עברי בארץ ישראל ולרכישתה של אוניית משא עברית שתשמש את חלוצי התנועה מהקווקז ללימוד ימאות ולכיבוש העבודה בים. הוא היה שותף לתוכנית יישוב כפרי דיג לאורך חופיה עם חלוצי תנועתו, שילמדו מדייגים סובוטניקים שנקראו לשם כך מאזור אסטרחן שבקווקז. הוא צפה בסלידה במריבות המפלגתיות בין אחדות העבודה והפועל הצעיר, ועל כך כתב:טרומפלדור שאף לאיחוד כל הפועלים תחת מפלגה אחת כדי שיוכלו להיאבק יחד על זכויות הפועלים בארץ ישראל. הוא פרסם "קול קורא" בעניין שזכה לתהודה רבה, אך לא הצליח לשכנע את הפועל הצעיר להתאחד עם אחדות העבודה. אלא שבהשפעת הקול הקורא התכנסה, לאחר מותו, בחנוכה 1920, הוועידה שייסדה את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל.הוא קרא להגברת העלייה ארצה:בעיצומו של מאבקו לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, ביקש ישראל שוחט, מראשי ארגון השומר, מטרומפלדור לצאת לגליל העליון ולבדוק במקום מה מתרחש שם.מאורעות תל חיעוד ב־1916 נחתם הסכם חשאי בין הממלכה המאוחדת לבין צרפת בדבר חלוקת האימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. לפי הסכם זה, הידוע בשם הסכם סייקס–פיקו, נכלל צפון הגליל (כולל אצבע הגליל) בתחום השפעתה של צרפת. ההסכם אושר מחדש בספטמבר 1919, בתור הסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת. לפי הסכם זה, פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה שליד אגם החולה (מעט צפונה מאילת השחר של היום).צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים, אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף באזור צידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור, שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. ארבעה יישובים יהודיים שהיו באזור הצרפתי נקלעו לתוך מאורעות אלה: המושבה מטולה, הקבוצות תל חי וכפר גלעדי, וקבוצת מייסדי המושב חמארה. בהנהגת היישוב התנהל ויכוח האם לפנות את היישובים הללו ולהעביר את אנשיהם לשטח המנדט הבריטי או להמשיך ולהאחז בקרקע. לבסוף הוחלט שלא להחליט וכך נשארו היישובים בשטח הצרפתי.בתחילה לא פגעו הערבים ביישובים היהודים, אולם בהמשך השתנה המצב. ב־15 בנובמבר 1919 חדרו בדואים מחופשים לז'נדרמים צרפתיים לכפר גלעדי, החרימו נשק ושדדו כסף ורכוש. ב־12 בדצמבר, תקפו את תל חי והרגו את שניאור שפושניק, תושב פתח תקווה. ב־17 בדצמבר התחוללה התקפה נוספת בה הכירו אנשי תל חי בנחיתותם הצבאית מול המורדים והמתינו לבאות. תגבורות קטנות של מספר אנשים ורובים הגיעו למקום.דוד בן-גוריון ביקש מטרומפלדור לארגן את הגנת היישובים ולדווח על המצב. טרומפלדור הגיע לתל חי בסוף דצמבר 1919. תקיפות הבדואים נמשכו. באחד האירועים נתפסו טרומפלדור ואנשיו, נשדדו ובגדיהם הופשטו מעליהם. בעקבות התקיפות ננטש המושב חמארה ולא הוקם יותר. ב־4 בינואר 1920 תקפו הבדואים את חמארה שבה שהה באותה עת כוח צרפתי וזה נסוג למטולה. הבדואים העלו את חמארה באש.בעקבות נסיגת הצרפתים גבר חששם של מגיני תל חי שעליהם פיקד טרומפלדור.תסכולם גבר בשל העזרה המועטת שקיבלו ממוסדות היישוב החלשים וועד ההגנה שהיה אז בחיתוליו. ב־8 בינואר הוציאו מגיני הגליל כרוז שבו היה כתוב בין היתר:בהמשך החודש הגיע כוח צרפתי גדול למטולה, תושביה היהודים עזבוה והכוח הרס ובזז את המושבה לחלוטין. בתחילת פברואר נסוגו הצרפתים ממטולה והמצב באזור הלך והחמיר.ב־9 בפברואר 1920 כתב טרומפלדור לוועד ההגנה מאיילת השחר, כי מנהיגי הערבים קיבלו החלטה "להחריב ולהשמיד את היישוב היהודי בגליל העליון". טרומפלדור שלח למנהיגי היישוב בקשה לתגבר את הכוחות ולשלוח אספקה בדחיפות:ועד הפועלים ביפו כינס אספה, שבה השתתפו דוד בן-גוריון, אז"ר, אברהם הרצפלד, ושמואל הפטר, ובה הוחלט על תגבור הכוחות בצפון, אולם מספר האנשים שנשלחו היה מועט.ב־23 בפברואר 1920 התכנס ועד ההגנה הזמני לדיון בנושא הגנת הגליל העליון. נציגי מפלגות הפועלים ובראשם ברל כצנלסון תמכו בתגבור המגינים; בעוד שנציגי ה"אזרחים" פסחו על שתי הסעיפים משום שחששו מעימות עם הערבים. ז'בוטינסקי טען, כי אין סיכוי מעשי להגן על היישובים והציע להחזיר את כל הנמצאים באזור הצרפתי לתחום הבריטי. האספה החליטה להמשיך ולהגן על היישובים. הוחלט להקים ועדה שתארגן את ההגנה ותציל את הנקודות אולם עד שזו הגיעה לאיילת השחר כבר היה מאוחר מדי.ביום י"א באדר תר"פ, 1 במרץ 1920, הגיעו ערבים למקום ובקשו להיכנס כדי לבדוק אם אין ביישוב חיילים צרפתים. הותר להם להיכנס, אולם אז החליטו הערבים להחרים את נשקם של אנשי תל חי. כשניסו לקחת את נשקה של דבורה דרכלר בכוח, פקד טרומפלדור לפתוח באש על התוקפים, מיד לאחר מכן פרצו חילופי יריות, וטרומפלדור נפגע קשה בבטנו. האנשים סביבו חששו לחבוש את פצעיו, כיוון שלא היו בעלי הכשרה רפואית; הוא ציווה להביא לו מים, רחץ את ידו, הכניס את מעיו לתוך בטנו ונחבש. בינתיים נסוגו התוקפים זמנית וטרומפלדור מסר את הפיקוד לפנחס שניאורסון.הקרב נמשך כאשר חלק מן הערבים התבצרו בעליית הגג של תל חי. לשני הצדדים היו אבדות, ובאמצע הקרב הוכרזה הפוגה שבה פינו הערבים את הרוגיהם ופצועיהם. מגיני תל חי הצליחו בהמשך להשליך רימוני יד ולסלק את התוקפים, אולם לנוכח האבדות הכבדות והתמעטות התחמושת, התקבלה החלטה לנטוש את תל־חי ולסגת. ההתפנות עם הפצועים וגופות המתים מחצר תל־חי נעשתה בליל גשם סוחף והדרך הייתה מלאה בוץ. בדרך לכפר גלעדי הביע טרומפלדור את תחושתו הרגועה למול המוות.על־פי כמה עדויות ענה טרומפלדור הפצוע לשאלה לשלומו: "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ" או משפט בעל תוכן דומה. ייתכן כי אמירתו זו מקורה בפתגם לטיני נודע: "מתוק ומהולל למות למען המולדת". אמירתו זו של טרומפלדור הפכה למושג וסמל, נערץ וגם שנוי במחלוקת, בתרבות ישראל.הסופר יוסף חיים ברנר כתב בעקבות מאורעות תל חי: . גם ההוגה החרדי-ציוני הרב יששכר שלמה טייכטל משבח בספרו אם הבנים שמחה את החלוצים בוני הארץ, "כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ, כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערבים, וכמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: אין דבר טוב (מ)למות בעד ארצנו". ברבות הימים נטען כי נוסח דבריו המקורי של טרומפלדור היה: "טוב למות בעד ארץ", אך אלו ששמעו את הדברים מפיו שינו מעט את הנוסח לעברית תקינה יותר.בשעה שהגיעה הקבוצה לכפר גלעדי טרומפלדור כבר לא היה בחיים. אנשי כפר גלעדי חששו שהתקפת הערבים והבדואים תמשיך אליהם, לא הניחו למגיני תל־חי לישון תחת קורת גגם. הם קברו את גופות הלוחמים בקבר אחים זמני. לאחר שנים, הועברו שרידי הגופות אל בית העלמין בכפר גלעדי., לאחר שראו המון רוכבים ורגלים נערכים להתקפה עליהם. "אצבע הגליל" נותרה ריקה מיהודים למשך כמה חודשים. ביולי 1920 גירשו הצרפתים את פייסל מדמשק, ובדצמבר 1920 חתמו צרפת ואנגליה על הסכם לפיו הועברה אצבע הגליל לתחום השלטון הבריטי. עוד לפני כן חזרו האיכרים למטולה ואנשי "השומר" וגדוד העבודה לכפר גלעדי, ואחר לתל־חי.הנצחתו לזכרם של טרומפלדור וחבריו נישאו הספדים משני צדי הקשת הפוליטית. הידועים שבהם הם "תל חי" מאת זאב ז'בוטינסקי, מכונן הציונות הרוויזיוניסטית, שמונה ימים לאחר הקרב, ו"יזכור עם ישראל" מאת ברל כצנלסון, מראשי הציונות הסוציאליסטית.סיפור גבורתו ומותו של טרומפלדור היה לפרשת יסוד שעליה חונכו דורות. מותו בהגנה על תל חי הפך מיד לסמל של עמידת היהודים על נפשם, בניגוד להריגתם בפוגרומים ללא התנגדות. עליו ועל שאר הנופלים בתל־חי נשאו הספדים המנהיגים ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, יוסף חיים ברנר ורבים אחרים. אחד מחלומותיו של טרומפלדור לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, הוגשם לזכרו ב־9 בדצמבר 1920, בהקמת הסתדרות העובדים. חניכיו של טרומפלדור בתנועת "החלוץ" הקימו על שמו ארגון חלוצים וחלוצות בארץ ישראל, בשם גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור או בקיצור גדוד העבודה. הגדוד הוקם בידי שמונים ושמונה חברים, באזכרה במלאת חצי שנה למותו בי"א באלול תר"ף 25 באוגוסט 1920 במחנה ליד חמי טבריה. על שם טרומפלדור נקרא קיבוץ תל יוסף, שהקימו אנשי גדוד העבודה. בקיבוץ נמצא מוזיאון "בית טרומפלדור" שבו הייתה גם ידו התותבת של טרומפלדור, אשר הועברה לארכיון הציוני במלאת 100 שנה למותו. על שמו רחוב בירושלים ובתל אביב (ובגלל המיקום, גם בית העלמין הידוע כבית הקברות טרומפלדור), שני רחובות בחיפה (יוסף הגידם בהדר הכרמל ושדרות טרומפלדור בנווה שאנן) וכן רחובות ובתי ספר ביישובים רבים בישראל. שכונה בתל אביב ושכונה בנהריה נושאות שמו של טרומפלדור. זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הרוויזיוניסטים וחברו הקרוב של טרומפלדור, הקים תנועת נוער על שמו – בית"ר: ברית יוסף תרומפלדור. ז'בוטינסקי העריץ את טרומפלדור ותיאר את דרכם המשותפת. על מנת לשמר את הנוטריקון, מאייתים בית"רים עד היום את השם 'תרומפלדור' ב־ת'. על סיפור תל־חי, חיבר ז'בוטינסקי את שיר אסירי עכו. קריית שמונה, הסמוכה למקום מותם וקבורתם של טרומפלדור ושבעת חבריו שנהרגו בתל חי, קרויה על שמם. בתחילה נקרא שמה קריית יוסף, על שמו של טרומפלדורעל טרומפלדור נכתבו שירים וסיפורים לרוב.בשירו של אברהם ברוידס 'בגליל' נאמר:המלחין עמנואל עמירן, כתב יצירה על שמו ולזכרו: בשם יוסף הגלילי, אשר פותחת במילים: באביב 1920 הקריא אבא שנלר (לימים אבא חושי) לראשונה בוועידת "השומר הצעיר" בלבוב את מילות השיר שחיבר בהשראת עמידת הגבורה של יוסף טרומפלדור וחבריו בחצר תל־חי:יוסף טרומפלדור קבור בבית הקברות של כפר גלעדי, סמוך לקברי השומר, בקבר אחים, יחד עם שבעת הלוחמים והלוחמות הנוספים שנהרגו בתל־חי. מעל קברם הוצב פסל "האריה השואג" ועליו האמרה "טוב למות בעד ארצנו". בכל שנה עולים בי"א באדר תלמידי בתי ספר וחברי תנועות נוער אל הקבר על מנת לציין את הקרב ואת אשר הוא מסמל בטקס ממלכתי, שבו משתתף נציג הממשלה..כתביו מחיי יוסף טרומפלדור: קובץ מכתבים וקטעי רשימות, יפו: הסתדרות העובדים העברים בא"י, תרפ"ב: מהדורה ב, מורחבת; ערוכה בידי מנחם פוזננסקי, תל אביב: עם עובד, תש"ה אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל – כרך ב': פרק צ"ח, יוסף טרומפלדור, בגדוד נהגי הפרידות, 1915, עמ' 1042–1047 – המשא ומתן עם המפקדה הבריטית במצרים, הגיוס לגדוד, ההפלגה לחזית, בגליפולי פרק ק"ז, יוסף טרומפלדור, ההגנה על ישובי הגליל העליון, 1920, עמ' 1133–1156לקריאה נוספתספרות יפה נילי לוצקי, חלוץ שכזה – יוסף טרומפלדור, תל אביב: המח’ לחינוך והדרכה – בית"ר ארץ ישראל, תש"ל פסח בן־עמרם (ליפובצקי), יוסף טרומפלדור – אישיותו, חייו, פעולותיו, מהדורה 1: סמל, קובנה, תרפ"ד; מהדורה 2: המחלקה לענייני נוער של ההסתדרות הציונית העולמית, תש"ז; מהדורה 3: מפעלי תרבות וחינוך, הסתדרות הנוער העובד, תל אביב, 1967. מהדורה מקוצרת: הסתדרות הנוער העובד, תר"ץ, תש"ז, תשכ"ז נחום בנארי, אליעזר כנעני (עורכים), יוסף טרומפלדור: פעלו ותקופתו, (תל אביב) : תרבות וחינוך, (תש"ך) הארי הגלילי: תר"פ-תש"ה, [ירושלים]: מחלקת התרבות והתעמולה של נציבות בית"ר בארץ ישראל, תש"ה יוסף תרומפלדור: ח"י שנים למותו מות גבורים בתל־חי, תר"פ - י"א אדר - תרצ"ח, קרן תל־חי בארץ־ישראל, תרצ"ח אוריאל אופק, גיבור חידה, תל אביב: הוצאת יוסף שרברק, 1970 משה נחמני, הגיבור הלאומי: פרקים בחייו של יוסף טרומפלדור, ירושלים, תש"פ אושרת אסייג-לופז, על משכבי בלילות, תל אביב 2022ביידיש ב’ וויינשטאק, יוסף טרומפעלדאר: (די לעבענס־געשיכטע פון א פערזענלעכקייט), בוענאס איירעס: דרוק, 1935 אהרון פרופס, דאס לעבען פון יוסף תרומפלדור, וורשה: תרצ"ד תל חי: צום צענטן יאר־טאג פון יוסף טרומפעלדאר און זיינע חברים, ורשה: (החלוץ), 1930 אברהם ליובס, צום ניינטן יארצייט פון יוסף טרומפעלדאר, ווארשע: (דפוס רענאמא), 1929מחקרים בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, חלק א', ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית שליד ההסתדרות הציונית ומערכות, 1964. שולמית לסקוב, טרומפלדור: סיפור חייו, חיפה: שקמונה, 1972. מהדורה ב', מתוקנת ומורחבת, ירושלים: כתר, 1982. (ביוגרפיה) מרדכי נאור, היום שבו נפלה תל־חי, להגן או לעזוב..., "דרך ארץ־עם חי בנופיו", עורכת: עירית זהרוני, קצין חינוך ראשי – "במחנה", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ה, 1984, עמודים 272–279 נקדימון רוגל, תל־חי חזית בלי עורף, הוצאת יריב–הדר שמעון קושניר, איש מארץ תל־חי, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ד 1974 באתר פרויקט בן יהודה מנחם פוזננסקי, מחיי יוסף טרומפלדור, תל אביב: הוצאת עם עובד מרדכי נאור, זלמן בלחובסקי – איש תל חי, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2009קישורים חיצוניים השוואה בין טרומפלדור וז'בוטינסקי, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית אורי קציר, הקומוניסט של בית"ר , בבלוג אפלטון האתר ההיסטורי חצר תל חי שאול אביגור, שלושה שבועות בהגנת תל חי במחיצתו של יוסף טרומפלדור אוסיה – מבחר מכתבי יוסף טרומפלדור, ביומן הרשת עמדת תצפית יעקב גרוס, סרטון טרומפלדור במגדל, 1913, באתר יוטיוב ארכיון בית טרומפלדור באתר "אז – רשת ארכיוני ישראל" של הספרייה הלאומית קובי דנה, יוסף טרומפלדור – מקראת לימוד, שבעים פנים לציונות, 2018 אלי אשד, יוסף הגלילי-הגיבור קטוע היד בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", פברואר 2020 זיכרונותיי מחברי טרומפלדור, עולם קטן מאמרים וכתבות על יוסף טרומפלדור בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית יצחק נוי, הסכת עולמי עם יצחק נוי - "טרומפלדור - הגיבור של כולם", באתר כאן הסכתים, 16 במרס 2020 יעל זרובבל, אמיר גולדשטיין (עורכים), תל-חי:1920-2020- בין היסטוריה לזיכרון, ירושלים, יד בן-צבי, 2020. טרומפלדור - הגיבור של כולם, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאןהערות שולייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהפעילים ציונים ברוסיהיהודים בצבא האימפריה הרוסיתאנשי צבא רוסיםיהודים רוסיםאישים במלחמת רוסיה–יפןמערכת גליפולינכים רוסיםשבויי צבא רוסיהמקבלי צלב גיאורגי (האימפריה הרוסית)לוחמי הגדודים העברייםגדוד נהגי הפרדותאנשי העלייה השנייהאישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמירופאי שיניים יהודיםצמחונים ארץ-ישראליםחללי תל חיאישים שהונצחו על בולי ישראלאישים שעל שמם יישובים בישראלארץ-ישראלים שנולדו ב-1880ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1920

365

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%91%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94

אנטישמיות בגרמניה

שנאת יהודים בגרמניה כמו בכל אירופה שררה עוד בימי הביניים. במאה ה-19 התפתחה תופעה חדשה, מודרנית בגישתה - אנטישמיות. אנטישמיות במאה ה-19 המאפיין את האנטישמיות בגרמניה בסוף המאה ה-19 הוא הניסיון למצוא אשמים בכישלונות כלכליים וחברתיים. לכן הוקמו גופים פוליטיים אנטישמיים שביססו את הצלחתם הפוליטית על מצע של הסתה חריפה כנגד היהודים. בהסתה השתמשו "הנאורים" בתורת הגזע כאמת שאין לחלוק עליה ובשקרים אחרים שהיו פופולריים באותה תקופה ובעבר (לדוגמה: עלילות דם). מה שהשתנה מימי הביניים היא מטרת כל ההתארגנויות האנטישמיות הללו כלומר לסלק את היהודים מעמדות המפתח בחינוך, משפט או ניהול ממשלתי, ואם אפשר לסלק אותם כלל מהמדינה ומאירופה. גורם נוסף שאפשר עלייה של גורמים אנטישמיים וחיזק אותם זו רוח הלאומיות ששררה בגרמניה בפרט ובאירופה בכלל. בהתחלה נראתה כרצון כן לאחד את כלל העם ללא הבדלי דת או גזע, אך הלאומיות הפכה במהרה לאומנות שכוונתה היא להבדיל את הגזעים האחרים פרט לגזע הגדול באותה מדינה (במקרה זה: גזע ארי). ההפתעה שבגילויי האנטישמיות בארצות דוגמת גרמניה וצרפת היא בכך שמדינות אלו נחשבו למדינות הנאורות והמפותחות בעולם מכל הבחינות, ובמיוחד מבחינת זכויות האדם והשכלה כללית - דברים שאמורים היו למנוע תנועות ברבריות ובלתי מתקדמות כמו התנועות והרעיונות האנטישמיים. ב-1879 הופיעה לראשונה הסיסמה "אל תצביעו בעד היהודים!", בבחירות לפרלמנט הלאומי הפרוסי. במהלך 6 השנים הבאות מספר הנבחרים ממוצא יהודי לפרלמנטים מקומיים בגרמניה צנח מ-66 ל-38, מתוכם 13 מומרים. גורמים לאנטישמיות חברתי-כלכלי בעלי האחוזות הביטו בבוז מעורב בקנאה על אילי-הכסף היהודים, שניסו להדחק למעמד האריסטוקרטי; מעמד הפקידים התייחס באיבה לכניסת היהודים לשירות הציבורי והממשלתי; בעלי מקצועות חופשיים נבהלו מהצלחתם בתור עורכי דין, רופאים, פרופסורים, עיתונאים וכו'; בני המעמד הבינוני (הבורגנות) - בעלי מלאכה, סוחרים קטנים וכו' - הרגישו בתחרות מצד היהודים. עם פרוץ המשבר הפיננסי של 1873, שבא כתוצאה מספסרות מופרזת בניירות-ערך ובבולמוס "להתעשר במהירות ובקלות" על ידי משחק בבורסה, באה לפתע התמוטטות שקברה תחת חרבות אנשים מבני המעמד הבינוני, ורבים מבין ה"מייסדים" בכלל זה, כאשר מבין אלה היו רבים יהודים - תלו את האשמה בהם - "הם אשמים באסון שגרם בהתרוששות אלפים ורבבות משפחות גרמניות!" המפולת עוררה את התסיסה האנטישמית החמורה ביותר בגרמניה (וצרפת) מאז מסעות הצלב או מגפת המוות השחור. המסיתים טענו כי היהודים "נחותים" ו"חסרי מוסר" ושהצלחותיהם בעשרות השנים האחרונות נבעו מתחבולות ערמומיות. לדברי ההיסטוריון של האימפריה של ביסמרק, פולקר אולריך, התפרצות האנטישמיות הייתה התוצאה החמורה והמתמשכת ביותר, כמו גם "תולדתו החולנית ביותר" של המשבר הכלכלי הזה, והיא הייתה "מרכיב עיקרי בתרבותה הפוליטית" של הקיסרות הגרמנית עד סופה ב-1918. את ההתקפה האנטישמית הובילו כתבי העת "גרטנלאובה" ו"קרויצ-צייטונג", שופרו של ביסמרק, בסדרת מאמרים והשמצות, שלאחר מכן יצאו כספרים שהפכו לרבי-מכר. עיתונים אחרים ברחבי גרמניה הלכו גם הם באותו הקו ואילו ביסמרק עצמו שמר על שתיקה גמורה. לאומי ראשון עשה זאת כומר פרוטסטנטי, אדולף שטקר, מטיף-החצר של הקיסר, אשר השמיע התראות על ה"סכנה" הנשקפת מצד היהודים לגרמניה. "מתרחקים הם מעבודה מועילה, חיים על ניצול העם ומנהלים עסקיהם בדרכי מרמה; כעת כשקבלו את השוויון, הם שואפים לשלוט במדינה; עיתונותם לוחמת בדת הנוצרית ומשחיתה את מידותיו של העם הגרמני." הוא ייסד את המפלגה האנטישמית ששמה היה "המפלגה הנוצרית-סוציאלית" שבה איחד אנשים ממורמרים ממצבם הכלכלי ומסיבות אחרות ולכן חשו מקופחים ותלו את האשם בצרותיהם ביהודים. ברעיונות מסוג זה הצליח למשוך אחריו אנשים רבים. אנטישמי פופולרי אחר היה אוטו בקל. פרופ' היינריך טרייצ'קה היה ההיסטוריון הלאומי של גרמניה הקיסרית ומרצה באוניברסיטת ברלין. הוא פנה במיוחד למשכילים בשורה של מאמרים והרצאות בהם שם את הדגש על השאלה היהודית, והבליט את הצד הלאומי והגזעני שבה. רעיונו העיקרי היה שכיוון שהיהודים לא התבוללו כאשר ניתנו להם זכויות שוות, הם נותרו גורם הפוגע בטוהר הגזע הארי ללא אפשרות להיות טובים יותר, ולכן יש לקחת מהם את האמנציפציה. "היהודים נשארו יסוד נבדל בקרב העם הגרמני, מוסיפים לראות את עצמם כעם הנבחר ושואפים להפוך את הגרמנים ליהודים, במקום שהם יהפכו לגרמנים בעצמם. על היהודים להתמזג באופן מוחלט עם הציבור הגרמני או לעזוב את גרמניה. אין מקום על אדמת גרמניה ללאומיות כפולה, אכן 'היהודים הם אסונינו'". "היהודים הם דם זר בגוף הגרמני". פרופסור זה לא היה יחיד בין אנשי הגות ומדע אשר החזיקו בדעות גזעניות ואנטישמיות. "הפטיציה האנטישמית" - עצומה אנטי־יהודית שהוגשה לביסמרק (קנצלר גרמניה באותה תקופה) בשנת 1880 על ידי אנטישמים גרמנים. בעצומה הם דרשו חקיקה מיוחדת שתגביל את פעילותם של היהודים ולמנוע ככל האפשר גידול של האוכלוסייה היהודית והתערבותה באוכלוסייה הגרמנית. גזעני בספר "ניצחון היהדות על הגרמניות" מקונן וילהלם מאר על מר גורלה של גרמניה אשר אומה מגזע שמי "פלשה" לתוכה, השתלטה עליה כלכלית ושואפת לכבוש אותה פוליטית: "היהודים רוצים לכבוש את גרמניה כיבוש מוחלט, אם גרמניה לא תעשה משהו יהיה סופה - אבדון!". הוא הקים את ליגת האנטישמים – ארגון אנטי יהודי שעודד לפתוח במאבק כנגד היהודים, מפני שהללו, לטענתם, שמו להם למטרה להשתלט על העולם ועל גרמניה. גישה אחרת מציג אויגן דיהרינג, אשר מצא ביסוס מדעי כביכול לשאלת היהודים - היהודים הם הענף הגרוע ביותר שבגזע השמי, שהנו נחות כשלעצמו. הם חסרי כל חוש מדיני ומעולם לא הצליחו להקים מדינה. הם חיים כטפילים בגוף האומות האחרות ומשחיתים אותן. הם חסרי כל חוש סוציאלי, רודפי בצע הם מטבעם, מחרחרי ריב ושנאה, ומטרתם: ניצול העמים ושליטה על העולם. תרבותם חסרת כל ערך וכו.. פתרונו דומה לפתרון הנאצים לימים יבואו: "על הממשלה לבטל את זכויותיהם ולהרחיקם מכל תחומי החיים הכלכליים, המדיניים והתרבותיים; יש לאסור עליהם נישואי תערובת, פן יתייהד הדם הגרמני ואין לשאוף להתנצרותם, כי על ידי הטבילה יעמיקו לחדור ביתר קלות לחיי הציבור הגרמני וישחיתו בו כל חלקה טובה... הקומפוזיטור המהולל ריכרד וגנר, בקונטרס על "היהדות במוזיקה", האשים את היהודים בקלקול התרבות, האמנות והמוסר של עמי אירופה. דתי בסוף המאה נרקמו מספר עלילות דם אנטישמיות על רקע דתי. הראשונה בכיסאנטן ב-1891 בה השוחט היהודי הואשם ברצח של ילד נוצרי בן 5. השנייה בקוניץ ב-1900 בה הואשמו יהודים במוות של ילד נוצרי בן 16 מה שגרם לסערת רוחות אנטישמית בקרב הציבור הגרמני. שתי העלילות אמנם הופרכו מאחר שלא היה להם שום בסיס, אך הנזק בדעת הקהל כבר נגרם. ארגונים אנטישמיים לרייכסטאג נכנסו כמה מנציגי מפלגת הרייך הסוציאליסטית האנטישמית, בראשות , שהיו עוד יותר קיצוניים משטקר. הם המשיכו מעל בימת הפרלמנט את פעולות ההסתה הארסיות שלהם. הם השמיעו מדי פעם בפעם דרישות לשלילת זכויות היהודים, האזרחיות והמדיניות, ערכו התקפה מרוכזת על השחיטה היהודית, ולא החמיצו שום הזדמנות כדי לבזות ולהשמיץ את העם היהודי. תנועת "הפ-הפ" – תנועה אנטישמית אשר הטיפה לשנאת יהודים כשסיסמתה "הפ-הפ" מורכבת מראשי תיבות של מילים לטיניות שפירושן "ירושלים אבודה (ליהודים)". האנטישמים אף שאפו ליצור ארגון מקיף יותר לשם מלחמה ב"יהדות הבינלאומית" ואמנם התכנס בדרזדן (1882) קונגרס בינלאומי של האנטישמים, בו השתתפו מחוץ לגבולות גרמניה בעיקר צוררים מאוסטרו-הונגריה. בכינוס זה היה שטקר ראש המדברים והרצאותיו נתקבלו על דעת הרוב. לבסוף הוחלט על כינון "איגוד נוצרי בינלאומי" אשר יילחם ב"שאיפות ההשתלטות" של היהודים וישמור על הצביון הנוצרי של המדינות הנוצריות. תגובת היהודים העם היהודי שהיווה פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה (500 אלף מתוך 66 מיליון), עמד נפחד ונבוך בפני האנטישמיות שתקפה אותו. לאחר כמה ניסיונות פנייה לשלטונות, לריסון ההסתה המסוכנת, החליטו היהודים שיש לקבל זאת. דוברי היהודים ניסו להוכיח שהיהודים נאמנים לארצם. "איגוד הקהילות" לא מצאו דרך טובה יותר אלא על ידי מסירת מודעה רבתי המדגישה את טוהרת היהדות. "האגודה למלחמה באנטישמיות", אשר הרכבה היה כמה אלפים מטובי הציבור הגרמני, ניסתה לגולל מעל גרמניה את חרפת האנטישמיות, שחבריה ראו בה סכנה רצינית לתרבות עמם . הם פעלו בעיקר על ידי תעמולה בעל־פה ובכתב. כמו כן נעשתה פעולה דומה על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית אשר מנהיגה הוציא קונטרס ובו כינה את האנטישמיות "הסוציאליזם של השוטים". היהודים אף הם לא ישבו בחיבוק ידיים והקימו את "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית", אשר יצאה להגן על זכויותיהם וכבודם של היהודים ולתבוע את עלבון היהדות. הוקמה "ועדה משפטית" אשר לחמה בשיטתיות ובמרץ בכל קיפוח זכויותיו של היחיד, בכל גילוי של עיוות דין מצד השלטונות ובכל ניסיון להשמיץ את עם ישראל ודתו. ב-1896 יצא לאור בברלין פמפלט מאת רופא בשם ברנהרד כהן, שטען כי באנטישמיות הגרמנית יש "שיטה" ולכן היא "מסוכנת יותר" מן האנטישמיות הרוסית. הוא טען כי "קיים מצב מלחמה בין יהודים לנוצרים בגרמניה" וש"הדרישה" היא "להשמידנו". הוא האיץ ביהודי גרמניה "לצפות לגרוע מכל" ולהתפנות מיד לאמריקה. אלא שהפמפלט זכה להתעלמות ולא נמצא אפילו אזכור אחד שלו בעיתונות של התקופה. אנטישמיות במאה העשרים עד עליית הנאציזם באופן כללי בתקופה זו כמעט ולא הייתה אנטישמיות בגרמניה כי הנאצים עדיין לא עלו לשלטון ועלילות הדם הנוצריות כבר כמעט חלפו מהעולם, אך בכל זאת היו כמה מקרים כמו: באוקטובר 1916, בזמן מלחמת העולם הראשונה, הורה שר המלחמה הגרמני, וילד פון הוהנבורן, לערוך בצבא הגרמני "מפקד יהודים" (בגרמנית: Judenzählung), כדי לברר את מספר היהודים המשרתים בקווי החזית לעומת מספר המשרתים בעורף. למרות המחאות ברייכסטאג ובעיתונות, המפקד בוצע, אלא שתוצאותיו לא פורסמו, כביכול כדי "לחוס על רגשות היהודים". המפקד דווקא הפריך את ההאשמות כנגד היהודים, לאחר שהתברר בו כי 80% מהחיילים היהודים שרתו בחזית. האנטישמיות בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה ערבבה בתוכה דחייה של ליברליזם, מודרניזם ואמנציפציה והיה לה קשר הדוק עם עלייה של לאומיות וגזענות בגרמניה. אי ביטחון כלכלי שאפיין את ההתפתחות התעשייתית המהירה בגרמניה עודד היווצרותן של מפלגות וארגונים אנטישמיים ששירתו כדי להקצין את הרדיקליות של הזרם המרכזי–קונסרבטיבי וקידמה את ההתייחסות החיובית והמכובדת לאנטישמיות בחוגים הרשמיים. ב-1919 הצטרף היטלר ל"מפלגת הפועלים" והתחיל להטביע בה את העקרונות הנאציים. משנה זו ועד עליית הנאצים לשלטון התחזקו הרעיונות הנאצים ומפלגות נאציות זכו ביותר ויותר קולות. ב-5 וב-6 בנובמבר 1923, 30,000 איש תקפו יהודים בברלין ובזזו כמעט 1,000 חנויות בבעלות יהודית. ב-12 בספטמבר 1931 התרחש "פוגרום קורפירסטנדאם", בו בריונים נאצים תקפו יהודים שיצאו מבית הכנסת בערב ראש השנה, וניפצו חלונות ראווה של יהודים. בניסיון לזכות בקול האנטישמי בבחירות, הכריז הביטאון הקומוניסטי "דגל אדום", שאת הנאצים מממן הון יהודי. הקומוניסטית המיליטנטית רות פישר , שאביה היה יהודי, אמרה בנאום שנשאה ביולי 1932 בפני סטודנטים קומוניסטים: "מחצו את הקפיטליסטים היהודים, תלו אותם, רסקו אותם!". האנטישמיות תחת השלטון הנאצי כאשר הגיעו הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מצב היהודים בגרמניה. היה זה תהליך הדרגתי כאשר בהתחלה היה כל יהודי שרצה לצאת את גרמניה הנאצית יכול ללכת עם רכושו ובסופו היה רצח היהודים האיום והגדול בהיסטוריה. הרדיפות הרדיפות החלו בהתארגנויות בחסות המפלגה הנאצית לחרם על יהודים פרעות ושריפת ספרים. יהודים שהחלו לחוש מאוימים היגרו בחלקם מגרמניה, כך שעם תחילת השואה נותרו בגרמניה כמחצית מתושביה היהודים. עם הזמן אסרו הנאצים על יהודים שרצו להגר לקחת עימם את רכושם. עם תחילת השואה כבר לא יכלו היהודים לעזוב את גרמניה. הרדיפות קבלו תוקף חוקי בחוקי נירנברג ב-15 בספטמבר 1935. בחוקים הללו בודדו היהודים משכניהם הלא יהודים, זכויות הפרט שלהם נפגעו מאוד. יהודים רבים פוטרו אז מעבודתם ומרופאים ועורכי דין נלקח רישיון העבודה. השואה השואה הייתה שורת מעשי רצח עם, שבוצעו במהלך מלחמת העולם השנייה על פי תוכנית "הפתרון הסופי" של אדולף היטלר, גרמניה הנאצית, עוזריהם ובני בריתם, שתכליתה השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי ממניעים גזעניים ואנטישמיים. מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד ב-6 מיליון. השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש הגרמני ורדיפת היהודים התבצעה גם מחוץ לגבולות אירופה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי - גברים, נשים, זקנים וילדים - גם כאלו שהיו יהודים-למחצה או רק בעלי גנים יהודיים במשפחתם, וגם כאלו שהמירו דתם. בגרמניה עצמה נותרו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כ-225,000 יהודים. פרוץ המלחמה סגר סופית את שערי גרמניה להגירה יהודית החוצה, למעט במסגרת גירושים יזומים ומכוונים בידי השלטונות. תשומת לבם של הגרמנים הייתה נתונה, בראש ובראשונה, לטיפול במיליוני היהודים בשטחים החדשים שנכבשו במזרח אירופה. בשלב הראשון רוכזו יהודי פולין בגטאות, ובהמשך התחילו לפעול יחידות איינזצגרופן לחיסול קהילות יהודיות שלמות בשטחים שנכבשו מברית המועצות. בערי גרמניה עצמה לא הוקמו גטאות לריכוז היהודים, ולא פעלו בעיירותיה ובכפריה יחידות איינזצגרופן, אלא הלכה והתגבשה התפיסה שאת שארית יהודי גרמניה יש לגרש לשטחים במזרח, שם יזכו לטיפול דומה לזה של היהודים המקומיים. באוקטובר 1941 התחיל גירושם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות לודז', מינסק, קובנה וריגה. לאחר ועידת ואנזה החלה השמדתם השיטתית של יהודי גרמניה, וב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "יודנריין" (Judenrein – גרמנית: נקייה מיהודים). אנטישמיות לאחר מלחמת העולם השנייה לאחר הקמת מדינת ישראל, נטען כי הדמוניזציה שעושים האירופאים לישראל נובעת מרגש האשמה שלהם על שואת יהודי אירופה, והפיכת היהודים לעם רצחני מקלה על תחושת האשם. בין התומכים בדעה זו נמנה הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי. בספרו "אני ישן בחדרו של היטלר" העלה באחרונה טוביה טננבום טענה דומה, ועמד על מקרים שונים בהם הדמוניזציה של ישראל שימשה, במסווה קל ולעיתים אף בלעדיו, מחסה לתפישות אנטישמיות מושרשות. בשנת 1995 חלה עליה באנטישמיות בגרמניה בעקבות החלטת הקנצלרית אנגלה מרקל לפתוח את משק האומה למיליון מוסלמים, דבר זה יצר איום נוסף על 120 אלף היהודים בגרמניה, עלייה באנטישמיות מצד המגיעים החדשים הולידה את בואם של אלה עולים רבים. בשנת 2016 נרשמו 1468 תקריות אנטישמיות, עלייה משנים קודמות. על פי סקר שנערך, 62% מהיהודים חווים אנטישמיות בחיי היום היום, ו-28% חוו אנטישמיות בשנה האחרונה. כיום קיימים חברי מפלגות בגרמניה הרוצים שחיילים נאצים יזכרו כפטריוטים. ראו גם השואה – מונחים קישורים חיצוניים הערות שוליים גרמניה גרמניה: היסטוריה גרמניה: פוליטיקה יהדות גרמניה הורחב ערך בשתפ עם ויקימדיה ללא תבנית

שנאת יהודים בגרמניה כמו בכל אירופה שררה עוד בימי הביניים. במאה ה-19 התפתחה תופעה חדשה, מודרנית בגישתה - אנטישמיות.אנטישמיות במאה ה-19המאפיין את האנטישמיות בגרמניה בסוף המאה ה-19 הוא הניסיון למצוא אשמים בכישלונות כלכליים וחברתיים. לכן הוקמו גופים פוליטיים אנטישמיים שביססו את הצלחתם הפוליטית על מצע של הסתה חריפה כנגד היהודים. בהסתה השתמשו "הנאורים" בתורת הגזע כאמת שאין לחלוק עליה ובשקרים אחרים שהיו פופולריים באותה תקופה ובעבר (לדוגמה: עלילות דם).מה שהשתנה מימי הביניים היא מטרת כל ההתארגנויות האנטישמיות הללו כלומר לסלק את היהודים מעמדות המפתח בחינוך, משפט או ניהול ממשלתי, ואם אפשר לסלק אותם כלל מהמדינה ומאירופה. גורם נוסף שאפשר עלייה של גורמים אנטישמיים וחיזק אותם זו רוח הלאומיות ששררה בגרמניה בפרט ובאירופה בכלל. בהתחלה נראתה כרצון כן לאחד את כלל העם ללא הבדלי דת או גזע, אך הלאומיות הפכה במהרה לאומנות שכוונתה היא להבדיל את הגזעים האחרים פרט לגזע הגדול באותה מדינה (במקרה זה: גזע ארי).ההפתעה שבגילויי האנטישמיות בארצות דוגמת גרמניה וצרפת היא בכך שמדינות אלו נחשבו למדינות הנאורות והמפותחות בעולם מכל הבחינות, ובמיוחד מבחינת זכויות האדם והשכלה כללית - דברים שאמורים היו למנוע תנועות ברבריות ובלתי מתקדמות כמו התנועות והרעיונות האנטישמיים.ב-1879 הופיעה לראשונה הסיסמה "אל תצביעו בעד היהודים!", בבחירות לפרלמנט הלאומי הפרוסי. במהלך 6 השנים הבאות מספר הנבחרים ממוצא יהודי לפרלמנטים מקומיים בגרמניה צנח מ-66 ל-38, מתוכם 13 מומרים.גורמים לאנטישמיותחברתי-כלכליבעלי האחוזות הביטו בבוז מעורב בקנאה על אילי-הכסף היהודים, שניסו להדחק למעמד האריסטוקרטי; מעמד הפקידים התייחס באיבה לכניסת היהודים לשירות הציבורי והממשלתי; בעלי מקצועות חופשיים נבהלו מהצלחתם בתור עורכי דין, רופאים, פרופסורים, עיתונאים וכו'; בני המעמד הבינוני (הבורגנות) - בעלי מלאכה, סוחרים קטנים וכו' - הרגישו בתחרות מצד היהודים.עם פרוץ המשבר הפיננסי של 1873, שבא כתוצאה מספסרות מופרזת בניירות-ערך ובבולמוס "להתעשר במהירות ובקלות" על ידי משחק בבורסה, באה לפתע התמוטטות שקברה תחת חרבות אנשים מבני המעמד הבינוני, ורבים מבין ה"מייסדים" בכלל זה, כאשר מבין אלה היו רבים יהודים - תלו את האשמה בהם - "הם אשמים באסון שגרם בהתרוששות אלפים ורבבות משפחות גרמניות!"המפולת עוררה את התסיסה האנטישמית החמורה ביותר בגרמניה (וצרפת) מאז מסעות הצלב או מגפת המוות השחור. המסיתים טענו כי היהודים "נחותים" ו"חסרי מוסר" ושהצלחותיהם בעשרות השנים האחרונות נבעו מתחבולות ערמומיות. לדברי ההיסטוריון של האימפריה של ביסמרק, פולקר אולריך, התפרצות האנטישמיות הייתה התוצאה החמורה והמתמשכת ביותר, כמו גם "תולדתו החולנית ביותר" של המשבר הכלכלי הזה, והיא הייתה "מרכיב עיקרי בתרבותה הפוליטית" של הקיסרות הגרמנית עד סופה ב-1918. את ההתקפה האנטישמית הובילו כתבי העת "גרטנלאובה" ו"קרויצ-צייטונג", שופרו של ביסמרק, בסדרת מאמרים והשמצות, שלאחר מכן יצאו כספרים שהפכו לרבי-מכר. עיתונים אחרים ברחבי גרמניה הלכו גם הם באותו הקו ואילו ביסמרק עצמו שמר על שתיקה גמורה.לאומיראשון עשה זאת כומר פרוטסטנטי, אדולף שטקר, מטיף-החצר של הקיסר, אשר השמיע התראות על ה"סכנה" הנשקפת מצד היהודים לגרמניה. "מתרחקים הם מעבודה מועילה, חיים על ניצול העם ומנהלים עסקיהם בדרכי מרמה; כעת כשקבלו את השוויון, הם שואפים לשלוט במדינה; עיתונותם לוחמת בדת הנוצרית ומשחיתה את מידותיו של העם הגרמני." הוא ייסד את המפלגה האנטישמית ששמה היה "המפלגה הנוצרית-סוציאלית" שבה איחד אנשים ממורמרים ממצבם הכלכלי ומסיבות אחרות ולכן חשו מקופחים ותלו את האשם בצרותיהם ביהודים. ברעיונות מסוג זה הצליח למשוך אחריו אנשים רבים. אנטישמי פופולרי אחר היה אוטו בקל.פרופ' היינריך טרייצ'קה היה ההיסטוריון הלאומי של גרמניה הקיסרית ומרצה באוניברסיטת ברלין. הוא פנה במיוחד למשכילים בשורה של מאמרים והרצאות בהם שם את הדגש על השאלה היהודית, והבליט את הצד הלאומי והגזעני שבה. רעיונו העיקרי היה שכיוון שהיהודים לא התבוללו כאשר ניתנו להם זכויות שוות, הם נותרו גורם הפוגע בטוהר הגזע הארי ללא אפשרות להיות טובים יותר, ולכן יש לקחת מהם את האמנציפציה. "היהודים נשארו יסוד נבדל בקרב העם הגרמני, מוסיפים לראות את עצמם כעם הנבחר ושואפים להפוך את הגרמנים ליהודים, במקום שהם יהפכו לגרמנים בעצמם. על היהודים להתמזג באופן מוחלט עם הציבור הגרמני או לעזוב את גרמניה. אין מקום על אדמת גרמניה ללאומיות כפולה, אכן 'היהודים הם אסונינו'". "היהודים הם דם זר בגוף הגרמני". פרופסור זה לא היה יחיד בין אנשי הגות ומדע אשר החזיקו בדעות גזעניות ואנטישמיות."הפטיציה האנטישמית" - עצומה אנטי־יהודית שהוגשה לביסמרק (קנצלר גרמניה באותה תקופה) בשנת 1880 על ידי אנטישמים גרמנים. בעצומה הם דרשו חקיקה מיוחדת שתגביל את פעילותם של היהודים ולמנוע ככל האפשר גידול של האוכלוסייה היהודית והתערבותה באוכלוסייה הגרמנית.גזעניבספר "ניצחון היהדות על הגרמניות" מקונן וילהלם מאר על מר גורלה של גרמניה אשר אומה מגזע שמי "פלשה" לתוכה, השתלטה עליה כלכלית ושואפת לכבוש אותה פוליטית: "היהודים רוצים לכבוש את גרמניה כיבוש מוחלט, אם גרמניה לא תעשה משהו יהיה סופה - אבדון!". הוא הקים את ליגת האנטישמים – ארגון אנטי יהודי שעודד לפתוח במאבק כנגד היהודים, מפני שהללו, לטענתם, שמו להם למטרה להשתלט על העולם ועל גרמניה.גישה אחרת מציג אויגן דיהרינג, אשר מצא ביסוס מדעי כביכול לשאלת היהודים - היהודים הם הענף הגרוע ביותר שבגזע השמי, שהנו נחות כשלעצמו. הם חסרי כל חוש מדיני ומעולם לא הצליחו להקים מדינה. הם חיים כטפילים בגוף האומות האחרות ומשחיתים אותן. הם חסרי כל חוש סוציאלי, רודפי בצע הם מטבעם, מחרחרי ריב ושנאה, ומטרתם: ניצול העמים ושליטה על העולם. תרבותם חסרת כל ערך וכו.. פתרונו דומה לפתרון הנאצים לימים יבואו: "על הממשלה לבטל את זכויותיהם ולהרחיקם מכל תחומי החיים הכלכליים, המדיניים והתרבותיים; יש לאסור עליהם נישואי תערובת, פן יתייהד הדם הגרמני ואין לשאוף להתנצרותם, כי על ידי הטבילה יעמיקו לחדור ביתר קלות לחיי הציבור הגרמני וישחיתו בו כל חלקה טובה...הקומפוזיטור המהולל ריכרד וגנר, בקונטרס על "היהדות במוזיקה", האשים את היהודים בקלקול התרבות, האמנות והמוסר של עמי אירופה.דתיבסוף המאה נרקמו מספר עלילות דם אנטישמיות על רקע דתי. הראשונה בכיסאנטן ב-1891 בה השוחט היהודי הואשם ברצח של ילד נוצרי בן 5. השנייה בקוניץ ב-1900 בה הואשמו יהודים במוות של ילד נוצרי בן 16 מה שגרם לסערת רוחות אנטישמית בקרב הציבור הגרמני. שתי העלילות אמנם הופרכו מאחר שלא היה להם שום בסיס, אך הנזק בדעת הקהל כבר נגרם.ארגונים אנטישמייםלרייכסטאג נכנסו כמה מנציגי מפלגת הרייך הסוציאליסטית האנטישמית, בראשות , שהיו עוד יותר קיצוניים משטקר. הם המשיכו מעל בימת הפרלמנט את פעולות ההסתה הארסיות שלהם. הם השמיעו מדי פעם בפעם דרישות לשלילת זכויות היהודים, האזרחיות והמדיניות, ערכו התקפה מרוכזת על השחיטה היהודית, ולא החמיצו שום הזדמנות כדי לבזות ולהשמיץ את העם היהודי.תנועת "הפ-הפ" – תנועה אנטישמית אשר הטיפה לשנאת יהודים כשסיסמתה "הפ-הפ" מורכבת מראשי תיבות של מילים לטיניות שפירושן "ירושלים אבודה (ליהודים)".האנטישמים אף שאפו ליצור ארגון מקיף יותר לשם מלחמה ב"יהדות הבינלאומית" ואמנם התכנס בדרזדן (1882) קונגרס בינלאומי של האנטישמים, בו השתתפו מחוץ לגבולותגרמניה בעיקר צוררים מאוסטרו-הונגריה. בכינוס זה היה שטקר ראש המדברים והרצאותיונתקבלו על דעת הרוב. לבסוף הוחלט על כינון "איגוד נוצרי בינלאומי" אשר יילחםב"שאיפות ההשתלטות" של היהודים וישמור על הצביון הנוצרי של המדינות הנוצריות.תגובת היהודיםהעם היהודי שהיווה פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה (500 אלף מתוך 66 מיליון), עמד נפחד ונבוך בפני האנטישמיות שתקפה אותו. לאחר כמה ניסיונות פנייה לשלטונות, לריסון ההסתה המסוכנת, החליטו היהודים שיש לקבל זאת. דוברי היהודים ניסו להוכיח שהיהודים נאמנים לארצם. "איגוד הקהילות" לא מצאו דרך טובה יותר אלא על ידי מסירת מודעה רבתי המדגישה את טוהרת היהדות."האגודה למלחמה באנטישמיות", אשר הרכבה היה כמה אלפים מטובי הציבור הגרמני, ניסתה לגולל מעל גרמניה את חרפת האנטישמיות, שחבריה ראו בה סכנה רצינית לתרבות עמם . הם פעלו בעיקר על ידי תעמולה בעל־פה ובכתב. כמו כן נעשתה פעולה דומה על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית אשר מנהיגה הוציא קונטרס ובו כינה את האנטישמיות "הסוציאליזם של השוטים". היהודים אף הם לא ישבו בחיבוק ידיים והקימו את "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית", אשר יצאה להגן על זכויותיהם וכבודם של היהודים ולתבוע את עלבון היהדות. הוקמה "ועדה משפטית" אשר לחמה בשיטתיות ובמרץ בכל קיפוח זכויותיו של היחיד, בכל גילוי של עיוות דין מצד השלטונות ובכל ניסיון להשמיץ את עם ישראל ודתו.ב-1896 יצא לאור בברלין פמפלט מאת רופא בשם ברנהרד כהן, שטען כי באנטישמיות הגרמנית יש "שיטה" ולכן היא "מסוכנת יותר" מן האנטישמיות הרוסית. הוא טען כי "קיים מצב מלחמה בין יהודים לנוצרים בגרמניה" וש"הדרישה" היא "להשמידנו". הוא האיץ ביהודי גרמניה "לצפות לגרוע מכל" ולהתפנות מיד לאמריקה. אלא שהפמפלט זכה להתעלמות ולא נמצא אפילו אזכור אחד שלו בעיתונות של התקופה.אנטישמיות במאה העשרים עד עליית הנאציזםבאופן כללי בתקופה זו כמעט ולא הייתה אנטישמיות בגרמניה כי הנאצים עדיין לא עלו לשלטון ועלילות הדם הנוצריות כבר כמעט חלפו מהעולם, אך בכל זאת היו כמה מקרים כמו: באוקטובר 1916, בזמן מלחמת העולם הראשונה, הורה שר המלחמה הגרמני, וילד פון הוהנבורן, לערוך בצבא הגרמני "מפקד יהודים" (בגרמנית: Judenzählung), כדי לברר את מספר היהודים המשרתים בקווי החזית לעומת מספר המשרתים בעורף. למרות המחאות ברייכסטאג ובעיתונות, המפקד בוצע, אלא שתוצאותיו לא פורסמו, כביכול כדי "לחוס על רגשות היהודים". המפקד דווקא הפריך את ההאשמות כנגד היהודים, לאחר שהתברר בו כי 80% מהחיילים היהודים שרתו בחזית.האנטישמיות בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה ערבבה בתוכה דחייה של ליברליזם, מודרניזם ואמנציפציה והיה לה קשר הדוק עם עלייה של לאומיות וגזענות בגרמניה. אי ביטחון כלכלי שאפיין את ההתפתחות התעשייתית המהירה בגרמניה עודד היווצרותן של מפלגות וארגונים אנטישמיים ששירתו כדי להקצין את הרדיקליות של הזרם המרכזי–קונסרבטיבי וקידמה את ההתייחסות החיובית והמכובדת לאנטישמיות בחוגים הרשמיים.ב-1919 הצטרף היטלר ל"מפלגת הפועלים" והתחיל להטביע בה את העקרונות הנאציים. משנה זו ועד עליית הנאצים לשלטון התחזקו הרעיונות הנאצים ומפלגות נאציות זכו ביותר ויותר קולות.ב-5 וב-6 בנובמבר 1923, 30,000 איש תקפו יהודים בברלין ובזזו כמעט 1,000 חנויות בבעלות יהודית.ב-12 בספטמבר 1931 התרחש "פוגרום קורפירסטנדאם", בו בריונים נאצים תקפו יהודים שיצאו מבית הכנסת בערב ראש השנה, וניפצו חלונות ראווה של יהודים.בניסיון לזכות בקול האנטישמי בבחירות, הכריז הביטאון הקומוניסטי "דגל אדום", שאת הנאצים מממן הון יהודי. הקומוניסטית המיליטנטית רות פישר , שאביה היה יהודי, אמרה בנאום שנשאה ביולי 1932 בפני סטודנטים קומוניסטים: "מחצו את הקפיטליסטים היהודים, תלו אותם, רסקו אותם!".האנטישמיות תחת השלטון הנאציכאשר הגיעו הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מצב היהודים בגרמניה. היה זה תהליך הדרגתי כאשר בהתחלה היה כל יהודי שרצה לצאת את גרמניה הנאצית יכול ללכת עם רכושו ובסופו היה רצח היהודים האיום והגדול בהיסטוריה.הרדיפותהרדיפות החלו בהתארגנויות בחסות המפלגה הנאצית לחרם על יהודים פרעות ושריפת ספרים. יהודים שהחלו לחוש מאוימים היגרו בחלקם מגרמניה, כך שעם תחילת השואה נותרו בגרמניה כמחצית מתושביה היהודים.עם הזמן אסרו הנאצים על יהודים שרצו להגר לקחת עימם את רכושם. עם תחילת השואה כבר לא יכלו היהודים לעזוב את גרמניה.הרדיפות קבלו תוקף חוקי בחוקי נירנברג ב-15 בספטמבר 1935. בחוקים הללו בודדו היהודים משכניהם הלא יהודים, זכויות הפרט שלהם נפגעו מאוד. יהודים רבים פוטרו אז מעבודתם ומרופאים ועורכי דין נלקח רישיון העבודה.השואההשואה הייתה שורת מעשי רצח עם, שבוצעו במהלך מלחמת העולם השנייה על פי תוכנית "הפתרון הסופי" של אדולף היטלר, גרמניה הנאצית, עוזריהם ובני בריתם, שתכליתה השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי ממניעים גזעניים ואנטישמיים. מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד ב-6 מיליון. השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש הגרמני ורדיפת היהודים התבצעה גם מחוץ לגבולות אירופה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי - גברים, נשים, זקנים וילדים - גם כאלו שהיו יהודים-למחצה או רק בעלי גנים יהודיים במשפחתם, וגם כאלו שהמירו דתם.בגרמניה עצמה נותרו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כ-225,000 יהודים. פרוץ המלחמה סגר סופית את שערי גרמניה להגירה יהודית החוצה, למעט במסגרת גירושים יזומים ומכוונים בידי השלטונות. תשומת לבם של הגרמנים הייתה נתונה, בראש ובראשונה, לטיפול במיליוני היהודים בשטחים החדשים שנכבשו במזרח אירופה. בשלב הראשון רוכזו יהודי פולין בגטאות, ובהמשך התחילו לפעול יחידות איינזצגרופן לחיסול קהילות יהודיות שלמות בשטחים שנכבשו מברית המועצות. בערי גרמניה עצמה לא הוקמו גטאות לריכוז היהודים, ולא פעלו בעיירותיה ובכפריה יחידות איינזצגרופן, אלא הלכה והתגבשה התפיסה שאת שארית יהודי גרמניה יש לגרש לשטחים במזרח, שם יזכו לטיפול דומה לזה של היהודים המקומיים. באוקטובר 1941 התחיל גירושם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות לודז', מינסק, קובנה וריגה.לאחר ועידת ואנזה החלה השמדתם השיטתית של יהודי גרמניה, וב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "יודנריין" (Judenrein – גרמנית: נקייה מיהודים).אנטישמיות לאחר מלחמת העולם השנייהלאחר הקמת מדינת ישראל, נטען כי הדמוניזציה שעושים האירופאים לישראל נובעת מרגש האשמה שלהם על שואת יהודי אירופה, והפיכת היהודים לעם רצחני מקלה על תחושת האשם. בין התומכים בדעה זו נמנה הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי. בספרו "אני ישן בחדרו של היטלר" העלה באחרונה טוביה טננבום טענה דומה, ועמד על מקרים שונים בהם הדמוניזציה של ישראל שימשה, במסווה קל ולעיתים אף בלעדיו, מחסה לתפישות אנטישמיות מושרשות.בשנת 1995 חלה עליה באנטישמיות בגרמניה בעקבות החלטת הקנצלרית אנגלה מרקל לפתוח את משק האומה למיליון מוסלמים, דבר זה יצר איום נוסף על 120 אלף היהודים בגרמניה, עלייה באנטישמיות מצד המגיעים החדשים הולידה את בואם של אלה עולים רבים. בשנת 2016 נרשמו 1468 תקריות אנטישמיות, עלייה משנים קודמות. על פי סקר שנערך, 62% מהיהודים חווים אנטישמיות בחיי היום היום, ו-28% חוו אנטישמיות בשנה האחרונה. כיום קיימים חברי מפלגות בגרמניה הרוצים שחיילים נאצים יזכרו כפטריוטים.ראו גם השואה – מונחיםקישורים חיצונייםהערות שולייםגרמניהגרמניה: היסטוריהגרמניה: פוליטיקהיהדות גרמניההורחב ערך בשתפ עם ויקימדיה ללא תבנית

372

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A9%20%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A6%27%D7%90%D7%A7

יאנוש קורצ'אק

יאנוּש קוֹרצ'אק (בפולנית: Janusz Korczak; 22 ביולי 1878 – 7 באוגוסט 1942) הוא שם העט שבו נודע הנריק גולדשמיט (Henryk Goldszmit), רופא, מחנך והוגה חינוכי, סופר, פובליציסט ופעיל חברתי יהודי-פולני. קורצ'אק היה ממבשרי הפעילות למען זכויות הילד ושוויון זכויות לילדים. בתי היתומים שהקים וניהל יחד עם שותפתו סטפניה (סטפה) וילצ'ינסקה היו מהניסיונות המוקדמים בחינוך דמוקרטי, שכללו גם בית דין של ילדים. אחד מהחלוצים בתחום שיקום ילדים ובני נוער ואבחון חינוכי, ומחלוצי המחקר בתחום ההתפתחות הפיזית והנפשית של הילד. חיבר ספרים בתחום התאוריה והמעש של החינוך, לצד ספרי ילדים. יהודי פולני שהצהיר כל חייו על השתייכותו לשני העמים. בימי השואה, כשהגיע תורם של ילדי בית היתומים שלו בגטו ורשה להישלח לטרבלינקה, סירב להצעה להינצל לבדו, ובחר, יחד עם וילצ'ינסקה, ללכת לטרבלינקה עם חניכיהם. בכך הפך לאחד הסמלים ההיסטוריים-יהודיים הגדולים של ימינו. ביוגרפיה נולד בוורשה למשפחה יהודית פולנית. הוא היה בנם של עורך דין יוסף גולדשמיט (1844–1896) וצֶצִילְיָה לבית גֶמְבִּיצְקִי (1853/4–1920). שמו היהודי היה הרש או הירש, על שם סבו מצד אביו. מוצאה של משפחת גולדשמיט היה ממחוז לובלין ומוצאה של משפחת גמביצקי מאזור העיר קאליש. סבא-רבא שלו, מָאוּרִיצִי גמביצקי, וסבו, הירש גולדשמיט, היו רופאים. משפחת גולדשמיט התגוררה ברחוב בְּיֶילָנְסְקָה 18, ככל הנראה מקום הולדתו של קורצ'אק. בשנת 1881 עברה המשפחה לרחוב קְרקוֹבְסְקְיָה פְּשֶדְמְיֶישְצְ'יֶה 77, שם התגוררה עם משפחתה של האם: הוריה, אחותה אנה וסבתה אמיליה. בשנת 1883 עברה המשפחה לרחוב מְיוֹדוֹבָה 19, ומאוחר יותר, עם הידרדרות מצבה הכלכלי, לככר קְרָשינְסְקיך 3, נוֹבוֹסֶנָטוֹרְסְקָה 6 (היום מוֹלְיֶירה), שְבְיֶינְטוֹקְשיסְקה ולֶשְנוֹ 18. ביולי 1885, נשלח קורצ'אק לבית הספר ברחוב פְרֶטָה, בו למד עד שנת 1890, אז החל את לימודיו בגימנסיה הממשלתית מס' 7 לבנים ששכנה ברובע פראגה. שנים לאחר מכן, תיאר את תקופת בית הספר ביומנו: . בתחילה היה מצבה הכלכלי של המשפחה טוב, אולם בהמשך החל להידרדר בשל מחלת הנפש של האב, אשר התאשפז לראשונה בבית חולים פסיכיאטרי בשנת 1891. האב נפטר ב-26 באפריל 1896. קורצ'אק, שהיה תלמיד בן 17–18, החל לסייע בכלכלת המשפחה באמצעות מתן שיעורים פרטיים, ואמו השכירה חדרים בדירתם ברחוב לשנו. את תעודת הבגרות שלו קיבל בגיל 20. בשנת 1898 התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה הצארית בוורשה, בה למד שש שנים וחזר על לימודי השנה הראשונה. הוא למד גם ב"אוניברסיטה המעופפת". בקיץ 1898 נסע לראשונה מחוץ לגבולות פולין, לשווייץ, שם חקר בין היתר את פעילותו ויצירתו של יוהאן היינריך פסטלוצי. בשנים האוניברסיטאיות שלו הוא התוודע לחיי שכונות העוני של הפרולטריון והלומפנפרולטריון ("פרולטריון סחבות"). רופא ב-23 במרץ 1905 קיבל קורצ'אק הסמכה לרפואה. כרופא, הוא גויס ביוני אותה שנה לצבאו של הצאר, והשתתף במלחמת רוסיה–יפן. באותה תקופה הייתה פולין מחולקת תחת שלטונן של שלוש מעצמות: רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. קורצ'אק שירת בחרְבּין, ובמרץ 1906 סיים את שירותו הצבאי בדרגת לוטננט וחזר לוורשה. בשנים 1905–1912 עבד כרופא ילדים בבית החולים לילדים ברסון ובאומן ברחובות שליסקיי 51 – שינה 60. הוא קיבל דירת מגורים בשטח בית החולים וטיפל בחולים בכל שעות היממה, כשמשכורתו עמדה על 200 רובל בשנה. בעבודתו כרופא החל לעזור גם לאנשי שכונות הפועלים של העיר. ממטופליו העניים לעיתים לא גבה תשלום כלל, או תשלום סמלי בלבד, ולעיתים אף נתן כסף לקניית תרופות. מן הפציינטים האמידים לא הסס לגבות שכר טרחה גבוה. קורצ'אק עבד עם שמואל גולדפלאם והושפע מרופא הילדים יוליאן קרמשטיק. החל משנת 1907, בעקבות פרסומיו הספרותיים, הפך לרופא ילדים ידוע ומבוקש בוורשה. בשנים 1907-1910/11 השתלם מחוץ לפולין: בשנת 1907 שהה כשנה בברלין, שם שמע הרצאות, התנסה בעבודה במרפאות ילדים, וחקר שיטות עבודה בבתי חינוך לילדים ובבתי יתומים. כמו כן שהה ארבעה חודשים בפריז (1910) וחודש בלונדון (בשנת 1910 או 1911). שנים אחר כך כתב שבלונדון קיבל את ההחלטה לא להקים משפחה ו"לשרת את הילד ואת ענייניו". הוא ראה בכל הילדים בהם טיפל ואותם חינך, כילדיו שלו. בשנת 1914, בזמן מלחמת העולם הראשונה, גויס קורצ'אק שוב לצבא הצאר ושרת כסגן מנהל בית חולים שדה אוגדתי, בחזית האוקראינית. ב-1917 הוא נשלח לשמש כרופא בבתי מחסה לילדים אוקראיניים ליד קייב. הוא עבד זמן קצר בבית חינוך לנערים פולנים בקייב, בניהולה של מריה רוגובסקה-פלסקה, פעילה חברתית ולוחמת לעצמאות פולין, אותה פגש שנתיים קודם לכן בזמן חופשה קצרה בקייב. לאחר סיום המלחמה ב-1918 חזר קורצ'אק לוורשה. עם ההכרזה על עצמאותה של פולין ב-11 בנובמבר 1918, גויס לצבא הפולני ובתקופת המלחמה הפולנית-בולשביקית (1919-1921) שרת בבתי חולים צבאיים בוורשה ובלודז'. הוא נדבק וחלה בטיפוס. בזכות שירות זה קודם לדרגת רב-סרן בצבא הפולני. פעילות חברתית בדצמבר 1899 נעצר קורצ'אק לזמן קצר, בשל פעילותו בחדרי הקריאה לציבור הרחב שהפעילה העמותה הוורשאית לגמילות חסדים. בשנת 1916 היה בין 16 החברים שהקימו בווינה את "השומר הצעיר". הצטרף ל"בונים החופשיים" לכל המאוחר בשנת 1925 והיה חבר בלשכת בונים חופשיים "כוכב הים" של הפדרציה הבינלאומית "זכויות האדם" ("Le Droit Humain"), שמטרתה "להשלים בין כל בני האדם המופרדים במחיצות הדת, וחיפוש אחר האמת תוך שמירת כבודו של האדם השני". בביתי היתומים שלו הנהיג טקסי חניכה והתקדמות במתכונת הבנייה החופשית. היה חבר ב"עמותה הוורשאית להיגיינה" ו"העמותה למחנות הקיץ לילדים". בשנים 1904, 1907 ו-1908 יצא למחנות קיץ לילדים פולנים-יהודים שאורגנו על ידי העמותה. בשנת 1909 הצטרף לעמותת "עזרה ליתומים", עמותת גמילות חסדים יהודית, שמאוחר יותר בנתה את "בית היתומים" שקורצ'אק התמנה למנהלו. סופר, פובליציסט, עורך ואיש רדיו יצירת הביכורים של קורצ'אק פורסמה ב-26 בספטמבר 1896 בשבועון "קולצה" (קוצים). כתלמיד גימנסיה נאסר עליו לפרסם רשמית את דבריו בעיתונות, לכן חתם בשם-העט "הן". בהמשך השתמש בשמות עט שונים: "הן-ריק", "הגות", "הדוקטור הזקן". בשנת 1898 השתתף קורצ'אק בתחרות כתיבת מחזות של העיתון "קורייר ורשבסקי" ושלח אל התחרות מחזה בן ארבע מערכות בשם "אי זו הדרך?" . על המחזה חתם יאנֶאש קורצ'אק, שם עט אותו שאל מרומן של קראשבסקי "סיפורו של יאנָאש קורצ'אק ובתו של נושא החרב המלכותי". עקב טעות של פועל בבית הדפוס, במודעה המכריזה על תוצאות התחרות הופיע "יאנוּש", במקום "יאנאש". המחזה עצמו אבד. בשנים 1898–1901 פרסם בכתב העת "חדר קריאה לכל" (Czytelnia dla Wszystkich). משנת 1900 החל לפרסם כיאנוש קורצ'אק. הוא חתם כך אף על מכתביו הפרטיים, אך לא ויתר על השמות האחרים. בפברואר 1900 החל לשתף פעולה עם השבועון "קולצה" (קוצים) תחת שם העט הן-ריק (Hen-Ryk). בשנת 1901 החל לכתוב פיליטונים. בשנת 1905 יצא לאור הקובץ "הבלים" (Koszałki Opałki), אסופת פיליטונים מ"קולצה", אותם כתב בין השנים 1901–1904. באותה שנה יצא לאור הרומן "ילדי רחוב", בתחילה כסיפור בהמשכים בכתב העת "חדר קריאה לכל" ומאוחר יותר כספר. בשנים 1904–1905 כתב פיליטונים לכתב העת "קול" (Głos) בשם העט "g.". בכתב-עת זה פורסם בהמשכים הסיפור "ילד הטרקלין", שיצא כספר בשנת 1906 והביא לקורצ'אק פרסום בינלאומי. באותה שנה החל לכתוב לכתב העת "פְּשֶגְלוֹנְד סְפּוֹלֶצְ'ני" ("סקירה חברתית"). בשנים הבאות פרסם מספר ספרי ילדים, בהם: "צלקת" "המלך מתיא הראשון", "המלך מתיא באי הבודד", "פשיטת הרגל של ג'ק הקטן" ו"קאיטוש המכשף". כמו כן, פרסם חיבורים פדגוגיים חשובים, ביניהם: "איך לאהוב ילדים", "הרגעים החינוכיים", "כאשר אשוב להיות ילד", "זכותו של הילד לכבוד" ו"פדגוגיה מבודחת". בזמן מלחמת העולם השנייה ניהל יומן, מסמך בעל חשיבות גדולה לאור נסיבות יצירתו וקורותיו של קורצ'אק בעת המלחמה. העיזבון הספרותי של קורצ'אק כולל 24 ספרים ולמעלה מ-1,400 טקסטים שפורסמו בכתבי עת שונים. רק כ-300 פריטים, בהם כתבי יד מקוריים ספורים, גרסאות מודפסות תעודות ומכתבים נשמרו (ראו בהמשך רשימת ספרי קורצ'אק). ב-16 ביולי 1926 הוענק לקורצ'אק צלב הקצונה של מסדר תחיית פולין (Polonia Restituta, ) עבור פעילותו החברתית, החינוכית, הפילנתרופית והספרותית. בשנת 1937 קיבל את "עלה הדפנה המוזהב האקדמי" - פרס האקדמיה הפולנית לספרות. בשם "הדוקטור הזקן" פעל קורצ'אק לקידום זכויות הילד. הוא יצר סגנון יוצא דופן, בו פנה ישירות אל המאזינים הצעירים ביותר, ובצורה פשוטה דיבר על הדברים החשובים ביותר. ב-1936 הופסקו תוכניות הרדיו הפדגוגיות שלו, למרות התגובות הנלהבות של המאזינים והביקורת, בשל התחזקות האווירה האנטישמית והלחצים שהופעלו עקב כך על תחנת הרדיו. קורצ'אק חזר לשדר כעבור שנתיים בסדרת הרצאות ברדיו הפולני. הוא דיבר אל מאזיני הרדיו גם אחרי פרוץ המלחמה, בימים הראשונים של ספטמבר 1939. בעבודתו הפדגוגית השתמש קורצ'אק באמצעים חדישים מאוד לזמנו. הוא יצר את עיתון הילדים והנוער "מָאלִי פְּשֶגְלוֹנְד" ((Mały Przegląd - "סקירה קטנה") (1926 – 1939), אשר הופיע כמוסף שבועי ליומון הוורשאי "נאש פשגלונד" ("סקירתנו"). הגיליון הראשון הופיע ב-9 באוקטובר 1926 והיה זה כתב העת הראשון בפולין שנוצר על ידי ילדים ונוער. קורצ'אק ערך אותו במשך ארבע שנים ומשנת 1930 היה עורכו יֶז'י אבּרמוב (אשר נודע לאחר המלחמה כאיגור נוורלי, מי שהיה זמן מה גם מזכירו של קורצ'אק). משרדי העיתון היו ברחוב נובוליפקי 7. בעיתון כתבו ילדים, העורך וכותבים כירחמיאל ויינגרטן. העיתון יצא לאור למרות התגברות האנטישמיות, חוסר הסובלנות, ההפרדה הגזעית והחרם על עסקים יהודיים בשנות ה-30. הגיליון האחרון יצא לאור ב-1 בספטמבר 1939. זהות קורצ'אק חש עצמו כיהודי וכפולני ופעל למען קרוב לבבות בין הפולנים והיהודים. שפת האם שלו הייתה פולנית וזו הייתה השפה בה כתב ויצר. הוא הבין גם קצת יידיש, לשונם של מרבית יהודי פולין, דרך שליטתו בשפה הגרמנית. בשנות השלושים, כאשר התקרב לתנועה הציונית, החל ללמוד עברית. הוא שיתף פעולה עם כתבי העת של תנועות הנוער הציוניות והשתתף בסמינרים שלהם. בתקופה זו עבר משבר בחייו הפרטיים והמקצועיים. שני מסעותיו לארץ ישראל ב-1934 וב-1936 עזרו לו במידה מסוימת להיחלץ ממשבר זה. לדבריו, הוא נסע לארץ ישראל כדי "לספוג את העבר, למצוא נקודת משען להרהורים על ההווה ואף לגעת בעתיד". בית היתומים וביתנו יחד עם סטפניה וילצ'ינסקה (1942-1886), ייסד וניהל קורצ'אק את "בית היתומים", בית חינוך בוורשה לילדים יהודים שהוקם ומומן על ידי העמותה היהודית "עזרה ליתומים", ופעל ברחוב קרוכמלנה 92 (היום רחוב יאקטורובסקה 6). בית היתומים החל את פעילותו ב-7 באוקטובר 1912. קורצ'אק התגורר בבית זה עד שנת 1932, אז עבר לדירתה של אחותו ברחוב ז'ורביי 42. המחנכת הראשית של המוסד הייתה סטפניה וילצ'ינסקה – "גברת סטפה". קורצ'אק ניהל את המוסד במשך 30 שנה. בשנת 1919 ייסד יחד עם מריה פאלסקה מוסד חינוכי נוסף, בית יתומים לילדים פולניים בשם "ביתנו" (1919-1936), שבתחילה מוקם בפרבר של ורשה, פרושקוב, ובשנת 1928 הועבר לשכונה ביילני בוורשה, לרחוב יאנה קספרוביצ'ה 203. גם ב"ביתנו" יושמו שיטות חינוכיות חדשניות. ב-2 באוקטובר 1940 הועבר "בית היתומים" לגטו ורשה, לרחוב חלודנה 33. בזמן המעבר קורצ'אק נאסר, והגרמנים החזיקו אותו בבית הסוהר פאביאק, משם שוחרר בערבות כעבור כמה חודשים. בית היתומים עבר לרחוב שיינה 16 (שליסקה 9). בשני המוסדות החינוכיים, שנועדו לילדים בגיל 7–14, מומשו הרעיונות של חברת ילדים בעלת מנהל עצמי שיצרה את מוסדותיה האוטונומיים כמו פרלמנט ובית דין שנוהלו בידי הילדים, עיתון, מערכת תורנויות ואפילו קופת הלוואות. הפסיכולוג השווייצרי ז'אן פיאז'ה, שביקר בבית היתומים של קורצ'אק, אמר עליו: "אדם נפלא, בעל אומץ לרחוש אמון כלפי הילדים והנוער שתחת טיפולו עד כי העביר לידיהם את ענייני המשמעת והטיל עליהם משימות קשות ביותר, הקשורות באחריות גדולה מאוד". מלחמת העולם השנייה, גטו ורשה והמסע האחרון עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב קורצ'אק לצבא הפולני כקצין, אך לא התקבל לשורות הצבא מפאת גילו. בזמן הכיבוש הגרמני הוא לבש את מדי הצבא הפולני וסירב לציית לפקודה הנאצית המצווה על היהודים לענוד סרט מעוטר במגן דוד, משום שראה בכך חילול הסמל. בחודשים האחרונים של חייו (ממאי 1942) חי בגטו ורשה. נברלי, שכתב מאוחר יותר את הביוגרפיה של קורצ'אק, ניסה להשיג לו תעודות מזויפות מן האזור הארי של העיר, אך קורצ'אק סירב לעזוב את הגטו ובעצם לעזוב את חניכיו. בגטו ורשה חזר קורצ'אק לכתיבת יומנו, אותה החל בשנת 1939 והפסיק למשך כשנתיים וחצי, כאשר הקדיש את זמנו ומרצו לטיפול ודאגה לחניכיו בבית היתומים ופעילות הקשורה במצבם של הילדים בגטו. היומן נמסר לידי ידידו הסופר איגור נברלי ופורסם לראשונה בוורשה בשנת 1958. בהיותו בן חמש, כך כתב ביומנו ב-1942(בגטו ורשה) "גיליתי לסבתא בשיחה אינטימית את תוכניתי... להשליך החוצה את הכסף כולו. כיצד להשליך ולאן, ומה לעשות לאחר מכן, לא ידעתי, כפי הנראה..." הרישום האחרון ביומנו הוא מ-4 באוגוסט 1942. בבוקר 5 או 6 באוגוסט 1942, שטחו של הגטו הקטן הוקף על ידי פלוגות אס-אס ושוטרים אוקראינים ולטביים. בזמן קיומה של האקציה הגדולה, כלומר השלב העיקרי של השמדת אוכלוסיית גטו ורשה, קורצ'אק דחה שוב ושוב הצעות להצלה, כי לא היה מוכן לנטוש את ילדיו ועובדיו בבית היתומים. ביום הגירוש הוביל קורצ'אק את מסע חניכיו לאומשלאגפלץ, משם יצאו טרנספורטים למחנות ההשמדה. קורצ'אק צעד בראש, בראש גלוי, בנעליים צבאיות גבוהות אוחז בידיהם של שני ילדים. במסע השתתפו כ-200 ילדים וכעשרה מטפלים, ביניהם סטפניה וילצ'ינסקה. המסע שלהם הפך לאגדה, מיתוס של המלחמה, הנשען על זיכרונות שלא היו תמיד מהימנים וחסרו לכידות בפרטיהם. על פי גרסה אחרת, הילדים צעדו ברביעיות ונשאו את דגלו של "המלך מתיא הראשון", גיבור אחד מספריו של קורצ'אק. כל ילד נשא עמו צעצוע או ספר אהוב. אחד הנערים, שהלך בראש, ניגן בכינור. האוקראינים ואנשי האס-אס הצליפו בשוטיהם וירו באוויר מעל להמון הילדים. אף על פי שאחד מהם הוביל את המצעד, נראה שחש מעין סימפתיה אל הילדים. באותו יום נשלחו מגטו ורשה 4,000 ילדים ומטפליהם מבתי היתומים בעיר. קורצ'אק נרצח יחד עם חניכיו במחנה ההשמדה טרבלינקה. בשנת 1948, לאחר מותו, הוענק לקורצ'אק "צלב אבירי מסדר תחיית פולין". קורצ'אק כמחנך תפיסתו החינוכית עוד בנעוריו התעניין קורצ'אק בתאוריות חינוך פרוגרסיבי והושפע מהרעיונות של זרם "החינוך החדש". הוא שאב השראה מתאוריית החינוך הפרוגרסיבי שעוצבה על ידי ג'ון דיואי ומרעיונותיהם של דקרולי ומונטסורי וכמו כן מפדגוגים מוקדמים יותר – פסטלוצי, ספנסר ופרבל והכיר את רעיונותיו הפדגוגיים של טולסטוי. בקיץ 1898 נסע לשווייץ על מנת להתוודע לפעילותו ויצירתו הפדגוגית של יוהאן היינריך פסטלוצי, נסיעה אותה תיאר מאוחר יותר בכתב העת "חדר קריאה לכל". בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוא הרצה במכללות שונות בפולין, בין היתר במכון הממלכתי לחינוך מיוחד (היום האקדמיה לחינוך מיוחד ע"ש מריה גז'גוז'בסקה), בסמינר הממלכתי למורים בני דת משה ובמכון הממלכתי למורים. קורצ'אק היה חסיד של האמנציפציה של הילד, ההגדרה העצמית שלו וכבוד לזכויותיו. גופי המנהל העצמי של החניכים שפעלו במוסדותיו כמו פרלמנט הילדים ובית הדין, הגשימו בחיי היום-יום את עקרונות הדמוקרטיה, שהיו תקפים בעיניו באופן שווה הן לילדים והן למבוגרים, והכינו את "האנשים הקטנים" לעולם המבוגרים. "ילד מקשר ומבין כמו אדם מבוגר - הוא חסר רק את מטען הניסיון של האיש" – היה אומר. העיתון שפורסם עבור ועל ידי הילדים היה הפורום שלהם, בית היוצר לכישרונותיהם ואפיק חשוב להתבוללות שלהם בתרבות הפולנית, בעיקר לילדים ממשפחות אורתודוקסיות. קורצ'אק הרופא תמך בשיקום וטיפול חדשני ומורכב בילדים משולי החברה. קורצ'אק טען שמקומו של הילד בחברת בני גילו ולא בפינה הביתית המוגנת. הוא שאף לכך, שילדים יעמתו בינם לבין עצמם את דעותיהם המתגבשות והשקפות העולם הראשוניות, וכך יעברו תהליך של סוציאליזציה (חיברות) ויכינו את עצמם לחיים מבוגרים. הוא השתדל להבטיח לילדים ילדות ללא דאגות – אך אין פירוש הדבר שתהיה נטולת חובות. למרות עשרות השנים שהפרידו בינו לבינם, קורצ'אק התייחס לילדים ברצינות וניהל עמם דיאלוג פתוח. הוא סבר שילד צריך לחוות מצבים נתונים ולהבינם בעצמו, להתנסות, ולהגיע בעצמו למסקנות ובמידת הצורך - למנוע תוצאות משוערות. "אין ילדים – יש רק בני אדם" – הוא כתב. כל הילדים שריפא או גידל היו בעיניו כילדיו שלו. עמדותיו האלטרואיסטיות לא אפשרו לו להעניק יחס מיוחד או להעדיף קבוצה קטנה של חניכים אהובים. הוא לא האמין שהמשפחה המסורתית היא החוליה החשובה והבסיסית ביותר של הקשר החברתי, וחלק על התפקיד שמילאה בחוגי החברה הנוצרית השמרנית והחברה היהודית המסורתית. היסודות החשובים של תפיסתו החינוכית של קורצ'אק: דחיית הכפייה הפיזית או המילולית הנובעת מיתרון גיל או תפקיד. אינטראקציה חינוכית בין המבוגרים והילדים המרחיבה את ההגדרה של הפדגוגיה המסורתית. ההשקפה שילד הוא יצור אנושי באותה מידה כמו המבוגר. העיקרון שתהליך חינוכי צריך לקחת בחשבון את אישיותו של כל ילד וילד. האמונה שילד מכיר באופן הטוב ביותר את צרכיו, שאיפותיו ורגשותיו, לכן יש לו הזכות לכך, שהמבוגרים יתייחסו לדעתו. הכרה בזכות הילד לכבוד, לחוסר ידע ולכישלונות, לפרטיות, לדעה עצמית ולרכוש משלו. הכרה בתהליך התפתחותו של הילד כעבודה קשה. הערכת גישתו החינוכית פרסומים רבים דנים בתאוריה הפדגוגית של קורצ'אק, וכיום הוא זוכה להכרה רחבה יותר ויותר כמבשרם של מספר זרמים פדגוגיים. הוגים מודרניים רבים רואים את זכויות הילד כפי שהוגדרו על ידי קורצ'אק. הסיסמה "לתקן את העולם – פירושו לתקן את החינוך" – הייתה דעתו של קורצ'אק. בשנות האלפיים, מוכר קורצ'אק כאחד החלוצים של הזרם הפדגוגי המכונה כיום "חינוך מוסרי" (Moral Education). זאת, על אף העובדה שלא יצר תאוריה שיטתית בנושא ורעיונותיו החדשניים התבססו על פרקטיקה. הוא התנגד לדוקטרינות בדידקטיקה, אף על פי שהיה מעודכן היטב בזרמים הפדגוגיים והפסיכולוגיים בני זמנו. לפי איגור נוורלי, קורצ'אק לא הזדהה עם אף אידאולוגיה מדינית ספציפית או דוקטרינה פדגוגית. קורצ'אק, כאמור, מוכר היום כמבשרם של מספר זרמים. לורנס קולברג טוען, שהתאוריה שלו "קהילת הצדק של הילדים" (Children just community) מבוססת על הפרקטיקה של קורצ'אק. יש המניחים, שלקורצ'אק ולפאולו פריירה יש השקפות דומות על דמוקרטיה בבית הספר ועל התאוריה של הדיאלוג. חסידי "האהבה הפדגוגית" (Pedagogical Love) מבססים את התאוריה שלהם על מודל היחסים מורה-תלמיד שעוצב על ידי קורצ'אק. כותבים אחרים מוצאים אצל הן אצל קורצ'אק והן אצל מרטין בובר התחלות של זרם "החינוך הדתי". הרעיונות של קורצ'אק מיושמים ב"אידאולוגיה של נירמול", חינוך של ילדים עם ליקויים שכליים. גישתו החינוכית של קורצ'אק השפיעה על יוזמות חקיקה לטובת הילד, שהופיעו אחרי מלחמת העולם השנייה. לפולין היה חלק גדול בהן - היא לקחה חלק פעיל בהכנות להצהרת זכויות הילד בשנת 1959 ויזמה את "אמנת זכויות הילד", שהתקבלה בשנת 1989 על ידי האו"ם. הערכה כסופר וכהוגה ספריו של קורצ'אק נכתבו בפולנית ותורגמו לשפות רבות, בהן עברית, יידיש, אנגלית, גרמנית, יפנית ואפילו אספרנטו. חלק מספריו תורגמו לעברית מספר פעמים, בשמות שונים. כמו כן, חלק ממאמריו נכללו במספר אסופות שונות בעברית, לעיתים בתרגומים שונים. הספרים עוסקים בהתגברות על הפחד, בהתמודדות עם אלימות פנימית הבוקעת מתוך הילד, בהתחשבות באחרים וכן בשוויון בינלאומיים, והצטרפות לצד הטוב שבאדם. רבים נדרשו למשנתו החינוכית והבנת משמעות ספריו וסיפוריו של קורצ'אק. זכויות הילד ונשיאה באחריות חוקר הספרות אדיר כהן כתב מספר ספרים ומאמרים על משמעות הגישה של יאנוש קורצ'אק הנובעת מתוך ספרי הילדים שלו. את ההשוואה לדיואי כתב פרופ' כהן על פי המאמר "החינוך לאידיאליזם מציאותי לפי יאנוש קורצ'אק - עיון בתודעת הייאוש והתקווה" של הרב ד"ר סטיב קופלנד ממכון פרדס, מכללת הרווארד, והמכללה העברית בבוסטון. החוקר יובל דרור, כתב על גישת החינוך אשר בדרכה הלך קורצ'אק עצמו, עליו דנו בו אנשי חינוך עוד בתוך כותלי בית היתומים החי בוורשה, ועל הבעתו של גישה זו בתוך ספריו. לדברי רוב החוקרים, מסביר דרור, עיקר עניינו של קורצ'אק היה נתינת תחושת בית. דרור חולק על דעתם, והוכיח שגישת קורצ'אק היא חינוך, בראש ובראשונה לנשיאת אחריות, לערכי חברה, חירות ושלטון עממי בלתי עריץ. גם במאמרו של דרור מודגשת ההתמודדות עם מצבים אמיתיים, וההכרה בצדדים השליליים שבחיים. כך, בבית היתומים היה מוסד "מלך הילדים" שנשא באחריות רבה, ובו בזמן היה צריך להיזהר מנפילת מעמדו ל"מפונק של הדוקטור" או "חביבהּ של סטפה", ובמילים אחרות: ספרו "המלך מתיא הראשון" אינו רחוק מההווי בבית היתומים. החוקרת עינב בן-דורי מפרטת את הערכים לילדים ולמבוגרים העולים מתוך שני ספריו של קורצ'אק על "המלך מתיא". זוהי הקדמה למאמר על כוחו של הסיפור לשנות אנשים, ועל משמעות הסיפור החסידי. לדעתו הספרים אינם רק "חינוכיים" עבור הילדים, אלא פונים גם לעולמם של המבוגרים, ומדגיש בפניהם את הצורך להתייצב לצד ערכי היושר והשוויון. שאיפה לטוב, תקווה ואהדה בספר "הילד הוא אדם, הגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק", חוקר החינוך מרק סילברמן דן בהגותו וגישתו החינוכית של קורצ'אק העולה מתוך כתביו וגם סיפוריו, וכמו אחרים מדגיש את גישתו של קורצ'אק הקורא למבוגרים להתנהג ככל האפשר עם ילדים כבוגרים זעירים, וכך גם קרא לספרו. אך בנוסף לכך, הוא מנתח את עמדותיו על רקע עמדות דומות בפולין המשכילה - עמדות של פטריוטיות מחד (המופיעים באופן בולט בספרי הילדים הידועים שלו), אחוות האדם מאידך, אהבת הטבע והתבוננות בעין אוהדת אך מפוקחת בו, וב"תהליכי צמיחה וקמילה" (גם אלו בולטים בסיפורי קורצ'אק). בסופו של דבר, סילברמן מגיע למסקנה שחלק חשוב מדרכו החינוכית של קורצ'אק, הוא היחס החיובי הנדרש לחלומות ותקוות של האדם עצמו ושל חבריו. זו, לפי דעת הכותב, הייתה גם פרשנותו הדתית של קורצ'אק לאלוהים, וכך גם חש את הצורך באחוות ישראל (כלומר אחווה יהודית), בין היתר בתפקידם כ"מתקני עולם". עם התקדמות השנים התקרב הן לציונות והן לאהדת המסורת היהודית, על פי פרשנות זו שהוא נתן לה, וכל עוד הטקסים היהודיים מכוונים נכון, אל המהלך הזה, של אהבת העולם, הטבע והאחווה האנושית. חמלה אנושית החוקר אלי אשד טען, שבספר "יותם הקסם" (תורגם מאוחר יותר בשם: 'קאיטוש המכשף'), קורצ'אק מתמודד וכותב נגד התפיסה של ניטשה, תפיסת 'האדם העליון' והעצמת השכלתנות והמדע, דעות שבאו לידי ביטוי במשטר הנאצי והגותו. קורצ'אק לעומת זאת בוחר בתפיסה המדגישה את הרגשות, החיבה והחמלה האנושית. יותם (או קאיטוש), גיבור הספר יותם הקסם, הוא למעשה אנטי-גיבור, המגלה את ההרס שהאדם (הקטן כגדול) יכול להביא על העולם, והלומד לרצות לפעול רק עבור הטוב שבו. אשד אף חשף את כתיבתו הלא ידועה של קורצ'אק, הן הציונית והלאומנית למדי (אך אוטופית), והן כתיבתו על הנאציזם ועל היטלר בפרט, במחזה לא ידוע, שהוצג 50 פעם בפני קהל מבוגרים אך לא הודפס מעולם בחייו. במחזה זה, מטורפים מתכנסים להקמת ממשלה בבית המשוגעים בו הם חוסים, ופורשים את משנתם, הכוללת דמות היטלראית המטילה אימה ורצח על העולם כולו. וכן סיפור ילדים שהופץ בעברית בלבד, ובצנזור פרטים רבים, ובו ילד החולם על עלייתו לארץ, ובסופו פוגש את היטלר ומשכנע אותו שאפשר, עם עוצמה, לעשות דברים טובים בעולם. החוקרת ורד גנור-שביט, מדגישה את הצורך של קורצ'אק להראות לילדים את החולשות האנושיות, כולל ההתמודדות עם כישלונות מוסריים, ונפילות נפשיות, ולא להסתירם. במיוחד חשוב להראות להם את מגבלות האדם, ואת ההכרה בדברים שאינו יכול לשנותם. היא מצטטת מספרו "כיצד לאהוב ילדים": השקפת הסטואה והתנ"ך החוקר משה שנר הסביר את עמדות הסטואה שקורצ'אק קרא מעט לפני מותו בספרו של מרקוס אורליוס, וראה בהם תפיסה הדומה לתפיסה התנ"כית המופיעה בספר משלי. הוא מסביר מדוע גם התנגד קורצ'אק ל"משנה סדורה" בנושא החינוך, אך בה בעת היו לו גישה וקו: לדבריו, תפיסת הסטואה מביעה את קבלת העולם כפי שהוא, תוך התבוננות אמיתית וכנה בו, ותוך צירוף הכוחות האנושיים להתמודדות עמו, באחווה. לפי פירוש זה, הנפש האנושית, שתמיד שואפת לטוב ומקווה, יכולה לזהות את הרגעים והמקומות שאין אפשרות להתמודד עימם. בהליכה שלנו בעיניים פתוחות מול הרוע והרשע המתגלים בעולם ומול המוות, אנחנו מעודדים זה את זה להמשיך כחברה שמחה, בריאה בגופה ובנפשה ושואפת לטוב. תיעוד והנצחה לזכרו של קורצאק הוקמו אנדרטאות רבות, הוקמו ארגונים המוקדשים לתיעוד חייו והמחשבה הפדגוגית שלו ומוסדות לימוד רבים נקראו על שמו בישראל ובעולם. בערים רבות בישראל רחובות על שמו. בשנת 1942 זמן קצר לאחר מותו של קורצ'אק הוקם בית יתומים ברעננה בשם ביתנו שאף אימץ את שיטתו החינוכית של קורצ'אק. ביתנו קלט ילדים ניצולי שואה שנשלחו למוסד על ידי ארגון עלית הנוער בזמן המלחמה ובשנים שאחריה. אנדרטאות אנדרטת יאנוש קורצ'אק ותלמידיו בכיכר על שם קורצ'אק ביד ושם בירושלים, מאת הפסל בוריס סקציאר אנדרטה ברחוב שביינטוקשיסקה ליד ארמון התרבות והמדעים, ורשה. אנדרטה ברחוב יאקטורובסקה 6 (לשעבר – קרוחמלנה 9) שם פעל בית היתומים לילדים יהודים בוורשה. אנדרטה בבית הקברות היהודי בוורשה ברחוב אוקופובה מאת הפסל בוריס סקציאר אנדרטה ברחוב קורקובה, ורשה סלע זיכרון לקורצ'אק ותלמידיו בטרבלינקה אנדרטה לזכר קורצ'אק ותלמידיו מאת הפסל הישראלי יעקב אפשטיין ברחבת הספרייה העירונית בבת ים "קורצ'אק והילדים", פסל המוצג במוזיאון לוחמי הגטאות מאת האמן שמואל ניסנבאום אנדרטת הנצחה ליאנוש קורצ'אק ולסטפה וילצ'ינסקה ביער הזיכרון ליהדות פולין בהר הרוח אנדרטה של קורצ'אק ו"ילדיו", בגינצבורג גרמניה מאת האמן והפסל יצחק בלפר, מיתומי קורצ'אק ארגונים ומוסדות העוסקים בתיעוד והנצחת חייו ומורשתו בשנת 1978 הוקם הוועד הבינלאומי על שם קורצ'אק. בשנת 1983 הוקם הארגון התנדבות בישראל להפצת מורשתו של קורצ'אק. בשנת 1993 הוקם המרכז לתיעוד ומחקר Korczakianum. ברשותו של המרכז ארכיונים ייחודיים, המרכז מקיים פעילויות חינוכיות, מחקר, פרסומים (בין היתר הוצאת מהדורה של כל כתבי קורצ'אק). המרכז ממוקם בוורשה, ברחוב יאקטורובסקה 6 (לשעבר – קרוחמלנה 9) שם פעל בית היתומים לילדים יהודים בוורשה. מוסדות לימוד רבים בישראל ובעולם כולו אימצו את משנתו החינוכית. כך לדוגמה בית הספר הדמוקרטי "יחד" בחולון מתנהל על פי שיטתו. בתי ספר רבים בישראל ובעולם נקראים על שמו (בתי ספר ישראליים הנקראים על שמו נמצאים בירושלים, באר שבע, רמת גן, פתח תקווה, חיפה וקריית מוצקין, וכן "המכון החינוכי הישראלי ע"ש יאנוש קורצ'אק"). מדינת ישראל הוציאה בול דואר לזכרו של יאנוש קורצ'אק. אסטרואיד מחגורת אסטרואידים שהתגלה ב-16 בספטמבר 1971 במצפה כוכבים באוקראינה, נקרא 2163 Korczak על שמו. מתחילת שנות האלפיים מקיימת תנועת המחנות העולים טקס אזכרה שנתי לקורצ'אק, סטפה וילדי בית היתומים. החל משנת 2010 טקס האזכרה נערך בשיתוף פעולה עם יד ושם. ב-5 באוגוסט 2010 נערך טקס אזכרה ביד ושם לציון 68 שנים להירצחם של יאנוש קורצ'אק, אנשי צוות בית היתומים והילדים, הטקס נערך בכיכר הנושאת את שמו. שנת 2012 הוכרזה בפולין כ"שנת קורצ'אק" ובמסגרתה נערכו עשרות אירועים המנציחים את שמו ומורשתו. גם שרבוט גוגל ציינו את שנת קורצ'ק. בשנת 2012 הקימה תנועת הנוער "המחנות העולים" יחד עם האמן יצחק בלפר, חניכו של קורצ'אק, תערוכת קבע העוסקת במורשתו של קורצ'אק הנקראת "אמונה חדשה". בתערוכה מתקיימות הדרכות וסדנאות שונות, בעיקר לציבור המחנכים בישראל. סרטים ומחזות "הנך חופשי, דוקטור קורצ'אק" (Sie sind frei, Dr. Korczak; בישראל הוקרן בשם "קורצ'אק והילדים") – קופרודוקציה מערב גרמנית-ישראלית משנת 1974 בבימויו של אלכסנדר פורד. הסרט מוקדש לשנים האחרונות בחייו של קורצ'אק. את דמותו של קורצ'אק מגלם ליאו גן. "קורצ'אק" – סרט פולני משנת 1990 בבימויו של אנדז'יי ויידה על פי תסריט של אגניישקה הולנד . הסרט מתאר את גורלו של קורצ'אק וחניכיו האהובים על רקע מבצע ריינהרד. הסרט משלב קטעי סרטים דוקומנטריים שצולמו על ידי הנאצים בגטו ורשה. את דמותו של קורצ'אק מגלם ווייצ'ך פשוניאק . בשנת 2003 הועלתה בניו יורק האופרה "היתומים של קורצ'אק" מאת אדם סילברמן . האופרה מבוססת על סיפור חייו ומפעלו הבולט - טיפול בילדים היתומים. בשנת 2017 עלה לאקרנים סרט המבוסס על הספר אשתו של שומר גן החיות המתאר את סיפור הצלת היהודים שניהלו ד"ר יאן ואנטונינה ז'בינסקי, מנהל גן החיות בוורשה ואשתו. בסרט קורצ'אק מופיע בגילומו של השחקן Arnošt Goldflam, והסרט נותן משקל רב לשגרה בבית היתומים בימי הגטו וגם לגירושו. גם יאן ניסה להפציר פעמים רבות בקורצ'אק לברוח עמו ולהינצל, אך קורצ'אק דבק בילדים ועלה עמם לרכבת השילוח לטרבלינקה. בשנת 2019, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תבצע התזמורת הסימפונית ירושלים בהופעת בכורה, את "סימפוניית יאנוש קורצ'אק" בניצוחו של גרהרדט מולר - גולדבום. הסימפוניה נכתבה על ידי המלחין הגרמני אוסקר גוטליב בלאר בשנת 1986 לפסנתר סולו, אך לאחר מספר שנים עובדה לתזמורת לבקשתו של המנצח דוד שלון. שמה המלא של היצירה הוא "לזכר יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינסקה. ספריו ספרי ילדים ילדי הרחוב (1901). נדפס בכרך אחד עם ילד הטרקלין תחת הכותרת: יאנוש קורצ'אק כתבים כרך ד': ילדי רחוב וילד הטרקלין. מפולנית - אורי אורלב; בהוצאת האגודה על-שם יאנוש קורצ'אק בישראל והקיבוץ המאוחד, 1998. ילד הטרקלין (1906), מפולנית - אריה בוכנר, אברהם ברלס, 1973. / מפולנית - אורי אורלב, נדפס בכרך אחד עם ילדי הרחוב תחת הכותרת: יאנוש קורצ'אק כתבים כרך ד': ילדי רחוב וילד הטרקלין; בהוצאת האגודה על-שם יאנוש קורצ'אק בישראל והקיבוץ המאוחד, 1998. מושקים, יושקים, שרוליקים/בקייטנה (1910). הגרסה העברית לספר זה קרויה "בקייטנה", מפולנית - אריה בוכנר, צייר: מ' אריה, הוצאת ניב, 1964, 1968, 1978. / נכלל גם בעם הילד, בהוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974. Józki, Jaśki, Franki (1911). בובו (1914). כלול בכתבים – כרך ה: התהילה וסיפורים אחרים, מפולנית – אורי אורלב, בהוצאת בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, יד ושם, האגודה ע"ש י. קוצ'אק, 1999. כאשר אשוב ואהיה קטן (1925). מפולנית - אריה בוכנר, אייר - מ' אריה, הוצאת יסוד, 1974 / כלול בכתבים – כרך ח, הוצאת לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד. דז'ק הקטן / פשיטת הרגל של ג'ק הקטן (1926). מפולנית - י. פרישמן, ציירה תרצה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1947. / מפולנית - אורי אורלב; ציורים - ויסלאב מאיכז'אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985. המלך מתיא הראשון (1923). מפולנית - יוסף ליכטנבום, הוצאת שטיבל, 1933 / מפולנית – אורי אורלב, כתר, 1979. כמו כן, עובד למחזה "המלך מתיא בגטו; מחזה בעשר תמונות: מחזה לגיל הנעורים" בידי חיים טהרלב ולמחזה "המלך מתיא הראשון" (1986) בידי דבורה עומר, והועלה לבמה בישראל בשנות השמונים של המאה העשרים. המלך מתיא באי השומם (1931). מפולנית - י’ ליכטנבוים ; ציורים ש' כהן. / מפולנית - אורי אורלב, כתר, 1979. יותם הקסם/קאיטוש המכשף/קיטוש הקוסם (1934). מפולנית - יוסף ליכטנבום, רישומים - לאה גרונדיג, עם עובד, 1944 / מפולנית – אורי אורלב, עם עובד, 1987. / מפולנית - יוכבד פרימן, איורים - חובב רשלבך, זמורה-ביתן, 2000. הנער העקשני: חיי לואי פסטר (1937). הוצאת מ. נוימן 1957 / מפולנית - שמשון מלצר, הוצאת אדם, 1978. Trzy wyprawy Herszka (1938). בני האדם הם טובים (1938). מפולנית - אריה בוכנר, צייר א' אבדי, הוצאת יסוד, 1970, 1973. עם הילד, מפולנית - צבי ארד, הוצאת הקיבוץ המאוחד. כמו כן, יצאו האסופות: מחזות, מפולנית - אריה בוכנר, אייר - מ’ אריה, הוצאת ניב, 1958. ספורים לילדים, מפולנית - עדה פוזננסקי-הגרי, אייר - יוסף ברגנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1961. התהילה (1923). מפולנית - אריה בוכנר, אייר - מ’ אריה, הוצאת ניב, 1963. כתבים, כרך ג': סיפורי הקייטנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד. כתבים, כרך ה': התהילה וסיפורים אחרים, מפולנית – אורי אורלב, בהוצאת בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, יד ושם, האגודה ע"ש י. קוצ'אק, 1999. באוסף: התהילה, בובו, שבוע ביש מזל, וידויו של פרפר, סיפורים מכתבי-עט, סיפורים לצעירים ביותר, שירים. הגות מרבית ספרי ההגות של קורצ'אק תורגמו כחלק מאסופת כתבים בנושאי חינוך ולא כספרים עצמאיים. להלן רשימת ספריו כפי שיצאו בפולנית, תוך ציון האסופה בה הם כלולים.. ראו בהמשך רשימת אסופות בעברית. Koszałki opałki (1905). בית הספר של החיים (1908). כלול ב"כתבים – כרך ח", הוצאת לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974. Sława (1912). רגעים חינוכיים (1919). כלול ב"כתבים – כרך א: פרוזה פיוטית", הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד. כיצד לאהוב ילדים (1920, 1921). מפולנית - יעקב צוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1963. כמו כן, כלול בספר "עם הילד". העיתון בבית הספר (1921). כלול ב"כתבים, כרך ט': כללי החיים ועיתונאות לילדים". לבדי עם אלוהים (1922). כותר בעברית:עם אלוהים אשיח: תפילותיהם של אלה שאינם מתפללים, מפולנית - יהושע מרקוביץ. קריית ספר, (1979). / כלול גם ב"כתבים – כרך ב: פרוזה פיוטית", בתרגומם של יונת ואלכסנדר סנד. 'קצר ללא בושה (1926). כלול ב"כתבים – כרך ב: פרוזה פיוטית". זכותו של הילד לכבוד (1929). כלול ב"כתבים – כרך א: פרוזה פיוטית" וב"ילדות של כבוד" בתרגומם של סדן ומלצר. כללי החיים (1930). כלול ב"כתבים – כרך ט". סנאט המטורפים (1930). כלול בכתבים – כרך ב: פרוזה פיוטית. Reflekcje (1938). פדגוגיה מבודחת (1939). כלול ב"כרכים – כרך ב: פרוזה פיוטית". מן הגטו (1939-1942). מפולנית - צבי ארד, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974. האסופות: כתבים, כרך א': פרוזה פיוטית, הקיבוץ המאוחד, 1996, כולל את החיבורים: איך לאהוב ילד (1920, 1921), רגעים חינוכיים (1919), זכות הילד לכבוד (1929) כתבים, כרך ב': פרוזה פיוטית, מפולנית - יונת סנד, אלכסנדר סנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996, כולל את החיבורים: אדם עם אלוהיו (1922), קצר ללא בושה (1926), סנאט המטורפים (1930), שיחות רדיו, פדגוגיה מבדחת (1939), ילדי התנ"ך. כתבים, כרך ו': הומורסקות ופיליטונים, הקיבוץ המאוחד, כולל את החיבורים: קש וגבבה, הומורסקות ופיליטונים, פלייטונים מתוך Kolce, זוטות סטיריות. כתבים, כרך ז': הומורסקות ופליטונים (ב), הקיבוץ המאוחד, כתבים, כרך ח': כאשר אשוב ואהיה קטן, בית הספר של החיים, הקיבוץ המאוחד, כולל את החיבורים: כאשר אשוב ואהיה קטן (1925), בית הספר של החיים (1907) כתבים, כרך ט': כללי החיים ועיתונאות לילדים, הקיבוץ המאוחד, כולל את החיבורים: כללי החיים (1930), עיתון בית ספר (1921), קטעים מתוך עיתוני הילדים "מאלי פשגלונד" ו"בשמש". ילדות של כבוד, מפולנית - דב סדן ושמשון מלצר, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1976. כולל את החיבורים: כאשר אשוב ואהיה קטן (1925), זכות הילד לכבוד (1929), כללי החיים (1930) ופדגוגיה מבדחת (1939). עם הילד, מפולנית - צבי ארד ויעקב צוק, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974, כולל את החיבורים: מושקים, יוסקים, שרולים (1910), בובו (1914), כיצד לאהוב ילדים (שני החלקים: 1920, 1921). דת הילד, מפולנית - דב סדן וצבי ארד, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1978. רשימות, מסות ומאמרים על ארץ ישראל ועל פדגוגיה שפורסמו בביטאונים שונים (1919–1938) ומבחר מעיתונות הילדים "מאלי פשגלונד", וחמש רשימות מהדו-שבועון לילדים ומחנכים "בשמש", (1926-1919). כתבים פדגוגיים - שלושה כרכים, מפולנית - דב סדן (על חלק מההוצאות חתום בתור ד’ שטוק) ושמשון מלצר, הקיבוץ המאוחד 1944. כוללים בין היתר את החיבורים: זכות הילד לכבוד (1929), כללי החיים (1930), פדגוגיה מבדחת (1939), כאשר אשוב ואהיה קטן (1925). קטעים פדגוגיים נבחרים מפולנית - מוחמד חוראני, ירושלים: המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין (1991). עיונים במורשתו של קורצ'אק, ביטאון משותף לבית לוחמי הגטאות ואוניברסיטת חיפה. שישה חלקים: עבודות מחקר, עיונים ביצירותיו של קורצ'אק ותרגומים ראשונים של יצירות, עדויות ומכתבים. המחזה של קורצ'אק: "סנאט המטורפים" ומבחר מאמרים על כתיבתו ומשנתו החינוכית של יאנוש קורצ'אק. יצירתו הספרותית של קורצ'אק: "וידויו של פרפר" ושבעה סיפורים מתוך יצירותיו האחרונות של קורצ'אק. מקורות חדשים מהגטו. חומר ארכיוני על בית היתומים שניהל קורצ'אק והובא לארץ ב-1988. מכתבים ומאמרים. "בית הספר של החיים" בתרגומו של אורי אורלב, מאמרים בנושא יצירותיו של קורצ'אק, מאמר על סטפה וילצ'ינסקה מאת עדה הגרי ודיון על ה"עלייה לרגל" של נוער ישראלי לפולין. "קצר ללא בושה", קטעים משיחותיו של יאנוש קורצ'אק ברדיו ומאמרים. ראו גם בית היתומים של יאנוש קורצ'אק חינוך דמוקרטי ילדים בשואה שמואל גוגול מחניכיו של קורצ'אק אנה בראודה-הלר לקריאה נוספת מאות מאמרים שנתפרסמו בעברית מתמקדים באיש ויצירתו. בין הכותבים עליו מחנכים, חוקרים, מבקרים, ויוצרים: זרובבל גלעד, מנחם רגב, משה שנר, ישראל גוטמן, יעקב רתם, שבח אדן, עדינה בר-אל, גרשון ברגסון, ורבים אחרים. וסרצוג, זלמן, ד"ר יאנוש קארטשאק לערער און דערציער, בואנוס איירס, 1953 פאולינה אפנשלק, הדוקטור נשאר: רומן ביוגרפי על יאנוש קורצ'אק, הוצאת קרית-ספר, 1953 משה זילברטל (זרטל), במחיצתו של יאנוש קורצ’אק: (פרקי זכרונות), מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (ספרית פועלים: 'דורון'), 1944; (מהדורה ב' מורחבת: מרחביה: ספרית פועלים, 1962) במחיצתו של יאנוש קורצ’ק, רשמים, חיה הינדה לוי-ליסנר, תל אביב, 1965 צבי א. קורצוויל, משנתו החינוכית של ד"ר יאנוש קורצ'אק, תרבות וחינוך, 1968 יוסף ארנון, יאנוש קורצ'אק מחנך עם תום, אוצר המורה, 1971 יוסף ארנון, שיטתו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, תל אביב: דפוס "אבוקה", אוצר המורה, 1971 גדליה אלקושי, יאנוש קורצ'אק בעברית – ביבליוגרפיה מוערת בצירוף מבוא, לוחמי הגטאות, בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון, תשל"ב, 1972 אדיר כהן, יאנוש קורצ'אק המחנך: האיש, משנתו ומפעלו החינוכי, תל אביב: צ'ריקובר, 1974 שמעון זקס, רות לבנית ומרים לוין, יאנוש קורצ’אק ידיד הילדים, אביב: אוניברסיטת תל אביב – בית-ספר לחינוך – רמות-מערכות חינוך בע’מ – פרויקט יח"ס, תשל"ח-1978 ירחמיאל וינגרטן, יאנוש קורצ'אק – היהודי המעונה – סיפור חייו ותקופתו, הוצאת ברונפמן, 1979 העורך – אדיר כהן ; המלבה"ד – דב שובל, יאנוש קורצ’אק: דיוני הכנס הבינלאומי במלאת מאה שנים להולדתו חיפה, תל אביב 1979 ירחמיאל וינגרטן, יאנוש קורצ'אק, ספריית תרמיל, 1982 נתן גרוס, אילנה שילוני, בנימין אנוליק, (עורכים) מחווה לקורצ'ק: מדבריו, שירי משוררים, ציורי ילדים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה-1985 אדיר כהן, להיות שמש, להיות אור: החינוך כאהבה. דוגמתו של יאנוש קורצ’אק, חיפה: הוצאת אח, 1988 יצחק פרליס, איש יהודי מפולין: חייו ופעלו של יאנוש קורצ'אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986 בתיה גלעד, יאנוש קורצ'אק (הנריך הירש גולדשמידט) 1878–1942, הוצאת האגודה ע"ש יאנוש קורצ'אק בישראל, 1992 האנה מורקוביטש-אולצ'אקובה, חיי יאנוש קורצ'אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992 שבח אדן, הנריק גולדשמיט – יאנוש קורצ'אק, הוצאת כתר, 2000 מרים עקביא, בארצו של יאנוש קורצ'אק, הוצאת כרמל, תשס"ו-2006 טומק בוגצקי, אלוף הילדים – הסיפור של יאנוש קורצ'אק, הוצאת דביר, 2011 ישראל בנימינוב, יאנוש קורצ'אק האדם המחנך הסופר, הוצאת לוני כהן, 2012 מרק סילברמן, הילד הוא אדם: הגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, תל אביב: מכון מופ"ת, 2012 יואנה אולצ'ק-רוניקייר, קורצ'אק: ניסיון לביוגרפיה, אור יהודה: זמורה ביתן, 2013 קישורים חיצוניים יאנוש קורצ'אק: רופא, סופר ומחנך, סרטה של בלה ברעם משנת 1978, זמין לצפייה ישירה באתר ארכיון ישראלי לסרטים - סינמטק ירושלים אתר עמותת יאנוש קורצ'אק הפולנית Bożena Wojnowska Życie dla Innego:Dziecka - Człowieka Rzeczpospolita Nr 36 16 grudnia 2008 הפרס הספרותי הבינלאומי ע"ש יאנוש קורצ'אק. אתר IBBY (בפולנית). הוענק בפעם האחרונה בשנת 2000. בין הסופרים הישראלים שזכו בפרס זה: אורי אורלב (1990) עבור "האי ברחוב הציפורים", עפרה גלברט-אבני (1994) עבור "קירות שלא רואים", כמו כן הוענק לסופרים מיכאל אנדה (1981) עבור "הסיפור שאינו נגמר", ואסטריד לינדגרן (1979) עבור "האחים לב ארי". הלינה בירנבאום על יאנוש קורצ'אק (בפולנית) על יאנוש קורצ'אק, לקט מאמרים באתר "דעת" משה שנר, יאנוש קורצ'אק - סיפור חייו והגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, באתר מכללת אורנים ישראל גוטמן, יאנוש קורצ'אק: האיש, המורשת והאגדה, אתר יד ושם אליעזר מרכוס, האם משנתו של קורצ'אק רלוונטית לעידן הטלקומוניקציה?, אתר יד ושם השיר "דרכו האחרונה", מילים: אנדה עמיר, לחן: פרדי ברק, שירה: דורית פרקש The Janusz Korczak Living Heritage Association - צילומים ויצירות באנגלית ובשוודית. KORCZAKIANUM מרכז התיעוד והמחקר קורצ'אקיינום אלי אשד, "יותם הקסם של יאנוש קורצ'אק כיצירה אנטי-ניטשיאנית", עיון ומחקר בהכשרת מורים 13, תשע"ג, 2012, עמ' 338–371 אלי אשד, מלך הילדים: סיפור חייו ואגדת מותו של יאנוש קורצ'אק במגזין "יקום תרבות", 2012 זיכרון אישי על יאנוש קורצ'אק - האמן יצחק בלפר מספר לציפי גון-גרוס על היכרותו האישית עם קורצ'אק בתוכניתה "ספרים, רבותי, ספרים", גלי צה"ל, 10 באוגוסט 2012 מלך הילדים תדאוס לווינסקי, יאנוש קורצ'אק, באתר אונסק"ו הערות שוליים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה אישים שהונצחו על בולי גרמניה אישים שהונצחו על בולי ישראל אישים שהונצחו על בולי פולין אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי אנשי חינוך בשואה אנשי חינוך יהודים פולנים אסירים בגטו ורשה בית היתומים של יאנוש קורצ'אק: אישים ורשה: אישים ורשה: סופרים זוכי פרס השלום של התאחדות הסופרים הגרמנית חינוך אלטרנטיבי חינוך דמוקרטי יהודים בצבא האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה יהודים בצבא האימפריה הרוסית יהודים בשואה: פולין יהודים חברי הבונים החופשיים כותבי יומן בשואה נספים במחנה ההשמדה טרבלינקה סופרי ילדים ונוער יהודים סופרי ילדים ונוער פולנים סופרי פנטזיה יהודים סופרי פנטזיה פולנים סופרים ומשוררים שנספו בשואה סופרים יהודים הידועים בשם עט סופרים יהודים פולנים סופרים פולנים הידועים בשם עט רופאי ילדים יהודים רופאי ילדים פולנים רופאים יהודים פולנים רופאים צבאיים יהודים רופאים צבאיים רוסים רפואה בגטו ורשה פולנים שנולדו ב-1878 נפטרים ב-1942

יאנוּש קוֹרצ'אק (בפולנית: Janusz Korczak; 22 ביולי 1878 – 7 באוגוסט 1942) הוא שם העט שבו נודע הנריק גולדשמיט (Henryk Goldszmit), רופא, מחנך והוגה חינוכי, סופר, פובליציסט ופעיל חברתי יהודי-פולני.קורצ'אק היה ממבשרי הפעילות למען זכויות הילד ושוויון זכויות לילדים. בתי היתומים שהקים וניהל יחד עם שותפתו סטפניה (סטפה) וילצ'ינסקה היו מהניסיונות המוקדמים בחינוך דמוקרטי, שכללו גם בית דין של ילדים. אחד מהחלוצים בתחום שיקום ילדים ובני נוער ואבחון חינוכי, ומחלוצי המחקר בתחום ההתפתחות הפיזית והנפשית של הילד. חיבר ספרים בתחום התאוריה והמעש של החינוך, לצד ספרי ילדים. יהודי פולני שהצהיר כל חייו על השתייכותו לשני העמים. בימי השואה, כשהגיע תורם של ילדי בית היתומים שלו בגטו ורשה להישלח לטרבלינקה, סירב להצעה להינצל לבדו, ובחר, יחד עם וילצ'ינסקה, ללכת לטרבלינקה עם חניכיהם. בכך הפך לאחד הסמלים ההיסטוריים-יהודיים הגדולים של ימינו.ביוגרפיהנולד בוורשה למשפחה יהודית פולנית. הוא היה בנם של עורך דין יוסף גולדשמיט (1844–1896) וצֶצִילְיָה לבית גֶמְבִּיצְקִי (1853/4–1920). שמו היהודי היה הרש או הירש, על שם סבו מצד אביו. מוצאה של משפחת גולדשמיט היה ממחוז לובלין ומוצאה של משפחת גמביצקי מאזור העיר קאליש. סבא-רבא שלו, מָאוּרִיצִי גמביצקי, וסבו, הירש גולדשמיט, היו רופאים.משפחת גולדשמיט התגוררה ברחוב בְּיֶילָנְסְקָה 18, ככל הנראה מקום הולדתו של קורצ'אק. בשנת 1881 עברה המשפחה לרחוב קְרקוֹבְסְקְיָה פְּשֶדְמְיֶישְצְ'יֶה 77, שם התגוררה עם משפחתה של האם: הוריה, אחותה אנה וסבתה אמיליה. בשנת 1883 עברה המשפחה לרחוב מְיוֹדוֹבָה 19, ומאוחר יותר, עם הידרדרות מצבה הכלכלי, לככר קְרָשינְסְקיך 3, נוֹבוֹסֶנָטוֹרְסְקָה 6 (היום מוֹלְיֶירה), שְבְיֶינְטוֹקְשיסְקה ולֶשְנוֹ 18.ביולי 1885, נשלח קורצ'אק לבית הספר ברחוב פְרֶטָה, בו למד עד שנת 1890, אז החל את לימודיו בגימנסיה הממשלתית מס' 7 לבנים ששכנה ברובע פראגה. שנים לאחר מכן, תיאר את תקופת בית הספר ביומנו: .בתחילה היה מצבה הכלכלי של המשפחה טוב, אולם בהמשך החל להידרדר בשל מחלת הנפש של האב, אשר התאשפז לראשונה בבית חולים פסיכיאטרי בשנת 1891. האב נפטר ב-26 באפריל 1896. קורצ'אק, שהיה תלמיד בן 17–18, החל לסייע בכלכלת המשפחה באמצעות מתן שיעורים פרטיים, ואמו השכירה חדרים בדירתם ברחוב לשנו. את תעודת הבגרות שלו קיבל בגיל 20.בשנת 1898 התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה הצארית בוורשה, בה למד שש שנים וחזר על לימודי השנה הראשונה. הוא למד גם ב"אוניברסיטה המעופפת". בקיץ 1898 נסע לראשונה מחוץ לגבולות פולין, לשווייץ, שם חקר בין היתר את פעילותו ויצירתו של יוהאן היינריך פסטלוצי. בשנים האוניברסיטאיות שלו הוא התוודע לחיי שכונות העוני של הפרולטריון והלומפנפרולטריון ("פרולטריון סחבות").רופאב-23 במרץ 1905 קיבל קורצ'אק הסמכה לרפואה. כרופא, הוא גויס ביוני אותה שנה לצבאו של הצאר, והשתתף במלחמת רוסיה–יפן. באותה תקופה הייתה פולין מחולקת תחת שלטונן של שלוש מעצמות: רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. קורצ'אק שירת בחרְבּין, ובמרץ 1906 סיים את שירותו הצבאי בדרגת לוטננט וחזר לוורשה. בשנים 1905–1912 עבד כרופא ילדים בבית החולים לילדים ברסון ובאומן ברחובות שליסקיי 51 – שינה 60. הוא קיבל דירת מגורים בשטח בית החולים וטיפל בחולים בכל שעות היממה, כשמשכורתו עמדה על 200 רובל בשנה. בעבודתו כרופא החל לעזור גם לאנשי שכונות הפועלים של העיר. ממטופליו העניים לעיתים לא גבה תשלום כלל, או תשלום סמלי בלבד, ולעיתים אף נתן כסף לקניית תרופות. מן הפציינטים האמידים לא הסס לגבות שכר טרחה גבוה. קורצ'אק עבד עם שמואל גולדפלאם והושפע מרופא הילדים יוליאן קרמשטיק. החל משנת 1907, בעקבות פרסומיו הספרותיים, הפך לרופא ילדים ידוע ומבוקש בוורשה.בשנים 1907-1910/11 השתלם מחוץ לפולין: בשנת 1907 שהה כשנה בברלין, שם שמע הרצאות, התנסה בעבודה במרפאות ילדים, וחקר שיטות עבודה בבתי חינוך לילדים ובבתי יתומים. כמו כן שהה ארבעה חודשים בפריז (1910) וחודש בלונדון (בשנת 1910 או 1911). שנים אחר כך כתב שבלונדון קיבל את ההחלטה לא להקים משפחה ו"לשרת את הילד ואת ענייניו". הוא ראה בכל הילדים בהם טיפל ואותם חינך, כילדיו שלו.בשנת 1914, בזמן מלחמת העולם הראשונה, גויס קורצ'אק שוב לצבא הצאר ושרת כסגן מנהל בית חולים שדה אוגדתי, בחזית האוקראינית. ב-1917 הוא נשלח לשמש כרופא בבתי מחסה לילדים אוקראיניים ליד קייב. הוא עבד זמן קצר בבית חינוך לנערים פולנים בקייב, בניהולה של מריה רוגובסקה-פלסקה, פעילה חברתית ולוחמת לעצמאות פולין, אותה פגש שנתיים קודם לכן בזמן חופשה קצרה בקייב. לאחר סיום המלחמה ב-1918 חזר קורצ'אק לוורשה. עם ההכרזה על עצמאותה של פולין ב-11 בנובמבר 1918, גויס לצבא הפולני ובתקופת המלחמה הפולנית-בולשביקית (1919-1921) שרת בבתי חולים צבאיים בוורשה ובלודז'. הוא נדבק וחלה בטיפוס. בזכות שירות זה קודם לדרגת רב-סרן בצבא הפולני.פעילות חברתיתבדצמבר 1899 נעצר קורצ'אק לזמן קצר, בשל פעילותו בחדרי הקריאה לציבור הרחב שהפעילה העמותה הוורשאית לגמילות חסדים.בשנת 1916 היה בין 16 החברים שהקימו בווינה את "השומר הצעיר".הצטרף ל"בונים החופשיים" לכל המאוחר בשנת 1925 והיה חבר בלשכת בונים חופשיים "כוכב הים" של הפדרציה הבינלאומית "זכויות האדם" ("Le Droit Humain"), שמטרתה "להשלים בין כל בני האדם המופרדים במחיצות הדת, וחיפוש אחר האמת תוך שמירת כבודו של האדם השני". בביתי היתומים שלו הנהיג טקסי חניכה והתקדמות במתכונת הבנייה החופשית.היה חבר ב"עמותה הוורשאית להיגיינה" ו"העמותה למחנות הקיץ לילדים". בשנים 1904, 1907 ו-1908 יצא למחנות קיץ לילדים פולנים-יהודים שאורגנו על ידי העמותה. בשנת 1909 הצטרף לעמותת "עזרה ליתומים", עמותת גמילות חסדים יהודית, שמאוחר יותר בנתה את "בית היתומים" שקורצ'אק התמנה למנהלו.סופר, פובליציסט, עורך ואיש רדיויצירת הביכורים של קורצ'אק פורסמה ב-26 בספטמבר 1896 בשבועון "קולצה" (קוצים). כתלמיד גימנסיה נאסר עליו לפרסם רשמית את דבריו בעיתונות, לכן חתם בשם-העט "הן". בהמשך השתמש בשמות עט שונים: "הן-ריק", "הגות", "הדוקטור הזקן". בשנת 1898 השתתף קורצ'אק בתחרות כתיבת מחזות של העיתון "קורייר ורשבסקי" ושלח אל התחרות מחזה בן ארבע מערכות בשם "אי זו הדרך?" . על המחזה חתם יאנֶאש קורצ'אק, שם עט אותו שאל מרומן של קראשבסקי "סיפורו של יאנָאש קורצ'אק ובתו של נושא החרב המלכותי". עקב טעות של פועל בבית הדפוס, במודעה המכריזה על תוצאות התחרות הופיע "יאנוּש", במקום "יאנאש". המחזה עצמו אבד. בשנים 1898–1901 פרסם בכתב העת "חדר קריאה לכל" (Czytelnia dla Wszystkich). משנת 1900 החל לפרסם כיאנוש קורצ'אק. הוא חתם כך אף על מכתביו הפרטיים, אך לא ויתר על השמות האחרים.בפברואר 1900 החל לשתף פעולה עם השבועון "קולצה" (קוצים) תחת שם העט הן-ריק (Hen-Ryk). בשנת 1901 החל לכתוב פיליטונים. בשנת 1905 יצא לאור הקובץ "הבלים" (Koszałki Opałki), אסופת פיליטונים מ"קולצה", אותם כתב בין השנים 1901–1904. באותה שנה יצא לאור הרומן "ילדי רחוב", בתחילה כסיפור בהמשכים בכתב העת "חדר קריאה לכל" ומאוחר יותר כספר.בשנים 1904–1905 כתב פיליטונים לכתב העת "קול" (Głos) בשם העט "g.". בכתב-עת זה פורסם בהמשכים הסיפור "ילד הטרקלין", שיצא כספר בשנת 1906 והביא לקורצ'אק פרסום בינלאומי. באותה שנה החל לכתוב לכתב העת "פְּשֶגְלוֹנְד סְפּוֹלֶצְ'ני" ("סקירה חברתית").בשנים הבאות פרסם מספר ספרי ילדים, בהם: "צלקת" "המלך מתיא הראשון", "המלך מתיא באי הבודד", "פשיטת הרגל של ג'ק הקטן" ו"קאיטוש המכשף". כמו כן, פרסם חיבורים פדגוגיים חשובים, ביניהם: "איך לאהוב ילדים", "הרגעים החינוכיים", "כאשר אשוב להיות ילד", "זכותו של הילד לכבוד" ו"פדגוגיה מבודחת". בזמן מלחמת העולם השנייה ניהל יומן, מסמך בעל חשיבות גדולה לאור נסיבות יצירתו וקורותיו של קורצ'אק בעת המלחמה. העיזבון הספרותי של קורצ'אק כולל 24 ספרים ולמעלה מ-1,400 טקסטים שפורסמו בכתבי עת שונים. רק כ-300 פריטים, בהם כתבי יד מקוריים ספורים, גרסאות מודפסות תעודות ומכתבים נשמרו (ראו בהמשך רשימת ספרי קורצ'אק).ב-16 ביולי 1926 הוענק לקורצ'אק צלב הקצונה של מסדר תחיית פולין (Polonia Restituta, ) עבור פעילותו החברתית, החינוכית, הפילנתרופית והספרותית. בשנת 1937 קיבל את "עלה הדפנה המוזהב האקדמי" - פרס האקדמיה הפולנית לספרות.בשם "הדוקטור הזקן" פעל קורצ'אק לקידום זכויות הילד. הוא יצר סגנון יוצא דופן, בו פנה ישירות אל המאזינים הצעירים ביותר, ובצורה פשוטה דיבר על הדברים החשובים ביותר. ב-1936 הופסקו תוכניות הרדיו הפדגוגיות שלו, למרות התגובות הנלהבות של המאזינים והביקורת, בשל התחזקות האווירה האנטישמית והלחצים שהופעלו עקב כך על תחנת הרדיו. קורצ'אק חזר לשדר כעבור שנתיים בסדרת הרצאות ברדיו הפולני. הוא דיבר אל מאזיני הרדיו גם אחרי פרוץ המלחמה, בימים הראשונים של ספטמבר 1939.בעבודתו הפדגוגית השתמש קורצ'אק באמצעים חדישים מאוד לזמנו. הוא יצר את עיתון הילדים והנוער "מָאלִי פְּשֶגְלוֹנְד" ((Mały Przegląd - "סקירה קטנה") (1926 – 1939), אשר הופיע כמוסף שבועי ליומון הוורשאי "נאש פשגלונד" ("סקירתנו"). הגיליון הראשון הופיע ב-9 באוקטובר 1926 והיה זה כתב העת הראשון בפולין שנוצר על ידי ילדים ונוער. קורצ'אק ערך אותו במשך ארבע שנים ומשנת 1930 היה עורכו יֶז'י אבּרמוב (אשר נודע לאחר המלחמה כאיגור נוורלי, מי שהיה זמן מה גם מזכירו של קורצ'אק). משרדי העיתון היו ברחוב נובוליפקי 7. בעיתון כתבו ילדים, העורך וכותבים כירחמיאל ויינגרטן. העיתון יצא לאור למרות התגברות האנטישמיות, חוסר הסובלנות, ההפרדה הגזעית והחרם על עסקים יהודיים בשנות ה-30. הגיליון האחרון יצא לאור ב-1 בספטמבר 1939.זהותקורצ'אק חש עצמו כיהודי וכפולני ופעל למען קרוב לבבות בין הפולנים והיהודים. שפת האם שלו הייתה פולנית וזו הייתה השפה בה כתב ויצר. הוא הבין גם קצת יידיש, לשונם של מרבית יהודי פולין, דרך שליטתו בשפה הגרמנית. בשנות השלושים, כאשר התקרב לתנועה הציונית, החל ללמוד עברית. הוא שיתף פעולה עם כתבי העת של תנועות הנוער הציוניות והשתתף בסמינרים שלהם. בתקופה זו עבר משבר בחייו הפרטיים והמקצועיים. שני מסעותיו לארץ ישראל ב-1934 וב-1936 עזרו לו במידה מסוימת להיחלץ ממשבר זה. לדבריו, הוא נסע לארץ ישראל כדי "לספוג את העבר, למצוא נקודת משען להרהורים על ההווה ואף לגעת בעתיד".בית היתומים וביתנויחד עם סטפניה וילצ'ינסקה (1942-1886), ייסד וניהל קורצ'אק את "בית היתומים", בית חינוך בוורשה לילדים יהודים שהוקם ומומן על ידי העמותה היהודית "עזרה ליתומים", ופעל ברחוב קרוכמלנה 92 (היום רחוב יאקטורובסקה 6). בית היתומים החל את פעילותו ב-7 באוקטובר 1912. קורצ'אק התגורר בבית זה עד שנת 1932, אז עבר לדירתה של אחותו ברחוב ז'ורביי 42. המחנכת הראשית של המוסד הייתה סטפניה וילצ'ינסקה – "גברת סטפה". קורצ'אק ניהל את המוסד במשך 30 שנה. בשנת 1919 ייסד יחד עם מריה פאלסקה מוסד חינוכי נוסף, בית יתומים לילדים פולניים בשם "ביתנו" (1919-1936), שבתחילה מוקם בפרבר של ורשה, פרושקוב, ובשנת 1928 הועבר לשכונה ביילני בוורשה, לרחוב יאנה קספרוביצ'ה 203. גם ב"ביתנו" יושמו שיטות חינוכיות חדשניות.ב-2 באוקטובר 1940 הועבר "בית היתומים" לגטו ורשה, לרחוב חלודנה 33. בזמן המעבר קורצ'אק נאסר, והגרמנים החזיקו אותו בבית הסוהר פאביאק, משם שוחרר בערבות כעבור כמה חודשים. בית היתומים עבר לרחוב שיינה 16 (שליסקה 9).בשני המוסדות החינוכיים, שנועדו לילדים בגיל 7–14, מומשו הרעיונות של חברת ילדים בעלת מנהל עצמי שיצרה את מוסדותיה האוטונומיים כמו פרלמנט ובית דין שנוהלו בידי הילדים, עיתון, מערכת תורנויות ואפילו קופת הלוואות. הפסיכולוג השווייצרי ז'אן פיאז'ה, שביקר בבית היתומים של קורצ'אק, אמר עליו:"אדם נפלא, בעל אומץ לרחוש אמון כלפי הילדים והנוער שתחת טיפולו עד כי העביר לידיהם את ענייני המשמעת והטיל עליהם משימות קשות ביותר, הקשורות באחריות גדולה מאוד".מלחמת העולם השנייה, גטו ורשה והמסע האחרוןעם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב קורצ'אק לצבא הפולני כקצין, אך לא התקבל לשורות הצבא מפאת גילו. בזמן הכיבוש הגרמני הוא לבש את מדי הצבא הפולני וסירב לציית לפקודה הנאצית המצווה על היהודים לענוד סרט מעוטר במגן דוד, משום שראה בכך חילול הסמל. בחודשים האחרונים של חייו (ממאי 1942) חי בגטו ורשה. נברלי, שכתב מאוחר יותר את הביוגרפיה של קורצ'אק, ניסה להשיג לו תעודות מזויפות מן האזור הארי של העיר, אך קורצ'אק סירב לעזוב את הגטו ובעצם לעזוב את חניכיו.בגטו ורשה חזר קורצ'אק לכתיבת יומנו, אותה החל בשנת 1939 והפסיק למשך כשנתיים וחצי, כאשר הקדיש את זמנו ומרצו לטיפול ודאגה לחניכיו בבית היתומים ופעילות הקשורה במצבם של הילדים בגטו. היומן נמסר לידי ידידו הסופר איגור נברלי ופורסם לראשונה בוורשה בשנת 1958. בהיותו בן חמש, כך כתב ביומנו ב-1942(בגטו ורשה) "גיליתי לסבתא בשיחה אינטימית את תוכניתי... להשליך החוצה את הכסף כולו. כיצד להשליך ולאן, ומה לעשות לאחר מכן, לא ידעתי, כפי הנראה..."הרישום האחרון ביומנו הוא מ-4 באוגוסט 1942.בבוקר 5 או 6 באוגוסט 1942, שטחו של הגטו הקטן הוקף על ידי פלוגות אס-אס ושוטרים אוקראינים ולטביים. בזמן קיומה של האקציה הגדולה, כלומר השלב העיקרי של השמדת אוכלוסיית גטו ורשה, קורצ'אק דחה שוב ושוב הצעות להצלה, כי לא היה מוכן לנטוש את ילדיו ועובדיו בבית היתומים. ביום הגירוש הוביל קורצ'אק את מסע חניכיו לאומשלאגפלץ, משם יצאו טרנספורטים למחנות ההשמדה. קורצ'אק צעד בראש, בראש גלוי, בנעליים צבאיות גבוהות אוחז בידיהם של שני ילדים. במסע השתתפו כ-200 ילדים וכעשרה מטפלים, ביניהם סטפניה וילצ'ינסקה. המסע שלהם הפך לאגדה, מיתוס של המלחמה, הנשען על זיכרונות שלא היו תמיד מהימנים וחסרו לכידות בפרטיהם.על פי גרסה אחרת, הילדים צעדו ברביעיות ונשאו את דגלו של "המלך מתיא הראשון", גיבור אחד מספריו של קורצ'אק. כל ילד נשא עמו צעצוע או ספר אהוב. אחד הנערים, שהלך בראש, ניגן בכינור. האוקראינים ואנשי האס-אס הצליפו בשוטיהם וירו באוויר מעל להמון הילדים. אף על פי שאחד מהם הוביל את המצעד, נראה שחש מעין סימפתיה אל הילדים.באותו יום נשלחו מגטו ורשה 4,000 ילדים ומטפליהם מבתי היתומים בעיר. קורצ'אק נרצח יחד עם חניכיו במחנה ההשמדה טרבלינקה. בשנת 1948, לאחר מותו, הוענק לקורצ'אק "צלב אבירי מסדר תחיית פולין".קורצ'אק כמחנךתפיסתו החינוכיתעוד בנעוריו התעניין קורצ'אק בתאוריות חינוך פרוגרסיבי והושפע מהרעיונות של זרם "החינוך החדש". הוא שאב השראה מתאוריית החינוך הפרוגרסיבי שעוצבה על ידי ג'ון דיואי ומרעיונותיהם של דקרולי ומונטסורי וכמו כן מפדגוגים מוקדמים יותר – פסטלוצי, ספנסר ופרבל והכיר את רעיונותיו הפדגוגיים של טולסטוי. בקיץ 1898 נסע לשווייץ על מנת להתוודע לפעילותו ויצירתו הפדגוגית של יוהאן היינריך פסטלוצי, נסיעה אותה תיאר מאוחר יותר בכתב העת "חדר קריאה לכל".בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוא הרצה במכללות שונות בפולין, בין היתר במכון הממלכתי לחינוך מיוחד (היום האקדמיה לחינוך מיוחד ע"ש מריה גז'גוז'בסקה), בסמינר הממלכתי למורים בני דת משה ובמכון הממלכתי למורים.קורצ'אק היה חסיד של האמנציפציה של הילד, ההגדרה העצמית שלו וכבוד לזכויותיו. גופי המנהל העצמי של החניכים שפעלו במוסדותיו כמו פרלמנט הילדים ובית הדין, הגשימו בחיי היום-יום את עקרונות הדמוקרטיה, שהיו תקפים בעיניו באופן שווה הן לילדים והן למבוגרים, והכינו את "האנשים הקטנים" לעולם המבוגרים. "ילד מקשר ומבין כמו אדם מבוגר - הוא חסר רק את מטען הניסיון של האיש" – היה אומר. העיתון שפורסם עבור ועל ידי הילדים היה הפורום שלהם, בית היוצר לכישרונותיהם ואפיק חשוב להתבוללות שלהם בתרבות הפולנית, בעיקר לילדים ממשפחות אורתודוקסיות. קורצ'אק הרופא תמך בשיקום וטיפול חדשני ומורכב בילדים משולי החברה.קורצ'אק טען שמקומו של הילד בחברת בני גילו ולא בפינה הביתית המוגנת. הוא שאף לכך, שילדים יעמתו בינם לבין עצמם את דעותיהם המתגבשות והשקפות העולם הראשוניות, וכך יעברו תהליך של סוציאליזציה (חיברות) ויכינו את עצמם לחיים מבוגרים. הוא השתדל להבטיח לילדים ילדות ללא דאגות – אך אין פירוש הדבר שתהיה נטולת חובות. למרות עשרות השנים שהפרידו בינו לבינם, קורצ'אק התייחס לילדים ברצינות וניהל עמם דיאלוג פתוח. הוא סבר שילד צריך לחוות מצבים נתונים ולהבינם בעצמו, להתנסות, ולהגיע בעצמו למסקנות ובמידת הצורך - למנוע תוצאות משוערות. "אין ילדים – יש רק בני אדם" – הוא כתב.כל הילדים שריפא או גידל היו בעיניו כילדיו שלו. עמדותיו האלטרואיסטיות לא אפשרו לו להעניק יחס מיוחד או להעדיף קבוצה קטנה של חניכים אהובים. הוא לא האמין שהמשפחה המסורתית היא החוליה החשובה והבסיסית ביותר של הקשר החברתי, וחלק על התפקיד שמילאה בחוגי החברה הנוצרית השמרנית והחברה היהודית המסורתית.היסודות החשובים של תפיסתו החינוכית של קורצ'אק: דחיית הכפייה הפיזית או המילולית הנובעת מיתרון גיל או תפקיד. אינטראקציה חינוכית בין המבוגרים והילדים המרחיבה את ההגדרה של הפדגוגיה המסורתית. ההשקפה שילד הוא יצור אנושי באותה מידה כמו המבוגר. העיקרון שתהליך חינוכי צריך לקחת בחשבון את אישיותו של כל ילד וילד. האמונה שילד מכיר באופן הטוב ביותר את צרכיו, שאיפותיו ורגשותיו, לכן יש לו הזכות לכך, שהמבוגרים יתייחסו לדעתו. הכרה בזכות הילד לכבוד, לחוסר ידע ולכישלונות, לפרטיות, לדעה עצמית ולרכוש משלו. הכרה בתהליך התפתחותו של הילד כעבודה קשה.הערכת גישתו החינוכיתפרסומים רבים דנים בתאוריה הפדגוגית של קורצ'אק, וכיום הוא זוכה להכרה רחבה יותר ויותר כמבשרם של מספר זרמים פדגוגיים. הוגים מודרניים רבים רואים את זכויות הילד כפי שהוגדרו על ידי קורצ'אק. הסיסמה "לתקן את העולם – פירושו לתקן את החינוך" – הייתה דעתו של קורצ'אק.בשנות האלפיים, מוכר קורצ'אק כאחד החלוצים של הזרם הפדגוגי המכונה כיום "חינוך מוסרי" (Moral Education). זאת, על אף העובדה שלא יצר תאוריה שיטתית בנושא ורעיונותיו החדשניים התבססו על פרקטיקה. הוא התנגד לדוקטרינות בדידקטיקה, אף על פי שהיה מעודכן היטב בזרמים הפדגוגיים והפסיכולוגיים בני זמנו. לפי איגור נוורלי, קורצ'אק לא הזדהה עם אף אידאולוגיה מדינית ספציפית או דוקטרינה פדגוגית.קורצ'אק, כאמור, מוכר היום כמבשרם של מספר זרמים. לורנס קולברג טוען, שהתאוריה שלו "קהילת הצדק של הילדים" (Children just community) מבוססת על הפרקטיקה של קורצ'אק. יש המניחים, שלקורצ'אק ולפאולו פריירה יש השקפות דומות על דמוקרטיה בבית הספר ועל התאוריה של הדיאלוג. חסידי "האהבה הפדגוגית" (Pedagogical Love) מבססים את התאוריה שלהם על מודל היחסים מורה-תלמיד שעוצב על ידי קורצ'אק. כותבים אחרים מוצאים אצל הן אצל קורצ'אק והן אצל מרטין בובר התחלות של זרם "החינוך הדתי". הרעיונות של קורצ'אק מיושמים ב"אידאולוגיה של נירמול", חינוך של ילדים עם ליקויים שכליים. גישתו החינוכית של קורצ'אק השפיעה על יוזמות חקיקה לטובת הילד, שהופיעו אחרי מלחמת העולם השנייה. לפולין היה חלק גדול בהן - היא לקחה חלק פעיל בהכנות להצהרת זכויות הילד בשנת 1959 ויזמה את "אמנת זכויות הילד", שהתקבלה בשנת 1989 על ידי האו"ם.הערכה כסופר וכהוגהספריו של קורצ'אק נכתבו בפולנית ותורגמו לשפות רבות, בהן עברית, יידיש, אנגלית, גרמנית, יפנית ואפילו אספרנטו. חלק מספריו תורגמו לעברית מספר פעמים, בשמות שונים. כמו כן, חלק ממאמריו נכללו במספר אסופות שונות בעברית, לעיתים בתרגומים שונים. הספרים עוסקים בהתגברות על הפחד, בהתמודדות עם אלימות פנימית הבוקעת מתוך הילד, בהתחשבות באחרים וכן בשוויון בינלאומיים, והצטרפות לצד הטוב שבאדם.רבים נדרשו למשנתו החינוכית והבנת משמעות ספריו וסיפוריו של קורצ'אק.זכויות הילד ונשיאה באחריותחוקר הספרות אדיר כהן כתב מספר ספרים ומאמרים על משמעות הגישה של יאנוש קורצ'אק הנובעת מתוך ספרי הילדים שלו.את ההשוואה לדיואי כתב פרופ' כהן על פי המאמר "החינוך לאידיאליזם מציאותי לפי יאנוש קורצ'אק - עיון בתודעת הייאוש והתקווה" של הרב ד"ר סטיב קופלנד ממכון פרדס, מכללת הרווארד, והמכללה העברית בבוסטון.החוקר יובל דרור, כתב על גישת החינוך אשר בדרכה הלך קורצ'אק עצמו, עליו דנו בו אנשי חינוך עוד בתוך כותלי בית היתומים החי בוורשה, ועל הבעתו של גישה זו בתוך ספריו. לדברי רוב החוקרים, מסביר דרור, עיקר עניינו של קורצ'אק היה נתינת תחושת בית. דרור חולק על דעתם, והוכיח שגישת קורצ'אק היא חינוך, בראש ובראשונה לנשיאת אחריות, לערכי חברה, חירות ושלטון עממי בלתי עריץ. גם במאמרו של דרור מודגשת ההתמודדות עם מצבים אמיתיים, וההכרה בצדדים השליליים שבחיים. כך, בבית היתומים היה מוסד "מלך הילדים" שנשא באחריות רבה, ובו בזמן היה צריך להיזהר מנפילת מעמדו ל"מפונק של הדוקטור" או "חביבהּ של סטפה", ובמילים אחרות: ספרו "המלך מתיא הראשון" אינו רחוק מההווי בבית היתומים.החוקרת עינב בן-דורי מפרטת את הערכים לילדים ולמבוגרים העולים מתוך שני ספריו של קורצ'אק על "המלך מתיא". זוהי הקדמה למאמר על כוחו של הסיפור לשנות אנשים, ועל משמעות הסיפור החסידי. לדעתו הספרים אינם רק "חינוכיים" עבור הילדים, אלא פונים גם לעולמם של המבוגרים, ומדגיש בפניהם את הצורך להתייצב לצד ערכי היושר והשוויון.שאיפה לטוב, תקווה ואהדהבספר "הילד הוא אדם, הגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק", חוקר החינוך מרק סילברמן דן בהגותו וגישתו החינוכית של קורצ'אק העולה מתוך כתביו וגם סיפוריו, וכמו אחרים מדגיש את גישתו של קורצ'אק הקורא למבוגרים להתנהג ככל האפשר עם ילדים כבוגרים זעירים, וכך גם קרא לספרו. אך בנוסף לכך, הוא מנתח את עמדותיו על רקע עמדות דומות בפולין המשכילה - עמדות של פטריוטיות מחד (המופיעים באופן בולט בספרי הילדים הידועים שלו), אחוות האדם מאידך, אהבת הטבע והתבוננות בעין אוהדת אך מפוקחת בו, וב"תהליכי צמיחה וקמילה" (גם אלו בולטים בסיפורי קורצ'אק). בסופו של דבר, סילברמן מגיע למסקנה שחלק חשוב מדרכו החינוכית של קורצ'אק, הוא היחס החיובי הנדרש לחלומות ותקוות של האדם עצמו ושל חבריו.זו, לפי דעת הכותב, הייתה גם פרשנותו הדתית של קורצ'אק לאלוהים, וכך גם חש את הצורך באחוות ישראל (כלומר אחווה יהודית), בין היתר בתפקידם כ"מתקני עולם". עם התקדמות השנים התקרב הן לציונות והן לאהדת המסורת היהודית, על פי פרשנות זו שהוא נתן לה, וכל עוד הטקסים היהודיים מכוונים נכון, אל המהלך הזה, של אהבת העולם, הטבע והאחווה האנושית.חמלה אנושיתהחוקר אלי אשד טען, שבספר "יותם הקסם" (תורגם מאוחר יותר בשם: 'קאיטוש המכשף'), קורצ'אק מתמודד וכותב נגד התפיסה של ניטשה, תפיסת 'האדם העליון' והעצמת השכלתנות והמדע, דעות שבאו לידי ביטוי במשטר הנאצי והגותו. קורצ'אק לעומת זאת בוחר בתפיסה המדגישה את הרגשות, החיבה והחמלה האנושית. יותם (או קאיטוש), גיבור הספר יותם הקסם, הוא למעשה אנטי-גיבור, המגלה את ההרס שהאדם (הקטן כגדול) יכול להביא על העולם, והלומד לרצות לפעול רק עבור הטוב שבו.אשד אף חשף את כתיבתו הלא ידועה של קורצ'אק, הן הציונית והלאומנית למדי (אך אוטופית), והן כתיבתו על הנאציזם ועל היטלר בפרט, במחזה לא ידוע, שהוצג 50 פעם בפני קהל מבוגרים אך לא הודפס מעולם בחייו. במחזה זה, מטורפים מתכנסים להקמת ממשלה בבית המשוגעים בו הם חוסים, ופורשים את משנתם, הכוללת דמות היטלראית המטילה אימה ורצח על העולם כולו. וכן סיפור ילדים שהופץ בעברית בלבד, ובצנזור פרטים רבים, ובו ילד החולם על עלייתו לארץ, ובסופו פוגש את היטלר ומשכנע אותו שאפשר, עם עוצמה, לעשות דברים טובים בעולם.החוקרת ורד גנור-שביט, מדגישה את הצורך של קורצ'אק להראות לילדים את החולשות האנושיות, כולל ההתמודדות עם כישלונות מוסריים, ונפילות נפשיות, ולא להסתירם. במיוחד חשוב להראות להם את מגבלות האדם, ואת ההכרה בדברים שאינו יכול לשנותם.היא מצטטת מספרו "כיצד לאהוב ילדים":השקפת הסטואה והתנ"ךהחוקר משה שנר הסביר את עמדות הסטואה שקורצ'אק קרא מעט לפני מותו בספרו של מרקוס אורליוס, וראה בהם תפיסה הדומה לתפיסה התנ"כית המופיעה בספר משלי. הוא מסביר מדוע גם התנגד קורצ'אק ל"משנה סדורה" בנושא החינוך, אך בה בעת היו לו גישה וקו:לדבריו, תפיסת הסטואה מביעה את קבלת העולם כפי שהוא, תוך התבוננות אמיתית וכנה בו, ותוך צירוף הכוחות האנושיים להתמודדות עמו, באחווה. לפי פירוש זה, הנפש האנושית, שתמיד שואפת לטוב ומקווה, יכולה לזהות את הרגעים והמקומות שאין אפשרות להתמודד עימם. בהליכה שלנו בעיניים פתוחות מול הרוע והרשע המתגלים בעולם ומול המוות, אנחנו מעודדים זה את זה להמשיך כחברה שמחה, בריאה בגופה ובנפשה ושואפת לטוב.תיעוד והנצחהלזכרו של קורצאק הוקמו אנדרטאות רבות, הוקמו ארגונים המוקדשים לתיעוד חייו והמחשבה הפדגוגית שלו ומוסדות לימוד רבים נקראו על שמו בישראל ובעולם. בערים רבות בישראל רחובות על שמו. בשנת 1942 זמן קצר לאחר מותו של קורצ'אק הוקם בית יתומים ברעננה בשם ביתנו שאף אימץ את שיטתו החינוכית של קורצ'אק. ביתנו קלט ילדים ניצולי שואה שנשלחו למוסד על ידי ארגון עלית הנוער בזמן המלחמה ובשנים שאחריה.אנדרטאות אנדרטת יאנוש קורצ'אק ותלמידיו בכיכר על שם קורצ'אק ביד ושם בירושלים, מאת הפסל בוריס סקציאר אנדרטה ברחוב שביינטוקשיסקה ליד ארמון התרבות והמדעים, ורשה. אנדרטה ברחוב יאקטורובסקה 6 (לשעבר – קרוחמלנה 9) שם פעל בית היתומים לילדים יהודים בוורשה. אנדרטה בבית הקברות היהודי בוורשה ברחוב אוקופובה מאת הפסל בוריס סקציאר אנדרטה ברחוב קורקובה, ורשה סלע זיכרון לקורצ'אק ותלמידיו בטרבלינקה אנדרטה לזכר קורצ'אק ותלמידיו מאת הפסל הישראלי יעקב אפשטיין ברחבת הספרייה העירונית בבת ים "קורצ'אק והילדים", פסל המוצג במוזיאון לוחמי הגטאות מאת האמן שמואל ניסנבאום אנדרטת הנצחה ליאנוש קורצ'אק ולסטפה וילצ'ינסקה ביער הזיכרון ליהדות פולין בהר הרוח אנדרטה של קורצ'אק ו"ילדיו", בגינצבורג גרמניה מאת האמן והפסל יצחק בלפר, מיתומי קורצ'אקארגונים ומוסדות העוסקים בתיעוד והנצחת חייו ומורשתו בשנת 1978 הוקם הוועד הבינלאומי על שם קורצ'אק. בשנת 1983 הוקם הארגון התנדבות בישראל להפצת מורשתו של קורצ'אק. בשנת 1993 הוקם המרכז לתיעוד ומחקר Korczakianum. ברשותו של המרכז ארכיונים ייחודיים, המרכז מקיים פעילויות חינוכיות, מחקר, פרסומים (בין היתר הוצאת מהדורה של כל כתבי קורצ'אק). המרכז ממוקם בוורשה, ברחוב יאקטורובסקה 6 (לשעבר – קרוחמלנה 9) שם פעל בית היתומים לילדים יהודים בוורשה. מוסדות לימוד רבים בישראל ובעולם כולו אימצו את משנתו החינוכית. כך לדוגמה בית הספר הדמוקרטי "יחד" בחולון מתנהל על פי שיטתו. בתי ספר רבים בישראל ובעולם נקראים על שמו (בתי ספר ישראליים הנקראים על שמו נמצאים בירושלים, באר שבע, רמת גן, פתח תקווה, חיפה וקריית מוצקין, וכן "המכון החינוכי הישראלי ע"ש יאנוש קורצ'אק"). מדינת ישראל הוציאה בול דואר לזכרו של יאנוש קורצ'אק. אסטרואיד מחגורת אסטרואידים שהתגלה ב-16 בספטמבר 1971 במצפה כוכבים באוקראינה, נקרא 2163 Korczak על שמו. מתחילת שנות האלפיים מקיימת תנועת המחנות העולים טקס אזכרה שנתי לקורצ'אק, סטפה וילדי בית היתומים. החל משנת 2010 טקס האזכרה נערך בשיתוף פעולה עם יד ושם. ב-5 באוגוסט 2010 נערך טקס אזכרה ביד ושם לציון 68 שנים להירצחם של יאנוש קורצ'אק, אנשי צוות בית היתומים והילדים, הטקס נערך בכיכר הנושאת את שמו. שנת 2012 הוכרזה בפולין כ"שנת קורצ'אק" ובמסגרתה נערכו עשרות אירועים המנציחים את שמו ומורשתו. גם שרבוט גוגל ציינו את שנת קורצ'ק. בשנת 2012 הקימה תנועת הנוער "המחנות העולים" יחד עם האמן יצחק בלפר, חניכו של קורצ'אק, תערוכת קבע העוסקת במורשתו של קורצ'אק הנקראת "אמונה חדשה". בתערוכה מתקיימות הדרכות וסדנאות שונות, בעיקר לציבור המחנכים בישראל.סרטים ומחזות "הנך חופשי, דוקטור קורצ'אק" (Sie sind frei, Dr. Korczak; בישראל הוקרן בשם "קורצ'אק והילדים") – קופרודוקציה מערב גרמנית-ישראלית משנת 1974 בבימויו של אלכסנדר פורד. הסרט מוקדש לשנים האחרונות בחייו של קורצ'אק. את דמותו של קורצ'אק מגלם ליאו גן. "קורצ'אק" – סרט פולני משנת 1990 בבימויו של אנדז'יי ויידה על פי תסריט של אגניישקה הולנד . הסרט מתאר את גורלו של קורצ'אק וחניכיו האהובים על רקע מבצע ריינהרד. הסרט משלב קטעי סרטים דוקומנטריים שצולמו על ידי הנאצים בגטו ורשה. את דמותו של קורצ'אק מגלם ווייצ'ך פשוניאק . בשנת 2003 הועלתה בניו יורק האופרה "היתומים של קורצ'אק" מאת אדם סילברמן . האופרה מבוססת על סיפור חייו ומפעלו הבולט - טיפול בילדים היתומים. בשנת 2017 עלה לאקרנים סרט המבוסס על הספר אשתו של שומר גן החיות המתאר את סיפור הצלת היהודים שניהלו ד"ר יאן ואנטונינה ז'בינסקי, מנהל גן החיות בוורשה ואשתו. בסרט קורצ'אק מופיע בגילומו של השחקן Arnošt Goldflam, והסרט נותן משקל רב לשגרה בבית היתומים בימי הגטו וגם לגירושו. גם יאן ניסה להפציר פעמים רבות בקורצ'אק לברוח עמו ולהינצל, אך קורצ'אק דבק בילדים ועלה עמם לרכבת השילוח לטרבלינקה. בשנת 2019, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תבצע התזמורת הסימפונית ירושלים בהופעת בכורה, את "סימפוניית יאנוש קורצ'אק" בניצוחו של גרהרדט מולר - גולדבום. הסימפוניה נכתבה על ידי המלחין הגרמני אוסקר גוטליב בלאר בשנת 1986 לפסנתר סולו, אך לאחר מספר שנים עובדה לתזמורת לבקשתו של המנצח דוד שלון. שמה המלא של היצירה הוא "לזכר יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינסקה.ספריוספרי ילדים ילדי הרחוב (1901). נדפס בכרך אחד עם ילד הטרקלין תחת הכותרת: יאנוש קורצ'אק כתבים כרך ד': ילדי רחוב וילד הטרקלין. מפולנית - אורי אורלב; בהוצאת האגודה על-שם יאנוש קורצ'אק בישראל והקיבוץ המאוחד, 1998. ילד הטרקלין (1906), מפולנית - אריה בוכנר, אברהם ברלס, 1973. / מפולנית - אורי אורלב, נדפס בכרך אחד עם ילדי הרחוב תחת הכותרת: יאנוש קורצ'אק כתבים כרך ד': ילדי רחוב וילד הטרקלין; בהוצאת האגודה על-שם יאנוש קורצ'אק בישראל והקיבוץ המאוחד, 1998. מושקים, יושקים, שרוליקים/בקייטנה (1910). הגרסה העברית לספר זה קרויה "בקייטנה", מפולנית - אריה בוכנר, צייר: מ' אריה, הוצאת ניב, 1964, 1968, 1978. / נכלל גם בעם הילד, בהוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974. Józki, Jaśki, Franki (1911). בובו (1914). כלול בכתבים – כרך ה: התהילה וסיפורים אחרים, מפולנית – אורי אורלב, בהוצאת בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, יד ושם, האגודה ע"ש י. קוצ'אק, 1999. כאשר אשוב ואהיה קטן (1925). מפולנית - אריה בוכנר, אייר - מ' אריה, הוצאת יסוד, 1974 / כלול בכתבים – כרך ח, הוצאת לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד. דז'ק הקטן / פשיטת הרגל של ג'ק הקטן (1926). מפולנית - י. פרישמן, ציירה תרצה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1947. / מפולנית - אורי אורלב; ציורים - ויסלאב מאיכז'אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985. המלך מתיא הראשון (1923). מפולנית - יוסף ליכטנבום, הוצאת שטיבל, 1933 / מפולנית – אורי אורלב, כתר, 1979. כמו כן, עובד למחזה "המלך מתיא בגטו; מחזה בעשר תמונות: מחזה לגיל הנעורים" בידי חיים טהרלב ולמחזה "המלך מתיא הראשון" (1986) בידי דבורה עומר, והועלה לבמה בישראל בשנות השמונים של המאה העשרים. המלך מתיא באי השומם (1931). מפולנית - י’ ליכטנבוים ; ציורים ש' כהן. / מפולנית - אורי אורלב, כתר, 1979. יותם הקסם/קאיטוש המכשף/קיטוש הקוסם (1934). מפולנית - יוסף ליכטנבום, רישומים - לאה גרונדיג, עם עובד, 1944 / מפולנית – אורי אורלב, עם עובד, 1987. / מפולנית - יוכבד פרימן, איורים - חובב רשלבך, זמורה-ביתן, 2000. הנער העקשני: חיי לואי פסטר (1937). הוצאת מ. נוימן 1957 / מפולנית - שמשון מלצר, הוצאת אדם, 1978. Trzy wyprawy Herszka (1938). בני האדם הם טובים (1938). מפולנית - אריה בוכנר, צייר א' אבדי, הוצאת יסוד, 1970, 1973. עם הילד, מפולנית - צבי ארד, הוצאת הקיבוץ המאוחד.כמו כן, יצאו האסופות: מחזות, מפולנית - אריה בוכנר, אייר - מ’ אריה, הוצאת ניב, 1958. ספורים לילדים, מפולנית - עדה פוזננסקי-הגרי, אייר - יוסף ברגנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1961. התהילה (1923). מפולנית - אריה בוכנר, אייר - מ’ אריה, הוצאת ניב, 1963. כתבים, כרך ג': סיפורי הקייטנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד. כתבים, כרך ה': התהילה וסיפורים אחרים, מפולנית – אורי אורלב, בהוצאת בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, יד ושם, האגודה ע"ש י. קוצ'אק, 1999. באוסף: התהילה, בובו, שבוע ביש מזל, וידויו של פרפר, סיפורים מכתבי-עט, סיפורים לצעירים ביותר, שירים.הגותמרבית ספרי ההגות של קורצ'אק תורגמו כחלק מאסופת כתבים בנושאי חינוך ולא כספרים עצמאיים. להלן רשימת ספריו כפי שיצאו בפולנית, תוך ציון האסופה בה הם כלולים.. ראו בהמשך רשימת אסופות בעברית. Koszałki opałki (1905). בית הספר של החיים (1908). כלול ב"כתבים – כרך ח", הוצאת לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974. Sława (1912). רגעים חינוכיים (1919). כלול ב"כתבים – כרך א: פרוזה פיוטית", הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד. כיצד לאהוב ילדים (1920, 1921). מפולנית - יעקב צוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1963. כמו כן, כלול בספר "עם הילד". העיתון בבית הספר (1921). כלול ב"כתבים, כרך ט': כללי החיים ועיתונאות לילדים". לבדי עם אלוהים (1922). כותר בעברית:עם אלוהים אשיח: תפילותיהם של אלה שאינם מתפללים, מפולנית - יהושע מרקוביץ. קריית ספר, (1979). / כלול גם ב"כתבים – כרך ב: פרוזה פיוטית", בתרגומם של יונת ואלכסנדר סנד. 'קצר ללא בושה (1926). כלול ב"כתבים – כרך ב: פרוזה פיוטית". זכותו של הילד לכבוד (1929). כלול ב"כתבים – כרך א: פרוזה פיוטית" וב"ילדות של כבוד" בתרגומם של סדן ומלצר. כללי החיים (1930). כלול ב"כתבים – כרך ט". סנאט המטורפים (1930). כלול בכתבים – כרך ב: פרוזה פיוטית. Reflekcje (1938). פדגוגיה מבודחת (1939). כלול ב"כרכים – כרך ב: פרוזה פיוטית". מן הגטו (1939-1942). מפולנית - צבי ארד, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974.האסופות: כתבים, כרך א': פרוזה פיוטית, הקיבוץ המאוחד, 1996, כולל את החיבורים: איך לאהוב ילד (1920, 1921), רגעים חינוכיים (1919), זכות הילד לכבוד (1929) כתבים, כרך ב': פרוזה פיוטית, מפולנית - יונת סנד, אלכסנדר סנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996, כולל את החיבורים: אדם עם אלוהיו (1922), קצר ללא בושה (1926), סנאט המטורפים (1930), שיחות רדיו, פדגוגיה מבדחת (1939), ילדי התנ"ך. כתבים, כרך ו': הומורסקות ופיליטונים, הקיבוץ המאוחד, כולל את החיבורים: קש וגבבה, הומורסקות ופיליטונים, פלייטונים מתוך Kolce, זוטות סטיריות. כתבים, כרך ז': הומורסקות ופליטונים (ב), הקיבוץ המאוחד, כתבים, כרך ח': כאשר אשוב ואהיה קטן, בית הספר של החיים, הקיבוץ המאוחד, כולל את החיבורים: כאשר אשוב ואהיה קטן (1925), בית הספר של החיים (1907) כתבים, כרך ט': כללי החיים ועיתונאות לילדים, הקיבוץ המאוחד, כולל את החיבורים: כללי החיים (1930), עיתון בית ספר (1921), קטעים מתוך עיתוני הילדים "מאלי פשגלונד" ו"בשמש". ילדות של כבוד, מפולנית - דב סדן ושמשון מלצר, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1976. כולל את החיבורים: כאשר אשוב ואהיה קטן (1925), זכות הילד לכבוד (1929), כללי החיים (1930) ופדגוגיה מבדחת (1939). עם הילד, מפולנית - צבי ארד ויעקב צוק, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974, כולל את החיבורים: מושקים, יוסקים, שרולים (1910), בובו (1914), כיצד לאהוב ילדים (שני החלקים: 1920, 1921). דת הילד, מפולנית - דב סדן וצבי ארד, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1978. רשימות, מסות ומאמרים על ארץ ישראל ועל פדגוגיה שפורסמו בביטאונים שונים (1919–1938) ומבחר מעיתונות הילדים "מאלי פשגלונד", וחמש רשימות מהדו-שבועון לילדים ומחנכים "בשמש", (1926-1919). כתבים פדגוגיים - שלושה כרכים, מפולנית - דב סדן (על חלק מההוצאות חתום בתור ד’ שטוק) ושמשון מלצר, הקיבוץ המאוחד 1944. כוללים בין היתר את החיבורים: זכות הילד לכבוד (1929), כללי החיים (1930), פדגוגיה מבדחת (1939), כאשר אשוב ואהיה קטן (1925). קטעים פדגוגיים נבחרים מפולנית - מוחמד חוראני, ירושלים: המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין (1991). עיונים במורשתו של קורצ'אק, ביטאון משותף לבית לוחמי הגטאות ואוניברסיטת חיפה. שישה חלקים: עבודות מחקר, עיונים ביצירותיו של קורצ'אק ותרגומים ראשונים של יצירות, עדויות ומכתבים. המחזה של קורצ'אק: "סנאט המטורפים" ומבחר מאמרים על כתיבתו ומשנתו החינוכית של יאנוש קורצ'אק. יצירתו הספרותית של קורצ'אק: "וידויו של פרפר" ושבעה סיפורים מתוך יצירותיו האחרונות של קורצ'אק. מקורות חדשים מהגטו. חומר ארכיוני על בית היתומים שניהל קורצ'אק והובא לארץ ב-1988. מכתבים ומאמרים. "בית הספר של החיים" בתרגומו של אורי אורלב, מאמרים בנושא יצירותיו של קורצ'אק, מאמר על סטפה וילצ'ינסקה מאת עדה הגרי ודיון על ה"עלייה לרגל" של נוער ישראלי לפולין. "קצר ללא בושה", קטעים משיחותיו של יאנוש קורצ'אק ברדיו ומאמרים.ראו גם בית היתומים של יאנוש קורצ'אק חינוך דמוקרטי ילדים בשואה שמואל גוגול מחניכיו של קורצ'אק אנה בראודה-הלרלקריאה נוספתמאות מאמרים שנתפרסמו בעברית מתמקדים באיש ויצירתו. בין הכותבים עליו מחנכים, חוקרים, מבקרים, ויוצרים: זרובבל גלעד, מנחם רגב, משה שנר, ישראל גוטמן, יעקב רתם, שבח אדן, עדינה בר-אל, גרשון ברגסון, ורבים אחרים. וסרצוג, זלמן, ד"ר יאנוש קארטשאק לערער און דערציער, בואנוס איירס, 1953 פאולינה אפנשלק, הדוקטור נשאר: רומן ביוגרפי על יאנוש קורצ'אק, הוצאת קרית-ספר, 1953 משה זילברטל (זרטל), במחיצתו של יאנוש קורצ’אק: (פרקי זכרונות), מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (ספרית פועלים: 'דורון'), 1944; (מהדורה ב' מורחבת: מרחביה: ספרית פועלים, 1962) במחיצתו של יאנוש קורצ’ק, רשמים, חיה הינדה לוי-ליסנר, תל אביב, 1965 צבי א. קורצוויל, משנתו החינוכית של ד"ר יאנוש קורצ'אק, תרבות וחינוך, 1968 יוסף ארנון, יאנוש קורצ'אק מחנך עם תום, אוצר המורה, 1971יוסף ארנון, שיטתו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, תל אביב: דפוס "אבוקה", אוצר המורה, 1971 גדליה אלקושי, יאנוש קורצ'אק בעברית – ביבליוגרפיה מוערת בצירוף מבוא, לוחמי הגטאות, בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון, תשל"ב, 1972 אדיר כהן, יאנוש קורצ'אק המחנך: האיש, משנתו ומפעלו החינוכי, תל אביב: צ'ריקובר, 1974שמעון זקס, רות לבנית ומרים לוין, יאנוש קורצ’אק ידיד הילדים, אביב: אוניברסיטת תל אביב – בית-ספר לחינוך – רמות-מערכות חינוך בע’מ – פרויקט יח"ס, תשל"ח-1978 ירחמיאל וינגרטן, יאנוש קורצ'אק – היהודי המעונה – סיפור חייו ותקופתו, הוצאת ברונפמן, 1979 העורך – אדיר כהן ; המלבה"ד – דב שובל, יאנוש קורצ’אק: דיוני הכנס הבינלאומי במלאת מאה שנים להולדתו חיפה, תל אביב 1979 ירחמיאל וינגרטן, יאנוש קורצ'אק, ספריית תרמיל, 1982 נתן גרוס, אילנה שילוני, בנימין אנוליק, (עורכים) מחווה לקורצ'ק: מדבריו, שירי משוררים, ציורי ילדים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה-1985אדיר כהן, להיות שמש, להיות אור: החינוך כאהבה. דוגמתו של יאנוש קורצ’אק, חיפה: הוצאת אח, 1988 יצחק פרליס, איש יהודי מפולין: חייו ופעלו של יאנוש קורצ'אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986 בתיה גלעד, יאנוש קורצ'אק (הנריך הירש גולדשמידט) 1878–1942, הוצאת האגודה ע"ש יאנוש קורצ'אק בישראל, 1992 האנה מורקוביטש-אולצ'אקובה, חיי יאנוש קורצ'אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992 שבח אדן, הנריק גולדשמיט – יאנוש קורצ'אק, הוצאת כתר, 2000 מרים עקביא, בארצו של יאנוש קורצ'אק, הוצאת כרמל, תשס"ו-2006 טומק בוגצקי, אלוף הילדים – הסיפור של יאנוש קורצ'אק, הוצאת דביר, 2011 ישראל בנימינוב, יאנוש קורצ'אק האדם המחנך הסופר, הוצאת לוני כהן, 2012מרק סילברמן, הילד הוא אדם: הגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, תל אביב: מכון מופ"ת, 2012 יואנה אולצ'ק-רוניקייר, קורצ'אק: ניסיון לביוגרפיה, אור יהודה: זמורה ביתן, 2013קישורים חיצוניים יאנוש קורצ'אק: רופא, סופר ומחנך, סרטה של בלה ברעם משנת 1978, זמין לצפייה ישירה באתר ארכיון ישראלי לסרטים - סינמטק ירושלים אתר עמותת יאנוש קורצ'אק הפולניתBożena Wojnowska Życie dla Innego:Dziecka - Człowieka Rzeczpospolita Nr 36 16 grudnia 2008 הפרס הספרותי הבינלאומי ע"ש יאנוש קורצ'אק. אתר IBBY (בפולנית). הוענק בפעם האחרונה בשנת 2000. בין הסופרים הישראלים שזכו בפרס זה: אורי אורלב (1990) עבור "האי ברחוב הציפורים", עפרה גלברט-אבני (1994) עבור "קירות שלא רואים", כמו כן הוענק לסופרים מיכאל אנדה (1981) עבור "הסיפור שאינו נגמר", ואסטריד לינדגרן (1979) עבור "האחים לב ארי". הלינה בירנבאום על יאנוש קורצ'אק (בפולנית) על יאנוש קורצ'אק, לקט מאמרים באתר "דעת" משה שנר, יאנוש קורצ'אק - סיפור חייו והגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, באתר מכללת אורנים ישראל גוטמן, יאנוש קורצ'אק: האיש, המורשת והאגדה, אתר יד ושם אליעזר מרכוס, האם משנתו של קורצ'אק רלוונטית לעידן הטלקומוניקציה?, אתר יד ושם השיר "דרכו האחרונה", מילים: אנדה עמיר, לחן: פרדי ברק, שירה: דורית פרקש The Janusz Korczak Living Heritage Association - צילומים ויצירות באנגלית ובשוודית. KORCZAKIANUM מרכז התיעוד והמחקר קורצ'אקיינום אלי אשד, "יותם הקסם של יאנוש קורצ'אק כיצירה אנטי-ניטשיאנית", עיון ומחקר בהכשרת מורים 13, תשע"ג, 2012, עמ' 338–371 אלי אשד, מלך הילדים: סיפור חייו ואגדת מותו של יאנוש קורצ'אק במגזין "יקום תרבות", 2012 זיכרון אישי על יאנוש קורצ'אק - האמן יצחק בלפר מספר לציפי גון-גרוס על היכרותו האישית עם קורצ'אק בתוכניתה "ספרים, רבותי, ספרים", גלי צה"ל, 10 באוגוסט 2012 מלך הילדים תדאוס לווינסקי, יאנוש קורצ'אק, באתר אונסק"והערות שולייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהאישים שהונצחו על בולי גרמניהאישים שהונצחו על בולי ישראלאישים שהונצחו על בולי פוליןאישים שעל שמם כוכב לכת מינוריאמנים שעל שמם כוכב לכת מינוריאנשי חינוך בשואהאנשי חינוך יהודים פולניםאסירים בגטו ורשהבית היתומים של יאנוש קורצ'אק: אישיםורשה: אישיםורשה: סופריםזוכי פרס השלום של התאחדות הסופרים הגרמניתחינוך אלטרנטיביחינוך דמוקרטייהודים בצבא האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונהיהודים בצבא האימפריה הרוסיתיהודים בשואה: פוליןיהודים חברי הבונים החופשייםכותבי יומן בשואהנספים במחנה ההשמדה טרבלינקהסופרי ילדים ונוער יהודיםסופרי ילדים ונוער פולניםסופרי פנטזיה יהודיםסופרי פנטזיה פולניםסופרים ומשוררים שנספו בשואהסופרים יהודים הידועים בשם עטסופרים יהודים פולניםסופרים פולנים הידועים בשם עטרופאי ילדים יהודיםרופאי ילדים פולניםרופאים יהודים פולניםרופאים צבאיים יהודיםרופאים צבאיים רוסיםרפואה בגטו ורשהפולנים שנולדו ב-1878נפטרים ב-1942

378

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%94%D7%A8%D7%94

סהרה

סהרה (בערבית: الصحراء الكبرى- אַ-צַּחְרָאּ אלְ-כּוּבְּרָא, תעתיק מדויק: אלצחראא אלכברא, תרגום: המדבר הגדול ביותר) הוא המדבר החם הגדול ביותר בעולם. הסהרה משתרע על שטח של 9,200,000 קמ"ר, לכל רוחבה של צפון אפריקה, מהים התיכון והרי האטלס בצפון, עד קו רוחב ° 16 בדרום. בתחומו מצויות, בצורה מלאה או חלקית, 11 מדינות. גאוגרפיה כל מדינות צפון אפריקה מחזיקות בחלק משטחו של הסהרה: אלג'יריה, צ'אד, מצרים, לוב, מאלי, מאוריטניה, מרוקו (כולל סהרה המערבית), ניז'ר, סודאן ותוניסיה. המדבר ברובו הוא רמות מישוריות המכוסות בחמרה, בחצץ או בחול, ובמרכזו מתרוממים רכסי הרים גבוהים וגדולים שהם גושי לבה קדומים. מגושי הרים אלה יוצאים עמקי נחלים שנוצרו בשל הגשמים שבעבר פקדו את המדבר. גם בימינו יש לפעמים שיטפונות, אשר מימיהם אובדים במדבר וחלקם נשפכים למלחות. בתוניסיה ובאלג'יריה נוצרו כך ימות מלוחות. החולות מהווים מחסום לתעבורה יבשתית: שיירות רבות נקברו בסופות החול השכיחות בסהרה. הגשמים המעטים שיורדים בסהרה מחלחלים בחול ומתנקזים למי התהום. אקלים בסהרה שורר אקלים מדברי. לחץ אוויר גבוה מונע זרימת רוח עם גשם, ובחורף מונעים הרי האטלס כניסת רוח וגשמים. בשוליים הצפוניים יורדים כ-100 מ"מ גשמים, ובדרומיים - עד 250 מ"מ, אך החום גורם להתאיידות מהירה. במישורים שורר יובש כמעט מוחלט, החום גבוה ומגיע עד 45 מעלות צלזיוס בקיץ, ובלילה קריר ובמקומות גבוהים אף שוררת קרה. במקרים נדירים תועדו בחלקים ממדבר סהרה סופות שלגים בחודש ינואר. ב-20 בינואר 2017 אף נערם בעיר עין ספרה מטר של שלג (אנ'). על פי ציורי קיר שנמצאו, מסיקים כי בעבר היה המדבר לח יותר וחיו בו חיות שזקוקות לעשב ומים על מנת להתקיים. החי והצומח בסהרה צמחייה מעטה, רק לאורך אפיקי נחלים ובנאות מדבר. הצומח הסתגל לתנאי היובש, ההתאיידות המהירה והמליחות, לדוגמה השיטה והאשל. בעלי חיים מלקטים את מזונם על פני מרחבים גדולים אך בשוליים בעלי חיים ניזונים רק מהלחות במזונם, עימם נמנים הדישון, הראם, כבשים, קיפודים. עם המכרסמים נמנים הירבוע והדורבן. בין העופות: יען, כרוון, שרקרק, עורב ועופות דורסים למיניהם. חרקים: ארבה, טרמיטים וצרעות, וכן נחשים. בשוליים הדרומיים של המדבר מצויים פילים מדבריים. אוכלוסייה כיום מונה אוכלוסיית הסהרה כ-2.5 מיליון אנשים, רובם ברברים כולל בני הטוארג, וערבים, השאר בני שבטים קטנים יותר כדוגמת בני הבג'ה (Beja people). חלקם נוודים וחלקם תושבי קבע בנאות מדבר. התלות במים קובעת מסלולים ומרכזי אוכלוסייה וגורמת למלחמות. השפה הנפוצה היא ערבית ובנוסף נעשה שימוש בשפות השבטים השונים. רוב השבטים האלו דוברים שפות אפרו-אסיאתיות, דהיינו, שפות מהמשפחות הכי קרובות למשפחת השפות השמיות. תוחלת החיים באזור הסהרה נחשבת, לרוב, לאחת הנמוכות בעולם. רבות מהמדינות החולקות אותו מצויות בעשירון התחתון של תוחלת החיים בין מדינות העולם. תוחלת חיים זו היא בת 38 עד 55 שנים, נכון לשנת 2011. כלכלה רוב המדינות החולקות את הסהרה הן מן המדינות העניות בעולם. אוכלוסייתן מתפרנסת ממרעה, מעט חקלאות בנאות המדבר ותעשייה קלה. חשיבותו הכלכלית של הסהרה עלתה לאחר שנתגלו בו אוצרות טבע כמו נפט, גז טבעי, ברזל, נחושת, אורניום, ועוד. פרה-היסטוריה במהלך כל ההיסטוריה הכתובה, הסהרה היה צחיח עד מאוד. אלא, שהוא הפך לכזה בין אלף לבין שלושת אלפי שנים לפני המצאת הכתב. למעשה, עדויות מתחומי מדע שונים מגלות, שבמאות אלפי השנים האחרונות, הסהרה עבר סדרה של מחזורי שינוי אקלים קיצוניים בין מדבר לבין אזור אקלימי לח בהרבה. סוף הליך המדבור הנוכחי היה בסביבות שנת 4200 לפני הספירה, אז היה המדבר צחיח יותר בהשוואה לתקופתנו. לפני הליך המדבור הייתה תקופה ארוכה של גשמי מונסון ולפניה היה שם אקלים לח ונוח וארץ של אגמים רבים. יש הנחות מדעיות לפיהן לפני כ-250 מיליון שנה ים תטיס כיסה את מדבר סהרה ורק לפני כ-7 מיליון שנה הפך אזור זה למדבר. מחקר שפורסם בקיץ 2019 מעריך שלפני 50 עד 100 מיליון שנה כיסה את חלק מהסהרה ים ובו בעלי חיים גדולים במיוחד. חלק מהשינויים המחזוריים נובעים מהמחזוריות האיטית של שינוי זווית הנטייה של ציר סיבוב כדור הארץ ביחס למישור המילקה. הזווית הזו משתנה מעט, במחזוריות של 41,000 שנים בין 22 מעלות לבין 24.5. כשהזווית מתמתנת, מתמתנים ההבדלים בין עונות השנה, בכל העולם וכשהיא מקצינה הם מקצינים. עוד סיבה לשינויי האקלים המחזוריים שבסהרה היא תקופות קרח ותקופות התחממות עולמית. מתברר, שתקופות התגבשות קרחונים גלובליות הן תקופות מדבור בסהרה ותקופות הפשרה הן תקופות נסיגת המדבר. תצפיות לוויינים הראו נסיגה של שולי המדבר בעשורים האחרונים. תאוריית משאבת הסהרה (Sahara pump theory) היא תאוריה, שמסבירה את ההתפתחות של בעלי החיים והצמחייה, מדרום לסהרה, באגן הים התיכון ובמערב אסיה, בעזרת הידיעות על היותו של הסהרה, למחזורים, תחילה בית גידול נוח ואחר כך אזור תחת הליך מדבור, שדוחק ממנו את היצורים החיים החוצה ולהפך. תאוריה זו מחזקת גם את ההשערה, שאבותיהם של דוברי אם כל השפות השמיות, דוברי הפרוטו-שמית היו דוברי שפות אפרו-אסיאתיות, מאזור הסהרה, ששטפו בגלי הגירה גדולים את אזור הסהר הפורה וחצי האי ערב. ראו גם גאוגרפיה פיזית - מונחים מדבר לוט לקריאה נוספת צ'ארלס באודן, גלים בסהרה, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 137, אוקטובר 2009 קישורים חיצוניים הערות שוליים סהרה צפון אפריקה אפריקה: גאוגרפיה

סהרה (בערבית: الصحراء الكبرى- אַ-צַּחְרָאּ אלְ-כּוּבְּרָא, תעתיק מדויק: אלצחראא אלכברא, תרגום: המדבר הגדול ביותר) הוא המדבר החם הגדול ביותר בעולם. הסהרה משתרע על שטח של 9,200,000 קמ"ר, לכל רוחבה של צפון אפריקה, מהים התיכון והרי האטלס בצפון, עד קו רוחב ° 16 בדרום. בתחומו מצויות, בצורה מלאה או חלקית, 11 מדינות.גאוגרפיהכל מדינות צפון אפריקה מחזיקות בחלק משטחו של הסהרה: אלג'יריה, צ'אד, מצרים, לוב, מאלי, מאוריטניה, מרוקו (כולל סהרה המערבית), ניז'ר, סודאן ותוניסיה.המדבר ברובו הוא רמות מישוריות המכוסות בחמרה, בחצץ או בחול, ובמרכזו מתרוממים רכסי הרים גבוהים וגדולים שהם גושי לבה קדומים. מגושי הרים אלה יוצאים עמקי נחלים שנוצרו בשל הגשמים שבעבר פקדו את המדבר. גם בימינו יש לפעמים שיטפונות, אשר מימיהם אובדים במדבר וחלקם נשפכים למלחות. בתוניסיה ובאלג'יריה נוצרו כך ימות מלוחות.החולות מהווים מחסום לתעבורה יבשתית: שיירות רבות נקברו בסופות החול השכיחות בסהרה. הגשמים המעטים שיורדים בסהרה מחלחלים בחול ומתנקזים למי התהום.אקליםבסהרה שורר אקלים מדברי. לחץ אוויר גבוה מונע זרימת רוח עם גשם, ובחורף מונעים הרי האטלס כניסת רוח וגשמים. בשוליים הצפוניים יורדים כ-100 מ"מ גשמים, ובדרומיים - עד 250 מ"מ, אך החום גורם להתאיידות מהירה. במישורים שורר יובש כמעט מוחלט, החום גבוה ומגיע עד 45 מעלות צלזיוס בקיץ, ובלילה קריר ובמקומות גבוהים אף שוררת קרה. במקרים נדירים תועדו בחלקים ממדבר סהרה סופות שלגים בחודש ינואר. ב-20 בינואר 2017 אף נערם בעיר עין ספרה מטר של שלג (אנ').על פי ציורי קיר שנמצאו, מסיקים כי בעבר היה המדבר לח יותר וחיו בו חיות שזקוקות לעשב ומים על מנת להתקיים.החי והצומחבסהרה צמחייה מעטה, רק לאורך אפיקי נחלים ובנאות מדבר. הצומח הסתגל לתנאי היובש, ההתאיידות המהירה והמליחות, לדוגמה השיטה והאשל.בעלי חיים מלקטים את מזונם על פני מרחבים גדולים אך בשוליים בעלי חיים ניזונים רק מהלחות במזונם, עימם נמנים הדישון, הראם, כבשים, קיפודים. עם המכרסמים נמנים הירבוע והדורבן. בין העופות: יען, כרוון, שרקרק, עורב ועופות דורסים למיניהם. חרקים: ארבה, טרמיטים וצרעות, וכן נחשים. בשוליים הדרומיים של המדבר מצויים פילים מדבריים.אוכלוסייהכיום מונה אוכלוסיית הסהרה כ-2.5 מיליון אנשים, רובם ברברים כולל בני הטוארג, וערבים, השאר בני שבטים קטנים יותר כדוגמת בני הבג'ה (Beja people). חלקם נוודים וחלקם תושבי קבע בנאות מדבר. התלות במים קובעת מסלולים ומרכזי אוכלוסייה וגורמת למלחמות.השפה הנפוצה היא ערבית ובנוסף נעשה שימוש בשפות השבטים השונים. רוב השבטים האלו דוברים שפות אפרו-אסיאתיות, דהיינו, שפות מהמשפחות הכי קרובות למשפחת השפות השמיות.תוחלת החיים באזור הסהרה נחשבת, לרוב, לאחת הנמוכות בעולם. רבות מהמדינות החולקות אותו מצויות בעשירון התחתון של תוחלת החיים בין מדינות העולם. תוחלת חיים זו היא בת 38 עד 55 שנים, נכון לשנת 2011.כלכלהרוב המדינות החולקות את הסהרה הן מן המדינות העניות בעולם. אוכלוסייתן מתפרנסת ממרעה, מעט חקלאות בנאות המדבר ותעשייה קלה.חשיבותו הכלכלית של הסהרה עלתה לאחר שנתגלו בו אוצרות טבע כמו נפט, גז טבעי, ברזל, נחושת, אורניום, ועוד.פרה-היסטוריהבמהלך כל ההיסטוריה הכתובה, הסהרה היה צחיח עד מאוד. אלא, שהוא הפך לכזה בין אלף לבין שלושת אלפי שנים לפני המצאת הכתב. למעשה, עדויות מתחומי מדע שונים מגלות, שבמאות אלפי השנים האחרונות, הסהרה עבר סדרה של מחזורי שינוי אקלים קיצוניים בין מדבר לבין אזור אקלימי לח בהרבה. סוף הליך המדבור הנוכחי היה בסביבות שנת 4200 לפני הספירה, אז היה המדבר צחיח יותר בהשוואה לתקופתנו. לפני הליך המדבור הייתה תקופה ארוכה של גשמי מונסון ולפניה היה שם אקלים לח ונוח וארץ של אגמים רבים. יש הנחות מדעיות לפיהן לפני כ-250 מיליון שנה ים תטיס כיסה את מדבר סהרה ורק לפני כ-7 מיליון שנה הפך אזור זה למדבר. מחקר שפורסם בקיץ 2019 מעריך שלפני 50 עד 100 מיליון שנה כיסה את חלק מהסהרה ים ובו בעלי חיים גדולים במיוחד. חלק מהשינויים המחזוריים נובעים מהמחזוריות האיטית של שינוי זווית הנטייה של ציר סיבוב כדור הארץ ביחס למישור המילקה. הזווית הזו משתנה מעט, במחזוריות של 41,000 שנים בין 22 מעלות לבין 24.5. כשהזווית מתמתנת, מתמתנים ההבדלים בין עונות השנה, בכל העולם וכשהיא מקצינה הם מקצינים. עוד סיבה לשינויי האקלים המחזוריים שבסהרה היא תקופות קרח ותקופות התחממות עולמית. מתברר, שתקופות התגבשות קרחונים גלובליות הן תקופות מדבור בסהרה ותקופות הפשרה הן תקופות נסיגת המדבר. תצפיות לוויינים הראו נסיגה של שולי המדבר בעשורים האחרונים.תאוריית משאבת הסהרה (Sahara pump theory) היא תאוריה, שמסבירה את ההתפתחות של בעלי החיים והצמחייה, מדרום לסהרה, באגן הים התיכון ובמערב אסיה, בעזרת הידיעות על היותו של הסהרה, למחזורים, תחילה בית גידול נוח ואחר כך אזור תחת הליך מדבור, שדוחק ממנו את היצורים החיים החוצה ולהפך. תאוריה זו מחזקת גם את ההשערה, שאבותיהם של דוברי אם כל השפות השמיות, דוברי הפרוטו-שמית היו דוברי שפות אפרו-אסיאתיות, מאזור הסהרה, ששטפו בגלי הגירה גדולים את אזור הסהר הפורה וחצי האי ערב.ראו גם גאוגרפיה פיזית - מונחים מדבר לוטלקריאה נוספת צ'ארלס באודן, גלים בסהרה, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 137, אוקטובר 2009קישורים חיצונייםהערות שולייםסהרהצפון אפריקהאפריקה: גאוגרפיה

382

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%9C

פיסול

פיסול הוא ענף בתחום האֳמָנוּת, במסגרתו יוצר האָמָּן (בקמץ קטן, כלומר יש לקרוא: אוֹמָּן) יצירה בעלת איכות תלת-ממדית. השינוי אשר מבצע הפַּסָּל הוא לרוב שינוי פיזי, על ידי שינוי והתאמה של חומרים, אולם באמנות המודרנית קיימת האפשרות גם לשינוי סמנטי של החומר, כלומר לבדיקת יחסו של האובייקט התלת-ממדי אל הסביבה. התוצאה של שינויים אלו מכונה "פֶּסֶל". בניסיון לענות על שאלת הגדרתו של המדיום, מבחין מחקר תולדות האמנות בין פיסול אנדרטאות, פיסול בקנה מידה קטן ו"אמנות זעירה". הבחנה זו התבססה הן על ערכים כגון גודלו של הפסל ומיקומו במרחב, והן על הערכה שיפוטית של חשיבות היצירה. "אמנות זעירה" (Minor Art), להבדיל משאר סוגי הפיסול המסורתיים, נתפסה כקטגוריה המכילה מגוון של חפצים קטנים, כגון פסלונים, נרות חרס מעוטרים, קופסאות מקושטות, מטבעות ומדליות שעליהן חקוק תבליט וכדומה. על פי רוב, אלו הם חפצים בעלי שימוש ולא נועדו רק לקישוט. המחקר העכשווי מגדיר חפצים כאלו כשייכים לתחום העיצוב. ההבחנה בין פיסול אנדרטאות לפיסול היא מסובכת ובעייתית יותר, כיוון שההפרדה בין תחומים אלו מטושטשת כיום לחלוטין. הבחנה נוספת הקיימת בחקר הפיסול הקלאסי היא בין פסל, החופשי מכל עבריו, לבין תבליט, הצמוד לאלמנט אדריכלי. במהלך המאה ה-20 השתנתה באופן רדיקלי הגדרתו של מדיום הפיסול, עם כניסתן של טכניקות חדשות כגון וידאו ארט, רדי מייד, אמנות אדמה, מיצג, מיצב וכדומה. לצד השינוי המושגי שהתחולל, התלווה אל התהליך גם מהפך בתדמיתו החזותית של הפיסול - מדימוי של אובייקט בודד העשוי מאבנים חצובות, מתכת או עץ, הפך הפסל למגוון של אובייקטים העשויים מחומרים שונים ואף משילוב של חומרים וטכניקות, שינוי שערער על תחושת ה"נצחיות" של הפיסול הקלאסי. הפיסול כאמנות אסתטיקנים ותאורטיקנים של האמנות, בעיקר החל מהמאה ה-18, ניסו להגדיר את מהותו של הפיסול ביחס לכלי ביטוי אמנותיים אחרים. תפיסתם הייתה כי הפיסול עוסק בבחינת אלמנטים בחלל - נפח ותלת-ממדיות, תנועה ועוד. אולם, תפיסה מקובלת זו עומתה על ידי הנחות אסתטיות אלטרנטיביות שסירבו לראות בפיסול מהות שונה ממהותן של כלי ביטוי אמנותיים אחרים. את תפיסת מעמדו של הַפַּסָּל לא ניתן לנתק מתפיסת מעמדו של הפיסול בכלל ביחס לאמנויות האחרות. ביוון העתיקה, למשל, נתפס הפיסול כאמנות בעלת אופי מימטי, לעומת אמנויות שעיסוקן הוא בשימור אובייקטים או אמנויות היוצרות אובייקטים. גם בימי הביניים נחשב הפיסול לנחות יחסית ונכלל בקטגוריית האמנויות המכניות ביחד עם החקלאות והנפחות. אולם יהיה זה בלתי מדויק להגדיר את תפיסת מעמד הַפַּסָּלִים, בייחוד אלו מן העת העתיקה, כאומנים טכניים בלבד. עצם העובדה שידועים לנו שמותיהם של הפסלים היוונים גדולים, כגון פידיאס, פרקסיטלס, מירון ואחרים, מעידה על חשיבות יצירתם בעיני בני התקופה. הפיסול נחשב כ"תחום מרגיע" ולכן אנשים רבים מרבים לעסוק בו כדי להירגע נפשית. הפיסול כבריאה בתרבות המערב מופיעה פעולת הפיסול כייצוג של בריאה. מוטיב זה ניתן לפגוש בכמה מקורות ספרותיים. אחד מן המקורות המוקדמים לכך נמצא בספר "מטמורפוזות", שבו מביא אובידיוס את סיפור הבריאה ומתאר אותה באמצעות דימויים פיסוליים: "וממנו בן-יפט חומר לקח ובללו במי-גשם וייצר את צלם בן האדם בצלמם של אלים, אדוני-כל-הטבע?" סיפור נוסף המופיע ב'מטמורפוזות' הוא סיפורו של פיגמליון, המפסל פסל של אישה בשם גאלאטאה, בעלת יופי וחן "שאינם מצויים בבת-אישה על אדמות". האלה ונוס מקימה את הפסל לתחייה ופיגמליון נושא אותה לאישה. גישה זו, הרואה בפסל מעין 'בורא', צוינה בכמה סיפורים ביוגרפיים אודות פסלים שונים שתפסו את מלאכת הפיסול בצורה דומה. אגדה ידועה מתארת את הפסל מיכלאנג'לו, שבסיום העבודה על הפסל "משה" הכה על ברכו של הפסל בפטיש וביקש ממנו "לקום לתחייה". גישה זו מופיעה גם באמנות המודרנית; הפסל אוגוסט רודן, לדוגמה, יצר פסל בשם "יד אלוהים" (1902), הנקרא גם "הבריאה", ובו "נולד" הדימוי הפיגורטיבי מתוך גוש החומר שבידו של הפסל. הפיסול כחיקוי המציאות תפיסות פופולריות מודרניות רואות באמנות שילוב שבין רצון להבעה אישית של האמן לבין רצון לחיקוי המציאות (מימזיס) ביצירה האמנותית. תפישת האמנות כחיקוי פשוט וישיר של המציאות בנוסח המקורי של המושג לא הייתה מקובלת בעיני אמנים ואסתטיקנים במשך רוב ההיסטוריה של האמנות. למעשה, גם הפילוסופים היוונים אפלטון ואריסטו לא תפשו את החיקוי כפעולה המובילה ישירות אל המציאות. בחיבור "האידאה של הפסל, הצייר והאדריכל" (1664) מאת היסטוריון האמנות בן המאה ה-17 ג'ובאן פייטרו בלורי, חוזר המחבר אל הפילוסופיה הנאופלטוניסטית, וטוען כי תפקידו של הפסל (והאמן בכלל) הוא להציג את יופיו של הטבע בצורה מושלמת, העולה אף על הטבע האמיתי. הוא מצטט את דבריו של פרוקולוס: "אם תיקח אדם עשוי בידי הטבע ואדם אחר מעוצב על ידי אמנות הפיסול, יהא האדם הטבעי פחות מובהק, משום שהאמנות פועלת ביתר קפדנות". בהמשך מציב בלורי את הניתוק מן הטבע הממשי, כלומר את ההתרכזות באידאה, כפרקטיקה הרצויה לפסל: "דופי זה לא יוחס לפידיאס, אשר צורות גיבוריו ואליו עוררו את התפעלות הצופים, כי הוא היה מחקה את האידאה יותר משהיה מחקה את הטבע". את היחס בין האידאה לבין הטבע מתאר בלורי ככוח דמיון בעל 'זיקה' לטבע. תאוריות אסתטיות של פיסול העת העתיקה הפיסול הוא אחד מענפי היצירה האנושית הקדומים ביותר. כבר בתקופה הפרהיסטורית אנו מוצאים פיסול קטן-ממדים של דמויות אנושיות, כגון פסלים מטיפוס "צלמית ונוס". סוציולוגים מודרניים טוענים כי הולדתה של הדת המאורגנת, שהתרחשה לדעתם ביחד עם בנייתה של חברת קבע לפני כ-10,000 שנה, הייתה מניע עיקרי לביסוס תפיסות מאגיות של הפיסול. גישת החוקרים רואה ביצירת האובייקטים הפיסוליים הללו ביטוי לרצון להשפעה ישירה על הטבע. מחקר זה מפותח בייחוד סביב חקר האנימיזם וביטויו הפיסולי המובהק - עמוד הטוטם. את התאוריות האסתטיות הראשונות ניתן לזהות עם הקמתן של תרבויות גדולות בעת העתיקה. התאוריה המרכזית הראשונה הופיעה באמנות מצרים העתיקה; באמנות זו אנו למדים לראשונה על קיומו של קאנון, כלומר על מערכת כללים אמנותיים ברורה ובעלת מטרה אסתטית. במסגרתו של אותו קאנון תוארו הדמויות, בעיקר דמויות פרעוני מצרים ואלים מן המיתולוגיה המצרית, תוך שימוש באיקונוגרפיה ברורה של לבוש מאפיין וסימני זיהוי אחרים. בכך ביקשו האמנים המצריים לתאר לא את האנושי שבדמויות, אלא את הנצחי והקבוע שבהן: בכך היו הפסלים ביטוי מובהק של הדת המצרית. לעומת הפיסול המצרי הרשמי, אשר היה גדול ממדים ובעל נוקשות בעיצוב הדמויות והקומפוזיציה, נמצאו מספר רב של פריטי פיסול קטנים יחסית ובהם תיאורים של דמויות ממעמד נמוך יותר, בהן ניתנה לאמנים היכולת לסטות מן הקאנון הנוקשה. הפיסול היווני, אותו אנו מוצאים החל מן המאה ה-7 לפנה"ס, מציג מגמה אסתטית שונה מן האמנות המצרית. בהתפתחות טיפוסי הפסלים, כגון פסלי הקורוס והקורה, אנו מוצאים נטייה נטורליסטית הולכת וגוברת. אולם, אין לראות בפיסול זה רק את הנטייה הפשוטה לייצוג ריאליסטי של אדם חי. האמנים היוונים שאפו לתאר את היופי המושלם, יופי שיתבטא בהרמוניה. את אחת השיטות המובהקות ליצירת הרמוניה זו הציע הפסל היווני פוליקליטוס, שיצר קאנון אסתטי המבוסס על יחסי פרופורציה בין חלקי הגוף השונים, באופן המקביל לפילוסופיה של האסכולה הפיתגוראית. הגם שקאנון זה אינו נשמר, מקובל לטעון כי בפרופורציות של קאנון זה התקיים יחס של 1:7 בין מידת הראש לאורכו של הגוף השלם. חידוש נוסף של פַּסָּל זה היה גיבוש תנוחת ה"קונטרה פוסטו". בתנוחה זו מאזן הפסל את המשקל הפיזי של הדמות המפוסלת על ידי יצירת "צירי תנועה" בעזרת הידיים והרגליים של הדמות. במסגרת הקאנון, שרוי כל איבר בתנועה אינדיבידואלית משלו וחיבורם בגוף השלם יצר תיאור הרמוני. החל מן המאה ה-4 לפנה"ס, עם גיבושה של התרבות ההלניסטית, ניכר שינוי במגמות האסתטיות בפיסול היווני. הפסלים נטו להדגיש ביצירותיהם את הבעת הדמויות ואת הנראטיב העלילתי בו הן נמצאות. בכך ביקשו הפסלים ההלניסטים להביע פאתוס ביצירותיהם. מגמה זו נמשכה גם בפיסול של האימפריה הרומית, פיסול שפיתח מאוד את התבליט כאמצעי לתיאור עלילתי באנדרטאות ובעמודי ניצחון. מבחינה תוכנית היווה הפיסול הרומי המשך ישיר לפיסול היווני-ההלניסטי. הפסלים הרומים אף הרבו להעתיק פסלי ברונזה יוונים בשיש. ימי הביניים המעבר אל התרבות והאמנות הביזנטית, החל מן המאה ה-4, גרר שינוי מרכזי בתפקידו של הפיסול. הפיכתה של הכנסייה למזמין העיקרי של יצירות אמנות, לא רק שהכפיפה את האמנות הפיסול לנושאים אסכטולוגים ברוח הכנסייה הביזנטית, אלא גם צמצמה את שדה הפעולה שלו לתבליטים אשר קישטו את מבני הכנסייה, לעיטור סרקופאגים ולאמנות זעירה. התבליט הביזנטי הוכפף לאותם כללים של אמנות הציור והפסיפסים. כללים אלו תפסו את התיאור כייצוג סימבולי של העולם. אופן תיאור הדמויות הפך ליותר כוללני (סכמטי) ועושה שימוש מועט יותר באמצעים אמנותיים כגון נִפְחִיוּת ותנועה. בתפיסה ששלטה באמנות הרומנסקית, החל מן המאה ה-11 ועד לפיסול הגותי, מתנתק אומנם אופן יצירת הפסלים מהשפעתה של אמנות הציור, אולם הוא משועבד כמעט לחלוטין אל אדריכלות הקתדרלות הנוצריות. בייחוד בולט הדבר בעיצוב כותרת העמודים, ההופכים מאלמנט אדריכלי בעיקרו לאלמנט פיסולי עשיר. תפיסת מבנה הכנסייה בעיני בוניה היה כשל ייצוג של העולם כולו. הפיסול ניסה להעביר תפיסה זו בצורה מוחשית, והיה בעל משמעויות סמליות והייררכיות. מתוך מסורת זו התפתח מערך פיסולי קבוע המדגיש סמליות ואלגוריה באמצעים של ייצוג והיררכיה. כך לדוגמה קיבלה חזית הכנסייה את המשמעות האלגורית של כניסה לגן עדן. היא עוצבה כשער ניצחון והנושאים אשר תוארו בה, ובייחוד בטימפנון, היו קשורים לניצחון ישו והדת הנוצרית. העת החדשה עם התנתקותה היחסית של האמנות מן הדוגמטיקה הדתית בתקופת הרנסאנס, חזר הפיסול ורכש לו מעמד עצמאי. אולם אופי הייצוג השתנה מאלגוריה סכמטית וייצוגית לתיאור בעל מאפיינים נטורליסטיים וסמליים גם יחד. במקביל, נחשפה מחדש אמנות הפיסול הקלאסי, המהווה מודל ליצירתם של הפסלים. מגוון השפעות אלו איפשר להציג מחדש נושאים כגון עירום בתוך מסגרת סמלית. ה"חיקוי" הופך בתורות האסתטיות של תקופה זו למושג פופולרי עד מאוד. אולם חיקוי זה אינו רק פועל-יוצא של עבודת כפיים או "פעולה מיכאנית מאוד, ותכופות היא מלווה זיעה מרובה", כפי שהעיר בליגלוג לאונרדו דה וינצ'י, אלא פעולה אינטלקטואלית של חשיפת היופי שבטבע והפיכתו לגלוי ביצירה. הפסלים הראשונים מתקופת הרנסאנס, בעיקר מאזור העיר פיזה, שאבו הרבה מן הצורות של פיסול הקלאסי, אולם יצקו אותם אל תוך מסגרת תיאור נוצרית. גם הפסלים המאוחרים יותר, כגון דונטלו ואנדריאה דל ורוקיו, המשיכו בנתיב זה כשהם משתמשים בנצרות כמסגרת כוללת לתיאור אנטומיה, רגשות ומיניות ברוח הפטרונים מן האצולה האיטלקית. אולם הפסל והצייר מיכלאנג'לו הוא שיצר את הביטוי הפיסולי השלם ביותר ברוח הרנסאנס. נושאי עבודותיו היו טבועים ברעיונות הנאו-אפלטוניים של תקופתו. בחומריותן של עבודתיו בולטת מגמה של מעבר מפיסול בעל מאפיינים נטורליסטיים ותיאור גוף אידיאלי, כמו כפסלים "פייטה" (1499) ו"דוד" (1501-1504) ברוח העת העתיקה, אל ביטוי חומרי ואקספרסיבי יותר בתיאור הדמויות, למשל בפסלי דמויות ה"עבדים" (1513-1516) ובפסל הלא-גמור "פייטת רודניני" (1552-1564). הפיסול של תקופת הבארוק רמז על מרחק גדול יותר בין הטבע ליצירה. השמירה על הפרופורציות ועל צורתו הכללית של הטבע נשמרו, אולם הודגש ביתר שאת הרצון לתיאור של הרגע המיידי. הפיסול ניסה להציג חושניות מועצמת של הטבע. דוגמה בולטת ניתן למצוא ביצירותיו של הפסל האיטלקי ברניני, אשר הציג ביצירותיו שפע של בדים בתנועה המפוסלים באבן ואשליות אופטיות וחומריות אחרות. במאה ה-18 פרסם חוקר תולדות האמנות יוהאן יואכים וינקלמן את חיבוריו אודות האמנות של התקופה הקלאסית. וינקלמן ביקר את אמנות הבארוק הרהבתנית וטען כי על האמנים לחקות את היצירות של העולם העתיק, כיוון שהן מכילות יסוד אמנותי טהור. השפעתם הרבה של כתביו השתלבה באופנה של חיקוי האמנות והתרבות היוונית והרומית. האמנות הנאו קלאסית, שביטאה מגמות אלו, יצרה פסלים ששאבו את השפעתם הישירה מן הפיסול היווני והרומי. אמנים כמו אנטוניו קנובה העתיקו נושאים, תנוחות וצורה של פסלים קלאסיים. התפתחות מושג האסתטיקה כתחום מחקר עצמאי במאה ה-18 הביא חוקרים לנסות ולהגדיר את מהותו של הפיסול, לצד אמנויות אחרות. החיבור הידוע ביותר בתחום זה הוא ספרו של גוטהולד אפרים לסינג - "לאוקואון, או על גבולי הציור והשירה" (1766). בחיבור זה, הקרוי על שם פסל לאוקואון מן העת העתיקה, הציג לסינג את הרעיון של הפרדת האמנות החזותית מן הספרות, בכך שהשווה בין הפסל לבין גרסתו של המשורר ורגיליוס למיתוס לאוקואון. בה בעת עם יצירת ההבחנה בין "ספרות" לבין "אמנות חזותית", נוצר בחיבורו של לסינג טשטוש בין תחומי האמנות החזותית. המודרניזם והפיסול במאה ה-20 התאוריות המודרניסטיות באמנות הדגישו מאוד את אופן הקליטה של המציאות בעיני המתבונן. גישה אפיסטמולוגית זו לוּוְתה גם ברצון להגיע אל האפריורי, כלומר אל הקבוע והנצחי, דרך חיי היום יום. את הביטוי המובהק הראשון למגמה זו ניתן למצוא בפיסול של סוף המאה ה-19 אצל אמנים כגון אוגוסט רודן. מצד אחד הושפע הפיסול מן השאיפה האימפרסיוניסטית לתיאור המציאות החומרית באופן ישיר ובלתי-אמצעי באמצעות פעולת ההתבוננות של האמן בטבע, ומנגד הופיעו בו נושאים בעלי משמעות סימבולית עמוקה. לבד מאידיאל המציאות, הציג הפיסול המודרניסטי של רודן גם כמה ביטוים טכניים בעלי משמעות מרחיקת לכת. חידוש אחד היה ביטול הכַּן עליו עמד הפסל. ביטול זה ביקש להדגיש את הקשר של היצירה אל ה"חיים", הטבע וההיסטוריה של האדם, אך למעשה ניתק את הפסל מהיותו קשור לאתר מסוים. חידוש נוסף היה האפשרות ליצירת פיסול קטוע ולא שלם, או לחלופין, פיסול המורכב מחלקי פסלים שונים המצטרפים לכדי יחידה פיסולית שלמה. חידושיו של רודן הפכו את הפסלים ל"משטחים מוחשיים-גשמיים" והיו בעלי השפעה מכרעת על אמנים רבים. רעיון הקולאז', וממשיכו התלת-ממדי - האסמבלאז', אשר פותח על ידי פבלו פיקאסו וחוליו גונזאלס כחלק מסגנון הקוביזם - איפשרו לאמנים את החירות ליצור פיסול מסוג חדש, המדגיש את אמצעי ייצורו - צורות, חלקים שונים המאוחדים בעזרת יציקה או בעזרת ריתוך לפיגורה אחת. הממד האפיסטמולוגי בייצור עבודות מודרניסטיות כאלו היה בעל השפעה רבה על הפיסול לאורך המאה ה-20 כולה. הפיסול הציג קשת רחבה של דימויים ברמות שונות של הפשטה. הפסלים ניסו לבדוק דרכים חדשות לתיאור תלת-ממדי של חלל, והצופה נתבקש להשלים חלקים "נגאטיביים" וחסרי חומר מתוך תפיסתו התודעתית. בה בעת מהלך זה ערער את התחושה האינטואיטיבית כי קיים נפח פנימי קוהרנטי. בחלק גדול של העבודות הובלע ממד מטאפיזי כלשהו. הדבר הובא להעצמה בסגנון הפיסול הקונסטרוקטיביסטי, אשר אמניו ניסו, על ידי שימוש בצורות ובטכניקות השאובות מן התעשייה המודרנית, לייצר פיסול אשר יביע אידיאל פוליטי-סוציאליסטי ומטאפיזי גם יחד. כניסוח תאורטי הופיע רעיון זה שנית בעבודתו של מבקר האמנות קלמנט גרינברג בשנות ה-50 של המאה ה-20. גרינברג ביקש לכונן מחדש את הפרדת האמנויות ברוחו של לסינג. הפיסול והציור, לדעתו של גרינברג, צריכים לבצע אקט של הפשטה 'טהרנית', אשר תסלק מהם את הממד האשלייתי (מימטי) של האמנות. בכך יוכל הפיסול להתרכז בממד האסתטי האמיתי שלו - נפח ויחס לחלל תלת-ממדי - ולא ב"סיפוריות" או בצבע וגוון. פיסול כזה הופיע בנוסח של "אקספרסיוניזם מופשט" במחצית המאה אצל אמנים כגון דייוויד סמית, ריצ'רד סרה ואחרים. הוא שחרר את הפסל מהיותו כבול לציר מרכזי ואיפשר את התפשטות הצורות בחלל כשהן משוחררות מכל אשלייתיות. שחרור זה גרר תפיסה שונה של התבוננות בפסל. מבטו של הצופה נאלץ לבחון את הפסל מנקודות שונות, בצורה פנומנולוגית. הגדרה חדשה למושג הפיסול הציגה חוקרת האמנות רוזלינד קראוס במאמרה "פיסול בשדה המורחב" (1979). קראוס טענה כי המודרניזם יצר פיסול המוגדר בצורה נגאטיבית, כאופוזיציה לקטגוריות "אדריכלות" ו"טבע". מצב זה הוטמע אל האסתטיקה של הפסלים והדגיש את תלישותם מכל מרחב ממשי. קראוס ראתה בצורות אמנות חדשות אשר התפתחו החל משנות השישים של המאה ה-20, כגון "אמנות אדמה" וסוגים שונים של אמנות מינימליסטית, צורות הקיימות במרחב חדש המנהל דיאלוג עם הקטגוריות. שדה סמנטי זה מכונה על ידה "שדה מורחב". מסורת אמנותית אחרת, המושתתת אף היא על הפיתוח המודרניסטי של האסמבלאז', התפתחה בראשית המאה מתנועת הדאדא, ובייחוד מחידושו של מרסל דושאן - ה"רדי מייד". הרדי מייד, אשר קעקע את החשיבה הרומנטית אודות "מגע היד" של האמן בחומר, העביר את החשיבות בשיפוט האסתטי אל הרעיון המובע ביצירה. בכך היווה המושג גורם מכונן של האמנות המינימליסטית. נוסף לכך, האמנות הדאדאיסטית גם יצרה טשטוש וערעור בין הקטגוריות השונות של האמנות, ואפשרה אף את יצירתן של מדיה חדשות כגון מיצב ומיצג. פיסול בתרבויות שאינן מערביות תת היבשת ההודית הפסלים הראשונים בהודו שייכים לתרבות עמק האינדוס (3300-1700 לפנה"ס), ומצויים כיום בפקיסטן. בין שרידיה של תרבות זו נמצאו פסלים, חותמות, קרמיקה, תכשיטים עשויים מזהב, פסלוני חומר, ברונזה וחומרים אחרים. עם צמיחתן של התרבות ההינדית, הבודהיסטית ותרבות הג'ייניזם, אנו מוצאים פיסול בקנה מידה גדול ממדים החצוב באבן במקדשים שונים. חלק מפסלים אלו, כמו הפסלים במערות אלורה (Ellora Caves) או מערות אג'אנטה (Ajanta Caves), נחצבו בתוך אבן ההר ומציגים סצנות מן המיתולוגיה ההודית, בסגנון המשלב בין סכמטיות בעיצוב הקומפוזיציה ופרטנות בעיצוב הדמויות. במהלך המאה הראשונה והשנייה לפנה"ס, באזור דרום אפגניסטן וצפון פקיסטן מופיע פיסול בעל איכויות נטורליסטיות גדולות יותר ובהן תיאורים מחייו של בודהא. בהודו, אנו מוצאים מתקופה זו סדרה של עמודים פיסוליים, בעלי כותרות בדמות חיות, אשר שימשו אנדרטאות, כעמודי זיכרון וכמקום לפרסומם של צווים מלכותיים. למרות האיקונוגרפיה העשירה של האמנות ההודית, אלו הם הייצוגים האנושיים הראשונים של האל בתרבות הודית, אשר צוין עד אז בסמלים מופשטים כגון מבני הסטופה. מבנים אלו מכילים תבליטים המתארים אירועים מחיי בודהה. בתבליטים מן הסטופה הגדולה סאנצ'י ניכר ניסיון ליצירת עומק באמצעות טכניקה של הקצרה. הדמויות מעוצבות בנפח מלא ומעוגל, סגנון עיצוב אשר הלך והתפתח בהודו. יש המייחסים את הנטייה הנטורליסטית בתרבות הבודהיסטית של גנדהרה (Gandhara), להשפעות מן הפיסול היווני ומן האמנות של ממלכת פרס. סגנון הפיסול ה"גנדהרי" מאופיין בשיער גלי, בדים המכסים את כתפי הדמויות, שימוש בעלי אקנטוס כמוטיב דקורטיבי ועוד. לבד מתיאור של בודהה, האמנות הגנדהרית הרבתה להציג תיאורים פיסוליים מעודנים של רקדניות ורקדנים. פסלי אבן החול הוורודים מאזור מטהורה (Mathura), מן המאה ה-4 עד ה-6 לספירה, מאופיינים בעיצוב דמויות עדינות. הם מהווים דוגמה לאמנות אשר הייתה בעלת השפעה על אמנות מזרח אסיה כולה, בין השאר על אמנות שושלת סוי (Sui) בסין. גם בפיסול מאפגניסטן, העשוי מאבן צפחה, מסטוקו או מחימר ניתן למצוא השפעה מאוחרת של פיסול זה, השפעות המעורבות עם השפעת האמנות המערבית. יפן העדויות הפיסוליות הראשונות מופיעות לראשונה ביפן בזמן תקופת ג'ומון, במאה ה-2 לפנה"ס. שרידים מתקופה זו כוללים בעיקר כלי חרס העטופים בחבלים. בזמן תקופת קופון (Kofun period), במאה ה-3 לספירה, כלי חרס פיסוליים בשם "האניווה" (Haniwa), שימשו חלק מפולחן דתי והונחו לצד קברים. הם עשויים מחומר קרמי אדמדם או אפור. העיטורים המחורצים האלכסוניים שעל הדמויות, בנוסף לעיצוב המגושם, מעניקים להן הבעה אקספרסיוניסטית. דמויות הבודהה והבודהיזם בכללותו, הגיעו ליפן כהשפעה מקוריאה והודו. אולם עיצוב הפסלים עצמו הושפע מאמנות שמקורה בכל רחבי אסיה. הפיסול התרכז בכמה טיפוסי תיאור של בודהה ונעשה מעץ או מיציקת ברונזה. פיסול דיוקנאות התפתח ביפן בהקשר הפולחן הדתי. כחלק מדת השינטו והבודהיזם ביפן, התפתחה מסורת של פיסול דיוקן דמותם של האלים פטרוני המקדשים, ושל מייסדי המקדשים. בהוריו-ג'י מדרום מערב לנארה ניתן למצוא את הביטוי הפיסולי המובהק ביותר בהקשר זה מן המאה ה-7 לספירה. פיסול זה, בעל מאפיינים נטורליסטים בעיצוב הדמויות מציג נושאים בהשפעת הדת הבודהיסטית. אולם, עד לסוף תקופת אדו נעלם פולחן זה לחלוטין. סין האמנות של סין, שאת ראשיתה אנו מוצאים כיום בחפצי אמנות המתוארכים למאה ה-9 לפנה"ס, מציגה רצף תרבותי ואמנותי המגיע עד לתקופתנו. עדויות מעטות לפני תקופה זו נשמרו במבני קבורה ובהם כלי ברונזה יצוקים וכלי חרס בעלי מוטיבים וצורות של חיות. מתקופת שושלת ג'ואו, המתוארכת בין השנים 1050-771 לפנה"ס, אנו מוצאים מגוון של חפצים דומים. כלים אלו נשאו כתובות המעידות עליהם כי הם מנחות ובקשות לאלים. הפיסול בתקופת שושלת האן, ששלטה במשך כ-400 שנה החל מן המאה ה-2 לפנה"ס, מציגים נטייה נטורליסטית בעיצוב פרטי הדמויות ולבושם. הפריט הידוע ביותר מתקופה זו הם חיילי "צבא הטרקוטה" בקברו של צ'ין שה-חואנג, קיסרה הראשון של סין. את הסממנים הבודהיסטים הראשונים באמנות סין ניתן למצוא באמנות של תקופת "שלוש הממלכות" במאה ה-3 לספירה. הפסלים במערות לונגמן, מן המאה ה-5 וה-6 לספירה, מהווים עדות מסוגננת להשפעה זו, וכך גם חפצי מותרות כגון רתמות סוסים מעוטרות. בקברים נחשפו חפצים ותבליטים רבים המעידים על ניסיון לייצוג העולם ועל ניסיון לספק הגנה לנפטר בעולם הבא. מחוץ לקברים נבנו פסלי ענק חצובים אשר נועדו להגן על המתים. שושלת טאנג נחשבת לתקופת "תור הזהב" של סין והתקיימה בין המאה ה-7 ל-10 לספירה, בזמן המקביל לתקופת ימי הביניים באירופה. חפצי האמנות שנוצרו החל מתקופה זו מאופיינים בדקורטיביות אשר קסמה לתרבות האירופית במאה ה-20. סגנון הפיסול בתקופה זו מציג השפעה מחודשת של האמנות הבודהיסטית. הדמויות המעוגלות הוחלפו בפיסול דק יותר ובו תנוחות הגוף הובעו במלואם בהתאם לסגנון הפיסול ההודי מתקופת גופטה. בהקשר זה ידועים גם הפסלים הבודהיסטים מתקופת שושלת סווי. הפיסול הסיני של שושלת טאנג מאופיין במיעוט תיאורי פורטרטים, באופן יחסי לאמנות מערבית, והיעדר מוחלט של תיאור עירום. סיום תקופת שושלת מינג במאה ה-17, מסמן גם את גבול העניין האירופי בפיסול הסיני, לעומת העניין הנמשך בפריטים כגון קרמיקה ואמנויות זעירות אחרות, במאה ה-20. אוסטרליה לאמנות אבוריג'ינית באוסטרליה יש היסטוריה ומסורת ייחודית של כ-60,000 שנה. אמנות זו נוטה להציג את המיתולוגיה העממית של השבטים, תוך גיבוש סגנון תיאור סימבולי ייחודי. רובה של אמנות זו מוקדש לציור, אולם בקרב האמנים האבוריג'ינים ניתן למצוא גם מעט התייחסות תלת-ממדית. לצד ציורי הקיר (Rock art) העשויים בטכניקה של חריטה בסלע, קיימת בצפון אוסטרליה מסורת של יצירת ופיסול עמודים מעץ בתוך בתי קברות. מסורת פיסול נוספת היא של דמויות "מימי" (Mimi), יצורים מיתולוגיים דמויי פיות המפוסלים בעץ. לדמויות המפוסלות גוף מוגדל ודק באופן מיוחד, כך שיש להן נטייה להתפורר ברוח חזקה. לכן נוהגים האבוריג'ינים להניח את הדמויות הללו בתוך מערות. אפריקה החשיבה הסוציולוגית הגדירה את האמנות האפריקאית כאמנות תלויית-הקשר דתית. חפצי האמנות נועדו לקיים את הפולחן ולהעניק משמעות של סדר לעולם. לפיכך, זכה הפיסול באמנויות האפריקאיות לעמדת בכורה, כשהוא משמש מכשיר לקיום טקסי הפולחן הדתיים. עם זאת, גם באמנות האפריקאית ניתן למצוא חפצי אמנות אשר אינם קשורים במישרין אל הפולחן, כגון דמויות אדם ובעלי חיים מגולפים. ניסיון הכללה לסגנון פיסול "אפריקאי" איננו כה ברור, כיוון שבכל אזור התפתחה מסורת אמנותית שונה ובעלת מאפיינים מקומיים ברורים. גם תפיסת ההתפתחות האמנותית על פי רצף היסטורי לוקה בדרך כלל בחסר. מבחינה חומרית הפיסול עשוי ברובו מחומרים טבעיים - בעיקר גילוף בעץ, אולם קיימים גם חפצי אמנות עשויים במתכות, כדוגמת "ברונזת בנין". פעמים רבות מורכבות היצירות מאסמבלאז' של כמה סוגי חומרים; בעיקר הדבר בולט בעיצוב מסכות פולחניות מרחבי היבשת. בתיאור דמויות אנושיות ניכרת חשיבה אסתטית היוצרת הייררכיה על פי שימוש בתיאור חלקי הגוף השונים. הדמויות אינן מתוארות מתוך נטורליזם, כי אם לפי סכמה קבועה ובה מודגשים איברים שונים, כגון העיניים הנחשבות למכילות כוח "על טבעי". לפיכך נוצרים מעין עיוותים בפרופורציות הגוף. התיאור הוא בדרך כלל סכמטי וסימטרי, אולם הפסלים מעובדים מכל צדדיהם בצורה שווה. במערב אפריקה מעוצבות הדמויות בהגזמה פרופורציונלית ובזוויתיות. בכך הן מייצגות אידיאל אנושי ולא תיאור נטורליסטי. בניגוד לסגנון זה, מתקיים סגנון נוסף באותו אזור, המאפיין את תרבות המנדה (Mandé) ובו מעוצבות הדמויות באופן שטוח, דמוי לוח, וזרועותיהן פרושות לצידי הגוף. במערב אפריקה בולטים בעיקר פסלי עמוד כדוגמת טוטמים. פסלים אלו מכילים גילופים של דמויות אנושיות או חיות ומעוטרים בדגמים גאומטריים. לרוב קשורים עמודים אלו לפולחן המוות המקומי והם מוצבים ליד קברים. דמויות החימר העתיקות ביותר מדרומה של היבשת מתוארכות בין המאה ה-4 למאה ה-6 לספירה. פסלונים אלו מציגים תערובת היברידית של דמויות אדם ובעלי חיים. בנוסף על אלו נמצאו בתוך קברים גם קסדות או כובעים עשויים עץ. סוגי פיסול תבליט בחקר האמנות נהוג להבחין בין פיסול חופשי לבין תבליט. לעומת הפיסול הניצב בחלל וניתן לצפייה מכל עבריו, התבליט הוא סוג של פסל שאינו חופשי בחלל וצמוד לקיר. התכונה הפיזית העיקרית של התבליט, לעומת הפיסול, היא התאמתו ושיעבודו לאדריכלות. תכונה נוספת של התבליט היא אופן יצירת הפיגורות (הצורות) באמצעות עומק, הנוצר כתוצאה ממרחק האובייקטים בתבליט מן הרקע. מרחק זה קובע את גודלם של ההֶצְלֵלִים הנוצרים, שביכולתם להדגיש חלקים בתבליט. אמנם יש שימוש בעיקרון זה גם ביצירת פיסול חופשי, אולם בתבליט זהו העיקרון הבסיסי. בייחוד בולט הדבר ביצירתם של תבליטים הממוקמים בגובה רב, כגון תבליטים באפריז או בגמלון. ישנם תבליטים בהן הדימוי 'יוצא' מן הרקע ובולט ממנו. תבליטים אלו נקראים "תבליט גבוה". ב-"תבליט שקוע", לעומת זאת, הדימויים נסוגים אל תוך המשטח ושקועים בו. חוסר ההפרדה בין 'נושא' התבליט לבין הרקע שלו מוליד יצירה הנעה בין ניסיון ליצירת נפחיות ותלת-ממדיות לבין שטיחות. אנדרטה אנדרטה היא פסל, פסל סביבתי, מיצג או מבנה המוצב במקום מסוים, שמטרתו להנציח אישים חשובים, מאורעות היסטוריים וכדומה. בעת העתיקה התקיימה הפרדה יחסית בין פיסול אנדרטאות לבין פיסול שיועד לעיטור מבנים או ששימש פסל חופשי הניתן להעברה בחלל. פעמים רבות נוצרו האנדרטאות בקנה מידה מונומנטלי, כלומר: קנה מידה הגדול מקומת אדם. מיקומה של האנדרטה היה מוגדר וברור; היא הוצבה במקום המרכזי בעיר, מקום שפעמים רבות היה מזוהה עם השלטון. כך לדוגמה הוצבו בפורום הרומאי עמודי ניצחון כמו "עמוד טראיאנוס" או שערי ניצחון כדוגמת "שער טיטוס" ו"קשת קונסטנטינוס". לעיתים השתמשו האמנים בתבליט על גבי מבנה אדריכלי, אולם לעיתים שימש פסל פיגורטיבי ותלת-ממדי כאנדרטה. מבנה כזה הציג את דיוקנו של השליט, ובכך ביקש לבסס את שלטונו, או לחלופין הציג רעיון מופשט שנתפש כאידיאל של בני התקופה. כך לדוגמה הוצגו פסלי "טיכה", פסלי נשים אשר היוו ייצוג חזותי של העיר. דוגמה מודרנית של רעיון זה אפשר למצוא ב"פסל החירות" שבניו יורק. מזרקה מזרקה היא מתקן נוי מעשה ידי אדם הכולל מים זורמים. המים זורמים בדרך כלל לתוך אגן היקוות המנוקז כך שכמות המים בו נשמרת. קיימות מזרקות הבנויות כחלק מקיר, וכן מזרקות עומדות. כחלק מעיצוב המזרקה משתמשים לעיתים במסכי מים הנופלים על פני משטחי אבן, בטון או מתכת. מזרקות רבות מוצבות בתוך בריכות נוי, כך שמימיהן נופלים לתוך הבריכה. במקרים רבים משולבים פסלים בעיצוב המזרקה ובאחרים משמשים המים בלבד "חומר" ליצירה התלת ממדית. בתרבויות רבות מופיעות המזרקות במרחב הציבורי של העיר. לעיתים הן מהוות אנדרטה, למשל "מזרקת ארבעת הנהרות" שברומא. מזרקות אחרות מוצבות כאלמנט קישוטי במרחבים פרטיים כמו גני אצולה, כדוגמת המזרקות הרבות שבארמון אלהמברה. בתרבות המוסלמית נפוץ סוג נוסף של מזרקה - "סביל", אשר נועד לספק מים לשתייה עבור עוברי אורח. הרהט היה מעוטר בתבליטים או באריחי קרמיקה מקושטים והוא דומה למתקני מים אשר נבנו על ידי הרומאים ברחבי האימפריה של רומא העתיקה. מיניאטורה מיניאטורה (בעברית "מזערת") היא פסל קטן, לרוב קטן מספיק כך שאדם יכול להרימו. המיניאטורה יכולה להיות פסל אמנותי שמטרתו לקשט חדר, סלון או משרד ואם איכותה הטכנית גבוהה מאוד היא מכונה בהקשר זה "פסל שולחן". בעת החדשה אפשרה המהפיכה התעשייתית ייצור המוני של מיניאטורות על ידי יציקת חומר (כגון מתכות, ומאוחר יותר סוגי פלסטיק שונים) לתוך תבנית שעיצב הפסל. מיניאטורות זולות, שלרוב איכותן נמוכה עד בינונית, נפוצות בתור צעצועים לילדים. מיניאטורות מודרניות מעוצבות בדמות בעלי חיים, דינוזאורים, מבנים (ובעיקר מונומנטים כגון מגדלים וקתדרלות), בני אדם ידועים ודמויות בדיוניות מסרטי קולנוע, אנימציה וקומיקס. פיסול מופשט המחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה כר פורה לפיתוח של פיסול פיגורטיבי בגודל קטן יחסית. המצאתו של האסמבלאז' בתוך מסגרת הקוביזם, והאפשרויות החדשות שנוצרו בעקבותיו, שחררו את הפיסול מן הנטורליזם בו היה שבוי. הביטוי לשינוי זה היה שורה ארוכה של פסלים שעיצבו את דמות האדם ברוח המודרניזם. דמות האדם, לצד פיגורות אחרות, "פורקה" ו"הורכבה מחדש", בהתאם לזרמים ואסכולות מודרניסטיות שונות ובקנה מידה קטן יחסית. הפיסול הפוטוריסטי, לדוגמה, הדגיש את פוטנציאל התנועה הגלום בפסל, ואילו פיסול אקספרסיוניסטי שם דגש על מרקם החומר. מגמות אלו הובילו אל הפשטה של האובייקט המפוסל. במקביל, השתמשה האמנות המודרניסטית בטכניקות תעשייתיות לשם יצירת פיסול גדול ממדים. ז'אנר של פיסול מופשט זה, שהופיע בכמות גדולה החל משנות החמישים של המאה ה-20, הוצב כפסלי חוץ והחליף את פיסול האנדרטאות הפיגורטיביות. צמיחתו של פיסול זה באה על רקע האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי, אולם זכתה לגרסאות מקומיות בכל מדינה. רבים מפסלים אלו השתמשו בחומר התעשייתי, כגון משטחי ברזל, במצב כמעט גולמי. פסלים אחרים הפכו למעין מבנים בחלל, על ידי חיקוי שיטות בנייה מודרניסטיות. גרסה שונה מעט של פיסול זה עוצבה על ידי פסלים שניסו להשתמש גם בחומרים טבעיים כגון גושי אדמה, סלעים, עצים וכדומה לשם יצירת סביבה פיסולית-סימבולית. סביבות פיסוליות אלו עוצבו כ"פיסול נוף" וראו בסביבה שבה הוצבה היצירה כחלק בלתי נפרד ממנה. פיסול מופשט מסוג אחר פותח על יד אלכסנדר קלדר - "מרצדת" (מובייל). זה הוא סוג של פסל קינטי שעקרון פועלתו מבוסס על שוויון משקל. סוג כזה של פיסול אומץ בצורה מוחלטת בתחום העיצוב לקישוט בתי מגורים או כצעצוע לתינוקות. רדי מייד ופיסול מושגי בשונה מסוגי פיסול קלאסיים ומודרניים, מושג הרדי מייד, אשר פותח על ידי מרסל דושאן בעשור השני של המאה ה-20, ערער על מושגי האמנות והפיסול המסורתיים, ועל הקשר הישיר בין פיסול ואמנות בכלל ובין מלאכה ואומנות. הרדי מייד, אשר נותק מהקשרו המקורי על ידי שלילת ערך השימוש בו, מקבל את מעמדו כאמנות על ידי אקט בחירת החפץ והצבתו בתוך שדה סמנטי חדש. בעקבות השפעתו העצומה של המושג האמן לא נתפש עוד כיצרן של אובייקטים אלא כהוגה פילוסופי שתפקידו הוא לבחון את גבולות מושג האמנות. השפעתו של מושג זה התגברה מאוד עם פריחתו של זרם הפופ ארט. האמן אנדי וורהול, לדוגמה, הציג כ"פיסול" קופסאות קרטון מסחריות, ואילו אמנים מאוחרים יותר בשנות השמונים של המאה ה-20, כמו ג'ף קונס וחיים סטיינבך, הציגו חפצים תעשייתיים בתוך מסגרת המשלבת בצורה אירונית בין פורמליזם אמנותי ובין ביקורת סוציולוגית ואנטי-קפיטליסטית. האמנות המושגית שהתפתחה החל משנות השישים של המאה ה-20 עימתה בין האובייקט האמנותי לבין תפיסת האמנות בצורה חדה יותר. עבודות מושגיות רבות צמצמו את האובייקט הפיסולי עד להצבעה על היעלמותו המוחלטת של האובייקט. דבר זה הושג על ידי שימוש עירוב בין מדיום שונים או על ידי שימוש באמצעים אמנותיים מגוונים כגון טקסט, סאונד ואפילו כמיצג. מיצב נישול האובייקט האמנותי מהילתו הרומנטית, לצד רעיון היצירה התלת-ממדית כ"אסמבלאז'", כלומר כאוסף של צורות וחומרים שונים, פתח בפני האמנים במחצית השנייה של המאה את האפשרות לערעור על החלוקה הקטגורית של האמנויות השונות. תחום המיצב, שהתפתח מן האמנות של תנועת הדאדא, בייחוד החל משנות השבעים של המאה ה-20, מגלם את הרעיון הזה יותר מכל. המיצב הוא סוג של פיסול המתייחס לחלל שבו הוא מוצב. פעמים רבות מורכב המיצב ממגוון של אובייקטים שונים העשויים בשלל טכניקות פיסוליות. אולם השינוי המרכזי הוא השינוי של אופן הצפייה בפיסול - מהתבוננות באובייקט פיסולי מרכזי למגוון של אובייקטים הנתונים לאופן צפייה חופשי של המתבונן בחלל. אופן צפייה זה שובר את מערכת המושגים של הצפייה המסורתית באמנות. בעשור האחרון של המאה ה-20 התפתח גם מיצב וידאו, המשלב בתוכו הקרנה של סרטי וידאו ארט. המיצבים אלו מכילים הקרנה של הסרטים במוניטורים או באמצעי תצוגה שונים. חלק מן המיצבים מתייחסים אל החלל כ"לא קיים", והצופה מוזמן להתבונן בעבודה כאילו הייתה סרט המוקרן באולם קולנוע, אולם עבודות אחרות הופכות ומשמשות בדימוי המוקרן אמצעי לבחינת החלל הפיזי וחקירתו. ישנם מיצבים בהם נעשה ניסיון לספר נראטיב כלשהו. מיצבים אלו נוטים להכיל מספר גדול יחסית של פריטים בחלל. לעומתם, מיצגים אחרים שומרים על ניקיון צורני, מעין פורמליזם אמנותי מתוך מגמות אפיסטמולוגיות. מיצבים כאלו מכילים אספקטים שונים מן הפיסול המושגי. אמנות אדמה "אמנות אדמה" היא צורת אמנות פיסולית אשר התפתחה בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20. באמנות זו נעשה שימוש חומרים טבעיים, כדוגמת אדמה, סלעים, עצים (הן כחומר גלם והן כצמח), לצד חומרים מלאכותיים, לשם יצירת סביבה פיסולית. "אמנות האדמה", בשונה מפסל רגיל וממיצב, מתקיימת בתוך מרחב פתוח, מרחב שלרוב איננו מרחב עירוני. בשל החומרים מהן הן עשויות, קיומן של עבודות אדמה רבות הוא ארעי ולכן משמש מדיום הצילום אמצעי לתיעוד ולהצגה של עבודות פיסוליות רבות מסוג זה. עם לידתה של האמנות המינימליסטית, בעיקר בארצות הברית, חשו אמנים רבים כי גבולות התצוגה בגלריה לאמנות או במוזיאון אינן עונות עוד על דרישותיהם. הפיסול המינימליסטי והמושגי עסק בבדיקת גבולות התצוגה על ידי מיצבים ופעולות אמנותיות אחרות והיציאה אל מחוץ לגבולות החלל הממוסד הייתה מהלך מתבקש עבור רבים מהם. עבודות האדמה אשר נוצרו כללו חפירת בורות, הקמת מבני עפר ושינוי תווי הקרקע. בדרך כלל ניסו האמנים להפריד עצמם מ"פיסול סביבתי" ומאדריכלות נוף" בעזרת הדגשה של הממד הביקורתי והאפיסטמולוגי. ארעיותו של הפסל בהיותו חלק מן "הטבע", העידה פעמים רבות על נטייה זו. פיסול עממי בתרבויות רבות, מערביות ושאינן מערביות, מופיעים סוגים של יצירות פיסוליות עממיות. יצירות אלו המהוות עדות לתרבות החומרית של החברה אינן נעשות למטרת יצירת 'אמנות' (High Art), אך מנגד אינן בגדר אומנות שימושית. בין הבולטים שסוגי פיסול אלו ניתן למנות פסלים פולחניים שונים, כגון עמודי טוטם, אשר יוצריהם לא החשיבו עצמם כאמנים. לרוב קשורים סוגי פיסול אלו בדת המקומית, כגון תהלוכות דתיות ותהלוכות קרנבל בהן מופיעות דמויות מפוסלות הנישאות בידי קהל המאמינים או על גבי עגלות ועוד. קבוצה אחרת של אומנויות פיסוליות מופיעה כחלק מתרבות הפנאי, אף על פי שגם בהן ניתן למצוא שורשים דתיים מסוימים. עם אמנויות אלה נמנים אמנות האוריגמי היפנית, פסלי "איש שלג" ופיסול ובנייה בחול. קבוצה פיסולית קבוצה פיסולית היא יותר מפסל אחד אשר עומדים על אותו משטח, כל אחד לעצמו, כאשר יש קשר בין פסל אחד למשנהו. לדוגמה: "שועי העיר קאלה", המציגה את הגיבורים המקומיים ביניהם ראש העיר וזקן העיר אשר בשנת 1347 יצאו למותם למען הצלת העיר כולה במהלך מלחמת מאה השנים בין צרפת לאנגליה (1337 – 1453). טכניקות בפיסול טכניקות פיסול קלאסיות פיסול קלאסי נעשה בשלושה סוגים של טכניקות פיסוליות. הסוג הראשון הוא טכניקה של גריעת חומר, כגון חציבה וגילוף בעץ, שיש, שנהב וכדומה. במסגרת טכניקה זו הפסל גורע מגוש החומר המלא עד שהוא מגיע לצורה אותה ביקש לפסל. לעיתים מסתיימת פעולת הגילוף בליטוש של החומר לשם קבלת מרקמים שונים. לעומת טכניקות הגריעה, בטכניקות הוספת חומר הפסל מוסיף גושי חומר בהתאם לצורה אותה הוא שואף ליצור. לעיתים טכניקה זו משמשת שלב ביניים ביציקה, אולם יש והיא מהווה גם טכניקה לייצור סופי של אובייקט פיסולי. פסלונים רבים עשויים בטכניקות של פיסול בחומר קרמי וחרסינה הנשרפים בתנור מיוחד בטמפרטורה גבוהה עד לקבלת חרס. גם הפיסול בשעווה משמש טכניקה פופולרית ליצירת דמויות. סוג נוסף של טכניקת הוספת חומר הוא פיסול בעיסת נייר. העיסה נוצרת מערבוב דבק עם פיסות נייר או קרטון המתייבשות לכדי פסל מוצק. לעיתים נוהגים להשתמש בשלד מתכת לעיצוב דמויות. שלד זה מקנה לפסל חוזק וגם עוזר לעיצוב הדמות הכללית. השימוש בשלד הוא בעיקר עבור פסלים העשויים חומר קרמי המשמשים מודל ליציקה. פסלי טרקוטה המיועדים לשרפה בתנור נהוג לרוקן את מתוכן או לייצרם מראש כחלולים, כדי להעניק להם עמידות גבוהה יותר בתהליך השריפה. בטכניקה של יציקה נעשה שימוש בתבנית שאליה שופכים חומר במצב נוזלי. לאחר התמצקותו בעקבות התקררות או התייבשות מוצאים את הפסל המוצק מן התבנית. ליציקה יש שלבים מקדימים הכוללים כיור הדימוי בחומר, גבס או שעווה והכנת תבנית ליציקת הדימוי. לעיתים משתמשים בחיבור כמה יציקות שונות לשם הכנת פסל שלם המורכב, לדוגמה, מכמה דמויות. בדרך כלל את היציקה מבצעים במתכת, למשל ברונזה. עבור תבליטים רבים המיועדים לעיטור קירות נהוג להשתמש בסטוקו, שהוא חומר יציקה עשוי מגבס המאפשר יציקת פריטים דקורטיביים עדינים ובעלי משקל נמוך. טכניקות פיסול מודרניות הפיסול של האמנות המודרניסטית, מראשיתה של המאה ה-20, הציג מגוון של טכניקות פיסול חדשות. לעיתים מקורן של טכניקות אלו הוא בהתפתחות הטכנולוגית בתחום האדריכלות והתעשייה. קבוצה גדולה של טכניקות קשורה לאופן החיבור של חלקי מתכות שונות ליצירת אסמבלאז' פיסולי. לבד מדבקים שונים, משתמשים הפסלים בטכניקה של ריתוך מתכות ובטכניקות חדשניות לחיתוכן בעזרת סכינים או מכונות חיתוך. במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו אמנים להכין פסלים ממגוון רחב של חומרים אשר היו שמורים עד אז לעיצוב מוצרים בתעשייה. אמני פופ ארט כגון קלאס אולדנבורג יצרו פסלים מחומרים רכים כגון בדים, משטחי פלסטיק רך ויציקות פלסטיק. הם השתמשו בטכניקות כגון תפירה ויציקה תעשייתית. במאה ה-21, אמנים נוהגים להכין פסלים מחומרים שונים ורבים. לעיתים עשויים פסלים אלו משילוב של חומרים שונים. שינוי רדיקלי בפיסול הציגה טכניקת הרדי מייד שפיתח מרסל דושאן. המושג מתאר אמנות הנוצרת תוך שימוש באובייקטים או חפצים יומיומיים. השימוש בחפצים כ'אמנות', כשהם מנותקים מן הקונטקסט המקורי שלהם, מרחיב בצורה יסודית את החשיבה המקובלת אודות מה היא אמנות, בייחוד בעידן בו המוצר ועיצובו מקבלים משנה חשיבות. פיסול במזון טכניקת פיסול נוספת היא טכניקת הפיסול במזון. בטכניקה זו משתמשים במוצרים שלרוב משמשים מזון, ויוצרים מהם פסלים. כשפסלים כאלו מוצגים במוזיאונים ניתן לעיתים קרובות להריח את הפסל. לעיתים קיימות תערוכות שלמות ואף מוזיאונים המציגים יצירות אמנות מסוג זה בלבד. חומרים בהם משתמשים לעיתים קרובות בסוג פיסול זה הם חמאה, מרציפן (קיים, לדוגמה, מוזיאון מרציפן בכפר תבור שבישראל) ושוקולד. ברוב המקרים הפיסול במזון שייך למסורת "האמנות העממית". פיסול ואדריכלות במשך תקופות רבות בהיסטוריה לא הייתה הפרדה בין מקצוע האדריכלות לבין הפיסול. עד המאות ה-16 וה-17, חלק גדול מהאדריכלים עסקו גם בפיסול, בין אם כאמנות כשלעצמה ובין אם פיסול שהוא חלק מהיצירה האדריכלית. ביצירות אדריכליות רבות, החל מתקופת יוון העתיקה ועד תקופת הבארוק, אלמנטים פיסוליים שקישטו את הבניין היו חלק בלתי נפרד מאחריותו של האדריכל. במבנים מסוימים היה זה האדריכל עצמו אשר פיסל אותם אך לרוב היה האדריכל אחראי על תכנון המערך הפיסולי ועל קבוצת הפסלים והסתתים אשר עבדו תחתיו - על מכלול האלמנטים הפיסוליים. אלמנטים אלו מתחלקים בין פיסולם של אלמנטים אדריכליים כגון כותרות עמודים ועיטורים מפוסלים נלווים אשר הופיעו כתבליטים על גבי רכיבי הבניין השונים או פסלים שלמים אשר מוקמו בבניין כחלק מתכנונו. קריאטידות, עמודים בדמות אדם, הם דוגמה נפוצה וקיצונית לזהות בין אלמנט אדריכלי ופיסולי. באדריכלות הקלאסית פותחה שפת עיצוב שלמה המגדירה את יחסי המידות בין רכיבי הבניין ואת אוסף העיטורים הפיסוליים ביחס אליהם. שפה זו, אשר אפיינה גם את סגנונות האדריכלות הנאו-קלאסיים, מהמאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-20, נקראה סדר קלאסי וכללה מספר סדרים אשר שולבו לעיתים זה בזה. במבנים אשר נבנו על פי הסדרים הקלאסיים, הפיסול היה חלק אינטגרלי מהתפישה האסתטית ומהגדרתו של המבנה כיצירה אדריכלית. בימי הביניים נפסקה המסורת של פסלים אשר התמחו בפיסול של כותרות קלאסיות ושל אלמנטים קלאסיים נוספים, בעקבות התפוררות האימפריה הרומית ואובדן היציבות של שוק הבנייה אשר עסק מאות שנים בבנייה האימפריאלית. הדבר ניכר כבר באדריכלות הביזנטית ובמבנים רבים שנבנו בימי הביניים המוקדמים. אדריכלות ימי הביניים הגדירה שפה חדשה של סדר אשר הייתה שונה מזו הקלאסית. הפיסול נשאר חלק בלתי נפרד מהאדריכלות של ימי הביניים, בעיקר בתקופה בה שלט הסגנון הגותי. עם זאת, תפקידו של הפיסול הגותי היה שונה לעומת הפיסול האדריכלי הקלאסי, שכן רוב הבנייה הייתה פונקציונליסטית ויופייה נבע מהמבנה הפיזי שלה ומאופיו של החלל האדריכלי. שפת העיצוב הגותית ניצלה צרכים פוקציונאליים של המבנה כדי ליצור פסלים כגון הגרגויל אשר שימש מרזב והצריחון אשר נועד לסייע ליציבות המבנה. בנוסף, ובדומה דווקא לשילוב הפיסול באדריכלות הקלאסית, שובצו בחזיתות המבנים הגותיים פסלים בטימפנון על פי תפישת האסתטיקה והתאולוגיה הימי-ביניימית. במאה ה-17 וה-18, בהן שלטו סגנונות אדריכלות הבארוק והרוקוקו, בעיקר בבנייתם של ארמונות אצולה, החל תהליך מואץ של שילוב פסלים בחזיתות הבניינים, כאלמנט מרכזי של אדריכלות זו. מבקרי אמנות ואדריכלות מאוחרים יותר נטו להתייחס לפיסול זה כמוגזם, וכזה אשר בלעדיו מתקיימת אדריכלות שטחית למדי. הביקורות כנגד שימוש מוגזם בקישוטים פיסוליים ובקישוטיות כתחליף לאדריכלות אמיתית ואיכותית המשרתת את האדם נאמנה החלו להתעורר כבר במאה ה-19, כגון הביקורת שנמתחה על ידי תנועת האמנויות והאומנויות. מבקרה החריף ביותר של הקישוטיות, שהיה פורץ דרך במחשבה התאורטית בתחום זה, היה האדריכל אדולף לוס אשר פרסם בשנת 1908 את ספרו "קישוט ופשע". ספר זה, אשר השפיע רבות על התהוות הזרם המודרניסטי באדריכלות, שלל מכל וכל את הקשר, הפסול לטענתו, בין אדריכלות לבין פיסול קישוטי המעטר אותה. גם לה קורבוזייה דחה מעליו בבוז כל ניסיון להוסיף אלמנטים קישוטיים גרידא לבניינים, וגרס כי כל אלמנט שאינו נחוץ ישירות לתפקודו של הבניין דינו להיעלם; הוא הביא כדוגמה מנוגדת לאדריכלות של זמנו את עיצוב המכונות וכלי התחבורה של ימיו, שעיצובם היה פונקציה של פעולתם בלבד. !L'avion accuse ("האווירון מאשים!"), כתב לה קורבוזייה בהקשר של האדריכלות הקישוטית בתקופתו. לימודי האדריכלות בתקופה זו התמקדו בשינון דקדקני של העיטורים הקלאסיים ובגישות של עיצוב קומפוזיציית החזיתות במבנה על פי תפישת האסתטיקה הקלאסית; תקופה בה דווקא האמנות כבר הספיקה "להשתחרר" מהמוסכמות המסורתיות. בית הספר באוהאוס שהקים ב-1919 ולטר גרופיוס, שהושפע רבות מכתביו של לוס, היה הראשון שחינך לאדריכלות נטולת קישוטים, אדריכלות אשר אינה מסתמכת על אלמנטים פיסוליים וקישוטיים כחלק מהתכנון. אסכולת הבאוהאוס השפיע רבות מבחינה זו, כמו גם באספקטים נוספים, על ניתוק הקשר שבין אדריכלות לפיסול בבנייה במאה ה-20. באדריכלות העכשווית, למעט מקרים נדירים ויוצאי דופן, לא קיימת גישה של שילוב תבליטים פיסוליים או פסלים כחלק מהתכנון האדריכלי, ואם כן, אלו קישוטים מינוריים שאינם נעשים על ידי פסל במיוחד עבור המבנה אלא מיוצרים באופן תעשייתי. עם זאת, קיימים מבנים רבים המתוכננים בגישות של אדריכלות פוסט מודרנית בהם חלקים מהמבנה עצמו נתפשים כאלמנט פיסולי וכמו כן מבנים שונים, לרוב מבני ציבור, בהם משולבים פסלים מסוגים שונים כאלמנטים העומדים בפני עצמם ואינם מהווים חלק מן האדריכלות עצמה. ראו גם מואי איסור עשיית פסל פיסול בתיל קישורים חיצוניים הערות שוליים אמנות חזותית

פיסול הוא ענף בתחום האֳמָנוּת, במסגרתו יוצר האָמָּן (בקמץ קטן, כלומר יש לקרוא: אוֹמָּן) יצירה בעלת איכות תלת-ממדית. השינוי אשר מבצע הפַּסָּל הוא לרוב שינוי פיזי, על ידי שינוי והתאמה של חומרים, אולם באמנות המודרנית קיימת האפשרות גם לשינוי סמנטי של החומר, כלומר לבדיקת יחסו של האובייקט התלת-ממדי אל הסביבה. התוצאה של שינויים אלו מכונה "פֶּסֶל".בניסיון לענות על שאלת הגדרתו של המדיום, מבחין מחקר תולדות האמנות בין פיסול אנדרטאות, פיסול בקנה מידה קטן ו"אמנות זעירה". הבחנה זו התבססה הן על ערכים כגון גודלו של הפסל ומיקומו במרחב, והן על הערכה שיפוטית של חשיבות היצירה. "אמנות זעירה" (Minor Art), להבדיל משאר סוגי הפיסול המסורתיים, נתפסה כקטגוריה המכילה מגוון של חפצים קטנים, כגון פסלונים, נרות חרס מעוטרים, קופסאות מקושטות, מטבעות ומדליות שעליהן חקוק תבליט וכדומה. על פי רוב, אלו הם חפצים בעלי שימוש ולא נועדו רק לקישוט. המחקר העכשווי מגדיר חפצים כאלו כשייכים לתחום העיצוב. ההבחנה בין פיסול אנדרטאות לפיסול היא מסובכת ובעייתית יותר, כיוון שההפרדה בין תחומים אלו מטושטשת כיום לחלוטין. הבחנה נוספת הקיימת בחקר הפיסול הקלאסי היא בין פסל, החופשי מכל עבריו, לבין תבליט, הצמוד לאלמנט אדריכלי.במהלך המאה ה-20 השתנתה באופן רדיקלי הגדרתו של מדיום הפיסול, עם כניסתן של טכניקות חדשות כגון וידאו ארט, רדי מייד, אמנות אדמה, מיצג, מיצב וכדומה. לצד השינוי המושגי שהתחולל, התלווה אל התהליך גם מהפך בתדמיתו החזותית של הפיסול - מדימוי של אובייקט בודד העשוי מאבנים חצובות, מתכת או עץ, הפך הפסל למגוון של אובייקטים העשויים מחומרים שונים ואף משילוב של חומרים וטכניקות, שינוי שערער על תחושת ה"נצחיות" של הפיסול הקלאסי.הפיסול כאמנותאסתטיקנים ותאורטיקנים של האמנות, בעיקר החל מהמאה ה-18, ניסו להגדיר את מהותו של הפיסול ביחס לכלי ביטוי אמנותיים אחרים. תפיסתם הייתה כי הפיסול עוסק בבחינת אלמנטים בחלל - נפח ותלת-ממדיות, תנועה ועוד. אולם, תפיסה מקובלת זו עומתה על ידי הנחות אסתטיות אלטרנטיביות שסירבו לראות בפיסול מהות שונה ממהותן של כלי ביטוי אמנותיים אחרים.את תפיסת מעמדו של הַפַּסָּל לא ניתן לנתק מתפיסת מעמדו של הפיסול בכלל ביחס לאמנויות האחרות. ביוון העתיקה, למשל, נתפס הפיסול כאמנות בעלת אופי מימטי, לעומת אמנויות שעיסוקן הוא בשימור אובייקטים או אמנויות היוצרות אובייקטים. גם בימי הביניים נחשב הפיסול לנחות יחסית ונכלל בקטגוריית האמנויות המכניות ביחד עם החקלאות והנפחות. אולם יהיה זה בלתי מדויק להגדיר את תפיסת מעמד הַפַּסָּלִים, בייחוד אלו מן העת העתיקה, כאומנים טכניים בלבד. עצם העובדה שידועים לנו שמותיהם של הפסלים היוונים גדולים, כגון פידיאס, פרקסיטלס, מירון ואחרים, מעידה על חשיבות יצירתם בעיני בני התקופה.הפיסול נחשב כ"תחום מרגיע" ולכן אנשים רבים מרבים לעסוק בו כדי להירגע נפשית.הפיסול כבריאהבתרבות המערב מופיעה פעולת הפיסול כייצוג של בריאה. מוטיב זה ניתן לפגוש בכמה מקורות ספרותיים. אחד מן המקורות המוקדמים לכך נמצא בספר "מטמורפוזות", שבו מביא אובידיוס את סיפור הבריאה ומתאר אותה באמצעות דימויים פיסוליים: "וממנו בן-יפט חומר לקח ובללו במי-גשם וייצר את צלם בן האדם בצלמם של אלים, אדוני-כל-הטבע?" סיפור נוסף המופיע ב'מטמורפוזות' הוא סיפורו של פיגמליון, המפסל פסל של אישה בשם גאלאטאה, בעלת יופי וחן "שאינם מצויים בבת-אישה על אדמות". האלה ונוס מקימה את הפסל לתחייה ופיגמליון נושא אותה לאישה.גישה זו, הרואה בפסל מעין 'בורא', צוינה בכמה סיפורים ביוגרפיים אודות פסלים שונים שתפסו את מלאכת הפיסול בצורה דומה. אגדה ידועה מתארת את הפסל מיכלאנג'לו, שבסיום העבודה על הפסל "משה" הכה על ברכו של הפסל בפטיש וביקש ממנו "לקום לתחייה". גישה זו מופיעה גם באמנות המודרנית; הפסל אוגוסט רודן, לדוגמה, יצר פסל בשם "יד אלוהים" (1902), הנקרא גם "הבריאה", ובו "נולד" הדימוי הפיגורטיבי מתוך גוש החומר שבידו של הפסל.הפיסול כחיקוי המציאותתפיסות פופולריות מודרניות רואות באמנות שילוב שבין רצון להבעה אישית של האמן לבין רצון לחיקוי המציאות (מימזיס) ביצירה האמנותית. תפישת האמנות כחיקוי פשוט וישיר של המציאות בנוסח המקורי של המושג לא הייתה מקובלת בעיני אמנים ואסתטיקנים במשך רוב ההיסטוריה של האמנות. למעשה, גם הפילוסופים היוונים אפלטון ואריסטו לא תפשו את החיקוי כפעולה המובילה ישירות אל המציאות.בחיבור "האידאה של הפסל, הצייר והאדריכל" (1664) מאת היסטוריון האמנות בן המאה ה-17 ג'ובאן פייטרו בלורי, חוזר המחבר אל הפילוסופיה הנאופלטוניסטית, וטוען כי תפקידו של הפסל (והאמן בכלל) הוא להציג את יופיו של הטבע בצורה מושלמת, העולה אף על הטבע האמיתי. הוא מצטט את דבריו של פרוקולוס: "אם תיקח אדם עשוי בידי הטבע ואדם אחר מעוצב על ידי אמנות הפיסול, יהא האדם הטבעי פחות מובהק, משום שהאמנות פועלת ביתר קפדנות". בהמשך מציב בלורי את הניתוק מן הטבע הממשי, כלומר את ההתרכזות באידאה, כפרקטיקה הרצויה לפסל: "דופי זה לא יוחס לפידיאס, אשר צורות גיבוריו ואליו עוררו את התפעלות הצופים, כי הוא היה מחקה את האידאה יותר משהיה מחקה את הטבע". את היחס בין האידאה לבין הטבע מתאר בלורי ככוח דמיון בעל 'זיקה' לטבע.תאוריות אסתטיות של פיסולהעת העתיקההפיסול הוא אחד מענפי היצירה האנושית הקדומים ביותר. כבר בתקופה הפרהיסטורית אנו מוצאים פיסול קטן-ממדים של דמויות אנושיות, כגון פסלים מטיפוס "צלמית ונוס".סוציולוגים מודרניים טוענים כי הולדתה של הדת המאורגנת, שהתרחשה לדעתם ביחד עם בנייתה של חברת קבע לפני כ-10,000 שנה, הייתה מניע עיקרי לביסוס תפיסות מאגיות של הפיסול. גישת החוקרים רואה ביצירת האובייקטים הפיסוליים הללו ביטוי לרצון להשפעה ישירה על הטבע. מחקר זה מפותח בייחוד סביב חקר האנימיזם וביטויו הפיסולי המובהק - עמוד הטוטם.את התאוריות האסתטיות הראשונות ניתן לזהות עם הקמתן של תרבויות גדולות בעת העתיקה. התאוריה המרכזית הראשונה הופיעה באמנות מצרים העתיקה; באמנות זו אנו למדים לראשונה על קיומו של קאנון, כלומר על מערכת כללים אמנותיים ברורה ובעלת מטרה אסתטית. במסגרתו של אותו קאנון תוארו הדמויות, בעיקר דמויות פרעוני מצרים ואלים מן המיתולוגיה המצרית, תוך שימוש באיקונוגרפיה ברורה של לבוש מאפיין וסימני זיהוי אחרים. בכך ביקשו האמנים המצריים לתאר לא את האנושי שבדמויות, אלא את הנצחי והקבוע שבהן: בכך היו הפסלים ביטוי מובהק של הדת המצרית. לעומת הפיסול המצרי הרשמי, אשר היה גדול ממדים ובעל נוקשות בעיצוב הדמויות והקומפוזיציה, נמצאו מספר רב של פריטי פיסול קטנים יחסית ובהם תיאורים של דמויות ממעמד נמוך יותר, בהן ניתנה לאמנים היכולת לסטות מן הקאנון הנוקשה.הפיסול היווני, אותו אנו מוצאים החל מן המאה ה-7 לפנה"ס, מציג מגמה אסתטית שונה מן האמנות המצרית. בהתפתחות טיפוסי הפסלים, כגון פסלי הקורוס והקורה, אנו מוצאים נטייה נטורליסטית הולכת וגוברת. אולם, אין לראות בפיסול זה רק את הנטייה הפשוטה לייצוג ריאליסטי של אדם חי. האמנים היוונים שאפו לתאר את היופי המושלם, יופי שיתבטא בהרמוניה. את אחת השיטות המובהקות ליצירת הרמוניה זו הציע הפסל היווני פוליקליטוס, שיצר קאנון אסתטי המבוסס על יחסי פרופורציה בין חלקי הגוף השונים, באופן המקביל לפילוסופיה של האסכולה הפיתגוראית. הגם שקאנון זה אינו נשמר, מקובל לטעון כי בפרופורציות של קאנון זה התקיים יחס של 1:7 בין מידת הראש לאורכו של הגוף השלם.חידוש נוסף של פַּסָּל זה היה גיבוש תנוחת ה"קונטרה פוסטו". בתנוחה זו מאזן הפסל את המשקל הפיזי של הדמות המפוסלת על ידי יצירת "צירי תנועה" בעזרת הידיים והרגליים של הדמות. במסגרת הקאנון, שרוי כל איבר בתנועה אינדיבידואלית משלו וחיבורם בגוף השלם יצר תיאור הרמוני.החל מן המאה ה-4 לפנה"ס, עם גיבושה של התרבות ההלניסטית, ניכר שינוי במגמות האסתטיות בפיסול היווני. הפסלים נטו להדגיש ביצירותיהם את הבעת הדמויות ואת הנראטיב העלילתי בו הן נמצאות. בכך ביקשו הפסלים ההלניסטים להביע פאתוס ביצירותיהם. מגמה זו נמשכה גם בפיסול של האימפריה הרומית, פיסול שפיתח מאוד את התבליט כאמצעי לתיאור עלילתי באנדרטאות ובעמודי ניצחון. מבחינה תוכנית היווה הפיסול הרומי המשך ישיר לפיסול היווני-ההלניסטי. הפסלים הרומים אף הרבו להעתיק פסלי ברונזה יוונים בשיש.ימי הבינייםהמעבר אל התרבות והאמנות הביזנטית, החל מן המאה ה-4, גרר שינוי מרכזי בתפקידו של הפיסול. הפיכתה של הכנסייה למזמין העיקרי של יצירות אמנות, לא רק שהכפיפה את האמנות הפיסול לנושאים אסכטולוגים ברוח הכנסייה הביזנטית, אלא גם צמצמה את שדה הפעולה שלו לתבליטים אשר קישטו את מבני הכנסייה, לעיטור סרקופאגים ולאמנות זעירה. התבליט הביזנטי הוכפף לאותם כללים של אמנות הציור והפסיפסים. כללים אלו תפסו את התיאור כייצוג סימבולי של העולם. אופן תיאור הדמויות הפך ליותר כוללני (סכמטי) ועושה שימוש מועט יותר באמצעים אמנותיים כגון נִפְחִיוּת ותנועה.בתפיסה ששלטה באמנות הרומנסקית, החל מן המאה ה-11 ועד לפיסול הגותי, מתנתק אומנם אופן יצירת הפסלים מהשפעתה של אמנות הציור, אולם הוא משועבד כמעט לחלוטין אל אדריכלות הקתדרלות הנוצריות. בייחוד בולט הדבר בעיצוב כותרת העמודים, ההופכים מאלמנט אדריכלי בעיקרו לאלמנט פיסולי עשיר. תפיסת מבנה הכנסייה בעיני בוניה היה כשל ייצוג של העולם כולו. הפיסול ניסה להעביר תפיסה זו בצורה מוחשית, והיה בעל משמעויות סמליות והייררכיות. מתוך מסורת זו התפתח מערך פיסולי קבוע המדגיש סמליות ואלגוריה באמצעים של ייצוג והיררכיה. כך לדוגמה קיבלה חזית הכנסייה את המשמעות האלגורית של כניסה לגן עדן. היא עוצבה כשער ניצחון והנושאים אשר תוארו בה, ובייחוד בטימפנון, היו קשורים לניצחון ישו והדת הנוצרית.העת החדשהעם התנתקותה היחסית של האמנות מן הדוגמטיקה הדתית בתקופת הרנסאנס, חזר הפיסול ורכש לו מעמד עצמאי. אולם אופי הייצוג השתנה מאלגוריה סכמטית וייצוגית לתיאור בעל מאפיינים נטורליסטיים וסמליים גם יחד. במקביל, נחשפה מחדש אמנות הפיסול הקלאסי, המהווה מודל ליצירתם של הפסלים. מגוון השפעות אלו איפשר להציג מחדש נושאים כגון עירום בתוך מסגרת סמלית.ה"חיקוי" הופך בתורות האסתטיות של תקופה זו למושג פופולרי עד מאוד. אולם חיקוי זה אינו רק פועל-יוצא של עבודת כפיים או "פעולה מיכאנית מאוד, ותכופות היא מלווה זיעה מרובה", כפי שהעיר בליגלוג לאונרדו דה וינצ'י, אלא פעולה אינטלקטואלית של חשיפת היופי שבטבע והפיכתו לגלוי ביצירה.הפסלים הראשונים מתקופת הרנסאנס, בעיקר מאזור העיר פיזה, שאבו הרבה מן הצורות של פיסול הקלאסי, אולם יצקו אותם אל תוך מסגרת תיאור נוצרית. גם הפסלים המאוחרים יותר, כגון דונטלו ואנדריאה דל ורוקיו, המשיכו בנתיב זה כשהם משתמשים בנצרות כמסגרת כוללת לתיאור אנטומיה, רגשות ומיניות ברוח הפטרונים מן האצולה האיטלקית. אולם הפסל והצייר מיכלאנג'לו הוא שיצר את הביטוי הפיסולי השלם ביותר ברוח הרנסאנס. נושאי עבודותיו היו טבועים ברעיונות הנאו-אפלטוניים של תקופתו. בחומריותן של עבודתיו בולטת מגמה של מעבר מפיסול בעל מאפיינים נטורליסטיים ותיאור גוף אידיאלי, כמו כפסלים "פייטה" (1499) ו"דוד" (1501-1504) ברוח העת העתיקה, אל ביטוי חומרי ואקספרסיבי יותר בתיאור הדמויות, למשל בפסלי דמויות ה"עבדים" (1513-1516) ובפסל הלא-גמור "פייטת רודניני" (1552-1564).הפיסול של תקופת הבארוק רמז על מרחק גדול יותר בין הטבע ליצירה. השמירה על הפרופורציות ועל צורתו הכללית של הטבע נשמרו, אולם הודגש ביתר שאת הרצון לתיאור של הרגע המיידי. הפיסול ניסה להציג חושניות מועצמת של הטבע. דוגמה בולטת ניתן למצוא ביצירותיו של הפסל האיטלקי ברניני, אשר הציג ביצירותיו שפע של בדים בתנועה המפוסלים באבן ואשליות אופטיות וחומריות אחרות.במאה ה-18 פרסם חוקר תולדות האמנות יוהאן יואכים וינקלמן את חיבוריו אודות האמנות של התקופה הקלאסית. וינקלמן ביקר את אמנות הבארוק הרהבתנית וטען כי על האמנים לחקות את היצירות של העולם העתיק, כיוון שהן מכילות יסוד אמנותי טהור. השפעתם הרבה של כתביו השתלבה באופנה של חיקוי האמנות והתרבות היוונית והרומית. האמנות הנאו קלאסית, שביטאה מגמות אלו, יצרה פסלים ששאבו את השפעתם הישירה מן הפיסול היווני והרומי. אמנים כמו אנטוניו קנובה העתיקו נושאים, תנוחות וצורה של פסלים קלאסיים.התפתחות מושג האסתטיקה כתחום מחקר עצמאי במאה ה-18 הביא חוקרים לנסות ולהגדיר את מהותו של הפיסול, לצד אמנויות אחרות. החיבור הידוע ביותר בתחום זה הוא ספרו של גוטהולד אפרים לסינג - "לאוקואון, או על גבולי הציור והשירה" (1766). בחיבור זה, הקרוי על שם פסל לאוקואון מן העת העתיקה, הציג לסינג את הרעיון של הפרדת האמנות החזותית מן הספרות, בכך שהשווה בין הפסל לבין גרסתו של המשורר ורגיליוס למיתוס לאוקואון. בה בעת עם יצירת ההבחנה בין "ספרות" לבין "אמנות חזותית", נוצר בחיבורו של לסינג טשטוש בין תחומי האמנות החזותית.המודרניזם והפיסול במאה ה-20התאוריות המודרניסטיות באמנות הדגישו מאוד את אופן הקליטה של המציאות בעיני המתבונן. גישה אפיסטמולוגית זו לוּוְתה גם ברצון להגיע אל האפריורי, כלומר אל הקבוע והנצחי, דרך חיי היום יום. את הביטוי המובהק הראשון למגמה זו ניתן למצוא בפיסול של סוף המאה ה-19 אצל אמנים כגון אוגוסט רודן. מצד אחד הושפע הפיסול מן השאיפה האימפרסיוניסטית לתיאור המציאות החומרית באופן ישיר ובלתי-אמצעי באמצעות פעולת ההתבוננות של האמן בטבע, ומנגד הופיעו בו נושאים בעלי משמעות סימבולית עמוקה.לבד מאידיאל המציאות, הציג הפיסול המודרניסטי של רודן גם כמה ביטוים טכניים בעלי משמעות מרחיקת לכת. חידוש אחד היה ביטול הכַּן עליו עמד הפסל. ביטול זה ביקש להדגיש את הקשר של היצירה אל ה"חיים", הטבע וההיסטוריה של האדם, אך למעשה ניתק את הפסל מהיותו קשור לאתר מסוים. חידוש נוסף היה האפשרות ליצירת פיסול קטוע ולא שלם, או לחלופין, פיסול המורכב מחלקי פסלים שונים המצטרפים לכדי יחידה פיסולית שלמה. חידושיו של רודן הפכו את הפסלים ל"משטחים מוחשיים-גשמיים" והיו בעלי השפעה מכרעת על אמנים רבים. רעיון הקולאז', וממשיכו התלת-ממדי - האסמבלאז', אשר פותח על ידי פבלו פיקאסו וחוליו גונזאלס כחלק מסגנון הקוביזם - איפשרו לאמנים את החירות ליצור פיסול מסוג חדש, המדגיש את אמצעי ייצורו - צורות, חלקים שונים המאוחדים בעזרת יציקה או בעזרת ריתוך לפיגורה אחת.הממד האפיסטמולוגי בייצור עבודות מודרניסטיות כאלו היה בעל השפעה רבה על הפיסול לאורך המאה ה-20 כולה. הפיסול הציג קשת רחבה של דימויים ברמות שונות של הפשטה. הפסלים ניסו לבדוק דרכים חדשות לתיאור תלת-ממדי של חלל, והצופה נתבקש להשלים חלקים "נגאטיביים" וחסרי חומר מתוך תפיסתו התודעתית. בה בעת מהלך זה ערער את התחושה האינטואיטיבית כי קיים נפח פנימי קוהרנטי. בחלק גדול של העבודות הובלע ממד מטאפיזי כלשהו. הדבר הובא להעצמה בסגנון הפיסול הקונסטרוקטיביסטי, אשר אמניו ניסו, על ידי שימוש בצורות ובטכניקות השאובות מן התעשייה המודרנית, לייצר פיסול אשר יביע אידיאל פוליטי-סוציאליסטי ומטאפיזי גם יחד.כניסוח תאורטי הופיע רעיון זה שנית בעבודתו של מבקר האמנות קלמנט גרינברג בשנות ה-50 של המאה ה-20. גרינברג ביקש לכונן מחדש את הפרדת האמנויות ברוחו של לסינג. הפיסול והציור, לדעתו של גרינברג, צריכים לבצע אקט של הפשטה 'טהרנית', אשר תסלק מהם את הממד האשלייתי (מימטי) של האמנות. בכך יוכל הפיסול להתרכז בממד האסתטי האמיתי שלו - נפח ויחס לחלל תלת-ממדי - ולא ב"סיפוריות" או בצבע וגוון. פיסול כזה הופיע בנוסח של "אקספרסיוניזם מופשט" במחצית המאה אצל אמנים כגון דייוויד סמית, ריצ'רד סרה ואחרים. הוא שחרר את הפסל מהיותו כבול לציר מרכזי ואיפשר את התפשטות הצורות בחלל כשהן משוחררות מכל אשלייתיות. שחרור זה גרר תפיסה שונה של התבוננות בפסל. מבטו של הצופה נאלץ לבחון את הפסל מנקודות שונות, בצורה פנומנולוגית.הגדרה חדשה למושג הפיסול הציגה חוקרת האמנות רוזלינד קראוס במאמרה "פיסול בשדה המורחב" (1979). קראוס טענה כי המודרניזם יצר פיסול המוגדר בצורה נגאטיבית, כאופוזיציה לקטגוריות "אדריכלות" ו"טבע". מצב זה הוטמע אל האסתטיקה של הפסלים והדגיש את תלישותם מכל מרחב ממשי. קראוס ראתה בצורות אמנות חדשות אשר התפתחו החל משנות השישים של המאה ה-20, כגון "אמנות אדמה" וסוגים שונים של אמנות מינימליסטית, צורות הקיימות במרחב חדש המנהל דיאלוג עם הקטגוריות. שדה סמנטי זה מכונה על ידה "שדה מורחב".מסורת אמנותית אחרת, המושתתת אף היא על הפיתוח המודרניסטי של האסמבלאז', התפתחה בראשית המאה מתנועת הדאדא, ובייחוד מחידושו של מרסל דושאן - ה"רדי מייד". הרדי מייד, אשר קעקע את החשיבה הרומנטית אודות "מגע היד" של האמן בחומר, העביר את החשיבות בשיפוט האסתטי אל הרעיון המובע ביצירה. בכך היווה המושג גורם מכונן של האמנות המינימליסטית. נוסף לכך, האמנות הדאדאיסטית גם יצרה טשטוש וערעור בין הקטגוריות השונות של האמנות, ואפשרה אף את יצירתן של מדיה חדשות כגון מיצב ומיצג.פיסול בתרבויות שאינן מערביותתת היבשת ההודיתהפסלים הראשונים בהודו שייכים לתרבות עמק האינדוס (3300-1700 לפנה"ס), ומצויים כיום בפקיסטן. בין שרידיה של תרבות זו נמצאו פסלים, חותמות, קרמיקה, תכשיטים עשויים מזהב, פסלוני חומר, ברונזה וחומרים אחרים. עם צמיחתן של התרבות ההינדית, הבודהיסטית ותרבות הג'ייניזם, אנו מוצאים פיסול בקנה מידה גדול ממדים החצוב באבן במקדשים שונים. חלק מפסלים אלו, כמו הפסלים במערות אלורה (Ellora Caves) או מערות אג'אנטה (Ajanta Caves), נחצבו בתוך אבן ההר ומציגים סצנות מן המיתולוגיה ההודית, בסגנון המשלב בין סכמטיות בעיצוב הקומפוזיציה ופרטנות בעיצוב הדמויות.במהלך המאה הראשונה והשנייה לפנה"ס, באזור דרום אפגניסטן וצפון פקיסטן מופיע פיסול בעל איכויות נטורליסטיות גדולות יותר ובהן תיאורים מחייו של בודהא. בהודו, אנו מוצאים מתקופה זו סדרה של עמודים פיסוליים, בעלי כותרות בדמות חיות, אשר שימשו אנדרטאות, כעמודי זיכרון וכמקום לפרסומם של צווים מלכותיים. למרות האיקונוגרפיה העשירה של האמנות ההודית, אלו הם הייצוגים האנושיים הראשונים של האל בתרבות הודית, אשר צוין עד אז בסמלים מופשטים כגון מבני הסטופה. מבנים אלו מכילים תבליטים המתארים אירועים מחיי בודהה. בתבליטים מן הסטופה הגדולה סאנצ'י ניכר ניסיון ליצירת עומק באמצעות טכניקה של הקצרה. הדמויות מעוצבות בנפח מלא ומעוגל, סגנון עיצוב אשר הלך והתפתח בהודו.יש המייחסים את הנטייה הנטורליסטית בתרבות הבודהיסטית של גנדהרה (Gandhara), להשפעות מן הפיסול היווני ומן האמנות של ממלכת פרס. סגנון הפיסול ה"גנדהרי" מאופיין בשיער גלי, בדים המכסים את כתפי הדמויות, שימוש בעלי אקנטוס כמוטיב דקורטיבי ועוד. לבד מתיאור של בודהה, האמנות הגנדהרית הרבתה להציג תיאורים פיסוליים מעודנים של רקדניות ורקדנים.פסלי אבן החול הוורודים מאזור מטהורה (Mathura), מן המאה ה-4 עד ה-6 לספירה, מאופיינים בעיצוב דמויות עדינות. הם מהווים דוגמה לאמנות אשר הייתה בעלת השפעה על אמנות מזרח אסיה כולה, בין השאר על אמנות שושלת סוי (Sui) בסין. גם בפיסול מאפגניסטן, העשוי מאבן צפחה, מסטוקו או מחימר ניתן למצוא השפעה מאוחרת של פיסול זה, השפעות המעורבות עם השפעת האמנות המערבית.יפןהעדויות הפיסוליות הראשונות מופיעות לראשונה ביפן בזמן תקופת ג'ומון, במאה ה-2 לפנה"ס. שרידים מתקופה זו כוללים בעיקר כלי חרס העטופים בחבלים. בזמן תקופת קופון (Kofun period), במאה ה-3 לספירה, כלי חרס פיסוליים בשם "האניווה" (Haniwa), שימשו חלק מפולחן דתי והונחו לצד קברים. הם עשויים מחומר קרמי אדמדם או אפור. העיטורים המחורצים האלכסוניים שעל הדמויות, בנוסף לעיצוב המגושם, מעניקים להן הבעה אקספרסיוניסטית.דמויות הבודהה והבודהיזם בכללותו, הגיעו ליפן כהשפעה מקוריאה והודו. אולם עיצוב הפסלים עצמו הושפע מאמנות שמקורה בכל רחבי אסיה. הפיסול התרכז בכמה טיפוסי תיאור של בודהה ונעשה מעץ או מיציקת ברונזה.פיסול דיוקנאות התפתח ביפן בהקשר הפולחן הדתי. כחלק מדת השינטו והבודהיזם ביפן, התפתחה מסורת של פיסול דיוקן דמותם של האלים פטרוני המקדשים, ושל מייסדי המקדשים. בהוריו-ג'י מדרום מערב לנארה ניתן למצוא את הביטוי הפיסולי המובהק ביותר בהקשר זה מן המאה ה-7 לספירה. פיסול זה, בעל מאפיינים נטורליסטים בעיצוב הדמויות מציג נושאים בהשפעת הדת הבודהיסטית. אולם, עד לסוף תקופת אדו נעלם פולחן זה לחלוטין.סיןהאמנות של סין, שאת ראשיתה אנו מוצאים כיום בחפצי אמנות המתוארכים למאה ה-9 לפנה"ס, מציגה רצף תרבותי ואמנותי המגיע עד לתקופתנו. עדויות מעטות לפני תקופה זו נשמרו במבני קבורה ובהם כלי ברונזה יצוקים וכלי חרס בעלי מוטיבים וצורות של חיות. מתקופת שושלת ג'ואו, המתוארכת בין השנים 1050-771 לפנה"ס, אנו מוצאים מגוון של חפצים דומים. כלים אלו נשאו כתובות המעידות עליהם כי הם מנחות ובקשות לאלים. הפיסול בתקופת שושלת האן, ששלטה במשך כ-400 שנה החל מן המאה ה-2 לפנה"ס, מציגים נטייה נטורליסטית בעיצוב פרטי הדמויות ולבושם. הפריט הידוע ביותר מתקופה זו הם חיילי "צבא הטרקוטה" בקברו של צ'ין שה-חואנג, קיסרה הראשון של סין.את הסממנים הבודהיסטים הראשונים באמנות סין ניתן למצוא באמנות של תקופת "שלוש הממלכות" במאה ה-3 לספירה. הפסלים במערות לונגמן, מן המאה ה-5 וה-6 לספירה, מהווים עדות מסוגננת להשפעה זו, וכך גם חפצי מותרות כגון רתמות סוסים מעוטרות. בקברים נחשפו חפצים ותבליטים רבים המעידים על ניסיון לייצוג העולם ועל ניסיון לספק הגנה לנפטר בעולם הבא. מחוץ לקברים נבנו פסלי ענק חצובים אשר נועדו להגן על המתים.שושלת טאנג נחשבת לתקופת "תור הזהב" של סין והתקיימה בין המאה ה-7 ל-10 לספירה, בזמן המקביל לתקופת ימי הביניים באירופה. חפצי האמנות שנוצרו החל מתקופה זו מאופיינים בדקורטיביות אשר קסמה לתרבות האירופית במאה ה-20. סגנון הפיסול בתקופה זו מציג השפעה מחודשת של האמנות הבודהיסטית. הדמויות המעוגלות הוחלפו בפיסול דק יותר ובו תנוחות הגוף הובעו במלואם בהתאם לסגנון הפיסול ההודי מתקופת גופטה. בהקשר זה ידועים גם הפסלים הבודהיסטים מתקופת שושלת סווי.הפיסול הסיני של שושלת טאנג מאופיין במיעוט תיאורי פורטרטים, באופן יחסי לאמנות מערבית, והיעדר מוחלט של תיאור עירום.סיום תקופת שושלת מינג במאה ה-17, מסמן גם את גבול העניין האירופי בפיסול הסיני, לעומת העניין הנמשך בפריטים כגון קרמיקה ואמנויות זעירות אחרות, במאה ה-20.אוסטרליהלאמנות אבוריג'ינית באוסטרליה יש היסטוריה ומסורת ייחודית של כ-60,000 שנה. אמנות זו נוטה להציג את המיתולוגיה העממית של השבטים, תוך גיבוש סגנון תיאור סימבולי ייחודי. רובה של אמנות זו מוקדש לציור, אולם בקרב האמנים האבוריג'ינים ניתן למצוא גם מעט התייחסות תלת-ממדית. לצד ציורי הקיר (Rock art) העשויים בטכניקה של חריטה בסלע, קיימת בצפון אוסטרליה מסורת של יצירת ופיסול עמודים מעץ בתוך בתי קברות. מסורת פיסול נוספת היא של דמויות "מימי" (Mimi), יצורים מיתולוגיים דמויי פיות המפוסלים בעץ. לדמויות המפוסלות גוף מוגדל ודק באופן מיוחד, כך שיש להן נטייה להתפורר ברוח חזקה. לכן נוהגים האבוריג'ינים להניח את הדמויות הללו בתוך מערות.אפריקההחשיבה הסוציולוגית הגדירה את האמנות האפריקאית כאמנות תלויית-הקשר דתית. חפצי האמנות נועדו לקיים את הפולחן ולהעניק משמעות של סדר לעולם. לפיכך, זכה הפיסול באמנויות האפריקאיות לעמדת בכורה, כשהוא משמש מכשיר לקיום טקסי הפולחן הדתיים. עם זאת, גם באמנות האפריקאית ניתן למצוא חפצי אמנות אשר אינם קשורים במישרין אל הפולחן, כגון דמויות אדם ובעלי חיים מגולפים.ניסיון הכללה לסגנון פיסול "אפריקאי" איננו כה ברור, כיוון שבכל אזור התפתחה מסורת אמנותית שונה ובעלת מאפיינים מקומיים ברורים. גם תפיסת ההתפתחות האמנותית על פי רצף היסטורי לוקה בדרך כלל בחסר.מבחינה חומרית הפיסול עשוי ברובו מחומרים טבעיים - בעיקר גילוף בעץ, אולם קיימים גם חפצי אמנות עשויים במתכות, כדוגמת "ברונזת בנין". פעמים רבות מורכבות היצירות מאסמבלאז' של כמה סוגי חומרים; בעיקר הדבר בולט בעיצוב מסכות פולחניות מרחבי היבשת. בתיאור דמויות אנושיות ניכרת חשיבה אסתטית היוצרת הייררכיה על פי שימוש בתיאור חלקי הגוף השונים. הדמויות אינן מתוארות מתוך נטורליזם, כי אם לפי סכמה קבועה ובה מודגשים איברים שונים, כגון העיניים הנחשבות למכילות כוח "על טבעי". לפיכך נוצרים מעין עיוותים בפרופורציות הגוף. התיאור הוא בדרך כלל סכמטי וסימטרי, אולם הפסלים מעובדים מכל צדדיהם בצורה שווה.במערב אפריקה מעוצבות הדמויות בהגזמה פרופורציונלית ובזוויתיות. בכך הן מייצגות אידיאל אנושי ולא תיאור נטורליסטי. בניגוד לסגנון זה, מתקיים סגנון נוסף באותו אזור, המאפיין את תרבות המנדה (Mandé) ובו מעוצבות הדמויות באופן שטוח, דמוי לוח, וזרועותיהן פרושות לצידי הגוף.במערב אפריקה בולטים בעיקר פסלי עמוד כדוגמת טוטמים. פסלים אלו מכילים גילופים של דמויות אנושיות או חיות ומעוטרים בדגמים גאומטריים. לרוב קשורים עמודים אלו לפולחן המוות המקומי והם מוצבים ליד קברים.דמויות החימר העתיקות ביותר מדרומה של היבשת מתוארכות בין המאה ה-4 למאה ה-6 לספירה. פסלונים אלו מציגים תערובת היברידית של דמויות אדם ובעלי חיים. בנוסף על אלו נמצאו בתוך קברים גם קסדות או כובעים עשויים עץ.סוגי פיסולתבליטבחקר האמנות נהוג להבחין בין פיסול חופשי לבין תבליט. לעומת הפיסול הניצב בחלל וניתן לצפייה מכל עבריו, התבליט הוא סוג של פסל שאינו חופשי בחלל וצמוד לקיר. התכונה הפיזית העיקרית של התבליט, לעומת הפיסול, היא התאמתו ושיעבודו לאדריכלות. תכונה נוספת של התבליט היא אופן יצירת הפיגורות (הצורות) באמצעות עומק, הנוצר כתוצאה ממרחק האובייקטים בתבליט מן הרקע. מרחק זה קובע את גודלם של ההֶצְלֵלִים הנוצרים, שביכולתם להדגיש חלקים בתבליט. אמנם יש שימוש בעיקרון זה גם ביצירת פיסול חופשי, אולם בתבליט זהו העיקרון הבסיסי. בייחוד בולט הדבר ביצירתם של תבליטים הממוקמים בגובה רב, כגון תבליטים באפריז או בגמלון. ישנם תבליטים בהן הדימוי 'יוצא' מן הרקע ובולט ממנו. תבליטים אלו נקראים "תבליט גבוה". ב-"תבליט שקוע", לעומת זאת, הדימויים נסוגים אל תוך המשטח ושקועים בו. חוסר ההפרדה בין 'נושא' התבליט לבין הרקע שלו מוליד יצירה הנעה בין ניסיון ליצירת נפחיות ותלת-ממדיות לבין שטיחות.אנדרטהאנדרטה היא פסל, פסל סביבתי, מיצג או מבנה המוצב במקום מסוים, שמטרתו להנציח אישים חשובים, מאורעות היסטוריים וכדומה. בעת העתיקה התקיימה הפרדה יחסית בין פיסול אנדרטאות לבין פיסול שיועד לעיטור מבנים או ששימש פסל חופשי הניתן להעברה בחלל. פעמים רבות נוצרו האנדרטאות בקנה מידה מונומנטלי, כלומר: קנה מידה הגדול מקומת אדם. מיקומה של האנדרטה היה מוגדר וברור; היא הוצבה במקום המרכזי בעיר, מקום שפעמים רבות היה מזוהה עם השלטון. כך לדוגמה הוצבו בפורום הרומאי עמודי ניצחון כמו "עמוד טראיאנוס" או שערי ניצחון כדוגמת "שער טיטוס" ו"קשת קונסטנטינוס". לעיתים השתמשו האמנים בתבליט על גבי מבנה אדריכלי, אולם לעיתים שימש פסל פיגורטיבי ותלת-ממדי כאנדרטה. מבנה כזה הציג את דיוקנו של השליט, ובכך ביקש לבסס את שלטונו, או לחלופין הציג רעיון מופשט שנתפש כאידיאל של בני התקופה. כך לדוגמה הוצגו פסלי "טיכה", פסלי נשים אשר היוו ייצוג חזותי של העיר. דוגמה מודרנית של רעיון זה אפשר למצוא ב"פסל החירות" שבניו יורק.מזרקהמזרקה היא מתקן נוי מעשה ידי אדם הכולל מים זורמים. המים זורמים בדרך כלל לתוך אגן היקוות המנוקז כך שכמות המים בו נשמרת. קיימות מזרקות הבנויות כחלק מקיר, וכן מזרקות עומדות. כחלק מעיצוב המזרקה משתמשים לעיתים במסכי מים הנופלים על פני משטחי אבן, בטון או מתכת. מזרקות רבות מוצבות בתוך בריכות נוי, כך שמימיהן נופלים לתוך הבריכה. במקרים רבים משולבים פסלים בעיצוב המזרקה ובאחרים משמשים המים בלבד "חומר" ליצירה התלת ממדית.בתרבויות רבות מופיעות המזרקות במרחב הציבורי של העיר. לעיתים הן מהוות אנדרטה, למשל "מזרקת ארבעת הנהרות" שברומא. מזרקות אחרות מוצבות כאלמנט קישוטי במרחבים פרטיים כמו גני אצולה, כדוגמת המזרקות הרבות שבארמון אלהמברה. בתרבות המוסלמית נפוץ סוג נוסף של מזרקה - "סביל", אשר נועד לספק מים לשתייה עבור עוברי אורח. הרהט היה מעוטר בתבליטים או באריחי קרמיקה מקושטים והוא דומה למתקני מים אשר נבנו על ידי הרומאים ברחבי האימפריה של רומא העתיקה.מיניאטורה מיניאטורה (בעברית "מזערת") היא פסל קטן, לרוב קטן מספיק כך שאדם יכול להרימו. המיניאטורה יכולה להיות פסל אמנותי שמטרתו לקשט חדר, סלון או משרד ואם איכותה הטכנית גבוהה מאוד היא מכונה בהקשר זה "פסל שולחן". בעת החדשה אפשרה המהפיכה התעשייתית ייצור המוני של מיניאטורות על ידי יציקת חומר (כגון מתכות, ומאוחר יותר סוגי פלסטיק שונים) לתוך תבנית שעיצב הפסל. מיניאטורות זולות, שלרוב איכותן נמוכה עד בינונית, נפוצות בתור צעצועים לילדים. מיניאטורות מודרניות מעוצבות בדמות בעלי חיים, דינוזאורים, מבנים (ובעיקר מונומנטים כגון מגדלים וקתדרלות), בני אדם ידועים ודמויות בדיוניות מסרטי קולנוע, אנימציה וקומיקס.פיסול מופשטהמחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה כר פורה לפיתוח של פיסול פיגורטיבי בגודל קטן יחסית. המצאתו של האסמבלאז' בתוך מסגרת הקוביזם, והאפשרויות החדשות שנוצרו בעקבותיו, שחררו את הפיסול מן הנטורליזם בו היה שבוי. הביטוי לשינוי זה היה שורה ארוכה של פסלים שעיצבו את דמות האדם ברוח המודרניזם. דמות האדם, לצד פיגורות אחרות, "פורקה" ו"הורכבה מחדש", בהתאם לזרמים ואסכולות מודרניסטיות שונות ובקנה מידה קטן יחסית. הפיסול הפוטוריסטי, לדוגמה, הדגיש את פוטנציאל התנועה הגלום בפסל, ואילו פיסול אקספרסיוניסטי שם דגש על מרקם החומר. מגמות אלו הובילו אל הפשטה של האובייקט המפוסל.במקביל, השתמשה האמנות המודרניסטית בטכניקות תעשייתיות לשם יצירת פיסול גדול ממדים. ז'אנר של פיסול מופשט זה, שהופיע בכמות גדולה החל משנות החמישים של המאה ה-20, הוצב כפסלי חוץ והחליף את פיסול האנדרטאות הפיגורטיביות. צמיחתו של פיסול זה באה על רקע האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי, אולם זכתה לגרסאות מקומיות בכל מדינה. רבים מפסלים אלו השתמשו בחומר התעשייתי, כגון משטחי ברזל, במצב כמעט גולמי. פסלים אחרים הפכו למעין מבנים בחלל, על ידי חיקוי שיטות בנייה מודרניסטיות. גרסה שונה מעט של פיסול זה עוצבה על ידי פסלים שניסו להשתמש גם בחומרים טבעיים כגון גושי אדמה, סלעים, עצים וכדומה לשם יצירת סביבה פיסולית-סימבולית. סביבות פיסוליות אלו עוצבו כ"פיסול נוף" וראו בסביבה שבה הוצבה היצירה כחלק בלתי נפרד ממנה.פיסול מופשט מסוג אחר פותח על יד אלכסנדר קלדר - "מרצדת" (מובייל). זה הוא סוג של פסל קינטי שעקרון פועלתו מבוסס על שוויון משקל. סוג כזה של פיסול אומץ בצורה מוחלטת בתחום העיצוב לקישוט בתי מגורים או כצעצוע לתינוקות.רדי מייד ופיסול מושגיבשונה מסוגי פיסול קלאסיים ומודרניים, מושג הרדי מייד, אשר פותח על ידי מרסל דושאן בעשור השני של המאה ה-20, ערער על מושגי האמנות והפיסול המסורתיים, ועל הקשר הישיר בין פיסול ואמנות בכלל ובין מלאכה ואומנות. הרדי מייד, אשר נותק מהקשרו המקורי על ידי שלילת ערך השימוש בו, מקבל את מעמדו כאמנות על ידי אקט בחירת החפץ והצבתו בתוך שדה סמנטי חדש. בעקבות השפעתו העצומה של המושג האמן לא נתפש עוד כיצרן של אובייקטים אלא כהוגה פילוסופי שתפקידו הוא לבחון את גבולות מושג האמנות. השפעתו של מושג זה התגברה מאוד עם פריחתו של זרם הפופ ארט. האמן אנדי וורהול, לדוגמה, הציג כ"פיסול" קופסאות קרטון מסחריות, ואילו אמנים מאוחרים יותר בשנות השמונים של המאה ה-20, כמו ג'ף קונס וחיים סטיינבך, הציגו חפצים תעשייתיים בתוך מסגרת המשלבת בצורה אירונית בין פורמליזם אמנותי ובין ביקורת סוציולוגית ואנטי-קפיטליסטית.האמנות המושגית שהתפתחה החל משנות השישים של המאה ה-20 עימתה בין האובייקט האמנותי לבין תפיסת האמנות בצורה חדה יותר. עבודות מושגיות רבות צמצמו את האובייקט הפיסולי עד להצבעה על היעלמותו המוחלטת של האובייקט. דבר זה הושג על ידי שימוש עירוב בין מדיום שונים או על ידי שימוש באמצעים אמנותיים מגוונים כגון טקסט, סאונד ואפילו כמיצג.מיצבנישול האובייקט האמנותי מהילתו הרומנטית, לצד רעיון היצירה התלת-ממדית כ"אסמבלאז'", כלומר כאוסף של צורות וחומרים שונים, פתח בפני האמנים במחצית השנייה של המאה את האפשרות לערעור על החלוקה הקטגורית של האמנויות השונות. תחום המיצב, שהתפתח מן האמנות של תנועת הדאדא, בייחוד החל משנות השבעים של המאה ה-20, מגלם את הרעיון הזה יותר מכל. המיצב הוא סוג של פיסול המתייחס לחלל שבו הוא מוצב. פעמים רבות מורכב המיצב ממגוון של אובייקטים שונים העשויים בשלל טכניקות פיסוליות. אולם השינוי המרכזי הוא השינוי של אופן הצפייה בפיסול - מהתבוננות באובייקט פיסולי מרכזי למגוון של אובייקטים הנתונים לאופן צפייה חופשי של המתבונן בחלל. אופן צפייה זה שובר את מערכת המושגים של הצפייה המסורתית באמנות.בעשור האחרון של המאה ה-20 התפתח גם מיצב וידאו, המשלב בתוכו הקרנה של סרטי וידאו ארט. המיצבים אלו מכילים הקרנה של הסרטים במוניטורים או באמצעי תצוגה שונים. חלק מן המיצבים מתייחסים אל החלל כ"לא קיים", והצופה מוזמן להתבונן בעבודה כאילו הייתה סרט המוקרן באולם קולנוע, אולם עבודות אחרות הופכות ומשמשות בדימוי המוקרן אמצעי לבחינת החלל הפיזי וחקירתו.ישנם מיצבים בהם נעשה ניסיון לספר נראטיב כלשהו. מיצבים אלו נוטים להכיל מספר גדול יחסית של פריטים בחלל. לעומתם, מיצגים אחרים שומרים על ניקיון צורני, מעין פורמליזם אמנותי מתוך מגמות אפיסטמולוגיות. מיצבים כאלו מכילים אספקטים שונים מן הפיסול המושגי.אמנות אדמה"אמנות אדמה" היא צורת אמנות פיסולית אשר התפתחה בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20.באמנות זו נעשה שימוש חומרים טבעיים, כדוגמת אדמה, סלעים, עצים (הן כחומר גלם והן כצמח), לצד חומרים מלאכותיים, לשם יצירת סביבה פיסולית. "אמנות האדמה", בשונה מפסל רגיל וממיצב, מתקיימת בתוך מרחב פתוח, מרחב שלרוב איננו מרחב עירוני. בשל החומרים מהן הן עשויות, קיומן של עבודות אדמה רבות הוא ארעי ולכן משמש מדיום הצילום אמצעי לתיעוד ולהצגה של עבודות פיסוליות רבות מסוג זה.עם לידתה של האמנות המינימליסטית, בעיקר בארצות הברית, חשו אמנים רבים כי גבולות התצוגה בגלריה לאמנות או במוזיאון אינן עונות עוד על דרישותיהם. הפיסול המינימליסטי והמושגי עסק בבדיקת גבולות התצוגה על ידי מיצבים ופעולות אמנותיות אחרות והיציאה אל מחוץ לגבולות החלל הממוסד הייתה מהלך מתבקש עבור רבים מהם. עבודות האדמה אשר נוצרו כללו חפירת בורות, הקמת מבני עפר ושינוי תווי הקרקע. בדרך כלל ניסו האמנים להפריד עצמם מ"פיסול סביבתי" ומאדריכלות נוף" בעזרת הדגשה של הממד הביקורתי והאפיסטמולוגי. ארעיותו של הפסל בהיותו חלק מן "הטבע", העידה פעמים רבות על נטייה זו.פיסול עממיבתרבויות רבות, מערביות ושאינן מערביות, מופיעים סוגים של יצירות פיסוליות עממיות. יצירות אלו המהוות עדות לתרבות החומרית של החברה אינן נעשות למטרת יצירת 'אמנות' (High Art), אך מנגד אינן בגדר אומנות שימושית. בין הבולטים שסוגי פיסול אלו ניתן למנות פסלים פולחניים שונים, כגון עמודי טוטם, אשר יוצריהם לא החשיבו עצמם כאמנים. לרוב קשורים סוגי פיסול אלו בדת המקומית, כגון תהלוכות דתיות ותהלוכות קרנבל בהן מופיעות דמויות מפוסלות הנישאות בידי קהל המאמינים או על גבי עגלות ועוד. קבוצה אחרת של אומנויות פיסוליות מופיעה כחלק מתרבות הפנאי, אף על פי שגם בהן ניתן למצוא שורשים דתיים מסוימים. עם אמנויות אלה נמנים אמנות האוריגמי היפנית, פסלי "איש שלג" ופיסול ובנייה בחול.קבוצה פיסוליתקבוצה פיסולית היא יותר מפסל אחד אשר עומדים על אותו משטח, כל אחד לעצמו, כאשר יש קשר בין פסל אחד למשנהו. לדוגמה: "שועי העיר קאלה", המציגה את הגיבורים המקומיים ביניהם ראש העיר וזקן העיר אשר בשנת 1347 יצאו למותם למען הצלת העיר כולה במהלך מלחמת מאה השנים בין צרפת לאנגליה (1337 – 1453).טכניקות בפיסולטכניקות פיסול קלאסיותפיסול קלאסי נעשה בשלושה סוגים של טכניקות פיסוליות. הסוג הראשון הוא טכניקה של גריעת חומר, כגון חציבה וגילוף בעץ, שיש, שנהב וכדומה. במסגרת טכניקה זו הפסל גורע מגוש החומר המלא עד שהוא מגיע לצורה אותה ביקש לפסל. לעיתים מסתיימת פעולת הגילוף בליטוש של החומר לשם קבלת מרקמים שונים.לעומת טכניקות הגריעה, בטכניקות הוספת חומר הפסל מוסיף גושי חומר בהתאם לצורה אותה הוא שואף ליצור. לעיתים טכניקה זו משמשת שלב ביניים ביציקה, אולם יש והיא מהווה גם טכניקה לייצור סופי של אובייקט פיסולי. פסלונים רבים עשויים בטכניקות של פיסול בחומר קרמי וחרסינה הנשרפים בתנור מיוחד בטמפרטורה גבוהה עד לקבלת חרס. גם הפיסול בשעווה משמש טכניקה פופולרית ליצירת דמויות. סוג נוסף של טכניקת הוספת חומר הוא פיסול בעיסת נייר. העיסה נוצרת מערבוב דבק עם פיסות נייר או קרטון המתייבשות לכדי פסל מוצק. לעיתים נוהגים להשתמש בשלד מתכת לעיצוב דמויות. שלד זה מקנה לפסל חוזק וגם עוזר לעיצוב הדמות הכללית. השימוש בשלד הוא בעיקר עבור פסלים העשויים חומר קרמי המשמשים מודל ליציקה. פסלי טרקוטה המיועדים לשרפה בתנור נהוג לרוקן את מתוכן או לייצרם מראש כחלולים, כדי להעניק להם עמידות גבוהה יותר בתהליך השריפה.בטכניקה של יציקה נעשה שימוש בתבנית שאליה שופכים חומר במצב נוזלי. לאחר התמצקותו בעקבות התקררות או התייבשות מוצאים את הפסל המוצק מן התבנית. ליציקה יש שלבים מקדימים הכוללים כיור הדימוי בחומר, גבס או שעווה והכנת תבנית ליציקת הדימוי. לעיתים משתמשים בחיבור כמה יציקות שונות לשם הכנת פסל שלם המורכב, לדוגמה, מכמה דמויות. בדרך כלל את היציקה מבצעים במתכת, למשל ברונזה.עבור תבליטים רבים המיועדים לעיטור קירות נהוג להשתמש בסטוקו, שהוא חומר יציקה עשוי מגבס המאפשר יציקת פריטים דקורטיביים עדינים ובעלי משקל נמוך.טכניקות פיסול מודרניותהפיסול של האמנות המודרניסטית, מראשיתה של המאה ה-20, הציג מגוון של טכניקות פיסול חדשות. לעיתים מקורן של טכניקות אלו הוא בהתפתחות הטכנולוגית בתחום האדריכלות והתעשייה. קבוצה גדולה של טכניקות קשורה לאופן החיבור של חלקי מתכות שונות ליצירת אסמבלאז' פיסולי. לבד מדבקים שונים, משתמשים הפסלים בטכניקה של ריתוך מתכות ובטכניקות חדשניות לחיתוכן בעזרת סכינים או מכונות חיתוך.במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו אמנים להכין פסלים ממגוון רחב של חומרים אשר היו שמורים עד אז לעיצוב מוצרים בתעשייה. אמני פופ ארט כגון קלאס אולדנבורג יצרו פסלים מחומרים רכים כגון בדים, משטחי פלסטיק רך ויציקות פלסטיק. הם השתמשו בטכניקות כגון תפירה ויציקה תעשייתית. במאה ה-21, אמנים נוהגים להכין פסלים מחומרים שונים ורבים. לעיתים עשויים פסלים אלו משילוב של חומרים שונים.שינוי רדיקלי בפיסול הציגה טכניקת הרדי מייד שפיתח מרסל דושאן. המושג מתאר אמנות הנוצרת תוך שימוש באובייקטים או חפצים יומיומיים. השימוש בחפצים כ'אמנות', כשהם מנותקים מן הקונטקסט המקורי שלהם, מרחיב בצורה יסודית את החשיבה המקובלת אודות מה היא אמנות, בייחוד בעידן בו המוצר ועיצובו מקבלים משנה חשיבות.פיסול במזוןטכניקת פיסול נוספת היא טכניקת הפיסול במזון. בטכניקה זו משתמשים במוצרים שלרוב משמשים מזון, ויוצרים מהם פסלים. כשפסלים כאלו מוצגים במוזיאונים ניתן לעיתים קרובות להריח את הפסל. לעיתים קיימות תערוכות שלמות ואף מוזיאונים המציגים יצירות אמנות מסוג זה בלבד. חומרים בהם משתמשים לעיתים קרובות בסוג פיסול זה הם חמאה, מרציפן (קיים, לדוגמה, מוזיאון מרציפן בכפר תבור שבישראל) ושוקולד. ברוב המקרים הפיסול במזון שייך למסורת "האמנות העממית".פיסול ואדריכלותבמשך תקופות רבות בהיסטוריה לא הייתה הפרדה בין מקצוע האדריכלות לבין הפיסול. עד המאות ה-16 וה-17, חלק גדול מהאדריכלים עסקו גם בפיסול, בין אם כאמנות כשלעצמה ובין אם פיסול שהוא חלק מהיצירה האדריכלית. ביצירות אדריכליות רבות, החל מתקופת יוון העתיקה ועד תקופת הבארוק, אלמנטים פיסוליים שקישטו את הבניין היו חלק בלתי נפרד מאחריותו של האדריכל. במבנים מסוימים היה זה האדריכל עצמו אשר פיסל אותם אך לרוב היה האדריכל אחראי על תכנון המערך הפיסולי ועל קבוצת הפסלים והסתתים אשר עבדו תחתיו - על מכלול האלמנטים הפיסוליים. אלמנטים אלו מתחלקים בין פיסולם של אלמנטים אדריכליים כגון כותרות עמודים ועיטורים מפוסלים נלווים אשר הופיעו כתבליטים על גבי רכיבי הבניין השונים או פסלים שלמים אשר מוקמו בבניין כחלק מתכנונו. קריאטידות, עמודים בדמות אדם, הם דוגמה נפוצה וקיצונית לזהות בין אלמנט אדריכלי ופיסולי.באדריכלות הקלאסית פותחה שפת עיצוב שלמה המגדירה את יחסי המידות בין רכיבי הבניין ואת אוסף העיטורים הפיסוליים ביחס אליהם. שפה זו, אשר אפיינה גם את סגנונות האדריכלות הנאו-קלאסיים, מהמאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-20, נקראה סדר קלאסי וכללה מספר סדרים אשר שולבו לעיתים זה בזה. במבנים אשר נבנו על פי הסדרים הקלאסיים, הפיסול היה חלק אינטגרלי מהתפישה האסתטית ומהגדרתו של המבנה כיצירה אדריכלית.בימי הביניים נפסקה המסורת של פסלים אשר התמחו בפיסול של כותרות קלאסיות ושל אלמנטים קלאסיים נוספים, בעקבות התפוררות האימפריה הרומית ואובדן היציבות של שוק הבנייה אשר עסק מאות שנים בבנייה האימפריאלית. הדבר ניכר כבר באדריכלות הביזנטית ובמבנים רבים שנבנו בימי הביניים המוקדמים. אדריכלות ימי הביניים הגדירה שפה חדשה של סדר אשר הייתה שונה מזו הקלאסית. הפיסול נשאר חלק בלתי נפרד מהאדריכלות של ימי הביניים, בעיקר בתקופה בה שלט הסגנון הגותי. עם זאת, תפקידו של הפיסול הגותי היה שונה לעומת הפיסול האדריכלי הקלאסי, שכן רוב הבנייה הייתה פונקציונליסטית ויופייה נבע מהמבנה הפיזי שלה ומאופיו של החלל האדריכלי. שפת העיצוב הגותית ניצלה צרכים פוקציונאליים של המבנה כדי ליצור פסלים כגון הגרגויל אשר שימש מרזב והצריחון אשר נועד לסייע ליציבות המבנה. בנוסף, ובדומה דווקא לשילוב הפיסול באדריכלות הקלאסית, שובצו בחזיתות המבנים הגותיים פסלים בטימפנון על פי תפישת האסתטיקה והתאולוגיה הימי-ביניימית.במאה ה-17 וה-18, בהן שלטו סגנונות אדריכלות הבארוק והרוקוקו, בעיקר בבנייתם של ארמונות אצולה, החל תהליך מואץ של שילוב פסלים בחזיתות הבניינים, כאלמנט מרכזי של אדריכלות זו. מבקרי אמנות ואדריכלות מאוחרים יותר נטו להתייחס לפיסול זה כמוגזם, וכזה אשר בלעדיו מתקיימת אדריכלות שטחית למדי. הביקורות כנגד שימוש מוגזם בקישוטים פיסוליים ובקישוטיות כתחליף לאדריכלות אמיתית ואיכותית המשרתת את האדם נאמנה החלו להתעורר כבר במאה ה-19, כגון הביקורת שנמתחה על ידי תנועת האמנויות והאומנויות. מבקרה החריף ביותר של הקישוטיות, שהיה פורץ דרך במחשבה התאורטית בתחום זה, היה האדריכל אדולף לוס אשר פרסם בשנת 1908 את ספרו "קישוט ופשע". ספר זה, אשר השפיע רבות על התהוות הזרם המודרניסטי באדריכלות, שלל מכל וכל את הקשר, הפסול לטענתו, בין אדריכלות לבין פיסול קישוטי המעטר אותה. גם לה קורבוזייה דחה מעליו בבוז כל ניסיון להוסיף אלמנטים קישוטיים גרידא לבניינים, וגרס כי כל אלמנט שאינו נחוץ ישירות לתפקודו של הבניין דינו להיעלם; הוא הביא כדוגמה מנוגדת לאדריכלות של זמנו את עיצוב המכונות וכלי התחבורה של ימיו, שעיצובם היה פונקציה של פעולתם בלבד. !L'avion accuse ("האווירון מאשים!"), כתב לה קורבוזייה בהקשר של האדריכלות הקישוטית בתקופתו.לימודי האדריכלות בתקופה זו התמקדו בשינון דקדקני של העיטורים הקלאסיים ובגישות של עיצוב קומפוזיציית החזיתות במבנה על פי תפישת האסתטיקה הקלאסית; תקופה בה דווקא האמנות כבר הספיקה "להשתחרר" מהמוסכמות המסורתיות. בית הספר באוהאוס שהקים ב-1919 ולטר גרופיוס, שהושפע רבות מכתביו של לוס, היה הראשון שחינך לאדריכלות נטולת קישוטים, אדריכלות אשר אינה מסתמכת על אלמנטים פיסוליים וקישוטיים כחלק מהתכנון. אסכולת הבאוהאוס השפיע רבות מבחינה זו, כמו גם באספקטים נוספים, על ניתוק הקשר שבין אדריכלות לפיסול בבנייה במאה ה-20. באדריכלות העכשווית, למעט מקרים נדירים ויוצאי דופן, לא קיימת גישה של שילוב תבליטים פיסוליים או פסלים כחלק מהתכנון האדריכלי, ואם כן, אלו קישוטים מינוריים שאינם נעשים על ידי פסל במיוחד עבור המבנה אלא מיוצרים באופן תעשייתי. עם זאת, קיימים מבנים רבים המתוכננים בגישות של אדריכלות פוסט מודרנית בהם חלקים מהמבנה עצמו נתפשים כאלמנט פיסולי וכמו כן מבנים שונים, לרוב מבני ציבור, בהם משולבים פסלים מסוגים שונים כאלמנטים העומדים בפני עצמם ואינם מהווים חלק מן האדריכלות עצמה.ראו גם מואי איסור עשיית פסל פיסול בתילקישורים חיצונייםהערות שולייםאמנות חזותית

388

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA%20%D7%99%D7%9E%D7%99%20%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D

פילוסופיית ימי הביניים

ימי הביניים, התקופה שהוגדרה לראשונה על ידי אנשי הרנסאנס האיטלקי, אשר תחילתה בנפילת האימפריה הרומית, הייתה תקופת השיא בגיבושן של הדתות האברהמיות הגדולות: היהדות הרבנית עם חתימת התלמוד במאה ה-6, ניסוח הדוגמות המרכזיות של הנצרות הקתולית והאורתודוקסית ועליית האסלאם. עיקר הדיון הפילוסופי בתקופה זו התנהל בצל שלוש הדתות הגדולות, ונסוב על היחס בין אמיתותיהן לבין אמיתות השכל, כפי שנתפשו במסורת הפילוסופית. בתקופה זו הגיעו לשיא פריחתם המדעים היווניים השונים, כפי שהובנו על ידי אנשי ימי הביניים. ראשיתה של הפילוסופיה האסלאמית בתנועת התרגומים שיזמה השושלת העבאסית. בגדאד, בירתה של השושלת, שימשה מקום מפלט נוח למלומדים פגאנים ומינים נוצריים שנמלטו מן המערב. באמצעות תרגומים מן היוונית לסורית ולערבית השתמרו כתביהם של גדולי ההוגים הפגאניים של העת העתיקה בנושאים מגוונים: אתיקה, כתבים פוליטיים, מחקרים מתחום פילוסופיית הטבע, מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. בשילובן של חכמת הודיות ופרסיות פותחו מדעים אלה ושוכללו בארצות שתחת שלטון האסלאם. בין ההוגים הערבים הבולטים של תקופה זו ניתן למנות את אל-פאראבי, אבן סינא (בלטינית: Avicenna), אל-ע'זאלי ואבן רושד (בלטינית: Averroes). היהודים לא היו שונים מהעמים האחרים שחיו תחת שלטון האסלאם. בהשפעת פריחת התרבות האינטלקטואלית הסובבת אותם, הופיעו גם משכילים יהודים שעסקו ב"חכמות החיצוניות", לרוב לצד העיסוק בהלכה היהודית ובתורת ישראל. על אלה ניתן למנות את רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי והרמב"ם - רבי משה בן מימון. היהודים תרמו להעברת המדעים שהתפתחו בארצות המוסלמיות לאירופה הנוצרית של ימי הביניים. עם עלייתם של זרמים מוסלמיים קיצוניים בספרד של המאה ה-12, שהייתה מרכז חשוב של התרבות היהודית, נאלצו רבים מהמלומדים היהודים לברוח לארצות מוסלמיות אחרות, או צפונה - לאירופה. הם נשאו עמם את חכמתם ותירגמוה מערבית לעברית ואחר כך גם ללטינית. בין החכמים היהודיים שחיו תחת שלטון נוצרי ניתן למנות את רבי אברהם אבן עזרא, שנמלט מספרד המוסלמית לאיטליה והוא כבן חמישים, אברהם בר חייא, רבי חסדאי קרשקש ויוסף אלבו. הפילוסופיה הנוצרית ראשיתה באבות הכנסייה אשר הבולט מביניהם הוא אוגוסטינוס בישוף היפו. פילוסופיה זו התפתחה בהשפעה ההגות ההלניסטית הניאופלטונית וכתביו הלוגיים של אריסטו (שכונו בשם "האורגנון" - הכלי, ביונית). החל מהמאה ה-12 החלה תנועה של תרגומים שחשפה את אירופה לפילוסופיה האריסטוטלית שנשתמרה והתפתחה בארצות האסלאם. המחשבה הימי ביניימית המאוחרת התפתחה בעיקר באוניברסיטאות הנוצריות ("הסכולסטיקה הנוצרית"), ויחסו של הכס הקדוש אליה היה אמביוולנטי. על הפילוסופים הנוצרים המאוחרים של ימי הביניים ניתן למנות את פייר אבלר (Abelard), אלברטוס מגנוס (Albertus Magnus), תומאס אקווינס (Thomas Aquinas), ויליאם מאוקאם (William of Ockham), וניקולאוס קוזאנוס. קישורים חיצוניים לפרטים נוספים על ההגות הנוצרית ראו גם את האנציקלופדיה הקתולית כלכלה, חברה ותרבות בימי הביניים ימי הביניים

ימי הביניים, התקופה שהוגדרה לראשונה על ידי אנשי הרנסאנס האיטלקי, אשר תחילתה בנפילת האימפריה הרומית, הייתה תקופת השיא בגיבושן של הדתות האברהמיות הגדולות: היהדות הרבנית עם חתימת התלמוד במאה ה-6, ניסוח הדוגמות המרכזיות של הנצרות הקתולית והאורתודוקסית ועליית האסלאם. עיקר הדיון הפילוסופי בתקופה זו התנהל בצל שלוש הדתות הגדולות, ונסוב על היחס בין אמיתותיהן לבין אמיתות השכל, כפי שנתפשו במסורת הפילוסופית. בתקופה זו הגיעו לשיא פריחתם המדעים היווניים השונים, כפי שהובנו על ידי אנשי ימי הביניים.ראשיתה של הפילוסופיה האסלאמית בתנועת התרגומים שיזמה השושלת העבאסית. בגדאד, בירתה של השושלת, שימשה מקום מפלט נוח למלומדים פגאנים ומינים נוצריים שנמלטו מן המערב. באמצעות תרגומים מן היוונית לסורית ולערבית השתמרו כתביהם של גדולי ההוגים הפגאניים של העת העתיקה בנושאים מגוונים: אתיקה, כתבים פוליטיים, מחקרים מתחום פילוסופיית הטבע, מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. בשילובן של חכמת הודיות ופרסיות פותחו מדעים אלה ושוכללו בארצות שתחת שלטון האסלאם. בין ההוגים הערבים הבולטים של תקופה זו ניתן למנות את אל-פאראבי, אבן סינא (בלטינית: Avicenna), אל-ע'זאלי ואבן רושד (בלטינית: Averroes).היהודים לא היו שונים מהעמים האחרים שחיו תחת שלטון האסלאם. בהשפעת פריחת התרבות האינטלקטואלית הסובבת אותם, הופיעו גם משכילים יהודים שעסקו ב"חכמות החיצוניות", לרוב לצד העיסוק בהלכה היהודית ובתורת ישראל. על אלה ניתן למנות את רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי והרמב"ם - רבי משה בן מימון. היהודים תרמו להעברת המדעים שהתפתחו בארצות המוסלמיות לאירופה הנוצרית של ימי הביניים. עם עלייתם של זרמים מוסלמיים קיצוניים בספרד של המאה ה-12, שהייתה מרכז חשוב של התרבות היהודית, נאלצו רבים מהמלומדים היהודים לברוח לארצות מוסלמיות אחרות, או צפונה - לאירופה. הם נשאו עמם את חכמתם ותירגמוה מערבית לעברית ואחר כך גם ללטינית. בין החכמים היהודיים שחיו תחת שלטון נוצרי ניתן למנות את רבי אברהם אבן עזרא, שנמלט מספרד המוסלמית לאיטליה והוא כבן חמישים, אברהם בר חייא, רבי חסדאי קרשקש ויוסף אלבו.הפילוסופיה הנוצרית ראשיתה באבות הכנסייה אשר הבולט מביניהם הוא אוגוסטינוס בישוף היפו. פילוסופיה זו התפתחה בהשפעה ההגות ההלניסטית הניאופלטונית וכתביו הלוגיים של אריסטו (שכונו בשם "האורגנון" - הכלי, ביונית). החל מהמאה ה-12 החלה תנועה של תרגומים שחשפה את אירופה לפילוסופיה האריסטוטלית שנשתמרה והתפתחה בארצות האסלאם. המחשבה הימי ביניימית המאוחרת התפתחה בעיקר באוניברסיטאות הנוצריות ("הסכולסטיקה הנוצרית"), ויחסו של הכס הקדוש אליה היה אמביוולנטי. על הפילוסופים הנוצרים המאוחרים של ימי הביניים ניתן למנות את פייר אבלר (Abelard), אלברטוס מגנוס (Albertus Magnus), תומאס אקווינס (Thomas Aquinas), ויליאם מאוקאם (William of Ockham), וניקולאוס קוזאנוס.קישורים חיצוניים לפרטים נוספים על ההגות הנוצרית ראו גם את האנציקלופדיה הקתוליתכלכלה, חברה ותרבות בימי הבינייםימי הביניים

392

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%94%20%D7%94%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA

אמריקה הצפונית

אמריקה הצפונית (צפון אמריקה) היא היבשת השלישית בעולם בגודל שטחה, הרביעית במספר התושבים וחלק מיבשת-העל אמריקה. היא משתרעת מים הקרח הצפוני בצפון ועד מצר פנמה בדרום, מהאוקיינוס האטלנטי במזרח עד האוקיינוס השקט במערב. שטחה 24,709,000 קילומטרים רבועים (כולל גרינלנד), ומספר תושביה כ-592 מיליון. המדינות הנמצאות בשטחה הן קנדה בצפון, ארצות הברית במרכז ומקסיקו בדרום ובמרכז. בנוסף, חלקה הדרומי ביותר של היבשת (המכונה אמריקה המרכזית) כולל שטח קטן יחסית ובו המדינות: בליז, קוסטה ריקה, אל סלוודור, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה ופנמה. יש המרחיבים את גבולות היבשת וכוללים בה גם את האי גרינלנד שכמעט אינו מיושב, ואף את חציה המערבי של איסלנד. אחרים מצרפים אליה את איי הודו המערבית ואת ארצות אמריקה התיכונה, ורואים במצר פנמה את גבולה הדרומי. ליבשת עצמה צורת משולש, שבסיסו בצפון והוא הולך וצר לכיוון דרום. רכסי הרים גבוהים נמשכים מצפון לדרום במערב היבשת סמוך לאוקיינוס השקט. רכסי הרים נמוכים וקצרים יותר נמשכים מצפון לדרום החוף המזרחי (הרי האפלצ'ים). באמצע היבשת משתרעים מישורים רחבי ידיים, ויש בהם הרים ורמות.. במישורים האלה מצויות כמה ימות: ימת הדובים הגדולה, ימת העבדים הגדולה, אגם ויניפג בקנדה, וחמש הימות הגדולות בגבול שבין קנדה לארצות הברית. אחת מהן היא ימת סופיריור, הימה השנייה בגודלה בעולם. האקלים באמריקה הצפונית מגוון מאוד, מפני שהיבשת הארוכה משתרעת מהחוג הארקטי ועד 800 קילומטרים צפונית לקו המשווה. אמריקה הצפונית עשירה מאוד באוצרות טבע, ובהם נפט, פחם, ברזל, נחושת, אבץ, עופרת, זהב, כסף ואורניום. מדינות אמריקה הצפונית להלן רשימת המדינות הריבוניות באמריקה הצפונית: טריטוריות שאינן עצמאיות הטריטוריות הרשומות להלן מוגדרות מבחינה תרבותית וגאוגרפית. לרובן יש מידה כלשהי של אוטונומיה, אך הן אינן מדינות עצמאיות: נבאסה קליפרטון סנט אוסטטיוס תושבי אמריקה הצפונית משערים שתושביה הראשונים של היבשת, האינדיאנים והאסקימואים, באו מאסיה דרך מצר ברינג, לאזור אלסקה, ומשם החלו להתיישב ביבשת. בנדודיהם הגיעו שבטי האינדיאנים עד מקסיקו ואמריקה התיכונה, והקימו בה תרבויות מפוארות כגון התרבות האולמקית, המאיה והאצטקים, זמן רב לפני שהופיעו שם האירופים. המתיישבים האירופים הראשונים באמריקה הצפונית היו מתיישבים נורדיים מאיסלנד, שהקימו במאה ה-11 את התיישבות וינלנד קצרת היומין בדרום-מזרח קנדה של ימינו. חמש-מאות שנה אחר כך, במאה ה-16, הספרדים התיישבו על חופי מפרץ מקסיקו ובכך הובילו גל התיישבות אירופאי נוסף בצפון אמריקה. אחריהם באו הצרפתים, שהתיישבו על גדות נהר המיסיסיפי ונהר סנט לורנס, והבריטים, שהתיישבו בחוף המזרחי. לאחר זמן הובאו עבדים שחורים מאפריקה לעבוד במטעי הכותנה בדרומה של ארצות הברית. מן המאה ה-18 באו אל ארצות הברית וקנדה בזרם בלתי-פוסק מהגרים לבנים מכל חלקי אירופה. במאה ה-19 באו גם מהגרים רבים מן המזרח, מסין ומיפן. הלשון השולטת באמריקה הצפונית היא האנגלית, חוץ מאזורים אחדים בקנדה ובהאיטי, שבהם דוברים צרפתית, וממקסיקו ששפתה ספרדית. ראו גם קישורים חיצוניים יבשות אמריקה

אמריקה הצפונית (צפון אמריקה) היא היבשת השלישית בעולם בגודל שטחה, הרביעית במספר התושבים וחלק מיבשת-העל אמריקה. היא משתרעת מים הקרח הצפוני בצפון ועד מצר פנמה בדרום, מהאוקיינוס האטלנטי במזרח עד האוקיינוס השקט במערב. שטחה 24,709,000 קילומטרים רבועים (כולל גרינלנד), ומספר תושביה כ-592 מיליון. המדינות הנמצאות בשטחה הן קנדה בצפון, ארצות הברית במרכז ומקסיקו בדרום ובמרכז. בנוסף, חלקה הדרומי ביותר של היבשת (המכונה אמריקה המרכזית) כולל שטח קטן יחסית ובו המדינות: בליז, קוסטה ריקה, אל סלוודור, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה ופנמה.יש המרחיבים את גבולות היבשת וכוללים בה גם את האי גרינלנד שכמעט אינו מיושב, ואף את חציה המערבי של איסלנד. אחרים מצרפים אליה את איי הודו המערבית ואת ארצות אמריקה התיכונה, ורואים במצר פנמה את גבולה הדרומי. ליבשת עצמה צורת משולש, שבסיסו בצפון והוא הולך וצר לכיוון דרום. רכסי הרים גבוהים נמשכים מצפון לדרום במערב היבשת סמוך לאוקיינוס השקט. רכסי הרים נמוכים וקצרים יותר נמשכים מצפון לדרום החוף המזרחי (הרי האפלצ'ים). באמצע היבשת משתרעים מישורים רחבי ידיים, ויש בהם הרים ורמות.. במישורים האלה מצויות כמה ימות: ימת הדובים הגדולה, ימת העבדים הגדולה, אגם ויניפג בקנדה, וחמש הימות הגדולות בגבול שבין קנדה לארצות הברית. אחת מהן היא ימת סופיריור, הימה השנייה בגודלה בעולם. האקלים באמריקה הצפונית מגוון מאוד, מפני שהיבשת הארוכה משתרעת מהחוג הארקטי ועד 800 קילומטרים צפונית לקו המשווה. אמריקה הצפונית עשירה מאוד באוצרות טבע, ובהם נפט, פחם, ברזל, נחושת, אבץ, עופרת, זהב, כסף ואורניום.מדינות אמריקה הצפונית להלן רשימת המדינות הריבוניות באמריקה הצפונית:טריטוריות שאינן עצמאיותהטריטוריות הרשומות להלן מוגדרות מבחינה תרבותית וגאוגרפית. לרובן יש מידה כלשהי של אוטונומיה, אך הן אינן מדינות עצמאיות: נבאסהקליפרטון סנט אוסטטיוסתושבי אמריקה הצפונית משערים שתושביה הראשונים של היבשת, האינדיאנים והאסקימואים, באו מאסיה דרך מצר ברינג, לאזור אלסקה, ומשם החלו להתיישב ביבשת. בנדודיהם הגיעו שבטי האינדיאנים עד מקסיקו ואמריקה התיכונה, והקימו בה תרבויות מפוארות כגון התרבות האולמקית, המאיה והאצטקים, זמן רב לפני שהופיעו שם האירופים. המתיישבים האירופים הראשונים באמריקה הצפונית היו מתיישבים נורדיים מאיסלנד, שהקימו במאה ה-11 את התיישבות וינלנד קצרת היומין בדרום-מזרח קנדה של ימינו. חמש-מאות שנה אחר כך, במאה ה-16, הספרדים התיישבו על חופי מפרץ מקסיקו ובכך הובילו גל התיישבות אירופאי נוסף בצפון אמריקה. אחריהם באו הצרפתים, שהתיישבו על גדות נהר המיסיסיפי ונהר סנט לורנס, והבריטים, שהתיישבו בחוף המזרחי. לאחר זמן הובאו עבדים שחורים מאפריקה לעבוד במטעי הכותנה בדרומה של ארצות הברית. מן המאה ה-18 באו אל ארצות הברית וקנדה בזרם בלתי-פוסק מהגרים לבנים מכל חלקי אירופה. במאה ה-19 באו גם מהגרים רבים מן המזרח, מסין ומיפן. הלשון השולטת באמריקה הצפונית היא האנגלית, חוץ מאזורים אחדים בקנדה ובהאיטי, שבהם דוברים צרפתית, וממקסיקו ששפתה ספרדית.ראו גםקישורים חיצונייםיבשותאמריקה

399

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94

דמוקרטיה

דֵּמוֹקְרַטְיָה (ביוונית: Δημοκρατία, שלטון העם [δήμος "דמוס" עם, κράτος "קרטוס" שלטון]) היא שיטת ממשל בה רצונם של האזרחים בא לידי ביטוי בדרך של הצבעה. לאזרחי מדינה דמוקרטית זכות חוקית להשפיע על המדיניות הציבורית. לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הצבעה בבחירות או במשאלי עם, השתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, התמודדות בבחירות או הצטרפות אל מפלגה המתמודדת בהן. ההחלטות מתקבלות לפי דעת הרוב. דמוקרטיות בנות ימינו מעניקות משקל משמעותי גם לעקרונות שמבססים את יכולת האזרח לממש זכות זו, ובהם שמירת זכויות אדם כמו הזכות לחירות, חופש הביטוי, חופש התאגדות, זכות הקניין וחופש התנועה. מרבית המדינות הדמוקרטיות המודרניות משתדלות לאפשר השפעה שלטונית שווה של כלל האזרחים, בלא תלות במוצא וגזע, מעמד חברתי וכלכלי, דת, מין ומגדר. שיטות דמוקרטיה בדמוקרטיה ישירה כל אזרח בעל זכות הצבעה יכול להשתתף ולהצביע בכל דיון המתנהל על כל החלטה שלטונית (למעט החלטות יוצאות דופן כמו אלה הקשורות בסודות צבאיים). סוג כזה של דמוקרטיה קל יותר לביצוע במדינה בעלת אזרחים מעטים, שכן דיון עם מיליוני דוברים והצבעה עם מיליוני מצביעים על כל סוגיה וסוגיה הוא דבר קשה לביצוע לאור הקושי הטכני, ואף בעייתי מכיוון שרוב האזרחים בעלי זכות ההצבעה חסרים את הידע והמקצועיות הדרושים לצורך קבלת החלטות בעלות השפעה ומשמעויות כה רבות. סוג כזה של דמוקרטיה היה מקובל בפוליס, ערי-מדינה ביוון העתיקה. סממן דמוקרטי נוסף שהיה בפוליס ואינו אפשרי במדינות דמוקרטיות גדולות יותר הוא תורנות של כלל האזרחים במילוי תפקידי הפקידות הממלכתיים. ישנן מדינות שמרבות בקיום משאלי עם כאמצעי לביטוי של דמוקרטיה ישירה. כיום נהוגה שיטה הדומה לדמוקרטיה ישירה רק בשני קנטונים של שווייץ: גלרוס ואפנצל אינר-רודן. שווייץ היא אחת המדינות המודרניות הידועה בשימוש בכלים המקושרים לדמוקרטיה ישירה. מ-1884 ועד 2005 נערכו בשווייץ 533 משאלי עם. בין הנושאים שעלו ניתן למצוא חוקים רבים בנושא הגבלת כניסת זרים למדינה, חוקי עבודה, הצטרפות לאיחוד האירופאי ועוד. גם בארצות הברית ישנן מדינות הידועות בתדירות בה נערכים בהן משאלי עם בצורות שונות. בדמוקרטיה ייצוגית, שהיא השיטה הדמוקרטית המקובלת בעולם המודרני, נבחרים נציגי הציבור בבחירות כלליות, חופשיות, שוויוניות, חשאיות ובלתי תלויות. זאת כדי ליישם את המדיניות השלטונית עבורה נבחרו. במקומות מסוימים, כגון שווייץ וחלק מהמדינות בארצות הברית מקובלת שיטה מעורבת שבה נבחרים נציגים, אך מתקיימים גם משאלי עם באופן תדיר בנוגע לענייני ציבור שונים. המדינה הדמוקרטית היא לרוב רפובליקה, אך קיימות גם מונרכיות דמוקרטיות, שבהן סמכותו של המלך היא סמלית בלבד, כמו בממלכה המאוחדת, הולנד, בלגיה וקנדה. דמוקרטיה אל-זמנית או דמוקרטיה המשכית היא שיטה שבה ישנו משקל משמעותי להחלטות שהתקבלו בעבר ברוב, כך שהחוק הגובר הוא החוק שאושרר לאורך התקופה הארוכה ביותר. מונח זה מתייחס בדרך כלל לחוקי יסוד ולא לרוב החוקים. שיטת משטר זו נחשבת לשמרנית על אף שאיננה ידועה כשכיחה בימים עברו. המונח דמוקרטיה עממית, בניגוד לשמו, לא מתייחס למדינות בעלות משטר דמוקרטי, אלא למדינות קומוניסטיות. זאת בהתאם לטענה שהמפלגה הקומוניסטית השלטת, מייצגת את האינטרסים של השכבות הרחבות בציבור. למעשה, הן אינן נחשבות דמוקרטיות, כיוון שהממשל בהן אינו נבחר, ולא מתקיימים בהן כל המנגנונים של שלטון דמוקרטי. בנוסף, במדינות אלה חלק מזכויות האזרח, הנחשבות בסיס המשטר הדמוקרטי, מוגבלות במידה רבה. היסטוריה של הדמוקרטיה דמוקרטיה בעולם העתיק הדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנים אחרי שנת 500 לפנה"ס, נשלטה העיר היוונית על ידי אספה כללית של האזרחים הזכרים. זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה במובנה המודרנית משום שכדי להיחשב אזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה, כך שזכות ההשתתפות וההצבעה הוגבלה למיעוט מתוך אוכלוסיית הפוליס. הדמוקרטיה היוונית הייתה ישירה - רוב ההחלטות היו מתקבלות באספה עצמה, (שכללה כ-3,000 איש) ולא דרך באי כוח נבחרים. תפקידים מסוימים כן הוטלו על נציגי ציבור, אך רק מיעוטם של אלו היו נבחרים - רובם נקבעו בהטלת גורל. באתונה כובד חופש הביטוי של האזרחים (ועל כן התפתחה שם הרטוריקה ולצידה גם הדמגוגיה) והשוויון ביניהם. אומנם התקיים בה מנגנון כמו ה"אוסטרקיסמוס", שאפשר גירושם של אזרחים מהעיר לעשר שנים, אם רוב האזרחים הצביעו על כך בהצבעה חשאית, ויש הרואים בקיומו עדות להיעדר הגנה על המיעוט בדמוקרטיה האתונאית, אולם הפעלתו לא הייתה שכיחה. ברומא העתיקה התקיימה רפובליקה בין השנים 49-509 לפנה"ס, עד שבוטלה למעשה אבל לא להלכה על ידי יוליוס קיסר. אף על פי שכל העם היה זה שבחר את המגיסטראטות באספת הקנטוריות בפועל כמעט כל ההצבעות היו החלטות של המעמדות הגבוהים בעלי הרכוש הרב כתוצאה מהמבנה הטימוקרטי של האספה ושיטת ההצבעה בה, בנוסף לכך הזכות להיבחר למגיסטראטות הייתה מוגבלת לשכבה קטנה של אצולה, הנוביליטאס, אף על פי שבאופן רשמי כל אזרח רומאי היה יכול להתמודד. הדמוקרטיה המודרנית על פי סמואל הנטינגטון, ניתן להסתכל על התפשטותה והתפתחותה של הדמוקרטיה המודרנית כמספר גלים של דמוקרטיזציה. כל גל מתחיל בעלייה הדרגתית בדמוקרטיזציה העולמית שמגיעה לשיא מסוים, שאחריו נסיגה מסוימת של המגמה. הגל הראשון של הדמוקרטיה, על פי הנטינגטון, החל משנת 1828 ונמשך עד שנת 1926. גל זה היה איטי לעומת אלו שיבואו אחריו ובמהלכו היו תהליכים מתמשכים של הרחבת זכות הבחירה, שהחלה להיכנס לתוקף בכמה מדינות. בראשיתה זכות הבחירה הייתה רלוונטית רק למיעוט קטן של גברים בעלי מעמד. במהלך הגל הראשון נמתח בהדרגה הרף המאפשר זכות בחירה, בין השאר בזכות המאבק הסופרג'יסטי בבריטניה ובארצות הברית שבסופו הוענקה זכות בחירה לנשים, עד שבסוף הגל הראשון במספר מדינות כבר הייתה זכות בחירה לכלל האזרחים. הגל השני החל אחרי מלחמת העולם השנייה וניצחון של בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות. במהלך אותה תקופה גם נחקק בארצות הברית חוק זכות ההצבעה (1965), אשר מטרתו היתה לתת כלים לאכיפת איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי. החוק הועבר בקונגרס למחרת סיומה של צעדת מחאה בת ארבעה ימים בהנהגת מרטין לותר קינג ו-25,000 צועדים מסלמה (Selma) למונטגומרי. הגל השלישי החל בשנות ה-70 בדרום אירופה, המשיך לאמריקה הדרומית וחלק ממדינות אסיה ואפריקה, והגיע לשיאו בדמוקרטיזציה של המדינות הקומוניסטיות לשעבר בגוש הסובייטי. לאחר כל אחד משני הגלים הראשונים היה גל-נגדי ובו חלק מהמדינות שהפכו לדמוקרטיות בגל הקודם חזרו למשטר דיקטטורי. בדרך כלל חזרה זו ממשטר דמוקרטי לדיקטטורי מתבצעת באחת משני אופנים - או הפיכה צבאית בה הודחו מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי, או שינוי משטר שבוצע על ידי מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי והשתמשו בכוח השלטון שבידם כדי לשנות את המשטר לדיקטטורי, בדרך כלל תחת הכרזה על מצב חירום או על צורך צבאי לאומי. בכל אחד משני הגל-הנגדיים שהיו במאה ה-20 הייתה צורת שלטון חדשנית שקראה תיגר על הדמוקרטיה. בסוף הגל הראשון היה זה הפשיזם, ובסוף הגל השני היה זה מודל של סמכותנות ביורוקרטית שהושפע מהקומוניזם. הדמוקרטיה בגלגולה המודרני פירוש המילה דמוקרטיה הוא "שלטון העם", אך כיום מבטאת המילה משמעויות נוספות, ויש המפרשים את המילה הזאת כדמוקרטיה ליברלית, המבטיחה לאזרח זכויות מסוימות, כגון חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש התאגדות. בכך נוספה למילה משמעות אפשרית נוספת שלא הייתה לה בדמוקרטיה האתונאית הקדומה. בדמוקרטיה המודרנית יכול הציבור להחליף ממשלות ללא צורך לשנות את ההסדרים החוקיים העומדים בבסיס מערכת השלטון. כך מוקטנים למינימום אי-הוודאות הפוליטית והעדר היציבות, ומובטח שלציבור תהיה הזכות לשוב בו מבחירתו, אם ימצא זאת לנכון. בנוסף מגנים הסדרים חוקיים אלו על המיעוט, ומבטיחים שגם אם הרוב יהיה עוין לו, יכולתו לפגוע בו תוגבל. את הרציונל של הדמוקרטיה המודרנית ניתן לתמצת במילים: "השלטון לרוב, הזכויות לכול". הדעות חלוקות בנוגע ליכולתן של מדינות דמוקרטיות מודרניות להשיג את האידיאל הזה. בנוסף להיותה שיטת משטר יש הרואים בדמוקרטיה דרך חיים שמשמעותה שכל אדם המאמין בדמוקרטיה יפעל מתוך מטרה ליצור עולם שבו כל אדם ישפיע מתוך בחירה בכך על החברה שבה הוא חי בצורה יומיומית ובעצם התנהגותו יקיים את ערכי הדמוקרטיה (שוויון ועוד מספר זכויות הרשומות למעלה). ישנן הגדרות שונות לדמוקרטיה, ומגוון צורות, כשכל צורת שלטון מדגישה היבט ועיקרון אחר. אולם ניתן למנות מספר עקרונות המשותפים לכל הדמוקרטיות המערביות: שלטון העם, פלורליזם, עקרון הכרעת הרוב, זכויות האדם והאזרח ושמירה על זכויות המיעוט, הגבלת השלטון, שלטון החוק ושוויון בפני החוק, הפרדת רשויות, חופש הביטוי וחופש העיתונות, וחילופי שלטון (בחירות). בדמוקרטיה מודרנית יש מנעד רחב ביחס לתפיסת תפקיד המדינה כמדינת רווחה, המעניקה זכויות סוציאליות. הדעות חלוקת ביחס למידת אחריותו של השלטון על רמת החיים של כלל האזרחים ומכך נגזרים סוגי מדיניות כלכלית-חברתית שונים: ליברלית או סוציאל-דמוקרטית. עקרונות הדמוקרטיה המודלים הדמוקרטיים בעת המודרנית התגבשו והתחדדו בהתבסס על מספר עקרונות. עקרון שלטון העם בין האמצעים לקיים את עקרון שלטון העם: בחירות הוגנות חופשיות וחשאיות, שבהן לכל אדם קול שווה. ברור שבחירות אלו הן התנאי העיקרי לקיומה של דמוקרטיה, אבל בניגוד למה שעלולים לחשוב, הן רחוקות מלהיות התנאי היחיד. בחירות נערכו במדינות טוטליטריות רבות, אך ההפחדה, הגבלת הביטוי והעדר החשאיות שהתלוו אליהן הפכו אותן לריקות מתוכן. המונח בחירות מתייחס לבחירות לפרלמנט, ובמשטר נשיאותי בו נבחר ראש הרשות המבצעת באופן ישיר על ידי האזרחים מתייחס מונח זה גם לבחירת האדם שיכהן בתפקיד זה. הבחירות חייבות להיערך תדיר, בדרך כלל כל ארבע או חמש שנים. משרת הנשיא בצרפת הייתה יוצאת דופן באורכה - הנשיא שם נהג להיבחר לתקופה של שבע שנים. זכות הצבעה לכל האזרחים הבוגרים. בתחילת המאה ה-20 הייתה שלילת זכות הצבעה מנשים בגדר מוסכמה, ואף ביישוב העברי בארץ ישראל התנהל מאבק עיקש על כך בין ראשי החרדים להנהגה החילונית. כיום, זכותה של אישה להצביע מקובלת על הכול במדינות דמוקרטיות. גם ממיעוטים נמנעה האפשרות להצביע. בארצות-הברית, למשל, התקשו השחורים לקבל זכות הצבעה ואף על פי שאחרי מלחמת האזרחים באמצע המאה התשע עשרה הוענקה להם זכות כזו, היא נשללה בפועל באמצעות "חוקי ג'ים קרואו (Jim Crow laws)" עד שנות השישים של המאה העשרים. גיל ההצבעה המינימלי המקובל הוא בדרך כלל 18, אם כי טווח הגילים עשוי לנוע במדינות שונות בין 15 ל-21. זכות להתמודד. הזכות להתמודד אלמנטרית כמעט כמו הזכות להצביע, אך בה יש בדרך כלל יותר חריגים. לעיתים יש ערכים שגוברים על הזכות להתמודד, למשל הרצון שהצבא לא יהיה פוליטי. לכן בישראל מנועים אנשי צבא מלהתמודד בבחירות, ואף נדרשת תקופת צינון מרגע פרישתם ועד הצגת מועמדותם. דוגמה לחשיבות הזכות להציג מועמדות נותנת איראן. שם התקיימו מערכות בחירות שהן הוגנות למדי כשלעצמן, אך העוקץ ניטל מהן, משום שהזכות להתמודד ניתנת רק למעטים העוברים את אישורה של ההנהגה הרוחנית. אמנם במערכת הבחירות של 2011 נטען שגם הבחירות זויפו. דוגמה מיוחדת למדינה הנתפסת בעיני עצמה ובעיני העולם כדמוקרטית, ועם זאת יש בה הגבלה על הזכות להיבחר לפרלמנט היא אירלנד, בה מחויבים, בין השאר, נבחרי הפרלמנט לגלות בקיאות בספרות והיסטוריה אירית. עקרון הכרעת הרוב עקרון הכרעת הרוב קשור לעקרון שלטון העם והפלורליזם. על פיו החלטות מתקבלות על ידי הרוב בלבד, והן מחייבות את הציבור כולו. הכרעת הרוב באה לידי ביטוי בבחירות, בהצבעות בפרלמנט ובממשלה ובפסיקות של בית המשפט. בדמוקרטיה מודרנית להכרעת רוב יש צורך בשני תנאים הכרחיים: א. תנאי פורמלי: ההחלטה מתקבלת על-ידי רוב הקולות של המצביעים. ב. תנאי מהותי: החלטת הרוב לא תפגע בזכויות של המיעוט ובעקרונות הדמוקרטיה האחרים. עקרון הכרעת הרוב מחייב את כלל האזרחים במדינה – הרוב והמיעוט כאחד, והוא גם משקף את עקרון ההסכמיות במדינה הדמוקרטית. הסיבות בשלהן נדרשת במשטר דמוקרטי הכרעת הרוב הן: אחידות דעים לא תיתכן, והכרעת המיעוט מנוגדת להיגיון, לפיכך רק הכרעת הרוב יכולה להתקבל כדי למנוע אנרכיה. החלטת הרוב הכי קרובה להחלטת העם, כי מספרית הרוב קרוב יותר לסך כל האזרחים שמרכיבים את העם. החלטת הרוב תורמת ליציבות השלטון הדמוקרטי, שכן הרוב תומך בתוצאה. השלטון במדינה בה מסתפקים בתנאי הפורמלי מכונה "דמוקרטיה פורמלית" או דמוקרטיה תהליכית, בעוד שלטון בו מתקיים התנאי המהותי מכונה דמוקרטיה מהותית. עקרון הסובלנות עקרון הסובלנות מבטא את הנכונות של כל פרט לקבל את האחר ואת השונה ממנו ולנהוג בכבוד כלפי כל אדם או כלפי כל קבוצה השונים במראה פניהם, במינם, בדתם, באמונתם ובהשקפתם. יש לנהוג כלפיהם בכבוד גם אם דעותיהם ואמונותיהם שונות וגם אם הם שונים מבחינה תרבותית, לאומית, מינית, או דתית. עקרון זכויות אדם ואזרח בין האמצעים לקיים את עקרון זכויות האדם והאזרח: חופש הביטוי. בלי שיינתן החופש להתבטא ולהשפיע, אין בבחירות טעם. ניתן לראות את התגשמות החלטת הרוב כמימוש אמיתי של דמוקרטיה, רק אם למיעוט ניתנה ההזדמנות להשיג תמיכה לדעותיו. בסינגפור מתקיימות בחירות, והאופוזיציה אף זוכה בהן בדרך כלל לשליש מן הקולות, אך חופש הביטוי בה מוגבל כל כך, שקשה לראות בה דמוקרטיה אמיתית. החופש להתארגן. מבלי שיוכלו יחידים להתארגן למפלגות, יכולתם לפעול פוליטית תוגבל מאוד. אומנם גם בישראל יש בידי הרשויות להוציא מפלגה מחוץ לחוק במקרים קיצוניים (למשל במקרה של תנועת כ"ך), אך השימוש ביכולת זו מוגבל ביותר. בעלות על קניין והזכות לממשה ברכישה או מכירה, היא אחד הביטויים העיקריים של חירות הפרט המוגנים על ידי החוק בדמוקרטיה. חופש דת ופולחן. החופש של אדם לקיים את מצוות הדת או להכריז על השתייכותו לדת היא זכות, שבמדינות דמוקרטיות בימינו לא יעלה כמעט על הדעת לבטלה או להגבילה. דוגמה לכך היא שאסור להכריח יהודי לאכול בשר חזיר או כל מאכל לא כשר אחר בטקס לכבוד היבחרו לפרלמנט של מדינה נוצרית. לזכות זו ייתכנו גם חריגים אפשריים מסוימים רק בנסיבות קיצוניות ומיוחדות למדי, לדוגמה, איסור על קיום מנהגים דתיים מסוימים המלווים באכזריות בולטת. בנוסף, גם עקרון הפרדת דת ומדינה עלול לפגוע בזכות לקיים מצוות מסוימות. בצרפת, למשל, נאסר ב-2005 ללכת לבתי ספר עם לבוש דתי. חופש מדת. כאן, הכוונה היא לזכותו של אדם שלא לקיים את מצוות דתו, או פרשנות מחמירה שלהן, או שלא להתחייב להשתייך לדת מסוימת. מקובל לצרף לכך גם היעדרה של דת כלשהי הנחשבת כדת רשמית של המדינה. במדינות דמוקרטיות רבות, רבים רואים ברמה מסוימת של סטייה מעיקרון זה, בייחוד בהכרזת דת מסוימת כדת רשמית, עניין לגיטימי, בו המדינה יכולה עדיין להיחשב דמוקרטית, שכן פעמים רבות התרבות מבוססת על עקרונות דתיים מן העבר. עקרון שלטון החוק שלטון חוק קיים במשטרים דמוקרטיים ודיקטטוריים כאחת. למונח ישנם מספר מובנים שונים. על פי המובן הפורמלי והאינסטרומנטלי של שלטון החוק, שבו תומך יוסף רז, שלטון החוק הוא עיקרון שמאפשר שהחוק יפעל באופן מיטבי, כלומר שהחוק יוכל לכוון את התנהגותם של האזרחים, שחייבים לציית לו. לשם כך על החוק להיות בהיר, פומבי ובעל יציבות יחסית. לפי גישה זו, אין קשר ממשי בין עקרון שלטון החוק לבין המנגנון הדמוקרטי או זכויות אדם. לפי המובן המהותי לשלטון החוק, שבו תומכים חיים כהן, יצחק זמיר, אהרון ברק ואחרים שלטון החוק הוא עיקרון המאפיין דווקא משטרים דמוקרטיים, והוא כולל הגנה על זכויות האדם והאזרח ועל אינטרסים חברתיים חיוניים. המחלוקת בין גישות אלו באה לידי ביטוי בנוגע לעקרון השוויון: התפיסה של שלטון החוק כעיקרון מהותי שוללת אפשרות של אפליה או הבדלי מעמדות מכוח החוק. לעומת זאת, התפיסה של שלטון החוק ככלי לאפקטיביות של החוק לא שוללת אפליה מוסדית מכוח עקרון שלטון החוק כשלעצמו, כל זמן שמדובר בחוק פומבי ויציב שלא ניתן להחלה רטרואקטיבית. חוקה החוקה מגדירה את מבנה השלטון ובעיקר מגבילה את כוחו. גם במדינות שאין להן למעשה חוקה, כמו הממלכה המאוחדת, קיימת "חוקה בלתי כתובה", כללים המקובעים בהסכמה כללית או בחוקים רגילים, שמבחינת תוכנם הם בעלי ערך קונסטיטוציוני. ישראל מצויה במצב ביניים מבחינה זו, מאחר שמעמדו של חוק יסוד בה עולה על זה של חוק רגיל, אך נמוך מזה של חוקה. גם בימים שקדמו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נהג בית המשפט העליון לעיתים להגן על זכויות האדם באמצעות מה שכונה בידי שופטיו: "החוקים שאינם כתובים עלי ספר". עקרון הגבלת השלטון במשטר דמוקרטי מתקיים עקרון הגבלת השלטון. מטרת העיקרון למנוע עריצות ושרירותית מצד השלטון, שעלולה לבוא לידי ביטוי בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, בפגיעה במיעוטים, ואפילו בפגיעה בעצם הדמוקרטיה על ידי ביטול הבחירות וכיוצ"ב (כפי שעשה המשטר הנאצי שנבחר בבחירות דמוקרטיות). עיקרון זה מתבטא במנגנוני פיקוח וביקורת שונים, שמטרתם לפקח על השלטון ולמנוע ניצול לרעה של כוחו. מנגנוני הפיקוח מתחלקים למנגנוני פיקוח פורמליים ובלתי פורמליים. בין מנגנוני הביקורת הפורמליים נמצאים בית הנבחרים ובעיקר האופוזיציה, מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור ובית המשפט העליון, שכוחו נגזר מהחוקה והוא כפוף לה. לכל אחד ממנגנוני פיקוח אלה ישנו תפקיד מסוים שמטרתו לפקח בדרך כלשהי על השלטון, ולמנוע ניצול לרעה של כוחו. בנוסף למנגנוני פיקוח אלה, מצטרפים גם מנגנוני ביקורת בלתי פורמליים, שמבקרים את הממשלה באופן חיצוני, שתפקידם כ"מפקחים" במירכאות אינו מוגדר כחוק, והם אינם נמצאים בשליטה או במימון של המדינה. בין מנגנוני פיקוח אלה נמצאים התקשורת, עמותות ציבוריות ודעת הקהל. עקרון הפרדת רשויות יישום עקרון הפרדת הרשויות משמש לשמירה על איזון הכוח בין רשויות השלטון השונות, הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. בנוסף, יש סמכות אוטונומית לשלטון המקומי. בדמוקרטיה פרלמנטרית, עקרון ההפרדה בין הרשות המבצעת למחוקקת מיטשטש, כיוון שהרשות המבצעת תלויה באמון הרשות המחוקקת, באופן שמשפיע על הפעילות הפרלמנטרית של חברי הממשלה שהם חברי הפרלמנט בעצמם. חילופי שלטון במשטר דמוקרטי חייבת להיות אפשרות לחילופי שלטון באמצעות בחירות. עצם קיומה של אפשרות זו, מקטין את החשש לעריצות שלטונית, שכן השלטון תלוי כל העת בבוחריו שבתמיכת קולותיהם הוא מקווה לחזור ולהיבחר. ברוב המשטרים הדמוקרטים, מתבצעים מדי פעם חילופי שלטון בין הדמוקרטים לרפובליקנים וכו', כך אף מפלגה לא יכולה לצבור כוח רב מדי בזמן המוגבל בו היא בשלטון. במשטרים נשיאותיים נשיא אינו יכול לכהן יותר משתי קדנציות, מחשש שהוא יצבור כוח רב מדי, שעלול להביא לעריצות שלטונית. השימוש במילה דמוקרטיה במשך המאה ה-20 ואילך הפכו המילה דמוקרטיה ונגזרותיה הדקדוקיות נפוצות מאוד בשיח הפוליטי במדינות שונות בעולם וגם במערכת היחסים הבינלאומיים, לעיתים למטרות שונות. שימוש לשוני נפוץ זה, בנוסף להתגברות התודעה הדמוקרטית אצל אזרחים, תחילה בעיקר בעולם המערבי ואחרי כן במדינות נוספות, יצרו למילה "דמוקרטיה" ונגזרותיה תווית של מכובדות, לעיתים תוך שימוש במושג זה או מושגים נגזרים (כגון "זכויות האדם") גם על–ידי משטרים דיקטטוריים למיניהם, או על ידי תנועות ומפלגות בעלות אופי אנטי-דמוקרטי. כפי שציין יעקב טלמון, לעיתים קרובות מובילות תנועות הדוגלות בדמוקרטיה, אך משוכנעות ללא עוררין בצדקתם המוחלטת של רעיונותיהן, להתנהגות שאינה דמוקרטית. את תופעה זו כינה בשם דמוקרטיה טוטליטרית. השימוש הרב במילה דמוקרטיה והתגברות התודעה הדמוקרטית יצרו גם צורך מסוים לענות על השאלה "מיהו דמוקרטי?" או "מהו דמוקרטי?" לגבי אנשים פרטיים, תנועות, מפלגות, מדינות ואף מוסדות וארגונים בינלאומיים. גם בנושא זה חלוקות הדעות בין האנשים, אולם על מנת שמדינה תוגדר כדמוקרטית, למצער על ידי תושביה, חשוב שתשרור בקרב התושבים הרגשה כללית כי מדינתם נוטה, באופן עקרוני, להיות דמוקרטית ושואפת לכך - מה שמתבטא לפעמים במשפט הנפוץ בפי האזרחים:"זאת מדינה דמוקרטית". דומה גם, כי לפחות עבור רוב האנשים, קיומן של בחירות וזכות ההצבעה וההתמודדות הוא תנאי ראשוני, אם כי לא בהכרח מספיק להגדרת המדינה כדמוקרטית. קיימים אף גופים בינלאומיים שונים, אשר עוסקים במדידת הדמוקרטיה במדינות העולם לפי מדדים שהגדרתם אובייקטיבית. לגבי אנשים ומפלגות, נראה כי ההגדרה המקובלת ביותר להיותם של אדם או תנועה פוליטית דמוקרטיים, היא היעדר נכונות לנקוט אמצעים הנחשבים כפסולים במדינות דמוקרטיות (כגון שקרים והשמצות, בעיקר ברמות חומרה מסוימות, אלימות ומקורות מימון בלתי תקינים) ללא קשר למטרות וכן מטרות שעומדות במסגרת מאפייני הדמוקרטיה, או שאינן נחשבות, בפני עצמן או במצטבר, כחריגה ניכרת מדי ממאפייני הדמוקרטיה. בין מדינות שונות, כמו גם בין אנשים שונים באותה מדינה, ייתכנו סדרי עדיפויות שונים בין מאפיינים דמוקרטיים שונים, ולצד זאת מקובל בקרב מדינות דמוקרטיות שונות, כי סטייה ממאפיינים מסוימים ייחשבו חריגה חמורה מהדמוקרטיה ואילו במאפיינים אחרים ישנה חריגה "מותרת". דילמות וקשיים בדמוקרטיה במדינות לא דמוקרטיות אין השליט או רשויות המדינה חשים מחויבים למאפיינים אלו, כולם או חלקם. מתחים ביניהם יתעוררו רק לעיתים רחוקות. במדינות דמוקרטיות, לעומת זאת, הניגודים בין מאפייני הדמוקרטיה צפויים לעורר התחבטויות בבחירת אמצעים להשגת מטרות ובשאלות ערכיות. בין הקונפליקטים האפשריים: המידה שבה ניתנת לשלטון הרשות לנקוט ביד תקיפה למען ביטחון האומה, כנגד טרור או כנגד ניסיונות חתירה מבפנים נגד יציבותה של המדינה או ערכים מסוימים. זוהי דילמת הדמוקרטיה המתגוננת. השאלה באילו מקרים אין לקבל הכרעת רוב כאשר זו מתנגשת עם ערכים אחרים (בעיקר זכויות הפרט). תופעת הדמוקרטיה הטוטליטרית אשר בה יומרות דמוקרטיות, לפחות כלפי חוץ, מביאה ליצירת תופעות לא דמוקרטיות ואף אנטי דמוקרטיות. מידת הענישה הראויה למי שעברו על חוק זה או אחר - המתח בין הצורך להגן על זכויות הרבים לבין הרצון להימנע מפגיעה קשה מדי בזכויות היחיד, אף אם עבר על חוקי החברה. המתח המסוים שקיים לעיתים בין החוק עצמו לבין ערכים ליברליים, שלעיתים ניתן למצוא אותם בחוק רק במרומז, במקרה הטוב. במקרים רבים מבכרת הרשות השופטת את האחרונים. כך, למשל, החליט בית המשפט העליון של ארצות הברית להתיר הפלות, אף שאין להיתר זה בסיס של ממש בלשונה של החוקה כפי שהיא. היעדר הומוגניות באוכלוסייה עלול להציב אתגרים קשים בפני הדמוקרטיה. אפשר שהרצון לשמור על מאזן כוחות בין קבוצות שונות יהיה כרוך בפגיעה בעקרונות דמוקרטיים (למשל בשוויון בין קולות מצביעים מקבוצות שונות). במקרים מסוימים עלול חוסר ההומוגניות לסכן את יציבותה של המערכת הפוליטית כולה, עד כדי מלחמת אזרחים. דמוקרטיות מול אוטוריטאריות דמוקרטיה היא שיטת ממשל בה לאזרחים היכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם באמצעות: הצבעה, השתתפות בדיונים או בדרכים ממוסדות אחרות. יכולת ההשפעה של האזרחים אמורה להיות בלתי תלויה במוצא, מעמד חברתי, מין, גזע, דת וכיוצא באלה. משטר אוטוריטרי לא יכול להיות דמוקרטי ומתאפיין בפיקוח חברתי הדוק וציפייה מצד האוכלוסייה לציות למשטר, תוך שימוש לעיתים קרובות באמצעים מדכאים. במשטרים אלה קיימת בדרך כלל היררכיה שלטונית וחברתית ברורה. במשטר זה לא קיימים איזונים ובלמים של מוסדות השלטון בדר"כ וכמו כן לא קיימת מערכת של מתן לגיטימציה לשלטון על ידי בחירות חופשיות. כמו כן זכויות האדם מוגבלות במשטר זה יחד עם הגבלות נרחבות על חופש הביטוי וההתארגנות. נקודות השקפה על הדמוקרטיה ג'יימס מדיסון, מאבות החוקה האמריקאית, סבר כי "דמוקרטיה" מהווה "שלטון הרוב" ואינה כוללת הגנה על זכויות הקניין ועל על הזכות לחיים של הפרט. כפועל יוצא גם מדיסון המליץ ליצור משטר מעורב, שלצד העקרונות הדמוקרטיים יכלול גם עקרונות שאינם דמוקרטיים אך חיוניים כדי למניעת הפיכת המדינה "זירות לסערה ולמדון". במאה ה-19 ביקר אלכסיס דה טוקוויל את הדמוקרטיה על כך שהיא כופה על היחיד דעה מבלי שהיחיד יחקור בעצמו: בספרו המדינה ביקר אפלטון את הדמוקרטיה בכללותה. דוגמה לכך, היא ביקורתו על "האדם הדמוקרטי": כך כתב גם דה טוקוויל ברשמיו מביקורו באמריקה: בימי מלחמת האזרחים האמריקאית, נקודת מבחן עבור הדמוקרטיה, טען אברהם לינקולן בנאום גטיסברג כי הדמוקרטיה היא: "שלטון העם, על ידי העם, למען העם". במחציתה הראשונה של המאה ה-20, כאשר הדמוקרטיה אותגרה על ידי אלטרנטיבות בהן הקומוניזם והפשיזם, עמד וינסטון צ'רצ'יל בנימה סרקסטית על הערכת טיבה של הדמוקרטיה: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו". בימי המלחמה הקרה, בהן הדמוקרטיה הליברלית התמודדה על מעמדה מול הקומוניזם, פיארו רבים מנשיאי ארצות הברית את ערכי הדמוקרטיה, למשל, עם נאומו, אני ברלינאי, של ג'ון קנדי, בו התבטא "לחירות יש מגרעות רבות והדמוקרטיה שלנו אינה מושלמת, אבל מעולם לא נדרשנו לבנות חומה על מנת למנוע מאזרחינו לברוח". בהמשך התבטא רונלד רייגן, "דמוקרטיה היא דבר שראוי למות למענו, מכיוון שזו שיטת הממשל המכובדת באופן העמוק ביותר, מבין אלו שעיצב האדם", וכן נהג להקריא בדיחות שהדגישו את עליונתה של הדמוקרטיה הליברלית על פני הקומוניזם. לדעת הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, הגדרת הדמוקרטיה כ"שלטון הרוב" מחמיצה את המהות של השיטה: ראו גם תאוריית פרסת הסוס היסטוריה של הדמוקרטיה המדינה (דיאלוג אפלטוני) דמוקרטיה ליברלית דמוקרטיה מתגוננת דמוקרטיה נשיאותית ממשלה עולמית תרבות פוליטית דמוקרטיה פרלמנטרית מדד הדמוקרטיה דו"ח חירות בעולם דמוקרטיה אליטרית עריצות הרוב קלפטוקרטיה דמוקרטיה מוסלמית סוציאליזם משחק שיתופי גירעון דמוקרטי דמוקרטיזציה יום הדמוקרטיה הבינלאומי ממשל לקריאה נוספת אלכסיס דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, 1840. יונתן שפירא, הדמוקרטיה בישראל, הוצאת מסדה, 1977. אפרים דוד, הדמוקרטיה הקלאסית, 2004. ניתוח של הדמוקרטיה ביוון הקלאסית עם השוואות לדמוקרטיה בת ימינו. הנס קלזן, על מהותה וערכה של הדמוקרטיה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2005. רוברט א. דאהל, על הדמוקרטיה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. נורברטו בוביו, עתיד הדמוקרטיה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. אמנון שפירא דמוקרטיה ראשונית במקרא יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים, ספריית הילל בן חיים הוצאת הקיבוץ המאוחד תשס"ט. אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו, הוצאת שוקן, 2015, עמ' 42–78. קישורים חיצוניים דמוקרטיה קלאסית ודמוקרטיה מודרנית - הרצאה מצולמת מאת פרופסור אפרים דוד מאוניברסיטת חיפה יפתח אלעזר, "האמת היא שהדמוקרטיה מפחידה", באתר העוקץ, 2 ביולי 2012 בין השורות: דמוקרטיה, תוכנית אירוח העוסקת במושגי יסוד בדמוקרטיה, הטלוויזיה החינוכית הישראלית מבוא לדמוקרטיה, סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל | עמיחי כהן, יסודות הדמוקרטיה | עמיחי כהן, דמוקרטיה ובית המשפט | תמר הרמן, האזרחים בדמוקרטיה |עידית שפרן-גיטלמן, דמוקרטיה מאותגרת ביטחונית | יובל שני, דמוקרטיה בשעת משבר | מרדכי קרמניצר, דמוקרטיה ופופוליזם | ידידה שטרן, דמוקרטיה ורב-תרבותיות | גידי רהט, תהפוכות הדמוקרטיה - מפוליטיקה מפלגתית לפוליטיקה אישית | תהילה שוורץ-אלטשולר, דמוקרטיה בעידן המידע והטכנולוגיה | תמי הופמן, חינוך לערכים דמוקרטיים | מנחה ליעד מודריק, עורכת ראשית מאיה גייר, בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה, ינואר 2021 מהי דמוקרטיה - פודקאסט, פרק בפודקאסט קולות של רוח (גל"צ) בהגשת ליאור טל שדה על מרכיבי הדמוקרטיה בכלל ואתגרי הדמוקרטיה הישראלית בפרט, אוגוסט 19 . ניתוח סקר שנעשה מזה שנים רבות, המודד את האופן בו ישראלים מתייחסים לדמוקרטיה, ומשווה בין מדינת ישראל לבין דמוקרטיות אחרות בעולם. עריצות - סרט חינוכי (לצפייה או להורדה) משנת 1946, העוסק בהבדלים בין דמוקרטיה לעריצות, על פי מדדים שונים, וביסודות הדמוקרטיה האמריקאית מחברים דמוקרטיה לחיים, הפודקאסט של המכון הדמוקרטי הערות שוליים ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר שיטות ממשל

דֵּמוֹקְרַטְיָה (ביוונית: Δημοκρατία, שלטון העם [δήμος "דמוס" עם, κράτος "קרטוס" שלטון]) היא שיטת ממשל בה רצונם של האזרחים בא לידי ביטוי בדרך של הצבעה. לאזרחי מדינה דמוקרטית זכות חוקית להשפיע על המדיניות הציבורית. לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הצבעה בבחירות או במשאלי עם, השתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, התמודדות בבחירות או הצטרפות אל מפלגה המתמודדת בהן. ההחלטות מתקבלות לפי דעת הרוב. דמוקרטיות בנות ימינו מעניקות משקל משמעותי גם לעקרונות שמבססים את יכולת האזרח לממש זכות זו, ובהם שמירת זכויות אדם כמו הזכות לחירות, חופש הביטוי, חופש התאגדות, זכות הקניין וחופש התנועה.מרבית המדינות הדמוקרטיות המודרניות משתדלות לאפשר השפעה שלטונית שווה של כלל האזרחים, בלא תלות במוצא וגזע, מעמד חברתי וכלכלי, דת, מין ומגדר.שיטות דמוקרטיהבדמוקרטיה ישירה כל אזרח בעל זכות הצבעה יכול להשתתף ולהצביע בכל דיון המתנהל על כל החלטה שלטונית (למעט החלטות יוצאות דופן כמו אלה הקשורות בסודות צבאיים). סוג כזה של דמוקרטיה קל יותר לביצוע במדינה בעלת אזרחים מעטים, שכן דיון עם מיליוני דוברים והצבעה עם מיליוני מצביעים על כל סוגיה וסוגיה הוא דבר קשה לביצוע לאור הקושי הטכני, ואף בעייתי מכיוון שרוב האזרחים בעלי זכות ההצבעה חסרים את הידע והמקצועיות הדרושים לצורך קבלת החלטות בעלות השפעה ומשמעויות כה רבות. סוג כזה של דמוקרטיה היה מקובל בפוליס, ערי-מדינה ביוון העתיקה. סממן דמוקרטי נוסף שהיה בפוליס ואינו אפשרי במדינות דמוקרטיות גדולות יותר הוא תורנות של כלל האזרחים במילוי תפקידי הפקידות הממלכתיים. ישנן מדינות שמרבות בקיום משאלי עם כאמצעי לביטוי של דמוקרטיה ישירה. כיום נהוגה שיטה הדומה לדמוקרטיה ישירה רק בשני קנטונים של שווייץ: גלרוס ואפנצל אינר-רודן. שווייץ היא אחת המדינות המודרניות הידועה בשימוש בכלים המקושרים לדמוקרטיה ישירה. מ-1884 ועד 2005 נערכו בשווייץ 533 משאלי עם. בין הנושאים שעלו ניתן למצוא חוקים רבים בנושא הגבלת כניסת זרים למדינה, חוקי עבודה, הצטרפות לאיחוד האירופאי ועוד. גם בארצות הברית ישנן מדינות הידועות בתדירות בה נערכים בהן משאלי עם בצורות שונות.בדמוקרטיה ייצוגית, שהיא השיטה הדמוקרטית המקובלת בעולם המודרני, נבחרים נציגי הציבור בבחירות כלליות, חופשיות, שוויוניות, חשאיות ובלתי תלויות. זאת כדי ליישם את המדיניות השלטונית עבורה נבחרו. במקומות מסוימים, כגון שווייץ וחלק מהמדינות בארצות הברית מקובלת שיטה מעורבת שבה נבחרים נציגים, אך מתקיימים גם משאלי עם באופן תדיר בנוגע לענייני ציבור שונים. המדינה הדמוקרטית היא לרוב רפובליקה, אך קיימות גם מונרכיות דמוקרטיות, שבהן סמכותו של המלך היא סמלית בלבד, כמו בממלכה המאוחדת, הולנד, בלגיה וקנדה.דמוקרטיה אל-זמנית או דמוקרטיה המשכית היא שיטה שבה ישנו משקל משמעותי להחלטות שהתקבלו בעבר ברוב, כך שהחוק הגובר הוא החוק שאושרר לאורך התקופה הארוכה ביותר. מונח זה מתייחס בדרך כלל לחוקי יסוד ולא לרוב החוקים. שיטת משטר זו נחשבת לשמרנית על אף שאיננה ידועה כשכיחה בימים עברו.המונח דמוקרטיה עממית, בניגוד לשמו, לא מתייחס למדינות בעלות משטר דמוקרטי, אלא למדינות קומוניסטיות. זאת בהתאם לטענה שהמפלגה הקומוניסטית השלטת, מייצגת את האינטרסים של השכבות הרחבות בציבור. למעשה, הן אינן נחשבות דמוקרטיות, כיוון שהממשל בהן אינו נבחר, ולא מתקיימים בהן כל המנגנונים של שלטון דמוקרטי. בנוסף, במדינות אלה חלק מזכויות האזרח, הנחשבות בסיס המשטר הדמוקרטי, מוגבלות במידה רבה.היסטוריה של הדמוקרטיהדמוקרטיה בעולם העתיקהדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנים אחרי שנת 500 לפנה"ס, נשלטה העיר היוונית על ידי אספה כללית של האזרחים הזכרים. זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה במובנה המודרנית משום שכדי להיחשב אזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה, כך שזכות ההשתתפות וההצבעה הוגבלה למיעוט מתוך אוכלוסיית הפוליס. הדמוקרטיה היוונית הייתה ישירה - רוב ההחלטות היו מתקבלות באספה עצמה, (שכללה כ-3,000 איש) ולא דרך באי כוח נבחרים. תפקידים מסוימים כן הוטלו על נציגי ציבור, אך רק מיעוטם של אלו היו נבחרים - רובם נקבעו בהטלת גורל. באתונה כובד חופש הביטוי של האזרחים (ועל כן התפתחה שם הרטוריקה ולצידה גם הדמגוגיה) והשוויון ביניהם. אומנם התקיים בה מנגנון כמו ה"אוסטרקיסמוס", שאפשר גירושם של אזרחים מהעיר לעשר שנים, אם רוב האזרחים הצביעו על כך בהצבעה חשאית, ויש הרואים בקיומו עדות להיעדר הגנה על המיעוט בדמוקרטיה האתונאית, אולם הפעלתו לא הייתה שכיחה.ברומא העתיקה התקיימה רפובליקה בין השנים 49-509 לפנה"ס, עד שבוטלה למעשה אבל לא להלכה על ידי יוליוס קיסר. אף על פי שכל העם היה זה שבחר את המגיסטראטות באספת הקנטוריות בפועל כמעט כל ההצבעות היו החלטות של המעמדות הגבוהים בעלי הרכוש הרב כתוצאה מהמבנה הטימוקרטי של האספה ושיטת ההצבעה בה, בנוסף לכך הזכות להיבחר למגיסטראטות הייתה מוגבלת לשכבה קטנה של אצולה, הנוביליטאס, אף על פי שבאופן רשמי כל אזרח רומאי היה יכול להתמודד.הדמוקרטיה המודרניתעל פי סמואל הנטינגטון, ניתן להסתכל על התפשטותה והתפתחותה של הדמוקרטיה המודרנית כמספר גלים של דמוקרטיזציה. כל גל מתחיל בעלייה הדרגתית בדמוקרטיזציה העולמית שמגיעה לשיא מסוים, שאחריו נסיגה מסוימת של המגמה.הגל הראשון של הדמוקרטיה, על פי הנטינגטון, החל משנת 1828 ונמשך עד שנת 1926. גל זה היה איטי לעומת אלו שיבואו אחריו ובמהלכו היו תהליכים מתמשכים של הרחבת זכות הבחירה, שהחלה להיכנס לתוקף בכמה מדינות. בראשיתה זכות הבחירה הייתה רלוונטית רק למיעוט קטן של גברים בעלי מעמד. במהלך הגל הראשון נמתח בהדרגה הרף המאפשר זכות בחירה, בין השאר בזכות המאבק הסופרג'יסטי בבריטניה ובארצות הברית שבסופו הוענקה זכות בחירה לנשים, עד שבסוף הגל הראשון במספר מדינות כבר הייתה זכות בחירה לכלל האזרחים.הגל השני החל אחרי מלחמת העולם השנייה וניצחון של בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות. במהלך אותה תקופה גם נחקק בארצות הברית חוק זכות ההצבעה (1965), אשר מטרתו היתה לתת כלים לאכיפת איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי. החוק הועבר בקונגרס למחרת סיומה של צעדת מחאה בת ארבעה ימים בהנהגת מרטין לותר קינג ו-25,000 צועדים מסלמה (Selma) למונטגומרי. הגל השלישי החל בשנות ה-70 בדרום אירופה, המשיך לאמריקה הדרומית וחלק ממדינות אסיה ואפריקה, והגיע לשיאו בדמוקרטיזציה של המדינות הקומוניסטיות לשעבר בגוש הסובייטי.לאחר כל אחד משני הגלים הראשונים היה גל-נגדי ובו חלק מהמדינות שהפכו לדמוקרטיות בגל הקודם חזרו למשטר דיקטטורי. בדרך כלל חזרה זו ממשטר דמוקרטי לדיקטטורי מתבצעת באחת משני אופנים - או הפיכה צבאית בה הודחו מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי, או שינוי משטר שבוצע על ידי מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי והשתמשו בכוח השלטון שבידם כדי לשנות את המשטר לדיקטטורי, בדרך כלל תחת הכרזה על מצב חירום או על צורך צבאי לאומי. בכל אחד משני הגל-הנגדיים שהיו במאה ה-20 הייתה צורת שלטון חדשנית שקראה תיגר על הדמוקרטיה. בסוף הגל הראשון היה זה הפשיזם, ובסוף הגל השני היה זה מודל של סמכותנות ביורוקרטית שהושפע מהקומוניזם.הדמוקרטיה בגלגולה המודרני פירוש המילה דמוקרטיה הוא "שלטון העם", אך כיום מבטאת המילה משמעויות נוספות, ויש המפרשים את המילה הזאת כדמוקרטיה ליברלית, המבטיחה לאזרח זכויות מסוימות, כגון חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש התאגדות. בכך נוספה למילה משמעות אפשרית נוספת שלא הייתה לה בדמוקרטיה האתונאית הקדומה.בדמוקרטיה המודרנית יכול הציבור להחליף ממשלות ללא צורך לשנות את ההסדרים החוקיים העומדים בבסיס מערכת השלטון. כך מוקטנים למינימום אי-הוודאות הפוליטית והעדר היציבות, ומובטח שלציבור תהיה הזכות לשוב בו מבחירתו, אם ימצא זאת לנכון. בנוסף מגנים הסדרים חוקיים אלו על המיעוט, ומבטיחים שגם אם הרוב יהיה עוין לו, יכולתו לפגוע בו תוגבל.את הרציונל של הדמוקרטיה המודרנית ניתן לתמצת במילים: "השלטון לרוב, הזכויות לכול". הדעות חלוקות בנוגע ליכולתן של מדינות דמוקרטיות מודרניות להשיג את האידיאל הזה.בנוסף להיותה שיטת משטר יש הרואים בדמוקרטיה דרך חיים שמשמעותה שכל אדם המאמין בדמוקרטיה יפעל מתוך מטרה ליצור עולם שבו כל אדם ישפיע מתוך בחירה בכך על החברה שבה הוא חי בצורה יומיומית ובעצם התנהגותו יקיים את ערכי הדמוקרטיה (שוויון ועוד מספר זכויות הרשומות למעלה).ישנן הגדרות שונות לדמוקרטיה, ומגוון צורות, כשכל צורת שלטון מדגישה היבט ועיקרון אחר. אולם ניתן למנות מספר עקרונות המשותפים לכל הדמוקרטיות המערביות: שלטון העם, פלורליזם, עקרון הכרעת הרוב, זכויות האדם והאזרח ושמירה על זכויות המיעוט, הגבלת השלטון, שלטון החוק ושוויון בפני החוק, הפרדת רשויות, חופש הביטוי וחופש העיתונות, וחילופי שלטון (בחירות).בדמוקרטיה מודרנית יש מנעד רחב ביחס לתפיסת תפקיד המדינה כמדינת רווחה, המעניקה זכויות סוציאליות. הדעות חלוקת ביחס למידת אחריותו של השלטון על רמת החיים של כלל האזרחים ומכך נגזרים סוגי מדיניות כלכלית-חברתית שונים: ליברלית או סוציאל-דמוקרטית.עקרונות הדמוקרטיה המודלים הדמוקרטיים בעת המודרנית התגבשו והתחדדו בהתבסס על מספר עקרונות.עקרון שלטון העםבין האמצעים לקיים את עקרון שלטון העם: בחירות הוגנות חופשיות וחשאיות, שבהן לכל אדם קול שווה. ברור שבחירות אלו הן התנאי העיקרי לקיומה של דמוקרטיה, אבל בניגוד למה שעלולים לחשוב, הן רחוקות מלהיות התנאי היחיד. בחירות נערכו במדינות טוטליטריות רבות, אך ההפחדה, הגבלת הביטוי והעדר החשאיות שהתלוו אליהן הפכו אותן לריקות מתוכן. המונח בחירות מתייחס לבחירות לפרלמנט, ובמשטר נשיאותי בו נבחר ראש הרשות המבצעת באופן ישיר על ידי האזרחים מתייחס מונח זה גם לבחירת האדם שיכהן בתפקיד זה. הבחירות חייבות להיערך תדיר, בדרך כלל כל ארבע או חמש שנים. משרת הנשיא בצרפת הייתה יוצאת דופן באורכה - הנשיא שם נהג להיבחר לתקופה של שבע שנים. זכות הצבעה לכל האזרחים הבוגרים. בתחילת המאה ה-20 הייתה שלילת זכות הצבעה מנשים בגדר מוסכמה, ואף ביישוב העברי בארץ ישראל התנהל מאבק עיקש על כך בין ראשי החרדים להנהגה החילונית. כיום, זכותה של אישה להצביע מקובלת על הכול במדינות דמוקרטיות. גם ממיעוטים נמנעה האפשרות להצביע. בארצות-הברית, למשל, התקשו השחורים לקבל זכות הצבעה ואף על פי שאחרי מלחמת האזרחים באמצע המאה התשע עשרה הוענקה להם זכות כזו, היא נשללה בפועל באמצעות "חוקי ג'ים קרואו (Jim Crow laws)" עד שנות השישים של המאה העשרים. גיל ההצבעה המינימלי המקובל הוא בדרך כלל 18, אם כי טווח הגילים עשוי לנוע במדינות שונות בין 15 ל-21. זכות להתמודד. הזכות להתמודד אלמנטרית כמעט כמו הזכות להצביע, אך בה יש בדרך כלל יותר חריגים. לעיתים יש ערכים שגוברים על הזכות להתמודד, למשל הרצון שהצבא לא יהיה פוליטי. לכן בישראל מנועים אנשי צבא מלהתמודד בבחירות, ואף נדרשת תקופת צינון מרגע פרישתם ועד הצגת מועמדותם. דוגמה לחשיבות הזכות להציג מועמדות נותנת איראן. שם התקיימו מערכות בחירות שהן הוגנות למדי כשלעצמן, אך העוקץ ניטל מהן, משום שהזכות להתמודד ניתנת רק למעטים העוברים את אישורה של ההנהגה הרוחנית. אמנם במערכת הבחירות של 2011 נטען שגם הבחירות זויפו. דוגמה מיוחדת למדינה הנתפסת בעיני עצמה ובעיני העולם כדמוקרטית, ועם זאת יש בה הגבלה על הזכות להיבחר לפרלמנט היא אירלנד, בה מחויבים, בין השאר, נבחרי הפרלמנט לגלות בקיאות בספרות והיסטוריה אירית.עקרון הכרעת הרובעקרון הכרעת הרוב קשור לעקרון שלטון העם והפלורליזם. על פיו החלטות מתקבלות על ידי הרוב בלבד, והן מחייבות את הציבור כולו. הכרעת הרוב באה לידי ביטוי בבחירות, בהצבעות בפרלמנט ובממשלה ובפסיקות של בית המשפט.בדמוקרטיה מודרנית להכרעת רוב יש צורך בשני תנאים הכרחיים:א. תנאי פורמלי: ההחלטה מתקבלת על-ידי רוב הקולות של המצביעים.ב. תנאי מהותי: החלטת הרוב לא תפגע בזכויות של המיעוט ובעקרונות הדמוקרטיה האחרים.עקרון הכרעת הרוב מחייב את כלל האזרחים במדינה – הרוב והמיעוט כאחד, והוא גם משקף את עקרון ההסכמיות במדינה הדמוקרטית.הסיבות בשלהן נדרשת במשטר דמוקרטי הכרעת הרוב הן: אחידות דעים לא תיתכן, והכרעת המיעוט מנוגדת להיגיון, לפיכך רק הכרעת הרוב יכולה להתקבל כדי למנוע אנרכיה. החלטת הרוב הכי קרובה להחלטת העם, כי מספרית הרוב קרוב יותר לסך כל האזרחים שמרכיבים את העם. החלטת הרוב תורמת ליציבות השלטון הדמוקרטי, שכן הרוב תומך בתוצאה.השלטון במדינה בה מסתפקים בתנאי הפורמלי מכונה "דמוקרטיה פורמלית" או דמוקרטיה תהליכית, בעוד שלטון בו מתקיים התנאי המהותי מכונה דמוקרטיה מהותית.עקרון הסובלנותעקרון הסובלנות מבטא את הנכונות של כל פרט לקבל את האחר ואת השונה ממנו ולנהוג בכבוד כלפי כל אדם או כלפי כל קבוצה השונים במראה פניהם, במינם, בדתם, באמונתם ובהשקפתם. יש לנהוג כלפיהם בכבוד גם אם דעותיהם ואמונותיהם שונות וגם אם הם שונים מבחינה תרבותית, לאומית, מינית, או דתית.עקרון זכויות אדם ואזרחבין האמצעים לקיים את עקרון זכויות האדם והאזרח: חופש הביטוי. בלי שיינתן החופש להתבטא ולהשפיע, אין בבחירות טעם. ניתן לראות את התגשמות החלטת הרוב כמימוש אמיתי של דמוקרטיה, רק אם למיעוט ניתנה ההזדמנות להשיג תמיכה לדעותיו. בסינגפור מתקיימות בחירות, והאופוזיציה אף זוכה בהן בדרך כלל לשליש מן הקולות, אך חופש הביטוי בה מוגבל כל כך, שקשה לראות בה דמוקרטיה אמיתית. החופש להתארגן. מבלי שיוכלו יחידים להתארגן למפלגות, יכולתם לפעול פוליטית תוגבל מאוד. אומנם גם בישראל יש בידי הרשויות להוציא מפלגה מחוץ לחוק במקרים קיצוניים (למשל במקרה של תנועת כ"ך), אך השימוש ביכולת זו מוגבל ביותר. בעלות על קניין והזכות לממשה ברכישה או מכירה, היא אחד הביטויים העיקריים של חירות הפרט המוגנים על ידי החוק בדמוקרטיה. חופש דת ופולחן. החופש של אדם לקיים את מצוות הדת או להכריז על השתייכותו לדת היא זכות, שבמדינות דמוקרטיות בימינו לא יעלה כמעט על הדעת לבטלה או להגבילה. דוגמה לכך היא שאסור להכריח יהודי לאכול בשר חזיר או כל מאכל לא כשר אחר בטקס לכבוד היבחרו לפרלמנט של מדינה נוצרית. לזכות זו ייתכנו גם חריגים אפשריים מסוימים רק בנסיבות קיצוניות ומיוחדות למדי, לדוגמה, איסור על קיום מנהגים דתיים מסוימים המלווים באכזריות בולטת. בנוסף, גם עקרון הפרדת דת ומדינה עלול לפגוע בזכות לקיים מצוות מסוימות. בצרפת, למשל, נאסר ב-2005 ללכת לבתי ספר עם לבוש דתי. חופש מדת. כאן, הכוונה היא לזכותו של אדם שלא לקיים את מצוות דתו, או פרשנות מחמירה שלהן, או שלא להתחייב להשתייך לדת מסוימת. מקובל לצרף לכך גם היעדרה של דת כלשהי הנחשבת כדת רשמית של המדינה. במדינות דמוקרטיות רבות, רבים רואים ברמה מסוימת של סטייה מעיקרון זה, בייחוד בהכרזת דת מסוימת כדת רשמית, עניין לגיטימי, בו המדינה יכולה עדיין להיחשב דמוקרטית, שכן פעמים רבות התרבות מבוססת על עקרונות דתיים מן העבר.עקרון שלטון החוקשלטון חוק קיים במשטרים דמוקרטיים ודיקטטוריים כאחת. למונח ישנם מספר מובנים שונים. על פי המובן הפורמלי והאינסטרומנטלי של שלטון החוק, שבו תומך יוסף רז, שלטון החוק הוא עיקרון שמאפשר שהחוק יפעל באופן מיטבי, כלומר שהחוק יוכל לכוון את התנהגותם של האזרחים, שחייבים לציית לו. לשם כך על החוק להיות בהיר, פומבי ובעל יציבות יחסית. לפי גישה זו, אין קשר ממשי בין עקרון שלטון החוק לבין המנגנון הדמוקרטי או זכויות אדם.לפי המובן המהותי לשלטון החוק, שבו תומכים חיים כהן, יצחק זמיר, אהרון ברק ואחרים שלטון החוק הוא עיקרון המאפיין דווקא משטרים דמוקרטיים, והוא כולל הגנה על זכויות האדם והאזרח ועל אינטרסים חברתיים חיוניים.המחלוקת בין גישות אלו באה לידי ביטוי בנוגע לעקרון השוויון: התפיסה של שלטון החוק כעיקרון מהותי שוללת אפשרות של אפליה או הבדלי מעמדות מכוח החוק. לעומת זאת, התפיסה של שלטון החוק ככלי לאפקטיביות של החוק לא שוללת אפליה מוסדית מכוח עקרון שלטון החוק כשלעצמו, כל זמן שמדובר בחוק פומבי ויציב שלא ניתן להחלה רטרואקטיבית.חוקההחוקה מגדירה את מבנה השלטון ובעיקר מגבילה את כוחו. גם במדינות שאין להן למעשה חוקה, כמו הממלכה המאוחדת, קיימת "חוקה בלתי כתובה", כללים המקובעים בהסכמה כללית או בחוקים רגילים, שמבחינת תוכנם הם בעלי ערך קונסטיטוציוני. ישראל מצויה במצב ביניים מבחינה זו, מאחר שמעמדו של חוק יסוד בה עולה על זה של חוק רגיל, אך נמוך מזה של חוקה. גם בימים שקדמו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נהג בית המשפט העליון לעיתים להגן על זכויות האדם באמצעות מה שכונה בידי שופטיו: "החוקים שאינם כתובים עלי ספר".עקרון הגבלת השלטוןבמשטר דמוקרטי מתקיים עקרון הגבלת השלטון. מטרת העיקרון למנוע עריצות ושרירותית מצד השלטון, שעלולה לבוא לידי ביטוי בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, בפגיעה במיעוטים, ואפילו בפגיעה בעצם הדמוקרטיה על ידי ביטול הבחירות וכיוצ"ב (כפי שעשה המשטר הנאצי שנבחר בבחירות דמוקרטיות).עיקרון זה מתבטא במנגנוני פיקוח וביקורת שונים, שמטרתם לפקח על השלטון ולמנוע ניצול לרעה של כוחו. מנגנוני הפיקוח מתחלקים למנגנוני פיקוח פורמליים ובלתי פורמליים. בין מנגנוני הביקורת הפורמליים נמצאים בית הנבחרים ובעיקר האופוזיציה, מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור ובית המשפט העליון, שכוחו נגזר מהחוקה והוא כפוף לה. לכל אחד ממנגנוני פיקוח אלה ישנו תפקיד מסוים שמטרתו לפקח בדרך כלשהי על השלטון, ולמנוע ניצול לרעה של כוחו.בנוסף למנגנוני פיקוח אלה, מצטרפים גם מנגנוני ביקורת בלתי פורמליים, שמבקרים את הממשלה באופן חיצוני, שתפקידם כ"מפקחים" במירכאות אינו מוגדר כחוק, והם אינם נמצאים בשליטה או במימון של המדינה. בין מנגנוני פיקוח אלה נמצאים התקשורת, עמותות ציבוריות ודעת הקהל.עקרון הפרדת רשויותיישום עקרון הפרדת הרשויות משמש לשמירה על איזון הכוח בין רשויות השלטון השונות, הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. בנוסף, יש סמכות אוטונומית לשלטון המקומי. בדמוקרטיה פרלמנטרית, עקרון ההפרדה בין הרשות המבצעת למחוקקת מיטשטש, כיוון שהרשות המבצעת תלויה באמון הרשות המחוקקת, באופן שמשפיע על הפעילות הפרלמנטרית של חברי הממשלה שהם חברי הפרלמנט בעצמם.חילופי שלטוןבמשטר דמוקרטי חייבת להיות אפשרות לחילופי שלטון באמצעות בחירות. עצם קיומה של אפשרות זו, מקטין את החשש לעריצות שלטונית, שכן השלטון תלוי כל העת בבוחריו שבתמיכת קולותיהם הוא מקווה לחזור ולהיבחר. ברוב המשטרים הדמוקרטים, מתבצעים מדי פעם חילופי שלטון בין הדמוקרטים לרפובליקנים וכו', כך אף מפלגה לא יכולה לצבור כוח רב מדי בזמן המוגבל בו היא בשלטון. במשטרים נשיאותיים נשיא אינו יכול לכהן יותר משתי קדנציות, מחשש שהוא יצבור כוח רב מדי, שעלול להביא לעריצות שלטונית.השימוש במילה דמוקרטיה במשך המאה ה-20 ואילך הפכו המילה דמוקרטיה ונגזרותיה הדקדוקיות נפוצות מאוד בשיח הפוליטי במדינות שונות בעולם וגם במערכת היחסים הבינלאומיים, לעיתים למטרות שונות.שימוש לשוני נפוץ זה, בנוסף להתגברות התודעה הדמוקרטית אצל אזרחים, תחילה בעיקר בעולם המערבי ואחרי כן במדינות נוספות, יצרו למילה "דמוקרטיה" ונגזרותיה תווית של מכובדות, לעיתים תוך שימוש במושג זה או מושגים נגזרים (כגון "זכויות האדם") גם על–ידי משטרים דיקטטוריים למיניהם, או על ידי תנועות ומפלגות בעלות אופי אנטי-דמוקרטי. כפי שציין יעקב טלמון, לעיתים קרובות מובילות תנועות הדוגלות בדמוקרטיה, אך משוכנעות ללא עוררין בצדקתם המוחלטת של רעיונותיהן, להתנהגות שאינה דמוקרטית. את תופעה זו כינה בשם דמוקרטיה טוטליטרית.השימוש הרב במילה דמוקרטיה והתגברות התודעה הדמוקרטית יצרו גם צורך מסוים לענות על השאלה "מיהו דמוקרטי?" או "מהו דמוקרטי?" לגבי אנשים פרטיים, תנועות, מפלגות, מדינות ואף מוסדות וארגונים בינלאומיים. גם בנושא זה חלוקות הדעות בין האנשים, אולם על מנת שמדינה תוגדר כדמוקרטית, למצער על ידי תושביה, חשוב שתשרור בקרב התושבים הרגשה כללית כי מדינתם נוטה, באופן עקרוני, להיות דמוקרטית ושואפת לכך - מה שמתבטא לפעמים במשפט הנפוץ בפי האזרחים:"זאת מדינה דמוקרטית". דומה גם, כי לפחות עבור רוב האנשים, קיומן של בחירות וזכות ההצבעה וההתמודדות הוא תנאי ראשוני, אם כי לא בהכרח מספיק להגדרת המדינה כדמוקרטית. קיימים אף גופים בינלאומיים שונים, אשר עוסקים במדידת הדמוקרטיה במדינות העולם לפי מדדים שהגדרתם אובייקטיבית.לגבי אנשים ומפלגות, נראה כי ההגדרה המקובלת ביותר להיותם של אדם או תנועה פוליטית דמוקרטיים, היא היעדר נכונות לנקוט אמצעים הנחשבים כפסולים במדינות דמוקרטיות (כגון שקרים והשמצות, בעיקר ברמות חומרה מסוימות, אלימות ומקורות מימון בלתי תקינים) ללא קשר למטרות וכן מטרות שעומדות במסגרת מאפייני הדמוקרטיה, או שאינן נחשבות, בפני עצמן או במצטבר, כחריגה ניכרת מדי ממאפייני הדמוקרטיה.בין מדינות שונות, כמו גם בין אנשים שונים באותה מדינה, ייתכנו סדרי עדיפויות שונים בין מאפיינים דמוקרטיים שונים, ולצד זאת מקובל בקרב מדינות דמוקרטיות שונות, כי סטייה ממאפיינים מסוימים ייחשבו חריגה חמורה מהדמוקרטיה ואילו במאפיינים אחרים ישנה חריגה "מותרת".דילמות וקשיים בדמוקרטיה במדינות לא דמוקרטיות אין השליט או רשויות המדינה חשים מחויבים למאפיינים אלו, כולם או חלקם. מתחים ביניהם יתעוררו רק לעיתים רחוקות. במדינות דמוקרטיות, לעומת זאת, הניגודים בין מאפייני הדמוקרטיה צפויים לעורר התחבטויות בבחירת אמצעים להשגת מטרות ובשאלות ערכיות.בין הקונפליקטים האפשריים: המידה שבה ניתנת לשלטון הרשות לנקוט ביד תקיפה למען ביטחון האומה, כנגד טרור או כנגד ניסיונות חתירה מבפנים נגד יציבותה של המדינה או ערכים מסוימים. זוהי דילמת הדמוקרטיה המתגוננת. השאלה באילו מקרים אין לקבל הכרעת רוב כאשר זו מתנגשת עם ערכים אחרים (בעיקר זכויות הפרט). תופעת הדמוקרטיה הטוטליטרית אשר בה יומרות דמוקרטיות, לפחות כלפי חוץ, מביאה ליצירת תופעות לא דמוקרטיות ואף אנטי דמוקרטיות. מידת הענישה הראויה למי שעברו על חוק זה או אחר - המתח בין הצורך להגן על זכויות הרבים לבין הרצון להימנע מפגיעה קשה מדי בזכויות היחיד, אף אם עבר על חוקי החברה. המתח המסוים שקיים לעיתים בין החוק עצמו לבין ערכים ליברליים, שלעיתים ניתן למצוא אותם בחוק רק במרומז, במקרה הטוב. במקרים רבים מבכרת הרשות השופטת את האחרונים. כך, למשל, החליט בית המשפט העליון של ארצות הברית להתיר הפלות, אף שאין להיתר זה בסיס של ממש בלשונה של החוקה כפי שהיא. היעדר הומוגניות באוכלוסייה עלול להציב אתגרים קשים בפני הדמוקרטיה. אפשר שהרצון לשמור על מאזן כוחות בין קבוצות שונות יהיה כרוך בפגיעה בעקרונות דמוקרטיים (למשל בשוויון בין קולות מצביעים מקבוצות שונות). במקרים מסוימים עלול חוסר ההומוגניות לסכן את יציבותה של המערכת הפוליטית כולה, עד כדי מלחמת אזרחים.דמוקרטיות מול אוטוריטאריותדמוקרטיה היא שיטת ממשל בה לאזרחים היכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם באמצעות: הצבעה, השתתפות בדיונים או בדרכים ממוסדות אחרות. יכולת ההשפעה של האזרחים אמורה להיות בלתי תלויה במוצא, מעמד חברתי, מין, גזע, דת וכיוצא באלה. משטר אוטוריטרי לא יכול להיות דמוקרטי ומתאפיין בפיקוח חברתי הדוק וציפייה מצד האוכלוסייה לציות למשטר, תוך שימוש לעיתים קרובות באמצעים מדכאים. במשטרים אלה קיימת בדרך כלל היררכיה שלטונית וחברתית ברורה. במשטר זה לא קיימים איזונים ובלמים של מוסדות השלטון בדר"כ וכמו כן לא קיימת מערכת של מתן לגיטימציה לשלטון על ידי בחירות חופשיות. כמו כן זכויות האדם מוגבלות במשטר זה יחד עם הגבלות נרחבות על חופש הביטוי וההתארגנות.נקודות השקפה על הדמוקרטיהג'יימס מדיסון, מאבות החוקה האמריקאית, סבר כי "דמוקרטיה" מהווה "שלטון הרוב" ואינה כוללת הגנה על זכויות הקניין ועל על הזכות לחיים של הפרט. כפועל יוצא גם מדיסון המליץ ליצור משטר מעורב, שלצד העקרונות הדמוקרטיים יכלול גם עקרונות שאינם דמוקרטיים אך חיוניים כדי למניעת הפיכת המדינה "זירות לסערה ולמדון".במאה ה-19 ביקר אלכסיס דה טוקוויל את הדמוקרטיה על כך שהיא כופה על היחיד דעה מבלי שהיחיד יחקור בעצמו:בספרו המדינה ביקר אפלטון את הדמוקרטיה בכללותה. דוגמה לכך, היא ביקורתו על "האדם הדמוקרטי": כך כתב גם דה טוקוויל ברשמיו מביקורו באמריקה: בימי מלחמת האזרחים האמריקאית, נקודת מבחן עבור הדמוקרטיה, טען אברהם לינקולן בנאום גטיסברג כי הדמוקרטיה היא: "שלטון העם, על ידי העם, למען העם".במחציתה הראשונה של המאה ה-20, כאשר הדמוקרטיה אותגרה על ידי אלטרנטיבות בהן הקומוניזם והפשיזם, עמד וינסטון צ'רצ'יל בנימה סרקסטית על הערכת טיבה של הדמוקרטיה: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו".בימי המלחמה הקרה, בהן הדמוקרטיה הליברלית התמודדה על מעמדה מול הקומוניזם, פיארו רבים מנשיאי ארצות הברית את ערכי הדמוקרטיה, למשל, עם נאומו, אני ברלינאי, של ג'ון קנדי, בו התבטא "לחירות יש מגרעות רבות והדמוקרטיה שלנו אינה מושלמת, אבל מעולם לא נדרשנו לבנות חומה על מנת למנוע מאזרחינו לברוח". בהמשך התבטא רונלד רייגן, "דמוקרטיה היא דבר שראוי למות למענו, מכיוון שזו שיטת הממשל המכובדת באופן העמוק ביותר, מבין אלו שעיצב האדם", וכן נהג להקריא בדיחות שהדגישו את עליונתה של הדמוקרטיה הליברלית על פני הקומוניזם.לדעת הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, הגדרת הדמוקרטיה כ"שלטון הרוב" מחמיצה את המהות של השיטה:ראו גם תאוריית פרסת הסוס היסטוריה של הדמוקרטיה המדינה (דיאלוג אפלטוני) דמוקרטיה ליברלית דמוקרטיה מתגוננת דמוקרטיה נשיאותית ממשלה עולמית תרבות פוליטית דמוקרטיה פרלמנטרית מדד הדמוקרטיה דו"ח חירות בעולם דמוקרטיה אליטרית עריצות הרוב קלפטוקרטיה דמוקרטיה מוסלמית סוציאליזם משחק שיתופי גירעון דמוקרטי דמוקרטיזציה יום הדמוקרטיה הבינלאומי ממשללקריאה נוספת אלכסיס דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, 1840. יונתן שפירא, הדמוקרטיה בישראל, הוצאת מסדה, 1977. אפרים דוד, הדמוקרטיה הקלאסית, 2004. ניתוח של הדמוקרטיה ביוון הקלאסית עם השוואות לדמוקרטיה בת ימינו. הנס קלזן, על מהותה וערכה של הדמוקרטיה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2005. רוברט א. דאהל, על הדמוקרטיה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. נורברטו בוביו, עתיד הדמוקרטיה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. אמנון שפירא דמוקרטיה ראשונית במקרא יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים, ספריית הילל בן חיים הוצאת הקיבוץ המאוחד תשס"ט. אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו, הוצאת שוקן, 2015, עמ' 42–78.קישורים חיצוניים דמוקרטיה קלאסית ודמוקרטיה מודרנית - הרצאה מצולמת מאת פרופסור אפרים דוד מאוניברסיטת חיפה יפתח אלעזר, "האמת היא שהדמוקרטיה מפחידה", באתר העוקץ, 2 ביולי 2012 בין השורות: דמוקרטיה, תוכנית אירוח העוסקת במושגי יסוד בדמוקרטיה, הטלוויזיה החינוכית הישראלית מבוא לדמוקרטיה, סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל | עמיחי כהן, יסודות הדמוקרטיה | עמיחי כהן, דמוקרטיה ובית המשפט | תמר הרמן, האזרחים בדמוקרטיה |עידית שפרן-גיטלמן, דמוקרטיה מאותגרת ביטחונית | יובל שני, דמוקרטיה בשעת משבר | מרדכי קרמניצר, דמוקרטיה ופופוליזם | ידידה שטרן, דמוקרטיה ורב-תרבותיות | גידי רהט, תהפוכות הדמוקרטיה - מפוליטיקה מפלגתית לפוליטיקה אישית | תהילה שוורץ-אלטשולר, דמוקרטיה בעידן המידע והטכנולוגיה | תמי הופמן, חינוך לערכים דמוקרטיים | מנחה ליעד מודריק, עורכת ראשית מאיה גייר, בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה, ינואר 2021 מהי דמוקרטיה - פודקאסט, פרק בפודקאסט קולות של רוח (גל"צ) בהגשת ליאור טל שדה על מרכיבי הדמוקרטיה בכלל ואתגרי הדמוקרטיה הישראלית בפרט, אוגוסט 19 . ניתוח סקר שנעשה מזה שנים רבות, המודד את האופן בו ישראלים מתייחסים לדמוקרטיה, ומשווה בין מדינת ישראל לבין דמוקרטיות אחרות בעולם. עריצות - סרט חינוכי (לצפייה או להורדה) משנת 1946, העוסק בהבדלים בין דמוקרטיה לעריצות, על פי מדדים שונים, וביסודות הדמוקרטיה האמריקאית מחברים דמוקרטיה לחיים, הפודקאסט של המכון הדמוקרטיהערות שולייםויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעברשיטות ממשל

405

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A4%D7%92%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%9F

אפגניסטן

האמירות האיסלאמית של אפגניסטן (בפשטו: ; בדארי: ; תעתיק מדויק: אמארת אסלאמי אפע'אנסתאן) היא שמה הנוכחי של אפגניסטן, ארץ ללא מוצא לים, הממוקמת בחלקה הדרום-מרכזי של מרכז אסיה. היא גובלת באיראן במערב, בפקיסטן בדרום ובמזרח, בטורקמניסטן ובאוזבקיסטן בצפון (לאורך נהר קושק), בטג'יקיסטן בצפון מזרח וברפובליקה העממית של סין בחלק המזרחי ביותר של המדינה. כמעט כלל אוכלוסיית אפגניסטן הם מוסלמים, והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. היסטוריה בין המאה ה-1 למאה ה-3 שלטה באזור (שבצפונה שכנה ממלכת באקטריה) אימפריית קושאן, אשר שילבה בתרבותה יסודות הינדים, הלניסטיים ובודהיסטיים. במאה ה-3 נוצחו הקושאנים על ידי האימפריה הסאסאנית. במאות ה-9 וה-10 החלה השפעה הולכת וגוברת של האסלאם. בשנת 1219 השתלטו על האזור המונגולים בראשות ג'ינגיס חאן. אפגניסטן המודרנית נוסדה בשנת 1747 בידי אחמד שאה דוראני. במאה ה־19 נאבקו האימפריה הרוסית והאימפריה הבריטית על השליטה באפגניסטן במה שקרוי כיום המשחק הגדול, מאבק שהביא לעיצוב גבולותיה הנוכחיים. אפגניסטן המודרנית קיבלה עצמאות מהבריטים בשנת 1919, והייתה למונרכיה. בין 1933 ל-1973 שררה יציבות יחסית במדינה, תחת שלטונו של המלך מוחמד זאהיר שאה. בשנת 1964 העביר זאהיר שאה חוקה שיצרה דמוקרטיה פרלמנטרית מוגבלת. ב-1973 תפס את השלטון בן דודו של זאהיר שאה, מוחמד דאוד ח'אן, אשר הכריז על עצמו כנשיא רפובליקת אפגניסטן. בשנת 1978 נרצח דאוד וכל משפחתו בידי פעילי המפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, אשר השתלטה בכח על השלטון. בשנת 1979 פלשה ברית המועצות לאפגניסטן כדי לחזק את הכוחות הקומוניסטיים ולהקים בה משטר פרו־סובייטי. פלישה זו גררה מעורבות של ארצות הברית במלחמה ומעורבות של שכנותיה האחרות, כשאפגניסטן משמשת ככלי משחק ב"מלחמה הקרה". המלחמה בין הסובייטים לבין כוחות המוג'אהדין נמשכה עד שנת 1989, גבתה את חייהם של בין 600,000 ל-2 מיליון אזרחים אפגנים, והביאה לבריחה המונית של כ-5 מיליון אזרחים למדינות השכנות. בשנת 1989, נסוגו כל כוחות ברית המועצות מאפגניסטן, ובשנת 1992 נפל גם המשטר הקומוניסטי המקומי, בראשות נג'יבאללה. באותה שנה פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם, אשר הסתיימה רק בשנת 1996 כאשר משטר הטליבאן הפונדמנטליסטי השתלט על יותר מ-80% מהמדינה, כולל הבירה קאבול (הקומוניסטים המשיכו להחזיק בחלקה הצפוני). שלטון הטליבאן התאפיין בקיצוניות אסלאמית, החלת חוקי הקוראן כחוקי המדינה, דיכוי נשים חסר תקדים, וכן במתן חסות וסיוע לארגוני טרור אסלאמיים בינלאומיים, כגון אל-קאעידה. עובדות אלה הובילו להטלת חרם בינלאומי על המדינה. לאחר פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001 האשימה ארצות הברית את אפגניסטן במתן סיוע לאוסאמה בן לאדן וארגונו אל-קאעידה. האמריקנים פלשו למדינה במהלך מלחמת אפגניסטן בראשות קואליציה של מדינות והביאו לקץ שלטון הטליבאן. ב־9 באוקטובר 2004 התקיימו בחסות ארצות הברית הבחירות הדמוקרטיות במדינה אליהם נרשמו יותר מעשרה מיליון מצביעים (40 אחוזים מהם נשים). הבחירות נוהלו בליווי שורה של כשלים וחלק מהמפלגות החרימו אותן, אולם לבסוף חאמיד כרזאי ניצח ברוב של 55.4 אחוזים מהקולות. אנשי הטליבאן המשיכו בהתנגדותם למה שהם מגדירים כ"כיבוש אמריקני", וביצעו פיגועים כנגד מטרות מערביות ונגד השלטון. בשנת 2018 נהרגו בקרבות פנימיים באפגניסטן כ-3,800 אזרחים. ארצות הברית החליטה להפסיק את פעילותה הצבאית במדינה ולהוציא את כל כוחותיה הצבאיים עד לסוף אוגוסט 2021. בעקבות נסיגת ארצות הברית וכוחות הקואליציה של נאט"ו באוגוסט 2021 השתלט הטליבאן מחדש על המדינה. ב-15 באוגוסט 2021, החלו כוחות הטליבאן להיכנס לעיר הבירה קאבול וכבשו אותה.באותו זמן יצאו אלפי אפגנים ב"יציאת אפגניסטן", מאזור הגבול שבין אפגניסטן לפקיסטן ואיראן, ולמדינות שכנות נוספות. סוכנות הפליטים של האו"ם העריכה בספטמבר 2021, שמספר האפגנים שיברחו מארצם עד סוף 2021 יגיע לחצי מיליון. ככל שעבר הזמן שב הארגון והטיל על הנשים במדינה עוד ועוד איסורים. כך נאסר על ילדות לצאת ללמוד בבתי הספר אחרי גיל היסודי ועל נשים ללמוד באוניברסיטאות. פוליטיקה בין השנים 2001–2021 אפגניסטן הייתה רפובליקה אסלאמית. בראש הרפובליקה עמד הנשיא שנבחר בבחירות ישירות על ידי העם בשיטה דמוקרטית. הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהיסטוריה של אפגניסטן נערכו ב־9 באוקטובר 2004, 18 מועמדים הציעו עצמם למשרת הנשיא אף על פי שהמאבק העיקרי נערך בין חאמיד כרזאי לבין יריבו יונוס קנוני. למרות האיומים של הטליבאן, מיליוני אפגנים, בהם כ־40% נשים, נהרו לקלפיות כדי לבחור את הנשיא הנבחר הראשון שלהם. כדי למנוע הצבעות כפולות החליטו השלטונות לצבוע בדיו בלתי מחיק אצבע של הבוחר כך שלא יוכל ללכת למחוז הקרוב ולהצביע בשנית. למרות זאת, טענו רבים מהמתמודדים שהיו זיופים ולא קיבלו את התוצאות בשל טענות להצבעה כפולה ובלתי חוקית. ההאשמות היו כל כך קשות עד שרבים האמינו שהדבר יוביל לכאוס במדינה. המחלוקות הסתיימו כאשר יונוס קנוני ומתמודדים אחרים שהחרימו את הבחירות קיבלו את התוצאות כדי שהמדינה לא תכנס למשבר. שלושה שבועות לאחר הבחירות הוכרז חאמיד כרזאי כנשיא הרשמי של המדינה לאחר שקיבל 55.4% מהקולות. ב-12 ביולי 2011 נרצח אחיו של הנשיא אחמד וואלי כרזאי אשר כיהן כמושל מחוז קנדהאר והיה אחד מהאנשים בעלי הכוח הפוליטי הרב ביותר בדרום אפגניסטן, וידוע כמשתף פעולה עם ארצות הברית ומדינות המערב. ב-2014 הסתיימה כהונתו של כרזאי. לאחר שני סיבובי בחירות הסכימו ביניהם אשרף גאני אחמדזאי ועבדאללה עבדאללה על חלוקת השלטון, כאשר גאני התמנה לנשיא ועבדאללה לראש ממשלה. ב-2014 פורסם מחקר מאת Movehub, על פיו, אזרחי אפגניסטן יכולים להיכנס רק ל-28 מדינות ללא ויזה. ב־15 באוגוסט 2021, בעקבות כניסתו לקאבול וכיבוש רוב שטחי המדינה, הודיע ארגון הטרור הטליבאן כי הוא מתכנן להכריז על הקמה מחודשת של "אמירות אסלאמית". הארגון כבר השליט אמירות איסלאמית באפגניסטן בשנים 1995–2001. ב-7 בספטמבר הכריז הארגון על הקמת ממשלה זמנית, המורכבת מגברים בלבד ומבכירי הטליבאן. לראש הממשלה מונה מוחמד חסן אחונד. עם זאת, מנהיג המדינה בפועל הוא הייבתוללה אח'ונדזאדה, מנהיג הטליבאן ומי שנושא במשרת "המנהיג העליון". כלכלה אפגניסטן היא אחת המדינות העניות והנחשלות בעולם, אשר כלכלתה ניזוקה קשות מהפלישות החוזרות ונשנות, ממלחמות האזרחים, ומשנות בצורת קשה. שני שלישים מאזרחי המדינה מתפרנסים ממשכורת הקטנה מ-2 דולר ליום, ושיעור האבטלה מתקרב ל-40% (נכון לשנת 2005). רוב האוכלוסייה עוסקת בחקלאות ובגידול בקר. מרבית האוכלוסייה ממשיכה לסבול ממחסור באוכל, בגדים, דיור, בעיות רפואיות וכן מבעיות נוספות שנבעו מהפעולות הצבאיות וחוסר השקט הפוליטי במדינה. עד לשנת 2002 סבלה המדינה משיעור אינפלציה גבוה מאוד, אך בשנים האחרונות חל מיתון בשער המטבע. לאחר תבוסת הטליבאן ב-2001 במלחמת אפגניסטן חקלאים רבים שבו לגדל מוצרים ליצוא במקום לאספקת אוכל לאוכלוסייה המקומית. אחד הגידולים הוא האופיום, שנאסר לגידול בתקופת הטליבאן בשל חוקי האסלאם שהונהגו במדינה, ובתום המלחמה, אפגניסטן שוב הפכה ליצרנית האופיום הגדולה בעולם. מאמצי השיקום של המדינה הביאו ליוזמות שונות מצד מדינות העולם, ובשנת 2002 תרמו מדינות העולם כ-4.5 מיליארד דולר שהופקדו בבנק העולמי למטרות השקעה ופיתוח של המדינה בתחומי החינוך והבריאות, בניית מתקנים סניטריים, פיתוח הענף החקלאי, בניית תשתיות בתחומי התחבורה, האנרגיה והתקשורת. בשנת 2021, סיוע החוץ נאמד ב-80% מהתמ"ג האפגני והוערך בכ-20 מיליארד דולר. חלק מהסיוע אבד בשל שחיתות עמוקה. יותר מ־70% מהתקציב הלא־צבאי של ממשלת אפגניסטן הגיע מסיוע בינלאומי, שברובו הופסק לאחר השתלטות הטליבאן על אפגניסטן. בהמשך הובטח סיוע מסוים. מחקרים גאולוגיים הראו כי קיימים במדינה אוצרות טבע רבים, בכלל זה נפט, גז טבעי, ומרבצים ניכרים של מתכות ומינרלים. רק חלק זעיר ממשאבים אלה מנוצל כיום. תקשורת בשנים האחרונות מצב התקשורת באפגניסטן השתפר בצורה ניכרת. בתקופת הטליבאן, קווי טלפון היו מצרך נדיר. לדוגמה, בעיר הבירה, קאבול, אשר אוכלוסייתה מונה כשני מיליון איש, היו כ-12,000 קווי טלפון תקינים, ומחוץ לבירה היה המצב גרוע הרבה יותר. אמצעי התקשורת היחיד שהיה אז בין ערי אפגניסטן או בין אפגניסטן לשאר העולם היה נעשה בתקשורת לווינית. נכון לשנת 2008, ל-8 מכל 100 אזרחים יש גישה לקוי טלפון, ויש בה כ-1.4 מיליון קווי טלפון סלולרי. במדינה יש 22 מפעילות אינטרנט, ולרשת מחוברים למעלה מחצי מיליון בני אדם. שפות באפגניסטן הלשונות המדוברות באפגניסטן מרכיבות פסיפס לשוני רב גוני ומיוחד. אפגניסטן מצויה בטבור המפגש בין שלוש קבוצות לשונות שונות - ענף השפות האיראניות וענף השפות ההודו-אריות של משפחת השפות ההודו-אירופיות, והשפות הטורקיות. באפגניסטן ניתן למצוא דוברים ילידים של לשונות משלוש הקבוצות האלה, בנוסף לדוברים של משפחות-שפות מיעוט נדירות. בין השפות העתיקות שנמצא להן תיעוד בשטח אפגניסטן, מצויות ארמית (המלכותית), שפה שמית, שהייתה לשונה הרשמית של האימפריה האחמנית, בקטרית – שפה איראנית מזרחית אמצעית, פרסית אמצעית (פהלווי) וסוגדית, שפה איראנית מזרחית אמצעית שדוברה בשטחים נרחבים בדרך המשי. באפגניסטן נמצאו מספר כתובות סלע בפרסית יהודית קדומה, כתובות בכתב עברי. בימינו, משפחת השפות הנפוצה ביותר באפגניסטן מבחינת מספר הדוברים היא משפחת השפות ההודו-אירופיות ובתוכה קבוצת השפות האיראניות. הלשון הראשונה שקיבלה מעמד רשמי באפגניסטן היא פשטו, שפה איראנית צפון-מזרחית, המדוברת בידי כ-50% מהאזרחים האפגנים כשפת אם או כשפה נוספת. לפשטו מעמד של שפה רשמית באפגניסטן, והיא השפה האיראנית המזרחית המדוברת ביותר. שפה איראנית נוספת הנהנית ממעמד רשמי באפגניסטן היא דארי (פרסית מזרחית), שפה איראנית דרום מערבית, הקרובה מאוד לפרסית המערבית הנהוגה באיראן ולטג'יקית (יש המסווגים את שלושתן כשפה אחת). דארי מדוברת על ידי 25%–35% מאוכלוסיית אפגניסטן כשפת אם. הניב של דארי המדובר בקאבול, בירת אפגניסטן, מובן ברמה זו או אחרת על ידי כ-80% מאוכלוסיית אפגניסטן, עובדה המקנה לה מעמד של לינגואה פרנקה לאומית. דארי, הפרסית ה"אפגנית" (שלרוב נקראה עד שנת 1964 פשוט "פארסי", כלומר פרסית), מתחלקת לחמש קבוצות ניבים. כל קבוצת ניבים מאחדת בתוכה מספר ניבים מקומיים נוספים. הניב הפרסי הנפוץ ביותר באפגניסטן הוא קאבולי. דוברי ניב זה הם, ככל הנראה, טג'יקים מבחינה אתנית. בניב זה ניתן למצוא מרכיבים הודיים רבים. בניב הקאבולי בקרבת הגבול הטג'יקי ניתן למצוא מאפיינים טג'יקיים רבים. אגד הניבים השני הוא זה של אזור הראת, הוא קרוב מאוד לניב הפרסי של אזור ח'וראסאן האיראני. שתי קבוצות ניבים נוספות הן זה של אזור קאנג, שדובריו שייכים לעם הסיסטאני (אף על פי שאינם דוברים סיסטאנית, לשון איראנית דרום-מערבית המצויה על סף הכחדה), והניב של אזור זאראז'ת. באפגניסטן מדוברות שפות איראניות נוספות בפי מיעוטים שונים. הנפוצה מביניהן היא בלוצ'י, לשון איראנית צפון-מערבית, עובדה מפתיעה בהתחשב במיקומה הגאוגרפי של אפגניסטן. בלוצ'י מדוברת גם בפקיסטן, בדרום-מזרח איראן ובטורקמניסטן. בצפון-מזרח אפגניסטן, בסמוך לגבול עם טג'יקיסטן, מדוברות שפות פאמיר, אגד שפות איראניות צפון-מזרחיות ובו מספר רב של לשונות מיעוט שבטיות. הבולטות מבין אלה הן רושני וואחי. אפגניסטן היא המדינה היחידה שבה ניתן למצוא אוכלוסייה גדולה יחסית של דוברי שפות איראניות דרום-מזרחיות. אחוז קטן מהאוכלוסייה האפגנית, היושב בעיקר קרוב לגבול הפקיסטני, דובר פר'צי ואומורי. בעוד שככל הנראה ישנם כיסים של דוברי אומורי בפקיסטן, פרצ'י מדוברת באפגניסטן בלבד. שאר השפות שבהן נעשה שימוש באפגניסטן כוללות שפות טורקיות ושפות הודו-אריות. השפות הטורקיות של אפגניסטן כוללות את אוזבקית, המדוברת בפי כ-1.2 מיליון תושבים, טורקמנית עם מעל מאה אלף דוברים, קירגיזית ואויגורית. בנוסף, ניתן למצוא מיעוט דובר מונגולית. בין השפות ההודו-אריות, הלשון בעלת מספר הדוברים הגבוה ביותר היא פנג'אבי, שפה הודית מערבית חדשה. שפות הודו-אריות אפגניות נוספות שייכות למשפחה הדרדית. באפגניסטן ניתן למצוא לשונות נוספות, שאינן משויכות לאחת מהמשפחות הנ"ל: זרגארי, לזמי ושפות ג'אט הנדירות. דמוגרפיה אפגניסטן, כמו מדינות אחרות באזור, מורכבת מקבוצות אתניות רבות, ובהן קבוצות מיעוט רבות. מכיוון שלא התבצע מפקד אוכלוסין בשנים האחרונות, אין הערכה מדויקת לגבי גודל האוכלוסייה והקבוצות האתניות במדינה. כל המספרים נובעים אפוא מהערכות בלבד. ההתפלגות האתנית במדינה (לפי הערכות אמריקניות, נכון לדצמבר 2007) היא: 42% מהאוכלוסייה הם פשטונים (האליטה של המדינה), 27% הם טג'יקים, 9% הם האזארים (המיעוט במעמד התחתון), 9% אוזבקים, 4% אמקים, 3% טורקמנים, 2% בלוצ'ים ו-4% מיעוטים אחרים. מבחינה דתית, אפגניסטן היא מדינה מוסלמית. 80% מהאוכלוסייה הם מוסלמים סונים ו-19% מוסלמים שיעים. אחוז אחד בלבד אינם מוסלמים אלא הם ממיעוטים שונים כמו ההינדים והסיקים. יהדות אפגניסטן עד אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 חיו באפגניסטן כ-8,000 יהודים, במסגרת קהילה שהתקיימה כ-200 שנה. בשנות ה-50 עלו רוב היהודים לישראל. ישנן מספר סברות לגבי נסיבות הגעתם של יהודים לאפגניסטן. לפי סברה אחת, יהודים רבים היגרו מהעיר האיראנית השיעית משהד לאחר שהמוסלמים השיעים ניסו לכפות עליהם להתאסלם (ראו אנוסי משהד). לפי סברה אחרת, הגיעו היהודים מצפון, בעיקר מאזור בוכרה שבאוזבקיסטן. מרבית הקהילה היהודית באפגניסטן התגוררה בעיר הראת שבצפון מערב המדינה ובעיר בלח'. בעיר הבירה קאבול התגוררו מעט יהודים, ובנוסף התגוררו מעטים בכפרים. עיקר פרנסתם של היהודים היה בעיסוק במסחר, בהברחת גבול ובחלפנות כספים. לפני מלחמת האזרחים שגשגה הקהילה היהודית באפגניסטן. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, ברחו רוב היהודים העשירים מאפגניסטן בדרך המשי לכיוון ישראל, דרך אוזבקיסטן, איראן, עיראק וירדן. עם זאת, עד שנת 2021 חי באפגניסטן יהודי אחד, זבולון סימן-טוב, שהתגורר בבית הכנסת בבירה קאבול. קישורים חיצוניים מיסט - אתר מידע וסיכומים של תלמידי "החוג להיסטוריה של המזרח-התיכון" באוניברסיטת ת"א רשת חדשות אפגניסטן - אתר חדשות ותיק הפועל משנת 1999 אסטרטגיית הפיתוח הלאומית של אפגניסטן האוניברסיטה האמריקאית באפגניסטן צור שיזף, היהודי האחרון בקבול, כתבה באתר צור שיזף, 2006 הערות שוליים מדינות העולם מדינות אסיה רפובליקות אסלאמיות מדינות ללא מוצא לים מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי מדינות וטריטוריות דוברות פרסית

האמירות האיסלאמית של אפגניסטן (בפשטו: ; בדארי: ; תעתיק מדויק: אמארת אסלאמי אפע'אנסתאן) היא שמה הנוכחי של אפגניסטן, ארץ ללא מוצא לים, הממוקמת בחלקה הדרום-מרכזי של מרכז אסיה. היא גובלת באיראן במערב, בפקיסטן בדרום ובמזרח, בטורקמניסטן ובאוזבקיסטן בצפון (לאורך נהר קושק), בטג'יקיסטן בצפון מזרח וברפובליקה העממית של סין בחלק המזרחי ביותר של המדינה.כמעט כלל אוכלוסיית אפגניסטן הם מוסלמים, והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.היסטוריה בין המאה ה-1 למאה ה-3 שלטה באזור (שבצפונה שכנה ממלכת באקטריה) אימפריית קושאן, אשר שילבה בתרבותה יסודות הינדים, הלניסטיים ובודהיסטיים. במאה ה-3 נוצחו הקושאנים על ידי האימפריה הסאסאנית. במאות ה-9 וה-10 החלה השפעה הולכת וגוברת של האסלאם. בשנת 1219 השתלטו על האזור המונגולים בראשות ג'ינגיס חאן. אפגניסטן המודרנית נוסדה בשנת 1747 בידי אחמד שאה דוראני.במאה ה־19 נאבקו האימפריה הרוסית והאימפריה הבריטית על השליטה באפגניסטן במה שקרוי כיום המשחק הגדול, מאבק שהביא לעיצוב גבולותיה הנוכחיים.אפגניסטן המודרנית קיבלה עצמאות מהבריטים בשנת 1919, והייתה למונרכיה. בין 1933 ל-1973 שררה יציבות יחסית במדינה, תחת שלטונו של המלך מוחמד זאהיר שאה. בשנת 1964 העביר זאהיר שאה חוקה שיצרה דמוקרטיה פרלמנטרית מוגבלת. ב-1973 תפס את השלטון בן דודו של זאהיר שאה, מוחמד דאוד ח'אן, אשר הכריז על עצמו כנשיא רפובליקת אפגניסטן. בשנת 1978 נרצח דאוד וכל משפחתו בידי פעילי המפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, אשר השתלטה בכח על השלטון.בשנת 1979 פלשה ברית המועצות לאפגניסטן כדי לחזק את הכוחות הקומוניסטיים ולהקים בה משטר פרו־סובייטי. פלישה זו גררה מעורבות של ארצות הברית במלחמה ומעורבות של שכנותיה האחרות, כשאפגניסטן משמשת ככלי משחק ב"מלחמה הקרה". המלחמה בין הסובייטים לבין כוחות המוג'אהדין נמשכה עד שנת 1989, גבתה את חייהם של בין 600,000 ל-2 מיליון אזרחים אפגנים, והביאה לבריחה המונית של כ-5 מיליון אזרחים למדינות השכנות.בשנת 1989, נסוגו כל כוחות ברית המועצות מאפגניסטן, ובשנת 1992 נפל גם המשטר הקומוניסטי המקומי, בראשות נג'יבאללה. באותה שנה פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם, אשר הסתיימה רק בשנת 1996 כאשר משטר הטליבאן הפונדמנטליסטי השתלט על יותר מ-80% מהמדינה, כולל הבירה קאבול (הקומוניסטים המשיכו להחזיק בחלקה הצפוני).שלטון הטליבאן התאפיין בקיצוניות אסלאמית, החלת חוקי הקוראן כחוקי המדינה, דיכוי נשים חסר תקדים, וכן במתן חסות וסיוע לארגוני טרור אסלאמיים בינלאומיים, כגון אל-קאעידה. עובדות אלה הובילו להטלת חרם בינלאומי על המדינה.לאחר פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001 האשימה ארצות הברית את אפגניסטן במתן סיוע לאוסאמה בן לאדן וארגונו אל-קאעידה. האמריקנים פלשו למדינה במהלך מלחמת אפגניסטן בראשות קואליציה של מדינות והביאו לקץ שלטון הטליבאן.ב־9 באוקטובר 2004 התקיימו בחסות ארצות הברית הבחירות הדמוקרטיות במדינה אליהם נרשמו יותר מעשרה מיליון מצביעים (40 אחוזים מהם נשים). הבחירות נוהלו בליווי שורה של כשלים וחלק מהמפלגות החרימו אותן, אולם לבסוף חאמיד כרזאי ניצח ברוב של 55.4 אחוזים מהקולות.אנשי הטליבאן המשיכו בהתנגדותם למה שהם מגדירים כ"כיבוש אמריקני", וביצעו פיגועים כנגד מטרות מערביות ונגד השלטון.בשנת 2018 נהרגו בקרבות פנימיים באפגניסטן כ-3,800 אזרחים.ארצות הברית החליטה להפסיק את פעילותה הצבאית במדינה ולהוציא את כל כוחותיה הצבאיים עד לסוף אוגוסט 2021.בעקבות נסיגת ארצות הברית וכוחות הקואליציה של נאט"ו באוגוסט 2021 השתלט הטליבאן מחדש על המדינה. ב-15 באוגוסט 2021, החלו כוחות הטליבאן להיכנס לעיר הבירה קאבול וכבשו אותה.באותו זמן יצאו אלפי אפגנים ב"יציאת אפגניסטן", מאזור הגבול שבין אפגניסטן לפקיסטן ואיראן, ולמדינות שכנות נוספות. סוכנות הפליטים של האו"ם העריכה בספטמבר 2021, שמספר האפגנים שיברחו מארצם עד סוף 2021 יגיע לחצי מיליון.ככל שעבר הזמן שב הארגון והטיל על הנשים במדינה עוד ועוד איסורים. כך נאסר על ילדות לצאת ללמוד בבתי הספר אחרי גיל היסודי ועל נשים ללמוד באוניברסיטאות.פוליטיקה בין השנים 2001–2021 אפגניסטן הייתה רפובליקה אסלאמית. בראש הרפובליקה עמד הנשיא שנבחר בבחירות ישירות על ידי העם בשיטה דמוקרטית. הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהיסטוריה של אפגניסטן נערכו ב־9 באוקטובר 2004, 18 מועמדים הציעו עצמם למשרת הנשיא אף על פי שהמאבק העיקרי נערך בין חאמיד כרזאי לבין יריבו יונוס קנוני. למרות האיומים של הטליבאן, מיליוני אפגנים, בהם כ־40% נשים, נהרו לקלפיות כדי לבחור את הנשיא הנבחר הראשון שלהם.כדי למנוע הצבעות כפולות החליטו השלטונות לצבוע בדיו בלתי מחיק אצבע של הבוחר כך שלא יוכל ללכת למחוז הקרוב ולהצביע בשנית. למרות זאת, טענו רבים מהמתמודדים שהיו זיופים ולא קיבלו את התוצאות בשל טענות להצבעה כפולה ובלתי חוקית. ההאשמות היו כל כך קשות עד שרבים האמינו שהדבר יוביל לכאוס במדינה. המחלוקות הסתיימו כאשר יונוס קנוני ומתמודדים אחרים שהחרימו את הבחירות קיבלו את התוצאות כדי שהמדינה לא תכנס למשבר. שלושה שבועות לאחר הבחירות הוכרז חאמיד כרזאי כנשיא הרשמי של המדינה לאחר שקיבל 55.4% מהקולות. ב-12 ביולי 2011 נרצח אחיו של הנשיא אחמד וואלי כרזאי אשר כיהן כמושל מחוז קנדהאר והיה אחד מהאנשים בעלי הכוח הפוליטי הרב ביותר בדרום אפגניסטן, וידוע כמשתף פעולה עם ארצות הברית ומדינות המערב.ב-2014 הסתיימה כהונתו של כרזאי. לאחר שני סיבובי בחירות הסכימו ביניהם אשרף גאני אחמדזאי ועבדאללה עבדאללה על חלוקת השלטון, כאשר גאני התמנה לנשיא ועבדאללה לראש ממשלה. ב-2014 פורסם מחקר מאת Movehub, על פיו, אזרחי אפגניסטן יכולים להיכנס רק ל-28 מדינות ללא ויזה.ב־15 באוגוסט 2021, בעקבות כניסתו לקאבול וכיבוש רוב שטחי המדינה, הודיע ארגון הטרור הטליבאן כי הוא מתכנן להכריז על הקמה מחודשת של "אמירות אסלאמית". הארגון כבר השליט אמירות איסלאמית באפגניסטן בשנים 1995–2001. ב-7 בספטמבר הכריז הארגון על הקמת ממשלה זמנית, המורכבת מגברים בלבד ומבכירי הטליבאן. לראש הממשלה מונה מוחמד חסן אחונד. עם זאת, מנהיג המדינה בפועל הוא הייבתוללה אח'ונדזאדה, מנהיג הטליבאן ומי שנושא במשרת "המנהיג העליון".כלכלה אפגניסטן היא אחת המדינות העניות והנחשלות בעולם, אשר כלכלתה ניזוקה קשות מהפלישות החוזרות ונשנות, ממלחמות האזרחים, ומשנות בצורת קשה. שני שלישים מאזרחי המדינה מתפרנסים ממשכורת הקטנה מ-2 דולר ליום, ושיעור האבטלה מתקרב ל-40% (נכון לשנת 2005).רוב האוכלוסייה עוסקת בחקלאות ובגידול בקר.מרבית האוכלוסייה ממשיכה לסבול ממחסור באוכל, בגדים, דיור, בעיות רפואיות וכן מבעיות נוספות שנבעו מהפעולות הצבאיות וחוסר השקט הפוליטי במדינה. עד לשנת 2002 סבלה המדינה משיעור אינפלציה גבוה מאוד, אך בשנים האחרונות חל מיתון בשער המטבע.לאחר תבוסת הטליבאן ב-2001 במלחמת אפגניסטן חקלאים רבים שבו לגדל מוצרים ליצוא במקום לאספקת אוכל לאוכלוסייה המקומית. אחד הגידולים הוא האופיום, שנאסר לגידול בתקופת הטליבאן בשל חוקי האסלאם שהונהגו במדינה, ובתום המלחמה, אפגניסטן שוב הפכה ליצרנית האופיום הגדולה בעולם.מאמצי השיקום של המדינה הביאו ליוזמות שונות מצד מדינות העולם, ובשנת 2002 תרמו מדינות העולם כ-4.5 מיליארד דולר שהופקדו בבנק העולמי למטרות השקעה ופיתוח של המדינה בתחומי החינוך והבריאות, בניית מתקנים סניטריים, פיתוח הענף החקלאי, בניית תשתיות בתחומי התחבורה, האנרגיה והתקשורת.בשנת 2021, סיוע החוץ נאמד ב-80% מהתמ"ג האפגני והוערך בכ-20 מיליארד דולר. חלק מהסיוע אבד בשל שחיתות עמוקה. יותר מ־70% מהתקציב הלא־צבאי של ממשלת אפגניסטן הגיע מסיוע בינלאומי, שברובו הופסק לאחר השתלטות הטליבאן על אפגניסטן. בהמשך הובטח סיוע מסוים.מחקרים גאולוגיים הראו כי קיימים במדינה אוצרות טבע רבים, בכלל זה נפט, גז טבעי, ומרבצים ניכרים של מתכות ומינרלים. רק חלק זעיר ממשאבים אלה מנוצל כיום.תקשורת בשנים האחרונות מצב התקשורת באפגניסטן השתפר בצורה ניכרת. בתקופת הטליבאן, קווי טלפון היו מצרך נדיר. לדוגמה, בעיר הבירה, קאבול, אשר אוכלוסייתה מונה כשני מיליון איש, היו כ-12,000 קווי טלפון תקינים, ומחוץ לבירה היה המצב גרוע הרבה יותר. אמצעי התקשורת היחיד שהיה אז בין ערי אפגניסטן או בין אפגניסטן לשאר העולם היה נעשה בתקשורת לווינית.נכון לשנת 2008, ל-8 מכל 100 אזרחים יש גישה לקוי טלפון, ויש בה כ-1.4 מיליון קווי טלפון סלולרי. במדינה יש 22 מפעילות אינטרנט, ולרשת מחוברים למעלה מחצי מיליון בני אדם.שפות באפגניסטן הלשונות המדוברות באפגניסטן מרכיבות פסיפס לשוני רב גוני ומיוחד. אפגניסטן מצויה בטבור המפגש בין שלוש קבוצות לשונות שונות - ענף השפות האיראניות וענף השפות ההודו-אריות של משפחת השפות ההודו-אירופיות, והשפות הטורקיות. באפגניסטן ניתן למצוא דוברים ילידים של לשונות משלוש הקבוצות האלה, בנוסף לדוברים של משפחות-שפות מיעוט נדירות.בין השפות העתיקות שנמצא להן תיעוד בשטח אפגניסטן, מצויות ארמית (המלכותית), שפה שמית, שהייתה לשונה הרשמית של האימפריה האחמנית, בקטרית – שפה איראנית מזרחית אמצעית, פרסית אמצעית (פהלווי) וסוגדית, שפה איראנית מזרחית אמצעית שדוברה בשטחים נרחבים בדרך המשי. באפגניסטן נמצאו מספר כתובות סלע בפרסית יהודית קדומה, כתובות בכתב עברי.בימינו, משפחת השפות הנפוצה ביותר באפגניסטן מבחינת מספר הדוברים היא משפחת השפות ההודו-אירופיות ובתוכה קבוצת השפות האיראניות. הלשון הראשונה שקיבלה מעמד רשמי באפגניסטן היא פשטו, שפה איראנית צפון-מזרחית, המדוברת בידי כ-50% מהאזרחים האפגנים כשפת אם או כשפה נוספת. לפשטו מעמד של שפה רשמית באפגניסטן, והיא השפה האיראנית המזרחית המדוברת ביותר. שפה איראנית נוספת הנהנית ממעמד רשמי באפגניסטן היא דארי (פרסית מזרחית), שפה איראנית דרום מערבית, הקרובה מאוד לפרסית המערבית הנהוגה באיראן ולטג'יקית (יש המסווגים את שלושתן כשפה אחת). דארי מדוברת על ידי 25%–35% מאוכלוסיית אפגניסטן כשפת אם. הניב של דארי המדובר בקאבול, בירת אפגניסטן, מובן ברמה זו או אחרת על ידי כ-80% מאוכלוסיית אפגניסטן, עובדה המקנה לה מעמד של לינגואה פרנקה לאומית.דארי, הפרסית ה"אפגנית" (שלרוב נקראה עד שנת 1964 פשוט "פארסי", כלומר פרסית), מתחלקת לחמש קבוצות ניבים. כל קבוצת ניבים מאחדת בתוכה מספר ניבים מקומיים נוספים. הניב הפרסי הנפוץ ביותר באפגניסטן הוא קאבולי. דוברי ניב זה הם, ככל הנראה, טג'יקים מבחינה אתנית. בניב זה ניתן למצוא מרכיבים הודיים רבים. בניב הקאבולי בקרבת הגבול הטג'יקי ניתן למצוא מאפיינים טג'יקיים רבים. אגד הניבים השני הוא זה של אזור הראת, הוא קרוב מאוד לניב הפרסי של אזור ח'וראסאן האיראני. שתי קבוצות ניבים נוספות הן זה של אזור קאנג, שדובריו שייכים לעם הסיסטאני (אף על פי שאינם דוברים סיסטאנית, לשון איראנית דרום-מערבית המצויה על סף הכחדה), והניב של אזור זאראז'ת.באפגניסטן מדוברות שפות איראניות נוספות בפי מיעוטים שונים. הנפוצה מביניהן היא בלוצ'י, לשון איראנית צפון-מערבית, עובדה מפתיעה בהתחשב במיקומה הגאוגרפי של אפגניסטן. בלוצ'י מדוברת גם בפקיסטן, בדרום-מזרח איראן ובטורקמניסטן. בצפון-מזרח אפגניסטן, בסמוך לגבול עם טג'יקיסטן, מדוברות שפות פאמיר, אגד שפות איראניות צפון-מזרחיות ובו מספר רב של לשונות מיעוט שבטיות. הבולטות מבין אלה הן רושני וואחי. אפגניסטן היא המדינה היחידה שבה ניתן למצוא אוכלוסייה גדולה יחסית של דוברי שפות איראניות דרום-מזרחיות. אחוז קטן מהאוכלוסייה האפגנית, היושב בעיקר קרוב לגבול הפקיסטני, דובר פר'צי ואומורי. בעוד שככל הנראה ישנם כיסים של דוברי אומורי בפקיסטן, פרצ'י מדוברת באפגניסטן בלבד.שאר השפות שבהן נעשה שימוש באפגניסטן כוללות שפות טורקיות ושפות הודו-אריות.השפות הטורקיות של אפגניסטן כוללות את אוזבקית, המדוברת בפי כ-1.2 מיליון תושבים, טורקמנית עם מעל מאה אלף דוברים, קירגיזית ואויגורית. בנוסף, ניתן למצוא מיעוט דובר מונגולית.בין השפות ההודו-אריות, הלשון בעלת מספר הדוברים הגבוה ביותר היא פנג'אבי, שפה הודית מערבית חדשה. שפות הודו-אריות אפגניות נוספות שייכות למשפחה הדרדית.באפגניסטן ניתן למצוא לשונות נוספות, שאינן משויכות לאחת מהמשפחות הנ"ל: זרגארי, לזמי ושפות ג'אט הנדירות.דמוגרפיה אפגניסטן, כמו מדינות אחרות באזור, מורכבת מקבוצות אתניות רבות, ובהן קבוצות מיעוט רבות. מכיוון שלא התבצע מפקד אוכלוסין בשנים האחרונות, אין הערכה מדויקת לגבי גודל האוכלוסייה והקבוצות האתניות במדינה. כל המספרים נובעים אפוא מהערכות בלבד.ההתפלגות האתנית במדינה (לפי הערכות אמריקניות, נכון לדצמבר 2007) היא: 42% מהאוכלוסייה הם פשטונים (האליטה של המדינה), 27% הם טג'יקים, 9% הם האזארים (המיעוט במעמד התחתון), 9% אוזבקים, 4% אמקים, 3% טורקמנים, 2% בלוצ'ים ו-4% מיעוטים אחרים.מבחינה דתית, אפגניסטן היא מדינה מוסלמית. 80% מהאוכלוסייה הם מוסלמים סונים ו-19% מוסלמים שיעים. אחוז אחד בלבד אינם מוסלמים אלא הם ממיעוטים שונים כמו ההינדים והסיקים.יהדות אפגניסטן עד אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 חיו באפגניסטן כ-8,000 יהודים, במסגרת קהילה שהתקיימה כ-200 שנה. בשנות ה-50 עלו רוב היהודים לישראל. ישנן מספר סברות לגבי נסיבות הגעתם של יהודים לאפגניסטן. לפי סברה אחת, יהודים רבים היגרו מהעיר האיראנית השיעית משהד לאחר שהמוסלמים השיעים ניסו לכפות עליהם להתאסלם (ראו אנוסי משהד). לפי סברה אחרת, הגיעו היהודים מצפון, בעיקר מאזור בוכרה שבאוזבקיסטן.מרבית הקהילה היהודית באפגניסטן התגוררה בעיר הראת שבצפון מערב המדינה ובעיר בלח'. בעיר הבירה קאבול התגוררו מעט יהודים, ובנוסף התגוררו מעטים בכפרים. עיקר פרנסתם של היהודים היה בעיסוק במסחר, בהברחת גבול ובחלפנות כספים.לפני מלחמת האזרחים שגשגה הקהילה היהודית באפגניסטן. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, ברחו רוב היהודים העשירים מאפגניסטן בדרך המשי לכיוון ישראל, דרך אוזבקיסטן, איראן, עיראק וירדן. עם זאת, עד שנת 2021 חי באפגניסטן יהודי אחד, זבולון סימן-טוב, שהתגורר בבית הכנסת בבירה קאבול.קישורים חיצוניים מיסט - אתר מידע וסיכומים של תלמידי "החוג להיסטוריה של המזרח-התיכון" באוניברסיטת ת"א רשת חדשות אפגניסטן - אתר חדשות ותיק הפועל משנת 1999 אסטרטגיית הפיתוח הלאומית של אפגניסטן האוניברסיטה האמריקאית באפגניסטן צור שיזף, היהודי האחרון בקבול, כתבה באתר צור שיזף, 2006הערות שולייםמדינות העולםמדינות אסיהרפובליקות אסלאמיותמדינות ללא מוצא ליםמדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמימדינות וטריטוריות דוברות פרסית

411

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9F

פולין

רפובליקת פּוֹלִין (בפולנית: Rzeczpospolita Polska, "זֶ'צְ'פּוֹסְפּוֹלִיטַה פּוֹלְסְקַה") היא מדינה במרכז אירופה, הגובלת בגרמניה במערב, בצ'כיה ובסלובקיה בדרום, באוקראינה ובבלארוס במזרח, ובליטא, ברוסיה (מחוז קלינינגרד) ובים הבלטי בצפון. פולין נוסדה לפני יותר מ-1,000 שנים תחת שושלת פיאסט, והגיעה לתור הזהב שלה לקראת סוף המאה ה-16 תחת השושלת היגיילונית, כאשר פולין הייתה אחת המדינות העשירות והחזקות ביותר באירופה. ב-3 במאי 1791 הצביע הסיים (הבית התחתון של הפרלמנט) של ברית פולין-ליטא בעד קבלת "חוקת מאי" לפולין, החוקה הכתובה הראשונה באירופה והשנייה בעולם אחרי חוקת ארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן חדלה פולין מלהתקיים, לאחר שחולקה על ידי שכנותיה: האימפריה הרוסית, אוסטריה, ופרוסיה. פולין קיבלה את עצמאותה מחדש ב-1918 לאחר חתימת חוזה ורסאי. תקופה זו בתולדותיה של פולין נקראת "הרפובליקה השנייה של פולין". בספטמבר 1939 פלשו גרמניה הנאצית וברית המועצות לפולין וכבשו אותה, במהלך שפתח את מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה הפכה פולין למדינת חסות של ברית המועצות. ב-1989 התקיימו בפולין בחירות חופשיות למחצה, הראשונות שנערכו בה מאז מלחמת העולם השנייה, ובהן השתתפה תנועת סולידריות, שהנחילה תבוסה למפלגה הקומוניסטית. תקופה זו בתולדותיה של פולין נקראת "הרפובליקה השלישית של פולין". בשנת 1997 נכתבה חוקה חדשה. במרץ 1999 הפכה פולין לחברה רשמית בברית נאט"ו, וב-2004 הצטרפה המדינה לאיחוד האירופי. מקור השם שמה הרשמי של פולין בפולנית הוא "ז'צ'פוספוליטה פולסקה" (Rzeczpospolita Polska), כלומר, "רפובליקת פולין", אך במקום המילה המודרנית "republika" משתמשים במונח הפולני הישן "rzeczpospolita", מונח הנמצא בשימוש לפחות מהמאה ה-16. השמות של המדינה "פולסקה" (Polska), ושל נתיניה "פולאצי" (Polacy), הם ממקורות סלאביים. הדעה הרווחת היא שהשם "פולסקה" הגיע משמו של השבט הסלאבי "פולאניה" (Polanie), השבט שהקים את המדינה הפולנית במאה ה-10 והתיישב באזור ההיסטורי פולין גדול. שם השבט הגיע כנראה מן המילה הסלאבית "פּוֹלֶה" (pole) שפירושה "שדה" - האפיון הבולט של אזורים רבים בפולין. השם "פולין" בשפה העברית וביידיש, הוא השם בו כינו אותה תושביה היהודים, לאורך אלף שנות קיומה. היסטוריה פרהיסטוריה והעת העתיקה החל מלפני כ-500,000 שנים קודם זמננו החלו להתיישב בשטחי פולין של ימינו מיני אדם קדומים. בתחילה היה אלו ציידים-לקטים, ומאוחר יותר, במהלך התקופה הנאוליתית (4,000 עד 2,000 לפנה"ס), עם הגיעה של החקלאות לפולין, עברו יושביה לחיי קבע. עד לתקופת הברזל, היה האזור מפותח יחסית לזמנו. תקופת הברונזה של פולין החלה סביב 2,300-2,400 לפנה"ס, ואילו תקופת הברזל שלה החלה בקירוב סביב 700-750 לפנה"ס. במאות הבאות החלו לחדור לפולין תרבויות חיצוניות שונות. בלטים החלו להתיישב באזורים המיוערים של צפון מזרח פולין, בשטחי פודלסיה ומזוריה. עם הכיבוש הרומאי של שטחים נרחבים בגרמניה של ימינו, נדחקו שבטים גרמאניים רבים מזרחה, ואלו חדרו מעבר לנהר האודר אל תוך פולין. פלישת שבטים שונים לפולין התעצמה במהלך המאות ה-4, ה-5 וה-6, אז במסגרת נדידת העמים שבטים גרמאניים נוספים חדרו לפולין. לצד כל אלו, הקבוצה החשובה ביותר שהתיישבה בפולין הייתה השבטים הסלאבים. אלו היגרו אל פולין ממזרח, אולי משטח אוקראינה ורוסיה של ימינו, ולקראת שלהי האלף הראשון לספירה, הם הפכו לכוח המוביל בפולין. עד מהרה הקימו הסלאבים יישובי קבע רבים ברחבי הארץ כולה, והחלו להתבסס סביב מספר שבטים מרכזיים. ימי הביניים המדינה הפולנית החלה לקרום עור וגידים בתחילת המחצית השנייה של המאה ה-10. בתקופה זו גבר השבט הסלאבי "פולאניה" (Polanie) שישב באזור פולין גדול על שאר השבטים בפולין, ואיחד אותם תחתיו. השליט הפולני הראשון, מיישקו הראשון, קיבל את הנצרות בשנת 966, ומייד לאחר מכן הוא קבע את הדת הנוצרית כדת המדינה הרשמית. באופן סמלי, כניסתה של פולין לעול הנצרות מסמלת את ראשיתה של פולין. מאז ועד היום, שמרו הפולנים אמונים לאפיפיור היושב ברומא, ועד היום רובם המכריע של הפולנים משתייכים לנצרות הקתולית. במאה וחמישים השנים הבאות, הפכה פולין לכוח משמעותי באזורה, אך מגמה זו נגדעה כבר במהלך המאה ה-12. מלך פולין בולסלאב השלישי מת ללא יורש ברור, ופולין חולקה לשורה של מדינות עצמאיות קטנות. תקופה זו הייתה תקופה אפלה יחסית בהיסטוריה הפולנית, ולפיצול המדיני הצטרפו מגמות שליליות נוספות. בשנים 1241, 1259 ו-1287, מדינות פולניות שלמות כמעט ונחרבו כתוצאה מפלישות מונגוליות שנערכו בשנים אלו, פלישות שגרמו להרס נרחב והותירו חללים רבים. במהלך המאה ה-14 חזרה פולין לצמיחה יחסית, ולראשונה זה שנים התקבל על ידי המדינות הפולניות מלך מוסכם - ולדיסלאב הראשון. הוא הפך למלך בשנת 1320, ובנו יורשו, קז'ימייז' השלישי, התהדר במיזמי בנייה גדולים בפולין לרבות הקמתן של טירות גדולות. קז'ימייז' השלישי נודע בתואר "הגדול", ובאותה התקופה התרחבה פולין מזרחה, ואזור גליציה הפך לחלק מפולין. גורמים נוספים שתרמו לצמיחתה המחודשת של פולין באותה תקופה הייתה פסיחתה של מגפת המוות השחור על פולין, לאחר שהמיתה עשרות מיליונים באירופה; וכמו כן הגירה של יהודים לפולין. עד מהרה החלו לפרוח ולהתבסס בערים הגדולות בפולין קהילות יהודיות משגשגות. בשנת 1364, הוקמה בקרקוב האוניברסיטה היגלונית, אחת האוניברסיטאות העתיקות ביותר באירופה. בשנת 1386 שליט ליטא ולדיסלב השני יגיילו התנצר ונישא לידוויגה, מלכת פולין. בכך אוחדה ממלכת פולין עם הדוכסות הגדולה של ליטא. במאתיים השנים הבאות שלטו על פולין יורשיו של ולדיסלב השני, בני השושלת היגלונית, ותחתיהם נהנתה פולין מפריחה מואצת ועד מהרה הפכה לאחת המדינות החזקות והחשובות ביותר באירופה. בשנים אלו נהנתה פולין ממעמד דיפלומטי מוביל, ולצד קשר הדוק עם ליטא היא ייסדה גם קשרים מועילים עם כמה משכנותיה, במיוחד עם הונגריה ובוהמיה. בשנת 1410 זכו צבאות פולין וליטא בניצחון צבאי ראשון גדול על אויב חיצוני. צבא משולב של שתי ארצות אלו הביס את אנשי המסדר הטווטוני בקרב גרונוולד. בכך, ייצבה פולין את שליטתה בשטחיה הצפוניים. באותה התקופה הכלכלה והתרבות בפולין פרחו, והמדינה הרשתה לעצמה לטפח מדענים ואנשי רוח חשובים. המפורסם ביותר היה האסטרונום ניקולאוס קופרניקוס, אשר הגיע להישגים מדעיים פורצי דרך. קרקוב, הבירה המלכותית, הפכה למרכז תרבותי ואקדמאי שקנה לעצמו שם בכל רחבי אירופה. בהשוואה למדינות אחרות באירופה, בפולין הונהגה רמה גבוהה של סובלנות דתית, דבר אשר תרם למניעתם של מתחים דתיים שהתפרצו חדשות לבקרים במקומות רבים אחרים באירופה. שנים אלו ידועות כתור הזהב של פולין. אנשי פולין התגאו בחירויות הפרט המרשימות יחסית שמהן נהנו, ובמערכת הפרלמנטרית במדינתם (הסיים, החל מ-1493), אף על פי שזו שירתה שכבה צרה באוכלוסייה - האצולה. העת החדשה המוקדמת זיגמונד השני אוגוסטוס שלט על פולין וליטא בין השנים 1548–1572. בתקופתו הסתיימה התקופה היגלונית ולאחר כמאתיים שנים שפולין וליטא היו כמדינות אחיות שהונהגו על ידי מלך אחד, בשנת 1569 אוחדו שתיהן למדינה אחת - ממלכת פולין-ליטא. פולין-ליטא הייתה לאחת המדינות הגדולות והמאוכלסות ביותר באירופה. למדינה הפולנית-ליטאית היה משטר ייחודי בו מרכיבים חלוציים של דמוקרטיה, מונרכיה חוקתית ופדרציה. המערכת הפוליטית שלה התאפיינה במלוכה בעלת כוח מבוזר יחסית, כאשר כוחו של המלך מוגבל. לאצולה ולפרלמנט עמד כוח רב, ולעיתים היה ביכולתם להשפיע אף על זהות המלך. שתי המדינות, פולין וליטא, היו רשמית מרכיבים שווי כוח וסמכות באיחוד, אך בפועל פולין הייתה השותף הדומיננטי. מאמצע המאה ה-17 ועד סוף אותה המאה, נכנסה פולין למערבולת של פלישות חוזרות ונשנות מצד שכניה השוודים, העות'מאנים, הרוסים והטרנסילבנים, במקביל למלחמות פנימיות נגד נתיניה הקוזאקים ותושבי חבל ברנדנבורג-פרוסיה. במהלך 80 השנים הבאות שקעו השלטון המרכזי וההנהגה, והמדינה הייתה על סף אנרכיה. על רקע תקופת ההשכלה, קמה בפולין תנועה לתיקון המצב במדינה, מה שהביא לבסוף להכרזה על החוקה הכתובה הראשונה באירופה, ב-1791 (חוקת 3 במאי 1791). תהליך הרפורמות נפסק עם החלוקות של פולין בין האימפריה הרוסית, פרוסיה ואוסטריה ב-1772, 1793 ו-1795, שבעטיין חדלה פולין מלהיות מדינה עצמאית. תחת שלטון זר, ערכו פולנים, בעיקר בשטח הכיבוש הרוסי, מרידות בניסיון לחדש את עצמאותם. כל הניסיונות לעשות כן נכשלו. תפנית מסוימת אירעה לאחר המלחמות הנפוליאוניות, אז, בשנת 1807, הוקמה פולין מחדש בשם "הדוכסות של ורשה". בכך, חידשה פולין את עצמאותה, אך למעשה היא הייתה מדינת לווין של הקיסרות הצרפתית. לאחר המלחמות, במסגרת קונגרס וינה של 1815, חזר המצב לקדמותו ופולין חולקה מחדש על ידי שכנותיה. עם תום קונגרס וינה הכריזה רוסיה על הפיכת השטח הפולני שברשותה לפולין הקונגרסאית, אשר הייתה לא יותר ממדינת חסות רוסית. פולין הקונגרסאית החזיקה בחוקה ליברלית; אך אף על פי כן, שללו הצארים הרוסים אט אט את החירויות של הפולנים, עד שהלכה למעשה סופחה פולין לאימפריה הרוסית. לעומת השטח הרוסי, בפולין האוסטרית, תחת שלטון אוסטרו-הונגריה, נהנו הפולנים מחופש יחסי כאשר התרבות והלאומיות הפולנית נמצאות בפריחה. קרקוב, בירת פולין האוסטרית, שהוגדרה אז כעיר חופשית, הפכה ל"בירה הרוחנית" של האומה הפולנית כולה. במהלך המשך המאה ה-19 התחדשו מרידות פולניות בכל רחבי פולין, הן בחלק הרוסי, הן בחלק הפרוסי והן בחלק האוסטרי. כולן כשלו לבסוף. למרות הדיכוי התרבותי והלאומי, תחת השלטון הזר, פולין גם נהנתה ממגמות חיוביות: היא עברה לראשונה תיעוש ומודרניזציה נרחבים, והכלכלה התפתחה באופן מרשים, כאשר החלק הפרוסי מוביל בפיתוח הכלכלי. העת החדשה המאוחרת במהלך מלחמת העולם הראשונה, כל מדינות ההסכמה הסכימו על השבת פולין למפת העולם, בהתאם לנקודה ה-13 בנאום 14 הנקודות של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. זמן קצר לאחר כניעת גרמניה בנובמבר 1918, זכתה פולין לעצמאות מחודשת תחת השם הרפובליקה השנייה של פולין. האיום הסובייטי התעורר במלחמה הפולנית-סובייטית, אולם פולין הצליחה להגן על עצמאותה. הרפובליקה השנייה הייתה דמוקרטיה מפותחת יחסית, אך זו הפכה למוגבלת במיוחד בשנת 1926, אז במהפכה צבאית עלה לשלטון הגנרל יוזף פילסודסקי. הרפובליקה השנייה שרדה עד לתחילת מלחמת העולם השנייה, אז צבאות גרמניה הנאצית וברית המועצות פלשו לפולין במבצע מתוכנן מראש (הסכם ריבנטרופ–מולוטוב) ובכך הביאו קץ לכעשרים שנות עצמאות פולנית. בתקופה זו סבלו הפולנים במיוחד (ראה גנרלגוברנמן). מכל המדינות המעורבות במלחמה (זאת בתנאי שאין מחשיבים את אוקראינה ובלארוס כמדינות עצמאיות), הייתה פולין עם אחוז הרוגים מכלל האוכלוסייה הגבוה ביותר: מעל 6 מיליון הרוגים (כ-20% מכלל האוכלוסייה), מחציתם פולנים יהודים. כמיליון וחצי אזרחי פולין גורשו משטחי הכיבוש הסובייטיים במזרח פולין לגולאגים בתוככי ברית המועצות. לאחר מלחמת העולם השנייה גבולות פולין הועתקו מערבה - הגבול המזרחי הועתק לקו קרזון, והגבול המערבי לקו אודר-נייסה. אחרי שינויים אלו, קטן שטחה של פולין ב-76,000 קמ"ר, שהיוו 20% משטחה לפני המלחמה. כמו כן, שינויי הגבולות הביאו להגירה המונית של פולנים, אוקראינים, גרמנים ויהודים אל מחוץ לשטחה של פולין. לבסוף, הפכה פולין לראשונה בתולדותיה, למדינה הומוגנית מבחינה אתנית. ברית המועצות השליטה בפולין ממשלה קומוניסטית חדשה, מקבילה פחות או יותר לממשלות אחרות בגוש המזרחי. ב-1952 הוכרזה רשמית רפובליקת העם של פולין. ב-1956 הפך המשטר בפולין לליברלי יותר, תוך שחרור המוני אנשים מהכלא והענקת מספר חירויות לאזרחים. מהומת פועלים ב-1980 הובילה להיווצרותו של איגוד מקצועי עצמאי, "סולידריות", שהפך עם הזמן לכוח פוליטי. תנועת "סולידריות" כרסמה בשליטת המפלגה הקומוניסטית, עד שב-1989 גברה עליה בבחירות הפרלמנטריות והעומד בראשה, לך ואלנסה, זכה לבסוף להיות נשיא פולין ב-1990. פולין זכתה לשובה של הדמוקרטיה, ותושביה זכו לראשונה זה עשרות שנים לזכויות האדם וזכויות אזרח. כלכלת פולין, לאחר השחרור מעול הקומוניזם, סבלה מאבטלה גבוהה (מעל 15%), אך עם זאת היא זכתה גם לאינטגרציה הולכת וגוברת בשוק האירופאי, והמשק הפולני עבר ליברליזציה. פולין הצטרפה לקבוצת וישגרד ב-1991. בנוסף, היא הצטרפה לברית נאט"ו ב-1999, כאות מבשר לראשית השתלבותה של פולין במערב. אזרחי פולין אמרו 'כן' (TAK) לאיחוד האירופי במשאל עם שנערך ביוני 2003, והיא הצטרפה רשמית לאיחוד האירופי ב-1 במאי 2004. בשנת 2007 האינטגרציה נמשכה, ופולין הצטרפה לאמנת שנגן, ובמסגרת זאת גבולותיה של פולין נפתחו לשאר מדינות האיחוד האירופי. פוליטיקה פולין היא רפובליקה דמוקרטית פרלמנטרית המבססת את המערכת הפוליטית שלה על חוקה. חוקת פולין הנוכחית נכנסה לתוקפה בשנת 1997, ובה מפורטים הסדרי המשטר של המדינה. רשויות השלטון ראש המדינה של פולין הוא הנשיא (Prezydent Rzeczypospolitej Polskiej), אשר לו בעיקר סמכויות טקסיות וסמליות. הנשיא נבחר בבחירות ישירות על ידי הציבור אחת לחמש שנים, ועומדת לו האפשרות להיבחר לשתי קדנציות בלבד. להלכה בסמכותו של הנשיא למנות את הממשלה, אך בדומה לישראל, בפועל הדבר נעשה על ידי הבית התחתון של הפרלמנט, הסיים, לאחר שמי מראשי המפלגות הצליח להרכיב קואליציה. עם זאת לנשיא עומדות גם סמכויות ממשיות יותר: ביכולתו להעלות לדיון נושאים בפרלמנט, ליזום חקיקה (אשר אישורה נתון בידי הפרלמנט), או להטיל וטו על חוקים שהפרלמנט אישר. במקרה והוטל וטו על חוק, לפרלמנט היכולת לבטל את הוטו ברוב של שלוש חמישיות מכלל המושבים בפרלמנט. אם כשל בלעשות כך, החוק יבוטל. הפרלמנט הפולני מורכב משני בתים: הבית העליון, הוא הסנאט (Senat); והבית התחתון, הוא הסיים (Sejm). חברי שני הבתים נבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים. הסנאט מורכב מ-100 חברים, המייצגים כל אחד את אחד מ-100 מחוזות הבחירה של פולין לאחר שנבחרו בבחירות אזוריות. הסיים מורכב מ-460 חברים, המייצגים את פולין כולה ונבחרים באופן יחסי. כדי לחוקק חוק, הצעת חוק חייבת להיות מועברת ברוב רגיל על ידי שני הבתים. לסיים עומדת סמכות במקרי קיצון לעקוף סירוב של הסנאט להעביר הצעת חוק שיזם הסיים. אחוז החסימה עומד על 5%, ולמעט מפלגות של מיעוטים אתניים, רק מפלגות אשר קיבלו למעלה מזה יהיו רשאיות לקבל ייצוג בפרלמנט. אחת לארבע שנים, לאחר שנבחר פרלמנט, ראש המפלגה שהצליח להרכיב קואליציה וממשלתו זכתה לאמון הפרלמנט ולאישורו הסמלי של הנשיא הופך לראש ממשלת פולין. ראש הממשלה, או בשמו הרשמי נשיא מועצת השרים (Prezes Rady Ministrów), הוא מי שעומד בפועל בראש הרשות המבצעת, היא ממשלת פולין. לראש הממשלה עומדות רובן ככולן של הסמכויות הניהוליות והביצועיות של המדינה, הגם שישנה חפיפה בתחומים מסוימים עם סמכויותיו של הנשיא. הרשות השופטת ממלאת תפקיד חשוב בתהליך קבלת ההחלטות בפולין. המוסדות העיקריים שלה כוללים את בית המשפט העליון (Sąd Najwyższy), בית המשפט העליון המנהלי (Naczelny Sąd Administracyjny), בית הדין לחוקה (Trybunał Konstytucyjny), ובית הדין המדינתי (Trybunał Stanu). בית המשפט העליון הוא הערכאה העליונה של המשפט הפולני, ובמקרה של ערעור על פסיקותיהן של ערכאות נמוכות יותר, בתי המשפט המחוזיים והאזוריים, הערעור מובא לבית המשפט העליון. תפקידו של בית הדין לחוקה הוא לוודא שחוקי הפרלמנט אינם סותרים את החוקה, ואם הם כאלו, בסמכותו לבטל חוקים סותרים אלו. בית המשפט העליון המנהלי מהווה את הערכאה העליונה בענייני משפט אזרחי. שלטון מקומי החלוקה המנהלית הנוכחית של פולין הוחלה בשנת 1999 והיא מבוססת על שלוש רמות של חלוקה: שטחה של פולין מחולק ל-16 פרובינציות הנקראות וויודות (województwa), דרגת החלוקה המנהלית הגבוהה ביותר. בהן ישנם (נכון ל-2008) 379 מחוזות, וערים נוספות שאינן כלולות במחוזות. המחוזות (powiaty), מהווים את דרגת החלוקה המנהלית השנייה, ותחתיהן נמצאות הרשויות המקומיות (גמיני). לערים הגדולות יש בדרך כלל מעמד של מחוז, גם במצב שהן נמצאות בתוך מחוז הנושא את שמן, כך למשל, במחוז פוזנן, מושב המחוז הוא בעיר פוזנן, אף שהעיר עצמה היא במחוז נפרד ממחוז פוזנן עצמו, מחוז פולין הגדולה. הדינמיקה הפוליטית מול האיחוד האירופי כחלק מהצטרפותה של פולין לאיחוד האירופי, קיבלה על עצמה פולין הסכמים לפיה חלק מההחלטות הפוליטיות במדינה יהיו כפופות למנגנונים הפוליטיים של האיחוד האירופי, כאשר מרבית ההחלטות עדיין מנוהלות באופן עצמאי. בשנותיה באיחוד הייתה שותפה פולין להסכמים שונים כחלק מהאיחוד, אולם גם השמיעה ביקורת מול האיחוד האירופי בטענה להתערבות יתר בעצמאות מערכת המשפט הלאומית, ומחאות נגד אחד מעקרונות המשפט האירופי, עליונות הדין האירופי. צבא וביטחון הכוחות המזוינים של פולין מורכבים מחמש זרועות: כוחות היבשה (Wojska Lądowe), הצי (Marynarka Wojenna), חיל האוויר (Siły Powietrzne), זרוע הכוחות המיוחדים (Wojska Specjalne) וכוחות ההגנה הטריטוריאלית (Wojska Obrony Terytorialnej). הכוחות המזוינים כפופים לשר ההגנה בממשלת פולין, אך פורמלית המפקד העליון של הצבא הוא נשיא פולין. החוקה מגדירה את המשימה החשובה ביותר של הכוחות המזוינים: הגנה ושמירה על שלמותה הטריטוריאלית של פולין והבטחה של האינטרסים הפולניים מחוץ לגבולותיה. הכוחות המזוינים מורכבים מ-65,000 חיילים בסדיר ועוד 14,000 חיילים במילואים. מאז הפלת המשטר הקומוניסטי והקמת הרפובליקה השלישית, עוברות זרועות הצבא מודרניזציה וחימוש בנשק אמריקני חדיש. הצי הפולני הוא אחד הציים הגדולים בים הבלטי והוא ממלא תפקיד חשוב גם בעניינים אזרחיים, לרבות משימות חיפוש והצלה ומחקר הידרוגרפי. החל משנת 1999, פולין חברה בברית הצבאית נאט"ו. במסגרת זאת הצבא הפולני משתתף לעיתים קרובות בתרגילים צבאיים רב-צדדיים, וכן במשימות צבאיות שונות מעבר לים. בעשור הראשון של המאה ה-21, עם ראשיתה של המלחמה העולמית בטרור, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה חזר הצבא הפולני לפעילות צבאית. אלפי חיילים הוצבו באפגניסטן ובעיראק, עשרות מטוסי קרב נשלחו לחזית, וגם הצי הפולני מילא תפקיד משמעותי. גאוגרפיה בקירוב, פולין היא מדינה בצורת ריבוע של כ-630 קילומטר על כ-630 קילומטר. היא ממוקמת במזרח מרכזה של אירופה. טופוגרפיה פני השטח של פולין מורכבים בעיקר מהשפלה של המישור האירופי, כאשר הגובה הממוצע של שטחה של פולין הוא נמוך במיוחד, 173 מטרים מעל גובה פני הים. בצפונה של פולין, לאורך חופיה לים הבלטי וכן לפנים הארץ, משתרע אזור פומרניה. אזור נמוך זה כולל את שפלת החוף של פולין, ובחובו מספר מפרצים ימיים, וחופים רחבי ידיים לצד גם דיונות. ובעוד בצפונה של פולין משתרע חוף, בדרומה, על גבולותיה של מדינה זו עם שכנותיה מדרום - צ'כיה וסלובקיה - נמתחת שרשרת הרים ממזרח למערב. במזרח הדרום הפולני על גבול סלובקיה הרים אלו הם רכס הרי הקרפטים, ובמערב הדרום הפולני על גבול צ'כיה הם רכס הרי הסודטים. רכסי ההרים הללו מגיעים בשיאם לגובה הקרוב ל-2,500 מטרים מעל גובה פני הים (זה קורה בהר ריסי, ההר הגבוה ביותר בפולין). צפונה מרכסי הרים אלו, למרגלותיהם, שוכנת רמה גאוגרפית רחבה כאשר זו שלמרגלות הקרפטים, במזרח, מכונה פולין קטן, וזו שלמרגלות הסודטים, במערב, מכונה שלזיה. שני אזורים אלו הם גבוהים יחסית לפולין, וגובהם הממוצע הוא כ-500 מטר מעל גובה פני הים. את ההרריות שלהם מפרים שני נהרות גדולים וחשובים: נהר הוויסלה ונהר האודר. מקורו של הוויסלה בהרים שמדרום לפולין קטן ומקורו של האודר בהרים שמדרום לשלזיה. מההרים, שני נהרות אלו זורמים לכיוון צפון, כשהם יוצרים עמקים צרים וארוכים, כל אחד באזורו שלו - פולין קטן ושלזיה. בתווך, בין שפלת החוף הפומרני בצפון להרים שבדרום, משתרעת שפלה רחבה במיוחד המכסה את רוב פולין. שפלה זו מועצמת על ידי שני נהרות האב של פולין. הוויסלה הזורם במזרח השפלה יוצר את מישור הוויסלה (מזוביה) ומנקז את המים של חציה המזרחי של פולין. לעומת הוויסלה, האודר זורם במערב השפלה ויוצר את מישור האודר (פולין גדול) ומנקז את המים של חציה המערבי של פולין. שני נהרות אלו ממשיכים צפונה, ולבסוף נשפכים אל הים הבלטי. הוויסלה נשפך אל "מפרץ גדנסק" שבמזרח אזור פומרניה, והאודר נשפך אל "מפרץ פומרניה" במערב אזור פומרניה. כלל השטח של פולין מכוסה באחוז ניכר במיוחד של שטחים חקלאיים, המהווים גם את האפיון הבולט ביותר של הנוף הפולני. המרחבים החקלאיים של פולין מנוהלים על ידי שני מיליון משקים פרטיים. פולין היא המדינה המיוערות הרביעית ביותר באירופה. יערות מכסים 30.5% משטחה של פולין. הנהרות הארוכים ביותר בפולין הם הוויסלה שאורכו 1,047 קילומטר, והאודר, שאורכו 854 קילומטר. לשני נהרות אלו גם יובלים ארוכים ומרכזיים הנשפכים אליהם. הבוג המערבי של הוויסלה אורכו 772 קילומטר, והורטה של האודר אורכו 808 קילומטר. הוויסלה והאודר נשפכים בסוף לים הבלטי. כמו כן, פולין מכוסה ביותר מ-9,300 אגמים, רובם בצפון הארץ, כאשר חלוצת האגמים של פולין היא ורמיה-מזוריה. לצד אגמים, בפולין נמצאת גם כמות ביצות מהגדולות באירופה. אקלים האקלים בפולין הוא תוצאה של נקודת מפגש של אקלים יבשתי המגיע מרוסיה שממזרח, מפנים היבשת, לבין אקלים ימי המגיע ממערב, מהאוקיינוס האטלנטי. מצב זה יוצר אקלים תזזיתי ובלתי יציב, אקלים הכולל שינויים רבים, מיום ליום ומשנה לשנה. הקייצים בפולין הם חמים ונעימים בדרך כלל, והטמפרטורות הממוצעת בהן נעות בין 18 ל-30 מעלות צלזיוס, בהתאם לאזור. החורפים לעומת זאת הם קרים למדי, והטמפרטורות הממוצעות בהם נעות בין 3 למינוס 6 מעלות צלזיוס. משקעים יורדים בכל מקום לכל אורך ימות השנה, אם כי יותר בקיץ מאשר בחורף, כאשר מצב זה תקף יותר ככל שנעים מזרחה. האזור החם ביותר בפולין הוא שלזיה תחתית שבדרום מערב פולין. הטמפרטורות שם עוברים את ה-30 מעלות צלזיוס לעיתים רבות, ואף יכולות להגיע לשיאים גם של קרוב ל-40 מעלות צלזיוס, בימים מסוימים בחודשים יולי ואוגוסט. לצד ורוצלב החמה שבשלזיה תחתית, עיר חמה מפורסמת נוספת מחוץ לאזור זה היא טרנוב, השוכנת בפולין קטן. בטרנוב שורר הקיץ הארוך ביותר בפולין - 115 יום, מאמצע מאי עד לאמצע ספטמבר. האזור הקר ביותר בפולין הוא צפון מזרחה במקומות הסמוכים לגבולות עם ליטא ובלארוס, ובייחוד אזור פודלסיה. העיר הקרה ביותר היא סובאלק. כלכלה עם נפילת הגוש הקומוניסטי בסוף שנות ה-80, החלה פולין בצעדי ליברליזציה נרחבים במשק. חברות ממשלתיות רבות הופרטו והגבלות רבות על הקמת חברות פרטיות חדשות הוסרו. השקעות רבות זרמו לפולין ותרמו לפיתוחה המואץ. עקב כך נהנים הפולנים מרמת חיים גבוהה לאין ערוך מזו שהייתה להם בעידן הקומוניסטי. פולין נחשבת למקרה מוצלח במיוחד של מעבר של כלכלה קומוניסטית לכלכלה בעלת דגם מערבי. הכלכלה הפולנית נחשבת לאחת המפותחות ביותר מקרב המדינות הקומוניסטיות לשעבר, ואחת עם שיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר באירופה. עם שוק מקומי חזק ויציב, חוב פרטי נמוך, מטבע גמיש, וחוסר תלות במגזר יצוא אחד, פולין היא הכלכלה האירופית הגדולה היחידה שנמנעה מהמיתון של סוף שנות ה-2000. מאז הצטרפותה של פולין לרוב המסגרות האירופאיות האזוריות, ובפרט לאמנת שנגן, פולנים רבים, כ-2.3 מיליון במספר, עזבו את פולין ומצאו עבודה מחוצה לה - בעיקר במדינות מערב אירופה. לחקלאות תפקיד חשוב בפולין - 12.4% מתושביה מועסקים בחקלאות. יש בה מספר גדול במיוחד של משקים חקלאיים פרטיים אפקטיביים, המעמידים את פולין כיצרנית מזון גדולה ומרכזית. הגידולים החקלאיים העיקריים הם - חיטה, שיפון, ותפוחי אדמה. התעשייה הפולנית, שמעוזה בשלזיה בלודז', טופחה משמעותית תחת הקומוניזם. מאז מעמדה ירד משמעותית, אך עדיין אחוז לא מבוטל מתושבי פולין, 26.2% מהם, מועסקים במגזר התעשייה. ענפי התעשייה העיקריים בפולין הם - בניית מכונות, עסקי ברזל ופלדה, כריית פחם, תעשיות כימיקלים, בניית ספינות, ועיבוד מזון. היצוא הפולני השנתי הוא בערך של 152.78 מיליארד אירו, והיבוא הפולני השנתי הוא בערך של 155.09 מיליארד אירו. שותפת הסחר הראשית והגדולה ביותר של פולין היא גרמניה - כרבע מהיצוא של פולין הוא אליה, וכך גם כרבע מהיבוא שלה הוא ממנה. התוצר המקומי הגולמי במונחי שווי כוח הקנייה של פולין עומד על 990.568 מיליארד דולר, דבר המציב אותה ככלכלה ה-25 בגודלה בעולם והשישית בגודלה באיחוד האירופי. התוצר המקומי הגולמי לנפש בפולין הוא 25,703 דולר, נמוך בכ-30% מהממוצע באיחוד האירופי. מבחינת התוצר המקומי הגולמי לנפש פולין עומדת במקום ה-48 בעולם וה-22 באיחוד האירופי. ביחס לעולם כולו, מגדיר מדד הפיתוח האנושי את איכות החיים בפולין כ"גבוהה מאוד", ומציב אותה במקום ה-35 בעניין זה. בניגוד למדדים חיוביים רבים, האבטלה היא בעלת שיעור שאיננו מבוטל - 10.6% מכלל העובדים, נתון גבוה יחסית. תיירות מאז הצטרפותה של פולין לאיחוד האירופי בשנת 2004, ועם פתיחת גבולותיה למערב במסגרת אמנת שנגן החל משנת 2007, נרשם גידול משמעותי במספר התיירים הפוקדים את המדינה. מגמה זו נמשכת משנה לשנה, ואם בשנת 2010 מספר התיירים בפולין עמד על 12.47 מיליון, בשנת 2013 המספר הזה עמד כבר על 15.85 מיליון. בהתאם לנתונים אלו, פולין היא המדינה ה-17 המתוירת ביותר בעולם. לתיירות תפקיד כלכלי חשוב, והיא תורמת רבות למשק המקומי. מספר התיירים הגדול ביותר מגיע לפולין מגרמניה השכנה - 1,298,702 גרמנים ביקרו בפולין בשנת 2013. במקום השני בפער גדול נמצאת רוסיה (עם 409,243 תיירים), וישראל ממוקמת במקום העשירי, עם 148,644 תיירים. הערים הפופולריות ביותר בקרב התיירים בפולין הן בירת פולין של ימי הביניים קרקוב, בירת שלזיה ואחת הערים העתיקות בפולין ורוצלב, עיר הנמל הצפונית והאטרקטיבית גדנסק, ועיר הבירה המודרנית ורשה. ערים נוספות הפופולריות בקרב תיירים הן פוזנן, לובלין וטורון. בדרך כלל האטרקציה המובילה בערים הפולניות זה רובע ימי הביניים שמרבית הערים הגדולות יכולות להתגאות באחד כזה. מחוץ לערים הגדולות יעדי התיירות המובילים הם האגמים המזוריים וחוף הים הבלטי שבצפון פולין, היער הבתולי בְּיַאלוֹבְיֶיסְקָה שבמזרח, ומחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, הרי הקרפטים והרי הסודטים בדרום. יערות מכסים שטח של 9.1 מיליון דונם, ומהווים כר פורה לפעילויות תיירותיות. בנוסף לכך, אלפי האגמים המצויים בכל פולין משחקים גם הם תפקיד חשוב. מקומות רבים בפולין נמצאים תחת הגנה סביבתית של רשויות המדינה: בפולין יש 23 פארקים לאומיים, 121 פארקי נוף, ו-1,469 שמורות טבע. אנרגיה מגזר ייצור החשמל בפולין מבוסס בעיקר על שימוש בדלקים מאובנים. פולין מספקת לעצמה את רובה ככולה של תצרוכת החשמל שלה. פולין היא יצרנית הפחם העשירית בגודלה בעולם והשנייה בגודלה באירופה (לאחר גרמניה). משאב זה מיוצא מפולין למדינות רבות, אך גם מנוצל לצרכים מקומיים ומהווה את הדלק המאובן המרכזי בו משתמש משק החשמל הפולני. שלוש חברות כריית הפחם הגדולות בפולין (Węglokoks, Kompania Węglowa, ו-JSW) משווקות כ-100 מיליון טון פחם בשנה. חברות אלו הם מהרווחיות ביותר במדינה, והן נסחרות בדרך כלל באופן חיובי בבורסה לניירות ערך של ורשה. במקביל, במהלך השנים האחרונות הורחב השימוש באנרגיות מתחדשות. מדובר בעיקר בטורבינת רוח הפזורות בשטחים נרחבים בפולין, וכן בתחנות חשמל הידרואלקטריות מבוססות מי נהרות. עם זאת, שיעור אנרגיות אלו בייצור החשמל הכולל של פולין עודנו נמוך, והממשלה קבעה יעד של 15% מכלל תצרוכת החשמל עד לשנת 2020. בפולין יש גם עתודות לא מבוטלות של גז טבעי (164,800,000,000 ממ"ק) ונפט (96,380,000 חביות), אך השימוש בהם נכון להיום הוא משני, ופוטנציאל הפקת החשמל מהם נמוך יחסית. דמוגרפיה נכון ל-30 ביוני 2014, מתגוררים בפולין 38,483,957 תושבים. נתון זה מציב את פולין במקום ה-30 בעולם וה-7 באירופה מבחינת כמות האוכלוסייה. הצפיפות עומדת על 123 אנשים לקמ"ר, 1,050 איש לקמ"ר בערים, ו-50 איש לקמ"ר בכפרים. אחוז גבוה יחסית מתושבי פולין מתגוררים בכפרים, 61.5% במספר. משנה לשנה נתון זה יורד יותר יותר, ושיעור העירוניים באוכלוסייה גודל. החל משנות ה-90 של המאה ה-20 כמות האוכלוסייה בפולין שומרת על יציבות יחסית עם נטייה לירידה מסוימת. דבר זה הוא תולדה של הגירה יוצאת של פולנים בעיקר למדינות אחרות באירופה, מעט הגירה נכנסת (בניגוד למדינות אחרות באירופה, אשר חוות הגירה מוסלמית גדולה), ובעיקר ילודה נמוכה מאוד. נכון לשנת 2014 שיעור הפריון הכולל הממוצע בפולין הוא נמוך מאוד - 1.33 ילדים לאישה. אוכלוסיית פולין מזדקנת במהירות. בעוד בשנת 1950 הגיל החציוני של פולין עמד על 25.8, היום אותו הנתון עומד על 38.2. אם המגמות הנוכחיות יימשכו, מעריכים כי עד שנת 2050 חצי מהפולנים יהיו מעל גיל 51. הערים הגדולות בפולין הן ורשה (1,715,518), קרקוב (760,700), לודז' (718,960), ורוצלב (631,188), פוזנן (550,742), גדנסק (460,427), שצ'צ'ין (408,913), בידגושץ' (361,254), לובלין (347,678), וקטוביץ (307,233). המטרופולינים הגדולים ביותר בפולין הם קטוביץ (3,029,000), ורשה (2,785,000), קרקוב (1,236,000), לודז' (1,165,000), גדנסק-גדיניה (993,000), ופוזנן (919,000). חלוקה אתנית ולשונית מבחינה אתנית ולשונית, נכון לשנת 2011 פולין היא אחת המדינות ההומוגניות ביותר ברחבי העולם. כ-93.52% מאוכלוסיית פולין משתייכת לעם הפולני, ואחוז גבוה יותר - 97%, דוברים את השפה הפולנית. שפות ידועות אחרות כשפה שנייה הן אנגלית (29%), רוסית (26%), וגרמנית (19%). מפקד האוכלוסין של פולין משנת 2011, סוקר את המיעוטים הלא פולנים בפולין. 847,000 הגדירו עצמם שלזים, 233,000 קשוביאנים, 148,000 גרמנים, 47,000 בלארוסים, 13,000 רוסים, 8,000 ליטאים, ו-3,000 ארמנים. מצב זה לא היה בעבר. עד 1945 היוותה פולין בית לאוכלוסיות מיעוטים גדולות, בהן גרמנים, אוקראינים, בלארוסים, ליטאים, ויהודים. עם שינוי גבולות פולין ב-1945, היגרו ממנה, או נשארו מחוץ לגבולותיה, רוב המיעוטים, ויהודיה נרצחו בשואה. מאז היא מהווה מדינה הומוגנית יחסית מבחינה אתנית. חלוקה דתית בדומה להומוגניות האתנית והלשונית של פולין, כך גם ביחס לדת האוכלוסייה הפולנית אחידה יחסית. לפי סקר שנערך בשנת 2011, 87.5% מתושבי פולין הם נוצרים קתולים, 2.4% אינם מאמינים באף דת שהיא, 0.7% נוצרים אורתודוקסים, ו-1% בני דתות אחרות. 8.7% סירבו לענות. מסקר מ-2015 עולה כי 92.8% מתושבי פולין הם נוצרים קתולים, 0.7% נוצרים אורתודוקסים, 0.3% משתייכים לעדי יהוה, 0.2% נוצרים פרוטסטנטים, 0.1% בכנסייה הקתולית היוונית, ו-0.1% בעלי שיוך דתי אחר. בנוסף, 3.1% אינם מזוהים עם אף דת, 2.2% סירבו להשיב, ועבור 0.5% לא היה ניתן לקבוע את השיוך הדתי. לפי נתונים אלו, פולין היא עם שיעור גבוה יותר של קתולים ממדינות בעלות מורשת קתולית נרחבת, כאיטליה וספרד; פרט למלטה, פולין היא המדינה הקתולית ביותר באירופה. הנצרות הקתולית ממלאת תפקיד חשוב בחייהם של פולנים רבים, והכנסייה הקתולית בפולין נהנית מיוקרה חברתית ומהשפעה פוליטית. בעבור הפולנים לכנסייה תפקיד חשוב גם בחיים הלאומיים, והיא מהווה סמל לאומי-תרבותי פולני חשוב. יהדות פולין יהדות פולין הייתה למן ימי הביניים ועד השואה, הקהילה הגדולה ומהקהילות החשובות שבקהילות עם ישראל בתפוצות. ההיסטוריה בת למעלה מאלף השנים של היהודים בפולין כוללת תקופות של סובלנות ופריחה דתית ותרבותית, לצד אנטישמיות קשה, רדיפות, פרעות וגירושים. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות פולין הגדולה בתפוצות היהודים באירופה. היא מנתה כ-3.4 מיליון נפש – ואף למעלה מכך אם כוללים במניין את יהודי השטחים ההיסטוריים של פולין, שהפכו לנתיני ארצות אחרות בעקבות השינויים התכופים בגבולותיה של המדינה. רוב יהודי פולין, כ-90% מהם, נרצחו בשואה באופן שיטתי, במלחמת העולם השנייה על ידי שלטונות הכיבוש של גרמניה הנאצית, ובאופן מזדמן על ידי גורמים שונים מהאוכלוסייה הפולנית. מעטים בלבד הצליחו להימלט או ניצלו על ידי פולנים חסידי אומות העולם. ביום העצמאות לפולין, בנובמבר 2021, נערך מפגן אנטישמי, שנערך במרכז העיר קאליש. פעילי ימין קיצוני צעקו "מוות ליהודים", ושרפו העתק של כתב זכויות היסטורי לקהילה היהודית מהמאה ה-13, אשר במשך מאות שנים שימש בסיס להגנה על יהודי פולין. תרבות פולין היא אחת מהמדינות הסלאביות ועל כן אספקטים תרבותיים רבים שלה בהן השפה, לבוש והמטבח הפולני, חולקים לא מעט דמיון עם שכניהם הסלאבים. אולם פולין בניגוד לרוב הארצות הסלאביות כגון רוסיה, אוקראינה וסרביה קיבלה על עצמה את הנצרות הקתולית, ולא כמותן את הנצרות האורתודוקסית. לכן הכתב הפולני נוהג להשתמש באלפבית לטיני מותאם לשפה הפולנית ולא אלפבית קירילי. חגים ומועדים בפולין: 1 בינואר - ראש השנה האזרחי 6 בינואר - חג המלכים (ידוע גם כחג ההתגלות) חג הפסחא 1 במאי - יום הפועלים 3 במאי - יום החוקה אשר התקבלה לראשונה בשנת 1791 פנטקוסט - חג נוצרי לזכר ירידת רוח הקודש על שליחיו של ישו חג הלחם והיין הקדושים - גוף האדון 15 באוגוסט -חג עליית מרים השמיימה 1 בנובמבר - יום כל הקדושים 11 בנובמבר - יום העצמאות הפולני 25 בדצמבר - חג המולד קישורים חיצוניים עמרי גלפרין, לא להפסיק את הנסיעות לפולין, nrg מעריב עמרי גלפרין, הפולנים שזוכרים: פסטיבל יהודי בעיר שתושביה נספו, nrg מעריב עמרי גלפרין: כל תושבי כדור הארץ נקראים לבקר באושוויץ, nrg מעריב עמרי גלפרין: השער של אושוויץ נסגר, nrg מעריב עמרי גלפרין: לנסוע, כדי לא לשכוח, nrg מעריב עמרי גלפרין: פולניה לא שוכחת: יש פסטיבל יהודי בפולין, nrg מעריב אתר המכון הפולני בישראל דמוקרטיה. סוף - סדרת כתבות על מצב הדמוקרטיה במדינה (חלק 2, חלק 3), 2018 הערות שוליים מדינות העולם מדינות אירופה מדינות החברות במועצת אירופה מקומות ששימשו כמושבת עונשין מדינות החברות באיחוד האירופי מדינות החברות בנאט"ו מדינות שהוקמו ב-1918

רפובליקת פּוֹלִין (בפולנית: Rzeczpospolita Polska, "זֶ'צְ'פּוֹסְפּוֹלִיטַה פּוֹלְסְקַה") היא מדינה במרכז אירופה, הגובלת בגרמניה במערב, בצ'כיה ובסלובקיה בדרום, באוקראינה ובבלארוס במזרח, ובליטא, ברוסיה (מחוז קלינינגרד) ובים הבלטי בצפון.פולין נוסדה לפני יותר מ-1,000 שנים תחת שושלת פיאסט, והגיעה לתור הזהב שלה לקראת סוף המאה ה-16 תחת השושלת היגיילונית, כאשר פולין הייתה אחת המדינות העשירות והחזקות ביותר באירופה. ב-3 במאי 1791 הצביע הסיים (הבית התחתון של הפרלמנט) של ברית פולין-ליטא בעד קבלת "חוקת מאי" לפולין, החוקה הכתובה הראשונה באירופה והשנייה בעולם אחרי חוקת ארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן חדלה פולין מלהתקיים, לאחר שחולקה על ידי שכנותיה: האימפריה הרוסית, אוסטריה, ופרוסיה.פולין קיבלה את עצמאותה מחדש ב-1918 לאחר חתימת חוזה ורסאי. תקופה זו בתולדותיה של פולין נקראת "הרפובליקה השנייה של פולין". בספטמבר 1939 פלשו גרמניה הנאצית וברית המועצות לפולין וכבשו אותה, במהלך שפתח את מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה הפכה פולין למדינת חסות של ברית המועצות. ב-1989 התקיימו בפולין בחירות חופשיות למחצה, הראשונות שנערכו בה מאז מלחמת העולם השנייה, ובהן השתתפה תנועת סולידריות, שהנחילה תבוסה למפלגה הקומוניסטית. תקופה זו בתולדותיה של פולין נקראת "הרפובליקה השלישית של פולין". בשנת 1997 נכתבה חוקה חדשה. במרץ 1999 הפכה פולין לחברה רשמית בברית נאט"ו, וב-2004 הצטרפה המדינה לאיחוד האירופי.מקור השםשמה הרשמי של פולין בפולנית הוא "ז'צ'פוספוליטה פולסקה" (Rzeczpospolita Polska), כלומר, "רפובליקת פולין", אך במקום המילה המודרנית "republika" משתמשים במונח הפולני הישן "rzeczpospolita", מונח הנמצא בשימוש לפחות מהמאה ה-16. השמות של המדינה "פולסקה" (Polska), ושל נתיניה "פולאצי" (Polacy), הם ממקורות סלאביים. הדעה הרווחת היא שהשם "פולסקה" הגיע משמו של השבט הסלאבי "פולאניה" (Polanie), השבט שהקים את המדינה הפולנית במאה ה-10 והתיישב באזור ההיסטורי פולין גדול. שם השבט הגיע כנראה מן המילה הסלאבית "פּוֹלֶה" (pole) שפירושה "שדה" - האפיון הבולט של אזורים רבים בפולין.השם "פולין" בשפה העברית וביידיש, הוא השם בו כינו אותה תושביה היהודים, לאורך אלף שנות קיומה.היסטוריהפרהיסטוריה והעת העתיקההחל מלפני כ-500,000 שנים קודם זמננו החלו להתיישב בשטחי פולין של ימינו מיני אדם קדומים. בתחילה היה אלו ציידים-לקטים, ומאוחר יותר, במהלך התקופה הנאוליתית (4,000 עד 2,000 לפנה"ס), עם הגיעה של החקלאות לפולין, עברו יושביה לחיי קבע. עד לתקופת הברזל, היה האזור מפותח יחסית לזמנו. תקופת הברונזה של פולין החלה סביב 2,300-2,400 לפנה"ס, ואילו תקופת הברזל שלה החלה בקירוב סביב 700-750 לפנה"ס. במאות הבאות החלו לחדור לפולין תרבויות חיצוניות שונות. בלטים החלו להתיישב באזורים המיוערים של צפון מזרח פולין, בשטחי פודלסיה ומזוריה. עם הכיבוש הרומאי של שטחים נרחבים בגרמניה של ימינו, נדחקו שבטים גרמאניים רבים מזרחה, ואלו חדרו מעבר לנהר האודר אל תוך פולין. פלישת שבטים שונים לפולין התעצמה במהלך המאות ה-4, ה-5 וה-6, אז במסגרת נדידת העמים שבטים גרמאניים נוספים חדרו לפולין. לצד כל אלו, הקבוצה החשובה ביותר שהתיישבה בפולין הייתה השבטים הסלאבים. אלו היגרו אל פולין ממזרח, אולי משטח אוקראינה ורוסיה של ימינו, ולקראת שלהי האלף הראשון לספירה, הם הפכו לכוח המוביל בפולין. עד מהרה הקימו הסלאבים יישובי קבע רבים ברחבי הארץ כולה, והחלו להתבסס סביב מספר שבטים מרכזיים.ימי הבינייםהמדינה הפולנית החלה לקרום עור וגידים בתחילת המחצית השנייה של המאה ה-10. בתקופה זו גבר השבט הסלאבי "פולאניה" (Polanie) שישב באזור פולין גדול על שאר השבטים בפולין, ואיחד אותם תחתיו. השליט הפולני הראשון, מיישקו הראשון, קיבל את הנצרות בשנת 966, ומייד לאחר מכן הוא קבע את הדת הנוצרית כדת המדינה הרשמית. באופן סמלי, כניסתה של פולין לעול הנצרות מסמלת את ראשיתה של פולין. מאז ועד היום, שמרו הפולנים אמונים לאפיפיור היושב ברומא, ועד היום רובם המכריע של הפולנים משתייכים לנצרות הקתולית. במאה וחמישים השנים הבאות, הפכה פולין לכוח משמעותי באזורה, אך מגמה זו נגדעה כבר במהלך המאה ה-12. מלך פולין בולסלאב השלישי מת ללא יורש ברור, ופולין חולקה לשורה של מדינות עצמאיות קטנות. תקופה זו הייתה תקופה אפלה יחסית בהיסטוריה הפולנית, ולפיצול המדיני הצטרפו מגמות שליליות נוספות. בשנים 1241, 1259 ו-1287, מדינות פולניות שלמות כמעט ונחרבו כתוצאה מפלישות מונגוליות שנערכו בשנים אלו, פלישות שגרמו להרס נרחב והותירו חללים רבים.במהלך המאה ה-14 חזרה פולין לצמיחה יחסית, ולראשונה זה שנים התקבל על ידי המדינות הפולניות מלך מוסכם - ולדיסלאב הראשון. הוא הפך למלך בשנת 1320, ובנו יורשו, קז'ימייז' השלישי, התהדר במיזמי בנייה גדולים בפולין לרבות הקמתן של טירות גדולות. קז'ימייז' השלישי נודע בתואר "הגדול", ובאותה התקופה התרחבה פולין מזרחה, ואזור גליציה הפך לחלק מפולין. גורמים נוספים שתרמו לצמיחתה המחודשת של פולין באותה תקופה הייתה פסיחתה של מגפת המוות השחור על פולין, לאחר שהמיתה עשרות מיליונים באירופה; וכמו כן הגירה של יהודים לפולין. עד מהרה החלו לפרוח ולהתבסס בערים הגדולות בפולין קהילות יהודיות משגשגות. בשנת 1364, הוקמה בקרקוב האוניברסיטה היגלונית, אחת האוניברסיטאות העתיקות ביותר באירופה.בשנת 1386 שליט ליטא ולדיסלב השני יגיילו התנצר ונישא לידוויגה, מלכת פולין. בכך אוחדה ממלכת פולין עם הדוכסות הגדולה של ליטא. במאתיים השנים הבאות שלטו על פולין יורשיו של ולדיסלב השני, בני השושלת היגלונית, ותחתיהם נהנתה פולין מפריחה מואצת ועד מהרה הפכה לאחת המדינות החזקות והחשובות ביותר באירופה. בשנים אלו נהנתה פולין ממעמד דיפלומטי מוביל, ולצד קשר הדוק עם ליטא היא ייסדה גם קשרים מועילים עם כמה משכנותיה, במיוחד עם הונגריה ובוהמיה. בשנת 1410 זכו צבאות פולין וליטא בניצחון צבאי ראשון גדול על אויב חיצוני. צבא משולב של שתי ארצות אלו הביס את אנשי המסדר הטווטוני בקרב גרונוולד. בכך, ייצבה פולין את שליטתה בשטחיה הצפוניים. באותה התקופה הכלכלה והתרבות בפולין פרחו, והמדינה הרשתה לעצמה לטפח מדענים ואנשי רוח חשובים. המפורסם ביותר היה האסטרונום ניקולאוס קופרניקוס, אשר הגיע להישגים מדעיים פורצי דרך. קרקוב, הבירה המלכותית, הפכה למרכז תרבותי ואקדמאי שקנה לעצמו שם בכל רחבי אירופה. בהשוואה למדינות אחרות באירופה, בפולין הונהגה רמה גבוהה של סובלנות דתית, דבר אשר תרם למניעתם של מתחים דתיים שהתפרצו חדשות לבקרים במקומות רבים אחרים באירופה. שנים אלו ידועות כתור הזהב של פולין. אנשי פולין התגאו בחירויות הפרט המרשימות יחסית שמהן נהנו, ובמערכת הפרלמנטרית במדינתם (הסיים, החל מ-1493), אף על פי שזו שירתה שכבה צרה באוכלוסייה - האצולה.העת החדשה המוקדמתזיגמונד השני אוגוסטוס שלט על פולין וליטא בין השנים 1548–1572. בתקופתו הסתיימה התקופה היגלונית ולאחר כמאתיים שנים שפולין וליטא היו כמדינות אחיות שהונהגו על ידי מלך אחד, בשנת 1569 אוחדו שתיהן למדינה אחת - ממלכת פולין-ליטא. פולין-ליטא הייתה לאחת המדינות הגדולות והמאוכלסות ביותר באירופה. למדינה הפולנית-ליטאית היה משטר ייחודי בו מרכיבים חלוציים של דמוקרטיה, מונרכיה חוקתית ופדרציה. המערכת הפוליטית שלה התאפיינה במלוכה בעלת כוח מבוזר יחסית, כאשר כוחו של המלך מוגבל. לאצולה ולפרלמנט עמד כוח רב, ולעיתים היה ביכולתם להשפיע אף על זהות המלך. שתי המדינות, פולין וליטא, היו רשמית מרכיבים שווי כוח וסמכות באיחוד, אך בפועל פולין הייתה השותף הדומיננטי.מאמצע המאה ה-17 ועד סוף אותה המאה, נכנסה פולין למערבולת של פלישות חוזרות ונשנות מצד שכניה השוודים, העות'מאנים, הרוסים והטרנסילבנים, במקביל למלחמות פנימיות נגד נתיניה הקוזאקים ותושבי חבל ברנדנבורג-פרוסיה. במהלך 80 השנים הבאות שקעו השלטון המרכזי וההנהגה, והמדינה הייתה על סף אנרכיה. על רקע תקופת ההשכלה, קמה בפולין תנועה לתיקון המצב במדינה, מה שהביא לבסוף להכרזה על החוקה הכתובה הראשונה באירופה, ב-1791 (חוקת 3 במאי 1791). תהליך הרפורמות נפסק עם החלוקות של פולין בין האימפריה הרוסית, פרוסיה ואוסטריה ב-1772, 1793 ו-1795, שבעטיין חדלה פולין מלהיות מדינה עצמאית.תחת שלטון זר, ערכו פולנים, בעיקר בשטח הכיבוש הרוסי, מרידות בניסיון לחדש את עצמאותם. כל הניסיונות לעשות כן נכשלו. תפנית מסוימת אירעה לאחר המלחמות הנפוליאוניות, אז, בשנת 1807, הוקמה פולין מחדש בשם "הדוכסות של ורשה". בכך, חידשה פולין את עצמאותה, אך למעשה היא הייתה מדינת לווין של הקיסרות הצרפתית. לאחר המלחמות, במסגרת קונגרס וינה של 1815, חזר המצב לקדמותו ופולין חולקה מחדש על ידי שכנותיה. עם תום קונגרס וינה הכריזה רוסיה על הפיכת השטח הפולני שברשותה לפולין הקונגרסאית, אשר הייתה לא יותר ממדינת חסות רוסית. פולין הקונגרסאית החזיקה בחוקה ליברלית; אך אף על פי כן, שללו הצארים הרוסים אט אט את החירויות של הפולנים, עד שהלכה למעשה סופחה פולין לאימפריה הרוסית. לעומת השטח הרוסי, בפולין האוסטרית, תחת שלטון אוסטרו-הונגריה, נהנו הפולנים מחופש יחסי כאשר התרבות והלאומיות הפולנית נמצאות בפריחה. קרקוב, בירת פולין האוסטרית, שהוגדרה אז כעיר חופשית, הפכה ל"בירה הרוחנית" של האומה הפולנית כולה. במהלך המשך המאה ה-19 התחדשו מרידות פולניות בכל רחבי פולין, הן בחלק הרוסי, הן בחלק הפרוסי והן בחלק האוסטרי. כולן כשלו לבסוף. למרות הדיכוי התרבותי והלאומי, תחת השלטון הזר, פולין גם נהנתה ממגמות חיוביות: היא עברה לראשונה תיעוש ומודרניזציה נרחבים, והכלכלה התפתחה באופן מרשים, כאשר החלק הפרוסי מוביל בפיתוח הכלכלי.העת החדשה המאוחרתבמהלך מלחמת העולם הראשונה, כל מדינות ההסכמה הסכימו על השבת פולין למפת העולם, בהתאם לנקודה ה-13 בנאום 14 הנקודות של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. זמן קצר לאחר כניעת גרמניה בנובמבר 1918, זכתה פולין לעצמאות מחודשת תחת השם הרפובליקה השנייה של פולין. האיום הסובייטי התעורר במלחמה הפולנית-סובייטית, אולם פולין הצליחה להגן על עצמאותה. הרפובליקה השנייה הייתה דמוקרטיה מפותחת יחסית, אך זו הפכה למוגבלת במיוחד בשנת 1926, אז במהפכה צבאית עלה לשלטון הגנרל יוזף פילסודסקי.הרפובליקה השנייה שרדה עד לתחילת מלחמת העולם השנייה, אז צבאות גרמניה הנאצית וברית המועצות פלשו לפולין במבצע מתוכנן מראש (הסכם ריבנטרופ–מולוטוב) ובכך הביאו קץ לכעשרים שנות עצמאות פולנית. בתקופה זו סבלו הפולנים במיוחד (ראה גנרלגוברנמן). מכל המדינות המעורבות במלחמה (זאת בתנאי שאין מחשיבים את אוקראינה ובלארוס כמדינות עצמאיות), הייתה פולין עם אחוז הרוגים מכלל האוכלוסייה הגבוה ביותר: מעל 6 מיליון הרוגים (כ-20% מכלל האוכלוסייה), מחציתם פולנים יהודים. כמיליון וחצי אזרחי פולין גורשו משטחי הכיבוש הסובייטיים במזרח פולין לגולאגים בתוככי ברית המועצות.לאחר מלחמת העולם השנייה גבולות פולין הועתקו מערבה - הגבול המזרחי הועתק לקו קרזון, והגבול המערבי לקו אודר-נייסה. אחרי שינויים אלו, קטן שטחה של פולין ב-76,000 קמ"ר, שהיוו 20% משטחה לפני המלחמה. כמו כן, שינויי הגבולות הביאו להגירה המונית של פולנים, אוקראינים, גרמנים ויהודים אל מחוץ לשטחה של פולין. לבסוף, הפכה פולין לראשונה בתולדותיה, למדינה הומוגנית מבחינה אתנית. ברית המועצות השליטה בפולין ממשלה קומוניסטית חדשה, מקבילה פחות או יותר לממשלות אחרות בגוש המזרחי.ב-1952 הוכרזה רשמית רפובליקת העם של פולין. ב-1956 הפך המשטר בפולין לליברלי יותר, תוך שחרור המוני אנשים מהכלא והענקת מספר חירויות לאזרחים. מהומת פועלים ב-1980 הובילה להיווצרותו של איגוד מקצועי עצמאי, "סולידריות", שהפך עם הזמן לכוח פוליטי. תנועת "סולידריות" כרסמה בשליטת המפלגה הקומוניסטית, עד שב-1989 גברה עליה בבחירות הפרלמנטריות והעומד בראשה, לך ואלנסה, זכה לבסוף להיות נשיא פולין ב-1990. פולין זכתה לשובה של הדמוקרטיה, ותושביה זכו לראשונה זה עשרות שנים לזכויות האדם וזכויות אזרח.כלכלת פולין, לאחר השחרור מעול הקומוניזם, סבלה מאבטלה גבוהה (מעל 15%), אך עם זאת היא זכתה גם לאינטגרציה הולכת וגוברת בשוק האירופאי, והמשק הפולני עבר ליברליזציה. פולין הצטרפה לקבוצת וישגרד ב-1991. בנוסף, היא הצטרפה לברית נאט"ו ב-1999, כאות מבשר לראשית השתלבותה של פולין במערב. אזרחי פולין אמרו 'כן' (TAK) לאיחוד האירופי במשאל עם שנערך ביוני 2003, והיא הצטרפה רשמית לאיחוד האירופי ב-1 במאי 2004. בשנת 2007 האינטגרציה נמשכה, ופולין הצטרפה לאמנת שנגן, ובמסגרת זאת גבולותיה של פולין נפתחו לשאר מדינות האיחוד האירופי.פוליטיקהפולין היא רפובליקה דמוקרטית פרלמנטרית המבססת את המערכת הפוליטית שלה על חוקה. חוקת פולין הנוכחית נכנסה לתוקפה בשנת 1997, ובה מפורטים הסדרי המשטר של המדינה.רשויות השלטוןראש המדינה של פולין הוא הנשיא (Prezydent Rzeczypospolitej Polskiej), אשר לו בעיקר סמכויות טקסיות וסמליות. הנשיא נבחר בבחירות ישירות על ידי הציבור אחת לחמש שנים, ועומדת לו האפשרות להיבחר לשתי קדנציות בלבד. להלכה בסמכותו של הנשיא למנות את הממשלה, אך בדומה לישראל, בפועל הדבר נעשה על ידי הבית התחתון של הפרלמנט, הסיים, לאחר שמי מראשי המפלגות הצליח להרכיב קואליציה. עם זאת לנשיא עומדות גם סמכויות ממשיות יותר: ביכולתו להעלות לדיון נושאים בפרלמנט, ליזום חקיקה (אשר אישורה נתון בידי הפרלמנט), או להטיל וטו על חוקים שהפרלמנט אישר. במקרה והוטל וטו על חוק, לפרלמנט היכולת לבטל את הוטו ברוב של שלוש חמישיות מכלל המושבים בפרלמנט. אם כשל בלעשות כך, החוק יבוטל.הפרלמנט הפולני מורכב משני בתים: הבית העליון, הוא הסנאט (Senat); והבית התחתון, הוא הסיים (Sejm). חברי שני הבתים נבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים. הסנאט מורכב מ-100 חברים, המייצגים כל אחד את אחד מ-100 מחוזות הבחירה של פולין לאחר שנבחרו בבחירות אזוריות. הסיים מורכב מ-460 חברים, המייצגים את פולין כולה ונבחרים באופן יחסי. כדי לחוקק חוק, הצעת חוק חייבת להיות מועברת ברוב רגיל על ידי שני הבתים. לסיים עומדת סמכות במקרי קיצון לעקוף סירוב של הסנאט להעביר הצעת חוק שיזם הסיים. אחוז החסימה עומד על 5%, ולמעט מפלגות של מיעוטים אתניים, רק מפלגות אשר קיבלו למעלה מזה יהיו רשאיות לקבל ייצוג בפרלמנט. אחת לארבע שנים, לאחר שנבחר פרלמנט, ראש המפלגה שהצליח להרכיב קואליציה וממשלתו זכתה לאמון הפרלמנט ולאישורו הסמלי של הנשיא הופך לראש ממשלת פולין. ראש הממשלה, או בשמו הרשמי נשיא מועצת השרים (Prezes Rady Ministrów), הוא מי שעומד בפועל בראש הרשות המבצעת, היא ממשלת פולין. לראש הממשלה עומדות רובן ככולן של הסמכויות הניהוליות והביצועיות של המדינה, הגם שישנה חפיפה בתחומים מסוימים עם סמכויותיו של הנשיא.הרשות השופטת ממלאת תפקיד חשוב בתהליך קבלת ההחלטות בפולין. המוסדות העיקריים שלה כוללים את בית המשפט העליון (Sąd Najwyższy), בית המשפט העליון המנהלי (Naczelny Sąd Administracyjny), בית הדין לחוקה (Trybunał Konstytucyjny), ובית הדין המדינתי (Trybunał Stanu). בית המשפט העליון הוא הערכאה העליונה של המשפט הפולני, ובמקרה של ערעור על פסיקותיהן של ערכאות נמוכות יותר, בתי המשפט המחוזיים והאזוריים, הערעור מובא לבית המשפט העליון. תפקידו של בית הדין לחוקה הוא לוודא שחוקי הפרלמנט אינם סותרים את החוקה, ואם הם כאלו, בסמכותו לבטל חוקים סותרים אלו. בית המשפט העליון המנהלי מהווה את הערכאה העליונה בענייני משפט אזרחי.שלטון מקומיהחלוקה המנהלית הנוכחית של פולין הוחלה בשנת 1999 והיא מבוססת על שלוש רמות של חלוקה: שטחה של פולין מחולק ל-16 פרובינציות הנקראות וויודות (województwa), דרגת החלוקה המנהלית הגבוהה ביותר. בהן ישנם (נכון ל-2008) 379 מחוזות, וערים נוספות שאינן כלולות במחוזות. המחוזות (powiaty), מהווים את דרגת החלוקה המנהלית השנייה, ותחתיהן נמצאות הרשויות המקומיות (גמיני). לערים הגדולות יש בדרך כלל מעמד של מחוז, גם במצב שהן נמצאות בתוך מחוז הנושא את שמן, כך למשל, במחוז פוזנן, מושב המחוז הוא בעיר פוזנן, אף שהעיר עצמה היא במחוז נפרד ממחוז פוזנן עצמו, מחוז פולין הגדולה.הדינמיקה הפוליטית מול האיחוד האירופי כחלק מהצטרפותה של פולין לאיחוד האירופי, קיבלה על עצמה פולין הסכמים לפיה חלק מההחלטות הפוליטיות במדינה יהיו כפופות למנגנונים הפוליטיים של האיחוד האירופי, כאשר מרבית ההחלטות עדיין מנוהלות באופן עצמאי.בשנותיה באיחוד הייתה שותפה פולין להסכמים שונים כחלק מהאיחוד, אולם גם השמיעה ביקורת מול האיחוד האירופי בטענה להתערבות יתר בעצמאות מערכת המשפט הלאומית, ומחאות נגד אחד מעקרונות המשפט האירופי, עליונות הדין האירופי.צבא וביטחוןהכוחות המזוינים של פולין מורכבים מחמש זרועות: כוחות היבשה (Wojska Lądowe), הצי (Marynarka Wojenna), חיל האוויר (Siły Powietrzne), זרוע הכוחות המיוחדים (Wojska Specjalne) וכוחות ההגנה הטריטוריאלית (Wojska Obrony Terytorialnej). הכוחות המזוינים כפופים לשר ההגנה בממשלת פולין, אך פורמלית המפקד העליון של הצבא הוא נשיא פולין. החוקה מגדירה את המשימה החשובה ביותר של הכוחות המזוינים: הגנה ושמירה על שלמותה הטריטוריאלית של פולין והבטחה של האינטרסים הפולניים מחוץ לגבולותיה. הכוחות המזוינים מורכבים מ-65,000 חיילים בסדיר ועוד 14,000 חיילים במילואים. מאז הפלת המשטר הקומוניסטי והקמת הרפובליקה השלישית, עוברות זרועות הצבא מודרניזציה וחימוש בנשק אמריקני חדיש. הצי הפולני הוא אחד הציים הגדולים בים הבלטי והוא ממלא תפקיד חשוב גם בעניינים אזרחיים, לרבות משימות חיפוש והצלה ומחקר הידרוגרפי.החל משנת 1999, פולין חברה בברית הצבאית נאט"ו. במסגרת זאת הצבא הפולני משתתף לעיתים קרובות בתרגילים צבאיים רב-צדדיים, וכן במשימות צבאיות שונות מעבר לים. בעשור הראשון של המאה ה-21, עם ראשיתה של המלחמה העולמית בטרור, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה חזר הצבא הפולני לפעילות צבאית. אלפי חיילים הוצבו באפגניסטן ובעיראק, עשרות מטוסי קרב נשלחו לחזית, וגם הצי הפולני מילא תפקיד משמעותי.גאוגרפיהבקירוב, פולין היא מדינה בצורת ריבוע של כ-630 קילומטר על כ-630 קילומטר. היא ממוקמת במזרח מרכזה של אירופה.טופוגרפיהפני השטח של פולין מורכבים בעיקר מהשפלה של המישור האירופי, כאשר הגובה הממוצע של שטחה של פולין הוא נמוך במיוחד, 173 מטרים מעל גובה פני הים. בצפונה של פולין, לאורך חופיה לים הבלטי וכן לפנים הארץ, משתרע אזור פומרניה. אזור נמוך זה כולל את שפלת החוף של פולין, ובחובו מספר מפרצים ימיים, וחופים רחבי ידיים לצד גם דיונות. ובעוד בצפונה של פולין משתרע חוף, בדרומה, על גבולותיה של מדינה זו עם שכנותיה מדרום - צ'כיה וסלובקיה - נמתחת שרשרת הרים ממזרח למערב. במזרח הדרום הפולני על גבול סלובקיה הרים אלו הם רכס הרי הקרפטים, ובמערב הדרום הפולני על גבול צ'כיה הם רכס הרי הסודטים. רכסי ההרים הללו מגיעים בשיאם לגובה הקרוב ל-2,500 מטרים מעל גובה פני הים (זה קורה בהר ריסי, ההר הגבוה ביותר בפולין). צפונה מרכסי הרים אלו, למרגלותיהם, שוכנת רמה גאוגרפית רחבה כאשר זו שלמרגלות הקרפטים, במזרח, מכונה פולין קטן, וזו שלמרגלות הסודטים, במערב, מכונה שלזיה. שני אזורים אלו הם גבוהים יחסית לפולין, וגובהם הממוצע הוא כ-500 מטר מעל גובה פני הים. את ההרריות שלהם מפרים שני נהרות גדולים וחשובים: נהר הוויסלה ונהר האודר. מקורו של הוויסלה בהרים שמדרום לפולין קטן ומקורו של האודר בהרים שמדרום לשלזיה. מההרים, שני נהרות אלו זורמים לכיוון צפון, כשהם יוצרים עמקים צרים וארוכים, כל אחד באזורו שלו - פולין קטן ושלזיה. בתווך, בין שפלת החוף הפומרני בצפון להרים שבדרום, משתרעת שפלה רחבה במיוחד המכסה את רוב פולין. שפלה זו מועצמת על ידי שני נהרות האב של פולין. הוויסלה הזורם במזרח השפלה יוצר את מישור הוויסלה (מזוביה) ומנקז את המים של חציה המזרחי של פולין. לעומת הוויסלה, האודר זורם במערב השפלה ויוצר את מישור האודר (פולין גדול) ומנקז את המים של חציה המערבי של פולין. שני נהרות אלו ממשיכים צפונה, ולבסוף נשפכים אל הים הבלטי. הוויסלה נשפך אל "מפרץ גדנסק" שבמזרח אזור פומרניה, והאודר נשפך אל "מפרץ פומרניה" במערב אזור פומרניה.כלל השטח של פולין מכוסה באחוז ניכר במיוחד של שטחים חקלאיים, המהווים גם את האפיון הבולט ביותר של הנוף הפולני. המרחבים החקלאיים של פולין מנוהלים על ידי שני מיליון משקים פרטיים. פולין היא המדינה המיוערות הרביעית ביותר באירופה. יערות מכסים 30.5% משטחה של פולין. הנהרות הארוכים ביותר בפולין הם הוויסלה שאורכו 1,047 קילומטר, והאודר, שאורכו 854 קילומטר. לשני נהרות אלו גם יובלים ארוכים ומרכזיים הנשפכים אליהם. הבוג המערבי של הוויסלה אורכו 772 קילומטר, והורטה של האודר אורכו 808 קילומטר. הוויסלה והאודר נשפכים בסוף לים הבלטי. כמו כן, פולין מכוסה ביותר מ-9,300 אגמים, רובם בצפון הארץ, כאשר חלוצת האגמים של פולין היא ורמיה-מזוריה. לצד אגמים, בפולין נמצאת גם כמות ביצות מהגדולות באירופה.אקליםהאקלים בפולין הוא תוצאה של נקודת מפגש של אקלים יבשתי המגיע מרוסיה שממזרח, מפנים היבשת, לבין אקלים ימי המגיע ממערב, מהאוקיינוס האטלנטי. מצב זה יוצר אקלים תזזיתי ובלתי יציב, אקלים הכולל שינויים רבים, מיום ליום ומשנה לשנה. הקייצים בפולין הם חמים ונעימים בדרך כלל, והטמפרטורות הממוצעת בהן נעות בין 18 ל-30 מעלות צלזיוס, בהתאם לאזור. החורפים לעומת זאת הם קרים למדי, והטמפרטורות הממוצעות בהם נעות בין 3 למינוס 6 מעלות צלזיוס. משקעים יורדים בכל מקום לכל אורך ימות השנה, אם כי יותר בקיץ מאשר בחורף, כאשר מצב זה תקף יותר ככל שנעים מזרחה.האזור החם ביותר בפולין הוא שלזיה תחתית שבדרום מערב פולין. הטמפרטורות שם עוברים את ה-30 מעלות צלזיוס לעיתים רבות, ואף יכולות להגיע לשיאים גם של קרוב ל-40 מעלות צלזיוס, בימים מסוימים בחודשים יולי ואוגוסט. לצד ורוצלב החמה שבשלזיה תחתית, עיר חמה מפורסמת נוספת מחוץ לאזור זה היא טרנוב, השוכנת בפולין קטן. בטרנוב שורר הקיץ הארוך ביותר בפולין - 115 יום, מאמצע מאי עד לאמצע ספטמבר. האזור הקר ביותר בפולין הוא צפון מזרחה במקומות הסמוכים לגבולות עם ליטא ובלארוס, ובייחוד אזור פודלסיה. העיר הקרה ביותר היא סובאלק.כלכלהעם נפילת הגוש הקומוניסטי בסוף שנות ה-80, החלה פולין בצעדי ליברליזציה נרחבים במשק. חברות ממשלתיות רבות הופרטו והגבלות רבות על הקמת חברות פרטיות חדשות הוסרו. השקעות רבות זרמו לפולין ותרמו לפיתוחה המואץ. עקב כך נהנים הפולנים מרמת חיים גבוהה לאין ערוך מזו שהייתה להם בעידן הקומוניסטי. פולין נחשבת למקרה מוצלח במיוחד של מעבר של כלכלה קומוניסטית לכלכלה בעלת דגם מערבי. הכלכלה הפולנית נחשבת לאחת המפותחות ביותר מקרב המדינות הקומוניסטיות לשעבר, ואחת עם שיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר באירופה. עם שוק מקומי חזק ויציב, חוב פרטי נמוך, מטבע גמיש, וחוסר תלות במגזר יצוא אחד, פולין היא הכלכלה האירופית הגדולה היחידה שנמנעה מהמיתון של סוף שנות ה-2000. מאז הצטרפותה של פולין לרוב המסגרות האירופאיות האזוריות, ובפרט לאמנת שנגן, פולנים רבים, כ-2.3 מיליון במספר, עזבו את פולין ומצאו עבודה מחוצה לה - בעיקר במדינות מערב אירופה.לחקלאות תפקיד חשוב בפולין - 12.4% מתושביה מועסקים בחקלאות. יש בה מספר גדול במיוחד של משקים חקלאיים פרטיים אפקטיביים, המעמידים את פולין כיצרנית מזון גדולה ומרכזית. הגידולים החקלאיים העיקריים הם - חיטה, שיפון, ותפוחי אדמה. התעשייה הפולנית, שמעוזה בשלזיה בלודז', טופחה משמעותית תחת הקומוניזם. מאז מעמדה ירד משמעותית, אך עדיין אחוז לא מבוטל מתושבי פולין, 26.2% מהם, מועסקים במגזר התעשייה. ענפי התעשייה העיקריים בפולין הם - בניית מכונות, עסקי ברזל ופלדה, כריית פחם, תעשיות כימיקלים, בניית ספינות, ועיבוד מזון. היצוא הפולני השנתי הוא בערך של 152.78 מיליארד אירו, והיבוא הפולני השנתי הוא בערך של 155.09 מיליארד אירו. שותפת הסחר הראשית והגדולה ביותר של פולין היא גרמניה - כרבע מהיצוא של פולין הוא אליה, וכך גם כרבע מהיבוא שלה הוא ממנה.התוצר המקומי הגולמי במונחי שווי כוח הקנייה של פולין עומד על 990.568 מיליארד דולר, דבר המציב אותה ככלכלה ה-25 בגודלה בעולם והשישית בגודלה באיחוד האירופי. התוצר המקומי הגולמי לנפש בפולין הוא 25,703 דולר, נמוך בכ-30% מהממוצע באיחוד האירופי. מבחינת התוצר המקומי הגולמי לנפש פולין עומדת במקום ה-48 בעולם וה-22 באיחוד האירופי. ביחס לעולם כולו, מגדיר מדד הפיתוח האנושי את איכות החיים בפולין כ"גבוהה מאוד", ומציב אותה במקום ה-35 בעניין זה. בניגוד למדדים חיוביים רבים, האבטלה היא בעלת שיעור שאיננו מבוטל - 10.6% מכלל העובדים, נתון גבוה יחסית.תיירותמאז הצטרפותה של פולין לאיחוד האירופי בשנת 2004, ועם פתיחת גבולותיה למערב במסגרת אמנת שנגן החל משנת 2007, נרשם גידול משמעותי במספר התיירים הפוקדים את המדינה. מגמה זו נמשכת משנה לשנה, ואם בשנת 2010 מספר התיירים בפולין עמד על 12.47 מיליון, בשנת 2013 המספר הזה עמד כבר על 15.85 מיליון. בהתאם לנתונים אלו, פולין היא המדינה ה-17 המתוירת ביותר בעולם. לתיירות תפקיד כלכלי חשוב, והיא תורמת רבות למשק המקומי. מספר התיירים הגדול ביותר מגיע לפולין מגרמניה השכנה - 1,298,702 גרמנים ביקרו בפולין בשנת 2013. במקום השני בפער גדול נמצאת רוסיה (עם 409,243 תיירים), וישראל ממוקמת במקום העשירי, עם 148,644 תיירים.הערים הפופולריות ביותר בקרב התיירים בפולין הן בירת פולין של ימי הביניים קרקוב, בירת שלזיה ואחת הערים העתיקות בפולין ורוצלב, עיר הנמל הצפונית והאטרקטיבית גדנסק, ועיר הבירה המודרנית ורשה. ערים נוספות הפופולריות בקרב תיירים הן פוזנן, לובלין וטורון. בדרך כלל האטרקציה המובילה בערים הפולניות זה רובע ימי הביניים שמרבית הערים הגדולות יכולות להתגאות באחד כזה. מחוץ לערים הגדולות יעדי התיירות המובילים הם האגמים המזוריים וחוף הים הבלטי שבצפון פולין, היער הבתולי בְּיַאלוֹבְיֶיסְקָה שבמזרח, ומחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, הרי הקרפטים והרי הסודטים בדרום. יערות מכסים שטח של 9.1 מיליון דונם, ומהווים כר פורה לפעילויות תיירותיות. בנוסף לכך, אלפי האגמים המצויים בכל פולין משחקים גם הם תפקיד חשוב. מקומות רבים בפולין נמצאים תחת הגנה סביבתית של רשויות המדינה: בפולין יש 23 פארקים לאומיים, 121 פארקי נוף, ו-1,469 שמורות טבע.אנרגיהמגזר ייצור החשמל בפולין מבוסס בעיקר על שימוש בדלקים מאובנים. פולין מספקת לעצמה את רובה ככולה של תצרוכת החשמל שלה. פולין היא יצרנית הפחם העשירית בגודלה בעולם והשנייה בגודלה באירופה (לאחר גרמניה). משאב זה מיוצא מפולין למדינות רבות, אך גם מנוצל לצרכים מקומיים ומהווה את הדלק המאובן המרכזי בו משתמש משק החשמל הפולני. שלוש חברות כריית הפחם הגדולות בפולין (Węglokoks, Kompania Węglowa, ו-JSW) משווקות כ-100 מיליון טון פחם בשנה. חברות אלו הם מהרווחיות ביותר במדינה, והן נסחרות בדרך כלל באופן חיובי בבורסה לניירות ערך של ורשה. במקביל, במהלך השנים האחרונות הורחב השימוש באנרגיות מתחדשות. מדובר בעיקר בטורבינת רוח הפזורות בשטחים נרחבים בפולין, וכן בתחנות חשמל הידרואלקטריות מבוססות מי נהרות. עם זאת, שיעור אנרגיות אלו בייצור החשמל הכולל של פולין עודנו נמוך, והממשלה קבעה יעד של 15% מכלל תצרוכת החשמל עד לשנת 2020. בפולין יש גם עתודות לא מבוטלות של גז טבעי (164,800,000,000 ממ"ק) ונפט (96,380,000 חביות), אך השימוש בהם נכון להיום הוא משני, ופוטנציאל הפקת החשמל מהם נמוך יחסית.דמוגרפיהנכון ל-30 ביוני 2014, מתגוררים בפולין 38,483,957 תושבים. נתון זה מציב את פולין במקום ה-30 בעולם וה-7 באירופה מבחינת כמות האוכלוסייה. הצפיפות עומדת על 123 אנשים לקמ"ר, 1,050 איש לקמ"ר בערים, ו-50 איש לקמ"ר בכפרים. אחוז גבוה יחסית מתושבי פולין מתגוררים בכפרים, 61.5% במספר. משנה לשנה נתון זה יורד יותר יותר, ושיעור העירוניים באוכלוסייה גודל. החל משנות ה-90 של המאה ה-20 כמות האוכלוסייה בפולין שומרת על יציבות יחסית עם נטייה לירידה מסוימת. דבר זה הוא תולדה של הגירה יוצאת של פולנים בעיקר למדינות אחרות באירופה, מעט הגירה נכנסת (בניגוד למדינות אחרות באירופה, אשר חוות הגירה מוסלמית גדולה), ובעיקר ילודה נמוכה מאוד. נכון לשנת 2014 שיעור הפריון הכולל הממוצע בפולין הוא נמוך מאוד - 1.33 ילדים לאישה. אוכלוסיית פולין מזדקנת במהירות. בעוד בשנת 1950 הגיל החציוני של פולין עמד על 25.8, היום אותו הנתון עומד על 38.2. אם המגמות הנוכחיות יימשכו, מעריכים כי עד שנת 2050 חצי מהפולנים יהיו מעל גיל 51.הערים הגדולות בפולין הן ורשה (1,715,518), קרקוב (760,700), לודז' (718,960), ורוצלב (631,188), פוזנן (550,742), גדנסק (460,427), שצ'צ'ין (408,913), בידגושץ' (361,254), לובלין (347,678), וקטוביץ (307,233). המטרופולינים הגדולים ביותר בפולין הם קטוביץ (3,029,000), ורשה (2,785,000), קרקוב (1,236,000), לודז' (1,165,000), גדנסק-גדיניה (993,000), ופוזנן (919,000).חלוקה אתנית ולשוניתמבחינה אתנית ולשונית, נכון לשנת 2011 פולין היא אחת המדינות ההומוגניות ביותר ברחבי העולם. כ-93.52% מאוכלוסיית פולין משתייכת לעם הפולני, ואחוז גבוה יותר - 97%, דוברים את השפה הפולנית. שפות ידועות אחרות כשפה שנייה הן אנגלית (29%), רוסית (26%), וגרמנית (19%).מפקד האוכלוסין של פולין משנת 2011, סוקר את המיעוטים הלא פולנים בפולין. 847,000 הגדירו עצמם שלזים, 233,000 קשוביאנים, 148,000 גרמנים, 47,000 בלארוסים, 13,000 רוסים, 8,000 ליטאים, ו-3,000 ארמנים.מצב זה לא היה בעבר. עד 1945 היוותה פולין בית לאוכלוסיות מיעוטים גדולות, בהן גרמנים, אוקראינים, בלארוסים, ליטאים, ויהודים. עם שינוי גבולות פולין ב-1945, היגרו ממנה, או נשארו מחוץ לגבולותיה, רוב המיעוטים, ויהודיה נרצחו בשואה. מאז היא מהווה מדינה הומוגנית יחסית מבחינה אתנית.חלוקה דתיתבדומה להומוגניות האתנית והלשונית של פולין, כך גם ביחס לדת האוכלוסייה הפולנית אחידה יחסית.לפי סקר שנערך בשנת 2011, 87.5% מתושבי פולין הם נוצרים קתולים, 2.4% אינם מאמינים באף דת שהיא, 0.7% נוצרים אורתודוקסים, ו-1% בני דתות אחרות. 8.7% סירבו לענות. מסקר מ-2015 עולה כי 92.8% מתושבי פולין הם נוצרים קתולים, 0.7% נוצרים אורתודוקסים, 0.3% משתייכים לעדי יהוה, 0.2% נוצרים פרוטסטנטים, 0.1% בכנסייה הקתולית היוונית, ו-0.1% בעלי שיוך דתי אחר. בנוסף, 3.1% אינם מזוהים עם אף דת, 2.2% סירבו להשיב, ועבור 0.5% לא היה ניתן לקבוע את השיוך הדתי. לפי נתונים אלו, פולין היא עם שיעור גבוה יותר של קתולים ממדינות בעלות מורשת קתולית נרחבת, כאיטליה וספרד; פרט למלטה, פולין היא המדינה הקתולית ביותר באירופה. הנצרות הקתולית ממלאת תפקיד חשוב בחייהם של פולנים רבים, והכנסייה הקתולית בפולין נהנית מיוקרה חברתית ומהשפעה פוליטית. בעבור הפולנים לכנסייה תפקיד חשוב גם בחיים הלאומיים, והיא מהווה סמל לאומי-תרבותי פולני חשוב.יהדות פוליןיהדות פולין הייתה למן ימי הביניים ועד השואה, הקהילה הגדולה ומהקהילות החשובות שבקהילות עם ישראל בתפוצות. ההיסטוריה בת למעלה מאלף השנים של היהודים בפולין כוללת תקופות של סובלנות ופריחה דתית ותרבותית, לצד אנטישמיות קשה, רדיפות, פרעות וגירושים. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות פולין הגדולה בתפוצות היהודים באירופה. היא מנתה כ-3.4 מיליון נפש – ואף למעלה מכך אם כוללים במניין את יהודי השטחים ההיסטוריים של פולין, שהפכו לנתיני ארצות אחרות בעקבות השינויים התכופים בגבולותיה של המדינה. רוב יהודי פולין, כ-90% מהם, נרצחו בשואה באופן שיטתי, במלחמת העולם השנייה על ידי שלטונות הכיבוש של גרמניה הנאצית, ובאופן מזדמן על ידי גורמים שונים מהאוכלוסייה הפולנית. מעטים בלבד הצליחו להימלט או ניצלו על ידי פולנים חסידי אומות העולם.ביום העצמאות לפולין, בנובמבר 2021, נערך מפגן אנטישמי, שנערך במרכז העיר קאליש. פעילי ימין קיצוני צעקו "מוות ליהודים", ושרפו העתק של כתב זכויות היסטורי לקהילה היהודית מהמאה ה-13, אשר במשך מאות שנים שימש בסיס להגנה על יהודי פולין.תרבותפולין היא אחת מהמדינות הסלאביות ועל כן אספקטים תרבותיים רבים שלה בהן השפה, לבוש והמטבח הפולני, חולקים לא מעט דמיון עם שכניהם הסלאבים. אולם פולין בניגוד לרוב הארצות הסלאביות כגון רוסיה, אוקראינה וסרביה קיבלה על עצמה את הנצרות הקתולית, ולא כמותן את הנצרות האורתודוקסית. לכן הכתב הפולני נוהג להשתמש באלפבית לטיני מותאם לשפה הפולנית ולא אלפבית קירילי.חגים ומועדים בפולין: 1 בינואר - ראש השנה האזרחי 6 בינואר - חג המלכים (ידוע גם כחג ההתגלות) חג הפסחא 1 במאי - יום הפועלים 3 במאי - יום החוקה אשר התקבלה לראשונה בשנת 1791 פנטקוסט - חג נוצרי לזכר ירידת רוח הקודש על שליחיו של ישו חג הלחם והיין הקדושים - גוף האדון 15 באוגוסט -חג עליית מרים השמיימה 1 בנובמבר - יום כל הקדושים 11 בנובמבר - יום העצמאות הפולני 25 בדצמבר - חג המולדקישורים חיצוניים עמרי גלפרין, לא להפסיק את הנסיעות לפולין, nrg מעריב עמרי גלפרין, הפולנים שזוכרים: פסטיבל יהודי בעיר שתושביה נספו, nrg מעריב עמרי גלפרין: כל תושבי כדור הארץ נקראים לבקר באושוויץ, nrg מעריב עמרי גלפרין: השער של אושוויץ נסגר, nrg מעריב עמרי גלפרין: לנסוע, כדי לא לשכוח, nrg מעריב עמרי גלפרין: פולניה לא שוכחת: יש פסטיבל יהודי בפולין, nrg מעריב אתר המכון הפולני בישראל דמוקרטיה. סוף - סדרת כתבות על מצב הדמוקרטיה במדינה (חלק 2, חלק 3), 2018הערות שוליים מדינות העולםמדינות אירופהמדינות החברות במועצת אירופהמקומות ששימשו כמושבת עונשיןמדינות החברות באיחוד האירופימדינות החברות בנאט"ומדינות שהוקמו ב-1918

422

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8%20%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%91

מספר מרוכב

במתמטיקה, מספר מרוכב הוא מספר מהצורה כאשר ו- הם מספרים ממשיים, ו- הוא השורש של הפולינום: , כך שמתקיים: . המספרים המרוכבים יוצרים את שדה המספרים המרוכבים שמסומן בסימן . כיוון שהריבוע של כל מספר ממשי הוא אי שלילי, למספרים השליליים אין שורש ריבועי. המספרים המרוכבים מתקבלים על ידי 'המצאת' מספר שאינו ממשי, , ושילובו במספרים הממשיים. מספרים מרוכבים, כדוגמת , מתקבלים באמצעות הפעולות האריתמטיות הרגילות בין המספרים הממשיים לבין המספר ה'חדש'. שלא כמו במספרים הממשיים, מעל המספרים המרוכבים יש שורש לכל פולינום, לא רק למשוואה , שעל מנת למצוא לה פתרון הוגדר מלכתחילה, אלא גם למשוואות כמו או אפילו . תכונה זו של שדה המספרים המרוכבים מנוסחת במשפט היסודי של האלגברה, והיא שהופכת את המספרים המרוכבים למרכזיים כל כך במתמטיקה המודרנית. היסטוריה יצירתם של המספרים המרוכבים, בתחילת המאה ה-16, מיוחסת לג'ירולמו קרדאנו, שנעזר בהם כדי לפתור את המשוואה ממעלה שלישית. המספרים הוגדרו במפורש, בשנת 1572 על ידי רפאל בומבלי. באותה עת נחשבו מספרים כאלה ללא אמיתיים. מתמטיקאים התקשו לקבל את המושג החדש, והדבר בא לידי ביטוי גם בשם שניתן להם. דקארט, הראשון שהשתמש במושג "מספר מדומה" בשנת 1637, התייחס בכך למה שקרוי כיום "מספר מרוכב". המספרים המרוכבים נכנסו למתמטיקה באופן מלא בעקבות עבודותיהם של אוילר וגאוס. הגדרה פורמלית של המספרים המרוכבים כל מספר מרוכב ניתן להציג (באופן יחיד) כסכום , כך ש- ו- הם מספרים ממשיים ו- הוא היחידה המדומה, המקיימת את התנאי . בניסוח זה, נקרא החלק הממשי של המספר, ומסומן ; באופן דומה הוא החלק המדומה של , ומסמנים מזהים כל מספר מרוכב עם הזוג הסדור (או, באופן שקול, עם נקודה במישור האוקלידי), ומגדירים פעולות חיבור וכפל מיוחדות על נקודות אלו. כתוצאה מכך מתקבל שדה אלגברי. (לפרטים נוספים על הבנייה ראו שדה המספרים המרוכבים ולהסבר כללי על שיטת הרחבה זו ראו הרחבת שדות). ניתן לייצג מספרים מרוכבים בצורה גאומטרית על גבי מערכת צירים קרטזית במישור המרוכב. בחירת השמות 'מספר מדומה' מול 'מספר ממשי' מקורה בחוסר האמון שניתן בתחילה למספרים המרוכבים ובתחושה שהם מציאותיים פחות מהמספרים הממשיים. תחושה זו אינה שוללת את תקפותם כמספרים, ובתקופות שונות שרר חוסר אמון גם במספרים השליליים, ואחריהם במספרים הממשיים שאינם רציונליים. אריתמטיקה של מספרים מרוכבים המספרים המרוכבים מקיימים . כמו כן נהוג להגדיר: ערך מוחלט: - הערך המוחלט מציין את "גודלו" של המספר המרוכב (מרחקו מן הראשית, כאשר מסתכלים על המספר כעל נקודה במישור המרוכב). צמוד מרוכב: ואז מתקיים: . תכונה זו מאפשרת לבצע את פעולת החילוק בין שני מספרים מרוכבים באופן הבא: . את פעולת החיסור בין שני מספרים מרוכבים ניתן להגדיר בקלות בדומה להגדרת פעולת החיבור: . הצגה קוטבית מספר מרוכב ניתן להציג גם באמצעות המרחק שלו מהראשית והזווית שהוא יוצר עם הכיוון החיובי של הציר הממשי (ציר x). הצגה זו נקראת הצגה קוטבית (או הצגה פולרית או הצגה טריגונומטרית). על ידי שימוש בטריגונומטריה, ובסימון מקבלים . באמצעות נוסחת אוילר ניתן לכתוב זאת גם כ- כאשר את הזווית (שנקראת ארגומנט) ניתן לקבל על ידי הנוסחה ואת על ידי הנוסחה . כמו כן הוא בסיס הלוגריתם הטבעי, על כל התכונות האלגבריות המשתמעות מכך. בחלק מהספרים מסומן לעיתים (כאשר ). צורת הצגה זו שימושית ביותר. למשל, בהינתן ההצגה הקוטבית של מספר מרוכב פעולות הכפל והחילוק הופכות נוחות ומהירות יותר, מאחר שניתן להיעזר בחוקי חזקות. לדוגמה, בהינתן שני מספרים מרוכבים הנתונים בהצגתם הקוטבית נוכל לבצע את פעולת הכפל ביניהם באופן הבא: . פעולת החילוק תיתן . כמו כן, ניתן להשתמש בנוסחת דה-מואבר (לפיה ) על מנת למצוא שורש של מספר מרוכב (ראו פירוט בערך שורש של מספר). שימושים יש בעיות רבות במתמטיקה ובפיזיקה שקל יותר לתאר ולפתור בעזרת מספרים מרוכבים, גם כאשר אין למספרים אלו זכר בניסוח הבעיה ואף לא בתוצאה הסופית שלה. שימושים במתמטיקה המספרים המרוכבים הומצאו במקור כדי לפתור משוואות פולינומיות, כגון משוואה ממעלה שלישית, או המשוואה . מאוחר יותר התגלה, שלכל פולינום בעל מקדמים שהם מספרים מרוכבים יש שורש שהוא מספר מרוכב. באמצעות משפט השארית אפשר לחשב אינטגרלים ממשיים, בייחוד אינטגרלים מוכללים (המכונים גם לא-אמיתיים או לא-נאותים) על כל הישר הממשי: מאפס (או מינוס אינסוף) עד אינסוף. כמו כן, באמצעות ההצגה הקוטבית ניתן לפתור גם משוואות דיפרנציאליות. פונקציית זטא של רימן, שהיא פונקציה מרוכבת, קשורה באופן מפתיע להתפלגות של מספרים ראשוניים (ראו גם השערת רימן). דוגמאות לשימושים בפיזיקה ובהנדסת חשמל בפיזיקה הקלאסית ניתן להשתמש בהצגה הקוטבית של מספרים מרוכבים בפתירת משוואות התנועה של מתנד הרמוני, שהן משוואות דיפרנציאליות. כמו כן הרבה פעמים נוח לחישובים לייצג גלים בצורה מרוכבת (לרוב מתייחסים לחלק הממשי בלבד כגודל בעל משמעות פיזיקלית). במכניקת הקוונטים, בסיס המצבים של כל מערכת כלול במרחב הילברט מעל המספרים המרוכבים. לכל פונקציית גל יש מופע מרוכב שלא משפיע על גודל המשרעת שלה אלא רק על "כיוון" הגל, ומאפשר לה להתאבך עם פונקציות גל אחרות. אף על פי כן, ההסתברות למדידת גודל פיזיקלי מדיד מסוים היא תמיד ממשית ולא-שלילית. מספרים מרוכבים שימושיים במיוחד גם בתיאור גדלים מחזוריים, באופטיקה פיזיקלית, בתורת החשמל ובהנדסת אלקטרוניקה. בתחומים אלה משתמשים בפאזורים (גדלים מרוכבים הכוללים משרעת ומופע). בשני התחומים האחרונים נהוג לסמן את החלק המרוכב באות במקום באות , הואיל וזו כבר משמשת בהם לסימון זרם. ראו גם i (מספר) הכללות של המספרים המרוכבים: אלגברת קווטרניונים (ובפרט אלגברת הקווטרניונים של המילטון), אלגברת אוקטוניונים (ובפרט אלגברת האוקטוניונים של קיילי). קישורים חיצוניים - הרצאה מצולמת על המספרים המרוכבים מאת פרופ' דוד צילג, מתוך ספריית הווידאו של הטכניון - אלגברה א' הערות שוליים אנליזה מרוכבת אלגברה בסיסית מספרים

במתמטיקה, מספר מרוכב הוא מספר מהצורה כאשר ו- הם מספרים ממשיים, ו- הוא השורש של הפולינום: , כך שמתקיים: .המספרים המרוכבים יוצרים את שדה המספרים המרוכבים שמסומן בסימן .כיוון שהריבוע של כל מספר ממשי הוא אי שלילי, למספרים השליליים אין שורש ריבועי. המספרים המרוכבים מתקבלים על ידי 'המצאת' מספר שאינו ממשי, , ושילובו במספרים הממשיים. מספרים מרוכבים, כדוגמת , מתקבלים באמצעות הפעולות האריתמטיות הרגילות בין המספרים הממשיים לבין המספר ה'חדש'.שלא כמו במספרים הממשיים, מעל המספרים המרוכבים יש שורש לכל פולינום, לא רק למשוואה , שעל מנת למצוא לה פתרון הוגדר מלכתחילה, אלא גם למשוואות כמו או אפילו . תכונה זו של שדה המספרים המרוכבים מנוסחת במשפט היסודי של האלגברה, והיא שהופכת את המספרים המרוכבים למרכזיים כל כך במתמטיקה המודרנית.היסטוריהיצירתם של המספרים המרוכבים, בתחילת המאה ה-16, מיוחסת לג'ירולמו קרדאנו, שנעזר בהם כדי לפתור את המשוואה ממעלה שלישית. המספרים הוגדרו במפורש, בשנת 1572 על ידי רפאל בומבלי. באותה עת נחשבו מספרים כאלה ללא אמיתיים. מתמטיקאים התקשו לקבל את המושג החדש, והדבר בא לידי ביטוי גם בשם שניתן להם. דקארט, הראשון שהשתמש במושג "מספר מדומה" בשנת 1637, התייחס בכך למה שקרוי כיום "מספר מרוכב". המספרים המרוכבים נכנסו למתמטיקה באופן מלא בעקבות עבודותיהם של אוילר וגאוס.הגדרה פורמלית של המספרים המרוכביםכל מספר מרוכב ניתן להציג (באופן יחיד) כסכום , כך ש- ו- הם מספרים ממשיים ו- הוא היחידה המדומה, המקיימת את התנאי . בניסוח זה, נקרא החלק הממשי של המספר, ומסומן ; באופן דומה הוא החלק המדומה של , ומסמנים מזהים כל מספר מרוכב עם הזוג הסדור (או, באופן שקול, עם נקודה במישור האוקלידי), ומגדירים פעולות חיבור וכפל מיוחדות על נקודות אלו. כתוצאה מכך מתקבל שדה אלגברי. (לפרטים נוספים על הבנייה ראו שדה המספרים המרוכבים ולהסבר כללי על שיטת הרחבה זו ראו הרחבת שדות). ניתן לייצג מספרים מרוכבים בצורה גאומטרית על גבי מערכת צירים קרטזית במישור המרוכב.בחירת השמות 'מספר מדומה' מול 'מספר ממשי' מקורה בחוסר האמון שניתן בתחילה למספרים המרוכבים ובתחושה שהם מציאותיים פחות מהמספרים הממשיים. תחושה זו אינה שוללת את תקפותם כמספרים, ובתקופות שונות שרר חוסר אמון גם במספרים השליליים, ואחריהם במספרים הממשיים שאינם רציונליים.אריתמטיקה של מספרים מרוכביםהמספרים המרוכבים מקיימים .כמו כן נהוג להגדיר: ערך מוחלט: - הערך המוחלט מציין את "גודלו" של המספר המרוכב (מרחקו מן הראשית, כאשר מסתכלים על המספר כעל נקודה במישור המרוכב). צמוד מרוכב: ואז מתקיים: . תכונה זו מאפשרת לבצע את פעולת החילוק בין שני מספרים מרוכבים באופן הבא: .את פעולת החיסור בין שני מספרים מרוכבים ניתן להגדיר בקלות בדומה להגדרת פעולת החיבור: .הצגה קוטבית מספר מרוכב ניתן להציג גם באמצעות המרחק שלו מהראשית והזווית שהוא יוצר עם הכיוון החיובי של הציר הממשי (ציר x). הצגה זו נקראת הצגה קוטבית (או הצגה פולרית או הצגה טריגונומטרית). על ידי שימוש בטריגונומטריה, ובסימון מקבלים . באמצעות נוסחת אוילר ניתן לכתוב זאת גם כ- כאשר את הזווית (שנקראת ארגומנט) ניתן לקבל על ידי הנוסחה ואת על ידי הנוסחה . כמו כן הוא בסיס הלוגריתם הטבעי, על כל התכונות האלגבריות המשתמעות מכך. בחלק מהספרים מסומן לעיתים (כאשר ).צורת הצגה זו שימושית ביותר. למשל, בהינתן ההצגה הקוטבית של מספר מרוכב פעולות הכפל והחילוק הופכות נוחות ומהירות יותר, מאחר שניתן להיעזר בחוקי חזקות. לדוגמה, בהינתן שני מספרים מרוכבים הנתונים בהצגתם הקוטבית נוכל לבצע את פעולת הכפל ביניהם באופן הבא: . פעולת החילוק תיתן .כמו כן, ניתן להשתמש בנוסחת דה-מואבר (לפיה ) על מנת למצוא שורש של מספר מרוכב (ראו פירוט בערך שורש של מספר).שימושיםיש בעיות רבות במתמטיקה ובפיזיקה שקל יותר לתאר ולפתור בעזרת מספרים מרוכבים, גם כאשר אין למספרים אלו זכר בניסוח הבעיה ואף לא בתוצאה הסופית שלה.שימושים במתמטיקה המספרים המרוכבים הומצאו במקור כדי לפתור משוואות פולינומיות, כגון משוואה ממעלה שלישית, או המשוואה . מאוחר יותר התגלה, שלכל פולינום בעל מקדמים שהם מספרים מרוכבים יש שורש שהוא מספר מרוכב.באמצעות משפט השארית אפשר לחשב אינטגרלים ממשיים, בייחוד אינטגרלים מוכללים (המכונים גם לא-אמיתיים או לא-נאותים) על כל הישר הממשי: מאפס (או מינוס אינסוף) עד אינסוף.כמו כן, באמצעות ההצגה הקוטבית ניתן לפתור גם משוואות דיפרנציאליות.פונקציית זטא של רימן, שהיא פונקציה מרוכבת, קשורה באופן מפתיע להתפלגות של מספרים ראשוניים (ראו גם השערת רימן).דוגמאות לשימושים בפיזיקה ובהנדסת חשמל בפיזיקה הקלאסית ניתן להשתמש בהצגה הקוטבית של מספרים מרוכבים בפתירת משוואות התנועה של מתנד הרמוני, שהן משוואות דיפרנציאליות. כמו כן הרבה פעמים נוח לחישובים לייצג גלים בצורה מרוכבת (לרוב מתייחסים לחלק הממשי בלבד כגודל בעל משמעות פיזיקלית).במכניקת הקוונטים, בסיס המצבים של כל מערכת כלול במרחב הילברט מעל המספרים המרוכבים. לכל פונקציית גל יש מופע מרוכב שלא משפיע על גודל המשרעת שלה אלא רק על "כיוון" הגל, ומאפשר לה להתאבך עם פונקציות גל אחרות. אף על פי כן, ההסתברות למדידת גודל פיזיקלי מדיד מסוים היא תמיד ממשית ולא-שלילית.מספרים מרוכבים שימושיים במיוחד גם בתיאור גדלים מחזוריים, באופטיקה פיזיקלית, בתורת החשמל ובהנדסת אלקטרוניקה. בתחומים אלה משתמשים בפאזורים (גדלים מרוכבים הכוללים משרעת ומופע). בשני התחומים האחרונים נהוג לסמן את החלק המרוכב באות במקום באות , הואיל וזו כבר משמשת בהם לסימון זרם.ראו גם i (מספר) הכללות של המספרים המרוכבים: אלגברת קווטרניונים (ובפרט אלגברת הקווטרניונים של המילטון), אלגברת אוקטוניונים (ובפרט אלגברת האוקטוניונים של קיילי).קישורים חיצוניים - הרצאה מצולמת על המספרים המרוכבים מאת פרופ' דוד צילג, מתוך ספריית הווידאו של הטכניון - אלגברה א'הערות שולייםאנליזה מרוכבתאלגברה בסיסיתמספרים

429

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%92%27%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%94

אלג'יריה

אלג'יריה (בערבית: أَلْجَزَائِر, בתעתיק מדויק: אַלְגַ'זָאאִר, תרגום: האיים; בקבילית: ⴷⵣⴰⵢⴻⵔ; בצרפתית: Algérie), או בשמה המלא: הרפובליקה האלג'יראית הדמוקרטית העממית (בערבית: الجمهوريّة الجزائريّة الديمقراطيّة الشعبيّة, בתעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיַּה אלְגַ'זָאאִרִיַּה אלדִּימֻקְרָאטִיַּה אלשַּעְבִיַּה), היא המדינה הגדולה בשטחה באפריקה ובעולם הערבי. אלג'יריה גובלת בצפון – בים התיכון, בצפון-מזרח – בתוניסיה, במזרח – בלוב, בדרום-מזרח – בניז'ר, בדרום-מערב – במאלי ובמאוריטניה ובמערב – בסהרה המערבית ובמרוקו. בירתה של אלג'יריה היא אלג'יר. כמעט כל אוכלוסיית אלג'יריה היא מוסלמית, היא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. היסטוריה האוכלוסייה הבֶרבֶרית המקורית הייתה תחת שלטון זר במשך 3000 השנים האחרונות. הפיניקים (סביב ה-1000 לפנה"ס) והרומאים (סביב 200 לפנה"ס) היו הכובשים העיקריים עד בוא הערבים במאה ה-8 לספירה. עם זאת, כיוון הכיבוש לא היה חד-צדדי: השושלת הפאטמית, שמקורה באלג'יריה, השתלטה על מצרים בימי הביניים. אלג'יריה שולבה באימפריה העות'מאנית על ידי אורוץ' וח'יר א-דין ברברוסה, שהפכו בתחילה את החוף לבסיס של שודדי ים, ואחר כך התמנו כשליחיה הרשמיים של האימפריה. פעילותם הגיעה לשיא בתחילת המאה ה-17 ועברה לאחר מכן לטריפולי בלוב. אלג'יריה הצרפתית הצרפתים פלשו לאלג'יריה ב-5 ביולי 1830. התנגדותה העיקשת של האוכלוסייה המקומית, בראשות עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי האטה את הכיבוש, והמדינה נכבשה רק בתחילת המאה ה-20, כאשר המעוז הטוארגי האחרון נפל בידי הצרפתים. בינתיים, הפולשים הצרפתים הפכו את אלג'יריה לחלק אינטגרלי מארץ האם הצרפתית, שמעמדו השתנה רק בזמן הרפובליקה הצרפתית החמישית. עשרות אלפי מתיישבים מצרפת, איטליה ספרד ופורטוגל התיישבו באלג'יריה. מתיישבים ממוצא אירופי, וכן היהודים, שקיבלו אזרחות צרפתית, קיבלו יחס של אזרחים עם ייצוג בפרלמנט. לעומת זאת, היחס לערבים ולברברים היה מפלה והם היו נתונים למשטר דמוי אפרטהייד. בשנת 1954 פתחה החזית לשחרור לאומי (FLN) במלחמת גרילה נגד הצרפתים, שהחלה את מלחמת העצמאות של אלג'יריה. בשנת 1962, לאחר כמעט שמונה שנים של לוחמה בלתי-פוסקת, הם הצליחו לגרש את הצרפתים. עם נסיגת הצבא הצרפתי, ברחו גם רוב המתיישבים האירופיים לצרפת. עצמאות בשנת 1965, הופל נשיאה הראשון של אלג'יריה, אחמד בן-בלה, על ידי שר ההגנה ובן בריתו לשעבר, הווארי בומדיין. במדינה הונהג שלטון סוציאליסטי חד-מפלגתי, שהיה יציב יחסית במשך כ-25 שנים. בשנות ה-90 של המאה ה-20 התחוללה במדינה מלחמת האזרחים האלג'יראית, סכסוך עקוב מדם שהחל לאחר שהצבא מנע ממפלגה אסלאמית לתפוס את השלטון, למרות זכייתה בבחירות דמוקרטיות, שהיו הראשונות שנערכו במדינה. במהלך המלחמה, נהרגו יותר מ-100,000 אנשים, רבים מהם במעשי טבח שביצעו מוסלמים אדוקים. באלג'יריה נערכו בחירות בשנת 1999, שנחשבו מוטות על ידי משקיפים בינלאומיים ורוב קבוצות האופוזיציה, בהן ניצח הנשיא עבד אל-עזיז בותפליקה. הוא פעל להחזרת היציבות הפוליטית למדינה והכריז על יוזמת "הסכמה אזרחית", שאושרה במשאל עם, במסגרתו ניתנו חנינה לאסירים פוליטיים רבים, וכמה אלפי חברים בקבוצות חמושות קיבלו פטור מהעמדה לדין במסגרת חנינה מוגבלת, בתוקף עד 13 בינואר 2000. מלחמת האזרחים האלג'יראית הסתיימה באופן מעשי מעשי בניצחון ממשלת אלג'יריה, בעקבות כניעת "צבא הישועה האסלאמי", ותבוסתה ב-2002 של "הקבוצה האסלאמית המזוינת". עם זאת לחימה בעוצמה נמוכה נמשכה גם לאחר מכן באזורים שונים של המדינה. בותפליקה נבחר מחדש בבחירות לנשיאות באפריל 2004 לאחר קמפיין בה הציג תוכנית פיוס לאומי. התוכנית כללה רפורמה כלכלית, מוסדית, פוליטית וחברתית כדי לחדש את המדינה, להעלות את רמת החיים ולהתמודד עם הגורמים לניכור. היא כללה גם יוזמת חנינה שנייה, אמנת השלום והפיוס הלאומי, שאושרה במשאל עם בספטמבר 2005 . הוא הציע חנינה לרוב לוחמי הגרילה וכוחות הביטחון הממשלתיים. בנובמבר 2008 תוקנה החוקה בעקבות הצבעה בפרלמנט, תוך הסרת מגבלת שתי הכהונות על מכהנים נשיאותיים. שינוי זה איפשר לבותפליקה לעמוד לבחירה מחדש בבחירות לנשיאות 2009, והוא נבחר מחדש באפריל 2009. במהלך מסע הבחירות שלו ולאחר בחירתו מחדש, הבטיח בותפליקה להאריך את תוכנית הפיוס הלאומי וסכום של 150$ תוכנית הוצאה של מיליארד ליצירת שלושה מיליון מקומות עבודה חדשים, בניית מיליון יחידות דיור חדשות, והמשך תוכניות מודרניזציה של המגזר הציבורי והתשתיות. סדרה מתמשכת של הפגנות ברחבי המדינה החלה ב-28 בדצמבר 2010, בהשראת הפגנות דומות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה . ב-24 בפברואר 2011, הממשלה הסירה את מצב החירום בן 19 השנים במדינה. הממשלה יזמה חקיקה העוסקת במפלגות פוליטיות, בקוד הבחירות ובייצוג נשים בגופים נבחרים. באפריל 2011, הבטיח בותפליקה רפורמה חוקתית ופוליטית נוספת. עם זאת, הבחירות במדינה זכו לביקורת תדירה על ידי קבוצות אופוזיציה כלא הוגנות. ארגוני זכויות אדם וארגונים בינלאומיים אמרו שהצנזורה התקשורתית וההטרדה של יריבים פוליטיים נמשכו. ב-2 באפריל 2019, בותפליקה התפטר מהנשיאות לאחר הפגנות המוניות נגד מועמדותו לכהונה חמישית בתפקיד. בדצמבר 2019 הפך עבד אל-מג'יד תבון לנשיא אלג'יריה, לאחר שניצח בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות עם שיעור נמנעות שיא - הגבוה מבין כל הבחירות לנשיאות מאז שנת 1989. טבון היה לצבא והוא גם הואשם בכך שהוא נאמן לנשיא המודח. פוליטיקה ראש המדינה באלג'יריה הוא הנשיא, שנבחר לתקופת כהונה של כחמש שנים. באלג'יריה זכות הבחירה ניתנת בגיל 18. נשיא המדינה הוא גם ראש מועצת השרים ומועצת הביטחון. הנשיא ממנה ראש ממשלה. ראש הממשלה ממנה את מועצת השרים. הפרלמנט האלג'יראי מורכב משני גופים: הבית התחתון, "האספה הלאומית-עממית" (APN), שבו חברים כ-380 איש; והבית העליון, "מועצת האומה", שבו חברים כ-144 איש. האספה הלאומית-עממית נבחרת אחת לחמש שנים. תחת חוקת 1976 (ששונתה ב-1979, ותוקנה ב-1988, 1989 ו-1996), אלג'יריה היא מדינה רב-מפלגתית. כל המפלגות חייבות לקבל אישור מהמשרד הממשלתי המתאים. כיום, באלג'יריה ישנן יותר מ-40 מפלגות פוליטיות חוקיות. על פי החוקה, שום איגוד פוליטי לא יכול לקום אם הוא "מבוסס על שוני דתי, בלשני, גזעי, מגדרי או אזורי". חופש העיתונות והביטוי על פי ארגון זכויות האדם Euro-Mediterranean Human Rights Monitor , ממשלת אלג'יריה מציבה מגבלות משמעותיות על זכויות אדם שונות הנוגעות לחופש הביטוי, ביניהן חופש העיתונות, הזכות להפגין ועוד. בנוסף, מטילה הממשלה צנזורה אגרסיבית על התקשורת ועל הרשתות החברתיות. מתוקף מגבלות אלו מענישה הממשלה פעילים חברתיים ועיתונאים באשמת הכפשות ממשל או לשון הרע, ואף שוללת רישיונות של גופי תקשורת. החוקה האלג'יראית אוסרת על מאסר בעקבות עבירות אלו, ומגבילה את הענישה לקנסות ועונשים מנהלתיים, אולם במקרים חריגים מתעלמות הרשויות מהגבלה זו והיו מקרים בהם נכלאו עיתונאים בעקבות ביקורת נגד הממשלה. דוגמה להשפעת הממשלה על כלי התקשורת ניתן היה לראות עם פרוץ המחאות של שנת 2019, שסוקרו בתחילה בכלי התקשורת המקומיים באופן רציף, ואף הובילו תת-מחאה בנושא חופש הביטוי. לאחר שהחלו המפגינים לקרוא להתפטרותו של מפקד הצבא, אחמד גאיד סלאח , הופעל לחץ מהשלטון כלפיי כלי התקשורת, שגרם להפחתה הדרגתית בסיקור המחאות, עד להפסקתו המוחלטת. כלכלה דלק מאובנים הוא הבסיס של כלכלת המדינה. ענף זה תורם כ-60% מהתקציב, 30% מהתל"ג ויותר מ-95% מהיצוא. באלג'יריה ישנן עתודות ענקיות של גז טבעי (עשירית בעולם) והיא הרביעית בעולם בייצואו. היא נמצאת במקום ה-16 מבחינת עתודות נפט. לאלג'יריה חוב חיצוני גדול. הכלכלה הצליחה לצמוח באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, חלקית בגלל הרפורמות, שנתמכו על ידי הבנק העולמי ומועדון פריז, שסייע בפריסת החוב. אלג'יריה נהנתה מעליות במחירי הנפט ומדיניות פיסקלית נוקשה. התוצאה הייתה גידול ביצוא והורדת החוב החיצוני. הממשלה מנסה לפתח ענפים חדשים, כדי להפחית את התלות בנפט ובגז. על פי מדד הפיתוח האנושי, אלג'יריה היא המדינה השלישית הכי מפותחת באפריקה (אחרי מאוריציוס וסיישל), עם HDI של 0.748. כבישים רשת הכבישים האלג'ירית היא הצפופה ביותר באפריקה. אורכה מוערך ב -180,000 ק"מ של כבישים מהירים, ועם שיעור סלילה של 85%. רשת זו תושלם על ידי כביש מזרח-מערב, פרויקט תשתית גדול הנמצא כעת בבנייה. זהו כביש תלת-כיווני, 1,216 ק"מ (756 מייל), המקשר את עיר הנמל ענאבה (בצפון-מזרח המדינה, סמוך לגבול תוניסיה) לתלמסאן (עיר במערב הרחוק, סמוך לגבול מרוקו). אלג'יריה חוצה גם את כביש טראנס סהרה (חלק מרשת הכבישים הטרנס-אפריקאית), שעכשיו סלול לחלוטין. כביש זה נתמך על ידי ממשלת אלג'יריה על מנת להגדיל את הסחר בין חמש המדינות האחרות החוצות את הכביש: מאלי, ניז'ר, ניגריה, צ'אד ותוניסיה. פרובינציות אלג'יריה מחולקת ל-58 פרובינציות. כל אחת נקראת וילאיה. גאוגרפיה החופים הרריים למדי ויש מעט נמלים טובים. באזור דרומית לחוף, הידוע כ"טל" יש קרקע פורייה. דרומית לטל נמצאים הרי האטלס ומדבר סהרה. אלג'יר, אוראן וקונסטנטין הן הערים הראשיות. שטחה של אלג׳יריה הוא הגדול ביותר ביבשת אפריקה מאז התפרקות סודאן. האקלים הוא צחיח וחם. האקלים לחופי הים הוא ים תיכוני אופייני. סופות חול נפוצות מאוד, בעיקר בקיץ. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא כ-32 מעלות ובמדבר הטמפרטורה הממוצעת היא כ-45 מעלות. בחורף הטמפרטורה יורדת לממוצע של כ-25 מעלות ביום, ובלילה נעשה לעיתים קריר אף יותר. כמות המשקעים הממוצעת היא 200 מ"מ. המשאבים טבעיים הם נפט, גז טבעי, ברזל, פוספטים, אבץ, עופרת, כרום ואורניום. עם גודל של כמעט 2.4 מיליון קמ"ר, אלג'יריה היא המדינה הגדולה בשטחה באפריקה, והעשירית בגודל שטחה בעולם. גודלה כה רב, עד שאילו היינו מציבים אותה ביבשת אירופה, היא הייתה יכולה להכיל בתוכה את שטחיהן של המדינות גרמניה, צרפת, איטליה, בריטניה ופולין. את אלג'יריה נהוג לחלק לחמישה חלקים: אזור הטל הפורה הוא לבה של אלג'יריה ומכיל את רוב הערים והאוכלוסייה. הוא מורכב מגבעות ומישורים באזור מישור החוף, ומרצועה של הרי האטלס של הטל שמופרדים על ידי עמקים קטנים. הטל משתרע מהגבול עם מרוקו עד להרים הגדולים של קבליה ומישור בג'יה במזרח. גבולו המזרחי של האזור הוא נהר הסומם. באזור זה נמצא האזור החקלאי המרכזי במרחק של 100 ק"מ מעיר הבירה אלג'יר, באזור שהיה פעם ביצות אך יובש על ידי הצרפתים. המישורים הגבוהים – משתרעים על פני 600 ק"מ מזרחית לגבול עם מרוקו, ומתנשאים לגובה של כ-1,100 עד 1,300 מטר במערב, ונופלים באופן חד ל-400 מטר במזרח, בין אזור הטל להרי האטלס של הסהרה. מדובר באזור יבש שלעיתים מחשיבים אותו לחלק מהסהרה. המישורים מכוסים באדמות סחף כתוצאה משחיקת הרי הטל של האטלס, והם נשברים על ידי גאיות. הרי האטלס של הסהרה – הרים אלה יותר גבוהים ומתמשכים מהרי הטל של האטלס, ומורכבים משלושה רכסי הרים: הרי הקסור ליד הגבול עם מרוקו, הרי האמור והרי אולד נאיל דרומית לעיר הבירה אלג'יר. באזור זה המשקעים רבים יותר מאשר במישורים הגבוהים, והמים יורדים במדרונות הדרומיים למדבר, כאשר הם ממלאים בדרכם בארות רבות והם מקור לנאות המדבר המרכזיים ביסקרה, לחות ובכר. דרום-מזרח אלג'יריה שונה באופן מהותי מהנוף המונוטוני של מערב אלג'יריה, בכך שתוויו הגאוגרפיים אינם מקבילים למישור החוף. בדרומו ישנם מצוקים גבוהים של הרי האורי, היוצרים מחסום כמעט בלתי-עביר שבמשך ההיסטוריה סיפק הגנה ליושבי המקום, במיוחד בתקופה הרומאית. בצפון החוף נמצאים הרי קבליה הקטנים, שמופרדים מהרי קבליה הגדולים על ידי נהר הסומם. החוף מורכב משרשרות הרים, ומופרד באזורים מישוריים עליהם בנויות ערי הנמל של אלג'יריה: בג'יה, סקיקדה וענאבה. החלק האלג'יראי של הסהרה נמשך מהרי האטלס של הסהרה עד לגבולות עם ניז'ר ועם מאלי, לאורך 1,500 ק"מ. האזור עמוס בדיונות שנקראות ארג, שמכסות כרבע משטחו. הדיונה המזרחית הגדולה מורכבת מדיונות בגובה של שניים עד חמישה מטרים, במרחק של ארבעים מטר זו מזו. שאר האזור המדברי מכוסה בסלעים גדולים שנקראים חומוד, וכמעט כל האזור הדרום-מזרחי בנוי מרמות צחיחות בגובה של 2,000 שמוקפות בוואדיות של נהרות שזרמו שם בעבר. האזור הדרומי כמעט נטול אנשים מלבד שבטי הטוארג ולאחרונה עובדי חברות הנפט, ובאזור הצפוני ישנם כמה נאות מדבר המשמשים אוכלוסיות של שבטים נודדים. באזור הדיונות, בין הדיונה המזרחית הגדולה למערבית נמצא אזור המזאב, שברובו אבן גיר ובו התיישבו אוכלוסייה ברברית. דמוגרפיה אוכלוסיית אלג'יריה מונה כ-44 מיליון בני אדם. תוחלת החיים עומדת על כ-77.3 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 2.8 ילדים בממוצע לאישה. כ-90% מהאלג'יראים גרים בחלק הצפוני, ליד חוף הים. כמיליון וחצי בדואים גרים באזור המדברי. האוכלוסייה היא תערובת של ברברים וערבים. רוב האוכלוסייה היא מוסלמית מלבד מיעוט נוצרי ממוצא אירופי וברברי. השפה הרשמית היא ערבית. באלג'יריה, כמו ביתר ארצות ערב, קיימת דיגלוסיה, כך שהניב המקומי המשמש בחיי היומיום שונה במידה רבה מהשפה הערבית הספרותית המשמשת בכתיבה ובאמצעי התקשורת. לפי הערכת מדריך השפות "אתנולוג", כשני שלישים מאוכלוסיית אלג'יריה מדברים את הניב הערבי המקומי כשפת אם. לפי אותה הערכה, 14% מהאוכלוסייה מדברים שפות בֶּרבֶּריות שונות. חלק מהשפות הברבריות מוכרות כשפות רשמיות במחוזות מסוימים של אלג'יריה. שפות אלה נכתבות באלפבית מיוחד להן. כמו כן, נעשה שימוש נרחב בצרפתית, אף שאין לה מעמד רשמי. תרבות ראי היא צורה מקומית של מוזיקת הפופ והיא נהנית מפופולריות רבה במדינה. היא זוכה להצלחה מסוימת גם מחוץ למדינה, בעיקר בצרפת, שם יש פזורה אלג'יראית גדולה. נציגה הבולט ביותר הוא הזמר הנודע שב חאלד. המוזיקה המסורתית יותר כוללת את שעבי ואנדולסית – המוזיקה ה"קלאסית" של אלג'יריה. מקורה ממסורות מוריות מספרד. יהדות אלג'יריה יהדות אלג'יריה היא אחת מהקהילות היהודיות במגרב. היהודים הראשונים הגיעו לאלג'יריה בימי האימפריה הרומית. כאשר פלשו הכוחות המוסלמים לשטחה במאה ה-7, ניסו לבלום אותם כוחות ברברים-יהודים שבראשם עמדה המלכה אל-כאהינה (יהדותה של המלכה שנויה במחלוקת). בשנת 1492 הגיעו לאלג'יריה פליטים יהודים מגירוש ספרד, ובמאה ה-17 וה-18 הגיעו אליה בניהם של אנוסים מאיטליה. בשנת 1830 מנו יהודי אלג'יריה כ-30,000 נפש. בשנת 1870 קיבלו היהודים אזרחות צרפתית. בזמן מלחמת העולם השנייה בוטלו כל זכויותיהם ואזרחותם הצרפתית נשללה מהם. ב-1940 חיו באלג'יריה כ-120,000 יהודים אשר נרדפו על ידי משטר וישי. בזמן מלחמתה של אלג'יריה לעצמאות, נערכו פוגרומים בכל ריכוזי היהודים במדינה, אשר בעקבותיהם החלה עזיבה המונית של היהודים, רובם לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 עם השגת העצמאות, אז עזבו 99% מהיהודים שנשארו בה. נכון ל-2005, מעריכים כי נותרו בה רק כ-100 עד כ-200 יהודים. אלג'יריה איננה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ראו גם הרשות הציבורית של אלג'יריה לשידורי רדיו וטלוויזיה קישורים חיצוניים גדעון גרא, אלג'יריה נוכח הטלטלה במרחב הערבי, מגזין המזרח הקרוב, 14 בנובמבר 2014 מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב הערות שוליים מדינות העולם מדינות אפריקה מדינות החברות בליגה הערבית מדינות וטריטוריות דוברות ערבית מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית מדינות החברות באופ"ק מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי מדינות שהוקמו ב-1962

אלג'יריה (בערבית: أَلْجَزَائِر, בתעתיק מדויק: אַלְגַ'זָאאִר, תרגום: האיים; בקבילית: ⴷⵣⴰⵢⴻⵔ; בצרפתית: Algérie), או בשמה המלא: הרפובליקה האלג'יראית הדמוקרטית העממית (בערבית: الجمهوريّة الجزائريّة الديمقراطيّة الشعبيّة, בתעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיַּה אלְגַ'זָאאִרִיַּה אלדִּימֻקְרָאטִיַּה אלשַּעְבִיַּה), היא המדינה הגדולה בשטחה באפריקה ובעולם הערבי. אלג'יריה גובלת בצפון – בים התיכון, בצפון-מזרח – בתוניסיה, במזרח – בלוב, בדרום-מזרח – בניז'ר, בדרום-מערב – במאלי ובמאוריטניה ובמערב – בסהרה המערבית ובמרוקו. בירתה של אלג'יריה היא אלג'יר.כמעט כל אוכלוסיית אלג'יריה היא מוסלמית, היא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.היסטוריה האוכלוסייה הבֶרבֶרית המקורית הייתה תחת שלטון זר במשך 3000 השנים האחרונות. הפיניקים (סביב ה-1000 לפנה"ס) והרומאים (סביב 200 לפנה"ס) היו הכובשים העיקריים עד בוא הערבים במאה ה-8 לספירה. עם זאת, כיוון הכיבוש לא היה חד-צדדי: השושלת הפאטמית, שמקורה באלג'יריה, השתלטה על מצרים בימי הביניים.אלג'יריה שולבה באימפריה העות'מאנית על ידי אורוץ' וח'יר א-דין ברברוסה, שהפכו בתחילה את החוף לבסיס של שודדי ים, ואחר כך התמנו כשליחיה הרשמיים של האימפריה. פעילותם הגיעה לשיא בתחילת המאה ה-17 ועברה לאחר מכן לטריפולי בלוב.אלג'יריה הצרפתית הצרפתים פלשו לאלג'יריה ב-5 ביולי 1830. התנגדותה העיקשת של האוכלוסייה המקומית, בראשות עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי האטה את הכיבוש, והמדינה נכבשה רק בתחילת המאה ה-20, כאשר המעוז הטוארגי האחרון נפל בידי הצרפתים.בינתיים, הפולשים הצרפתים הפכו את אלג'יריה לחלק אינטגרלי מארץ האם הצרפתית, שמעמדו השתנה רק בזמן הרפובליקה הצרפתית החמישית. עשרות אלפי מתיישבים מצרפת, איטליה ספרד ופורטוגל התיישבו באלג'יריה. מתיישבים ממוצא אירופי, וכן היהודים, שקיבלו אזרחות צרפתית, קיבלו יחס של אזרחים עם ייצוג בפרלמנט. לעומת זאת, היחס לערבים ולברברים היה מפלה והם היו נתונים למשטר דמוי אפרטהייד. בשנת 1954 פתחה החזית לשחרור לאומי (FLN) במלחמת גרילה נגד הצרפתים, שהחלה את מלחמת העצמאות של אלג'יריה. בשנת 1962, לאחר כמעט שמונה שנים של לוחמה בלתי-פוסקת, הם הצליחו לגרש את הצרפתים. עם נסיגת הצבא הצרפתי, ברחו גם רוב המתיישבים האירופיים לצרפת.עצמאות בשנת 1965, הופל נשיאה הראשון של אלג'יריה, אחמד בן-בלה, על ידי שר ההגנה ובן בריתו לשעבר, הווארי בומדיין. במדינה הונהג שלטון סוציאליסטי חד-מפלגתי, שהיה יציב יחסית במשך כ-25 שנים.בשנות ה-90 של המאה ה-20 התחוללה במדינה מלחמת האזרחים האלג'יראית, סכסוך עקוב מדם שהחל לאחר שהצבא מנע ממפלגה אסלאמית לתפוס את השלטון, למרות זכייתה בבחירות דמוקרטיות, שהיו הראשונות שנערכו במדינה. במהלך המלחמה, נהרגו יותר מ-100,000 אנשים, רבים מהם במעשי טבח שביצעו מוסלמים אדוקים.באלג'יריה נערכו בחירות בשנת 1999, שנחשבו מוטות על ידי משקיפים בינלאומיים ורוב קבוצות האופוזיציה, בהן ניצח הנשיא עבד אל-עזיז בותפליקה. הוא פעל להחזרת היציבות הפוליטית למדינה והכריז על יוזמת "הסכמה אזרחית", שאושרה במשאל עם, במסגרתו ניתנו חנינה לאסירים פוליטיים רבים, וכמה אלפי חברים בקבוצות חמושות קיבלו פטור מהעמדה לדין במסגרת חנינה מוגבלת, בתוקף עד 13 בינואר 2000. מלחמת האזרחים האלג'יראית הסתיימה באופן מעשי מעשי בניצחון ממשלת אלג'יריה, בעקבות כניעת "צבא הישועה האסלאמי", ותבוסתה ב-2002 של "הקבוצה האסלאמית המזוינת". עם זאת לחימה בעוצמה נמוכה נמשכה גם לאחר מכן באזורים שונים של המדינה.בותפליקה נבחר מחדש בבחירות לנשיאות באפריל 2004 לאחר קמפיין בה הציג תוכנית פיוס לאומי. התוכנית כללה רפורמה כלכלית, מוסדית, פוליטית וחברתית כדי לחדש את המדינה, להעלות את רמת החיים ולהתמודד עם הגורמים לניכור. היא כללה גם יוזמת חנינה שנייה, אמנת השלום והפיוס הלאומי, שאושרה במשאל עם בספטמבר 2005 . הוא הציע חנינה לרוב לוחמי הגרילה וכוחות הביטחון הממשלתיים.בנובמבר 2008 תוקנה החוקה בעקבות הצבעה בפרלמנט, תוך הסרת מגבלת שתי הכהונות על מכהנים נשיאותיים. שינוי זה איפשר לבותפליקה לעמוד לבחירה מחדש בבחירות לנשיאות 2009, והוא נבחר מחדש באפריל 2009. במהלך מסע הבחירות שלו ולאחר בחירתו מחדש, הבטיח בותפליקה להאריך את תוכנית הפיוס הלאומי וסכום של 150$ תוכנית הוצאה של מיליארד ליצירת שלושה מיליון מקומות עבודה חדשים, בניית מיליון יחידות דיור חדשות, והמשך תוכניות מודרניזציה של המגזר הציבורי והתשתיות. סדרה מתמשכת של הפגנות ברחבי המדינה החלה ב-28 בדצמבר 2010, בהשראת הפגנות דומות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה . ב-24 בפברואר 2011, הממשלה הסירה את מצב החירום בן 19 השנים במדינה. הממשלה יזמה חקיקה העוסקת במפלגות פוליטיות, בקוד הבחירות ובייצוג נשים בגופים נבחרים. באפריל 2011, הבטיח בותפליקה רפורמה חוקתית ופוליטית נוספת. עם זאת, הבחירות במדינה זכו לביקורת תדירה על ידי קבוצות אופוזיציה כלא הוגנות. ארגוני זכויות אדם וארגונים בינלאומיים אמרו שהצנזורה התקשורתית וההטרדה של יריבים פוליטיים נמשכו.ב-2 באפריל 2019, בותפליקה התפטר מהנשיאות לאחר הפגנות המוניות נגד מועמדותו לכהונה חמישית בתפקיד. בדצמבר 2019 הפך עבד אל-מג'יד תבון לנשיא אלג'יריה, לאחר שניצח בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות עם שיעור נמנעות שיא - הגבוה מבין כל הבחירות לנשיאות מאז שנת 1989. טבון היה לצבא והוא גם הואשם בכך שהוא נאמן לנשיא המודח.פוליטיקה ראש המדינה באלג'יריה הוא הנשיא, שנבחר לתקופת כהונה של כחמש שנים. באלג'יריה זכות הבחירה ניתנת בגיל 18. נשיא המדינה הוא גם ראש מועצת השרים ומועצת הביטחון. הנשיא ממנה ראש ממשלה. ראש הממשלה ממנה את מועצת השרים.הפרלמנט האלג'יראי מורכב משני גופים: הבית התחתון, "האספה הלאומית-עממית" (APN), שבו חברים כ-380 איש; והבית העליון, "מועצת האומה", שבו חברים כ-144 איש. האספה הלאומית-עממית נבחרת אחת לחמש שנים.תחת חוקת 1976 (ששונתה ב-1979, ותוקנה ב-1988, 1989 ו-1996), אלג'יריה היא מדינה רב-מפלגתית. כל המפלגות חייבות לקבל אישור מהמשרד הממשלתי המתאים. כיום, באלג'יריה ישנן יותר מ-40 מפלגות פוליטיות חוקיות. על פי החוקה, שום איגוד פוליטי לא יכול לקום אם הוא "מבוסס על שוני דתי, בלשני, גזעי, מגדרי או אזורי".חופש העיתונות והביטוי על פי ארגון זכויות האדם Euro-Mediterranean Human Rights Monitor , ממשלת אלג'יריה מציבה מגבלות משמעותיות על זכויות אדם שונות הנוגעות לחופש הביטוי, ביניהן חופש העיתונות, הזכות להפגין ועוד. בנוסף, מטילה הממשלה צנזורה אגרסיבית על התקשורת ועל הרשתות החברתיות.מתוקף מגבלות אלו מענישה הממשלה פעילים חברתיים ועיתונאים באשמת הכפשות ממשל או לשון הרע, ואף שוללת רישיונות של גופי תקשורת. החוקה האלג'יראית אוסרת על מאסר בעקבות עבירות אלו, ומגבילה את הענישה לקנסות ועונשים מנהלתיים, אולם במקרים חריגים מתעלמות הרשויות מהגבלה זו והיו מקרים בהם נכלאו עיתונאים בעקבות ביקורת נגד הממשלה.דוגמה להשפעת הממשלה על כלי התקשורת ניתן היה לראות עם פרוץ המחאות של שנת 2019, שסוקרו בתחילה בכלי התקשורת המקומיים באופן רציף, ואף הובילו תת-מחאה בנושא חופש הביטוי. לאחר שהחלו המפגינים לקרוא להתפטרותו של מפקד הצבא, אחמד גאיד סלאח , הופעל לחץ מהשלטון כלפיי כלי התקשורת, שגרם להפחתה הדרגתית בסיקור המחאות, עד להפסקתו המוחלטת.כלכלה דלק מאובנים הוא הבסיס של כלכלת המדינה. ענף זה תורם כ-60% מהתקציב, 30% מהתל"ג ויותר מ-95% מהיצוא. באלג'יריה ישנן עתודות ענקיות של גז טבעי (עשירית בעולם) והיא הרביעית בעולם בייצואו. היא נמצאת במקום ה-16 מבחינת עתודות נפט.לאלג'יריה חוב חיצוני גדול. הכלכלה הצליחה לצמוח באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, חלקית בגלל הרפורמות, שנתמכו על ידי הבנק העולמי ומועדון פריז, שסייע בפריסת החוב. אלג'יריה נהנתה מעליות במחירי הנפט ומדיניות פיסקלית נוקשה. התוצאה הייתה גידול ביצוא והורדת החוב החיצוני. הממשלה מנסה לפתח ענפים חדשים, כדי להפחית את התלות בנפט ובגז.על פי מדד הפיתוח האנושי, אלג'יריה היא המדינה השלישית הכי מפותחת באפריקה (אחרי מאוריציוס וסיישל), עם HDI של 0.748.כבישיםרשת הכבישים האלג'ירית היא הצפופה ביותר באפריקה. אורכה מוערך ב -180,000 ק"מ של כבישים מהירים, ועם שיעור סלילה של 85%. רשת זו תושלם על ידי כביש מזרח-מערב, פרויקט תשתית גדול הנמצא כעת בבנייה. זהו כביש תלת-כיווני, 1,216 ק"מ (756 מייל), המקשר את עיר הנמל ענאבה (בצפון-מזרח המדינה, סמוך לגבול תוניסיה) לתלמסאן (עיר במערב הרחוק, סמוך לגבול מרוקו). אלג'יריה חוצה גם את כביש טראנס סהרה (חלק מרשת הכבישים הטרנס-אפריקאית), שעכשיו סלול לחלוטין. כביש זה נתמך על ידי ממשלת אלג'יריה על מנת להגדיל את הסחר בין חמש המדינות האחרות החוצות את הכביש: מאלי, ניז'ר, ניגריה, צ'אד ותוניסיה.פרובינציותאלג'יריה מחולקת ל-58 פרובינציות. כל אחת נקראת וילאיה.גאוגרפיה החופים הרריים למדי ויש מעט נמלים טובים. באזור דרומית לחוף, הידוע כ"טל" יש קרקע פורייה. דרומית לטל נמצאים הרי האטלס ומדבר סהרה. אלג'יר, אוראן וקונסטנטין הן הערים הראשיות. שטחה של אלג׳יריה הוא הגדול ביותר ביבשת אפריקה מאז התפרקות סודאן.האקלים הוא צחיח וחם. האקלים לחופי הים הוא ים תיכוני אופייני. סופות חול נפוצות מאוד, בעיקר בקיץ.הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא כ-32 מעלות ובמדבר הטמפרטורה הממוצעת היא כ-45 מעלות. בחורף הטמפרטורה יורדת לממוצע של כ-25 מעלות ביום, ובלילה נעשה לעיתים קריר אף יותר. כמות המשקעים הממוצעת היא 200 מ"מ.המשאבים טבעיים הם נפט, גז טבעי, ברזל, פוספטים, אבץ, עופרת, כרום ואורניום.עם גודל של כמעט 2.4 מיליון קמ"ר, אלג'יריה היא המדינה הגדולה בשטחה באפריקה, והעשירית בגודל שטחה בעולם. גודלה כה רב, עד שאילו היינו מציבים אותה ביבשת אירופה, היא הייתה יכולה להכיל בתוכה את שטחיהן של המדינות גרמניה, צרפת, איטליה, בריטניה ופולין.את אלג'יריה נהוג לחלק לחמישה חלקים: אזור הטל הפורה הוא לבה של אלג'יריה ומכיל את רוב הערים והאוכלוסייה. הוא מורכב מגבעות ומישורים באזור מישור החוף, ומרצועה של הרי האטלס של הטל שמופרדים על ידי עמקים קטנים. הטל משתרע מהגבול עם מרוקו עד להרים הגדולים של קבליה ומישור בג'יה במזרח. גבולו המזרחי של האזור הוא נהר הסומם. באזור זה נמצא האזור החקלאי המרכזי במרחק של 100 ק"מ מעיר הבירה אלג'יר, באזור שהיה פעם ביצות אך יובש על ידי הצרפתים. המישורים הגבוהים – משתרעים על פני 600 ק"מ מזרחית לגבול עם מרוקו, ומתנשאים לגובה של כ-1,100 עד 1,300 מטר במערב, ונופלים באופן חד ל-400 מטר במזרח, בין אזור הטל להרי האטלס של הסהרה. מדובר באזור יבש שלעיתים מחשיבים אותו לחלק מהסהרה. המישורים מכוסים באדמות סחף כתוצאה משחיקת הרי הטל של האטלס, והם נשברים על ידי גאיות. הרי האטלס של הסהרה – הרים אלה יותר גבוהים ומתמשכים מהרי הטל של האטלס, ומורכבים משלושה רכסי הרים: הרי הקסור ליד הגבול עם מרוקו, הרי האמור והרי אולד נאיל דרומית לעיר הבירה אלג'יר. באזור זה המשקעים רבים יותר מאשר במישורים הגבוהים, והמים יורדים במדרונות הדרומיים למדבר, כאשר הם ממלאים בדרכם בארות רבות והם מקור לנאות המדבר המרכזיים ביסקרה, לחות ובכר. דרום-מזרח אלג'יריה שונה באופן מהותי מהנוף המונוטוני של מערב אלג'יריה, בכך שתוויו הגאוגרפיים אינם מקבילים למישור החוף. בדרומו ישנם מצוקים גבוהים של הרי האורי, היוצרים מחסום כמעט בלתי-עביר שבמשך ההיסטוריה סיפק הגנה ליושבי המקום, במיוחד בתקופה הרומאית. בצפון החוף נמצאים הרי קבליה הקטנים, שמופרדים מהרי קבליה הגדולים על ידי נהר הסומם. החוף מורכב משרשרות הרים, ומופרד באזורים מישוריים עליהם בנויות ערי הנמל של אלג'יריה: בג'יה, סקיקדה וענאבה. החלק האלג'יראי של הסהרה נמשך מהרי האטלס של הסהרה עד לגבולות עם ניז'ר ועם מאלי, לאורך 1,500 ק"מ. האזור עמוס בדיונות שנקראות ארג, שמכסות כרבע משטחו. הדיונה המזרחית הגדולה מורכבת מדיונות בגובה של שניים עד חמישה מטרים, במרחק של ארבעים מטר זו מזו. שאר האזור המדברי מכוסה בסלעים גדולים שנקראים חומוד, וכמעט כל האזור הדרום-מזרחי בנוי מרמות צחיחות בגובה של 2,000 שמוקפות בוואדיות של נהרות שזרמו שם בעבר. האזור הדרומי כמעט נטול אנשים מלבד שבטי הטוארג ולאחרונה עובדי חברות הנפט, ובאזור הצפוני ישנם כמה נאות מדבר המשמשים אוכלוסיות של שבטים נודדים. באזור הדיונות, בין הדיונה המזרחית הגדולה למערבית נמצא אזור המזאב, שברובו אבן גיר ובו התיישבו אוכלוסייה ברברית.דמוגרפיה אוכלוסיית אלג'יריה מונה כ-44 מיליון בני אדם. תוחלת החיים עומדת על כ-77.3 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 2.8 ילדים בממוצע לאישה.כ-90% מהאלג'יראים גרים בחלק הצפוני, ליד חוף הים. כמיליון וחצי בדואים גרים באזור המדברי. האוכלוסייה היא תערובת של ברברים וערבים. רוב האוכלוסייה היא מוסלמית מלבד מיעוט נוצרי ממוצא אירופי וברברי.השפה הרשמית היא ערבית. באלג'יריה, כמו ביתר ארצות ערב, קיימת דיגלוסיה, כך שהניב המקומי המשמש בחיי היומיום שונה במידה רבה מהשפה הערבית הספרותית המשמשת בכתיבה ובאמצעי התקשורת. לפי הערכת מדריך השפות "אתנולוג", כשני שלישים מאוכלוסיית אלג'יריה מדברים את הניב הערבי המקומי כשפת אם. לפי אותה הערכה, 14% מהאוכלוסייה מדברים שפות בֶּרבֶּריות שונות. חלק מהשפות הברבריות מוכרות כשפות רשמיות במחוזות מסוימים של אלג'יריה. שפות אלה נכתבות באלפבית מיוחד להן. כמו כן, נעשה שימוש נרחב בצרפתית, אף שאין לה מעמד רשמי.תרבות ראי היא צורה מקומית של מוזיקת הפופ והיא נהנית מפופולריות רבה במדינה. היא זוכה להצלחה מסוימת גם מחוץ למדינה, בעיקר בצרפת, שם יש פזורה אלג'יראית גדולה. נציגה הבולט ביותר הוא הזמר הנודע שב חאלד. המוזיקה המסורתית יותר כוללת את שעבי ואנדולסית – המוזיקה ה"קלאסית" של אלג'יריה. מקורה ממסורות מוריות מספרד.יהדות אלג'יריהיהדות אלג'יריה היא אחת מהקהילות היהודיות במגרב.היהודים הראשונים הגיעו לאלג'יריה בימי האימפריה הרומית. כאשר פלשו הכוחות המוסלמים לשטחה במאה ה-7, ניסו לבלום אותם כוחות ברברים-יהודים שבראשם עמדה המלכה אל-כאהינה (יהדותה של המלכה שנויה במחלוקת). בשנת 1492 הגיעו לאלג'יריה פליטים יהודים מגירוש ספרד, ובמאה ה-17 וה-18 הגיעו אליה בניהם של אנוסים מאיטליה.בשנת 1830 מנו יהודי אלג'יריה כ-30,000 נפש. בשנת 1870 קיבלו היהודים אזרחות צרפתית. בזמן מלחמת העולם השנייה בוטלו כל זכויותיהם ואזרחותם הצרפתית נשללה מהם. ב-1940 חיו באלג'יריה כ-120,000 יהודים אשר נרדפו על ידי משטר וישי.בזמן מלחמתה של אלג'יריה לעצמאות, נערכו פוגרומים בכל ריכוזי היהודים במדינה, אשר בעקבותיהם החלה עזיבה המונית של היהודים, רובם לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 עם השגת העצמאות, אז עזבו 99% מהיהודים שנשארו בה.נכון ל-2005, מעריכים כי נותרו בה רק כ-100 עד כ-200 יהודים.אלג'יריה איננה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל.ראו גם הרשות הציבורית של אלג'יריה לשידורי רדיו וטלוויזיהקישורים חיצוניים גדעון גרא, אלג'יריה נוכח הטלטלה במרחב הערבי, מגזין המזרח הקרוב, 14 בנובמבר 2014 מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביבהערות שולייםמדינות העולםמדינות אפריקהמדינות החברות בליגה הערביתמדינות וטריטוריות דוברות ערביתמדינות וטריטוריות דוברות צרפתיתמדינות החברות באופ"קמדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמימדינות שהוקמו ב-1962

438

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8%20%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%A8

מספר סודר

בתורת הקבוצות, מספר סודר (באנגלית: ordinal – אורדינל) הוא טיפוס סדר של קבוצה סדורה היטב. את רעיון המספרים הסודרים הגה לראשונה אבי תורת הקבוצות, גאורג קנטור, במסגרת עבודתו על קבוצות נגזרות. המוטיבציה להגדרת המספרים הסודרים מגיעה מהרצון להכליל את התכונות המועילות של המספרים הטבעיים. למספרים הטבעיים שני תפקידים עיקריים: מנייה וייצוג כמות. סדר ומיקום בסדרה. במסגרת תורת הקבוצות מגדירים את המספרים המונים כהכללה של המספרים הטבעיים במובן הראשון, כך שניתן יהיה לייצג גם כמויות אינסופיות. המספרים הסודרים מוגדרים במטרה להכליל את המובן השני, כך שניתן יהיה לדבר על איברים במקומות "אינסופיים" בסדרה. המספרים הסודרים הראשונים הם המספרים הטבעיים (בתורת הקבוצות מקובל להחשיב את כמספר טבעי). לאחריהם מגיע הסודר האינסופי הראשון, (אומגה). מתאפיין בכך שהוא "הסודר הקטן ביותר שגדול מכל מספר טבעי". לאחריו מגיעים הסודרים: הגדרה למספרים הסודרים מספר הגדרות, להלן הנפוצה שבהם. התכונה הראשונה שמופיעה מאפשרת הגדרת סדר בין סודרים: עבור סודרים . סדר זה הוא סדר טוב. עוקב הגדרת פעולת העוקב: . סודר ייקרא סודר עוקב, אם קיים סודר אחר כך שמתקיים , וסודר גבולי אחרת (לעיתים לא מתייחסים ל-0 כאל סודר גבולי מטעמי נוחות).סודר מונה (לעיתים נקרא "סודר פותח") הוא סודר שאינו שווה-עוצמה לאף סודר קטן יותר. אקסיומת היסוד מבטיחה שאם קבוצה טרנזיטיבית סדורה קווית ביחס השייכות, אז היא סדורה היטב באותו יחס. הסודרים הסופיים סודר נקרא סודר סופי אם הוא או שהוא עוקב של סודר סופי. בניית המספרים הטבעיים של ג'ון פון נוימן מתלכדת עם המספרים הסודרים הסופיים: הסודרים הסופיים הם סודרים עוקבים וסודרים מונים. סודרים נוספים לפי אקסיומת הקבוצה האינסופית קיימת קבוצת כל הסודרים הסופיים.קבוצה זו: , היא הסודר האינסופי הקטן ביותר. ניתן להמשיך ולהגדיר סודרים נוספים בעזרת פעולת העוקב ובעזרת איחוד הסודרים הקודמים. למשל: תכונות כל איבר של סודר הוא סודר בעצמו. אם סודר, אז גם סודר. אם היא קבוצה של סודרים, אז הוא סודר. אם היא קבוצה (או מחלקה) של סודרים, אז הוא סודר. סודר זה הוא המינימום ב-. עבור שני סודרים מתקיים בדיוק אחד מהבאים: או או . קבוצת הסודרים הסופיים מהווים מודל לתורה של אקסיומות פאנו. תכונה מעניינת נוספת שמתקבלת היא הפרדוקס של בּוּרָלִי-פוֹרְטִי, ששולל את קיום "קבוצת כל המספרים הסודרים". משום כך, לא ניתן לדבר בתורת הקבוצות על "קבוצת כל המספרים הסודרים", כשם שבגלל הפרדוקס של ראסל לא ניתן לדבר על "קבוצת כל הקבוצות". בלשון תורת הקבוצות, נאמר כי אוסף כל הסודרים הוא מחלקה ולא קבוצה. לכל קבוצה וסדר טוב שלה קיים ויחיד סודר כך ש- , כאשר הסימון מציין שקיים איזומורפיזם ביניהם (פונקציה חד-חד-ערכית ועל, ששומרת את הסדר בין האיברים). נקרא טיפוס הסדר של ומסומן . נציין כי פעמים רבות ניתן להגדיר מספר סדרים טובים על אותה קבוצה והם יכולים להשרות טיפוס סדר שונה. מהתכונה הנ"ל ניתן להסיק תכונה מעניינת נוספת: תהי קבוצה שניתנת לסידור טוב (כלומר, שניתן להגדיר עליה סדר טוב אחד או יותר). נסתכל על קבוצת הסודרים שאיזומורפיים לה:. הקבוצה היא קבוצה של סודרים. כפי שאמרנו, חיתוך של קבוצת סודרים הוא סודר, ולכן סודר.כעת נוכל להגדיר את העוצמה של הקבוצה כסודר המינימלי שאיזומורפי לה, קרי: .ניתן להראות שסודר מסוג זה הוא תמיד סודר מונה. הקשר בין סודרים לעוצמות אחת המטרות של הגדרת הסודרים היא לתת ביסוס פורמלי למושג העוצמה, ואכן ניתן להשיג מטרה זו בהנחת אקסיומת הבחירה. במערכת האקסיומות של צרמלו-פרנקל, אקסיומת הבחירה שקולה למשפט הסדר הטוב, ולכן כל קבוצה ניתנת לסידור טוב, ומכאן הגדרת העוצמה שהוצגה קודם מוגדרת היטב עבור כל קבוצה. נוכל להגדיר את המספרים המונים בתור הסודרים המונים. באופן זה נזהה כל מונה כסודר המונה שעוצמתו היא המונה הנ"ל, למשל את (אָלֶף אֶפֶס) נזהה עם . תחת הגדרה זו ישנה טריכוטומיה בין עוצמות של קבוצות; כלומר, עבור שתי קבוצות מתקיים בדיוק אחד מהבאים: או או (איננו יודעים עובדה זו ללא אקסיומת הבחירה). פעולות בין סודרים כפי שניתן להגדיר פעולות על מספרים מונים, ניתן גם להגדיר פעולות על מספרים סודרים. פעולות על סודרים אינן בהכרח מתלכדות עם פעולות על מונים. למשל, מזוהה עם , אולם לפי ההגדרה מטה , בעוד שלפי משפט קנטור . חיבור ניתן להגדיר חיבור סודרים במספר דרכים; נציג שתיים מתוכן: הגדרה 1 הגדרה זו היא הגדרה אינדוקטיבית. , עבור חיבור , עבור חיבור סודר עוקב , עבור חיבור סודר גבולי הגדרה 2 נגדיר את באופן הבא: נסתכל על יחד עם יחס הסדר בו איברי שומרים על סדרם הפנימי, איברי שומרים על סדרם הפנימי ואיברי קטנים מאיברי . ניתן להראות, כי יחס סדר זה הוא יחס סדר טוב. כעת ניתן להגדיר את החיבור כטיפוס הסדר (ראו הגדרה מעלה) של האיחוד הנ"ל, תחת יחס הסדר המדובר: . ניתן להראות, כי שתי ההגדרות שהוצגו שקולות זו לזו. כפל באופן דומה, ניתן להגדיר כפל סודרים במספר דרכים; נציג שתיים מתוכן: הגדרה 1 הגדרה זו היא הגדרה אינדוקטיבית, בדומה להגדרת החיבור. , עבור כפל ב- , עבור כפל בסודר עוקב , עבור כפל בסודר גבולי הגדרה 2 באופן דומה להגדרת החיבור השנייה, נגדיר כאשר יחס הסדר הוא יחס הסדר הלקסיקוגרפי. חזקה באופן דומה, ניתן להגדיר העלאה בחזקת סודרים במספר דרכים; נציג את אחת הדרכים. בדרך זו נגדיר חזקה באופן אינדוקטיבי. , עבור העלאה בחזקת 0 , עבור העלאה בחזקת סודר עוקב , עבור העלאה בחזקת סודר גבולי קישורים חיצוניים בעז צבאן, החלום של קנטור, המחלקה למתמטיקה ומדעי המחשב, אוניברסיטת בר-אילן. ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה תורת הקבוצות קבוצות סדורות

בתורת הקבוצות, מספר סודר (באנגלית: ordinal – אורדינל) הוא טיפוס סדר של קבוצה סדורה היטב. את רעיון המספרים הסודרים הגה לראשונה אבי תורת הקבוצות, גאורג קנטור, במסגרת עבודתו על קבוצות נגזרות.המוטיבציה להגדרת המספרים הסודרים מגיעה מהרצון להכליל את התכונות המועילות של המספרים הטבעיים. למספרים הטבעיים שני תפקידים עיקריים: מנייה וייצוג כמות. סדר ומיקום בסדרה. במסגרת תורת הקבוצות מגדירים את המספרים המונים כהכללה של המספרים הטבעיים במובן הראשון, כך שניתן יהיה לייצג גם כמויות אינסופיות. המספרים הסודרים מוגדרים במטרה להכליל את המובן השני, כך שניתן יהיה לדבר על איברים במקומות "אינסופיים" בסדרה.המספרים הסודרים הראשונים הם המספרים הטבעיים (בתורת הקבוצות מקובל להחשיב את כמספר טבעי). לאחריהם מגיע הסודר האינסופי הראשון, (אומגה). מתאפיין בכך שהוא "הסודר הקטן ביותר שגדול מכל מספר טבעי". לאחריו מגיעים הסודרים:הגדרה למספרים הסודרים מספר הגדרות, להלן הנפוצה שבהם.התכונה הראשונה שמופיעה מאפשרת הגדרת סדר בין סודרים: עבור סודרים . סדר זה הוא סדר טוב.עוקב הגדרת פעולת העוקב: .סודר ייקרא סודר עוקב, אם קיים סודר אחר כך שמתקיים , וסודר גבולי אחרת (לעיתים לא מתייחסים ל-0 כאל סודר גבולי מטעמי נוחות).סודר מונה (לעיתים נקרא "סודר פותח") הוא סודר שאינו שווה-עוצמה לאף סודר קטן יותר.אקסיומת היסוד מבטיחה שאם קבוצה טרנזיטיבית סדורה קווית ביחס השייכות, אז היא סדורה היטב באותו יחס.הסודרים הסופיים סודר נקרא סודר סופי אם הוא או שהוא עוקב של סודר סופי.בניית המספרים הטבעיים של ג'ון פון נוימן מתלכדת עם המספרים הסודרים הסופיים:הסודרים הסופיים הם סודרים עוקבים וסודרים מונים.סודרים נוספים לפי אקסיומת הקבוצה האינסופית קיימת קבוצת כל הסודרים הסופיים.קבוצה זו: , היא הסודר האינסופי הקטן ביותר.ניתן להמשיך ולהגדיר סודרים נוספים בעזרת פעולת העוקב ובעזרת איחוד הסודרים הקודמים. למשל:תכונות כל איבר של סודר הוא סודר בעצמו. אם סודר, אז גם סודר. אם היא קבוצה של סודרים, אז הוא סודר. אם היא קבוצה (או מחלקה) של סודרים, אז הוא סודר. סודר זה הוא המינימום ב-. עבור שני סודרים מתקיים בדיוק אחד מהבאים: או או . קבוצת הסודרים הסופיים מהווים מודל לתורה של אקסיומות פאנו.תכונה מעניינת נוספת שמתקבלת היא הפרדוקס של בּוּרָלִי-פוֹרְטִי, ששולל את קיום "קבוצת כל המספרים הסודרים". משום כך, לא ניתן לדבר בתורת הקבוצות על "קבוצת כל המספרים הסודרים", כשם שבגלל הפרדוקס של ראסל לא ניתן לדבר על "קבוצת כל הקבוצות". בלשון תורת הקבוצות, נאמר כי אוסף כל הסודרים הוא מחלקה ולא קבוצה.לכל קבוצה וסדר טוב שלה קיים ויחיד סודר כך ש- , כאשר הסימון מציין שקיים איזומורפיזם ביניהם (פונקציה חד-חד-ערכית ועל, ששומרת את הסדר בין האיברים). נקרא טיפוס הסדר של ומסומן .נציין כי פעמים רבות ניתן להגדיר מספר סדרים טובים על אותה קבוצה והם יכולים להשרות טיפוס סדר שונה.מהתכונה הנ"ל ניתן להסיק תכונה מעניינת נוספת: תהי קבוצה שניתנת לסידור טוב (כלומר, שניתן להגדיר עליה סדר טוב אחד או יותר). נסתכל על קבוצת הסודרים שאיזומורפיים לה:. הקבוצה היא קבוצה של סודרים.כפי שאמרנו, חיתוך של קבוצת סודרים הוא סודר, ולכן סודר.כעת נוכל להגדיר את העוצמה של הקבוצה כסודר המינימלי שאיזומורפי לה, קרי: .ניתן להראות שסודר מסוג זה הוא תמיד סודר מונה.הקשר בין סודרים לעוצמות אחת המטרות של הגדרת הסודרים היא לתת ביסוס פורמלי למושג העוצמה, ואכן ניתן להשיג מטרה זו בהנחת אקסיומת הבחירה.במערכת האקסיומות של צרמלו-פרנקל, אקסיומת הבחירה שקולה למשפט הסדר הטוב, ולכן כל קבוצה ניתנת לסידור טוב, ומכאן הגדרת העוצמה שהוצגה קודם מוגדרת היטב עבור כל קבוצה.נוכל להגדיר את המספרים המונים בתור הסודרים המונים.באופן זה נזהה כל מונה כסודר המונה שעוצמתו היא המונה הנ"ל, למשל את (אָלֶף אֶפֶס) נזהה עם .תחת הגדרה זו ישנה טריכוטומיה בין עוצמות של קבוצות; כלומר, עבור שתי קבוצות מתקיים בדיוק אחד מהבאים: או או (איננו יודעים עובדה זו ללא אקסיומת הבחירה).פעולות בין סודרים כפי שניתן להגדיר פעולות על מספרים מונים, ניתן גם להגדיר פעולות על מספרים סודרים.פעולות על סודרים אינן בהכרח מתלכדות עם פעולות על מונים. למשל, מזוהה עם , אולם לפי ההגדרה מטה , בעוד שלפי משפט קנטור .חיבור ניתן להגדיר חיבור סודרים במספר דרכים; נציג שתיים מתוכן:הגדרה 1 הגדרה זו היא הגדרה אינדוקטיבית. , עבור חיבור , עבור חיבור סודר עוקב , עבור חיבור סודר גבוליהגדרה 2 נגדיר את באופן הבא: נסתכל על יחד עם יחס הסדר בו איברי שומרים על סדרם הפנימי, איברי שומרים על סדרם הפנימי ואיברי קטנים מאיברי . ניתן להראות, כי יחס סדר זה הוא יחס סדר טוב. כעת ניתן להגדיר את החיבור כטיפוס הסדר (ראו הגדרה מעלה) של האיחוד הנ"ל, תחת יחס הסדר המדובר: .ניתן להראות, כי שתי ההגדרות שהוצגו שקולות זו לזו.כפל באופן דומה, ניתן להגדיר כפל סודרים במספר דרכים; נציג שתיים מתוכן:הגדרה 1 הגדרה זו היא הגדרה אינדוקטיבית, בדומה להגדרת החיבור. , עבור כפל ב- , עבור כפל בסודר עוקב , עבור כפל בסודר גבוליהגדרה 2 באופן דומה להגדרת החיבור השנייה, נגדיר כאשר יחס הסדר הוא יחס הסדר הלקסיקוגרפי.חזקה באופן דומה, ניתן להגדיר העלאה בחזקת סודרים במספר דרכים; נציג את אחת הדרכים.בדרך זו נגדיר חזקה באופן אינדוקטיבי. , עבור העלאה בחזקת 0 , עבור העלאה בחזקת סודר עוקב , עבור העלאה בחזקת סודר גבוליקישורים חיצוניים בעז צבאן, החלום של קנטור, המחלקה למתמטיקה ומדעי המחשב, אוניברסיטת בר-אילן. ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהתורת הקבוצותקבוצות סדורות

446

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%94%20%D7%97%D7%93-%D7%97%D7%93-%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%AA

פונקציה חד-חד-ערכית

פונקציה חד-חד-ערכית (חח"ע) היא פונקציה המקבלת כל ערך פעם אחת לכל היותר. כלומר, אין שני איברים שונים בתחום של הפונקציה שלשניהם מתאימה הפונקציה אותו ערך בטווח. הגדרה פונקציה היא חד-חד-ערכית, אם השוויון עבור ב-, מחייב . (או בניסוח מקביל גורר ) המונח "פונקציה חד-ערכית" אינו בשימוש, משום שכל פונקציה היא, מעצם הגדרתה, חד-ערכית: פונקציה מתאימה ערך יחיד לכל איבר בתחום שעליו היא מוגדרת. בפונקציה חד-חד-ערכית גם הכיוון ההפוך נכון: היא מתאימה מקור יחיד, , לכל ערך בתמונה שלה. פונקציות חד-חד-ערכיות ממלאות תפקיד דומה גם כאשר הן מוגדרות בין קבוצות שיש עליהן מבנה נוסף (כגון יחס סדר, פעולות של מבנה אלגברי, טופולוגיה, ועוד). במקרה כזה (ולפעמים, כאשר מתקיימים תנאים נוספים), הפונקציה נקראת גם שיכון, משום שהיא משכנת את המבנה כתת-מבנה בתוך המבנה , ובכך מאפשרת ללמוד מזה על זה, ולהשוות ביניהם. תכונות החד-חד-ערכיות של פונקציה מאפשרת להגדיר לה פונקציה הפוכה מן התמונה אל המקור : לכל , הפונקציה ההפוכה מקבלת את הערך היחיד המקיים (היחידות שקולה כמובן לכך ש- חד-חד-ערכית). יש להבחין שהפונקציה אינה מוגדרת על כל , אלא רק על התמונה של , ואכן ההרכבה היא פונקציית הזהות על , ואילו ההרכבה היא פונקציית הזהות על , אבל אינה מוגדרת על כל . אם פונקציה ו- תת-קבוצות של , אז , אבל בדרך כלל אין שוויון בין הקבוצות; אם חד-חד-ערכית מתקבל שוויון. נניח ש- ו- הן שתי פונקציות. אם ההרכבה שלהן חד-חד-ערכית, אז גם בהכרח כזו (אולם לא בהכרח חד-חד-ערכית). מצד שני, אם גם וגם חד-חד-ערכיות, גם ההרכבה מקיימת תכונה זו. תכונת החד-חד-ערכיות שקולה לתכונת ה"צמצום משמאל", במובן הבא: חד-חד-ערכית, אם ורק אם לכל שתי פונקציות כך ש-, מתקיים . עובדה זו מאפשרת להגדיר בתורת הקטגוריות את המושג "פונקציה אינג'קטיבית", שהוא הכללה של "פונקציה חד-חד-ערכית" מן הקטגוריה של הקבוצות לקטגוריה כללית. מעצם קיומה של פונקציה חד-חד-ערכית אפשר להסיק שבקבוצה יש לפחות אותו מספר איברים כמו ב- (אחרת לא ניתן היה להתאים לכל איבר של ערך נפרד). הבחנה זו עומדת בבסיס התורה של עוצמות: אומרים שהעוצמה של קטנה-או-שווה לעוצמה של (היינו ) אם ורק אם קיימת פונקציה חד-חד-ערכית מ- ל-. דוגמאות הפונקציה היא פונקציה חד-חד-ערכית בכל הישר הממשי. הפונקציה היא פונקציה חד-חד-ערכית בתחום אך אינה חד-חד-ערכית בכל הישר הממשי, מפני שלכל מתקיים: הפונקציה הממשית המוגדרת לפי השוויון היא חד-חד-ערכית, משום שאם אז בהכרח . לעומת זאת, הפונקציה , המוגדרת על כל המספרים הממשיים, אינה חד-חד-ערכית, משום ש- . הפונקציה מקבלת כל ערך (לכל היותר) פעמיים, ואם מצמצמים את תחום של פונקציה#תחום ההגדרה שלה אל המספרים החיוביים בלבד, הפונקציה המתקבלת היא חד-חד-ערכית. ראו גם פונקציה על פונקציה הפיכה: פונקציה חד-חד-ערכית ועל מונחים בתורת הקבוצות קישורים חיצוניים תורת הקבוצות חד-חד-ערכית

פונקציה חד-חד-ערכית (חח"ע) היא פונקציה המקבלת כל ערך פעם אחת לכל היותר. כלומר, אין שני איברים שונים בתחום של הפונקציה שלשניהם מתאימה הפונקציה אותו ערך בטווח.הגדרה פונקציה היא חד-חד-ערכית, אם השוויון עבור ב-, מחייב . (או בניסוח מקביל גורר )המונח "פונקציה חד-ערכית" אינו בשימוש, משום שכל פונקציה היא, מעצם הגדרתה, חד-ערכית: פונקציה מתאימה ערך יחיד לכל איבר בתחום שעליו היא מוגדרת. בפונקציה חד-חד-ערכית גם הכיוון ההפוך נכון: היא מתאימה מקור יחיד, , לכל ערך בתמונה שלה.פונקציות חד-חד-ערכיות ממלאות תפקיד דומה גם כאשר הן מוגדרות בין קבוצות שיש עליהן מבנה נוסף (כגון יחס סדר, פעולות של מבנה אלגברי, טופולוגיה, ועוד). במקרה כזה (ולפעמים, כאשר מתקיימים תנאים נוספים), הפונקציה נקראת גם שיכון, משום שהיא משכנת את המבנה כתת-מבנה בתוך המבנה , ובכך מאפשרת ללמוד מזה על זה, ולהשוות ביניהם.תכונות החד-חד-ערכיות של פונקציה מאפשרת להגדיר לה פונקציה הפוכה מן התמונה אל המקור : לכל , הפונקציה ההפוכה מקבלת את הערך היחיד המקיים (היחידות שקולה כמובן לכך ש- חד-חד-ערכית). יש להבחין שהפונקציה אינה מוגדרת על כל , אלא רק על התמונה של , ואכן ההרכבה היא פונקציית הזהות על , ואילו ההרכבה היא פונקציית הזהות על , אבל אינה מוגדרת על כל . אם פונקציה ו- תת-קבוצות של , אז , אבל בדרך כלל אין שוויון בין הקבוצות; אם חד-חד-ערכית מתקבל שוויון. נניח ש- ו- הן שתי פונקציות. אם ההרכבה שלהן חד-חד-ערכית, אז גם בהכרח כזו (אולם לא בהכרח חד-חד-ערכית). מצד שני, אם גם וגם חד-חד-ערכיות, גם ההרכבה מקיימת תכונה זו. תכונת החד-חד-ערכיות שקולה לתכונת ה"צמצום משמאל", במובן הבא: חד-חד-ערכית, אם ורק אם לכל שתי פונקציות כך ש-, מתקיים . עובדה זו מאפשרת להגדיר בתורת הקטגוריות את המושג "פונקציה אינג'קטיבית", שהוא הכללה של "פונקציה חד-חד-ערכית" מן הקטגוריה של הקבוצות לקטגוריה כללית.מעצם קיומה של פונקציה חד-חד-ערכית אפשר להסיק שבקבוצה יש לפחות אותו מספר איברים כמו ב- (אחרת לא ניתן היה להתאים לכל איבר של ערך נפרד). הבחנה זו עומדת בבסיס התורה של עוצמות: אומרים שהעוצמה של קטנה-או-שווה לעוצמה של (היינו ) אם ורק אם קיימת פונקציה חד-חד-ערכית מ- ל-.דוגמאות הפונקציה היא פונקציה חד-חד-ערכית בכל הישר הממשי. הפונקציה היא פונקציה חד-חד-ערכית בתחום אך אינה חד-חד-ערכית בכל הישר הממשי, מפני שלכל מתקיים: הפונקציה הממשית המוגדרת לפי השוויון היא חד-חד-ערכית, משום שאם אז בהכרח . לעומת זאת, הפונקציה , המוגדרת על כל המספרים הממשיים, אינה חד-חד-ערכית, משום ש- . הפונקציה מקבלת כל ערך (לכל היותר) פעמיים, ואם מצמצמים את תחום של פונקציה#תחום ההגדרה שלה אל המספרים החיוביים בלבד, הפונקציה המתקבלת היא חד-חד-ערכית.ראו גם פונקציה על פונקציה הפיכה: פונקציה חד-חד-ערכית ועל מונחים בתורת הקבוצותקישורים חיצוניים תורת הקבוצותחד-חד-ערכית

464

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A7%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%AA%20%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%94%20%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%AA

אקסיומת הקבוצה האינסופית

אקסיומת הקבוצה האינסופית (או אקסיומת האינסוף) היא אחת האקסיומות של תורת הקבוצות האקסיומטית. לפי אקסיומה זו, קיימת קבוצה אינסופית, ובפרט, קיימת קבוצה כזו שכוללת את המספרים הטבעיים (על פי הבנייה של פרגה). ניסוח קיימות מספר דרכים לנסח את האקסיומה, אולם הפשוטה והמקובלת ביותר מביניהן אשר איננה עושה שימוש בהגדרתם של מספרים סודרים היא זאת: קיימת קבוצה כך שמתקיים , ולכל מתקיים , כאשר . כלומר, . הקבוצה כוללת את המספרים הטבעיים, משום שעל פי הבנייה של פרגה, אפס מוגדר בתור הקבוצה הריקה, ופונקציית העוקב מוגדרת בתור הפונקציה . עצמאות אקסיומת האינסוף עצמאית ביחס לשאר אקסיומות ZFC, בהנחה שהיא עקבית. ניתן לבנות מתוך ZFC מודל שמקיים את כל האקסיומות חוץ מאקסיומת האינסוף - זה יהיה אוסף כל הקבוצות הסופיות תורשתית - בסימון של יקום פון-נוימן. אוסף זה מורכב מכל הקבוצות הסופיות שכל איבריהן הן קבוצות סופיות תורשתית (הגדרה זו איננה מעגלית, לפי אקסיומת היסוד). קל לראות שמודל זה מקיים את כל האקסיומות של ZFC למעט אקסיומת האינסוף. אקסיומת האינסוף מבטיחה את קיום המונה האינסופי הראשון 0א (אָלֶף אֶפֶס). כמו שהערנו, אוסף כל הקבוצות שמתחתיו (במובן של הדרגה שלהן ביקום פון-נוימן) הוא מודל ל-ZFC כאשר אנחנו מחליפים את אקסיומת האינסוף בשלילתה. מהבחינה הזו, 0א מתנהג כמו מונה גדול ולכן יש מתמטיקאים שמתייחסים לאקסיומות שעוסקות בקיום מונים גדולים כחיזוקים של אקסיומת האינסוף. קישורים חיצוניים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קבוצה אינסופית

אקסיומת הקבוצה האינסופית (או אקסיומת האינסוף) היא אחת האקסיומות של תורת הקבוצות האקסיומטית. לפי אקסיומה זו, קיימת קבוצה אינסופית, ובפרט, קיימת קבוצה כזו שכוללת את המספרים הטבעיים (על פי הבנייה של פרגה).ניסוחקיימות מספר דרכים לנסח את האקסיומה, אולם הפשוטה והמקובלת ביותר מביניהן אשר איננה עושה שימוש בהגדרתם של מספרים סודרים היא זאת:קיימת קבוצה כך שמתקיים , ולכל מתקיים , כאשר . כלומר, .הקבוצה כוללת את המספרים הטבעיים, משום שעל פי הבנייה של פרגה, אפס מוגדר בתור הקבוצה הריקה, ופונקציית העוקבמוגדרת בתור הפונקציה .עצמאותאקסיומת האינסוף עצמאית ביחס לשאר אקסיומות ZFC, בהנחה שהיא עקבית.ניתן לבנות מתוך ZFC מודל שמקיים את כל האקסיומות חוץ מאקסיומת האינסוף - זה יהיה אוסף כל הקבוצות הסופיות תורשתית - בסימון של יקום פון-נוימן. אוסף זה מורכב מכל הקבוצות הסופיות שכל איבריהן הן קבוצות סופיות תורשתית (הגדרה זו איננה מעגלית, לפי אקסיומת היסוד). קל לראות שמודל זה מקיים את כל האקסיומות של ZFC למעט אקסיומת האינסוף.אקסיומת האינסוף מבטיחה את קיום המונה האינסופי הראשון 0א (אָלֶף אֶפֶס). כמו שהערנו, אוסף כל הקבוצות שמתחתיו (במובן של הדרגה שלהן ביקום פון-נוימן) הוא מודל ל-ZFC כאשר אנחנו מחליפים את אקסיומת האינסוף בשלילתה. מהבחינה הזו, 0א מתנהג כמו מונה גדול ולכן יש מתמטיקאים שמתייחסים לאקסיומות שעוסקות בקיום מונים גדולים כחיזוקים של אקסיומת האינסוף.קישורים חיצונייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהקבוצה אינסופית

472

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%A7%20%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D

אופק אירועים

לפי תורת היחסות הכללית, אופק אירועים הוא מעטפת דמיונית המקיפה חור שחור, שאירועים המתרחשים עליה או מעבר לה אינם יכולים להשפיע על צופה חיצוני כלשהו והוא לא יכול להבחין בהם. שום מידע, לרבות אור, הנפלט מצדו הפנימי של אופק האירועים, לא יוכל לעולם להגיע לצופה חיצוני, וכל עצם או קרינה העוברים את אופק האירועים מצד הצופה, לא ייראו שוב, ויתרכזו, בסופו של דבר, בנקודה מסוימת במרחב-זמן. בהכללה, ניתן להתייחס לאופק אירועים עבור צופה מסוים, כגבול במרחב-זמן, שאירועים המתרחשים עליו או מעבר לו לא יגיעו לעולם אל אותו צופה. אופק אירועים של חור שחור לפי התיאור היחסותי, חור שחור הוא עצם שמיימי דחוס עד כדי כך, שחומר וקרינה אינם יכולים להימלט משדה הכבידה שלו. לעיתים מגדירים זאת כאזור בחלל שמהירות הבריחה ממנו גדולה ממהירות האור. הגדרה מדויקת יותר היא שבתוך האופק, כל המסלולים הם דמויי-אור (lightlike), ומכאן - כל המסלולים בקונוס האור בתוך האופק, מתעקמים פנימה, לעבר מרכז החור השחור. מרגע שחלקיק עובר את האופק, התקדמותו אל תוך מרכז החור היא בלתי נמנעת. המעטפת הדמיונית המוגדרת על ידי רדיוס שוורצשילד מתפקדת כאופק אירועים של גוף לא-מסתובב ברדיוס זה (יש לשים לב שחור שחור מסתובב פועל בצורה שונה במקצת). רדיוס שוורצשילד של עצם מסוים נמצא ביחס ישר למסה שלו. עבור מסת השמש הוא שווה ל-3 קילומטרים בערך, ועבור זו של כדור הארץ – כ-9 מילימטרים. לחור שחור שנוצר מקריסת כוכב בעל מסה הגדולה מגבול צ'נדראסקאר, הגבול התחתון הוא 4 קילומטרים בערך. אופקי אירועים של חורים שחורים ראויים לציון במיוחד משלוש סיבות: ראשית, קיימות דוגמאות רבות לחורים שחורים, הקרובות דיין על מנת שיתאפשר לחקרן. שנית, חורים שחורים נוטים לספוח חומר מסביבתם, מה שמספק דוגמאות למקום בו חומר העובר אופק אירועים צפוי להראות. שלישית, התיאור של חורים שחורים באמצעות יחסות כללית ידוע כהערכה מקורבת, ומשערים כי תופעות של כבידה קוונטית תהפוכנה למשמעותיות בקרבת אופק אירועים. דבר זה מאפשר להשתמש בעקיפין בתצפיות על חומר בקרבת אופק אירועים של חור שחור, לחקר היחסות הכללית וההרחבות המוצעות שלה. הגדרה רחבה יותר לאופק אירועים בעוד שההגדרה הנ"ל לאופק אירועים היא ההגדרה המקובלת יותר, יש המרחיבים את ההגדרה גם מעבר לאופק אירועים של חור שחור (ראו, למשל,). לפי גישה זו, מקבל המונח אופק אירועים משמעות כללית יותר, של גבול במרחב-זמן, מעבר לו אין לאירועים השפעה על צופה חיצוני מסוים. כך, למשל, מבחינת צופה אחד יהיה קיים אופק אירועים, בעוד שמבחינת צופה אחר - לא. לדוגמה: האופק החלקיקי של היקום הנראה הוא הגבול המייצג את המרחק המרבי בו אירועים הם בני-צפייה נכון לעכשיו. עבור אירועים מעבר למרחק זה, לאור לא היה מספיק זמן כדי להגיע למיקום שלנו, גם לו נפלט ברגע היווצרות היקום. האופן בו משתנה האופק החלקיקי לאורך זמן תלוי באופי התפשטות היקום. אם ההתפשטות היא בעלת תכונות מתאימות, קיימים חלקים ביקום שלא יהיו לעולם בני-צפייה, ללא כל תלות במשך הזמן במהלכו יחכה הצופה להגעת אור מחלקים אלו. הגבול מעבר לו אירועים לעולם לא יהיו בני-צפייה הוא אופק אירועים, ומייצג את גודלו המרבי של אופק החלקיקים. כאשר חלקיק נע בתאוצה קבועה ביקום בלתי-מתפשט, נטול שדות כבידה, הוא מתקרב, אך לעולם לא מגיע, למהירות האור ביחס למערכת היחוס המקורית שלו. דיאגרמת מרחב-זמן של מצב זה ניתן לראות באיור משמאל. בדיאגרמת המרחב-זמן, מסלולו הוא היפרבולה המתקרבת בצורה אסימפטוטית לקו של 45 מעלות (במסלול של קרן אור). אירוע שגבול קונוס האור שלו הוא האסימפטוטה הזאת, או שנמצא רחוק יותר ממנה, לעולם לא יהיה בר-צפייה על ידי החלקיק המאיץ (לא יצטלב בקו העולם של החלקיק). במערכת היחוס של החלקיק, נראה שקיים גבול מאחוריה, ממנו שום אות לא יכול להימלט (אופק אירועים). אינטראקציה עם אופק אירועים תפיסה מוטעית הנוגעת לאופקי אירועים, בייחוד לכאלה של חורים שחורים, היא שהם מייצגים משטח בלתי-משתנה אשר משמיד עצמים המתקרבים אליו. למעשה, קיימים מספר מאפיינים המשותפים לכל אופקי האירועים: הם נראים רחוקים במידת מה מכל צופה, ועצמים הנשלחים לכיוונם לעולם לא נראים חוצים אותם מנקודת הראיה של הצופה ששלח אותם (הואיל וקונוס האור של אירוע חציית האופק לא מצטלב לעולם עם קו העולם של הצופה). ניסיון לגרום לעצם המתקרב לאופק אירועים להישאר נייח ביחס לצופה, דורש הפעלת כח בעוצמה ההופכת לאינסופית, ככל שהוא מתקרב לאופק. במקרה של אופק הנקלט על ידי צופה הנע בתאוצה קבועה בחלל ריק, האופק נראה כאילו הוא נותר במרחק קבוע מהצופה, לא משנה כיצד הסביבה שלו זזה. שינוי תאוצת הצופה יכול לגרום לאופק להראות נע לאורך זמן, או למנוע מאופק אירועים להתקיים, בהתאם לפונקציית התאוצה שנבחרה. הצופה לעולם אינו נוגע באופק, ולעולם לא חוצה את המיקום בו הוא נראה. במקרה של אופק הנקלט על ידי מי שנמצא ביקום דה-סיטר, האופק נראה תמיד במרחק קבוע מצופה לא-מאיץ. לא ניתן להגיע אליו, גם לא אם הצופה מאיץ. במקרה של אופק אירועים סביב חור שחור, צופים הנייחים ביחס לעצם רחוק כלשהו, יסכימו ביניהם על מקום המצאו של האופק. אף על פי שנראה כאילו מצב זה מאפשר להוריד צופה באמצעות חבל לכיוון החור השחור, וליצור מגע עם האופק, למעשה, לא ניתן לעשות זאת. אם הצופה מונמך מאוד באטיות, אזי, במערכת היחוס שלו, האופק נראה מאוד רחוק, והוא יזדקק לאורך הולך וגדל של חבל על מנת להגיע אל האופק. אם הוא מונמך במהירות, אזי הצופה, וחלק מהחבל, יוכלו לגעת ואף לחצות את אופק האירועים (של האדם המרוחק, המנמיך את הצופה). אם ימשכו חזרה את החבל כדי לחלץ את הצופה, הכוחות הפועלים לאורך החבל יגברו ללא גבול ככל שיתקרבו לאופק האירועים, ובנקודה מסוימת הוא יהיה חייב להקרע. יתר על כן, הקריעה תהיה חייבת לקרות לא באופק האירועים, אלא בנקודה בה מי שמנמיך את הצופה יוכל לראות את המתרחש. ניסיון לנעוץ מוט קשיח מבעד לאופק האירועים של החור השחור לא יצלח: אם המוט מונמך באטיות רבה, הוא יהיה תמיד קצר מכדי לגעת באופק, לאור הדחיסה הקיצונית של קואורדינטות המערכת בקרבת קצה המוט. מנקודת מבטו של צופה בקצה (השני) של המוט, אופק האירועים יישאר בלתי ניתן להשגה. אם המוט מונמך במהירות, תופענה אותן בעיות, בדומה לאלה שהופיעו עבור החבל: המוט יהיה חייב להישבר, והשברים יפלו אל תוך החור השחור. התופעות המוזרות האלה קורות אך ורק בגלל ההנחה שהצופים נייחים ביחס לצופה רחוק כלשהו אחר. צופים הנופלים אל תוך החור השחור נעים ביחס לצופה המרוחק, וכך קולטים את האופק כנמצא במקום אחר, בעודו נסוג לנגד עיניהם, כך שלעולם לא יוכלו להגיע אליו. כוחות גאות ושפל הולכים וגוברים (ופגיעה סופית בסינגולריות הכבידתית של החור השחור), הם התופעות היחידות שניתן להבחין בהן מקומית. על אף שנראה שזה מאפשר לצופה הנופל פנימה לממסר מידע מעצמים הנמצאים מחוץ לאופק האירועים כפי שהוא נקלט אצל הצופים הנופלים, אך בתוך האופק של הצופה המרוחק, בפועל, האופק נסוג במידה קטנה מספיק כך שעד שהצופה הנופל קולט אות כלשהו מתוככי החור, הצופים הנופלים כבר חצו את מה שהצופה המרוחק קלט כאופק, ואירוע הקבלה הזה (וכל ממסור אחר) לא יוכלו להראות על ידי הצופה המרוחק. מעבר ליחסות הכללית תיאור אופקי האירועים ביחסות הכללית נחשב כבלתי-שלם. לכשיוגדרו התנאים בהם מתקיימים אופקי אירועים תוך שימוש בתמונה שלמה יותר של הדרך בה עובד היקום, הכוללת את תורת היחסות ואת מכניקת הקוונטים גם יחד, צפויים מאפייני אופקי האירועים להיות שונים מאלה הנחזים באמצעות יחסות כללית בלבד. נכון לעכשיו, מוערך כי ההשפעה הראשונית של התופעות הקוונטיות היא שאופקי אירועים יהיו בעלי טמפרטורה, וככאלה - יפלטו קרינת גוף שחור. עבור חורים שחורים, באה השפעה זו לידי ביטוי בקרינת הוקינג. השאלה הגדולה יותר - כיצד קיימת טמפרטורה לחור שחור - היא חלק מנושא התרמודינמיקה של חור שחור. עבור חלקיקים מאיצים, באה השפעה זו לידי ביטוי מתבטא באפקט אנרו (Unruh), הגורם למרחב מסביב לחלקיק להראות מלא בחומר ובקרינה. תיאור מלא של אופקי אירועים יחייב, לכל הפחות, תאוריה של כבידה קוונטית. תאוריה מועמדת אחת שכזאת היא תורת M. לקריאה נוספת סטיבן הוקינג, היקום בקליפת אגוז, ספרית מעריב, 2003. Kip Thorne, Black Holes and Time Warps, W. W. Norton, 1994. קישורים חיצוניים אופק אירועים ביחסות פרטית? הערות שוליים אסטרופיזיקה חורים שחורים

לפי תורת היחסות הכללית, אופק אירועים הוא מעטפת דמיונית המקיפה חור שחור, שאירועים המתרחשים עליה או מעבר לה אינם יכולים להשפיע על צופה חיצוני כלשהו והוא לא יכול להבחין בהם. שום מידע, לרבות אור, הנפלט מצדו הפנימי של אופק האירועים, לא יוכל לעולם להגיע לצופה חיצוני, וכל עצם או קרינה העוברים את אופק האירועים מצד הצופה, לא ייראו שוב, ויתרכזו, בסופו של דבר, בנקודה מסוימת במרחב-זמן.בהכללה, ניתן להתייחס לאופק אירועים עבור צופה מסוים, כגבול במרחב-זמן, שאירועים המתרחשים עליו או מעבר לו לא יגיעו לעולם אל אותו צופה.אופק אירועים של חור שחור לפי התיאור היחסותי, חור שחור הוא עצם שמיימי דחוס עד כדי כך, שחומר וקרינה אינם יכולים להימלט משדה הכבידה שלו. לעיתים מגדירים זאת כאזור בחלל שמהירות הבריחה ממנו גדולה ממהירות האור. הגדרה מדויקת יותר היא שבתוך האופק, כל המסלולים הם דמויי-אור (lightlike), ומכאן - כל המסלולים בקונוס האור בתוך האופק, מתעקמים פנימה, לעבר מרכז החור השחור. מרגע שחלקיק עובר את האופק, התקדמותו אל תוך מרכז החור היא בלתי נמנעת.המעטפת הדמיונית המוגדרת על ידי רדיוס שוורצשילד מתפקדת כאופק אירועים של גוף לא-מסתובב ברדיוס זה (יש לשים לב שחור שחור מסתובב פועל בצורה שונה במקצת). רדיוס שוורצשילד של עצם מסוים נמצא ביחס ישר למסה שלו. עבור מסת השמש הוא שווה ל-3 קילומטרים בערך, ועבור זו של כדור הארץ – כ-9 מילימטרים. לחור שחור שנוצר מקריסת כוכב בעל מסה הגדולה מגבול צ'נדראסקאר, הגבול התחתון הוא 4 קילומטרים בערך.אופקי אירועים של חורים שחורים ראויים לציון במיוחד משלוש סיבות: ראשית, קיימות דוגמאות רבות לחורים שחורים, הקרובות דיין על מנת שיתאפשר לחקרן. שנית, חורים שחורים נוטים לספוח חומר מסביבתם, מה שמספק דוגמאות למקום בו חומר העובר אופק אירועים צפוי להראות. שלישית, התיאור של חורים שחורים באמצעות יחסות כללית ידוע כהערכה מקורבת, ומשערים כי תופעות של כבידה קוונטית תהפוכנה למשמעותיות בקרבת אופק אירועים. דבר זה מאפשר להשתמש בעקיפין בתצפיות על חומר בקרבת אופק אירועים של חור שחור, לחקר היחסות הכללית וההרחבות המוצעות שלה.הגדרה רחבה יותר לאופק אירועים בעוד שההגדרה הנ"ל לאופק אירועים היא ההגדרה המקובלת יותר, יש המרחיבים את ההגדרה גם מעבר לאופק אירועים של חור שחור (ראו, למשל,). לפי גישה זו, מקבל המונח אופק אירועים משמעות כללית יותר, של גבול במרחב-זמן, מעבר לו אין לאירועים השפעה על צופה חיצוני מסוים. כך, למשל, מבחינת צופה אחד יהיה קיים אופק אירועים, בעוד שמבחינת צופה אחר - לא.לדוגמה:האופק החלקיקי של היקום הנראה הוא הגבול המייצג את המרחק המרבי בו אירועים הם בני-צפייה נכון לעכשיו. עבור אירועים מעבר למרחק זה, לאור לא היה מספיק זמן כדי להגיע למיקום שלנו, גם לו נפלט ברגע היווצרות היקום. האופן בו משתנה האופק החלקיקי לאורך זמן תלוי באופי התפשטות היקום. אם ההתפשטות היא בעלת תכונות מתאימות, קיימים חלקים ביקום שלא יהיו לעולם בני-צפייה, ללא כל תלות במשך הזמן במהלכו יחכה הצופה להגעת אור מחלקים אלו. הגבול מעבר לו אירועים לעולם לא יהיו בני-צפייה הוא אופק אירועים, ומייצג את גודלו המרבי של אופק החלקיקים.כאשר חלקיק נע בתאוצה קבועה ביקום בלתי-מתפשט, נטול שדות כבידה, הוא מתקרב, אך לעולם לא מגיע, למהירות האור ביחס למערכת היחוס המקורית שלו. דיאגרמת מרחב-זמן של מצב זה ניתן לראות באיור משמאל. בדיאגרמת המרחב-זמן, מסלולו הוא היפרבולה המתקרבת בצורה אסימפטוטית לקו של 45 מעלות (במסלול של קרן אור). אירוע שגבול קונוס האור שלו הוא האסימפטוטה הזאת, או שנמצא רחוק יותר ממנה, לעולם לא יהיה בר-צפייה על ידי החלקיק המאיץ (לא יצטלב בקו העולם של החלקיק). במערכת היחוס של החלקיק, נראה שקיים גבול מאחוריה, ממנו שום אות לא יכול להימלט (אופק אירועים).אינטראקציה עם אופק אירועים תפיסה מוטעית הנוגעת לאופקי אירועים, בייחוד לכאלה של חורים שחורים, היא שהם מייצגים משטח בלתי-משתנה אשר משמיד עצמים המתקרבים אליו. למעשה, קיימים מספר מאפיינים המשותפים לכל אופקי האירועים: הם נראים רחוקים במידת מה מכל צופה, ועצמים הנשלחים לכיוונם לעולם לא נראים חוצים אותם מנקודת הראיה של הצופה ששלח אותם (הואיל וקונוס האור של אירוע חציית האופק לא מצטלב לעולם עם קו העולם של הצופה). ניסיון לגרום לעצם המתקרב לאופק אירועים להישאר נייח ביחס לצופה, דורש הפעלת כח בעוצמה ההופכת לאינסופית, ככל שהוא מתקרב לאופק.במקרה של אופק הנקלט על ידי צופה הנע בתאוצה קבועה בחלל ריק, האופק נראה כאילו הוא נותר במרחק קבוע מהצופה, לא משנה כיצד הסביבה שלו זזה. שינוי תאוצת הצופה יכול לגרום לאופק להראות נע לאורך זמן, או למנוע מאופק אירועים להתקיים, בהתאם לפונקציית התאוצה שנבחרה. הצופה לעולם אינו נוגע באופק, ולעולם לא חוצה את המיקום בו הוא נראה.במקרה של אופק הנקלט על ידי מי שנמצא ביקום דה-סיטר, האופק נראה תמיד במרחק קבוע מצופה לא-מאיץ. לא ניתן להגיע אליו, גם לא אם הצופה מאיץ.במקרה של אופק אירועים סביב חור שחור, צופים הנייחים ביחס לעצם רחוק כלשהו, יסכימו ביניהם על מקום המצאו של האופק. אף על פי שנראה כאילו מצב זה מאפשר להוריד צופה באמצעות חבל לכיוון החור השחור, וליצור מגע עם האופק, למעשה, לא ניתן לעשות זאת. אם הצופה מונמך מאוד באטיות, אזי, במערכת היחוס שלו, האופק נראה מאוד רחוק, והוא יזדקק לאורך הולך וגדל של חבל על מנת להגיע אל האופק. אם הוא מונמך במהירות, אזי הצופה, וחלק מהחבל, יוכלו לגעת ואף לחצות את אופק האירועים (של האדם המרוחק, המנמיך את הצופה). אם ימשכו חזרה את החבל כדי לחלץ את הצופה, הכוחות הפועלים לאורך החבל יגברו ללא גבול ככל שיתקרבו לאופק האירועים, ובנקודה מסוימת הוא יהיה חייב להקרע. יתר על כן, הקריעה תהיה חייבת לקרות לא באופק האירועים, אלא בנקודה בה מי שמנמיך את הצופה יוכל לראות את המתרחש.ניסיון לנעוץ מוט קשיח מבעד לאופק האירועים של החור השחור לא יצלח: אם המוט מונמך באטיות רבה, הוא יהיה תמיד קצר מכדי לגעת באופק, לאור הדחיסה הקיצונית של קואורדינטות המערכת בקרבת קצה המוט. מנקודת מבטו של צופה בקצה (השני) של המוט, אופק האירועים יישאר בלתי ניתן להשגה. אם המוט מונמך במהירות, תופענה אותן בעיות, בדומה לאלה שהופיעו עבור החבל: המוט יהיה חייב להישבר, והשברים יפלו אל תוך החור השחור.התופעות המוזרות האלה קורות אך ורק בגלל ההנחה שהצופים נייחים ביחס לצופה רחוק כלשהו אחר. צופים הנופלים אל תוך החור השחור נעים ביחס לצופה המרוחק, וכך קולטים את האופק כנמצא במקום אחר, בעודו נסוג לנגד עיניהם, כך שלעולם לא יוכלו להגיע אליו. כוחות גאות ושפל הולכים וגוברים (ופגיעה סופית בסינגולריות הכבידתית של החור השחור), הם התופעות היחידות שניתן להבחין בהן מקומית. על אף שנראה שזה מאפשר לצופה הנופל פנימה לממסר מידע מעצמים הנמצאים מחוץ לאופק האירועים כפי שהוא נקלט אצל הצופים הנופלים, אך בתוך האופק של הצופה המרוחק, בפועל, האופק נסוג במידה קטנה מספיק כך שעד שהצופה הנופל קולט אות כלשהו מתוככי החור, הצופים הנופלים כבר חצו את מה שהצופה המרוחק קלט כאופק, ואירוע הקבלה הזה (וכל ממסור אחר) לא יוכלו להראות על ידי הצופה המרוחק.מעבר ליחסות הכללית תיאור אופקי האירועים ביחסות הכללית נחשב כבלתי-שלם. לכשיוגדרו התנאים בהם מתקיימים אופקי אירועים תוך שימוש בתמונה שלמה יותר של הדרך בה עובד היקום, הכוללת את תורת היחסות ואת מכניקת הקוונטים גם יחד, צפויים מאפייני אופקי האירועים להיות שונים מאלה הנחזים באמצעות יחסות כללית בלבד.נכון לעכשיו, מוערך כי ההשפעה הראשונית של התופעות הקוונטיות היא שאופקי אירועים יהיו בעלי טמפרטורה, וככאלה - יפלטו קרינת גוף שחור. עבור חורים שחורים, באה השפעה זו לידי ביטוי בקרינת הוקינג. השאלה הגדולה יותר - כיצד קיימת טמפרטורה לחור שחור - היא חלק מנושא התרמודינמיקה של חור שחור. עבור חלקיקים מאיצים, באה השפעה זו לידי ביטוי מתבטא באפקט אנרו (Unruh), הגורם למרחב מסביב לחלקיק להראות מלא בחומר ובקרינה.תיאור מלא של אופקי אירועים יחייב, לכל הפחות, תאוריה של כבידה קוונטית. תאוריה מועמדת אחת שכזאת היא תורת M.לקריאה נוספתסטיבן הוקינג, היקום בקליפת אגוז, ספרית מעריב, 2003.Kip Thorne, Black Holes and Time Warps, W. W. Norton, 1994.קישורים חיצוניים אופק אירועים ביחסות פרטית?הערות שוליים אסטרופיזיקהחורים שחורים

481

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A4%D7%AA%20%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%94

שפת מכונה

שפת מכונה היא אוסף של הוראות המובן בצורה ישירה (ללא כל תרגום) על ידי המעבד של המחשב, ומבוצע על ידיו בעת פעולת המחשב. הוראות (פקודות) שפת המכונה הן רצף של סיביות. לסיבית שני מצבים אפשריים ועל כן ערכה מיוצג באמצעות הספרות אפס ואחת. כך למשל, רצף הסיביות 10001001110110000000000111010000 מהווה למעשה זוג פקודות בשפת המכונה של מעבדים מסדרת x86 של אינטל, המורה למעבד בן 16bit לחבר את המספרים המאוחסנים בשניים מהאוגרים הפנימיים של המעבד הנקראים BX ו-DX ולהציב את הסכום באוגר AX (הפקודה הראשונה מעתיקה את המידע מ־BX ל־AX, והשנייה מחברת אליו את המידע שב־DX). בשל הקושי של בני אדם לפענח ולזכור את משמעותם של רצפים ארוכים של סיביות, יצירת תוכניות שימושיות בשפת מכונה כמעט ואינה מעשית. לצורך כך נוצר ייצוג של כל פקודה בשפת מכונה בעזרת רצף תווים נהיר יותר, בדרך כלל רצף אותיות היוצר מילה שמשמעותה מרמזת על הפקודה בשפת מכונה שאותה היא מייצגת. ייצוג כזה נקרא שפת סף (Assembly) והוא הקרוב ביותר לשפת המכונה. אסמבלר הוא מהדר המתרגם פקודות משפת סף אל שפת מכונה על מנת שיהיה ניתן להריצן על ידי מעבד. תכנות בשפת מכונה או בשפת סף נקרא תכנות low-level ובראשית ימי המחשוב התכנות נעשה בצורה זו. החל משנות ה-50 של המאה ה-20 החלו ליצור שפות תכנות היוצרות הפשטה גבוהה יותר, זאת באמצעות פקודות הדומות יותר לשפת בני אדם וניתוק הקשר בין פקודה יחידה בשפת מכונה לפקודה יחידה בשפת התכנות, כך שפקודה אחת בשפת התכנות עשויה להיות מתורגמת בזמן ההידור לרצף פקודות בשפת מכונה. שפות כאלו נקראות שפות תכנות עיליות ועיקר התכנות כיום מתבצע בעזרתן. מעבדים מדגמים שונים נבדלים בפקודות שכל אחד מהם יכול לבצע. הפקודות שיודע לבצע מעבד מושפעות בין היתר מאופן מימושו הפיזי, למשל מכמות האוגרים שהוא מכיל ומגודלם. אוסף ההוראות בשפת מכונה שמעבד מסוים מסוגל לבצע ואופן ייצוגן הבינארי נקרא סט פקודות. גם אם שני מעבדים יודעים לבצע פקודה מסוימת, רצף הסיביות המייצג את הפקודה עשוי להיות שונה בסט הפקודות של כל אחד מהם. שני מעבדים שקולים זה לזה מבחינה פונקציונלית כאשר יש להם אותה שפת מכונה, ללא תלות באופן המימוש האלקטרוני של שפה זו. בשל השוני בסט פקודות של מעבדים שונים, תוכנית מחשב בשפת מכונה של מעבד אחד לא יכולה להיות מבוצעת על ידי מעבד עם שפת מכונה שונה. תכנות בשפת תכנות עילית מצמצם קושי זה: אין צורך לכתוב את התוכנית לכל מעבד בנפרד בשפת המכונה שלו, אך יש צורך בהידור הקוד מהשפה העילית לשפת המכונה של כל מעבד. בעת יצירת דור חדש של מעבד, משתדל היצרן שסט הפקודות של המעבד החדש יכיל את כל סט הפקודות של המעבד הקודם ("תאימות לאחור"), כדי לאפשר הפעלה של תוכנות שפותחו או הודרו עבור המעבד הקודם גם באמצעות המעבד החדש. בעשרות השנים הראשונות לקיום המחשב המגמה הייתה להרחיב את אוצר ההוראות של המעבד, כך שניתן יהיה לבצע פעולות מורכבות יותר באמצעות הוראה בודדת. מעבדים בעלי אוצר הוראות מורחב מכונים מעבדי CISC (כלומר: Complex Instruction Set Computer). למגמה זו היה יתרון בולט בעת תכנות בשפת סף, אך בעת המעבר לתכנות בשפות עיליות יתרון זה מתגמד. מניתוח כמותי של התפלגות הפקודות הנוצרות על ידי המהדרים, בין אם בשל מבנה המהדר ובין אם בשל נוהגי כתיבת התוכנה, נמצא כי מגוון הפקודות של המעבד אינו מנוצל, וכי במרבית המקרים (כ־80 אחוז) מנוצל אך מעט (כ־20 אחוז) ממגוון הפקודות של המעבד. כתוצאה מכך חל מהפך מחשבתי בכל הנוגע לעיצוב ארכיטקטורת המעבד הרצויה, אשר הוביל לפיתוח מעבד בעל מספר הוראות מצומצם (RISC - Reduced Instruction Set Computer). מספר ההוראות המצומצם, הביא להקטנת שטח הפיסה, להגברת יעילות המיתוג הפנימי ולמהירות ביצוע גבוהה מאוד של כל הוראה, כך שבמבחני השוואת ביצועים, ובעיקר במבחני יחס תועלת, עשויים ביצועיו של מעבד זה להיות טובים מאלה של מעבד בעל מספר הוראות רב. כיום הבדל זה זניח כי מצד אחד גם מעבדי CISC ממירים את הפקודות לפקודות מיקרוקוד פשוטות ומצד שני התגלה כי היתרון מבחינת התכנון של המעבד של RISC איננו משמעותי (את רוב התוצאות החיוביות ניתן לממש גם ב־CISC), כתוצאה מכך ההבדל המעשי בין שני הסוגים נעלם כמעט לחלוטין. במעבדי RISC לכל ההוראות בשפת המכונה אורך אחיד, ואילו במעבדי CISC קיימות הוראות באורכים אחדים (לפי קוד ההוראה יודע המעבד את אורכה). ראו גם אסמבלר דיסאסמבלר מונחים בתוכנה מונחים בחומרה קישורים חיצוניים מונחים בתוכנה

שפת מכונה היא אוסף של הוראות המובן בצורה ישירה (ללא כל תרגום) על ידי המעבד של המחשב, ומבוצע על ידיו בעת פעולת המחשב.הוראות (פקודות) שפת המכונה הן רצף של סיביות. לסיבית שני מצבים אפשריים ועל כן ערכה מיוצג באמצעות הספרות אפס ואחת. כך למשל, רצף הסיביות 10001001110110000000000111010000 מהווה למעשה זוג פקודות בשפת המכונה של מעבדים מסדרת x86 של אינטל, המורה למעבד בן 16bit לחבר את המספרים המאוחסנים בשניים מהאוגרים הפנימיים של המעבד הנקראים BX ו-DX ולהציב את הסכום באוגר AX (הפקודה הראשונה מעתיקה את המידע מ־BX ל־AX, והשנייה מחברת אליו את המידע שב־DX).בשל הקושי של בני אדם לפענח ולזכור את משמעותם של רצפים ארוכים של סיביות, יצירת תוכניות שימושיות בשפת מכונה כמעט ואינה מעשית. לצורך כך נוצר ייצוג של כל פקודה בשפת מכונה בעזרת רצף תווים נהיר יותר, בדרך כלל רצף אותיות היוצר מילה שמשמעותה מרמזת על הפקודה בשפת מכונה שאותה היא מייצגת. ייצוג כזה נקרא שפת סף (Assembly) והוא הקרוב ביותר לשפת המכונה. אסמבלר הוא מהדר המתרגם פקודות משפת סף אל שפת מכונה על מנת שיהיה ניתן להריצן על ידי מעבד. תכנות בשפת מכונה או בשפת סף נקרא תכנות low-level ובראשית ימי המחשוב התכנות נעשה בצורה זו. החל משנות ה-50 של המאה ה-20 החלו ליצור שפות תכנות היוצרות הפשטה גבוהה יותר, זאת באמצעות פקודות הדומות יותר לשפת בני אדם וניתוק הקשר בין פקודה יחידה בשפת מכונה לפקודה יחידה בשפת התכנות, כך שפקודה אחת בשפת התכנות עשויה להיות מתורגמת בזמן ההידור לרצף פקודות בשפת מכונה. שפות כאלו נקראות שפות תכנות עיליות ועיקר התכנות כיום מתבצע בעזרתן.מעבדים מדגמים שונים נבדלים בפקודות שכל אחד מהם יכול לבצע. הפקודות שיודע לבצע מעבד מושפעות בין היתר מאופן מימושו הפיזי, למשל מכמות האוגרים שהוא מכיל ומגודלם. אוסף ההוראות בשפת מכונה שמעבד מסוים מסוגל לבצע ואופן ייצוגן הבינארי נקרא סט פקודות. גם אם שני מעבדים יודעים לבצע פקודה מסוימת, רצף הסיביות המייצג את הפקודה עשוי להיות שונה בסט הפקודות של כל אחד מהם. שני מעבדים שקולים זה לזה מבחינה פונקציונלית כאשר יש להם אותה שפת מכונה, ללא תלות באופן המימוש האלקטרוני של שפה זו. בשל השוני בסט פקודות של מעבדים שונים, תוכנית מחשב בשפת מכונה של מעבד אחד לא יכולה להיות מבוצעת על ידי מעבד עם שפת מכונה שונה. תכנות בשפת תכנות עילית מצמצם קושי זה: אין צורך לכתוב את התוכנית לכל מעבד בנפרד בשפת המכונה שלו, אך יש צורך בהידור הקוד מהשפה העילית לשפת המכונה של כל מעבד. בעת יצירת דור חדש של מעבד, משתדל היצרן שסט הפקודות של המעבד החדש יכיל את כל סט הפקודות של המעבד הקודם ("תאימות לאחור"), כדי לאפשר הפעלה של תוכנות שפותחו או הודרו עבור המעבד הקודם גם באמצעות המעבד החדש.בעשרות השנים הראשונות לקיום המחשב המגמה הייתה להרחיב את אוצר ההוראות של המעבד, כך שניתן יהיה לבצע פעולות מורכבות יותר באמצעות הוראה בודדת. מעבדים בעלי אוצר הוראות מורחב מכונים מעבדי CISC (כלומר: Complex Instruction Set Computer). למגמה זו היה יתרון בולט בעת תכנות בשפת סף, אך בעת המעבר לתכנות בשפות עיליות יתרון זה מתגמד.מניתוח כמותי של התפלגות הפקודות הנוצרות על ידי המהדרים, בין אם בשל מבנה המהדר ובין אם בשל נוהגי כתיבת התוכנה, נמצא כי מגוון הפקודות של המעבד אינו מנוצל, וכי במרבית המקרים (כ־80 אחוז) מנוצל אך מעט (כ־20 אחוז) ממגוון הפקודות של המעבד. כתוצאה מכך חל מהפך מחשבתי בכל הנוגע לעיצוב ארכיטקטורת המעבד הרצויה, אשר הוביל לפיתוח מעבד בעל מספר הוראות מצומצם (RISC - Reduced Instruction Set Computer). מספר ההוראות המצומצם, הביא להקטנת שטח הפיסה, להגברת יעילות המיתוג הפנימי ולמהירות ביצוע גבוהה מאוד של כל הוראה, כך שבמבחני השוואת ביצועים, ובעיקר במבחני יחס תועלת, עשויים ביצועיו של מעבד זה להיות טובים מאלה של מעבד בעל מספר הוראות רב. כיום הבדל זה זניח כי מצד אחד גם מעבדי CISC ממירים את הפקודות לפקודות מיקרוקוד פשוטות ומצד שני התגלה כי היתרון מבחינת התכנון של המעבד של RISC איננו משמעותי (את רוב התוצאות החיוביות ניתן לממש גם ב־CISC), כתוצאה מכך ההבדל המעשי בין שני הסוגים נעלם כמעט לחלוטין.במעבדי RISC לכל ההוראות בשפת המכונה אורך אחיד, ואילו במעבדי CISC קיימות הוראות באורכים אחדים (לפי קוד ההוראה יודע המעבד את אורכה).ראו גם אסמבלר דיסאסמבלר מונחים בתוכנה מונחים בחומרהקישורים חיצונייםמונחים בתוכנה

491

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%9F%20%D7%A6%D7%91%D7%90%D7%99

מודיעין צבאי

המודיעין הצבאי נועד לספק לגוף הממונה (מדרג הגדוד ועד לדרג המדינה) בזמנים שנקבעו ורלוונטיים, מידע אמין ומדויק ככל האפשר בנוגע למושא המחקר, כגון כוונותיו, האינטרסים שלו, יכולותיו וחולשותיו. עבודת המודיעין נעשית בשלושה נדבכים: מודיעין לאומי - מודיעין המאפשר גיבוש אסטרטגיה לאומית ביטחונית, קביעת איומי ייחוס ותרחיש ייחוס לבניין כוח. מודיעין אסטרטגי - מודיעין המאפשר עיצוב ותכנון של מערכות וניסוח תכלית אסטרטגית צבאית, אשר משקפת את מטרות הדרג המדיני. מודיעין מערכתי - מודיעין המאפשר הפעלת כוח ברמה המערכתית והטקטית, על מנת למקסם את הפגיעה באויב, והשגת יתרון טקטי בכל הממדים. מודיעין זה יגיע מכלל סוכנויות האיסוף ועד רמת הגדוד, המטוס הבודד והספינה. ככלל נחלקת עבודת המודיעין לשני תהליכים מרכזיים: איסוף – השגת המידע. מחקר – עיבוד וניתוח המידע שנאסף לכדי "תמונת מצב", אשר תאפשר מתן הערכה מדויקת על מושא המחקר. מטרתו העליונה של המודיעין הצבאי ברמה האסטרטגית, היא להתריע בפני מלחמה, ולאפשר לקברניט להחליט על תגובה מתאימה למצב. מעבר לכך, נועדה עבודת המודיעין לספק מידע שיאפשר היכרות מעמיקה ככל האפשר של מזמין השירות עם מושא המחקר. כך, יכול המודיעין לספק מידע אודות סדר גודל כוחותיו, האמצעים שבידיו, מבנה הביצורים שהכין ועוד. היכרות מעמיקה עם האויב ותוכניותיו, עתידה לסייע בזיהוי סימני התרעה בעת הצורך, ומאפשרת את בנייתו השוטפת של הצבא למול האיומים הניצבים בפניו והכנת מענה טקטי או טכנולוגי ליכולותיו הצבאיות ומערכות הלחימה של האויב. התהליך המודיעיני עבודת המודיעין נעשית על ידי שני סוגי גופים, גופי האיסוף וגופי המחקר. נהוג לתאר את התהליך המודיעיני כמעגל, המתבצע באופן הבא: בשלב הראשון נקבע מהם הנושאים המרכזיים העומדים על הפרק, אשר בהם יושקעו המשאבים האיסופיים והמחקריים. קביעה זו נעשית על ידי הקברניט והוא זה שמנחה את גופי המודיעין במה עליהם לעסוק. בשלב השני, ממפים הגופים השונים את המצב הקיים בתחום זה ואת הפערים הדורשים תיקון; כך, ממפים גורמי המחקר מהו המידע הקיים ומהם פערי המידע. ואילו גורמי האיסוף ממפים מהם יכולות האיסוף הקיימות ומהם הפערים באיסוף הקיים לנדרש. בשלב השלישי, מתחילה העבודה המודיעינית עצמה להתבצע. עבודה זו פועלת בצורת מעגל של שיח בין גורמי האיסוף, המחקר והקברניטים - שיח זה מתבצע בתצורת המעגל המודיעיני המופיע בשרטוט שלמעלה: הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות) המודיעיני – בשלב זה, מציג המחקר בפני האיסוף את פערי המידע הקיימים הנוגעים למושא המחקר (לרוב תוך מתן רקע הכולל את המידע הקיים), לאחר מכן מבקש מענה לפערי המידע המשמעותיים תוך תרגום הבקשה למידע לכדי אירועים קונקרטיים - כלומר, אם נדרש איתור סימנים מעידים להכנות למלחמה - ישאלו שאלות קונקרטיות דוגמת פעילות במערכים מסוימים, תגבור כוחות, וכיוצא בזה. איסוף – בשלב זה מנסים גורמי האיסוף השונים, באמצעות יכולותיהם, לספק את מירב התשובות לשאלות הקונקרטיות שהוצגו בפניהם בצי"ח. בידי האיסוף מגוון רחב של כלים אשר יוצגו בהמשך. מחקר – כלל החומר שנאסף מועבר אל המחקר לשם מיון ועיבוד. עבודתו של איש המחקר היא לצרף את פיסות המידע שנאספו ממקורות שונים לכדי תמונה שלמה, הנקראת "תמונת מודיעין". עליו להעריך את איכות המידע שקיבל ולברור אותו, לדעת להפריד עיקר מטפל, ולהוסיף את החומר החדש למסדי הנתונים הקיימים, בצורה בה יהיה ניתן לשלוף אותו בקלות בהמשך. הערכה – זהו אולי החלק הבעייתי והקשה ביותר בעבודת המודיעין, בה ראשי המערכת צריכים להשתמש בכל המידע המונח לפניהם כדי להעריך מהם כוונותיו של היריב ומה הוא מתכוון לעשות. בשלב זה יש לפרש את כל העובדות המודיעיניות הידועות הרלוונטיות לנושא אודותיו תינתן ההערכה (החל בסדר הכוחות, האימונים שעברו, הפרופיל הפסיכולוגי של גורמי המערכת היריבה ומצבם המדיני והכלכלי), כל זאת על מנת להעריך את יכולותיו וכוונותיו של היריב. לא תמיד מתקבלות הערכות נכונות, ולפעמים מתקבלות אף הערכות שגויות לגמרי שתוצאותיהן הרסניות, ואשר נובעות מטעות בהערכת הנתונים השונים ויחסי הכוחות השונים ביניהם (זאת בשל כשל איסופי או טעות מחקרית). דוגמה מפורסמת ביותר בישראל לטעות בהערכה מודיעינית, היא הכישלון של אמ"ן לחזות את פרוץ מלחמת יום הכיפורים ולהתכונן אליה בזמן. רוב האשמה הוטלה אז על ראש אמ"ן, אלי זעירא. זו אולי הפרשה הכואבת ביותר בתולדות המודיעין הישראלי, המשפיעה עד היום. הפצה – לאחר השלמת פעולת ההערכה יופצו התוצרים המודיעיניים אל הקברניט, כמו גם אל גורמי האיסוף השונים וגורמי המחקר העמיתים (זאת בכפוף להרשאות סיווג ביטחוני). לכאורה, חשיבות ההפצה בעבודת המודיעין פחותה, אך למעשה, כישלון בהפצת מודיעין כמוהו כאילו לא הופק המודיעין כלל. כישלון בהפצת המודיעין יכול להיות בעל השלכות הרסניות. ולראייה: מערכת הביטחון בארצות הברית לא הצליחה לסכל את פיגועי 11 בספטמבר 2001, בין השאר בגלל נתק ששרר בין ה־CIA ל־FBI, דבר שמנע העברת התראות על פיגועים ומעקב יעיל אחרי גורמי טרור אסלאמי ומחבלים מוסלמים שהסתננו לארצות הברית. מנגד, בתקופת האינתיפאדה השנייה מערכי המודיעין והכוחות בשטח (בעיקר השב"כ, צה"ל והימ"מ) בנו מערך הפצת מודיעין יעיל, שאיפשר קבלת התראות וסיכול פיגועים בזמן אמת. בעזרת המודיעין הערכי שהופץ ניצלו חיי אדם רבים, ומערכת הביטחון הישראלית רשמה הישג חסר תקדים באחוזים הגבוהים של סיכול פיגועים. עולה ביקורת על הצגה זו של עבודת המודיעין, אשר מייצגת נאמנה את המודיעין הטקטי (בו ניתן להכווין את גופי האיסוף לשאלה הקונקרטית "מה יש מעבר לגבעה"), אך לא מתייחסת לאתגרי המודיעין האסטרטגי. בדרג המערכתי והאסטרטגי גופי המחקר והאיסוף לא רק "מצ"יחים" ומפיצים, אלא בעיקר מייצרים שיח משותף על בסיס הפוזיציות השונות, לטובת בירור רחב של הסוגיות. מושאי מחקר מרכזיים - הנושאים בהם עוסק המודיעין מחקר צבאי המחקר הצבאי הוא הקלאסי בין צורות המחקר המקובלות. עיקר עיסוקו של המחקר הצבאי הוא בניסיון להעריך כראוי נושאים הקשורים והלא קשורים למערכת הביטחונית היריבה - הן בהיבטי בניין כוח (סדר הכוחות וכמותם, כשירותו של הכוח הצבאי היריב, רכש או פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים ומערכות טכנולוגיות חדישות ומשמעותן הצבאית, וכיוצא בזה), והן בהיבטי הפעלתו (מצב כוננות ברגע נתון וצורת הפעלה בחירום). המחקר הצבאי מתקיים בכל הדרגים, מהגדוד (העוסק בהערכה מיקרו-טקטית של פעולות היריב) ועד המטכ"ל. מחקר מדיני המחקר המדיני מצוי רק בדרג האסטרטגי-מטכ"לי ובמרבית מדינות העולם אינו מצוי בתחום אחריותו של הצבא. תכליתו של המחקר המדיני הוא מעקב אחר מגמות במערכת המדינית היריבה - זאת על מנת לעמוד כראוי על שינויים שעשויים להתרחש בה ואשר אם יתחוללו ישפיעו על המאזן הביטחוני באזור. במסגרת תחום זה קיים בין היתר עיסוק ב"מחקר אישים" - המתרכז בבניית פרופילים אישיים, פסיכולוגיים ובריאותיים של גורמים בעלי כוח ואנשי מפתח במערכת היריבה. מחקר טכנולוגי מחקר זה הוא מחקר טכני של המערכות המצויות בידי היריב (בהן כלי נשק, אמצעי לחימה, אמצעי גילוי כגון מכ"ם, מערכות תקשוב, קשר, שליטה ובקרה), על מנת לאפשר הבנה מלאה של יכולות המערכת הצבאית היריבה (כגון מאפייניה, דרך פעולתה, יתרונותיה וחולשותיה), ולפתח דרכים להתגבר עליה. מחקר זה הוא למעשה חלק מן המחקר הצבאי וההפרדה ביניהם נובעת מהכישורים השונים המחייבים חוקר טכנולוגיות. צורות איסוף מקובלות צורות איסוף המודיעין המקובלות הן מודיעין ממקורות גלויים (אוסינט), מודיעין אותות (סיגינט), מודיעין חזותי (ויזינט) ומודיעין אנושי (יומינט). מודיעין ממקורות גלויים (אוסינט) מקובל לראות באיסוף המודיעיני פעולה חשאית בעיקרה אשר חלק מכריע מעיסוקה בנושאים שהשתיקה יפה להם. עם זאת, לאמיתו של דבר, חלק גדול מהמודיעין (בעיקר בתחום המדיני) מופק ממקורות מודיעין גלויים. האוסינט (OSINT, קיצור של Open Source Intelligence) הוא מודיעין המופק ממידע גלוי אשר לא ננקטו כל צעדים כדי למנוע הגעתו לידיים זרות, כגון שידורי רדיו וטלוויזיה, עיתונות כתובה ומקוונת, פרסומים אחרים, נאומי מנהיגים וכדומה. בהיבט הצבאי עשויה מידת מהימנותן של ידיעות ממקור מידע כזה להיות נמוכה, שכן יעד המודיעין מודע לכך שהמקור גלוי ועשוי לנצל אותו לשם הטעיה, אך במקרים רבים (בעיקר של מידע מדיני) נודעת חשיבות גדולה דווקא לפרסום עצמו, שכן נאומו של מנהיג זה או אחר, המיועד להישמע, מבטא במקרים רבים את כוונותיו של אותו מנהיג, המעוניין לשדר מסרים כלשהם ליריביו, לעולם הרחב ואף לעמו שלו. מידע זה הוא מסווג במידת מה, וזאת מחמת חשיפתו של הצי"ח, על פיו נאסף החומר. שיטות עבודה דומות נהוגות גם במודיעין עסקי. על אף שקיים מידע, לעיתים בעל ערך רב, המופק ממודיעין גלוי, הרי שעיקר ייחודו של המודיעין הוא ביכולות מודיעין המופקות ממקורות שאינם גלויים. מידת המהימנות של ידיעות מסוג כזה גבוהה יותר, שכן היעד אינו מודע לזמינות המקור. הסודיות של ידיעות ממקור מידע כזה גדולה יותר, מאחר שאם ילמד היריב על קיום המידע אודותיו, עשוי הוא להקיש מכך על יכולות איסוף המודיעין של היריב ולנקוט אמצעי הגנה אפקטיביים יותר או, לחלופין, לנצל זאת לצורך הטעיה. בשנת 2013 חשף ה-NSA מדריך משנת 2007, אשר שימש אותו להכשרת סוכני הוובינט (אוסינט מבוסס אינטרנט) המופעלים על ידיו. מודיעין אותות (סיגינט) מודיעין אותות, או סִיגִינְט (SIGINT, קיצור של Signals Intelligence) הוא שם כולל למודיעין המבוסס על האזנה לאמצעי תקשורת ולגלים אלקטרומגנטיים, המשמשים להעברת מידע או הפעלת מערכות צבאיות. במודיעין המערבי נודעת חשיבות הולכת וגדלה לאיסוף הסיגינטי ונראה כי הוא מהווה בסיס עיקרי בפעולותיו של המודיעין המודרני. חסרונותיה המרכזיים של צורת איסוף זו, הן העלויות הגבוהות הנדרשות לצורך אחזקתה, כמו גם בחוסר היכולות לתחקר את מבועי המידע. תחום זה כולל שתי צורות איסוף עקריות: מודיעין תקשורת, או קומינט (COMINT, קיצור של Communications Intelligence) - האזנה לתקשורת מדוברת וכתובה, בכלל זה קשר רדיו, תקשורת טלפונית ותקשורת מחשבים. מטרת הקומינט היא לפענח את תוכן התקשורת, ולזהות את האנשים (או הגופים) ביניהם התקשורת עוברת. מודיעין אלקטרוני, או אלינט (ELINT, קיצור של Electronic Intelligence) - יירוט אותות אלקטרוניים המשודרים מאמצעי לחימה מסוגים שונים, כגון מכ"מים של כלי טיס ושיט, מכ"מים של סוללות טילי קרקע-אוויר, ועוד. מטרת האלינט היא לזהות את סוג אמצעי הלחימה, על פי סוג מכ"ם המשמש אותו (לדוגמה, סוללת טילי SA-6) ולאתר את מיקומו. איסוף מודיעין אותות יכול להיעשות ממגוון פלטפורמות: תחנות קרקעיות (לדוגמה: רשת האשלון) כלי רכב יבשתיים (לדוגמה: מערכת ה'פרופט' (Prophet) המותקנת על ה-HMMWV) כלי שיט (לדוגמה: הספינה האמריקנית ליברטי שהייתה מעורבת בתקרית ליברטי) כלי טיס (לדוגמה: תצורת ה'נחשון שביט' של מטוס הגאלפסטרים 5 של חיל האוויר הישראלי) לווייני סיגינט. במקרים רבים עשוי היריב להשתמש בתקשורת מוצפנת. ייעודה של ההצפנה, היא למנוע את יכולת פענוח ההודעות שנמסרות אף אם אלו יורטו (ביטחון מידע). לפיכך, ניסו גורמי מודיעין לאורך ההיסטוריה לפצח את הצופן על מנת למצוא את תרגומן הנכון של הודעות אלו, אשר הצפנתן עשויה להעיד על חשיבותם הגדולה בראייתו של היריב. מודיעין חזותי (ויזינט) מודיעין חזותי, או ויזינט (VISINT, קיצור של Visual Intelligence), הוא מודיעין המתמקד במידע חזותי. מקורות נפוצים למודיעין חזותי הם: תצלומי קרקע. תצפיות בידי חיילים (כפי שמבוצעת על ידי חיל האיסוף הקרבי בצה"ל, למשל). תצפיות בעומק עורף האויב בידי כוחות מיוחדים לסיור מיוחד. יחידות אלה הן יחידות עילית המאומנות בריגול, הסוואה צבאית, שדאות והישרדות בשטח עוין. אימינט (IMINT, קיצור של Imagery Intelligence), הוא מונח המתאר תת-תחום במודיעין חזותי הכולל את המקורות הבאים: תצלומי אוויר, המצולמים באמצעות מטוס ריגול או באמצעות כלי טיס בלתי מאויש. תצלומי לוויין, המצולמים באמצעות לווין ריגול. המודיעין החזותי מספק 'תמונה עדכנית מהשטח', מאפשר מעבר לניתוח הפריטים המופיעים בצילום, כולל הסקת מסקנות גאוגרפיות וגאולוגיות לגבי פני השטח, הקרקע וכדומה. מודיעין חזותי בזמן אמת, מאפשר גם איכון של המטרות וסגירה מהירה של מעגל ירי כאשר המודיעין מסמן את המטרה ואילו גורמי האש (בעיקר חיל האוויר, ארטילריה או צלפים) יבצעו תקיפה מדויקת שלה. למשל, שימוש בוויזינט וסגירת מעגל ירי בזמן אמת, היא הסיכול הממוקד של מייסד חמאס, אחמד יאסין, שאותר על ידי כלי טיס בלתי מאויש, בעת שיצא ממסגד וחוסל תוך דקות ספורות בידי מסוק אפאצ'י של חיל האוויר הישראלי, שירה טיל מדויק אל עבר המטרה שסימן לו הכטב"ם. מודיעין אנושי (יומינט) מודיעין אנושי, או יוּמִינְט (HUMINT, קיצור של Human Intelligence), הוא שם כולל למודיעין אנושי. במסגרת זו נכללים: ריגול – הפעלה של מרגלים שתולים וגיוס סוכנים ומודיעים "נייטרלים" מקרב הצד השני. חקירות – חקירת שבויים על מנת לדלות מהם מידע. לפי אמנת ז'נבה, אסור לחקור שבויי מלחמה, אך מדינות בהחלט משתמשות בחקירה כנגד מחבלים וטרוריסטים. כמו כן חלק נכבד מהמדינות, בעיקר הדיקטטוריות, מתעלמות מהאיסור בתירוצים שונים ומשונים (למשל במלחמת וייטנאם, טענה צפון וייטנאם כי הטייסים האמריקאים הם פושעי מלחמה ולא שבויי מלחמה ולכן האיסור לא חל עליהם) וחוקרות את השבויים, לעיתים תוך שימוש בעינויים. תחום זה נחשב לרגיש ולבעייתי ביותר מבין כל תחומי המקורות, וההפעלה בו מורכבת ביותר. למרות זאת, התמורה שמקבלים מהפעלה נכונה של יומינט היא עצומה ועומק החדירה שאפשר להשיג הוא כמעט בלתי מוגבל. לכן, למרות הבעייתיות והסיכון, ארגוני ביון רבים בעולם משתמשים בטכניקה זו אימתי ואיך שאפשר. דוגמה ליומינט, הוא המרגל הישראלי אלי כהן, שהופעל בדמשק ואסף מידע על ביצורי הסורים ברמת הגולן. מנגד, ישראל בר היה מרגל סובייטי שנהפך לאחד האנשים הקרובים ביותר לדוד בן-גוריון.דוגמה נוספת היא שירות הביטחון הכללי, אשר התמחה בהפעלת סוכנים, מודיעים וסייענים - דבר שהתבטא במודיעין רב ואיכותי שאפשר סיכול מספר רב של פיגועים במהלך האינתיפאדה השנייה, כמו גם סיכולים ממוקדים (כלומר: הריגתם וחיסולם) של בכירים רבים בארגוני הטרור. המעגל המודיעיני תפיסה מקובלת לחיבור בין שתי דיסציפלינות: בין מחקר – תהליך המתבצע על ידי "חוקרים", לבין איסוף מידע מבצעי המתבצע על ידי 'קמנ"י הכוונה'. מטרת החיבור הוא יצירת שלם מודיעיני המכונה "מעגל המודיעין". מדובר בתהליך מחזורי ובעל מספר שלבים מובחנים, עליהם אחראי כל גוף בנפרד, ללא מקום למעורבות של גוף אחד בעולמו של האחר. השמת התפיסה העבודה המודיעינית הוא תהליך החוזר על עצמו, אשר לו כמה שלבים ברורים ומובחנים זה מזה: איסוף ידיעות, עיבוד ידיעות (כלומר מחקר) והפצת המודיעין המוגמר לצרכנים השונים. המימוש המבני של תפיסה זו התבצע, עם הקמתו של אגף המודיעין בצה"ל, בהפרדת המפעל המודיעיני לגופי האיסוף וגופי המחקר, כאשר בין גופים אלה מתווך ענף איסוף המכוון את פעולות סוכנויות האיסוף, בלי לפקד עליהן במישרין, על ידי שהוא מרכז את צורכי מדורי המחקר ומעביר אותם בצורה מרוכזת לגורם האיסופי הרלוונטי. ההיגיון של "מעגל המודיעין" הוא ארגון העשייה המודיעינית לפי כללים ברורים, תוך זרימה חד-כיוונית של המידע: המחקר שולח לאיסוף את שאלות הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות), האיסוף שולח חזרה למחקר את התשובות, ללא מקום רב למעורבות של אחד מהצדדים בעולמו של האחר, וכמעט ללא צורך באזורים משותפים של שיח לפיתוח ידע. המידור שבין גופי המחקר והאיסוף נועד להבטיח ש"כל אחד יעשה את העבודה שלו" ולא "יפריע" לעבודה של יתר מרכיבי המערכת או יוטה על ידם. רבים מהארגונים המודיעיניים, בישראל ומחוצה לה, אכן אורגנו על פי רעיון מכונן זה, שבבסיסו תפיסה מבדלת, היוצרת לא רק התמחויות שונות, אלא גם הגיונות ודגשים שונים לכל אחד מהשלבים. פרדיגמת המעגל המודיעיני פרדיגמה היא תפיסת עולם הקובעת את הפרספקטיבה המושגית, וממנה נגזרים המבנה וההיגיון של התפקוד הבסיסי של רכיבי המערכת. הפרספקטיבה מבוססת על מוסכמה חברתית וארגונית שקובעת את יחסי הגומלין בין הגורמים השונים, וכן מסבירה ומפרשת את הסביבה שבה הפרט והארגון פועלים. על "מעגל המודיעין" נמתחת ביקורת כבר שנים ארוכות, בטענה כי לא רק שאינו מתאר את התהליך המודיעיני במציאות - הוא אף שגוי מבחינה תפיסתית. הטענה היא שההבחנה הבסיסית בין האיסוף לבין המחקר היא מלאכותית, וכי למעשה, כולם שותפים בפיתוח הידע על האויב והסביבה. צוותים משותפים לאיסוף ולמחקר, שהוקמו לאורך השנים והשיגו הישגים מוכחים, הובילו לתחושה כי ההפרדה העומדת בבסיס "מעגל המודיעין" שגויה מיסודה, וכי יש ערך רב לשילוב בין האיסוף לבין המחקר בפעילויות משותפות. אתגרים במימוש תפיסת "המעגל המודיעיני" בעקבות הפרדיגמה בהקשר הצבאי מקובל להצביע על ה"מהפכה" בעניינים צבאיים (RMA), כמהפכה המרכזית של עידן המידע אשר שינתה מבחינה תפיסתית את האופן בו צבאות נלחמים. בהקשר המודיעיני, המודיעין בעולם הישן נוהל ישירות על ידי מצביאים. כך היה משה בפרשת המרגלים בתנ"ך וכך היה גם נפוליאון. במסגרת פרדיגמה זאת, המודיעין התבסס על יחסי אמון בין המנהיג ובין המרגלים האנושיים אותם הפעיל. פרדיגמה חדשה התבססה בעידן התעשייתי, שהביא, בין היתר, להמצאתם של הטלגרף ושל מכשירי הקשר האלחוטיים. פרדיגמה זאת שמה במוקד את היכולת לאסוף אותות ולפענח אותם (ה"אניגמה", כמפעל המודיעיני המרכזי במלחמת העולם השנייה, היא דוגמה מייצגת לכך). הפרדיגמה החדשה מחייבת הקמת ארגון מודיעיני מקצועי יותר, שלא יתבסס רק על קשר ישיר עם המצביא. כך התפתח מקצוע המודיעין ברמה המדינתית. אתגר המתח שבין התמחות מקצועית דיסציפלינרית לבין שילוביות, שנוצל לאור התובנה כי "האופן המסורתי לשילוב המקורות שוב אינו מספיק", וכי ההסתרה, הביזור וההגנה על הסודות מצד האויב, לצד הדרישה לרזולוציה גבוהה ומידיות המודיעין, מחייבים פיתוח שיטה חדשה של "היתוך יעיל, מהיר ובהיקף נרחב של מקורות האיסוף השונים לתמונה כוללת". זאת, תוך שימור "המקצועיות העצומה של מערכי האיסוף הדיסציפלינריים", לצד "היתוך מידע ושבירת חומות ארגוניות". תוצאות תהליך השינוי כוללות יצירת כמה מנגנונים, חלקם מבוססים על שינויים מבניים וחלקם מתמקדים בשיפור תהליכי עבודה. ביחס לאתגר המודיעין המבצעי ולעקרון הפרקטיות של המודיעין, גובשה תפיסת הלוחמה במיצוי מודיעין (הלוחמ"ם), תוך מתן תיעדוף עליון למאמצי איסוף ומחקר על מערכי האש והלחימה של האויבים השונים, שהביא לעלייה חדה בהיקף המודיעין המדויק והרלוונטי. ביחס לאתגר הבין-זירתי, הוחלט על הקמת "מטה מרכזי" בחטיבת המחקר, שתפקידו לייצר היתוך ואינטגרציה טובים יותר של תחומי מומחיות מחקריים, ועל הקמת זירה חדשה (ה"זירה האזורית"), אשר אמורה לעסוק במחקר הבין-זירתי השוטף. הוחלט להקים גם צוותיִ עבודה וכוחות משימה, וכן מינהלות אשר תכליתן לתת מענה על-זירתי זמין וגמיש תוך הפעלה אינטגרטיבית של יכולות איסוף ומחקר. ביחס לאתגר המתח שבין התמחות דיסציפלינרית ושילוביות גובשה "פרדיגמת מודיעין" חדשה, שעיקרה שבירה של תפיסת "מעגל המודיעין" על ידי הסרת המחיצות בין האיסוף והמחקר באופן המאפשר תהליכי עיבוד מקביליים ותוך שימוש בכלים טכנולוגיים המאפשרים להנגיש חומרי מקור לאוספים ולחוקרים כאחד. כדי לתמוך בתפיסה זו הוקמה מחלקת מערכות מידע אמ"נית שתפקידה לגבש ולממש שילוביות במערכות המידע. לבסוף, הובעה במסגרת התהליך ההכרה כי שינויים אלה מחייבים גם שינויים בתחום התרבות הארגונית. ניתן דגש לחשיבות החיבור בין גורמי איסוף ומחקר ולהבנת הערך שבשיתוף מידע לצד ערך המקצועיות הדיסציפלינרית. זאת, לצד השטחת תהליכי קבלת החלטות, פיתוח המודעות לשמירת גמישות משאבית, עידוד התארגנות עצמית וחיזוק תהליכי למידה. מודיעין משטרתי גם המשטרה עוסקת בפעילות מודיעינית. תחום המודיעין המשטרתי דומה בחלקו לתחום המודיעין הצבאי אך מטרתו העיקרית היא מניעת וסיכול פשיעה, לצד הפללה של חשודים (חקירה סמויה). מטרה עיקרית נוספת של המודיעין המשטרתי היא מניעה וסיכול של טרור. אמצעי המודיעין שמפעילה המשטרה כוללים סוכנים סמויים, בלשים, חוקרי זיהוי פלילי, אמצעים טכנולוגיים כגון אמצעי האזנות סתר ומצלמות נסתרות, וכן שוטרים המומחים בתחומי המחשבים והסייבר להשגת מודיעין אותות ומידע דיגיטלי מתוך מחשבים, מאגרי מידע, רשתות אינטרנט ותקשורת ופעילות מקוונת. בנוסף מקבלת המשטרה מודיעין משירותי ביטחון וארגוני ביון ממשלתיים נוספים, כגון ארגוני ביון האחראים על ביטחון המולדת, ביטחון הפנים וסיכול טרור. בישראל, משטרת ישראל משתפת פעולה עם שירות הביטחון הכללי בכל הנוגע למלחמה בטרור, אך היא גם מפעילה יחידות מודיעיניות משלה כגון אגף החקירות והמודיעין וכן יחידות שטח כמו יחידת הגדעונים. גופי מודיעין בעולם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים – סוכנות הביון החיצונית שעוסקת בריגול, דיפלומטיה חשאית ומשימות מיוחדות ברחבי העולם (שייכת למשרד ראש הממשלה) שירות הביטחון הכללי – סוכנות הביון הפנימית שעוסקת באבטחה, מניעת חתרנות, סיכול טרור, סיכול ריגול ואבטחת מידע (שייכת למשרד ראש הממשלה) מודיעין צבאי (צה"ל) אגף המודיעין - אחראי על האיסוף וניתוח המידע, כמו גם על מתן הערכות מודיעיניות מהרמה הטקטית ועד לרמה האסטרטגית הלאומית. להק מודיעין (למד"ן) בחיל האוויר הישראלי מספן מודיעין בחיל הים הישראלי חיל האיסוף הקרבי השייך לזרוע היבשה – אחראי על איסוף מודיעין קרבי הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) – אחראי על אבטחת משרד הביטחון, תעשיות הנשק הישראליות, תחקור העובדים במשהב"ט ובגופים קשורים לתעשיות הנשק וכן הפעלת סוכנים העוסקים בהשגת מידע טכנולוגי ומודיעיני במדינות זרות. אגף המודיעין של משטרת ישראל – אחראי על איסוף מודיעין בתחומי לוחמה בטרור ופלילים. המרכז למחקר מדיני (ממ"ד) – זרוע מחקרית מודיעינית של משרד החוץ הישראלי. CIA – סוכנות הביון החיצונית, אחראית על איסוף מודיעין והפעלת סוכנים. DIA – סוכנות איסוף המודיעין של צבא ארצות הברית NSA – סוכנות ביון האחראית על מודיעין אותות (SIGINT) ויירוט תקשורת. FBI – המשטרה הפדרלית ושירות הביטחון הפנימי של ארצות הברית, המשמשת כסוכנות ביון פנימית וזרוע מבצעת כאשר יש צורך במניעת טרור וסיכול ריגול. DI - סוכנות הביון הצבאית MI5 – סוכנות הביון הפנימית (ריגול נגדי). MI6 – סוכנות הביון החיצונית. GCHQ – סוכנות הסיגינט הבריטית פס"ב – שירות הביטחון הפנימי. סו"ר – שירות המודיעין החיצוני. גר"ו – שירות המודיעין הצבאי. שירות האבטחה הפדרלי – אחראי על אבטחת אישים בכירים לרבות הקרמלין. ק.ג.ב. – שירות הביטחון הסובייטי, שריכז בידיו את ענייני הפנים והחוץ. VEVAK – משרד המודיעין. מטה המודיעין של משרד ההגנה ראו גם מודיעין קרבי מודיעין משטרתי מודיעין נגד טרור מודיעין טכנולוגי מודיעין עסקי קהילת המודיעין הישראלית לקריאה נוספת אהרן זאבי-פרקש ודב תמרי, ואיך נדע? מודיעין / מבצעים / מדינאות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011. יצחק בן ישראל, הפילוסופיה של המודיעין, סדרת "אוניברסיטה משודרת", 1999 יעקב עמידרור, מודיעין - הלכה למעשה, סדרת "אוניברסיטה משודרת", 2006 אפרים לפיד, לוחמי הסתר, המודיעין הישראלי, מבט מבפנים, הוצאת ידיעות ספרים, 2017 אהד לסלוי, המדינאי ואיש המודיעין, הוצאת מודן, 2021. קישורים חיצוניים מילון מונחי מודיעין, באתר המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים המרכז למורשת המודיעין המקהל - קבוצת למידה אודות חשיבה מערכתית במודיעין (מאמר תגובה) המודיעין במלחמת ששת הימים- אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון הערות שוליים ביון

המודיעין הצבאי נועד לספק לגוף הממונה (מדרג הגדוד ועד לדרג המדינה) בזמנים שנקבעו ורלוונטיים, מידע אמין ומדויק ככל האפשר בנוגע למושא המחקר, כגון כוונותיו, האינטרסים שלו, יכולותיו וחולשותיו.עבודת המודיעין נעשית בשלושה נדבכים: מודיעין לאומי - מודיעין המאפשר גיבוש אסטרטגיה לאומית ביטחונית, קביעת איומי ייחוס ותרחיש ייחוס לבניין כוח. מודיעין אסטרטגי - מודיעין המאפשר עיצוב ותכנון של מערכות וניסוח תכלית אסטרטגית צבאית, אשר משקפת את מטרות הדרג המדיני. מודיעין מערכתי - מודיעין המאפשר הפעלת כוח ברמה המערכתית והטקטית, על מנת למקסם את הפגיעה באויב, והשגת יתרון טקטי בכל הממדים. מודיעין זה יגיע מכלל סוכנויות האיסוף ועד רמת הגדוד, המטוס הבודד והספינה.ככלל נחלקת עבודת המודיעין לשני תהליכים מרכזיים: איסוף – השגת המידע. מחקר – עיבוד וניתוח המידע שנאסף לכדי "תמונת מצב", אשר תאפשר מתן הערכה מדויקת על מושא המחקר.מטרתו העליונה של המודיעין הצבאי ברמה האסטרטגית, היא להתריע בפני מלחמה, ולאפשר לקברניט להחליט על תגובה מתאימה למצב. מעבר לכך, נועדה עבודת המודיעין לספק מידע שיאפשר היכרות מעמיקה ככל האפשר של מזמין השירות עם מושא המחקר. כך, יכול המודיעין לספק מידע אודות סדר גודל כוחותיו, האמצעים שבידיו, מבנה הביצורים שהכין ועוד. היכרות מעמיקה עם האויב ותוכניותיו, עתידה לסייע בזיהוי סימני התרעה בעת הצורך, ומאפשרת את בנייתו השוטפת של הצבא למול האיומים הניצבים בפניו והכנת מענה טקטי או טכנולוגי ליכולותיו הצבאיות ומערכות הלחימה של האויב.התהליך המודיעיניעבודת המודיעין נעשית על ידי שני סוגי גופים, גופי האיסוף וגופי המחקר. נהוג לתאר את התהליך המודיעיני כמעגל, המתבצע באופן הבא:בשלב הראשון נקבע מהם הנושאים המרכזיים העומדים על הפרק, אשר בהם יושקעו המשאבים האיסופיים והמחקריים. קביעה זו נעשית על ידי הקברניט והוא זה שמנחה את גופי המודיעין במה עליהם לעסוק.בשלב השני, ממפים הגופים השונים את המצב הקיים בתחום זה ואת הפערים הדורשים תיקון; כך, ממפים גורמי המחקר מהו המידע הקיים ומהם פערי המידע. ואילו גורמי האיסוף ממפים מהם יכולות האיסוף הקיימות ומהם הפערים באיסוף הקיים לנדרש.בשלב השלישי, מתחילה העבודה המודיעינית עצמה להתבצע. עבודה זו פועלת בצורת מעגל של שיח בין גורמי האיסוף, המחקר והקברניטים - שיח זה מתבצע בתצורת המעגל המודיעיני המופיע בשרטוט שלמעלה: הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות) המודיעיני – בשלב זה, מציג המחקר בפני האיסוף את פערי המידע הקיימים הנוגעים למושא המחקר (לרוב תוך מתן רקע הכולל את המידע הקיים), לאחר מכן מבקש מענה לפערי המידע המשמעותיים תוך תרגום הבקשה למידע לכדי אירועים קונקרטיים - כלומר, אם נדרש איתור סימנים מעידים להכנות למלחמה - ישאלו שאלות קונקרטיות דוגמת פעילות במערכים מסוימים, תגבור כוחות, וכיוצא בזה. איסוף – בשלב זה מנסים גורמי האיסוף השונים, באמצעות יכולותיהם, לספק את מירב התשובות לשאלות הקונקרטיות שהוצגו בפניהם בצי"ח. בידי האיסוף מגוון רחב של כלים אשר יוצגו בהמשך. מחקר – כלל החומר שנאסף מועבר אל המחקר לשם מיון ועיבוד. עבודתו של איש המחקר היא לצרף את פיסות המידע שנאספו ממקורות שונים לכדי תמונה שלמה, הנקראת "תמונת מודיעין". עליו להעריך את איכות המידע שקיבל ולברור אותו, לדעת להפריד עיקר מטפל, ולהוסיף את החומר החדש למסדי הנתונים הקיימים, בצורה בה יהיה ניתן לשלוף אותו בקלות בהמשך. הערכה – זהו אולי החלק הבעייתי והקשה ביותר בעבודת המודיעין, בה ראשי המערכת צריכים להשתמש בכל המידע המונח לפניהם כדי להעריך מהם כוונותיו של היריב ומה הוא מתכוון לעשות. בשלב זה יש לפרש את כל העובדות המודיעיניות הידועות הרלוונטיות לנושא אודותיו תינתן ההערכה (החל בסדר הכוחות, האימונים שעברו, הפרופיל הפסיכולוגי של גורמי המערכת היריבה ומצבם המדיני והכלכלי), כל זאת על מנת להעריך את יכולותיו וכוונותיו של היריב. לא תמיד מתקבלות הערכות נכונות, ולפעמים מתקבלות אף הערכות שגויות לגמרי שתוצאותיהן הרסניות, ואשר נובעות מטעות בהערכת הנתונים השונים ויחסי הכוחות השונים ביניהם (זאת בשל כשל איסופי או טעות מחקרית). דוגמה מפורסמת ביותר בישראל לטעות בהערכה מודיעינית, היא הכישלון של אמ"ן לחזות את פרוץ מלחמת יום הכיפורים ולהתכונן אליה בזמן. רוב האשמה הוטלה אז על ראש אמ"ן, אלי זעירא. זו אולי הפרשה הכואבת ביותר בתולדות המודיעין הישראלי, המשפיעה עד היום. הפצה – לאחר השלמת פעולת ההערכה יופצו התוצרים המודיעיניים אל הקברניט, כמו גם אל גורמי האיסוף השונים וגורמי המחקר העמיתים (זאת בכפוף להרשאות סיווג ביטחוני). לכאורה, חשיבות ההפצה בעבודת המודיעין פחותה, אך למעשה, כישלון בהפצת מודיעין כמוהו כאילו לא הופק המודיעין כלל. כישלון בהפצת המודיעין יכול להיות בעל השלכות הרסניות. ולראייה: מערכת הביטחון בארצות הברית לא הצליחה לסכל את פיגועי 11 בספטמבר 2001, בין השאר בגלל נתק ששרר בין ה־CIA ל־FBI, דבר שמנע העברת התראות על פיגועים ומעקב יעיל אחרי גורמי טרור אסלאמי ומחבלים מוסלמים שהסתננו לארצות הברית. מנגד, בתקופת האינתיפאדה השנייה מערכי המודיעין והכוחות בשטח (בעיקר השב"כ, צה"ל והימ"מ) בנו מערך הפצת מודיעין יעיל, שאיפשר קבלת התראות וסיכול פיגועים בזמן אמת. בעזרת המודיעין הערכי שהופץ ניצלו חיי אדם רבים, ומערכת הביטחון הישראלית רשמה הישג חסר תקדים באחוזים הגבוהים של סיכול פיגועים.עולה ביקורת על הצגה זו של עבודת המודיעין, אשר מייצגת נאמנה את המודיעין הטקטי (בו ניתן להכווין את גופי האיסוף לשאלה הקונקרטית "מה יש מעבר לגבעה"), אך לא מתייחסת לאתגרי המודיעין האסטרטגי. בדרג המערכתי והאסטרטגי גופי המחקר והאיסוף לא רק "מצ"יחים" ומפיצים, אלא בעיקר מייצרים שיח משותף על בסיס הפוזיציות השונות, לטובת בירור רחב של הסוגיות.מושאי מחקר מרכזיים - הנושאים בהם עוסק המודיעיןמחקר צבאיהמחקר הצבאי הוא הקלאסי בין צורות המחקר המקובלות. עיקר עיסוקו של המחקר הצבאי הוא בניסיון להעריך כראוי נושאים הקשורים והלא קשורים למערכת הביטחונית היריבה - הן בהיבטי בניין כוח (סדר הכוחות וכמותם, כשירותו של הכוח הצבאי היריב, רכש או פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים ומערכות טכנולוגיות חדישות ומשמעותן הצבאית, וכיוצא בזה), והן בהיבטי הפעלתו (מצב כוננות ברגע נתון וצורת הפעלה בחירום). המחקר הצבאי מתקיים בכל הדרגים, מהגדוד (העוסק בהערכה מיקרו-טקטית של פעולות היריב) ועד המטכ"ל.מחקר מדיניהמחקר המדיני מצוי רק בדרג האסטרטגי-מטכ"לי ובמרבית מדינות העולם אינו מצוי בתחום אחריותו של הצבא. תכליתו של המחקר המדיני הוא מעקב אחר מגמות במערכת המדינית היריבה - זאת על מנת לעמוד כראוי על שינויים שעשויים להתרחש בה ואשר אם יתחוללו ישפיעו על המאזן הביטחוני באזור. במסגרת תחום זה קיים בין היתר עיסוק ב"מחקר אישים" - המתרכז בבניית פרופילים אישיים, פסיכולוגיים ובריאותיים של גורמים בעלי כוח ואנשי מפתח במערכת היריבה.מחקר טכנולוגימחקר זה הוא מחקר טכני של המערכות המצויות בידי היריב (בהן כלי נשק, אמצעי לחימה, אמצעי גילוי כגון מכ"ם, מערכות תקשוב, קשר, שליטה ובקרה), על מנת לאפשר הבנה מלאה של יכולות המערכת הצבאית היריבה (כגון מאפייניה, דרך פעולתה, יתרונותיה וחולשותיה), ולפתח דרכים להתגבר עליה. מחקר זה הוא למעשה חלק מן המחקר הצבאי וההפרדה ביניהם נובעת מהכישורים השונים המחייבים חוקר טכנולוגיות.צורות איסוף מקובלותצורות איסוף המודיעין המקובלות הן מודיעין ממקורות גלויים (אוסינט), מודיעין אותות (סיגינט), מודיעין חזותי (ויזינט) ומודיעין אנושי (יומינט).מודיעין ממקורות גלויים (אוסינט)מקובל לראות באיסוף המודיעיני פעולה חשאית בעיקרה אשר חלק מכריע מעיסוקה בנושאים שהשתיקה יפה להם. עם זאת, לאמיתו של דבר, חלק גדול מהמודיעין (בעיקר בתחום המדיני) מופק ממקורות מודיעין גלויים. האוסינט (OSINT, קיצור של Open Source Intelligence) הוא מודיעין המופק ממידע גלוי אשר לא ננקטו כל צעדים כדי למנוע הגעתו לידיים זרות, כגון שידורי רדיו וטלוויזיה, עיתונות כתובה ומקוונת, פרסומים אחרים, נאומי מנהיגים וכדומה. בהיבט הצבאי עשויה מידת מהימנותן של ידיעות ממקור מידע כזה להיות נמוכה, שכן יעד המודיעין מודע לכך שהמקור גלוי ועשוי לנצל אותו לשם הטעיה, אך במקרים רבים (בעיקר של מידע מדיני) נודעת חשיבות גדולה דווקא לפרסום עצמו, שכן נאומו של מנהיג זה או אחר, המיועד להישמע, מבטא במקרים רבים את כוונותיו של אותו מנהיג, המעוניין לשדר מסרים כלשהם ליריביו, לעולם הרחב ואף לעמו שלו. מידע זה הוא מסווג במידת מה, וזאת מחמת חשיפתו של הצי"ח, על פיו נאסף החומר. שיטות עבודה דומות נהוגות גם במודיעין עסקי.על אף שקיים מידע, לעיתים בעל ערך רב, המופק ממודיעין גלוי, הרי שעיקר ייחודו של המודיעין הוא ביכולות מודיעין המופקות ממקורות שאינם גלויים. מידת המהימנות של ידיעות מסוג כזה גבוהה יותר, שכן היעד אינו מודע לזמינות המקור. הסודיות של ידיעות ממקור מידע כזה גדולה יותר, מאחר שאם ילמד היריב על קיום המידע אודותיו, עשוי הוא להקיש מכך על יכולות איסוף המודיעין של היריב ולנקוט אמצעי הגנה אפקטיביים יותר או, לחלופין, לנצל זאת לצורך הטעיה.בשנת 2013 חשף ה-NSA מדריך משנת 2007, אשר שימש אותו להכשרת סוכני הוובינט (אוסינט מבוסס אינטרנט) המופעלים על ידיו.מודיעין אותות (סיגינט)מודיעין אותות, או סִיגִינְט (SIGINT, קיצור של Signals Intelligence) הוא שם כולל למודיעין המבוסס על האזנה לאמצעי תקשורת ולגלים אלקטרומגנטיים, המשמשים להעברת מידע או הפעלת מערכות צבאיות. במודיעין המערבי נודעת חשיבות הולכת וגדלה לאיסוף הסיגינטי ונראה כי הוא מהווה בסיס עיקרי בפעולותיו של המודיעין המודרני. חסרונותיה המרכזיים של צורת איסוף זו, הן העלויות הגבוהות הנדרשות לצורך אחזקתה, כמו גם בחוסר היכולות לתחקר את מבועי המידע.תחום זה כולל שתי צורות איסוף עקריות: מודיעין תקשורת, או קומינט (COMINT, קיצור של Communications Intelligence) - האזנה לתקשורת מדוברת וכתובה, בכלל זה קשר רדיו, תקשורת טלפונית ותקשורת מחשבים. מטרת הקומינט היא לפענח את תוכן התקשורת, ולזהות את האנשים (או הגופים) ביניהם התקשורת עוברת. מודיעין אלקטרוני, או אלינט (ELINT, קיצור של Electronic Intelligence) - יירוט אותות אלקטרוניים המשודרים מאמצעי לחימה מסוגים שונים, כגון מכ"מים של כלי טיס ושיט, מכ"מים של סוללות טילי קרקע-אוויר, ועוד. מטרת האלינט היא לזהות את סוג אמצעי הלחימה, על פי סוג מכ"ם המשמש אותו (לדוגמה, סוללת טילי SA-6) ולאתר את מיקומו.איסוף מודיעין אותות יכול להיעשות ממגוון פלטפורמות: תחנות קרקעיות (לדוגמה: רשת האשלון) כלי רכב יבשתיים (לדוגמה: מערכת ה'פרופט' (Prophet) המותקנת על ה-HMMWV) כלי שיט (לדוגמה: הספינה האמריקנית ליברטי שהייתה מעורבת בתקרית ליברטי) כלי טיס (לדוגמה: תצורת ה'נחשון שביט' של מטוס הגאלפסטרים 5 של חיל האוויר הישראלי) לווייני סיגינט.במקרים רבים עשוי היריב להשתמש בתקשורת מוצפנת. ייעודה של ההצפנה, היא למנוע את יכולת פענוח ההודעות שנמסרות אף אם אלו יורטו (ביטחון מידע). לפיכך, ניסו גורמי מודיעין לאורך ההיסטוריה לפצח את הצופן על מנת למצוא את תרגומן הנכון של הודעות אלו, אשר הצפנתן עשויה להעיד על חשיבותם הגדולה בראייתו של היריב.מודיעין חזותי (ויזינט)מודיעין חזותי, או ויזינט (VISINT, קיצור של Visual Intelligence), הוא מודיעין המתמקד במידע חזותי. מקורות נפוצים למודיעין חזותי הם: תצלומי קרקע. תצפיות בידי חיילים (כפי שמבוצעת על ידי חיל האיסוף הקרבי בצה"ל, למשל). תצפיות בעומק עורף האויב בידי כוחות מיוחדים לסיור מיוחד. יחידות אלה הן יחידות עילית המאומנות בריגול, הסוואה צבאית, שדאות והישרדות בשטח עוין. אימינט (IMINT, קיצור של Imagery Intelligence), הוא מונח המתאר תת-תחום במודיעין חזותי הכולל את המקורות הבאים: תצלומי אוויר, המצולמים באמצעות מטוס ריגול או באמצעות כלי טיס בלתי מאויש. תצלומי לוויין, המצולמים באמצעות לווין ריגול.המודיעין החזותי מספק 'תמונה עדכנית מהשטח', מאפשר מעבר לניתוח הפריטים המופיעים בצילום, כולל הסקת מסקנות גאוגרפיות וגאולוגיות לגבי פני השטח, הקרקע וכדומה.מודיעין חזותי בזמן אמת, מאפשר גם איכון של המטרות וסגירה מהירה של מעגל ירי כאשר המודיעין מסמן את המטרה ואילו גורמי האש (בעיקר חיל האוויר, ארטילריה או צלפים) יבצעו תקיפה מדויקת שלה. למשל, שימוש בוויזינט וסגירת מעגל ירי בזמן אמת, היא הסיכול הממוקד של מייסד חמאס, אחמד יאסין, שאותר על ידי כלי טיס בלתי מאויש, בעת שיצא ממסגד וחוסל תוך דקות ספורות בידי מסוק אפאצ'י של חיל האוויר הישראלי, שירה טיל מדויק אל עבר המטרה שסימן לו הכטב"ם.מודיעין אנושי (יומינט) מודיעין אנושי, או יוּמִינְט (HUMINT, קיצור של Human Intelligence), הוא שם כולל למודיעין אנושי. במסגרת זו נכללים: ריגול – הפעלה של מרגלים שתולים וגיוס סוכנים ומודיעים "נייטרלים" מקרב הצד השני. חקירות – חקירת שבויים על מנת לדלות מהם מידע. לפי אמנת ז'נבה, אסור לחקור שבויי מלחמה, אך מדינות בהחלט משתמשות בחקירה כנגד מחבלים וטרוריסטים. כמו כן חלק נכבד מהמדינות, בעיקר הדיקטטוריות, מתעלמות מהאיסור בתירוצים שונים ומשונים (למשל במלחמת וייטנאם, טענה צפון וייטנאם כי הטייסים האמריקאים הם פושעי מלחמה ולא שבויי מלחמה ולכן האיסור לא חל עליהם) וחוקרות את השבויים, לעיתים תוך שימוש בעינויים.תחום זה נחשב לרגיש ולבעייתי ביותר מבין כל תחומי המקורות, וההפעלה בו מורכבת ביותר. למרות זאת, התמורה שמקבלים מהפעלה נכונה של יומינט היא עצומה ועומק החדירה שאפשר להשיג הוא כמעט בלתי מוגבל. לכן, למרות הבעייתיות והסיכון, ארגוני ביון רבים בעולם משתמשים בטכניקה זו אימתי ואיך שאפשר.דוגמה ליומינט, הוא המרגל הישראלי אלי כהן, שהופעל בדמשק ואסף מידע על ביצורי הסורים ברמת הגולן. מנגד, ישראל בר היה מרגל סובייטי שנהפך לאחד האנשים הקרובים ביותר לדוד בן-גוריון.דוגמה נוספת היא שירות הביטחון הכללי, אשר התמחה בהפעלת סוכנים, מודיעים וסייענים - דבר שהתבטא במודיעין רב ואיכותי שאפשר סיכול מספר רב של פיגועים במהלך האינתיפאדה השנייה, כמו גם סיכולים ממוקדים (כלומר: הריגתם וחיסולם) של בכירים רבים בארגוני הטרור.המעגל המודיעיני תפיסה מקובלת לחיבור בין שתי דיסציפלינות: בין מחקר – תהליך המתבצע על ידי "חוקרים", לבין איסוף מידע מבצעי המתבצע על ידי 'קמנ"י הכוונה'. מטרת החיבור הוא יצירת שלם מודיעיני המכונה "מעגל המודיעין". מדובר בתהליך מחזורי ובעל מספר שלבים מובחנים, עליהם אחראי כל גוף בנפרד, ללא מקום למעורבות של גוף אחד בעולמו של האחר.השמת התפיסה העבודה המודיעינית הוא תהליך החוזר על עצמו, אשר לו כמה שלבים ברורים ומובחנים זה מזה: איסוף ידיעות, עיבוד ידיעות (כלומר מחקר) והפצת המודיעין המוגמר לצרכנים השונים. המימוש המבני של תפיסה זו התבצע, עם הקמתו של אגף המודיעין בצה"ל, בהפרדת המפעל המודיעיני לגופי האיסוף וגופי המחקר, כאשר בין גופים אלה מתווך ענף איסוף המכוון את פעולות סוכנויות האיסוף, בלי לפקד עליהן במישרין, על ידי שהוא מרכז את צורכי מדורי המחקר ומעביר אותם בצורה מרוכזת לגורם האיסופי הרלוונטי. ההיגיון של "מעגל המודיעין" הוא ארגון העשייה המודיעינית לפי כללים ברורים, תוך זרימה חד-כיוונית של המידע: המחקר שולח לאיסוף את שאלות הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות), האיסוף שולח חזרה למחקר את התשובות, ללא מקום רב למעורבות של אחד מהצדדים בעולמו של האחר, וכמעט ללא צורך באזורים משותפים של שיח לפיתוח ידע. המידור שבין גופי המחקר והאיסוף נועד להבטיח ש"כל אחד יעשה את העבודה שלו" ולא "יפריע" לעבודה של יתר מרכיבי המערכת או יוטה על ידם.רבים מהארגונים המודיעיניים, בישראל ומחוצה לה, אכן אורגנו על פי רעיון מכונן זה, שבבסיסו תפיסה מבדלת, היוצרת לא רק התמחויות שונות, אלא גם הגיונות ודגשים שונים לכל אחד מהשלבים.פרדיגמת המעגל המודיעיני פרדיגמה היא תפיסת עולם הקובעת את הפרספקטיבה המושגית, וממנה נגזרים המבנה וההיגיון של התפקוד הבסיסי של רכיבי המערכת. הפרספקטיבה מבוססת על מוסכמה חברתית וארגונית שקובעת את יחסי הגומלין בין הגורמים השונים, וכן מסבירה ומפרשת את הסביבה שבה הפרט והארגון פועלים.על "מעגל המודיעין" נמתחת ביקורת כבר שנים ארוכות, בטענה כי לא רק שאינו מתאר את התהליך המודיעיני במציאות - הוא אף שגוי מבחינה תפיסתית. הטענה היא שההבחנה הבסיסית בין האיסוף לבין המחקר היא מלאכותית, וכי למעשה, כולם שותפים בפיתוח הידע על האויב והסביבה. צוותים משותפים לאיסוף ולמחקר, שהוקמו לאורך השנים והשיגו הישגים מוכחים, הובילו לתחושה כי ההפרדה העומדת בבסיס "מעגל המודיעין" שגויה מיסודה, וכי יש ערך רב לשילוב בין האיסוף לבין המחקר בפעילויות משותפות.אתגרים במימוש תפיסת "המעגל המודיעיני" בעקבות הפרדיגמה בהקשר הצבאי מקובל להצביע על ה"מהפכה" בעניינים צבאיים (RMA), כמהפכה המרכזית של עידן המידע אשר שינתה מבחינה תפיסתית את האופן בו צבאות נלחמים. בהקשר המודיעיני, המודיעין בעולם הישן נוהל ישירות על ידי מצביאים. כך היה משה בפרשת המרגלים בתנ"ך וכך היה גם נפוליאון. במסגרת פרדיגמה זאת, המודיעין התבסס על יחסי אמון בין המנהיג ובין המרגלים האנושיים אותם הפעיל. פרדיגמה חדשה התבססה בעידן התעשייתי, שהביא, בין היתר, להמצאתם של הטלגרף ושל מכשירי הקשר האלחוטיים. פרדיגמה זאת שמה במוקד את היכולת לאסוף אותות ולפענח אותם (ה"אניגמה", כמפעל המודיעיני המרכזי במלחמת העולם השנייה, היא דוגמה מייצגת לכך). הפרדיגמה החדשה מחייבת הקמת ארגון מודיעיני מקצועי יותר, שלא יתבסס רק על קשר ישיר עם המצביא. כך התפתח מקצוע המודיעין ברמה המדינתית.אתגר המתח שבין התמחות מקצועית דיסציפלינרית לבין שילוביות, שנוצל לאור התובנה כי "האופן המסורתי לשילוב המקורות שוב אינו מספיק", וכי ההסתרה, הביזור וההגנה על הסודות מצד האויב, לצד הדרישה לרזולוציה גבוהה ומידיות המודיעין, מחייבים פיתוח שיטה חדשה של "היתוך יעיל, מהיר ובהיקף נרחב של מקורות האיסוף השונים לתמונה כוללת". זאת, תוך שימור "המקצועיות העצומה של מערכי האיסוף הדיסציפלינריים", לצד "היתוך מידע ושבירת חומות ארגוניות".תוצאות תהליך השינוי כוללות יצירת כמה מנגנונים, חלקם מבוססים על שינויים מבניים וחלקם מתמקדים בשיפור תהליכי עבודה. ביחס לאתגר המודיעין המבצעי ולעקרון הפרקטיות של המודיעין, גובשה תפיסת הלוחמה במיצוי מודיעין (הלוחמ"ם), תוך מתן תיעדוף עליון למאמצי איסוף ומחקר על מערכי האש והלחימה של האויבים השונים, שהביא לעלייה חדה בהיקף המודיעין המדויק והרלוונטי. ביחס לאתגר הבין-זירתי, הוחלט על הקמת "מטה מרכזי" בחטיבת המחקר, שתפקידו לייצר היתוך ואינטגרציה טובים יותר של תחומי מומחיות מחקריים, ועל הקמת זירה חדשה (ה"זירה האזורית"), אשר אמורה לעסוק במחקר הבין-זירתי השוטף. הוחלט להקים גם צוותיִ עבודה וכוחות משימה, וכן מינהלות אשר תכליתן לתת מענה על-זירתי זמין וגמיש תוך הפעלה אינטגרטיבית של יכולות איסוף ומחקר. ביחס לאתגר המתח שבין התמחות דיסציפלינרית ושילוביות גובשה "פרדיגמת מודיעין" חדשה, שעיקרה שבירה של תפיסת "מעגל המודיעין" על ידי הסרת המחיצות בין האיסוף והמחקר באופן המאפשר תהליכי עיבוד מקביליים ותוך שימוש בכלים טכנולוגיים המאפשרים להנגיש חומרי מקור לאוספים ולחוקרים כאחד. כדי לתמוך בתפיסה זו הוקמה מחלקת מערכות מידע אמ"נית שתפקידה לגבש ולממש שילוביות במערכות המידע. לבסוף, הובעה במסגרת התהליך ההכרה כי שינויים אלה מחייבים גם שינויים בתחום התרבות הארגונית. ניתן דגש לחשיבות החיבור בין גורמי איסוף ומחקר ולהבנת הערך שבשיתוף מידע לצד ערך המקצועיות הדיסציפלינרית. זאת, לצד השטחת תהליכי קבלת החלטות, פיתוח המודעות לשמירת גמישות משאבית, עידוד התארגנות עצמית וחיזוק תהליכי למידה.מודיעין משטרתי גם המשטרה עוסקת בפעילות מודיעינית.תחום המודיעין המשטרתי דומה בחלקו לתחום המודיעין הצבאי אך מטרתו העיקרית היא מניעת וסיכול פשיעה, לצד הפללה של חשודים (חקירה סמויה). מטרה עיקרית נוספת של המודיעין המשטרתי היא מניעה וסיכול של טרור.אמצעי המודיעין שמפעילה המשטרה כוללים סוכנים סמויים, בלשים, חוקרי זיהוי פלילי, אמצעים טכנולוגיים כגון אמצעי האזנות סתר ומצלמות נסתרות, וכן שוטרים המומחים בתחומי המחשבים והסייבר להשגת מודיעין אותות ומידע דיגיטלי מתוך מחשבים, מאגרי מידע, רשתות אינטרנט ותקשורת ופעילות מקוונת. בנוסף מקבלת המשטרה מודיעין משירותי ביטחון וארגוני ביון ממשלתיים נוספים, כגון ארגוני ביון האחראים על ביטחון המולדת, ביטחון הפנים וסיכול טרור.בישראל, משטרת ישראל משתפת פעולה עם שירות הביטחון הכללי בכל הנוגע למלחמה בטרור, אך היא גם מפעילה יחידות מודיעיניות משלה כגון אגף החקירות והמודיעין וכן יחידות שטח כמו יחידת הגדעונים.גופי מודיעין בעולם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים – סוכנות הביון החיצונית שעוסקת בריגול, דיפלומטיה חשאית ומשימות מיוחדות ברחבי העולם (שייכת למשרד ראש הממשלה) שירות הביטחון הכללי – סוכנות הביון הפנימית שעוסקת באבטחה, מניעת חתרנות, סיכול טרור, סיכול ריגול ואבטחת מידע (שייכת למשרד ראש הממשלה) מודיעין צבאי (צה"ל)אגף המודיעין - אחראי על האיסוף וניתוח המידע, כמו גם על מתן הערכות מודיעיניות מהרמה הטקטית ועד לרמה האסטרטגית הלאומית. להק מודיעין (למד"ן) בחיל האוויר הישראלי מספן מודיעין בחיל הים הישראלי חיל האיסוף הקרבי השייך לזרוע היבשה – אחראי על איסוף מודיעין קרבי הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) – אחראי על אבטחת משרד הביטחון, תעשיות הנשק הישראליות, תחקור העובדים במשהב"ט ובגופים קשורים לתעשיות הנשק וכן הפעלת סוכנים העוסקים בהשגת מידע טכנולוגי ומודיעיני במדינות זרות. אגף המודיעין של משטרת ישראל – אחראי על איסוף מודיעין בתחומי לוחמה בטרור ופלילים. המרכז למחקר מדיני (ממ"ד) – זרוע מחקרית מודיעינית של משרד החוץ הישראלי. CIA – סוכנות הביון החיצונית, אחראית על איסוף מודיעין והפעלת סוכנים. DIA – סוכנות איסוף המודיעין של צבא ארצות הברית NSA – סוכנות ביון האחראית על מודיעין אותות (SIGINT) ויירוט תקשורת. FBI – המשטרה הפדרלית ושירות הביטחון הפנימי של ארצות הברית, המשמשת כסוכנות ביון פנימית וזרוע מבצעת כאשר יש צורך במניעת טרור וסיכול ריגול. DI - סוכנות הביון הצבאית MI5 – סוכנות הביון הפנימית (ריגול נגדי). MI6 – סוכנות הביון החיצונית. GCHQ – סוכנות הסיגינט הבריטית פס"ב – שירות הביטחון הפנימי. סו"ר – שירות המודיעין החיצוני. גר"ו – שירות המודיעין הצבאי. שירות האבטחה הפדרלי – אחראי על אבטחת אישים בכירים לרבות הקרמלין. ק.ג.ב. – שירות הביטחון הסובייטי, שריכז בידיו את ענייני הפנים והחוץ. VEVAK – משרד המודיעין. מטה המודיעין של משרד ההגנהראו גם מודיעין קרבי מודיעין משטרתי מודיעין נגד טרור מודיעין טכנולוגי מודיעין עסקי קהילת המודיעין הישראליתלקריאה נוספת אהרן זאבי-פרקש ודב תמרי, ואיך נדע? מודיעין / מבצעים / מדינאות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011. יצחק בן ישראל, הפילוסופיה של המודיעין, סדרת "אוניברסיטה משודרת", 1999 יעקב עמידרור, מודיעין - הלכה למעשה, סדרת "אוניברסיטה משודרת", 2006 אפרים לפיד, לוחמי הסתר, המודיעין הישראלי, מבט מבפנים, הוצאת ידיעות ספרים, 2017 אהד לסלוי, המדינאי ואיש המודיעין, הוצאת מודן, 2021.קישורים חיצוניים מילון מונחי מודיעין, באתר המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים המרכז למורשת המודיעין המקהל - קבוצת למידה אודות חשיבה מערכתית במודיעין (מאמר תגובה) המודיעין במלחמת ששת הימים- אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחוןהערות שולייםביון

498

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D

פמיניזם

פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות בתחומי מדעי החברה ומדעי הרוח אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון מגדרי, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית. בכלל גישות אלה כלולים המאבק לשוויון על פי חוק, המאבק לשוויון הזדמנויות בחינוך ותעסוקה והמאבק נגד אלימות כלפי נשים. נהוג לייחס את ראשיתו של הפמיניזם למאה ה־19 באירופה, כאשר תחילת התנועה התמקדה בהשגת זכויות בסיס פורמליות, כגון זכות ההצבעה. תפיסת העולם הפמיניסטית מפרשת את המציאות החברתית הקשורה לחייהן ומעמדן של נשים בחברה, תוך התמקדות במשמעויות הפוליטיות, החינוכיות, התרבותיות והכלכליות של יחסי גברים-נשים. הפמיניזם תומך בהעצמת נשים בדרכים שונות דוגמת חקיקה, אכיפה, הסברה, עידוד מוּדעוּת לנורמות דיבור ושינויין, ייעוץ ומתן פתרונות למצבים שונים, וכל זאת במטרה ליצור שינוי חברתי כולל. פעולות אלו מבוססות על תאוריות פמיניסטיות אשר מבקשות להציע פרשנויות חלופיות לתפישה ההגמונית-גברית של המציאות. התנועה הפמיניסטית איננה מזוהה עם מפלגה, ארגון או דמות מייסדת אחת. רעיונות התנועה הפמיניסטית ודרכי פעולתה מגוונים, ומשתנים בהתאם למקום ולתקופה. הפמיניזם כולל זרמים שונים, מגוון גישות, אמונות ורעיונות. המשותף לכל הזרמים השונים המרכיבים את התנועה הפמיניסטית טמון ביציאה נגד אפליית נשים, שאת ביטויה ניתן למצוא בהדרתן של נשים ממוקדי הכוח הפוליטיים והחברתיים, כמו גם במאבק נגד תפיסת העולם המציבה את הגבר במרכז ואת האישה בשוליים. בל הוקס, פמיניסטית רדיקלית של "הגל השני", הגדירה את הפמיניזם בספרה כ"תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי והדיכוי הסקסיסטי". אטימולוגיה המילה פמיניזם היא מהמילה הצרפתית: féminin – שפירושה אישה או נקבה (בלטינית – femina היא אישה) ו־ism שפירושה תפיסה. היסטוריה המאות ה־18 וה־19: התפתחות הפמיניזם הליברלי המונח הופיע לראשונה בכתב העת של הפילוסוף הצרפתי שארל פורייה בשנת 1837 . חלק מהאמנציפציה שקידם הליברליזם בעידן הנאורות של המאה ה-18 היה מאבק להקניית שוויון זכויות מלא לציבור הנשים, שלא נהנה קודם לכן מיתרונות ומזכויות אלו. כחלק מרעיון "האדם במרכז", חירות ושוויון תפסו את מקומם של רעיונות מסורתיים, המתוארים, למשל, בביטוי הגרמני ילדים, מטבח, כנסייה (בגרמנית: Kinder, Küche, Kirche), שבא לסכם את עולמה "המסורתי" של האישה. עם זאת, כמה מן ההוגים הבולטים ביותר בתקופת הנאורות, שהגנו על עקרונות דמוקרטיים, על שוויון וקראו תגר על הרעיון כי קבוצה קטנה צריכה לשלוט על רוב האוכלוסייה, האמינו כי עקרונות אלה צריכים לחול רק על המגדר שלהם או הגזע שלהם. לדוגמה, הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו חשב כי מדרך הטבע האשה צריכה לציית לגבר, וכתב "נשים טועות כשהן מתלוננות על אי השוויון בחוקים מעשה ידי גברים". בשנת 1791, בזמן המהפכה הצרפתית, פרסמה המחזאית והפעילה הפוליטית הצרפתייה, אולמפ דה גוז', את "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" (Déclaration des Droits de la Femme et de la Citoyenne) שדומה להצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789. דה גוז' דרשה שוויון זכויות, על בסיס שוויון הנשים לגברים, שכן שני המינים שייכים למין האנושי, ומסוגלים לאותן מחשבות. דה גוז' הצהירה כי "מהפכה זו תיכנס לתוקף רק כאשר כל הנשים יכירו באופן מלא במצבן המצער, ובזכויות שאיבדו בחברה". היא היללה גם את השוני בין הנשים לגברים, את יופיין של הנשים ואת האומץ שלהן במעשה הלידה. "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" מעניקה לנשים את אותן זכויות שהיו לגברים ב"הצהרת זכויות האדם והאזרח", בנוסף, דה גוז' הוסיפה כמה זכויות נוספות: זכות האישה לתת לילדה את שם המשפחה של אביו אף אם אינם נשואים, זכות הפיכת הגירושים להליך חוקי, וזכותן של הנשים לבעלות על רכוש - שינוי בחקיקה האזרחית שיאפשר לנשים לקבל החלטות באופן עצמאי. ההצהרה מעולם לא התקבלה על ידי גוף רשמי בצרפת, ונושא זכויות הנשים לא זכה לתשומת הלב הראויה לו, על אף חלקן הרב של הנשים במהפכה, במיוחד ב"מצעד על ורסאי". דה גוז' עצמה הוצאה להורג במהלך תקופת שלטון הטרור בגלל נושאים אחרים. הסופרת והפילוסופית הבריטית מרי וולסטונקראפט נחשבת לתאורטיקנית הפמיניסטית הבריטית הראשונה ולאחת מאמהות הפמיניזם הליברלי. היא ידועה בעיקר בזכות ספרה משנת 1792: "A Vindication of the Rights of Woman" ("הגנה על זכויות האישה"), שנכתב בעקבות הצהרת זכויות האדם והאזרח. וולסטונקראפט טענה כי הנשים ראויות לחינוך ההולם את מעמדן בחברה, כי הן חיוניות לאומה כיוון שהן מחנכות את הילדים, וכי הן יכולות להיות "חברות" לבעליהן ולא רק רעיות. במקום להתייחס לנשים כאל קישוט בחברה או כאל רכוש שסוחרים בו בנישואין, טענה וולסטונקראפט כי הן בני אדם הראויות כגברים לאותן זכויות יסוד. היא התנגדה לטענות של רוסו, שרצה למגר את החינוך הנשי. וולסטונקראפט הצהירה כי הסיבה לטיפשותן ולשטחיותן של נשים רבות, לא נבעה כתוצאה ממחסור מולד במוח, אלא מפני שהגברים מנעו מהן גישה לחינוך. לפיכך התייחסו אל הנשים הללו כאל "חיות מחמד" וכאל "צעצועים". השימוש המוקדם ביותר במושג "פמיניסט" מיוחס לשארל פורייה, סוציאליסט צרפתי שפעל במאה ה-19. פורייה ראה ברעיון שחרור האשה את המפתח לשחרור ולשוויוניות בחברה כולה. בשנות ה-90 של המאה ה-19, עם התעצבות התנועה למען זכות הבחירה לנשים, היא התנועה הסופרג'יסטית באנגליה, הפך המושג "פמיניזם" למזוהה עם תפיסת עולם ליברלית. האידאולוגיה הליברלית ראתה בכל בן אדם יצור רציונלי ובעל זכות להגדרה ולמימוש עצמי, רעיון שסיפק קרקע נוחה לצמיחת המאבק לזכויות הנשים. הוגי דעות ליברליים, כמו הכלכלן והפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל אשר כתב את המסה על "שעבוד האישה" (1869), ראו באמנציפציה לנשים שלב מכריע בדרך לחברה ליברלית מתקדמת, וטענו כי יש לעגן בחוק זכויות שוות לנשים, ובעיקר את ההגנה על גופן ורכושן. בדומה לתפיסה הליברלית הקלאסית, שהדגישה את הממד האוניברסלי המאחד את בני האדם, גם הפמיניזם הליברלי ביקש להדגיש את הדמיון שבין נשים לגברים, תוך שאיפה לשלב את הנשים במרחב הציבורי והפוליטי. המאה ה־19: הגל הראשון של הפמיניזם זכויות נשים בצפון אמריקה אבות האומה האמריקאית כמו בנג'מין פרנקלין, תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס היו שוביניסטים בצורה מובהקת. לעומת זאת תומאס פיין, שהיה מהפכני בנושאים רבים אחרים, היה פמיניסט, לפחות לקראת כתביו המאוחרים יותר. בעוד שב"זכויות האדם" (1776) פיין לא התייחס במיוחד לנשים, התנועה שלו החוצה מהשיח הרפובליקני, והתהליכים שהובילו אותו לכתוב את "עידן התבונה" דחפו אותו לכיוון תמיכה בזכויות נשים. בחלק השני של "זכויות האדם" (1792) וב"צדק אגררי" (1797) הוא תמך במשתמע או במישרין בזכויות נשים שוות לגברים, במיוחד בזכויות חברתיות אבל גם בזכויות פוליטיות כמו זכות ההצבעה. במאי 1836 הגיעה לארצות הברית היהודיה האתאיסטית, ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז והחלה לפעול למען קידום שוויון זכויות לנשים. בהמשך ליוזמתו של השופט תומאס ברטל ניסתה, ביחד עם פאולינה קלוג רייט דייוויס, לארגן לובי ולאסוף חתימות לקידום חקיקת חוק לשוויון האשה בענייני ירושה ובעלות על רכוש. מאוחר יותר, בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, הצטרפו לכך גם מנהיגות פמיניסטיות נוספות, כמו סוזן ב. אנתוני ואליזבת קיידי סטנטון. ב-1849 הצליחה סטנטון להעביר את החוק אשר נחשב לאבן דרך בפעילות התנועה הפמיניסטית. רבים מבין הפעילים והפעילות למען זכויות נשים באותה תקופה היו פעילים גם בתנועה לביטול העבדות ביניהם רוז, אנתוני, סטנטון, אביגייל אדמס, לוסי סטון, שרה ואנג'לינה גרימקה, לוקרישה מוט, שרה בגלי, תדיאוס סטיבנס ועוד. החל משנת 1832, עודדו פעילים בתנועה לביטול העבדות, והעיתונאי ויליאם לויד גאריסון בראשם, השתתפות מלאה של נשים בתנועה. הקהילה הקוויקרית ברוצ'סטר אספה אליה פעילים מרכזים בתנועה לביטול העבדות כדוגמת תומאס ומרי אן מקלינטוק (M'Clintock), פרדריק דאגלס ואיימי ויצחק פוסט ואחרים. אלה היו גם תומכים נלהבים גם של התנועה לזכויות לנשים. ביולי 1848, התקיימה ועידת סנקה פולס, שכונתה לאחר מכן "הכנס הפמיניסטי הראשון". בוועידה התקבל מסמך שחובר על ידי סטנטון, ובו דרישה לתת לנשים זכות הצבעה ושוויון חברתי ככל האדם (דרישה שהתממשה רק ב-1920). אחד המאבקים הראשונים של הפמיניסטיות הייתה הזכות לשאת דברים בציבור. כמה מן הפמיניסטיות הראשונות היו מעורבות בתנועה לצמצום צריכת אלכוהול באמצע המאה ה-19, שכן נשים היו חסרות זכויות גם מול בעל אלכוהוליסט. אולם גם במסגרת תנועה זו, דרשו מהן רק לשמוע וללמוד, והן הקימו בשל כך ארגון אחר. ב-1853, בעת הכינוס הבינלאומי למאבק במשקאות משכרים בניו יורק, דרשה סוזן ב. אנתוני שיתנו לנשים את הזכות לדבר, אולם לאחר דיון של שלושה ימים הדבר נאסר. שנים לאחר מכן טענה אנתוני כי: סעד וסיוע – הקשרים כלכליים, חברתיים וגאוגרפיים התנועות הפמיניסטיות התחילו בחברות מתועשות ובאזורים עירוניים, בהם צמחו המעמדות הבינוניים. כבר בתחילת המאה ה-19, נשים בארצות הברית היו מעורבות בארגונים פילנתרופיים, ולו משום שהסעד והצדקה היו תחומי התעסוקה היחידים שהיו אז נגישים לנשים בנות המעמד הבינוני. לפעילויות אלו נודעה הצלחה רבה, והייתה להן תרומה משמעותית לתנועות הפמיניסטיות: הן יצרו מערכות סעד וסיוע, וסיפקו ניסיון ארגוני-ניהולי; כוחן של נשים להשפיע ולהביא לשינוי חברתי הועצם. פעילויות למען עניים, חסרי בית, חולים ונזקקים היו המוקד של ארגוני הנשים הראשונים של תחילת המאה ה-19. התעוררויות חברתיות ופעילות פוליטית היו ממאפייני סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והיוו קרקע נוחה לתנועות חברתיות בהן לקחו חלק נשים. תחילת העידן הפרוגרסיבי בארצות הברית, לקראת סוף המאה ה-19, הפכה את האחריות החברתית, הבריאות הגופנית וטוהר המידות לאידאולוגיה, ונשים פמיניסטיות ראו בשכרות ובמתירנות מינית עוולות חברתיות שיש להילחם בהן. אחד התוצרים של רעיון זה היה תפיסת הזנות כמצב משפיל ומפיץ מחלות. שתי התארגנויות שונות, אורבניות במהותן, פעלו בתחילת המאה ה-20: תנועת "המועדונים" (Club movement) ותנועת "בתי ההתיישבות" (Settlement Houses). תנועת המועדונים נחשבת לראשית הפמיניזם הסוציאלי, ופעולותיו היו מעורבות בנושאים מגוונים כחינוך, טיפול נכון במזון, רפורמה בחוק הפלילי והגנה על זכויות נשים העובדות בתעשייה. נשות המועדונים החלו בארגון אירועי תרבות וספרות, והמשיכו לפעילויות סעד, לפמיניזם פוליטי ולהשפעה על החיים הפוליטיים. גם נשים מהגרות ושחורות הצטרפו למועדונים, ואף הקימו ארגונים משלהן. תנועת בתי ההתיישבות דמתה בהרכבה לתנועת המועדונים. נשים אלו התמקדו בשיפור החיים בשכונות העוני: הן התגוררו בשכונות המצוקה, הקימו שירותי תברואה, מרפאות ציבוריות, מעונות-יום, גני ילדים ומועדוני נוער; ייסדו לימודי ערב למבוגרים; קיימו הפגנות למען שכר מינימום, למען שיפור משכורתן ותנאי עבודתן של נשים, תמכו במאבק בזנות ועוד. המאבק לזכות בחירה לנשים בארצות הברית התפשטותן של תנועות המועדונים ובתי ההתיישבות, וההתוודעות לשכונות העוני והמצוקה חידדה את ההבנה בדבר צורך בשינוי חברתי; הבנה זו היוותה את התשתית לתנועה ההמונית למען זכות בחירה לנשים. שורשי התנועה למען זכות הבחירה לנשים נמצאים בארגונים מוקדמים יותר, כמו התנועות נגד השכרות (Women's Christian Temperance Union) ובעד ביטול העבדות. נשים שהשתתפו בארגונים אלו, כמו אליזבט קיידי סטנטון, סוזן ב. אנתוני ולוסי סטון (Lucy Stone) היו ממקימות התנועה למען זכות הבחירה. תנועה זו פעלה, משנתה הראשונה, לקדם חוקים המגנים על נשים כמו זכות האישה על רכושה. חברות התנועה היו לבנות, ילידות ארצות הברית ובנות המעמד הבינוני-גבוה, ופועל יוצא מכך היה סדר עדיפויות שתאם את אורח חייהן. אט-אט הפכה תנועה זו להמונית, ובעידודה של קארי צ'פמן קאט (Carrie Chapman Catt) צירפה גם נשים שאינן לבנות או בנות המעמד הבינוני-גבוה. ארגוני נשים שונים (כמו הנשים הסוציאליסטיות והנשים השחורות) חברו למען המשימה להשגת זכות הבחירה. התנועה למען זכות הבחירה עברה תהפוכות רבות וכללה פעילויות שונות כמו לובינג לחברי הפרלמנט והפגנות בוטות. למרות כל זאת, להצלחת המאבק על זכות הבחירה תרמה בעיקר השתתפותן ותמיכתן של נשים במאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה. 72 שנה לאחר הכנס הפמיניסטי הראשון בו נוסחה הדרישה לשוויון זכויות וזכות בחירה, אושר ב-18 באוגוסט 1920 התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית המקנה לנשים את הזכות לבחור (אושר בבית הנבחרים ב-21 במאי ובסנאט ב-4 ביוני 1919). סוף הגל הראשון: פניית הנשים לתנועות השלום מטרתו המוצהרת של המאבק שניהל הפמיניזם הליברלי הושגה עם קבלת זכות הבחירה לנשים במרבית מדינות המערב. ואכן, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חלה עצירה בפעילות תנועת הנשים. המיתון הכלכלי הקשה של שנות ה-30, יחד עם עליית הלאומנות, הפשיזם והערצת הגבריות הביאו נשים רבות למלא תפקידים ביתיים מסורתיים או לסייע בפרנסת המשפחה. במקביל, מלחמת העולם הראשונה הותירה את חותמה על נשים רבות והפנתה את פעילותן הציבורית לקידום שלום עולמי; נשים רבות חיברו בין המאבק למען השלום ובין המאבק הפמיניסטי. כך למשל ג'יין אדמס, שהייתה אחת ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית למען שלום וצדק וזכתה בפרס נובל לשלום בשנת 1931. אמצע המאה ה־20: הגל השני של הפמיניזם פמיניזם בין שני הגלים נשים פמיניסטיות המשיכו לפעול גם בתקופה שבין שני הגלים; אין בחלוקה ל"שני גלים" כדי להפחית מחשיבותן. במהלך שנים אלו התרחשו מספר אירועים שהשפיעו עמוקות על התנועה הפמיניסטית שתחזור לפעול בשנות ה-60. למשל: בשנת 1949 פרסמה סימון דה בובואר את ספרה "המין השני"; בשנות ה-50 הגיע לשיאו "מיתוס עקרת הבית המאושרת", ששירת את הגברים שחזרו מהמלחמה על ידי פינוי מקומות עבודה עבורם; בשנת 1960 אושרה הגלולה למניעת היריון על ידי ה-FDA, אישור שבישר את תחילת המהפכה המינית. הגל השני בארצות הברית בעולם המערבי נודעו שנות ה-60 בהיותן תקופה סוערת ומרגשת, בה התעוררו ופעלו תנועות אזרחים למען נושאים שונים: המהפכה המינית, מהפכות סטודנטים, תנועות לזכויות אזרח, תנועה למען השחורים ועוד. התנאים היו אופטימליים להתעוררותה המחודשת של תנועת הנשים והפיכתה בשנית לתנועת המונים. אחד ההישגים הראשונים של תנועת הנשים המחודשת היה הקמתה של הוועדה הנשיאותית למעמד הנשים בהנהגת אלינור רוזוולט בדצמבר 1961. ועדה זו המשיכה בפעילות פמיניסטית ליברלית, ואחד מהישגיה החשובים הוא חקיקת החוק לשכר שווה. ב-1963, שתים עשרה שנים לאחר ספרה של דה בובאר, פרסמה בטי פרידן את ספרה "המסתורין הנשי"; בדומה ל"מין השני", ספר זה היה בגדר אירוע מכונן לתנועת הנשים. בטי פרידן ונשים אחרות הקימו בשנת 1966 את הארגון הלאומי לנשים (National Organization of Women - NOW. NOW זיהה עצמו כארגון פמיניסטי ליברלי, שראה דמיון בסיסי בין נשים לגברים ורצה ליצור שינוי מתוך המערכת הקיימת. ערכיו ואופן פעילותו של NOW יצרו מצב בו נשים מסוימות לא יכלו לקחת בו חלק וזרם פמיניסטי שני הוקם – התנועה לשחרור האישה (WLM); זרם זה אופיין כשייך לפמיניזם הרדיקלי. בשנת 1975 הופיע הספר "חדר הנשים" של מרילין פרנץ' שהפך לרב-מכר והשפיע על נשים אמריקאיות רבות. פמיניזם רדיקלי ניתן לומר, כי תנועות השמאל החדש של שנות ה-60 בארצות הברית גרמו ליצירת הזרם הרדיקלי ולו רק בגלל התנסותן של נשים ביצירת תאוריות ביקורתיות נונ-קונפורמיסטיות. הזרם הרדיקלי דיבר על דיכוי במקום על אפליה, יותר על שחרור מאשר על שוויון זכויות, ודרש מהפכה במקום רפורמה. הפמיניזם הרדיקלי דיבר על מהפכה של מחשבות ופעולות ובנייה מחודשת של היחסים החברתיים; דוגמה מרכזית לכך היא כינונו של מושג ה"אחיות" (אחוות נשים - sisterhood). מושג זה ביטא את ההעדפה של מבנה לא-היררכי והעדר מנהיגות בקרב הארגונים הרדיקליים. רעיונות אלו התבטאו, למשל, בדרישה לכתיבה פמיניסטית אנונימית. הייתה זו רובין מורגן (Robin Morgan) שציינה כי המילה "radical" נובעת מהמילה הלטינית "radix" שפירושה "שורש", היינו - שהפמיניזם הרדיקלי מעוניין לשנות דברים משורשיהם [שם] או לשנות את החברה מן היסוד. הייחוד הראשוני הנראה לעין של הקבוצות הרדיקליות היה היעדרם של גברים. לפני כן, נשים כבר הכירו בסקסיזם הקיים בקבוצות מעורבות (בתנועות למען זכויות האזרח וכדומה) ולכן הרחיקו גברים מארגוני הפמיניזם הרדיקלי. את פעילותו של הזרם הרדיקלי בתחילת דרכו ניתן לחלק לארבעה עקרונות מנחים: מפגשים של "קבוצות להעלאת תודעה" (consciousness raising groups); ניסוי וטעייה לגבי צורות חדשות ומגוונות של אופני חיים; כינון תרבות-נגד, המבוססת על מחשבה פמיניסטית ועל חייהן וניסיונן של נשים; הקמת ארגונים אלטרנטיביים כמו מרכזי נשים ומרכזי סיוע. ספרות פמיניסטית רדיקלית כמו זו של קייט מילט (Millet), אדריאן ריץ' (Rich) אנדריאה דבורקין (Dworkin) ועוד, השפיעה רבות על ההתפתחות האידאולוגית של הפמיניזם הרדיקלי. גוף האישה היה במידה רבה מוקד הפעילות הרדיקלית של הזרם: הטענה כי האישי הוא פוליטי גרמה למאבקים כמו המאבק על הזכות להפלה חופשית, מאבק נגד תחרויות יופי, מאבק באלימות נגד נשים ומאבק נגד פורנוגרפיה. הפמיניזם הרדיקלי הקים מערכות שלמות של סיוע ושינוי חברתי כמרכזי הסיוע לנפגעות אלימות ומקלטים לנשים מוכות; במרכזים ובמקלטים באה לידי ביטוי אחוות הנשים שהייתה לערך בזרם הרדיקלי. בתחילת דרכו היה הפמיניזם הרדיקלי עיוור לסוגיות של גזע, מעמד, צבע עור ונטייה מינית ועל כן עם התבססותו, הוא התפצל לזרמים שונים כמו הזרם של הפמיניזם הלסבי והזרם הפמיניסטי השחור. הפמיניזם הלסבי, למשל, התפצל מהזרם הרדיקלי הכללי מכיוון שהוא ראה בלסביות עניין פוליטי מהותי ולא נטייה מינית גרידא כפי שהזרם הרדיקלי הכללי ראה זאת בשנותיו הראשונות. הפמיניזם השחור, כדוגמה נוספת, טען כי לא רק שנשים שחורות סובלות מדיכוי כפול – הן כנשים והן על רקע צבען, אלא שלדיכוי כפול זה יש משמעות ייחודית והשפעה סינרגיסטית. פמיניזם סקס־פוזיטיב פמיניזם סקס-פוזיטיב (באנגלית: Pro-sex feminism, לפעמים ידוע גם כ-Sex-positive feminism) הוא זרם בפמיניזם האמריקאי החל מתחילת שנות ה-80. חלק מהדוגלות בזרם זה החלו בפעילותן הפמיניסטית בתגובה לעמדה האנטי-פורנוגרפית של חלק ממובילות הפמיניזם הרדיקלי, כמו קתרין מקינון, אנדריאה דבורקין ואחרות. הניסיון למקם את המאבק בפורנוגרפיה במרכזי השיח הפמיניסטי הוביל לוויכוחים ודיונים עזים, שנהוג לעיתים לכנותן "מלחמות הסקס הפמיניסטיות" (באנגלית: Feminist Sex Wars). מעבר לתגובה לעמדת הפמיניזם הרדיקלי כלפי מיניות, עסק הפרו-סקס פמיניזם באופן ישיר בביקורת על מה שנתפס, לשיטתו, כשליטה פטריארכלית ודיכוי של מיניות האישה. בין הכותבות האקדמיות הידועות בזרם זה: גייל רובין, אלן ויליס וסוזי ברייט. המחלוקות בנוגע לסוגיות אלו העסיקו גם את הפמיניזם הישראלי (בסוף שנות התשעים) עת התגבשה קואליציה של ארגוני נשים שפעלו נגד החקיקה המתירה שידורי פורנוגרפיה בערוצים המסחריים. על אף שפרו-סקס פמיניזם מעולם לא זכה לפופולריות בקרב כותבות ופעילות פמיניסטיות בישראל, הרי שבקרב הקהילה הקווירית והלסבית בישראל מתקיימים ניסיונות לכתוב, לפרסם ולהציג פורנוגרפיה פמיניסטית. שנות ה־90 של המאה ה־20: הגל השלישי של הפמיניזם הגל השלישי של הפמיניזם הוא מושג המזוהה עם מגוון זרמים של פעילות וכתיבה פמיניסטית החל משנות ה-90 המוקדמות. הגל השלישי של הפמיניזם התעורר כתגובה למה שנתפס ככישלונות של הגל השני, וכן כתגובה לתגובת הנגד שהתעוררה אל מול היוזמות והתנועות שנוצרו על ידי הגל השני. הגל השלישי של הפמיניזם מנסה לאתגר ולהימנע מההגדרות המהותניות של הגל השני ל"נשיות". הגדרות אלו, לשיטתו של הגל השלישי, מניחות לרוב זהות נשית אוניברסלית אחידה ומדגישות יתר על המידה את חווייתה של האישה הלבנה הפריווילגית במעמד הבינוני-גבוה. פרשנות פוסט-סטרוקטורליסטית של מגדר ומיניות היא מרכזית ברוב האידאולוגיה של הגל השלישי. תאוריות של הגל השלישי מקיפות בדרך כלל תאוריות קוויריות, מודעות של נשים שחורות, תאוריות פוסט קולוניאליות, תאוריות של ביקורת, תאוריות חוצות לאומים, פמיניזם אקולוגי וחשיבה פמיניסטית חדשה. הגל השלישי של הפמיניזם מתמקד בצורות ביטוי וייצוג מגדריות שהן פחות פוליטיות מקודמותיו. הגל השלישי מערער על הפרדיגמות של הגל השני לגבי מה טוב, או לא טוב, לנשים. המאה ה־21: הגל הרביעי של הפמיניזם זרמים בפמיניזם פמיניזם ליברלי פמיניזם תרבותי פמיניזם רדיקלי אנרכה-פמיניזם פמיניזם מרקסיסטי פמיניזם פוסט מודרני אקופמיניזם פמיניזם דתי פמיניזם מזרחי פמיניזם אפריקאי פמיניזם בדת פמיניזם ביהדות במסורת היהודית לנשים לא ניתנו זכויות באותה מידה שניתנו לגברים יהודיים: הואיל ונשים אינן יורשות בדרך כלל על פי הסדר המקראי שבו הירושה מתחלקת בין הבנים הזכרים ולא בין הבנות, נשים היו תלויות כלכלית בצורה מוחלטת באביהן או בבן זוגן. על אף שרוב דיני התורה חלים על גברים ונשים באופן זהה, יש בתורה מצוות המשקפות פטריארכליות, והמשנה כוללת ציטוטים כגון "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות", (לצד ציטוט דעות הפוכות כגון "חייב אדם ללמד את בתו תורה"). בקהילה היהודית חויבו כל הבנים ללמוד לקרוא ללא יוצא מן הכלל בין השנים 3–13 לחייהם בכל קהילות ישראל במשך אלפי שנים. אלה שרצו בכך ואלה שהצטיינו בלימודיהם המשיכו ללמוד בישיבות ובבתי מדרשות שהיו שמורים לגברים בלבד. בנות בהכללה לא למדו לקרוא ולכתוב בלשון הקודש ועל כן אין בספרייה של עם הספר אף ספר אחד שכתבה אישה בשפה העברית והביאה לדפוס בימי חייה בין ראשית הדפוס ועד שלהי המאה התשע-עשרה. היו נשים בודדות שלמדו קרוא וכתוב בעברית למשל בנות מחוננות של תלמידי חכמים כמו בנותיו של רש"י, פריידא בת רבי שניאור זלמן מלאדי וחווה בכרך סבתו של הרב יאיר חיים בכרך, וכן דבורה ראם שניהלה את דפוס וילנא במחצית השנייה של המאה ה-19 ועיצבה בין היתר את צורת הדף המודרנית של התלמוד. החל משלהי המאה ה-18, ובעיקר משלהי המאה ה-19, הוקמו בחסות השלטונות בתי ספר כלליים ליהודים בהם נלמדו בעיקר לימודי חול. בעוד שהיהדות המסורתית התנגדה בתוקף להחלפת החינוך התורני לבנים בבתי ספר אלו, משפחות רבות שלחו לשם את בנותיהן, ובמשך הזמן הזה הפכו לבעלות השכלה כללית רחבה יותר מהגברים. תמורה זאת הובילה לחיכוכים ולעיתים אף להתבוללות נערות. בעקבות כך הוקמו בתי ספר לבנות גם בעולם המסורתי, החל מהקמת בית הספר בית יעקב שהקימה שרה שנירר בפולין ב-1918. הצירוף הנפוץ של היעדר ריבונות לנשים בכל גיל ושידוכים בגיל צעיר שהוסדרו בידי ההורים או באי כוחם, לצד חוסר שוויון בזכות הירושה והיעדר חינוך לבנות, הפך את רוב הנשים היהודיות בעולם המסורתי לבורות צייתניות התלויות באביהן או בבן זוגן לקיומן ולמחייתן. מצב זה השתנה משמעותית במאה העשרים בכל החוגים הדתיים, בהשפעת התמורות בעולם המודרני. כל הבנות הולכות לבית הספר על פי חוקי לימוד חובה ולומדות קרוא וכתוב. עם זאת המוסדות לבנים והמוסדות לבנות שונים אלו מאלו ואינם מקנים לשני המינים את אותו ידע. הידע שרוכשים הבנים בחדרים או בבתי הספר במדרשות או בישיבות מקנה להם כישורי עיון ופסיקה בהלכה ואילו הידע המונחל לבנות אינו מקנה להם כישורים דומים. יתר על כן חוקי המעמד האישי במדינת ישראל מסמיכים את בתי הדין הרבניים לדון בנושאי מעמד אישי על פי ההלכה. משנות ה-70 של המאה העשרים ואילך התחוללו תמורות רבות בעולם המסורתי ונשים שומרות מסורת, שיצאו ללמוד במוסדות לימוד כלליים אקדמיים ומקצועיים, קוראות תיגר על גבולות הידע וגבולות ההדרה בעולם המסורתי, כמו על גבולות הסמכות וגבולות החוק. בזרמים שאינם אורתודוקסיים נפתחו בתי מדרש גבוהים לנשים בארץ ישראל ובארצות הברית, וכן מניינים שוויוניים בהם נשים משתתפות באופן פעיל בקריאה בתורה ובהנחיית התפילה, באמירת דבר תורה ובהשתתפות בלימוד והחלו בדיינות מעמיקה על מסורת ושינוי. פמיניזם בנצרות פמיניזם באסלאם פמיניזם בתרבות ובאמנות אמנות פמיניסטית אמנות פמיניסטית היא זרם אמנות המשויך ליוצרות בעלות תודעה פמיניסטית, אשר נוצר בארצות הברית בשנות ה-70. היא עוסקת בנושאים הנוגעים לטענות בדבר הדרת הנשים מהשיח המרכזי בחברה ומישטור גופן ומיניותן. המונח נטבע על ידי האמנית ג'ודי שיקגו. האמנות הפמיניסטית עושה שימוש בדרכי אמנות מסורתיות כמו ציור, כמו גם בדרכי אמנות לא מסורתיות כמו אמנות מושגית. היא משלבת את הרעיונות של התנועה הפמיניסטית, עשייה אמנותית, פעילות חברתית, מהפכניות והגות אינטלקטואלית חברתית ופוליטית. ביקורת על הפמיניזם במהלך התפתחותו צבר הפמיניזם ביקורות ומתנגדים. בין המתנגדים מצויים פעילים שמרנים כמו המטיף הנוצרי פט רוברטסון שתיאר בתוכניתו, מועדון 700 ברשת CBN, ב-1992 את הפמיניזם כך: "פמיניזם מעודד נשים להרוג את ילדיהם (לעשות הפלות), להתעסק בכישוף, להחריב את הקפיטליזם ולהיות לסביות" או שדרן הרדיו ראש לימבו שהגה את המושג "פמינאציות" המהווה הלחם של מילים פמיניזם ונאציזם ומשמש כינוי גנאי נפוץ לפעילות פמיניסטיות. כמו כן, קיימות ביקורות כלפי זרמים מסוימים של הפמיניזם או כלפי אופן ביצועו בפועל. על פי טענותיהם של פעילים רבים בתנועה לזכויות הגבר האופן בו מיושם כיום הפמיניזם מוביל בפועל לאפליית גברים. יש גם הטוענים כי פמיניסטיות רבות מחזקות את ההתקרבנות בקרב המין הנשי ובכך מזיקות בפועל להתקדמותו, כך לדוגמה מרלה ברוורמן, כותבת במאמרה "פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות": "כמה פמיניסטיות בולטות, במיוחד בארצות הברית, יצאו בתוקף נגד "הפמיניזם הקרבני" וזיהו את השפעותיו השליליות על הדימוי העצמי של הנשים. בשנת 1993 כתבה נעמי וולף בספרה "אש באש: הכוח הנשי החדש ואיך להשתמש בו" כי "הפסיכולוגיה של הקרבן מזיקה לנשים… אישה המזדהה בראש ובראשונה כקרבן תצליח פחות מזו הרואה עצמה בראש ובראשונה כאפקטיווית וכבעלת עצמה. אם מבנה ה'עצמי' של אישה הוא מבנה של קרבן, כשירותה לוקה בחסר, היא אינה מאושרת דיה וסיכוייה להפוך לקרבן גדולים". טענות דומות השמיעו פמיניסטיות כמו כריסטינה הוף סומרס, רנה דנפלד, קמיל פאליה וקייטי רויפי - נשים שמתחו באומץ לב ביקורת נוקבת על נטייתה של האידאולוגיה הפמיניסטית להקצנה עד אבסורד. ביקורת מסוג זה צריכה הייתה להישמע זה מכבר, אך הנשים שהעזו להביעה נדחו בידי חלק גדול מן הזרם המרכזי של התנועה וכונו בזלזול "פוסט־פמיניסטיות" ואפילו "אנטי־פמיניסטיות"." ראו גם התנועה הפמיניסטית פרוטו-פמיניזם פוסט-פמיניזם פמיניזם בישראל לקריאה נוספת נויה רימלט, הפמיניזם המשפטי מתאוריה למעשה - המאבק לשוויון בין המינים בישראל ובארצות הברית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור, 2010. דלית באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. טלי רוזין, מה זה בכלל פמיניזם?, הוצאת זמורה-ביתן. בל הוקס, פמיניזם זה לכולם, פרדס הוצאה לאור, חיפה. קובי ניב, פמיניסט, הוצאת כנרת, 1991. קתרין מקינון, פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה, תל אביב: רסלינג, 2005. הלן סיקסו וקתרין קלמנט, זה עתה נולדה, רסלינג, 2006. אראלה שדמי, לחשוב אשה - נשים ופמיניזם בחברה גברית, הוצאת צבעונים, 2007. מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת" הוצאת ברירות, 1991. סימון דה בובואר, (1952/ 2000) המין השני. הלן פישר, המין הראשון, תרגמה עופרה עופר, אריה ניר הוצאה לאור, 2003. קרול גיליגן, בקול שונה: התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה, 1982. ניצה אברבנל, חוה ולילית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1994. קולט דאולינג, תסביך סינדרלה, הוצאת שוקן, 1983. הנרייט דהאן כלב, "הפמיניזם חלק מהמאבק נגד דיכוי", מפנה 18, 1997: 17-22. לוס איריגארי, אני, את אנחנו, הוצאת רסלינג, 2004. דפנה ברק-ארז ואחרות (עורכות), עיונים במשפט מגדר ופמיניזם, נבו הוצאה לאור, 2007. עמליה רוזנבלום וצבי טריגר, "אני לא פמיניסטית", מתוך ללא מלים: התרבות הישראלית בראי השפה, הוצאת דביר, 2007, עמודים 67–70. קישורים חיצוניים טל רבינוביץ', "בנות צלפחד" לירון ברדוגו, פמיניזם: גישות בינלאומיות בשלהי המאה העשרים אדמיאל קוסמן, A Cup of Affront and Anger: Yaltha as an Early Feminist in the Talmud In: The Journal of the Society for Textual Reasoning, Volume 6, Number 2 (2011). חנה ספרן, פמיניזמ (ים), נשים ומגדר במרחב האקדמי, המשפט טז, תשע"א דפנה לוי, סקירת ספרים על "שעבוד האישה", ספרו של ג'ון סטיוארט מיל, בתרגום לעברית. נשים ופמיניזם באוספי הספרייה הלאומית, סרטון, באתר החינוך של הספרייה הלאומית מאיה רומן, חנה פנחסי, ליאור טל שדה, שלושה פרקי פודקאסט על פמיניזם: חלק א - מהו פמיניזם, חלק ב - מהי תרבות האונס, חלק ג - פמיניזם ויהדות, קולות של רוח, אפליקציית גל"צ, יולי 19 חקר חדש על זהות מגדרית "גבר, אשה ומה שביניהם" הרצאה של דפנה יואל הערות שוליים מגדר

פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות בתחומי מדעי החברה ומדעי הרוח אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון מגדרי, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית. בכלל גישות אלה כלולים המאבק לשוויון על פי חוק, המאבק לשוויון הזדמנויות בחינוך ותעסוקה והמאבק נגד אלימות כלפי נשים. נהוג לייחס את ראשיתו של הפמיניזם למאה ה־19 באירופה, כאשר תחילת התנועה התמקדה בהשגת זכויות בסיס פורמליות, כגון זכות ההצבעה.תפיסת העולם הפמיניסטית מפרשת את המציאות החברתית הקשורה לחייהן ומעמדן של נשים בחברה, תוך התמקדות במשמעויות הפוליטיות, החינוכיות, התרבותיות והכלכליות של יחסי גברים-נשים. הפמיניזם תומך בהעצמת נשים בדרכים שונות דוגמת חקיקה, אכיפה, הסברה, עידוד מוּדעוּת לנורמות דיבור ושינויין, ייעוץ ומתן פתרונות למצבים שונים, וכל זאת במטרה ליצור שינוי חברתי כולל. פעולות אלו מבוססות על תאוריות פמיניסטיות אשר מבקשות להציע פרשנויות חלופיות לתפישה ההגמונית-גברית של המציאות.התנועה הפמיניסטית איננה מזוהה עם מפלגה, ארגון או דמות מייסדת אחת. רעיונות התנועה הפמיניסטית ודרכי פעולתה מגוונים, ומשתנים בהתאם למקום ולתקופה. הפמיניזם כולל זרמים שונים, מגוון גישות, אמונות ורעיונות. המשותף לכל הזרמים השונים המרכיבים את התנועה הפמיניסטית טמון ביציאה נגד אפליית נשים, שאת ביטויה ניתן למצוא בהדרתן של נשים ממוקדי הכוח הפוליטיים והחברתיים, כמו גם במאבק נגד תפיסת העולם המציבה את הגבר במרכז ואת האישה בשוליים. בל הוקס, פמיניסטית רדיקלית של "הגל השני", הגדירה את הפמיניזם בספרה כ"תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי והדיכוי הסקסיסטי".אטימולוגיה המילה פמיניזם היא מהמילה הצרפתית: féminin – שפירושה אישה או נקבה (בלטינית – femina היא אישה) ו־ism שפירושה תפיסה.היסטוריההמאות ה־18 וה־19: התפתחות הפמיניזם הליברליהמונח הופיע לראשונה בכתב העת של הפילוסוף הצרפתי שארל פורייה בשנת 1837 . חלק מהאמנציפציה שקידם הליברליזם בעידן הנאורות של המאה ה-18 היה מאבק להקניית שוויון זכויות מלא לציבור הנשים, שלא נהנה קודם לכן מיתרונות ומזכויות אלו. כחלק מרעיון "האדם במרכז", חירות ושוויון תפסו את מקומם של רעיונות מסורתיים, המתוארים, למשל, בביטוי הגרמני ילדים, מטבח, כנסייה (בגרמנית: Kinder, Küche, Kirche), שבא לסכם את עולמה "המסורתי" של האישה.עם זאת, כמה מן ההוגים הבולטים ביותר בתקופת הנאורות, שהגנו על עקרונות דמוקרטיים, על שוויון וקראו תגר על הרעיון כי קבוצה קטנה צריכה לשלוט על רוב האוכלוסייה, האמינו כי עקרונות אלה צריכים לחול רק על המגדר שלהם או הגזע שלהם. לדוגמה, הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו חשב כי מדרך הטבע האשה צריכה לציית לגבר, וכתב "נשים טועות כשהן מתלוננות על אי השוויון בחוקים מעשה ידי גברים".בשנת 1791, בזמן המהפכה הצרפתית, פרסמה המחזאית והפעילה הפוליטית הצרפתייה, אולמפ דה גוז', את "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" (Déclaration des Droits de la Femme et de la Citoyenne) שדומה להצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789. דה גוז' דרשה שוויון זכויות, על בסיס שוויון הנשים לגברים, שכן שני המינים שייכים למין האנושי, ומסוגלים לאותן מחשבות. דה גוז' הצהירה כי "מהפכה זו תיכנס לתוקף רק כאשר כל הנשים יכירו באופן מלא במצבן המצער, ובזכויות שאיבדו בחברה". היא היללה גם את השוני בין הנשים לגברים, את יופיין של הנשים ואת האומץ שלהן במעשה הלידה. "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" מעניקה לנשים את אותן זכויות שהיו לגברים ב"הצהרת זכויות האדם והאזרח", בנוסף, דה גוז' הוסיפה כמה זכויות נוספות: זכות האישה לתת לילדה את שם המשפחה של אביו אף אם אינם נשואים, זכות הפיכת הגירושים להליך חוקי, וזכותן של הנשים לבעלות על רכוש - שינוי בחקיקה האזרחית שיאפשר לנשים לקבל החלטות באופן עצמאי. ההצהרה מעולם לא התקבלה על ידי גוף רשמי בצרפת, ונושא זכויות הנשים לא זכה לתשומת הלב הראויה לו, על אף חלקן הרב של הנשים במהפכה, במיוחד ב"מצעד על ורסאי". דה גוז' עצמה הוצאה להורג במהלך תקופת שלטון הטרור בגלל נושאים אחרים.הסופרת והפילוסופית הבריטית מרי וולסטונקראפט נחשבת לתאורטיקנית הפמיניסטית הבריטית הראשונה ולאחת מאמהות הפמיניזם הליברלי. היא ידועה בעיקר בזכות ספרה משנת 1792: "A Vindication of the Rights of Woman" ("הגנה על זכויות האישה"), שנכתב בעקבות הצהרת זכויות האדם והאזרח. וולסטונקראפט טענה כי הנשים ראויות לחינוך ההולם את מעמדן בחברה, כי הן חיוניות לאומה כיוון שהן מחנכות את הילדים, וכי הן יכולות להיות "חברות" לבעליהן ולא רק רעיות. במקום להתייחס לנשים כאל קישוט בחברה או כאל רכוש שסוחרים בו בנישואין, טענה וולסטונקראפט כי הן בני אדם הראויות כגברים לאותן זכויות יסוד. היא התנגדה לטענות של רוסו, שרצה למגר את החינוך הנשי. וולסטונקראפט הצהירה כי הסיבה לטיפשותן ולשטחיותן של נשים רבות, לא נבעה כתוצאה ממחסור מולד במוח, אלא מפני שהגברים מנעו מהן גישה לחינוך. לפיכך התייחסו אל הנשים הללו כאל "חיות מחמד" וכאל "צעצועים".השימוש המוקדם ביותר במושג "פמיניסט" מיוחס לשארל פורייה, סוציאליסט צרפתי שפעל במאה ה-19. פורייה ראה ברעיון שחרור האשה את המפתח לשחרור ולשוויוניות בחברה כולה. בשנות ה-90 של המאה ה-19, עם התעצבות התנועה למען זכות הבחירה לנשים, היא התנועה הסופרג'יסטית באנגליה, הפך המושג "פמיניזם" למזוהה עם תפיסת עולם ליברלית. האידאולוגיה הליברלית ראתה בכל בן אדם יצור רציונלי ובעל זכות להגדרה ולמימוש עצמי, רעיון שסיפק קרקע נוחה לצמיחת המאבק לזכויות הנשים.הוגי דעות ליברליים, כמו הכלכלן והפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל אשר כתב את המסה על "שעבוד האישה" (1869), ראו באמנציפציה לנשים שלב מכריע בדרך לחברה ליברלית מתקדמת, וטענו כי יש לעגן בחוק זכויות שוות לנשים, ובעיקר את ההגנה על גופן ורכושן. בדומה לתפיסה הליברלית הקלאסית, שהדגישה את הממד האוניברסלי המאחד את בני האדם, גם הפמיניזם הליברלי ביקש להדגיש את הדמיון שבין נשים לגברים, תוך שאיפה לשלב את הנשים במרחב הציבורי והפוליטי.המאה ה־19: הגל הראשון של הפמיניזםזכויות נשים בצפון אמריקה אבות האומה האמריקאית כמו בנג'מין פרנקלין, תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס היו שוביניסטים בצורה מובהקת. לעומת זאת תומאס פיין, שהיה מהפכני בנושאים רבים אחרים, היה פמיניסט, לפחות לקראת כתביו המאוחרים יותר. בעוד שב"זכויות האדם" (1776) פיין לא התייחס במיוחד לנשים, התנועה שלו החוצה מהשיח הרפובליקני, והתהליכים שהובילו אותו לכתוב את "עידן התבונה" דחפו אותו לכיוון תמיכה בזכויות נשים. בחלק השני של "זכויות האדם" (1792) וב"צדק אגררי" (1797) הוא תמך במשתמע או במישרין בזכויות נשים שוות לגברים, במיוחד בזכויות חברתיות אבל גם בזכויות פוליטיות כמו זכות ההצבעה. במאי 1836 הגיעה לארצות הברית היהודיה האתאיסטית, ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז והחלה לפעול למען קידום שוויון זכויות לנשים. בהמשך ליוזמתו של השופט תומאס ברטל ניסתה, ביחד עם פאולינה קלוג רייט דייוויס, לארגן לובי ולאסוף חתימות לקידום חקיקת חוק לשוויון האשה בענייני ירושה ובעלות על רכוש. מאוחר יותר, בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, הצטרפו לכך גם מנהיגות פמיניסטיות נוספות, כמו סוזן ב. אנתוני ואליזבת קיידי סטנטון. ב-1849 הצליחה סטנטון להעביר את החוק אשר נחשב לאבן דרך בפעילות התנועה הפמיניסטית.רבים מבין הפעילים והפעילות למען זכויות נשים באותה תקופה היו פעילים גם בתנועה לביטול העבדות ביניהם רוז, אנתוני, סטנטון, אביגייל אדמס, לוסי סטון, שרה ואנג'לינה גרימקה, לוקרישה מוט, שרה בגלי, תדיאוס סטיבנס ועוד. החל משנת 1832, עודדו פעילים בתנועה לביטול העבדות, והעיתונאי ויליאם לויד גאריסון בראשם, השתתפות מלאה של נשים בתנועה. הקהילה הקוויקרית ברוצ'סטר אספה אליה פעילים מרכזים בתנועה לביטול העבדות כדוגמת תומאס ומרי אן מקלינטוק (M'Clintock), פרדריק דאגלס ואיימי ויצחק פוסט ואחרים. אלה היו גם תומכים נלהבים גם של התנועה לזכויות לנשים.ביולי 1848, התקיימה ועידת סנקה פולס, שכונתה לאחר מכן "הכנס הפמיניסטי הראשון". בוועידה התקבל מסמך שחובר על ידי סטנטון, ובו דרישה לתת לנשים זכות הצבעה ושוויון חברתי ככל האדם (דרישה שהתממשה רק ב-1920).אחד המאבקים הראשונים של הפמיניסטיות הייתה הזכות לשאת דברים בציבור. כמה מן הפמיניסטיות הראשונות היו מעורבות בתנועה לצמצום צריכת אלכוהול באמצע המאה ה-19, שכן נשים היו חסרות זכויות גם מול בעל אלכוהוליסט. אולם גם במסגרת תנועה זו, דרשו מהן רק לשמוע וללמוד, והן הקימו בשל כך ארגון אחר. ב-1853, בעת הכינוס הבינלאומי למאבק במשקאות משכרים בניו יורק, דרשה סוזן ב. אנתוני שיתנו לנשים את הזכות לדבר, אולם לאחר דיון של שלושה ימים הדבר נאסר.שנים לאחר מכן טענה אנתוני כי:סעד וסיוע – הקשרים כלכליים, חברתיים וגאוגרפיים התנועות הפמיניסטיות התחילו בחברות מתועשות ובאזורים עירוניים, בהם צמחו המעמדות הבינוניים. כבר בתחילת המאה ה-19, נשים בארצות הברית היו מעורבות בארגונים פילנתרופיים, ולו משום שהסעד והצדקה היו תחומי התעסוקה היחידים שהיו אז נגישים לנשים בנות המעמד הבינוני. לפעילויות אלו נודעה הצלחה רבה, והייתה להן תרומה משמעותית לתנועות הפמיניסטיות: הן יצרו מערכות סעד וסיוע, וסיפקו ניסיון ארגוני-ניהולי; כוחן של נשים להשפיע ולהביא לשינוי חברתי הועצם. פעילויות למען עניים, חסרי בית, חולים ונזקקים היו המוקד של ארגוני הנשים הראשונים של תחילת המאה ה-19.התעוררויות חברתיות ופעילות פוליטית היו ממאפייני סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והיוו קרקע נוחה לתנועות חברתיות בהן לקחו חלק נשים. תחילת העידן הפרוגרסיבי בארצות הברית, לקראת סוף המאה ה-19, הפכה את האחריות החברתית, הבריאות הגופנית וטוהר המידות לאידאולוגיה, ונשים פמיניסטיות ראו בשכרות ובמתירנות מינית עוולות חברתיות שיש להילחם בהן. אחד התוצרים של רעיון זה היה תפיסת הזנות כמצב משפיל ומפיץ מחלות.שתי התארגנויות שונות, אורבניות במהותן, פעלו בתחילת המאה ה-20: תנועת "המועדונים" (Club movement) ותנועת "בתי ההתיישבות" (Settlement Houses). תנועת המועדונים נחשבת לראשית הפמיניזם הסוציאלי, ופעולותיו היו מעורבות בנושאים מגוונים כחינוך, טיפול נכון במזון, רפורמה בחוק הפלילי והגנה על זכויות נשים העובדות בתעשייה. נשות המועדונים החלו בארגון אירועי תרבות וספרות, והמשיכו לפעילויות סעד, לפמיניזם פוליטי ולהשפעה על החיים הפוליטיים. גם נשים מהגרות ושחורות הצטרפו למועדונים, ואף הקימו ארגונים משלהן.תנועת בתי ההתיישבות דמתה בהרכבה לתנועת המועדונים. נשים אלו התמקדו בשיפור החיים בשכונות העוני: הן התגוררו בשכונות המצוקה, הקימו שירותי תברואה, מרפאות ציבוריות, מעונות-יום, גני ילדים ומועדוני נוער; ייסדו לימודי ערב למבוגרים; קיימו הפגנות למען שכר מינימום, למען שיפור משכורתן ותנאי עבודתן של נשים, תמכו במאבק בזנות ועוד.המאבק לזכות בחירה לנשים בארצות הברית התפשטותן של תנועות המועדונים ובתי ההתיישבות, וההתוודעות לשכונות העוני והמצוקה חידדה את ההבנה בדבר צורך בשינוי חברתי; הבנה זו היוותה את התשתית לתנועה ההמונית למען זכות בחירה לנשים. שורשי התנועה למען זכות הבחירה לנשים נמצאים בארגונים מוקדמים יותר, כמו התנועות נגד השכרות (Women's Christian Temperance Union) ובעד ביטול העבדות. נשים שהשתתפו בארגונים אלו, כמו אליזבט קיידי סטנטון, סוזן ב. אנתוני ולוסי סטון (Lucy Stone) היו ממקימות התנועה למען זכות הבחירה. תנועה זו פעלה, משנתה הראשונה, לקדם חוקים המגנים על נשים כמו זכות האישה על רכושה. חברות התנועה היו לבנות, ילידות ארצות הברית ובנות המעמד הבינוני-גבוה, ופועל יוצא מכך היה סדר עדיפויות שתאם את אורח חייהן.אט-אט הפכה תנועה זו להמונית, ובעידודה של קארי צ'פמן קאט (Carrie Chapman Catt) צירפה גם נשים שאינן לבנות או בנות המעמד הבינוני-גבוה. ארגוני נשים שונים (כמו הנשים הסוציאליסטיות והנשים השחורות) חברו למען המשימה להשגת זכות הבחירה. התנועה למען זכות הבחירה עברה תהפוכות רבות וכללה פעילויות שונות כמו לובינג לחברי הפרלמנט והפגנות בוטות.למרות כל זאת, להצלחת המאבק על זכות הבחירה תרמה בעיקר השתתפותן ותמיכתן של נשים במאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה. 72 שנה לאחר הכנס הפמיניסטי הראשון בו נוסחה הדרישה לשוויון זכויות וזכות בחירה, אושר ב-18 באוגוסט 1920 התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית המקנה לנשים את הזכות לבחור (אושר בבית הנבחרים ב-21 במאי ובסנאט ב-4 ביוני 1919).סוף הגל הראשון: פניית הנשים לתנועות השלום מטרתו המוצהרת של המאבק שניהל הפמיניזם הליברלי הושגה עם קבלת זכות הבחירה לנשים במרבית מדינות המערב. ואכן, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חלה עצירה בפעילות תנועת הנשים. המיתון הכלכלי הקשה של שנות ה-30, יחד עם עליית הלאומנות, הפשיזם והערצת הגבריות הביאו נשים רבות למלא תפקידים ביתיים מסורתיים או לסייע בפרנסת המשפחה. במקביל, מלחמת העולם הראשונה הותירה את חותמה על נשים רבות והפנתה את פעילותן הציבורית לקידום שלום עולמי; נשים רבות חיברו בין המאבק למען השלום ובין המאבק הפמיניסטי. כך למשל ג'יין אדמס, שהייתה אחת ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית למען שלום וצדק וזכתה בפרס נובל לשלום בשנת 1931.אמצע המאה ה־20: הגל השני של הפמיניזםפמיניזם בין שני הגלים נשים פמיניסטיות המשיכו לפעול גם בתקופה שבין שני הגלים; אין בחלוקה ל"שני גלים" כדי להפחית מחשיבותן. במהלך שנים אלו התרחשו מספר אירועים שהשפיעו עמוקות על התנועה הפמיניסטית שתחזור לפעול בשנות ה-60. למשל: בשנת 1949 פרסמה סימון דה בובואר את ספרה "המין השני"; בשנות ה-50 הגיע לשיאו "מיתוס עקרת הבית המאושרת", ששירת את הגברים שחזרו מהמלחמה על ידי פינוי מקומות עבודה עבורם; בשנת 1960 אושרה הגלולה למניעת היריון על ידי ה-FDA, אישור שבישר את תחילת המהפכה המינית.הגל השני בארצות הברית בעולם המערבי נודעו שנות ה-60 בהיותן תקופה סוערת ומרגשת, בה התעוררו ופעלו תנועות אזרחים למען נושאים שונים: המהפכה המינית, מהפכות סטודנטים, תנועות לזכויות אזרח, תנועה למען השחורים ועוד. התנאים היו אופטימליים להתעוררותה המחודשת של תנועת הנשים והפיכתה בשנית לתנועת המונים.אחד ההישגים הראשונים של תנועת הנשים המחודשת היה הקמתה של הוועדה הנשיאותית למעמד הנשים בהנהגת אלינור רוזוולט בדצמבר 1961. ועדה זו המשיכה בפעילות פמיניסטית ליברלית, ואחד מהישגיה החשובים הוא חקיקת החוק לשכר שווה.ב-1963, שתים עשרה שנים לאחר ספרה של דה בובאר, פרסמה בטי פרידן את ספרה "המסתורין הנשי"; בדומה ל"מין השני", ספר זה היה בגדר אירוע מכונן לתנועת הנשים. בטי פרידן ונשים אחרות הקימו בשנת 1966 את הארגון הלאומי לנשים (National Organization of Women - NOW. NOW זיהה עצמו כארגון פמיניסטי ליברלי, שראה דמיון בסיסי בין נשים לגברים ורצה ליצור שינוי מתוך המערכת הקיימת. ערכיו ואופן פעילותו של NOW יצרו מצב בו נשים מסוימות לא יכלו לקחת בו חלק וזרם פמיניסטי שני הוקם – התנועה לשחרור האישה (WLM); זרם זה אופיין כשייך לפמיניזם הרדיקלי. בשנת 1975 הופיע הספר "חדר הנשים" של מרילין פרנץ' שהפך לרב-מכר והשפיע על נשים אמריקאיות רבות.פמיניזם רדיקלי ניתן לומר, כי תנועות השמאל החדש של שנות ה-60 בארצות הברית גרמו ליצירת הזרם הרדיקלי ולו רק בגלל התנסותן של נשים ביצירת תאוריות ביקורתיות נונ-קונפורמיסטיות. הזרם הרדיקלי דיבר על דיכוי במקום על אפליה, יותר על שחרור מאשר על שוויון זכויות, ודרש מהפכה במקום רפורמה. הפמיניזם הרדיקלי דיבר על מהפכה של מחשבות ופעולות ובנייה מחודשת של היחסים החברתיים; דוגמה מרכזית לכך היא כינונו של מושג ה"אחיות" (אחוות נשים - sisterhood). מושג זה ביטא את ההעדפה של מבנה לא-היררכי והעדר מנהיגות בקרב הארגונים הרדיקליים. רעיונות אלו התבטאו, למשל, בדרישה לכתיבה פמיניסטית אנונימית. הייתה זו רובין מורגן (Robin Morgan) שציינה כי המילה "radical" נובעת מהמילה הלטינית "radix" שפירושה "שורש", היינו - שהפמיניזם הרדיקלי מעוניין לשנות דברים משורשיהם [שם] או לשנות את החברה מן היסוד.הייחוד הראשוני הנראה לעין של הקבוצות הרדיקליות היה היעדרם של גברים. לפני כן, נשים כבר הכירו בסקסיזם הקיים בקבוצות מעורבות (בתנועות למען זכויות האזרח וכדומה) ולכן הרחיקו גברים מארגוני הפמיניזם הרדיקלי. את פעילותו של הזרם הרדיקלי בתחילת דרכו ניתן לחלק לארבעה עקרונות מנחים: מפגשים של "קבוצות להעלאת תודעה" (consciousness raising groups); ניסוי וטעייה לגבי צורות חדשות ומגוונות של אופני חיים; כינון תרבות-נגד, המבוססת על מחשבה פמיניסטית ועל חייהן וניסיונן של נשים; הקמת ארגונים אלטרנטיביים כמו מרכזי נשים ומרכזי סיוע.ספרות פמיניסטית רדיקלית כמו זו של קייט מילט (Millet), אדריאן ריץ' (Rich) אנדריאה דבורקין (Dworkin) ועוד, השפיעה רבות על ההתפתחות האידאולוגית של הפמיניזם הרדיקלי. גוף האישה היה במידה רבה מוקד הפעילות הרדיקלית של הזרם: הטענה כי האישי הוא פוליטי גרמה למאבקים כמו המאבק על הזכות להפלה חופשית, מאבק נגד תחרויות יופי, מאבק באלימות נגד נשים ומאבק נגד פורנוגרפיה. הפמיניזם הרדיקלי הקים מערכות שלמות של סיוע ושינוי חברתי כמרכזי הסיוע לנפגעות אלימות ומקלטים לנשים מוכות; במרכזים ובמקלטים באה לידי ביטוי אחוות הנשים שהייתה לערך בזרם הרדיקלי.בתחילת דרכו היה הפמיניזם הרדיקלי עיוור לסוגיות של גזע, מעמד, צבע עור ונטייה מינית ועל כן עם התבססותו, הוא התפצל לזרמים שונים כמו הזרם של הפמיניזם הלסבי והזרם הפמיניסטי השחור. הפמיניזם הלסבי, למשל, התפצל מהזרם הרדיקלי הכללי מכיוון שהוא ראה בלסביות עניין פוליטי מהותי ולא נטייה מינית גרידא כפי שהזרם הרדיקלי הכללי ראה זאת בשנותיו הראשונות. הפמיניזם השחור, כדוגמה נוספת, טען כי לא רק שנשים שחורות סובלות מדיכוי כפול – הן כנשים והן על רקע צבען, אלא שלדיכוי כפול זה יש משמעות ייחודית והשפעה סינרגיסטית.פמיניזם סקס־פוזיטיב פמיניזם סקס-פוזיטיב (באנגלית: Pro-sex feminism, לפעמים ידוע גם כ-Sex-positive feminism) הוא זרם בפמיניזם האמריקאי החל מתחילת שנות ה-80. חלק מהדוגלות בזרם זה החלו בפעילותן הפמיניסטית בתגובה לעמדה האנטי-פורנוגרפית של חלק ממובילות הפמיניזם הרדיקלי, כמו קתרין מקינון, אנדריאה דבורקין ואחרות. הניסיון למקם את המאבק בפורנוגרפיה במרכזי השיח הפמיניסטי הוביל לוויכוחים ודיונים עזים, שנהוג לעיתים לכנותן "מלחמות הסקס הפמיניסטיות" (באנגלית: Feminist Sex Wars). מעבר לתגובה לעמדת הפמיניזם הרדיקלי כלפי מיניות, עסק הפרו-סקס פמיניזם באופן ישיר בביקורת על מה שנתפס, לשיטתו, כשליטה פטריארכלית ודיכוי של מיניות האישה. בין הכותבות האקדמיות הידועות בזרם זה: גייל רובין, אלן ויליס וסוזי ברייט.המחלוקות בנוגע לסוגיות אלו העסיקו גם את הפמיניזם הישראלי (בסוף שנות התשעים) עת התגבשה קואליציה של ארגוני נשים שפעלו נגד החקיקה המתירה שידורי פורנוגרפיה בערוצים המסחריים. על אף שפרו-סקס פמיניזם מעולם לא זכה לפופולריות בקרב כותבות ופעילות פמיניסטיות בישראל, הרי שבקרב הקהילה הקווירית והלסבית בישראל מתקיימים ניסיונות לכתוב, לפרסם ולהציג פורנוגרפיה פמיניסטית.שנות ה־90 של המאה ה־20: הגל השלישי של הפמיניזם הגל השלישי של הפמיניזם הוא מושג המזוהה עם מגוון זרמים של פעילות וכתיבה פמיניסטית החל משנות ה-90 המוקדמות. הגל השלישי של הפמיניזם התעורר כתגובה למה שנתפס ככישלונות של הגל השני, וכן כתגובה לתגובת הנגד שהתעוררה אל מול היוזמות והתנועות שנוצרו על ידי הגל השני.הגל השלישי של הפמיניזם מנסה לאתגר ולהימנע מההגדרות המהותניות של הגל השני ל"נשיות". הגדרות אלו, לשיטתו של הגל השלישי, מניחות לרוב זהות נשית אוניברסלית אחידה ומדגישות יתר על המידה את חווייתה של האישה הלבנה הפריווילגית במעמד הבינוני-גבוה. פרשנות פוסט-סטרוקטורליסטית של מגדר ומיניות היא מרכזית ברוב האידאולוגיה של הגל השלישי.תאוריות של הגל השלישי מקיפות בדרך כלל תאוריות קוויריות, מודעות של נשים שחורות, תאוריות פוסט קולוניאליות, תאוריות של ביקורת, תאוריות חוצות לאומים, פמיניזם אקולוגי וחשיבה פמיניסטית חדשה. הגל השלישי של הפמיניזם מתמקד בצורות ביטוי וייצוג מגדריות שהן פחות פוליטיות מקודמותיו. הגל השלישי מערער על הפרדיגמות של הגל השני לגבי מה טוב, או לא טוב, לנשים.המאה ה־21: הגל הרביעי של הפמיניזםזרמים בפמיניזם פמיניזם ליברלי פמיניזם תרבותי פמיניזם רדיקלי אנרכה-פמיניזם פמיניזם מרקסיסטי פמיניזם פוסט מודרני אקופמיניזם פמיניזם דתי פמיניזם מזרחי פמיניזם אפריקאיפמיניזם בדתפמיניזם ביהדות במסורת היהודית לנשים לא ניתנו זכויות באותה מידה שניתנו לגברים יהודיים: הואיל ונשים אינן יורשות בדרך כלל על פי הסדר המקראי שבו הירושה מתחלקת בין הבנים הזכרים ולא בין הבנות, נשים היו תלויות כלכלית בצורה מוחלטת באביהן או בבן זוגן. על אף שרוב דיני התורה חלים על גברים ונשים באופן זהה, יש בתורה מצוות המשקפות פטריארכליות, והמשנה כוללת ציטוטים כגון "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות", (לצד ציטוט דעות הפוכות כגון "חייב אדם ללמד את בתו תורה"). בקהילה היהודית חויבו כל הבנים ללמוד לקרוא ללא יוצא מן הכלל בין השנים 3–13 לחייהם בכל קהילות ישראל במשך אלפי שנים. אלה שרצו בכך ואלה שהצטיינו בלימודיהם המשיכו ללמוד בישיבות ובבתי מדרשות שהיו שמורים לגברים בלבד. בנות בהכללה לא למדו לקרוא ולכתוב בלשון הקודש ועל כן אין בספרייה של עם הספר אף ספר אחד שכתבה אישה בשפה העברית והביאה לדפוס בימי חייה בין ראשית הדפוס ועד שלהי המאה התשע-עשרה. היו נשים בודדות שלמדו קרוא וכתוב בעברית למשל בנות מחוננות של תלמידי חכמים כמו בנותיו של רש"י, פריידא בת רבי שניאור זלמן מלאדי וחווה בכרך סבתו של הרב יאיר חיים בכרך, וכן דבורה ראם שניהלה את דפוס וילנא במחצית השנייה של המאה ה-19 ועיצבה בין היתר את צורת הדף המודרנית של התלמוד.החל משלהי המאה ה-18, ובעיקר משלהי המאה ה-19, הוקמו בחסות השלטונות בתי ספר כלליים ליהודים בהם נלמדו בעיקר לימודי חול. בעוד שהיהדות המסורתית התנגדה בתוקף להחלפת החינוך התורני לבנים בבתי ספר אלו, משפחות רבות שלחו לשם את בנותיהן, ובמשך הזמן הזה הפכו לבעלות השכלה כללית רחבה יותר מהגברים. תמורה זאת הובילה לחיכוכים ולעיתים אף להתבוללות נערות. בעקבות כך הוקמו בתי ספר לבנות גם בעולם המסורתי, החל מהקמת בית הספר בית יעקב שהקימה שרה שנירר בפולין ב-1918.הצירוף הנפוץ של היעדר ריבונות לנשים בכל גיל ושידוכים בגיל צעיר שהוסדרו בידי ההורים או באי כוחם, לצד חוסר שוויון בזכות הירושה והיעדר חינוך לבנות, הפך את רוב הנשים היהודיות בעולם המסורתי לבורות צייתניות התלויות באביהן או בבן זוגן לקיומן ולמחייתן. מצב זה השתנה משמעותית במאה העשרים בכל החוגים הדתיים, בהשפעת התמורות בעולם המודרני. כל הבנות הולכות לבית הספר על פי חוקי לימוד חובה ולומדות קרוא וכתוב. עם זאת המוסדות לבנים והמוסדות לבנות שונים אלו מאלו ואינם מקנים לשני המינים את אותו ידע. הידע שרוכשים הבנים בחדרים או בבתי הספר במדרשות או בישיבות מקנה להם כישורי עיון ופסיקה בהלכה ואילו הידע המונחל לבנות אינו מקנה להם כישורים דומים. יתר על כן חוקי המעמד האישי במדינת ישראל מסמיכים את בתי הדין הרבניים לדון בנושאי מעמד אישי על פי ההלכה.משנות ה-70 של המאה העשרים ואילך התחוללו תמורות רבות בעולם המסורתי ונשים שומרות מסורת, שיצאו ללמוד במוסדות לימוד כלליים אקדמיים ומקצועיים, קוראות תיגר על גבולות הידע וגבולות ההדרה בעולם המסורתי, כמו על גבולות הסמכות וגבולות החוק. בזרמים שאינם אורתודוקסיים נפתחו בתי מדרש גבוהים לנשים בארץ ישראל ובארצות הברית, וכן מניינים שוויוניים בהם נשים משתתפות באופן פעיל בקריאה בתורה ובהנחיית התפילה, באמירת דבר תורה ובהשתתפות בלימוד והחלו בדיינות מעמיקה על מסורת ושינוי.פמיניזם בנצרותפמיניזם באסלאםפמיניזם בתרבות ובאמנותאמנות פמיניסטית אמנות פמיניסטית היא זרם אמנות המשויך ליוצרות בעלות תודעה פמיניסטית, אשר נוצר בארצות הברית בשנות ה-70. היא עוסקת בנושאים הנוגעים לטענות בדבר הדרת הנשים מהשיח המרכזי בחברה ומישטור גופן ומיניותן. המונח נטבע על ידי האמנית ג'ודי שיקגו.האמנות הפמיניסטית עושה שימוש בדרכי אמנות מסורתיות כמו ציור, כמו גם בדרכי אמנות לא מסורתיות כמו אמנות מושגית. היא משלבת את הרעיונות של התנועה הפמיניסטית, עשייה אמנותית, פעילות חברתית, מהפכניות והגות אינטלקטואלית חברתית ופוליטית.ביקורת על הפמיניזםבמהלך התפתחותו צבר הפמיניזם ביקורות ומתנגדים. בין המתנגדים מצויים פעילים שמרנים כמו המטיף הנוצרי פט רוברטסון שתיאר בתוכניתו, מועדון 700 ברשת CBN, ב-1992 את הפמיניזם כך: "פמיניזם מעודד נשים להרוג את ילדיהם (לעשות הפלות), להתעסק בכישוף, להחריב את הקפיטליזם ולהיות לסביות" או שדרן הרדיו ראש לימבו שהגה את המושג "פמינאציות" המהווה הלחם של מילים פמיניזם ונאציזם ומשמש כינוי גנאי נפוץ לפעילות פמיניסטיות.כמו כן, קיימות ביקורות כלפי זרמים מסוימים של הפמיניזם או כלפי אופן ביצועו בפועל. על פי טענותיהם של פעילים רבים בתנועה לזכויות הגבר האופן בו מיושם כיום הפמיניזם מוביל בפועל לאפליית גברים. יש גם הטוענים כי פמיניסטיות רבות מחזקות את ההתקרבנות בקרב המין הנשי ובכך מזיקות בפועל להתקדמותו, כך לדוגמה מרלה ברוורמן, כותבת במאמרה "פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות":"כמה פמיניסטיות בולטות, במיוחד בארצות הברית, יצאו בתוקף נגד "הפמיניזם הקרבני" וזיהו את השפעותיו השליליות על הדימוי העצמי של הנשים. בשנת 1993 כתבה נעמי וולף בספרה "אש באש: הכוח הנשי החדש ואיך להשתמש בו" כי "הפסיכולוגיה של הקרבן מזיקה לנשים… אישה המזדהה בראש ובראשונה כקרבן תצליח פחות מזו הרואה עצמה בראש ובראשונה כאפקטיווית וכבעלת עצמה. אם מבנה ה'עצמי' של אישה הוא מבנה של קרבן, כשירותה לוקה בחסר, היא אינה מאושרת דיה וסיכוייה להפוך לקרבן גדולים". טענות דומות השמיעו פמיניסטיות כמו כריסטינה הוף סומרס, רנה דנפלד, קמיל פאליה וקייטי רויפי - נשים שמתחו באומץ לב ביקורת נוקבת על נטייתה של האידאולוגיה הפמיניסטית להקצנה עד אבסורד. ביקורת מסוג זה צריכה הייתה להישמע זה מכבר, אך הנשים שהעזו להביעה נדחו בידי חלק גדול מן הזרם המרכזי של התנועה וכונו בזלזול "פוסט־פמיניסטיות" ואפילו "אנטי־פמיניסטיות"."ראו גם התנועה הפמיניסטית פרוטו-פמיניזם פוסט-פמיניזםפמיניזם בישראללקריאה נוספת נויה רימלט, הפמיניזם המשפטי מתאוריה למעשה - המאבק לשוויון בין המינים בישראל ובארצות הברית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור, 2010. דלית באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. טלי רוזין, מה זה בכלל פמיניזם?, הוצאת זמורה-ביתן. בל הוקס, פמיניזם זה לכולם, פרדס הוצאה לאור, חיפה. קובי ניב, פמיניסט, הוצאת כנרת, 1991. קתרין מקינון, פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה, תל אביב: רסלינג, 2005. הלן סיקסו וקתרין קלמנט, זה עתה נולדה, רסלינג, 2006. אראלה שדמי, לחשוב אשה - נשים ופמיניזם בחברה גברית, הוצאת צבעונים, 2007. מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת" הוצאת ברירות, 1991. סימון דה בובואר, (1952/ 2000) המין השני. הלן פישר, המין הראשון, תרגמה עופרה עופר, אריה ניר הוצאה לאור, 2003. קרול גיליגן, בקול שונה: התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה, 1982. ניצה אברבנל, חוה ולילית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1994. קולט דאולינג, תסביך סינדרלה, הוצאת שוקן, 1983. הנרייט דהאן כלב, "הפמיניזם חלק מהמאבק נגד דיכוי", מפנה 18, 1997: 17-22. לוס איריגארי, אני, את אנחנו, הוצאת רסלינג, 2004. דפנה ברק-ארז ואחרות (עורכות), עיונים במשפט מגדר ופמיניזם, נבו הוצאה לאור, 2007. עמליה רוזנבלום וצבי טריגר, "אני לא פמיניסטית", מתוך ללא מלים: התרבות הישראלית בראי השפה, הוצאת דביר, 2007, עמודים 67–70.קישורים חיצוניים טל רבינוביץ', "בנות צלפחד" לירון ברדוגו, פמיניזם: גישות בינלאומיות בשלהי המאה העשרים אדמיאל קוסמן, A Cup of Affront and Anger: Yaltha as an Early Feminist in the Talmud In: The Journal of the Society for Textual Reasoning, Volume 6, Number 2 (2011). חנה ספרן, פמיניזמ (ים), נשים ומגדר במרחב האקדמי, המשפט טז, תשע"א דפנה לוי, סקירת ספרים על "שעבוד האישה", ספרו של ג'ון סטיוארט מיל, בתרגום לעברית. נשים ופמיניזם באוספי הספרייה הלאומית, סרטון, באתר החינוך של הספרייה הלאומית מאיה רומן, חנה פנחסי, ליאור טל שדה, שלושה פרקי פודקאסט על פמיניזם: חלק א - מהו פמיניזם, חלק ב - מהי תרבות האונס, חלק ג - פמיניזם ויהדות, קולות של רוח, אפליקציית גל"צ, יולי 19 חקר חדש על זהות מגדרית "גבר, אשה ומה שביניהם" הרצאה של דפנה יואלהערות שוליים מגדר

504

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%98%20%D7%92%D7%93%D7%9C

קורט גדל

קורט גֶדֶל (בגרמנית: ; 28 באפריל 1906 – 14 בינואר 1978) היה לוגיקן ומתמטיקאי אוסטרי שהיגר לארצות הברית. נחשב לאחד מגדולי הלוגיקנים של כל הזמנים. תולדותיו נולד ב-28 באפריל 1906 בעיר ברנו שבאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום בצ'כיה), לאב שהיה מנהל מפעל טקסטיל. בגיל 18 התחיל גדל את לימודיו באוניברסיטת וינה, שם לקח קורסים בפיזיקה, במתמטיקה ובפילוסופיה, כשבסופו של דבר התמקד בלוגיקה מתמטית והיה חבר בחוג הווינאי. בשנת 1930 סיים את עבודת הדוקטורט שלו, שבה הוכיח את שלמותו של תחשיב יחסים מסדר ראשון. טענה זו ידועה בשם משפט השלמות של גדל. מראשית ימי המתמטיקה ועד למאה העשרים פעלו המתמטיקאים מתוך תחושה שכל טענה מתמטית ניתנת להוכחה או, לחלופין, להפרכה (כלומר הוכחת אי נכונות הטענה). בשנת 1931 הוכיח גדל, במאמרו "על טענות שאינן ניתנות להוכחה בפרינציפיה מתמטיקה ובמערכות דומות", שבכל מערכת אקסיומות עקבית לתורת המספרים, המקיימת את התנאי שיש אלגוריתם (תוכנית מחשב, בלשון ימינו) שמחליט לכל נוסחה אם היא אקסיומה או לא, יש טענה שלא ניתן להוכיחה או להפריכה. בנוסף הוכיח שהעקביות של המערכת עצמה אינה ניתנת להוכחה. אלו הם משפטי אי השלמות של גדל, משפטים שהם אבני פינה של הלוגיקה המתמטית המודרנית. עד 1937 חי קורט עם אמו ואחיו, ונפגש לפרקים עם ארוסתו לעתיד, אדל. בשנים 1933–1934 הוזמן לבקר במכון למחקר מתקדם שבסמוך לאוניברסיטת פרינסטון, לאחר שפון נוימן התרשם מהישגיו בלוגיקה. כשחזר גדל לרפובליקה האוסטרית, סבל מהתמוטטות עצבים ואושפז. כשהחלים ב-1935, הוזמן שוב למכון. בשנת 1936 רצח סטודנט נאצי את מוריץ שליק, מייסד החוג הווינאי, אשר עורר בגדל את העניין בלוגיקה. המאורע השפיע רבות על גדל, שהיה נתון ללחצים מצד משפחתו, והוא סבל שוב מהתמוטטות עצבים. את רוב שנת 1936 בילה בבתי חולים לחולי נפש בווינה. עד האביב של 1937 הספיק להחלים, ולימד קורס באוניברסיטה של וינה. בספטמבר 1938, כמה חודשים לאחר האנשלוס, נשא לאישה את אדל, ואז שוב הוזמן למכון בפרינסטון, ואחר-כך לאוניברסיטת נוטרדאם באינדיאנה (לשם ברח הלוגיקאי קרל מנגר הבן, שגדל השתתף בסמינר שלו בשנים עברו). בקיץ 1939 חזר גדל לווינה, שם נבדק ונמצא - במפתיע - כשיר לשירות צבאי. בסמוך לכך הוכה ברחוב על ידי חבורת נאצים, שחשבו כי הוא יהודי. כדי להמשיך ללמד באוניברסיטה, נדרש גדל להצהיר כי אינו יהודי, וסירב. בינואר 1940 ביקשו בני הזוג לעזוב את אוסטריה, מחשש שגדל יגויס לצבא הגרמני. עקב המצור הימי הבריטי הם הוכרחו לנסוע צפונה ללטביה, משם ברכבת הטרנס-סיבירית, ליפן ומשם לארצות הברית, בחזרה למכון למחקר מתקדם. גדל השתקע בפרינסטון, ומאותה עת עזב את המכון רק לעיתים רחוקות. שם פגש את אלברט איינשטיין והפך לידידו הקרוב. בשנת 1940 הגיע להישג חשוב נוסף, כשהוכיח שאקסיומת הבחירה והשערת הרצף אינן סותרות את האקסיומות האחרות של תורת הקבוצות. הוא עשה זאת בעזרת מודל של תורת הקבוצות שנקרא קבוצות ניתנות לבנייה. בשנת 1946 קיבל משרה קבועה במכון. באותן שנים ניסה גדל להוכיח שהשערת הרצף אינה מתחייבת משאר האקסיומות של תורת הקבוצות, ובכך להשלים את פתרונה של הבעיה הראשונה של הילברט, אבל בסביבות 1943 נטש את הניסיון (הבעיה נפתרה בסופו של דבר על ידי פול כהן). הוא עבר לעבוד על המשוואות של תורת היחסות. תוצאות שלו בכיוון זה, מסוף שנות הארבעים, הוערכו מאוד על ידי איינשטיין. בשנת 1948 קיבל גדל אזרחות אמריקאית. אנקדוטה ידועה מספרת שלאחר שגדל למד את עקרונות החוקה לקראת הבחינה לקבלת אזרחות, הוא סיפר לאוסקר מורגנשטרן שמצא פרצה בחוקה האמריקאית שיכולה לאפשר לדיקטטור להשתלט על המדינה באופן חוקי. מורגנשטרן ואיינשטיין ליוו את גדל לראיון ומבחן הקבלה לאזרחות, ובמהלך המבחן סיפר גדל לשופט שערך את הבחינה על הפרצה שגילה. למזלו של גדל, השופט, שהיה מכר של איינשטיין, מיהר להסב את השיחה לנושאים מקובלים יותר, ובסיום הריאיון העניק לגדל את הגושפנקה הנחוצה לקבלת אזרחות. בשנת 1960 נקרא על שמו האסטרואיד 3366 גדל. גדל היה אדם ביישן ומכונס בעצמו. בערוב ימיו התעוררה בו דאגה גוברת לבריאותו, והוא פיתח פראנויה שהתבטאה בחשש שמנסים להרעילו. הוא סירב לאכול כל מזון שלא הוכן בידי אדל אשתו, וכשנכנסה אדל לבית חולים לשישה חודשים, הפסיק לאכול כליל, עד שבסופו של דבר נפטר מתת-תזונה ב-14 בינואר 1978. בסוף ימיו פחת משקלו עד לכ-30 קילוגרם, ובתעודת הפטירה שלו נכתב שמותו נגרם "כתוצאה מתת-תזונה וחולשה קיצונית שמקורן בהפרעת אישיות". על שמו מוענק פרס גדל לציון הישגים יוצאי דופן בתחום התאוריה של מדעי המחשב. גדל ומסע בזמן בשנת 1949 ניסח גדל פתרון אפשרי למשוואות הבסיסיות של תורת היחסות הכללית, שמתאר יקום שאינו מתפשט ואינו מתכווץ, אלא מסתובב. לפי הפתרון של גדל, ביקום כזה ייתכנו "קווי עולם" בצורת לולאות זמן סגורות (CTL). בפשטות, "קו עולם" הוא קו רציף במרחב-זמן (שבו הזמן הוא הממד הרביעי), המתאר "מיקום" חלקיק כלשהו בארבעת הממדים האלו (כלומר - הן במרחב והן בזמן בכל רגע ורגע). על פי תורת היחסות הכללית, מסה גורמת לעיקום של המרחב-זמן מסביבה, ולכן גם לעיקום של "קווי העולם" הקרובים אליה. לפי ההנחה של גדל, עיקום חזק דיו יכול תאורטית לגרום ל"קו עולם" מסוים להפוך ללולאה סגורה. במילים אחרות, שקול הדבר לחזרה אל העבר, כלומר למסע בזמן. אמנם, כדי ליצור קו עולם שכזה, היקום צריך לבצע סיבוב (סביב עצמו) אחת ל-70 מיליארד שנה, והמסע של "מכונת הזמן" יימשך לפחות 100 מיליארד שנה (לפי שעון המכונה), גם במהירות הקרובה למהירות האור. יש המצטטים בשמו של איינשטיין את "חוק הזהב" שלפיו לא ניתן לנוע אחורנית בזמן. עם זאת, גדל הוכיח באמצעות כלים מתמטיים כי באופן תאורטי, הדבר אפשרי, מה שגרם לאיינשטיין לפקפק בתיאוריה שלו. הפתרון של גדל ידוע בשם "מטריקת גדל", והוא מהווה פתרון מדויק למשוואת איינשטיין. כיום ממשיכים מדענים לחקור כיוונים שונים הקשורים למסע בזמן, ולפתירת הפרדוקסים הפיזיקליים והפילוסופיים הנובעים מכך. גדל אמר שנתן פיתוח זה כמתנה לאיינשטיין לרגל יום הולדתו ה-70. כמו כן, מובעת במאמצים מתמטיים אלו הגדרה אלגנטית כלשהי למדע הפיזיקה - מדע המאפשר לעוסקים בו ליצור עולמות דמיוניים בעלי מערכות פיזיקליות עובדות, ולאחר מכן לבדוק את מידת תאימותן למציאות. אופיו גדל היה ביישן ביותר. רתיעתו מהחצנה וחששותיו מהחברה באו לידי ביטוי במשך כל חייו, ועלו בקנה אחד עם הפראנויה שלו. בכל חייו היו לו רק קשר חברות עמוק אחד - עם אלברט איינשטיין. גדל ואיינשטיין היו קרובים מאוד זה לזה, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה חברתית, ומוזרויותיו של גדל, ובראשן האקסיומה שהציב לעצמו לפיה שום דבר בעולם לא קורה בשל מקריות או טיפשות אנושית, לא הפריעו לאיינשטיין ואף שעשעו אותו, והוא מצא בגדל בן שיח אמיץ. איינשטיין העיד שבשנותיו האחרונות עבודתו כבר לא הייתה חשובה לו, אך הוא בא למכון למחקר מתקדם רק כדי ללוות את גדל לביתו ולשוחח איתו. מלבד איינשטיין, הייתה לו ידידות אמיצה עם אוסקר מורגנשטרן, שהתחזקה לאחר מותו של איינשטיין. כמו כן, הוא היה ידיד של אברהם רובינסון וג'ון פון ניומן, והאחרון הפיץ את משפטי אי השלמות שלו ועזר לו רבות בקידום הקריירה שלו ורעיונותיו. לימים נמצא מכתב שגדל שלח לפון נוימן עת הלה היה חולה בסרטן ובו העלה את השאלה המנוסחת כיום בתור P=NP?. לגדל היה פחד אובססיבי מהמוות, ייתכן שבשל ליקוי בלבו מגיל שמונה. הוא סבל מהיפוכונדריה קשה, ומורגנשטרן, בעת שהיה חולה בסרטן, זכה לביקור של גדל, ולאחר שהאחרון הבטיח לו ש"הסרטן שלו לא רק ייבלם אלא יתחיל לסגת" הוא החל להתלונן על בריאותו ועל הקונספירציות שקושרים רופאיו נגדו כדי לא לרפאו. מורגנשטרן הוסיף כי גדל טען זה שנתיים ברציפות שהוא שרוי במצב חירום. גדל לא אהב להביע את דעותיו אם לא הייתה לו הוכחה להן. גדל, שהיה חבר בחוג הווינאי, התנגד במובהק לפוזיטיביזם הלוגי שלו ולתפיסותיו של לודוויג ויטגנשטיין שזכה לעדנה מיוחדת בקרב חברי החוג, לא הציג את התנגדותו בחוג זה. גדל חשב את משפטי אי השלמות לאפלטוניסטיים במובהק, אך הוא לא הפגין כמעט את התנגדותו לפרשנות הפוזיטיביסטית לה הם זכו, פרט לשיחות אישיות. באופן כללי, הוא לא הסכים להביע דעות בסביבה עוינת, והאמין שהצגתם של רעיונות לא בשלים, במיוחד לקהל עוין, תהיה לא הוגנת כלפי הרעיונות עצמם. האקסיומה שהנחתה את חשיבתו של גדל גרמה לו גם להתבטל בפני סמכות, כיוון שהוא מאמין שיש סיבה לפעולתה. כך, למשל, בשאלת המינויים במכון למחקר מתקדם הוא לא הסכים להצביע נגד המנהל, אף על פי שהלה הביע דעה נגדו בדיון. מוצאו באוטוביוגרפיה של ברטראנד ראסל, שכללה מספר חוסר-דיוקים לגבי עברו של גדל, הובאה טענה שעל פיה לגדל מקור יהודי. במכתב מפורט, שמעולם לא נשלח ונמצא לאחר מותו, הצביע גדל בפני ראסל על הנקודות המוטעות, ביניהן על יהדותו: "אני חייב להגדיר בתחילה כי איני יהודי (אם כי אינני חושב שעניין זה הוא בעל חשיבות כלשהי)". לקריאה נוספת משפטי גדל ובעיית היסודות של המתמטיקה, ארנון אברון, 1998. ההוכחה והפרדוקס - משפטי האי שלמות של קורט גדל, רבקה גולדסטיין, תרגם: עמנואל לוטם, 2006. גדל, אשר, באך - גביש בן-אלמוות, דאגלס הופשטטר, תרגמו: טל כהן וירדן ניר בוכבינדר, הוצאת דביר, 2011. קישורים חיצוניים אלון עמית, תנו לגדול בשקט, האייל הקורא ההקדמה המתורגמת לספר "ההוכחה והפרדוקס - משפטי האי שלמות של קורט גדל" של רבקה גולדסטיין, בהוצאת אריה ניר ובתרגום עמנואל לוטם הערות שוליים לוגיקנים אוסטרים לוגיקנים אמריקאים מתמטיקאים אוסטרים מתמטיקאים אמריקאים בוגרי אוניברסיטת וינה סגל המכון למחקר מתקדם סגל אוניברסיטת פרינסטון זוכי המדליה הלאומית למדעים מדענים שהיגרו לארצות הברית מתמודדים עם מגבלה נפשית: אוסטרים מהגרים מאוסטריה לארצות הברית סגל אוניברסיטת נוטרדאם מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי אמריקאים שנולדו ב-1906 אמריקאים שנפטרו ב-1978

קורט גֶדֶל (בגרמנית: ; 28 באפריל 1906 – 14 בינואר 1978) היה לוגיקן ומתמטיקאי אוסטרי שהיגר לארצות הברית. נחשב לאחד מגדולי הלוגיקנים של כל הזמנים.תולדותיונולד ב-28 באפריל 1906 בעיר ברנו שבאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום בצ'כיה), לאב שהיה מנהל מפעל טקסטיל. בגיל 18 התחיל גדל את לימודיו באוניברסיטת וינה, שם לקח קורסים בפיזיקה, במתמטיקה ובפילוסופיה, כשבסופו של דבר התמקד בלוגיקה מתמטית והיה חבר בחוג הווינאי. בשנת 1930 סיים את עבודת הדוקטורט שלו, שבה הוכיח את שלמותו של תחשיב יחסים מסדר ראשון. טענה זו ידועה בשם משפט השלמות של גדל.מראשית ימי המתמטיקה ועד למאה העשרים פעלו המתמטיקאים מתוך תחושה שכל טענה מתמטית ניתנת להוכחה או, לחלופין, להפרכה (כלומר הוכחת אי נכונות הטענה). בשנת 1931 הוכיח גדל, במאמרו "על טענות שאינן ניתנות להוכחה בפרינציפיה מתמטיקה ובמערכות דומות", שבכל מערכת אקסיומות עקבית לתורת המספרים, המקיימת את התנאי שיש אלגוריתם (תוכנית מחשב, בלשון ימינו) שמחליט לכל נוסחה אם היא אקסיומה או לא, יש טענה שלא ניתן להוכיחה או להפריכה. בנוסף הוכיח שהעקביות של המערכת עצמה אינה ניתנת להוכחה. אלו הם משפטי אי השלמות של גדל, משפטים שהם אבני פינה של הלוגיקה המתמטית המודרנית.עד 1937 חי קורט עם אמו ואחיו, ונפגש לפרקים עם ארוסתו לעתיד, אדל. בשנים 1933–1934 הוזמן לבקר במכון למחקר מתקדם שבסמוך לאוניברסיטת פרינסטון, לאחר שפון נוימן התרשם מהישגיו בלוגיקה. כשחזר גדל לרפובליקה האוסטרית, סבל מהתמוטטות עצבים ואושפז. כשהחלים ב-1935, הוזמן שוב למכון.בשנת 1936 רצח סטודנט נאצי את מוריץ שליק, מייסד החוג הווינאי, אשר עורר בגדל את העניין בלוגיקה. המאורע השפיע רבות על גדל, שהיה נתון ללחצים מצד משפחתו, והוא סבל שוב מהתמוטטות עצבים. את רוב שנת 1936 בילה בבתי חולים לחולי נפש בווינה. עד האביב של 1937 הספיק להחלים, ולימד קורס באוניברסיטה של וינה. בספטמבר 1938, כמה חודשים לאחר האנשלוס, נשא לאישה את אדל, ואז שוב הוזמן למכון בפרינסטון, ואחר-כך לאוניברסיטת נוטרדאם באינדיאנה (לשם ברח הלוגיקאי קרל מנגר הבן, שגדל השתתף בסמינר שלו בשנים עברו).בקיץ 1939 חזר גדל לווינה, שם נבדק ונמצא - במפתיע - כשיר לשירות צבאי. בסמוך לכך הוכה ברחוב על ידי חבורת נאצים, שחשבו כי הוא יהודי. כדי להמשיך ללמד באוניברסיטה, נדרש גדל להצהיר כי אינו יהודי, וסירב. בינואר 1940 ביקשו בני הזוג לעזוב את אוסטריה, מחשש שגדל יגויס לצבא הגרמני. עקב המצור הימי הבריטי הם הוכרחו לנסוע צפונה ללטביה, משם ברכבת הטרנס-סיבירית, ליפן ומשם לארצות הברית, בחזרה למכון למחקר מתקדם.גדל השתקע בפרינסטון, ומאותה עת עזב את המכון רק לעיתים רחוקות. שם פגש את אלברט איינשטיין והפך לידידו הקרוב. בשנת 1940 הגיע להישג חשוב נוסף, כשהוכיח שאקסיומת הבחירה והשערת הרצף אינן סותרות את האקסיומות האחרות של תורת הקבוצות. הוא עשה זאת בעזרת מודל של תורת הקבוצות שנקרא קבוצות ניתנות לבנייה. בשנת 1946 קיבל משרה קבועה במכון.באותן שנים ניסה גדל להוכיח שהשערת הרצף אינה מתחייבת משאר האקסיומות של תורת הקבוצות, ובכך להשלים את פתרונה של הבעיה הראשונה של הילברט, אבל בסביבות 1943 נטש את הניסיון (הבעיה נפתרה בסופו של דבר על ידי פול כהן). הוא עבר לעבוד על המשוואות של תורת היחסות. תוצאות שלו בכיוון זה, מסוף שנות הארבעים, הוערכו מאוד על ידי איינשטיין.בשנת 1948 קיבל גדל אזרחות אמריקאית. אנקדוטה ידועה מספרת שלאחר שגדל למד את עקרונות החוקה לקראת הבחינה לקבלת אזרחות, הוא סיפר לאוסקר מורגנשטרן שמצא פרצה בחוקה האמריקאית שיכולה לאפשר לדיקטטור להשתלט על המדינה באופן חוקי. מורגנשטרן ואיינשטיין ליוו את גדל לראיון ומבחן הקבלה לאזרחות, ובמהלך המבחן סיפר גדל לשופט שערך את הבחינה על הפרצה שגילה. למזלו של גדל, השופט, שהיה מכר של איינשטיין, מיהר להסב את השיחה לנושאים מקובלים יותר, ובסיום הריאיון העניק לגדל את הגושפנקה הנחוצה לקבלת אזרחות.בשנת 1960 נקרא על שמו האסטרואיד 3366 גדל.גדל היה אדם ביישן ומכונס בעצמו. בערוב ימיו התעוררה בו דאגה גוברת לבריאותו, והוא פיתח פראנויה שהתבטאה בחשש שמנסים להרעילו. הוא סירב לאכול כל מזון שלא הוכן בידי אדל אשתו, וכשנכנסה אדל לבית חולים לשישה חודשים, הפסיק לאכול כליל, עד שבסופו של דבר נפטר מתת-תזונה ב-14 בינואר 1978. בסוף ימיו פחת משקלו עד לכ-30 קילוגרם, ובתעודת הפטירה שלו נכתב שמותו נגרם "כתוצאה מתת-תזונה וחולשה קיצונית שמקורן בהפרעת אישיות".על שמו מוענק פרס גדל לציון הישגים יוצאי דופן בתחום התאוריה של מדעי המחשב.גדל ומסע בזמןבשנת 1949 ניסח גדל פתרון אפשרי למשוואות הבסיסיות של תורת היחסות הכללית, שמתאר יקום שאינו מתפשט ואינו מתכווץ, אלא מסתובב. לפי הפתרון של גדל, ביקום כזה ייתכנו "קווי עולם" בצורת לולאות זמן סגורות (CTL). בפשטות, "קו עולם" הוא קו רציף במרחב-זמן (שבו הזמן הוא הממד הרביעי), המתאר "מיקום" חלקיק כלשהו בארבעת הממדים האלו (כלומר - הן במרחב והן בזמן בכל רגע ורגע). על פי תורת היחסות הכללית, מסה גורמת לעיקום של המרחב-זמן מסביבה, ולכן גם לעיקום של "קווי העולם" הקרובים אליה. לפי ההנחה של גדל, עיקום חזק דיו יכול תאורטית לגרום ל"קו עולם" מסוים להפוך ללולאה סגורה. במילים אחרות, שקול הדבר לחזרה אל העבר, כלומר למסע בזמן.אמנם, כדי ליצור קו עולם שכזה, היקום צריך לבצע סיבוב (סביב עצמו) אחת ל-70 מיליארד שנה, והמסע של "מכונת הזמן" יימשך לפחות 100 מיליארד שנה (לפי שעון המכונה), גם במהירות הקרובה למהירות האור. יש המצטטים בשמו של איינשטיין את "חוק הזהב" שלפיו לא ניתן לנוע אחורנית בזמן. עם זאת, גדל הוכיח באמצעות כלים מתמטיים כי באופן תאורטי, הדבר אפשרי, מה שגרם לאיינשטיין לפקפק בתיאוריה שלו. הפתרון של גדל ידוע בשם "מטריקת גדל", והוא מהווה פתרון מדויק למשוואת איינשטיין. כיום ממשיכים מדענים לחקור כיוונים שונים הקשורים למסע בזמן, ולפתירת הפרדוקסים הפיזיקליים והפילוסופיים הנובעים מכך.גדל אמר שנתן פיתוח זה כמתנה לאיינשטיין לרגל יום הולדתו ה-70.כמו כן, מובעת במאמצים מתמטיים אלו הגדרה אלגנטית כלשהי למדע הפיזיקה - מדע המאפשר לעוסקים בו ליצור עולמות דמיוניים בעלי מערכות פיזיקליות עובדות, ולאחר מכן לבדוק את מידת תאימותן למציאות.אופיוגדל היה ביישן ביותר. רתיעתו מהחצנה וחששותיו מהחברה באו לידי ביטוי במשך כל חייו, ועלו בקנה אחד עם הפראנויה שלו. בכל חייו היו לו רק קשר חברות עמוק אחד - עם אלברט איינשטיין. גדל ואיינשטיין היו קרובים מאוד זה לזה, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה חברתית, ומוזרויותיו של גדל, ובראשן האקסיומה שהציב לעצמו לפיה שום דבר בעולם לא קורה בשל מקריות או טיפשות אנושית, לא הפריעו לאיינשטיין ואף שעשעו אותו, והוא מצא בגדל בן שיח אמיץ. איינשטיין העיד שבשנותיו האחרונות עבודתו כבר לא הייתה חשובה לו, אך הוא בא למכון למחקר מתקדם רק כדי ללוות את גדל לביתו ולשוחח איתו. מלבד איינשטיין, הייתה לו ידידות אמיצה עם אוסקר מורגנשטרן, שהתחזקה לאחר מותו של איינשטיין. כמו כן, הוא היה ידיד של אברהם רובינסון וג'ון פון ניומן, והאחרון הפיץ את משפטי אי השלמות שלו ועזר לו רבות בקידום הקריירה שלו ורעיונותיו. לימים נמצא מכתב שגדל שלח לפון נוימן עת הלה היה חולה בסרטן ובו העלה את השאלה המנוסחת כיום בתור P=NP?.לגדל היה פחד אובססיבי מהמוות, ייתכן שבשל ליקוי בלבו מגיל שמונה. הוא סבל מהיפוכונדריה קשה, ומורגנשטרן, בעת שהיה חולה בסרטן, זכה לביקור של גדל, ולאחר שהאחרון הבטיח לו ש"הסרטן שלו לא רק ייבלם אלא יתחיל לסגת" הוא החל להתלונן על בריאותו ועל הקונספירציות שקושרים רופאיו נגדו כדי לא לרפאו. מורגנשטרן הוסיף כי גדל טען זה שנתיים ברציפות שהוא שרוי במצב חירום.גדל לא אהב להביע את דעותיו אם לא הייתה לו הוכחה להן. גדל, שהיה חבר בחוג הווינאי, התנגד במובהק לפוזיטיביזם הלוגי שלו ולתפיסותיו של לודוויג ויטגנשטיין שזכה לעדנה מיוחדת בקרב חברי החוג, לא הציג את התנגדותו בחוג זה. גדל חשב את משפטי אי השלמות לאפלטוניסטיים במובהק, אך הוא לא הפגין כמעט את התנגדותו לפרשנות הפוזיטיביסטית לה הם זכו, פרט לשיחות אישיות. באופן כללי, הוא לא הסכים להביע דעות בסביבה עוינת, והאמין שהצגתם של רעיונות לא בשלים, במיוחד לקהל עוין, תהיה לא הוגנת כלפי הרעיונות עצמם.האקסיומה שהנחתה את חשיבתו של גדל גרמה לו גם להתבטל בפני סמכות, כיוון שהוא מאמין שיש סיבה לפעולתה. כך, למשל, בשאלת המינויים במכון למחקר מתקדם הוא לא הסכים להצביע נגד המנהל, אף על פי שהלה הביע דעה נגדו בדיון.מוצאובאוטוביוגרפיה של ברטראנד ראסל, שכללה מספר חוסר-דיוקים לגבי עברו של גדל, הובאה טענה שעל פיה לגדל מקור יהודי. במכתב מפורט, שמעולם לא נשלח ונמצא לאחר מותו, הצביע גדל בפני ראסל על הנקודות המוטעות, ביניהן על יהדותו: "אני חייב להגדיר בתחילה כי איני יהודי (אם כי אינני חושב שעניין זה הוא בעל חשיבות כלשהי)".לקריאה נוספת משפטי גדל ובעיית היסודות של המתמטיקה, ארנון אברון, 1998. ההוכחה והפרדוקס - משפטי האי שלמות של קורט גדל, רבקה גולדסטיין, תרגם: עמנואל לוטם, 2006. גדל, אשר, באך - גביש בן-אלמוות, דאגלס הופשטטר, תרגמו: טל כהן וירדן ניר בוכבינדר, הוצאת דביר, 2011.קישורים חיצוניים אלון עמית, תנו לגדול בשקט, האייל הקורא ההקדמה המתורגמת לספר "ההוכחה והפרדוקס - משפטי האי שלמות של קורט גדל" של רבקה גולדסטיין, בהוצאת אריה ניר ובתרגום עמנואל לוטםהערות שוליים לוגיקנים אוסטריםלוגיקנים אמריקאיםמתמטיקאים אוסטריםמתמטיקאים אמריקאיםבוגרי אוניברסיטת וינהסגל המכון למחקר מתקדםסגל אוניברסיטת פרינסטוןזוכי המדליה הלאומית למדעיםמדענים שהיגרו לארצות הבריתמתמודדים עם מגבלה נפשית: אוסטריםמהגרים מאוסטריה לארצות הבריתסגל אוניברסיטת נוטרדאםמתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינוריאמריקאים שנולדו ב-1906אמריקאים שנפטרו ב-1978

513

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94%20%D7%A9%D7%A8%D7%AA

משה שרת

משֶׁה שָרֵת (שֶרְתוֹק) (ברוסית: Моисей Черток; 15 באוקטובר 1894, ט"ו בתשרי ה'תרנ"ה – 7 ביולי 1965, ז' בתמוז ה'תשכ"ה) היה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954–1955), בין שתי תקופות הכהונה של דוד בן-גוריון. כמו כן היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל. מראשי הנהגת היישוב. שרת היה גם עיתונאי ושימש כאחראי על עמוד החדשות בעיתון דבר, בהמשך מונה לסגן עורך העיתון, ברל כצנלסון. לאחר שהצטרף למפא"י פרש מדבר, זכה בפרס סוקולוב בשנת 1959 על עבודתו העיתונאית הרבה ועל ספרו "משוט באסיה". ביוגרפיה 1894–1918 משה שרת נולד בסתיו 1894 בשם משה צ'רטוק בחרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ליעקב צ'רטוק, סופר ופובליציסט, ולפניה (ממה) לבית לב, מורה. ב-1906 עלתה משפחת צ'רטוק לארץ ישראל והתגוררה במשך שנתיים בכפר הערבי עין סיניא שבשומרון, שם חכרה אחוזה מידי אפנדי ערבי. ב-1908 עקרה המשפחה ליפו, מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - תל אביב. שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית. בגימנסיה למד טורקית, צרפתית, גרמנית וערבית. בבית הספר פגש את צפורה מאירוב, לה נישא בהמשך, ובאליהו גולומב ודב הוז. לימים נשאו השניים את אחיותיו. לקראת סיום לימודיו הצטרף ל"הסתדרות המצומצמת של בוגרי הגמנסיה", תנועת נוער בראשות אליהו גולומב, שחבריה התחייבו להקדיש את עצמם לטובת הכלל. חברי ההסתדרות הציבו לעצמם מטרות לעסוק בתעמולה בקהילות בגולה לרעיון התחייה הלאומית, עבודת האדמה והגנה על הזכויות המדיניות של היישוב העברי. ב-1913 סיים את לימודיו בגימנסיה בהצטיינות ונסע ללמוד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת איסטנבול, שם למדו באותה תקופה דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. ב-1914 קטעה מלחמת העולם הראשונה את לימודיו והוא חזר לארץ ישראל. הוא לימד טורקית בבתי ספר בתל אביב והטיף לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גירוש יהודים אזרחי מדינות-אויב מארץ ישראל. ב-1916 התגייס לצבא העות'מאני (יחד עם בוגרים רבים אחרים של גימנסיה הרצליה), ונשלח לקורס קצינים באיסטנבול. בסיום הקורס, הוצב ביחידת רגלים ושירת כמתורגמן עבור המפקד הגרמני שלה. היחידה לחמה במקדוניה ולאחר מכן בדרום עבר הירדן. לאחר שהתפרקה, הוצב שרת במפקדה בחלב שבסוריה, ושירת בה עד לסוף המלחמה. עם כיבוש העיר על ידי בריטניה, נחקר שרת על ידי קצין מודיעין בריטי, שהניח לו לחזור לארץ ישראל לאחר ששמע כי הוא ציוני. כעבור שמונה ימים הגיע שרת לחיפה. ב"אחדות העבודה" ובמערכת "דבר", 1919–1931 ב-1919 התמנה למזכירו של יהושע חנקין, מנהל המחלקה לענייני ערבים ולקרקעות ב"ועד הצירים" של ההנהגה הציונית. באותה שנה הצטרף למפלגת "אחדות העבודה" עם ייסודה, ושימש מטעמה כמזכיר "ועד הצירים". ב-1921 יצא לבריטניה, ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון. בלונדון התגורר בחדר משותף עם חברו ללימודים, דוד הכהן, והתפרנס ממתן שיעורים בעברית ובצרפתית ומעבודות תרגום מערבית ומטורקית. בתקופת לימודיו עסק באיסוף כספים וברכישת נשק עבור "ההגנה". כמו כן, סקר עבור ההנהלה הציונית את העיתונות הערבית ופרסם מאמרים בשבועון "קונטרס" של "אחדות העבודה". ב-1922 התחתן בלונדון עם חברתו, צפורה. הוא סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות. על כמה ממאמריו ב"קונטרס", חתם שרת בכינוי הספרותי "מ. בן-קדם". ברל כצנלסון קרא אותם והזמין את שרת לעבוד במערכת היומון "דבר", לקראת הקמתו. שרת התנה את הקדמת שובו מלונדון בסילוק חובותיו משנות לימודיו שם, וכצנלסון דאג לכך. ב-1925 חזר שרת לארץ ישראל והצטרף למערכת "דבר", עם יסודו, כאחראי על עמוד החדשות. בין השנים 1925–1931 תפקד כסגנו של עורך "דבר", ברל כצנלסון, והיה אחראי על ענייני הנוער של "אחדות העבודה", שכללו את תנועות הנוער "החוגים" ו"הבחרות הסוציאליסטית". בשנים הללו (תרפ"ה–תרצ"א) כתב עשרות מאמרים שעליהם חתם בפסבדונים "מ. קרוב רחוק". הוא היה ממונה על מדור ענייני חוץ: סקירות, מאמרים ופרשנות. שרת היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ. ב-1929 הקים וערך את שבועון "דבר" בשפה האנגלית (במשותף עם נלי שטראוס-מושנזון). ב-1930 הצטרף שרת למפא"י, עם הקמתה כאיחוד מפלגות "אחדות העבודה" ו"פועלי ציון", וב-1931 עזב את העיתון למען פעילותו הפוליטית. בראשות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, 1931–1948 באוקטובר 1931 התמנה למזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – סגנו של חיים ארלוזורוב עם התמנותו לראש המחלקה המדינית. באותה שנה עבר לגור עם משפחתו בירושלים. בתקופה זו שינה את שם משפחתו "צ'רטוק", בעל הצליל הסלאבי, ל"שרתוק", בעקבות מורו חיים בוגרצ'וב, שהפך ל"בוגרשוב". לאחר רצח ארלוזורוב ב-1933, נבחר שרת בקונגרס הציוני ה-18 להחליף אותו בתפקיד ראש המחלקה המדינית. בתקופה זו טיפלה המחלקה המדינית גם בענייני ה"הגנה" ושרת היה אחראי גם לתיק הביטחון בסוכנות היהודית. בתפקידו כראש המחלקה המדינית, עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי ובניסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. שרת תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטית (הנוטרות), וכן היה הרוח החיה מאחורי מבצעי חומה ומגדל. בשנים 1936–1937 נפגש עם מנהיג מפלגת אל-איסתקלאל הפלסטינית, עווני עבד אל-האדי. שרת הופיע כאחד מנציגי היישוב היהודי בפני ועדת פיל ותמך בפתרון חלוקת הארץ, כפי שהוצעה בוועדה. ב-7 ביוני 1937, יום פרסום המלצות הוועדה, כתב ביומנו לגבי הצורך בתנופת התיישבות היהודית לאור אפשרות של חלוקה: "את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא – לחטוף וליישב". שרת כיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות עד לקום מדינת ישראל ב-1948. בדרכו לקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה ב-1939, ביקר אצל ראש ממשלת סוריה (תחת המנדט הצרפתי), , במעון הקיץ שלו בהר הלבנון. באפריל 1939, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע שרת לפולין ונפגש עם יהודיה בוורשה ובלודז'. בעת מלחמת העולם השנייה פעל שרת להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי, והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה היהודית ב-1944. בשנת 1941, בעת ההכנות לפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נענה לבקשה שהביא בפניו איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע. לקראת סוף המלחמה, נסע לבקר את לוחמי הבריגדה היהודית באיטליה וביוון, מלווה בדגל עברי שייצג אותם כרצונם, ושם נשא את הנאום הידוע כנאום הדגל. לאחר המלחמה, תמך כחבר ב"ועדת הביטחון", הגוף המפקח על ארגון "ההגנה", במאבק מוגבל נגד הבריטים. באוגוסט 1945 החליט יחד עם בן-גוריון ומשה סנה, להקים את "תנועת המרי העברי", שאגדה את "ההגנה", אצ"ל ולח"י למאבק אלים בשלטון הבריטי. במרץ 1946 הופיע כנציג היישוב היהודי בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בעקבות השבת השחורה ב-29 ביוני 1946, נעצר במחנה לטרון יחד עם מנהיגי היישוב עד 5 בנובמבר, וקרא שם להפוגה במאבק. ב-1947 ייצג את עמדת הנהגת היישוב לפני ועדת אונסקופ, וניהל את המאבק בעצרת או"ם לאישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947. ב-8 במאי 1948 הוא נפגש בניו יורק עם גנרל ג'ורג' מרשל שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית. מרשל יעץ לו לדחות את תאריך הכרזת המדינה ולקבל עד אז משטר נאמנות של האו"ם היות שהכרזת המדינה תעורר התנגדות הערבים ותסכן את קיומם של היהודים בארץ ישראל. שרת השיב כי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל הגיעה לשלב של הכרעה היסטורית וכי היא תיתן את הדין לפני ההיסטוריה אם לא תעשה את הצעד הנדרש ממנה ברגע זה. הוא היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט. נמנה עם מנסחי מגילת העצמאות וחותמיה. היה אחד מששת המצביעים במנהלת העם בעדהכרזת המדינה ב-14 במאי 1948. שר החוץ של מדינת ישראל (1948–1953) עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. אז גם שינה את שמו בשנית, כאשר עברת אותו מ"שרתוק" ל"שרת". בזמן מלחמת העצמאות, נדרש שרת לנושא בריחת הערבים. ב-15 ביוני 1948 תיאר במכתב לנחום גולדמן את בריחתם כאירוע הבולט ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל בעת החדשה, אפילו יותר מהקמת המדינה היהודית. לרוזן ברנדוט אמר כי אין לדון בשאלת חזרתם לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה. בדיון בממשלה שהתקיים ב-16 ביוני 1948, אמר שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים". כאשר עלתה שאלת הספקת מזון לכוחות המצריים המכותרים בכיס פלוג'ה, דרש שרת לאפשר את משלוחי המזון בהתאם להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם (בתקופה זו עמדה על הפרק קבלת מדינת ישראל לארגון), ובן-גוריון, שהתנגד לתביעתו, קיבל לבסוף את דעתו והתיר להעביר את האספקה. ב-1949 נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. הישגו הגדול ביותר של שרת בתפקידו כשר החוץ היה הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שסיימו באופן רשמי את מלחמת העצמאות. עם קבלת מדינת ישראל כחברה באו"ם באותה שנה, נשא בשמה שרת נאום בכורה בעצרת. שרת השתמש בשפות שידע, לצורך תעמולת בחירות למען מפלגתו: הוא נאם בפני העולים החדשים מעדות המזרח בערבית, טורקית וצרפתית. בכניסתו לאולם המליאה של הכנסת, נהג שרת לקוד קידה ליד פתח האולם כלפי יושב ראש הכנסת, לפני שהתיישב במקומו. שרת העריך את חלקה של ברית המועצות בהחלטה על הקמת מדינה יהודית וזה היה אחד המניעים למדיניות אי-ההזדהות שהוביל בשנים הראשונות של מדינת ישראל, שהודות לה, זכתה המדינה בתמיכה מדינית סובייטית, בעלייה ממדינות מזרח אירופה ובמשלוחי נשק מצ'כוסלובקיה. שרת נטש בסופו של דבר את מדיניות אי ההזדהות, כאשר הוברר לו כי לנוכח מצוקת המשק הישראלי, יש לפנות אל המערב. ב-1952 השתתף שרת בהלוויית ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת. בביקורו זה בבריטניה, נפגש לראשונה עם וינסטון צ'רצ'יל. היחסים עם גרמניה שרת ראה צורך ביחסים עם גרמניה המערבית, מכיוון שהבין כי גרמניה חוזרת להיות גורם משמעותי בקהילה הבינלאומית. הוא לא ראה תכלית בחרם על גרמניה, בזמן שלא הייתה אף מדינה במערב או בגוש הסובייטי, שותפה לכך. הוא חשש שעוינות ישראלית כלפי גרמניה תדחוף אותה ליחסים קרובים עם מדינות ערב. בשל בדידותה המדינית של ישראל ומצבה הכלכלי הקשה בתחילת שנות ה-50, סבר שרת שיש לקדם את יחסי ישראל עם גרמניה. שרת היה דמות מרכזית בעיצוב היחסים. עמדותיו היו פרגמטיות והוא טען בעד הסכם השילומים. הוא ניתב את המגעים הטעונים והקשים עם גרמניה, וגייס את כל כישוריו כמדינאי, דיפלומט ופוליטיקאי כדי להתמודד עם הפער הגדול בין הרתיעה בציבור הישראלי מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים לבין ההכרה של ראשי המדינה למצוא מקור מימון תקציבי למשק הישראלי, שהיה על סף קריסה, ולקליטת רבבות העולים שעלו אחרי הקמת המדינה. ב-7 בינואר 1952 היה שרת הראשון בין שרי הממשלה שהעלה את סוגיית המשא ומתן הישיר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ולאחר מכן ליווה את כל התהליך. ב-5 בספטמבר 1952, במהלך המשא ומתן עם גרמניה על ההסכם, אמר שרת לחברי הוועדה המדינית של מפא"י: "עלינו לחנך את העם הזה, שזכה למדינה, להיות עם ממלכתי ולחדול להיות עם גלותי. עליו לדעת כי יש לו מדינה על פני כדור הארץ, ועל פני אותו כדור הארץ ישנה גם מדינה ששמה גרמניה. הוא לא יכול להימנע מזה, לא על ידי חיסול מדינתו ולא על ידי העברתה לפלנטה אחרת...הוא צריך להתרגל לכך". ב-10 בספטמבר 1952 חתם בלוקסמבורג, כשר החוץ, יחד עם קנצלר גרמניה המערבית, קונראד אדנאואר, על הסכם השילומים עם מדינת ישראל ועם ועידת התביעות החומריות היהודיות מגרמניה. להבדיל מסוגיות רבות בהן שרת ובן-גוריון הציגו עמדות לעומתיות, הרי שבמאבק על קבלת השילומים פעלו שרת ובן-גוריון בתיאום מלא. עמדתם העקרונית הייתה דומה: תפקידה של מדינה ריבונית לשקול שיקולי מדיניות רציונליים ולא מוסריים או רגשיים בלבד. ראש ממשלת ישראל (1954–1955) לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953, התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. בנוסף לתפקיד זה, המשיך שרת לשמש שר חוץ. שרת לא היה שלם עם פעולות התגמול של צה"ל בתגובה לרציחות הפדאיון בישראל. ב-17 במרץ 1954 אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול וכתב על כך ביומנו: "מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה". בימים שאחרי טבח מעלה העקרבים, נפגש שרת במסיבת פורים עם המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא וביקש מהם לעודד את העם בשיר שמח. תוך זמן קצר כתבו השניים את "שיר שמח": "אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו הבה ונתלקח עם השמחה שבאנו". במהלך כהונתו של שרת כראש הממשלה, ניהל גישושים זהירים, באמצעות מתווכים, עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. אולם תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה אופיינה בחולשתו. קשתה עליו השפעתו של בן-גוריון, שנותרה בעינהּ גם בעת שפינה את מקומו כראש הממשלה וישב בשדה בוקר. שרת לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון ושר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין לא שעו לדבריו. לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר "העסק הביש", פעולת חבלה במצרים שהתחוללה ביולי 1954 ונרקחה בתקופתו ומאחורי גבו. החרפת היחסים עם מצרים שמה קץ למגעים חשאיים שהחלו בין שרת והנשיא המצרי. שרת יזם את חידוש הדו-שיח עם נאצר וזה הסכים לשיחות רמות-דרג. אלא שב-27 בינואר 1955 דן בית הדין הצבאי במצרים שניים מבין נאשמי הפרשה למוות, ושרת ביטל בתגובה את השיחה רמת הדרג. משהתפטר לבון ב-21 בפברואר 1955, בעקבות "הפרשה", נתמנה בן-גוריון לשר ביטחון בממשלת שרת, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר. היחסים בין שרת ובן-גוריון החריפו על רקע התנגדות שרת להסלמת המתיחות בין ישראל ושכנותיה. במהלך כהונתו של שרת בראשות הממשלה, ב-29 במאי 1955, הגיע לישראל לשמונה ימים ראש ממשלת בורמה או נו, שהיה בכך למנהיג מדינה זר ראשון שערך ביקור רשמי בישראל העצמאית. בהמשך ערך שרת ביקור גומלין בבורמה. כאשר בהצבעת אי אמון בממשלה (שנדחתה), בעקבות משפט קסטנר, נמנעו שרי הציונים הכלליים בהצבעה, התפטר שרת מתפקידו (היות שבאותה עת החוק לא אפשר פיטורי שרים) והקים באותו יום, 29 ביוני 1955, ממשלה חדשה, שכיהנה תקופה קצרה עד לבחירות לכנסת השלישית ב-26 ביולי 1955 והמשיכה לכהן כממשלת מעבר עד סיום כהונתו של שרת כראש ממשלה ב-3 בנובמבר 1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת המשיך להיות שר החוץ. בהפרדו מראשות הממשלה בכנסת, בירך שרת את בן-גוריון: "רצוני לאחל לחברי וידידי דוד בן-גוריון חוסן גוף ועוז רוח לשאת את המשא הכבד שהוטל עליו. כל חבריו יעזרו לו במלוא יכולתם בתפקיד האחראי והגדול הזה. לך בכוחך זה והושעת את ישראל!". לאחר פרישתו מראשות הממשלה כתב שרת ביומנו: . שר חוץ בממשלה בראשות בן-גוריון והדחתו ממנה (1955–1956) בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה, המשיך תחילה שרת לכהן כשר החוץ. אך במהרה החריפו היחסים ביניהם. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו את שרת ובן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. כמו כן, גרס שרת, שיש לעשות כל מאמץ להדק את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם ארצות הברית. לעומתו, בן-גוריון, שנוכח לדעת, שארצות הברית מסרבת לספק לישראל נשק בכמויות שיאזנו את עסקת הנשק המזרח-אירופית המצרית, החליט לחזק את יחסי ישראל עם צרפת והשיג ממנה אספקת נשק (ראו מבצע יונה). התנגדות שרת למהלכים שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש נגד מצרים, תרמה לאולטימטום שהציב בן-גוריון לשרת בדרישה כי יתפטר מתפקיד שר החוץ ולמינויה של גולדה מאיר במקומו. בישיבה שנערכה ב-17 ביוני 1956, החליט מרכז מפא"י להיענות לדרישתו של בן-גוריון. בהצבעת הדחתו מן הממשלה, הצביעו 35 בעד, 7 נגד ו-74 נמנעו. בהתאם להחלטה, הגיש שרת את התפטרותו מהממשלה ב-18 ביוני 1956. לאחר הדחתו, כתב שרת ב-24 ביוני ביומנו: "אני שרוי כל הימים האלה במרה שחורה... בלב משתולל הזעם וצורב העלבון". מסעו באסיה (1956) לאחר פרישתו מתפקיד שר החוץ ולמרות יחסיו המתוחים עם בן-גוריון וגולדה מאיר, יצא שרת ב-21 בספטמבר 1956 למסע רשמי במדינות דרום-מזרח אסיה, כשגריר של רצון טוב. המסע נערך בין היתר כתגובה לועידת באנדונג של מדינות אסיה ואפריקה, בה התקבלו שורה של החלטות נגד ישראל. במסגרת המסע, ביקר שרת בתאילנד, בורמה, הפיליפינים, יפן, הונג קונג, סינגפור, מלזיה (שהייתה אז עדיין מושבה בריטית), סרי לנקה, הודו, נפאל, לאוס וקמבודיה. ביפן זכה לפגישה רשמית עם הקיסר הירוהיטו. ב-29 באוקטובר פרצה מלחמת סיני. שרת התבשר עליה מן העיתונות, בעת שהותו בניו דלהי, בירת הודו, בבוקר פגישתו ב-30 באוקטובר עם ראש ממשלת הודו, נהרו, שהתנפל עליו בכעס בשל המתקפה הישראלית, וסמוך לפתיחת הוועידה השנייה של התנועות הסוציאליסטיות באסיה, שבה השתתף מטעם מפא"י. המסע ברחבי אסיה נמשך 81 ימים, והוא שב לישראל ב-9 בדצמבר 1956. הוא פרסם טורים בעיתון דבר על הביקורים במדינות השונות ולאחר מכן הוציא אותם כספר בשם "משוט באסיה". שנותיו האחרונות (1956–1965) לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה שרת ב-1957 לראש הוצאת הספרים "עם עובד" והשיק את מפעל הדגל שלה, "ספריה לעם". בנוסף על כך, כיהן כיושב ראש הנהלת המוסד החינוכי "בית ברל". שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית, ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית. לדברי שרת עצמו, חידש "כשלושים-ארבעים חידושי לשון", ובהם המילים: "פיחות", "לוויין", "ייצוג", "תוואי", "נוהל", "לבטח" ו"נזיל". בשנת 1959 זכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה". בשנות ה-60 זכה באזרחות-כבוד של ירושלים ושל תל אביב. שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו. בשנת 1961 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. שרת כיהן בתפקיד יושב ראש ההסתדרות הציונית עד יום מותו. ב-4 בפברואר 1961, בימי ה"פרשה", התנגד בישיבת מרכז מפא"י לתביעת בן-גוריון להדיח את פנחס לבון מכהונתו כמזכ"ל ההסתדרות. הוא תיאר בנאומו את האווירה השוררת במפלגה תחת שלטון בן-גוריון: "זה מכבר אני רואה בתוכנו, בשיקולינו, בתגובותינו, בהכרעותינו כי לא הכבוד והצדק משמשים נר רגלינו, כי אם הפחד והחשבון". באוגוסט 1964 הוענקה לו אזרחות כבוד של ירושלים. היריבות בינו לבין בן-גוריון הגיעה לשיאה ב-17 בפברואר 1965, כאשר הובא על כיסא גלגלים אל ועידת מפא"י העשירית ויצא בהתקפה חריפה על בן-גוריון, במה שכונה "נאום כיסא הגלגלים", בו מתח ביקורת קשה על בן-גוריון ותמך בראש הממשלה לוי אשכול, שסירב לתביעת בן-גוריון להמשיך לעסוק בפרשת ה"עסק ביש". ב-16 במרץ 1965 הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב. ביולי 1965 מצבו הרפואי החמיר והוא אושפז במצב קשה בבית החולים הדסה, ב-7 ביולי 1965 נפטר שרת ממחלת הסרטן בירושלים, והותיר אחריו את אשתו צפורה, לזוג נולדו שלושה ילדים: יעקב, יעל וחיים. משה שרת נקבר לבקשתו בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב, שם קבורים גם סבתו, אביו ואמו, ושתי אחיותיו. לימים נקברה לידו אשתו, צפורה. על פי צוואתו, לא נישאו הספדים בלוויה. דוד בן-גוריון נעדר ממנה. שרת היה גיסם של שלושה מראשי היישוב וההגנה: אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור (יחדיו כונו "ארבעת הגיסים"), ודודו של חבר הכנסת לשעבר דוד גולומב, שהיה בנו של אליהו. חיים אישיים וילדיו שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית שם בבית הספר פגש את צפורה מאירוב, לה נישא בהמשך, ובאליהו גולומב ודב הוז חבריו מימי הגימנסיה ו"ההסתדרות המצומצמת" וממקימי "ההגנה". לימים נשאו השניים את אחיותיו עדה ורבקה בשנת 1921 והפכו לגיסיו. ציפורה מאירוב ומשה שרת התקרבו לראשונה במהלך טיול שנערך לתלמידי הגימנסיה בפסח 1913 בחברון. שנים ספורות לאחר מכן, כאשר שרת לימד טורקית, הייתה מאירוב אחת מתלמידותיו וכך התהדק הקשר בין השניים. לאחר שהכירו זה את זה לעומק, החלו "לצאת קבוע". שרת המתין שנה נוספת בטרם ביקש את ידה של צפורה, שהייתה חברתו מנעוריו. ב-1922 התחתן בלונדון עם חברתו צפורה. הוא סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות. ילדיו ב-1927 ילדה אשתו ציפורה את בנם הבכור יעקב שרת, לאחר הלידה היא הפסיקה את עבודותיה השונות ודאגה להקדיש מזמנה לילדים ולמשפחה, ב-1931 נולדה יעל מדיני ובשנת 1933 נולד חיים שרת. הנצחתו ב-1993 הקימו בניו חיים שרת, יעקב שרת, ואשתו רנה שרת את "העמותה למורשת משה שרת", במטרה לרכז, ולקטלג ולפרסם את כל כתבי משה שרת, ולהוציא לאור כתבים אלה בצורה מסודרת ומוערת. על שמו של שרת שכונות (רמת שרת בירושלים, קריית שרת בחולון, קריית שרת ברעננה ונווה שרת בתל אביב) ורחובות בערים רבות בישראל. מפעל המלגות לתלמידים יחידי סגולה בתחומי המוזיקה, המחול, האמנות החזותית, הקולנוע, התיאטרון והאדריכלות, ששרת הקים בשנת 1955, נושא את שמו, "קרן שרת". על שטר של 20 ש"ח מסדרות א' וב' הופיעו דיוקנו ופרטים אחרים הקשורים לפעילותו. בשטרות מסדרה ג' הוחלף דיוקנו של משה שרת בדיוקנה של רחל המשוררת. על שמו בתי ספר בתל אביב, בחולון, בכפר סבא, בנתניה, בקריית אונו, בבת ים ובנוף הגליל "בית הספר הישראלי בפריז ע"ש משה שרת" פעל בבירת צרפת במשך כ-40 שנה ונסגר בשנת 2005. על שמו "בית הפקיד" בירושלים שנמכר ב-1998, למכללה למינהל. ביער המגינים הוקם אתר הנצחה למשה שרת, המורכב מתשעה סלעים שעליהם חקוקות נקודות ציון בחייו. ארכיון מפלגת העבודה נקרא על שמו. המכון האונקולוגי בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים נקרא על שמו. ביישוב עטרת שבמטה בנימין במרחק קצר ממקום מושב משפחתו הראשון של שרת בארץ (עין סיניא) ביקשו לקרוא לאחד הרחובות על שמו אך משפחת שרת הביעה את התנגדותה מפאת השקפתם הפוליטית אשר מתנגדת להתיישבות יהודים מעבר לקו הירוק (משה שרת עצמו נפטר לפני מלחמת ששת הימים ולכן מעולם לא הביע דעתו לגבי התיישבות יהודים בשטחי יהודה ושומרון). כתביו משה שרת, משוט באסיה: יומן-מסע, תל אביב: דבר, תשי"ח 1957 משה שרת, בשער האומות: נאומים מדיניים, 1946–1949, תל אביב: עם עובד, 1958 לאחר מותו משה שרת, אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט 1969 (דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על 13 אישים שהלכו לעולמם) משה שרת, יומן מדיני: תעודות ומסמכים של משה שרת, 1936–1941, 5 כרכים, אהוביה מלכין (עורך) ואמנון סלע (עורך משנה), תל אביב: עם עובד, 1968–1979 משה שרת, יומן אישי: יומנו של שר החוץ וראש הממשלה, 1953–1957, 8 כרכים, תל אביב: ספרית מעריב, 1978 משה שרת, נתראה ואולי לא: מכתבי משה שרת מן הצבא העותמאני: 1916–1918, יעקב שרת (עורך), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 1998 משה שרת, מאסר עם נייר ועיפרון: תכתובת משה וצפורה שרת מן השבת השחורה 29 ביוני, עד נובמבר 1946 מחנה המעצר לטרון – ירושלים, רנה ויעקב שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2000 משה שרת, ימי לונדון: מכתבי משה שרת מימי הלימודים, 1921–1925, 3 כרכים, תמר גדרון, יעקב שרת, רנה שרת (עריכה), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003–2008 משה שרת, מחברת תרגומי שירה, מהדורה מורחבת עם שירי המקור (רוסית, גרמנית, אנגלית), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003 משה שרת, פולמוס השילומים: משה שרת במערכות המשא ומתן על הסכם השילומים, תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2007 משה שרת, שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת, תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2008 משה שרת, מאבק מדיני: מסמכי משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ינואר–מאי 1942, א, יעקב שרת (עורך), שפרה קולת (איסוף, תחקיר והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2009 משה שרת, מאבק מדיני: מסמכי משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, יוני–דצמבר 1942, ב, יעקב שרת (עורך), שפרה קולת (איסוף, תחקיר והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2011 משה שרת, ירחים בעמק איילון: מכתבי משה שרת ממחנה המעצר לטרון 29 ביוני – 5 בנובמבר 1946, פנחס עופר (תחקיר, פיענוח, ביאורים והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2011 משה שרת, פולמוס השילומים, מהדורה אנגלית מקוצרת, גרמניה: הוצאת דה גרויטר, 2011 משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1948, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2013 משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1949, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2016 משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1950, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2018 משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1951, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2019 חוברות די אויפגאבן פון אונזער פאליטישער טעטיקייט: ארץ-ישראל אין דער ענגלישער עפנטלעכער מיינונג / מ' שערטאק, ירושלים: הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, תרצ"ה. (חוברת) תפקידי פעולתנו המדינית / מ’ שרתוק ; ז' ברודצקי: פעולתה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון, ירושלים; לונדון: הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תרצ"ה 1935. (הרצאות במושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, אדר ב' – ניסן תרצ"ה) על המצב הפוליטי / הרצאת מ’ שרתוק [שרת] בכינוס חברי הוועד הפועל הציוני בא"י שנתקיים בירושלים ביום ב תמוז תרצ"ו, (ירושלים: חמו"ל, תרצ"ו) ההסתדרות והמפלגה, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ד 1944 (חוברת) ההעפלה - חיים, הטרור - מות / משה שרתוק, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ז 1947 (חוברת) במאבק נגד תוכנית ברנדוט / מאת משה שרתוק [=שרת], תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ט (נאום של משה שרתוק בוועדה המדינית של או"ם, 15 בנובמבר 1948) ישראל קוראת לעצור תוקפנות ולהשבית חרב / מאת משה שרת, ירושלים: משרד ראש הממשלה – שרותי המודיעין, תש"י 1950 (סדרת "בעיות המדינה", ז) עשרים שנות מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א-1950 (ראה אור במקביל ביידיש: "צוואנציק יאר מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י)", פריז, הוצאת אייראפעאישער ביורא פון איחוד עולמי) דער קאמף קעגן כוליגאניזם: פון דער רעדע אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"א 1951 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 1) אין דינסט פון אונדזער שליחות: ענטפער אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א 1951 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 6) בשירות הייעוד: מתשובת שר-החוץ על הוויכוח בכנסת), ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א 1951 (סדרת "בעיות המדינה", ג) רעפאראציעס פון דייטשלאנד / משה שרת, ירושלים: שרותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"ב 1952 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 7) (ראה אור במקביל בשפות נוספות) המדינה היהודית והעם היהודי, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל – המרכז – המחלקה להסברה, 1963 החנוך והעלייה, תל אביב: הגמנסיה הרצליה, תשכ"ד 1963 (הרצאה שהושמעה בערב השני לערבי העיון של הגמנסיה "הרצליה", בימים כ"ג–כ"ה בתשרי תשכ"ד) מה היה לנו ברל: על ברל כצנלסון באוזני חברים צעירים וחדשים, תל אביב: מפלגת פועלי א"י - המרכז - המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, 1964 (הופיע גם בקובץ: דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון / כינס זאב גולדברג, צופית: בית ברל, תשכ"ח) לקט, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית - מחלקת ההסברה, תשכ"ה 1965 (כולל מקצתו "דברים על משה שרת" ורובו: לקט מאמרים מאת משה שרת על נושאים שונים) דברים על הציונות, ירושלים: ההנהלה הציונית העולמית), תשכ"ו 1966 (חוברת המכנסת דברים שנאמרו על ידי משה שרת בשני הקונגרסים הציונים האחרונים ובמושב הוועד הפועל הציוני בשנת 1963) תרגום ועריכה ד' סתר (מיכאל בייטלסקי), הלא תשאלי: שירי ציון חדשים מברית המועצות, תרגום מרוסית: חבר משוררים, בעריכת אברהם שלונסקי ומשה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ב 1962 מחברת תרגומי שירה, תרגומי שירה, בעיקר מן הקלסיקה הרוסית: משה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה 1965 דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון, זאב גולדברג (כינוס), ישראל קולת : "איש ונבו לו", משה שרת: "מה היה לנו ברל", דב סדן : "צופה לבית הישוב", צופית: בית ברל, תשכ"ח 1967 לקריאה נוספת לואיז פישר (עורכת), משה שרת, ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1894–1965), גנזך המדינה, 2007. גבריאל שפר, משה שרת: ביוגרפיה פוליטית, הוצאת כרמל, 2015. יעקב שרת, רונה שרת (עורכים), שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת, העמותה למורשת משה שרת, 2008. יעקב שרת (עורך), פולמוס השילומים: משה שרת במערכות המשא-ומתן על הסכם השילומים מגרמניה: קובץ פרוטוקולים ומסמכים 1950-1953, העמותה למורשת משה שרת, 2007. דניאל בן-חורין, מבט אחר: הסכסוך הישראלי-ערבי מנקודת מבטו של משה שרת, הוצאת רימונים, 2005. Neil Caplan, Yaakov Sharett (eds.), My Struggle for Peace: the Diary of Moshe Sharett, 1953-1956, Indiana University Press, 2019 קישורים חיצוניים העמותה למורשת משה שרת מורשת משה שרת בפייסבוק תערוכת משה שרת ארכיונו של משה שרת: אבי הזרם המתון, באתר הסוכנות היהודית שילה הטיס רולף, משה שרת (שרתוק), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998 מאלבום התמונות של משה שרת, באתר ארכיון מפלגת העבודה "משה שרת - ביוגרפיה פוליטית" מאת פרופ' גבריאל שפר בהוצאת "כרמל", ירושלים (במלאת חודש למותו) משה שרת בדיוני עצרת האו"ם על ירושלים, יומני כרמל ינואר 1950 משה שרת - ביקור ראשון של שר החוץ של ישראל בארצות הברית, גנזך המדינה (התחלה 5:50) אוסף משה שרת באתר ארכיון המדינה משה שרת – ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1965-1894) באתר ארכיון המדינה 'האיש משה איננו': ישיבת אבל מיוחדת של ממשלת ישראל בעקבות פטירתו של משה שרת, בבלוג של ארכיון המדינה שרתוק – שם עברי?, האקדמיה ללשון, ספטמבר 2018 דפנה ליאל ופרופ' דני קורן, מי אתה משה שרת?, עושים פוליטיקה, דצמבר 2021 הערות שוליים אנשי העלייה השנייה יהודים בצבא העות'מאני חברי אספות הנבחרים חברי כנסת מטעם מפא"י חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפא"י חותמי מגילת העצמאות שרי ממשלת ישראל ראשי ממשלת ישראל זוכי פרס סוקולוב יו"ר הסוכנות היהודית ראשי ההסתדרות הציונית רטוריקנים ונואמים ישראלים ציונים סוציאליסטים עורכי עיתונים בשפה העברית כותבי יומן מתרגמים לעברית מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור סגל דבר משה אישים שעל שמם יישובים בישראל אישים שעל שמם שכונות בישראל חברי הכנסת הראשונה חברי הכנסת השנייה חברי הכנסת השלישית חברי הכנסת הרביעית חברי הכנסת החמישית אישים שהונצחו על בולי ישראל חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים דיפלומטים ישראלים אזרחי כבוד של תל אביב-יפו אזרחי כבוד של ירושלים מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב רחביה: אישים בוגרי בית הספר לכלכלה של לונדון בוגרי אוניברסיטת איסטנבול שרי ממשלת ישראל ה-7 בוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי ישראלים שנולדו ב-1894 ישראלים שנפטרו מסרטן ישראלים שנפטרו ב-1965

משֶׁה שָרֵת (שֶרְתוֹק) (ברוסית: Моисей Черток; 15 באוקטובר 1894, ט"ו בתשרי ה'תרנ"ה – 7 ביולי 1965, ז' בתמוז ה'תשכ"ה) היה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954–1955), בין שתי תקופות הכהונה של דוד בן-גוריון. כמו כן היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל. מראשי הנהגת היישוב.שרת היה גם עיתונאי ושימש כאחראי על עמוד החדשות בעיתון דבר, בהמשך מונה לסגן עורך העיתון, ברל כצנלסון. לאחר שהצטרף למפא"י פרש מדבר, זכה בפרס סוקולוב בשנת 1959 על עבודתו העיתונאית הרבה ועל ספרו "משוט באסיה".ביוגרפיה1894–1918משה שרת נולד בסתיו 1894 בשם משה צ'רטוק בחרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ליעקב צ'רטוק, סופר ופובליציסט, ולפניה (ממה) לבית לב, מורה. ב-1906 עלתה משפחת צ'רטוק לארץ ישראל והתגוררה במשך שנתיים בכפר הערבי עין סיניא שבשומרון, שם חכרה אחוזה מידי אפנדי ערבי. ב-1908 עקרה המשפחה ליפו, מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - תל אביב.שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית.בגימנסיה למד טורקית, צרפתית, גרמנית וערבית.בבית הספר פגש את צפורה מאירוב, לה נישא בהמשך, ובאליהו גולומב ודב הוז. לימים נשאו השניים את אחיותיו. לקראת סיום לימודיו הצטרף ל"הסתדרות המצומצמת של בוגרי הגמנסיה", תנועת נוער בראשות אליהו גולומב, שחבריה התחייבו להקדיש את עצמם לטובת הכלל. חברי ההסתדרות הציבו לעצמם מטרות לעסוק בתעמולה בקהילות בגולה לרעיון התחייה הלאומית, עבודת האדמה והגנה על הזכויות המדיניות של היישוב העברי.ב-1913 סיים את לימודיו בגימנסיה בהצטיינות ונסע ללמוד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת איסטנבול, שם למדו באותה תקופה דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. ב-1914 קטעה מלחמת העולם הראשונה את לימודיו והוא חזר לארץ ישראל. הוא לימד טורקית בבתי ספר בתל אביב והטיף לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גירוש יהודים אזרחי מדינות-אויב מארץ ישראל. ב-1916 התגייס לצבא העות'מאני (יחד עם בוגרים רבים אחרים של גימנסיה הרצליה), ונשלח לקורס קצינים באיסטנבול. בסיום הקורס, הוצב ביחידת רגלים ושירת כמתורגמן עבור המפקד הגרמני שלה. היחידה לחמה במקדוניה ולאחר מכן בדרום עבר הירדן. לאחר שהתפרקה, הוצב שרת במפקדה בחלב שבסוריה, ושירת בה עד לסוף המלחמה. עם כיבוש העיר על ידי בריטניה, נחקר שרת על ידי קצין מודיעין בריטי, שהניח לו לחזור לארץ ישראל לאחר ששמע כי הוא ציוני. כעבור שמונה ימים הגיע שרת לחיפה.ב"אחדות העבודה" ובמערכת "דבר", 1919–1931 ב-1919 התמנה למזכירו של יהושע חנקין, מנהל המחלקה לענייני ערבים ולקרקעות ב"ועד הצירים" של ההנהגה הציונית. באותה שנה הצטרף למפלגת "אחדות העבודה" עם ייסודה, ושימש מטעמה כמזכיר "ועד הצירים".ב-1921 יצא לבריטניה, ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון. בלונדון התגורר בחדר משותף עם חברו ללימודים, דוד הכהן, והתפרנס ממתן שיעורים בעברית ובצרפתית ומעבודות תרגום מערבית ומטורקית. בתקופת לימודיו עסק באיסוף כספים וברכישת נשק עבור "ההגנה". כמו כן, סקר עבור ההנהלה הציונית את העיתונות הערבית ופרסם מאמרים בשבועון "קונטרס" של "אחדות העבודה". ב-1922 התחתן בלונדון עם חברתו, צפורה. הוא סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות.על כמה ממאמריו ב"קונטרס", חתם שרת בכינוי הספרותי "מ. בן-קדם". ברל כצנלסון קרא אותם והזמין את שרת לעבוד במערכת היומון "דבר", לקראת הקמתו. שרת התנה את הקדמת שובו מלונדון בסילוק חובותיו משנות לימודיו שם, וכצנלסון דאג לכך. ב-1925 חזר שרת לארץ ישראל והצטרף למערכת "דבר", עם יסודו, כאחראי על עמוד החדשות. בין השנים 1925–1931 תפקד כסגנו של עורך "דבר", ברל כצנלסון, והיה אחראי על ענייני הנוער של "אחדות העבודה", שכללו את תנועות הנוער "החוגים" ו"הבחרות הסוציאליסטית". בשנים הללו (תרפ"ה–תרצ"א) כתב עשרות מאמרים שעליהם חתם בפסבדונים "מ. קרוב רחוק". הוא היה ממונה על מדור ענייני חוץ: סקירות, מאמרים ופרשנות. שרת היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ. ב-1929 הקים וערך את שבועון "דבר" בשפה האנגלית (במשותף עם נלי שטראוס-מושנזון).ב-1930 הצטרף שרת למפא"י, עם הקמתה כאיחוד מפלגות "אחדות העבודה" ו"פועלי ציון", וב-1931 עזב את העיתון למען פעילותו הפוליטית.בראשות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, 1931–1948באוקטובר 1931 התמנה למזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – סגנו של חיים ארלוזורוב עם התמנותו לראש המחלקה המדינית. באותה שנה עבר לגור עם משפחתו בירושלים.בתקופה זו שינה את שם משפחתו "צ'רטוק", בעל הצליל הסלאבי, ל"שרתוק", בעקבות מורו חיים בוגרצ'וב, שהפך ל"בוגרשוב".לאחר רצח ארלוזורוב ב-1933, נבחר שרת בקונגרס הציוני ה-18 להחליף אותו בתפקיד ראש המחלקה המדינית. בתקופה זו טיפלה המחלקה המדינית גם בענייני ה"הגנה" ושרת היה אחראי גם לתיק הביטחון בסוכנות היהודית. בתפקידו כראש המחלקה המדינית, עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי ובניסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. שרת תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטית (הנוטרות), וכן היה הרוח החיה מאחורי מבצעי חומה ומגדל.בשנים 1936–1937 נפגש עם מנהיג מפלגת אל-איסתקלאל הפלסטינית, עווני עבד אל-האדי.שרת הופיע כאחד מנציגי היישוב היהודי בפני ועדת פיל ותמך בפתרון חלוקת הארץ, כפי שהוצעה בוועדה.ב-7 ביוני 1937, יום פרסום המלצות הוועדה, כתב ביומנו לגבי הצורך בתנופת התיישבות היהודית לאור אפשרות של חלוקה: "את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא – לחטוף וליישב".שרת כיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות עד לקום מדינת ישראל ב-1948.בדרכו לקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה ב-1939, ביקר אצל ראש ממשלת סוריה (תחת המנדט הצרפתי), , במעון הקיץ שלו בהר הלבנון.באפריל 1939, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע שרת לפולין ונפגש עם יהודיה בוורשה ובלודז'.בעת מלחמת העולם השנייה פעל שרת להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי, והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה היהודית ב-1944.בשנת 1941, בעת ההכנות לפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נענה לבקשה שהביא בפניו איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע.לקראת סוף המלחמה, נסע לבקר את לוחמי הבריגדה היהודית באיטליה וביוון, מלווה בדגל עברי שייצג אותם כרצונם, ושם נשא את הנאום הידוע כנאום הדגל.לאחר המלחמה, תמך כחבר ב"ועדת הביטחון", הגוף המפקח על ארגון "ההגנה", במאבק מוגבל נגד הבריטים.באוגוסט 1945 החליט יחד עם בן-גוריון ומשה סנה, להקים את "תנועת המרי העברי", שאגדה את "ההגנה", אצ"ל ולח"י למאבק אלים בשלטון הבריטי. במרץ 1946 הופיע כנציג היישוב היהודי בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל.בעקבות השבת השחורה ב-29 ביוני 1946, נעצר במחנה לטרון יחד עם מנהיגי היישוב עד 5 בנובמבר, וקרא שם להפוגה במאבק.ב-1947 ייצג את עמדת הנהגת היישוב לפני ועדת אונסקופ, וניהל את המאבק בעצרת או"ם לאישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947.ב-8 במאי 1948 הוא נפגש בניו יורק עם גנרל ג'ורג' מרשל שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית. מרשל יעץ לו לדחות את תאריך הכרזת המדינה ולקבל עד אז משטר נאמנות של האו"ם היות שהכרזת המדינה תעורר התנגדות הערבים ותסכן את קיומם של היהודים בארץ ישראל. שרת השיב כי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל הגיעה לשלב של הכרעה היסטורית וכי היא תיתן את הדין לפני ההיסטוריה אם לא תעשה את הצעד הנדרש ממנה ברגע זה.הוא היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט. נמנה עם מנסחי מגילת העצמאות וחותמיה. היה אחד מששת המצביעים במנהלת העם בעדהכרזת המדינה ב-14 במאי 1948.שר החוץ של מדינת ישראל (1948–1953) עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. אז גם שינה את שמו בשנית, כאשר עברת אותו מ"שרתוק" ל"שרת".בזמן מלחמת העצמאות, נדרש שרת לנושא בריחת הערבים. ב-15 ביוני 1948 תיאר במכתב לנחום גולדמן את בריחתם כאירוע הבולט ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל בעת החדשה, אפילו יותר מהקמת המדינה היהודית. לרוזן ברנדוט אמר כי אין לדון בשאלת חזרתם לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה. בדיון בממשלה שהתקיים ב-16 ביוני 1948, אמר שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים".כאשר עלתה שאלת הספקת מזון לכוחות המצריים המכותרים בכיס פלוג'ה, דרש שרת לאפשר את משלוחי המזון בהתאם להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם (בתקופה זו עמדה על הפרק קבלת מדינת ישראל לארגון), ובן-גוריון, שהתנגד לתביעתו, קיבל לבסוף את דעתו והתיר להעביר את האספקה.ב-1949 נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. הישגו הגדול ביותר של שרת בתפקידו כשר החוץ היה הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שסיימו באופן רשמי את מלחמת העצמאות. עם קבלת מדינת ישראל כחברה באו"ם באותה שנה, נשא בשמה שרת נאום בכורה בעצרת.שרת השתמש בשפות שידע, לצורך תעמולת בחירות למען מפלגתו: הוא נאם בפני העולים החדשים מעדות המזרח בערבית, טורקית וצרפתית. בכניסתו לאולם המליאה של הכנסת, נהג שרת לקוד קידה ליד פתח האולם כלפי יושב ראש הכנסת, לפני שהתיישב במקומו.שרת העריך את חלקה של ברית המועצות בהחלטה על הקמת מדינה יהודית וזה היה אחד המניעים למדיניות אי-ההזדהות שהוביל בשנים הראשונות של מדינת ישראל, שהודות לה, זכתה המדינה בתמיכה מדינית סובייטית, בעלייה ממדינות מזרח אירופה ובמשלוחי נשק מצ'כוסלובקיה. שרת נטש בסופו של דבר את מדיניות אי ההזדהות, כאשר הוברר לו כי לנוכח מצוקת המשק הישראלי, יש לפנות אל המערב.ב-1952 השתתף שרת בהלוויית ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת. בביקורו זה בבריטניה, נפגש לראשונה עם וינסטון צ'רצ'יל.היחסים עם גרמניהשרת ראה צורך ביחסים עם גרמניה המערבית, מכיוון שהבין כי גרמניה חוזרת להיות גורם משמעותי בקהילה הבינלאומית. הוא לא ראה תכלית בחרם על גרמניה, בזמן שלא הייתה אף מדינה במערב או בגוש הסובייטי, שותפה לכך. הוא חשש שעוינות ישראלית כלפי גרמניה תדחוף אותה ליחסים קרובים עם מדינות ערב. בשל בדידותה המדינית של ישראל ומצבה הכלכלי הקשה בתחילת שנות ה-50, סבר שרת שיש לקדם את יחסי ישראל עם גרמניה.שרת היה דמות מרכזית בעיצוב היחסים. עמדותיו היו פרגמטיות והוא טען בעד הסכם השילומים. הוא ניתב את המגעים הטעונים והקשים עם גרמניה, וגייס את כל כישוריו כמדינאי, דיפלומט ופוליטיקאי כדי להתמודד עם הפער הגדול בין הרתיעה בציבור הישראלי מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים לבין ההכרה של ראשי המדינה למצוא מקור מימון תקציבי למשק הישראלי, שהיה על סף קריסה, ולקליטת רבבות העולים שעלו אחרי הקמת המדינה. ב-7 בינואר 1952 היה שרת הראשון בין שרי הממשלה שהעלה את סוגיית המשא ומתן הישיר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ולאחר מכן ליווה את כל התהליך.ב-5 בספטמבר 1952, במהלך המשא ומתן עם גרמניה על ההסכם, אמר שרת לחברי הוועדה המדינית של מפא"י: "עלינו לחנך את העם הזה, שזכה למדינה, להיות עם ממלכתי ולחדול להיות עם גלותי. עליו לדעת כי יש לו מדינה על פני כדור הארץ, ועל פני אותו כדור הארץ ישנה גם מדינה ששמה גרמניה. הוא לא יכול להימנע מזה, לא על ידי חיסול מדינתו ולא על ידי העברתה לפלנטה אחרת...הוא צריך להתרגל לכך".ב-10 בספטמבר 1952 חתם בלוקסמבורג, כשר החוץ, יחד עם קנצלר גרמניה המערבית, קונראד אדנאואר, על הסכם השילומים עם מדינת ישראל ועם ועידת התביעות החומריות היהודיות מגרמניה. להבדיל מסוגיות רבות בהן שרת ובן-גוריון הציגו עמדות לעומתיות, הרי שבמאבק על קבלת השילומים פעלו שרת ובן-גוריון בתיאום מלא. עמדתם העקרונית הייתה דומה: תפקידה של מדינה ריבונית לשקול שיקולי מדיניות רציונליים ולא מוסריים או רגשיים בלבד.ראש ממשלת ישראל (1954–1955) לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953, התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954.בנוסף לתפקיד זה, המשיך שרת לשמש שר חוץ.שרת לא היה שלם עם פעולות התגמול של צה"ל בתגובה לרציחות הפדאיון בישראל. ב-17 במרץ 1954 אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול וכתב על כך ביומנו: "מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה". בימים שאחרי טבח מעלה העקרבים, נפגש שרת במסיבת פורים עם המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא וביקש מהם לעודד את העם בשיר שמח. תוך זמן קצר כתבו השניים את "שיר שמח": "אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו הבה ונתלקח עם השמחה שבאנו".במהלך כהונתו של שרת כראש הממשלה, ניהל גישושים זהירים, באמצעות מתווכים, עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר.אולם תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה אופיינה בחולשתו. קשתה עליו השפעתו של בן-גוריון, שנותרה בעינהּ גם בעת שפינה את מקומו כראש הממשלה וישב בשדה בוקר. שרת לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון ושר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין לא שעו לדבריו.לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר "העסק הביש", פעולת חבלה במצרים שהתחוללה ביולי 1954 ונרקחה בתקופתו ומאחורי גבו. החרפת היחסים עם מצרים שמה קץ למגעים חשאיים שהחלו בין שרת והנשיא המצרי.שרת יזם את חידוש הדו-שיח עם נאצר וזה הסכים לשיחות רמות-דרג. אלא שב-27 בינואר 1955 דן בית הדין הצבאי במצרים שניים מבין נאשמי הפרשה למוות, ושרת ביטל בתגובה את השיחה רמת הדרג.משהתפטר לבון ב-21 בפברואר 1955, בעקבות "הפרשה", נתמנה בן-גוריון לשר ביטחון בממשלת שרת, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר.היחסים בין שרת ובן-גוריון החריפו על רקע התנגדות שרת להסלמת המתיחות בין ישראל ושכנותיה.במהלך כהונתו של שרת בראשות הממשלה, ב-29 במאי 1955, הגיע לישראל לשמונה ימים ראש ממשלת בורמה או נו, שהיה בכך למנהיג מדינה זר ראשון שערך ביקור רשמי בישראל העצמאית. בהמשך ערך שרת ביקור גומלין בבורמה.כאשר בהצבעת אי אמון בממשלה (שנדחתה), בעקבות משפט קסטנר, נמנעו שרי הציונים הכלליים בהצבעה, התפטר שרת מתפקידו (היות שבאותה עת החוק לא אפשר פיטורי שרים) והקים באותו יום, 29 ביוני 1955, ממשלה חדשה, שכיהנה תקופה קצרה עד לבחירות לכנסת השלישית ב-26 ביולי 1955 והמשיכה לכהן כממשלת מעבר עד סיום כהונתו של שרת כראש ממשלה ב-3 בנובמבר 1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת המשיך להיות שר החוץ. בהפרדו מראשות הממשלה בכנסת, בירך שרת את בן-גוריון: "רצוני לאחל לחברי וידידי דוד בן-גוריון חוסן גוף ועוז רוח לשאת את המשא הכבד שהוטל עליו. כל חבריו יעזרו לו במלוא יכולתם בתפקיד האחראי והגדול הזה. לך בכוחך זה והושעת את ישראל!".לאחר פרישתו מראשות הממשלה כתב שרת ביומנו: .שר חוץ בממשלה בראשות בן-גוריון והדחתו ממנה (1955–1956)בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה, המשיך תחילה שרת לכהן כשר החוץ. אך במהרה החריפו היחסים ביניהם. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו את שרת ובן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. כמו כן, גרס שרת, שיש לעשות כל מאמץ להדק את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם ארצות הברית. לעומתו, בן-גוריון, שנוכח לדעת, שארצות הברית מסרבת לספק לישראל נשק בכמויות שיאזנו את עסקת הנשק המזרח-אירופית המצרית, החליט לחזק את יחסי ישראל עם צרפת והשיג ממנה אספקת נשק (ראו מבצע יונה). התנגדות שרת למהלכים שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש נגד מצרים, תרמה לאולטימטום שהציב בן-גוריון לשרת בדרישה כי יתפטר מתפקיד שר החוץ ולמינויה של גולדה מאיר במקומו.בישיבה שנערכה ב-17 ביוני 1956, החליט מרכז מפא"י להיענות לדרישתו של בן-גוריון. בהצבעת הדחתו מן הממשלה, הצביעו 35 בעד, 7 נגד ו-74 נמנעו. בהתאם להחלטה, הגיש שרת את התפטרותו מהממשלה ב-18 ביוני 1956. לאחר הדחתו, כתב שרת ב-24 ביוני ביומנו: "אני שרוי כל הימים האלה במרה שחורה... בלב משתולל הזעם וצורב העלבון".מסעו באסיה (1956)לאחר פרישתו מתפקיד שר החוץ ולמרות יחסיו המתוחים עם בן-גוריון וגולדה מאיר, יצא שרת ב-21 בספטמבר 1956 למסע רשמי במדינות דרום-מזרח אסיה, כשגריר של רצון טוב. המסע נערך בין היתר כתגובה לועידת באנדונג של מדינות אסיה ואפריקה, בה התקבלו שורה של החלטות נגד ישראל. במסגרת המסע, ביקר שרת בתאילנד, בורמה, הפיליפינים, יפן, הונג קונג, סינגפור, מלזיה (שהייתה אז עדיין מושבה בריטית), סרי לנקה, הודו, נפאל, לאוס וקמבודיה.ביפן זכה לפגישה רשמית עם הקיסר הירוהיטו. ב-29 באוקטובר פרצה מלחמת סיני. שרת התבשר עליה מן העיתונות, בעת שהותו בניו דלהי, בירת הודו, בבוקר פגישתו ב-30 באוקטובר עם ראש ממשלת הודו, נהרו, שהתנפל עליו בכעס בשל המתקפה הישראלית, וסמוך לפתיחת הוועידה השנייה של התנועות הסוציאליסטיות באסיה, שבה השתתף מטעם מפא"י. המסע ברחבי אסיה נמשך 81 ימים, והוא שב לישראל ב-9 בדצמבר 1956. הוא פרסם טורים בעיתון דבר על הביקורים במדינות השונות ולאחר מכן הוציא אותם כספר בשם "משוט באסיה".שנותיו האחרונות (1956–1965) לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה שרת ב-1957 לראש הוצאת הספרים "עם עובד" והשיק את מפעל הדגל שלה, "ספריה לעם". בנוסף על כך, כיהן כיושב ראש הנהלת המוסד החינוכי "בית ברל".שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית, ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית.לדברי שרת עצמו, חידש "כשלושים-ארבעים חידושי לשון", ובהם המילים: "פיחות", "לוויין", "ייצוג", "תוואי", "נוהל", "לבטח" ו"נזיל".בשנת 1959 זכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה".בשנות ה-60 זכה באזרחות-כבוד של ירושלים ושל תל אביב.שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו.בשנת 1961 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. שרת כיהן בתפקיד יושב ראש ההסתדרות הציונית עד יום מותו.ב-4 בפברואר 1961, בימי ה"פרשה", התנגד בישיבת מרכז מפא"י לתביעת בן-גוריון להדיח את פנחס לבון מכהונתו כמזכ"ל ההסתדרות. הוא תיאר בנאומו את האווירה השוררת במפלגה תחת שלטון בן-גוריון: "זה מכבר אני רואה בתוכנו, בשיקולינו, בתגובותינו, בהכרעותינו כי לא הכבוד והצדק משמשים נר רגלינו, כי אם הפחד והחשבון".באוגוסט 1964 הוענקה לו אזרחות כבוד של ירושלים.היריבות בינו לבין בן-גוריון הגיעה לשיאה ב-17 בפברואר 1965, כאשר הובא על כיסא גלגלים אל ועידת מפא"י העשירית ויצא בהתקפה חריפה על בן-גוריון, במה שכונה "נאום כיסא הגלגלים", בו מתח ביקורת קשה על בן-גוריון ותמך בראש הממשלה לוי אשכול, שסירב לתביעת בן-גוריון להמשיך לעסוק בפרשת ה"עסק ביש".ב-16 במרץ 1965 הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב.ביולי 1965 מצבו הרפואי החמיר והוא אושפז במצב קשה בבית החולים הדסה, ב-7 ביולי 1965 נפטר שרת ממחלת הסרטן בירושלים, והותיר אחריו את אשתו צפורה, לזוג נולדו שלושה ילדים: יעקב, יעל וחיים.משה שרת נקבר לבקשתו בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב, שם קבורים גם סבתו, אביו ואמו, ושתי אחיותיו. לימים נקברה לידו אשתו, צפורה. על פי צוואתו, לא נישאו הספדים בלוויה. דוד בן-גוריון נעדר ממנה.שרת היה גיסם של שלושה מראשי היישוב וההגנה: אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור (יחדיו כונו "ארבעת הגיסים"), ודודו של חבר הכנסת לשעבר דוד גולומב, שהיה בנו של אליהו.חיים אישיים וילדיושרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית שם בבית הספר פגש את צפורה מאירוב, לה נישא בהמשך, ובאליהו גולומב ודב הוז חבריו מימי הגימנסיה ו"ההסתדרות המצומצמת" וממקימי "ההגנה". לימים נשאו השניים את אחיותיו עדה ורבקה בשנת 1921 והפכו לגיסיו.ציפורה מאירוב ומשה שרת התקרבו לראשונה במהלך טיול שנערך לתלמידי הגימנסיה בפסח 1913 בחברון. שנים ספורות לאחר מכן, כאשר שרת לימד טורקית, הייתה מאירוב אחת מתלמידותיו וכך התהדק הקשר בין השניים. לאחר שהכירו זה את זה לעומק, החלו "לצאת קבוע". שרת המתין שנה נוספת בטרם ביקש את ידה של צפורה, שהייתה חברתו מנעוריו.ב-1922 התחתן בלונדון עם חברתו צפורה. הוא סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות.ילדיוב-1927 ילדה אשתו ציפורה את בנם הבכור יעקב שרת, לאחר הלידה היא הפסיקה את עבודותיה השונות ודאגה להקדיש מזמנה לילדים ולמשפחה, ב-1931 נולדה יעל מדיני ובשנת 1933 נולד חיים שרת.הנצחתו ב-1993 הקימו בניו חיים שרת, יעקב שרת, ואשתו רנה שרת את "העמותה למורשת משה שרת", במטרה לרכז, ולקטלג ולפרסם את כל כתבי משה שרת, ולהוציא לאור כתבים אלה בצורה מסודרת ומוערת. על שמו של שרת שכונות (רמת שרת בירושלים, קריית שרת בחולון, קריית שרת ברעננה ונווה שרת בתל אביב) ורחובות בערים רבות בישראל. מפעל המלגות לתלמידים יחידי סגולה בתחומי המוזיקה, המחול, האמנות החזותית, הקולנוע, התיאטרון והאדריכלות, ששרת הקים בשנת 1955, נושא את שמו, "קרן שרת". על שטר של 20 ש"ח מסדרות א' וב' הופיעו דיוקנו ופרטים אחרים הקשורים לפעילותו. בשטרות מסדרה ג' הוחלף דיוקנו של משה שרת בדיוקנה של רחל המשוררת. על שמו בתי ספר בתל אביב, בחולון, בכפר סבא, בנתניה, בקריית אונו, בבת ים ובנוף הגליל "בית הספר הישראלי בפריז ע"ש משה שרת" פעל בבירת צרפת במשך כ-40 שנה ונסגר בשנת 2005. על שמו "בית הפקיד" בירושלים שנמכר ב-1998, למכללה למינהל. ביער המגינים הוקם אתר הנצחה למשה שרת, המורכב מתשעה סלעים שעליהם חקוקות נקודות ציון בחייו. ארכיון מפלגת העבודה נקרא על שמו. המכון האונקולוגי בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים נקרא על שמו. ביישוב עטרת שבמטה בנימין במרחק קצר ממקום מושב משפחתו הראשון של שרת בארץ (עין סיניא) ביקשו לקרוא לאחד הרחובות על שמו אך משפחת שרת הביעה את התנגדותה מפאת השקפתם הפוליטית אשר מתנגדת להתיישבות יהודים מעבר לקו הירוק (משה שרת עצמו נפטר לפני מלחמת ששת הימים ולכן מעולם לא הביע דעתו לגבי התיישבות יהודים בשטחי יהודה ושומרון).כתביומשה שרת, משוט באסיה: יומן-מסע, תל אביב: דבר, תשי"ח 1957משה שרת, בשער האומות: נאומים מדיניים, 1946–1949, תל אביב: עם עובד, 1958לאחר מותו משה שרת, אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט 1969 (דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על 13 אישים שהלכו לעולמם)משה שרת, יומן מדיני: תעודות ומסמכים של משה שרת, 1936–1941, 5 כרכים, אהוביה מלכין (עורך) ואמנון סלע (עורך משנה), תל אביב: עם עובד, 1968–1979 משה שרת, יומן אישי: יומנו של שר החוץ וראש הממשלה, 1953–1957, 8 כרכים, תל אביב: ספרית מעריב, 1978 משה שרת, נתראה ואולי לא: מכתבי משה שרת מן הצבא העותמאני: 1916–1918, יעקב שרת (עורך), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 1998משה שרת, מאסר עם נייר ועיפרון: תכתובת משה וצפורה שרת מן השבת השחורה 29 ביוני, עד נובמבר 1946 מחנה המעצר לטרון – ירושלים, רנה ויעקב שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2000 משה שרת, ימי לונדון: מכתבי משה שרת מימי הלימודים, 1921–1925, 3 כרכים, תמר גדרון, יעקב שרת, רנה שרת (עריכה), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003–2008משה שרת, מחברת תרגומי שירה, מהדורה מורחבת עם שירי המקור (רוסית, גרמנית, אנגלית), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003משה שרת, פולמוס השילומים: משה שרת במערכות המשא ומתן על הסכם השילומים, תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2007משה שרת, שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת, תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2008משה שרת, מאבק מדיני: מסמכי משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ינואר–מאי 1942, א, יעקב שרת (עורך), שפרה קולת (איסוף, תחקיר והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2009משה שרת, מאבק מדיני: מסמכי משה שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, יוני–דצמבר 1942, ב, יעקב שרת (עורך), שפרה קולת (איסוף, תחקיר והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2011 משה שרת, ירחים בעמק איילון: מכתבי משה שרת ממחנה המעצר לטרון 29 ביוני – 5 בנובמבר 1946, פנחס עופר (תחקיר, פיענוח, ביאורים והערות), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2011משה שרת, פולמוס השילומים, מהדורה אנגלית מקוצרת, גרמניה: הוצאת דה גרויטר, 2011משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1948, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2013משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1949, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2016משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1950, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2018משה שרת, דבר דבור: דברים שבעל-פה בזירות פנים וחוץ, 1951, יעקב ורנה שרת (עורכים), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2019חוברות די אויפגאבן פון אונזער פאליטישער טעטיקייט: ארץ-ישראל אין דער ענגלישער עפנטלעכער מיינונג / מ' שערטאק, ירושלים: הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, תרצ"ה. (חוברת) תפקידי פעולתנו המדינית / מ’ שרתוק ; ז' ברודצקי: פעולתה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון, ירושלים; לונדון: הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תרצ"ה 1935. (הרצאות במושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, אדר ב' – ניסן תרצ"ה)על המצב הפוליטי / הרצאת מ’ שרתוק [שרת] בכינוס חברי הוועד הפועל הציוני בא"י שנתקיים בירושלים ביום ב תמוז תרצ"ו, (ירושלים: חמו"ל, תרצ"ו)ההסתדרות והמפלגה, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ד 1944 (חוברת)ההעפלה - חיים, הטרור - מות / משה שרתוק, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ז 1947 (חוברת)במאבק נגד תוכנית ברנדוט / מאת משה שרתוק [=שרת], תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ט (נאום של משה שרתוק בוועדה המדינית של או"ם, 15 בנובמבר 1948)ישראל קוראת לעצור תוקפנות ולהשבית חרב / מאת משה שרת, ירושלים: משרד ראש הממשלה – שרותי המודיעין, תש"י 1950 (סדרת "בעיות המדינה", ז)עשרים שנות מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א-1950 (ראה אור במקביל ביידיש: "צוואנציק יאר מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י)", פריז, הוצאת אייראפעאישער ביורא פון איחוד עולמי)דער קאמף קעגן כוליגאניזם: פון דער רעדע אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"א 1951 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 1) אין דינסט פון אונדזער שליחות: ענטפער אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א 1951 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 6) בשירות הייעוד: מתשובת שר-החוץ על הוויכוח בכנסת), ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א 1951 (סדרת "בעיות המדינה", ג)רעפאראציעס פון דייטשלאנד / משה שרת, ירושלים: שרותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"ב 1952 (סדרת "מדינה פראבלעמען", 7) (ראה אור במקביל בשפות נוספות)המדינה היהודית והעם היהודי, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל – המרכז – המחלקה להסברה, 1963החנוך והעלייה, תל אביב: הגמנסיה הרצליה, תשכ"ד 1963 (הרצאה שהושמעה בערב השני לערבי העיון של הגמנסיה "הרצליה", בימים כ"ג–כ"ה בתשרי תשכ"ד)מה היה לנו ברל: על ברל כצנלסון באוזני חברים צעירים וחדשים, תל אביב: מפלגת פועלי א"י - המרכז - המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, 1964 (הופיע גם בקובץ: דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון / כינס זאב גולדברג, צופית: בית ברל, תשכ"ח)לקט, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית - מחלקת ההסברה, תשכ"ה 1965 (כולל מקצתו "דברים על משה שרת" ורובו: לקט מאמרים מאת משה שרת על נושאים שונים)דברים על הציונות, ירושלים: ההנהלה הציונית העולמית), תשכ"ו 1966 (חוברת המכנסת דברים שנאמרו על ידי משה שרת בשני הקונגרסים הציונים האחרונים ובמושב הוועד הפועל הציוני בשנת 1963)תרגום ועריכה ד' סתר (מיכאל בייטלסקי), הלא תשאלי: שירי ציון חדשים מברית המועצות, תרגום מרוסית: חבר משוררים, בעריכת אברהם שלונסקי ומשה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ב 1962מחברת תרגומי שירה, תרגומי שירה, בעיקר מן הקלסיקה הרוסית: משה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה 1965 דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון, זאב גולדברג (כינוס), ישראל קולת : "איש ונבו לו", משה שרת: "מה היה לנו ברל", דב סדן : "צופה לבית הישוב", צופית: בית ברל, תשכ"ח 1967לקריאה נוספת לואיז פישר (עורכת), משה שרת, ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1894–1965), גנזך המדינה, 2007. גבריאל שפר, משה שרת: ביוגרפיה פוליטית, הוצאת כרמל, 2015. יעקב שרת, רונה שרת (עורכים), שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת, העמותה למורשת משה שרת, 2008. יעקב שרת (עורך), פולמוס השילומים: משה שרת במערכות המשא-ומתן על הסכם השילומים מגרמניה: קובץ פרוטוקולים ומסמכים 1950-1953, העמותה למורשת משה שרת, 2007. דניאל בן-חורין, מבט אחר: הסכסוך הישראלי-ערבי מנקודת מבטו של משה שרת, הוצאת רימונים, 2005. Neil Caplan, Yaakov Sharett (eds.), My Struggle for Peace: the Diary of Moshe Sharett, 1953-1956, Indiana University Press, 2019קישורים חיצוניים העמותה למורשת משה שרת מורשת משה שרת בפייסבוק תערוכת משה שרת ארכיונו של משה שרת: אבי הזרם המתון, באתר הסוכנות היהודית שילה הטיס רולף, משה שרת (שרתוק), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998 מאלבום התמונות של משה שרת, באתר ארכיון מפלגת העבודה "משה שרת - ביוגרפיה פוליטית" מאת פרופ' גבריאל שפר בהוצאת "כרמל", ירושלים (במלאת חודש למותו) משה שרת בדיוני עצרת האו"ם על ירושלים, יומני כרמל ינואר 1950 משה שרת - ביקור ראשון של שר החוץ של ישראל בארצות הברית, גנזך המדינה (התחלה 5:50) אוסף משה שרת באתר ארכיון המדינה משה שרת – ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1965-1894) באתר ארכיון המדינה 'האיש משה איננו': ישיבת אבל מיוחדת של ממשלת ישראל בעקבות פטירתו של משה שרת, בבלוג של ארכיון המדינה שרתוק – שם עברי?, האקדמיה ללשון, ספטמבר 2018 דפנה ליאל ופרופ' דני קורן, מי אתה משה שרת?, עושים פוליטיקה, דצמבר 2021הערות שוליים אנשי העלייה השנייהיהודים בצבא העות'מאניחברי אספות הנבחריםחברי כנסת מטעם מפא"יחברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפא"יחותמי מגילת העצמאותשרי ממשלת ישראלראשי ממשלת ישראלזוכי פרס סוקולוביו"ר הסוכנות היהודיתראשי ההסתדרות הציוניתרטוריקנים ונואמים ישראליםציונים סוציאליסטיםעורכי עיתונים בשפה העבריתכותבי יומןמתרגמים לעבריתמחדשי מילים וביטויים בשפה העבריתאישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדורסגל דברמשהאישים שעל שמם יישובים בישראלאישים שעל שמם שכונות בישראלחברי הכנסת הראשונהחברי הכנסת השנייהחברי הכנסת השלישיתחברי הכנסת הרביעיתחברי הכנסת החמישיתאישים שהונצחו על בולי ישראלחברי כנסת שמתו במהלך כהונתםאישים שהונצחו בשטרות כסף ישראלייםדיפלומטים ישראליםאזרחי כבוד של תל אביב-יפואזרחי כבוד של ירושליםמקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביברחביה: אישיםבוגרי בית הספר לכלכלה של לונדוןבוגרי אוניברסיטת איסטנבולשרי ממשלת ישראל ה-7בוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליהאישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמיישראלים שנולדו ב-1894ישראלים שנפטרו מסרטןישראלים שנפטרו ב-1965

518

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7%20%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A8

יצחק שמיר

יצחק שָמִיר (יֶזֶרניצקי (); 22 באוקטובר 1915, י"ד בחשוון ה'תרע"ו – 30 ביוני 2012, י' בתמוז ה'תשע"ב) היה ראש ממשלת ישראל השביעי ושר בממשלותיה, יושב ראש הכנסת, ראש האופוזיציה, מבכירי "המוסד" וממפקדי לח"י. לאחר שכיהן כיושב ראש הכנסת וכשר החוץ, נבחר שמיר לראש הממשלה השביעי (הממשלה ה-20) של מדינת ישראל עם התפטרותו של מנחם בגין מתפקיד זה באוקטובר 1983. שמיר כיהן כראש הממשלה לסירוגין במשך למעלה משש שנים. ביחד עם יריבו הפוליטי, שמעון פרס, עמד שמיר בראש ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב־1984, ובה החזיקו השניים לסירוגין במשרות ראש הממשלה ושר החוץ (הממשלה ה-21 בראשות פרס והממשלה ה-22 בראשות שמיר). בשנים 1987–1988 כיהן גם כשר הפנים. ב-1988 ניצחה מפלגתו בבחירות, ושמיר עמד תחילה בראש ממשלת אחדות לאומית נוספת (הממשלה ה-23), ולאחר "התרגיל המסריח", בשנת 1990, עמד בראש ממשלה צרה (הממשלה ה-24). שמיר פרש מראשות מפלגת הליכוד, לאחר שזו הפסידה בבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. עד ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות הפנימיות של הליכוד בשנת 1993, כיהן שמיר כראש האופוזיציה. שמיר פרש מהכנסת בתום הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996. שמיר היה איש הקו המדיני הנוקשה וחסיד ארץ ישראל השלמה, ולמרות זאת השתתף בתקופת כהונתו בוועידת מדריד, שהיו שראו בה סכנה לשמירת ארץ ישראל השלמה. כראש ממשלה התמודד שמיר עם נפילת טילים על ערי ישראל במהלך מלחמת המפרץ, והבליג על כך כדי שלא לסכן את שלמות קואליציית 34 המדינות בראשות ארצות הברית ובשיתוף מדינות ערב שלחמה בסדאם חוסיין. בשנת תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ביוגרפיה ילדות ונעורים (1915–1940) יצחק שמיר נולד כיצחק יֶזֶרניצקי (ברוסית: Ицхак Езерницкий, בפולנית: Icchak Jaziernicki) ב-1915 לפנינה פֶֹרלה לבית שבזין ולשלמה יזרניצקי. הוא נולד בעיירה רוז'ינוי שבעת לידתו הייתה בפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי; ועברה כעבור זמן קצר לתחומי פולין הצעירה; (במאה ה-21, רוז'אני בבלארוס). אביו היה ראש הקהילה היהודית בעיירה, שהייתה אז בעלת רוב יהודי (כשני שלישים מאוכלוסייתה). ליצחק היו שתי אחיות גדולות ממנו, מרים ורבקה. הוריו עסקו רבות בחיי העולם היהודי במזרח אירופה ואף היו מעורבים לתקופה קצרה בשירות מפלגת הבונד - מפלגה סוציאליסטית חילונית ואנטי-ציונית. בהמשך המירו את עמדותיהם בתמיכה נרחבת במפעל הציוני ושלמה יזרניצקי מצא חשיבות רבה בקיומן של מסגרות החינוך העברי, וידא כי בית הספר העברי ברוז'ינוי יתפקד והקפיד לרשום את ילדיו ללימודים. שלמה יזרניצקי התנגד, מטעם הציונות והקהילה היהודית, למשטרו האוטוקרטי של ניקולאי השני, קיסר רוסיה. כשהיה יצחק בן שלוש התהפוכות המדיניות שנגרמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה הובילו לכך שרוז'ינוי נבלעה בתוך הרפובליקה הפולנית השנייה אשר זה עתה נוסדה. ב-1919, במסגרת המלחמה הפולנית-סובייטית, פרעו חיילים פולנים ביהודי העיירה, רצחו שישה יהודים ושדדו רכוש רב. יצחק יזרניצקי נולד וגדל בחברה עברית בעלת זיקה ציונית גדולה ובמסגרת חינוכו עוד מגיל צעיר תולדותיה של פולין נדחקו ונשאו משמעות צדדית בלבד בהערכה החינוכית. הוריו לא היו אנשים אמידים, וההוצאות על רישום בנם למוסד החינוכי הפרטי היו גבוהות ביחס למוסדות חינוכיים אחרים. בבגרותו שמיר הגדיר שתי תכונות בהוריו שהיו בולטות מאוד: סבלנות ו"העדר מוחלט של משוא-פנים." בחודשי הקיץ נהג יצחק לבלות בחלקת סבו וסבתו ודודיו שחיו בכפרים מבודדים כדוגמת רוז'ינוי במזרח הרפובליקה הפולנית. בילדותו עברה המשפחה לעיר הסמוכה, וולקוביסק. לאחר סיום בית הספר היסודי בוולקוביסק, עבר יזרניצקי לגימנסיה העברית בביאליסטוק, ובה סיים את חוק לימודיו. באותה העת קרא שמיר בעיקר ספרות עברית ויידיש, אך החל להזדהות גם עם התנועה הלאומית הפולנית ואף שינן קטעים מהפואמה "קונראד ואלנדור" פרי עטו של הסופר הלאומי הפולני אדם מיצקביץ'. בשנת 1934 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת ורשה, לצד פעילות נלהבת בארגון בית"ר. הוא לא סיים את לימודי המשפטים משום שעלה לארץ ישראל ב־1935. לאחר עלייתו למד תחילה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, אך בשנת 1937 הצטרף לארגון האצ"ל והפסיק את לימודיו. לפרנסתו עבד כפועל בניין וכפקיד במשרד רואי חשבון. משפחתו נותרה בפולין, והוריו, שתי אחיותיו (רבקה פיטקובסקי ומרים סקלרביץ') ומשפחותיהן נספו בשואה. אביו, שהופרד משאר המשפחה, פנה לשכניו הפולנים בבקשה לעזרה, ואלו רצחו אותו. שמיר טיפח בהמשך חייו, בעקבות אירועי השואה, שנאה מתמדת כלפי העם הפולני על בגידתם בשכניהם היהודים בכלל ובמשפחתו בפרט. בבגרותו, בעת שיחה עם העיתונאי דוד לנדאו, טען כי "כל פולני יונק אנטישמיות מחלב אימו", אימרה ששמיר התעקש שתותר לפרסום על אף התנגדות דוברו. שנותיו בלח"י (1940–1944) בשנת 1940, כאשר התפלג לח"י מן האצ"ל, התלבט שמיר במשך תקופה ארוכה לגבי המשך דרכו וקיים שיחות בירור עם דוד רזיאל ואברהם שטרן "יאיר" כפי שנודע בכינויו בשורות המחתרת. בספטמבר 1940 הודיע לפקודיו שהוא נשאר באצ"ל מכיוון שדרכו של יאיר מסוכנת מדי. אולם בינואר 1941, לאור שיתוף הפעולה ההדוק מדי לטעמו, של האצ"ל עם הבריטים, הוא פרש ועבר ללח"י, בו אימץ את הכינוי המחתרתי "מיכאל" על שם מייקל קולינס, שהוביל מאבק לאומי נגד השלטון הבריטי באירלנד. גם את שם המשפחה "שמיר" אימץ לאחר שהשתמש בשם זה במשך תקופה מסוימת שבה התנהל אחריו מצוד של הבולשת הבריטית; הוא גידל זקן ופיאות, לבש קפוטה, חבש כובע סמט, וכינה את עצמו "הרב שמיר". בדצמבר 1941 נאסר שמיר ונכלא במחנה המעצר מזרעה. כוחות המנדט עצרו את חבר הלח"י יהושע זטלר בביתו וארבו לכל חברי הארגון שעמדו לבוא לבקרו באותו היום, ביניהם גם שמיר. הוא נחקר בידי הקצין ווילקין, מנהל המחלקה היהודית בבולשת הבריטית, אשר השתתף לאחר מכן בחיסולו של יאיר והוצא להורג על ידי לח"י ב-1944. בספטמבר 1942 נמלט שמיר מהכלא בלוויית חבר לח"י אליהו גלעדי. דרך משתף פעולה בקריית מוצקין הם הגיעו לביתו של ירחמיאל אהרונסון ("אלישע") בחיפה, שסידר להם מקום לינה, דאג להחלפת בגדיהם למדי נוטר (לגלעדי) וקצין פולני (לשמיר) ולהעברתם למרכז הארץ (באותה העת היו מוצבות בארץ יחידות של צבא פולין החופשית בראשות הגנרל ולדיסלב אנדרס במסגרת המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה, כך שנשיאת מדי קצין פולני לא העלו חשד מצד הרשויות). מחוץ לכלא הצטרפו השניים לקבוצת הנהגה קולקטיבית של לח"י, שהחליפה את אברהם שטרן (יאיר), שנרצח בידי הבריטים. בהנהגה זו התבלט גלעדי בקו קיצוני. גלעדי הוצא להורג בידי חבריו ללח"י בפקודתו של שמיר במועד לא ידוע בשנת 1943, על רקע חילוקי הדעות בינו לבין שאר הנהגת הארגון. מצבו של הארגון היה רעוע לנוכח קושי בהשגת תחמושת ומשבר הנהגה שנוצר בעקבות ההתנקשות בחיי יאיר. בעקבות כך הוקם סניף של הארגון בקרב יהודי מצרים ושליחים בממלכת מצרים למען העברת נשק ואספקה ובנוסף גם החלה להתגבש הנהגה חדשה שבסופו של דבר החליפה את המערכת הקולקטיבית. בשביל לפתור קשיים כלכליים נערכו סדרת פריצות של אנשי לח"י לתוך כספות של בנקים. לקראת בריחת 20 עצורי הלח"י ממחנה המעצר בלטרון, היה צורך להכין את העורף של הארגון לקראת קבלת הבורחים. ב-15 בספטמבר 1943 הצליח אחד מהקבוצה, עמנואל הנגבי, לברוח מבית החולים הממשלתי בירושלים שם אושפז לאחר שהתחזה לחולה. הוא ושמיר קידמו את ההכנות לקליטת הבורחים. זמן הבריחה נקבע ל-31 באוקטובר 1943. הלח"י קידמה עלייה בלתי חוקית לארץ ובין העולים היו רבים שהצטרפו לשורות הארגון. בשנת 1944 נישא שמיר לשרה (שריקה) לוי (לימים שולמית), שאותה פגש בעת מאסרו במחנה המעצר מזרעה. שולמית עלתה לארץ מבולגריה בשנת 1941 ונכלאה בשל היותה עולה בלתי-לגאלית. לאחר שחרורה הצטרפה למחתרת והייתה לקשרית של שמיר. טקס הנישואים שלהם נערך בסודיות ובצמצום. הטריומווירט בלח"י (1944) לאחר רצח גלעדי ובריחת 20 עצורי לח"י ממחנה המעצר בלטרון, התגבש טריומווירט בהנהגת לח"י. חברי הטריומווירט היו שמיר, ישראל אלדד ("סמבטיון") ונתן ילין-מור ("גֵּרָא"), כאשר שמיר היה אחראי על הפעילות המבצעית, ולאחר מעצרו נטל ילין-מור את האחריות על המבצעים. בתוך הטריומווירט שמיר וילין-מור הנהיגו קו פעילות ואידאולוגיה יותר פרגמטי מאלדד, שקרא לתחייתה של ממלכת ישראל המאוחדת מימי דוד ושלמה. לקראת סוף 1944 נפצע אלדד בגבו ונתפס בידי הבריטים אשר שלחו אותו לבית הסוהר המרכזי בירושלים. כחבר הנהגת לח"י, היה שמיר אחראי לפעולות שונות שהבולטות בהן היו ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל ורצח הלורד מוין במצרים, שתיהן בשנת 1944. מעבר לאנשי הלח"י רבים ביישוב ראו בלורד מוין אויב מר לחזון הציוני. כאשר יואל ברנד קידם הצעה של אדולף אייכמן לעסקת סחורה תמורת דם עם בעלות הברית שנועדה לכלול העלאה של מיליון יהודים ארצה, הלורד מוין פעל ישירות לקטיעת השיחות ותגובתו הראשונית לדיונים הייתה "מה אעשה במיליון יהודים?" ההתנקשות בלורד מוין הייתה לקש ששבר את גב הגמל ביחסי ההגנה עם האצ"ל והלח"י, מחתרות "הפורשים." בעקבות ההתנקשות החלה ההגנה בסֶזוֹן, מאבק מזוין בפורשים שמטרתו להביאם לחדול מהמאבק הישיר ברשויות המנדט הבריטי. הסזון נמשך עד לקראת כניעת גרמניה הנאצית, ואחריו החלה מגמת שינוי בעמדת ההגנה ביחס לרשויות המנדט, שינוי אותו שמיר כינה "התפכחות". עם הסקת המסקנות כי על אף השואה והמלחמה בריטניה עדיין תמשיך במדיניות הספר הלבן השלישי המקדמת את הקמתה של מדינת לאום ערבית בארץ ישראל, פנתה ההגנה גם היא לדרכי המאבק המזוין. פניית פרסה זאת של ההגנה הובילה להקמת תנועת המרי העברי, ארגון שיתוף פעולה מחתרתי בין ההגנה, האצ"ל והלח"י. בהקמת מחתרת אחידה היישוב היהודי בארץ הציג תדמית מאוחדת בפני הקהילה הבינלאומית. שמיר תמך בהקמתה של תנועת המרי בעבור המאבק בבריטים. בנוסף הנהיג את הלח"י לנוכח שינוי מדיניות הארגון ואופן התנהלותו עם הסרת חלק נכבד מהחשאיות שאפפה אותו ושינוי סדרי תפעול מבצעים בשיתוף הפעולה עם שתי המחתרות האחרות. הגליה ושיבה (1946–1948) ב־29 ביולי 1946 נתפס שמיר בביתו וזוהה בידי הרשויות הבריטיות, על אף התחזותו לרב מבני ברק, ונשלח למחנה מעצר באריתריאה. ביחד עם גולי אצ"ל ולח"י נוספים שגורשו הועבר למחנה מעצר באסמרה ובהמשך למחנה בסימבל. בין הגולים המגורשים היו גם שמואל תמיר, לימים שר המשפטים, ומאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון. הקשר של שמיר עם משפחתו כמעט ונותק לחלוטין, וכל שנשאר היו החלפות מכתבים בינו לבין שולמית, שנתפסה גם היא בידי הבריטים ונשלחה למאסר. שני ילדיהם הופרדו מהם. עם השנים תוכננו מספר רב של מבצעי בריחה ממחנות מעצר ברחבי קרן אפריקה. האחראי על שימור האחדות בקרב הגולים בתוכניות הבריחה היה יעקב מרידור, ממנהיגי האצ"ל. דרך מנהרה שחפרו עברו שמיר, מרידור ושלושה גולים נוספים בשעת דמדומים ב-14 בינואר 1947 מתחת למחנה והגיעו ברגל לאסמרה. הגולים שברחו נעו בזוגות לעבר אדיס אבבה, בירת האימפריה האתיופית, כאשר הראשון שבהם שעשה דרכו אליה, אריה בן-אליעזר, ארגן עבור כל שאר החברים מקום לינה ומצרכים לשהייה. ההימלטות של שמיר ופמלייתו ממחנה המעצר הייתה השביעית במספר ההימלטויות. לאחר מסע בן שלושה ימים מאסמרה לאדיס אבבה דרך תיגראי ואמהרה, הגיעו אל בירת אתיופיה שבה הספיק בן-אליעזר לשכור דירה המתאימה למשפחה בת חמש נפשות. בהמשך עשו דרכם דרך מסילת הרכבת אדיס אבבה-ג'יבוטי עד להגיעם לעיר הנמל ג'יבוטי, לחופי מפרץ עדן ומדרום לבאב אל-מנדב. בהיותה של העיר חלק ממושבה קולוניאלית צרפתית, בעת שהותם בה למד שמיר את השפה הצרפתית על בוריה. בעת השהייה בג'יבוטי הפך שמיר לפרנקופיל והתיידד עם גולה וייטנאמי שגורש בעקבות מעורבותו במחתרת אנטי-צרפתית במולדתו, דונג בק מאי, יועץ קרוב של הו צ'י מין ואחד ממנהיגי הוייט מין. דרך ג'יבוטי עקבו הגולים אחר הנעשה בארץ ישראל. בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד פורקה תנועת המרי המאוחדת ולאחר הצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם פרצה מלחמת העצמאות. במסגרת המלחמה הופנו חיצי האשמות רבים מצד הסוכנות היהודית והקהילה הבינלאומית על האצ"ל והלח"י בעקבות פרשת דיר יאסין באפריל 1948. בהמשך החודש הסדירו הגולים את תמיכתה של ממשלת צרפת בהם ועשו דרכם על נושאת מטוסים ששטה מסייגון לטולון דרך ים סוף וחנתה זמנית בג'יבוטי. בידיעה על העברת אספקת נשק חם מצ'כוסלובקיה לישראל, טס שמיר לפראג וממנה ישירות לחיפה. ב־20 במאי 1948, מספר ימים לאחר הקמת מדינת ישראל, חזר לארץ. שמו נקשר ברצח המתווך מטעם מועצת הביטחון של האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, ב־17 בספטמבר 1948. היו שסברו ששמיר עמד מאחורי הרצח, אך אף על פי שהוצא נגדו צו מעצר הוא לא נעצר ולא הואשם בבית המשפט, בניגוד לחברי לח"י רבים אחרים שנעצרו. במענה לשאלה האם היה מעורב ברצח ברנדוט הסתפק בציון עובדות אלו, תוך ציון שמי שהחליט על ביצוע הפעולה עשה את המעשה הנכון ושהוא "לא התנגד" לפעולה. עבודה במגזר הפרטי ושירות במוסד (1948–1970) לאחר הקמת המדינה הצטרף למפלגת הלוחמים, שכללה רבים מחברי לח"י, ושימש כמזכיר סניף תל אביב של המפלגה. במקביל עבד בעבודות שונות, בהן ניהול משרד של חברה כלכלית בתל אביב ורשת של בתי קולנוע באזור רמת גן. בשנים 1952–1953 ייסד עם חברים מהלח"י, בהם נתן ילין-מור ושלמה בן שלמה, חברה קבלנית לסלילת כבישים. בשנת 1955 גויס על ידי איסר הראל למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, והגיע לדרגה בכירה בו. לצד שמיר גויסו למוסד עוד מספר יוצאי לח"י. בשנים אלו שלטה מפא"י במדינת ישראל, והמינוי למשרות ממלכתיות בכירות לפעמים נחסם בפני מי שנחשב לבעל דעות פוליטיות שונות משלה, כגון יוצאי לח"י, אך משרות בכירות בשירות הביטחון הכללי וב"מוסד", שהיו תחת פיקודו של הראל, יצאו מכלל זה. בתקופת שירותו במוסד התייצב שמיר לא אחת במשרדו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון כחלק מפעילותו במסגרת הכפיפות הישירה של המוסד למשרד ראש הממשלה. שמיר שירת בתפקידים מבצעיים בארגון, ובין היתר הקים את יחידת "מפרץ", יחידת המבצעים המיוחדים של המוסד, ופיקד עליה. בין פעולותיו מעקב ופגיעה במדענים הגרמנים שעסקו בפיתוח מערכות נשק חדישות במצרים. בעבור חבלה בפעילותם של אותם המדענים במצרים, המוסד יצר קשר עם פעילים נאצים-לשעבר שהיו מקורבים לצמרת השלטון המצרי, ביניהם אוטו סקורצני, יועץ לנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. בשנת 1965 פרש מ"המוסד", בעיקר סביב יריבויות עם ראש המוסד, מאיר עמית, שהחליף את איסר הראל, וניהל למשך מספר שנים את מפעל מגם לגומי בכפר סבא. עמית, שכיהן בעברו כראש אמ"ן, שינה את המערכת של המוסד כך שתידמה בתפעולה יותר לזרוע צבאית, והוביל לאיחוד של "המפרץ" עם יחידה 188 באמ"ן. מפקד 188, יוסף יריב, החליף את שמיר בפיקוד על היחידה המאוחדת, ששמה שונה בעקבות האיחוד מיחידת "מפרץ" ליחידת "קיסריה". שמיר ביקש לפעול להעלאת יהודי ברית המועצות, צעד לו ייחס חשיבות רבה, כאמצעי לפתרון הבעיה הדמוגרפית של ישראל. הוא החל להוציא עיתון מחתרתי ברוסית בשם "הביתה", שהוברח לברית המועצות וחולק ליהודים המקומיים. כניסה לפוליטיקה (1970–1977) במרץ 1970 הצטרף לתנועת החרות, לאחר שהוצע לו לכהן כראש מחלקת הארגון של התנועה. בכניסתו לתפקיד השקיע בלימוד המערכת הפוליטית וקריאת ספרים רבים על המערכות הפרלמנטריות ברחבי העולם. הוא השקיע מאמץ רב בפיתוח הסניפים המקומיים של תנועת החרות והוביל לחיבור בין מרכז תנועת החרות והסניפים. כמו כן, הוא פעל להרחבת שורות המרכז, תוך קידום פעילים מקומיים שהצליחו בסניפים ובבחירות לרשויות המקומיות, בהם פעילים רבים בני עדות המזרח, אל המרכז שפעל במישור הארצי. בבחירות לכנסת השמינית, בסוף שנת 1973, נבחר שמיר לכנסת מטעם תנועת החרות במסגרת רשימת הליכוד בה הוצב במקום ה-27. בכנסת השמינית היה שמיר חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדה לביקורת המדינה. בשנת 1975 נבחר ליושב ראש הנהלת תנועת החרות, תפקיד שבו החזיק שנים רבות. באוקטובר 1976, לאחר שטען ראש אמ"ן האלוף שלמה גזית בתוכנית דוקומנטרית אמריקאית כי לטענתו לא ניתן יהיה לפתור את בעיית הטרור באופן צבאי, דרש שמיר את פיטוריו של גזית במכתב לשר הביטחון שמעון פרס. בתוך המכתב כתב שמיר "משמעות תשובתו היא, כי ראש אגף מודיעין בצה"ל, הממלא תפקיד מרכזי במלחמה נגד הטרור הערבי־פלסטיני, אינו מאמין, שיש בכוחה של ישראל לגבור על ארגוני הרצח." במרץ 1977 הוביל את תנועת החרות להיות הראשונה לאמץ שיטה של בחירת הנציגים לרשימה לכנסת על ידי חברי המרכז במקום על ידי ועדה מסדרת. במסגרת זאת נבחר למקום השישי ברשימה והשלישי בתנועת החירות לאחר בגין ועזר ויצמן. את הרפורמה הזו עשה בניגוד לדעתו של מנהיג התנועה מנחם בגין, תוך ניצול היעדרותו של בגין עקב התקף לב שעבר. בגין גמל לו באי מינויו לתפקיד שר בממשלתו ובדחיקתו לתפקיד יושב ראש הכנסת. יושב ראש הכנסת (1977–1980) לאחר המהפך, ב־1977, נבחר ליושב ראש הכנסת, והיה הראשון מטעם סיעת הליכוד ששימש בתפקיד זה. עד לאותו הזמן שימשו בתפקיד זה פוליטיקאים שסיימו את דרכם, כאשר התפקיד היה התחנה האחרונה והמכובדת בקריירה פוליטית. נראה היה כי זו גם תחנתו האחרונה של שמיר, שהיה בן 62 בעת שנבחר לתפקיד. שמיר שימש יושב ראש הכנסת בכמה מהישיבות החשובות והסוערות בתולדותיה, כגון נאומו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בפני הכנסת במהלך ביקורו בישראל בנובמבר 1977, וההצבעה על הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978. במסגרת תפקידו זה פעל בתקיפות ובממלכתיות. שמיר היה מנאמני ארץ ישראל השלמה, ולא ראה בעין יפה את הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה מחצי האי סיני. בשל כך נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דייוויד. שמיר נמנע אף בהצבעה לאישורו של הסכם השלום עצמו, שנערכה במרץ 1979. שר החוץ (1980–1983) באוקטובר 1979 התפטר משה דיין, שר החוץ. התפקיד הוצע בתחילה לסגן ראש הממשלה יגאל ידין, שסירב לקבלו. במשך חמישה חודשים שימש מנחם בגין גם שר החוץ, ולאחר מכן הוצע התפקיד לשמיר. ב־10 במרץ 1980 התמנה שמיר לשר החוץ במקביל לסיום תפקידו כיושב ראש הכנסת, תפקיד אליו התמנה יצחק ברמן. הוא המשיך בתפקידו גם לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב־1981 שבהן שוב ניצח הליכוד (בו הוצב במקום השביעי) ומנחם בגין הקים את ממשלתו השנייה. עם מינויו לתפקיד שר החוץ הופצו כותרות בעיתונים מרחבי העולם שבהן סופר על "עברו הטרוריסטי" של שר החוץ החדש. ב-1981, במסגרת כהונתו כשר החוץ, שמיר נפגש עם קנצלר גרמניה המערבית הלמוט שמידט ושר החוץ הגרמני הנס-דיטריך גנשר בבון באמצע משבר ביחסי גרמניה–ישראל. המשבר נסוב סביב ביקורו של שמידט קודם לכן בערב הסעודית, במהלכו העלה הקנצלר טענה לפיה חש מחויבות מוסרית כלפי העם הפלסטיני והכריז שגרמניה תשקול מחדש את מדיניות מכירת הנשק שלה וייתכן שתפעל לקדם מכירת טנקים לצבאות ארצות ערב בכלל וסעודיה בפרט. שמידט הבטיח לשמיר כי ישמר את היחסים עם ישראל ללא שום הפרעה גופי תקשורת סילפו את דבריו. בהמשך נבלמה עסקת מכירת הנשק הגרמנית לסעודיה. במאי 1981 נבחר פרנסואה מיטראן לנשיא צרפת והחל לפעול לקדם חיזוק ביחסי ישראל–צרפת לאחר תקופת קיפאון יחסי מאז האמברגו הצרפתי על ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. ב-3 במרץ 1982 מיטראן היה לנשיא הצרפתי הראשון שביקר במדינת ישראל. בעוד שמשרד החוץ הישראלי בראשות שמיר הציב לעצמו יעד להניא את צרפת מהיותה חלוצת קידום העניין הפלסטיני בעולם המערבי, מיטראן תבע בפני חברי הכנסת והממשלה להכיר במדינה פלסטינית. שמיר ניסה לקדם מגעים עם ברית המועצות, בעיקר בעבור העלאת שאלת מעמדם של יהודיה על הפרק. לשם כך פעמיים נפגש שמיר עם שר החוץ ובהמשך גם ראש הממשלה הסובייטי אנדריי גרומיקו, פעם ראשונה בתקופת ממשלת ישראל התשע עשרה (ממשלת בגין השנייה) ופעם שנייה בתקופת ממשלת ישראל העשרים ואחת (ממשלת האחדות, שבמסגרתה כיהן שמיר כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה). מאז מלחמת יום הכיפורים ב-1973, רוב מדינות אפריקה ניתקו קשריהן עם מדינת ישראל, ושמיר ראה חשיבות עילאית בייצוב מעמדה הבינלאומי של ישראל, בין לבין דרך חידוש היחסים עם מדינות עולם שלישי. בין היתר, בעת כהונתו של שמיר כשר החוץ חידשה ישראל את יחסיה עם זאיר (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). בדצמבר 1982 ביקר שמיר בזאיר ונמען עם העריץ האוטוקרטי מובוטו ססה סקו והשניים חתמו על הסכם סיוע טכני. שנה לאחר מכן נחתם הסכם צבאי בין ישראל לזאיר, שכלל, מעבר לאספקת נשק ישראלי, גם אימון ישראלי של הצבא הקונגולזי. בהמשך, שמיר ושר הביטחון אריאל שרון ביקרו מספר פעמים בזאיר, ונחרדו לצפות בשימוש בנשק הישראלי למען רדיפה של האוכלוסייה האזרחית הקונגולזית בידי משטרו הדיקטטורי של ססה סקו. בעת כהונתו כשר חוץ עמדה ישראל בהתחייבויותיה הטריטוריאליות על פי הסכם השלום עם מצרים, לרבות הנסיגה מסיני ופינוי יישובים, מהלכים מהם הסתייג כשהוחלט עליהם כשכיהן כיושב ראש הכנסת. "שיחות האוטונומיה", שהתקיימו בימיו של משה דיין כשר חוץ נזנחו, וניסיונות לתיווך כ"תוכנית פהד" משנת 1981, שבה הציע פהד, נסיך הכתר של ערב הסעודית, הכרה בישראל ומשא ומתן בין ישראל לבין אש"ף כשלו. בהמשך, ב-1982, על בסיס "תוכנית פהד", הליגה הערבית אימצה הכרה באש"ף כנציג הבלעדי של הפלסטינים. בצפון החלה הסלמה ביטחונית, ששיאה היה מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ביוני 1982, אך לשמיר לא הייתה השפעה משמעותית על הלחימה בצפון. שמיר צידד במהלך שקידמה הממשלה לתקיפת הכור הגרעיני בעיראק ("מבצע אופרה") ביוני 1981. ב־15 בספטמבר 1982 השתתף שמיר בישיבת הממשלה שאישרה את כניסת הפלאנגות הנוצריות למחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, לאחר רציחתו של נשיא לבנון ומנהיג הפלנגות בשיר ג'ומייל. עם כניסתם למחנות חוללו הפלנגות את טבח סברה ושתילה. שמיר נקרא להעיד בפני ועדת כהן, שחקרה את הטבח, ונמנה עם האישים שהוזהרו על ידי הוועדה בנובמבר 1982 כי הם עלולים להיפגע מדו"ח הוועדה (בנוסף לשמיר הוזהרו גם מנחם בגין, אריאל שרון ורפאל איתן). הוועדה מצאה כי שמיר ידע על הטבח משלב מוקדם, אך לא פעל על מנת לאמת את המידע או ליידע גורמים אחרים. בסופו של דבר ננזף שמיר, אך לא נמצא כי יש לנקוט כנגדו בצעדים אישיים. שמיר המשיך לכהן כשר החוץ. כמו כן, כשר חוץ, חיזק שמיר את היחסים עם מדינות הגוש הקומוניסטי. כהונתו כשר החוץ ידעה עלייה הדרגתית בהכרה של סין העממית בריבונות ישראל וקידום הסדר יחסים הדרגתי עם מדינות רבות ברחבי העולם להעלאת מעמדה של ישראל ביחס לקהילה הבינלאומית. בהמשך, בתקופתו כראש ממשלה, קידום הסדרים דיפלומטיים אלו הבשיל להסדרת יחסים דיפלומטים תקינים עם מספר מעצמות אזוריות ברחבי העולם (כולל הסדר יחסי ישראל–סין, יחסי הודו–ישראל ויחסי ברית המועצות–ישראל שבהמשך הפכו ליחסי ישראל–רוסיה). ראש הממשלה – הקדנציה הראשונה (1983–1984) ב־28 באוגוסט 1983, במהלך ישיבת ממשלה, הודיע לפתע מנחם בגין כי אינו יכול עוד להמשיך בתפקידו כראש הממשלה. שני המועמדים העיקריים לתפקיד זה היו שמיר ודוד לוי. לוי הכריז לעבר בגין "יש לך יורש", והתכוון לעצמו. שמיר ניסה לנהל משא ומתן עם לוי והציע לו תפקיד של סגן ראש הממשלה עם סמכויות מורחבות, אך לוי העדיף את ההתמודדות על תפקיד ראש המפלגה וראש הממשלה במרכז הליכוד. שמיר זכה בהתמודדות במרכז המפלגה ב-59% מן הקולות, והנשיא חיים הרצוג הטיל עליו את הרכבת הממשלה החדשה. ב-10 באוקטובר 1983 היה שמיר לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. שמיר השאיר בידיו את תיק החוץ, שבו החזיק בממשלת בגין. שמיר קיבל לידיו מדינה הנתונה במשבר עמוק – ביטחוני, כלכלי וחברתי. המיתון העמוק היה תוצאה של משבר עולמי ושל המדיניות הכלכלית השגויה של שר האוצר יורם ארידור. צה"ל היה עדיין עמוק בתוך לבנון (אם כי בתחילת ספטמבר 1983 נסוג מהרי השוף). החברה הייתה מקוטבת על רקע מלחמה זו בין הגושים הפוליטיים, קיטוב שבא לידי ביטוי שיא ברצח אמיל גרינצוויג, איש "שלום עכשיו". המצב הכלכלי (1983) פעולתו הראשונה של שמיר כראש ממשלה הייתה פיחות עמוק בערך השקל בשיעור של כ-23%, וזאת לאחר ישיבת ממשלה דרמטית שנמשכה שעות רבות. הפיחות החד בערך השקל ומערכת שיווק אגרסיבית של הבנקים הביאו לכך שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את שערי מניותיהם. החשש כי המניות – וביחד עמן המערכת הכלכלית בישראל – ייפלו, וחסכונותיו של הציבור יאבדו, הביא את הממשלה להודיע כי תשלם לציבור מחיר מינימלי עבור המניות שברשותו. המסחר בבורסה הופסק לתקופה של אחד עשר ימים. כאשר מניות הבנקים, שהיו אחד ממוקדי ההשקעה העיקריים של הציבור, איבדו את המשיכה שלהן, פנה הציבור אל הדולר. ב־13 באוקטובר 1983 נחשפה תוכניתו של שר האוצר יורם ארידור להפוך את הדולר להילך חוקי בישראל. שמיר התנגד לתוכנית הדולריזציה מחשש שהיא תגביל את הריבונות של ישראל בתחום החוץ. לפיכך בלם שמיר את המשך הדיונים בתוך הממשלה על התוכנית אך חשיפתה בדרך הדלפתה לתקשורת בטרם זמנה הביאה להתפטרות ארידור, ולהצבת יגאל כהן אורגד במקומו. כאשר נפתח מחדש המסחר בבורסה החלו ירידות שערים קיצוניות, שאילצו את הממשלה לרכוש את מניות הבנקים מן הציבור במחיר שאותו התחייבה לשלם. לשם כך היה צורך בהדפסת כספים נרחבת, והאינפלציה יצאה משליטה. מדד חודש אוקטובר 1983 עלה ב-21.1%. המצב הביטחוני (1983–1984) בלבנון המשיך צה"ל להסתבך. ב־4 בנובמבר 1983 אירע "אסון צור השני", שבו פוצץ מחבל מתאבד את בניין הממשל בצור; באירוע נהרגו 60 איש, מתוכם 28 חיילי צה"ל ושוטרי משמר הגבול. באירוע דומה ב־23 באוקטובר התפוצצה משאית תופת במפקדת הנחתים האמריקנים בביירות, והרגה כ־150 חיילים אמריקאים, דבר שהביא לנסיגת כוחות צרפת וארצות הברית מלבנון. ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל בקו האוואלי גבתה מחיר דמים יומיומי. בעסקת חילופי שבויים כואבת הוחלפו 4,700 מחבלים ואסירים ביטחוניים כנגד שישה חיילי נח"ל שהיו בשבי אש"ף. ב־6 בדצמבר 1983 התפוצץ מטען חבלה באוטובוס בירושלים וגבה שישה הרוגים ועשרות פצועים. ב־12 באפריל 1984 השתלטו מחבלים על אוטובוס בקו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון (פרשת קו 300). במאי 1984 חשף העיתון "חדשות" את העובדה כי המחבלים נותרו בחיים לאחר החטיפה, והביא צילום שצילם אלכס ליבק, שהראה את המחבלים בחיים; כעבור זמן התברר כי אהוד יתום, איש שירות הביטחון הכללי, הרג שני מחבלים שנתפסו בעודם חיים בפעולת החילוץ של האוטובוס, וזאת בהוראת ראש שירות הביטחון הכללי, אברהם שלום. תגובתו של שמיר הייתה מינוי ועדת בירור פנימית ("ועדת זורע"), ובריאיון לעיתונות הודיע "הייתה חריגה – זה לא יישנה". בפועל שיבשו אנשי שב"כ את החקירה, וניסו להטיל את האשמה בהריגת המחבלים על תת-אלוף יצחק מרדכי. פרשה זו הביאה למשברים חמורים בתקופת כהונתו השנייה של שמיר בראשות הממשלה. ב־27 באפריל 1984 חשף השב"כ את קיומה של "המחתרת היהודית", שהתברר כי עמדה מאחורי פעולות שבוצעו בשנות השמונים והן: ההתנקשות בראשי ערים פלסטיניים, פיגוע ירי במכללה האסלאמית בחברון וניסיון לפיצוץ אוטובוסים שהסיעו ערבים במזרח ירושלים. על רקע כל אלו, והתחושה הקשה ששררה בארץ, נראה היה כי סיכוייו של שמיר לזכות בתפקיד לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה קלושים, וכי מועמד המערך (השני), שמעון פרס, יהיה לראש הממשלה הבא. שמיר הצליח להגיע להבנה עם דוד לוי, שנמנע מלהתמודד על מועמדות הליכוד בבחירות, אך אריאל שרון, שלא נחשב לאיום ממשי, הודיע במפתיע על התמודדותו. בהתמודדות שנערכה במרכז הליכוד זכה שמיר ב-59% בעוד שרון זכה ב-41% – הישג שהותיר את ראש הממשלה, כדבריו, "נדהם". ממשלת האחדות – "רוטציה" (1984–1988) הרכבת הממשלה החדשה (1984) על אף שרבים צפו את ניצחונו הגורף של המערך (השני) בבחירות לכנסת האחת עשרה, הצליח שמיר לצמצם את הירידה הצפויה של הליכוד בבחירות מ-48 מנדטים להישג של 41 מנדטים. הישג זה הושפע בין לבין מהפתעת הבחירות שהעניק שמיר בעת העימות מול פרס, כאשר הביע תמיכה בהקמה של ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, לנוכח המשברים הרבים שמולם עמדה המדינה, בהם האינפלציה, המצב בבוץ הלבנוני ועוד. הישג של הליכוד הוביל לחלוקת הכנסת 60:60 בין הגושים, ומכאן ששמעון פרס לא הצליח להקים ממשלת שמאל צרה, והסיעות הדתיות לא רצו להצטרף לממשלה בראשותו, אלא אם יצטרף אליה גם הליכוד. בסופם של מגעים ארוכים, ולאחר שהנשיא חיים הרצוג הטיל על פרס להרכיב ממשלה. פרס כשל בניסיונו להרכיב ממשלה, ובתיווך חיים הרצוג עצמו בצעד חסר תקדים, הצליח להביא להסדר שלפיו ישמש פרס שנתיים בראשות הממשלה, ושנתיים ישמש שמיר בתפקיד. בפעם הראשונה מאז עלה הליכוד לשלטון הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שנשענה על רוב מוצק של 97 חברי כנסת. יצחק רבין היה בממשלה זו לשר הביטחון למשך כל התקופה, יצחק מודעי לשר האוצר, ואילו שמיר החל את דרכו כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, לפי הסכם רוטציה שקבע כי בשנת 1986 יתפטר שמעון פרס, ימליץ על יצחק שמיר בפני הנשיא, וזה יקים ממשלה בעלת הרכב כמעט זהה עם שמעון פרס כשר חוץ. שר החוץ בממשלת האחדות (1984–1986) בפני הממשלה החדשה עמדו שני אתגרים עיקריים, שבסופו של דבר הושגו היעדים שהוצבו לגביהם. האתגר הכלכלי, דהיינו הדברת האינפלציה וייצוב המשק, ויציאתו של צה"ל ממרכז לבנון. תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 הביאה לבלימת האינפלציה, שהיוותה סכנה של ממש למשק הישראלי וליציבותה של מדינת ישראל. תוכניתו של יצחק רבין לסגת לקו שכונה "רצועת הביטחון" בלבנון, הובאה לאישור הממשלה בינואר 1985. שמיר היה בין המתנגדים לנסיגה, והצביע כנגדה בממשלה, כמו גם כל שאר שרי הליכוד. על אף התנגדותו של שמיר, הנסיגה אושרה בממשלה, בוצעה בשלושה שלבים והסתיימה ביוני 1985. בצעד מעורר מחלוקת החליטה הממשלה במאי 1985, בתמיכת שמיר, על "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים שהוחזקו על ידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. שמיר טען כי "לא יעלה על הדעת שמחבלים רוצחים ישוחררו ויהודים שפעלו נגדם יישארו בכלא", ותבע את שחרור אסירי המחתרת היהודית. בצעד יוצא דופן תמך שמיר בהצעת חוק פרטית לשחרור אסירי המחתרת, שנדחתה על ידי הכנסת ביולי 1987, לאחר ששר המשפטים אברהם שריר התנגד לה. בסופו של דבר קוצרו בצורה משמעותית עונשי המאסר של אסירי המחתרת. עוד ב-1985 עמד שמיר בראש משלחת ישראלית להיפגש עם מקביליו שרי החוץ האירופיים בלוקסמבורג לתיאום הסדרי מסחר עבור מניעת פגיעה בשוק היצוא החקלאי הישראלי לנוכח כניסתה של ספרד, יצרנית חקלאות משמעותית, אל הקהילה הכלכלית האירופית. באוקטובר 1985 היה שמיר בין המחליטים על הפצצת מפקדות אש"ף בתוניס (מבצע רגל עץ) כתגובה למעשה טרור שבו נרצחו ישראלים בנמל לרנקה בקפריסין. שיתוף הפעולה בין שמיר ופרס הביא להישגים נוספים בתקופה זו, שהחשוב שבהם הוא העלאת יהודי אתיופיה במסגרת מבצע משה, וכן כינון יחסים רשמיים עם מרוקו, שהוכרז בביקור מפתיע של שמעון פרס במרוקו ביולי 1986. שמיר היה מעורב בפרשת איראן–קונטראס במסגרתה תמך ביוזמתו של פרס לתיווך ישראלי במגעים בין גורמי הנהגה מתונים באיראן וחזבאללה לבין ממשל רייגן בבית הלבן. העסקה נבנתה כך שישראל מכרה נשק לאיראן, באישור אמריקאי, ובתמורה שחרר חזבאללה בלבנון בני ערובה אמריקאים שהחזיק. התשלום שהתקבל מאיראן תמורת הנשק, בניכוי הוצאות ועמלות, הועבר לממשל האמריקאי מבלי שנרשם בספרים. כך יכול היה הממשל להשתמש בכסף זה ללא פיקוח או ידיעה של הקונגרס למימון המורדים במשטר הסנדיניסטי בניקרגואה (הקונטראס), שהואשם על ידי הנשיא רונלד רייגן בתמיכה במרידות קומוניסטיות במרכז אמריקה. המגעים תחילה נערכו ביוזמתו של היועץ לביטחון לאומי האמריקאי, רוברט מקפרלן, אך שמיר ופרס טענו כי על מקפרלן ליידע את מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ בנעשה. מקפרלן יידע את שולץ רק לאחר קבלת הוראה ישירה מהנשיא רייגן. כל הפרשה הייתה למעשה לשיתוף פעולה ישראלי עם הממשל האמריקאי שפעל מאחורי גבו של הקונגרס במהלך בלתי חוקי. זעם ציבורי רב פרץ נגד הממשל האמריקאי בעקבות דליפת המגעים לתקשורת אך יחסיה של ארצות הברית עם ישראל כמעט שלא נפגעו. ממשלת האחדות סבלה מקרעים פנימיים, והיחסים המתוחים בין מרכיביה היו לשם דבר. לאחר הסדר תוכנית הייצוב הכלכלית ויציאתה לפועל, פרצה יריבות מרה בין ראש הממשלה פרס לשר האוצר מודעי לאחר שהאחרון כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", ובעקבותיה פרס פיטר את מודעי. שמיר תמך במודעי והיה חשש כי ממשלת האחדות תתפרק בעקבות היריבות הקיימת. שמיר הציע שיצליב את תפקידו עם מודעי עד להסכם הרוטציה, אך פרס סירב לקבל את האופציה. על בסיס ההסכם הקואליציוני הקיים, היה על שר האוצר להיות חבר הליכוד, ומתוך כך מינה פרס לתפקיד את משה נסים, שביצע החלפה עם מודעי בתפקידו כשר המשפטים. גם בצמרת הליכוד היו היחסים מתוחים. ועידת התנועה במרץ 1986 התפוצצה לאחר ששמיר התייחס למקורבי דוד לוי כ"חבורת פושעים". בנובמבר השלימו השניים ב"סולחה" מתוקשרת, אך זאת למראית עין בלבד. המתיחות בין לוי ושמיר תוסיף לפצל את הליכוד עד ל"נאום הקופים" של לוי בשנת 1992, שבו טען כי שמיר ואנשיו רואים בו "קוף שזה עתה ירד מן העצים". הקדנציה השנייה כראש ממשלה (1986–1988) על אף שרבים קראו לו שלא לעשות כן, ולאחר מספר ימי מתח שלוו במשברים קואליציוניים ובהכרזות סותרות, עמד שמעון פרס בהבטחתו, וב-20 באוקטובר 1986 התפטר מתפקיד ראש הממשלה, על מנת להעביר לשמיר את ראשות הממשלה. בממשלתו החדשה של שמיר מונה פרס לשר החוץ. מתוך המערך היה רבין המתנגד העיקרי לפירוק הממשלה. עם מינויו של שמיר לראש ממשלה, הוא צירף את רבין להיות יחד איתו ועם פרס ב"מועדון ראשי הממשלה" ("הטרויקה"), שעל בסיסו כל ההכרעות המרכזיות צריכות להתקבל על ידי שלושת השרים הבכירים, פרס, רבין ושמיר. לאחר השלמת הנסיגה מלבנון והדברת האינפלציה, שהיו למטרותיה העיקריות של הממשלה בשנתיים הראשונות לקיומה, עמד על הפרק הסדר עתידם של יהודה שומרון ועזה שהוחזקו בידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים. אך פרס ושמיר החזיקו בדעות קוטביות לגבי קידום התהליכים המדיניים בעניין זה. פרשת קו 300 (1984–1987) בשעת חטיפת אוטובוס קו 300 שהחלה את פרשת טיוח הרג המחבלים, היה שמיר בפגישה של מרכז תנועת החרות לקראת הבחירות לכנסת ה-11 ולא היה מעורב בעניין. לאחר האירוע, דיווח לו ראש השב"כ ששני מחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות ושניים נהרגו בדרך לבית החולים ושמיר לא חקר מעבר לכך. לאורך כל הדרך, החל מהפרסומים בתקשורת לאחר החטיפה, דרך דיווחו של ראובן חזק לשמעון פרס באוקטובר 1985, וכלה בדרישה של יצחק זמיר לפתוח בחקירה, התנגד שמיר לחקירת הנושא כי סבר שהדבר יזיק לשב"כ. ב-1986, כאשר היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר ביקש לחקור את הנושא, העבירו שמיר ופרס את התיק לטיפול המשטרה, דבר שהביא לפיטוריו למעשה של זמיר (אף שהוצגו כהתפטרות). לאחר שהפרשה התפרסמה, תמך שמיר במתן חנינה לאנשי השב"כ שהיו מעורבים בהריגה ובחיפוי. שמיר כינה את הפרשה "הבעיה הקשה והעקרונית ביותר מאז קום המדינה". ראש השב"כ, אברהם שלום, טען שפעל בסמכות וברשות ושקיבל אישור למעשיו משמיר. לטענתו, מספר חודשים לפני חטיפת האוטובוס, בנובמבר 1983, שוחח עם שמיר על מה שיש לעשות במחבלים במקרה של חטיפה או פיגוע מיקוח, ושמיר הורה לו לא לתת למחבלים לצאת חיים מפיגוע מיקוח. כן טען שלום שלאחר הריגת המחבלים הוא דיווח על כך לשמיר וקיבל ממנו אישור לחיפוי שנעשה בוועדת זורע. שמיר הכחיש את הטענות הללו ב-24 ביוני 1986 בעת הכנת בקשת החנינה לאנשי השב"כ, אך למרות זאת המילים "ברשות ובסמכות" נכללו בבקשת החנינה. הטענות נבדקו על ידי צוות חקירה של משרד המשפטים, שכלל את יהודית קרפ ואת עדנה ארבל, ובדו"ח בנושא שפורסם ב־29 בדצמבר 1986 קיבל צוות החקירה את גרסתו של שמיר. בדו"ח נקבע שלא נמצאה תמיכה לגרסתו של שלום, בעוד שגרסתו של שמיר נתמכה חלקית מאנשים שונים, וכן שנמצאו תמיהות בגרסתו של ראש השב"כ. כן נקבע שלא ניתן לבסס האשמה על עד יחיד שנתן הוראה לשבש מהלכי חקירה. הקשיים עם ארצות הברית (1985–1987) משבר נוסף אירע כאשר התברר כי המשך פיתוח מטוס הקרב "לביא" יעמיס על המדינה נטל תקציבי שלא תוכל לשאתו. באוגוסט 1987 החליטה הממשלה על ביטול הפרויקט, זאת לאחר דיונים סוערים והפגנות סוערות של עובדי התעשייה האווירית. שמיר עמד בלחצים חמורים, כאשר יורשו המיועד וחברו לדעה, משה ארנס, עמד בראש התומכים בפרויקט, ומולו עמד הלחץ האמריקאי, כאשר האמריקאים חששו כי המטוס יתחרה בתוצרת האמריקנית, בעיקר לנוכח קרבתו למטוס הקרב ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון, וכן העובדה כי צה"ל, משיקוליו הוא, הפחית בהרבה את כמות המטוסים שהיה בדעתו לרכוש. על אף שהדבר נגד כמה מגישותיו הבסיסיות של שמיר, הוא עמד אחרי החלטת הממשלה לבטל את תוכנית הלביא, החלטה שהתקבלה ברוב של קול אחד, אך התוצאה הייתה התפטרותו של ארנס מן הממשלה. לאחר פיטורי יותר מ-4,000 עובדים, הוא הרגיע את עובדי התעשייה האווירית השובתים בהבטחות לגבי "חלופות הלביא" – עבודות שתוקצבו בכספי הפיצויים שהתקבלו מארצות הברית. פרשה נוספת שלה נדרש שמיר הייתה "פרשת פולארד" שהחלה עוד בכהונתו הראשונה כראש ממשלה. בנובמבר 1985 נעצר בארצות הברית יונתן פולארד, עובד המודיעין של הצי שריגל לטובת ישראל. הפרשה הביאה למשבר ביחסי ישראל–ארצות הברית, אך משבר זה לא התממש בדמות פעולות של הממשל נגד ישראל, עקב הערכת חשיבותה האסטרטגית בידי ממשל רייגן. מה כן המשבר גרם לטינה ארוכת שנים של ישראל בקרב אנשי קהילת המודיעין האמריקאית. ועדת חקירה בראשות יהושע רוטנשטרייך ואבא אבן קבעה במאי 1987 כי לממשלה אחריות קולקטיבית לעניין זה, אך לא הסיקה מסקנות אישיות כלפי אף אחד מהמכהנים בממשלה. ניסיונות פרס להגיע להסדר מדיני (1985–1987) בשנים אלה ניהל שר החוץ שמעון פרס משא ומתן עם מדינות ערב בניסיון להגיע להסדר מדיני. ניסיונותיו של פרס נבלמו על ידי שמיר. עוד בנובמבר 1985 טענו אישים בימין כי פרס נפגש עם חוסיין, מלך ירדן, והגיע עמו להסכמות. באפריל 1987 התפרסם כי פרס נפגש עם חוסיין והגיע להסכמות (שכונו "הסכם לונדון") שכללו כינוס ועידה בינלאומית ומשא ומתן ישיר בין הצדדים, שבסופו של דבר יביא לקבלת אחריות ירדנית על יהודה והשומרון. לשמיר הייתה השפעה רבה על חברי הממשלה ולא היה סביר שהוא יאפשר לפרס לגייס רוב שיצביע בעד הסכם שלא תואם עם שמיר ואף לא הובא לידיעתו באופן רשמי. לבסוף התאפשר המשך כהונת הממשלה מתוך הבנה שבשתיקה באשר להסכם. שמיר טען כי מכיוון שההסכם לא הובא לממשלה אין להתחשב בו, ואילו פרס טען כי מכיוון שהממשלה ידעה על ההסכם אך מעולם לא דחתה אותו, הוא חופשי לפעול על פיו. בפועל נמשך הסטטוס קוו המדיני. בהמשך קידם פרס יוזמת שלום של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ שדמתה להסכם לונדון באופיה, מכיוון שקראה לכינוס ועידה בינלאומית עם בוררים עבור שני הצדדים בסכסוך הישראלי-ערבי. שמיר סירב לקבל כל משא ומתן עקיף וכל ועידה בינלאומית שתיערך דרך מתווכים, ובעבור יוזמת שלום קבע תנאי מקדים של משא ומתן ישיר בין ישראל ונציגי ארצות ערב. במהלך 1987 הלך והידרדר המצב הביטחוני ביהודה ושומרון וחבל עזה, ובראשית יוני הביאו התפרעויות המוניות, שבאו במלאת 20 שנה למלחמת ששת הימים ולשליטה הישראלית ביהודה ושומרון וחבל עזה, לנפגעים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ולחיכוכים עם חיילי צה"ל ומתנחלים. בעקבות ההתפרעויות ערך צה"ל גל מעצרים, אך לא חל שינוי של ממש בחשיבה המדינית או בהיערכות הצבאית. האינתיפאדה הראשונה (1987–1988) ב־9 בדצמבר 1987, פרצה ההתקוממות העממית בשטחים, המכונה האינתיפאדה. האינתיפאדה הייתה בגדר הפתעה לדרג הצבאי ולדרג המדיני. שמיר ושר הביטחון יצחק רבין הנהיגו שורת צעדים, שכונו "מדיניות היד חזקה", בניסיון לבלום את האינתיפאדה. עשרות פלסטינים נהרגו בחודש הראשון להתקוממות. תחנות טלוויזיה ברחבי העולם שידרו תמונות של חיילים ישראלים חמושים המתמודדים נגד ילדים ונשים, ומכים עצירים באלות. גל מחאות כנגד מדינת ישראל התעורר בעולם. במרץ 1988 התפרסמה תוכניתו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ שלפיה תתכנס ועידה בינלאומית שתהיה לה סמכות לכפות החלטות על המשתתפים בה, וכי במהלכה יתקיים משא ומתן ישיר בין הישראלים ובין משלחת ירדנית-פלסטינית. על אף שפרס לחץ למתן תשובה חיובית למסמך, מנע שמיר כל דיון במסמך. כצעד מעשי לדיכוי האינתיפאדה, אישרה הממשלה בראשות שמיר את מבצע הצגת תכלית, שמטרתו התנקשות בחיי אבו ג'יהאד, שנועדה לגדוע את מה שנראה כיד המכוונת את האינתיפאדה מתוניס, שם ישב מרכז אש"ף באותן השנים. חרף הצעדים הקשים שננקטו, וחרף ההתנקשות באבו ג'יהאד ב־16 באפריל 1988, לא הצליח צה"ל להפסיק את האינתיפאדה, אשר הפכה משורה של הפגנות עממיות לסדרת פיגועי טרור. הקדנציה השלישית כראש הממשלה (1988–1992) ממשלת האחדות השנייה (1988–1990) ב־1 בנובמבר 1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. לאחר הבחירות הסתבר כי לליכוד, מפלגות הימין והדתיים היה רוב של 65 מנדטים; אך שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, שבה היה שמיר ראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד שמעון פרס היה שר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ויצחק רבין המשיך לכהן כשר הביטחון. למרות חילוקי הדעות ששררו ביניהם, אם באופן בסיסי בשל השתייכותם למפלגות פוליטיות יריבות ואם לגבי עניינים אקטואליים שונים, שרר אמון אישי הדדי בין שמיר ובין רבין - שניים שרבו הסיפורים על היותם מסוגרים וחשדניים באופיים - בניגוד ליחסי האיבה והאי-אמון ששררו בין רבין ובין פרס. המגעים להסדר מדיני (1988–1989) בינואר 1989 הציג משה ארנס, שכיהן בממשלה זו כשר החוץ, "תוכנית שלום" בפני שר החוץ שולץ, שעיקרה משא ומתן עם מדינות ערב, ללא השתתפות אש"ף, על בסיס הסכמי קמפ דייוויד. יצחק רבין הציג תוכנית משלו, שעיקרה הגעה לרגיעה באינתיפאדה, ולאחר מספר חודשים קיום בחירות בשטחים שלאחריהן תפתח המנהיגות הנבחרת במשא ומתן עם ישראל שיוביל לאוטונומיה. שמיר, שהיה ראש ממשלה שהייתה כמעט משותקת בנושא המדיני בשל הפיצול הפנימי בה, לא ניסה לקדם אף אחת מהתוכניות הללו, וסייע להן לדעוך במהירות. בנובמבר 1988 נבחר נשיא חדש בארצות הברית – ג'ורג' הרברט ווקר בוש. הממשל החדש בארצות הברית, שנכנס לתפקידו במקביל לתחילת פעולת ממשלת שמיר השלישית, הונהג על ידי מזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר, שהכריז כי יש לשאת ולתת עם אש"ף וכי "על ישראל לוותר על החזון הלא-מציאותי של ארץ ישראל הגדולה". במאי 1989 אישרה הממשלה תוכנית שנקראה "תוכנית שמיר רבין", שכללה את הנקודות הבאות: חיזוק היחסים בין מצרים לישראל, כינון שלום בין ישראל לשאר מדינות ערב, פתרון בעיית הפליטים, וקיום בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית שתנהל עם ישראל משא ומתן. חיזוק לתוכנית נתן נשיא מצרים חוסני מובארכ בספטמבר 1989. רבין בירך את תוכניתו של הנשיא המצרי, שכללה שלבים מעשיים לתחילת המשא ומתן, אך שמיר דחה אותה, והזהיר כי יפרק את ממשלת האחדות. בפגישה בקהיר עם רבין, שבה הציג את תוכניתו הצהיר מובארכ: "לא הזמנתי את שמיר כי נפגעתי ממנו והוא נפגע ממני". בדצמבר 1989 פרסם מזכיר המדינה בייקר, בהסתמך על יוזמת מובארכ, "חמש נקודות" להמשך המשא ומתן. פעולתו של בייקר הביאה למשבר קואליציוני. בבסיס המשבר הייתה דרישתו של בייקר כי ישראל תקיים משא ומתן עם נציגות של התושבים הערבים של יהודה ושומרון וחבל עזה, כאשר עמדת הליכוד הייתה כי ערביי מזרח ירושלים לא יוכלו להשתתף בבחירות בשטחים ובתהליך המדיני. גישתו הבסיסית של שמיר הייתה מנוגדת לכל הסדר שיביא לפשרה טריטוריאלית, אך באותה עת קמה לו בתוך מפלגתו התנגדות מימין; דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון (שכונו יחדיו "החישוקאים") חברו נגדו, וקבעו קווים אדומים למשא ומתן, שאותם אסור לשמיר לעבור. קווים אלו לא אפשרו התקדמות, אף לוּ היה שמיר חפץ בה. לאחר מגעים ולחצים ממושכים מבית ומחוץ, שמיר, בשיתוף פעולה הדוק עם רבין, קידם את "תוכנית שמיר" (לעיתים קרויה "יוזמת שמיר־רבין") שאושרה בממשלה ולפיה: יחוזקו המגעים עם מדינות העולם הערבי בכלל ויחסי ישראל–מצרים הקיימים בפרט, ולמען קידום מגעים להסדר ביש"ע יתקיימו בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית, שתנהל עם ישראל משא ומתן על האוטונומיה. לפי ההסכם מדינת ישראל מחויבת לקידום מגעים לשלום אזורי על בסיס תוואי הסכמי קמפ דייוויד הקיימים. בתוך הליכוד נפלגה התמיכה וההתנגדות לתוכנית בעיקר סביב שאלת המעורבות של ערביי מזרח ירושלים בבחירות כמו גם האפשרות לקיים בחירות שכאלו בשטחים במהלכה של האינתיפאדה. יחסי שמיר-שרון, שזמן רב היו קודרים, התקררו עוד יותר, כאשר ראש הממשלה סירב לשתף את שרון במגעים הסודיים שניהל לצד שר החוץ ארנס בטענה כי שרון ידליף חומר לתקשורת על המגעים. בקרב תומכי שמיר עלתה הערכה כי פיטורי שרון יובילו לנפילת "החישוקאים". שמיר חשש מפני פילוג הליכוד ומפני פעילותו האפשרית של שרון מחוץ לפיקוחו בתוך הממשלה ועל כן החליט להבליג. בשביל להמשיך ולקדם את המשא ומתן להסדר מדיני נדרש שמיר להשיג רוב תומכים במשאל בקרב חברי מפלגתו. לקראת הוועידה שבה נועדה להיערך ההצבעה, שרון חיבל במערכת ההגברה ובמיקרופונים באולם הכינוס של הוועדה. בוועידה הסוערת של הליכוד, שנערכה ב־12 בפברואר 1990 ב'גני התערוכה' בתל אביב, הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, במהלך שהפתיע את המון חברי הליכוד כמו גם את מקורביו לוי ומודעי. לאחר מכן, ברגע ששמיר הציג את הצעתו להצבעת מחטף, שרון השתלט על המיקרופונים כשהוא צועק "מי בעד חיסול הטרור, ירים את ידו, מי בעד שיתוף ערביי מזרח ירושלים במשא ומתן ירים את ידו!" במשך שניות ארוכות זעקו שמיר ושרון לתוך המיקרופונים שלהם בניסיון להתגבר האחד על השני. כאוס נוצר ולא ניתן היה להבין מי מבין חברי התנועה תומך בשמיר ומי בשרון. בתוך כל הזעקות ניצל שמיר את המצב שלא אפשר הכרעה סדירה והכריז כי הצעתו התקבלה לסדר היום וכי הוועדה נסגרה. בפועל, המטרה של שרון ותומכיו לערער את מנהיגותו של שמיר כשלה, מכיוון שהודות לבלגן שנוצר בתוך ההצבעה יכול היה שמיר לקדם את המשא ומתן להסדר ללא ההצבעה. האירוע הזכור בשם "ליל המיקרופונים" נחשב לחיזיון מביש ולשפל מדרגה בהתנהלות הפוליטית. תנועת "החישוקאים" כשלה במטרתה לשים כבלים על רגליו של שמיר והלה מצידו המשיך במסע ומתן בעקיפת ההצבעה הסדירה. בהמשך הגדיר שמיר את המהלך נגד מנהיגותו בתוך שורות הליכוד כ"מרד" וטען כי: שלושת ה"חישוקאים", השרים שרון, לוי ומודעי, תקפו אותי בזעם רב, ועד היום אינני יודע על מה בדיוק יצא קצפם." "התרגיל המסריח" (1990) יציבות הממשלה התדרדרה משמעותית לאחר שהתגלה כי עזר ויצמן, שהיה שר מטעם המערך, ניהל מגעים, בניגוד לחוק, עם אנשי אש"ף. החלטתו של שמיר לפטר בשל כך את ויצמן (שלא הועמד לדין בשל חסינותו כחבר הכנסת), הביאה למשבר חריף בממשלה ולמעשה לפירוקה. ויצמן, שהיה בעברו מנצי הליכוד והפך לסמן השמאלי של העבודה, ביצע אמנם צעד שלא היה מקובל על מרבית חבריו למפלגה, אך היחס שקיבל משמיר הראה לפרס כי בהרכב הנוכחי של הממשלה לא ניתן יהיה להביא לשינוי המדיני שבו חפץ, וכי אם ברצונו לבצע אותו עליו לפרק את מסגרת ממשלת האחדות. מגעים חשאיים שניהל חיים רמון, איש מפלגת העבודה, עם אריה דרעי, איש ש"ס, הבשילו במרץ 1990 לכדי "התרגיל המסריח", שבו הפיל שמעון פרס את הממשלה בהצבעת אי אמון, על מנת להקים ממשלת שמאל-חרדים שתקדם את המשא ומתן, וזאת לאחר שהביא לפיטוריו על ידי שמיר עקב עמדותיו המדיניות. ברגע האחרון חזרו בהם רבים מחברי המפלגות הדתיות, ופרס נכשל בהרכבת הממשלה, פרס עשה אמנם ניסיון נוסף להקים ממשלה על ידי הבטחת תפקידים בממשלה ל"עריקים" מהליכוד אולם גם ניסיון זה נכשל. לאחר שלושה חודשים הצליח שמיר להרכיב ממשלת ימין-דתיים צרה, ומפלגת העבודה הייתה למפלגת אופוזיציה. ממשלת ימין-דתיים (1990–1992) הממשלה החדשה המשיכה בקו הקשיחות המדינית של קודמתה, וזאת ביתר שאת, שכן אל הממשלה הצטרפה תנועת התחיה (יובל נאמן מונה לשר האנרגיה והתשתית, וגאולה כהן קיבלה את משרת סגן שר המדע והטכנולוגיה), צומת (רפאל איתן קיבל את תיק החקלאות) והחל מ־1991 צורפה אף מפלגת מולדת (רחבעם זאבי מונה לשר בלי תיק). אך אירועי הזמן הביאו למפנה דרמטי, כאשר באוגוסט 1990 פלשה עיראק, בראשותו של סדאם חוסיין, לכווית, והחל בכך את מלחמת המפרץ. בממשלה זו כיהן שמיר גם כשר הביטחון וכשר האוצר למשך שלושה חודשים, עד שמינה לתפקידים אלה, בהתאמה, את בן-בריתו הפוליטי משה ארנס ואת יצחק מודעי. בינואר 1990 מודעי פרש מהליכוד, יחד עם ארבעה חברים נוספים מהמפלגה הליברלית והקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני". בעקבות התרגיל המסריח, הוא נשא ונתן עם שמיר וקיבל שוב את תיק האוצר. בעת משא ומתן זה הדהים מודעי את הציבור, כאשר דרש ערבות כספית להבטחת מימוש ההסכם הקואליציוני עמו, דבר שהתפרש כחוסר אמון בהבטחה של ראש הממשלה שמיר. האינתיפאדה ורצועת הביטחון (1988–1992) האינתיפאדה הראשונה נמשכה. ב־14 במאי 1989 החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזוריות ביהודה והשומרון, אולם החלטה זו לא מומשה. ב־6 ביולי 1989 אירע הפיגוע בקו 405, שבו מחבל דרדר את אוטובוס אגד קו 405 לתהום ליד קריית יערים ורצח 16 איש. ב-26 באפריל 1988 נהרגו מפקד גדוד צבר של חטיבת גבעתי, סא"ל שמואל (שמוליק) אדיב, והגשש רמזי וחש במרדף אחר מחבלי חזבאללה בהר דב. בתגובה, ב-2–4 במאי 1988 יצא לפועל "מבצע חוק וסדר" במסגרתו פשטו כוחות צה"ל ובהם נח"ל, צנחנים ושריון, תחת פיקודו של אל"ם שאול מופז על בסיס מחבלי החזבאללה בעיירה מיידון שבדרום לבנון. 3 חיילי צה"ל נהרגו בפשיטה ונפצעו שבעה עשר חיילים נוספים. הפעולה הייתה הגדולה בהיקפה במבצעי צה"ל בלבנון מאז שלום הגליל. כ-50 מחבלי חזבאללה נהרגו בקרב, והמבנים והבונקרים ששימשו אותם נהרסו. כן נתפס שבוי אחד והושמדו כלי רכב ורכבי נ"מ. הייתה זו הפעולה הראשונה סוגה בקנה מידה רחב שביצע צה"ל נגד ארגון חזבאללה והיא הובילה לנסיגה משמעותית של מחבלים מטעם הארגון מפעולות נגד צה"ל על גבי רצועת הביטחון לתקופה. במאי 1988 פרצה מלחמה בין אמל לחזבאללה על השליטה בדרום לבנון, התחרות סביב אותו מאגר מגויסים פוטנציאלי וחילוקי דעות שונים בין הארגונים. אמל שקיבל סיוע מסוריה, הצדיק את מאבקו בחזבאללה בטיעון שחזבאללה מנסה להשתלט על דרום לבנון ולהפוך אותה למדינת הלכה איסלאמית שיעית נוסח איראן. הפסקת האש הראשונה שהושגה בין הארגונים בתיווך סוריה ואיראן ב-1989 במסגרת הסכם דמשק הופרה במהרה. אך לבסוף הושג ב-9 בנובמבר 1990 הסכם דמשק השני, בו הובטחה חזרתו של חזבאללה לדרום לבנון. הסכם זה איפשר לחזבאללה להתקרב לסוריה ולהדק עמה את קשריו. במהלך המאבק הפנימי בין ארגוני הטרור בדרום לבנון, רוב האש של הארגונים הופנתה האחד נגד השני ולא נגד כוחות צה"ל ברצועת הביטחון. ב-16 בפברואר 1992, הוצא לפועל מבצע "שעת לילה", סיכול ממוקד בחייו של מזכ"ל חזבאללה עבאס מוסאווי, שנעשה בהסכמתו המיידית של שמיר לתוכנית שגובשה בצה"ל לאחר איסוף נתונים בידי אגף המודיעין. את מוסאווי ירש בהנהגת חזבאללה חסן נסראללה. ישראל במלחמת המפרץ (1991) אל הכוחות האמריקניים שהצטברו במזרח התיכון במבצע "מגן המדבר", שעתיד היה להפוך לאחר מכן למבצע "סופה במדבר", הצטרפה קואליציה של מדינות ערב, בהן ערב הסעודית, סוריה, מצרים ומדינות נוספות. הסיכוי היחיד של סדאם להתנגד לכוח שנאסף כנגדו היה להביא לפירוד בין מרכיבי הקואליציה באמצעות יצירת קשר בין ארצות הברית וישראל, שימנע ממדינות כסוריה את ההשתתפות בקואליציה. מסיבה זו היה חשוב ביותר כי ישראל לא תצטרף לכוחות הקואליציה, ולא תגיב מבחינה צבאית כנגד כל פרובוקציה עיראקית, על מנת לשמור על שלמות הקואליציה ולאפשר פעולה צבאית משולבת בין מרכיביה. בלילה שבין 16 בינואר ו־17 בינואר 1991 החלה המתקפה של כוחות הקואליציה האמריקנית. לילה אחד לאחר מכן החלה עיראק בתקיפת מדינת ישראל באמצעות טילי סקאד. על אף שבמשך כחודש, עד ל־25 בפברואר, נחתו 39 טילים עיראקים, נמנעה ישראל מלהגיב. מספר אנשים מתו כתוצאה בלתי ישירה כגון שימוש לא נכון במסכות גז או התקף לב, ואדם אחד נהרג מפגיעה ישירה. נזק רב נגרם לרכוש, וכ־300 אנשים נפצעו. למרות הפגיעה הפיזית המועטה יחסית של התקפות הטילים, היו להתקפות השפעה מורלית גדולה על האוכלוסייה, שהייתה נתונה לחרדה, דבר שבא לידי ביטוי בעזיבה של תושבים מהמרכז לנגב ולגליל. הבלבול שנגרם בליל הראשון של נפילת הטילים, היעדר התגובה של הממשלה והימנעות ראשיה מפנייה לציבור הוסיפו גם הם לחרדה. במהלך חודש זה עמד שמיר איתן כנגד לחצים של גורמים בממשלה ובצבא להגיב כנגד המתקפה העיראקית. סיסמתו הייתה כי ישראל תגיב במקום ובזמן שייראו נכונים לכך. בסופו של דבר ישראל לא הגיבה לירי הטילים מעיראק, ובכך לא סיכנה את הקואליציה שנוצרה כנגד סדאם חוסיין. מצד שני, לראשונה בתולדותיה לא הגיבה ישראל למתקפה על שטחה ולשחיקה בכוח ההרתעה שלה, ואפשרה לחיילים זרים, מפעילי טילי הפטריוט האמריקניים, לשהות על אדמתה לצורכי הגנתה. ועידת מדריד ותככים בממשלה (1991–1992) עתה נאלץ שמיר להתמודד עם לחץ אמריקני בנקודה הרגישה ביותר. גישתו של שמיר העדיפה את הסטטוס קוו; ידועה אמרתו "הים הוא אותו הים והערבים הם אותם הערבים". אך לאחר מלחמת המפרץ השתנה המצב במזרח התיכון באופן דרמטי. ארצות הברית סברה כי שיתוף הפעולה בין מדינות ערב ובינה, כמו גם המהלומה שספג סדאם חוסיין, מהווים הזדמנות היסטורית לשינוי מהותי, ובלשונה "חלון הזדמנויות". נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות, וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהתדפקו על פתחה. ישראל ביקשה מארצות הברית ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. בנאום חריף שנשא בוש, ב-12 בספטמבר 1991, תקף את שמיר, ודרש כי מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון וחבל עזה ייעצר וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן הערבויות. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר שאליהן הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית מאז ומעולם. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שניסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב־30 באוקטובר 1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד. שמיר התנגד בחריפות לכינוסה של ועידת מדריד, בשל חששותיו מלחץ בינלאומי על ישראל (כפי שהיה בוועידת ז'נבה לאחר מלחמת יום הכיפורים), אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו, ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין. הוועידה, שאליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פארוק א-שרע קרא לשמיר "טרוריסט", וזה הגיב כי נאום הסורי הוא נאום "גבלס"), אך בסופה סוכם כי תיפתחנה בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד שהפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך. "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה. על אף ששיחות אלו, שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, ראו אנשי הימין את מדינת ישראל כמתקדמת בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן של השיחות פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר בינואר 1992, זאת לאחר ש"צומת" פרשה עוד קודם לכן, עקב חילוקי דעות בנושא החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. פרישה זו הביאה להקדמת הבחירות. קליטת העלייה (1991) במהלך ההתמודדות המדינית היה על שמיר להתמודד עם קליטת העלייה. נפילת מסך הברזל הביאה לגל עלייה גדול מברית המועצות, וישראל, בראשות שמיר, עשתה ככל יכולתה על מנת לספק דיור ותעסוקה למאות אלפי העולים. הקליטה הייתה קשה; אתרי קראוונים הוקמו על מנת לספק דיור זמני לעולים, רבים מהם אקדמאים שלא מצאו דרך להשתלב במקצועם בארץ. חלק מן האתרים הפכו למקבילה של המעברות משנות החמישים – מוקדים לאבטלה, מצוקה ופשע. עם זאת רבים נקלטו היטב ומצאו דיור ותעסוקה בארצם החדשה. ב־25 במאי 1991 נערך "מבצע שלמה", שבו הוטסו לארץ ארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה, לאחר שהגיעו ידיעות על מצבם הקשה ועל הסכנה לחייהם עקב אי היציבות הפוליטית במדינתם. בקליטת גל עלייה זה נקטה ישראל מדיניות שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה עד אז. במקום קליטה "מדורגת" דרך מנגנוני הקליטה, קיבלו העולים דמי קליטה, ולאחר מכן עודדו אותם לנסות ולהיקלט בכוחות עצמם. יש הסבורים שדרך הקליטה הזו הייתה המוצלחת ביותר, ואפשרה לישראל לקלוט תוספת של כעשרים אחוז למספר התושבים באופן מוצלח יותר מזה שבו נקלטו עליות קודמות. הבחירות לכנסת ה-13 (1992) עם זאת, ככל שהתקרבו הבחירות, הפך מצבו של הליכוד ומצבו של שמיר לקשה יותר. תופעה חדשה של פיגועי סכינאות גרמה לערעור תחושת הביטחון האישי. לאחר רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים ב־24 במאי 1992 יצאו לרחובות אלפי אנשים בהפגנות מחאה ספונטניות. נראה כי שמיר אובד עצות אל מול גל פיגועים זה, כאשר עקב תדמיתו הביטחונית של יצחק רבין, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, נראה היה כי הוא האיש שבידו להביא לשינוי, אם בדרך ביטחונית, ואם בקידומו של משא ומתן מדיני. נראה כי לאווירה זו היה חלק ניכר בתוצאה הסופית של בחירות אלו. שורה של פרשיות שחיתות שנחשפו אצל מקורבים לשלטון ולמפלגות הקואליציה (אם כי לא אצל שמיר באופן אישי), כמו גם התנהלותם המושחתת של חלק מן הפוליטיקאים במהלך המשא ומתן הקואליציוני (כך, למשל, הביאה דרישתו של יצחק מודעי לערבות בת עשרה מיליון דולר לכך שאם יצביע בעד הממשלה ימונה לשר האוצר, לשפל חדש ביחס הציבור אל הפוליטיקה), הביאו להצבעה על שינוי שיטת הממשל בישראל, אך השיטה החדשה נועדה להיכנס לתוקף החל מן הבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996. הציבור, המזועזע אף מדו"ח חמור של מבקר המדינה, שחשף מינויים פוליטיים, התנהגות ראוותנית וגירעונות תקציביים, החל להשתמש בססמה "מושחתים – נמאסתם!". הבחירות לכנסת השלוש עשרה עמדו בסימן משברים קשים בליכוד. אל מול מחנה "שמיר-ארנס" (ההנחה הייתה כי לאחר פרישתו של שמיר, בן ה-76 ביום הבחירות, יהיה משה ארנס, שר הביטחון, ליורשו) עמד מחנהו של דוד לוי. בבחירות המקדימות, שנערכו בפברואר 1992, הצטרף מחנהו של אריאל שרון אל מחנה שמיר-ארנס, ונראה כי תבוסת מחנה לוי תהיה שלמה. לוי ביטא את תחושותיו הקשות ב"נאום הקופים", שבו טען כי הוא מופלה בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים". את הוועידה עזב על מנת להסתגר בביתו בבית שאן, ומשם שיגר איומים בפרישה, אך לבסוף לא פרש והתמודד מטעם הליכוד בבחירות. בסופו של דבר נכשל שמיר בבחירות, ומפלגת העבודה (יחד עם מרצ והמפלגות הערביות) יצרו "גוש חוסם" כנגד אפשרות הקמתה של ממשלת הליכוד. גוש זה אפשר למפלגת העבודה, בראשותו של יצחק רבין, להקים ממשלת שמאל ביחד עם מפלגת ש"ס, כשהליכוד נותר באופוזיציה, ולהוביל מדיניות של משא ומתן ופשרה טריטוריאלית, המנוגדת לחלוטין לחזונו של שמיר. בכנסת ה-13 (1992–1996) עוד בליל הבחירות הודיע שמיר על פרישתו מהנהגת הליכוד במילים "אני בסוף דרכי האישית והפוליטית". עם זאת לא התפטר מהכנסת, ונותר חבר הכנסת עד סוף כהונת הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996. את מקומו בהנהגת הליכוד ירש בנימין נתניהו במרץ 1993, לאחר פריימריז בהם התמודד נתניהו מול בני בגין ודוד לוי. בעת כהונת הכנסת השלוש עשרה היה שמיר זקן חברי הכנסת לאחר פרישתו של יאיר שפרינצק לקראת הבחירות. בפתיחתה של הכנסת השתים עשרה, על מנת להתחמק מלכהן כזקן הכנסת טען שפרינצק כי הגיל המופיע ברישומי הכנסת שגוי, וכי הוא בן 66 בלבד ולא בן 76. בעקבות זאת הנחה היועץ המשפטי להעביר את המינוי הזמני לידיו של יצחק שמיר. בירור נוסף העלה כי אכן שפרינצק הוא "זקן חברי הכנסת". במסגרת תפקיד זה ב-1992 שמיר ניהל את הישיבה הראשונה של הכנסת אף על פי שהיה באותה העת חבר הממשלה ועמד בראשה (הבחירות התקיימו ב-23 ביוני, ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשות יצחק רבין הושבעה ב-13 ביולי). שמיר התנגד נחרצות להסכמי אוסלו ואף התעמת עם סגן שר החוץ, יוסי ביילין בריאיון על כך. בעניין הסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם ב-1994, שמיר אמר בכנסת כי יתרונותיו עולים על חסרונותיו וכי הוא תומך בהסכם, וטען כי אין כל דמיון בין ההסכם שבוצע במשא ומתן ישיר לבין ההצעה של הסכם לונדון מ-1987, שלפיה הייתה קמה ועידה בינלאומית. עוד הוסיף: לאחר הפרישה (1996–2012) בעשור שאחרי פרישתו מראשות הממשלה ניהל חיים שקטים בתל אביב, והופיע בתקשורת מפעם לפעם כדי להביע אכזבה מרה מכל ממשיכיו בראשות הממשלה, בהיותם ותרניים מדי לטעמו; במיוחד באשר לבנימין נתניהו, שאותו כינה "מלאך החבלה של הליכוד". לאוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1994 קרא "סיכומו של דבר". כן יצא לאור בשנת 1998 ספרו של חיים משגב "שיחות עם יצחק שמיר". ב-2009, יוסי אחימאיר, שכיהן כיועץ לשכתו בכהנו כראש ממשלה, ערך לקט מחקרים, עדויות, זיכרונות ועוד הנוגעים לשמיר כדמות הספר "כסלע איתן". על רקע חתימת הסכם חברון על ידי בנימין נתניהו, פרש שמיר מהליכוד והצטרף ל"חרות – התנועה הלאומית" שבראשות בני בגין. בריאיון עמו מ-1999 הביע עניין במפלגת המרכז החדשה וזיקה למועמד מטעמה, הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק. בבחירות לכנסת החמש עשרה הוצב שמיר במקום האחרון של כבוד ברשימת "האיחוד הלאומי". לאחר הבחירות ופרישת נתניהו חזר לליכוד, והוצב שם במקום האחרון של כבוד ברשימה לבחירות לכנסת השש עשרה. שמיר גם הודיע על תמיכתו במועמד הליכוד אריאל שרון במהלך הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001. בשנות השמונים המאוחרות לחייו פסק שמיר מלהתבטא בציבור. בשנת תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל למפעל חיים. שמיר האריך ימים יותר מכל ראש ממשלה ישראלי אחר. בשנותיו האחרונות סבל ממחלת אלצהיימר. ב-2004, בעקבות הרעה במצבו הבריאותי עקב מחלתו, הוא הועבר למוסד רפואי מיוחד והמדינה סירבה להיענות לבקשת המשפחה ולממן את שהותו במוסד. בשנותיו האחרונות הועבר לבית אבות בתל אביב. נפטר ב־30 ביוני 2012 בגיל 96. נטמן בהלוויה ממלכתית בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. ארון קבורתו הוצב בכנסת ולאחר מכן נערכה עבורו הלוויה ממלכתית בהר הרצל ב-2 ביולי, ובמהלכה ספדו לו בין לבין נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, כמו גם בני משפחתו. תדמיתו וחייו האישיים שמיר כיהן כראש הממשלה קרוב לשבע שנים. בניגוד לאנשי ציבור בולטים אחרים, כמו אברהם (יאיר) שטרן ומנחם בגין, ששמיר תפס את מקומותיהם, שמיר לא היה כריזמטי במיוחד; לא היה לו כושר רטורי או תכונה אחרת המאפשרת להלהיב את סובביו בזמן קצר. "סמלו המסחרי" היו קומתו הנמוכה ותדמיתו הנמרצת. לעיתים היה מקבל את הידיעות שהובאו בפניו במילים "נו... טוף", שהיו אף הן לאמרת כנף. יריביו הביטו בזלזול על תכונות אלו, אך לאוהדיו הן שימשו חיזוק לדעה שליד הגה השלטון במדינת ישראל עומד אדם נחוש, דבק בעקרונות, נאמן לארץ-ישראל, צנוע בהתנהלותו האישית, שאין להסיטו מן הדרך. שמיר היה נשוי לשולמית עד לפטירתה ביולי 2011 ואב לשניים: יאיר שמיר (הקרוי על שם מנהיג לח"י, אברהם "יאיר" שטרן), שר החקלאות לשעבר, וגלעדה, שעבדה במשרד ראש הממשלה במשך 30 שנה, ולאחר מכן כעובדת סוציאלית. נכדתו, מיכל דיאמנט, הוצבה במקום ה-15 ברשימת תקווה חדשה בבחירות לכנסת העשרים וארבע, אולם לא נבחרה. הנצחתו על שמו נקרא (עוד בחייו) בית ספר יסודי ממלכתי בעיר חולון. בשנת 2013 נקרא בית הספר הטכנולוגי של אורט בכפר-סבא על שם יצחק שמיר פארק תיירותי במעלה אדומים נקרא על שמו. בשנת 2015 החליטה עיריית יבנה לקרוא על שמו את שם בית הספר היסודי ללימודי אקולוגיה ואת שם השכונה החדשה שתקרא "נאות שמיר". גם בעיר רמלה הוקמה שכונה בשם זה. במרץ 2017 פורסם כי שמו של בית החולים אסף הרופא שונה ל"המרכז הרפואי שמיר" בספטמבר 2017 נחנך בפתח תקווה בית ספר תיכון שש שנתי על שמו. "מכון שמיר לחקר הגולן" בקצרין נקרא על שמו. ביולי 2020 הוחלט בעיריית חיפה לקרוא על שמו שכונה חדשה בשם "רמת שמיר" בשטח בו הייתה אמורה לקום רמות גוראל (בין רמות בגין לשכונת דניה). גם בבית שמש אחת מהשכונות החדשות בעיר נקראת "נווה שמיר". בעיר תל אביב נקרא על שמו בית ספר תיכון. כמו כן, נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו של יצחק שמיר ברחוב משה שרת 34. ברחבי הארץ נקראים על שמו כיכרות, רחובות וכבישים, בהם דרך יצחק שמיר בירושלים וכביש 77. בספרות יצחק שמיר הוא הבסיס והמקור לדמות של מפקד ארגון "הימאים", אברהם אבידן, בסדרה בשם זה מאת אבנר כרמלי (הוא שרגא גפני) שפורסמה ב-16 ספרים בשנים 1961–1994 בהוצאת מ. מזרחי. גפני, ששמיר היה מפקדו בלח"י, הקפיד להציגו כפי שהכיר את שמיר במציאות אך הזיז את זמן האירועים המתוארים (שהם אמנם דמיוניים) לשנות ה-30 של המאה ה-20 ומציג את אבידן כמפקד הארגון בתקופה זאת. באותה תקופה היה שמיר פעיל צעיר ונמוך דרג בארגון. כאשר פורסמו רוב ספרי הסדרה היה שמיר סוכן של "המוסד" באירופה. שמיר שימש לא רק כבסיס לדמות אלא גם כמודל הוויזואלי שלה למאייר של ספרי הסדרה, מ. אריה (אריה מוסקוביץ'). כאשר נכתבו הספרים האחרונים בסדרה (שאבידן אינו מופיע בהם) שמיר היה ראש ממשלת ישראל. מנהרת יקנעם, העוברת תחת העיר יקנעם במקטע הצפוני של כביש 6 נקראה על שמו. ספריו סיכומו של דבר, עידנים, תשנ"ד-1994. (אוטוביוגרפיה; יצא לאור באותה שנה באנגלית) מכתבים לשולמית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"א 2001. (מכתבים שכתב לאשתו מתקופת מעצרו במחנה באריתראה; כולל תצלומי הפקסימיליה של המכתבים המקוריים.) "For the Sake of Zion": Vision and Faith; Addresses and Speeches [in English] of Yitzhak Shamir, Tel-Aviv: Beit Yair A. Stern Pub. House, 1993. ("למען ציון לא אחשה") Summing Up: An Autobiography, London: Weidenfeld and Nicolson, 1994. לקריאה נוספת יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך א' פרק ב', עמ' 48–97, ירדן הוצאה לאור, 1988. שלמה אוקון, יוסף אחימאיר, יוסף כרוסט (עורכים), נאום ראש הממשלה: מדברי יצחק שמיר בשנים 1983–1990, יאיר, 1990. אילן שיינפלד, "הפה והטלפיים: יצחק שמיר ושמעון פרס בעין המצלמה – ניתוח השוואתי", סטודיו 19 (1991), 15–19. חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, ספרית פועלים, 1997. דו"ח המרכז למחקרים אסטרטגיים ע״ש יפה, מלחמה במפרץ: השלכות על ישראל, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 1991. משה ארנס, מלחמה ושלום במזרח התיכון, 1988-1992, ידיעות ספרים, 1995. אהרן אמיר, "שלוש אהבות מנדאטוריות", האומה 145 (2001), 66–72. נדיר צור, רטוריקה פוליטית: מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, הקיבוץ המאוחד, 2004. יוסי אחימאיר (עורך), יצחק שמיר – כסלע איתן, תל אביב: משכל, 2008. נחמיה בן-תור, נושאי לפיד החירות: קיצור תולדות חייהם של ראשי לח"י; עמ' 125–224, הוצאת יאיר, 2008. אברהם בן-צבי, מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארצות הברית–ישראל, ידיעות ספרים, 2011. אריה אלדד, דברים שרואים מכאן - מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?, פרק 2: יצחק שמיר או: איש קטן גדול, עמ' 185–250, כנרת זמורה ביתן דביר, 2016. יוסי אחימאיר, "יצחק שמיר כפי שהכרתיו: מה שראה משם - ראה מכאן", בתוך: "האומה", גיליון 202, יוני 2016, עמ' 27–37. יוסי אחימאיר, "יצחק שמיר: עשייה ולא דיבורים", בתוך: זיכרון ומחקר, כתב עת האגודה הישראלית לתיעוד בעל-פה, גיליון 2, ינואר 2018 עמ' 45–56. שמעון גולן, טילים על ישראל: קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית במלחמת המפרץ הראשונה, מודן הוצאה לאור, 2020. יוסי אחימאיר, העשור החמישי, תשמ"ח-תשנ"ח (1998-1988), עמ' 65–80, הוצאת ראובן מס, 2021. Thomas G. Mitchell, Likud Leaders: the Lives and Careers of Menahem Begin, Yitzhak Shamir, Benjamin Netanyahu, and Ariel Sharon, McFarland & Company, 2015 קישורים חיצוניים שילה הטיס רולף, יצחק שמיר (יזרניצקי), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998 יצחק שמיר – קורות חיים, באתר פרס ישראל יצחק שמיר באתר משרד ראש הממשלה יצחק שמיר – אתר מטעם תנועת בית"ר העולמית, אודות סיפור חייו ומאמרים לזכרו (בין הכותבים: בנימין נתניהו, ראובן ריבלין, אליקים רובינשטיין ועוד) יצחק שמיר, באתר "חרות – התנועה הלאומית" מבחר תעודות על יצחק שמיר, באתר ארכיון המדינה תיקים של לשכת ראש הממשלה יצחק שמיר באתר ארכיון המדינה יצחק שמיר משוחח על מהפכנות ופוליטיקה הערות שוליים ישראלים ילידי האימפריה הרוסית אנשי העלייה החמישית לוחמי הלח"י בורחים מכליאה: לוחמי הלח"י גולי אפריקה ראשי אגף קיסריה במוסד יושבי ראש הכנסת חברי כנסת מטעם הליכוד ראשי ממשלת ישראל זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה חברי כנסת זוכי פרס ישראל אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה זוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה) חברי הכנסת השמינית חברי הכנסת התשיעית חברי הכנסת העשירית חברי הכנסת האחת עשרה חברי הכנסת השתים עשרה חברי הכנסת השלוש עשרה ראשי מפלגת הליכוד פעילי עלייה פעילי תנועת החרות כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים אישים שהונצחו על בולי ישראל אישים שהונצחו על מדליות ישראל שרי ממשלות ישראל זוכי פרס ישראל ערכים מומלצים שנבדקו מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן אישים שעל שמם בתי חולים בישראל אזרחי כבוד של ירושלים אזרחי כבוד של ראשון לציון אזרחי כבוד של פתח תקווה מפקדי הלח"י אנשי השנה של העולם הזה זקני חברי הכנסת השרים לענייני ירושלים ישראלים שנולדו ב-1915 ישראלים שנפטרו ב-2012

יצחק שָמִיר (יֶזֶרניצקי (); 22 באוקטובר 1915, י"ד בחשוון ה'תרע"ו – 30 ביוני 2012, י' בתמוז ה'תשע"ב) היה ראש ממשלת ישראל השביעי ושר בממשלותיה, יושב ראש הכנסת, ראש האופוזיציה, מבכירי "המוסד" וממפקדי לח"י.לאחר שכיהן כיושב ראש הכנסת וכשר החוץ, נבחר שמיר לראש הממשלה השביעי (הממשלה ה-20) של מדינת ישראל עם התפטרותו של מנחם בגין מתפקיד זה באוקטובר 1983. שמיר כיהן כראש הממשלה לסירוגין במשך למעלה משש שנים. ביחד עם יריבו הפוליטי, שמעון פרס, עמד שמיר בראש ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב־1984, ובה החזיקו השניים לסירוגין במשרות ראש הממשלה ושר החוץ (הממשלה ה-21 בראשות פרס והממשלה ה-22 בראשות שמיר). בשנים 1987–1988 כיהן גם כשר הפנים. ב-1988 ניצחה מפלגתו בבחירות, ושמיר עמד תחילה בראש ממשלת אחדות לאומית נוספת (הממשלה ה-23), ולאחר "התרגיל המסריח", בשנת 1990, עמד בראש ממשלה צרה (הממשלה ה-24). שמיר פרש מראשות מפלגת הליכוד, לאחר שזו הפסידה בבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. עד ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות הפנימיות של הליכוד בשנת 1993, כיהן שמיר כראש האופוזיציה. שמיר פרש מהכנסת בתום הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996.שמיר היה איש הקו המדיני הנוקשה וחסיד ארץ ישראל השלמה, ולמרות זאת השתתף בתקופת כהונתו בוועידת מדריד, שהיו שראו בה סכנה לשמירת ארץ ישראל השלמה. כראש ממשלה התמודד שמיר עם נפילת טילים על ערי ישראל במהלך מלחמת המפרץ, והבליג על כך כדי שלא לסכן את שלמות קואליציית 34 המדינות בראשות ארצות הברית ובשיתוף מדינות ערב שלחמה בסדאם חוסיין.בשנת תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.ביוגרפיהילדות ונעורים (1915–1940) יצחק שמיר נולד כיצחק יֶזֶרניצקי (ברוסית: Ицхак Езерницкий, בפולנית: Icchak Jaziernicki) ב-1915 לפנינה פֶֹרלה לבית שבזין ולשלמה יזרניצקי. הוא נולד בעיירה רוז'ינוי שבעת לידתו הייתה בפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי; ועברה כעבור זמן קצר לתחומי פולין הצעירה; (במאה ה-21, רוז'אני בבלארוס). אביו היה ראש הקהילה היהודית בעיירה, שהייתה אז בעלת רוב יהודי (כשני שלישים מאוכלוסייתה). ליצחק היו שתי אחיות גדולות ממנו, מרים ורבקה. הוריו עסקו רבות בחיי העולם היהודי במזרח אירופה ואף היו מעורבים לתקופה קצרה בשירות מפלגת הבונד - מפלגה סוציאליסטית חילונית ואנטי-ציונית. בהמשך המירו את עמדותיהם בתמיכה נרחבת במפעל הציוני ושלמה יזרניצקי מצא חשיבות רבה בקיומן של מסגרות החינוך העברי, וידא כי בית הספר העברי ברוז'ינוי יתפקד והקפיד לרשום את ילדיו ללימודים. שלמה יזרניצקי התנגד, מטעם הציונות והקהילה היהודית, למשטרו האוטוקרטי של ניקולאי השני, קיסר רוסיה.כשהיה יצחק בן שלוש התהפוכות המדיניות שנגרמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה הובילו לכך שרוז'ינוי נבלעה בתוך הרפובליקה הפולנית השנייה אשר זה עתה נוסדה. ב-1919, במסגרת המלחמה הפולנית-סובייטית, פרעו חיילים פולנים ביהודי העיירה, רצחו שישה יהודים ושדדו רכוש רב. יצחק יזרניצקי נולד וגדל בחברה עברית בעלת זיקה ציונית גדולה ובמסגרת חינוכו עוד מגיל צעיר תולדותיה של פולין נדחקו ונשאו משמעות צדדית בלבד בהערכה החינוכית. הוריו לא היו אנשים אמידים, וההוצאות על רישום בנם למוסד החינוכי הפרטי היו גבוהות ביחס למוסדות חינוכיים אחרים. בבגרותו שמיר הגדיר שתי תכונות בהוריו שהיו בולטות מאוד: סבלנות ו"העדר מוחלט של משוא-פנים." בחודשי הקיץ נהג יצחק לבלות בחלקת סבו וסבתו ודודיו שחיו בכפרים מבודדים כדוגמת רוז'ינוי במזרח הרפובליקה הפולנית.בילדותו עברה המשפחה לעיר הסמוכה, וולקוביסק. לאחר סיום בית הספר היסודי בוולקוביסק, עבר יזרניצקי לגימנסיה העברית בביאליסטוק, ובה סיים את חוק לימודיו. באותה העת קרא שמיר בעיקר ספרות עברית ויידיש, אך החל להזדהות גם עם התנועה הלאומית הפולנית ואף שינן קטעים מהפואמה "קונראד ואלנדור" פרי עטו של הסופר הלאומי הפולני אדם מיצקביץ'. בשנת 1934 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת ורשה, לצד פעילות נלהבת בארגון בית"ר. הוא לא סיים את לימודי המשפטים משום שעלה לארץ ישראל ב־1935. לאחר עלייתו למד תחילה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, אך בשנת 1937 הצטרף לארגון האצ"ל והפסיק את לימודיו. לפרנסתו עבד כפועל בניין וכפקיד במשרד רואי חשבון.משפחתו נותרה בפולין, והוריו, שתי אחיותיו (רבקה פיטקובסקי ומרים סקלרביץ') ומשפחותיהן נספו בשואה. אביו, שהופרד משאר המשפחה, פנה לשכניו הפולנים בבקשה לעזרה, ואלו רצחו אותו. שמיר טיפח בהמשך חייו, בעקבות אירועי השואה, שנאה מתמדת כלפי העם הפולני על בגידתם בשכניהם היהודים בכלל ובמשפחתו בפרט. בבגרותו, בעת שיחה עם העיתונאי דוד לנדאו, טען כי "כל פולני יונק אנטישמיות מחלב אימו", אימרה ששמיר התעקש שתותר לפרסום על אף התנגדות דוברו.שנותיו בלח"י (1940–1944) בשנת 1940, כאשר התפלג לח"י מן האצ"ל, התלבט שמיר במשך תקופה ארוכה לגבי המשך דרכו וקיים שיחות בירור עם דוד רזיאל ואברהם שטרן "יאיר" כפי שנודע בכינויו בשורות המחתרת. בספטמבר 1940 הודיע לפקודיו שהוא נשאר באצ"ל מכיוון שדרכו של יאיר מסוכנת מדי. אולם בינואר 1941, לאור שיתוף הפעולה ההדוק מדי לטעמו, של האצ"ל עם הבריטים, הוא פרש ועבר ללח"י, בו אימץ את הכינוי המחתרתי "מיכאל" על שם מייקל קולינס, שהוביל מאבק לאומי נגד השלטון הבריטי באירלנד. גם את שם המשפחה "שמיר" אימץ לאחר שהשתמש בשם זה במשך תקופה מסוימת שבה התנהל אחריו מצוד של הבולשת הבריטית; הוא גידל זקן ופיאות, לבש קפוטה, חבש כובע סמט, וכינה את עצמו "הרב שמיר". בדצמבר 1941 נאסר שמיר ונכלא במחנה המעצר מזרעה. כוחות המנדט עצרו את חבר הלח"י יהושע זטלר בביתו וארבו לכל חברי הארגון שעמדו לבוא לבקרו באותו היום, ביניהם גם שמיר. הוא נחקר בידי הקצין ווילקין, מנהל המחלקה היהודית בבולשת הבריטית, אשר השתתף לאחר מכן בחיסולו של יאיר והוצא להורג על ידי לח"י ב-1944.בספטמבר 1942 נמלט שמיר מהכלא בלוויית חבר לח"י אליהו גלעדי. דרך משתף פעולה בקריית מוצקין הם הגיעו לביתו של ירחמיאל אהרונסון ("אלישע") בחיפה, שסידר להם מקום לינה, דאג להחלפת בגדיהם למדי נוטר (לגלעדי) וקצין פולני (לשמיר) ולהעברתם למרכז הארץ (באותה העת היו מוצבות בארץ יחידות של צבא פולין החופשית בראשות הגנרל ולדיסלב אנדרס במסגרת המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה, כך שנשיאת מדי קצין פולני לא העלו חשד מצד הרשויות).מחוץ לכלא הצטרפו השניים לקבוצת הנהגה קולקטיבית של לח"י, שהחליפה את אברהם שטרן (יאיר), שנרצח בידי הבריטים. בהנהגה זו התבלט גלעדי בקו קיצוני. גלעדי הוצא להורג בידי חבריו ללח"י בפקודתו של שמיר במועד לא ידוע בשנת 1943, על רקע חילוקי הדעות בינו לבין שאר הנהגת הארגון. מצבו של הארגון היה רעוע לנוכח קושי בהשגת תחמושת ומשבר הנהגה שנוצר בעקבות ההתנקשות בחיי יאיר. בעקבות כך הוקם סניף של הארגון בקרב יהודי מצרים ושליחים בממלכת מצרים למען העברת נשק ואספקה ובנוסף גם החלה להתגבש הנהגה חדשה שבסופו של דבר החליפה את המערכת הקולקטיבית. בשביל לפתור קשיים כלכליים נערכו סדרת פריצות של אנשי לח"י לתוך כספות של בנקים. לקראת בריחת 20 עצורי הלח"י ממחנה המעצר בלטרון, היה צורך להכין את העורף של הארגון לקראת קבלת הבורחים.ב-15 בספטמבר 1943 הצליח אחד מהקבוצה, עמנואל הנגבי, לברוח מבית החולים הממשלתי בירושלים שם אושפז לאחר שהתחזה לחולה. הוא ושמיר קידמו את ההכנות לקליטת הבורחים. זמן הבריחה נקבע ל-31 באוקטובר 1943. הלח"י קידמה עלייה בלתי חוקית לארץ ובין העולים היו רבים שהצטרפו לשורות הארגון. בשנת 1944 נישא שמיר לשרה (שריקה) לוי (לימים שולמית), שאותה פגש בעת מאסרו במחנה המעצר מזרעה. שולמית עלתה לארץ מבולגריה בשנת 1941 ונכלאה בשל היותה עולה בלתי-לגאלית. לאחר שחרורה הצטרפה למחתרת והייתה לקשרית של שמיר. טקס הנישואים שלהם נערך בסודיות ובצמצום.הטריומווירט בלח"י (1944) לאחר רצח גלעדי ובריחת 20 עצורי לח"י ממחנה המעצר בלטרון, התגבש טריומווירט בהנהגת לח"י. חברי הטריומווירט היו שמיר, ישראל אלדד ("סמבטיון") ונתן ילין-מור ("גֵּרָא"), כאשר שמיר היה אחראי על הפעילות המבצעית, ולאחר מעצרו נטל ילין-מור את האחריות על המבצעים. בתוך הטריומווירט שמיר וילין-מור הנהיגו קו פעילות ואידאולוגיה יותר פרגמטי מאלדד, שקרא לתחייתה של ממלכת ישראל המאוחדת מימי דוד ושלמה. לקראת סוף 1944 נפצע אלדד בגבו ונתפס בידי הבריטים אשר שלחו אותו לבית הסוהר המרכזי בירושלים.כחבר הנהגת לח"י, היה שמיר אחראי לפעולות שונות שהבולטות בהן היו ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל ורצח הלורד מוין במצרים, שתיהן בשנת 1944. מעבר לאנשי הלח"י רבים ביישוב ראו בלורד מוין אויב מר לחזון הציוני. כאשר יואל ברנד קידם הצעה של אדולף אייכמן לעסקת סחורה תמורת דם עם בעלות הברית שנועדה לכלול העלאה של מיליון יהודים ארצה, הלורד מוין פעל ישירות לקטיעת השיחות ותגובתו הראשונית לדיונים הייתה "מה אעשה במיליון יהודים?" ההתנקשות בלורד מוין הייתה לקש ששבר את גב הגמל ביחסי ההגנה עם האצ"ל והלח"י, מחתרות "הפורשים." בעקבות ההתנקשות החלה ההגנה בסֶזוֹן, מאבק מזוין בפורשים שמטרתו להביאם לחדול מהמאבק הישיר ברשויות המנדט הבריטי.הסזון נמשך עד לקראת כניעת גרמניה הנאצית, ואחריו החלה מגמת שינוי בעמדת ההגנה ביחס לרשויות המנדט, שינוי אותו שמיר כינה "התפכחות". עם הסקת המסקנות כי על אף השואה והמלחמה בריטניה עדיין תמשיך במדיניות הספר הלבן השלישי המקדמת את הקמתה של מדינת לאום ערבית בארץ ישראל, פנתה ההגנה גם היא לדרכי המאבק המזוין. פניית פרסה זאת של ההגנה הובילה להקמת תנועת המרי העברי, ארגון שיתוף פעולה מחתרתי בין ההגנה, האצ"ל והלח"י. בהקמת מחתרת אחידה היישוב היהודי בארץ הציג תדמית מאוחדת בפני הקהילה הבינלאומית. שמיר תמך בהקמתה של תנועת המרי בעבור המאבק בבריטים. בנוסף הנהיג את הלח"י לנוכח שינוי מדיניות הארגון ואופן התנהלותו עם הסרת חלק נכבד מהחשאיות שאפפה אותו ושינוי סדרי תפעול מבצעים בשיתוף הפעולה עם שתי המחתרות האחרות.הגליה ושיבה (1946–1948) ב־29 ביולי 1946 נתפס שמיר בביתו וזוהה בידי הרשויות הבריטיות, על אף התחזותו לרב מבני ברק, ונשלח למחנה מעצר באריתריאה. ביחד עם גולי אצ"ל ולח"י נוספים שגורשו הועבר למחנה מעצר באסמרה ובהמשך למחנה בסימבל. בין הגולים המגורשים היו גם שמואל תמיר, לימים שר המשפטים, ומאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון. הקשר של שמיר עם משפחתו כמעט ונותק לחלוטין, וכל שנשאר היו החלפות מכתבים בינו לבין שולמית, שנתפסה גם היא בידי הבריטים ונשלחה למאסר. שני ילדיהם הופרדו מהם. עם השנים תוכננו מספר רב של מבצעי בריחה ממחנות מעצר ברחבי קרן אפריקה. האחראי על שימור האחדות בקרב הגולים בתוכניות הבריחה היה יעקב מרידור, ממנהיגי האצ"ל.דרך מנהרה שחפרו עברו שמיר, מרידור ושלושה גולים נוספים בשעת דמדומים ב-14 בינואר 1947 מתחת למחנה והגיעו ברגל לאסמרה. הגולים שברחו נעו בזוגות לעבר אדיס אבבה, בירת האימפריה האתיופית, כאשר הראשון שבהם שעשה דרכו אליה, אריה בן-אליעזר, ארגן עבור כל שאר החברים מקום לינה ומצרכים לשהייה. ההימלטות של שמיר ופמלייתו ממחנה המעצר הייתה השביעית במספר ההימלטויות. לאחר מסע בן שלושה ימים מאסמרה לאדיס אבבה דרך תיגראי ואמהרה, הגיעו אל בירת אתיופיה שבה הספיק בן-אליעזר לשכור דירה המתאימה למשפחה בת חמש נפשות. בהמשך עשו דרכם דרך מסילת הרכבת אדיס אבבה-ג'יבוטי עד להגיעם לעיר הנמל ג'יבוטי, לחופי מפרץ עדן ומדרום לבאב אל-מנדב. בהיותה של העיר חלק ממושבה קולוניאלית צרפתית, בעת שהותם בה למד שמיר את השפה הצרפתית על בוריה.בעת השהייה בג'יבוטי הפך שמיר לפרנקופיל והתיידד עם גולה וייטנאמי שגורש בעקבות מעורבותו במחתרת אנטי-צרפתית במולדתו, דונג בק מאי, יועץ קרוב של הו צ'י מין ואחד ממנהיגי הוייט מין. דרך ג'יבוטי עקבו הגולים אחר הנעשה בארץ ישראל. בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד פורקה תנועת המרי המאוחדת ולאחר הצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם פרצה מלחמת העצמאות. במסגרת המלחמה הופנו חיצי האשמות רבים מצד הסוכנות היהודית והקהילה הבינלאומית על האצ"ל והלח"י בעקבות פרשת דיר יאסין באפריל 1948.בהמשך החודש הסדירו הגולים את תמיכתה של ממשלת צרפת בהם ועשו דרכם על נושאת מטוסים ששטה מסייגון לטולון דרך ים סוף וחנתה זמנית בג'יבוטי. בידיעה על העברת אספקת נשק חם מצ'כוסלובקיה לישראל, טס שמיר לפראג וממנה ישירות לחיפה. ב־20 במאי 1948, מספר ימים לאחר הקמת מדינת ישראל, חזר לארץ. שמו נקשר ברצח המתווך מטעם מועצת הביטחון של האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, ב־17 בספטמבר 1948. היו שסברו ששמיר עמד מאחורי הרצח, אך אף על פי שהוצא נגדו צו מעצר הוא לא נעצר ולא הואשם בבית המשפט, בניגוד לחברי לח"י רבים אחרים שנעצרו. במענה לשאלה האם היה מעורב ברצח ברנדוט הסתפק בציון עובדות אלו, תוך ציון שמי שהחליט על ביצוע הפעולה עשה את המעשה הנכון ושהוא "לא התנגד" לפעולה.עבודה במגזר הפרטי ושירות במוסד (1948–1970) לאחר הקמת המדינה הצטרף למפלגת הלוחמים, שכללה רבים מחברי לח"י, ושימש כמזכיר סניף תל אביב של המפלגה. במקביל עבד בעבודות שונות, בהן ניהול משרד של חברה כלכלית בתל אביב ורשת של בתי קולנוע באזור רמת גן. בשנים 1952–1953 ייסד עם חברים מהלח"י, בהם נתן ילין-מור ושלמה בן שלמה, חברה קבלנית לסלילת כבישים. בשנת 1955 גויס על ידי איסר הראל למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, והגיע לדרגה בכירה בו. לצד שמיר גויסו למוסד עוד מספר יוצאי לח"י. בשנים אלו שלטה מפא"י במדינת ישראל, והמינוי למשרות ממלכתיות בכירות לפעמים נחסם בפני מי שנחשב לבעל דעות פוליטיות שונות משלה, כגון יוצאי לח"י, אך משרות בכירות בשירות הביטחון הכללי וב"מוסד", שהיו תחת פיקודו של הראל, יצאו מכלל זה. בתקופת שירותו במוסד התייצב שמיר לא אחת במשרדו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון כחלק מפעילותו במסגרת הכפיפות הישירה של המוסד למשרד ראש הממשלה.שמיר שירת בתפקידים מבצעיים בארגון, ובין היתר הקים את יחידת "מפרץ", יחידת המבצעים המיוחדים של המוסד, ופיקד עליה. בין פעולותיו מעקב ופגיעה במדענים הגרמנים שעסקו בפיתוח מערכות נשק חדישות במצרים. בעבור חבלה בפעילותם של אותם המדענים במצרים, המוסד יצר קשר עם פעילים נאצים-לשעבר שהיו מקורבים לצמרת השלטון המצרי, ביניהם אוטו סקורצני, יועץ לנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. בשנת 1965 פרש מ"המוסד", בעיקר סביב יריבויות עם ראש המוסד, מאיר עמית, שהחליף את איסר הראל, וניהל למשך מספר שנים את מפעל מגם לגומי בכפר סבא. עמית, שכיהן בעברו כראש אמ"ן, שינה את המערכת של המוסד כך שתידמה בתפעולה יותר לזרוע צבאית, והוביל לאיחוד של "המפרץ" עם יחידה 188 באמ"ן. מפקד 188, יוסף יריב, החליף את שמיר בפיקוד על היחידה המאוחדת, ששמה שונה בעקבות האיחוד מיחידת "מפרץ" ליחידת "קיסריה".שמיר ביקש לפעול להעלאת יהודי ברית המועצות, צעד לו ייחס חשיבות רבה, כאמצעי לפתרון הבעיה הדמוגרפית של ישראל. הוא החל להוציא עיתון מחתרתי ברוסית בשם "הביתה", שהוברח לברית המועצות וחולק ליהודים המקומיים.כניסה לפוליטיקה (1970–1977) במרץ 1970 הצטרף לתנועת החרות, לאחר שהוצע לו לכהן כראש מחלקת הארגון של התנועה. בכניסתו לתפקיד השקיע בלימוד המערכת הפוליטית וקריאת ספרים רבים על המערכות הפרלמנטריות ברחבי העולם. הוא השקיע מאמץ רב בפיתוח הסניפים המקומיים של תנועת החרות והוביל לחיבור בין מרכז תנועת החרות והסניפים. כמו כן, הוא פעל להרחבת שורות המרכז, תוך קידום פעילים מקומיים שהצליחו בסניפים ובבחירות לרשויות המקומיות, בהם פעילים רבים בני עדות המזרח, אל המרכז שפעל במישור הארצי. בבחירות לכנסת השמינית, בסוף שנת 1973, נבחר שמיר לכנסת מטעם תנועת החרות במסגרת רשימת הליכוד בה הוצב במקום ה-27. בכנסת השמינית היה שמיר חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדה לביקורת המדינה. בשנת 1975 נבחר ליושב ראש הנהלת תנועת החרות, תפקיד שבו החזיק שנים רבות.באוקטובר 1976, לאחר שטען ראש אמ"ן האלוף שלמה גזית בתוכנית דוקומנטרית אמריקאית כי לטענתו לא ניתן יהיה לפתור את בעיית הטרור באופן צבאי, דרש שמיר את פיטוריו של גזית במכתב לשר הביטחון שמעון פרס. בתוך המכתב כתב שמיר "משמעות תשובתו היא, כי ראש אגף מודיעין בצה"ל, הממלא תפקיד מרכזי במלחמה נגד הטרור הערבי־פלסטיני, אינו מאמין, שיש בכוחה של ישראל לגבור על ארגוני הרצח."במרץ 1977 הוביל את תנועת החרות להיות הראשונה לאמץ שיטה של בחירת הנציגים לרשימה לכנסת על ידי חברי המרכז במקום על ידי ועדה מסדרת. במסגרת זאת נבחר למקום השישי ברשימה והשלישי בתנועת החירות לאחר בגין ועזר ויצמן. את הרפורמה הזו עשה בניגוד לדעתו של מנהיג התנועה מנחם בגין, תוך ניצול היעדרותו של בגין עקב התקף לב שעבר. בגין גמל לו באי מינויו לתפקיד שר בממשלתו ובדחיקתו לתפקיד יושב ראש הכנסת.יושב ראש הכנסת (1977–1980) לאחר המהפך, ב־1977, נבחר ליושב ראש הכנסת, והיה הראשון מטעם סיעת הליכוד ששימש בתפקיד זה. עד לאותו הזמן שימשו בתפקיד זה פוליטיקאים שסיימו את דרכם, כאשר התפקיד היה התחנה האחרונה והמכובדת בקריירה פוליטית. נראה היה כי זו גם תחנתו האחרונה של שמיר, שהיה בן 62 בעת שנבחר לתפקיד. שמיר שימש יושב ראש הכנסת בכמה מהישיבות החשובות והסוערות בתולדותיה, כגון נאומו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בפני הכנסת במהלך ביקורו בישראל בנובמבר 1977, וההצבעה על הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978. במסגרת תפקידו זה פעל בתקיפות ובממלכתיות. שמיר היה מנאמני ארץ ישראל השלמה, ולא ראה בעין יפה את הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה מחצי האי סיני. בשל כך נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דייוויד. שמיר נמנע אף בהצבעה לאישורו של הסכם השלום עצמו, שנערכה במרץ 1979.שר החוץ (1980–1983) באוקטובר 1979 התפטר משה דיין, שר החוץ. התפקיד הוצע בתחילה לסגן ראש הממשלה יגאל ידין, שסירב לקבלו. במשך חמישה חודשים שימש מנחם בגין גם שר החוץ, ולאחר מכן הוצע התפקיד לשמיר. ב־10 במרץ 1980 התמנה שמיר לשר החוץ במקביל לסיום תפקידו כיושב ראש הכנסת, תפקיד אליו התמנה יצחק ברמן. הוא המשיך בתפקידו גם לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב־1981 שבהן שוב ניצח הליכוד (בו הוצב במקום השביעי) ומנחם בגין הקים את ממשלתו השנייה. עם מינויו לתפקיד שר החוץ הופצו כותרות בעיתונים מרחבי העולם שבהן סופר על "עברו הטרוריסטי" של שר החוץ החדש.ב-1981, במסגרת כהונתו כשר החוץ, שמיר נפגש עם קנצלר גרמניה המערבית הלמוט שמידט ושר החוץ הגרמני הנס-דיטריך גנשר בבון באמצע משבר ביחסי גרמניה–ישראל. המשבר נסוב סביב ביקורו של שמידט קודם לכן בערב הסעודית, במהלכו העלה הקנצלר טענה לפיה חש מחויבות מוסרית כלפי העם הפלסטיני והכריז שגרמניה תשקול מחדש את מדיניות מכירת הנשק שלה וייתכן שתפעל לקדם מכירת טנקים לצבאות ארצות ערב בכלל וסעודיה בפרט. שמידט הבטיח לשמיר כי ישמר את היחסים עם ישראל ללא שום הפרעה גופי תקשורת סילפו את דבריו. בהמשך נבלמה עסקת מכירת הנשק הגרמנית לסעודיה.במאי 1981 נבחר פרנסואה מיטראן לנשיא צרפת והחל לפעול לקדם חיזוק ביחסי ישראל–צרפת לאחר תקופת קיפאון יחסי מאז האמברגו הצרפתי על ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. ב-3 במרץ 1982 מיטראן היה לנשיא הצרפתי הראשון שביקר במדינת ישראל. בעוד שמשרד החוץ הישראלי בראשות שמיר הציב לעצמו יעד להניא את צרפת מהיותה חלוצת קידום העניין הפלסטיני בעולם המערבי, מיטראן תבע בפני חברי הכנסת והממשלה להכיר במדינה פלסטינית. שמיר ניסה לקדם מגעים עם ברית המועצות, בעיקר בעבור העלאת שאלת מעמדם של יהודיה על הפרק. לשם כך פעמיים נפגש שמיר עם שר החוץ ובהמשך גם ראש הממשלה הסובייטי אנדריי גרומיקו, פעם ראשונה בתקופת ממשלת ישראל התשע עשרה (ממשלת בגין השנייה) ופעם שנייה בתקופת ממשלת ישראל העשרים ואחת (ממשלת האחדות, שבמסגרתה כיהן שמיר כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה).מאז מלחמת יום הכיפורים ב-1973, רוב מדינות אפריקה ניתקו קשריהן עם מדינת ישראל, ושמיר ראה חשיבות עילאית בייצוב מעמדה הבינלאומי של ישראל, בין לבין דרך חידוש היחסים עם מדינות עולם שלישי. בין היתר, בעת כהונתו של שמיר כשר החוץ חידשה ישראל את יחסיה עם זאיר (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). בדצמבר 1982 ביקר שמיר בזאיר ונמען עם העריץ האוטוקרטי מובוטו ססה סקו והשניים חתמו על הסכם סיוע טכני. שנה לאחר מכן נחתם הסכם צבאי בין ישראל לזאיר, שכלל, מעבר לאספקת נשק ישראלי, גם אימון ישראלי של הצבא הקונגולזי. בהמשך, שמיר ושר הביטחון אריאל שרון ביקרו מספר פעמים בזאיר, ונחרדו לצפות בשימוש בנשק הישראלי למען רדיפה של האוכלוסייה האזרחית הקונגולזית בידי משטרו הדיקטטורי של ססה סקו.בעת כהונתו כשר חוץ עמדה ישראל בהתחייבויותיה הטריטוריאליות על פי הסכם השלום עם מצרים, לרבות הנסיגה מסיני ופינוי יישובים, מהלכים מהם הסתייג כשהוחלט עליהם כשכיהן כיושב ראש הכנסת. "שיחות האוטונומיה", שהתקיימו בימיו של משה דיין כשר חוץ נזנחו, וניסיונות לתיווך כ"תוכנית פהד" משנת 1981, שבה הציע פהד, נסיך הכתר של ערב הסעודית, הכרה בישראל ומשא ומתן בין ישראל לבין אש"ף כשלו. בהמשך, ב-1982, על בסיס "תוכנית פהד", הליגה הערבית אימצה הכרה באש"ף כנציג הבלעדי של הפלסטינים. בצפון החלה הסלמה ביטחונית, ששיאה היה מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ביוני 1982, אך לשמיר לא הייתה השפעה משמעותית על הלחימה בצפון. שמיר צידד במהלך שקידמה הממשלה לתקיפת הכור הגרעיני בעיראק ("מבצע אופרה") ביוני 1981.ב־15 בספטמבר 1982 השתתף שמיר בישיבת הממשלה שאישרה את כניסת הפלאנגות הנוצריות למחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, לאחר רציחתו של נשיא לבנון ומנהיג הפלנגות בשיר ג'ומייל. עם כניסתם למחנות חוללו הפלנגות את טבח סברה ושתילה. שמיר נקרא להעיד בפני ועדת כהן, שחקרה את הטבח, ונמנה עם האישים שהוזהרו על ידי הוועדה בנובמבר 1982 כי הם עלולים להיפגע מדו"ח הוועדה (בנוסף לשמיר הוזהרו גם מנחם בגין, אריאל שרון ורפאל איתן). הוועדה מצאה כי שמיר ידע על הטבח משלב מוקדם, אך לא פעל על מנת לאמת את המידע או ליידע גורמים אחרים. בסופו של דבר ננזף שמיר, אך לא נמצא כי יש לנקוט כנגדו בצעדים אישיים. שמיר המשיך לכהן כשר החוץ.כמו כן, כשר חוץ, חיזק שמיר את היחסים עם מדינות הגוש הקומוניסטי. כהונתו כשר החוץ ידעה עלייה הדרגתית בהכרה של סין העממית בריבונות ישראל וקידום הסדר יחסים הדרגתי עם מדינות רבות ברחבי העולם להעלאת מעמדה של ישראל ביחס לקהילה הבינלאומית. בהמשך, בתקופתו כראש ממשלה, קידום הסדרים דיפלומטיים אלו הבשיל להסדרת יחסים דיפלומטים תקינים עם מספר מעצמות אזוריות ברחבי העולם (כולל הסדר יחסי ישראל–סין, יחסי הודו–ישראל ויחסי ברית המועצות–ישראל שבהמשך הפכו ליחסי ישראל–רוסיה).ראש הממשלה – הקדנציה הראשונה (1983–1984) ב־28 באוגוסט 1983, במהלך ישיבת ממשלה, הודיע לפתע מנחם בגין כי אינו יכול עוד להמשיך בתפקידו כראש הממשלה. שני המועמדים העיקריים לתפקיד זה היו שמיר ודוד לוי. לוי הכריז לעבר בגין "יש לך יורש", והתכוון לעצמו. שמיר ניסה לנהל משא ומתן עם לוי והציע לו תפקיד של סגן ראש הממשלה עם סמכויות מורחבות, אך לוי העדיף את ההתמודדות על תפקיד ראש המפלגה וראש הממשלה במרכז הליכוד. שמיר זכה בהתמודדות במרכז המפלגה ב-59% מן הקולות, והנשיא חיים הרצוג הטיל עליו את הרכבת הממשלה החדשה. ב-10 באוקטובר 1983 היה שמיר לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. שמיר השאיר בידיו את תיק החוץ, שבו החזיק בממשלת בגין.שמיר קיבל לידיו מדינה הנתונה במשבר עמוק – ביטחוני, כלכלי וחברתי. המיתון העמוק היה תוצאה של משבר עולמי ושל המדיניות הכלכלית השגויה של שר האוצר יורם ארידור. צה"ל היה עדיין עמוק בתוך לבנון (אם כי בתחילת ספטמבר 1983 נסוג מהרי השוף). החברה הייתה מקוטבת על רקע מלחמה זו בין הגושים הפוליטיים, קיטוב שבא לידי ביטוי שיא ברצח אמיל גרינצוויג, איש "שלום עכשיו".המצב הכלכלי (1983) פעולתו הראשונה של שמיר כראש ממשלה הייתה פיחות עמוק בערך השקל בשיעור של כ-23%, וזאת לאחר ישיבת ממשלה דרמטית שנמשכה שעות רבות. הפיחות החד בערך השקל ומערכת שיווק אגרסיבית של הבנקים הביאו לכך שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את שערי מניותיהם. החשש כי המניות – וביחד עמן המערכת הכלכלית בישראל – ייפלו, וחסכונותיו של הציבור יאבדו, הביא את הממשלה להודיע כי תשלם לציבור מחיר מינימלי עבור המניות שברשותו. המסחר בבורסה הופסק לתקופה של אחד עשר ימים. כאשר מניות הבנקים, שהיו אחד ממוקדי ההשקעה העיקריים של הציבור, איבדו את המשיכה שלהן, פנה הציבור אל הדולר. ב־13 באוקטובר 1983 נחשפה תוכניתו של שר האוצר יורם ארידור להפוך את הדולר להילך חוקי בישראל.שמיר התנגד לתוכנית הדולריזציה מחשש שהיא תגביל את הריבונות של ישראל בתחום החוץ. לפיכך בלם שמיר את המשך הדיונים בתוך הממשלה על התוכנית אך חשיפתה בדרך הדלפתה לתקשורת בטרם זמנה הביאה להתפטרות ארידור, ולהצבת יגאל כהן אורגד במקומו. כאשר נפתח מחדש המסחר בבורסה החלו ירידות שערים קיצוניות, שאילצו את הממשלה לרכוש את מניות הבנקים מן הציבור במחיר שאותו התחייבה לשלם. לשם כך היה צורך בהדפסת כספים נרחבת, והאינפלציה יצאה משליטה. מדד חודש אוקטובר 1983 עלה ב-21.1%.המצב הביטחוני (1983–1984) בלבנון המשיך צה"ל להסתבך. ב־4 בנובמבר 1983 אירע "אסון צור השני", שבו פוצץ מחבל מתאבד את בניין הממשל בצור; באירוע נהרגו 60 איש, מתוכם 28 חיילי צה"ל ושוטרי משמר הגבול. באירוע דומה ב־23 באוקטובר התפוצצה משאית תופת במפקדת הנחתים האמריקנים בביירות, והרגה כ־150 חיילים אמריקאים, דבר שהביא לנסיגת כוחות צרפת וארצות הברית מלבנון. ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל בקו האוואלי גבתה מחיר דמים יומיומי. בעסקת חילופי שבויים כואבת הוחלפו 4,700 מחבלים ואסירים ביטחוניים כנגד שישה חיילי נח"ל שהיו בשבי אש"ף.ב־6 בדצמבר 1983 התפוצץ מטען חבלה באוטובוס בירושלים וגבה שישה הרוגים ועשרות פצועים. ב־12 באפריל 1984 השתלטו מחבלים על אוטובוס בקו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון (פרשת קו 300). במאי 1984 חשף העיתון "חדשות" את העובדה כי המחבלים נותרו בחיים לאחר החטיפה, והביא צילום שצילם אלכס ליבק, שהראה את המחבלים בחיים; כעבור זמן התברר כי אהוד יתום, איש שירות הביטחון הכללי, הרג שני מחבלים שנתפסו בעודם חיים בפעולת החילוץ של האוטובוס, וזאת בהוראת ראש שירות הביטחון הכללי, אברהם שלום. תגובתו של שמיר הייתה מינוי ועדת בירור פנימית ("ועדת זורע"), ובריאיון לעיתונות הודיע "הייתה חריגה – זה לא יישנה". בפועל שיבשו אנשי שב"כ את החקירה, וניסו להטיל את האשמה בהריגת המחבלים על תת-אלוף יצחק מרדכי. פרשה זו הביאה למשברים חמורים בתקופת כהונתו השנייה של שמיר בראשות הממשלה.ב־27 באפריל 1984 חשף השב"כ את קיומה של "המחתרת היהודית", שהתברר כי עמדה מאחורי פעולות שבוצעו בשנות השמונים והן: ההתנקשות בראשי ערים פלסטיניים, פיגוע ירי במכללה האסלאמית בחברון וניסיון לפיצוץ אוטובוסים שהסיעו ערבים במזרח ירושלים.על רקע כל אלו, והתחושה הקשה ששררה בארץ, נראה היה כי סיכוייו של שמיר לזכות בתפקיד לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה קלושים, וכי מועמד המערך (השני), שמעון פרס, יהיה לראש הממשלה הבא. שמיר הצליח להגיע להבנה עם דוד לוי, שנמנע מלהתמודד על מועמדות הליכוד בבחירות, אך אריאל שרון, שלא נחשב לאיום ממשי, הודיע במפתיע על התמודדותו. בהתמודדות שנערכה במרכז הליכוד זכה שמיר ב-59% בעוד שרון זכה ב-41% – הישג שהותיר את ראש הממשלה, כדבריו, "נדהם".ממשלת האחדות – "רוטציה" (1984–1988)הרכבת הממשלה החדשה (1984)על אף שרבים צפו את ניצחונו הגורף של המערך (השני) בבחירות לכנסת האחת עשרה, הצליח שמיר לצמצם את הירידה הצפויה של הליכוד בבחירות מ-48 מנדטים להישג של 41 מנדטים. הישג זה הושפע בין לבין מהפתעת הבחירות שהעניק שמיר בעת העימות מול פרס, כאשר הביע תמיכה בהקמה של ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, לנוכח המשברים הרבים שמולם עמדה המדינה, בהם האינפלציה, המצב בבוץ הלבנוני ועוד.הישג של הליכוד הוביל לחלוקת הכנסת 60:60 בין הגושים, ומכאן ששמעון פרס לא הצליח להקים ממשלת שמאל צרה, והסיעות הדתיות לא רצו להצטרף לממשלה בראשותו, אלא אם יצטרף אליה גם הליכוד. בסופם של מגעים ארוכים, ולאחר שהנשיא חיים הרצוג הטיל על פרס להרכיב ממשלה. פרס כשל בניסיונו להרכיב ממשלה, ובתיווך חיים הרצוג עצמו בצעד חסר תקדים, הצליח להביא להסדר שלפיו ישמש פרס שנתיים בראשות הממשלה, ושנתיים ישמש שמיר בתפקיד. בפעם הראשונה מאז עלה הליכוד לשלטון הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שנשענה על רוב מוצק של 97 חברי כנסת. יצחק רבין היה בממשלה זו לשר הביטחון למשך כל התקופה, יצחק מודעי לשר האוצר, ואילו שמיר החל את דרכו כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, לפי הסכם רוטציה שקבע כי בשנת 1986 יתפטר שמעון פרס, ימליץ על יצחק שמיר בפני הנשיא, וזה יקים ממשלה בעלת הרכב כמעט זהה עם שמעון פרס כשר חוץ.שר החוץ בממשלת האחדות (1984–1986) בפני הממשלה החדשה עמדו שני אתגרים עיקריים, שבסופו של דבר הושגו היעדים שהוצבו לגביהם. האתגר הכלכלי, דהיינו הדברת האינפלציה וייצוב המשק, ויציאתו של צה"ל ממרכז לבנון. תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 הביאה לבלימת האינפלציה, שהיוותה סכנה של ממש למשק הישראלי וליציבותה של מדינת ישראל. תוכניתו של יצחק רבין לסגת לקו שכונה "רצועת הביטחון" בלבנון, הובאה לאישור הממשלה בינואר 1985. שמיר היה בין המתנגדים לנסיגה, והצביע כנגדה בממשלה, כמו גם כל שאר שרי הליכוד. על אף התנגדותו של שמיר, הנסיגה אושרה בממשלה, בוצעה בשלושה שלבים והסתיימה ביוני 1985.בצעד מעורר מחלוקת החליטה הממשלה במאי 1985, בתמיכת שמיר, על "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים שהוחזקו על ידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. שמיר טען כי "לא יעלה על הדעת שמחבלים רוצחים ישוחררו ויהודים שפעלו נגדם יישארו בכלא", ותבע את שחרור אסירי המחתרת היהודית. בצעד יוצא דופן תמך שמיר בהצעת חוק פרטית לשחרור אסירי המחתרת, שנדחתה על ידי הכנסת ביולי 1987, לאחר ששר המשפטים אברהם שריר התנגד לה. בסופו של דבר קוצרו בצורה משמעותית עונשי המאסר של אסירי המחתרת.עוד ב-1985 עמד שמיר בראש משלחת ישראלית להיפגש עם מקביליו שרי החוץ האירופיים בלוקסמבורג לתיאום הסדרי מסחר עבור מניעת פגיעה בשוק היצוא החקלאי הישראלי לנוכח כניסתה של ספרד, יצרנית חקלאות משמעותית, אל הקהילה הכלכלית האירופית. באוקטובר 1985 היה שמיר בין המחליטים על הפצצת מפקדות אש"ף בתוניס (מבצע רגל עץ) כתגובה למעשה טרור שבו נרצחו ישראלים בנמל לרנקה בקפריסין. שיתוף הפעולה בין שמיר ופרס הביא להישגים נוספים בתקופה זו, שהחשוב שבהם הוא העלאת יהודי אתיופיה במסגרת מבצע משה, וכן כינון יחסים רשמיים עם מרוקו, שהוכרז בביקור מפתיע של שמעון פרס במרוקו ביולי 1986.שמיר היה מעורב בפרשת איראן–קונטראס במסגרתה תמך ביוזמתו של פרס לתיווך ישראלי במגעים בין גורמי הנהגה מתונים באיראן וחזבאללה לבין ממשל רייגן בבית הלבן. העסקה נבנתה כך שישראל מכרה נשק לאיראן, באישור אמריקאי, ובתמורה שחרר חזבאללה בלבנון בני ערובה אמריקאים שהחזיק. התשלום שהתקבל מאיראן תמורת הנשק, בניכוי הוצאות ועמלות, הועבר לממשל האמריקאי מבלי שנרשם בספרים. כך יכול היה הממשל להשתמש בכסף זה ללא פיקוח או ידיעה של הקונגרס למימון המורדים במשטר הסנדיניסטי בניקרגואה (הקונטראס), שהואשם על ידי הנשיא רונלד רייגן בתמיכה במרידות קומוניסטיות במרכז אמריקה. המגעים תחילה נערכו ביוזמתו של היועץ לביטחון לאומי האמריקאי, רוברט מקפרלן, אך שמיר ופרס טענו כי על מקפרלן ליידע את מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ בנעשה. מקפרלן יידע את שולץ רק לאחר קבלת הוראה ישירה מהנשיא רייגן. כל הפרשה הייתה למעשה לשיתוף פעולה ישראלי עם הממשל האמריקאי שפעל מאחורי גבו של הקונגרס במהלך בלתי חוקי. זעם ציבורי רב פרץ נגד הממשל האמריקאי בעקבות דליפת המגעים לתקשורת אך יחסיה של ארצות הברית עם ישראל כמעט שלא נפגעו.ממשלת האחדות סבלה מקרעים פנימיים, והיחסים המתוחים בין מרכיביה היו לשם דבר. לאחר הסדר תוכנית הייצוב הכלכלית ויציאתה לפועל, פרצה יריבות מרה בין ראש הממשלה פרס לשר האוצר מודעי לאחר שהאחרון כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", ובעקבותיה פרס פיטר את מודעי. שמיר תמך במודעי והיה חשש כי ממשלת האחדות תתפרק בעקבות היריבות הקיימת. שמיר הציע שיצליב את תפקידו עם מודעי עד להסכם הרוטציה, אך פרס סירב לקבל את האופציה. על בסיס ההסכם הקואליציוני הקיים, היה על שר האוצר להיות חבר הליכוד, ומתוך כך מינה פרס לתפקיד את משה נסים, שביצע החלפה עם מודעי בתפקידו כשר המשפטים.גם בצמרת הליכוד היו היחסים מתוחים. ועידת התנועה במרץ 1986 התפוצצה לאחר ששמיר התייחס למקורבי דוד לוי כ"חבורת פושעים". בנובמבר השלימו השניים ב"סולחה" מתוקשרת, אך זאת למראית עין בלבד. המתיחות בין לוי ושמיר תוסיף לפצל את הליכוד עד ל"נאום הקופים" של לוי בשנת 1992, שבו טען כי שמיר ואנשיו רואים בו "קוף שזה עתה ירד מן העצים".הקדנציה השנייה כראש ממשלה (1986–1988) על אף שרבים קראו לו שלא לעשות כן, ולאחר מספר ימי מתח שלוו במשברים קואליציוניים ובהכרזות סותרות, עמד שמעון פרס בהבטחתו, וב-20 באוקטובר 1986 התפטר מתפקיד ראש הממשלה, על מנת להעביר לשמיר את ראשות הממשלה. בממשלתו החדשה של שמיר מונה פרס לשר החוץ. מתוך המערך היה רבין המתנגד העיקרי לפירוק הממשלה. עם מינויו של שמיר לראש ממשלה, הוא צירף את רבין להיות יחד איתו ועם פרס ב"מועדון ראשי הממשלה" ("הטרויקה"), שעל בסיסו כל ההכרעות המרכזיות צריכות להתקבל על ידי שלושת השרים הבכירים, פרס, רבין ושמיר.לאחר השלמת הנסיגה מלבנון והדברת האינפלציה, שהיו למטרותיה העיקריות של הממשלה בשנתיים הראשונות לקיומה, עמד על הפרק הסדר עתידם של יהודה שומרון ועזה שהוחזקו בידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים. אך פרס ושמיר החזיקו בדעות קוטביות לגבי קידום התהליכים המדיניים בעניין זה.פרשת קו 300 (1984–1987) בשעת חטיפת אוטובוס קו 300 שהחלה את פרשת טיוח הרג המחבלים, היה שמיר בפגישה של מרכז תנועת החרות לקראת הבחירות לכנסת ה-11 ולא היה מעורב בעניין. לאחר האירוע, דיווח לו ראש השב"כ ששני מחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות ושניים נהרגו בדרך לבית החולים ושמיר לא חקר מעבר לכך. לאורך כל הדרך, החל מהפרסומים בתקשורת לאחר החטיפה, דרך דיווחו של ראובן חזק לשמעון פרס באוקטובר 1985, וכלה בדרישה של יצחק זמיר לפתוח בחקירה, התנגד שמיר לחקירת הנושא כי סבר שהדבר יזיק לשב"כ. ב-1986, כאשר היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר ביקש לחקור את הנושא, העבירו שמיר ופרס את התיק לטיפול המשטרה, דבר שהביא לפיטוריו למעשה של זמיר (אף שהוצגו כהתפטרות). לאחר שהפרשה התפרסמה, תמך שמיר במתן חנינה לאנשי השב"כ שהיו מעורבים בהריגה ובחיפוי. שמיר כינה את הפרשה "הבעיה הקשה והעקרונית ביותר מאז קום המדינה".ראש השב"כ, אברהם שלום, טען שפעל בסמכות וברשות ושקיבל אישור למעשיו משמיר. לטענתו, מספר חודשים לפני חטיפת האוטובוס, בנובמבר 1983, שוחח עם שמיר על מה שיש לעשות במחבלים במקרה של חטיפה או פיגוע מיקוח, ושמיר הורה לו לא לתת למחבלים לצאת חיים מפיגוע מיקוח. כן טען שלום שלאחר הריגת המחבלים הוא דיווח על כך לשמיר וקיבל ממנו אישור לחיפוי שנעשה בוועדת זורע. שמיר הכחיש את הטענות הללו ב-24 ביוני 1986 בעת הכנת בקשת החנינה לאנשי השב"כ, אך למרות זאת המילים "ברשות ובסמכות" נכללו בבקשת החנינה. הטענות נבדקו על ידי צוות חקירה של משרד המשפטים, שכלל את יהודית קרפ ואת עדנה ארבל, ובדו"ח בנושא שפורסם ב־29 בדצמבר 1986 קיבל צוות החקירה את גרסתו של שמיר. בדו"ח נקבע שלא נמצאה תמיכה לגרסתו של שלום, בעוד שגרסתו של שמיר נתמכה חלקית מאנשים שונים, וכן שנמצאו תמיהות בגרסתו של ראש השב"כ. כן נקבע שלא ניתן לבסס האשמה על עד יחיד שנתן הוראה לשבש מהלכי חקירה.הקשיים עם ארצות הברית (1985–1987) משבר נוסף אירע כאשר התברר כי המשך פיתוח מטוס הקרב "לביא" יעמיס על המדינה נטל תקציבי שלא תוכל לשאתו. באוגוסט 1987 החליטה הממשלה על ביטול הפרויקט, זאת לאחר דיונים סוערים והפגנות סוערות של עובדי התעשייה האווירית. שמיר עמד בלחצים חמורים, כאשר יורשו המיועד וחברו לדעה, משה ארנס, עמד בראש התומכים בפרויקט, ומולו עמד הלחץ האמריקאי, כאשר האמריקאים חששו כי המטוס יתחרה בתוצרת האמריקנית, בעיקר לנוכח קרבתו למטוס הקרב ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון, וכן העובדה כי צה"ל, משיקוליו הוא, הפחית בהרבה את כמות המטוסים שהיה בדעתו לרכוש. על אף שהדבר נגד כמה מגישותיו הבסיסיות של שמיר, הוא עמד אחרי החלטת הממשלה לבטל את תוכנית הלביא, החלטה שהתקבלה ברוב של קול אחד, אך התוצאה הייתה התפטרותו של ארנס מן הממשלה. לאחר פיטורי יותר מ-4,000 עובדים, הוא הרגיע את עובדי התעשייה האווירית השובתים בהבטחות לגבי "חלופות הלביא" – עבודות שתוקצבו בכספי הפיצויים שהתקבלו מארצות הברית.פרשה נוספת שלה נדרש שמיר הייתה "פרשת פולארד" שהחלה עוד בכהונתו הראשונה כראש ממשלה. בנובמבר 1985 נעצר בארצות הברית יונתן פולארד, עובד המודיעין של הצי שריגל לטובת ישראל. הפרשה הביאה למשבר ביחסי ישראל–ארצות הברית, אך משבר זה לא התממש בדמות פעולות של הממשל נגד ישראל, עקב הערכת חשיבותה האסטרטגית בידי ממשל רייגן. מה כן המשבר גרם לטינה ארוכת שנים של ישראל בקרב אנשי קהילת המודיעין האמריקאית. ועדת חקירה בראשות יהושע רוטנשטרייך ואבא אבן קבעה במאי 1987 כי לממשלה אחריות קולקטיבית לעניין זה, אך לא הסיקה מסקנות אישיות כלפי אף אחד מהמכהנים בממשלה.ניסיונות פרס להגיע להסדר מדיני (1985–1987) בשנים אלה ניהל שר החוץ שמעון פרס משא ומתן עם מדינות ערב בניסיון להגיע להסדר מדיני. ניסיונותיו של פרס נבלמו על ידי שמיר. עוד בנובמבר 1985 טענו אישים בימין כי פרס נפגש עם חוסיין, מלך ירדן, והגיע עמו להסכמות. באפריל 1987 התפרסם כי פרס נפגש עם חוסיין והגיע להסכמות (שכונו "הסכם לונדון") שכללו כינוס ועידה בינלאומית ומשא ומתן ישיר בין הצדדים, שבסופו של דבר יביא לקבלת אחריות ירדנית על יהודה והשומרון. לשמיר הייתה השפעה רבה על חברי הממשלה ולא היה סביר שהוא יאפשר לפרס לגייס רוב שיצביע בעד הסכם שלא תואם עם שמיר ואף לא הובא לידיעתו באופן רשמי. לבסוף התאפשר המשך כהונת הממשלה מתוך הבנה שבשתיקה באשר להסכם. שמיר טען כי מכיוון שההסכם לא הובא לממשלה אין להתחשב בו, ואילו פרס טען כי מכיוון שהממשלה ידעה על ההסכם אך מעולם לא דחתה אותו, הוא חופשי לפעול על פיו.בפועל נמשך הסטטוס קוו המדיני. בהמשך קידם פרס יוזמת שלום של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ שדמתה להסכם לונדון באופיה, מכיוון שקראה לכינוס ועידה בינלאומית עם בוררים עבור שני הצדדים בסכסוך הישראלי-ערבי. שמיר סירב לקבל כל משא ומתן עקיף וכל ועידה בינלאומית שתיערך דרך מתווכים, ובעבור יוזמת שלום קבע תנאי מקדים של משא ומתן ישיר בין ישראל ונציגי ארצות ערב. במהלך 1987 הלך והידרדר המצב הביטחוני ביהודה ושומרון וחבל עזה, ובראשית יוני הביאו התפרעויות המוניות, שבאו במלאת 20 שנה למלחמת ששת הימים ולשליטה הישראלית ביהודה ושומרון וחבל עזה, לנפגעים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ולחיכוכים עם חיילי צה"ל ומתנחלים. בעקבות ההתפרעויות ערך צה"ל גל מעצרים, אך לא חל שינוי של ממש בחשיבה המדינית או בהיערכות הצבאית.האינתיפאדה הראשונה (1987–1988) ב־9 בדצמבר 1987, פרצה ההתקוממות העממית בשטחים, המכונה האינתיפאדה.האינתיפאדה הייתה בגדר הפתעה לדרג הצבאי ולדרג המדיני. שמיר ושר הביטחון יצחק רבין הנהיגו שורת צעדים, שכונו "מדיניות היד חזקה", בניסיון לבלום את האינתיפאדה. עשרות פלסטינים נהרגו בחודש הראשון להתקוממות. תחנות טלוויזיה ברחבי העולם שידרו תמונות של חיילים ישראלים חמושים המתמודדים נגד ילדים ונשים, ומכים עצירים באלות. גל מחאות כנגד מדינת ישראל התעורר בעולם.במרץ 1988 התפרסמה תוכניתו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ שלפיה תתכנס ועידה בינלאומית שתהיה לה סמכות לכפות החלטות על המשתתפים בה, וכי במהלכה יתקיים משא ומתן ישיר בין הישראלים ובין משלחת ירדנית-פלסטינית. על אף שפרס לחץ למתן תשובה חיובית למסמך, מנע שמיר כל דיון במסמך.כצעד מעשי לדיכוי האינתיפאדה, אישרה הממשלה בראשות שמיר את מבצע הצגת תכלית, שמטרתו התנקשות בחיי אבו ג'יהאד, שנועדה לגדוע את מה שנראה כיד המכוונת את האינתיפאדה מתוניס, שם ישב מרכז אש"ף באותן השנים. חרף הצעדים הקשים שננקטו, וחרף ההתנקשות באבו ג'יהאד ב־16 באפריל 1988, לא הצליח צה"ל להפסיק את האינתיפאדה, אשר הפכה משורה של הפגנות עממיות לסדרת פיגועי טרור.הקדנציה השלישית כראש הממשלה (1988–1992)ממשלת האחדות השנייה (1988–1990) ב־1 בנובמבר 1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. לאחר הבחירות הסתבר כי לליכוד, מפלגות הימין והדתיים היה רוב של 65 מנדטים; אך שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, שבה היה שמיר ראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד שמעון פרס היה שר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ויצחק רבין המשיך לכהן כשר הביטחון. למרות חילוקי הדעות ששררו ביניהם, אם באופן בסיסי בשל השתייכותם למפלגות פוליטיות יריבות ואם לגבי עניינים אקטואליים שונים, שרר אמון אישי הדדי בין שמיר ובין רבין - שניים שרבו הסיפורים על היותם מסוגרים וחשדניים באופיים - בניגוד ליחסי האיבה והאי-אמון ששררו בין רבין ובין פרס.המגעים להסדר מדיני (1988–1989) בינואר 1989 הציג משה ארנס, שכיהן בממשלה זו כשר החוץ, "תוכנית שלום" בפני שר החוץ שולץ, שעיקרה משא ומתן עם מדינות ערב, ללא השתתפות אש"ף, על בסיס הסכמי קמפ דייוויד. יצחק רבין הציג תוכנית משלו, שעיקרה הגעה לרגיעה באינתיפאדה, ולאחר מספר חודשים קיום בחירות בשטחים שלאחריהן תפתח המנהיגות הנבחרת במשא ומתן עם ישראל שיוביל לאוטונומיה. שמיר, שהיה ראש ממשלה שהייתה כמעט משותקת בנושא המדיני בשל הפיצול הפנימי בה, לא ניסה לקדם אף אחת מהתוכניות הללו, וסייע להן לדעוך במהירות.בנובמבר 1988 נבחר נשיא חדש בארצות הברית – ג'ורג' הרברט ווקר בוש. הממשל החדש בארצות הברית, שנכנס לתפקידו במקביל לתחילת פעולת ממשלת שמיר השלישית, הונהג על ידי מזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר, שהכריז כי יש לשאת ולתת עם אש"ף וכי "על ישראל לוותר על החזון הלא-מציאותי של ארץ ישראל הגדולה". במאי 1989 אישרה הממשלה תוכנית שנקראה "תוכנית שמיר רבין", שכללה את הנקודות הבאות: חיזוק היחסים בין מצרים לישראל, כינון שלום בין ישראל לשאר מדינות ערב, פתרון בעיית הפליטים, וקיום בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית שתנהל עם ישראל משא ומתן. חיזוק לתוכנית נתן נשיא מצרים חוסני מובארכ בספטמבר 1989. רבין בירך את תוכניתו של הנשיא המצרי, שכללה שלבים מעשיים לתחילת המשא ומתן, אך שמיר דחה אותה, והזהיר כי יפרק את ממשלת האחדות. בפגישה בקהיר עם רבין, שבה הציג את תוכניתו הצהיר מובארכ: "לא הזמנתי את שמיר כי נפגעתי ממנו והוא נפגע ממני". בדצמבר 1989 פרסם מזכיר המדינה בייקר, בהסתמך על יוזמת מובארכ, "חמש נקודות" להמשך המשא ומתן.פעולתו של בייקר הביאה למשבר קואליציוני. בבסיס המשבר הייתה דרישתו של בייקר כי ישראל תקיים משא ומתן עם נציגות של התושבים הערבים של יהודה ושומרון וחבל עזה, כאשר עמדת הליכוד הייתה כי ערביי מזרח ירושלים לא יוכלו להשתתף בבחירות בשטחים ובתהליך המדיני. גישתו הבסיסית של שמיר הייתה מנוגדת לכל הסדר שיביא לפשרה טריטוריאלית, אך באותה עת קמה לו בתוך מפלגתו התנגדות מימין; דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון (שכונו יחדיו "החישוקאים") חברו נגדו, וקבעו קווים אדומים למשא ומתן, שאותם אסור לשמיר לעבור. קווים אלו לא אפשרו התקדמות, אף לוּ היה שמיר חפץ בה.לאחר מגעים ולחצים ממושכים מבית ומחוץ, שמיר, בשיתוף פעולה הדוק עם רבין, קידם את "תוכנית שמיר" (לעיתים קרויה "יוזמת שמיר־רבין") שאושרה בממשלה ולפיה: יחוזקו המגעים עם מדינות העולם הערבי בכלל ויחסי ישראל–מצרים הקיימים בפרט, ולמען קידום מגעים להסדר ביש"ע יתקיימו בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית, שתנהל עם ישראל משא ומתן על האוטונומיה. לפי ההסכם מדינת ישראל מחויבת לקידום מגעים לשלום אזורי על בסיס תוואי הסכמי קמפ דייוויד הקיימים. בתוך הליכוד נפלגה התמיכה וההתנגדות לתוכנית בעיקר סביב שאלת המעורבות של ערביי מזרח ירושלים בבחירות כמו גם האפשרות לקיים בחירות שכאלו בשטחים במהלכה של האינתיפאדה.יחסי שמיר-שרון, שזמן רב היו קודרים, התקררו עוד יותר, כאשר ראש הממשלה סירב לשתף את שרון במגעים הסודיים שניהל לצד שר החוץ ארנס בטענה כי שרון ידליף חומר לתקשורת על המגעים. בקרב תומכי שמיר עלתה הערכה כי פיטורי שרון יובילו לנפילת "החישוקאים". שמיר חשש מפני פילוג הליכוד ומפני פעילותו האפשרית של שרון מחוץ לפיקוחו בתוך הממשלה ועל כן החליט להבליג. בשביל להמשיך ולקדם את המשא ומתן להסדר מדיני נדרש שמיר להשיג רוב תומכים במשאל בקרב חברי מפלגתו. לקראת הוועידה שבה נועדה להיערך ההצבעה, שרון חיבל במערכת ההגברה ובמיקרופונים באולם הכינוס של הוועדה.בוועידה הסוערת של הליכוד, שנערכה ב־12 בפברואר 1990 ב'גני התערוכה' בתל אביב, הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, במהלך שהפתיע את המון חברי הליכוד כמו גם את מקורביו לוי ומודעי. לאחר מכן, ברגע ששמיר הציג את הצעתו להצבעת מחטף, שרון השתלט על המיקרופונים כשהוא צועק "מי בעד חיסול הטרור, ירים את ידו, מי בעד שיתוף ערביי מזרח ירושלים במשא ומתן ירים את ידו!" במשך שניות ארוכות זעקו שמיר ושרון לתוך המיקרופונים שלהם בניסיון להתגבר האחד על השני. כאוס נוצר ולא ניתן היה להבין מי מבין חברי התנועה תומך בשמיר ומי בשרון. בתוך כל הזעקות ניצל שמיר את המצב שלא אפשר הכרעה סדירה והכריז כי הצעתו התקבלה לסדר היום וכי הוועדה נסגרה. בפועל, המטרה של שרון ותומכיו לערער את מנהיגותו של שמיר כשלה, מכיוון שהודות לבלגן שנוצר בתוך ההצבעה יכול היה שמיר לקדם את המשא ומתן להסדר ללא ההצבעה.האירוע הזכור בשם "ליל המיקרופונים" נחשב לחיזיון מביש ולשפל מדרגה בהתנהלות הפוליטית. תנועת "החישוקאים" כשלה במטרתה לשים כבלים על רגליו של שמיר והלה מצידו המשיך במסע ומתן בעקיפת ההצבעה הסדירה. בהמשך הגדיר שמיר את המהלך נגד מנהיגותו בתוך שורות הליכוד כ"מרד" וטען כי: שלושת ה"חישוקאים", השרים שרון, לוי ומודעי, תקפו אותי בזעם רב, ועד היום אינני יודע על מה בדיוק יצא קצפם.""התרגיל המסריח" (1990) יציבות הממשלה התדרדרה משמעותית לאחר שהתגלה כי עזר ויצמן, שהיה שר מטעם המערך, ניהל מגעים, בניגוד לחוק, עם אנשי אש"ף. החלטתו של שמיר לפטר בשל כך את ויצמן (שלא הועמד לדין בשל חסינותו כחבר הכנסת), הביאה למשבר חריף בממשלה ולמעשה לפירוקה. ויצמן, שהיה בעברו מנצי הליכוד והפך לסמן השמאלי של העבודה, ביצע אמנם צעד שלא היה מקובל על מרבית חבריו למפלגה, אך היחס שקיבל משמיר הראה לפרס כי בהרכב הנוכחי של הממשלה לא ניתן יהיה להביא לשינוי המדיני שבו חפץ, וכי אם ברצונו לבצע אותו עליו לפרק את מסגרת ממשלת האחדות.מגעים חשאיים שניהל חיים רמון, איש מפלגת העבודה, עם אריה דרעי, איש ש"ס, הבשילו במרץ 1990 לכדי "התרגיל המסריח", שבו הפיל שמעון פרס את הממשלה בהצבעת אי אמון, על מנת להקים ממשלת שמאל-חרדים שתקדם את המשא ומתן, וזאת לאחר שהביא לפיטוריו על ידי שמיר עקב עמדותיו המדיניות. ברגע האחרון חזרו בהם רבים מחברי המפלגות הדתיות, ופרס נכשל בהרכבת הממשלה, פרס עשה אמנם ניסיון נוסף להקים ממשלה על ידי הבטחת תפקידים בממשלה ל"עריקים" מהליכוד אולם גם ניסיון זה נכשל. לאחר שלושה חודשים הצליח שמיר להרכיב ממשלת ימין-דתיים צרה, ומפלגת העבודה הייתה למפלגת אופוזיציה.ממשלת ימין-דתיים (1990–1992) הממשלה החדשה המשיכה בקו הקשיחות המדינית של קודמתה, וזאת ביתר שאת, שכן אל הממשלה הצטרפה תנועת התחיה (יובל נאמן מונה לשר האנרגיה והתשתית, וגאולה כהן קיבלה את משרת סגן שר המדע והטכנולוגיה), צומת (רפאל איתן קיבל את תיק החקלאות) והחל מ־1991 צורפה אף מפלגת מולדת (רחבעם זאבי מונה לשר בלי תיק). אך אירועי הזמן הביאו למפנה דרמטי, כאשר באוגוסט 1990 פלשה עיראק, בראשותו של סדאם חוסיין, לכווית, והחל בכך את מלחמת המפרץ. בממשלה זו כיהן שמיר גם כשר הביטחון וכשר האוצר למשך שלושה חודשים, עד שמינה לתפקידים אלה, בהתאמה, את בן-בריתו הפוליטי משה ארנס ואת יצחק מודעי.בינואר 1990 מודעי פרש מהליכוד, יחד עם ארבעה חברים נוספים מהמפלגה הליברלית והקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני". בעקבות התרגיל המסריח, הוא נשא ונתן עם שמיר וקיבל שוב את תיק האוצר. בעת משא ומתן זה הדהים מודעי את הציבור, כאשר דרש ערבות כספית להבטחת מימוש ההסכם הקואליציוני עמו, דבר שהתפרש כחוסר אמון בהבטחה של ראש הממשלה שמיר.האינתיפאדה ורצועת הביטחון (1988–1992) האינתיפאדה הראשונה נמשכה. ב־14 במאי 1989 החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזוריות ביהודה והשומרון, אולם החלטה זו לא מומשה. ב־6 ביולי 1989 אירע הפיגוע בקו 405, שבו מחבל דרדר את אוטובוס אגד קו 405 לתהום ליד קריית יערים ורצח 16 איש.ב-26 באפריל 1988 נהרגו מפקד גדוד צבר של חטיבת גבעתי, סא"ל שמואל (שמוליק) אדיב, והגשש רמזי וחש במרדף אחר מחבלי חזבאללה בהר דב. בתגובה, ב-2–4 במאי 1988 יצא לפועל "מבצע חוק וסדר" במסגרתו פשטו כוחות צה"ל ובהם נח"ל, צנחנים ושריון, תחת פיקודו של אל"ם שאול מופז על בסיס מחבלי החזבאללה בעיירה מיידון שבדרום לבנון. 3 חיילי צה"ל נהרגו בפשיטה ונפצעו שבעה עשר חיילים נוספים. הפעולה הייתה הגדולה בהיקפה במבצעי צה"ל בלבנון מאז שלום הגליל. כ-50 מחבלי חזבאללה נהרגו בקרב, והמבנים והבונקרים ששימשו אותם נהרסו. כן נתפס שבוי אחד והושמדו כלי רכב ורכבי נ"מ. הייתה זו הפעולה הראשונה סוגה בקנה מידה רחב שביצע צה"ל נגד ארגון חזבאללה והיא הובילה לנסיגה משמעותית של מחבלים מטעם הארגון מפעולות נגד צה"ל על גבי רצועת הביטחון לתקופה.במאי 1988 פרצה מלחמה בין אמל לחזבאללה על השליטה בדרום לבנון, התחרות סביב אותו מאגר מגויסים פוטנציאלי וחילוקי דעות שונים בין הארגונים. אמל שקיבל סיוע מסוריה, הצדיק את מאבקו בחזבאללה בטיעון שחזבאללה מנסה להשתלט על דרום לבנון ולהפוך אותה למדינת הלכה איסלאמית שיעית נוסח איראן. הפסקת האש הראשונה שהושגה בין הארגונים בתיווך סוריה ואיראן ב-1989 במסגרת הסכם דמשק הופרה במהרה. אך לבסוף הושג ב-9 בנובמבר 1990 הסכם דמשק השני, בו הובטחה חזרתו של חזבאללה לדרום לבנון. הסכם זה איפשר לחזבאללה להתקרב לסוריה ולהדק עמה את קשריו. במהלך המאבק הפנימי בין ארגוני הטרור בדרום לבנון, רוב האש של הארגונים הופנתה האחד נגד השני ולא נגד כוחות צה"ל ברצועת הביטחון.ב-16 בפברואר 1992, הוצא לפועל מבצע "שעת לילה", סיכול ממוקד בחייו של מזכ"ל חזבאללה עבאס מוסאווי, שנעשה בהסכמתו המיידית של שמיר לתוכנית שגובשה בצה"ל לאחר איסוף נתונים בידי אגף המודיעין. את מוסאווי ירש בהנהגת חזבאללה חסן נסראללה.ישראל במלחמת המפרץ (1991)אל הכוחות האמריקניים שהצטברו במזרח התיכון במבצע "מגן המדבר", שעתיד היה להפוך לאחר מכן למבצע "סופה במדבר", הצטרפה קואליציה של מדינות ערב, בהן ערב הסעודית, סוריה, מצרים ומדינות נוספות. הסיכוי היחיד של סדאם להתנגד לכוח שנאסף כנגדו היה להביא לפירוד בין מרכיבי הקואליציה באמצעות יצירת קשר בין ארצות הברית וישראל, שימנע ממדינות כסוריה את ההשתתפות בקואליציה. מסיבה זו היה חשוב ביותר כי ישראל לא תצטרף לכוחות הקואליציה, ולא תגיב מבחינה צבאית כנגד כל פרובוקציה עיראקית, על מנת לשמור על שלמות הקואליציה ולאפשר פעולה צבאית משולבת בין מרכיביה.בלילה שבין 16 בינואר ו־17 בינואר 1991 החלה המתקפה של כוחות הקואליציה האמריקנית. לילה אחד לאחר מכן החלה עיראק בתקיפת מדינת ישראל באמצעות טילי סקאד. על אף שבמשך כחודש, עד ל־25 בפברואר, נחתו 39 טילים עיראקים, נמנעה ישראל מלהגיב. מספר אנשים מתו כתוצאה בלתי ישירה כגון שימוש לא נכון במסכות גז או התקף לב, ואדם אחד נהרג מפגיעה ישירה. נזק רב נגרם לרכוש, וכ־300 אנשים נפצעו. למרות הפגיעה הפיזית המועטה יחסית של התקפות הטילים, היו להתקפות השפעה מורלית גדולה על האוכלוסייה, שהייתה נתונה לחרדה, דבר שבא לידי ביטוי בעזיבה של תושבים מהמרכז לנגב ולגליל. הבלבול שנגרם בליל הראשון של נפילת הטילים, היעדר התגובה של הממשלה והימנעות ראשיה מפנייה לציבור הוסיפו גם הם לחרדה. במהלך חודש זה עמד שמיר איתן כנגד לחצים של גורמים בממשלה ובצבא להגיב כנגד המתקפה העיראקית. סיסמתו הייתה כי ישראל תגיב במקום ובזמן שייראו נכונים לכך. בסופו של דבר ישראל לא הגיבה לירי הטילים מעיראק, ובכך לא סיכנה את הקואליציה שנוצרה כנגד סדאם חוסיין. מצד שני, לראשונה בתולדותיה לא הגיבה ישראל למתקפה על שטחה ולשחיקה בכוח ההרתעה שלה, ואפשרה לחיילים זרים, מפעילי טילי הפטריוט האמריקניים, לשהות על אדמתה לצורכי הגנתה.ועידת מדריד ותככים בממשלה (1991–1992) עתה נאלץ שמיר להתמודד עם לחץ אמריקני בנקודה הרגישה ביותר. גישתו של שמיר העדיפה את הסטטוס קוו; ידועה אמרתו "הים הוא אותו הים והערבים הם אותם הערבים". אך לאחר מלחמת המפרץ השתנה המצב במזרח התיכון באופן דרמטי. ארצות הברית סברה כי שיתוף הפעולה בין מדינות ערב ובינה, כמו גם המהלומה שספג סדאם חוסיין, מהווים הזדמנות היסטורית לשינוי מהותי, ובלשונה "חלון הזדמנויות".נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות, וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהתדפקו על פתחה. ישראל ביקשה מארצות הברית ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. בנאום חריף שנשא בוש, ב-12 בספטמבר 1991, תקף את שמיר, ודרש כי מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון וחבל עזה ייעצר וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן הערבויות. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר שאליהן הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית מאז ומעולם. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שניסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב־30 באוקטובר 1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד.שמיר התנגד בחריפות לכינוסה של ועידת מדריד, בשל חששותיו מלחץ בינלאומי על ישראל (כפי שהיה בוועידת ז'נבה לאחר מלחמת יום הכיפורים), אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו, ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין. הוועידה, שאליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פארוק א-שרע קרא לשמיר "טרוריסט", וזה הגיב כי נאום הסורי הוא נאום "גבלס"), אך בסופה סוכם כי תיפתחנה בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד שהפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך. "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה. על אף ששיחות אלו, שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, ראו אנשי הימין את מדינת ישראל כמתקדמת בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן של השיחות פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר בינואר 1992, זאת לאחר ש"צומת" פרשה עוד קודם לכן, עקב חילוקי דעות בנושא החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. פרישה זו הביאה להקדמת הבחירות.קליטת העלייה (1991)במהלך ההתמודדות המדינית היה על שמיר להתמודד עם קליטת העלייה. נפילת מסך הברזל הביאה לגל עלייה גדול מברית המועצות, וישראל, בראשות שמיר, עשתה ככל יכולתה על מנת לספק דיור ותעסוקה למאות אלפי העולים. הקליטה הייתה קשה; אתרי קראוונים הוקמו על מנת לספק דיור זמני לעולים, רבים מהם אקדמאים שלא מצאו דרך להשתלב במקצועם בארץ. חלק מן האתרים הפכו למקבילה של המעברות משנות החמישים – מוקדים לאבטלה, מצוקה ופשע. עם זאת רבים נקלטו היטב ומצאו דיור ותעסוקה בארצם החדשה. ב־25 במאי 1991 נערך "מבצע שלמה", שבו הוטסו לארץ ארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה, לאחר שהגיעו ידיעות על מצבם הקשה ועל הסכנה לחייהם עקב אי היציבות הפוליטית במדינתם.בקליטת גל עלייה זה נקטה ישראל מדיניות שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה עד אז. במקום קליטה "מדורגת" דרך מנגנוני הקליטה, קיבלו העולים דמי קליטה, ולאחר מכן עודדו אותם לנסות ולהיקלט בכוחות עצמם. יש הסבורים שדרך הקליטה הזו הייתה המוצלחת ביותר, ואפשרה לישראל לקלוט תוספת של כעשרים אחוז למספר התושבים באופן מוצלח יותר מזה שבו נקלטו עליות קודמות.הבחירות לכנסת ה-13 (1992) עם זאת, ככל שהתקרבו הבחירות, הפך מצבו של הליכוד ומצבו של שמיר לקשה יותר. תופעה חדשה של פיגועי סכינאות גרמה לערעור תחושת הביטחון האישי. לאחר רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים ב־24 במאי 1992 יצאו לרחובות אלפי אנשים בהפגנות מחאה ספונטניות. נראה כי שמיר אובד עצות אל מול גל פיגועים זה, כאשר עקב תדמיתו הביטחונית של יצחק רבין, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, נראה היה כי הוא האיש שבידו להביא לשינוי, אם בדרך ביטחונית, ואם בקידומו של משא ומתן מדיני. נראה כי לאווירה זו היה חלק ניכר בתוצאה הסופית של בחירות אלו.שורה של פרשיות שחיתות שנחשפו אצל מקורבים לשלטון ולמפלגות הקואליציה (אם כי לא אצל שמיר באופן אישי), כמו גם התנהלותם המושחתת של חלק מן הפוליטיקאים במהלך המשא ומתן הקואליציוני (כך, למשל, הביאה דרישתו של יצחק מודעי לערבות בת עשרה מיליון דולר לכך שאם יצביע בעד הממשלה ימונה לשר האוצר, לשפל חדש ביחס הציבור אל הפוליטיקה), הביאו להצבעה על שינוי שיטת הממשל בישראל, אך השיטה החדשה נועדה להיכנס לתוקף החל מן הבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996. הציבור, המזועזע אף מדו"ח חמור של מבקר המדינה, שחשף מינויים פוליטיים, התנהגות ראוותנית וגירעונות תקציביים, החל להשתמש בססמה "מושחתים – נמאסתם!".הבחירות לכנסת השלוש עשרה עמדו בסימן משברים קשים בליכוד. אל מול מחנה "שמיר-ארנס" (ההנחה הייתה כי לאחר פרישתו של שמיר, בן ה-76 ביום הבחירות, יהיה משה ארנס, שר הביטחון, ליורשו) עמד מחנהו של דוד לוי. בבחירות המקדימות, שנערכו בפברואר 1992, הצטרף מחנהו של אריאל שרון אל מחנה שמיר-ארנס, ונראה כי תבוסת מחנה לוי תהיה שלמה.לוי ביטא את תחושותיו הקשות ב"נאום הקופים", שבו טען כי הוא מופלה בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים". את הוועידה עזב על מנת להסתגר בביתו בבית שאן, ומשם שיגר איומים בפרישה, אך לבסוף לא פרש והתמודד מטעם הליכוד בבחירות.בסופו של דבר נכשל שמיר בבחירות, ומפלגת העבודה (יחד עם מרצ והמפלגות הערביות) יצרו "גוש חוסם" כנגד אפשרות הקמתה של ממשלת הליכוד. גוש זה אפשר למפלגת העבודה, בראשותו של יצחק רבין, להקים ממשלת שמאל ביחד עם מפלגת ש"ס, כשהליכוד נותר באופוזיציה, ולהוביל מדיניות של משא ומתן ופשרה טריטוריאלית, המנוגדת לחלוטין לחזונו של שמיר.בכנסת ה-13 (1992–1996) עוד בליל הבחירות הודיע שמיר על פרישתו מהנהגת הליכוד במילים "אני בסוף דרכי האישית והפוליטית". עם זאת לא התפטר מהכנסת, ונותר חבר הכנסת עד סוף כהונת הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996. את מקומו בהנהגת הליכוד ירש בנימין נתניהו במרץ 1993, לאחר פריימריז בהם התמודד נתניהו מול בני בגין ודוד לוי.בעת כהונת הכנסת השלוש עשרה היה שמיר זקן חברי הכנסת לאחר פרישתו של יאיר שפרינצק לקראת הבחירות. בפתיחתה של הכנסת השתים עשרה, על מנת להתחמק מלכהן כזקן הכנסת טען שפרינצק כי הגיל המופיע ברישומי הכנסת שגוי, וכי הוא בן 66 בלבד ולא בן 76. בעקבות זאת הנחה היועץ המשפטי להעביר את המינוי הזמני לידיו של יצחק שמיר. בירור נוסף העלה כי אכן שפרינצק הוא "זקן חברי הכנסת". במסגרת תפקיד זה ב-1992 שמיר ניהל את הישיבה הראשונה של הכנסת אף על פי שהיה באותה העת חבר הממשלה ועמד בראשה (הבחירות התקיימו ב-23 ביוני, ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשות יצחק רבין הושבעה ב-13 ביולי).שמיר התנגד נחרצות להסכמי אוסלו ואף התעמת עם סגן שר החוץ, יוסי ביילין בריאיון על כך. בעניין הסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם ב-1994, שמיר אמר בכנסת כי יתרונותיו עולים על חסרונותיו וכי הוא תומך בהסכם, וטען כי אין כל דמיון בין ההסכם שבוצע במשא ומתן ישיר לבין ההצעה של הסכם לונדון מ-1987, שלפיה הייתה קמה ועידה בינלאומית. עוד הוסיף:לאחר הפרישה (1996–2012) בעשור שאחרי פרישתו מראשות הממשלה ניהל חיים שקטים בתל אביב, והופיע בתקשורת מפעם לפעם כדי להביע אכזבה מרה מכל ממשיכיו בראשות הממשלה, בהיותם ותרניים מדי לטעמו; במיוחד באשר לבנימין נתניהו, שאותו כינה "מלאך החבלה של הליכוד". לאוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1994 קרא "סיכומו של דבר". כן יצא לאור בשנת 1998 ספרו של חיים משגב "שיחות עם יצחק שמיר". ב-2009, יוסי אחימאיר, שכיהן כיועץ לשכתו בכהנו כראש ממשלה, ערך לקט מחקרים, עדויות, זיכרונות ועוד הנוגעים לשמיר כדמות הספר "כסלע איתן".על רקע חתימת הסכם חברון על ידי בנימין נתניהו, פרש שמיר מהליכוד והצטרף ל"חרות – התנועה הלאומית" שבראשות בני בגין. בריאיון עמו מ-1999 הביע עניין במפלגת המרכז החדשה וזיקה למועמד מטעמה, הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק. בבחירות לכנסת החמש עשרה הוצב שמיר במקום האחרון של כבוד ברשימת "האיחוד הלאומי". לאחר הבחירות ופרישת נתניהו חזר לליכוד, והוצב שם במקום האחרון של כבוד ברשימה לבחירות לכנסת השש עשרה. שמיר גם הודיע על תמיכתו במועמד הליכוד אריאל שרון במהלך הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001. בשנות השמונים המאוחרות לחייו פסק שמיר מלהתבטא בציבור.בשנת תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל למפעל חיים.שמיר האריך ימים יותר מכל ראש ממשלה ישראלי אחר. בשנותיו האחרונות סבל ממחלת אלצהיימר. ב-2004, בעקבות הרעה במצבו הבריאותי עקב מחלתו, הוא הועבר למוסד רפואי מיוחד והמדינה סירבה להיענות לבקשת המשפחה ולממן את שהותו במוסד. בשנותיו האחרונות הועבר לבית אבות בתל אביב.נפטר ב־30 ביוני 2012 בגיל 96. נטמן בהלוויה ממלכתית בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. ארון קבורתו הוצב בכנסת ולאחר מכן נערכה עבורו הלוויה ממלכתית בהר הרצל ב-2 ביולי, ובמהלכה ספדו לו בין לבין נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, כמו גם בני משפחתו.תדמיתו וחייו האישייםשמיר כיהן כראש הממשלה קרוב לשבע שנים. בניגוד לאנשי ציבור בולטים אחרים, כמו אברהם (יאיר) שטרן ומנחם בגין, ששמיר תפס את מקומותיהם, שמיר לא היה כריזמטי במיוחד; לא היה לו כושר רטורי או תכונה אחרת המאפשרת להלהיב את סובביו בזמן קצר. "סמלו המסחרי" היו קומתו הנמוכה ותדמיתו הנמרצת. לעיתים היה מקבל את הידיעות שהובאו בפניו במילים "נו... טוף", שהיו אף הן לאמרת כנף. יריביו הביטו בזלזול על תכונות אלו, אך לאוהדיו הן שימשו חיזוק לדעה שליד הגה השלטון במדינת ישראל עומד אדם נחוש, דבק בעקרונות, נאמן לארץ-ישראל, צנוע בהתנהלותו האישית, שאין להסיטו מן הדרך.שמיר היה נשוי לשולמית עד לפטירתה ביולי 2011 ואב לשניים: יאיר שמיר (הקרוי על שם מנהיג לח"י, אברהם "יאיר" שטרן), שר החקלאות לשעבר, וגלעדה, שעבדה במשרד ראש הממשלה במשך 30 שנה, ולאחר מכן כעובדת סוציאלית. נכדתו, מיכל דיאמנט, הוצבה במקום ה-15 ברשימת תקווה חדשה בבחירות לכנסת העשרים וארבע, אולם לא נבחרה.הנצחתו על שמו נקרא (עוד בחייו) בית ספר יסודי ממלכתי בעיר חולון. בשנת 2013 נקרא בית הספר הטכנולוגי של אורט בכפר-סבא על שם יצחק שמיר פארק תיירותי במעלה אדומים נקרא על שמו. בשנת 2015 החליטה עיריית יבנה לקרוא על שמו את שם בית הספר היסודי ללימודי אקולוגיה ואת שם השכונה החדשה שתקרא "נאות שמיר". גם בעיר רמלה הוקמה שכונה בשם זה. במרץ 2017 פורסם כי שמו של בית החולים אסף הרופא שונה ל"המרכז הרפואי שמיר" בספטמבר 2017 נחנך בפתח תקווה בית ספר תיכון שש שנתי על שמו. "מכון שמיר לחקר הגולן" בקצרין נקרא על שמו. ביולי 2020 הוחלט בעיריית חיפה לקרוא על שמו שכונה חדשה בשם "רמת שמיר" בשטח בו הייתה אמורה לקום רמות גוראל (בין רמות בגין לשכונת דניה). גם בבית שמש אחת מהשכונות החדשות בעיר נקראת "נווה שמיר". בעיר תל אביב נקרא על שמו בית ספר תיכון. כמו כן, נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו של יצחק שמיר ברחוב משה שרת 34. ברחבי הארץ נקראים על שמו כיכרות, רחובות וכבישים, בהם דרך יצחק שמיר בירושלים וכביש 77.בספרות יצחק שמיר הוא הבסיס והמקור לדמות של מפקד ארגון "הימאים", אברהם אבידן, בסדרה בשם זה מאת אבנר כרמלי (הוא שרגא גפני) שפורסמה ב-16 ספרים בשנים 1961–1994 בהוצאת מ. מזרחי. גפני, ששמיר היה מפקדו בלח"י, הקפיד להציגו כפי שהכיר את שמיר במציאות אך הזיז את זמן האירועים המתוארים (שהם אמנם דמיוניים) לשנות ה-30 של המאה ה-20 ומציג את אבידן כמפקד הארגון בתקופה זאת. באותה תקופה היה שמיר פעיל צעיר ונמוך דרג בארגון. כאשר פורסמו רוב ספרי הסדרה היה שמיר סוכן של "המוסד" באירופה.שמיר שימש לא רק כבסיס לדמות אלא גם כמודל הוויזואלי שלה למאייר של ספרי הסדרה, מ. אריה (אריה מוסקוביץ').כאשר נכתבו הספרים האחרונים בסדרה (שאבידן אינו מופיע בהם) שמיר היה ראש ממשלת ישראל. מנהרת יקנעם, העוברת תחת העיר יקנעם במקטע הצפוני של כביש 6 נקראה על שמו.ספריו סיכומו של דבר, עידנים, תשנ"ד-1994. (אוטוביוגרפיה; יצא לאור באותה שנה באנגלית) מכתבים לשולמית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"א 2001. (מכתבים שכתב לאשתו מתקופת מעצרו במחנה באריתראה; כולל תצלומי הפקסימיליה של המכתבים המקוריים.) "For the Sake of Zion": Vision and Faith; Addresses and Speeches [in English] of Yitzhak Shamir, Tel-Aviv: Beit Yair A. Stern Pub. House, 1993. ("למען ציון לא אחשה") Summing Up: An Autobiography, London: Weidenfeld and Nicolson, 1994.לקריאה נוספת יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך א' פרק ב', עמ' 48–97, ירדן הוצאה לאור, 1988. שלמה אוקון, יוסף אחימאיר, יוסף כרוסט (עורכים), נאום ראש הממשלה: מדברי יצחק שמיר בשנים 1983–1990, יאיר, 1990. אילן שיינפלד, "הפה והטלפיים: יצחק שמיר ושמעון פרס בעין המצלמה – ניתוח השוואתי", סטודיו 19 (1991), 15–19. חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, ספרית פועלים, 1997. דו"ח המרכז למחקרים אסטרטגיים ע״ש יפה, מלחמה במפרץ: השלכות על ישראל, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 1991. משה ארנס, מלחמה ושלום במזרח התיכון, 1988-1992, ידיעות ספרים, 1995. אהרן אמיר, "שלוש אהבות מנדאטוריות", האומה 145 (2001), 66–72. נדיר צור, רטוריקה פוליטית: מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, הקיבוץ המאוחד, 2004. יוסי אחימאיר (עורך), יצחק שמיר – כסלע איתן, תל אביב: משכל, 2008. נחמיה בן-תור, נושאי לפיד החירות: קיצור תולדות חייהם של ראשי לח"י; עמ' 125–224, הוצאת יאיר, 2008. אברהם בן-צבי, מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארצות הברית–ישראל, ידיעות ספרים, 2011. אריה אלדד, דברים שרואים מכאן - מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?, פרק 2: יצחק שמיר או: איש קטן גדול, עמ' 185–250, כנרת זמורה ביתן דביר, 2016. יוסי אחימאיר, "יצחק שמיר כפי שהכרתיו: מה שראה משם - ראה מכאן", בתוך: "האומה", גיליון 202, יוני 2016, עמ' 27–37. יוסי אחימאיר, "יצחק שמיר: עשייה ולא דיבורים", בתוך: זיכרון ומחקר, כתב עת האגודה הישראלית לתיעוד בעל-פה, גיליון 2, ינואר 2018 עמ' 45–56. שמעון גולן, טילים על ישראל: קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית במלחמת המפרץ הראשונה, מודן הוצאה לאור, 2020. יוסי אחימאיר, העשור החמישי, תשמ"ח-תשנ"ח (1998-1988), עמ' 65–80, הוצאת ראובן מס, 2021. Thomas G. Mitchell, Likud Leaders: the Lives and Careers of Menahem Begin, Yitzhak Shamir, Benjamin Netanyahu, and Ariel Sharon, McFarland &amp; Company, 2015קישורים חיצוניים שילה הטיס רולף, יצחק שמיר (יזרניצקי), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998 יצחק שמיר – קורות חיים, באתר פרס ישראל יצחק שמיר באתר משרד ראש הממשלה יצחק שמיר – אתר מטעם תנועת בית"ר העולמית, אודות סיפור חייו ומאמרים לזכרו (בין הכותבים: בנימין נתניהו, ראובן ריבלין, אליקים רובינשטיין ועוד) יצחק שמיר, באתר "חרות – התנועה הלאומית" מבחר תעודות על יצחק שמיר, באתר ארכיון המדינהתיקים של לשכת ראש הממשלה יצחק שמיר באתר ארכיון המדינה יצחק שמיר משוחח על מהפכנות ופוליטיקההערות שוליים ישראלים ילידי האימפריה הרוסיתאנשי העלייה החמישיתלוחמי הלח"יבורחים מכליאה: לוחמי הלח"יגולי אפריקהראשי אגף קיסריה במוסדיושבי ראש הכנסתחברי כנסת מטעם הליכודראשי ממשלת ישראלזוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינהחברי כנסת זוכי פרס ישראלאישים הקבורים בחלקת גדולי האומהזוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה)חברי הכנסת השמיניתחברי הכנסת התשיעיתחברי הכנסת העשיריתחברי הכנסת האחת עשרהחברי הכנסת השתים עשרהחברי הכנסת השלוש עשרהראשי מפלגת הליכודפעילי עלייהפעילי תנועת החרותכותבי אוטוביוגרפיה ישראליםאישים שהונצחו על בולי ישראלאישים שהונצחו על מדליות ישראלשרי ממשלות ישראל זוכי פרס ישראלערכים מומלצים שנבדקומקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילןאישים שעל שמם בתי חולים בישראלאזרחי כבוד של ירושליםאזרחי כבוד של ראשון לציוןאזרחי כבוד של פתח תקווהמפקדי הלח"יאנשי השנה של העולם הזהזקני חברי הכנסתהשרים לענייני ירושליםישראלים שנולדו ב-1915ישראלים שנפטרו ב-2012

524

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%94%D7%95%D7%93%20%D7%91%D7%A8%D7%A7

אהוד ברק

אהוד ברק (במקור: ברוֹג; נולד ב־12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט ה'תש"ב) הוא איש צבא, איש עסקים ופוליטיקאי ישראלי, שכיהן כראש ממשלת ישראל העשירי של מדינת ישראל (1999–2001). ברק כיהן גם כשר הביטחון (2007–2013), שר החוץ (1995–1996) וכרמטכ"ל ה־14 של צה"ל (1991–1995). ברק היה חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה ומפלגת העצמאות. במהלך כהונתו בראשות ממשלת ישראל העשרים ושמונה, נסוג צה"ל מדרום לבנון, פרצה האינתיפאדה השנייה לאחר כישלון המשא ומתן המדיני עם הרשות הפלסטינית בוועידת קמפ דייוויד וב, וישראל ניהלה שיחות שלום עם סוריה בוועידת שפרדסטאון. במהלך כהונתו כשר הביטחון תקף חיל האוויר את הכור הגרעיני בסוריה, והוצאו לפועל מבצע חורף חם, מבצע עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן. הוא חולק, עם נחמיה כהן ואמיתי חסון, את התואר הלא רשמי "החייל המעוטר ביותר בצה"ל". ביוגרפיה ברק נולד וגדל בקיבוץ משמר השרון, הבכור מבין ארבעת ילדיהם של אסתר (לבית גודין) וישראל מנדל ברוג. ב־1912 נרצחו הורי אביו על ידי שודדים בביתם בליטא (אז חלק מהאימפריה הרוסית), וכך נותר אביו יתום בגיל שנתיים וחצי. ב־1930 עלה ישראל ברוג לארץ ישראל והיה ממקימי קיבוץ משמר השרון. אמו של ברק, אסתר, נולדה בוורשה, פולין, למשפחה של חסידי חב"ד, והייתה חברה בתנועת הנוער "גורדוניה". ב־1936 עלתה לארץ ישראל והצטרפה אל חבריה בוגרי התנועה ב"משמר השרון", שם הכירה את אביו. ב־1940 הם נישאו. הוריה של אסתר נספו בשואה במחנה ההשמדה טרבלינקה. אחיו של ברק, אבינועם ברוג, הצעיר ממנו בכשלוש שנים, הוא הבעלים והמנכ"ל של המכון למחקרי שווקים "Market Watch". בגיל 17, עקב חוסר משמעת, במקום כיתה י"ב, נשלח מטעם הקיבוץ לעבוד על טרקטור בשדות מושב פטיש בנגב. קריירה צבאית ב־8 בנובמבר 1959 התגייס לצה"ל והחל את שירותו בגדוד 9 של החרמ"ש. לאחר מספר חודשי שירות איתר אותו אברהם ארנן וצירפו לסיירת מטכ"ל המתגבשת. ברק עבר ביחידה מסלול הכשרה כלוחם בצוות של יחיאל אמסלם. לאחר כשנה היה לראשון בסיירת שיצא לקורס קציני חי"ר. הוא סיים את הקורס בהצטיינות וקיבל את הדרגות מסגן הרמטכ"ל, יצחק רבין. לאחר סיום הקורס במחצית 1962, חזר ליחידה כמפקד צוות מבצעי. בפעולותיה הראשונות של סיירת מטכ"ל פיקד על הטמנת ציוד האזנה בסוריה ובמצרים. את הצל"ש הראשון שלו קיבל בגין פעולה בסוריה ב־1962. ב־1963 חתם קבע עד שנת 1965 ומונה לפקד על המבצעים המיוחדים ביחידה. באותה שנה יצא לקורס קומנדו בצרפת והיה החניך הישראלי הראשון שהשתתף בו. ב־1965 השלים את הבגרויות במהלך שירותו הצבאי. באותה שנה השתחרר מצה"ל, עזב את הקיבוץ והחל ללמוד תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה ב. במהלך לימודיו עבד במשרד חקירות פרטי, במשרד פרסום מקומי כקופירייטר, וכן שירת במילואים בפעילויות מבצעיות של סיירת מטכ"ל. בעקבות אחת הפעולות הללו, הועלה ב־1967 לדרגת סרן. לימודיו באוניברסיטה נקטעו כשהתגייס לשירות במלחמת ששת הימים. הוא קיבל פיקוד על צוות של חיילי מילואים ותיקי הסיירת, שסופח כיחידת סיור לחטיבה 7 וחטיבה 60 בגזרת סיני ואחר כך ברמת הגולן. לאחר המלחמה השלים את לימודיו ועבד במכון ויצמן כעוזר מחקר. באותה שנה גויס חזרה לשירות קבע בסיירת מטכ"ל ויצא לחופשת לימודים. במרץ 1968 השתתף עם סיירת מטכ"ל במבצע כראמה. עם סיום לימודיו התמנה לסגן מפקד הסיירת, עוזי יאירי. בסוף 1969 התמנה מנחם דיגלי למפקד היחידה. בינואר 1970 פיקד ברק על מבצע של סיירת מטכ"ל, שבו הותקנו "האמצעים המיוחדים" לאיסוף מודיעין אותות בעומק מצרים. בשובו מהמבצע הועלה לדרגת רב־סרן. ברק עשה קורס הסבה לשריון וכן קורס מפקדי פלוגות בשריון, שאותו סיים בהצטיינות. לאחר מכן שימש כמפקד פלוגת טנקים מחטיבה 401 בגזרת תעלת סואץ לקראת סוף מלחמת ההתשה, עד מרץ 1971. ב־1 באפריל 1971 קיבל את הפיקוד על סיירת מטכ"ל. כמפקד הסיירת פיקד על כוחות היחידה בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה במאי 1972, והיה מהלוחמים שהגיעו למטוס בסרבלים לבנים במסווה של טכנאים. ביוני 1972 פיקד על מבצע ארגז במהלכו חטפו לוחמי היחידה קציני צבא סוריים למטרת מיקוח. באפריל 1973, השתתף ב"מבצע אביב נעורים", שבו חוסלו מנהיגי הטרור הפלסטיני בלב ביירות, במהלכו התחפש לאישה. ב־1 ביוני 1973 העביר את הפיקוד על הסיירת לגיורא זורע. הרמטכ"ל דוד אלעזר העניק לו צל"ש על פעילותו ביחידה, החמישי שלו. במהלך שירותו הוענקו לברק מספר רב של עיטורים: הוא קיבל את עיטור המופת וכן ארבע פעמים את צל"ש הרמטכ"ל. עיטור המופת הוענק לו ב־1973 במקום אחד הצל"שים שקיבל על חלקו בהובלת המבצעים "חלוץ" ו"שרקרק" בשטח מצרים ב־1963 וב־1964. את הצל"ש הראשון קיבל על הנהגת חוליה של סיירת מטכ"ל במהלך פעילות איסוף מודיעין בסוריה, נסיבות קבלת שאר העיטורים הן חסויות. בנוסף, עוטר ברק בהיותו רמטכ"ל באות לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת מפקד. באוגוסט 1973 הגיע ברק עם משפחתו לאוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית. לפני צאתו עברת את שם משפחתו מ"ברוג" ל"ברק". חודשיים לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שב לישראל ופיקד על גדוד טנקים מאולתר (גדוד 100) שהקים בהגיעו לארץ. גדוד 100 עסק בין השאר, עם כוחות קטנים יותר מיחידות אחרות, בחילוץ החיילים והנפגעים של גדוד הצנחנים 890 בפיקודו של איציק מרדכי, שהוכה בקרבות החווה הסינית. ב־1974 הועלה ברק לדרגת אלוף-משנה ומונה לפקד על חטיבה 401 ועל קורס מפקדי טנקים. בהמשך מונה לראש מחלקת מחקר באגף המודיעין. ב־1975 מונה לתפקיד המטה הראשון שלו – עוזר ראש אמ"ן למבצעים, במקום עוזי יאירי שנהרג בפעולת החילוץ במלון סבוי. במסגרת תפקיד זה, היה ממתכנני מבצע אנטבה. במבצע עצמו נשלח לקניה כדי לפקח על ההתארגנות לתדלוק המטוסים בדרכם חזרה לישראל. בתחילת 1977 עזב את מחלקת המבצעים ונסע שוב לסטנפורד, וכעבור שנתיים סיים בהצטיינות תואר מוסמך לניתוח מערכות. עם שובו מארצות הברית ב־1979, קודם לדרגת תת-אלוף ומונה למפקד אוגדת המילואים המשוריינת עוצבת עמוד האש, ואחר כך למפקד עוצבת סיני. במקביל כיהן כמפקד קורס מג"דים. אלוף בצה"ל ב־1 בדצמבר 1981 קודם ברק לדרגת אלוף (הצעיר ביותר במטכ"ל) ומונה לראש אגף התכנון בצה"ל. במסגרת תפקידו ניסח ברק ב־1982 מסמך הממליץ על בחינת אפשרות למלחמה יזומה בלבנון, מעבר לגבולות תוכנית אורנים כדי לקיים מציאות אזורית טובה יותר. במקביל לתפקידו כראש אג"ת, מונה לסגנו של מפקד הגיס הצפוני, אביגדור בן-גל. במלחמת לבנון הראשונה ב־1982 היה הגיס אחראי על הגזרה המזרחית של בקעת הלבנון. בשנת 1983 מונה לראש אגף המודיעין. בתחילת 1985 החליטה מערכת הביטחון על נסיגת צה"ל מלבנון והקמת רצועת הביטחון בדרום לבנון. אולם בניגוד לרוב במטה הכללי, התנגד ברק להקמת אזור ביטחון שיתבסס על מוצבים, והציע להקים בלבנון שלוש מיליציות: דרוזית במזרח, נוצרית במרכז ושיעית במערב. בינואר 1986 מונה ברק למפקד פיקוד המרכז. בזמן כהונתו היה אחראי על הקמת יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור בשטחי יהודה ושומרון – יחידת דובדבן. ב־1987 מונה ברק לתפקיד סגן הרמטכ"ל. במהלך כהונתו, התנגד להמשך פרויקט הלביא ועמד בראש הצוות המתכנן של מבצע הצגת תכלית ב־1988, במהלכו חוסל אבו ג'יהאד. הוא אף הצטרף לכוחות אשר הפליגו לתוניס ופיקד על המבצע מתוך חפ"ק באחת הספינות. לקראת סוף כהונתו ב־1991, פרצה מלחמת המפרץ. אף שצה"ל לא התערב בלחימה, היה עליו להתמודד עם התקפות טילי הסקאד מעיראק על העורף האזרחי, ולתכנן את המענה המבצעי של צה"ל. אף שברק המליץ לדרג המדיני לבצע את תוכנית התקיפה של צה"ל בעיראק, קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר את המלצת הרמטכ"ל דן שומרון שלא לבצעה. טרם קבלת ההחלטה, נלווה ברק לפגישה סודית בין שמיר לחוסיין, מלך ירדן ברובע קנסינגטון, שבה ביקשו ממנו שחיל האוויר הירדני לא יתערב כאשר יעברו המטוסים הישראלים במרחב האווירי הירדני. מאוחר יותר, בהמלצת קולין פאוול ובאישור הנשיא ג'ורג' בוש (האב), קיבל ברק עיטור אמריקאי על תרומתו למאמץ המלחמתי ולהצלחת המלחמה במפרץ. רמטכ"ל צה"ל ב־1 באפריל 1991 הועלה לדרגת רב-אלוף ומונה לרמטכ"ל ה־14 של צה"ל. במהלך כהונתו היה אחראי ליישום הסדרי הביטחון וליציאת כוחות צה"ל מעזה ומיריחו במסגרת מימוש הסכם אוסלו א'. כרמטכ"ל מילא תפקיד מכריע בהחלטה על ההתנקשות במזכ"ל חזבאללה ב־1992, עבאס מוסאווי. בזמן כהונתו אירע אסון צאלים ב' ב־5 בנובמבר 1992, שבו נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון של סיירת מטכ"ל לקראת מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק, סדאם חוסיין. ברק וקציני מטכ"ל נוספים, שבאו לצפות באימון, נכחו באזור. לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר שלפיו ברק נטש את המקום לפני הגשת עזרה לפצועים. הפרשה העיבה על כניסתו לחיים הפוליטיים, וברק נלחם על שמו הטוב בריאיון סוער עם ניסים משעל, שבו העיד על עצמו כי ראה לאויביו את "הלבן של העיניים". יריביו הפוליטיים ניסו להדביק לו את ההאשמה בהפקרת פצועים, וצחי הנגבי כינה אותו בנאום בכנסת "אהוד ברח". ב־15 במרץ 1999 פורסם דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, שקיבל את טענות ברק וניקה אותו מכל אשמה בנימוק כי "הרמטכ"ל נשאר במקום 45 דקות לפחות אחרי האסון". בינואר 1993 הופיע ברק בפני בית המשפט העליון כטוען המרכזי מטעם מדינת ישראל בדיון על גירוש פעילי החמאס ללבנון. באותה שנה פיקד על מבצע דין וחשבון בדרום לבנון נגד ארגון חזבאללה. בשנת 1994 העיד לפני ועדת שמגר לגבי טבח מערת המכפלה. באותה שנה הורה על תכנון וביצוע מבצע עוקץ ארסי, שבמהלכו חטפה סיירת מטכ"ל בליל 21 במאי את מוסטפא דיראני מביתו בדרום לבנון. ב־14 באוקטובר אותה שנה, אישר ראש הממשלה יצחק רבין בהמלצת ברק את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל על הבית בכפר ביר נבאלא שבו הוחזק החייל החטוף נחשון וקסמן. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של החייל, ובפעולה נהרג וקסמן וכן קצין היחידה ניר פורז. בשנה זו גם לקח חלק בגיבוש הצדדים הצבאיים של הסכם השלום עם ירדן, והיה שליחו של רבין לשיחות עם סוריה ולבנון. בנובמבר אותה שנה נפגש בוושינגטון עם שגריר סוריה בארצות הברית, וליד מועלם, ועם הרמטכ"ל הסורי חיכמת שיהאבי, ובכך היה הרמטכ"ל הישראלי הראשון שנפגש עם הרמטכ"ל של סוריה. קריירה פוליטית שר בממשלה ב־1 בינואר 1995 סיים ברק את תפקידו כרמטכ"ל. בחודש מרץ השתחרר מצה"ל ובמקביל יסד עם גיסו חברה עסקית בשם "Essence", ונסע לוושינגטון, שם עבד ב"" (CSIS). הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי אותה שנה, לאחר תקופת צינון בת שלושה חודשים, מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים בממשלה ה־25. אחת הפעולות שהספיק לעשות כשר פנים היא ההחלטה על הענקת אזרחות ישראלית ליונתן פולארד. לקראת השלב הסופי של הדיונים על הסכם אוסלו ב', נמנע בהצבעה על ביצוע ה"פעימות". לאחר רצח רבין, עזב ברק ב־23 בנובמבר 1995 את משרד הפנים ומונה לשר החוץ בממשלה ה־26 בראשות שמעון פרס. מספר ימים אחר כך, ב־27 בנובמבר, השתתף ב"ועידת ברצלונה" וחתם בשם מדינת ישראל על "הצהרת ברצלונה" שהובילה להקמתו של ארגון איחוד מדינות הים התיכון. בקבלת הפנים למשתתפי הוועידה בארמונו של מלך ספרד, נפגש ברק לראשונה עם יאסר ערפאת. בדצמבר 1995 נפגש בבודפשט עם שר החוץ של תוניסיה, חביב בן יחיא והחל לנהל משא ומתן על כינון יחסים דיפלומטיים עם תוניסיה, שבסופו נפתחו באפריל ובמאי 1996 משרדי אינטרסים בשתי המדינות. בינואר 1996 ביקר במרוקו, שם נפגש לשיחה עם המלך חסן השני ונתקבל על ידי ראשי הקהילה היהודית המקומית. חבר הכנסת באופוזיציה בסוף מאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת ה-14, שבעקבותיהן נותרה מפלגת העבודה באופוזיציה. ברק נבחר לכנסת ה-14 ומונה מטעם המפלגה לחבר בוועדת החוץ והביטחון. ב־3 ביוני 1997 נבחר ברק בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה ברוב של מעט יותר מ־50%, כשהוא גובר על יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה. בספטמבר אותה שנה, לקראת כינוס מיוחד של ועידת מפלגת העבודה בעיירת הפיתוח נתיבות, הודיע ברק כי הוא "מבקש סליחה בשם מפלגת העבודה ומפא"י על כל דורותיה", על הטעויות שנעשו בעבר, לטענתו, בתהליך קליטתם של בני עדות המזרח בישראל. במרץ 1998 אמר בריאיון לעיתונאי גדעון לוי: "אני משער שאם הייתי (פלסטיני) בגיל המתאים, בשלב מסוים הייתי נכנס לאחד מארגוני הטרור". עם זאת, הוא הוסיף שלדעתו "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות". ברק הותקף על אמירה זו על ידי יריביו הפוליטיים, במיוחד במהלך מסע הבחירות לראשות הממשלה. ראש ממשלת ישראל במאי 1999 התמודד ברק בבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה בראש תנועת ישראל אחת שהורכבה ממפלגת העבודה, ממפלגת גשר וממפלגת מימד. ברק זכה בבחירות לראשות הממשלה ברוב של 56% מול בנימין נתניהו. ישראל אחת זכתה ב־26 מושבים בכנסת (מתוכם 23 מושבים למפלגת העבודה, התוצאה הנמוכה ביותר עד לאותה עת) והייתה הרשימה הגדולה ביותר בכנסת ה־15, אולם לגוש השמאל־מרכז לא היה רוב. בליל הבחירות נשא ברק את נאום "זהו שחר של יום חדש" המפורסם, שכתב משה גאון, לקול קריאות הקהל "רק לא ש"ס". ב־6 ביולי 1999 הושבעה בכנסת הממשלה ה־28, בראשותו. בקואליציה שהרכיב ברק היו חברות ישראל אחת, ש"ס, מרצ, מפד"ל, יהדות התורה וישראל בעלייה. בנוסף לתפקיד ראש הממשלה, החזיק ברק גם בתיק הביטחון. שר האוצר היה אברהם בייגה שוחט ושר החוץ דוד לוי. כמנכ"ל משרד ראש הממשלה מינה ברק את יוסי קוצ'יק, כמנהל לשכת ראש הממשלה מינה את חיים מנדל שקד ולתפקיד יועץ התקשורת מינה את גדי בלטיאנסקי, שהושאל ממשרד החוץ. ניצחונו בבחירות היה כרוך ב"פרשת העמותות", כאשר במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, חלקן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו, תוך ניצול מה שהוא כינה, בעקבות אליקים רובינשטיין, "הלקונה בחוק". מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק מימון מפלגות. ברק נחקר באזהרה, אולם בשלב מוקדם הוחלט שלא להעמידו לדין. רבים מאנשיו של ברק שנחשדו בפרשה, בהם בלט מזכיר הממשלה יצחק הרצוג, שמרו על זכות השתיקה. לבסוף החליטה פרקליטות המדינה שלא להעמיד איש לדין, בשל קושי לגבש כתבי אישום. מיד לאחר הבחירות הצליח ברק להקים ממשלה רחבה אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה. ב־5 בספטמבר 1999 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן, חלק מטורבינה של חברת החשמל, בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית. שר התחבורה וסגן ראש הממשלה יצחק מרדכי הסתבך בתחילת 2000 בפרשה של עבירות מיניות, ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000. בנוסף על כך שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי, על ידי יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני, לאחר שברק נטה לטובת ש"ס. לקראת סוף כהונת ממשלתו, לאחר שפרשה ש"ס מן הקואליציה, ניסה ברק להוביל מהלך שכינה "מהפכה אזרחית", שהוא יישום חלקי של הפרדת הדת מהמדינה, כולל הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ואת חברת התעופה הלאומית אל על. אולם לאור התנגדות שותפיו לקואליציה ממפלגת מימד, והקדמת הבחירות נגנזה התוכנית. במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל, שבעקבות פעולתה חוקק – בתקופת ממשלתו של אריאל שרון – "חוק טל", שעוסק בהסדרת גיוס בני הישיבות לצה"ל. שגשוג ענף ההיי טק בעולם ובישראל הביא לצמיחה כלכלית מהירה בישראלת, שעלתה עד לקצב שנתי של יותר מ-7%, תוך יציאה מהמיתון שישראל הייתה מצויה בו מאז ספטמבר 1997. גם חגיגות שנת 2000 סייעו לכלכלה, תוך שהן גורמות לצליינים רבים להגיע לישראל. שנת 2000 הייתה שנת התיירות הטובה ביותר עד אז במדינת ישראל, וביקרו בה כ־2.7 מיליון תיירים. הנושא המדיני בכהונתו כראש הממשלה המגעים המדיניים מול סוריה ב־3 בינואר 2000 החלה ועידת שפרדסטאון, שבה התקיימו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון שבמערב וירג'יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, הוביל את המשלחת הסורית. הוועידה התקיימה בחסות אמריקאית, ונכחו בה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ומזכירת המדינה מדליין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום, וב־11 בינואר הופסקו עם כוונה לחדשן במועד אחר. למרות התקוות, השיחות לא חודשו לאחר שפרדסטאון. אף צד לא דיווח רשמית מה קרה בשיחות, אך העיתונות דיווחה שאף על פי שברק הסכים לחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אשר משאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו־50 מטרים ממזרח לירדן, סירבה לכך סוריה ודרשה את חזרת ישראל לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים (קווי 4 ביוני) שכללו אזורים שסוריה השתלטה עליהם בתחילת שנות ה־50, ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינה ובין ישראל, באזור חמת גדר, אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת, ומאפשרים גישה וזכויות סוריות על הכנרת ועל נהר הירדן. לאחר מותו של נשיא סוריה חאפז אל־אסד ב־10 ביוני 2000, עלה בנו בשאר לשלטון. ההערכה בעקבות חילופי ההנהגה בסוריה הייתה כי האפשרות להשיג שלום עם סוריה נדחתה לתקופה בלתי מוגבלת, מפני שבשאר אלחאפז אל-אסד היה צריך לבסס את מעמדו כנשיא, ולכן לא היה יכול להגיע לפשרות בשיחות עם ישראל. הנסיגה מלבנון חלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק היה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש הממשלה, יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הנחה שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק על ידי הסכם שלום עם סוריה. אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון, כאמור לעיל, החליט ברק לקחת את הסיכון שבהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכם. על סמך ההבטחה לסגת מלבנון שנה לאחר הקמת ממשלתו, הציפיות היו שהנסיגה תתקיים ב־6 ביולי 2000. בסופו של דבר התבצעה הנסיגה ב־24 במאי, שישה שבועות לפני המועד הצפוי. הסיבה העיקרית להקדמת מועד הנסיגה הייתה התפוררותו של צבא דרום לבנון. כחלק מהשיחות עם סוריה עמד ברק על כך שצד"ל ישולב בצבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיוון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בצד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית חיילי צד"ל עזבו את עמדותיהם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להישאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין. באוקטובר 2000 התרחשה חטיפת החיילים בהר דב. המגעים המדינים מול הפלסטינים ביולי 2000 יצא ברק למשא ומתן אינטנסיבי עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דייוויד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת, שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות, ומפלגת המרכז שהייתה בתהליכי התפוררות מתקדמים. במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן מדינה פלסטינית על שטח של יותר מ־90% משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. כמו כן הציע ברק לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו. המשא ומתן נכשל. ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון. בגרסתו של ברק תמכו גם הנשיא קלינטון והנסיך הסעודי בנדר. פרוץ האינתיפאדה השנייה והקדמת הבחירות בשל כישלון השיחות בקמפ דייוויד, ולאחר עליית ראש האופוזיציה אריק שרון להר הבית, החלה האינתיפאדה השנייה. באוקטובר 2000 התרחשו פרשת מדחת יוסף (בראש השנה) והלינץ' ברמאללה (לאחר יום כיפור) שעוררו ביקורת על צה"ל ובפרט על ברק. במקביל החלו אירועי אוקטובר 2000, שורת הפגנות אלימות ביישובים הערבים שכללו חסימות צירים מרכזיים, בעיקר בגליל ובמרכז הארץ. במהלך דיכוי ההפגנות, נורו ונהרגו בהתפרעויות 13 ערבים, (12 אזרחים ושוהה בלתי חוקי) מאש המשטרה במחוז הצפון. אזרח יהודי אחד נהרג בכביש החוף ליד חדרה, כתוצאה מיידוי אבנים, וכן נפצעו אזרחים עוברי אורח יהודים רבים. בעקבות אופן טיפולו בהפגנות כולל הוראה לירי באש חיה, הודח מפקד מחוז הצפון במשטרה אליק רון והוקמה ועדת אור. לנוכח הרוב שהסתמן בכנסת להקדמת הבחירות, והעובדה שלמעשה מן הקואליציה הרחבה שהקים אהוד ברק בראשית שלטונו לא נותר כמעט דבר, הודיע ברק ב־10 בדצמבר על התפטרותו מראשות הממשלה ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה עד סוף הקדנציה של הכנסת. בינואר 2001 יזם עם שר החוץ שלמה בן עמי, שהחליף את דוד לוי, את ועידת טאבה, שנועדה להשיג שלום עם הפלסטינים וספגה ביקורת רבה מהימין, שהציג אותה כתעלול בחירות. הבחירות, שבהן נבחר ראש הממשלה ישירות ובנפרד ממפלגתו, נערכו ב־6 בפברואר ומול ברק התמודד אריאל שרון. רוב האזרחים הערבים החרימו את הבחירות ואחוז ההצבעה הכללי היה הנמוך ביותר מאז הקמת המדינה, ועמד על 62.28%. ברק זכה רק ב־37.4% מהקולות. לאחר ההפסד בבחירות הישירות, התפטר ברק מתפקידיו כיו"ר מפלגת העבודה וח"כ, והודיע על עזיבת החיים הפוליטיים. כאיש עסקים לאחר שהתפטר פנה ברק לעולם העסקי, וחבר לאילי הון ולאנשי עסקים בולטים בישראל ובעולם. הוא ערך הרצאות בתשלום ברחבי ארצות הברית ושימש מקדם מכירות, יועץ ושותף במספר חברות, בהן בעלות אופי ביטחוני, למשל חברה לפיתוח שרוולי הצלה ממגדלים. הוא היה שותף בקרן ההשקעות SCP וכיהן כנשיא חברת גילת סאטקום שעוסקת בתקשורת לוויינים. בין החברות עמן היה קשור הייתה חברת המחשוב EDS וחברות הקשורות לעופר גלזר שמטרתן לנצל פצלי שמן בירדן ובנגב. עם שובו לפעילות פוליטית, העביר את עסקיו לבעלות בנותיו. מבקר המדינה ציין ב־2011 כי הליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר. בשנים 2004–2006 קיבל ברק כ־2.3 מיליון דולר מקרן וקסנר, בתמורה למחקר בן 267 עמודים בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני ומחקר נוסף שלא הושלם בנושא מנהיגות. חזרה לראשות המפלגה ולממשלה לצד עסקיו לא זנח ברק את הפוליטיקה: הוא חבר להיסטוריון בני מוריס ויחד הם ענו (בצורת ראיון) למאמר של רוברט מאלי וחוסיין אגא שהאשים את ברק בכישלון שיחות קמפ דייוויד. ברק נקרא להעיד בוועדת אור, שחקרה את אירועי אוקטובר 2000. במסקנות הביניים הוועדה "הזהירה" אותו בשישה סעיפים ולבסוף קבעה שהוא אחראי רק בשניים מהם, שנגעו להתייחסות כללית למצב לפני אירועי אוקטובר 2000 ולאי־מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה. הוועדה מצאה שאיננו אחראי כלל לליקויים בארבעת הסעיפים האחרים. בסופו של דבר, בשל היותו נבחר ציבור לא התקבלו נגד ברק המלצות אישיות. בנובמבר 2004 הודיע ברק על שובו לחיים הפוליטיים ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה. לאחר בעיות עם מפקד העבודה ולאחר שנוכח כי אין לו סיכוי רב להיבחר לראשות העבודה קרא ברק ב־2 בספטמבר 2005 לכל המתמודדים להתייצב מאחורי שמעון פרס. אף שקריאתו לא נענתה, הודיע ברק על פרישתו מהמרוץ לראשות המפלגה ב־11 בספטמבר. ב־2006, במהלך הרכבת הממשלה ה־31, עלתה האפשרות ששרי מפלגת העבודה ייבחרו על ידי מרכז המפלגה. ברק הודיע אז כי יתמודד על כל תפקיד שר אפשרי. לפי ההערכות שנשמעו באותה תקופה, סיכויו להיבחר לתפקיד שר היו גבוהים, אך לבסוף, נבחרו השרים על ידי יו"ר המפלגה, עמיר פרץ, ולא על ידי המרכז, וברק נשאר מחוץ לממשלה. ב־7 בינואר 2007 הודיע ברק על כוונתו להתמודד בבחירות לראשות מפלגת העבודה. בבחירות אלה נבחר ברק ליו"ר מפלגת העבודה, לאחר שניצח בסיבוב שני את עמי אילון, ברוב של 51.3% מקולות הבוחרים וזאת לאחר שהתחייב לפרוש מן הממשלה, מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אם אהוד אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו. לאחר מכן הוזמן על ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. הוא הושבע כשר ביטחון וכסגן ראש הממשלה ב־18 ביוני 2007 על רקע עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה. שר הביטחון ברק כיהן כשר הביטחון בעת תקיפת הכור הגרעיני בסוריה. הוא סבר שישראל יכולה לדחות בחודשים אחדים את תקיפת הכור. ב־3 בפברואר 2008, לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי לא יפרוש מהממשלה בשל האתגרים בפניהם ניצבת ישראל, כאשר הוא התייחס ספציפית לרצועת עזה, לבנון וחזבאללה ואמר כי הוא "נשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים" כפי שהתבטאו בדו"ח הסופי ובשיקום צה"ל והדרג המדיני. עוד אמר כי "דו"ח וינוגרד הוא דו"ח קשה, ויש ממנו גם השלכות וגם מסקנות לא פשוטות במישור האישי והערכי. בכוונתי לחזור ולהתמודד עם מסקנות אלה בבוא העת ולקבוע מועד לבחירות". ברק שימש כשר הביטחון גם במהלך מבצע חורף חם. בתחילת 2008 מינה את "ועדת שמגר", ועדה ציבורית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים ונעדרים. זמן קצר לאחר מינויו של ברק, החל סבב לחימה חדש בין ישראל לחמאס ושאר ארגוני הטרור המרכזים רצועת עזה. הלחימה התבטאה בסיכול ממוקד של צה"ל של פעילי חמאס וירי של 42 רקטות לעבר שדרות ואשקלון ותגובת צה"ל בפתיחת מבצע חורף חם, שבסיומה הוחלט על הסכם רגיעה (תהדיאה), בת שישה חודשים, בין ישראל לבין חמאס ברצועת עזה, שהוצאה לפועל בתיווך מצרי. התהדיאה נשברה ב-5 בנובמבר 2008 במבצע אתגר כפול שבו גדוד הסיור של הצנחנים (שרף) השמיד בית ממולכד ומנהרה שחפר החמאס שלוש מאות מטרים מעבר לגדר הגבול עם רצועת עזה. המנהרה הייתה אמורה לשמש לפעילות טרור. בתגובה להשמדת הבית ממולכד והמנהרה החל ירי רקטי מסיבי של חמאס, שעיקרו כיוון למרכזי אוכלוסין אזרחיים. ירי הרקטות נמשך כל אורך נובמבר והמשיך גם לחודש דצמבר. בתגובה הורה ברק על סגירת המעברים עד שהירי יפסק. לנוכח ההסלמה הביטחונית החלו הכנות למבצע עופרת יצוקה, שהחל ב-27 בדצמבר 2008. מטרתו של המבצע הייתה "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בסופו של דבר הוגדרו שלושה יעדים למבצע: הראשון - ליצור רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן; השני - למנוע את יכולת חמאס להתחמש; והשלישי - להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט. היעד האחרון לא הוגדר חד משמעית ולא הושלם. המבצע החל בהפצצה אווירית של צה"ל על מטרות אסטרטגיות ברחבי הרצועה, ולמחרת פתיחתו ברק אישר העברת 100 משאיות עמוסות במזון ותרופות כסיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה. באותו היום אישרה הממשלה את הצהרתו של ברק על מצב מיוחד בעורף ביישובי עוטף עזה, וכן הפעלת משק לשעת חירום. כמו כן הוחלט לא לחדש את הלימודים באזורי העימות בדרום בתום חופשת החנוכה. במהלך היום פגעו רקטות ביישובים שונים. במבצע נעשה אחוז שימוש גבוהה בפצצות מונחות והוצאה לפועל גם סדרת סיכולים ממוקדים של מפקדים ובכירים בארגוני הטרור. ב-3 בינואר, בחסות הפגזה ארטילרית של צה"ל לעבר מטרות טרור, החלה כניסת כוחות קרקע, בדמות חי"ר, הנדסה קרבית ושריון, לתוך רצועת עזה. במקביל החל גיוס חיילי המילואים - הקבינט המדיני-ביטחוני אישר גיוס של עשרות אלפי חיילי מילואים מהמערך הלוחם והתומך, אף שלמעשה קיבלו פחות מ-10,000 חיילי מילואים צו 8. במהלך המבצע הופנתה ביקורת בינלאומית נגד ישראל, בין היתר על השימוש בפצצות זרחן, ולאחר המבצע פסק השימוש בהם. חלק ניכר מהלחימה התנהל בשטח מיושב, כשאנשי החמאס פועלים בקרב אזרחים, מנצלים אותם בתור מגן אנושי ומסכנים אותם. ב-17 בינואר, סמוך לשעה 23:00, הכריז ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט במסיבת עיתונאים על הפסקת אש חד-צדדית שתכנס לתוקפה החל מהשעה 2:00 בלילה. עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, החל צה"ל לדלל את כוחותיו ברצועת עזה. ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון ברק והרמטכ"ל אשכנזי הכריזו שיעדי המבצע הושגו, חמאס הוכה קשות ונוצרו תנאים לשינוי מהותי במציאות הביטחונית בדרומה של מדינת ישראל. אחרוני הכוחות יצאו מהרצועה ב-21 בינואר, לאחר ההשבעה של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. המבצע הסתכם ב-13 הרוגים ישראלים (10 חיילים ו-3 אזרחים), מעל לאלף הרוגים בצד של החמאס, מתוכם לפחות 800 פעילי טרור, ופגיעה משמעותית במערך הצבאי של החמאס. בבחירות לכנסת השמונה עשרה שנערכו בפברואר 2009, נחלה מפלגת העבודה בראשות ברק תבוסה בקלפי: מ־19 מנדטים ירדה ל־13 מנדטים, ובפעם הראשונה הייתה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת (אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו). ברק הצהיר כי גזר דינו של הבוחר קבע שעל מפלגת העבודה להישאר באופוזיציה, אך החל להיפגש עם המיועד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, הגיע עמו להסכמות על הצטרפות של מפלגת העבודה לממשלתו, והתמנה לשר הביטחון בממשלת ישראל השלושים ושתיים. בשנת 2009 פרסם מבקר המדינה, מיכאל לינדנשטראוס, דו"ח שהצביע על כשלים ארגוניים חמורים במשלחת מערכת הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני אותה שנה. המשלחת נדרשה לשלם הוצאות גבוהות, ובכלל זה סוויטה שבה השתכן שר הביטחון, אהוד ברק, במלון אינטרקונטיננטל בעלות של 2,500 אירו ללילה. בין ברק לרמטכ"ל גבי אשכנזי שררה מערכת יחסים עכורה, שלימים תיאר אותה המבקר לינדנשטראוס כ"אווירת מלחמה". בתחילת אפריל 2010 הודיע ברק כי לא יאריך את כהונתו של אשכנזי בשנה נוספת. מערכת יחסים עכורה זו הגיעה לשיא כאשר לאחר פרישת אשכנזי האשים אותו ברק בלקיחת שוחד, בסיוע במתן שוחד ובעבירות נוספות. ב־6 בינואר 2013 פרסם מבקר המדינה, יוסף שפירא, את הדו"ח הסופי שלו בפרשת "מסמך הרפז", ובו ביקורת על התנהלותם של גבי אשכנזי וברק. ב־5 בספטמבר 2010 המליץ ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל והממשלה אישרה את המלצתו, אך בעקבות עתירה לבג"ץ נגד המינוי, נאלץ ברק לבטל את המינוי, ולמנות את בני גנץ לתפקיד. ב־17 בינואר 2011 הביא ברק לפילוג מפלגת העבודה כאשר פרש ממנה עם ארבעה ח"כים נוספים כדי להקים את סיעת "העצמאות". מפלגת העבודה נותרה עם שמונה חברי כנסת. סוגיה מרכזית שבה עסק ברק בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. הוא ציין כי: "על הגרעין האיראני מתנהל דיון ציבורי מזה שנים בישראל, ישנם אינסוף ראיונות ודיונים ציבוריים, אנחנו לא מסתירים את מחשבותינו. עם זאת, יש סוגיות מבצעיות שלא דנים בהן באופן ציבורי, כי אז לא ניתן יהיה לבצע אותן". לדעת ברק, איראן גרעינית מסוכנת יותר מאשר תקיפה באיראן אך הערכות פרשנים לגבי עמדתו שונות מאוד זו מזו. בנובמבר 2012 חלה הידרדרות ביטחונית מחודשת בגזרת הדרום, ובעקבותיה הוחלט להוציא לפועל את מבצע עמוד ענן. ההחלטה על היציאה למבצע התקבלה בישיבה של המטבחון הממשלתי ב-13 בנובמבר. בעת ההכנות למבצע, כאשר הוחלט כי מהלך הפתיחה של המבצע יכלול בנוסף לפגיעה בתשתיות החמאס גם מהלך של סיכול ממוקד, התעקש הרמטכ"ל כי אחמד ג'עברי יהיה היעד הנבחר, על אף הקושי לאתר את מיקומו. על מנת להונות את החמאס וכדי לסייע בהשגת יתרון ההפתעה בעת פתיחת המבצע, הועברה לכלי התקשורת דיסאינפורמציה שכללה מסרים מפייסים שנושאם היה תום סבב הלחימה, וכן הצהרות כלליות בלבד של ברק על תגובה עתידית של ישראל. בבוקר יום פתיחת המבצע יצאו ברק וראש הממשלה נתניהו לסיור ברמת הגולן, מה שנתפס מאוחר יותר כמצג שווא לפיו נושא הגזרה הסורית הוא הנושא המרכזי שעומד בראש סדר היום בישראל, ולא נושא הירי מרצועת עזה. לאחר תחילת המבצע תיאר ברק את מטרותיו: "חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור, צמצום הפגיעה בעורף האזרחי שלנו". ביום הראשון למבצע החלו הפצצות אוויריות, הסיכול הממוקד בג'עברי צלח, חיל הים השתתף גם כן בהפגזות וברק הודיע בפומבי כי הושמדו רוב רקטות הפג'ר 5. כמו כן, לאחר החיסול הכריז שר הביטחון על מצב מיוחד בעורף בטווח של 40 ק"מ מרצועת עזה. הממשלה אישרה הכרזה זו לתקופה של חודש. בעקבות פעולות אלו הגיב החמאס בירי של קסאמים באזור עוטף עזה וגראדים לעבר באר שבע בהמשך לעבר מרכז אוכלוסין נוספים בכל דרום הארץ ואף ירושלים וגוש דן. לקראת ערב היום השני נערך משאל טלפוני בין שרי הממשלה לאישור עקרוני לגיוס 75 אלף חיילים שאושר פה אחד. בפועל, גויסו במהלך כל המבצע כ־57,000 חיילים. המבצע נמשך שמונה ימים, במהלכו בוצע בין היתר ניסיון סיכול כושל של מנהיג חמאס, אסמאעיל הנייה. בהוראת שר הביטחון הוצבה סוללת כיפת ברזל נוספת, חמישית במספר, כחודשיים מוקדם מן הצפוי, להגנת גוש דן. הסוללה ירטה רקטה ראשונה כשעה בלבד לאחר שהפכה למבצעית. עם ההחלטה על הפסקת האש ב-21 לחודש, מסיבת עיתונאים התקיימה בירושלים בהשתתפות נתניהו, ברק ושר החוץ ליברמן, שהודיעו על תמיכתם בהסכם להפסקת האש. הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 21:00 אך בפועל גם בשעות שלאחר כניסת הפסקת האש לתוקף שוגרו לעבר יישובי הדרום רקטות ופצצות מרגמה, ולמחרת לא התקיימו לימודים ביישובים שבטווח 40 ק"מ מרצועת עזה. המבצע הסתכם בשישה הרוגים ישראלים, 155 פעילי טרור הרוגים ו-68 אזרחים עזתים הרוגים. ב־26 בנובמבר 2012 הודיע ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים בשנית ועל כך שלא יתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה כעבור שלושה ימים, ב־29 בנובמבר, ביקר ברק בפנטגון. במהלך הביקור העניק לו מזכיר ההגנה לאון פנטה את מדליית מחלקת ההגנה לשירות ציבורי מצטיין. בעקבות פרישתו החליטה סיעת העצמאות לא להתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה שנערכו ב־22 בינואר 2013, וכהונתו של ברק הסתיימה עם השבעת ממשלת ישראל השלושים ושלוש ב־18 במרץ וכניסתו לתפקיד של משה יעלון. תקופת פרישתו מהפוליטיקה כחודשיים לאחר פרישתו הודיעה נציגות בנק יוליוס בר השווייצרי בישראל, כי שכרה את ברק לתפקיד יועץ מיוחד. בינואר 2014 מונה כדירקטור בחברת CIFC האמריקאית הנסחרת בנאסד"ק. בנובמבר 2014 הורה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לבדוק טענה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, לפיה ברק קיבל שוחד, ובינואר 2016 החליט לגנוז את הבדיקה. במהלך 2016 מונה ליו"ר דירקטוריון חברת ההזנק REPORTY, לאחר שגם השקיע בה. ב־16 ביוני 2016, ברק נשא נאום בכנס הרצליה 2016 במכון למדיניות אסטרטגית במרכז הבינתחומי הרצליה בו ביקר את ממשלת ישראל השלושים וארבע ואמר: "אם הממשלה לא תתעשת - יש להפילה במחאה עממית". במאי 2017 פרסם ברק במוסף "ספרים" של "הארץ" מאמר ביקורת ארוך ומקיף על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67". במאמר זה פרס ברק כמה מעמדות היסוד של השמאל הישראלי. בפרט טען ברק כי כל מומחי הביטחון תמימי דעים שלהחזקת השטחים אין כל יתרון ביטחוני. בניגוד לטענתו של גודמן, לפיה השמאל נשען על אמון בהסדרים בינלאומיים ועל כוחה של הקהילה הבינלאומית לערוב לביטחונה של ישראל במקרה של נסיגה, ציין ברק כי רובו ככולו של השמאל הציוני נשען על כוחה הצבאי והכלכלי של מדינת ישראל כערובה לביטחונה הן בהווה והן בעתיד ואינו מטיל את יהבו על הקהילה הבינלאומית. במאי 2018 יצא בארצות הברית ספרו האוטוביוגרפי באנגלית "My Coun­try, My Life: Fight­ing for Israel, Search­ing for Peace" (ארצי, חיי: לחימה למען ישראל, חיפוש אחר שלום). הספר זכה ב בקטגוריית אוטוביוגרפיות לשנת 2018. בשנת 2018 נמנה ברק עם מייסדי חברת ההזנק Toka. בספטמבר 2018 מונה ליו"ר פעיל של חברת הקנאביס הרפואי קנדוק/אינטרקיור. בשנת 2020, במהלך פרשת ג'פרי אפשטיין, נטען שיש לברק חלק בפרשה בגלל קשרים קרובים וחבריים שהיו לו עם אפשטיין, כולל ביקור סדיר בביתו של אפשטיין. אישה שהכירה את אפשטיין טענה כי הוכרחה לקיים יחסי מין עם ברק. ברק הכחיש את הטענות ובמסמכים המשפטיים של קורבנות אפשטיין אין זכר לברק. ביולי 2022 מונה ברק ליו"ר משותף (יחד עם יריב אלרואי) של חברת שחל טלרפואה. הבחירות לכנסת העשרים ושתיים לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים הודיע ברק כי בכוונתו להקים מפלגה בשם ישראל דמוקרטית. יפעת ביטון, יאיר גולן וקובי ריכטר הודיעו על הצטרפותם למהלך. לקראת מועד סגירת הרשימות לבחירות הצטרף ברק לרשימה משותפת בשם המחנה הדמוקרטי יחד עם מרצ והתנועה הירוקה. על פי ההסכם הוא הוצב במקום העשירי ברשימה. הרשימה קיבלה חמישה מנדטים והוא לא נכנס לכנסת. חיים אישיים והשכלה ב־1968 קיבל ברק תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, וב־1978 קיבל תואר שני בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. במהלך שירותו הצבאי הכיר את נאוה לבית כהן, מורה לאנגלית. במרץ 1969 הם התחתנו ונולדו להם שלוש בנות. באוגוסט 2003 התגרשו השניים. ברק התגורר במשך שנים רבות בכוכב יאיר, ולאחר גירושיו עבר להתגורר בדירה במגדלי אקירוב בתל אביב. בעקבות ביקורת ציבורית על דירת הפאר בה התגורר, מכר את הנכס. כיום מתגורר ברק במגדל אסותא בתל אביב. ב־27 ביולי 2007 נשא את נילי פריאל לאישה. לקריאה נוספת בן כספית, אילן כפיר, ברק – חייל מספר 1, קוראים, 1998. . . (לקריאת הספר ברשת) . בן כספית, חמקן: הסיפור האמיתי של אהוד ברק, זמורה ביתן, 2013. דן מרגלית, רונן ברגמן, הבור – הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, כנרת זמורה־ביתן, 2011. משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000. עמוס הראל, אבי יששכרוף, המלחמה השביעית, ידיעות ספרים, 2004. עפר שלח, רביב דרוקר, בומרנג, כתר, 2005. גלעד שר, במרחק נגיעה, ידיעות ספרים, 2001. עמרי אסנהיים, צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל, כנרת זמורה־ביתן, 2012. אילן כפיר, דני דור, ברק: מלחמות חיי, זמורה ביתן, 2015. Ehud Barak, My Country, My Life: Fighting for Israel, Searching for Peace, St. Martin's Press, 2018 שמעון גולן, טילים על ישראל: קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית במלחמת המפרץ הראשונה, מודן, 2020. עמוס ירון, רוח המפקד, עמ' 249–254, ידיעות ספרים, 2022. בן כספית, אילן כפיר, ברק - חייל מספר 1, אלפא תקשורת, 1998. קישורים חיצוניים שילה הטיס רולף, אהוד ברק, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998 , אהוד ברק מנהל את תחקיר מבצע "איזוטופ" בסיירת מטכ"ל, בערוץ ה־YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון ראיונות אהוד ברק רב אלוף מפקד גדוד שריון 100 בחטיבה 460 בפיקוד גבי עמיר חזית הדרום מלחמת יום הכיפורים 73 מפרי עטו בדידותי בעת ההכרעה, גאוותי עליה, ליברל, גיליון יוני 2015, עמ' 12–13 הערות שוליים ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית ראשי ממשלת ישראל ראשי המטה הכללי סגני רמטכ"ל מפקדי פיקוד המרכז ראשי אג"ת ראשי אמ"ן ראשי אג"ם מפקדי סיירת מטכ"ל מפקדי חטיבה 401 מפקדי עוצבת עמוד האש מפקדי עוצבת סיני מעוטרי צל"ש הרמטכ"ל ישראלים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות מעוטרי עיטור המופת קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי החוץ קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחון קציני צה"ל בכירים שכיהנו כראשי ממשלת ישראל ראשי מפלגת העבודה חברי כנסת מטעם העבודה חברי כנסת מטעם העצמאות חברי כנסת מטעם ישראל אחת סגני ראש ממשלת ישראל שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת חברי הקבינט המדיני-ביטחוני חברי הכנסת הארבע עשרה חברי הכנסת החמש עשרה חברי הכנסת השמונה עשרה בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים בוגרי אוניברסיטת סטנפורד מסדר כוכב רומניה הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישים ישראל: ראשי מפלגות לוחמים בעלי מספר עיטורים משמר השרון: אישים כוכב יאיר צור יגאל: אישים זוכי הפרס הלאומי לספרים יהודיים ישראלים שנולדו ב-1942

אהוד ברק (במקור: ברוֹג; נולד ב־12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט ה'תש"ב) הוא איש צבא, איש עסקים ופוליטיקאי ישראלי, שכיהן כראש ממשלת ישראל העשירי של מדינת ישראל (1999–2001). ברק כיהן גם כשר הביטחון (2007–2013), שר החוץ (1995–1996) וכרמטכ"ל ה־14 של צה"ל (1991–1995). ברק היה חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה ומפלגת העצמאות.במהלך כהונתו בראשות ממשלת ישראל העשרים ושמונה, נסוג צה"ל מדרום לבנון, פרצה האינתיפאדה השנייה לאחר כישלון המשא ומתן המדיני עם הרשות הפלסטינית בוועידת קמפ דייוויד וב, וישראל ניהלה שיחות שלום עם סוריה בוועידת שפרדסטאון. במהלך כהונתו כשר הביטחון תקף חיל האוויר את הכור הגרעיני בסוריה, והוצאו לפועל מבצע חורף חם, מבצע עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן.הוא חולק, עם נחמיה כהן ואמיתי חסון, את התואר הלא רשמי "החייל המעוטר ביותר בצה"ל".ביוגרפיהברק נולד וגדל בקיבוץ משמר השרון, הבכור מבין ארבעת ילדיהם של אסתר (לבית גודין) וישראל מנדל ברוג. ב־1912 נרצחו הורי אביו על ידי שודדים בביתם בליטא (אז חלק מהאימפריה הרוסית), וכך נותר אביו יתום בגיל שנתיים וחצי. ב־1930 עלה ישראל ברוג לארץ ישראל והיה ממקימי קיבוץ משמר השרון. אמו של ברק, אסתר, נולדה בוורשה, פולין, למשפחה של חסידי חב"ד, והייתה חברה בתנועת הנוער "גורדוניה". ב־1936 עלתה לארץ ישראל והצטרפה אל חבריה בוגרי התנועה ב"משמר השרון", שם הכירה את אביו. ב־1940 הם נישאו. הוריה של אסתר נספו בשואה במחנה ההשמדה טרבלינקה.אחיו של ברק, אבינועם ברוג, הצעיר ממנו בכשלוש שנים, הוא הבעלים והמנכ"ל של המכון למחקרי שווקים "Market Watch".בגיל 17, עקב חוסר משמעת, במקום כיתה י"ב, נשלח מטעם הקיבוץ לעבוד על טרקטור בשדות מושב פטיש בנגב.קריירה צבאיתב־8 בנובמבר 1959 התגייס לצה"ל והחל את שירותו בגדוד 9 של החרמ"ש.לאחר מספר חודשי שירות איתר אותו אברהם ארנן וצירפו לסיירת מטכ"ל המתגבשת. ברק עבר ביחידה מסלול הכשרה כלוחם בצוות של יחיאל אמסלם. לאחר כשנה היה לראשון בסיירת שיצא לקורס קציני חי"ר. הוא סיים את הקורס בהצטיינות וקיבל את הדרגות מסגן הרמטכ"ל, יצחק רבין. לאחר סיום הקורס במחצית 1962, חזר ליחידה כמפקד צוות מבצעי. בפעולותיה הראשונות של סיירת מטכ"ל פיקד על הטמנת ציוד האזנה בסוריה ובמצרים. את הצל"ש הראשון שלו קיבל בגין פעולה בסוריה ב־1962. ב־1963 חתם קבע עד שנת 1965 ומונה לפקד על המבצעים המיוחדים ביחידה. באותה שנה יצא לקורס קומנדו בצרפת והיה החניך הישראלי הראשון שהשתתף בו.ב־1965 השלים את הבגרויות במהלך שירותו הצבאי. באותה שנה השתחרר מצה"ל, עזב את הקיבוץ והחל ללמוד תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה ב. במהלך לימודיו עבד במשרד חקירות פרטי, במשרד פרסום מקומי כקופירייטר, וכן שירת במילואים בפעילויות מבצעיות של סיירת מטכ"ל. בעקבות אחת הפעולות הללו, הועלה ב־1967 לדרגת סרן. לימודיו באוניברסיטה נקטעו כשהתגייס לשירות במלחמת ששת הימים. הוא קיבל פיקוד על צוות של חיילי מילואים ותיקי הסיירת, שסופח כיחידת סיור לחטיבה 7 וחטיבה 60 בגזרת סיני ואחר כך ברמת הגולן. לאחר המלחמה השלים את לימודיו ועבד במכון ויצמן כעוזר מחקר. באותה שנה גויס חזרה לשירות קבע בסיירת מטכ"ל ויצא לחופשת לימודים. במרץ 1968 השתתף עם סיירת מטכ"ל במבצע כראמה. עם סיום לימודיו התמנה לסגן מפקד הסיירת, עוזי יאירי. בסוף 1969 התמנה מנחם דיגלי למפקד היחידה. בינואר 1970 פיקד ברק על מבצע של סיירת מטכ"ל, שבו הותקנו "האמצעים המיוחדים" לאיסוף מודיעין אותות בעומק מצרים.בשובו מהמבצע הועלה לדרגת רב־סרן. ברק עשה קורס הסבה לשריון וכן קורס מפקדי פלוגות בשריון, שאותו סיים בהצטיינות. לאחר מכן שימש כמפקד פלוגת טנקים מחטיבה 401 בגזרת תעלת סואץ לקראת סוף מלחמת ההתשה, עד מרץ 1971.ב־1 באפריל 1971 קיבל את הפיקוד על סיירת מטכ"ל. כמפקד הסיירת פיקד על כוחות היחידה בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה במאי 1972, והיה מהלוחמים שהגיעו למטוס בסרבלים לבנים במסווה של טכנאים. ביוני 1972 פיקד על מבצע ארגז במהלכו חטפו לוחמי היחידה קציני צבא סוריים למטרת מיקוח. באפריל 1973, השתתף ב"מבצע אביב נעורים", שבו חוסלו מנהיגי הטרור הפלסטיני בלב ביירות, במהלכו התחפש לאישה. ב־1 ביוני 1973 העביר את הפיקוד על הסיירת לגיורא זורע. הרמטכ"ל דוד אלעזר העניק לו צל"ש על פעילותו ביחידה, החמישי שלו.במהלך שירותו הוענקו לברק מספר רב של עיטורים: הוא קיבל את עיטור המופת וכן ארבע פעמים את צל"ש הרמטכ"ל. עיטור המופת הוענק לו ב־1973 במקום אחד הצל"שים שקיבל על חלקו בהובלת המבצעים "חלוץ" ו"שרקרק" בשטח מצרים ב־1963 וב־1964. את הצל"ש הראשון קיבל על הנהגת חוליה של סיירת מטכ"ל במהלך פעילות איסוף מודיעין בסוריה, נסיבות קבלת שאר העיטורים הן חסויות. בנוסף, עוטר ברק בהיותו רמטכ"ל באות לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת מפקד.באוגוסט 1973 הגיע ברק עם משפחתו לאוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית. לפני צאתו עברת את שם משפחתו מ"ברוג" ל"ברק". חודשיים לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שב לישראל ופיקד על גדוד טנקים מאולתר (גדוד 100) שהקים בהגיעו לארץ. גדוד 100 עסק בין השאר, עם כוחות קטנים יותר מיחידות אחרות, בחילוץ החיילים והנפגעים של גדוד הצנחנים 890 בפיקודו של איציק מרדכי, שהוכה בקרבות החווה הסינית. ב־1974 הועלה ברק לדרגת אלוף-משנה ומונה לפקד על חטיבה 401 ועל קורס מפקדי טנקים. בהמשך מונה לראש מחלקת מחקר באגף המודיעין. ב־1975 מונה לתפקיד המטה הראשון שלו – עוזר ראש אמ"ן למבצעים, במקום עוזי יאירי שנהרג בפעולת החילוץ במלון סבוי. במסגרת תפקיד זה, היה ממתכנני מבצע אנטבה. במבצע עצמו נשלח לקניה כדי לפקח על ההתארגנות לתדלוק המטוסים בדרכם חזרה לישראל. בתחילת 1977 עזב את מחלקת המבצעים ונסע שוב לסטנפורד, וכעבור שנתיים סיים בהצטיינות תואר מוסמך לניתוח מערכות. עם שובו מארצות הברית ב־1979, קודם לדרגת תת-אלוף ומונה למפקד אוגדת המילואים המשוריינת עוצבת עמוד האש, ואחר כך למפקד עוצבת סיני. במקביל כיהן כמפקד קורס מג"דים.אלוף בצה"לב־1 בדצמבר 1981 קודם ברק לדרגת אלוף (הצעיר ביותר במטכ"ל) ומונה לראש אגף התכנון בצה"ל. במסגרת תפקידו ניסח ברק ב־1982 מסמך הממליץ על בחינת אפשרות למלחמה יזומה בלבנון, מעבר לגבולות תוכנית אורנים כדי לקיים מציאות אזורית טובה יותר. במקביל לתפקידו כראש אג"ת, מונה לסגנו של מפקד הגיס הצפוני, אביגדור בן-גל. במלחמת לבנון הראשונה ב־1982 היה הגיס אחראי על הגזרה המזרחית של בקעת הלבנון. בשנת 1983 מונה לראש אגף המודיעין. בתחילת 1985 החליטה מערכת הביטחון על נסיגת צה"ל מלבנון והקמת רצועת הביטחון בדרום לבנון. אולם בניגוד לרוב במטה הכללי, התנגד ברק להקמת אזור ביטחון שיתבסס על מוצבים, והציע להקים בלבנון שלוש מיליציות: דרוזית במזרח, נוצרית במרכז ושיעית במערב. בינואר 1986 מונה ברק למפקד פיקוד המרכז. בזמן כהונתו היה אחראי על הקמת יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור בשטחי יהודה ושומרון – יחידת דובדבן.ב־1987 מונה ברק לתפקיד סגן הרמטכ"ל. במהלך כהונתו, התנגד להמשך פרויקט הלביא ועמד בראש הצוות המתכנן של מבצע הצגת תכלית ב־1988, במהלכו חוסל אבו ג'יהאד. הוא אף הצטרף לכוחות אשר הפליגו לתוניס ופיקד על המבצע מתוך חפ"ק באחת הספינות. לקראת סוף כהונתו ב־1991, פרצה מלחמת המפרץ. אף שצה"ל לא התערב בלחימה, היה עליו להתמודד עם התקפות טילי הסקאד מעיראק על העורף האזרחי, ולתכנן את המענה המבצעי של צה"ל. אף שברק המליץ לדרג המדיני לבצע את תוכנית התקיפה של צה"ל בעיראק, קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר את המלצת הרמטכ"ל דן שומרון שלא לבצעה. טרם קבלת ההחלטה, נלווה ברק לפגישה סודית בין שמיר לחוסיין, מלך ירדן ברובע קנסינגטון, שבה ביקשו ממנו שחיל האוויר הירדני לא יתערב כאשר יעברו המטוסים הישראלים במרחב האווירי הירדני.מאוחר יותר, בהמלצת קולין פאוול ובאישור הנשיא ג'ורג' בוש (האב), קיבל ברק עיטור אמריקאי על תרומתו למאמץ המלחמתי ולהצלחת המלחמה במפרץ.רמטכ"ל צה"לב־1 באפריל 1991 הועלה לדרגת רב-אלוף ומונה לרמטכ"ל ה־14 של צה"ל. במהלך כהונתו היה אחראי ליישום הסדרי הביטחון וליציאת כוחות צה"ל מעזה ומיריחו במסגרת מימוש הסכם אוסלו א'. כרמטכ"ל מילא תפקיד מכריע בהחלטה על ההתנקשות במזכ"ל חזבאללה ב־1992, עבאס מוסאווי.בזמן כהונתו אירע אסון צאלים ב' ב־5 בנובמבר 1992, שבו נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון של סיירת מטכ"ל לקראת מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק, סדאם חוסיין. ברק וקציני מטכ"ל נוספים, שבאו לצפות באימון, נכחו באזור. לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר שלפיו ברק נטש את המקום לפני הגשת עזרה לפצועים. הפרשה העיבה על כניסתו לחיים הפוליטיים, וברק נלחם על שמו הטוב בריאיון סוער עם ניסים משעל, שבו העיד על עצמו כי ראה לאויביו את "הלבן של העיניים". יריביו הפוליטיים ניסו להדביק לו את ההאשמה בהפקרת פצועים, וצחי הנגבי כינה אותו בנאום בכנסת "אהוד ברח". ב־15 במרץ 1999 פורסם דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, שקיבל את טענות ברק וניקה אותו מכל אשמה בנימוק כי "הרמטכ"ל נשאר במקום 45 דקות לפחות אחרי האסון".בינואר 1993 הופיע ברק בפני בית המשפט העליון כטוען המרכזי מטעם מדינת ישראל בדיון על גירוש פעילי החמאס ללבנון.באותה שנה פיקד על מבצע דין וחשבון בדרום לבנון נגד ארגון חזבאללה. בשנת 1994 העיד לפני ועדת שמגר לגבי טבח מערת המכפלה. באותה שנה הורה על תכנון וביצוע מבצע עוקץ ארסי, שבמהלכו חטפה סיירת מטכ"ל בליל 21 במאי את מוסטפא דיראני מביתו בדרום לבנון. ב־14 באוקטובר אותה שנה, אישר ראש הממשלה יצחק רבין בהמלצת ברק את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל על הבית בכפר ביר נבאלא שבו הוחזק החייל החטוף נחשון וקסמן. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של החייל, ובפעולה נהרג וקסמן וכן קצין היחידה ניר פורז. בשנה זו גם לקח חלק בגיבוש הצדדים הצבאיים של הסכם השלום עם ירדן, והיה שליחו של רבין לשיחות עם סוריה ולבנון. בנובמבר אותה שנה נפגש בוושינגטון עם שגריר סוריה בארצות הברית, וליד מועלם, ועם הרמטכ"ל הסורי חיכמת שיהאבי, ובכך היה הרמטכ"ל הישראלי הראשון שנפגש עם הרמטכ"ל של סוריה.קריירה פוליטיתשר בממשלהב־1 בינואר 1995 סיים ברק את תפקידו כרמטכ"ל. בחודש מרץ השתחרר מצה"ל ובמקביל יסד עם גיסו חברה עסקית בשם "Essence", ונסע לוושינגטון, שם עבד ב"" (CSIS). הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי אותה שנה, לאחר תקופת צינון בת שלושה חודשים, מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים בממשלה ה־25. אחת הפעולות שהספיק לעשות כשר פנים היא ההחלטה על הענקת אזרחות ישראלית ליונתן פולארד.לקראת השלב הסופי של הדיונים על הסכם אוסלו ב', נמנע בהצבעה על ביצוע ה"פעימות".לאחר רצח רבין, עזב ברק ב־23 בנובמבר 1995 את משרד הפנים ומונה לשר החוץ בממשלה ה־26 בראשות שמעון פרס. מספר ימים אחר כך, ב־27 בנובמבר, השתתף ב"ועידת ברצלונה" וחתם בשם מדינת ישראל על "הצהרת ברצלונה" שהובילה להקמתו של ארגון איחוד מדינות הים התיכון. בקבלת הפנים למשתתפי הוועידה בארמונו של מלך ספרד, נפגש ברק לראשונה עם יאסר ערפאת. בדצמבר 1995 נפגש בבודפשט עם שר החוץ של תוניסיה, חביב בן יחיא והחל לנהל משא ומתן על כינון יחסים דיפלומטיים עם תוניסיה, שבסופו נפתחו באפריל ובמאי 1996 משרדי אינטרסים בשתי המדינות. בינואר 1996 ביקר במרוקו, שם נפגש לשיחה עם המלך חסן השני ונתקבל על ידי ראשי הקהילה היהודית המקומית.חבר הכנסת באופוזיציהבסוף מאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת ה-14, שבעקבותיהן נותרה מפלגת העבודה באופוזיציה. ברק נבחר לכנסת ה-14 ומונה מטעם המפלגה לחבר בוועדת החוץ והביטחון.ב־3 ביוני 1997 נבחר ברק בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה ברוב של מעט יותר מ־50%, כשהוא גובר על יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה.בספטמבר אותה שנה, לקראת כינוס מיוחד של ועידת מפלגת העבודה בעיירת הפיתוח נתיבות, הודיע ברק כי הוא "מבקש סליחה בשם מפלגת העבודה ומפא"י על כל דורותיה", על הטעויות שנעשו בעבר, לטענתו, בתהליך קליטתם של בני עדות המזרח בישראל.במרץ 1998 אמר בריאיון לעיתונאי גדעון לוי: "אני משער שאם הייתי (פלסטיני) בגיל המתאים, בשלב מסוים הייתי נכנס לאחד מארגוני הטרור". עם זאת, הוא הוסיף שלדעתו "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות". ברק הותקף על אמירה זו על ידי יריביו הפוליטיים, במיוחד במהלך מסע הבחירות לראשות הממשלה.ראש ממשלת ישראלבמאי 1999 התמודד ברק בבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה בראש תנועת ישראל אחת שהורכבה ממפלגת העבודה, ממפלגת גשר וממפלגת מימד. ברק זכה בבחירות לראשות הממשלה ברוב של 56% מול בנימין נתניהו. ישראל אחת זכתה ב־26 מושבים בכנסת (מתוכם 23 מושבים למפלגת העבודה, התוצאה הנמוכה ביותר עד לאותה עת) והייתה הרשימה הגדולה ביותר בכנסת ה־15, אולם לגוש השמאל־מרכז לא היה רוב. בליל הבחירות נשא ברק את נאום "זהו שחר של יום חדש" המפורסם, שכתב משה גאון, לקול קריאות הקהל "רק לא ש"ס". ב־6 ביולי 1999 הושבעה בכנסת הממשלה ה־28, בראשותו. בקואליציה שהרכיב ברק היו חברות ישראל אחת, ש"ס, מרצ, מפד"ל, יהדות התורה וישראל בעלייה. בנוסף לתפקיד ראש הממשלה, החזיק ברק גם בתיק הביטחון. שר האוצר היה אברהם בייגה שוחט ושר החוץ דוד לוי. כמנכ"ל משרד ראש הממשלה מינה ברק את יוסי קוצ'יק, כמנהל לשכת ראש הממשלה מינה את חיים מנדל שקד ולתפקיד יועץ התקשורת מינה את גדי בלטיאנסקי, שהושאל ממשרד החוץ.ניצחונו בבחירות היה כרוך ב"פרשת העמותות", כאשר במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, חלקן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו, תוך ניצול מה שהוא כינה, בעקבות אליקים רובינשטיין, "הלקונה בחוק". מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק מימון מפלגות. ברק נחקר באזהרה, אולם בשלב מוקדם הוחלט שלא להעמידו לדין. רבים מאנשיו של ברק שנחשדו בפרשה, בהם בלט מזכיר הממשלה יצחק הרצוג, שמרו על זכות השתיקה. לבסוף החליטה פרקליטות המדינה שלא להעמיד איש לדין, בשל קושי לגבש כתבי אישום.מיד לאחר הבחירות הצליח ברק להקים ממשלה רחבה אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה. ב־5 בספטמבר 1999 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן, חלק מטורבינה של חברת החשמל, בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית.שר התחבורה וסגן ראש הממשלה יצחק מרדכי הסתבך בתחילת 2000 בפרשה של עבירות מיניות, ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000. בנוסף על כך שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי, על ידי יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני, לאחר שברק נטה לטובת ש"ס.לקראת סוף כהונת ממשלתו, לאחר שפרשה ש"ס מן הקואליציה, ניסה ברק להוביל מהלך שכינה "מהפכה אזרחית", שהוא יישום חלקי של הפרדת הדת מהמדינה, כולל הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ואת חברת התעופה הלאומית אל על. אולם לאור התנגדות שותפיו לקואליציה ממפלגת מימד, והקדמת הבחירות נגנזה התוכנית.במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל, שבעקבות פעולתה חוקק – בתקופת ממשלתו של אריאל שרון – "חוק טל", שעוסק בהסדרת גיוס בני הישיבות לצה"ל.שגשוג ענף ההיי טק בעולם ובישראל הביא לצמיחה כלכלית מהירה בישראלת, שעלתה עד לקצב שנתי של יותר מ-7%, תוך יציאה מהמיתון שישראל הייתה מצויה בו מאז ספטמבר 1997. גם חגיגות שנת 2000 סייעו לכלכלה, תוך שהן גורמות לצליינים רבים להגיע לישראל. שנת 2000 הייתה שנת התיירות הטובה ביותר עד אז במדינת ישראל, וביקרו בה כ־2.7 מיליון תיירים.הנושא המדיני בכהונתו כראש הממשלההמגעים המדיניים מול סוריהב־3 בינואר 2000 החלה ועידת שפרדסטאון, שבה התקיימו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון שבמערב וירג'יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, הוביל את המשלחת הסורית. הוועידה התקיימה בחסות אמריקאית, ונכחו בה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ומזכירת המדינה מדליין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום, וב־11 בינואר הופסקו עם כוונה לחדשן במועד אחר. למרות התקוות, השיחות לא חודשו לאחר שפרדסטאון. אף צד לא דיווח רשמית מה קרה בשיחות, אך העיתונות דיווחה שאף על פי שברק הסכים לחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אשר משאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו־50 מטרים ממזרח לירדן, סירבה לכך סוריה ודרשה את חזרת ישראל לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים (קווי 4 ביוני) שכללו אזורים שסוריה השתלטה עליהם בתחילת שנות ה־50, ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינה ובין ישראל, באזור חמת גדר, אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת, ומאפשרים גישה וזכויות סוריות על הכנרת ועל נהר הירדן.לאחר מותו של נשיא סוריה חאפז אל־אסד ב־10 ביוני 2000, עלה בנו בשאר לשלטון. ההערכה בעקבות חילופי ההנהגה בסוריה הייתה כי האפשרות להשיג שלום עם סוריה נדחתה לתקופה בלתי מוגבלת, מפני שבשאר אלחאפז אל-אסד היה צריך לבסס את מעמדו כנשיא, ולכן לא היה יכול להגיע לפשרות בשיחות עם ישראל.הנסיגה מלבנוןחלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק היה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש הממשלה, יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הנחה שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק על ידי הסכם שלום עם סוריה. אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון, כאמור לעיל, החליט ברק לקחת את הסיכון שבהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכם.על סמך ההבטחה לסגת מלבנון שנה לאחר הקמת ממשלתו, הציפיות היו שהנסיגה תתקיים ב־6 ביולי 2000. בסופו של דבר התבצעה הנסיגה ב־24 במאי, שישה שבועות לפני המועד הצפוי. הסיבה העיקרית להקדמת מועד הנסיגה הייתה התפוררותו של צבא דרום לבנון. כחלק מהשיחות עם סוריה עמד ברק על כך שצד"ל ישולב בצבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיוון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בצד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית חיילי צד"ל עזבו את עמדותיהם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להישאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין. באוקטובר 2000 התרחשה חטיפת החיילים בהר דב.המגעים המדינים מול הפלסטיניםביולי 2000 יצא ברק למשא ומתן אינטנסיבי עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דייוויד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת, שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות, ומפלגת המרכז שהייתה בתהליכי התפוררות מתקדמים.במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן מדינה פלסטינית על שטח של יותר מ־90% משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. כמו כן הציע ברק לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו. המשא ומתן נכשל. ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון. בגרסתו של ברק תמכו גם הנשיא קלינטון והנסיך הסעודי בנדר.פרוץ האינתיפאדה השנייה והקדמת הבחירותבשל כישלון השיחות בקמפ דייוויד, ולאחר עליית ראש האופוזיציה אריק שרון להר הבית, החלה האינתיפאדה השנייה. באוקטובר 2000 התרחשו פרשת מדחת יוסף (בראש השנה) והלינץ' ברמאללה (לאחר יום כיפור) שעוררו ביקורת על צה"ל ובפרט על ברק. במקביל החלו אירועי אוקטובר 2000, שורת הפגנות אלימות ביישובים הערבים שכללו חסימות צירים מרכזיים, בעיקר בגליל ובמרכז הארץ. במהלך דיכוי ההפגנות, נורו ונהרגו בהתפרעויות 13 ערבים, (12 אזרחים ושוהה בלתי חוקי) מאש המשטרה במחוז הצפון. אזרח יהודי אחד נהרג בכביש החוף ליד חדרה, כתוצאה מיידוי אבנים, וכן נפצעו אזרחים עוברי אורח יהודים רבים. בעקבות אופן טיפולו בהפגנות כולל הוראה לירי באש חיה, הודח מפקד מחוז הצפון במשטרה אליק רון והוקמה ועדת אור.לנוכח הרוב שהסתמן בכנסת להקדמת הבחירות, והעובדה שלמעשה מן הקואליציה הרחבה שהקים אהוד ברק בראשית שלטונו לא נותר כמעט דבר, הודיע ברק ב־10 בדצמבר על התפטרותו מראשות הממשלה ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה עד סוף הקדנציה של הכנסת. בינואר 2001 יזם עם שר החוץ שלמה בן עמי, שהחליף את דוד לוי, את ועידת טאבה, שנועדה להשיג שלום עם הפלסטינים וספגה ביקורת רבה מהימין, שהציג אותה כתעלול בחירות. הבחירות, שבהן נבחר ראש הממשלה ישירות ובנפרד ממפלגתו, נערכו ב־6 בפברואר ומול ברק התמודד אריאל שרון. רוב האזרחים הערבים החרימו את הבחירות ואחוז ההצבעה הכללי היה הנמוך ביותר מאז הקמת המדינה, ועמד על 62.28%. ברק זכה רק ב־37.4% מהקולות. לאחר ההפסד בבחירות הישירות, התפטר ברק מתפקידיו כיו"ר מפלגת העבודה וח"כ, והודיע על עזיבת החיים הפוליטיים.כאיש עסקיםלאחר שהתפטר פנה ברק לעולם העסקי, וחבר לאילי הון ולאנשי עסקים בולטים בישראל ובעולם. הוא ערך הרצאות בתשלום ברחבי ארצות הברית ושימש מקדם מכירות, יועץ ושותף במספר חברות, בהן בעלות אופי ביטחוני, למשל חברה לפיתוח שרוולי הצלה ממגדלים. הוא היה שותף בקרן ההשקעות SCP וכיהן כנשיא חברת גילת סאטקום שעוסקת בתקשורת לוויינים. בין החברות עמן היה קשור הייתה חברת המחשוב EDS וחברות הקשורות לעופר גלזר שמטרתן לנצל פצלי שמן בירדן ובנגב. עם שובו לפעילות פוליטית, העביר את עסקיו לבעלות בנותיו. מבקר המדינה ציין ב־2011 כי הליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר.בשנים 2004–2006 קיבל ברק כ־2.3 מיליון דולר מקרן וקסנר, בתמורה למחקר בן 267 עמודים בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני ומחקר נוסף שלא הושלם בנושא מנהיגות.חזרה לראשות המפלגה ולממשלה לצד עסקיו לא זנח ברק את הפוליטיקה: הוא חבר להיסטוריון בני מוריס ויחד הם ענו (בצורת ראיון) למאמר של רוברט מאלי וחוסיין אגא שהאשים את ברק בכישלון שיחות קמפ דייוויד.ברק נקרא להעיד בוועדת אור, שחקרה את אירועי אוקטובר 2000. במסקנות הביניים הוועדה "הזהירה" אותו בשישה סעיפים ולבסוף קבעה שהוא אחראי רק בשניים מהם, שנגעו להתייחסות כללית למצב לפני אירועי אוקטובר 2000 ולאי־מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה. הוועדה מצאה שאיננו אחראי כלל לליקויים בארבעת הסעיפים האחרים. בסופו של דבר, בשל היותו נבחר ציבור לא התקבלו נגד ברק המלצות אישיות.בנובמבר 2004 הודיע ברק על שובו לחיים הפוליטיים ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה. לאחר בעיות עם מפקד העבודה ולאחר שנוכח כי אין לו סיכוי רב להיבחר לראשות העבודה קרא ברק ב־2 בספטמבר 2005 לכל המתמודדים להתייצב מאחורי שמעון פרס. אף שקריאתו לא נענתה, הודיע ברק על פרישתו מהמרוץ לראשות המפלגה ב־11 בספטמבר.ב־2006, במהלך הרכבת הממשלה ה־31, עלתה האפשרות ששרי מפלגת העבודה ייבחרו על ידי מרכז המפלגה. ברק הודיע אז כי יתמודד על כל תפקיד שר אפשרי. לפי ההערכות שנשמעו באותה תקופה, סיכויו להיבחר לתפקיד שר היו גבוהים, אך לבסוף, נבחרו השרים על ידי יו"ר המפלגה, עמיר פרץ, ולא על ידי המרכז, וברק נשאר מחוץ לממשלה.ב־7 בינואר 2007 הודיע ברק על כוונתו להתמודד בבחירות לראשות מפלגת העבודה. בבחירות אלה נבחר ברק ליו"ר מפלגת העבודה, לאחר שניצח בסיבוב שני את עמי אילון, ברוב של 51.3% מקולות הבוחרים וזאת לאחר שהתחייב לפרוש מן הממשלה, מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אם אהוד אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו.לאחר מכן הוזמן על ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. הוא הושבע כשר ביטחון וכסגן ראש הממשלה ב־18 ביוני 2007 על רקע עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה.שר הביטחון ברק כיהן כשר הביטחון בעת תקיפת הכור הגרעיני בסוריה. הוא סבר שישראל יכולה לדחות בחודשים אחדים את תקיפת הכור. ב־3 בפברואר 2008, לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי לא יפרוש מהממשלה בשל האתגרים בפניהם ניצבת ישראל, כאשר הוא התייחס ספציפית לרצועת עזה, לבנון וחזבאללה ואמר כי הוא "נשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים" כפי שהתבטאו בדו"ח הסופי ובשיקום צה"ל והדרג המדיני. עוד אמר כי "דו"ח וינוגרד הוא דו"ח קשה, ויש ממנו גם השלכות וגם מסקנות לא פשוטות במישור האישי והערכי. בכוונתי לחזור ולהתמודד עם מסקנות אלה בבוא העת ולקבוע מועד לבחירות". ברק שימש כשר הביטחון גם במהלך מבצע חורף חם. בתחילת 2008 מינה את "ועדת שמגר", ועדה ציבורית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים ונעדרים.זמן קצר לאחר מינויו של ברק, החל סבב לחימה חדש בין ישראל לחמאס ושאר ארגוני הטרור המרכזים רצועת עזה. הלחימה התבטאה בסיכול ממוקד של צה"ל של פעילי חמאס וירי של 42 רקטות לעבר שדרות ואשקלון ותגובת צה"ל בפתיחת מבצע חורף חם, שבסיומה הוחלט על הסכם רגיעה (תהדיאה), בת שישה חודשים, בין ישראל לבין חמאס ברצועת עזה, שהוצאה לפועל בתיווך מצרי. התהדיאה נשברה ב-5 בנובמבר 2008 במבצע אתגר כפול שבו גדוד הסיור של הצנחנים (שרף) השמיד בית ממולכד ומנהרה שחפר החמאס שלוש מאות מטרים מעבר לגדר הגבול עם רצועת עזה. המנהרה הייתה אמורה לשמש לפעילות טרור. בתגובה להשמדת הבית ממולכד והמנהרה החל ירי רקטי מסיבי של חמאס, שעיקרו כיוון למרכזי אוכלוסין אזרחיים. ירי הרקטות נמשך כל אורך נובמבר והמשיך גם לחודש דצמבר. בתגובה הורה ברק על סגירת המעברים עד שהירי יפסק.לנוכח ההסלמה הביטחונית החלו הכנות למבצע עופרת יצוקה, שהחל ב-27 בדצמבר 2008. מטרתו של המבצע הייתה "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בסופו של דבר הוגדרו שלושה יעדים למבצע: הראשון - ליצור רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן; השני - למנוע את יכולת חמאס להתחמש; והשלישי - להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט. היעד האחרון לא הוגדר חד משמעית ולא הושלם. המבצע החל בהפצצה אווירית של צה"ל על מטרות אסטרטגיות ברחבי הרצועה, ולמחרת פתיחתו ברק אישר העברת 100 משאיות עמוסות במזון ותרופות כסיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה. באותו היום אישרה הממשלה את הצהרתו של ברק על מצב מיוחד בעורף ביישובי עוטף עזה, וכן הפעלת משק לשעת חירום. כמו כן הוחלט לא לחדש את הלימודים באזורי העימות בדרום בתום חופשת החנוכה. במהלך היום פגעו רקטות ביישובים שונים.במבצע נעשה אחוז שימוש גבוהה בפצצות מונחות והוצאה לפועל גם סדרת סיכולים ממוקדים של מפקדים ובכירים בארגוני הטרור. ב-3 בינואר, בחסות הפגזה ארטילרית של צה"ל לעבר מטרות טרור, החלה כניסת כוחות קרקע, בדמות חי"ר, הנדסה קרבית ושריון, לתוך רצועת עזה. במקביל החל גיוס חיילי המילואים - הקבינט המדיני-ביטחוני אישר גיוס של עשרות אלפי חיילי מילואים מהמערך הלוחם והתומך, אף שלמעשה קיבלו פחות מ-10,000 חיילי מילואים צו 8. במהלך המבצע הופנתה ביקורת בינלאומית נגד ישראל, בין היתר על השימוש בפצצות זרחן, ולאחר המבצע פסק השימוש בהם. חלק ניכר מהלחימה התנהל בשטח מיושב, כשאנשי החמאס פועלים בקרב אזרחים, מנצלים אותם בתור מגן אנושי ומסכנים אותם. ב-17 בינואר, סמוך לשעה 23:00, הכריז ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט במסיבת עיתונאים על הפסקת אש חד-צדדית שתכנס לתוקפה החל מהשעה 2:00 בלילה. עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, החל צה"ל לדלל את כוחותיו ברצועת עזה. ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון ברק והרמטכ"ל אשכנזי הכריזו שיעדי המבצע הושגו, חמאס הוכה קשות ונוצרו תנאים לשינוי מהותי במציאות הביטחונית בדרומה של מדינת ישראל. אחרוני הכוחות יצאו מהרצועה ב-21 בינואר, לאחר ההשבעה של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. המבצע הסתכם ב-13 הרוגים ישראלים (10 חיילים ו-3 אזרחים), מעל לאלף הרוגים בצד של החמאס, מתוכם לפחות 800 פעילי טרור, ופגיעה משמעותית במערך הצבאי של החמאס.בבחירות לכנסת השמונה עשרה שנערכו בפברואר 2009, נחלה מפלגת העבודה בראשות ברק תבוסה בקלפי: מ־19 מנדטים ירדה ל־13 מנדטים, ובפעם הראשונה הייתה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת (אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו). ברק הצהיר כי גזר דינו של הבוחר קבע שעל מפלגת העבודה להישאר באופוזיציה, אך החל להיפגש עם המיועד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, הגיע עמו להסכמות על הצטרפות של מפלגת העבודה לממשלתו, והתמנה לשר הביטחון בממשלת ישראל השלושים ושתיים.בשנת 2009 פרסם מבקר המדינה, מיכאל לינדנשטראוס, דו"ח שהצביע על כשלים ארגוניים חמורים במשלחת מערכת הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני אותה שנה. המשלחת נדרשה לשלם הוצאות גבוהות, ובכלל זה סוויטה שבה השתכן שר הביטחון, אהוד ברק, במלון אינטרקונטיננטל בעלות של 2,500 אירו ללילה.בין ברק לרמטכ"ל גבי אשכנזי שררה מערכת יחסים עכורה, שלימים תיאר אותה המבקר לינדנשטראוס כ"אווירת מלחמה". בתחילת אפריל 2010 הודיע ברק כי לא יאריך את כהונתו של אשכנזי בשנה נוספת. מערכת יחסים עכורה זו הגיעה לשיא כאשר לאחר פרישת אשכנזי האשים אותו ברק בלקיחת שוחד, בסיוע במתן שוחד ובעבירות נוספות. ב־6 בינואר 2013 פרסם מבקר המדינה, יוסף שפירא, את הדו"ח הסופי שלו בפרשת "מסמך הרפז", ובו ביקורת על התנהלותם של גבי אשכנזי וברק. ב־5 בספטמבר 2010 המליץ ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל והממשלה אישרה את המלצתו, אך בעקבות עתירה לבג"ץ נגד המינוי, נאלץ ברק לבטל את המינוי, ולמנות את בני גנץ לתפקיד.ב־17 בינואר 2011 הביא ברק לפילוג מפלגת העבודה כאשר פרש ממנה עם ארבעה ח"כים נוספים כדי להקים את סיעת "העצמאות". מפלגת העבודה נותרה עם שמונה חברי כנסת.סוגיה מרכזית שבה עסק ברק בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. הוא ציין כי: "על הגרעין האיראני מתנהל דיון ציבורי מזה שנים בישראל, ישנם אינסוף ראיונות ודיונים ציבוריים, אנחנו לא מסתירים את מחשבותינו. עם זאת, יש סוגיות מבצעיות שלא דנים בהן באופן ציבורי, כי אז לא ניתן יהיה לבצע אותן". לדעת ברק, איראן גרעינית מסוכנת יותר מאשר תקיפה באיראן אך הערכות פרשנים לגבי עמדתו שונות מאוד זו מזו.בנובמבר 2012 חלה הידרדרות ביטחונית מחודשת בגזרת הדרום, ובעקבותיה הוחלט להוציא לפועל את מבצע עמוד ענן. ההחלטה על היציאה למבצע התקבלה בישיבה של המטבחון הממשלתי ב-13 בנובמבר. בעת ההכנות למבצע, כאשר הוחלט כי מהלך הפתיחה של המבצע יכלול בנוסף לפגיעה בתשתיות החמאס גם מהלך של סיכול ממוקד, התעקש הרמטכ"ל כי אחמד ג'עברי יהיה היעד הנבחר, על אף הקושי לאתר את מיקומו. על מנת להונות את החמאס וכדי לסייע בהשגת יתרון ההפתעה בעת פתיחת המבצע, הועברה לכלי התקשורת דיסאינפורמציה שכללה מסרים מפייסים שנושאם היה תום סבב הלחימה, וכן הצהרות כלליות בלבד של ברק על תגובה עתידית של ישראל. בבוקר יום פתיחת המבצע יצאו ברק וראש הממשלה נתניהו לסיור ברמת הגולן, מה שנתפס מאוחר יותר כמצג שווא לפיו נושא הגזרה הסורית הוא הנושא המרכזי שעומד בראש סדר היום בישראל, ולא נושא הירי מרצועת עזה.לאחר תחילת המבצע תיאר ברק את מטרותיו: "חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור, צמצום הפגיעה בעורף האזרחי שלנו". ביום הראשון למבצע החלו הפצצות אוויריות, הסיכול הממוקד בג'עברי צלח, חיל הים השתתף גם כן בהפגזות וברק הודיע בפומבי כי הושמדו רוב רקטות הפג'ר 5. כמו כן, לאחר החיסול הכריז שר הביטחון על מצב מיוחד בעורף בטווח של 40 ק"מ מרצועת עזה. הממשלה אישרה הכרזה זו לתקופה של חודש. בעקבות פעולות אלו הגיב החמאס בירי של קסאמים באזור עוטף עזה וגראדים לעבר באר שבע בהמשך לעבר מרכז אוכלוסין נוספים בכל דרום הארץ ואף ירושלים וגוש דן. לקראת ערב היום השני נערך משאל טלפוני בין שרי הממשלה לאישור עקרוני לגיוס 75 אלף חיילים שאושר פה אחד. בפועל, גויסו במהלך כל המבצע כ־57,000 חיילים.המבצע נמשך שמונה ימים, במהלכו בוצע בין היתר ניסיון סיכול כושל של מנהיג חמאס, אסמאעיל הנייה. בהוראת שר הביטחון הוצבה סוללת כיפת ברזל נוספת, חמישית במספר, כחודשיים מוקדם מן הצפוי, להגנת גוש דן. הסוללה ירטה רקטה ראשונה כשעה בלבד לאחר שהפכה למבצעית. עם ההחלטה על הפסקת האש ב-21 לחודש, מסיבת עיתונאים התקיימה בירושלים בהשתתפות נתניהו, ברק ושר החוץ ליברמן, שהודיעו על תמיכתם בהסכם להפסקת האש. הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 21:00 אך בפועל גם בשעות שלאחר כניסת הפסקת האש לתוקף שוגרו לעבר יישובי הדרום רקטות ופצצות מרגמה, ולמחרת לא התקיימו לימודים ביישובים שבטווח 40 ק"מ מרצועת עזה. המבצע הסתכם בשישה הרוגים ישראלים, 155 פעילי טרור הרוגים ו-68 אזרחים עזתים הרוגים.ב־26 בנובמבר 2012 הודיע ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים בשנית ועל כך שלא יתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה כעבור שלושה ימים, ב־29 בנובמבר, ביקר ברק בפנטגון. במהלך הביקור העניק לו מזכיר ההגנה לאון פנטה את מדליית מחלקת ההגנה לשירות ציבורי מצטיין. בעקבות פרישתו החליטה סיעת העצמאות לא להתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה שנערכו ב־22 בינואר 2013, וכהונתו של ברק הסתיימה עם השבעת ממשלת ישראל השלושים ושלוש ב־18 במרץ וכניסתו לתפקיד של משה יעלון.תקופת פרישתו מהפוליטיקהכחודשיים לאחר פרישתו הודיעה נציגות בנק יוליוס בר השווייצרי בישראל, כי שכרה את ברק לתפקיד יועץ מיוחד. בינואר 2014 מונה כדירקטור בחברת CIFC האמריקאית הנסחרת בנאסד"ק.בנובמבר 2014 הורה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לבדוק טענה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, לפיה ברק קיבל שוחד, ובינואר 2016 החליט לגנוז את הבדיקה.במהלך 2016 מונה ליו"ר דירקטוריון חברת ההזנק REPORTY, לאחר שגם השקיע בה.ב־16 ביוני 2016, ברק נשא נאום בכנס הרצליה 2016 במכון למדיניות אסטרטגית במרכז הבינתחומי הרצליה בו ביקר את ממשלת ישראל השלושים וארבע ואמר: "אם הממשלה לא תתעשת - יש להפילה במחאה עממית".במאי 2017 פרסם ברק במוסף "ספרים" של "הארץ" מאמר ביקורת ארוך ומקיף על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67". במאמר זה פרס ברק כמה מעמדות היסוד של השמאל הישראלי. בפרט טען ברק כי כל מומחי הביטחון תמימי דעים שלהחזקת השטחים אין כל יתרון ביטחוני. בניגוד לטענתו של גודמן, לפיה השמאל נשען על אמון בהסדרים בינלאומיים ועל כוחה של הקהילה הבינלאומית לערוב לביטחונה של ישראל במקרה של נסיגה, ציין ברק כי רובו ככולו של השמאל הציוני נשען על כוחה הצבאי והכלכלי של מדינת ישראל כערובה לביטחונה הן בהווה והן בעתיד ואינו מטיל את יהבו על הקהילה הבינלאומית.במאי 2018 יצא בארצות הברית ספרו האוטוביוגרפי באנגלית "My Coun­try, My Life: Fight­ing for Israel, Search­ing for Peace" (ארצי, חיי: לחימה למען ישראל, חיפוש אחר שלום). הספר זכה ב בקטגוריית אוטוביוגרפיות לשנת 2018.בשנת 2018 נמנה ברק עם מייסדי חברת ההזנק Toka. בספטמבר 2018 מונה ליו"ר פעיל של חברת הקנאביס הרפואי קנדוק/אינטרקיור.בשנת 2020, במהלך פרשת ג'פרי אפשטיין, נטען שיש לברק חלק בפרשה בגלל קשרים קרובים וחבריים שהיו לו עם אפשטיין, כולל ביקור סדיר בביתו של אפשטיין. אישה שהכירה את אפשטיין טענה כי הוכרחה לקיים יחסי מין עם ברק. ברק הכחיש את הטענות ובמסמכים המשפטיים של קורבנות אפשטיין אין זכר לברק.ביולי 2022 מונה ברק ליו"ר משותף (יחד עם יריב אלרואי) של חברת שחל טלרפואה.הבחירות לכנסת העשרים ושתייםלקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים הודיע ברק כי בכוונתו להקים מפלגה בשם ישראל דמוקרטית. יפעת ביטון, יאיר גולן וקובי ריכטר הודיעו על הצטרפותם למהלך.לקראת מועד סגירת הרשימות לבחירות הצטרף ברק לרשימה משותפת בשם המחנה הדמוקרטי יחד עם מרצ והתנועה הירוקה. על פי ההסכם הוא הוצב במקום העשירי ברשימה. הרשימה קיבלה חמישה מנדטים והוא לא נכנס לכנסת.חיים אישיים והשכלה ב־1968 קיבל ברק תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, וב־1978 קיבל תואר שני בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה.במהלך שירותו הצבאי הכיר את נאוה לבית כהן, מורה לאנגלית. במרץ 1969 הם התחתנו ונולדו להם שלוש בנות. באוגוסט 2003 התגרשו השניים. ברק התגורר במשך שנים רבות בכוכב יאיר, ולאחר גירושיו עבר להתגורר בדירה במגדלי אקירוב בתל אביב. בעקבות ביקורת ציבורית על דירת הפאר בה התגורר, מכר את הנכס. כיום מתגורר ברק במגדל אסותא בתל אביב.ב־27 ביולי 2007 נשא את נילי פריאל לאישה.לקריאה נוספת בן כספית, אילן כפיר, ברק – חייל מספר 1, קוראים, 1998. . (לקריאת הספר ברשת) בן כספית, חמקן: הסיפור האמיתי של אהוד ברק, זמורה ביתן, 2013. דן מרגלית, רונן ברגמן, הבור – הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, כנרת זמורה־ביתן, 2011. משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000. עמוס הראל, אבי יששכרוף, המלחמה השביעית, ידיעות ספרים, 2004. עפר שלח, רביב דרוקר, בומרנג, כתר, 2005. גלעד שר, במרחק נגיעה, ידיעות ספרים, 2001. עמרי אסנהיים, צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל, כנרת זמורה־ביתן, 2012. אילן כפיר, דני דור, ברק: מלחמות חיי, זמורה ביתן, 2015. Ehud Barak, My Country, My Life: Fighting for Israel, Searching for Peace, St. Martin's Press, 2018 שמעון גולן, טילים על ישראל: קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית במלחמת המפרץ הראשונה, מודן, 2020. עמוס ירון, רוח המפקד, עמ' 249–254, ידיעות ספרים, 2022. בן כספית, אילן כפיר, ברק - חייל מספר 1, אלפא תקשורת, 1998.קישורים חיצוניים שילה הטיס רולף, אהוד ברק, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998 אהוד ברק מנהל את תחקיר מבצע "איזוטופ" בסיירת מטכ"ל, בערוץ ה־YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון ראיונות אהוד ברק רב אלוף מפקד גדוד שריון 100 בחטיבה 460 בפיקוד גבי עמיר חזית הדרום מלחמת יום הכיפורים 73 מפרי עטו בדידותי בעת ההכרעה, גאוותי עליה, ליברל, גיליון יוני 2015, עמ' 12–13הערות שוליים ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטיתראשי ממשלת ישראלראשי המטה הכלליסגני רמטכ"למפקדי פיקוד המרכזראשי אג"תראשי אמ"ןראשי אג"םמפקדי סיירת מטכ"למפקדי חטיבה 401מפקדי עוצבת עמוד האשמפקדי עוצבת סינימעוטרי צל"ש הרמטכ"לישראלים מעוטרי אות לגיון ההצטיינותמעוטרי עיטור המופתקציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראלקציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי החוץקציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחוןקציני צה"ל בכירים שכיהנו כראשי ממשלת ישראלראשי מפלגת העבודהחברי כנסת מטעם העבודהחברי כנסת מטעם העצמאותחברי כנסת מטעם ישראל אחתסגני ראש ממשלת ישראלשרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסתחברי הקבינט המדיני-ביטחוניחברי הכנסת הארבע עשרהחברי הכנסת החמש עשרהחברי הכנסת השמונה עשרהבוגרי האוניברסיטה העברית בירושליםבוגרי אוניברסיטת סטנפורדמסדר כוכב רומניההסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישיםישראל: ראשי מפלגותלוחמים בעלי מספר עיטוריםמשמר השרון: אישיםכוכב יאיר צור יגאל: אישיםזוכי הפרס הלאומי לספרים יהודייםישראלים שנולדו ב-1942

531

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%91%20%D7%A4%D7%A1

רוחב פס

רוחב פס (באנגלית: Bandwidth) הוא כמות הנתונים שניתן להעביר בקו תקשורת בזמן נתון. רוחב הפס נמדד בסיביות לשנייה (bps - bits per second), ובכפולות המקובלות: קילו - Kbps מגה - Mbps וגיגה - Gbps. בשנים הראשונות לשימוש הנרחב באינטרנט הפך רוחב הפס לבעיה העיקרית של האינטרנט, עם המעבר הגובר מדפים טקסטואליים לדפי מולטימדיה, הכוללים כמות גדולה מאוד של סיביות. שינויים טכנולוגיים, ובהם החדרת טכנולוגיית ADSL בקווי טלפון רגילים, הפעלה נרחבת של תקשורת נתונים באמצעות סיבים אופטיים ותקשורת לווינית ביתית, הביאו לפריצת המחסום של רוחב הפס. גידול דרמטי ברוחב הפס משפיע מהותית על כל תחומי הפעילות באינטרנט. רוחב הפס המקובל בקווי טלפון (במודם חיוג) הוא 56Kbps. קו ISDN מגיע לרוחב פס של 128Kbps. קו ADSL ואינטרנט בכבלים ובמיוחד כבלים אופטיים מציעים רוחב פס שבין 750Kbps ל-1Gbps. לשיפור בקצב העברת הנתונים ורשתות תקשורת מותקן מאיץ תקשורת. Link Aggregation מאפשר חיבור של מספר כבלי Ethernet במקביל לצורך הגדלת רוחב הפס. ראו גם קצב נתונים קישורים חיצוניים תקשורת מחשבים

רוחב פס (באנגלית: Bandwidth) הוא כמות הנתונים שניתן להעביר בקו תקשורת בזמן נתון. רוחב הפס נמדד בסיביות לשנייה (bps - bits per second), ובכפולות המקובלות: קילו - Kbps מגה - Mbps וגיגה - Gbps. בשנים הראשונות לשימוש הנרחב באינטרנט הפך רוחב הפס לבעיה העיקרית של האינטרנט, עם המעבר הגובר מדפים טקסטואליים לדפי מולטימדיה, הכוללים כמות גדולה מאוד של סיביות. שינויים טכנולוגיים, ובהם החדרת טכנולוגיית ADSL בקווי טלפון רגילים, הפעלה נרחבת של תקשורת נתונים באמצעות סיבים אופטיים ותקשורת לווינית ביתית, הביאו לפריצת המחסום של רוחב הפס. גידול דרמטי ברוחב הפס משפיע מהותית על כל תחומי הפעילות באינטרנט. רוחב הפס המקובל בקווי טלפון (במודם חיוג) הוא 56Kbps. קו ISDN מגיע לרוחב פס של 128Kbps. קו ADSL ואינטרנט בכבלים ובמיוחד כבלים אופטיים מציעים רוחב פס שבין 750Kbps ל-1Gbps. לשיפור בקצב העברת הנתונים ורשתות תקשורת מותקן מאיץ תקשורת.Link Aggregation מאפשר חיבור של מספר כבלי Ethernet במקביל לצורך הגדלת רוחב הפס.ראו גם קצב נתוניםקישורים חיצונייםתקשורת מחשבים

537

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%95

שינטו

שינְטוֹ (ביפנית: 神道) הוא הכינוי לדת האתנית של יפן, עוד מימי קדם. במרכז הדת נמצאת הסגידה לקאמי – אלים פשוטים, רוחות טבע או אפילו סתם "נוכחות רוחנית". חלק מהקאמי מהווים רוח של מקום או חפץ בעוד אחרים יכולים להיות בעלי משמעות אלוהית גדולה יותר, כמו אמטראסו, אלת השמש. השינטו השפיע על דתות אחרות, בעיקר ביפן, ביניהן הטנריקיו. משמעות ושימוש במושג המילה שינטו היא למעשה שילוב של שתי מילים בסינית (神道 - שן-דאו) שמשמעותן המילולית הוא "נתיב אלוהי" (וגם "נתיב האלוהים") כך שמשמעותה של המילה ביפנית היא "דרך הקאמי". המילה הופיעה לראשונה, בשלושה אזכורים, בניהון שוקי, אחד מהכתבים המיתולוגיים הקדומים ביותר שנכתבו ביפן (המאה השביעית לספירה). בכל שלושת המקרים, המילה מציינת פולחן דתי יפני שאינו בודהיסטי, אולם במקורות העתיקים אין אזכור למערכת סדורה של אמונות, פנתיאון אלים היררכי וסיפורים מיתולוגיים שניתן לשייכם לדת אחידה בשם "שינטו". ההיררכיה בין האלים אינה ברורה לחלוטין, ונראה כי ניסיונות המדינה היפנית העתיקה לאחד את הפולחן לא הצליחו בפועל. לפיכך, נמנעים רוב החוקרים משימוש בביטוי "שינטו" לתיאור הדת ביפן העתיקה, ומעדיפים את הביטוי "פולחני הקאמי", כדי להבהיר שמדובר במערכת פולחן פזורה ולא בדת אחידה ומאוחדת. המושג שינטו חזר לשימוש נרחב בתקופת אדו (1600-1868). מלומדים יפניים שדגלו בחזרה למסורת העתיקה והתנגדו לבודהיזם, לקונפוציאניזם וליתר השפעות סיניות, ניסו לזקק מהמקורות העתיקים את הפולחן היפני הקדום והאותנטי ואימצו כרוניקות מיתולוגיות עתיקות כמו הקוג'יקי או הניהון שוקי כמקור בלעדי להיסטוריה הקדומה של יפן וככתבי קודש. בהדרגה, נכנסה המילה "שינטו" לשימוש, שוב כניגוד לבודהיזם. מעמד השינטו לאחר הרסטורציה של מייג'י ב-1868 ובמסגרת הניסיונות להפוך את יפן למדינה מודרנית, החליטה ממשלת יפן לאמץ "דת מדינה" בנוסח מערבי. הוגים שפעלו בשיתוף פעולה עם הממשלה עיצבו מערכת פולחן, אמונות ותפילות שהדגישו את אלוהותו של הקיסר ואמו הקדומה, אלת השמש אמטראסו, ויצרו מערכת היררכית של מקדשים ברחבי המדינה. המערכת הדתית החדשה שעיצבו נקראה שינטו, או השינטו הממלכתי. בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19 ניסו כוהני השינטו הממלכתי, בשיתוף פעולה עם גורמים מסוימים בממשלה, לחסל את הבודהיזם. לאחר גל של שריפת מקדשים ואלימות כנגד נזירים, ריסנה הממשלה את הכוהנים והסדירה את מעמד השינטו בסדרת חוקים. בין היתר, הוחלט לערוך רפורמה מקיפה בפולחן הקאמי הישן, שהיה מעורב עם בודהיזם, פולחן יין ויאנג ואמונות עממיות שונות. במסגרת החוקים להפרדת השינטו מהבודהיזם, כל מקדש היה חייב להחליט לאיזו "דת" הוא שייך, ולסלק את כל חפצי הקודש השייכים לדת האחרת. כך, התעצבה דמותו של השינטו כדת נפרדת, בעלת תאולוגיה, אלים ומערכת אמונות מובחנת משלה. החל מסוף שנות השבעים של המאה ה-19 ועד סוף שנות העשרים של המאה ה-20, נותר השינטו הממלכתי בסיס חשוב לאידאולוגיה הלאומית ונהנה מתמיכה של מוסדות המדינה. פולחן הקיסר אומץ כחלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית, כמו גם פולחן החיילים המתים, שעלו למדרגת אלים, במקדש יסוקוני שבטוקיו. עם זאת, המדינה גילתה סובלנות דתית כלפי בודהיסטים, נוצרים וגם כלפי המוסלמים המעטים שגרו ביפן, להבדיל מדתות חדשות לא מורשות שנרדפו לעיתים עד חורמה. עם זאת, בשנות השלושים, עם עליית המיליטריזם היפני, חלה הקצנה דתית נוספת, והמדינה החלה לדרוש מנוצרים לקיים פולחנים של שינטו ממלכתי, ובפרט סגידה לחללי המלחמה במקדש יסוקוני. אלו שסירבו לעשות זאת סבלו מסנקציות שונות, מרדיפה ומנידוי, אולם בדרך כלל לא ננקטה כנגדם אלימות ממשית. בתקופה זו חלה הקשחה גם בתאולוגיה השינטואיסטית, שהדגישה את אלוהותו המוחלטת של הקיסר ואת חוסר היכולת להבין את מעמדו בדרכים רציונליות. מלומדים שכפרו בכך, כמו פרופ' מינובה טצוקיצ'י, גדול משפטני יפן באותה תקופה, פוטרו מעבודותיהם וסבלו ממסע רדיפה ושיסוי ציבורי חסר תקדים. לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה השינטו ממעמדה כדת הלאומית. הכיבוש האמריקאי אסר כליל את השינטו הממלכתי, וההיררכיה שלו השתקמה בהדרגה רק לאחר תום הכיבוש. עם זאת, החוקה של יפן אוסרת על המדינה לתמוך בדת כלשהי, כולל השינטו, וקובעת הפרדה נוקשה בין דת למדינה. שינטו ובודהיזם - זה לצד זה במשך 1,500 שנים השינטו והבודהיזם מתקיימים ביפן זה לצד זה החל משנת 593 לספירה. בשנה זו החליט הנסיך שוטוקו טאישי (Shotoku Taishi) שהבודהיזם יהיה הדת הרשמית של החצר הקיסרית. העובדה ששתי מערכות אמונה שונות זו מזו, חיצונית ופנימית, יתקיימו ביפן בשלום ובמשך זמן כה ממושך, מעידה על הגישה היפנית לדת, השונה מאוד מהגישה הנהוגה במערב. בניגוד להכחדתן של דתות מקומיות באירופה על ידי המיסיון, הבודהיסטים ביפן בחרו בגישה סינקרטיסטית האופיינית לבודהיזם בעולם בכלל: במקום להרוס את ה, הם בנו את מקדשיהם בקרבת מקום ושילבו את המנהגים השיטואיסטים עם הדהרמה של המהאיאנה. צורת פולחן זו נקראת ביפן שינבּוּטסוּ-שוּגוֹ, (קאנג'י: 神仏習合 ,רומאג'י: Shinbutsu-shūgō, מילולית: "סינקרטיזם של בודהה וקאמי"), והייתה צורת הפולחן המרכזית ביפן מהגעת הבודהיזם ועד רסטורציית מייג'י, וכיום נחשבת צורה של דת עממית. אסכולת השינגון, המשתייכת לבודהיזם המיסטי, פיתחה גישה נוספת ליחס לשינטו, הנקראת ריוֹבוּ-שינטו (Ryōbu Shinto), לפיה הקאמי השונים הן גלגולים של בודהיסטוות ובודהות שחזרו כדי לכוון את בני האדם להארה. גם כיום רוב היפניים (כ־65%) רואים בעצמם שינטו-בודהיסטים, לפחות ברמה התרבותית. מנהגי ועקרונות השינטו חיים שלאחר המוות שלא כמו דתות רבות אחרות, אין צורך להצהיר על עצם אמונתך בשינטו כדי להיות שינטואיסט. כאשר ילד נולד ביפן, המקדש הקרוב למקום מגוריו מוסיף את שמו של הילד ומכריז עליו כ"אוּגִ'יקוֹ" - מילולית "שם ילד". לאחר המוות ה"אוג'יקו" נהיה "אוּגִ'יגאמי" - מילולית "שם קאמי". כל אחד יכול לבחור להוסיף את שמו לרשימות נוספות ובכך להיות רשום בשני מקומות. הוספת שמות לרשימה יכולה להעשות ללא הסכמת הנרשם, וללא קשר לאמונה הדתית של האדם הרשום. בכל מקרה, אין ההרשמה אלא ברכת "ברוך הבא" של הקאמי המקומי לרך הנולד בנוסף להבטחה לצרפו לפנתאון הקאמי לאחר מותו. ילדים הנפטרים לפני הוספה לרשימה נקראים "מיזוּקוֹ" כלומר "ילד מים" אשר נחשבים למביאי מזל רע. לרוב מתבצעת סגידה למיזוקו, הנעשית במקדשים מיוחדים, כאשר כוונתה להסיר מהמיזוקו את הכעס והעצבות. מקדשים מסוג זה נהיו פופולריים ביפן לאחר שהשתרש שם הרגל ההפלה המלאכותית. מכיוון שהשינטו חיה בצוותא עם הבודהיזם מעל אלף שנים, קשה מאוד להפריד בין יחסן לחיים. אחדים יאמרו שבעוד הבודהיזם יוצרת ציפייה לגלגול החיים הבא ולסיום שרשרת הגלגולים, השינטו מייחסת חשיבות רבה יותר לחיים העכשוויים ולמיצויים. למרות ההבדל בהשקפת-העולם בין הדתות, רוב היפנים אינם טורחים להבדיל ביניהן ופשוט מקיימים את שתיהן. כך סביר למצוא אנשים החיים כשינטואיסטים אך הלווייתם נערכת באופן בודהיסטי. למעשה, ההשקפות השונות של הדתות על החיים שלאחר המוות נתפסות כמשלימות אחת את השנייה. ארבע ההצהרות אף על פי שלשינטו אין ציוויים מיוחדים למעט "לחיות חיים פשוטים ובהרמוניה עם הטבע והאנשים" ישנן "ארבע הצהרות" שמהוות את רוח השינטו: מסורת ומשפחה: המשפחה נתפסת כמכניזם הראשי שבו משתמרות המסורות. החגיגות החשובות ביותר הן הלידה והנישואים. אהבת הטבע: הטבע הוא מקודש. להיות בקשר קרוב לטבע משמעותו להיות בקשר טוב עם הקאמי. נקיון פיזי: מאמיני השינטו מתרחצים, רוחצים את ידיהם ושוטפים את פיהם בתדירות גבוהה. "מָאטסוּרִי": פסטיבל בו נערכת סגידה לכבוד הקאמי. מרכזים אנרגטיים בגוף על פי השינטו ישנם חמישה מרכזיים אנרגטיים בגוף. כל מרכז קשור לצליל שונה: אזור איבר המין - מייצג את כח החיים ומוות. צליל A. אַ. אזור הטבור - מייצג את הכח. צליל O. אוֹ. אזור הלב - מייצג את הרגשות. צליל U. אוּ. אזור הגרון - מייצג את השכל. צליל E. אֵ. אזור המצח - מייצג את הרוחני. צליל I. אִי. על המתלמד מוטלת המשימה לשלוט בכוחותיו. ההתמחות והשליטה בכוחות הם מהנמוך לגבוה. על פי מדרגת השליטה מוסף צליל של האזור האנרגטי לכינויו של המתלמד. לאחר שישנה שליטה על המרכזים הגבוהים, הורדת אנרגיה מהמרכז הגבוה עד הנמוך ביותר וחזרה. חטא וזוהמה דת השינטו אינה דוגלת בקיומם של מעשים שהם חטאים בפני עצמם. אף על פי שמעשים מסוימים יוצרים סוג של זוהמה טקסית, לרוב הזוהמה "תנוקה" רק כדי להשקיט את נפשו של האדם ולהביא לו מזל טוב ולא כי יש פגם בלהיות "מזוהם". מעשי טעות ורוע נקראים ביפנית "קֵגַארֶה"-מילולית: "לכלוך", וההפך מהם הם "קיאוֹמֶה"-מילולית: "טוהרה". ימים רגילים נקראים "קֶה" ("יום") וימי חג "הַארֶה" ("שמשי" או "טוב"). הרג כלשהו למחיה צריך להעשות תוך סגידה והוקרת לקיחת החיים כדי לקיים אחרים והוא צריך להעשות במידה המינימלית האפשרית. הרג למטרות רווח עצמי נחשב לפגיעה גסה בכבוד הן של ההורג והן של ההרוג. ביפן המודרנית נשמר עדיין מקום של כבוד לחשיבותם של ה"אָיאַטסוּ" - ברכות וקטעים טקסיים קצרים הנאמרים בעיקר להודיה לזולת. טיהור טקסי הטיהור מהוים חלק חיוני בדת השינטו. הם נועדו לפיוסם של הקאמי, למשל כאשר מתעורר צורך להזיז מקדש ממקום למקום. טקסים מסוג זה אומצו ביפן גם לחיים המודרניים. בשנת 1969 לדוגמה, נערך טקס להרגעת הקאמי לפני שיגורה של אפולו 11 לחלל. בניינים חדשים ואפילו מכוניות זוכות לטקסי טיהור שכאלה כחלק מתהליך הייצור שלהן. טיהורים אישיים יתבצעו על ידי מים: עמידה תחת מפל מים או טבילה בשפך נהר. סוג נוסף של היטהרות הוא הימנעות, כלומר טאבו שהוטל על אדם או מקום. לדוגמה, נשים שרצו להישאר טהורות לא יכלו לטפס להר פוג'י עד לשנת 1868. נוהג נוסף שדעך עם השנים היה הימנעות משימוש במילים כמו "חתך" בחתונות ולידות, ואף הימנעות מקיום טקסים כאלה בסמוך לשכול במשפחה. מקדשים הסגידה לקאמי מתבצעת במקדשים פומביים (אף על פי שסגידה במקדש קטן בבית מקובלת גם היא). ניתן גם לסגוד לאנשים או חפצים שעדיין קיימים. רוב מקדשי השינטו הם בניינים קטנים וצנועים בסגנון יפני טיפוסי, כאשר לרוב בפתחם נמצא הטוֹרִיאי - השער היפני המפורסם, שנועד לחצוץ בין העולם בו חיים האנשים לבין העולם בו חיים הקאמי. לרוב מוצבים משני צידי השער פסלי חיות משמר כהגנה על הכניסה. מקדשים גדולים, בהן נוכחים כוהנים ואורקולים (אומיקוג'י), ניתן למצוא גן ובו עצים ומעיינות. כמו כן, ישנה עמדה לאורקל מקומי אליו ניתן לפנות ולקבל עצה או תחזית לעתיד באמצעות קלף בו כתוב משפט חכמה פיוטי. הכניסה למקדשים נעשית בטקס היטהרות של הידיים וחלל הפה, סגידה באמצעות קידה לפני עמודי המקדש ומתן מנחה (לרוב באמצעות תשלום סמלי) לעמדה מיועדת לאל ולכוהניו. כיום ישנם יותר מ-100,000 מקדשי שינטו פעילים ביפן. אלים לפי המסורת היפנית קיימים שמונה מיליון אלים הנקראים קאמי ונמצאים במקומות טבעיים שונים. האלה הנסגדת ביותר מכל הקאמי היא אמטראסו, אלת השמש. אולם, לרוב אין פניה ישירה לאלה או בקשה לעזרה ממנה ספציפית. בתוך המקדש האלה תסומן לרוב על ידי מראה ותו לא. המשתקף במראה הוא התגלמותה של האלה בכל. עד למלחמת העולם השנייה, האמינו היפנים שה"טֶנוֹ" (הקיסר) הוא צאצאה של אלת השמש ואביהם של כל היפנים, מה שלמעשה הופך אותו ל"קאמי עלי אדמות" ("איקיגאמי"). מעמד אלוהי זה בוסס בתקופת מייג'י אך לא הפריע לשליטים צבאיים (שוגון) לשלוט בפועל במדינה, בעוד הקיסר הוא השליט הרשמי. למרות הכרזתו של הקיסר הירוהיטו על ביטול מעמדו האלוהי בעקבות לחץ אמריקאי ב-1946, נשארה המשפחה הקיסרית מעורבת ביותר בטקסי השינטו המאחדים את האומה. שדים ושאלת הרוע לא כל הקאמי טובים ומיטיבים. השינטו מכיר גם שדים רבים - אוני (Oni), שגורמים צרות לבני האדם. מרבית האוני אינם נראים - יש בהם רוחות של בעלי חיים, המסוגלות להשתלט על אדם ויש לגרשן בעזרת כהן שינטו. רוחות שועלים נחשבות למסוכנות ביותר. שלא כמו בדתות מערביות ובכמה זרמים בודהיסטיים, השינטו אינו מבחין באופן מוחלט בין טוב לרע: כל התופעות בעולם החי והדומם מתאפיינות בתכונות "קשות" ו"עדינות" כאחד. על כן, למרות רשעותם, זוכים האוני ליחס דו-ערכי. לפי השינטו, הצרות שמקורן באוני נחשבות להפרה זמנית של סדר הדברים הטבעי ולא להתגלמות של כוחות רשע מובנים. אמה בימי הביניים, אנשים אמידים היו מעניקים סוסים כמחווה למקדשים, בעיקר כאשר הם היו מעוניינים לבקש בקשה מהקאמי של המקדש (ניצחון במלחמה, למשל). למחוות קטנות יותר, השתרש מנהג בו מגישים תמונה של סוס הנקראת אמה. מנהג זה פופולרי מאוד גם בימינו. המבקרים במקדש רוכשים תחריטי עץ המתארים סוסים (כיום גם דברים אחרים כמו נחשים, חצים ואפילו פורטרט של תומאס אדיסון), כותבים על התחריט בקשה ותולים אותו במקדש. במקרים מסוימים, אם המשאלה מתגשמת, תולים אמה נוספת כהכרת תודה. קישורים חיצוניים שינטו, באתר האגודה לידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן אירית אורבוך על השינטו דתות יפן: תרבות מילים וביטויים ביפנית אנימיזם

שינְטוֹ (ביפנית: 神道) הוא הכינוי לדת האתנית של יפן, עוד מימי קדם. במרכז הדת נמצאת הסגידה לקאמי – אלים פשוטים, רוחות טבע או אפילו סתם "נוכחות רוחנית". חלק מהקאמי מהווים רוח של מקום או חפץ בעוד אחרים יכולים להיות בעלי משמעות אלוהית גדולה יותר, כמו אמטראסו, אלת השמש. השינטו השפיע על דתות אחרות, בעיקר ביפן, ביניהן הטנריקיו.משמעות ושימוש במושגהמילה שינטו היא למעשה שילוב של שתי מילים בסינית (神道 - שן-דאו) שמשמעותן המילולית הוא "נתיב אלוהי" (וגם "נתיב האלוהים") כך שמשמעותה של המילה ביפנית היא "דרך הקאמי". המילה הופיעה לראשונה, בשלושה אזכורים, בניהון שוקי, אחד מהכתבים המיתולוגיים הקדומים ביותר שנכתבו ביפן (המאה השביעית לספירה). בכל שלושת המקרים, המילה מציינת פולחן דתי יפני שאינו בודהיסטי, אולם במקורות העתיקים אין אזכור למערכת סדורה של אמונות, פנתיאון אלים היררכי וסיפורים מיתולוגיים שניתן לשייכם לדת אחידה בשם "שינטו". ההיררכיה בין האלים אינה ברורה לחלוטין, ונראה כי ניסיונות המדינה היפנית העתיקה לאחד את הפולחן לא הצליחו בפועל. לפיכך, נמנעים רוב החוקרים משימוש בביטוי "שינטו" לתיאור הדת ביפן העתיקה, ומעדיפים את הביטוי "פולחני הקאמי", כדי להבהיר שמדובר במערכת פולחן פזורה ולא בדת אחידה ומאוחדת.המושג שינטו חזר לשימוש נרחב בתקופת אדו (1600-1868). מלומדים יפניים שדגלו בחזרה למסורת העתיקה והתנגדו לבודהיזם, לקונפוציאניזם וליתר השפעות סיניות, ניסו לזקק מהמקורות העתיקים את הפולחן היפני הקדום והאותנטי ואימצו כרוניקות מיתולוגיות עתיקות כמו הקוג'יקי או הניהון שוקי כמקור בלעדי להיסטוריה הקדומה של יפן וככתבי קודש. בהדרגה, נכנסה המילה "שינטו" לשימוש, שוב כניגוד לבודהיזם.מעמד השינטולאחר הרסטורציה של מייג'י ב-1868 ובמסגרת הניסיונות להפוך את יפן למדינה מודרנית, החליטה ממשלת יפן לאמץ "דת מדינה" בנוסח מערבי. הוגים שפעלו בשיתוף פעולה עם הממשלה עיצבו מערכת פולחן, אמונות ותפילות שהדגישו את אלוהותו של הקיסר ואמו הקדומה, אלת השמש אמטראסו, ויצרו מערכת היררכית של מקדשים ברחבי המדינה. המערכת הדתית החדשה שעיצבו נקראה שינטו, או השינטו הממלכתי. בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19 ניסו כוהני השינטו הממלכתי, בשיתוף פעולה עם גורמים מסוימים בממשלה, לחסל את הבודהיזם. לאחר גל של שריפת מקדשים ואלימות כנגד נזירים, ריסנה הממשלה את הכוהנים והסדירה את מעמד השינטו בסדרת חוקים. בין היתר, הוחלט לערוך רפורמה מקיפה בפולחן הקאמי הישן, שהיה מעורב עם בודהיזם, פולחן יין ויאנג ואמונות עממיות שונות. במסגרת החוקים להפרדת השינטו מהבודהיזם, כל מקדש היה חייב להחליט לאיזו "דת" הוא שייך, ולסלק את כל חפצי הקודש השייכים לדת האחרת. כך, התעצבה דמותו של השינטו כדת נפרדת, בעלת תאולוגיה, אלים ומערכת אמונות מובחנת משלה.החל מסוף שנות השבעים של המאה ה-19 ועד סוף שנות העשרים של המאה ה-20, נותר השינטו הממלכתי בסיס חשוב לאידאולוגיה הלאומית ונהנה מתמיכה של מוסדות המדינה. פולחן הקיסר אומץ כחלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית, כמו גם פולחן החיילים המתים, שעלו למדרגת אלים, במקדש יסוקוני שבטוקיו. עם זאת, המדינה גילתה סובלנות דתית כלפי בודהיסטים, נוצרים וגם כלפי המוסלמים המעטים שגרו ביפן, להבדיל מדתות חדשות לא מורשות שנרדפו לעיתים עד חורמה. עם זאת, בשנות השלושים, עם עליית המיליטריזם היפני, חלה הקצנה דתית נוספת, והמדינה החלה לדרוש מנוצרים לקיים פולחנים של שינטו ממלכתי, ובפרט סגידה לחללי המלחמה במקדש יסוקוני. אלו שסירבו לעשות זאת סבלו מסנקציות שונות, מרדיפה ומנידוי, אולם בדרך כלל לא ננקטה כנגדם אלימות ממשית. בתקופה זו חלה הקשחה גם בתאולוגיה השינטואיסטית, שהדגישה את אלוהותו המוחלטת של הקיסר ואת חוסר היכולת להבין את מעמדו בדרכים רציונליות. מלומדים שכפרו בכך, כמו פרופ' מינובה טצוקיצ'י, גדול משפטני יפן באותה תקופה, פוטרו מעבודותיהם וסבלו ממסע רדיפה ושיסוי ציבורי חסר תקדים.לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה השינטו ממעמדה כדת הלאומית. הכיבוש האמריקאי אסר כליל את השינטו הממלכתי, וההיררכיה שלו השתקמה בהדרגה רק לאחר תום הכיבוש. עם זאת, החוקה של יפן אוסרת על המדינה לתמוך בדת כלשהי, כולל השינטו, וקובעת הפרדה נוקשה בין דת למדינה.שינטו ובודהיזם - זה לצד זה במשך 1,500 שנים השינטו והבודהיזם מתקיימים ביפן זה לצד זה החל משנת 593 לספירה. בשנה זו החליט הנסיך שוטוקו טאישי (Shotoku Taishi) שהבודהיזם יהיה הדת הרשמית של החצר הקיסרית. העובדה ששתי מערכות אמונה שונות זו מזו, חיצונית ופנימית, יתקיימו ביפן בשלום ובמשך זמן כה ממושך, מעידה על הגישה היפנית לדת, השונה מאוד מהגישה הנהוגה במערב. בניגוד להכחדתן של דתות מקומיות באירופה על ידי המיסיון, הבודהיסטים ביפן בחרו בגישה סינקרטיסטית האופיינית לבודהיזם בעולם בכלל: במקום להרוס את ה, הם בנו את מקדשיהם בקרבת מקום ושילבו את המנהגים השיטואיסטים עם הדהרמה של המהאיאנה. צורת פולחן זו נקראת ביפן שינבּוּטסוּ-שוּגוֹ, (קאנג'י: 神仏習合 ,רומאג'י: Shinbutsu-shūgō, מילולית: "סינקרטיזם של בודהה וקאמי"), והייתה צורת הפולחן המרכזית ביפן מהגעת הבודהיזם ועד רסטורציית מייג'י, וכיום נחשבת צורה של דת עממית. אסכולת השינגון, המשתייכת לבודהיזם המיסטי, פיתחה גישה נוספת ליחס לשינטו, הנקראת ריוֹבוּ-שינטו (Ryōbu Shinto), לפיה הקאמי השונים הן גלגולים של בודהיסטוות ובודהות שחזרו כדי לכוון את בני האדם להארה. גם כיום רוב היפניים (כ־65%) רואים בעצמם שינטו-בודהיסטים, לפחות ברמה התרבותית.מנהגי ועקרונות השינטוחיים שלאחר המוותשלא כמו דתות רבות אחרות, אין צורך להצהיר על עצם אמונתך בשינטו כדי להיות שינטואיסט. כאשר ילד נולד ביפן, המקדש הקרוב למקום מגוריו מוסיף את שמו של הילד ומכריז עליו כ"אוּגִ'יקוֹ" - מילולית "שם ילד". לאחר המוות ה"אוג'יקו" נהיה "אוּגִ'יגאמי" - מילולית "שם קאמי". כל אחד יכול לבחור להוסיף את שמו לרשימות נוספות ובכך להיות רשום בשני מקומות. הוספת שמות לרשימה יכולה להעשות ללא הסכמת הנרשם, וללא קשר לאמונה הדתית של האדם הרשום. בכל מקרה, אין ההרשמה אלא ברכת "ברוך הבא" של הקאמי המקומי לרך הנולד בנוסף להבטחה לצרפו לפנתאון הקאמי לאחר מותו. ילדים הנפטרים לפני הוספה לרשימה נקראים "מיזוּקוֹ" כלומר "ילד מים" אשר נחשבים למביאי מזל רע. לרוב מתבצעת סגידה למיזוקו, הנעשית במקדשים מיוחדים, כאשר כוונתה להסיר מהמיזוקו את הכעס והעצבות. מקדשים מסוג זה נהיו פופולריים ביפן לאחר שהשתרש שם הרגל ההפלה המלאכותית.מכיוון שהשינטו חיה בצוותא עם הבודהיזם מעל אלף שנים, קשה מאוד להפריד בין יחסן לחיים. אחדים יאמרו שבעוד הבודהיזם יוצרת ציפייה לגלגול החיים הבא ולסיום שרשרת הגלגולים, השינטו מייחסת חשיבות רבה יותר לחיים העכשוויים ולמיצויים. למרות ההבדל בהשקפת-העולם בין הדתות, רוב היפנים אינם טורחים להבדיל ביניהן ופשוט מקיימים את שתיהן. כך סביר למצוא אנשים החיים כשינטואיסטים אך הלווייתם נערכת באופן בודהיסטי. למעשה, ההשקפות השונות של הדתות על החיים שלאחר המוות נתפסות כמשלימות אחת את השנייה.ארבע ההצהרותאף על פי שלשינטו אין ציוויים מיוחדים למעט "לחיות חיים פשוטים ובהרמוניה עם הטבע והאנשים" ישנן "ארבע הצהרות" שמהוות את רוח השינטו: מסורת ומשפחה: המשפחה נתפסת כמכניזם הראשי שבו משתמרות המסורות. החגיגות החשובות ביותר הן הלידה והנישואים. אהבת הטבע: הטבע הוא מקודש. להיות בקשר קרוב לטבע משמעותו להיות בקשר טוב עם הקאמי. נקיון פיזי: מאמיני השינטו מתרחצים, רוחצים את ידיהם ושוטפים את פיהם בתדירות גבוהה. "מָאטסוּרִי": פסטיבל בו נערכת סגידה לכבוד הקאמי.מרכזים אנרגטיים בגוףעל פי השינטו ישנם חמישה מרכזיים אנרגטיים בגוף. כל מרכז קשור לצליל שונה: אזור איבר המין - מייצג את כח החיים ומוות. צליל A. אַ. אזור הטבור - מייצג את הכח. צליל O. אוֹ. אזור הלב - מייצג את הרגשות. צליל U. אוּ. אזור הגרון - מייצג את השכל. צליל E. אֵ. אזור המצח - מייצג את הרוחני. צליל I. אִי.על המתלמד מוטלת המשימה לשלוט בכוחותיו. ההתמחות והשליטה בכוחות הם מהנמוך לגבוה. על פי מדרגת השליטה מוסף צליל של האזור האנרגטי לכינויו של המתלמד. לאחר שישנה שליטה על המרכזים הגבוהים, הורדת אנרגיה מהמרכז הגבוה עד הנמוך ביותר וחזרה.חטא וזוהמהדת השינטו אינה דוגלת בקיומם של מעשים שהם חטאים בפני עצמם. אף על פי שמעשים מסוימים יוצרים סוג של זוהמה טקסית, לרוב הזוהמה "תנוקה" רק כדי להשקיט את נפשו של האדם ולהביא לו מזל טוב ולא כי יש פגם בלהיות "מזוהם".מעשי טעות ורוע נקראים ביפנית "קֵגַארֶה"-מילולית: "לכלוך", וההפך מהם הם "קיאוֹמֶה"-מילולית: "טוהרה". ימים רגילים נקראים "קֶה" ("יום") וימי חג "הַארֶה" ("שמשי" או "טוב"). הרג כלשהו למחיה צריך להעשות תוך סגידה והוקרת לקיחת החיים כדי לקיים אחרים והוא צריך להעשות במידה המינימלית האפשרית. הרג למטרות רווח עצמי נחשב לפגיעה גסה בכבוד הן של ההורג והן של ההרוג. ביפן המודרנית נשמר עדיין מקום של כבוד לחשיבותם של ה"אָיאַטסוּ" - ברכות וקטעים טקסיים קצרים הנאמרים בעיקר להודיה לזולת.טיהורטקסי הטיהור מהוים חלק חיוני בדת השינטו. הם נועדו לפיוסם של הקאמי, למשל כאשר מתעורר צורך להזיז מקדש ממקום למקום.טקסים מסוג זה אומצו ביפן גם לחיים המודרניים. בשנת 1969 לדוגמה, נערך טקס להרגעת הקאמי לפני שיגורה של אפולו 11 לחלל. בניינים חדשים ואפילו מכוניות זוכות לטקסי טיהור שכאלה כחלק מתהליך הייצור שלהן. טיהורים אישיים יתבצעו על ידי מים: עמידה תחת מפל מים או טבילה בשפך נהר. סוג נוסף של היטהרות הוא הימנעות, כלומר טאבו שהוטל על אדם או מקום. לדוגמה, נשים שרצו להישאר טהורות לא יכלו לטפס להר פוג'י עד לשנת 1868. נוהג נוסף שדעך עם השנים היה הימנעות משימוש במילים כמו "חתך" בחתונות ולידות, ואף הימנעות מקיום טקסים כאלה בסמוך לשכול במשפחה.מקדשיםהסגידה לקאמי מתבצעת במקדשים פומביים (אף על פי שסגידה במקדש קטן בבית מקובלת גם היא). ניתן גם לסגוד לאנשים או חפצים שעדיין קיימים. רוב מקדשי השינטו הם בניינים קטנים וצנועים בסגנון יפני טיפוסי, כאשר לרוב בפתחם נמצא הטוֹרִיאי - השער היפני המפורסם, שנועד לחצוץ בין העולם בו חיים האנשים לבין העולם בו חיים הקאמי. לרוב מוצבים משני צידי השער פסלי חיות משמר כהגנה על הכניסה. מקדשים גדולים, בהן נוכחים כוהנים ואורקולים (אומיקוג'י), ניתן למצוא גן ובו עצים ומעיינות. כמו כן, ישנה עמדה לאורקל מקומי אליו ניתן לפנות ולקבל עצה או תחזית לעתיד באמצעות קלף בו כתוב משפט חכמה פיוטי. הכניסה למקדשים נעשית בטקס היטהרות של הידיים וחלל הפה, סגידה באמצעות קידה לפני עמודי המקדש ומתן מנחה (לרוב באמצעות תשלום סמלי) לעמדה מיועדת לאל ולכוהניו. כיום ישנם יותר מ-100,000 מקדשי שינטו פעילים ביפן.אליםלפי המסורת היפנית קיימים שמונה מיליון אלים הנקראים קאמי ונמצאים במקומות טבעיים שונים. האלה הנסגדת ביותר מכל הקאמי היא אמטראסו, אלת השמש. אולם, לרוב אין פניה ישירה לאלה או בקשה לעזרה ממנה ספציפית. בתוך המקדש האלה תסומן לרוב על ידי מראה ותו לא. המשתקף במראה הוא התגלמותה של האלה בכל. עד למלחמת העולם השנייה, האמינו היפנים שה"טֶנוֹ" (הקיסר) הוא צאצאה של אלת השמש ואביהם של כל היפנים, מה שלמעשה הופך אותו ל"קאמי עלי אדמות" ("איקיגאמי"). מעמד אלוהי זה בוסס בתקופת מייג'י אך לא הפריע לשליטים צבאיים (שוגון) לשלוט בפועל במדינה, בעוד הקיסר הוא השליט הרשמי. למרות הכרזתו של הקיסר הירוהיטו על ביטול מעמדו האלוהי בעקבות לחץ אמריקאי ב-1946, נשארה המשפחה הקיסרית מעורבת ביותר בטקסי השינטו המאחדים את האומה.שדים ושאלת הרוע לא כל הקאמי טובים ומיטיבים. השינטו מכיר גם שדים רבים - אוני (Oni), שגורמים צרות לבני האדם. מרבית האוני אינם נראים - יש בהם רוחות של בעלי חיים, המסוגלות להשתלט על אדם ויש לגרשן בעזרת כהן שינטו. רוחות שועלים נחשבות למסוכנות ביותר. שלא כמו בדתות מערביות ובכמה זרמים בודהיסטיים, השינטו אינו מבחין באופן מוחלט בין טוב לרע: כל התופעות בעולם החי והדומם מתאפיינות בתכונות "קשות" ו"עדינות" כאחד. על כן, למרות רשעותם, זוכים האוני ליחס דו-ערכי. לפי השינטו, הצרות שמקורן באוני נחשבות להפרה זמנית של סדר הדברים הטבעי ולא להתגלמות של כוחות רשע מובנים.אמהבימי הביניים, אנשים אמידים היו מעניקים סוסים כמחווה למקדשים, בעיקר כאשר הם היו מעוניינים לבקש בקשה מהקאמי של המקדש (ניצחון במלחמה, למשל). למחוות קטנות יותר, השתרש מנהג בו מגישים תמונה של סוס הנקראת אמה. מנהג זה פופולרי מאוד גם בימינו. המבקרים במקדש רוכשים תחריטי עץ המתארים סוסים (כיום גם דברים אחרים כמו נחשים, חצים ואפילו פורטרט של תומאס אדיסון), כותבים על התחריט בקשה ותולים אותו במקדש. במקרים מסוימים, אם המשאלה מתגשמת, תולים אמה נוספת כהכרת תודה.קישורים חיצוניים שינטו, באתר האגודה לידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן אירית אורבוך על השינטודתותיפן: תרבותמילים וביטויים ביפניתאנימיזם

546

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%95%D7%9F%20%D7%A4%D7%99%D7%A6%D7%92%27%D7%A8%D7%9C%D7%93%20%D7%A7%D7%A0%D7%93%D7%99

ג'ון פיצג'רלד קנדי

ג'ון פיצג'רלד "ג'ק" קנדי (באנגלית: John Fitzgerald "Jack" Kennedy; 29 במאי 1917 – 22 בנובמבר 1963), הידוע גם בראשי התיבות של שמו באנגלית JFK, היה נשיאה ה-35 של ארצות הברית, משנת 1961 ועד ההתנקשות בחייו ב-1963. קנדי היה הנשיא בשיאה של המלחמה הקרה, ורוב נשיאותו התמקדה בניהול היחסים עם ברית המועצות. הוא היה חבר במפלגה הדמוקרטית, ולפני כהונתו כנשיא ייצג את מדינת מסצ'וסטס בבית הנבחרים ובסנאט. קנדי הוא הקתולי הראשון שכיהן כנשיא ארצות הברית, הנשיא הנבחר הצעיר ביותר בתולדות ארצות הברית, הנשיא השני הצעיר ביותר (אחרי תאודור רוזוולט), והנשיא הראשון שנולד במאה ה-20. קנדי נולד בברוקליין שבמסצ'וסטס, לג'וזף קנדי. הוא היה בן משפחת קנדי, ואחיהם המבוגר של הסנאטור רוברט קנדי, שכיהן בממשלו בתפקיד התובע הכללי, ושל הסנאטור טד קנדי. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד ב-1940, וכעבור שנה הצטרף למערך המילואים של הצי האמריקני. במהלך מלחמת העולם השנייה פיקד קנדי על כמה סירות טורפדו במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט ועוטר במדליה על פעולותיו. לאחר מכן, נבחר לייצג את מחוז הבחירה ה-11 מטעם מדינת מסצ'וסטס בבית הנבחרים, בין השנים 1947–1953. לאחר מכן נבחר לסנאט ושירת בו עד שנת 1960. באותה תקופה פרסם את הספר "דיוקנאות באומץ", שזכה בפרס פוליצר. באותה שנה ניצח בבחירות את סגן הנשיא והמועמד הרפובליקני לנשיאות, ריצ'רד ניקסון. בעת כהונתו של קנדי כנשיא הייתה מתיחות גבוהה במלחמה הקרה. קנדי העלה את מספר היועצים הצבאיים שנשלחו לדרום וייטנאם ב-18%. באפריל 1961 אישר את הפלישה למפרץ החזירים, במהלכה ניסה ה-CIA להדיח את הממשלה הקובנית של פידל קסטרו. הוא התנגד לתוכניותיהם של ראשי המטה לבצע התקפות מבוימות על שטח אמריקני כדי להכשיר את דעת הקהל למלחמה מול קובה. באוקטובר 1962 גילו מטוסי ריגול אמריקניים שהסובייטיים הקימו בסיסי טילים בקובה, וכתוצאה נוצר משבר בין המעצמות שהביא את העולם אל סף מלחמה גרעינית. בנושאי פנים תמך קנדי בהקמת חיל השלום ותמך בתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. בנוסף פיקח על המרוץ לחלל – על ידי התחלת תוכנית אפולו. קנדי זכה לאורך השנים לפופולריות רבה, ונחשב בעיני רבים לאחד הנשיאים הגדולים בתולדות ארצות הברית. במהלך כהונתו זכה לשיעורי אהדה ממוצעים של 70% מהציבור, השיעור הגבוה ביותר. קנדי נרצח במהלך כהונתו כשביקר בדאלאס שבטקסס ב-22 בנובמבר 1963, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות העיר. לצידו ברכב היו רעייתו ג'קלין ומושל טקסס ג'ון קונלי. הרוצח, לי הארווי אוסוואלד, נעצר עוד באותו יום והואשם באותו לילה. ג'ק רובי ירה באוסוולד והרג אותו יומיים לאחר מכן, לפני שנערך לו משפט. ה-FBI וועדת וורן הגיעו למסקנה רשמית כי אוסוולד פעל לבדו. ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות הסכימה עם המסקנה כי אוסוולד ירה בנשיא קנדי ורצח אותו, אולם הוסיפה כי קנדי נרצח קרוב לוודאי כתוצאה מקונספירציה. לינדון ג'ונסון ירש אותו כנשיא מיד לאחר הרצח. ראשית חייו ולימודיו ג'ון פיצג'רלד קנדי נולד ב-29 במאי 1917, בברוקליין שבמסצ'וסטס, בנם של איש העסקים ג'וזף קנדי והנדבנית רוז פיצג'רלד. אביו, דמות משפיעה ביותר בחייו, היה מיליונר, פוליטיקאי, דיפלומט ופעיל מרכזי במפלגה הדמוקרטית. סבו של אביו היה מהגר שהגיע מדרום-מזרח פרובינציית לנסטר שבאירלנד. ג'ון היה השני בילדי המשפחה, ובעודו ילד גדל בצילו של אחיו הבכור, ג'וזף, שבו תלה אביו את התקוות לעתידה הפוליטי של המשפחה, ואף למינוי לנשיאות בעתיד. פרט לג'וזף, היו לקנדי עוד שבעה אחים קטנים: רוזמרי, קטלין, יוניס, פטרישיה, רוברט, ג'יין וטד. קנדי גר בברוקליין במשך עשר שנים ולאחר מכן למד בבתי ספר יוקרתיים. אביו ג'וזף נסע לנסיעות עסקיות לפרקי זמן ארוכים והתמקד בעיקר בוול סטריט ובהוליווד. בספטמבר 1927, עברה המשפחה אל ריברדייל שבניו יורק, וקנדי למד בבית ספר פרטי. כעבור שנתיים עברה המשפחה לפרוור. את הקיץ ותחילת הסתיו בילתה המשפחה בביתה במסצ'וסטס, ואת החגים בבית החורף שלהם בפלורידה. בספטמבר 1930 החל קנדי ללמוד בבתי ספר בקונטיקט, אולם בשל דלקת תוספתן שבה לקה נאלץ לעזוב את לימודיו. בספטמבר 1931 נשלח קנדי לפנימייה היוקרתית "צ'וט" שבקונטיקט. אחיו ג'וזף כבר הצטיין שם. את השנתיים הראשונות שלו נאלץ קנדי לחוות בצלו של אחיו ופיצה על כך בהתנהגות מרדנית. באותה תקופה החלו בעיות בריאותיות אצל קנדי, שהסתיימו באשפוזו בבית החולים ב-1934. ביוני 1934 עבר בית חולים והוכרע שסבל מזיהום. ביוני 1935 סיים את לימודיו. בספטמבר 1935 נסע בפעם הראשונה ללונדון עם הוריו ואחותו קייטלין. הוא התכוון ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון, כמו אחיו הגדול. ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון. עד מהרה נאלץ קנדי להפסיק את לימודיו בשל מחלה. תחילה עלה חשש שחלה בלוקמיה, אך בהמשך, בגיל 30, אובחנה אצלו מחלת אדיסון, מחלה אנדוקרינית כרונית הנגרמת מתת-פעילות של בלוטת יותרת הכליה, וגורמת, בין השאר, לחולשה ולבעיות במערכת העיכול. באותה תקופה לא היו כלים רפואיים מספיקים לאבחונה, וקנדי סבל מהמחלה שנים רבות מבלי שניתן היה להקל על מצבו. באביב 1936 עבד באסם עם אחיו. לאחר הפסקת לימודיו בפרינסטון, המשיך קנדי ללמוד באוניברסיטת הרווארד. הסיבות לכך היו, לטענתו, להמשיך את מורשתו של אביו שגם הוא למד שם. ביולי 1937 נסע לצרפת. באותה תקופה מונה אביו לשגריר ארצות הברית בממלכה המאוחדת, וקנדי נסע לבקרו מספר פעמים. ביוני 1938 נסע עם אביו ועם ג'וזף כדי לעבוד בשגרירות האמריקנית בלונדון. ב-1939 נסע לאירופה, אל ברית המועצות, הבלקן ואל המזרח התיכון כהכנה לתזה שלו. לאחר מכן נסע לצ'כוסלובקיה ולגרמניה לפני שחזר ללונדון ב-1 בספטמבר, יום הפלישה לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה. כעבור יומיים נאמה המשפחה בבית הנבחרים הבריטי ותמכו בהכרזת המלחמה על גרמניה. בתקופה זו גילה עניין במדיניות החוץ, וביקר באיטליה שהייתה תחת שלטון מוסוליני, בגרמניה שהייתה תחת שלטון אדולף היטלר, ובמדינות אירופיות נוספות. כתוצאה מביקורים אלו ומהתעניינותו בענייני חוץ, כתב קנדי עבודת תזה שעסקה בניתוח המדיניות הבריטית בהסכם מינכן, וסיים עמה את התואר מוסמך ביחסים בינלאומיים בהצטיינות בשנת 1940. התזה פורסמה על ידי אביו כספר שנקרא "מדוע נרדמה אנגליה?", והיה לרב-מכר באותה תקופה. לדעתו של קנדי, כפי שמובעת בספרו, לא היו הסכם מינכן והמדיניות שהובילה אליו קשורים בפגמים באופיו של נוויל צ'מברלין או של ההנהגה הבריטית, אלא המשך ישיר לאופיו הבדלני רב השנים של העם הבריטי. בנוסף קרא לברית אנגלו-אמריקנית נגד הטוטליטריזם. קנדי החל לתמוך במעורבות האמריקנית במלחמה, זאת לעומת אביו הבדלן שפוטר מתפקידו כשגריר. ב-1940 החל ללמוד מנהל עסקים. בתחילת 1941 סייע לאביו לכתוב את זיכרונותיו כשגריר, ולאחר מכן טייל בדרום אמריקה, בקולומביה, באקוודור ובפרו. קנדי היה חניך בתנועת הצופים של ארצות הברית בגדוד 2 של ברונקסוויל, ניו-יורק. לאחר שחרורו המוקדם מן הצבא היה פעיל גם במועצת הצופים של בוסטון בין השנים 1946 עד 1955, בתור סגן יו"ר מחוזי, חבר של הוועד המנהל, סגן נשיא וחבר המועצה הלאומית של הבוי-סקאוטס של אמריקה, ובשנת 1961 זכה להיות נשיא הכבוד של ארגון הצופים הבנים של אמריקה. שירותו הצבאי (1941–1945) באביב 1941 ניסה קנדי לשרת כקצין בצבא, אך נדחה בשל בעיות בגבו. הוא חיזק את עצמו במהלך הקיץ, והתקבל לשירות בצי האמריקאי בספטמבר באותה שנה. ב-26 באוקטובר קודם לדרגת סגן משנה, ובהמשך שירת כקצין זוטר במערך המודיעין של הצי בוושינגטון. בינואר 1942 הוצב קנדי במשרדי המודיעין הימי בקרוליינה הדרומית. לאחר מכן למד בבית הספר לקצינים בשיקגו עד 27 בספטמבר. לאחר מכן התנדב לשרת בספינות טורפדו. ב-10 באוקטובר קודם לדרגת לוטננט. בדצמבר 1942 השלים את לימודיו והופקד על ספינת טורפדו. הוא פיקד לראשונה על ספינת אימונים PT-101 מ-7 בדצמבר 1942 עד 23 בפברואר 1943. לאחר מכן הוצב בפנמה, וממנה נשלח לחזית כקצין צי באוקיינוס השקט, בו פיקד על שתי סירות טורפדו. PT-109 ו-PT-59 במרץ 1943 קיבל קנדי פיקוד על ספינת טורפדו שמספרה 109-PT. הוא שירת בדרגת סגן, ופיקד על צוות בן 12 אנשים. ב-2 באוגוסט 1943 נוגחה ספינת הטורפדו שלו על ידי משחתת היפנית "אמאגירי". כתוצאה מהניגוח התחולל פיצוץ בספינת הטורפדו, והיא עלתה באש וטבעה, ושניים מצוותה נהרגו. קנדי הוכיח קור רוח בכך שהשתהה בספינה הטובעת והספיק לשלוח ממנה מברק מוצפן קצר שאפשר לכוחות אמריקאים לאתר את הניצולים ולחלצם. קנדי נפצע בגבו (הפגוע ממילא), ולאחר שחייה ארוכה הצליח לאסוף את הניצולים לאי קטן וחסר מקורות המים, שנשלט בידי היפנים, ובין היתר גרר פצוע למרחק של 5 ק"מ. באחד הלילות כיוונו תצפיתנים אוסטרלים שצפו בקרב מאי סמוך, שני מקומיים בעלי סירות שאספו במבצע לילי את 11 הניצולים והשיטום לאי רנדובא שנשלט באותו זמן על ידי האמריקאים. בשל פעולות אלו קיבל קנדי את עיטור לב הארגמן ומדליית הצי וחיל הנחתים. הפציעה שנפצע בפעולה זו החמירה את הפגיעה בגבו, והוא אף לקה במחלת מלריה. ב-1 בספטמבר 1943, החל לפקד על PT-59, עוד סירת טורפדו שהפכה לספינת תותחים. באוקטובר קודם לדרגת סגן. ב-2 בנובמבר חילצה PT-59 שמונים ושבעה נחתים מאיים שכבשו היפנים. בעקבות הוראות הרופא, שוחרר שחרור מוקדם מטעמי בריאות בתחילת שנת 1944. במאי 2002 איתר צוות של המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק את ספינת הטורפדו הטבועה 109-PT בין איי שלמה. החל מינואר 1945 החל לטפל בגבו במעיינות החמים באריזונה. קנדי היה בבית החולים בין מאי לדצמבר 1944. ב-12 באוגוסט 1944, בעודו משרת בצי, קיבל קנדי את הידיעה כי אחיו הבכור, ג'וזף, נהרג במבצע אפרודיטה בהתפוצצות מטוסו. ב-1 במרץ 1945, פרש קנדי מהצי בגלל בעיות הבריאות שלו בדרגת סגן. לאחר מכן צחק כששאלו אותו כיצד הפך לגיבור מלחמה, וטען שפשוט חתכו את הסירה שלו לחצי. שירות לאחר הצי באפריל 1945, אביו של קנדי, שהיה חבר של ויליאם רנדולף הרסט, ארגן לבנו משרה ככתב מיוחד עבור עיתוניו של הרסט. המשרה אפשרה לקנדי לשמור על מעמד ציבורי. במאי 1945, כיסה את ועידת פוטסדאם. קריירה בקונגרס כיוון שאחיו הגדול ג'וזף יועד לפוליטיקה מטעם המשפחה, ואביו טיפח אותו לנשיאות, מותו ב-1944 שינה את המצב. אביו, ג'וזף קנדי האב, החליט עתה כי היורש הראוי והנשיא העתידי יהיה ג'ון, בנו השני. בית הנבחרים של ארצות הברית (1947–1953) בשנת 1946 החליט נציג מסצ'וסטס לבית הנבחרים של ארצות הברית, ג'יימס מ. קרלי, להתמודד על משרת ראש העיר של בוסטון. משפחת קנדי החליטה כי ג'ון הצעיר ימלא את מקומו בבית הנבחרים, ובאמצעות השפעתה הרבה במפלגה הדמוקרטית נבחר קנדי למתמודד מטעמה, כשהוא משיג 12% מהקולות מול עשרה מועמדים אחרים. היה זה הימור בטוח, שכן מסצ'וסטס הייתה מאז ומעולם מעוז של המפלגה הדמוקרטית, וכל מתמודד מטעמה זכה בבחירות באופן כמעט אוטומטי. קנדי נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית בנובמבר 1946 מטעם המחוז ה-11 של מסצ'וסטס, עם 73% מהקולות, למרות הרוב הרפובליקני שהושג אז בבית הנבחרים, והוא בן 30 בלבד. יחד עם ריצ'רד ניקסון וג'וזף מקארתי, היה קנדי אחד מיוצאי מלחמת העולם השנייה שנבחרו לראשונה לקונגרס באותה השנה. קנדי שירת בבית הנבחרים במשך שש שנים, והצטרף לוועדת כוח העבודה והחינוך ולוועדה לטיפול ביוצאי צבא. הייתה זו תקופת נשיאותו של הנשיא הארי טרומן. על הפרק עמדו נושאים כבדי משקל, כגון שיקומן של ארצות הברית ושל אירופה לאחר המלחמה, היחס למשטר הקומוניסטי בסין והמלחמה הקרה, שהחלה אז לתת את אותותיה. כחבר בית הנבחרים תמך קנדי בדרך כלל במדיניותו של טרומן בכל הנוגע למדיניות הפנים, והתנגד לחוק יחסי העבודה של 1947 שהגביל את כוחם של האיגודים המקצועיים. הוא תמך בדוקטרינת טרומן בשעתו אך השמיע מדי פעם ביקורת על דרכו של טרומן במדיניות החוץ. אף על פי שלא היה אנטי קומוניסט חריף כמקארתי, תמך קנדי בחוק האזרוח והלאומיות של 1952, שדרש רישום של הקומוניסטים, וביקר את אובדנה של סין. הסנאט (1953–1960) עוד בתחילת 1949 החל קנדי להתכונן לרוץ לתפקיד הסנאטור ב-1952, מול הנציג הרפובליקני הנרי קבוט לודג' הבן, שכיהן כבר שמונה עשרה שנים בסנאט והיה שגרירה הראשון של ארצות הברית לאו"ם. הייתה זו שנה לא טובה פוליטית למפלגה הדמוקרטית. באותה שנה נבחר הנשיא דווייט אייזנהאואר תוך סיום שליטה דמוקרטית בת 20 שנים בבית הלבן. ג'וזף קנדי מימן וניהל את מועמדותו של בנו, ואחיו הקטן רוברט קנדי הפך לחבר חשוב בצוות הבחירות. אף על פי שאייזנהאואר ניצח במסצ'וסטס בהפרש של 208,000 קולות, לאחר מרוץ צמוד ניצח קנדי את לודג' ברוב של 70,000 קולות. באותה השנה נישא לג'קלין בובייה. כסנאטור מונה קנדי לוועדת העבודה והרווחה בסנאט וכן לוועדת יחסי החוץ. בדרך כלל ייצג נאמנה את בני מסצ'וסטס, והעביר חוקים שסייעו למדינה ובמיוחד לקהילת העסקים. בתקופה זו סבל מאוד מהבעיות בגבו, עבר סדרת ניתוחים במשך שנתיים, והמעיט מאוד בהיקף פעילותו בסנאט. פעמים רבות היה על ערש דווי. בעודו מחלים מהניתוחים, כתב ספר על פעולות אמיצות של חברי הסנאט באמריקה, אשר הצביעו נגד דעת הרוב ונגד דעת בוחריהם בנושאים חשובים שעל הפרק. הספר, "דיוקנאות באומץ", היה לרב מכר, וזיכה את קנדי בפרס פוליצר ב-1957. (הספר יצא לאור בעברית בשם "אומץ ופוליטיקה", בהוצאת מסדה בשנת 1960). מאוחר יותר התברר כי קנדי לא כתב את הספר בפועל, וכתיבתו הייתה בעיקר מעשה ידיו של יועצו הקרוב וכותב הנאומים שלו, טד סורנסן. בשנת 2008 אומת הדבר בביוגרפיה של סורנסן. בשנת 1956, בוועידה הדמוקרטית הלאומית, נאם את נאום הצגת המועמדות של המועמד הנשיאותי, עדלי סטיבנסון. לאחר שסטיבנסון אישר לוועידה לבחור בסגנו, הציג את מועמדותו לתפקיד המועמד הדמוקרטי לסגן נשיא ארצות הברית. הוא נכשל בכך והגיע למקום השני לאחר הסנאטור אסטס קאפובר מטנסי, אך קיבל את החשיפה הלאומית שבה חפץ, ולמעשה היה לדמות פוליטית מוכרת במישור הלאומי. במהלך כהונתו בסנאט נאלץ להתייחס לחוק זכויות האזרח של הנשיא אייזנהאואר משנת 1957. קנדי נאלץ לתמוך בעמדת מפלגתו בנושא, ולפייס את הדמוקרטים הדרומיים שהתנגדו לחוק. עם זאת, תמך בסעיף בחוק שנועד להקנות לתובע הכללי סמכויות נרחבות, אולם מנהיג הרוב בסנאט לינדון ג'ונסון חסם את החוק. קנדי גם תמך בחוק שנועד לתקן את חבר המושבעים, אף על פי שתומכי החוק טענו שהסעיף יחליש אותו. חוק פשרה, בו תמך קנדי, עבר בספטמבר 1957. בשנת 1958 נבחר שוב לסנאט ברוב מוחץ ובהפרש של 874,608 קולות. היה זה הרוב הגדול ביותר בפוליטיקה של מסצ'וסטס. באותה התקופה יצא סרט עליו כסנאטור. לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 1960, הכריז על מועמדותו למשרת הנשיא. בבחירות המקדימות עמדו מולו שלושה מתמודדים בעלי ותק וכישורים – מושל אילינוי עדלי סטיבנסון, שהיה מועמד בשנים 1952 ו-1956, הסנאטור יוברט המפרי ממינסוטה, והסנאטור לינדון ג'ונסון מטקסס. קנדי ניצח במערכת בחירות קשה ומסובכת, ונבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-13 ביולי 1960. הוא בחר כמועמדו לסגן הנשיא את לינדון ג'ונסון, בן טקסס, בצעד שנועד לחזק את התמיכה בו, מועמד ליברלי, קתולי ועירוני, בקרב הדרום השמרני, הפרוטסטנטי והכפרי. אביו של קנדי תמך בסנאטור ג'וזף מקארתי, שהיה חבר של המשפחה. רוברט היה אחד מעוזריו הבכירים של מקארתי בוועדה, ומקארתי אף יצא עם פטרישיה קנדי. לעומת זאת, קנדי התנגד פומבית למדיניותו של חברו לסנאט, אך סירב להוקיעו. הבחירות ב-1960 ב-2 בינואר 1960, הכריז קנדי על מועמדותו לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. רבים פקפקו בניסיונו ובגילו, אולם הכריזמה והרהיטות שלו אפשרו לו להשיג תמיכה רחבה. המכשול הגדול ביותר למועמדותו הייתה דתו, כיוון שרבים התנגדו לנצרות הקתולית, אולם תמיכתו המובהקת בהפרדת הדת מהמדינה סייעה לו להימנע מהנושא. דתו גם סייעה לו להשיג תמיכה מצד קתוליים. קנדי נאלץ להתמודד עם כמה מועמדים במערכת הבחירות, כולל עדלי סטיבנסון, הסנאטור יוברט האמפרי ומנהיג הרוב בסנאט לינדון ג'ונסון. קנדי נסע ברחבי המדינה כדי להשיג תמיכה ממנהיגי המפלגה והבוחרים. מנהיגי המפלגה עדיין שלטו ברוב הצירים, אולם כמה מדינות גם ערכו בחירות מקדימות, וקנדי ניסה לנצח בכמה מהן כדי לחזק את סיכוייו. המבחן הראשון שלו היה ניצחון בבחירות בוויסקונסין, מה שחיסל את ניסיונו של האמפרי להיבחר. קנדי והאמפרי התמודדו גם בבחירות בווירג'יניה המערבית, בה לא הייתה אוכלוסייה קתולית גדולה בניגוד לוויסקונסין. קנדי ניצח בבחירות, והרשים רבים במפלגה, אולם עם תחילת הוועידה הלאומית עדיין לא היה ברור אם ייבחר. לקנדי היו רוב הצירים, אולם לא מספיק כדי להבטיח את ניצחונו. סטיבנסון, המועמד ב-1952 וב-1956, נשאר אהוד במפלגה, וג'ונסון קיווה לזכות במועמדות בתמיכת מנהיגי המפלגה. קנדי זכה גם להתנגדותו של הנשיא לשעבר הארי טרומן, שדאג בנוגע לחוסר ניסיונו. כשהוא יודע שסיבוב שני יאפשר לג'ונסון או למועמד אחר להיבחר, מטה הבחירות המאורגן של קנדי הצליח להשיג תמיכה ממספיק צירים כדי להיבחר בסיבוב הראשון. למרות התנגדות אחיו ותומכיו הליברלים, קנדי בחר בג'ונסון כסגנו, מתוך אמונה שהסנאטור מטקסס יסייע לו, המועמד הליברלי, הקתולי והעירוני, לזכות בדרום ארצות הברית הפרוטסטנטי והכפרי. עם קבלת המועמדות, נאם קנדי את נאום "הסְפר החדש" (The New Frontier) שבה דרש מן האמריקאים "להיות חלוצים בספר החדש". "הספר החדש" לא היה מקום גאוגרפי, כי אם דרך חשיבה, דרך פעולה – להתקדם אל העתיד תוך שיפור מתמיד בחינוך, בתעסוקה ובתחומים אחרים, דרך חידושים מדעיים, והנחלת הדמוקרטיה והחירות לעולם כולו. אל מול קנדי הציבה המפלגה הרפובליקנית כמועמד לתפקיד הנשיא את סגן הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון. ניקסון נחשב ככוכב עולה בפוליטיקה האמריקאית, וכמומחה למדיניות חוץ. השניים היו בעלי רקורד פוליטי דומה. ניקסון אמנם, בניגוד לקנדי, לא בא ממשפחה עשירה ובעלת השפעה, אבל שניהם היו בני אותו דור, לחמו במלחמת העולם השנייה, והקריירה שלהם התקדמה על פסים דומים. ניתן היה לומר שבתקופת שירותם המשותף בבית הנבחרים, התפתחה אף ידידות ביניהם. בתחילת מסע הבחירות בסתיו, הוביל ניקסון על קנדי בשישה אחוזים. הנושאים המרכזיים היו המיתון שהתרחש, דתו של קנדי, המהפכה הקובנית והאם תוכניות החלל והטילים הסובייטיות עקפו את אלו של ארצות הברית. מתוך חשש שדתו הקתולית תשפיע על החלטותיו, הודיע ב-12 בספטמבר 1960: "אני לא המועמד הקתולי לנשיאות, אני המועמד הדמוקרטי לנשיאות שהוא במקרה קתולי. אני לא מדבר בשם הכנסייה שלי בענייני ציבור – והכנסייה שלי לא מדברת בשמי". קנדי גם שאל האם רבע מהאמריקנים הם אזרחים מדרגה שנייה רק מפני שהם קתולים. בנוסף טען שבצי, אף אדם לא שאל בנוגע לדתו. המרכיב העיקרי שהפך את מערכת הבחירות של שנת 1960 לחשובה ולציון דרך בדמוקרטיה האמריקאית, הוא השימוש בטלוויזיה. קנדי וניקסון ערכו ארבעה עימותים טלוויזיוניים פומביים – ב-26 בספטמבר, ב-7 באוקטובר, ב-13 באוקטובר וב-21 באוקטובר 1960. עימותים אלו, נצפו בצפיית שיא של כ-70 מיליון צופים, שלראשונה יכלו להתרשם בצורה בלתי אמצעית מן המועמדים לנשיאות, לא כדמות המצולמת מזווית מחמיאה, בנאום מחושב וערוך היטב על מסך הקולנוע, או נצפית מרחוק באספת בחירות, אלא בשידור ישיר, לא ערוך, על מסך הטלוויזיה בסלון המשפחתי. העם האמריקאי, אשר בחר לנשיאות אדם נכה, כפרנקלין דלאנו רוזוולט, עובדה שהוסתרה היטב ובצורה מחושבת במהלך ארבע תקופות כהונתו, או אדם גוסס כוודרו וילסון אשר בילה זמן רב במיטתו, כשיועציו ואשתו הצעירה מנהלים למעשה את ארצות הברית, יכול עתה להתרשם בפעם הראשונה מן האנשים שעמדו לבחירה. ניקסון היה חלוץ השימוש בטלוויזיה. כשהואשם בעבר בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, נשא נאום טלוויזיוני נרגש, המכונה "נאום צ'קרס" בו טען כי המתנה היחידה שקיבל היה כלב קוקר ספניאל בשם צ'קרס, אך אינו מוכן לוותר עליו שכן בנותיו אוהבות אותו כל כך. נאום זה הציל את הקריירה שלו. ניקסון היה משוכנע כי ביכולתו לנצח את הבחירות בעזרת שימוש במדיה החדשה. בפועל עשה ניקסון שגיאות רבות – הוא הגיע לא מגולח לאולפן, וכשהוא סובל מכאבים בברכו. הוא סירב להתאפר, והחליפה שלבש לא תאמה את הרקע של האולפן, כך שבצילום השחור לבן של אותה תקופה נבלע ניקסון ברקע. קנדי, לעומתו, הגיע מוכן ונמרץ. הוא שידר רוח נעורים, היה לבוש היטב ומגולח. על אף בעיות חמורות בגבו, ששיתקו אותו לתקופות של חודשים, ועל אף שסבל ממחלה כרונית, נראה קנדי שזוף, צעיר וחסון, וניקסון נראה חולני, מרושל וחסר אנרגיה. התוצאה הייתה כי רובם של אלו שהאזינו לעימותים ברדיו סברו כי ניקסון ניצח, בעוד שרוב האמריקנים – שבעים מיליון – צפו בהם בטלוויזיה וסברו שקנדי ניצח בעימות. קנדי צבר תאוצה לאחר העימות הראשון והוביל על ניקסון במקצת ברוב הסקרים. הבחירות עצמן, שהתקיימו ב-8 בנובמבר 1960, היו בין הצמודות בהיסטוריה של ארצות הברית. קנדי ניצח ברוב דחוק ביותר. לקנדי הצביעו 49.9% מן המצביעים – 34,227,096 בוחרים, ואילו ניקסון קיבל את קולותיהם של 49.6% מן המצביעים – 34,108,546 בוחרים. הוא זכה ל-303 אלקטורים לעומת 219 לניקסון (269 אלקטורים היו דרושים לניצחון). ארבעה עשר אלקטורים ממיסיסיפי ומאלבמה סירבו לתמוך בו כיוון שתמך בתנועה לזכויות האזרח, ותמכו במקום בסנאטור הארי פ. בירד מווירג'יניה, וכך גם אלקטור מאוקלהומה. לאחר הבחירות נשמעו טענות על זיוף תוצאות הבחירות בשיקגו שהבטיחו לקנדי את הניצחון במדינת אילינוי ואורגן לכאורה על ידי אביו רב ההשפעה, ואולם אלו לא התקבלו. עם בחירתו לנשיאות היה קנדי, בן ה-43, לנשיא הצעיר ביותר שנבחר לנשיאות אי פעם (אמנם תאודור רוזוולט היה צעיר ממנו כשמונה לנשיא, אך הוא לא נבחר לתפקיד אלא מונה לאחר רציחתו של הנשיא ויליאם מקינלי). קנדי היה גם הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות. נשיאותו (1961–1963) נשיאותו של קנדי החלה ב-20 בינואר 1961, עם השבעתו כנשיאה ה-35 של ארצות הברית, והסתיימה ב-22 בנובמבר 1963, כשנרצח, ונמשכה סך הכול 1,036 ימים. ירש אותו סגנו לינדון ג'ונסון. קנדי מילא תפקיד חשוב בהפיכת הפוליטיקה למודרנית והשתמש בטלוויזיה כדי לדבר עם הבוחרים באופן ישיר. כהונתו של קנדי עמדה בצל המלחמה הקרה עם ברית המועצות ובעיקר עם קובה. ניסיון כושל באפריל 1961 להדיח את ממשלת פידל קסטרו הוביל למשבר ואת האנושות לסף מלחמה גרעינית. סגנונו האישי של קנדי ג'ון קנדי נכנס לתפקיד הנשיא לאחר תקופת הנשיאות הארוכה של הנשיא דווייט אייזנהאואר, שהיה אדם שמרן ואפור במידה רבה. קנדי הגיע לבית הלבן כשלצידו אשתו ג'קי, בת 31 בעת תחילת הכהונה, ושני ילדיהם הקטנים, קרוליין וג'ון ג'ון. מזה זמן רב לא הייתה בבית הלבן "גברת ראשונה" המטפלת בתינוק. קנדי הביא לבית הלבן רוח נעורים. לראשונה כלל הבית הלבן פעוטון, בריכת שחייה, חדר משחקים ובית עץ על המדשאה. קנדי הקפיד להצטלם כשהוא משחק עם ילדיו. ג'קי, מצדה, החליטה להפוך את הבית הלבן למרכז תרבותי, שייצג את ההיסטוריה האמריקאית. היא אספה חפצי אמנות ורהיטים עתיקים, וביצעה בבית הלבן שיפוצים נרחבים. הזוג שידר סוג של זוהר שהיה עד אז נחלתם של כוכבי קולנוע. הבית הלבן כונה "קמלוט" על שם טירתו האגדית של המלך ארתור. בין באי הבית הלבן היו משוררים, סופרים, מדענים, כוכבי קולנוע וספורטאים. הייתה זו חזות נוצצת, אך מתחתיה היה זרם עכור של טרגדיות אישיות, ובראשן מות בנו התינוק של קנדי, פטריק קנדי, שנפטר מספר ימים לאחר לידתו, באוגוסט 1963. קנדי סבל במהלך כל התקופה מבעיות הבריאות שליוו אותו כל חייו, ובמיוחד מבעיות בגבו. דבר זה לא הפריע לו לנהל מספר רומנים מחוץ לנישואים שהוסתרו היטב מעיני הציבור. בין היתר, נראה כי היה לו רומן עם שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, וזכורה במיוחד הופעתה הפומבית ביום הולדתו, בה שרה לו את השיר "יום הולדת שמח, אדוני הנשיא" בקול מלחשש ובנימה אינטימית. קנדי עבד שעות רבות. הוא היה קורא שישה עיתונים עוד במהלך ארוחת הבוקר, קיים פגישות עם מדינאים ואישים אחרים במהלך היום, וקרא דו"חות מיועציו. ממשלו השתמש היטב במדיה, ובמיוחד בטלוויזיה. שידורים מהחדר הסגלגל ומסיבות עיתונאים מצולמות הפכו לדבר שבשגרה. השבעתו קנדי הושבע לנשיאות ב-20 בינואר 1961, באגף המזרחי של הקפיטול. נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ארל וורן, השביע אותו. את השקפת עולמו ייצג היטב בנאום קבלת הכהונה שלו ב-20 בינואר 1961 שבו אמר "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך".קנדי דרש מאומות העולם להילחם במה שכינה "האויבים המשותפים של המין האנושי": עריצות, עוני, מחלות והמלחמה עצמה. נאום קבלת הכהונה הדגיש את ביטחונו של קנדי שממשלו יבצע תפנית במדיניות חוץ ופנים. ההבדל בין חזונו האופטימי לבין הלחץ הפוליטי מבית היה מאפיין בולט של כהונתו. ממשל קבינט הנשיא: ג'ון פיצג'רלד קנדי (1961–1963) סגן הנשיא: לינדון ג'ונסון (1961–1963) מזכיר המדינה: דין ראסק (1961–1963) מזכיר האוצר: קלרנס דאגלס דילון (1961–1963) מזכיר ההגנה: רוברט מקנמארה (1961–1963) התובע הכללי: רוברט קנדי (1961–1963) המנהל הכללי של הדואר: ג'. אדוארד דיי (1961–1963), ג'ון גרונוסקי (1963) מזכיר הפנים: סטיוארט יודול (1961–1963) מזכיר החקלאות: אורוויל פרימן (1961–1963) מזכיר המסחר: לותר הודג'ס (1961–1963) מזכיר העבודה: ארתור גולדברג (1961–1962), ו. וילארד וירץ (1962–1963) מזכיר הבריאות, החינוך והרווחה: אברהם ריביקוף (1961-1962), אנתוני ג'וזף סלברצה (1962–1963) בניגוד לאייזנהאואר, שינה קנדי את מבנה הבית הלבן במהירות. הוא העדיף מבנה מעגלי בו כל הדוברים נתנו בפניו דין וחשבון. הוא היה מוכן להחליט החלטות מהירות במצב הזה, שילב בין ותיקים לחדשים ולמד את התפקיד תוך כדי. אחיו, רוברט, שירת כתובע הכללי, ונחשב ל"עוזר הנשיא". היועץ לביטחון לאומי, מקג'ורג' באנדי, הפך לאחד מעוזריו הבולטים של קנדי בתחומי חוץ, בעוד טד סורנסן היה היועץ בנושאי פנים וכתב לקנדי נאומים רבים. סגן הנשיא לינדון ג'ונסון מודר במהלך כהונת קנדי. מינויים לבית המשפט קנדי מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית: ביירון וייט, הוגש לאישור ב-3 באפריל 1962 ואושר בסנאט ב-11 באפריל. פרש ב-1993. ארתור גולדברג, כמחליף לפליקס פרנקפורטר, הוגש לאישור ב-31 באוגוסט 1962, ואושר בסנאט ב-25 בספטמבר. התפטר מבית המשפט ב-1965. בנוסף מינה קנדי עשרים ואחד שופטים לבית המשפט לערעורים ו-102 שופטים לבתי המשפט המחוזיים. מדיניות פנים הסְפר החדש קנדי קרא לתוכניות הפנים שלו "הסְפר החדש", והן כללו הצעות לביטוח רפואי לקשישים, השקעה ממשלתית בחינוך, והקמת מחלקה לשיכון ולפיתוח עירוני. קנדי גם קרא לקיצוצים במיסים לצורך התנעת הכלכלה. רוב תוכניותיו נחסמו בידי הקואליציה השמרנית של הרפובליקנים והדמוקרטים הדרומיים בשני הקונגרסים בכהונתו. בגלל ההתנגדות מצד הקונגרס, נאלץ קנדי להתמקד יותר בנושאים בינלאומיים מאשר בתוכניות הפנים השאפתניות שלו. כלכלה קנדי סיים תקופה של מדיניות פיסקלית מרסנת, והרחיב את המדיניות המוניטרית כדי להוריד את שיעורי הריבית כדי לעודד את צמיחת הכלכלה. הוא הגיש את התקציב הממשלתי הראשון שעבר את מאה מיליארד הדולרים, ב-1962, ותקציבו הראשון ב-1961 היה התקציב הגירעוני הראשון של המדינה שאינו בתקופת מלחמה ואינו בתקופת מיתון. הכלכלה, שעברה שתי תקופות מיתון במשך שלוש שנים, והייתה במיתון כשקנדי נכנס לתפקידו, התאוששה מאוד במהלך כהונתו. למרות האינפלציה ושיעורי הריבית הנמוכים, התמ"ג צמח בשיעור ממוצע של 2.2% לשנה בתקופת אייזנהאואר (מעט מעל גידול האוכלוסין של אותה התקופה) ובשנתו האחרונה של אייזנהאואר ירד באחוז. הכלכלה שגשגה בתקופת קנדי. התמ"ג צמח בממוצע של 5.5% במהלך כהונתו, ואילו האינפלציה נותרה יציבה בסביבות אחוז אחד והאבטלה ירדה. שיעור התפוקה התעשייתית עלה ב-15% ושיעורי מכירת המכוניות עלו ב-40%. הצמיחה הזאת נמשכה עד ל-1969. ב-1962, כשהכלכלה המשיכה לצמוח, החל קנדי לחשוש בנוגע לאינפלציה. הוא ביקש מתאגידים ואיגודים מקצועיים לעבוד ביחד כדי לשמור על מחירים נמוכים והצליח בתחילה. אחיו בובי טען שתעשיית הפלדה יצרה קרטל במחירים ופעולותיו נגד הקרטל מנעו עליית מחירים בתחום. עיתון הוול סטריט ג'ורנל טען שהממשל פעל באיומים ובצורה של מדינת משטרה. בעיתון הניו ריפבליק נטען שהממשל הפר את זכויות האזרח. לעומת זאת, שיבח ההניו יורק טיימס את קנדי וטען שעליית המחירים בתעשיית הפלדה יכלה לפגוע ברווחה הכלכלית ולגרום לאינפלציה. למרות זאת, אגף התקציבים בממשל דיווח שהעלייה במחירים יכלה לסייע לתמ"ג ולעודף בתקציב. שוק המניות, שירד בהתמדה מאז היבחרו של קנדי, ירד ב-10% לאחר ההחלטה של הממשל לפעול נגד תעשיית הפלדה. מיסוי לכעסם של יועציו הכלכליים שרצו שיקטין מיסים, הסכים קנדי לתקציב מאוזן מעט לאחר כניסתו לתפקיד. הוא נאלץ להסכים לכך כדי להגדיל את מספר החברים בוועדת החקיקה של בית הנבחרים ולתת לדמוקרטים עוד השפעה בוועדה. לאחר הידרדרות כלכלית ב-1962, הציע קנדי הורדת מיסים כדי להתניע את הכלכלה. בנאום מצב האומה ב-1963, הציע קנדי רפורמת מס משמעותית, והקטנת שיעורי מס ההכנסה משיעור של בין 20% ל-90% לשיעור בין 14% ל-65%. הוא הציע הקטנת מס חברות מ-52% ל-47%. קנדי הודיע ששיעור המס המרבי צריך להיות 70% ללא ביטול ניכויים מסוימים לעשירון העליון. באותה השנה, בנאום בפני המועדון הכלכלי של ניו יורק, טען שהאמת הפרדוקסלית היא ששיעורי המס גבוהים מדי וההכנסות נמוכות מדי, ושהדרך היחידה להעלות את ההכנסה בטווח הארוך היא הורדת מיסים מידית. ב-26 בפברואר 1964, חודשיים לאחר מותו של קנדי, אישר הקונגרס חוק להורדת שיעור מס ההכנסה המרבי ליחידים ל-70%, ואת שיעור מס החברות המרבי ל-48%. עונש מוות ממשלתי וצבאי כנשיא, פיקח קנדי על ההוצאה להורג הממשלתית האחרונה לפני הקפאת עונש המוות ב-1972. הפושע נשפט למוות בבית משפט באיווה והוצא להורג ב-15 במרץ 1963. קנדי שינה עונש מוות שנפסק בידי בית דין צבאי למאסר עולם. ב-22 במרץ 1962, חתם קנדי על חוק שביטל את עונש המוות על רצח מדרגה ראשונה במחוז קולומביה, המקום היחיד שעוד אישר עונש מוות כזה. מאז 1957 לא בוצע עונש מוות במחוז קולומביה, והחוק בוטל לבסוף. מעמד האישה ב-14 בדצמבר 1961, חתם קנדי על צו נשיאותי שהקים ועדה למעמד האישה שתייעץ לו בנושא. הגברת הראשונה לשעבר אלינור רוזוולט עמדה בראש הוועדה עד למותה ב-1962. הדו"ח האחרון של הוועדה הוגש באוקטובר, 1963. הוא תיאר את האפליה המגדרית מבחינה חוקית ותרבותית והמליץ על כמה צעדים כדי לשנות את המצב. הקמת הוועדה הובילה את הקונגרס להגיש מספר חוקים בנושא מעמד האישה, ביניהם חוק תשלום שווה ב-1963, שהיה תיקון לחוק תקני העבודה ההוגנים שביטל את האפליה המגדרית בנושא שכר. קנדי חתם על החוק ב-10 ביוני 1963. זכויות האזרח המאבק לסיום ההפרדה הגזעית בחסות המדינה היה אחד מהנושאים הבולטים בשנות השישים. ההפרדה הגזעית בחוקי ג'ים קרואו הייתה מבוססת בדרום ארצות הברית. בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק ב-1954, בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך, שהפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים היא אינה חוקתית. בתי ספר רבים, בעיקר בדרום, סירבו לציית לפסיקה. בית המשפט אסר גם על הפרדה גזעית במקומות ציבוריים אחרים (אוטובוסים, מסעדות, בתי קולנוע, בתי משפט, שירותים וחופים) אולם האפליה נמשכה. קנדי תמך בעירוב גזעי ובזכויות האזרח. במהלך מערכת הבחירות של 1960 טלפן אל קורטה סקוט קינג, אשתו של הכומר מרטין לותר קינג, שנכלא במהלך ניסיונו להביא לעירוב גזעי בחנות. רוברט קנדי התקשר למושל ג'ורג'יה והצליח להביא לשחרורו של קינג, דבר שסייע לקנדי להשיג תמיכה מצד האוכלוסייה השחורה. עם כניסתו לתפקיד ב-1961, דחה קנדי את חקיקת זכויות האזרח שהבטיח במהלך מערכת הבחירות, בהבנה שהדמוקרטים הדרומיים עוד שלטו בקונגרס. כל ניסיון להעביר חקיקה למען השחורים ב-1961 לא היה מצליח. בשנתו הראשונה בתפקיד מינה קנדי שחורים רבים לתפקידים, כולל את ת'ורגוד מרשל, עורך דין תומך בזכויות האזרח, לתפקיד שופט ממשלתי. מרשל מונה ב-1967 לבית המשפט העליון. בנאום מצב האומה הראשון שלו בינואר 1961, טען קנדי שמניעת הזכויות מהשחורים על בסיס גזע פוגע במצפון הלאומי ובדמוקרטיה. עם זאת, האמין קנדי שהתנועה לזכויות האזרח תפגע בדרומיים הלבנים ותקשה עליו להעביר חקיקה נגד העוני וחוקים למען השחורים בקונגרס, ולכן התרחק ממנה. קנדי התעסק בנושאים אחרים עם תחילת כהונתו, כמו המלחמה הקרה, מפרץ החזירים ודרום-מזרח אסיה. רוברט הקפיד למנוע מקנדי להתערב בנושא. התנועה לזכויות האזרח, שלחמה בדרום, לא ראתה את קנדי לחיוב בתקופה שבה מאבקים לעירוב גזעי בתחבורה ציבורים הובילו לאלימות לבנה ממוסדת. קנדי מינה מרשל להגנת תומכי העירוב הגזעי במקום להשתמש בצבא או בסוכני FBI. רוברט קנדי, בשם הנשיא, ביקש מהמוחים להשאיר את הנושא לבית המשפט. קנדי חשש ששליחת הצבא תוביל לזכרונות של תקופת השיקום ומלחמת האזרחים האמריקנית בקרב הלבנים השמרנים. ב-6 במרץ 1961, חתם קנדי על צו נשיאותי שדרש מכל עסק שעבד עם הממשלה לשמור על תעסוקה שוויונית. קינג, מאוכזב מתמיכתו של קנדי בנושא, פרסם מסמך בו קרא לקנדי ללכת בעקבות אברהם לינקולן ולהשתמש בצו נשיאותי שיחסל את האפליה. קנדי סירב לכך. בספטמבר 1962, נרשם אדם בשם ג'יימס מרדית' לאוניברסיטת מיסיסיפי אולם נמנע ממנו להיכנס. רוברט קנדי שלח ארבע מאות מרשלים, וקנדי שלח בחוסר רצון 3,000 חיילים כדי לעצור את האלימות. המהומות הובילו למותם של שניים, אולם מרדית' הצליח להגיע לשיעור הראשון שלו. קנדי התחרט על כך שלא שלח את החיילים מוקדם יותר והחל לפקפק באתוס הדרומי. הגורם הפעיל במהומות היה הקו קלוקס קלאן. ב-20 בנובמבר 1962, חתם קנדי על צו נשיאותי שאסר על אפליה גזעית בדיור ציבורי. באביב 1963, לאחר העימותים בנושא זכויות האזרח, לחץ רוברט על קנדי לפעול בנושא החקיקתי. ב-11 ביוני 1963, התערב קנדי כשמושל אלבמה ג'ורג' וולאס מנע משני תלמידים שחורים להיכנס לאוניברסיטת אלבמה. וולאס הסכים לפנות את הדרך רק לאחר שהמשמר הלאומי של אלבמה נשלח בפקודת הנשיא עם סגן התובע הכללי. באותו הערב נאם קנדי בנושא זכויות האזרח בטלוויזיה וברדיו. הוא הביע את תמיכתו בנושאי זכויות האזרח, בגישה שווה לבתי ספר ציבוריים, שוויון בפני החוק והגנה על זכויות ההצבעה. בנאום אמר: היום הסתיים במותו של מדגר אוורס, אחד ממנהיגי המאבק, על סף ביתו לאחר שנרצח. כפי שקנדי צפה, למחרת היום התברר לו שניסיונו להעביר חוק למלחמה בעוני נכשל בקונגרס בגלל התנגדות הדמוקרטים מהדרום. מעל מאה אלף אזרחים, שחורים בעיקר, התאספו בוושינגטון לרגל המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות ב-28 באוגוסט 1963. קנדי התנגד למצעד מתוך חשש שיוביל להשפעה שלילית על ניסיון העברת חוק זכויות האזרח בקונגרס. החשש רק החמיר לפני הצעדה כשראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר האשים את עוזריו הקרובים של מרטין לותר קינג בקומוניזם. הנשיא ורוברט קנדי נפגשו עם קינג ב-22 ביוני והזהירו אותו לנתק את הקשרים עם הקומוניסטים. קינג התעלם מכך ורוברט קנדי אישר ל-FBI לצותת לקינג ולמנהיגים אחרים של התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית, איגוד זכויות האזרח של קינג, באוקטובר 1963. קנדי אישר בכתב רק ציתות מוגבל לחודש ניסיון, אולם הובר הרחיב את ההסמכה כדי להגדיל את המעקב אחרי קינג. הציתות נמשך עד ליוני 1966 ונחשף ב-1968. הסמכות לפעול בנוגע למצעד ב-28 באוגוסט ניתנה למחלקת המשפטים שהעבירה מאות אלפי דולרים לששת הספונסרים של המצעד, כולל התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית וה-NAACP. כדי להבטיח מחאה שקטה, ערכו המארגנים והנשיא נאומים מתסיסים ושיתפו פעולה באופן מלא עם המצעד. אלפי חיילים היו בכוננות. קנדי צפה בנאומו של קינג בטלוויזיה והתרשם. המצעד נחשב למחאה שקטה ואפקטיבית, ולא נערכו מעצרים במהלכו. אחריה הוזמנו המנהיגים אל הבית הלבן כדי להיפגש עם קנדי והצטלמו איתו. קנדי הרגיש שהמצעד עזר גם לו וחיזק את הסיכוי להעברת חוק זכויות האזרח. למרות הצלחת המצעד, המאבק היה רחוק מלהיגמר. כעבור שלושה שבועות, התפוצצה פצצה ביום ראשון, 15 בספטמבר, בכנסייה הבפסטיסטית בבירמינגהם. בסופו של יום, נרצחו ארבע ילדות אפרו-אמריקאיות ועוד שניים נורו למוות. העלייה באלימות הובילה לשינוי קיצוני בחוק זכויות האזרח שסיכן את העברתו. קנדי הזועם קרא למנהיגי הקונגרס אל הבית הלבן וכעבור יום הצליח להשיג מספיק קולות לתמיכה בחוק המקורי כדי להוציא אותו מהוועדה. לאחר מותו של קנדי המשיך במשימה יורשו, הנשיא לינדון ג'ונסון. חוק זכויות האזרח, שעבר ביולי 1964, אסר על אפליה בתשתיות הממשלתיות, בגישה לתעסוקה, בהשכלה ובפרויקטים פדרליים, וכן אסר הפרדה גזעית בבתי הספר ובמוסדות ציבוריים; כשהוא מוציא מחוץ לתוקפם את חוקי ג'ים קרואו אשר עקפו את התיקונים לחוקת ארצות הברית ובכך הכשירו כל מיני צורות של אפליה כלפי אזרחיה האפרו-אמריקאים של ארצות הברית, בכלל זה שלילת זכותם להצבעה בבחירות לבתי המחוקקים המקומיים והפדרליים, כמו גם לנשיאות. סמכויות האכיפה שניתנו לחוק היו חלשות מלכתחילה, אולם חוזקו ברבות השנים. ביטול מס הגולגולת כשהוא רגיש לביקורות על מחויבות הממשל להגנת זכויותיהם של מיעוטים במערכות הבחירות, לחץ התובע הכללי רוברט קנדי על הנשיא, בתחילת 1962, ללחוץ על הקונגרס לפעול. הנשיא קנדי, במקום להציע חקיקה מקיפה, תמך בהצעה לאסור על מדינות – בעזרת תיקון חוקתי – מלהתנות את זכות ההצבעה בבחירות ממשלתיות בתשלום מס גולגולת או כל מס אחר. הוא סבר שהתיקון החוקתי יוכל למנוע כל פיליבסטר בנושא, כיוון שכך תבוטל הטענה שביטול ממשלתי של מס הגולגולת אינה חוקתית. הליברלים התנגדו לקנדי וחששו שהתיקון יהיה איטי מדי. כמה קבוצות לזכויות האזרח (הליגה נגד השמצה, NAFAA, ואיגודים יהודים) התנגדו גם הם לתיקון, וב-21 במרץ הצהירו שהתיקון יקבע תקדים לחסימת כל חקיקה בנושא זכויות האזרח בכך שיקשור אותם לתיקון חוקתי. מס הגולגולת היה אחד מכמה חוקים שהונהגו במדינות הדרום כדי למנוע מהשחורים להצביע, לפחות בלי להפר את התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שמנע את שלילת זכות ההצבעה של אדם "בשל גזע, צבע או מצב קודם של עבדות" שכן כל אזרח נאלץ לשלם את מס הגולגולת והוא פגע גם בלבנים העניים. ב-1902, כל אחת-עשרה מדינות הקונפדרציה לשעבר הנהיגו מס גולגולת, והנהיגו אמצעים אחרים להקטנת מספר הבוחרים בהן, כמבחני קרוא וכתוב. מס הגולגולת ניצב לצד חוקים שנועדו להוכיח את אזרחות הסבא של מי שרצה לבחור, ואיומים באלימות הובילו לכך שהבחירות היחידות במדינות הללו היו בחירות מקדימות בתוך המפלגה הדמוקרטית, בהן רק לבנים בחרו את המתמודד שקרוב לוודאי היה מנצח בבחירות הכלליות. בארקנסו, למשל, המצביעים נאלצו לעבור "הערכה" והתעלמו משחורים. מעט מדינות ביטלו את החוקים בתחילת ואמצע המאה התשע-עשרה, אולם מס הגולגולת שרד את בית המשפט ב-1937 כשבית המשפט פסק פה-אחד שזכות ההצבעה ניתנת בידי המדינות שיכולות לקבוע את התנאים שלהן בכפוף לחוקה. תיקון חוקתי שאסר על מס הגולגולת במערכות הבחירות עבר בשני בתי הקונגרס באוגוסט 1962 ונשלח למדינות לאשרור. הוא אושרר ב-23 בינואר 1964, והפך לתיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית. יחסים עם האינדיאנים בניית סכר הובילה להצפת 10,000 אייקרים אינדיאניים, ואילץ שש מאות אינדיאנים לעזוב את ביתם. קנדי התבקש בידי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות להתערב ולעצור את הסכר, אולם הוא סירב בדרישה לשליטה בשיטפונות. הוא הביע דאגה לאינדיאנים וביקש מסוכנויות ממשלתיות לסייע להם. מדיניות החלל תוכנית אפולו החלה בתחילת 1960, במהלך תקופתו של אייזנהאואר, כהמשך לתוכנית מרקורי, כדי לשגר תחנת חלל, לטוס מסביב לירח ולנחות עליו. בעוד שנאס"א הייתה זו שתכננה את אפולו, המימון לתוכנית לקה בחסר בגלל גישתו של אייזנהאואר לטיסת בני אדם לחלל. כסנאטור, התנגד קנדי לתוכנית ורצה לבטל אותה. עם הרכבת הממשל, שמר קנדי על יועצו המדעי של אייזנהאואר, שהתנגד להטסת בני אדם לחלל ופרסם דו"ח נגד תוכנית מרקורי. שבעה עשר מועמדים לראשות נאס"א סירבו לקנדי לפני שג'יימס וב, יועצו התקציבי של הנשיא לשעבר הארי טרומן, הסכים להתמנות לתפקיד. וב הצליח להשיג תמיכה מהקונגרס, מהנשיא ומהעם. קנדי שכנע את הקונגרס לתקן את חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי כדי להעביר את האחריות לתפקיד לסגנו, גם כיוון שג'ונסון פעל בסנאט להקמת נאס"א וידע רבות על תוכנית החלל, וגם כדי להעסיק אותו כדי למנוע ממנו לפעול נגדו. בנאום מצב האומה שלו בינואר 1961, הציע קנדי שיתוף פעולה בינלאומי בחלל. חרושצ'וב סירב, כיוון שהסובייטים לא רצו לחשוף את מצב הטילים שלהם. בתחילת כהונתו, ניסה קנדי למנוע שליחת בני אדם לחלל, אולם נאלץ לוותר על כך בגלל ג'ונסון, שתמך בתוכנית בסנאט. יועציו של קנדי טענו שטיסה לירח תהיה יקרה מדי, והוא שקל לבטל את תוכנית אפולו בגלל עלותה. אולם המצב השתנה במהירות ב-12 באפריל 1961, כשהקוסמונאוט הסובייטי יורי גגארין הפך לאדם הראשון שטס לחלל, וחיזק את החשש האמריקני מפני נחיתות טכנולוגית מול ברית המועצות. קנדי היה נחוש שארצות הברית תוביל במהלך המרוץ לחלל, בגלל אסטרטגיה ויוקרה. ב-20 באפריל, במזכר לג'ונסון, ביקש ממנו לבחון את תוכנית החלל ותוכניות שיוכלו לאפשר לנאס"א להדביק את הפער. לאחר התייעצות עם ורנר פון בראון, הגיב ג'ונסון כעבור שבוע, וטען שלא מבוצעת השקעה מספקת בנושא. הוא טען שעוד יש אפשרות שארצות הברית תוכל להיות הראשונה להנחית אדם על הירח. יועציו של קנדי לחצו עליו לתמוך בנחיתה על הירח, וב-25 במאי, בהודעה מיוחדת לקונגרס, הציג הנשיא קנדי את תמיכתו בתוכנית אפולו במהלך נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס: לאחר שהקונגרס אישר את המימון, החל וב בארגון מחדש של נאס"א, העלה את כוח האדם שלה ובנה עוד מרכזים: מרכז השיגור עבור משגר לווייני ענק מצפון-מערב לנמל החלל קייפ קנוורל, ומרכז לטיסות חלל מאוישות על שטח שנתרם בידי אוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס. קנדי נאם בחניכת המרכז ב-12 בספטמבר 1962, וקידם את התוכנית: ב-21 בנובמבר 1962, בפגישת קבינט עם וב ועוד אישים מנאס"א, הסביר קנדי שהנחיתה על הירח חשובה לתדמית הבינלאומית של המדינה, ושההוצאה מוצדקת. ג'ונסון הבטיח לו שתוכנית החלל תהיה גם בעלת משמעות צבאית כבירה. העלות נמדדה בכ-40 מיליארד דולרים. בספטמבר 1963, בנאום בפני האו"ם, תמך קנדי בשיתוף פעולה סובייטי-אמריקני בחלל והמליץ על משלחת משותפת לירח. חרושצ'וב סירב שוב, והסובייטים לא עסקו בשליחת אדם אל הירח עד 1964. ב-20 ביולי 1969, כמעט שש שנים לאחר מותו של קנדי, נחתה אפולו 11 עם בני האדם הראשונים על הירח. מדיניות חוץ בתחומי חוץ, יזם קנדי כמה מאמצים דיפלומטיים וצבאיים באירופה, דרום-מזרח אסיה, אמריקה הלטינית ובעוד מקומות שהיו חשובים אסטרטגית במהלך המלחמה הקרה. קנדי העסיק מומחים מדור חדש ליחסי חוץ. חלקם היו ממכוני מחקר חשובים. קנדי התעניין במלחמה ובשלום בנעוריו. בנאום השבעתו לתפקיד, הביע את עמדתו בנוגע למלחמה הקרה: "הבה לא ננהל משא ומתן מפחד, אולם הבה לא נפחד לנהל משא ומתן". קנדי תמך במדיניות תגובה גמישה, שנוהלה בידי מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, ונועדה להקטין את אפשרות המלחמה בגלל טעויות. ממשלו פתר בצורה דיפלומטית את משבר הטילים בקובה ונמנע מלהסלים את משבר ברלין השני. ב-1961 הקים קנדי את חיל השלום, הסוכנות לבקרה ולפירוק מנשק וסוכנות לברית כלכלית עם אמריקה הלטינית. ב-7 באוקטובר 1963 חתם על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון, ותחת פני המים שאותה קיבלו גם ברית המועצות והממלכה המאוחדת. רבים שיבחו את קנדי על כך שלא היה נוקשה כמו דווייט אייזנהאואר מבחינת מדיניות חוץ, קיבל את הגיוון העולמי ושיפר את מעמדה של ארצות הברית בקרב העולם השלישי. חיל השלום באחת מפעולותיו הראשונות כנשיא, ביקש קנדי מהקונגרס להקים את חיל השלום. גיסו, סרג'נט שרייבר, היה האחראי הראשון לפרויקט. באמצעות התוכנית התנדבו אמריקנים לסייע לאומות הלא מפותחות בתחומי החינוך, חקלאות, בריאות ובנייה. הארגון צמח ל-5,000 חברים במרץ 1963 ול-10,000 כעבור שנה. מאז 1961 הצטרפו אליו כ-200,000 אזרחים ששירתו ב-139 מדינות. ברית המועצות קנדי שירת כנשיא בשיאה של המלחמה הקרה. הייתה זו יריבות אידאולוגית ופוליטית, שהשפיעה על כל צעד שעשתה ארצות הברית בתחומי מדיניות החוץ, ושקנדי נאלץ להקדיש להתמודדות עמה חלק ניכר מזמנו. הנשיא אייזנהאואר אימץ את גישת "המבט החדש" שהדגישה את השימוש בנשק גרעיני כדי להרתיע את ברית המועצות. אייזנהאואר האמין שהמדיניות תהיה אפקטיבית וגם זולה יחסית לאופציות אחרות. מתוך חשש ממלחמה גרעינית עולמית, העדיף קנדי את "התגובה הגמישה". הוא התמקד ביכולת צבא הקבע להשיג מטרות מוגבלות. כחלק מהמדיניות, הרחיב קנדי את הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, יחידות העילית שיכלו להילחם בעימותים רבים. קנדי קיווה שתגובה גמישה תאפשר לארצות הברית לעצור תוקפנות סובייטית ללא מלחמה. ב-29 בנובמבר 1961, הכריזו גורמים אמריקניים שסוכנות הטלגרף הרוסית קיבלה גרסה ערוכה של ריאיון שהעניק קנדי לכתב מהעיתון איזבסטיה. האמריקנים טענו שהושמטו מהריאיון האשמותיו של קנדי בדבר הפרת סיכומי ועידת יאלטה וועידת פוטסדאם, וגם את סירובם להשעות ניסויים גרעיניים וטענתו של קנדי שחלוקת ברלין נבעה מסירוב הסובייטים להסכים לאיחוד גרמניה. לאחר שיחת הבהרה, פרסם הכתב את הטקסט המלא, וזכה להערכתו של קנדי. בינואר 1961 הכריז מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב על תמיכתו במלחמות לשחרור לאומית. קנדי החשיב זאת כאיום על העולם החופשי. ב-15 בפברואר 1961, ביקש קנדי מהסובייטים להימנע מלהכשיל את ניסיון האו"ם לפתור את משבר קונגו. חרושצ'וב הציע לתקן את מגילת האומות המאוחדות ולהחליף את המזכ"ל בוועידה של שלושה חברים. ב-25 בספטמבר 1961, נאם קנדי בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות והתחייב להטיל וטו על התוכנית. ב-27 בפברואר 1961, הציע קנדי במכתב לחרושצ'וב פגישה בוועידה בקיץ. חרושצ'וב הסכים להיפגש בווינה, בירת אוסטריה. הפגישה נפגעה בשל הפלישה למפרץ החזירים, אולם חרושצ'וב הטיל את האחריות לפלישה על הפקידים של קנדי ולא עליו באופן אישי. שני המנהיגים הבינו היטב שהנושא החשוב ביותר בוועידה יהיה גורלה של ברלין, שחולקה לשתיים עם תחילת המלחמה. ברלין המערבית הייתה מובלעת בגרמניה המזרחית התומכת בסובייטים, אולם זכתה לתמיכה מהאמריקנים והמערב. הסובייטים רצו לאחד את ברלין בשליטתם, בעיקר בגלל מספר הגרמנים המזרחיים שברחו אל מערב ברלין. בדרכו לוועידה, חנה קנדי בפריז ונפגש עם שארל דה גול, שייעץ לו להתעלם מסגנונו הבוטה של חרושצ'וב. הנשיא הצרפתי חשש מהשפעתה של ארצות הברית על אירופה. בכל זאת התרשם דה גול מהנשיא הצעיר. קנדי סיכם את תקופתו בפריז בטענה שהיה "האיש שליווה את ג'קי קנדי לפריז". מטרתו המרכזית של קנדי בפגישה עם חרושצ'וב הייתה להציע פיוס במלחמה הקרה. ב-4 ביוני 1961, נפגש הנשיא עם חרושצ'וב בווינה ועזב את הפגישות בכעס לאחר שנאלץ להיכנע ללחציו. חרושצ'וב התרשם מחוכמתו של הנשיא אולם ראה בו חולשה. קנדי עדיין לא האמין שהיה ניתן לשנות את המצב באירופה או במזרח הרחוק ודיבר באופן כללי. קנדי כן הצליח להשפיע על חרושצ'וב בנושא הסכם בין מוסקבה וברלין המזרחית. הוא הבהיר שכל הסכם שיפגע בזכויותיה של ארצות הברית לגשת אל ברלין המערבית יחשב להכרזת מלחמה. ממשלים קודמים התייחסו אליה כאל "ברלין", אולם ממילותיו של קנדי היה ברור שהוא קיבל את חלוקת ברלין ורמז שחסימת הגבול לא תביא לתגובה אמריקנית כל עוד מערב ברלין תישאר כפי שהיא. כיוון שחשב על בניית חומה בברלין, התעודד חרושצ'וב והחליט להמשיך בתוכניתו. מעט לאחר חזרתו אל ארצות הברית, הכריזה ברית המועצות על כוונתה לחתום על הסכם עם ברלין המזרחית ולבטל כל זכות אחרת בכל אזור של העיר. קנדי, מדוכא וכועס, הניח שהאפשרות היחידה היא להתכונן למלחמה גרעינית. מחלקת המדינה של ארצות הברית הכינה לקנדי כמה מסמכים בנושא חרושצ'וב. אחד מהם טען שחרושצ'וב יתעקש מאוד בנושא ברלין וגרמניה המזרחית. באביב 1963, החל קנדי לנסות להתפייס עם ברית המועצות. בקיץ של אותה השנה ביקש להקטין את המתיחות בקרב המדינות ולנאום בצורה פחות תוקפנית. בשבועות לאחר הוועידה, ברחו יותר מעשרים אלף איש מברלין המזרחית אל מערבה בתגובה לברית המועצות. קנדי החל לדון בנושא, ודין אצ'יסון היה זה שהוביל את הקו שדרש התחמשות צבאית לצד נאט"ו. בנאום מיולי 1961, הכריז קנדי על כוונתו להוסיף עוד 3.25 מיליארד דולרים אל תקציב הביטחון ועוד מאתיים אלף חיילים, בטענה שהתקפה על ברלין המערבית תהיה כמו התקפה על ארצות הברית. הנאום זכה לתמיכה נחרצת מצד האוכלוסייה. כעבור חודש, החלו ברית המועצות וברלין המזרחית למנוע מעבר ממזרח העיר אל מערבה והעמידו גדרות תיל ברחבי העיר, מה שהפך לחומת ברלין. קנדי התעלם מכך בתחילה כל עוד הגישה החופשית מהמערב למזרח נשמרה. כשהתברר שהמערביים איבדו את ביטחונם בנוגע להגנתה של ארצות הברית, שלח קנדי את ג'ונסון ואנשי צבא לסיור בגרמניה המערבית, קרוב לעמדות הגבול, כדי להפגין את המחויבות לברלין המערבית. אמריקה הלטינית יחסי ארצות הברית עם אמריקה הלטינית הופקדו בידי ג'ונסון. קנדי תמך בשמאל הדמוקרטי באמריקה הלטינית אולם לקראת סוף כהונתו הקטין את תמיכתו בו. הישגיו המרכזיים באמריקה הלטינית היו דוקטרינת קנדי וברית כלכלית בין האזורים. אף על פי שהברית השיגה פחות ממה שקנדי חפץ, הוא זכה לאהדה רבה באמריקה הלטינית. בדצמבר 1961 נסע אל פוארטו ריקו, ונצואלה וקולומביה שנחשבו למעוזים דמוקרטיים נגד הקומוניזם של קסטרו. בנסיעתו ב-1962 אל מקסיקו עורר התלהבות מחזון שיתוף הפעולה בין הארצות. הנשיא המקסיקני אדולפו לופס מטאוס טען שכדי לשפר את יחסי ארצות הברית–מקסיקו יש לפתור את סכסוכי הגבול בין המדינות. ארצות הברית ומקסיקו הצליחו להגיע להסכם בנושא. בטענה ש"אלו שעוצרים את המהפכה השקטה יובילו למהפכה אלימה"," ביקש קנדי לבלום את האיום הקומוניסטי באמריקה הלטינית באמצעות הקמת ארגון הברית לקדמה, ששלח סיוע למדינות וניסה לשמור על זכויות האדם באזור. יחד עם מושל פוארטו ריקו, פעל למען הענקת אוטונומיה לאזור. ממשל אייזנהאואר תכנן את הדחתו של רפאל טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית, אולם קנדי טען שכל תכנון של ה-CIA יצטרך לאפשר לארצות הברית להכחיש מעורבות. באופן פומבי התנגד לעידוד הפיכות. ביוני 1961 נרצח טרוחיו, וכעבור כמה ימים הגיב סגן מזכיר המדינה בגינוי רפה. הפלישה למפרץ החזירים פולחנסיו בטיסטה, רודן קובני שהיה ידידותי כלפי ארצות הברית, הודח מתפקידו ב-1959 במהלך המהפכה הקובנית. יורשו של בטיסטה, פידל קסטרו, הושפע מהקומוניזם ומברית המועצות, והיה אויב פוטנציאלי לארצות הברית במרחק קטן ממנה. ממשל אייזנהאואר תכנן תוכנית להדיח את קסטרו. התוכנית, בהובלת ה-CIA ובעזרת הצבא, הייתה לפלוש לקובה בעזרת תנועת מהפכני נגד גולים מאומנים בידי ארצות הברית בהובלת קציני ה-CIA. הרצון היה לפלוש לקובה ולעורר מהומות שידיחו את קסטרו. קנדי תמך ביד קשה מול קסטרו, וכשהוגשה לו התוכנית של ממשל אייזנהאואר היה מוכן לתמוך בה אף על פי שחשש מלעורר מתיחות עם ברית המועצות. ב-17 באפריל 1961, ציווה קנדי על הפלישה למפרץ החזירים: 1,5000 קובנים שאומנו בידי ארצות הברית נחתו על האי. ארצות הברית לא סיפקה מטרייה אווירית. ראש ה-CIA אלן דאלס טען שחשבו שהנשיא יאשר כל אמצעי שיוביל להצלחת המבצע לאחר הפלישה. ממשל קנדי קיווה שהנחיתה תוביל להתקוממות שתדיח את קסטרו, אולם הדבר לא קרה והפלישה הייתה כישלון. ב-19 באפריל 1961, לכדה והרגה הממשלה הקובנית את הגולים, וקנדי נאלץ לדון בנוגע לשחרור 1,189 ניצולים. לאחר עשרים חודשים, שחררה קובה את הגולים בתמורה למזון ולתרופות בשווי של 53 מיליון דולרים. התקרית גרמה לקסטרו להיזהר מארצות הברית ולהאמין בפלישה נוספת. קנדי התמקד בעיקר בהשלכות הפוליטיות של התוכנית ולא בשיקולים הצבאיים. הוא היה משוכנע שהתוכנית נועדה להביך אותו. קנדי לקח אחריות על הכישלון וטען שילמד ממנו. העובדה שלקח אחריות על הכישלון הובילה לעלייה בשיעורי האהדה כלפיו. למרות זאת, המבצע פגע במוניטין של קנדי מחוץ למדינה וגרם למתיחות מול ברית המועצות. בסוף 1961, הקים הבית הלבן קבוצה מיוחדת בראשות רוברט קנדי ורוברט מקנמארה שנועדה להדיח את קסטרו. הקבוצה לא הצליחה להשיג את מטרתה. מדיניותו זו של קנדי כלפי קובה, משמשת תפקיד מרכזי בספקולציות על מניעים אפשריים לרציחתו, כאשר בין החשודים אנשי CIA וגולים קובנים הממורמרים על כי נמנע מהם להמשיך ולהפיל את משטרו של קסטרו, ואנשי קסטרו הרוצים לנקום על המעורבות בענייניהם. משבר הטילים בקובה לאחר הפלישה למפרץ החזירים, החלה ברית המועצות לחמש את קובה בציוד צבאי בטענה של הגנה מפלישה נוספת. ממשל קנדי חשש מכך שקובה תוכל לאיים על ארצות הברית. קנדי לא האמין שברית המועצות תסתכן ותשים נשק גרעיני בקובה, אולם שיגר את מטוסי הריגול לוקהיד U-2 כדי להכריע את כמות הנשק. ב-14 באוקטובר 1962, צילמו מטוסי הריגול את אתרי השיגור לטילים לטווח בינוני שבנו הסובייטים בקובה. התמונות נחשפו לקנדי ב-16 באוקטובר, והיה ברור שהטילים היו איום על המדינה. קנדי נקלע לדילמה: אם היה מתקיף את האתרים, היה נראה כי פעולה זו הייתה מובילה למלחמה. אם לא היה מגיב על בניית האתרים, היה הדבר מתפרש כגילוי חולשה קריטי של ארצות הברית. בנוסף הייתה ארצות הברית מאוימת בידי נשק גרעיני. קנדי היה נחוש להגיב לחרושצ'וב בחומרה אחרי ועידת וינה. כשליש מחברי המועצה לביטחון לאומי תמכו במתקפה אווירית על אתרי השיגור. הקהילה הבינלאומית טענה שהתוכנית תהיה תגובה מופרזת של ארצות הברית, בעיקר לאחר שארצות הברית הציבה בתקופת אייזנהאואר טילים בטורקיה. בנוסף, לא היה ידוע אם ההתקפה תצליח. בהתאם לרוב חברי המועצה, החליט קנדי על הטלת מצור ימי על קובה. ב-22 באוקטובר שלח הודעה לחרושצ'וב והכריז על החלטתו בטלוויזיה. הצי האמריקני עצר ובדק כל ספינה סובייטית שהגיעה אל חופי קובה החל מ-24 באוקטובר. ארגון מדינות אמריקה תמך לחלוטין בהסרת הטילים. הנשיא החליף שני מכתבים עם חרושצ'וב ללא הועיל. מזכ"ל האו"ם או תאנט ביקש משני הצדדים לבטל את החלטותיהם ולהיכנס לתקופת צינון. חרושצ'וב הסכים וקנדי סירב. קנדי הצליח לשמור על איפוק כשטיל סובייטי יירט מטוס ריגול מעל קובה והרג את הטייס. ב-27 באוקטובר, במכתב לחרושצ'וב, הציע קנדי התחייבות לא לפלוש לקובה בתמורה להסרת הטילים. למחרת היום הגיעו קנדי וחרושצ'וב להסכם: ברית המועצות תפנה את הטילים בתמורה להתחייבותה של ארצות הברית לא לפלוש ופירוק של טילים שהוצבו באיטליה ובטורקיה. רוב הטילים נחשבו למיושנים ולכן פורקו כעבור שנה. המשבר נחשב לנקודה הקרובה ביותר למלחמה גרעינית אי פעם, אולם בסופו של דבר הצליחו שני הצדדים להגיע להסדר. המשבר הציג את עוצמתה של אמריקה ואת אמינותו של קנדי. שיעורי האהדה כלפיו עלו מ-66% ל-77% לאחר המשבר. קנדי הוכיח את יכולתו להתמודד עם משבר יוצא דופן ביחסים בין המעצמות בעזרת כישורי מנהיגות, קבלת החלטות וניהול משברים. בתחילת נובמבר 1962 נחשב משבר הטילים בקובה להצלחה דיפלומטית במדיניות החוץ. גישתו של קנדי במשבר זכתה לשבחים, אף על פי שרבים טענו שהחל את המשבר בגלל הפלישה למפרץ החזירים. אירופה הממלכה המאוחדת ב-1960 הפסיקה הממלכה המאוחדת לעבוד על פרויקט הטילים שלה ואייזנהאואר הציע להם את מערכת הטילים האמריקנית. הממלכה המאוחדת קיבלה את ההצעה לצורך הבטחת ההרתעה הגרעינית בשנות השישים. באמצע 1962, הכריז רוברט מקנמארה שהפרויקט יקר מדי ובעל כשלים טכניים והחליט לבטלו. קצר בתקשורת הוביל לכך שקנדי לא ידע על ההשלכות הפוליטיות של הנושא כלפי ממשלתו של הרולד מקמילן. בפגישה עם מקמילן, ניסה קנדי לפתור את המצב והציע לממלכה המאוחדת טילי פולאריס ההסכם עורר זעם אצל הנשיא הצרפתי שארל דה גול שכעס על ההעדפה האמריקנית את בריטניה. צרפת צרפת הייתה המדינה השנייה בה ביקר קנדי כנשיא. הוא הגיע לפריז עם אשתו ז'קלין ב-31 במאי 1961. דה גול, שהעדיף לברך את אורחיו בצרפתית, בירך את קנדי באנגלית. ז'קלין דיברה צרפתית שוטפת והתחבבה על העיתונות הצרפתית. התוכנית הגרעינית הצרפתית הייתה חיונית למטרתו של דה גול, החזרת מעמדה הבינלאומי של צרפת. ממשל קנדי היה מחויב למניעת הפצה של הנשק הגרעיני. במכתב למקמילן כתב קנדי שהגיע למסקנה שלא לסייע לצרפת להרחיב את מאגרי הנשק שלה. קנדי חשש עוד יותר מכוונותיו של דה גול לסייע לגרמניה המערבית בפיתוח נשק גרעיני. מזרח ומערב גרמניה קנדי קרא לברלין "מקום המבחן הגדול ביותר של כוח הרצון המערבי". ב-13 באוגוסט 1961, הגרמנים מהמזרח, בתמיכת מוסקבה, העמידו מחסום תיל ולאחר מכן מחסום מבטון שחילק את ברלין לשניים. קנדי טען שהיה טיפשי לסכן מיליוני אמריקנים מתוך רצונם של הגרמנים לאיחוד. כעבור חודשיים, כמעט התרחשה מלחמה מול ברית המועצות כשטנקים אמריקניים וסובייטים ניצבו זה נגד זה משני צידי החומה. המשבר נמנע הודות לדיפלומטיה שממשל קנדי ארגן בעזרת מרגל סובייטי. כתוצאה מהמשבר, נאלץ הממשל להגדיל את תקציב הביטחון בצורה משמעותית. מאזן תשלומים שלילי שנוצר בעקבות כך החמיר את הבעיות הפיסקליות. בסוף 1961 הגיע רוברט מקנאמרה להסכם עם גרמניה המערבית לרכישת ציוד צבאי אמריקני. הדבר סייע רק במעט בבעיית התשלומים. ב-1963 הגיעה גרמניה למצב שברירי בגלל התוקפנות הסובייטית ממזרח וסיום כהונתו של הקנצלר קונראד אדנאואר. בד בבד ניסה שארל דה גול להגיע לברית בין צרפת לגרמניה המערבית כמשקל נגד לברית המועצות ולארצות הברית. קנדי ראה בכך איום על נאט"ו ועל השפעתו באירופה. ב-26 ביוני 1963, יצא קנדי לברלין, שהייתה אז מחולקת על ידי חומה וקרועה בין מזרח ומערב, כדי להפיץ את בשורתו. בנאומו בברלין שבה את לב הברלינאים, והצית את דמיונו של העולם, כשהכריז "אני ברלינאי" "Ich bin ein Berliner". קנדי טען שהחומה עדיפה על המלחמה. הוא ביקר את הקומוניזם והכריז על מחויבות אמריקנית לגרמניה. כמיליון איש שצפו בנאומו התלהבו. קנדי שיבח את העם הגרמני על סירובו להרגיש איום בגלל החומה, וטען שהיא סמל לכישלון הקומוניזם. הוא טען שהדמוקרטיה לא מושלמת, אולם היא לעולם לא תציב חומות כדי למנוע מאזרחים לעזוב. קנדי ציווה על חמש מאות אנשי צבא לפטרל בין החלקים כדי להבטיח שברלין המערבית לא תנותק לחלוטין ממזרחה. בסוף אוקטובר 1961, התעורר סכסוך על זכותו של דיפלומט אמריקני לעבור לברלין המזרחית. הטנקים הסובייטים והאמריקנים עמדו זה מול זה שוב, אולם קנדי הצליח להגיע להסכמה עם חרושצ'וב ושתי המעצמות הוציאו את הטנקים. טענותיו של קנדי בדבר זכות ההגדרה העצמית של העמים תחת שלטון קומוניסטי הניבו פירות באביב של פראג ב-1968, בתנועת סולידריות בשנות השמונים, ובנאומו של רונלד רייגן ב-1987, בו ציווה על מיכאיל גורבצ'וב לפרק את חומת ברלין. אירלנד במהלך נסיעתו בת ארבעת הימים לארץ אבותיו, אירלנד, ביוני 1963, קיבל קנדי תואר כבוד מהאוניברסיטה הלאומית באירלנד. בנוסף היה המנהיג הזר הראשון שנאם בפרלמנט האירי. אמנה למניעת ניסויים גרעיניים מתוך חשש מההשפעות לטווח ארוך של הפצת הנשק הגרעיני והזיהום שנוצר בגללו, הסכימו קנדי וחרושצ'וב להגיע לאמנה למניעת ניסויים גרעיניים, אחת שעדלי סטיבנסון הציע במהלך ריצתו לנשיאות ב-1956. בפגישתם בווינה ביוני 1961, הגיעו חרושצ'וב וקנדי להסכמה בלתי רשמית בנוגע לניסויים גרעיניים, אולם ברית המועצות החלה בניסויים גרעיניים בספטמבר. ארצות הברית ביצעה ניסויים משלה כעבור חמישה ימים. מעט לאחר מכן, לוויינים אמריקניים חדשים החלו לשדר תמונות שהבהירו שברית המועצות הייתה בפיגור במירוץ החימוש. עם זאת, כוחה הגרעיני של ארצות הברית לא היה משמעותי כשברית המועצות חשבה על עצמה כשוות ערך למערב. קנדי נאם נאום מבריק ב-10 ביוני 1963, באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון. בנאומו, "אסטרטגיה לשלום", הציע למסיימים את לימודיהם לבחון מחדש את הגישה למלחמה הקרה, לברית המועצות והחשוב מכל: לשלום העולמי. קנדי טען שיש לשאוף לשלום בגלל המלחמה החדשה, שבה נשק גרעיני יכול לגרום לנזק גדול פי עשרה מאשר מה שבעלות הברית ביצעו במלחמת העולם השנייה ולפגוע בדורות שעוד לא נולדו. קנדי טען שהשלום הוא הבחירה הרציונלית ודורש שהאדם יסכים לחיות בסובלנות עם שכנו. הנשיא גם הכריז שהסובייטים הסכימו לחזור למשא ומתן על אמנה למניעת ניסויים גרעיניים. לאחר מכן הודיע שארצות הברית דחתה ניסויים גרעיניים בחלל והתחייב שלא יבוצעו ניסויים גרעיניים כאלה כל עוד אף מדינה אחרת לא תבצע אותן. כעבור חודש, שלח את נציגו למוסקבה כדי להגיע להסכם. חרושצ'וב שלח את נציגו, אנדריי גרומיקו. היה ברור שאי אפשר היה להגיע להסכם למניעה מוחלטת של הניסויים בגלל התנגדות הסובייטים לפיקוח. לבסוף חתמו ארצות הברית, ברית המועצות והממלכה המאוחדת על אמנה מוגבלת שאסרה על ניסויים גרעיניים באדמה, בחלל ומתחת למים, אולם לא מתחת לאדמה. הסנאט אישר את ההסכם וקנדי חתם עליו באוקטובר 1963. צרפת מיהרה להכריז שהיא חופשייה להמשיך לפתח ולבחון את הגנותיה הגרעיניות. מדיניות באסיה קנדי התמקד בעיקר בהודו באסיה כיוון שהתפתחה בצורה לא קומוניסטית והייתה בגוש המדינות הבלתי-מזדהות. לאוס אייזנהאואר, בתקופת החפיפה, הדגיש בפני קנדי שהאיום הקומוניסטי בדרום-מזרח אסיה הוא הנושא החשוב באזור. אייזנהאואר טען שלאוס היא האיום האזורי. במרץ 1961, תמך קנדי בשחרור לאוס על פני לאוס "נייטרלית", ורמז בשיחות אישיות שווייטנאם, ולא לאוס, היא המחסום להתפשטות קומוניסטית. התנועה הקומוניסטית בלאוס זכתה לתמיכה סובייטית, וקנדי ציווה על הצי לשוט אל ים סין הדרומי ולמשוך את הנחתים אל תאילנד. בנוסף הנחה את היועצים הצבאיים בלאוס ללבוש מדים צבאיים. קנדי האמין שאם שתי מעצמות העל ישכנעו את בעלות בריתן להגיע לנייטרליות בלאוס, המדינה תהיה דגם לפתרון סכסוכים בתוך העולם השלישי. קנדי היה מוכן לקבל את לאוס הנייטרלית. באפריל 1961, הסכימה ברית המועצות להפסקת אש בלאוס. הסכם שנחתם ביולי 1962 קבע שלאוס נייטרלית. אינדונזיה קנדי הזמין את סוקרנו, נשיאה הראשון של אינדונזיה, לבקר בארצות הברית, ביקור שיצא אל הפועל בשנת 1961. מטרת ההזמנה הייתה מתן כבוד לסוקרנו כדי לבקש ממנו לשחרר את הטייס האמריקני אלאן לורנס פופ שנדון למוות באינדונזיה בעוון רצח 17 חיילים ו-6 אזרחים בהפציצו תהלוכה נוצרית בעיר אמבון בשנת 1958. פופ הסתנן אל תחומה האווירי של אינדונזיה במטוס שהמריא מהפיליפינים במשימה חתרנית של ה-CIA שמעולם לא הוצהרה קודם לכן, ונועדה לערער את משטרו של סוקרנו. פופ נטש את מטוסו, נפצע ונלכד. משפטו חשף את מעורבות ה-CIA במרד פרמסטה , וסיפק לסוקרנו צידוק לטענותיו בנאומו: "והיו שהגיעו מהפיליפינים", שזרים מעורבים בניסיון להדיחו מהשלטון באינדונזיה. בפברואר 1962 ביקר רוברט קנדי באינדונזיה, בניסיון למנוע את ה"עימות" בין אינדונזיה למלזיה, ובניסיון לתווך בין אינדונזיה להולנד כדי למנוע את חדוש הלחימה במערב גינאה החדשה בזמן שבאותו חודש הייתה שם הפסקת אש זמנית. ב-26 במרץ 1962 פקד סוקרנו לחדש את הלחימה וב-30 במרץ החל הגנרל סוהארטו בתקיפותיו. התעצמות הלחימה בחודשים הבאים משכה את קנדי להתערב שוב למען הפסקתה. מאמציו נשאו פרי קודם כל בעניין פופ ששוחרר ב-2 ביולי, ואחר כך בהתחלת המשא ומתן בין אינדונזיה להולנד, ב-31 ביולי. ב-15 באוגוסט בשעה 12:01 נחתם ההסכם בבנין האו"ם בניו יורק ונכנסה לתוקף הפסקת אש מידית. תוצאת ההסכם הייתה העברת מערב גינאה החדשה למינהל האו"ם ב-1 באוקטובר 1962 ולמינהל אינדונזי ב-1 במאי 1963. וייטנאם במאי 1961 שלח את לינדון ג'ונסון לפגישה עם נו דין דיים, נשיא דרום וייטנאם . ג'ונסון הבטיח לדיים סיוע נגד הקומוניסטים. קנדי הכריז על שינוי מדיניות מתמיכה בדיים לשותפות איתו כדי לנצח את הקומוניסטים. במהלך כהונתו, המשיך קנדי את המדיניות לתמיכה כלכלית ופוליטית, וגם תמיכה צבאית, בממשלת דרום וייטנאם. בסוף 1961, החל הווייטקונג להגביר את נוכחותו. במהלך כהונתו של קנדי העמיקה המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם, ומספר הלוחמים האמריקאיים שהוצבו בדרום וייטנאם עלה מ-2,000 חיילים, בתחילת כהונתו, ל-16,000 בסופה. חיילים אלה לא היו מעורבים בלחימה עצמה. לפני ההתנקשות בו, שלח קנדי רק יועצים צבאיים ויחידות מיוחדות לאזור. כעבור שנה וחצי, שלח יורשו, ג'ונסון, את יחידות השדה הראשונות לווייטנאם והוביל להסלמת המלחמה, כש-184,000 חיילים מגיעים לווייטנאם ב-1964 ו-536,000 ב-1968. בינואר 1961 הקציב קנדי 28.4 מיליון דולרים להגדלת צבא דרום וייטנאם ו-12.7 מיליון דולרים לתגבור המשמר האזרחי. באוקטובר שלח את מקסוול טיילור ווולט רוסטו לדרום וייטנאם כדי ללמוד את המצב. הם המליצו על שליחת 8,000 חיילים אולם קנדי דרש העלאה זעומה במספר היועצים הצבאיים. ב-1961, עלה נושא וייטנאם בפגישתו של קנדי עם דה גול בפריז. דה גול הזהיר מפני הסתבכות בדרום-מזרח אסיה. בסוף 1961, החליט קנדי על תוכנית להרגעת האזורים הכפריים בדרום וייטנאם. בתחילת 1962 התוכנית אושרה וכללה העברת אזרחים, מעצר כפריים והפרדת קהילות מהקומוניסטים. התקווה הייתה שהקהילות החדשות יספקו ביטחון לאיכרים ויחזקו את הקשר ביניהם לבין הממשל. בנובמבר 1963 נחלשה התוכנית והסתיימה באופן רשמי ב-1964. בתחילת 1962, הסמיך קנדי את הסלמת המעורבות כשחתם על חוק שדרש הגברת המעורבות האמריקנית. מזכיר המדינה דין ראסק תמך במעורבות אמריקנית רחבה. מבצע רנץ' האנד, סדרה של תקיפות חישוף בהיקף גדול, החלו בדרום וייטנאם. אלפיים גלונים של חומר מנשיר פוזרו בניגוד להסכמי ז'נבה. בסוף 1962, כבר עלתה כמות אנשי הצבא בווייטנאם מ-2,600 ל-11,500. 109 איש נהרגו בהשוואה לארבעה עשר בשנה הקודמת. ב-1962 גדל הווייטקונג מ-15,000 ל-24,000. לא הייתה התקדמות בבלימת התוקפנות הקומוניסטית בתמורה למעורבות האמריקנית. באפריל 1963, הבין קנדי שאין תוחלת להישארות בווייטנאם בגלל עוינות המקומיים לצבא האמריקני. בסוף 1961 היה מספר היועצים האמריקניים בווייטנאם 3,205, ועם מותו של קנדי עלה המספר ל-16,700. במאי 1963, התכוון קנדי להוציא את הצבא מווייטנאם. הוא החליט כך בעיקר בשל ריאיון של דיים בו טען שיש יותר מדי יועצים צבאיים במדינתו. קנדי הבין שהוא לא יכול היה לצאת מווייטנאם ולהיבחר מחדש. ביולי המשבר היה ברור: למרות העלייה במעורבות האמריקנית, הצבא הדרום וייטנאמי לא הצליח מול כוחות הווייטקונג. ב-21 באוגוסט, כשהגיע לאזור השגריר החדש הנרי קבוט לודג' הבן, ציוו דיים ואחיו על צבא דרום וייטנאם, שאומן בידי ה-CIA, לפזר הפגנות בודהיסטיות. רבים ציפו להפיכה שתדיח את דיים. ההוראה ללודג' הייתה להוביל להתפטרותו של דיים ולעזוב את המדינה. דיים סירב להקשיב. ב-24 באוגוסט הכריזה וושינגטון שלא תסבול את פעולות צבא דרום וייטנאם, ולודג' קיבל הוראה להוביל להתפטרות דיים, אחרת יחפשו האמריקנים מנהיגות חלופית. לודג' טען שהפתרון היחיד הוא לעודד הפיכה צבאית בידי הגנרלים. בסוף השבוע, גילה לודג' לקנדי שממשלת דיים כנראה מנהלת משא ומתן סודי עם הקומוניסטים ותבקש מהאמריקנים לעזוב. נשלחו פקודות לוושינגטון ולסייגון להשמיד כל תכתובת שעודדה הפיכה. באותה התקופה, החלה להתעורר התנגדות למלחמה בווייטנאם בידי כמרים. פגישה בבית הלבן בספטמבר חשפה את הדעות השונות. מחלקת ההגנה ומחלקת המדינה נתנו דיווחים סותרים: מחלקת ההגנה טענה שהצבא מנצח במלחמה, ואילו מחלקת המדינה טענה שארצות הברית מאבדת את השפעתה בווייטנאם. קנדי שאל האם נציגי המחלקה היו באותה המדינה, בלי לדעת שהם היו מסוכסכים ביניהם. באוקטובר 1963, מינה קנדי את מזכיר ההגנה מקנאמרה ואת הגנרל מקסוול טיילור למשימה בווייטנאם כדי ליצור מדיניות לאזור. המשלחת נועדה לחקור את ההבדל בין גרסאות המחלקות השונות למתרחש בווייטנאם. בפגישות עם מקנאמרה, טיילור ולודג', שוב סירב דיים להצעותיה של ארצות הברית ומקנאמרה התייאש ממנו. טיילור ומקנאמרה הופתעו כשסגן הנשיא של וייטנאם הודיע להם שהצבא פשוט לא מצליח להשתלט על המצב. קנדי התעקש ולבסוף הדו"ח שנכתב הציע לוח זמנים לנסיגה מדרום וייטנאם: 1,000 חיילים עד לסוף השנה ונסיגה מוחלטת עד 1965, בניגוד לעמדת המועצה לביטחון לאומי. הדו"ח הסופי הכריז שהצבא התקדם, שממשלת דיים הבלתי אהודה לא חשופה להפיכות, ושאפשרי להתנקש בדיים. בסוף אוקטובר, שוב דיווחו הסוכנויות שמתוכננת הפיכה כנגד ממשלת דיים. המקור, הגנרל הווייטנאמי דונג ואן מין (שנודע כ"מין הגדול") רצה לדעת את עמדתה של ארצות הברית. קנדי הורה ללודג' להציע תמיכה סמויה בהפיכה, אולם לא בהתנקשות, ולהבטיח את יכולתה של ארצות הברית להכחיש בכך מעורבות. מאוחר יותר באותו החודש, החלה ההפיכה, וקנדי ציווה שכל תשדורת תעבור דרכו. קנדי שלט על תגובותיה של ארצות הברית. ב-1 בנובמבר 1963, הדיחו הגנרלים הווייטנאמים בהובלת מין את הממשלה, עצרו ואז הרגו את דיים ואת אחיו. קנדי נדהם מהמוות, וגילה לאחר מכן שמין ביקש מה-CIA לאפשר מעבר בטוח לדיים אל מחוץ למדינה, אולם נאמר לו שהיה צורך בעשרים וארבע שעות והוא לא יכול היה להחזיק אותם כל כך הרבה זמן. החדשות על ההפיכה הובילו לביטחון ראשוני – באמריקה ובדרום וייטנאם – שאפשר לנצח במלחמה. מקג'ורג' באנדי שלח מזכר לקנדי שהיה אמור להישלח אליו כשיחזור מדאלאס. המזכר דרש הגברת הלוחמה בווייטנאם, העלאת הסיוע הכלכלי והצבאי לאזור והרחבת המבצעים אל לאוס ואל קמבודיה. לפני שעזב לדאלאס, ביקש קנדי שבתחילת השנה החדשה יוכן לו דו"ח מעמיק בנושא. מקנאמרה עצמו טען שקנדי שקל לצאת מווייטנאם לאחר הבחירות של 1964. גם ג'ונסון טען שקנדי תכנן לסגת, עמדה שג'ונסון לא הסכים איתה. קנדי חתם על מזכר לביטחון הלאומי ב-11 באוקטובר שדרש נסיגה של 1,000 אנשי צבא מהאזור עד לסוף השנה. מאז נאומו ב-10 ביוני 1963, החל קנדי לנקוט מדיניות פחות ניצית. כשנשאל רוברט קנדי ב-1964 מה היה אחיו עושה אם דרום וייטנאם הייתה עומדת ליפול, הוא טען שהיה מתמודד עם הנושא. לפני מותו של קנדי לא נקבעה המדיניות הסופית לגבי וייטנאם. ב-2008 נטען שקנדי היה יכול למצוא דרך להוציא את כל הצבא מווייטנאם, אולם שהוא עצמו לא ידע מה הוא עומד לעשות בנושא. וייטנאם נחשבת לנושא החוץ היחיד שקנדי הוריש לג'ונסון במצב גרוע יותר. המעורבות האמריקנית באזור הסלימה עד שג'ונסון החל לשלוח חיילים אמריקניים ומלחמת וייטנאם פרצה באופן רשמי. לאחר ההתנקשות בקנדי, חתם הנשיא ג'ונסון על מזכר לביטחון הלאומי ב-26 בנובמבר 1963. הוא שינה את מדיניות קנדי, התכחש לנסיגות וחיזק את המחויבות לדרום וייטנאם. קנדי והמזרח התיכון קנדי היה נשיא ידידותי למדינת ישראל, ואף נפגש לפגישה היסטורית בהיותו סנטור עם ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון. ב-1960, במהלך מסע הבחירות, הצהיר קנדי: לאחר מכן כנשיא, יזם את תחילתם של הקשרים הכלכליים והביטחוניים עם ישראל, והוא זכה להוקרה כמי שייסד את השותפות הצבאית בין ארצות הברית לישראל. ממשלו של קנדי סיים את אמברגו הנשק על ישראל שהטילו ממשליהם של טרומן ואייזנהאואר, כאשר קנדי יזם מכירה של טילי "הוק" לישראל. כמי שתיאר את ההגנה על ישראל כחובה מוסרית ולאומית, היה קנדי הראשון להציג את רעיון ה"יחסים המיוחדים" (כפי שתיאר זאת לגולדה מאיר) בין ארצות הברית לישראל. כנשיא ארצות הברית סיפק לישראל אשראי לרכש של מכונות חקלאיות. קנדי הרחיב את המחויבויות הביטחוניות לישראל ב-1962. בתחילת 1963, אישר למכור לישראל טילי MIM-23 הוק מתקדמים וסיפק תמיכה דיפלומטית למדיניות ישראל שאליה התנגדו מדינות ערב, כמו פרויקטים בנהר הירדן. בסמוך לפני בחירתו, גילו האמריקאים באמצעות תצלומי לוויין את בנייתו של הכור הגרעיני בדימונה. ישראל נדרשה לתת הסברים, ולאחר זמן מה סיפקה לארצות הברית את מלוא המידע. ביום 21 בדצמבר 1960 הכריז בן-גוריון בכנסת כי ישראל בונה כור גרעיני בנגב, אך הכור ישמש לצורכי שלום. קנדי, שנכנס לתפקידו מספר ימים לאחר מכן, קיבל כפי הנראה את ההסברים, ולא דרש פעולות נוספות, שהיה בהן כדי למנוע פיתוחה של פצצה גרעינית על ידי ישראל. בפגישתו עם דוד בן-גוריון בניו יורק ב-30 במאי 1961, השיג הנשיא הסכמה עקרונית של ישראל למתן פומבי לביקור מדענים מטעמה בכור, וכן לביקור של מדענים ממדינות נייטרליות בכור. בתקופה זו בנתה ישראל את כוחה הצבאי, שהופגן מספר שנים לאחר מכן במלחמת ששת הימים. על אף שבעלת הברית העיקרית, וספקית הנשק הראשית של ישראל הייתה צרפת, גילתה אף ארצות הברית אהדה, וסייעה לצה"ל, גם אם בהיסוס ותוך הימנעות מהאצת מרוץ החימוש, באספקת נשק מתוחכם, ובין היתר טילי נ"מ חדישים מסוג "הוק", שביקש בתחילה ראש הממשלה דוד בן-גוריון בפגישתו עם הנשיא בניו יורק. הטילים סופקו רק מאוחר יותר, בקיץ 1962, בלחץ חברי קונגרס דמוקרטיים בעיצומן של הבחירות לקונגרס. ביקור חשוב נוסף, שבו הושגו הסכמות הדדיות בין הצדדים, היה של שרת החוץ גולדה מאיר עם הנשיא בפאלם ביץ' שבפלורידה ב-27 בדצמבר 1962. קנדי, מתוך ניסיון לשמור על הקול היהודי, מינה את מאיר "מייק" פלדמן כיועצו, ופלדמן היה זה שניהל את רוב המשא ומתן עם בן-גוריון ומאיר. למרות הלחץ הפרו ישראלי, ביקש קנדי לשתף פעולה גם עם העולם הערבי. בתקופתו נאלץ להתמודד עם הפאן-ערביות של ממשל גמאל עבד אל נאצר. ביוני 1962 כתב נאצר לקנדי איגרת בו טען שאמנם ישנן חילוקי דעות בין ארצות הברית ומצרים, אולם שיוכלו לשתף פעולה. כאשר בן-גוריון ביקר בארצות הברית, קנדי שלח אגרות הרגעה לשליטי סעודיה ומצרים. בנוסף, ניסה קנדי לנקוט מדיניות אוהדת כלפי מצרים ונאצר כדי להחזיר את האזור להשפעה אמריקנית. במקרים רבים התבטא שיש "לביית" את נאצר. הוא הגיש למצרים הטבות כלכליות וסיוע חקלאי שלוש שנים מראש כדי לשכנע את נאצר להתקרב לארצות הברית. קנדי גם סבר שניתן היה לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים וניסה להתנות את אספקת הנשק בתמורה לוויתורים ישראלים בנושא. קנדי דרש סיוע כלכלי ויישוב הפליטים מחדש. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בתימן, חשש קנדי שתוביל לעימות רחב בין מצרים וערב הסעודית (שבגללה תיאלץ גם ארצות הברית להתערב) ולכן הכיר במשטר המהפכני. הוא קיווה שהמשטר יוכל לייצב את המצב בתימן, וניסה לשכנע את נאצר להוציא את חייליו מתימן. עיראק היחסים בין ארצות הברית לעיראק הפכו למתוחים לאחר הדחת שושלת המלוכה העיראקית ב-14 ביולי 1958, שהובילה להקמת ממשלה רפובליקנית בהנהגת עבד אל-כרים קאסם. מתוך דאגה לגבי השפעתה של המפלגה הקומוניסטית בעיראק בממשלת קאסם, ובתקווה למנוע ניצול של המצב בידי מפלגת הבעת' הקים הנשיא אייזנהאואר ועדה מיוחדת בנושא עיראק באפריל 1959 כדי להציע פתרונות למניעת השתלטות קומוניסטית. קאסם פעל נגד הקומוניסטים בשנות השישים, ויחד עם אמונתו של קנדי שעיראק לא חשובה במסגרת הרחבה של המלחמה הקרה, הובילה מדיניותו לפירוק המפלגה הקומוניסטית בעיראק בתוך כמה ימים מהשבעתו של קנדי. עם זאת, האירועים הבאים שהתרחשו הובילו להחזרת עיראק אל מרכז תשומת הלב של ארצות הברית. ב-25 ביוני 1961, החל קאסם להניע חיילים אל הגבול בין עיראק לכווית, והכריז על כווית כעל "חלק בלתי נפרד מעיראק", מה שהוביל למשבר. הממלכה המאוחדת – שהעניקה לכווית עצמאות שישה ימים קודם לכן ושכלכלתה הייתה תלויה בנפט מכווית – הגיבה ב-1 ביולי ושלחה 5,000 חיילים לאזור כדי להדוף כל פלישה עיראקית. באותו הזמן, שלח קנדי כוח נחתים אל בחריין, והממלכה המאוחדת, בתמיכת קנדי, הביאה את הסכסוך למועצת הביטחון של האו"ם, בה הטילה ברית המועצות וטו על ההחלטה. המצב נפתר באוקטובר, כשהבריטים יצאו מהאזור והוחלפו ב-4,000 חיילים מהליגה הערבית. ממשל קנדי הגיב בצורה שהגיב בגלל הרצון להציג את ארצות הברית כמתנגדת לקולוניאליזם למען שיתוף פעולה עם הלאומנות הערבית, וגם העדפה לתת לממלכה המאוחדת לפתור את הנושאים במפרץ הפרסי. לאחר שמנהיג הכורדים מוסטפא ברזאני חזר לעיראק ב-1958 מגלות בברית המועצות, הבטיח קאסם להעניק שלטון אוטונומי לחלק הכורדי בצפון עיראק, אולם לא התקדם בנושא עד 1961. ביולי 1961, לאחר אלימות בין השבטים הכורדים, חזר ברזאני אל צפון עיראק והחל לכבוש שטחים מיריביו. אף על פי שממשלת קאסם לא הגיבה בנושא, שלחה המפלגה הדמוקרטית הכורדית רשימת דרישות לקאסם באוגוסט, שכללו את הסגת הצבא מהאזור וחופש פוליטי. בחודש הבא, חזו נציגי ארצות הברית בעיראק ואיראן שמלחמה היא בלתי נמנעת. מתוך חשש לאובדן צפון עיראק לאחר שהכורדים שהתנגדו לברזאני השתלטו על נתיב לגבול האיראני בתחילת ספטמבר והרגו חיילים עיראקיים, ציווה קאסם על הפצצת כפרים כורדיים ב-14 בספטמבר, וברזאני הצטרף למרד ב-19 בספטמבר. כחלק מהאסטרטגיה של אלכסנדר שלפין ביולי 1961 כדי להסיח את דעתה של ארצות הברית ובעלות בריתה מהמצב הרגיש בברלין, החליט הק.ג.ב לעודד את ברזאני למרוד, אף על פי שהוא לא התכוון לפעול כשליחם. במרץ 1962, שלטו כוחותיו של ברזאני בכורדיסטן העיראקית, אף על פי שברזאני נמנע מלהשתלט על ערים גדולות מתוך חשש שממשלת עיראק תפעל נגד אזרחים. ארצות הברית סירבה לבקשות הכורדים לסיוע, אולם קאסם תייג את הכורדים כשליחים אמריקניים ופתר את הסובייטים מאחריות למתרחש. בדצמבר 1961, העבירה ממשלת קאסם חוק שהגביל את זיכיונות חברת הנפט העיראקית שהייתה בבעלות בריטית-עיראקית אך ורק לאזורים בהם הופק הנפט, והפקיע 99.5% מהזיכיונות. נציגים אמריקניים נבהלו מההפקעה ומהטלת הווטו של הסובייטים על החלטת האו"ם שדרשה לצרף את כווית לאו"ם, והאמינו שהיה קשר בין הדברים. הסברה הייתה שאם חברת הנפט תפסיק להפיק נפט, ישתלט קאסם על כווית ועל הפקת הנפט במזרח התיכון, או שיצטרף לרוסים. באותו הזמן, נפוצו שמועות על הפיכה נגד ממשלת קאסם שתחזיר את עיראק לנייטרליות. ב-30 בדצמבר, שלח היועץ לביטחון לאומי מקג'ורג' באנדי טלגרמה לנשיא מהשגריר האמריקני בעיראק, שטען שארצות הברית בסכנה להיכנס למצב בעייתי בכווית. באנדי ביקש מקנדי ללחוץ על מחלקת המדינה לשקול אמצעים לפתרון המצב בעיראק, ולשתף פעולה עם הבריטים למען הנפט באזור. באפריל 1962, פרסמה מחלקת המדינה הנחיות חדשות לגבי עיראק שנועדו להעלות את ההשפעה האמריקנית במדינה. באותה התקופה, הנחה קנדי את ה-CIA להתחיל להתכונן להפיכה צבאית נגד קאסם. ב-2 ביוני, ציווה שר החוץ העיראקי על השגריר האמריקני לעזוב את המדינה, והודיע על החזרת השגריר מוושינגטון בתגובה לקבלת כתב האמנה של השגריר הכוויתי החדש בארצות הברית. למרות האזהרות של עיראק בנושא, האמריקנים נדהמו מהמהלכים העיראקיים. קנדי לא קיבל אזהרות בנוגע למשבר שייווצר אם יקבל את השגריר הכוויתי. בסוף 1962, סדרת תבוסות מצד המורדים הכורדים פגעו במורל של הצבא העיראקי ובתמיכה בקאסם. בין ספטמבר 1962 לפברואר 1963, האשים קאסם את ארצות הברית בהצלחות הכורדים, אולם מחלקת המדינה סירבה להגיב להאשמות מתוך חשש לפגוע בנוכחות שעוד נותרה לה באזור. ב-5 בפברואר 1963, הודיע מזכיר המדינה ראסק את שגריר ארצות הברית בעיראק שמחלקת המדינה שוקלת להפסיק להימנע מלהגיב לקאסם. ב-7 בפברואר, התברר לבאנדי שעיראק הייתה מקום שימושי ביותר לאיסוף מודיעין על הסובייטים ועל פעולותיהם בקרב המדינות הבלתי מזדהות. ה-CIA גילה על פרויקט טילי קרקע-אוויר משותף בין העיראקים לסובייטים. המודיעין החשוב הוביל לחוסר רצון להכעיס את קאסם. לאחר שהגיעו להסכם סודי עם ברזאני כדי לפעול נגד קאסם בינואר, ביצעה מפלגת הבעת' האנטי קומוניסטית והאנטי אימפריאליסטית הפיכה אלימה והוציאה את קאסם להורג ב-8 בפברואר 1963. היו שמועות שה-CIA היה מעורב בהפיכה, אולם מסמכים שפורסמו חשפו שלא הייתה מעורבות האמריקנית, אם כי ה-CIA ביקש למצוא מחליף לקאסם בתוך הצבא העיראקי ויידע את ארצות הברית על ניסיונות של הבעת' לבצע הפיכה ביולי ובדצמבר 1962, ניסיונות שבוטלו. אף על פי שה-CIA עקב מקרוב אחרי תכנוני ההפיכה של הבעת' מאז 1961, הכחיש ה-CIA כל מעורבות בנושא. סגנו של קאסם עבד א-סלאם עארף (שלא היה מהבעת') מונה לנשיא, תפקיד טקסי בעיקרו, ואילו הגנרל ממפלגת הבעת', אחמד חסן אל-בכר, מונה לראשות הממשלה. המנהיג החזק ביותר של הממשלה החדשה היה מזכיר מפלגת הבעת', עלי סלאח אל-סעדי, ששלט בצבא וארגן טבח של מאות - אולי אלפי - חשודים בקומוניזם ומתנגדים פוליטיים מיד לאחר ההפיכה. ממשל קנדי הסתכל על המשטר החדש בעיראק באופטימיות זהירה. אולם הנציגים האמריקנים חששו שעימות מחודש עם הכורדים יפגע בהישרדות הממשלה העיראקית. ברזאני שחרר 1,500 שבויים כמחווה של רצון טוב, אולם שר החוץ העיראקי הודיע ב-3 במרץ שהממשלה לא מוכנה לשקול צעדים מעבר למתן אוטונומיה תרבותית ותכננה להשתמש במתנגדים לברזאני ובשבטים הערביים באזור כדי לפגוע בכורדים. ב-4 במאי הזהירו האמריקנים את עיראק ולחצו עליהם להציע הצעות לכורדים. ב-22 במאי הודיעו העיראקים שלא יסבלו את ההתנגדות הכורדית לעיראק. הקרבות החלו שוב ב-10 ביוני, כשממשלת עיראק - ששלחה 45,000 חיילים אל כורדיסטן- עצרה חברים במשלחת הכורדית והכריזה על שלטון צבאי בצפון עיראק. בינתיים, פעלה ברית המועצות כדי לפגוע בממשלת הבעת', והפסיקה משלוחים צבאיים לעיראק במאי, בעודה משכנעת את מונגוליה ללחוץ באו"ם להאשים את עיראק ברצח עם בין יולי בספטמבר, ומעודדת הפיכה קומוניסטית כושלת ב-3 ביולי. ממשל קנדי הגיב בדרישה מבעלות בריתה הערביות של ארצות הברית להתנגד להאשמות באו"ם ולשלוח נשק בשווי 55 מיליון דולרים לעיראק. ממשלת הבעת' קרסה בנובמבר 1963, כיוון ששאלת האיחוד עם סוריה (בה פלג מתחרה של מפלגת הבעת' תפס שליטה במרץ), ופעולותיו הקיצוניות של הצבא העיראקי. הנשיא עארף, בתמיכת הצבא, פיטר את תומכי הבעת' מהממשלה וציווה להפסיק את פעולות הצבא. ב-5 בינואר 1964, אף על פי שאל-בכר תמך בעארף, הוא פוטר מתפקידו כסגן הנשיא. ב-21 בנובמבר 1963, הכריע ממשל קנדי שכיוון שעארף נותר ראש המדינה העיראקית, ימשיכו היחסים הדיפלומטיים עם עיראק. טורקיה כשקנדי עלה לשלטון, היו היחסים עם טורקיה מבוססים על תורת הבלימה. באפריל 1961 ביקש קנדי לבחון את הצבת טילי יופיטר בטורקיה, ודו"ח מיוני הודיע שביטול הצבת הטילים ייחשב לחולשה בפני ניקיטה חרושצ'וב. אפריקה גישתו של קנדי כלפי אפריקה הייתה מנוגדת לזאת של קודמו, אייזנהאואר, הוא מינה שגרירים צעירים רבים מהאגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. הממשל האמין שהקולוניות הבריטיות באפריקה יקבלו עצמאות בקרוב. קנדי האמין שמהפכה של מעמד הביניים בתוך העולם השלישי תוביל לצמיחה כלכלית ובגרות פוליטית. באביב 1962 הגיע סיוע אמריקני אל גינאה. נשיא גינאה טען שקנדי היה איש קשוב לבעיות האפריקניות.. בנוסף, התחזקו היחסים עם מדינות אפריקה בשל התגובה האמריקנית לאפליות הגזעיות משבר קונגו מבין כל הנושאים האפריקניים במהלך כהונתו של קנדי, היה משבר קונגו הלוחץ ביותר. היה זה המבחן הגדול ביותר לממשל. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו זכתה לעצמאות מהבלגים ב-30 ביוני 1960, אולם כעבור חמישה ימים החל הצבא למרוד. ב-11 ביולי, הכריזה מדינת קטנגה הפורשת בהנהגת מואיז צ'ומבה על עצמאות מקונגו, וכעבור חודש גם דרום קסאי הכריזה עצמאות. שתי המדינות זכו לתמיכת הבלגים. ב-13 ביולי, הסמיכה מועצת הביטחון של האו"ם עריכת מבצע להחזרת הסדר במדינה. ממשל אייזנהאואר קיווה לפתרון דיפלומטי לפני התערבות ברית המועצות. הניסיון להשפיע על ראש הממשלה הקונגולזי פטריס לומומבה נכשל, והסובייטים תמכו בו בניסיונו לדכא את המורדים. ארצות הברית תכננה להדיח את לומומבה, גם בהתנקשות. ב-5 בספטמבר הודח לומומבה בידי הנשיא ז'וזף קסא-וובו. לומומבה מחה על כך, וב-14 בספטמבר הוביל הקולונל מובוטו ססה סקו הפיכה שחיסלה את כוחו והבריחה את הסובייטים מהמדינה. ב-27 בנובמבר, ברח לומומבה מבירת המדינה והקים ממשלה משלו במזרח עם סגנו, אנטואן גיזנגה. בתמיכת בלגיה וארצות הברית, עצר אותו מובוטו. ב-17 בינואר 1961, הוטס לומומבה אל לובומבאשי והצבא בהנהגת צ'ומבה החל לענות אותו שם, כשלבסוף הוצא להורג בידי כיתת יורים. קנדי ויועציו לא ידעו על מעורבות ה-CIA בנושא. קנדי לא ידע על מותו של לומומבה עד 13 בפברואר. הוא תמך בשחרורו של לומומבה מהכלא. המחלקה האפריקנית במחלקת המדינה טיפלה בהרכבת המדיניות האמריקנית בנוגע לדיכוי קטנגה. ב-2 באוקטובר 1962, חתם קנדי על אמנה של האו"ם שהבטיחה סיוע אמריקאי במימון שמירת הסדר בקונגו. ממשל קנדי ניסה לשכנע את צ'ומבה להתאחד בחזרה עם קונגו לפני מעורבות האו"ם. סחר חופשי: שיחות גאט"ט וסיבוב קנדי סיבוב קנדי הוא שם שניתן לסיבוב הרביעי של שיחות בנושא גאט"ט. הן החלו ב-1962, כשקנדי זכה לתמיכת הקונגרס בנושא. המשא ומתן היה המוצלח ביותר מאז 1951 והוביל להרחבת הסחר העולמי. ביקורים בינלאומיים קנדי נסע לשמונה ביקורים בינלאומיים במהלך כהונתו. ההתנקשות בחייו ותוצאותיה קנדי נרצח בדאלאס, טקסס, ב-12:30 בצהריי יום שישי, 22 בנובמבר 1963. הוא נסע לטקסס יחד עם סגנו לינדון ג'ונסון, על מנת להשיק את המסע לבחירה מחודשת של הצמד בנובמבר 1964. קנדי סימן את מדינות הדרום כנקודת החולשה שלו. בינתיים נקלע ג'ונסון למאבק פוליטי בתוך טקסס, כאשר במפלגה הדמוקרטית בטקסס נוצרו שני מחנות. האחד, מחנה שמרני יותר של ג'ונסון ושל מושל טקסס ג'ון קונלי, ואילו השני, הליברלי יותר, בראשות הסנטור מטקסס ראלף יארבורו, וציר בית הנבחרים, הנרי גונזלס. מסע מתוקשר בטקסס היה בו כדי לפתור שתי בעיות – קנדי יוכל לרכוש אהדה במדינות הדרום, ובה בעת לאחד את שתי הסיעות, ולמנוע סכסוכים במחנהו. קנדי וג'ונסון גם תכננו לבלות יחד בחוותו של הלה לאחר ביקורם בדאלאס. מסעם של קנדי וג'ונסון בטקסס, אליו הביאו את רעיותיהם, נפתח בביקור בעיר פורט וורת' ב-21 בנובמבר 1963, וב-22 בנובמבר הגיעו קנדי וג'ונסון לשדה התעופה "לאב פילד" בדאלאס. על פי התוכנית אמור היה קנדי לשאת נאום לנכבדי העיר במרכז הסחר של דאלאס. לשם כך יצא בשיירת מכוניות שחלפה ברחובות העיר. הנשיא, אשתו, המושל קונלי ואשתו נלי נסעו במכונית השנייה בשיירה, שהייתה לימוזינה מסוג לינקולן קונטיננטל עם גג פתוח. המכסה הפלסטי השקוף וחסין הכדורים הוסר ממנה בשל מזג האוויר הנאה. במכונית השלישית, מסוג קדילק, נסעו סגן הנשיא ג'ונסון ורעייתו, וכן הסנטור יארבורו ואנשי השירות החשאי. השיירה כללה מספר נוסף של מכוניות ובהן אנשי השירות החשאי ומשטרת דאלאס, והייתה מלווה במשמר אופנועים של משטרת דאלאס. הנשיא קנדי נרצח בדאלאס שבטקסס ב-22 בנובמבר 1963. ההתנקשות אירעה בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות העיר. לצידו ברכב היו רעייתו ג'קלין ומושל טקסס ג'ון קונלי. הנשיא נורה בגבו, בגרונו, ובראשו. רצח קנדי נחשב לאחד האירועים הדרמטיים של המאה ה-20. קנדי נלקח אל בית החולים אולם מת כעבור שעה, בגיל ארבעים ושש, הגיל הצעיר ביותר אי פעם למותו של נשיא. ועדה שהוקמה לחקירת הרצח, בהשתתפות שופט בית המשפט העליון ארל וורן, ונקראה לפיכך ועדת וורן, מצאה כי הרצח בוצע על ידי מתנקש יחיד – לי הארווי אוסוואלד, אשר פעל לבדו. מסקנות אלו אינן מקובלות על רבים אשר סבורים כי קנדי נרצח כתוצאה מקשר, וכי היה יותר ממתנקש אחד. מאמיני תאוריות הקשר מאמינים כי האחריות לרצח מוטלת על רבים – סוכנויות הביון האמריקניות, הממסד הצבאי תעשייתי, המאפיה, וגורמים מחוץ לאמריקה כרוסים או כפידל קסטרו. אוסוולד הכחיש את ההתנקשות אולם נרצח בידי ג'ק רובי ב-24 בנובמבר טרם עדותו. לאחר ההתנקשות בנשיא קנדי, הושבע סגנו לינדון ג'ונסון לנשיאות במקומו, רק שעתיים ושמונה דקות לאחר שנורה קנדי. הטקס נערך במטוס הנשיאותי אייר פורס 1 בנמל תעופה בדאלאס. השגריר באו"ם עדלי סטיבנסון ספד לקנדי וטען שכל אחד יתאבל על קנדי עד ליום מותו. רבים קישרו בין מותו של קנדי לבין סוף התמימות של שנות השישים ולהסלמה במלחמת וייטנאם שסיימה את העשור. לוויה נערך לקנדי טקס אשכבה ב-25 בנובמבר 1963, ולאחר מכן הוא נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. עד 1966, כשישה עשר מיליון איש ביקרו את קברו. ב-14 במרץ 1967, הועבר לאתר קבורה קבוע ולאנדרטה בבית הקברות. משמר הכבוד בלוויה של קנדי היה מהצבא האירי. במהלך ביקורו מאירלנד התרשם מהצבא וג'קי קנדי ביקשה מהם להיות משמר הכבוד בלוויה. אשתו של קנדי, ג'קלין, ובנו המת, נקברו לצידו. אחיו רוברט נקבר קרוב אליהם ביוני 1968. באוגוסט 2009 גם אחיהם טד נקבר שם. בקבר בוערת אש תמיד. קנדי והנשיא ויליאם הווארד טאפט הם הנשיאים היחידים שקבורים בארלינגטון. הנצחתו זכרו של קנדי מונצח על ידי האמריקנים במקומות רבים, ובין היתר מופיע דיוקנו על מטבע של חצי דולר. נמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי שבניו יורק קרוי על שמו, וכך גם מרכז החלל קנדי שבפלורידה. בישראל הוקמה לזכרו יד קנדי ביער עמינדב שבהרי ירושלים. חייו האישיים, משפחתו ומוניטין משפחת קנדי היא אחת מהמשפחות הפוליטיות הבולטות ביותר בארצות הברית, והוציאה מתוכה נשיא, שלושה סנאטורים, שגריר ועוד נציגים ממשלתיים ומקומיים. בהיותו בקונגרס נסע קנדי לטיול בן שבעה שבועות להודו, יפן, וייטנאם וישראל ב-1951, והתקרב לאחיו בן העשרים וחמש רוברט ולאחותו בת העשרים ושבע פאט. בגלל ההפרש בגילאים ביניהם, האחים לא הכירו אחד את השני טוב. המסע קירב ביניהם מאוד. רוברט מילא תפקיד חשוב בקריירה של אחיו, שירת כתובע הכללי בממשלו והיה יועצו הקרוב. רוברט ניסה להיבחר לנשיאות ב-1968 לפני שנרצח, וטד ניסה לרוץ לנשיאות ב-1980. קנדי הגיע למקום השלישי בסקר שנערך, מיד לאחר מרטין לות'ר קינג ואמא תרזה, בסקר של האנשים הנערצים ביותר במאה ה-20. הוא היה חבר קבוע באיגוד הרובאים הלאומי. אשתו וילדיו קנדי פגש באשתו, ג'קלין לי בובייה (1929–1994) כשהיה חבר קונגרס. עיתונאי הכיר ביניהם בארוחת ערב. הם נישאו שנה לאחר שנבחר לסנאטור, ב-12 בספטמבר 1953. קרוליין בובייה קנדי נולדה ב-1957 והיא קרובת המשפחה היחידה מדרגה ראשונה של קנדי שעוד חיה. ג'ון קנד ג'וניור נולד בנובמבר 1960, שבעה עשר ימים בלבד לאחר היבחרו של אביו. הוא מת ב-1999 כשמטוסו התרסק. לבני הזוג נולד גם בן נוסף, אולם הוא לא שרד ונפטר כעבור כמה שבועות. תדמית קנדי ואשתו היו צעירים יותר בהשוואה לנשיאים ולגברות הראשונות לפניהם והיו אהודים בתקשורת כמו זמרים או כוכבי קולנוע. הם הצטלמו למגזינים רבים. אייזנהאואר היה זה שאישר צילום מסיבות עיתונאים לטלוויזיה אולם קנדי היה הראשון שביקש לשדרן בשידור חי. ב-1961 קיבל קנדי פרס על מערכת היחסים שלו עם התקשורת. גברת קנדי הביאה אומנות לבית הלבן והזמינה אומנים, כותבים ואינטלקטואלים רבים לארוחות ערב בבית הלבן. קרוליין הייתה בגן עם עוד עשרה ילדים בתוך הבית הלבן. "תקופת קמלוט" השם "קמלוט" תיאר את ממשל קנדי ואת הכריזמה שלו ושל משפחתו. אשתו השתמשה במונח לאחר ההתנקשות בו בריאיון. היא טענה שיהיו עוד נשיאים גדולים אבל לא תהיה עוד קמלוט. בריאותו ב-2002 פורסם מחקר על בריאותו של קנדי. מחקרים מראים שבמהלך כהונתו סבל קנדי מחום גבוה, בעיות בטן, מעי וערמונית, מורסה, כולסטרול גבוה ובעיות בכליות. בנוסף סבל מבעיות גב כל חייו. הוא טופל באופן קבוע במהלך נשיאותו. שנים לאחר מותו, נחשף שבספטמבר 1947 אובחן כחולה במחלת אדיסון. ב-1966 נחשף שסבל גם מתת-פעילות של בלוטת התריס. מצבו של קנדי הוביל לבעיות דיפלומטיות, כיוון שלקח תרופות לטיפול בגבו לפני ועידת וינה עם ניקיטה חרושצ'וב. הטיפול הוביל ללחץ, שיקול דעת לקוי ושינויים במצבי הרוח. רופאיו לא הסכימו ב-1961 בנוגע לאיזון בין תרופות ואימונים. קנדי עצמו לא יכול היה להתעמל ורצה תרופות כדי להקדיש יותר זמן לענייני הנשיאות. הרופא של הנשיא התקין ציוד התעמלות במרתף בבית הלבן בו התעמל קנדי שלוש פעמים בשבוע. הפרטים לא פורסמו בחייו של קנדי. ב-1962, עם הפסקת טיפולים מסוימים, השתפרה יכולת המנהיגות של קנדי. טרגדיות אישיות קנדי חווה מספר טרגדיות משפחתיות. אחיו הגדול ג'ו נהרג בגיל 29 ב-1944 לאחר שמטוסו הופל במלחמת העולם השנייה. אחותו הקטנה רוז נולדה ב-1918 עם פיגור שכלי ועברה לובוטומיה בגיל 23. אחותו השנייה, קייטלין, מתה בצרפת בהתרסקות מטוס ב-1948. אשתו ג'קי עברה הפלה ב-1955 ומות עובר תוך רחמי ב-1956. בנם פטריק מת יומיים לאחר לידתו באוגוסט 1963. רומנים בשנות ה-40 יצא קנדי עם השחקנית ג'ין טירני. לאחר מכן יצא עם מרילין מונרו, מרלן דיטריך ואחרות. מערכת היחסים שלו עם מונרו נותרה מסתורית. ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר, קיבל דיווחים בנושא הרומנים של קנדי. הערכה היסטורית ומורשת ההיסטוריונים ומדעני המדינה מדרגים את קנדי כנשיא טוב. ראשית כהונתו כללה טעויות כפלישה למפרץ החזירים וכישלונו בוועידת וינה. שנתו האחרונה בתפקיד הייתה מלאה בהצלחות. הוא ניהל בהצלחה את משבר הטילים בקובה, נמנע ממלחמה גרעינית והוריד את המתיחות מול הסובייטים. בנוסף קידם את השוויון בפני החוק ותמך בסיום ההפרדה הגזעית בדרום. רוב הצעותיו של קנדי התגשמו במהלך כהונתו של ג'ונסון, ומותו הוביל לתמיכה רחבה בהן. קנדי נרצח בשיא חייו ונותר דמות חשובה בהיסטוריה האמריקנית. נוצר לו מעמד מיסטי כמעט לאחר מותו ורבים מתגעגעים אליו. כמו לינקולן ורוזוולט, הוא זוכה להערצה. לקנדי הייתה מערכת יחסים מיוחדת עם הצבא. הוא היה הנשיא הראשון מתוך שישה ששירתו בצי האמריקאי. הצעותיו בנושא זכויות האזרח הובילו לחוק זכויות האזרח ב-1964. יורשו ג'ונסון לחץ על העברת החוק בקונגרס למען זכרו של הנשיא לשעבר. החוק נכנס לתוקף ב-2 ביולי 1964, והוביל לסיום אחיזת המפלגה הדמוקרטית בדרום. קנדי המשיך במדיניותם של טרומן ואייזנהאואר לסייע לדרום וייטנאם ופתח את הדלת להסלמת העימות בתקופת ג'ונסון. עם מותו, לא הוחלטה החלטה סופית בנושא וייטנאם ורבים לא יודעים אם העימות היה מסלים אם היה חי. הסכמתו לנסיגת חיילים נחשבת לראייה שהיה מוכן לסיים את המלחמה. המלחמה הובילה לקושי לאומי ולאכזבה מהפוליטיקאים. נאומיו של קנדי נחשבים לנאומים מפורסמים, ולמרות כהונתו הקצרה ומיעוט החקיקה בתקופתו, הוא נחשב לאחד מהנשיאים הטובים ביותר. קנדי הוא הנשיא היחיד שמת לפני אביו ואמו. הוא הנשיא היחיד שמת גם לפני אחד מהוריו של הוריו. סבתו מצד אמו, מרי ג'וזפין האנון, מתה באוגוסט 1964. השם קנדי ניתן לרבים כדי לכבד את שמו הנשיא לשעבר. השפעת הרצח הטלוויזיה הפכה למקור המרכזי שסיפק מידע בנוגע להתנקשות בקנדי. הטלוויזיה החלה להתפשט לפני ההתנקשות. ב-2 בספטמבר 1963, סייע קנדי בהקמת מחלקות חדשות בטלוויזיה. ההתנקשות בקנדי נחשבה לאירוע החדשותי המשמעותי הראשון בתולדות הטלוויזיה. שלוש תחנות הטלוויזיה המרכזיות עברו לשידור חדשות בלעדי בין 22 בנובמבר ל-26 בנובמבר 1963, ושידרו במשך שבעים שעות, כך שהיה זה האירוע החדשותי הארוך ביותר בטלוויזיה האמריקנית עד 11 בספטמבר. מותו של קנדי והבלבול בנוגע לכך נחשבים לנקודת מפנה בנוגע לאמונם של האמריקנים בממסד הפוליטי. על ההתנקשות והקונספירציה נוצר הסרט ג'י. אף. קיי - תיק פתוח. פרסים והוקרה ראו גם הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ון פיצג'רלד קנדי צירוף המקרים של לינקולן וקנדי הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ון קנדי לקריאה נוספת ג'ון פ. קנדי, אומץ ופוליטיקה, הוצאת מסדה, תל אביב, 1960. רוברט פ. קנדי, איך נמנע העימות: משבר קובה 1962, תרגמה מירי אליאב, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1970. פרדריך קמפ, ברלין 1961: קנדי, חרושצ'וב והמקום המסוכן ביותר בתבל, תרגמה כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 2016. Arthur M. Schlesinger, Jr., A Thousand Days: John F. Kennedy in the White House, Houghton Mifflin, 1965 Avi Ben Zvi, John F. Kennedy and the Politics of Arm Sales to Israel, F. Cass, 2002 Robert Dallek, An Unfinished Life: John F. Kennedy, 1917-1963, Little, Brown, and Co., 2003 Herbert Druks, John F. Kennedy and Israel, Praeger Security International, 2005 David E. Kaiser, The Road to Dallas: the Assassination of John F. Kennedy, Belknap Press of Harvard University Press, 2008 John A. Barnes, John F. Kennedy on Leadership: the Lessons and Legacy of a President, AMACOM, 2005 Robert Dallek, John F. Kennedy, Oxford University Press, 2010 Robert C. Smith, John F. Kennedy, Barack Obama, and the Politics of Ethnic Incorporation and Avoidance, State University of New York Press, 2013 John Bisney, The Space-Age Presidency of John F. Kennedy: a Rare Photographic History, University of New Mexico Press, 2019 John M. Murphy, John F. Kennedy and the Liberal Persuasion, Michigan State University Press, 2019 קישורים חיצוניים פרטי עיתונות היסטוריים על ג'ון קנדי, באתר עיתונות יהודית היסטורית רשמי הספרייה הנשיאותית והמוזיאון על שם ג'ון פיצג'רלד קנדי ג'ון פיצג'רלד קנדי, באתר ההיסטורי הלאומי ביוגרפיה, באתר הבית הלבן אחר תומר ריבל, התפתחות ממשל קנדי וג'ונסון גיל קיסרי, כשג'ון קנדי התגורר ב"גת רימון", מעריב, 1 ביולי 1962 נדב אייל, השיעורים של הנשיא קנדי לפוליטיקה האמריקאית, בערוץ של דסק חדשות החוץ בחדשות 10 באתר יוטיוב, 13 בנובמבר 2013; במקור, מתוך המהדורה המרכזית של ערוץ 10 50 שנה לרצח הנשיא ג'ון קנדי – באתר ארכיון המדינה הערות שוליים וושינגטון די. סי.: אישים אנשי השנה של המגזין טיים נשיאי ארצות הברית רטוריקנים ונואמים אמריקאים נשיאי ארצות הברית שנרצחו רצח קנדי ג'ון פיצג'רלד מקבלי מדליית החירות הנשיאותית חברי הסנאט של ארצות הברית ממסצ'וסטס חברי בית הנבחרים של ארצות הברית ממסצ'וסטס קצינים וחוגרים בצי ארצות הברית בוגרי אוניברסיטת הרווארד מעוטרי לב הארגמן אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית) מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר קצינים אמריקאים במלחמת העולם השנייה בוסטון: אישים אמריקאים ממוצא אירי הרוגי התנקשויות סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית בוגרי בית הספר לכלכלה של לונדון נוצרים רומים-קתולים אמריקאים בוגרי תנועת הצופים זוכי פרס פוליצר: אוטוביוגרפיה או ביוגרפיה נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית קורבנות רציחות פוליטיות בארצות הברית אמריקאים שנולדו ב-1917 אמריקאים שנפטרו ב-1963

ג'ון פיצג'רלד "ג'ק" קנדי (באנגלית: John Fitzgerald "Jack" Kennedy; 29 במאי 1917 – 22 בנובמבר 1963), הידוע גם בראשי התיבות של שמו באנגלית JFK, היה נשיאה ה-35 של ארצות הברית, משנת 1961 ועד ההתנקשות בחייו ב-1963. קנדי היה הנשיא בשיאה של המלחמה הקרה, ורוב נשיאותו התמקדה בניהול היחסים עם ברית המועצות. הוא היה חבר במפלגה הדמוקרטית, ולפני כהונתו כנשיא ייצג את מדינת מסצ'וסטס בבית הנבחרים ובסנאט. קנדי הוא הקתולי הראשון שכיהן כנשיא ארצות הברית, הנשיא הנבחר הצעיר ביותר בתולדות ארצות הברית, הנשיא השני הצעיר ביותר (אחרי תאודור רוזוולט), והנשיא הראשון שנולד במאה ה-20.קנדי נולד בברוקליין שבמסצ'וסטס, לג'וזף קנדי. הוא היה בן משפחת קנדי, ואחיהם המבוגר של הסנאטור רוברט קנדי, שכיהן בממשלו בתפקיד התובע הכללי, ושל הסנאטור טד קנדי. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד ב-1940, וכעבור שנה הצטרף למערך המילואים של הצי האמריקני. במהלך מלחמת העולם השנייה פיקד קנדי על כמה סירות טורפדו במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט ועוטר במדליה על פעולותיו. לאחר מכן, נבחר לייצג את מחוז הבחירה ה-11 מטעם מדינת מסצ'וסטס בבית הנבחרים, בין השנים 1947–1953. לאחר מכן נבחר לסנאט ושירת בו עד שנת 1960. באותה תקופה פרסם את הספר "דיוקנאות באומץ", שזכה בפרס פוליצר. באותה שנה ניצח בבחירות את סגן הנשיא והמועמד הרפובליקני לנשיאות, ריצ'רד ניקסון.בעת כהונתו של קנדי כנשיא הייתה מתיחות גבוהה במלחמה הקרה. קנדי העלה את מספר היועצים הצבאיים שנשלחו לדרום וייטנאם ב-18%. באפריל 1961 אישר את הפלישה למפרץ החזירים, במהלכה ניסה ה-CIA להדיח את הממשלה הקובנית של פידל קסטרו. הוא התנגד לתוכניותיהם של ראשי המטה לבצע התקפות מבוימות על שטח אמריקני כדי להכשיר את דעת הקהל למלחמה מול קובה. באוקטובר 1962 גילו מטוסי ריגול אמריקניים שהסובייטיים הקימו בסיסי טילים בקובה, וכתוצאה נוצר משבר בין המעצמות שהביא את העולם אל סף מלחמה גרעינית. בנושאי פנים תמך קנדי בהקמת חיל השלום ותמך בתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. בנוסף פיקח על המרוץ לחלל – על ידי התחלת תוכנית אפולו. קנדי זכה לאורך השנים לפופולריות רבה, ונחשב בעיני רבים לאחד הנשיאים הגדולים בתולדות ארצות הברית. במהלך כהונתו זכה לשיעורי אהדה ממוצעים של 70% מהציבור, השיעור הגבוה ביותר.קנדי נרצח במהלך כהונתו כשביקר בדאלאס שבטקסס ב-22 בנובמבר 1963, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות העיר. לצידו ברכב היו רעייתו ג'קלין ומושל טקסס ג'ון קונלי. הרוצח, לי הארווי אוסוואלד, נעצר עוד באותו יום והואשם באותו לילה. ג'ק רובי ירה באוסוולד והרג אותו יומיים לאחר מכן, לפני שנערך לו משפט. ה-FBI וועדת וורן הגיעו למסקנה רשמית כי אוסוולד פעל לבדו. ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות הסכימה עם המסקנה כי אוסוולד ירה בנשיא קנדי ורצח אותו, אולם הוסיפה כי קנדי נרצח קרוב לוודאי כתוצאה מקונספירציה. לינדון ג'ונסון ירש אותו כנשיא מיד לאחר הרצח.ראשית חייו ולימודיוג'ון פיצג'רלד קנדי נולד ב-29 במאי 1917, בברוקליין שבמסצ'וסטס, בנם של איש העסקים ג'וזף קנדי והנדבנית רוז פיצג'רלד. אביו, דמות משפיעה ביותר בחייו, היה מיליונר, פוליטיקאי, דיפלומט ופעיל מרכזי במפלגה הדמוקרטית. סבו של אביו היה מהגר שהגיע מדרום-מזרח פרובינציית לנסטר שבאירלנד. ג'ון היה השני בילדי המשפחה, ובעודו ילד גדל בצילו של אחיו הבכור, ג'וזף, שבו תלה אביו את התקוות לעתידה הפוליטי של המשפחה, ואף למינוי לנשיאות בעתיד. פרט לג'וזף, היו לקנדי עוד שבעה אחים קטנים: רוזמרי, קטלין, יוניס, פטרישיה, רוברט, ג'יין וטד.קנדי גר בברוקליין במשך עשר שנים ולאחר מכן למד בבתי ספר יוקרתיים. אביו ג'וזף נסע לנסיעות עסקיות לפרקי זמן ארוכים והתמקד בעיקר בוול סטריט ובהוליווד. בספטמבר 1927, עברה המשפחה אל ריברדייל שבניו יורק, וקנדי למד בבית ספר פרטי. כעבור שנתיים עברה המשפחה לפרוור. את הקיץ ותחילת הסתיו בילתה המשפחה בביתה במסצ'וסטס, ואת החגים בבית החורף שלהם בפלורידה. בספטמבר 1930 החל קנדי ללמוד בבתי ספר בקונטיקט, אולם בשל דלקת תוספתן שבה לקה נאלץ לעזוב את לימודיו.בספטמבר 1931 נשלח קנדי לפנימייה היוקרתית "צ'וט" שבקונטיקט. אחיו ג'וזף כבר הצטיין שם. את השנתיים הראשונות שלו נאלץ קנדי לחוות בצלו של אחיו ופיצה על כך בהתנהגות מרדנית.באותה תקופה החלו בעיות בריאותיות אצל קנדי, שהסתיימו באשפוזו בבית החולים ב-1934. ביוני 1934 עבר בית חולים והוכרע שסבל מזיהום. ביוני 1935 סיים את לימודיו.בספטמבר 1935 נסע בפעם הראשונה ללונדון עם הוריו ואחותו קייטלין. הוא התכוון ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון, כמו אחיו הגדול. ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון. עד מהרה נאלץ קנדי להפסיק את לימודיו בשל מחלה. תחילה עלה חשש שחלה בלוקמיה, אך בהמשך, בגיל 30, אובחנה אצלו מחלת אדיסון, מחלה אנדוקרינית כרונית הנגרמת מתת-פעילות של בלוטת יותרת הכליה, וגורמת, בין השאר, לחולשה ולבעיות במערכת העיכול. באותה תקופה לא היו כלים רפואיים מספיקים לאבחונה, וקנדי סבל מהמחלה שנים רבות מבלי שניתן היה להקל על מצבו. באביב 1936 עבד באסם עם אחיו.לאחר הפסקת לימודיו בפרינסטון, המשיך קנדי ללמוד באוניברסיטת הרווארד. הסיבות לכך היו, לטענתו, להמשיך את מורשתו של אביו שגם הוא למד שם. ביולי 1937 נסע לצרפת. באותה תקופה מונה אביו לשגריר ארצות הברית בממלכה המאוחדת, וקנדי נסע לבקרו מספר פעמים. ביוני 1938 נסע עם אביו ועם ג'וזף כדי לעבוד בשגרירות האמריקנית בלונדון. ב-1939 נסע לאירופה, אל ברית המועצות, הבלקן ואל המזרח התיכון כהכנה לתזה שלו. לאחר מכן נסע לצ'כוסלובקיה ולגרמניה לפני שחזר ללונדון ב-1 בספטמבר, יום הפלישה לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה. כעבור יומיים נאמה המשפחה בבית הנבחרים הבריטי ותמכו בהכרזת המלחמה על גרמניה. בתקופה זו גילה עניין במדיניות החוץ, וביקר באיטליה שהייתה תחת שלטון מוסוליני, בגרמניה שהייתה תחת שלטון אדולף היטלר, ובמדינות אירופיות נוספות. כתוצאה מביקורים אלו ומהתעניינותו בענייני חוץ, כתב קנדי עבודת תזה שעסקה בניתוח המדיניות הבריטית בהסכם מינכן, וסיים עמה את התואר מוסמך ביחסים בינלאומיים בהצטיינות בשנת 1940. התזה פורסמה על ידי אביו כספר שנקרא "מדוע נרדמה אנגליה?", והיה לרב-מכר באותה תקופה. לדעתו של קנדי, כפי שמובעת בספרו, לא היו הסכם מינכן והמדיניות שהובילה אליו קשורים בפגמים באופיו של נוויל צ'מברלין או של ההנהגה הבריטית, אלא המשך ישיר לאופיו הבדלני רב השנים של העם הבריטי. בנוסף קרא לברית אנגלו-אמריקנית נגד הטוטליטריזם. קנדי החל לתמוך במעורבות האמריקנית במלחמה, זאת לעומת אביו הבדלן שפוטר מתפקידו כשגריר.ב-1940 החל ללמוד מנהל עסקים. בתחילת 1941 סייע לאביו לכתוב את זיכרונותיו כשגריר, ולאחר מכן טייל בדרום אמריקה, בקולומביה, באקוודור ובפרו.קנדי היה חניך בתנועת הצופים של ארצות הברית בגדוד 2 של ברונקסוויל, ניו-יורק. לאחר שחרורו המוקדם מן הצבא היה פעיל גם במועצת הצופים של בוסטון בין השנים 1946 עד 1955, בתור סגן יו"ר מחוזי, חבר של הוועד המנהל, סגן נשיא וחבר המועצה הלאומית של הבוי-סקאוטס של אמריקה, ובשנת 1961 זכה להיות נשיא הכבוד של ארגון הצופים הבנים של אמריקה.שירותו הצבאי (1941–1945)באביב 1941 ניסה קנדי לשרת כקצין בצבא, אך נדחה בשל בעיות בגבו. הוא חיזק את עצמו במהלך הקיץ, והתקבל לשירות בצי האמריקאי בספטמבר באותה שנה. ב-26 באוקטובר קודם לדרגת סגן משנה, ובהמשך שירת כקצין זוטר במערך המודיעין של הצי בוושינגטון.בינואר 1942 הוצב קנדי במשרדי המודיעין הימי בקרוליינה הדרומית. לאחר מכן למד בבית הספר לקצינים בשיקגו עד 27 בספטמבר. לאחר מכן התנדב לשרת בספינות טורפדו. ב-10 באוקטובר קודם לדרגת לוטננט. בדצמבר 1942 השלים את לימודיו והופקד על ספינת טורפדו.הוא פיקד לראשונה על ספינת אימונים PT-101 מ-7 בדצמבר 1942 עד 23 בפברואר 1943. לאחר מכן הוצב בפנמה, וממנה נשלח לחזית כקצין צי באוקיינוס השקט, בו פיקד על שתי סירות טורפדו.PT-109 ו-PT-59במרץ 1943 קיבל קנדי פיקוד על ספינת טורפדו שמספרה 109-PT. הוא שירת בדרגת סגן, ופיקד על צוות בן 12 אנשים. ב-2 באוגוסט 1943 נוגחה ספינת הטורפדו שלו על ידי משחתת היפנית "אמאגירי". כתוצאה מהניגוח התחולל פיצוץ בספינת הטורפדו, והיא עלתה באש וטבעה, ושניים מצוותה נהרגו. קנדי הוכיח קור רוח בכך שהשתהה בספינה הטובעת והספיק לשלוח ממנה מברק מוצפן קצר שאפשר לכוחות אמריקאים לאתר את הניצולים ולחלצם. קנדי נפצע בגבו (הפגוע ממילא), ולאחר שחייה ארוכה הצליח לאסוף את הניצולים לאי קטן וחסר מקורות המים, שנשלט בידי היפנים, ובין היתר גרר פצוע למרחק של 5 ק"מ. באחד הלילות כיוונו תצפיתנים אוסטרלים שצפו בקרב מאי סמוך, שני מקומיים בעלי סירות שאספו במבצע לילי את 11 הניצולים והשיטום לאי רנדובא שנשלט באותו זמן על ידי האמריקאים. בשל פעולות אלו קיבל קנדי את עיטור לב הארגמן ומדליית הצי וחיל הנחתים.הפציעה שנפצע בפעולה זו החמירה את הפגיעה בגבו, והוא אף לקה במחלת מלריה.ב-1 בספטמבר 1943, החל לפקד על PT-59, עוד סירת טורפדו שהפכה לספינת תותחים. באוקטובר קודם לדרגת סגן. ב-2 בנובמבר חילצה PT-59 שמונים ושבעה נחתים מאיים שכבשו היפנים. בעקבות הוראות הרופא, שוחרר שחרור מוקדם מטעמי בריאות בתחילת שנת 1944. במאי 2002 איתר צוות של המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק את ספינת הטורפדו הטבועה 109-PT בין איי שלמה.החל מינואר 1945 החל לטפל בגבו במעיינות החמים באריזונה.קנדי היה בבית החולים בין מאי לדצמבר 1944. ב-12 באוגוסט 1944, בעודו משרת בצי, קיבל קנדי את הידיעה כי אחיו הבכור, ג'וזף, נהרג במבצע אפרודיטה בהתפוצצות מטוסו.ב-1 במרץ 1945, פרש קנדי מהצי בגלל בעיות הבריאות שלו בדרגת סגן. לאחר מכן צחק כששאלו אותו כיצד הפך לגיבור מלחמה, וטען שפשוט חתכו את הסירה שלו לחצי.שירות לאחר הציבאפריל 1945, אביו של קנדי, שהיה חבר של ויליאם רנדולף הרסט, ארגן לבנו משרה ככתב מיוחד עבור עיתוניו של הרסט. המשרה אפשרה לקנדי לשמור על מעמד ציבורי. במאי 1945, כיסה את ועידת פוטסדאם.קריירה בקונגרסכיוון שאחיו הגדול ג'וזף יועד לפוליטיקה מטעם המשפחה, ואביו טיפח אותו לנשיאות, מותו ב-1944 שינה את המצב. אביו, ג'וזף קנדי האב, החליט עתה כי היורש הראוי והנשיא העתידי יהיה ג'ון, בנו השני.בית הנבחרים של ארצות הברית (1947–1953)בשנת 1946 החליט נציג מסצ'וסטס לבית הנבחרים של ארצות הברית, ג'יימס מ. קרלי, להתמודד על משרת ראש העיר של בוסטון. משפחת קנדי החליטה כי ג'ון הצעיר ימלא את מקומו בבית הנבחרים, ובאמצעות השפעתה הרבה במפלגה הדמוקרטית נבחר קנדי למתמודד מטעמה, כשהוא משיג 12% מהקולות מול עשרה מועמדים אחרים. היה זה הימור בטוח, שכן מסצ'וסטס הייתה מאז ומעולם מעוז של המפלגה הדמוקרטית, וכל מתמודד מטעמה זכה בבחירות באופן כמעט אוטומטי. קנדי נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית בנובמבר 1946 מטעם המחוז ה-11 של מסצ'וסטס, עם 73% מהקולות, למרות הרוב הרפובליקני שהושג אז בבית הנבחרים, והוא בן 30 בלבד. יחד עם ריצ'רד ניקסון וג'וזף מקארתי, היה קנדי אחד מיוצאי מלחמת העולם השנייה שנבחרו לראשונה לקונגרס באותה השנה.קנדי שירת בבית הנבחרים במשך שש שנים, והצטרף לוועדת כוח העבודה והחינוך ולוועדה לטיפול ביוצאי צבא. הייתה זו תקופת נשיאותו של הנשיא הארי טרומן. על הפרק עמדו נושאים כבדי משקל, כגון שיקומן של ארצות הברית ושל אירופה לאחר המלחמה, היחס למשטר הקומוניסטי בסין והמלחמה הקרה, שהחלה אז לתת את אותותיה. כחבר בית הנבחרים תמך קנדי בדרך כלל במדיניותו של טרומן בכל הנוגע למדיניות הפנים, והתנגד לחוק יחסי העבודה של 1947 שהגביל את כוחם של האיגודים המקצועיים. הוא תמך בדוקטרינת טרומן בשעתו אך השמיע מדי פעם ביקורת על דרכו של טרומן במדיניות החוץ. אף על פי שלא היה אנטי קומוניסט חריף כמקארתי, תמך קנדי בחוק האזרוח והלאומיות של 1952, שדרש רישום של הקומוניסטים, וביקר את אובדנה של סין.הסנאט (1953–1960)עוד בתחילת 1949 החל קנדי להתכונן לרוץ לתפקיד הסנאטור ב-1952, מול הנציג הרפובליקני הנרי קבוט לודג' הבן, שכיהן כבר שמונה עשרה שנים בסנאט והיה שגרירה הראשון של ארצות הברית לאו"ם. הייתה זו שנה לא טובה פוליטית למפלגה הדמוקרטית. באותה שנה נבחר הנשיא דווייט אייזנהאואר תוך סיום שליטה דמוקרטית בת 20 שנים בבית הלבן. ג'וזף קנדי מימן וניהל את מועמדותו של בנו, ואחיו הקטן רוברט קנדי הפך לחבר חשוב בצוות הבחירות. אף על פי שאייזנהאואר ניצח במסצ'וסטס בהפרש של 208,000 קולות, לאחר מרוץ צמוד ניצח קנדי את לודג' ברוב של 70,000 קולות. באותה השנה נישא לג'קלין בובייה.כסנאטור מונה קנדי לוועדת העבודה והרווחה בסנאט וכן לוועדת יחסי החוץ. בדרך כלל ייצג נאמנה את בני מסצ'וסטס, והעביר חוקים שסייעו למדינה ובמיוחד לקהילת העסקים.בתקופה זו סבל מאוד מהבעיות בגבו, עבר סדרת ניתוחים במשך שנתיים, והמעיט מאוד בהיקף פעילותו בסנאט. פעמים רבות היה על ערש דווי. בעודו מחלים מהניתוחים, כתב ספר על פעולות אמיצות של חברי הסנאט באמריקה, אשר הצביעו נגד דעת הרוב ונגד דעת בוחריהם בנושאים חשובים שעל הפרק. הספר, "דיוקנאות באומץ", היה לרב מכר, וזיכה את קנדי בפרס פוליצר ב-1957. (הספר יצא לאור בעברית בשם "אומץ ופוליטיקה", בהוצאת מסדה בשנת 1960). מאוחר יותר התברר כי קנדי לא כתב את הספר בפועל, וכתיבתו הייתה בעיקר מעשה ידיו של יועצו הקרוב וכותב הנאומים שלו, טד סורנסן. בשנת 2008 אומת הדבר בביוגרפיה של סורנסן.בשנת 1956, בוועידה הדמוקרטית הלאומית, נאם את נאום הצגת המועמדות של המועמד הנשיאותי, עדלי סטיבנסון. לאחר שסטיבנסון אישר לוועידה לבחור בסגנו, הציג את מועמדותו לתפקיד המועמד הדמוקרטי לסגן נשיא ארצות הברית. הוא נכשל בכך והגיע למקום השני לאחר הסנאטור אסטס קאפובר מטנסי, אך קיבל את החשיפה הלאומית שבה חפץ, ולמעשה היה לדמות פוליטית מוכרת במישור הלאומי.במהלך כהונתו בסנאט נאלץ להתייחס לחוק זכויות האזרח של הנשיא אייזנהאואר משנת 1957. קנדי נאלץ לתמוך בעמדת מפלגתו בנושא, ולפייס את הדמוקרטים הדרומיים שהתנגדו לחוק. עם זאת, תמך בסעיף בחוק שנועד להקנות לתובע הכללי סמכויות נרחבות, אולם מנהיג הרוב בסנאט לינדון ג'ונסון חסם את החוק. קנדי גם תמך בחוק שנועד לתקן את חבר המושבעים, אף על פי שתומכי החוק טענו שהסעיף יחליש אותו. חוק פשרה, בו תמך קנדי, עבר בספטמבר 1957.בשנת 1958 נבחר שוב לסנאט ברוב מוחץ ובהפרש של 874,608 קולות. היה זה הרוב הגדול ביותר בפוליטיקה של מסצ'וסטס. באותה התקופה יצא סרט עליו כסנאטור. לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 1960, הכריז על מועמדותו למשרת הנשיא.בבחירות המקדימות עמדו מולו שלושה מתמודדים בעלי ותק וכישורים – מושל אילינוי עדלי סטיבנסון, שהיה מועמד בשנים 1952 ו-1956, הסנאטור יוברט המפרי ממינסוטה, והסנאטור לינדון ג'ונסון מטקסס. קנדי ניצח במערכת בחירות קשה ומסובכת, ונבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-13 ביולי 1960. הוא בחר כמועמדו לסגן הנשיא את לינדון ג'ונסון, בן טקסס, בצעד שנועד לחזק את התמיכה בו, מועמד ליברלי, קתולי ועירוני, בקרב הדרום השמרני, הפרוטסטנטי והכפרי.אביו של קנדי תמך בסנאטור ג'וזף מקארתי, שהיה חבר של המשפחה. רוברט היה אחד מעוזריו הבכירים של מקארתי בוועדה, ומקארתי אף יצא עם פטרישיה קנדי. לעומת זאת, קנדי התנגד פומבית למדיניותו של חברו לסנאט, אך סירב להוקיעו.הבחירות ב-1960ב-2 בינואר 1960, הכריז קנדי על מועמדותו לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. רבים פקפקו בניסיונו ובגילו, אולם הכריזמה והרהיטות שלו אפשרו לו להשיג תמיכה רחבה. המכשול הגדול ביותר למועמדותו הייתה דתו, כיוון שרבים התנגדו לנצרות הקתולית, אולם תמיכתו המובהקת בהפרדת הדת מהמדינה סייעה לו להימנע מהנושא. דתו גם סייעה לו להשיג תמיכה מצד קתוליים. קנדי נאלץ להתמודד עם כמה מועמדים במערכת הבחירות, כולל עדלי סטיבנסון, הסנאטור יוברט האמפרי ומנהיג הרוב בסנאט לינדון ג'ונסון. קנדי נסע ברחבי המדינה כדי להשיג תמיכה ממנהיגי המפלגה והבוחרים. מנהיגי המפלגה עדיין שלטו ברוב הצירים, אולם כמה מדינות גם ערכו בחירות מקדימות, וקנדי ניסה לנצח בכמה מהן כדי לחזק את סיכוייו. המבחן הראשון שלו היה ניצחון בבחירות בוויסקונסין, מה שחיסל את ניסיונו של האמפרי להיבחר. קנדי והאמפרי התמודדו גם בבחירות בווירג'יניה המערבית, בה לא הייתה אוכלוסייה קתולית גדולה בניגוד לוויסקונסין. קנדי ניצח בבחירות, והרשים רבים במפלגה, אולם עם תחילת הוועידה הלאומית עדיין לא היה ברור אם ייבחר.לקנדי היו רוב הצירים, אולם לא מספיק כדי להבטיח את ניצחונו. סטיבנסון, המועמד ב-1952 וב-1956, נשאר אהוד במפלגה, וג'ונסון קיווה לזכות במועמדות בתמיכת מנהיגי המפלגה. קנדי זכה גם להתנגדותו של הנשיא לשעבר הארי טרומן, שדאג בנוגע לחוסר ניסיונו. כשהוא יודע שסיבוב שני יאפשר לג'ונסון או למועמד אחר להיבחר, מטה הבחירות המאורגן של קנדי הצליח להשיג תמיכה ממספיק צירים כדי להיבחר בסיבוב הראשון. למרות התנגדות אחיו ותומכיו הליברלים, קנדי בחר בג'ונסון כסגנו, מתוך אמונה שהסנאטור מטקסס יסייע לו, המועמד הליברלי, הקתולי והעירוני, לזכות בדרום ארצות הברית הפרוטסטנטי והכפרי. עם קבלת המועמדות, נאם קנדי את נאום "הסְפר החדש" (The New Frontier) שבה דרש מן האמריקאים "להיות חלוצים בספר החדש". "הספר החדש" לא היה מקום גאוגרפי, כי אם דרך חשיבה, דרך פעולה – להתקדם אל העתיד תוך שיפור מתמיד בחינוך, בתעסוקה ובתחומים אחרים, דרך חידושים מדעיים, והנחלת הדמוקרטיה והחירות לעולם כולו.אל מול קנדי הציבה המפלגה הרפובליקנית כמועמד לתפקיד הנשיא את סגן הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון. ניקסון נחשב ככוכב עולה בפוליטיקה האמריקאית, וכמומחה למדיניות חוץ. השניים היו בעלי רקורד פוליטי דומה. ניקסון אמנם, בניגוד לקנדי, לא בא ממשפחה עשירה ובעלת השפעה, אבל שניהם היו בני אותו דור, לחמו במלחמת העולם השנייה, והקריירה שלהם התקדמה על פסים דומים. ניתן היה לומר שבתקופת שירותם המשותף בבית הנבחרים, התפתחה אף ידידות ביניהם.בתחילת מסע הבחירות בסתיו, הוביל ניקסון על קנדי בשישה אחוזים. הנושאים המרכזיים היו המיתון שהתרחש, דתו של קנדי, המהפכה הקובנית והאם תוכניות החלל והטילים הסובייטיות עקפו את אלו של ארצות הברית. מתוך חשש שדתו הקתולית תשפיע על החלטותיו, הודיע ב-12 בספטמבר 1960: "אני לא המועמד הקתולי לנשיאות, אני המועמד הדמוקרטי לנשיאות שהוא במקרה קתולי. אני לא מדבר בשם הכנסייה שלי בענייני ציבור – והכנסייה שלי לא מדברת בשמי". קנדי גם שאל האם רבע מהאמריקנים הם אזרחים מדרגה שנייה רק מפני שהם קתולים. בנוסף טען שבצי, אף אדם לא שאל בנוגע לדתו.המרכיב העיקרי שהפך את מערכת הבחירות של שנת 1960 לחשובה ולציון דרך בדמוקרטיה האמריקאית, הוא השימוש בטלוויזיה. קנדי וניקסון ערכו ארבעה עימותים טלוויזיוניים פומביים – ב-26 בספטמבר, ב-7 באוקטובר, ב-13 באוקטובר וב-21 באוקטובר 1960. עימותים אלו, נצפו בצפיית שיא של כ-70 מיליון צופים, שלראשונה יכלו להתרשם בצורה בלתי אמצעית מן המועמדים לנשיאות, לא כדמות המצולמת מזווית מחמיאה, בנאום מחושב וערוך היטב על מסך הקולנוע, או נצפית מרחוק באספת בחירות, אלא בשידור ישיר, לא ערוך, על מסך הטלוויזיה בסלון המשפחתי. העם האמריקאי, אשר בחר לנשיאות אדם נכה, כפרנקלין דלאנו רוזוולט, עובדה שהוסתרה היטב ובצורה מחושבת במהלך ארבע תקופות כהונתו, או אדם גוסס כוודרו וילסון אשר בילה זמן רב במיטתו, כשיועציו ואשתו הצעירה מנהלים למעשה את ארצות הברית, יכול עתה להתרשם בפעם הראשונה מן האנשים שעמדו לבחירה.ניקסון היה חלוץ השימוש בטלוויזיה. כשהואשם בעבר בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, נשא נאום טלוויזיוני נרגש, המכונה "נאום צ'קרס" בו טען כי המתנה היחידה שקיבל היה כלב קוקר ספניאל בשם צ'קרס, אך אינו מוכן לוותר עליו שכן בנותיו אוהבות אותו כל כך. נאום זה הציל את הקריירה שלו. ניקסון היה משוכנע כי ביכולתו לנצח את הבחירות בעזרת שימוש במדיה החדשה. בפועל עשה ניקסון שגיאות רבות – הוא הגיע לא מגולח לאולפן, וכשהוא סובל מכאבים בברכו. הוא סירב להתאפר, והחליפה שלבש לא תאמה את הרקע של האולפן, כך שבצילום השחור לבן של אותה תקופה נבלע ניקסון ברקע. קנדי, לעומתו, הגיע מוכן ונמרץ. הוא שידר רוח נעורים, היה לבוש היטב ומגולח. על אף בעיות חמורות בגבו, ששיתקו אותו לתקופות של חודשים, ועל אף שסבל ממחלה כרונית, נראה קנדי שזוף, צעיר וחסון, וניקסון נראה חולני, מרושל וחסר אנרגיה. התוצאה הייתה כי רובם של אלו שהאזינו לעימותים ברדיו סברו כי ניקסון ניצח, בעוד שרוב האמריקנים – שבעים מיליון – צפו בהם בטלוויזיה וסברו שקנדי ניצח בעימות.קנדי צבר תאוצה לאחר העימות הראשון והוביל על ניקסון במקצת ברוב הסקרים. הבחירות עצמן, שהתקיימו ב-8 בנובמבר 1960, היו בין הצמודות בהיסטוריה של ארצות הברית. קנדי ניצח ברוב דחוק ביותר. לקנדי הצביעו 49.9% מן המצביעים – 34,227,096 בוחרים, ואילו ניקסון קיבל את קולותיהם של 49.6% מן המצביעים – 34,108,546 בוחרים. הוא זכה ל-303 אלקטורים לעומת 219 לניקסון (269 אלקטורים היו דרושים לניצחון). ארבעה עשר אלקטורים ממיסיסיפי ומאלבמה סירבו לתמוך בו כיוון שתמך בתנועה לזכויות האזרח, ותמכו במקום בסנאטור הארי פ. בירד מווירג'יניה, וכך גם אלקטור מאוקלהומה. לאחר הבחירות נשמעו טענות על זיוף תוצאות הבחירות בשיקגו שהבטיחו לקנדי את הניצחון במדינת אילינוי ואורגן לכאורה על ידי אביו רב ההשפעה, ואולם אלו לא התקבלו.עם בחירתו לנשיאות היה קנדי, בן ה-43, לנשיא הצעיר ביותר שנבחר לנשיאות אי פעם (אמנם תאודור רוזוולט היה צעיר ממנו כשמונה לנשיא, אך הוא לא נבחר לתפקיד אלא מונה לאחר רציחתו של הנשיא ויליאם מקינלי). קנדי היה גם הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות.נשיאותו (1961–1963)נשיאותו של קנדי החלה ב-20 בינואר 1961, עם השבעתו כנשיאה ה-35 של ארצות הברית, והסתיימה ב-22 בנובמבר 1963, כשנרצח, ונמשכה סך הכול 1,036 ימים. ירש אותו סגנו לינדון ג'ונסון. קנדי מילא תפקיד חשוב בהפיכת הפוליטיקה למודרנית והשתמש בטלוויזיה כדי לדבר עם הבוחרים באופן ישיר.כהונתו של קנדי עמדה בצל המלחמה הקרה עם ברית המועצות ובעיקר עם קובה. ניסיון כושל באפריל 1961 להדיח את ממשלת פידל קסטרו הוביל למשבר ואת האנושות לסף מלחמה גרעינית.סגנונו האישי של קנדי ג'ון קנדי נכנס לתפקיד הנשיא לאחר תקופת הנשיאות הארוכה של הנשיא דווייט אייזנהאואר, שהיה אדם שמרן ואפור במידה רבה. קנדי הגיע לבית הלבן כשלצידו אשתו ג'קי, בת 31 בעת תחילת הכהונה, ושני ילדיהם הקטנים, קרוליין וג'ון ג'ון. מזה זמן רב לא הייתה בבית הלבן "גברת ראשונה" המטפלת בתינוק.קנדי הביא לבית הלבן רוח נעורים. לראשונה כלל הבית הלבן פעוטון, בריכת שחייה, חדר משחקים ובית עץ על המדשאה. קנדי הקפיד להצטלם כשהוא משחק עם ילדיו. ג'קי, מצדה, החליטה להפוך את הבית הלבן למרכז תרבותי, שייצג את ההיסטוריה האמריקאית. היא אספה חפצי אמנות ורהיטים עתיקים, וביצעה בבית הלבן שיפוצים נרחבים.הזוג שידר סוג של זוהר שהיה עד אז נחלתם של כוכבי קולנוע. הבית הלבן כונה "קמלוט" על שם טירתו האגדית של המלך ארתור. בין באי הבית הלבן היו משוררים, סופרים, מדענים, כוכבי קולנוע וספורטאים.הייתה זו חזות נוצצת, אך מתחתיה היה זרם עכור של טרגדיות אישיות, ובראשן מות בנו התינוק של קנדי, פטריק קנדי, שנפטר מספר ימים לאחר לידתו, באוגוסט 1963. קנדי סבל במהלך כל התקופה מבעיות הבריאות שליוו אותו כל חייו, ובמיוחד מבעיות בגבו. דבר זה לא הפריע לו לנהל מספר רומנים מחוץ לנישואים שהוסתרו היטב מעיני הציבור. בין היתר, נראה כי היה לו רומן עם שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, וזכורה במיוחד הופעתה הפומבית ביום הולדתו, בה שרה לו את השיר "יום הולדת שמח, אדוני הנשיא" בקול מלחשש ובנימה אינטימית.קנדי עבד שעות רבות. הוא היה קורא שישה עיתונים עוד במהלך ארוחת הבוקר, קיים פגישות עם מדינאים ואישים אחרים במהלך היום, וקרא דו"חות מיועציו. ממשלו השתמש היטב במדיה, ובמיוחד בטלוויזיה. שידורים מהחדר הסגלגל ומסיבות עיתונאים מצולמות הפכו לדבר שבשגרה.השבעתוקנדי הושבע לנשיאות ב-20 בינואר 1961, באגף המזרחי של הקפיטול. נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ארל וורן, השביע אותו.את השקפת עולמו ייצג היטב בנאום קבלת הכהונה שלו ב-20 בינואר 1961 שבו אמר "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך".קנדי דרש מאומות העולם להילחם במה שכינה "האויבים המשותפים של המין האנושי": עריצות, עוני, מחלות והמלחמה עצמה.נאום קבלת הכהונה הדגיש את ביטחונו של קנדי שממשלו יבצע תפנית במדיניות חוץ ופנים. ההבדל בין חזונו האופטימי לבין הלחץ הפוליטי מבית היה מאפיין בולט של כהונתו.ממשלקבינט הנשיא: ג'ון פיצג'רלד קנדי (1961–1963) סגן הנשיא: לינדון ג'ונסון (1961–1963) מזכיר המדינה: דין ראסק (1961–1963) מזכיר האוצר: קלרנס דאגלס דילון (1961–1963) מזכיר ההגנה: רוברט מקנמארה (1961–1963) התובע הכללי: רוברט קנדי (1961–1963) המנהל הכללי של הדואר: ג'. אדוארד דיי (1961–1963), ג'ון גרונוסקי (1963) מזכיר הפנים: סטיוארט יודול (1961–1963) מזכיר החקלאות: אורוויל פרימן (1961–1963) מזכיר המסחר: לותר הודג'ס (1961–1963) מזכיר העבודה: ארתור גולדברג (1961–1962), ו. וילארד וירץ (1962–1963) מזכיר הבריאות, החינוך והרווחה: אברהם ריביקוף (1961-1962), אנתוני ג'וזף סלברצה (1962–1963)בניגוד לאייזנהאואר, שינה קנדי את מבנה הבית הלבן במהירות. הוא העדיף מבנה מעגלי בו כל הדוברים נתנו בפניו דין וחשבון. הוא היה מוכן להחליט החלטות מהירות במצב הזה, שילב בין ותיקים לחדשים ולמד את התפקיד תוך כדי. אחיו, רוברט, שירת כתובע הכללי, ונחשב ל"עוזר הנשיא". היועץ לביטחון לאומי, מקג'ורג' באנדי, הפך לאחד מעוזריו הבולטים של קנדי בתחומי חוץ, בעוד טד סורנסן היה היועץ בנושאי פנים וכתב לקנדי נאומים רבים. סגן הנשיא לינדון ג'ונסון מודר במהלך כהונת קנדי.מינויים לבית המשפטקנדי מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית: ביירון וייט, הוגש לאישור ב-3 באפריל 1962 ואושר בסנאט ב-11 באפריל. פרש ב-1993. ארתור גולדברג, כמחליף לפליקס פרנקפורטר, הוגש לאישור ב-31 באוגוסט 1962, ואושר בסנאט ב-25 בספטמבר. התפטר מבית המשפט ב-1965.בנוסף מינה קנדי עשרים ואחד שופטים לבית המשפט לערעורים ו-102 שופטים לבתי המשפט המחוזיים.מדיניות פניםהסְפר החדשקנדי קרא לתוכניות הפנים שלו "הסְפר החדש", והן כללו הצעות לביטוח רפואי לקשישים, השקעה ממשלתית בחינוך, והקמת מחלקה לשיכון ולפיתוח עירוני. קנדי גם קרא לקיצוצים במיסים לצורך התנעת הכלכלה. רוב תוכניותיו נחסמו בידי הקואליציה השמרנית של הרפובליקנים והדמוקרטים הדרומיים בשני הקונגרסים בכהונתו. בגלל ההתנגדות מצד הקונגרס, נאלץ קנדי להתמקד יותר בנושאים בינלאומיים מאשר בתוכניות הפנים השאפתניות שלו.כלכלהקנדי סיים תקופה של מדיניות פיסקלית מרסנת, והרחיב את המדיניות המוניטרית כדי להוריד את שיעורי הריבית כדי לעודד את צמיחת הכלכלה. הוא הגיש את התקציב הממשלתי הראשון שעבר את מאה מיליארד הדולרים, ב-1962, ותקציבו הראשון ב-1961 היה התקציב הגירעוני הראשון של המדינה שאינו בתקופת מלחמה ואינו בתקופת מיתון.הכלכלה, שעברה שתי תקופות מיתון במשך שלוש שנים, והייתה במיתון כשקנדי נכנס לתפקידו, התאוששה מאוד במהלך כהונתו. למרות האינפלציה ושיעורי הריבית הנמוכים, התמ"ג צמח בשיעור ממוצע של 2.2% לשנה בתקופת אייזנהאואר (מעט מעל גידול האוכלוסין של אותה התקופה) ובשנתו האחרונה של אייזנהאואר ירד באחוז. הכלכלה שגשגה בתקופת קנדי. התמ"ג צמח בממוצע של 5.5% במהלך כהונתו, ואילו האינפלציה נותרה יציבה בסביבות אחוז אחד והאבטלה ירדה. שיעור התפוקה התעשייתית עלה ב-15% ושיעורי מכירת המכוניות עלו ב-40%. הצמיחה הזאת נמשכה עד ל-1969.ב-1962, כשהכלכלה המשיכה לצמוח, החל קנדי לחשוש בנוגע לאינפלציה. הוא ביקש מתאגידים ואיגודים מקצועיים לעבוד ביחד כדי לשמור על מחירים נמוכים והצליח בתחילה. אחיו בובי טען שתעשיית הפלדה יצרה קרטל במחירים ופעולותיו נגד הקרטל מנעו עליית מחירים בתחום. עיתון הוול סטריט ג'ורנל טען שהממשל פעל באיומים ובצורה של מדינת משטרה. בעיתון הניו ריפבליק נטען שהממשל הפר את זכויות האזרח.לעומת זאת, שיבח ההניו יורק טיימס את קנדי וטען שעליית המחירים בתעשיית הפלדה יכלה לפגוע ברווחה הכלכלית ולגרום לאינפלציה. למרות זאת, אגף התקציבים בממשל דיווח שהעלייה במחירים יכלה לסייע לתמ"ג ולעודף בתקציב. שוק המניות, שירד בהתמדה מאז היבחרו של קנדי, ירד ב-10% לאחר ההחלטה של הממשל לפעול נגד תעשיית הפלדה.מיסוילכעסם של יועציו הכלכליים שרצו שיקטין מיסים, הסכים קנדי לתקציב מאוזן מעט לאחר כניסתו לתפקיד. הוא נאלץ להסכים לכך כדי להגדיל את מספר החברים בוועדת החקיקה של בית הנבחרים ולתת לדמוקרטים עוד השפעה בוועדה. לאחר הידרדרות כלכלית ב-1962, הציע קנדי הורדת מיסים כדי להתניע את הכלכלה.בנאום מצב האומה ב-1963, הציע קנדי רפורמת מס משמעותית, והקטנת שיעורי מס ההכנסה משיעור של בין 20% ל-90% לשיעור בין 14% ל-65%. הוא הציע הקטנת מס חברות מ-52% ל-47%. קנדי הודיע ששיעור המס המרבי צריך להיות 70% ללא ביטול ניכויים מסוימים לעשירון העליון. באותה השנה, בנאום בפני המועדון הכלכלי של ניו יורק, טען שהאמת הפרדוקסלית היא ששיעורי המס גבוהים מדי וההכנסות נמוכות מדי, ושהדרך היחידה להעלות את ההכנסה בטווח הארוך היא הורדת מיסים מידית.ב-26 בפברואר 1964, חודשיים לאחר מותו של קנדי, אישר הקונגרס חוק להורדת שיעור מס ההכנסה המרבי ליחידים ל-70%, ואת שיעור מס החברות המרבי ל-48%.עונש מוות ממשלתי וצבאיכנשיא, פיקח קנדי על ההוצאה להורג הממשלתית האחרונה לפני הקפאת עונש המוות ב-1972. הפושע נשפט למוות בבית משפט באיווה והוצא להורג ב-15 במרץ 1963. קנדי שינה עונש מוות שנפסק בידי בית דין צבאי למאסר עולם. ב-22 במרץ 1962, חתם קנדי על חוק שביטל את עונש המוות על רצח מדרגה ראשונה במחוז קולומביה, המקום היחיד שעוד אישר עונש מוות כזה. מאז 1957 לא בוצע עונש מוות במחוז קולומביה, והחוק בוטל לבסוף.מעמד האישהב-14 בדצמבר 1961, חתם קנדי על צו נשיאותי שהקים ועדה למעמד האישה שתייעץ לו בנושא. הגברת הראשונה לשעבר אלינור רוזוולט עמדה בראש הוועדה עד למותה ב-1962. הדו"ח האחרון של הוועדה הוגש באוקטובר, 1963. הוא תיאר את האפליה המגדרית מבחינה חוקית ותרבותית והמליץ על כמה צעדים כדי לשנות את המצב. הקמת הוועדה הובילה את הקונגרס להגיש מספר חוקים בנושא מעמד האישה, ביניהם חוק תשלום שווה ב-1963, שהיה תיקון לחוק תקני העבודה ההוגנים שביטל את האפליה המגדרית בנושא שכר. קנדי חתם על החוק ב-10 ביוני 1963.זכויות האזרחהמאבק לסיום ההפרדה הגזעית בחסות המדינה היה אחד מהנושאים הבולטים בשנות השישים. ההפרדה הגזעית בחוקי ג'ים קרואו הייתה מבוססת בדרום ארצות הברית. בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק ב-1954, בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך, שהפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים היא אינה חוקתית. בתי ספר רבים, בעיקר בדרום, סירבו לציית לפסיקה. בית המשפט אסר גם על הפרדה גזעית במקומות ציבוריים אחרים (אוטובוסים, מסעדות, בתי קולנוע, בתי משפט, שירותים וחופים) אולם האפליה נמשכה.קנדי תמך בעירוב גזעי ובזכויות האזרח. במהלך מערכת הבחירות של 1960 טלפן אל קורטה סקוט קינג, אשתו של הכומר מרטין לותר קינג, שנכלא במהלך ניסיונו להביא לעירוב גזעי בחנות. רוברט קנדי התקשר למושל ג'ורג'יה והצליח להביא לשחרורו של קינג, דבר שסייע לקנדי להשיג תמיכה מצד האוכלוסייה השחורה. עם כניסתו לתפקיד ב-1961, דחה קנדי את חקיקת זכויות האזרח שהבטיח במהלך מערכת הבחירות, בהבנה שהדמוקרטים הדרומיים עוד שלטו בקונגרס. כל ניסיון להעביר חקיקה למען השחורים ב-1961 לא היה מצליח. בשנתו הראשונה בתפקיד מינה קנדי שחורים רבים לתפקידים, כולל את ת'ורגוד מרשל, עורך דין תומך בזכויות האזרח, לתפקיד שופט ממשלתי. מרשל מונה ב-1967 לבית המשפט העליון.בנאום מצב האומה הראשון שלו בינואר 1961, טען קנדי שמניעת הזכויות מהשחורים על בסיס גזע פוגע במצפון הלאומי ובדמוקרטיה. עם זאת, האמין קנדי שהתנועה לזכויות האזרח תפגע בדרומיים הלבנים ותקשה עליו להעביר חקיקה נגד העוני וחוקים למען השחורים בקונגרס, ולכן התרחק ממנה.קנדי התעסק בנושאים אחרים עם תחילת כהונתו, כמו המלחמה הקרה, מפרץ החזירים ודרום-מזרח אסיה. רוברט הקפיד למנוע מקנדי להתערב בנושא. התנועה לזכויות האזרח, שלחמה בדרום, לא ראתה את קנדי לחיוב בתקופה שבה מאבקים לעירוב גזעי בתחבורה ציבורים הובילו לאלימות לבנה ממוסדת. קנדי מינה מרשל להגנת תומכי העירוב הגזעי במקום להשתמש בצבא או בסוכני FBI. רוברט קנדי, בשם הנשיא, ביקש מהמוחים להשאיר את הנושא לבית המשפט. קנדי חשש ששליחת הצבא תוביל לזכרונות של תקופת השיקום ומלחמת האזרחים האמריקנית בקרב הלבנים השמרנים.ב-6 במרץ 1961, חתם קנדי על צו נשיאותי שדרש מכל עסק שעבד עם הממשלה לשמור על תעסוקה שוויונית. קינג, מאוכזב מתמיכתו של קנדי בנושא, פרסם מסמך בו קרא לקנדי ללכת בעקבות אברהם לינקולן ולהשתמש בצו נשיאותי שיחסל את האפליה. קנדי סירב לכך.בספטמבר 1962, נרשם אדם בשם ג'יימס מרדית' לאוניברסיטת מיסיסיפי אולם נמנע ממנו להיכנס. רוברט קנדי שלח ארבע מאות מרשלים, וקנדי שלח בחוסר רצון 3,000 חיילים כדי לעצור את האלימות. המהומות הובילו למותם של שניים, אולם מרדית' הצליח להגיע לשיעור הראשון שלו. קנדי התחרט על כך שלא שלח את החיילים מוקדם יותר והחל לפקפק באתוס הדרומי. הגורם הפעיל במהומות היה הקו קלוקס קלאן. ב-20 בנובמבר 1962, חתם קנדי על צו נשיאותי שאסר על אפליה גזעית בדיור ציבורי.באביב 1963, לאחר העימותים בנושא זכויות האזרח, לחץ רוברט על קנדי לפעול בנושא החקיקתי. ב-11 ביוני 1963, התערב קנדי כשמושל אלבמה ג'ורג' וולאס מנע משני תלמידים שחורים להיכנס לאוניברסיטת אלבמה. וולאס הסכים לפנות את הדרך רק לאחר שהמשמר הלאומי של אלבמה נשלח בפקודת הנשיא עם סגן התובע הכללי. באותו הערב נאם קנדי בנושא זכויות האזרח בטלוויזיה וברדיו. הוא הביע את תמיכתו בנושאי זכויות האזרח, בגישה שווה לבתי ספר ציבוריים, שוויון בפני החוק והגנה על זכויות ההצבעה. בנאום אמר:היום הסתיים במותו של מדגר אוורס, אחד ממנהיגי המאבק, על סף ביתו לאחר שנרצח. כפי שקנדי צפה, למחרת היום התברר לו שניסיונו להעביר חוק למלחמה בעוני נכשל בקונגרס בגלל התנגדות הדמוקרטים מהדרום.מעל מאה אלף אזרחים, שחורים בעיקר, התאספו בוושינגטון לרגל המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות ב-28 באוגוסט 1963. קנדי התנגד למצעד מתוך חשש שיוביל להשפעה שלילית על ניסיון העברת חוק זכויות האזרח בקונגרס. החשש רק החמיר לפני הצעדה כשראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר האשים את עוזריו הקרובים של מרטין לותר קינג בקומוניזם. הנשיא ורוברט קנדי נפגשו עם קינג ב-22 ביוני והזהירו אותו לנתק את הקשרים עם הקומוניסטים. קינג התעלם מכך ורוברט קנדי אישר ל-FBI לצותת לקינג ולמנהיגים אחרים של התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית, איגוד זכויות האזרח של קינג, באוקטובר 1963. קנדי אישר בכתב רק ציתות מוגבל לחודש ניסיון, אולם הובר הרחיב את ההסמכה כדי להגדיל את המעקב אחרי קינג. הציתות נמשך עד ליוני 1966 ונחשף ב-1968.הסמכות לפעול בנוגע למצעד ב-28 באוגוסט ניתנה למחלקת המשפטים שהעבירה מאות אלפי דולרים לששת הספונסרים של המצעד, כולל התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית וה-NAACP. כדי להבטיח מחאה שקטה, ערכו המארגנים והנשיא נאומים מתסיסים ושיתפו פעולה באופן מלא עם המצעד. אלפי חיילים היו בכוננות. קנדי צפה בנאומו של קינג בטלוויזיה והתרשם. המצעד נחשב למחאה שקטה ואפקטיבית, ולא נערכו מעצרים במהלכו. אחריה הוזמנו המנהיגים אל הבית הלבן כדי להיפגש עם קנדי והצטלמו איתו. קנדי הרגיש שהמצעד עזר גם לו וחיזק את הסיכוי להעברת חוק זכויות האזרח.למרות הצלחת המצעד, המאבק היה רחוק מלהיגמר. כעבור שלושה שבועות, התפוצצה פצצה ביום ראשון, 15 בספטמבר, בכנסייה הבפסטיסטית בבירמינגהם. בסופו של יום, נרצחו ארבע ילדות אפרו-אמריקאיות ועוד שניים נורו למוות. העלייה באלימות הובילה לשינוי קיצוני בחוק זכויות האזרח שסיכן את העברתו. קנדי הזועם קרא למנהיגי הקונגרס אל הבית הלבן וכעבור יום הצליח להשיג מספיק קולות לתמיכה בחוק המקורי כדי להוציא אותו מהוועדה.לאחר מותו של קנדי המשיך במשימה יורשו, הנשיא לינדון ג'ונסון. חוק זכויות האזרח, שעבר ביולי 1964, אסר על אפליה בתשתיות הממשלתיות, בגישה לתעסוקה, בהשכלה ובפרויקטים פדרליים, וכן אסר הפרדה גזעית בבתי הספר ובמוסדות ציבוריים; כשהוא מוציא מחוץ לתוקפם את חוקי ג'ים קרואו אשר עקפו את התיקונים לחוקת ארצות הברית ובכך הכשירו כל מיני צורות של אפליה כלפי אזרחיה האפרו-אמריקאים של ארצות הברית, בכלל זה שלילת זכותם להצבעה בבחירות לבתי המחוקקים המקומיים והפדרליים, כמו גם לנשיאות. סמכויות האכיפה שניתנו לחוק היו חלשות מלכתחילה, אולם חוזקו ברבות השנים.ביטול מס הגולגולתכשהוא רגיש לביקורות על מחויבות הממשל להגנת זכויותיהם של מיעוטים במערכות הבחירות, לחץ התובע הכללי רוברט קנדי על הנשיא, בתחילת 1962, ללחוץ על הקונגרס לפעול. הנשיא קנדי, במקום להציע חקיקה מקיפה, תמך בהצעה לאסור על מדינות – בעזרת תיקון חוקתי – מלהתנות את זכות ההצבעה בבחירות ממשלתיות בתשלום מס גולגולת או כל מס אחר. הוא סבר שהתיקון החוקתי יוכל למנוע כל פיליבסטר בנושא, כיוון שכך תבוטל הטענה שביטול ממשלתי של מס הגולגולת אינה חוקתית. הליברלים התנגדו לקנדי וחששו שהתיקון יהיה איטי מדי. כמה קבוצות לזכויות האזרח (הליגה נגד השמצה, NAFAA, ואיגודים יהודים) התנגדו גם הם לתיקון, וב-21 במרץ הצהירו שהתיקון יקבע תקדים לחסימת כל חקיקה בנושא זכויות האזרח בכך שיקשור אותם לתיקון חוקתי.מס הגולגולת היה אחד מכמה חוקים שהונהגו במדינות הדרום כדי למנוע מהשחורים להצביע, לפחות בלי להפר את התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שמנע את שלילת זכות ההצבעה של אדם "בשל גזע, צבע או מצב קודם של עבדות" שכן כל אזרח נאלץ לשלם את מס הגולגולת והוא פגע גם בלבנים העניים. ב-1902, כל אחת-עשרה מדינות הקונפדרציה לשעבר הנהיגו מס גולגולת, והנהיגו אמצעים אחרים להקטנת מספר הבוחרים בהן, כמבחני קרוא וכתוב. מס הגולגולת ניצב לצד חוקים שנועדו להוכיח את אזרחות הסבא של מי שרצה לבחור, ואיומים באלימות הובילו לכך שהבחירות היחידות במדינות הללו היו בחירות מקדימות בתוך המפלגה הדמוקרטית, בהן רק לבנים בחרו את המתמודד שקרוב לוודאי היה מנצח בבחירות הכלליות. בארקנסו, למשל, המצביעים נאלצו לעבור "הערכה" והתעלמו משחורים. מעט מדינות ביטלו את החוקים בתחילת ואמצע המאה התשע-עשרה, אולם מס הגולגולת שרד את בית המשפט ב-1937 כשבית המשפט פסק פה-אחד שזכות ההצבעה ניתנת בידי המדינות שיכולות לקבוע את התנאים שלהן בכפוף לחוקה.תיקון חוקתי שאסר על מס הגולגולת במערכות הבחירות עבר בשני בתי הקונגרס באוגוסט 1962 ונשלח למדינות לאשרור. הוא אושרר ב-23 בינואר 1964, והפך לתיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית.יחסים עם האינדיאניםבניית סכר הובילה להצפת 10,000 אייקרים אינדיאניים, ואילץ שש מאות אינדיאנים לעזוב את ביתם. קנדי התבקש בידי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות להתערב ולעצור את הסכר, אולם הוא סירב בדרישה לשליטה בשיטפונות. הוא הביע דאגה לאינדיאנים וביקש מסוכנויות ממשלתיות לסייע להם.מדיניות החללתוכנית אפולו החלה בתחילת 1960, במהלך תקופתו של אייזנהאואר, כהמשך לתוכנית מרקורי, כדי לשגר תחנת חלל, לטוס מסביב לירח ולנחות עליו. בעוד שנאס"א הייתה זו שתכננה את אפולו, המימון לתוכנית לקה בחסר בגלל גישתו של אייזנהאואר לטיסת בני אדם לחלל. כסנאטור, התנגד קנדי לתוכנית ורצה לבטל אותה.עם הרכבת הממשל, שמר קנדי על יועצו המדעי של אייזנהאואר, שהתנגד להטסת בני אדם לחלל ופרסם דו"ח נגד תוכנית מרקורי. שבעה עשר מועמדים לראשות נאס"א סירבו לקנדי לפני שג'יימס וב, יועצו התקציבי של הנשיא לשעבר הארי טרומן, הסכים להתמנות לתפקיד. וב הצליח להשיג תמיכה מהקונגרס, מהנשיא ומהעם. קנדי שכנע את הקונגרס לתקן את חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי כדי להעביר את האחריות לתפקיד לסגנו, גם כיוון שג'ונסון פעל בסנאט להקמת נאס"א וידע רבות על תוכנית החלל, וגם כדי להעסיק אותו כדי למנוע ממנו לפעול נגדו.בנאום מצב האומה שלו בינואר 1961, הציע קנדי שיתוף פעולה בינלאומי בחלל. חרושצ'וב סירב, כיוון שהסובייטים לא רצו לחשוף את מצב הטילים שלהם. בתחילת כהונתו, ניסה קנדי למנוע שליחת בני אדם לחלל, אולם נאלץ לוותר על כך בגלל ג'ונסון, שתמך בתוכנית בסנאט. יועציו של קנדי טענו שטיסה לירח תהיה יקרה מדי, והוא שקל לבטל את תוכנית אפולו בגלל עלותה.אולם המצב השתנה במהירות ב-12 באפריל 1961, כשהקוסמונאוט הסובייטי יורי גגארין הפך לאדם הראשון שטס לחלל, וחיזק את החשש האמריקני מפני נחיתות טכנולוגית מול ברית המועצות. קנדי היה נחוש שארצות הברית תוביל במהלך המרוץ לחלל, בגלל אסטרטגיה ויוקרה. ב-20 באפריל, במזכר לג'ונסון, ביקש ממנו לבחון את תוכנית החלל ותוכניות שיוכלו לאפשר לנאס"א להדביק את הפער. לאחר התייעצות עם ורנר פון בראון, הגיב ג'ונסון כעבור שבוע, וטען שלא מבוצעת השקעה מספקת בנושא. הוא טען שעוד יש אפשרות שארצות הברית תוכל להיות הראשונה להנחית אדם על הירח. יועציו של קנדי לחצו עליו לתמוך בנחיתה על הירח, וב-25 במאי, בהודעה מיוחדת לקונגרס, הציג הנשיא קנדי את תמיכתו בתוכנית אפולו במהלך נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס:לאחר שהקונגרס אישר את המימון, החל וב בארגון מחדש של נאס"א, העלה את כוח האדם שלה ובנה עוד מרכזים: מרכז השיגור עבור משגר לווייני ענק מצפון-מערב לנמל החלל קייפ קנוורל, ומרכז לטיסות חלל מאוישות על שטח שנתרם בידי אוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס. קנדי נאם בחניכת המרכז ב-12 בספטמבר 1962, וקידם את התוכנית:ב-21 בנובמבר 1962, בפגישת קבינט עם וב ועוד אישים מנאס"א, הסביר קנדי שהנחיתה על הירח חשובה לתדמית הבינלאומית של המדינה, ושההוצאה מוצדקת. ג'ונסון הבטיח לו שתוכנית החלל תהיה גם בעלת משמעות צבאית כבירה. העלות נמדדה בכ-40 מיליארד דולרים.בספטמבר 1963, בנאום בפני האו"ם, תמך קנדי בשיתוף פעולה סובייטי-אמריקני בחלל והמליץ על משלחת משותפת לירח. חרושצ'וב סירב שוב, והסובייטים לא עסקו בשליחת אדם אל הירח עד 1964. ב-20 ביולי 1969, כמעט שש שנים לאחר מותו של קנדי, נחתה אפולו 11 עם בני האדם הראשונים על הירח.מדיניות חוץבתחומי חוץ, יזם קנדי כמה מאמצים דיפלומטיים וצבאיים באירופה, דרום-מזרח אסיה, אמריקה הלטינית ובעוד מקומות שהיו חשובים אסטרטגית במהלך המלחמה הקרה. קנדי העסיק מומחים מדור חדש ליחסי חוץ. חלקם היו ממכוני מחקר חשובים. קנדי התעניין במלחמה ובשלום בנעוריו. בנאום השבעתו לתפקיד, הביע את עמדתו בנוגע למלחמה הקרה: "הבה לא ננהל משא ומתן מפחד, אולם הבה לא נפחד לנהל משא ומתן".קנדי תמך במדיניות תגובה גמישה, שנוהלה בידי מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, ונועדה להקטין את אפשרות המלחמה בגלל טעויות. ממשלו פתר בצורה דיפלומטית את משבר הטילים בקובה ונמנע מלהסלים את משבר ברלין השני. ב-1961 הקים קנדי את חיל השלום, הסוכנות לבקרה ולפירוק מנשק וסוכנות לברית כלכלית עם אמריקה הלטינית. ב-7 באוקטובר 1963 חתם על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון, ותחת פני המים שאותה קיבלו גם ברית המועצות והממלכה המאוחדת.רבים שיבחו את קנדי על כך שלא היה נוקשה כמו דווייט אייזנהאואר מבחינת מדיניות חוץ, קיבל את הגיוון העולמי ושיפר את מעמדה של ארצות הברית בקרב העולם השלישי.חיל השלוםבאחת מפעולותיו הראשונות כנשיא, ביקש קנדי מהקונגרס להקים את חיל השלום. גיסו, סרג'נט שרייבר, היה האחראי הראשון לפרויקט. באמצעות התוכנית התנדבו אמריקנים לסייע לאומות הלא מפותחות בתחומי החינוך, חקלאות, בריאות ובנייה. הארגון צמח ל-5,000 חברים במרץ 1963 ול-10,000 כעבור שנה. מאז 1961 הצטרפו אליו כ-200,000 אזרחים ששירתו ב-139 מדינות.ברית המועצותקנדי שירת כנשיא בשיאה של המלחמה הקרה. הייתה זו יריבות אידאולוגית ופוליטית, שהשפיעה על כל צעד שעשתה ארצות הברית בתחומי מדיניות החוץ, ושקנדי נאלץ להקדיש להתמודדות עמה חלק ניכר מזמנו. הנשיא אייזנהאואר אימץ את גישת "המבט החדש" שהדגישה את השימוש בנשק גרעיני כדי להרתיע את ברית המועצות. אייזנהאואר האמין שהמדיניות תהיה אפקטיבית וגם זולה יחסית לאופציות אחרות. מתוך חשש ממלחמה גרעינית עולמית, העדיף קנדי את "התגובה הגמישה". הוא התמקד ביכולת צבא הקבע להשיג מטרות מוגבלות. כחלק מהמדיניות, הרחיב קנדי את הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, יחידות העילית שיכלו להילחם בעימותים רבים. קנדי קיווה שתגובה גמישה תאפשר לארצות הברית לעצור תוקפנות סובייטית ללא מלחמה.ב-29 בנובמבר 1961, הכריזו גורמים אמריקניים שסוכנות הטלגרף הרוסית קיבלה גרסה ערוכה של ריאיון שהעניק קנדי לכתב מהעיתון איזבסטיה. האמריקנים טענו שהושמטו מהריאיון האשמותיו של קנדי בדבר הפרת סיכומי ועידת יאלטה וועידת פוטסדאם, וגם את סירובם להשעות ניסויים גרעיניים וטענתו של קנדי שחלוקת ברלין נבעה מסירוב הסובייטים להסכים לאיחוד גרמניה. לאחר שיחת הבהרה, פרסם הכתב את הטקסט המלא, וזכה להערכתו של קנדי.בינואר 1961 הכריז מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב על תמיכתו במלחמות לשחרור לאומית. קנדי החשיב זאת כאיום על העולם החופשי. ב-15 בפברואר 1961, ביקש קנדי מהסובייטים להימנע מלהכשיל את ניסיון האו"ם לפתור את משבר קונגו. חרושצ'וב הציע לתקן את מגילת האומות המאוחדות ולהחליף את המזכ"ל בוועידה של שלושה חברים. ב-25 בספטמבר 1961, נאם קנדי בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות והתחייב להטיל וטו על התוכנית. ב-27 בפברואר 1961, הציע קנדי במכתב לחרושצ'וב פגישה בוועידה בקיץ. חרושצ'וב הסכים להיפגש בווינה, בירת אוסטריה. הפגישה נפגעה בשל הפלישה למפרץ החזירים, אולם חרושצ'וב הטיל את האחריות לפלישה על הפקידים של קנדי ולא עליו באופן אישי.שני המנהיגים הבינו היטב שהנושא החשוב ביותר בוועידה יהיה גורלה של ברלין, שחולקה לשתיים עם תחילת המלחמה. ברלין המערבית הייתה מובלעת בגרמניה המזרחית התומכת בסובייטים, אולם זכתה לתמיכה מהאמריקנים והמערב. הסובייטים רצו לאחד את ברלין בשליטתם, בעיקר בגלל מספר הגרמנים המזרחיים שברחו אל מערב ברלין.בדרכו לוועידה, חנה קנדי בפריז ונפגש עם שארל דה גול, שייעץ לו להתעלם מסגנונו הבוטה של חרושצ'וב. הנשיא הצרפתי חשש מהשפעתה של ארצות הברית על אירופה. בכל זאת התרשם דה גול מהנשיא הצעיר. קנדי סיכם את תקופתו בפריז בטענה שהיה "האיש שליווה את ג'קי קנדי לפריז".מטרתו המרכזית של קנדי בפגישה עם חרושצ'וב הייתה להציע פיוס במלחמה הקרה. ב-4 ביוני 1961, נפגש הנשיא עם חרושצ'וב בווינה ועזב את הפגישות בכעס לאחר שנאלץ להיכנע ללחציו. חרושצ'וב התרשם מחוכמתו של הנשיא אולם ראה בו חולשה. קנדי עדיין לא האמין שהיה ניתן לשנות את המצב באירופה או במזרח הרחוק ודיבר באופן כללי. קנדי כן הצליח להשפיע על חרושצ'וב בנושא הסכם בין מוסקבה וברלין המזרחית. הוא הבהיר שכל הסכם שיפגע בזכויותיה של ארצות הברית לגשת אל ברלין המערבית יחשב להכרזת מלחמה. ממשלים קודמים התייחסו אליה כאל "ברלין", אולם ממילותיו של קנדי היה ברור שהוא קיבל את חלוקת ברלין ורמז שחסימת הגבול לא תביא לתגובה אמריקנית כל עוד מערב ברלין תישאר כפי שהיא. כיוון שחשב על בניית חומה בברלין, התעודד חרושצ'וב והחליט להמשיך בתוכניתו. מעט לאחר חזרתו אל ארצות הברית, הכריזה ברית המועצות על כוונתה לחתום על הסכם עם ברלין המזרחית ולבטל כל זכות אחרת בכל אזור של העיר. קנדי, מדוכא וכועס, הניח שהאפשרות היחידה היא להתכונן למלחמה גרעינית.מחלקת המדינה של ארצות הברית הכינה לקנדי כמה מסמכים בנושא חרושצ'וב. אחד מהם טען שחרושצ'וב יתעקש מאוד בנושא ברלין וגרמניה המזרחית. באביב 1963, החל קנדי לנסות להתפייס עם ברית המועצות. בקיץ של אותה השנה ביקש להקטין את המתיחות בקרב המדינות ולנאום בצורה פחות תוקפנית.בשבועות לאחר הוועידה, ברחו יותר מעשרים אלף איש מברלין המזרחית אל מערבה בתגובה לברית המועצות. קנדי החל לדון בנושא, ודין אצ'יסון היה זה שהוביל את הקו שדרש התחמשות צבאית לצד נאט"ו. בנאום מיולי 1961, הכריז קנדי על כוונתו להוסיף עוד 3.25 מיליארד דולרים אל תקציב הביטחון ועוד מאתיים אלף חיילים, בטענה שהתקפה על ברלין המערבית תהיה כמו התקפה על ארצות הברית. הנאום זכה לתמיכה נחרצת מצד האוכלוסייה.כעבור חודש, החלו ברית המועצות וברלין המזרחית למנוע מעבר ממזרח העיר אל מערבה והעמידו גדרות תיל ברחבי העיר, מה שהפך לחומת ברלין. קנדי התעלם מכך בתחילה כל עוד הגישה החופשית מהמערב למזרח נשמרה. כשהתברר שהמערביים איבדו את ביטחונם בנוגע להגנתה של ארצות הברית, שלח קנדי את ג'ונסון ואנשי צבא לסיור בגרמניה המערבית, קרוב לעמדות הגבול, כדי להפגין את המחויבות לברלין המערבית.אמריקה הלטיניתיחסי ארצות הברית עם אמריקה הלטינית הופקדו בידי ג'ונסון. קנדי תמך בשמאל הדמוקרטי באמריקה הלטינית אולם לקראת סוף כהונתו הקטין את תמיכתו בו. הישגיו המרכזיים באמריקה הלטינית היו דוקטרינת קנדי וברית כלכלית בין האזורים. אף על פי שהברית השיגה פחות ממה שקנדי חפץ, הוא זכה לאהדה רבה באמריקה הלטינית. בדצמבר 1961 נסע אל פוארטו ריקו, ונצואלה וקולומביה שנחשבו למעוזים דמוקרטיים נגד הקומוניזם של קסטרו.בנסיעתו ב-1962 אל מקסיקו עורר התלהבות מחזון שיתוף הפעולה בין הארצות. הנשיא המקסיקני אדולפו לופס מטאוס טען שכדי לשפר את יחסי ארצות הברית–מקסיקו יש לפתור את סכסוכי הגבול בין המדינות. ארצות הברית ומקסיקו הצליחו להגיע להסכם בנושא.בטענה ש"אלו שעוצרים את המהפכה השקטה יובילו למהפכה אלימה"," ביקש קנדי לבלום את האיום הקומוניסטי באמריקה הלטינית באמצעות הקמת ארגון הברית לקדמה, ששלח סיוע למדינות וניסה לשמור על זכויות האדם באזור. יחד עם מושל פוארטו ריקו, פעל למען הענקת אוטונומיה לאזור.ממשל אייזנהאואר תכנן את הדחתו של רפאל טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית, אולם קנדי טען שכל תכנון של ה-CIA יצטרך לאפשר לארצות הברית להכחיש מעורבות. באופן פומבי התנגד לעידוד הפיכות. ביוני 1961 נרצח טרוחיו, וכעבור כמה ימים הגיב סגן מזכיר המדינה בגינוי רפה.הפלישה למפרץ החזיריםפולחנסיו בטיסטה, רודן קובני שהיה ידידותי כלפי ארצות הברית, הודח מתפקידו ב-1959 במהלך המהפכה הקובנית. יורשו של בטיסטה, פידל קסטרו, הושפע מהקומוניזם ומברית המועצות, והיה אויב פוטנציאלי לארצות הברית במרחק קטן ממנה. ממשל אייזנהאואר תכנן תוכנית להדיח את קסטרו. התוכנית, בהובלת ה-CIA ובעזרת הצבא, הייתה לפלוש לקובה בעזרת תנועת מהפכני נגד גולים מאומנים בידי ארצות הברית בהובלת קציני ה-CIA. הרצון היה לפלוש לקובה ולעורר מהומות שידיחו את קסטרו.קנדי תמך ביד קשה מול קסטרו, וכשהוגשה לו התוכנית של ממשל אייזנהאואר היה מוכן לתמוך בה אף על פי שחשש מלעורר מתיחות עם ברית המועצות. ב-17 באפריל 1961, ציווה קנדי על הפלישה למפרץ החזירים: 1,5000 קובנים שאומנו בידי ארצות הברית נחתו על האי. ארצות הברית לא סיפקה מטרייה אווירית. ראש ה-CIA אלן דאלס טען שחשבו שהנשיא יאשר כל אמצעי שיוביל להצלחת המבצע לאחר הפלישה.ממשל קנדי קיווה שהנחיתה תוביל להתקוממות שתדיח את קסטרו, אולם הדבר לא קרה והפלישה הייתה כישלון. ב-19 באפריל 1961, לכדה והרגה הממשלה הקובנית את הגולים, וקנדי נאלץ לדון בנוגע לשחרור 1,189 ניצולים. לאחר עשרים חודשים, שחררה קובה את הגולים בתמורה למזון ולתרופות בשווי של 53 מיליון דולרים. התקרית גרמה לקסטרו להיזהר מארצות הברית ולהאמין בפלישה נוספת.קנדי התמקד בעיקר בהשלכות הפוליטיות של התוכנית ולא בשיקולים הצבאיים. הוא היה משוכנע שהתוכנית נועדה להביך אותו. קנדי לקח אחריות על הכישלון וטען שילמד ממנו. העובדה שלקח אחריות על הכישלון הובילה לעלייה בשיעורי האהדה כלפיו. למרות זאת, המבצע פגע במוניטין של קנדי מחוץ למדינה וגרם למתיחות מול ברית המועצות.בסוף 1961, הקים הבית הלבן קבוצה מיוחדת בראשות רוברט קנדי ורוברט מקנמארה שנועדה להדיח את קסטרו. הקבוצה לא הצליחה להשיג את מטרתה.מדיניותו זו של קנדי כלפי קובה, משמשת תפקיד מרכזי בספקולציות על מניעים אפשריים לרציחתו, כאשר בין החשודים אנשי CIA וגולים קובנים הממורמרים על כי נמנע מהם להמשיך ולהפיל את משטרו של קסטרו, ואנשי קסטרו הרוצים לנקום על המעורבות בענייניהם.משבר הטילים בקובהלאחר הפלישה למפרץ החזירים, החלה ברית המועצות לחמש את קובה בציוד צבאי בטענה של הגנה מפלישה נוספת. ממשל קנדי חשש מכך שקובה תוכל לאיים על ארצות הברית. קנדי לא האמין שברית המועצות תסתכן ותשים נשק גרעיני בקובה, אולם שיגר את מטוסי הריגול לוקהיד U-2 כדי להכריע את כמות הנשק. ב-14 באוקטובר 1962, צילמו מטוסי הריגול את אתרי השיגור לטילים לטווח בינוני שבנו הסובייטים בקובה. התמונות נחשפו לקנדי ב-16 באוקטובר, והיה ברור שהטילים היו איום על המדינה.קנדי נקלע לדילמה: אם היה מתקיף את האתרים, היה נראה כי פעולה זו הייתה מובילה למלחמה. אם לא היה מגיב על בניית האתרים, היה הדבר מתפרש כגילוי חולשה קריטי של ארצות הברית. בנוסף הייתה ארצות הברית מאוימת בידי נשק גרעיני. קנדי היה נחוש להגיב לחרושצ'וב בחומרה אחרי ועידת וינה.כשליש מחברי המועצה לביטחון לאומי תמכו במתקפה אווירית על אתרי השיגור. הקהילה הבינלאומית טענה שהתוכנית תהיה תגובה מופרזת של ארצות הברית, בעיקר לאחר שארצות הברית הציבה בתקופת אייזנהאואר טילים בטורקיה. בנוסף, לא היה ידוע אם ההתקפה תצליח. בהתאם לרוב חברי המועצה, החליט קנדי על הטלת מצור ימי על קובה. ב-22 באוקטובר שלח הודעה לחרושצ'וב והכריז על החלטתו בטלוויזיה.הצי האמריקני עצר ובדק כל ספינה סובייטית שהגיעה אל חופי קובה החל מ-24 באוקטובר. ארגון מדינות אמריקה תמך לחלוטין בהסרת הטילים. הנשיא החליף שני מכתבים עם חרושצ'וב ללא הועיל. מזכ"ל האו"ם או תאנט ביקש משני הצדדים לבטל את החלטותיהם ולהיכנס לתקופת צינון. חרושצ'וב הסכים וקנדי סירב.קנדי הצליח לשמור על איפוק כשטיל סובייטי יירט מטוס ריגול מעל קובה והרג את הטייס. ב-27 באוקטובר, במכתב לחרושצ'וב, הציע קנדי התחייבות לא לפלוש לקובה בתמורה להסרת הטילים. למחרת היום הגיעו קנדי וחרושצ'וב להסכם: ברית המועצות תפנה את הטילים בתמורה להתחייבותה של ארצות הברית לא לפלוש ופירוק של טילים שהוצבו באיטליה ובטורקיה. רוב הטילים נחשבו למיושנים ולכן פורקו כעבור שנה.המשבר נחשב לנקודה הקרובה ביותר למלחמה גרעינית אי פעם, אולם בסופו של דבר הצליחו שני הצדדים להגיע להסדר. המשבר הציג את עוצמתה של אמריקה ואת אמינותו של קנדי. שיעורי האהדה כלפיו עלו מ-66% ל-77% לאחר המשבר. קנדי הוכיח את יכולתו להתמודד עם משבר יוצא דופן ביחסים בין המעצמות בעזרת כישורי מנהיגות, קבלת החלטות וניהול משברים. בתחילת נובמבר 1962 נחשב משבר הטילים בקובה להצלחה דיפלומטית במדיניות החוץ. גישתו של קנדי במשבר זכתה לשבחים, אף על פי שרבים טענו שהחל את המשבר בגלל הפלישה למפרץ החזירים.אירופההממלכה המאוחדתב-1960 הפסיקה הממלכה המאוחדת לעבוד על פרויקט הטילים שלה ואייזנהאואר הציע להם את מערכת הטילים האמריקנית. הממלכה המאוחדת קיבלה את ההצעה לצורך הבטחת ההרתעה הגרעינית בשנות השישים. באמצע 1962, הכריז רוברט מקנמארה שהפרויקט יקר מדי ובעל כשלים טכניים והחליט לבטלו.קצר בתקשורת הוביל לכך שקנדי לא ידע על ההשלכות הפוליטיות של הנושא כלפי ממשלתו של הרולד מקמילן. בפגישה עם מקמילן, ניסה קנדי לפתור את המצב והציע לממלכה המאוחדת טילי פולאריס ההסכם עורר זעם אצל הנשיא הצרפתי שארל דה גול שכעס על ההעדפה האמריקנית את בריטניה.צרפתצרפת הייתה המדינה השנייה בה ביקר קנדי כנשיא. הוא הגיע לפריז עם אשתו ז'קלין ב-31 במאי 1961. דה גול, שהעדיף לברך את אורחיו בצרפתית, בירך את קנדי באנגלית. ז'קלין דיברה צרפתית שוטפת והתחבבה על העיתונות הצרפתית.התוכנית הגרעינית הצרפתית הייתה חיונית למטרתו של דה גול, החזרת מעמדה הבינלאומי של צרפת. ממשל קנדי היה מחויב למניעת הפצה של הנשק הגרעיני. במכתב למקמילן כתב קנדי שהגיע למסקנה שלא לסייע לצרפת להרחיב את מאגרי הנשק שלה. קנדי חשש עוד יותר מכוונותיו של דה גול לסייע לגרמניה המערבית בפיתוח נשק גרעיני.מזרח ומערב גרמניהקנדי קרא לברלין "מקום המבחן הגדול ביותר של כוח הרצון המערבי". ב-13 באוגוסט 1961, הגרמנים מהמזרח, בתמיכת מוסקבה, העמידו מחסום תיל ולאחר מכן מחסום מבטון שחילק את ברלין לשניים. קנדי טען שהיה טיפשי לסכן מיליוני אמריקנים מתוך רצונם של הגרמנים לאיחוד.כעבור חודשיים, כמעט התרחשה מלחמה מול ברית המועצות כשטנקים אמריקניים וסובייטים ניצבו זה נגד זה משני צידי החומה. המשבר נמנע הודות לדיפלומטיה שממשל קנדי ארגן בעזרת מרגל סובייטי.כתוצאה מהמשבר, נאלץ הממשל להגדיל את תקציב הביטחון בצורה משמעותית. מאזן תשלומים שלילי שנוצר בעקבות כך החמיר את הבעיות הפיסקליות. בסוף 1961 הגיע רוברט מקנאמרה להסכם עם גרמניה המערבית לרכישת ציוד צבאי אמריקני. הדבר סייע רק במעט בבעיית התשלומים.ב-1963 הגיעה גרמניה למצב שברירי בגלל התוקפנות הסובייטית ממזרח וסיום כהונתו של הקנצלר קונראד אדנאואר. בד בבד ניסה שארל דה גול להגיע לברית בין צרפת לגרמניה המערבית כמשקל נגד לברית המועצות ולארצות הברית. קנדי ראה בכך איום על נאט"ו ועל השפעתו באירופה.ב-26 ביוני 1963, יצא קנדי לברלין, שהייתה אז מחולקת על ידי חומה וקרועה בין מזרח ומערב, כדי להפיץ את בשורתו. בנאומו בברלין שבה את לב הברלינאים, והצית את דמיונו של העולם, כשהכריז "אני ברלינאי" "Ich bin ein Berliner". קנדי טען שהחומה עדיפה על המלחמה. הוא ביקר את הקומוניזם והכריז על מחויבות אמריקנית לגרמניה. כמיליון איש שצפו בנאומו התלהבו. קנדי שיבח את העם הגרמני על סירובו להרגיש איום בגלל החומה, וטען שהיא סמל לכישלון הקומוניזם. הוא טען שהדמוקרטיה לא מושלמת, אולם היא לעולם לא תציב חומות כדי למנוע מאזרחים לעזוב.קנדי ציווה על חמש מאות אנשי צבא לפטרל בין החלקים כדי להבטיח שברלין המערבית לא תנותק לחלוטין ממזרחה. בסוף אוקטובר 1961, התעורר סכסוך על זכותו של דיפלומט אמריקני לעבור לברלין המזרחית. הטנקים הסובייטים והאמריקנים עמדו זה מול זה שוב, אולם קנדי הצליח להגיע להסכמה עם חרושצ'וב ושתי המעצמות הוציאו את הטנקים.טענותיו של קנדי בדבר זכות ההגדרה העצמית של העמים תחת שלטון קומוניסטי הניבו פירות באביב של פראג ב-1968, בתנועת סולידריות בשנות השמונים, ובנאומו של רונלד רייגן ב-1987, בו ציווה על מיכאיל גורבצ'וב לפרק את חומת ברלין.אירלנדבמהלך נסיעתו בת ארבעת הימים לארץ אבותיו, אירלנד, ביוני 1963, קיבל קנדי תואר כבוד מהאוניברסיטה הלאומית באירלנד.בנוסף היה המנהיג הזר הראשון שנאם בפרלמנט האירי.אמנה למניעת ניסויים גרעינייםמתוך חשש מההשפעות לטווח ארוך של הפצת הנשק הגרעיני והזיהום שנוצר בגללו, הסכימו קנדי וחרושצ'וב להגיע לאמנה למניעת ניסויים גרעיניים, אחת שעדלי סטיבנסון הציע במהלך ריצתו לנשיאות ב-1956. בפגישתם בווינה ביוני 1961, הגיעו חרושצ'וב וקנדי להסכמה בלתי רשמית בנוגע לניסויים גרעיניים, אולם ברית המועצות החלה בניסויים גרעיניים בספטמבר. ארצות הברית ביצעה ניסויים משלה כעבור חמישה ימים. מעט לאחר מכן, לוויינים אמריקניים חדשים החלו לשדר תמונות שהבהירו שברית המועצות הייתה בפיגור במירוץ החימוש. עם זאת, כוחה הגרעיני של ארצות הברית לא היה משמעותי כשברית המועצות חשבה על עצמה כשוות ערך למערב.קנדי נאם נאום מבריק ב-10 ביוני 1963, באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון. בנאומו, "אסטרטגיה לשלום", הציע למסיימים את לימודיהם לבחון מחדש את הגישה למלחמה הקרה, לברית המועצות והחשוב מכל: לשלום העולמי. קנדי טען שיש לשאוף לשלום בגלל המלחמה החדשה, שבה נשק גרעיני יכול לגרום לנזק גדול פי עשרה מאשר מה שבעלות הברית ביצעו במלחמת העולם השנייה ולפגוע בדורות שעוד לא נולדו. קנדי טען שהשלום הוא הבחירה הרציונלית ודורש שהאדם יסכים לחיות בסובלנות עם שכנו.הנשיא גם הכריז שהסובייטים הסכימו לחזור למשא ומתן על אמנה למניעת ניסויים גרעיניים. לאחר מכן הודיע שארצות הברית דחתה ניסויים גרעיניים בחלל והתחייב שלא יבוצעו ניסויים גרעיניים כאלה כל עוד אף מדינה אחרת לא תבצע אותן.כעבור חודש, שלח את נציגו למוסקבה כדי להגיע להסכם. חרושצ'וב שלח את נציגו, אנדריי גרומיקו. היה ברור שאי אפשר היה להגיע להסכם למניעה מוחלטת של הניסויים בגלל התנגדות הסובייטים לפיקוח.לבסוף חתמו ארצות הברית, ברית המועצות והממלכה המאוחדת על אמנה מוגבלת שאסרה על ניסויים גרעיניים באדמה, בחלל ומתחת למים, אולם לא מתחת לאדמה. הסנאט אישר את ההסכם וקנדי חתם עליו באוקטובר 1963. צרפת מיהרה להכריז שהיא חופשייה להמשיך לפתח ולבחון את הגנותיה הגרעיניות.מדיניות באסיהקנדי התמקד בעיקר בהודו באסיה כיוון שהתפתחה בצורה לא קומוניסטית והייתה בגוש המדינות הבלתי-מזדהות.לאוסאייזנהאואר, בתקופת החפיפה, הדגיש בפני קנדי שהאיום הקומוניסטי בדרום-מזרח אסיה הוא הנושא החשוב באזור. אייזנהאואר טען שלאוס היא האיום האזורי. במרץ 1961, תמך קנדי בשחרור לאוס על פני לאוס "נייטרלית", ורמז בשיחות אישיות שווייטנאם, ולא לאוס, היא המחסום להתפשטות קומוניסטית.התנועה הקומוניסטית בלאוס זכתה לתמיכה סובייטית, וקנדי ציווה על הצי לשוט אל ים סין הדרומי ולמשוך את הנחתים אל תאילנד. בנוסף הנחה את היועצים הצבאיים בלאוס ללבוש מדים צבאיים. קנדי האמין שאם שתי מעצמות העל ישכנעו את בעלות בריתן להגיע לנייטרליות בלאוס, המדינה תהיה דגם לפתרון סכסוכים בתוך העולם השלישי.קנדי היה מוכן לקבל את לאוס הנייטרלית. באפריל 1961, הסכימה ברית המועצות להפסקת אש בלאוס. הסכם שנחתם ביולי 1962 קבע שלאוס נייטרלית.אינדונזיהקנדי הזמין את סוקרנו, נשיאה הראשון של אינדונזיה, לבקר בארצות הברית, ביקור שיצא אל הפועל בשנת 1961. מטרת ההזמנה הייתה מתן כבוד לסוקרנו כדי לבקש ממנו לשחרר את הטייס האמריקני אלאן לורנס פופ שנדון למוות באינדונזיה בעוון רצח 17 חיילים ו-6 אזרחים בהפציצו תהלוכה נוצרית בעיר אמבון בשנת 1958. פופ הסתנן אל תחומה האווירי של אינדונזיה במטוס שהמריא מהפיליפינים במשימה חתרנית של ה-CIA שמעולם לא הוצהרה קודם לכן, ונועדה לערער את משטרו של סוקרנו. פופ נטש את מטוסו, נפצע ונלכד. משפטו חשף את מעורבות ה-CIA במרד פרמסטה , וסיפק לסוקרנו צידוק לטענותיו בנאומו: "והיו שהגיעו מהפיליפינים", שזרים מעורבים בניסיון להדיחו מהשלטון באינדונזיה.בפברואר 1962 ביקר רוברט קנדי באינדונזיה, בניסיון למנוע את ה"עימות" בין אינדונזיה למלזיה, ובניסיון לתווך בין אינדונזיה להולנד כדי למנוע את חדוש הלחימה במערב גינאה החדשה בזמן שבאותו חודש הייתה שם הפסקת אש זמנית. ב-26 במרץ 1962 פקד סוקרנו לחדש את הלחימה וב-30 במרץ החל הגנרל סוהארטו בתקיפותיו. התעצמות הלחימה בחודשים הבאים משכה את קנדי להתערב שוב למען הפסקתה. מאמציו נשאו פרי קודם כל בעניין פופ ששוחרר ב-2 ביולי, ואחר כך בהתחלת המשא ומתן בין אינדונזיה להולנד, ב-31 ביולי. ב-15 באוגוסט בשעה 12:01 נחתם ההסכם בבנין האו"ם בניו יורק ונכנסה לתוקף הפסקת אש מידית. תוצאת ההסכם הייתה העברת מערב גינאה החדשה למינהל האו"ם ב-1 באוקטובר 1962 ולמינהל אינדונזי ב-1 במאי 1963.וייטנאםבמאי 1961 שלח את לינדון ג'ונסון לפגישה עם נו דין דיים, נשיא דרום וייטנאם . ג'ונסון הבטיח לדיים סיוע נגד הקומוניסטים. קנדי הכריז על שינוי מדיניות מתמיכה בדיים לשותפות איתו כדי לנצח את הקומוניסטים.במהלך כהונתו, המשיך קנדי את המדיניות לתמיכה כלכלית ופוליטית, וגם תמיכה צבאית, בממשלת דרום וייטנאם. בסוף 1961, החל הווייטקונג להגביר את נוכחותו. במהלך כהונתו של קנדי העמיקה המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם, ומספר הלוחמים האמריקאיים שהוצבו בדרום וייטנאם עלה מ-2,000 חיילים, בתחילת כהונתו, ל-16,000 בסופה. חיילים אלה לא היו מעורבים בלחימה עצמה. לפני ההתנקשות בו, שלח קנדי רק יועצים צבאיים ויחידות מיוחדות לאזור. כעבור שנה וחצי, שלח יורשו, ג'ונסון, את יחידות השדה הראשונות לווייטנאם והוביל להסלמת המלחמה, כש-184,000 חיילים מגיעים לווייטנאם ב-1964 ו-536,000 ב-1968.בינואר 1961 הקציב קנדי 28.4 מיליון דולרים להגדלת צבא דרום וייטנאם ו-12.7 מיליון דולרים לתגבור המשמר האזרחי. באוקטובר שלח את מקסוול טיילור ווולט רוסטו לדרום וייטנאם כדי ללמוד את המצב. הם המליצו על שליחת 8,000 חיילים אולם קנדי דרש העלאה זעומה במספר היועצים הצבאיים. ב-1961, עלה נושא וייטנאם בפגישתו של קנדי עם דה גול בפריז. דה גול הזהיר מפני הסתבכות בדרום-מזרח אסיה.בסוף 1961, החליט קנדי על תוכנית להרגעת האזורים הכפריים בדרום וייטנאם. בתחילת 1962 התוכנית אושרה וכללה העברת אזרחים, מעצר כפריים והפרדת קהילות מהקומוניסטים. התקווה הייתה שהקהילות החדשות יספקו ביטחון לאיכרים ויחזקו את הקשר ביניהם לבין הממשל. בנובמבר 1963 נחלשה התוכנית והסתיימה באופן רשמי ב-1964.בתחילת 1962, הסמיך קנדי את הסלמת המעורבות כשחתם על חוק שדרש הגברת המעורבות האמריקנית. מזכיר המדינה דין ראסק תמך במעורבות אמריקנית רחבה. מבצע רנץ' האנד, סדרה של תקיפות חישוף בהיקף גדול, החלו בדרום וייטנאם. אלפיים גלונים של חומר מנשיר פוזרו בניגוד להסכמי ז'נבה. בסוף 1962, כבר עלתה כמות אנשי הצבא בווייטנאם מ-2,600 ל-11,500. 109 איש נהרגו בהשוואה לארבעה עשר בשנה הקודמת. ב-1962 גדל הווייטקונג מ-15,000 ל-24,000. לא הייתה התקדמות בבלימת התוקפנות הקומוניסטית בתמורה למעורבות האמריקנית.באפריל 1963, הבין קנדי שאין תוחלת להישארות בווייטנאם בגלל עוינות המקומיים לצבא האמריקני. בסוף 1961 היה מספר היועצים האמריקניים בווייטנאם 3,205, ועם מותו של קנדי עלה המספר ל-16,700. במאי 1963, התכוון קנדי להוציא את הצבא מווייטנאם. הוא החליט כך בעיקר בשל ריאיון של דיים בו טען שיש יותר מדי יועצים צבאיים במדינתו. קנדי הבין שהוא לא יכול היה לצאת מווייטנאם ולהיבחר מחדש. ביולי המשבר היה ברור: למרות העלייה במעורבות האמריקנית, הצבא הדרום וייטנאמי לא הצליח מול כוחות הווייטקונג.ב-21 באוגוסט, כשהגיע לאזור השגריר החדש הנרי קבוט לודג' הבן, ציוו דיים ואחיו על צבא דרום וייטנאם, שאומן בידי ה-CIA, לפזר הפגנות בודהיסטיות. רבים ציפו להפיכה שתדיח את דיים. ההוראה ללודג' הייתה להוביל להתפטרותו של דיים ולעזוב את המדינה. דיים סירב להקשיב.ב-24 באוגוסט הכריזה וושינגטון שלא תסבול את פעולות צבא דרום וייטנאם, ולודג' קיבל הוראה להוביל להתפטרות דיים, אחרת יחפשו האמריקנים מנהיגות חלופית. לודג' טען שהפתרון היחיד הוא לעודד הפיכה צבאית בידי הגנרלים.בסוף השבוע, גילה לודג' לקנדי שממשלת דיים כנראה מנהלת משא ומתן סודי עם הקומוניסטים ותבקש מהאמריקנים לעזוב. נשלחו פקודות לוושינגטון ולסייגון להשמיד כל תכתובת שעודדה הפיכה. באותה התקופה, החלה להתעורר התנגדות למלחמה בווייטנאם בידי כמרים.פגישה בבית הלבן בספטמבר חשפה את הדעות השונות. מחלקת ההגנה ומחלקת המדינה נתנו דיווחים סותרים: מחלקת ההגנה טענה שהצבא מנצח במלחמה, ואילו מחלקת המדינה טענה שארצות הברית מאבדת את השפעתה בווייטנאם. קנדי שאל האם נציגי המחלקה היו באותה המדינה, בלי לדעת שהם היו מסוכסכים ביניהם.באוקטובר 1963, מינה קנדי את מזכיר ההגנה מקנאמרה ואת הגנרל מקסוול טיילור למשימה בווייטנאם כדי ליצור מדיניות לאזור. המשלחת נועדה לחקור את ההבדל בין גרסאות המחלקות השונות למתרחש בווייטנאם. בפגישות עם מקנאמרה, טיילור ולודג', שוב סירב דיים להצעותיה של ארצות הברית ומקנאמרה התייאש ממנו.טיילור ומקנאמרה הופתעו כשסגן הנשיא של וייטנאם הודיע להם שהצבא פשוט לא מצליח להשתלט על המצב. קנדי התעקש ולבסוף הדו"ח שנכתב הציע לוח זמנים לנסיגה מדרום וייטנאם: 1,000 חיילים עד לסוף השנה ונסיגה מוחלטת עד 1965, בניגוד לעמדת המועצה לביטחון לאומי. הדו"ח הסופי הכריז שהצבא התקדם, שממשלת דיים הבלתי אהודה לא חשופה להפיכות, ושאפשרי להתנקש בדיים.בסוף אוקטובר, שוב דיווחו הסוכנויות שמתוכננת הפיכה כנגד ממשלת דיים. המקור, הגנרל הווייטנאמי דונג ואן מין (שנודע כ"מין הגדול") רצה לדעת את עמדתה של ארצות הברית. קנדי הורה ללודג' להציע תמיכה סמויה בהפיכה, אולם לא בהתנקשות, ולהבטיח את יכולתה של ארצות הברית להכחיש בכך מעורבות. מאוחר יותר באותו החודש, החלה ההפיכה, וקנדי ציווה שכל תשדורת תעבור דרכו. קנדי שלט על תגובותיה של ארצות הברית.ב-1 בנובמבר 1963, הדיחו הגנרלים הווייטנאמים בהובלת מין את הממשלה, עצרו ואז הרגו את דיים ואת אחיו. קנדי נדהם מהמוות, וגילה לאחר מכן שמין ביקש מה-CIA לאפשר מעבר בטוח לדיים אל מחוץ למדינה, אולם נאמר לו שהיה צורך בעשרים וארבע שעות והוא לא יכול היה להחזיק אותם כל כך הרבה זמן.החדשות על ההפיכה הובילו לביטחון ראשוני – באמריקה ובדרום וייטנאם – שאפשר לנצח במלחמה. מקג'ורג' באנדי שלח מזכר לקנדי שהיה אמור להישלח אליו כשיחזור מדאלאס.המזכר דרש הגברת הלוחמה בווייטנאם, העלאת הסיוע הכלכלי והצבאי לאזור והרחבת המבצעים אל לאוס ואל קמבודיה. לפני שעזב לדאלאס, ביקש קנדי שבתחילת השנה החדשה יוכן לו דו"ח מעמיק בנושא. מקנאמרה עצמו טען שקנדי שקל לצאת מווייטנאם לאחר הבחירות של 1964. גם ג'ונסון טען שקנדי תכנן לסגת, עמדה שג'ונסון לא הסכים איתה. קנדי חתם על מזכר לביטחון הלאומי ב-11 באוקטובר שדרש נסיגה של 1,000 אנשי צבא מהאזור עד לסוף השנה. מאז נאומו ב-10 ביוני 1963, החל קנדי לנקוט מדיניות פחות ניצית.כשנשאל רוברט קנדי ב-1964 מה היה אחיו עושה אם דרום וייטנאם הייתה עומדת ליפול, הוא טען שהיה מתמודד עם הנושא. לפני מותו של קנדי לא נקבעה המדיניות הסופית לגבי וייטנאם. ב-2008 נטען שקנדי היה יכול למצוא דרך להוציא את כל הצבא מווייטנאם, אולם שהוא עצמו לא ידע מה הוא עומד לעשות בנושא. וייטנאם נחשבת לנושא החוץ היחיד שקנדי הוריש לג'ונסון במצב גרוע יותר. המעורבות האמריקנית באזור הסלימה עד שג'ונסון החל לשלוח חיילים אמריקניים ומלחמת וייטנאם פרצה באופן רשמי. לאחר ההתנקשות בקנדי, חתם הנשיא ג'ונסון על מזכר לביטחון הלאומי ב-26 בנובמבר 1963. הוא שינה את מדיניות קנדי, התכחש לנסיגות וחיזק את המחויבות לדרום וייטנאם.קנדי והמזרח התיכוןקנדי היה נשיא ידידותי למדינת ישראל, ואף נפגש לפגישה היסטורית בהיותו סנטור עם ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון. ב-1960, במהלך מסע הבחירות, הצהיר קנדי: לאחר מכן כנשיא, יזם את תחילתם של הקשרים הכלכליים והביטחוניים עם ישראל, והוא זכה להוקרה כמי שייסד את השותפות הצבאית בין ארצות הברית לישראל. ממשלו של קנדי סיים את אמברגו הנשק על ישראל שהטילו ממשליהם של טרומן ואייזנהאואר, כאשר קנדי יזם מכירה של טילי "הוק" לישראל. כמי שתיאר את ההגנה על ישראל כחובה מוסרית ולאומית, היה קנדי הראשון להציג את רעיון ה"יחסים המיוחדים" (כפי שתיאר זאת לגולדה מאיר) בין ארצות הברית לישראל.כנשיא ארצות הברית סיפק לישראל אשראי לרכש של מכונות חקלאיות.קנדי הרחיב את המחויבויות הביטחוניות לישראל ב-1962. בתחילת 1963, אישר למכור לישראל טילי MIM-23 הוק מתקדמים וסיפק תמיכה דיפלומטית למדיניות ישראל שאליה התנגדו מדינות ערב, כמו פרויקטים בנהר הירדן.בסמוך לפני בחירתו, גילו האמריקאים באמצעות תצלומי לוויין את בנייתו של הכור הגרעיני בדימונה. ישראל נדרשה לתת הסברים, ולאחר זמן מה סיפקה לארצות הברית את מלוא המידע. ביום 21 בדצמבר 1960 הכריז בן-גוריון בכנסת כי ישראל בונה כור גרעיני בנגב, אך הכור ישמש לצורכי שלום. קנדי, שנכנס לתפקידו מספר ימים לאחר מכן, קיבל כפי הנראה את ההסברים, ולא דרש פעולות נוספות, שהיה בהן כדי למנוע פיתוחה של פצצה גרעינית על ידי ישראל. בפגישתו עם דוד בן-גוריון בניו יורק ב-30 במאי 1961, השיג הנשיא הסכמה עקרונית של ישראל למתן פומבי לביקור מדענים מטעמה בכור, וכן לביקור של מדענים ממדינות נייטרליות בכור.בתקופה זו בנתה ישראל את כוחה הצבאי, שהופגן מספר שנים לאחר מכן במלחמת ששת הימים. על אף שבעלת הברית העיקרית, וספקית הנשק הראשית של ישראל הייתה צרפת, גילתה אף ארצות הברית אהדה, וסייעה לצה"ל, גם אם בהיסוס ותוך הימנעות מהאצת מרוץ החימוש, באספקת נשק מתוחכם, ובין היתר טילי נ"מ חדישים מסוג "הוק", שביקש בתחילה ראש הממשלה דוד בן-גוריון בפגישתו עם הנשיא בניו יורק. הטילים סופקו רק מאוחר יותר, בקיץ 1962, בלחץ חברי קונגרס דמוקרטיים בעיצומן של הבחירות לקונגרס. ביקור חשוב נוסף, שבו הושגו הסכמות הדדיות בין הצדדים, היה של שרת החוץ גולדה מאיר עם הנשיא בפאלם ביץ' שבפלורידה ב-27 בדצמבר 1962.קנדי, מתוך ניסיון לשמור על הקול היהודי, מינה את מאיר "מייק" פלדמן כיועצו, ופלדמן היה זה שניהל את רוב המשא ומתן עם בן-גוריון ומאיר.למרות הלחץ הפרו ישראלי, ביקש קנדי לשתף פעולה גם עם העולם הערבי. בתקופתו נאלץ להתמודד עם הפאן-ערביות של ממשל גמאל עבד אל נאצר. ביוני 1962 כתב נאצר לקנדי איגרת בו טען שאמנם ישנן חילוקי דעות בין ארצות הברית ומצרים, אולם שיוכלו לשתף פעולה. כאשר בן-גוריון ביקר בארצות הברית, קנדי שלח אגרות הרגעה לשליטי סעודיה ומצרים.בנוסף, ניסה קנדי לנקוט מדיניות אוהדת כלפי מצרים ונאצר כדי להחזיר את האזור להשפעה אמריקנית. במקרים רבים התבטא שיש "לביית" את נאצר. הוא הגיש למצרים הטבות כלכליות וסיוע חקלאי שלוש שנים מראש כדי לשכנע את נאצר להתקרב לארצות הברית.קנדי גם סבר שניתן היה לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים וניסה להתנות את אספקת הנשק בתמורה לוויתורים ישראלים בנושא. קנדי דרש סיוע כלכלי ויישוב הפליטים מחדש.לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בתימן, חשש קנדי שתוביל לעימות רחב בין מצרים וערב הסעודית (שבגללה תיאלץ גם ארצות הברית להתערב) ולכן הכיר במשטר המהפכני. הוא קיווה שהמשטר יוכל לייצב את המצב בתימן, וניסה לשכנע את נאצר להוציא את חייליו מתימן.עיראקהיחסים בין ארצות הברית לעיראק הפכו למתוחים לאחר הדחת שושלת המלוכה העיראקית ב-14 ביולי 1958, שהובילה להקמת ממשלה רפובליקנית בהנהגת עבד אל-כרים קאסם. מתוך דאגה לגבי השפעתה של המפלגה הקומוניסטית בעיראק בממשלת קאסם, ובתקווה למנוע ניצול של המצב בידי מפלגת הבעת' הקים הנשיא אייזנהאואר ועדה מיוחדת בנושא עיראק באפריל 1959 כדי להציע פתרונות למניעת השתלטות קומוניסטית. קאסם פעל נגד הקומוניסטים בשנות השישים, ויחד עם אמונתו של קנדי שעיראק לא חשובה במסגרת הרחבה של המלחמה הקרה, הובילה מדיניותו לפירוק המפלגה הקומוניסטית בעיראק בתוך כמה ימים מהשבעתו של קנדי. עם זאת, האירועים הבאים שהתרחשו הובילו להחזרת עיראק אל מרכז תשומת הלב של ארצות הברית.ב-25 ביוני 1961, החל קאסם להניע חיילים אל הגבול בין עיראק לכווית, והכריז על כווית כעל "חלק בלתי נפרד מעיראק", מה שהוביל למשבר. הממלכה המאוחדת – שהעניקה לכווית עצמאות שישה ימים קודם לכן ושכלכלתה הייתה תלויה בנפט מכווית – הגיבה ב-1 ביולי ושלחה 5,000 חיילים לאזור כדי להדוף כל פלישה עיראקית. באותו הזמן, שלח קנדי כוח נחתים אל בחריין, והממלכה המאוחדת, בתמיכת קנדי, הביאה את הסכסוך למועצת הביטחון של האו"ם, בה הטילה ברית המועצות וטו על ההחלטה. המצב נפתר באוקטובר, כשהבריטים יצאו מהאזור והוחלפו ב-4,000 חיילים מהליגה הערבית. ממשל קנדי הגיב בצורה שהגיב בגלל הרצון להציג את ארצות הברית כמתנגדת לקולוניאליזם למען שיתוף פעולה עם הלאומנות הערבית, וגם העדפה לתת לממלכה המאוחדת לפתור את הנושאים במפרץ הפרסי.לאחר שמנהיג הכורדים מוסטפא ברזאני חזר לעיראק ב-1958 מגלות בברית המועצות, הבטיח קאסם להעניק שלטון אוטונומי לחלק הכורדי בצפון עיראק, אולם לא התקדם בנושא עד 1961. ביולי 1961, לאחר אלימות בין השבטים הכורדים, חזר ברזאני אל צפון עיראק והחל לכבוש שטחים מיריביו. אף על פי שממשלת קאסם לא הגיבה בנושא, שלחה המפלגה הדמוקרטית הכורדית רשימת דרישות לקאסם באוגוסט, שכללו את הסגת הצבא מהאזור וחופש פוליטי. בחודש הבא, חזו נציגי ארצות הברית בעיראק ואיראן שמלחמה היא בלתי נמנעת. מתוך חשש לאובדן צפון עיראק לאחר שהכורדים שהתנגדו לברזאני השתלטו על נתיב לגבול האיראני בתחילת ספטמבר והרגו חיילים עיראקיים, ציווה קאסם על הפצצת כפרים כורדיים ב-14 בספטמבר, וברזאני הצטרף למרד ב-19 בספטמבר. כחלק מהאסטרטגיה של אלכסנדר שלפין ביולי 1961 כדי להסיח את דעתה של ארצות הברית ובעלות בריתה מהמצב הרגיש בברלין, החליט הק.ג.ב לעודד את ברזאני למרוד, אף על פי שהוא לא התכוון לפעול כשליחם. במרץ 1962, שלטו כוחותיו של ברזאני בכורדיסטן העיראקית, אף על פי שברזאני נמנע מלהשתלט על ערים גדולות מתוך חשש שממשלת עיראק תפעל נגד אזרחים. ארצות הברית סירבה לבקשות הכורדים לסיוע, אולם קאסם תייג את הכורדים כשליחים אמריקניים ופתר את הסובייטים מאחריות למתרחש.בדצמבר 1961, העבירה ממשלת קאסם חוק שהגביל את זיכיונות חברת הנפט העיראקית שהייתה בבעלות בריטית-עיראקית אך ורק לאזורים בהם הופק הנפט, והפקיע 99.5% מהזיכיונות. נציגים אמריקניים נבהלו מההפקעה ומהטלת הווטו של הסובייטים על החלטת האו"ם שדרשה לצרף את כווית לאו"ם, והאמינו שהיה קשר בין הדברים. הסברה הייתה שאם חברת הנפט תפסיק להפיק נפט, ישתלט קאסם על כווית ועל הפקת הנפט במזרח התיכון, או שיצטרף לרוסים. באותו הזמן, נפוצו שמועות על הפיכה נגד ממשלת קאסם שתחזיר את עיראק לנייטרליות. ב-30 בדצמבר, שלח היועץ לביטחון לאומי מקג'ורג' באנדי טלגרמה לנשיא מהשגריר האמריקני בעיראק, שטען שארצות הברית בסכנה להיכנס למצב בעייתי בכווית. באנדי ביקש מקנדי ללחוץ על מחלקת המדינה לשקול אמצעים לפתרון המצב בעיראק, ולשתף פעולה עם הבריטים למען הנפט באזור.באפריל 1962, פרסמה מחלקת המדינה הנחיות חדשות לגבי עיראק שנועדו להעלות את ההשפעה האמריקנית במדינה. באותה התקופה, הנחה קנדי את ה-CIA להתחיל להתכונן להפיכה צבאית נגד קאסם. ב-2 ביוני, ציווה שר החוץ העיראקי על השגריר האמריקני לעזוב את המדינה, והודיע על החזרת השגריר מוושינגטון בתגובה לקבלת כתב האמנה של השגריר הכוויתי החדש בארצות הברית. למרות האזהרות של עיראק בנושא, האמריקנים נדהמו מהמהלכים העיראקיים. קנדי לא קיבל אזהרות בנוגע למשבר שייווצר אם יקבל את השגריר הכוויתי. בסוף 1962, סדרת תבוסות מצד המורדים הכורדים פגעו במורל של הצבא העיראקי ובתמיכה בקאסם. בין ספטמבר 1962 לפברואר 1963, האשים קאסם את ארצות הברית בהצלחות הכורדים, אולם מחלקת המדינה סירבה להגיב להאשמות מתוך חשש לפגוע בנוכחות שעוד נותרה לה באזור. ב-5 בפברואר 1963, הודיע מזכיר המדינה ראסק את שגריר ארצות הברית בעיראק שמחלקת המדינה שוקלת להפסיק להימנע מלהגיב לקאסם. ב-7 בפברואר, התברר לבאנדי שעיראק הייתה מקום שימושי ביותר לאיסוף מודיעין על הסובייטים ועל פעולותיהם בקרב המדינות הבלתי מזדהות. ה-CIA גילה על פרויקט טילי קרקע-אוויר משותף בין העיראקים לסובייטים. המודיעין החשוב הוביל לחוסר רצון להכעיס את קאסם.לאחר שהגיעו להסכם סודי עם ברזאני כדי לפעול נגד קאסם בינואר, ביצעה מפלגת הבעת' האנטי קומוניסטית והאנטי אימפריאליסטית הפיכה אלימה והוציאה את קאסם להורג ב-8 בפברואר 1963. היו שמועות שה-CIA היה מעורב בהפיכה, אולם מסמכים שפורסמו חשפו שלא הייתה מעורבות האמריקנית, אם כי ה-CIA ביקש למצוא מחליף לקאסם בתוך הצבא העיראקי ויידע את ארצות הברית על ניסיונות של הבעת' לבצע הפיכה ביולי ובדצמבר 1962, ניסיונות שבוטלו. אף על פי שה-CIA עקב מקרוב אחרי תכנוני ההפיכה של הבעת' מאז 1961, הכחיש ה-CIA כל מעורבות בנושא. סגנו של קאסם עבד א-סלאם עארף (שלא היה מהבעת') מונה לנשיא, תפקיד טקסי בעיקרו, ואילו הגנרל ממפלגת הבעת', אחמד חסן אל-בכר, מונה לראשות הממשלה. המנהיג החזק ביותר של הממשלה החדשה היה מזכיר מפלגת הבעת', עלי סלאח אל-סעדי, ששלט בצבא וארגן טבח של מאות - אולי אלפי - חשודים בקומוניזם ומתנגדים פוליטיים מיד לאחר ההפיכה. ממשל קנדי הסתכל על המשטר החדש בעיראק באופטימיות זהירה. אולם הנציגים האמריקנים חששו שעימות מחודש עם הכורדים יפגע בהישרדות הממשלה העיראקית. ברזאני שחרר 1,500 שבויים כמחווה של רצון טוב, אולם שר החוץ העיראקי הודיע ב-3 במרץ שהממשלה לא מוכנה לשקול צעדים מעבר למתן אוטונומיה תרבותית ותכננה להשתמש במתנגדים לברזאני ובשבטים הערביים באזור כדי לפגוע בכורדים. ב-4 במאי הזהירו האמריקנים את עיראק ולחצו עליהם להציע הצעות לכורדים. ב-22 במאי הודיעו העיראקים שלא יסבלו את ההתנגדות הכורדית לעיראק. הקרבות החלו שוב ב-10 ביוני, כשממשלת עיראק - ששלחה 45,000 חיילים אל כורדיסטן- עצרה חברים במשלחת הכורדית והכריזה על שלטון צבאי בצפון עיראק. בינתיים, פעלה ברית המועצות כדי לפגוע בממשלת הבעת', והפסיקה משלוחים צבאיים לעיראק במאי, בעודה משכנעת את מונגוליה ללחוץ באו"ם להאשים את עיראק ברצח עם בין יולי בספטמבר, ומעודדת הפיכה קומוניסטית כושלת ב-3 ביולי. ממשל קנדי הגיב בדרישה מבעלות בריתה הערביות של ארצות הברית להתנגד להאשמות באו"ם ולשלוח נשק בשווי 55 מיליון דולרים לעיראק.ממשלת הבעת' קרסה בנובמבר 1963, כיוון ששאלת האיחוד עם סוריה (בה פלג מתחרה של מפלגת הבעת' תפס שליטה במרץ), ופעולותיו הקיצוניות של הצבא העיראקי. הנשיא עארף, בתמיכת הצבא, פיטר את תומכי הבעת' מהממשלה וציווה להפסיק את פעולות הצבא. ב-5 בינואר 1964, אף על פי שאל-בכר תמך בעארף, הוא פוטר מתפקידו כסגן הנשיא. ב-21 בנובמבר 1963, הכריע ממשל קנדי שכיוון שעארף נותר ראש המדינה העיראקית, ימשיכו היחסים הדיפלומטיים עם עיראק.טורקיהכשקנדי עלה לשלטון, היו היחסים עם טורקיה מבוססים על תורת הבלימה. באפריל 1961 ביקש קנדי לבחון את הצבת טילי יופיטר בטורקיה, ודו"ח מיוני הודיע שביטול הצבת הטילים ייחשב לחולשה בפני ניקיטה חרושצ'וב.אפריקהגישתו של קנדי כלפי אפריקה הייתה מנוגדת לזאת של קודמו, אייזנהאואר, הוא מינה שגרירים צעירים רבים מהאגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. הממשל האמין שהקולוניות הבריטיות באפריקה יקבלו עצמאות בקרוב.קנדי האמין שמהפכה של מעמד הביניים בתוך העולם השלישי תוביל לצמיחה כלכלית ובגרות פוליטית. באביב 1962 הגיע סיוע אמריקני אל גינאה. נשיא גינאה טען שקנדי היה איש קשוב לבעיות האפריקניות.. בנוסף, התחזקו היחסים עם מדינות אפריקה בשל התגובה האמריקנית לאפליות הגזעיותמשבר קונגומבין כל הנושאים האפריקניים במהלך כהונתו של קנדי, היה משבר קונגו הלוחץ ביותר. היה זה המבחן הגדול ביותר לממשל.הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו זכתה לעצמאות מהבלגים ב-30 ביוני 1960, אולם כעבור חמישה ימים החל הצבא למרוד. ב-11 ביולי, הכריזה מדינת קטנגה הפורשת בהנהגת מואיז צ'ומבה על עצמאות מקונגו, וכעבור חודש גם דרום קסאי הכריזה עצמאות. שתי המדינות זכו לתמיכת הבלגים. ב-13 ביולי, הסמיכה מועצת הביטחון של האו"ם עריכת מבצע להחזרת הסדר במדינה. ממשל אייזנהאואר קיווה לפתרון דיפלומטי לפני התערבות ברית המועצות. הניסיון להשפיע על ראש הממשלה הקונגולזי פטריס לומומבה נכשל, והסובייטים תמכו בו בניסיונו לדכא את המורדים. ארצות הברית תכננה להדיח את לומומבה, גם בהתנקשות. ב-5 בספטמבר הודח לומומבה בידי הנשיא ז'וזף קסא-וובו. לומומבה מחה על כך, וב-14 בספטמבר הוביל הקולונל מובוטו ססה סקו הפיכה שחיסלה את כוחו והבריחה את הסובייטים מהמדינה. ב-27 בנובמבר, ברח לומומבה מבירת המדינה והקים ממשלה משלו במזרח עם סגנו, אנטואן גיזנגה. בתמיכת בלגיה וארצות הברית, עצר אותו מובוטו. ב-17 בינואר 1961, הוטס לומומבה אל לובומבאשי והצבא בהנהגת צ'ומבה החל לענות אותו שם, כשלבסוף הוצא להורג בידי כיתת יורים.קנדי ויועציו לא ידעו על מעורבות ה-CIA בנושא. קנדי לא ידע על מותו של לומומבה עד 13 בפברואר. הוא תמך בשחרורו של לומומבה מהכלא.המחלקה האפריקנית במחלקת המדינה טיפלה בהרכבת המדיניות האמריקנית בנוגע לדיכוי קטנגה.ב-2 באוקטובר 1962, חתם קנדי על אמנה של האו"ם שהבטיחה סיוע אמריקאי במימון שמירת הסדר בקונגו. ממשל קנדי ניסה לשכנע את צ'ומבה להתאחד בחזרה עם קונגו לפני מעורבות האו"ם.סחר חופשי: שיחות גאט"ט וסיבוב קנדיסיבוב קנדי הוא שם שניתן לסיבוב הרביעי של שיחות בנושא גאט"ט. הן החלו ב-1962, כשקנדי זכה לתמיכת הקונגרס בנושא. המשא ומתן היה המוצלח ביותר מאז 1951 והוביל להרחבת הסחר העולמי.ביקורים בינלאומייםקנדי נסע לשמונה ביקורים בינלאומיים במהלך כהונתו.ההתנקשות בחייו ותוצאותיה קנדי נרצח בדאלאס, טקסס, ב-12:30 בצהריי יום שישי, 22 בנובמבר 1963. הוא נסע לטקסס יחד עם סגנו לינדון ג'ונסון, על מנת להשיק את המסע לבחירה מחודשת של הצמד בנובמבר 1964. קנדי סימן את מדינות הדרום כנקודת החולשה שלו. בינתיים נקלע ג'ונסון למאבק פוליטי בתוך טקסס, כאשר במפלגה הדמוקרטית בטקסס נוצרו שני מחנות. האחד, מחנה שמרני יותר של ג'ונסון ושל מושל טקסס ג'ון קונלי, ואילו השני, הליברלי יותר, בראשות הסנטור מטקסס ראלף יארבורו, וציר בית הנבחרים, הנרי גונזלס. מסע מתוקשר בטקסס היה בו כדי לפתור שתי בעיות – קנדי יוכל לרכוש אהדה במדינות הדרום, ובה בעת לאחד את שתי הסיעות, ולמנוע סכסוכים במחנהו. קנדי וג'ונסון גם תכננו לבלות יחד בחוותו של הלה לאחר ביקורם בדאלאס.מסעם של קנדי וג'ונסון בטקסס, אליו הביאו את רעיותיהם, נפתח בביקור בעיר פורט וורת' ב-21 בנובמבר 1963, וב-22 בנובמבר הגיעו קנדי וג'ונסון לשדה התעופה "לאב פילד" בדאלאס. על פי התוכנית אמור היה קנדי לשאת נאום לנכבדי העיר במרכז הסחר של דאלאס. לשם כך יצא בשיירת מכוניות שחלפה ברחובות העיר. הנשיא, אשתו, המושל קונלי ואשתו נלי נסעו במכונית השנייה בשיירה, שהייתה לימוזינה מסוג לינקולן קונטיננטל עם גג פתוח. המכסה הפלסטי השקוף וחסין הכדורים הוסר ממנה בשל מזג האוויר הנאה. במכונית השלישית, מסוג קדילק, נסעו סגן הנשיא ג'ונסון ורעייתו, וכן הסנטור יארבורו ואנשי השירות החשאי. השיירה כללה מספר נוסף של מכוניות ובהן אנשי השירות החשאי ומשטרת דאלאס, והייתה מלווה במשמר אופנועים של משטרת דאלאס.הנשיא קנדי נרצח בדאלאס שבטקסס ב-22 בנובמבר 1963. ההתנקשות אירעה בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות העיר. לצידו ברכב היו רעייתו ג'קלין ומושל טקסס ג'ון קונלי. הנשיא נורה בגבו, בגרונו, ובראשו. רצח קנדי נחשב לאחד האירועים הדרמטיים של המאה ה-20.קנדי נלקח אל בית החולים אולם מת כעבור שעה, בגיל ארבעים ושש, הגיל הצעיר ביותר אי פעם למותו של נשיא. ועדה שהוקמה לחקירת הרצח, בהשתתפות שופט בית המשפט העליון ארל וורן, ונקראה לפיכך ועדת וורן, מצאה כי הרצח בוצע על ידי מתנקש יחיד – לי הארווי אוסוואלד, אשר פעל לבדו. מסקנות אלו אינן מקובלות על רבים אשר סבורים כי קנדי נרצח כתוצאה מקשר, וכי היה יותר ממתנקש אחד. מאמיני תאוריות הקשר מאמינים כי האחריות לרצח מוטלת על רבים – סוכנויות הביון האמריקניות, הממסד הצבאי תעשייתי, המאפיה, וגורמים מחוץ לאמריקה כרוסים או כפידל קסטרו. אוסוולד הכחיש את ההתנקשות אולם נרצח בידי ג'ק רובי ב-24 בנובמבר טרם עדותו.לאחר ההתנקשות בנשיא קנדי, הושבע סגנו לינדון ג'ונסון לנשיאות במקומו, רק שעתיים ושמונה דקות לאחר שנורה קנדי. הטקס נערך במטוס הנשיאותי אייר פורס 1 בנמל תעופה בדאלאס.השגריר באו"ם עדלי סטיבנסון ספד לקנדי וטען שכל אחד יתאבל על קנדי עד ליום מותו. רבים קישרו בין מותו של קנדי לבין סוף התמימות של שנות השישים ולהסלמה במלחמת וייטנאם שסיימה את העשור.לוויהנערך לקנדי טקס אשכבה ב-25 בנובמבר 1963, ולאחר מכן הוא נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. עד 1966, כשישה עשר מיליון איש ביקרו את קברו. ב-14 במרץ 1967, הועבר לאתר קבורה קבוע ולאנדרטה בבית הקברות.משמר הכבוד בלוויה של קנדי היה מהצבא האירי. במהלך ביקורו מאירלנד התרשם מהצבא וג'קי קנדי ביקשה מהם להיות משמר הכבוד בלוויה.אשתו של קנדי, ג'קלין, ובנו המת, נקברו לצידו. אחיו רוברט נקבר קרוב אליהם ביוני 1968. באוגוסט 2009 גם אחיהם טד נקבר שם. בקבר בוערת אש תמיד. קנדי והנשיא ויליאם הווארד טאפט הם הנשיאים היחידים שקבורים בארלינגטון.הנצחתו זכרו של קנדי מונצח על ידי האמריקנים במקומות רבים, ובין היתר מופיע דיוקנו על מטבע של חצי דולר. נמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי שבניו יורק קרוי על שמו, וכך גם מרכז החלל קנדי שבפלורידה.בישראל הוקמה לזכרו יד קנדי ביער עמינדב שבהרי ירושלים.חייו האישיים, משפחתו ומוניטיןמשפחת קנדי היא אחת מהמשפחות הפוליטיות הבולטות ביותר בארצות הברית, והוציאה מתוכה נשיא, שלושה סנאטורים, שגריר ועוד נציגים ממשלתיים ומקומיים. בהיותו בקונגרס נסע קנדי לטיול בן שבעה שבועות להודו, יפן, וייטנאם וישראל ב-1951, והתקרב לאחיו בן העשרים וחמש רוברט ולאחותו בת העשרים ושבע פאט. בגלל ההפרש בגילאים ביניהם, האחים לא הכירו אחד את השני טוב. המסע קירב ביניהם מאוד. רוברט מילא תפקיד חשוב בקריירה של אחיו, שירת כתובע הכללי בממשלו והיה יועצו הקרוב. רוברט ניסה להיבחר לנשיאות ב-1968 לפני שנרצח, וטד ניסה לרוץ לנשיאות ב-1980.קנדי הגיע למקום השלישי בסקר שנערך, מיד לאחר מרטין לות'ר קינג ואמא תרזה, בסקר של האנשים הנערצים ביותר במאה ה-20. הוא היה חבר קבוע באיגוד הרובאים הלאומי.אשתו וילדיוקנדי פגש באשתו, ג'קלין לי בובייה (1929–1994) כשהיה חבר קונגרס. עיתונאי הכיר ביניהם בארוחת ערב. הם נישאו שנה לאחר שנבחר לסנאטור, ב-12 בספטמבר 1953.קרוליין בובייה קנדי נולדה ב-1957 והיא קרובת המשפחה היחידה מדרגה ראשונה של קנדי שעוד חיה. ג'ון קנד ג'וניור נולד בנובמבר 1960, שבעה עשר ימים בלבד לאחר היבחרו של אביו. הוא מת ב-1999 כשמטוסו התרסק.לבני הזוג נולד גם בן נוסף, אולם הוא לא שרד ונפטר כעבור כמה שבועות.תדמיתקנדי ואשתו היו צעירים יותר בהשוואה לנשיאים ולגברות הראשונות לפניהם והיו אהודים בתקשורת כמו זמרים או כוכבי קולנוע. הם הצטלמו למגזינים רבים. אייזנהאואר היה זה שאישר צילום מסיבות עיתונאים לטלוויזיה אולם קנדי היה הראשון שביקש לשדרן בשידור חי. ב-1961 קיבל קנדי פרס על מערכת היחסים שלו עם התקשורת.גברת קנדי הביאה אומנות לבית הלבן והזמינה אומנים, כותבים ואינטלקטואלים רבים לארוחות ערב בבית הלבן. קרוליין הייתה בגן עם עוד עשרה ילדים בתוך הבית הלבן."תקופת קמלוט"השם "קמלוט" תיאר את ממשל קנדי ואת הכריזמה שלו ושל משפחתו. אשתו השתמשה במונח לאחר ההתנקשות בו בריאיון. היא טענה שיהיו עוד נשיאים גדולים אבל לא תהיה עוד קמלוט.בריאותוב-2002 פורסם מחקר על בריאותו של קנדי. מחקרים מראים שבמהלך כהונתו סבל קנדי מחום גבוה, בעיות בטן, מעי וערמונית, מורסה, כולסטרול גבוה ובעיות בכליות. בנוסף סבל מבעיות גב כל חייו. הוא טופל באופן קבוע במהלך נשיאותו.שנים לאחר מותו, נחשף שבספטמבר 1947 אובחן כחולה במחלת אדיסון. ב-1966 נחשף שסבל גם מתת-פעילות של בלוטת התריס.מצבו של קנדי הוביל לבעיות דיפלומטיות, כיוון שלקח תרופות לטיפול בגבו לפני ועידת וינה עם ניקיטה חרושצ'וב. הטיפול הוביל ללחץ, שיקול דעת לקוי ושינויים במצבי הרוח.רופאיו לא הסכימו ב-1961 בנוגע לאיזון בין תרופות ואימונים. קנדי עצמו לא יכול היה להתעמל ורצה תרופות כדי להקדיש יותר זמן לענייני הנשיאות. הרופא של הנשיא התקין ציוד התעמלות במרתף בבית הלבן בו התעמל קנדי שלוש פעמים בשבוע. הפרטים לא פורסמו בחייו של קנדי. ב-1962, עם הפסקת טיפולים מסוימים, השתפרה יכולת המנהיגות של קנדי.טרגדיות אישיותקנדי חווה מספר טרגדיות משפחתיות. אחיו הגדול ג'ו נהרג בגיל 29 ב-1944 לאחר שמטוסו הופל במלחמת העולם השנייה. אחותו הקטנה רוז נולדה ב-1918 עם פיגור שכלי ועברה לובוטומיה בגיל 23. אחותו השנייה, קייטלין, מתה בצרפת בהתרסקות מטוס ב-1948. אשתו ג'קי עברה הפלה ב-1955 ומות עובר תוך רחמי ב-1956. בנם פטריק מת יומיים לאחר לידתו באוגוסט 1963.רומניםבשנות ה-40 יצא קנדי עם השחקנית ג'ין טירני. לאחר מכן יצא עם מרילין מונרו, מרלן דיטריך ואחרות. מערכת היחסים שלו עם מונרו נותרה מסתורית. ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר, קיבל דיווחים בנושא הרומנים של קנדי.הערכה היסטורית ומורשתההיסטוריונים ומדעני המדינה מדרגים את קנדי כנשיא טוב. ראשית כהונתו כללה טעויות כפלישה למפרץ החזירים וכישלונו בוועידת וינה. שנתו האחרונה בתפקיד הייתה מלאה בהצלחות. הוא ניהל בהצלחה את משבר הטילים בקובה, נמנע ממלחמה גרעינית והוריד את המתיחות מול הסובייטים. בנוסף קידם את השוויון בפני החוק ותמך בסיום ההפרדה הגזעית בדרום.רוב הצעותיו של קנדי התגשמו במהלך כהונתו של ג'ונסון, ומותו הוביל לתמיכה רחבה בהן. קנדי נרצח בשיא חייו ונותר דמות חשובה בהיסטוריה האמריקנית. נוצר לו מעמד מיסטי כמעט לאחר מותו ורבים מתגעגעים אליו. כמו לינקולן ורוזוולט, הוא זוכה להערצה.לקנדי הייתה מערכת יחסים מיוחדת עם הצבא. הוא היה הנשיא הראשון מתוך שישה ששירתו בצי האמריקאי.הצעותיו בנושא זכויות האזרח הובילו לחוק זכויות האזרח ב-1964. יורשו ג'ונסון לחץ על העברת החוק בקונגרס למען זכרו של הנשיא לשעבר. החוק נכנס לתוקף ב-2 ביולי 1964, והוביל לסיום אחיזת המפלגה הדמוקרטית בדרום.קנדי המשיך במדיניותם של טרומן ואייזנהאואר לסייע לדרום וייטנאם ופתח את הדלת להסלמת העימות בתקופת ג'ונסון. עם מותו, לא הוחלטה החלטה סופית בנושא וייטנאם ורבים לא יודעים אם העימות היה מסלים אם היה חי. הסכמתו לנסיגת חיילים נחשבת לראייה שהיה מוכן לסיים את המלחמה. המלחמה הובילה לקושי לאומי ולאכזבה מהפוליטיקאים.נאומיו של קנדי נחשבים לנאומים מפורסמים, ולמרות כהונתו הקצרה ומיעוט החקיקה בתקופתו, הוא נחשב לאחד מהנשיאים הטובים ביותר.קנדי הוא הנשיא היחיד שמת לפני אביו ואמו. הוא הנשיא היחיד שמת גם לפני אחד מהוריו של הוריו. סבתו מצד אמו, מרי ג'וזפין האנון, מתה באוגוסט 1964.השם קנדי ניתן לרבים כדי לכבד את שמו הנשיא לשעבר.השפעת הרצחהטלוויזיה הפכה למקור המרכזי שסיפק מידע בנוגע להתנקשות בקנדי. הטלוויזיה החלה להתפשט לפני ההתנקשות. ב-2 בספטמבר 1963, סייע קנדי בהקמת מחלקות חדשות בטלוויזיה.ההתנקשות בקנדי נחשבה לאירוע החדשותי המשמעותי הראשון בתולדות הטלוויזיה. שלוש תחנות הטלוויזיה המרכזיות עברו לשידור חדשות בלעדי בין 22 בנובמבר ל-26 בנובמבר 1963, ושידרו במשך שבעים שעות, כך שהיה זה האירוע החדשותי הארוך ביותר בטלוויזיה האמריקנית עד 11 בספטמבר.מותו של קנדי והבלבול בנוגע לכך נחשבים לנקודת מפנה בנוגע לאמונם של האמריקנים בממסד הפוליטי. על ההתנקשות והקונספירציה נוצר הסרט ג'י. אף. קיי - תיק פתוח.פרסים והוקרהראו גם הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ון פיצג'רלד קנדי צירוף המקרים של לינקולן וקנדי הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ון קנדילקריאה נוספת ג'ון פ. קנדי, אומץ ופוליטיקה, הוצאת מסדה, תל אביב, 1960. רוברט פ. קנדי, איך נמנע העימות: משבר קובה 1962, תרגמה מירי אליאב, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1970. פרדריך קמפ, ברלין 1961: קנדי, חרושצ'וב והמקום המסוכן ביותר בתבל, תרגמה כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 2016. Arthur M. Schlesinger, Jr., A Thousand Days: John F. Kennedy in the White House, Houghton Mifflin, 1965 Avi Ben Zvi, John F. Kennedy and the Politics of Arm Sales to Israel, F. Cass, 2002 Robert Dallek, An Unfinished Life: John F. Kennedy, 1917-1963, Little, Brown, and Co., 2003 Herbert Druks, John F. Kennedy and Israel, Praeger Security International, 2005 David E. Kaiser, The Road to Dallas: the Assassination of John F. Kennedy, Belknap Press of Harvard University Press, 2008 John A. Barnes, John F. Kennedy on Leadership: the Lessons and Legacy of a President, AMACOM, 2005 Robert Dallek, John F. Kennedy, Oxford University Press, 2010 Robert C. Smith, John F. Kennedy, Barack Obama, and the Politics of Ethnic Incorporation and Avoidance, State University of New York Press, 2013 John Bisney, The Space-Age Presidency of John F. Kennedy: a Rare Photographic History, University of New Mexico Press, 2019 John M. Murphy, John F. Kennedy and the Liberal Persuasion, Michigan State University Press, 2019קישורים חיצוניים פרטי עיתונות היסטוריים על ג'ון קנדי, באתר עיתונות יהודית היסטורית רשמי הספרייה הנשיאותית והמוזיאון על שם ג'ון פיצג'רלד קנדי ג'ון פיצג'רלד קנדי, באתר ההיסטורי הלאומי ביוגרפיה, באתר הבית הלבן אחר תומר ריבל, התפתחות ממשל קנדי וג'ונסון גיל קיסרי, כשג'ון קנדי התגורר ב"גת רימון", מעריב, 1 ביולי 1962 נדב אייל, השיעורים של הנשיא קנדי לפוליטיקה האמריקאית, בערוץ של דסק חדשות החוץ בחדשות 10 באתר יוטיוב, 13 בנובמבר 2013; במקור, מתוך המהדורה המרכזית של ערוץ 10 50 שנה לרצח הנשיא ג'ון קנדי – באתר ארכיון המדינההערות שוליים וושינגטון די. סי.: אישיםאנשי השנה של המגזין טייםנשיאי ארצות הבריתרטוריקנים ונואמים אמריקאיםנשיאי ארצות הברית שנרצחורצח קנדיג'ון פיצג'רלדמקבלי מדליית החירות הנשיאותיתחברי הסנאט של ארצות הברית ממסצ'וסטסחברי בית הנבחרים של ארצות הברית ממסצ'וסטסקצינים וחוגרים בצי ארצות הבריתבוגרי אוניברסיטת הרווארדמעוטרי לב הארגמןאישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטוןחברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטיתויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעברקצינים אמריקאים במלחמת העולם השנייהבוסטון: אישיםאמריקאים ממוצא איריהרוגי התנקשויותסנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטיתבוגרי בית הספר לכלכלה של לונדוןנוצרים רומים-קתולים אמריקאיםבוגרי תנועת הצופיםזוכי פרס פוליצר: אוטוביוגרפיה או ביוגרפיהנשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטיתקורבנות רציחות פוליטיות בארצות הבריתאמריקאים שנולדו ב-1917אמריקאים שנפטרו ב-1963

556

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A1

פריס

פָּרִיס (שם מדעי: Paris) הוא סוג בסדרת השושנאים. רוב המינים גדלים באסיה, בעיקר בסין, אך מינים אחדים נפוצים עד אירופה. חלק מהמינים משמשים ברפואה הסינית כמשככי כאבים ונוגדי קרישה. הצמח משמש כאחד המרכיבים העיקריים לתרופה Yunnan Baiyao ובשל כך נקטף במספרים גדולים. קישורים חיצוניים הערות שוליים טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס צמחים שתוארו ב-1753 צמחי מרפא

פָּרִיס (שם מדעי: Paris) הוא סוג בסדרת השושנאים. רוב המינים גדלים באסיה, בעיקר בסין, אך מינים אחדים נפוצים עד אירופה.חלק מהמינים משמשים ברפואה הסינית כמשככי כאבים ונוגדי קרישה. הצמח משמש כאחד המרכיבים העיקריים לתרופה Yunnan Baiyao ובשל כך נקטף במספרים גדולים.קישורים חיצונייםהערות שולייםטקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוסצמחים שתוארו ב-1753צמחי מרפא

564

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%94%D7%A0%D7%A1%20%D7%A7%D7%A4%D7%9C%D7%A8

יוהנס קפלר

יוהנס קפלר (בגרמנית: Johannes Kepler; 27 בדצמבר 1571 – 15 בנובמבר 1630) היה אסטרונום, מתמטיקאי ואסטרולוג גרמני, שנחשב לדמות מפתח בהתפתחות האסטרונומיה והמדע המודרני במאה ה-17. תמך במודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, לפיו כדור הארץ סובב סביב השמש ואינו מרכז היקום, כפי שהייתה העמדה המקובלת באותה העת. נודע בעיקר בזכות החוקים שניסח אודות התנועה הפלנטרית של כוכבי הלכת סביב השמש, הידועים בשם "חוקי קפלר", שהיוו את אחד מהיסודות עליהם בנה ניוטון את חוק המשיכה האוניברסלי. קפלר חי בתקופה בה לא הייתה הבחנה ברורה בין אסטרונומיה ואסטרולוגיה, והשפעתם ההדדית של שני התחומים, בנוסף לאמונתו הדתית של קפלר, ניכרת ברבים מכתביו. ביוגרפיה ילדותו קפלר נולד ב-27 בדצמבר 1571 בווייל (Weil der Stadt) אשר בנסיכות וירטמברג שבדרום גרמניה. סבו, סבלד קפלר, היה "לורד ראש העיר" (Bürgermeister) בעירם, אולם עד היוולדו של קפלר הידלדלו נכסי המשפחה. אביו, היינריך קפלר, התפרנס כשכיר חרב אך עזב את המשפחה בהיות קפלר בן חמש שנים. נראה כי הוא מת בזמן המרד ההולנדי. אמו, קתרינה גולדנמן, עסקה בריפוי וחקר צמחי מרפא. כילד היה קפלר חלש ונוטה לחלות. עם זאת, היה ידוע כילד מבריק, והרשים את המטיילים שעברו בפונדק שהחזיק סבו (אב אמו) בכישורים המתמטיים יוצאי הדופן שלו. קפלר התוודע לאסטרונומיה בגיל צעיר, ופיתח אהבה לתחום שיעסיק אותו במשך כל חייו. בגיל שש הוא צפה בשביט של שנת 1577, וכתב כי "נלקח על ידי אמא [שלו] למקום גבוה כדי לצפות בו". בשנת 1580, בגיל תשע, צפה בליקוי ירח. עם זאת, מחלת האבעבועות השחורות בה לקה בילדותו הותירה את ראייתו פגומה והטילה בידיו מום, ובכך הגבילה את יכולתו לעסוק בצדדים התצפיתיים של האסטרונומיה. בשנת 1589, לאחר שסיים את לימודיו במערכת החינוך הפרוטסטנטית של וירטמברג, החל קפלר ללמוד תאולוגיה באוניברסיטת טיבינגן. הוא הוכיח עצמו כמתמטיקאי מעולה וזכה למוניטין של אסטרולוג מוכשר. תחת הדרכתו של מיכאל מאסטלין, למד על המודל הגאוצנטרי של תלמי ועל המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס. באותה תקופה החל לתמוך בתאוריה של קופרניקוס. בוויכוחים נהג להגן על המודל ההליוצנטרי מנקודת מבט תאורטית ותאולוגית גם יחד. בסמוך לסוף לימודיו הוצע לקפלר לעבוד כמורה למתמטיקה ולאסטרונומיה בבית הספר הפרוטסטנטי בגראץ (שלימים הפך לאוניברסיטה של גראץ); על אף שאיפתו להפוך לכומר, הוא נענה להצעה באפריל 1594, בגיל 22. חייו בגרץ (1594–1600) "מסתרי היקום" בשנת 1596, כאשר לימד בגרץ, פרסם קפלר את חיבורו העיקרי הראשון, "מסתרי היקום", בו עסק בקשרים בין מסלולי כוכבי הלכת. בחיבורו קפלר מתאר את רעיונו הקשור לחמשת הגופים (פאונים) האפלטוניים - הארבעון, הקובייה, התמניון, התריסרון והעשרימון, גופים משוכללים, תלת ממדים, סימטריים ובנוסף ניתן לחסום כדור בכל אחד מהם ולחסום כל אחד מהם בכדור. תכונה זו הביאה את קפלר לרעיון שמסלולי כוכבי הלכת הם כדורים, החוסמים ונחסמים באחד מהגופים האפלטוניים, כלומר ברווחים שבין המסילות של כוכבי הלכת לשמש ניתן להכניס בדיוק את אחד הגופים המשוכללים. קפלר קבע את החלוקה של הגופים בין ששת כוכבי הלכת שהיו ידועים בזמנו במערכת השמש: במסלולו של כוכב הלכת שבתאי נחסמה קובייה, בקובייה נחסם מסלולו של צדק, במסלולו של צדק נחסם הארבעון, שחוסם את מסלולו של מאדים, וכך הלאה. נישואיו הראשונים בדצמבר 1595 הכיר קפלר את ברברה מילר, אלמנה ולה בת מנישואיה הקודמים. מילר הייתה בתו של טוחן עשיר, שהתנגד לנישואים עקב עוניו של קפלר, אך התמתן לאחר שקפלר פרסם את ספרו "מסתרי היקום". הזוג נישא ב-27 באפריל 1597. בשנתיים הראשונות לנישואים, נולדו לזוג שני ילדים (היינריך וסוזנה), אך שניהם מתו בינקותם. לאחר מכן נולדו שלושה ילדים נוספים, סוזנה (1602), פרדריק (1604) ולודוויג (1607). מחקרים נוספים בגרץ לאחר פרסום "מסתרי היקום" ובעידוד בכירי אוניברסיטת גרץ, החל קפלר בתוכנית לשכלול עבודתו ולהרחבתה. הוא תכנן לחקור ולכתוב ספרים על ארבעה נושאים נוספים: על תנועת כוכבי הלכת, על היקום ה"נייח" (השמש והכוכבים שאינם כוכבי לכת), על אופיים הפיזי של כוכבי הלכת והיווצרותם של מאפיינים טופוגרפיים (התמקדות בעיקר בכדור הארץ) ועל השפעת השמים על כדור הארץ (תופעות אופטיות באטמוספירה, מטאורולוגיה ואסטרולוגיה). בנוסף, שלח קפלר את ספרו "מסתרי היקום" לאסטרונומים המובילים באותה תקופה, בהם טיכו ברהה, האסטרונום הראשי של הקיסר רודולף השני. ברהה וקפלר החלו בהתכתבות שיסודה בביקורת של ברהה על רעיונותיו של קפלר ועל ספרו, אולם נמשכה כשנתיים בדיונים על מגוון בעיות אסטרונומיות. ברהה התרשם מיכולתו המדעית של קפלר והזמין אותו לעבוד אצלו במצפה כוכבים חדש שהקים בפראג. בשל מהומות על רקע דתי, בין פרוטסטנטים לקתולים שפרצו בגרץ, מצבו הכלכלי וההזדמנות לעבוד במחקר אסטרונומי, שמח קפלר לקבל את הזמנתו של ברהה. וב-2 באוגוסט 1600 עזב את גרץ עם משפחתו ועבר לגור בפראג. חייו בפראג (1600–1612) המתמטיקאי הראשי לקיסר בהגיעו לפראג, קפלר עבד תחת הדרכתו הצמודה של ברהה, בעיקר בניתוח מתמטי של נתוני התצפיות האסטרונומיות. כשנה לאחר הצטרפותו של קפלר, מת ברהה באופן מפתיע. לטענת קפלר הדבר קרה כתוצאה מהתפוצצות שלפוחית השתן במהלך משתה בחצר הקיסר שבו ברהה נמנע מלהשתמש בבית השימוש עקב כללי הנימוס. וכך ב-24 באוקטובר 1601 קיבל קפלר את משרת המתמטיקאי הראשי לקיסר וירש את כל תצפיותיו ונתוניו של ברהה. קפלר החזיק במשרה זו במשך 11 שנים, עד מותו של הקיסר רודולף השני. תקופה זו נחשבת לפורייה ביותר בחייו של קפלר. ב-1 בינואר 1604 פרסם קפלר את ספרו: "Astronomiae Pars Optica" העוסק בתופעות אופטיות הנראות בתצפיות אסטרונומיות, בו תיאר את דעיכת עוצמת האור לפי היחס ההופכי של המרחק ממקור האור בריבוע, החזרת אור על ידי מראות ישרות וקמורות, פרלקסה ותופעות אופטיות נוספות. ספר זה נחשב לבסיס של האופטיקה המודרנית. מאוחר יותר בשנת 1604, פרסם את ספרו: "De Stella Nova" ("הכוכב החדש"), בו קפלר מתייחס להתפוצצות הסופרנובה שארעה באותה שנה. בספר זה ניתח קפלר את הופעת הסופרנובה באופן מדעי, ונקט עמדה ספקנית כלפי הפירושים האסטרולוגיים שניתנו לה. "האסטרונומיה החדשה" מחקריו האסטרונומיים של קפלר, שהתחילו באנליזה של תנועת כוכב הלכת מאדים תחת הדרכתו של ברהה, הגיעו לשיא בספרו "האסטרונומיה החדשה", אשר כלל בתוכו את שני חוקי התנועה הראשונים מתוך שלושת החוקים שניסח. תהליך זה של ניתוח תנועתו של מאדים ארך כשש שנים, בהן קפלר חישב קירובים רבים למסלולו של מאדים ורק לאחר מספר רב של ניסיונות כושלים, חישב ואימת שמסלולו של מאדים הוא מסלול אליפטי, כאשר השמש נמצאת באחד ממוקדי האליפסה. לאחר מכן, בזמן קצר, הצליח קפלר לאמת על פי נתוני התצפיות של ברהה שאף שאר כוכבי הלכת נעים במסלול אליפטי (החוק הראשון) ומקיימים את החוק השני. בסוף שנת 1605 סיים קפלר את כתיבת "האסטרונומיה החדשה", אך עקב סכסוכים על השימוש בתצפיות שברהה הוריש אחריו, פורסם הספר רק בשנת 1609. עבודות נוספות בשנת 1610 גילה גלילאו גליליי ארבעה ירחים המקיפים את כוכב הלכת צדק, בעזרת ההמצאה החדשה באותה תקופה - הטלסקופ. גילוי זה נתן משנה תוקף למודל ההליוצנטרי והיווה הוכחה שתנועה שאינה סביב כדור הארץ היא בגדר האפשר. גלילאו ביקש את דעתו של קפלר, שנחשב באותה תקופה לאסטרונום הבכיר באירופה. קפלר הגן על גילוייו של גלילאו ואף הציע מספר השערות על המשמעות של גילויים אלו, במאמר שפרסם. בנוסף, החל קפלר לחקור את תכונותיו האופטיות של הטלסקופ. התוצאה הייתה ספר נוסף שפורסם בשנת 1611 בשם "הדיופטריה" - מדע שבירת האור על ידי עדשות. בספר זה הניח קפלר את היסודות התאורטיים לאופטיקה הגאומטרית ומשם את עקרונות פעולת הטלסקופ. בשנת 1611 חיבר קפלר מאמר נוסף: "על פתית השלג המשושה", בחיבור זה גילה קפלר את מבנה המשושה של פתית השלג, מבנה אופטימלי - בעל השטח הגדול ביותר עם כמות החומר הקטנה ביותר. בחיבורו הרחיב קפלר את הנושא של בעיות אופטימיזציה ודן בבעיית הכיסוי: מהו הסידור הטוב ביותר של כדורים המאפשר את תפיסת הנפח הקטן ביותר? קפלר הגיע לסידור בצורת גביש קובייתי ממורכז פאה. קפלר לא הוכיח שסידור זה הוא הטוב ביותר האפשרי והבעיה נותרת פתוחה עד לשנת 1998 (השערת קפלר, ראו גם 23 הבעיות של הילברט). תהפוכות פוליטיות ואישיות בשנת 1611, המתח הדתי-פוליטי בפראג הגיע לשיא; הקיסר רודולף השני, שבריאותו התרופפה, נאלץ לוותר על כס המלכות לטובת אחיו, הקיסר מתיאס. קפלר הרגיש שעתידו בפראג לא בטוח והחל לחפש מקום אחר לעבוד ולחיות בו. מבין ההצעות הרבות שקיבל, בחר קפלר לקבל הצעה למשרה של מרצה למתמטיקה בעיר לינץ שבאוסטריה. במקביל, שלושת ילדיו של קפלר חלו באבעבועות שחורות, בה חלה קפלר עצמו בילדותו. בנו פרדריק בן ה-6, נפטר מהמחלה. אשתו, שבריאותה הייתה רופפת, נפטרה זמן קצר לאחר מכן. קפלר נשאר בפראג עד למותו של הקיסר רודולף השני, בשנת 1612. הקיסר החדש, מתיאס, השאיר את קפלר בתפקידו, אך לא מנע ממנו לעזוב בסופו של דבר ללינץ. שארית חייו (1630-1612) השפעתו רשימת כתביו הוקרה והנצחה מכתש על שמו על הירח ועל מאדים האסטרואיד קפלר 1134 שהתגלה על ידי מקס וולף נקרא על שמו. הרחוב בו נולד בעיר מינכן בגרמניה נקרא על שמו. חללית האספקה האירופית, ATV-2, ששוגרה אל תחנת החלל הבינלאומית בפברואר 2011, נקראה על שמו. ארכיטקטורה (2012) לסדרת מעבדים גרפיים של חברת NVIDIA, הנמצאת בליבם של כרטיסי GeForce 600, נקראה בשם Kepler. טלסקופ החלל קפלר (Kepler space telescope) של נאס"א אשר הושק ב-07/03/2009 נקרא על שמו. באמצעותו התגלו אלפי מערכות כוכבי לכת שנקראו על שמו של קפלר, וביניהם; קפלר 22b, קפלר 452b, קפלר 11 ועוד. לקריאה נוספת קסטלר, יוהאנס קפלר, האיש ופעלו (מאנגלית: חיים בן-עמרם), תל אביב, הוצאת דביר, 1970., Raz Chen-Morris, Measuring shadows : Kepler's optics of invisibility, University Park, Pennsylvania : The Pennsylvania State University Press, 2016 Giora Hon. 1987. “On Kepler’s Awareness of the Problem of Experimental Error.” Annals of Science 44: 545–591 Bernard R. Goldstein and Giora Hon. 2005. “Kepler’s Move from Orbs to Orbits: Documenting a Revolutionary Scientific Concept.” Perspectives on Science 13: 74–111 קישורים חיצוניים מקופרניקוס ועד יוחנן פאולוס ה-2, באתר סנונית יוהנס קפלר באתר אנדריאה של אוניברסיטת ת"א על הספר "סומניום" באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה הערות שוליים אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי אסטרונומים גרמנים מיסטיקה הרמטית לותרנים אישים שהונצחו על בולי רומניה מתמטיקאים גרמנים במאה ה-16 מתמטיקאים גרמנים במאה ה-17 כותבי לטינית בני העת החדשה ילידי 1571 נפטרים ב-1630

יוהנס קפלר (בגרמנית: Johannes Kepler; 27 בדצמבר 1571 – 15 בנובמבר 1630) היה אסטרונום, מתמטיקאי ואסטרולוג גרמני, שנחשב לדמות מפתח בהתפתחות האסטרונומיה והמדע המודרני במאה ה-17. תמך במודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, לפיו כדור הארץ סובב סביב השמש ואינו מרכז היקום, כפי שהייתה העמדה המקובלת באותה העת. נודע בעיקר בזכות החוקים שניסח אודות התנועה הפלנטרית של כוכבי הלכת סביב השמש, הידועים בשם "חוקי קפלר", שהיוו את אחד מהיסודות עליהם בנה ניוטון את חוק המשיכה האוניברסלי.קפלר חי בתקופה בה לא הייתה הבחנה ברורה בין אסטרונומיה ואסטרולוגיה, והשפעתם ההדדית של שני התחומים, בנוסף לאמונתו הדתית של קפלר, ניכרת ברבים מכתביו.ביוגרפיהילדותוקפלר נולד ב-27 בדצמבר 1571 בווייל (Weil der Stadt) אשר בנסיכות וירטמברג שבדרום גרמניה. סבו, סבלד קפלר, היה "לורד ראש העיר" (Bürgermeister) בעירם, אולם עד היוולדו של קפלר הידלדלו נכסי המשפחה. אביו, היינריך קפלר, התפרנס כשכיר חרב אך עזב את המשפחה בהיות קפלר בן חמש שנים. נראה כי הוא מת בזמן המרד ההולנדי. אמו, קתרינה גולדנמן, עסקה בריפוי וחקר צמחי מרפא. כילד היה קפלר חלש ונוטה לחלות. עם זאת, היה ידוע כילד מבריק, והרשים את המטיילים שעברו בפונדק שהחזיק סבו (אב אמו) בכישורים המתמטיים יוצאי הדופן שלו.קפלר התוודע לאסטרונומיה בגיל צעיר, ופיתח אהבה לתחום שיעסיק אותו במשך כל חייו. בגיל שש הוא צפה בשביט של שנת 1577, וכתב כי "נלקח על ידי אמא [שלו] למקום גבוה כדי לצפות בו". בשנת 1580, בגיל תשע, צפה בליקוי ירח. עם זאת, מחלת האבעבועות השחורות בה לקה בילדותו הותירה את ראייתו פגומה והטילה בידיו מום, ובכך הגבילה את יכולתו לעסוק בצדדים התצפיתיים של האסטרונומיה.בשנת 1589, לאחר שסיים את לימודיו במערכת החינוך הפרוטסטנטית של וירטמברג, החל קפלר ללמוד תאולוגיה באוניברסיטת טיבינגן. הוא הוכיח עצמו כמתמטיקאי מעולה וזכה למוניטין של אסטרולוג מוכשר. תחת הדרכתו של מיכאל מאסטלין, למד על המודל הגאוצנטרי של תלמי ועל המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס. באותה תקופה החל לתמוך בתאוריה של קופרניקוס. בוויכוחים נהג להגן על המודל ההליוצנטרי מנקודת מבט תאורטית ותאולוגית גם יחד. בסמוך לסוף לימודיו הוצע לקפלר לעבוד כמורה למתמטיקה ולאסטרונומיה בבית הספר הפרוטסטנטי בגראץ (שלימים הפך לאוניברסיטה של גראץ); על אף שאיפתו להפוך לכומר, הוא נענה להצעה באפריל 1594, בגיל 22.חייו בגרץ (1594–1600)"מסתרי היקום"בשנת 1596, כאשר לימד בגרץ, פרסם קפלר את חיבורו העיקרי הראשון, "מסתרי היקום", בו עסק בקשרים בין מסלולי כוכבי הלכת. בחיבורו קפלר מתאר את רעיונו הקשור לחמשת הגופים (פאונים) האפלטוניים - הארבעון, הקובייה, התמניון, התריסרון והעשרימון, גופים משוכללים, תלת ממדים, סימטריים ובנוסף ניתן לחסום כדור בכל אחד מהם ולחסום כל אחד מהם בכדור. תכונה זו הביאה את קפלר לרעיון שמסלולי כוכבי הלכת הם כדורים, החוסמים ונחסמים באחד מהגופים האפלטוניים, כלומר ברווחים שבין המסילות של כוכבי הלכת לשמש ניתן להכניס בדיוק את אחד הגופים המשוכללים. קפלר קבע את החלוקה של הגופים בין ששת כוכבי הלכת שהיו ידועים בזמנו במערכת השמש: במסלולו של כוכב הלכת שבתאי נחסמה קובייה, בקובייה נחסם מסלולו של צדק, במסלולו של צדק נחסם הארבעון, שחוסם את מסלולו של מאדים, וכך הלאה.נישואיו הראשוניםבדצמבר 1595 הכיר קפלר את ברברה מילר, אלמנה ולה בת מנישואיה הקודמים. מילר הייתה בתו של טוחן עשיר, שהתנגד לנישואים עקב עוניו של קפלר, אך התמתן לאחר שקפלר פרסם את ספרו "מסתרי היקום". הזוג נישא ב-27 באפריל 1597.בשנתיים הראשונות לנישואים, נולדו לזוג שני ילדים (היינריך וסוזנה), אך שניהם מתו בינקותם. לאחר מכן נולדו שלושה ילדים נוספים, סוזנה (1602), פרדריק (1604) ולודוויג (1607).מחקרים נוספים בגרץלאחר פרסום "מסתרי היקום" ובעידוד בכירי אוניברסיטת גרץ, החל קפלר בתוכנית לשכלול עבודתו ולהרחבתה. הוא תכנן לחקור ולכתוב ספרים על ארבעה נושאים נוספים: על תנועת כוכבי הלכת, על היקום ה"נייח" (השמש והכוכבים שאינם כוכבי לכת), על אופיים הפיזי של כוכבי הלכת והיווצרותם של מאפיינים טופוגרפיים (התמקדות בעיקר בכדור הארץ) ועל השפעת השמים על כדור הארץ (תופעות אופטיות באטמוספירה, מטאורולוגיה ואסטרולוגיה).בנוסף, שלח קפלר את ספרו "מסתרי היקום" לאסטרונומים המובילים באותה תקופה, בהם טיכו ברהה, האסטרונום הראשי של הקיסר רודולף השני. ברהה וקפלר החלו בהתכתבות שיסודה בביקורת של ברהה על רעיונותיו של קפלר ועל ספרו, אולם נמשכה כשנתיים בדיונים על מגוון בעיות אסטרונומיות. ברהה התרשם מיכולתו המדעית של קפלר והזמין אותו לעבוד אצלו במצפה כוכבים חדש שהקים בפראג. בשל מהומות על רקע דתי, בין פרוטסטנטים לקתולים שפרצו בגרץ, מצבו הכלכלי וההזדמנות לעבוד במחקר אסטרונומי, שמח קפלר לקבל את הזמנתו של ברהה. וב-2 באוגוסט 1600 עזב את גרץ עם משפחתו ועבר לגור בפראג.חייו בפראג (1600–1612)המתמטיקאי הראשי לקיסרבהגיעו לפראג, קפלר עבד תחת הדרכתו הצמודה של ברהה, בעיקר בניתוח מתמטי של נתוני התצפיות האסטרונומיות. כשנה לאחר הצטרפותו של קפלר, מת ברהה באופן מפתיע. לטענת קפלר הדבר קרה כתוצאה מהתפוצצות שלפוחית השתן במהלך משתה בחצר הקיסר שבו ברהה נמנע מלהשתמש בבית השימוש עקב כללי הנימוס. וכך ב-24 באוקטובר 1601 קיבל קפלר את משרת המתמטיקאי הראשי לקיסר וירש את כל תצפיותיו ונתוניו של ברהה. קפלר החזיק במשרה זו במשך 11 שנים, עד מותו של הקיסר רודולף השני. תקופה זו נחשבת לפורייה ביותר בחייו של קפלר.ב-1 בינואר 1604 פרסם קפלר את ספרו: "Astronomiae Pars Optica" העוסק בתופעות אופטיות הנראות בתצפיות אסטרונומיות, בו תיאר את דעיכת עוצמת האור לפי היחס ההופכי של המרחק ממקור האור בריבוע, החזרת אור על ידי מראות ישרות וקמורות, פרלקסה ותופעות אופטיות נוספות. ספר זה נחשב לבסיס של האופטיקה המודרנית.מאוחר יותר בשנת 1604, פרסם את ספרו: "De Stella Nova" ("הכוכב החדש"), בו קפלר מתייחס להתפוצצות הסופרנובה שארעה באותה שנה. בספר זה ניתח קפלר את הופעת הסופרנובה באופן מדעי, ונקט עמדה ספקנית כלפי הפירושים האסטרולוגיים שניתנו לה."האסטרונומיה החדשה"מחקריו האסטרונומיים של קפלר, שהתחילו באנליזה של תנועת כוכב הלכת מאדים תחת הדרכתו של ברהה, הגיעו לשיא בספרו "האסטרונומיה החדשה", אשר כלל בתוכו את שני חוקי התנועה הראשונים מתוך שלושת החוקים שניסח.תהליך זה של ניתוח תנועתו של מאדים ארך כשש שנים, בהן קפלר חישב קירובים רבים למסלולו של מאדים ורק לאחר מספר רב של ניסיונות כושלים, חישב ואימת שמסלולו של מאדים הוא מסלול אליפטי, כאשר השמש נמצאת באחד ממוקדי האליפסה. לאחר מכן, בזמן קצר, הצליח קפלר לאמת על פי נתוני התצפיות של ברהה שאף שאר כוכבי הלכת נעים במסלול אליפטי (החוק הראשון) ומקיימים את החוק השני. בסוף שנת 1605 סיים קפלר את כתיבת "האסטרונומיה החדשה", אך עקב סכסוכים על השימוש בתצפיות שברהה הוריש אחריו, פורסם הספר רק בשנת 1609.עבודות נוספותבשנת 1610 גילה גלילאו גליליי ארבעה ירחים המקיפים את כוכב הלכת צדק, בעזרת ההמצאה החדשה באותה תקופה - הטלסקופ. גילוי זה נתן משנה תוקף למודל ההליוצנטרי והיווה הוכחה שתנועה שאינה סביב כדור הארץ היא בגדר האפשר. גלילאו ביקש את דעתו של קפלר, שנחשב באותה תקופה לאסטרונום הבכיר באירופה. קפלר הגן על גילוייו של גלילאו ואף הציע מספר השערות על המשמעות של גילויים אלו, במאמר שפרסם.בנוסף, החל קפלר לחקור את תכונותיו האופטיות של הטלסקופ. התוצאה הייתה ספר נוסף שפורסם בשנת 1611 בשם "הדיופטריה" - מדע שבירת האור על ידי עדשות. בספר זה הניח קפלר את היסודות התאורטיים לאופטיקה הגאומטרית ומשם את עקרונות פעולת הטלסקופ.בשנת 1611 חיבר קפלר מאמר נוסף: "על פתית השלג המשושה", בחיבור זה גילה קפלר את מבנה המשושה של פתית השלג, מבנה אופטימלי - בעל השטח הגדול ביותר עם כמות החומר הקטנה ביותר. בחיבורו הרחיב קפלר את הנושא של בעיות אופטימיזציה ודן בבעיית הכיסוי: מהו הסידור הטוב ביותר של כדורים המאפשר את תפיסת הנפח הקטן ביותר? קפלר הגיע לסידור בצורת גביש קובייתי ממורכז פאה. קפלר לא הוכיח שסידור זה הוא הטוב ביותר האפשרי והבעיה נותרת פתוחה עד לשנת 1998 (השערת קפלר, ראו גם 23 הבעיות של הילברט).תהפוכות פוליטיות ואישיות בשנת 1611, המתח הדתי-פוליטי בפראג הגיע לשיא; הקיסר רודולף השני, שבריאותו התרופפה, נאלץ לוותר על כס המלכות לטובת אחיו, הקיסר מתיאס. קפלר הרגיש שעתידו בפראג לא בטוח והחל לחפש מקום אחר לעבוד ולחיות בו. מבין ההצעות הרבות שקיבל, בחר קפלר לקבל הצעה למשרה של מרצה למתמטיקה בעיר לינץ שבאוסטריה.במקביל, שלושת ילדיו של קפלר חלו באבעבועות שחורות, בה חלה קפלר עצמו בילדותו. בנו פרדריק בן ה-6, נפטר מהמחלה. אשתו, שבריאותה הייתה רופפת, נפטרה זמן קצר לאחר מכן. קפלר נשאר בפראג עד למותו של הקיסר רודולף השני, בשנת 1612. הקיסר החדש, מתיאס, השאיר את קפלר בתפקידו, אך לא מנע ממנו לעזוב בסופו של דבר ללינץ.שארית חייו (1630-1612)השפעתורשימת כתביוהוקרה והנצחה מכתש על שמו על הירח ועל מאדים האסטרואיד קפלר 1134 שהתגלה על ידי מקס וולף נקרא על שמו. הרחוב בו נולד בעיר מינכן בגרמניה נקרא על שמו. חללית האספקה האירופית, ATV-2, ששוגרה אל תחנת החלל הבינלאומית בפברואר 2011, נקראה על שמו. ארכיטקטורה (2012) לסדרת מעבדים גרפיים של חברת NVIDIA, הנמצאת בליבם של כרטיסי GeForce 600, נקראה בשם Kepler. טלסקופ החלל קפלר (Kepler space telescope) של נאס"א אשר הושק ב-07/03/2009 נקרא על שמו. באמצעותו התגלו אלפי מערכות כוכבי לכת שנקראו על שמו של קפלר, וביניהם; קפלר 22b, קפלר 452b, קפלר 11 ועוד.לקריאה נוספתקסטלר, יוהאנס קפלר, האיש ופעלו (מאנגלית: חיים בן-עמרם), תל אביב, הוצאת דביר, 1970.,Raz Chen-Morris, Measuring shadows : Kepler's optics of invisibility, University Park, Pennsylvania : The Pennsylvania State University Press, 2016 Giora Hon. 1987. “On Kepler’s Awareness of the Problem of Experimental Error.” Annals of Science 44: 545–591Bernard R. Goldstein and Giora Hon. 2005. “Kepler’s Move from Orbs to Orbits: Documenting a Revolutionary Scientific Concept.” Perspectives on Science 13: 74–111קישורים חיצוניים מקופרניקוס ועד יוחנן פאולוס ה-2, באתר סנונית יוהנס קפלר באתר אנדריאה של אוניברסיטת ת"א על הספר "סומניום" באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיההערות שולייםאסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורימתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינוריאסטרונומים גרמניםמיסטיקה הרמטיתלותרניםאישים שהונצחו על בולי רומניהמתמטיקאים גרמנים במאה ה-16מתמטיקאים גרמנים במאה ה-17כותבי לטינית בני העת החדשהילידי 1571נפטרים ב-1630

571

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%96%D7%99%D7%A7%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95

המטאפיזיקה של אריסטו

תלמידי אריסטו אחראים להמצאת המילה מטאפיזיקה (ביוונית - אחרי הפיזיקה). בספר הנקרא "פיזיקה" אריסטו מתאר את ההתנהלות של הטבע והספר עוסק בעיקר במה שאנו קוראים לו היום ביולוגיה. המטאפיזיקה הוא החיבור שבא בסדר הדברים אחרי הפיזיקה ומכאן מקור השם. המטאפיזיקה עוסקת במאפיינים המשותפים לכל מה שקיים בעולם ומנסה להגדיר אותם. מושגים עיקריים במטאפיזיקה של אריסטו: תנועה: אולי המושג המרכזי ביותר במטאפיזיקה של אריסטו הוא השינוי, או התנועה. אריסטו דן בסוגים שונים של תנועה, אשר התנועה המקומית (תנועה ממקום למקום) היא רק אחת מהם. למעשה, עבור אריסטו, כל שינוי הוא תנועה, יציאה מן הכוח אל הפועל. כוח ופועל (ביוונית, דינאמיס ואנרגיה; בלטינית, פוטנציה ואקטואליטס): כל תנועה היא למעשה מעבר ממצב למצב. אולם אין מדובר במעבר בין שני מצבים סתם. כך, למשל, תנועה איננה יכולה להיות מעבר מיובש לחמימות, אלא מקרירות לחמימות או מיובש ללחות. כלומר, התנועה חייבת להיות בין שני מצבים מנוגדים. כמו כן, לא כל דבר יכול לעבור כל תנועה: על התכונה שתבוא לידי ביטוי בעצם בסופה של התנועה, באופן אקטואלי, להיות קיימת בדבר באופן פוטנציאלי. כך, למשל, אפרוח אינו יכול להפוך להיות אדם, משום שאינו אדם בפוטנציה, אלא תרנגול. חומר וצורה: (הכינוי הלועזי לתיאוריה זו: Hylomorphism) - כל דבר ניתן לאנליזה לשני מרכיבים אלו, אשר חיבורם יחד נותן לנו את הדבר עצמו. הצורה איננה המראה החיצוני של הדבר אלא היא מושג מופשט, המאפיין הכללי של הדבר, המגדיר את מהותו ואת הפונקציונליות שלו, בעוד החומר הוא המאפיין הפרטי שלו, המבדיל אותו מדברים אחרים בחלל ובזמן. כמובן, שלא ניתן למצוא בטבע חומר ללא צורה, או צורה ללא חומר. כך למשל שולחן יכול להיות מחומרים שונים: עץ, מתכת, פלסטיק אבל צורתו תהיה שולחן, מתקן מוגבה שמניחים עליו דברים לתועלתו של האדם. אף שמדובר בחומרים שונים לכולם יש את אותה צורה. כמו כן, מדובר במונחים יחסיים. כך, למשל, השולחן שעליו ניצב המחשב שלי עשוי מסה מסוימת של עץ, אשר לובשת צורת שולחן; על אותה מסת עץ מסוימת ניתן לומר שהיא מורכבת מיסודות מסוימים (נניח, פחמן וחמצן, או אוויר מים ועפר) הלובשים צורת עץ. היחסיות מתבטאת גם בכך, שהחומר אינו חייב להיות בהכרח חומר, אלא מדובר במצע לצורה. הוא יכול להיות בהקשר אחד צורה לחומר שמתחתיו ובהקשר אחר חומר לצורה מעליו. בהקשר של עיבור והריון אריסטו סבר כי האישה מספקת לוולד את החומר הגולמי, ואילו הגבר בזרע שלו מספק לו את הצורה האנושית, שהופכת אותו להיות מוגדר כאדם. תכליתיות: אב הטיפוס של התנועה האריסטוטלית היא פעולתו של אומן, המוציא מן הכוח אל הפועל תכלית הנמצאת ברוחו. תהליכי היציאה מן הכוח אל הפועל הם בעלי אופי תכליתי. קיומו של העץ הבוגר מסביר את התהליכים השונים והשלבים השונים שהעץ עובר במשך צמיחתו. שוב, מדובר באנליזה יחסית, כך שייתכן ותכלית אחת תהא אמצעי בלבד בדרך להגשמת תכלית אחרת. הסבר שלם, על פי המטאפיזיקה של אריסטו, יהיה מורכב מארבעה יסודות, או סיבות: חומר - כך, למשל, הטריטוריה והעם הם חומר המדינה; צורה - החוקה היא צורת המדינה; סיבה פועלת - המחוקק, מייסד המדינה, הוא סיבתה הפועלת; סיבה תכליתית - אפשרות החיים הטובים היא תכליתה של המדינה, על פי אריסטו. ראו גם האתיקה של אריסטו סיבתיות קישורים חיצוניים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה מטאפיזיקה חיבורים פילוסופיים חיבורים אסתטיים אריסטו

תלמידי אריסטו אחראים להמצאת המילה מטאפיזיקה (ביוונית - אחרי הפיזיקה). בספר הנקרא "פיזיקה" אריסטו מתאר את ההתנהלות של הטבע והספר עוסק בעיקר במה שאנו קוראים לו היום ביולוגיה. המטאפיזיקה הוא החיבור שבא בסדר הדברים אחרי הפיזיקה ומכאן מקור השם. המטאפיזיקה עוסקת במאפיינים המשותפים לכל מה שקיים בעולם ומנסה להגדיר אותם.מושגים עיקריים במטאפיזיקה של אריסטו: תנועה: אולי המושג המרכזי ביותר במטאפיזיקה של אריסטו הוא השינוי, או התנועה. אריסטו דן בסוגים שונים של תנועה, אשר התנועה המקומית (תנועה ממקום למקום) היא רק אחת מהם. למעשה, עבור אריסטו, כל שינוי הוא תנועה, יציאה מן הכוח אל הפועל. כוח ופועל (ביוונית, דינאמיס ואנרגיה; בלטינית, פוטנציה ואקטואליטס): כל תנועה היא למעשה מעבר ממצב למצב. אולם אין מדובר במעבר בין שני מצבים סתם. כך, למשל, תנועה איננה יכולה להיות מעבר מיובש לחמימות, אלא מקרירות לחמימות או מיובש ללחות. כלומר, התנועה חייבת להיות בין שני מצבים מנוגדים. כמו כן, לא כל דבר יכול לעבור כל תנועה: על התכונה שתבוא לידי ביטוי בעצם בסופה של התנועה, באופן אקטואלי, להיות קיימת בדבר באופן פוטנציאלי. כך, למשל, אפרוח אינו יכול להפוך להיות אדם, משום שאינו אדם בפוטנציה, אלא תרנגול. חומר וצורה: (הכינוי הלועזי לתיאוריה זו: Hylomorphism) - כל דבר ניתן לאנליזה לשני מרכיבים אלו, אשר חיבורם יחד נותן לנו את הדבר עצמו. הצורה איננה המראה החיצוני של הדבר אלא היא מושג מופשט, המאפיין הכללי של הדבר, המגדיר את מהותו ואת הפונקציונליות שלו, בעוד החומר הוא המאפיין הפרטי שלו, המבדיל אותו מדברים אחרים בחלל ובזמן. כמובן, שלא ניתן למצוא בטבע חומר ללא צורה, או צורה ללא חומר. כך למשל שולחן יכול להיות מחומרים שונים: עץ, מתכת, פלסטיק אבל צורתו תהיה שולחן, מתקן מוגבה שמניחים עליו דברים לתועלתו של האדם. אף שמדובר בחומרים שונים לכולם יש את אותה צורה. כמו כן, מדובר במונחים יחסיים. כך, למשל, השולחן שעליו ניצב המחשב שלי עשוי מסה מסוימת של עץ, אשר לובשת צורת שולחן; על אותה מסת עץ מסוימת ניתן לומר שהיא מורכבת מיסודות מסוימים (נניח, פחמן וחמצן, או אוויר מים ועפר) הלובשים צורת עץ. היחסיות מתבטאת גם בכך, שהחומר אינו חייב להיות בהכרח חומר, אלא מדובר במצע לצורה. הוא יכול להיות בהקשר אחד צורה לחומר שמתחתיו ובהקשר אחר חומר לצורה מעליו. בהקשר של עיבור והריון אריסטו סבר כי האישה מספקת לוולד את החומר הגולמי, ואילו הגבר בזרע שלו מספק לו את הצורה האנושית, שהופכת אותו להיות מוגדר כאדם. תכליתיות: אב הטיפוס של התנועה האריסטוטלית היא פעולתו של אומן, המוציא מן הכוח אל הפועל תכלית הנמצאת ברוחו. תהליכי היציאה מן הכוח אל הפועל הם בעלי אופי תכליתי. קיומו של העץ הבוגר מסביר את התהליכים השונים והשלבים השונים שהעץ עובר במשך צמיחתו. שוב, מדובר באנליזה יחסית, כך שייתכן ותכלית אחת תהא אמצעי בלבד בדרך להגשמת תכלית אחרת.הסבר שלם, על פי המטאפיזיקה של אריסטו, יהיה מורכב מארבעה יסודות, או סיבות:חומר - כך, למשל, הטריטוריה והעם הם חומר המדינה;צורה - החוקה היא צורת המדינה;סיבה פועלת - המחוקק, מייסד המדינה, הוא סיבתה הפועלת;סיבה תכליתית - אפשרות החיים הטובים היא תכליתה של המדינה, על פי אריסטו.ראו גםהאתיקה של אריסטוסיבתיותקישורים חיצונייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהמטאפיזיקהחיבורים פילוסופייםחיבורים אסתטייםאריסטו

581

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%9B%D7%A1%D7%A0%D7%93%D7%A8%20%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C

אלכסנדר הגדול

אלכסנדר השלישי ממוקדון, המוכר יותר כאלכסנדר הגדול (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μέγας), והידוע בעברית גם כ"אלכסנדר מוקדון" (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μακεδών; ככל הנראה 20 או 21 ביולי 356 לפנה"ס – 10 או 11 ביוני 323 לפנה"ס) היה מלך מוקדון, ומגדולי המצביאים והמדינאים של העת העתיקה. כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון העתיקה, כל שטחה של האימפריה הפרסית, מספר אזורים במרכז אסיה ואף חלקים מתת-היבשת ההודית. אלכסנדר תואר כגבר אתלטי, אמיץ ויפה תואר, אולם ככל הנראה שזורים בתיאורים אלו גם דברי חנופה. רבים, במיוחד במצרים, סגדו לו, אם כי רבים מקרב האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית סירבו בתוקף להשתחוות לו. אישיותו והישגיו של אלכסנדר שימשו מופת לאישים מפורסמים רבים לאורך ההיסטוריה, שאחד מהבולטים בהם הוא יוליוס קיסר. על אף שמת בגיל צעיר (כמעט 33), הותיר אלכסנדר הגדול חותם משמעותי על ההיסטוריה. כיבושיו הנרחבים פתחו תקופה חדשה בתולדות האנושות – התקופה ההלניסטית. חזונו של אלכסנדר, שכלל שילוב המזרח עם המערב, שילוב תרבות, דת, מנהגים וקשרי משפחה, בא לידי ביטוי בתרבות ההלניסטית שמיזגה את יסודותיה של תרבות יוון העתיקה עם תרבויות בני המקום. השפעותיה של התרבות ההלניסטית בתחום האמנות, הפילוסופיה ובתחומים אחרים ניכרים עד עצם היום הזה. ילדות ועלייה לשלטון ילדותו ונעוריו אלכסנדר השלישי נולד בעיר פלָה, בירת מוקדון, לפיליפוס השני, מלך מוקדון ולאשתו הרביעית, אולימפיאס, נסיכה מאפירוס השכנה. בתקופת ילדותו הייתה מוקדון ארץ ברברית או, במקרה הטוב, ברברית למחצה בעיני היוונים. עם זאת, התרבות המוקדונית העתיקה הייתה קרובה לתרבות היוונית העתיקה, והיחס היווני נבע בעיקר מהתנשאות וממאבק פוליטי בין פיליפוס והיוונים. עד תקופת שלטונו של אביו, היה השלטון במוקדון רופף ותרבותה הייתה נחותה יחסית לזו היוונית. הארץ הייתה חקלאית ברובה, עריה היו מעטות ותפקידה בפוליטיקה היוונית היה שולי. כל זה השתנה עם עלייתו של פיליפוס לשלטון, עת בה תפסה מוקדון עמדת בכורה באזור. פיליפוס עשה רבות לחיזוק ממלכתו, העביר אוכלוסייה לערים, וחיזק את קשרי המסחר עם הארצות השכנות. הוריו ייחסו חשיבות רבה לחינוכו ולאימונים הצבאיים שניתנו לאלכסנדר, והוא זכה לחינוך ברמה גבוהה מאוד. בילדותו היו לאלכסנדר מורים פרטיים מובחרים, דוגמת ליאונידס מאפירוס, שהיה ממשפחתה של אמו, בדומה למרבית הנסיכים בני התקופה. כבר בילדותו הפגין עקשנות וכוח רצון. מתקופה זו של חייו ידוע במיוחד סיפור אילופו של סוסו בוקפלוס, שעתיד לשאת את אלכסנדר בקרבותיו העתידיים. מסופר כי הסוס היה חם מזג וקשה לאילוף, אך אלכסנדר הצליח להשתלט עליו על ידי הפניית פני הסוס לעבר השמש כדי שלא יפחד מהצל של עצמו. כשמלאו לאלכסנדר 13 (341-343 או 340 לפנה"ס) הזמין אביו את אריסטו לשמש לו כמחנך (באותו זמן אריסטו טרם התפרסם כאחד מגדולי הפילוסופים של יוון הקלאסית). הלימודים התקיימו במיאזה, מקדש הנימפות (כיום נאוסה Νάουσα שבמקדוניה היוונית). במקדש זה למדו לצד אלכסנדר גם בני אריסטוקרטים אחרים שרבים מהם קיבלו עמדות פיקוד רמות בצבאו לאחר מכן. תקופת החונכות נמשכה, ככל הנראה, עד שמלאו לאלכסנדר 15 או 16, אם כי יש היסטוריונים שסבורים שהקשר עם אריסטו ארך כשמונה שנים. המפגש בין אחד מגדולי ההוגים ובין אחד מגדולי אנשי המעשה היה לכאורה הזדמנות היסטורית נדירה. אך חילוקי הדעות בין השניים בהמשך מנעו שיתוף פעולה רב שנים. בין הנושאים עליהם היו השניים חלוקים היה היחס לפרסים ולעמים כבושים אחרים. בעוד אריסטו הדגיש את עליונות התרבות היוונית לעומת "הברברים הנבערים" (אף שדיבר בשבח חוקת בני קרתגו), נטה אלכסנדר לגישה קוסמופוליטית יותר והתייחס אל העמים הכבושים כשווים. יורש העצר בגיל 15 או 16 נגמרה תקופת הלימוד של אלכסנדר אצל אריסטו. פיליפוס, שיצא למערכה נגד ביזנטיון, הותיר את בנו, אלכסנדר, כעוצר הממלכה. שבט המדים התראקי ביקש לנצל את היעדרותו של המלך ואת גילו הצעיר של העוצר, ומרד בשלטון המוקדוני. אלכסנדר הגיב במהירות, גייס את צבאו, הביס את המורדים ואף ייסד עיר שקרא לה "אלכסנדריה", השם אותו ייתן גם לערים רבות אחרות שייסד במהלך חייו. עם חזרתו של פיליפוס, הפקיד המלך בידי בנו צבא לדיכוי מרידות נוספות בדרום תראקיה. בנוסף, באותה עת החלה הפוליס אמפיסה לעבד אדמות שהיו שייכות לכוהני אפולו בקרבת דלפוי. פעולה זו של הפוליס שימשה בידי פיליפוס כתואנה לפלוש ליוון, כביכול להגנת אפולו. הוא הורה לבנו לגייס צבא ולצאת דרומה. האילירים ניסו להשתמש באירועים אלה כדי לפלוש למוקדון. אלכסנדר ביצע את ההוראה, אך כדי להסוות את כיוון תנועת הצבא הוא העמיד פנים כאילו הוא מבקש להדוף את האילירים, ואכן הצליח להדוף אותם ולאחר מכן הצטרף לאביו. היוונים לא ישבו בחיבוק ידיים, וברית נכרתה בין אתונה לתבאי. הצבא המוקדוני העיקרי תחת פיקודו של המלך הצטרף לאלכסנדר בשנת 338 לפנה"ס, והחל לצעוד דרומה דרך מעבר תרמופילאי, המקום שבו התקיים כ-150 שנה קודם לכן קרב תרמופילאי. גם הפעם התפתח קרב קשה במעבר. הפולשים המוקדונים יכלו למגנים התבאנים. הצבא המוקדוני המשיך את התקדמותו דרומה והביס את אמפיסה, ואף הפיץ לכל עבר את שכירי החרב ששלחה אתונה לעזרת העיר. אחרי ניצחון זה ניסה פיליפוס לשאת ולתת עם אתונה ותבאי, אך נענה בשלילה. הצבאות היריבים נפגשו לעימות מכריע הידוע כקרב כירונאה בבויוטיה, לא רחוק מתבאי. אלכסנדר פיקד על האגף השמאלי, בליווי הגנרלים המנוסים של אביו, בעוד שאביו פיקד על האגף הימני. הצבא המוקדוני ביצע תמרון של נסיגה מדומה באגפו הימני ופיתה את הצבא היווני. האגף השמאלי המקדוני, בפיקודו של אלכסנדר איגף וכיתר את התבאנים והשמיד את גדוד הקודש של תבאי, ובכך הביא להכרעת הקרב. אחרי הניצחון נכנעו כל הערים היווניות שלידם עבר הצבא המוקדוני במסעו לעבר קורינתוס, למעט ספרטה שנותרה לבדה, נאמנה למורשתה. בקורינתוס הקים פיליפוס את הליגה הקורינתית כשהוא משמש הליגה. מטרת הליגה הייתה פלישה לאימפריה הפרסית. בין הוריו של אלכסנדר היו מריבות רבות. כשאלכסנדר בגר, נשא אביו אישה נוספת, כמקובל בחברה המוקדונית, ואף הוליד עמה צאצא נוסף. אלכסנדר, שצידד באמו במאבקים המשפחתיים ואף חשש מאובדן הכס לצאצא החדש, היה ביחסים מתוחים עם אביו במשך רוב שנות התבגרותו, ובתקופה מסוימת אף עזב את אביו ועבר לגור באפירוס. עלייתו לשלטון בשנת 336 לפנה"ס נרצח פיליפוס בעיר אייגאי על ידי אחד משומרי ראשו. באופן רשמי הופנתה האצבע המאשימה אל האויבת הוותיקה, פרס. אולם עובדתית, לא הוברר מי עמד מאחורי הרצח. היו אף מי שהאשימו את אלכסנדר עצמו, אך סביר יותר להניח שאשתו של פיליפוס, אולימפיאס, שנטרה לו טינה על גירושה למען אישה חדשה, ואחיה אלכסנדר המלוטי, הם אלה שעמדו מאחורי ההתנקשות. לאחר הרצח יזמה אולימפיאס שורה של מעשי רצח נוספים שבהם נרצחו קלאופטרה (אשתו השנייה של פיליפוס), אטאלוס (דודה של קלאופטרה) וכן בנו הצעיר של פיליפוס מקלאופטרה. בכך חיסלה אולימפיאס את כל המתחרים של בנה על הכתר, מה שסלל את דרכו לשלטון. ביסוס השלטון המסע נגד התראקים והאילירים הידיעות על מותו של פיליפוס הפיחו רוח חדשה במתנגדי ההגמוניה המוקדונית ביוון. רוחות המרד נשבו בעצמה החזקה ביותר באתונה, האויבת המרה של פיליפוס. אלכסנדר נקט יוזמה ויצא בראש 3,000 פרשים דרומה, לכיוון אתונה. התסלים ניסו לחסום את דרכו במעבר בין הר אולימפוס להר אוסה, אך אלכסנדר איגף אותם והופיע בעורפם. התסלים לא התנגדו עוד והכירו במרותו, תחת התואר טאגוס, כפי שהכירו במרותו של אביו. בהמשך היו התסלים חלק חשוב מצבאו. גם כעת הצטרפו הפרשים התסלים לפרשיו של אלכסנדר ובראש חיל זה הופיע בקורנתוס. בכינוס מחודש הכירו בו היוונים כהגמון הליגה הקורינתית, כפי שהכירו באביו. לאחר שסיים לבסס את שלטונו במוקדון וביוון, יצא אלכסנדר בשנת 335 לפנה"ס למסעות מלחמה נגד התראקים, שהתחילו לחרחר מלחמה בגבולו הצפוני. הוא חצה את הרי הבלקן והכניע את הטריבאלים, אחד משבטי התראקים. אלכסנדר המשיך צפונה לעבר נהר הדנובה וצלח אותו בעזרת סירות מקומיות עשויות מגזעי עצים. הוא חדר אל ארץ התראקים עם צבא, וניצח בנקל את הצבא התראקי, שכלל 4,000 רוכבים ו-10,000 רגלים. המוקדונים רדפו אחר התראקים הנמלטים, נכנסו לעירם ובזזו אותה. פקודיו של אלכסנדר, מלאגרוס ופיליפוס, נשלחו חזרה עם השלל בעוד שאלכסנדר נשאר במקום עם צבאו, הרס את העיר עד היסוד, והקריב קורבנות הודיה לזאוס, להרקולס ולאל הנהר שאיפשר לו לצלוח את הדנובה. מבצע זה הרתיע את השבטים הברברים מצפון למוקדון, והבטיח את גבולה הצפוני של מוקדון מפלישות עתידיות. דיכוי המרד ביוון במהלך מסעו של אלכסנדר לדיכוי השבטים האיליריים שמרדו בצפון אפירוס, נפוצו שמועות שהוא נהרג בקרב, ומרד החל לתסוס ביוון. מנהיגות המרד היו אתונה ותבאי, האויבות הוותיקות של מוקדון. שובו מהגלות של דמוסתנס, הדמגוג שהיה אחראי לקו הנוקשה נגד מוקדון בימי פליפוס, היה כנראה הזרז להתפשטות המרד. דמוסתנס ותומכיו, שכנראה מומנו על ידי דריווש השלישי, מלך פרס, החלו שוב לפעול נגד השליטה המוקדונית באתונה, וייתכן אף שהיו אחראים לשמועות השווא על מותו של אלכסנדר. דמוסתנס הצליח לשכנע את תבאי למרוד בעזרת משלוחי כסף ונשק, שככל הנראה הגיעו מפרס, וחיל המצב המוקדוני שהוצב בתבאי הושם תחת מצור. אתונה החלה להתכונן למלחמה והבטיחה לשלוח לתבאי עזרה צבאית, ומספר גדול של מדינות מהפלופונסוס הראו אף הן נכונות למרוד. אלכסנדר, מודע לסכנה שמרד כלל-יווני יפרוץ נגד השלטון המוקדוני, נאלץ לעצור את מסעו האילירי ולחזור ליוון כדי להטיל מצור על תבאי. בראשיתו, התנהל המצור בעצלתיים, אך אחר זמן המתנה יצא פרדיקס להתקפה בראש הגדוד שלו ואליו הצטרף יתר הצבא. אלכסנדר לא בלם את אנשיו ועד מהרה פרץ צבאו של אלכסנדר הגדול את החומות וחדר לעיר. כעסו של אלכסנדר מהמרידה ורצונו להרתיע מפני מעשי מרד נוספים, הובילו אותו לצוות על הריסת תבאי עד היסוד, טבח כל הגברים הצעירים ומכירת הנשים, הילדים והזקנים לעבדות. לפחות 30,000 איש נטבחו או נמכרו לעבדות, היתר ברחו. במהלך פוליטי מתוחכם העמיד אלכסנדר את גזר דינה של העיר הכבושה להחלטת טריבונל שהורכב מהערים השכנות והעוינות לתבאי, בויוטיה ופוקיס. הללו ניצלו את ההזדמנות לנקום בשכנתם החזקה, ופסקו על הרס מוחלט של העיר, ועל חלוקת אדמותיה בין שכנותיה. הליגה הבויאוטית התפרקה סופית. הרושם הגדול שהשאיר מהלכו של מוקדון בעיר, סיכל את תנועת המרד היוונית. אתונה מיהרה להתנצל ופתחה את שעריה בפני אלכסנדר, אולם אספת העם שלה סירבה להסגיר לידיו את דמוסתנס ואנשיו, ואלכסנדר ויתר על דרישה זו, ככל הנראה מחשש שאם ילחץ יתר על המידה תחזור בה אתונה מכניעתה ותחזור לתמוך בפרסים. אמנם אלכסנדר דיכא את המרד היווני ביד קשה ביותר, אך הוא עשה זאת בעיקר משיקולים פוליטיים של הרתעה, על מנת להבטיח את מסע כיבושיו באימפריה הפרסית. המסע לכיבוש האימפריה הפרסית אסיה הקטנה הצי העביר את חילו של אלכסנדר לחופי אסיה הקטנה. הנחיתה עברה בשלום, והצי הפרסי החזק לא הפריע לה מסיבה לא ברורה. עם הוודע הפלישה כינסו הפרסים מועצת מלחמה בזליה (Ζέλεια). בדיון במועצה הציע ממנון, הגנרל היווני שהשכיר את שירותיו לפרסים, לסטרפים לא להתעמת באופן ישיר עם צבאו של אלכסנדר, אלא לנקוט אסטרטגיה של אדמה חרוכה כדי להאריך את המערכה ולהתיש את צבאו של אלכסנדר, שהיה לחוץ מבחינה כלכלית. כמו כן, הציע להשתמש בצי הפרסי החזק כדי להעביר את הלחימה לתוך יוון גופה. הסטרפים הפרסיים באסיה הקטנה, ובפרט ארסיטס, שבשטח הסטרפיה שלו נחת חילו של אלכסנדר, התנגדו לתוכנית זו והעדיפו להתעמת עם אלכסנדר בקרב סדור. עימות זה התרחש בקרב גרניקוס, שהסתיים בתבוסה פרסית מוחצת. שרידי הכוח הפרסי ובראשם ממנון נסוגו לערים מילטוס והליקרנסוס. הניצחון בקרב גרניקוס סייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו באסיה הקטנה. אסיה הקטנה לא הייתה ישות מדינית אחת, אלא הורכבה ממספר פרובינציות, שבאחדות מהן הייתה התרבות היוונית מושרשת היטב, במיוחד באיוניה, ובמידה פחותה בקאריה, שבמערב אסיה הקטנה. מרבית הערים היווניות ראו באלכסנדר משחרר מהעול הפרסי, אך מילטוס והליקרנסוס, שהייתה מבוצרת היטב, התנגדו לו. לכיבוש הליקרנסוס נדרש מצור שנמשך עד החורף, ולאחר כיבושה התיר דריווש לממנון ליישם את תוכניתו. ממנון פלש בראש הצי הפרסי למספר איים, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן. עם מותו איבדה התוכנית את הכוח המניע שלה, והפלישה התמוססה. לאחר הכנעת הליקרנסוס המשיך אלכסנדר מזרחה לאורך החוף הדרומי של אסיה הקטנה, דרך ליקיה ופמפיליה. כך הגיע במאי 333 לפנה"ס לגורדיום, ושם פתר את חידת הקשר הגורדי. על פי האגדה, מי שיתיר את הקשר יקבל את השליטה על כל אסיה. אלכסנדר בחר שלא להסתבך בחיפוש קצוות הקשר, אלא חתך אותו בחרבו. פיניקיה וארץ ישראל בשנת 333 לפני הספירה התקדם אלכסנדר לכיוון פניקיה וארץ ישראל (היוונים קראו לחבל ארץ זה בשם קוילה סוריה), לאחר שכבש את כל אסיה הקטנה והחיל עליה את שלטונו. מטרתו בפיניקיה הייתה לכבוש את הבסיסים הימיים החשובים של הפרסים, צור וצידון. אויבו של אלכסנדר, המלך הפרסי דריווש השלישי, התקדם לעברו. פרק זמן קצר לפני הקרב נפל אלכסנדר למשכב. אריאנוס מספר שחשדו בהרעלה, אך נראה שהמחלה נבעה מרחיצה במימיו הקרים של אחד הנחלים באזור. רופא החצר, פיליפוס מארקנניה, הצליח לרפא את אלכסנדר בעזרת תרופה שרקח. בינתיים גייס דריווש צבא גדול מכל רחבי ממלכתו והתקדם לעבר אסיה הקטנה. אלכסנדר הספיק להתקדם לעבר אלכסנדרטה (כיום איסכנדרון) ובאזור הרי הטאורוס הצבא הפרסי הופיע בעורפו ואף טבח בפצועים ששוכנו בבית חולים שדה באיסוס. אלכסנדר סב על עקבותיו ועל גדותיו של הנחל פינדרוס התנגש עם צבאו של דריווש בקרב איסוס. הצבא הפרסי ספג תבוסה קשה ואיבד עשרות אלפי לוחמים. גם משפחתו של דריווש נפלה בשבי. אלכסנדר העניק יחס טוב למשפחה המלכותית השבויה ובהמשך אף התחתן עם בתו של דריווש. דריווש עצמו הצליח להימלט. אבדותיו של אלכסנדר היו קטנות בהרבה. לאחר הקרב ביקש דריווש לנהל משא ומתן לשלום, אולם אלכסנדר דחה את הצעותיו. אלכסנדר המשיך להתקדם דרומה על מנת לכבוש את ערי החוף הפיניקיות. הפיניקים היו בעלי ברית של הפרסים, וספינותיהם, לצד ספינות היוונים מאיוניה, היוו את עיקר הצי הפרסי. על ידי כיבוש ערי החוף והנמלים, חפץ אלכסנדר להתגבר על נחיתות כוחו הימי מול הצי הפרסי הגדול. רוב ערי פיניקיה פתחו את שעריהן בפני אלכסנדר, פרט לצור, העיר הפיניקית הגדולה והחשובה מכולן שהתנגדה. באותה תקופה, צור הייתה מחולקת לשני חלקים. חלק אחד שכן ביבשת ואילו החלק השני שכן במרחק מה על אי. הצורים סמכו על ביצוריהם האימתניים ועל הצי החזק שלהם שימנעו את כיבוש העיר. אלכסנדר הטיל מצור על צור שנמשך זמן מועט במונחי התקופה, רק שבעה חודשים, ובסופו העיר הוכנעה ונכבשה. במהלכו בנה מזח גדול שחיבר את האי ליבשה. מזח זה נותר במקומו עד היום. המצור היה קשה ואלכסנדר נאלץ לגייס מחדש את הצי שפיזר בשנה קודם לכן. לאחר כיבוש צור המשיך אלכסנדר דרומה, לארץ ישראל. כמעט כל החוקרים המודרניים סבורים שהמסורות המדברות על כניסת אלכסנדר מוקדון לירושלים, הן מאוחרות. ככל הנראה לא הגיע אלכסנדר לעיר ולא נכנס לאזורים היהודיים בארץ ישראל, אלא לכל היותר שלח כוח צבאי קטן לבסס את שליטתו בהם, אך אין הוכחות חותכות בעניין זה. בתקופה זו הייתה ירושלים קטנה וחסרת חשיבות ולא סוקרה במקורות הראשוניים שמתארים את פעולותיו של אלכסנדר. אפשר להסיק, על כל פנים, שהסבירות שאלכסנדר ביקר בעיר, נמוכה. מצרים השלטון הפרסי במצרים אף פעם לא היה יציב. אחרי ניצחונו של כנבוזי השני בקרב פלוסיאום (בשנת 525 לפנה"ס) מרדה מצרים בשלטון הפרסי תחת הנהגתו של אמריתיאוס מסאיס בשנים 465 - 463 לפנה"ס ונכדו הפרעה אמירתאיוס הצליח לזכות בעצמאות מהשלטון הפרסי בשנת 404 לפנה"ס. העצמאות המצרית האריכה כ-60 שנים עד שנת 343 לפנה"ס עת הובס הפרעה המצרי נכתנבו השני בקרב פלוסיאום נוסף והמצרים שוב נכנסו תחת העול הפרסי. המלך הפרסי ארתחשסתא השלישי (המכונה אוכוס) הצליח להשיב את השלטון הפרסי, אך הוא היה רעוע למדי. לאחר כיבוש עזה בשנת 332 לפנה"ס, הגיע אלכסנדר למצרים. מזקס, הסטרפ הפרסי של מצרים, נכנע ללא קרב ואילו התושבים המקומיים קיבלו את אלכסנדר כמשחרר מעול הפרסים. המצרים נכנעו ללא קרב ואלכסנדר איפשר לצבאו לנוח מעט ממסע המלחמה, ואילו הוא עצמו ערך מסע רצוף סכנות אל המדבר לאורקל המקומי. מטרות המסע היו בעיקרן פוליטיות-דתיות ונועדו לפאר את אלכסנדר בעיני הבריות. כיבוש לב האימפריה הפרסית לאחר כיבוש מצרים, החל אלכסנדר לנוע מזרחה אל לב האימפריה הפרסית, ובשנת 331 לפנה"ס פגש בשדה המערכה את דריווש בפעם האחרונה בקרב גאוגמלה. הקרב ציין את סוף ההתנגדות הפרסית המסודרת לאלכסנדר. אבדות הפרסים היו כבדות ביותר וצבאם התפזר לכל עבר. מלבד התנגדויות ספורות, אפשר הניצחון לאלכסנדר להיכנס לבבל העתיקה ללא קרב, וגם ערים אחרות נכנעו ללא התנגדות. אלכסנדר הותיר את מזאוס, מושלה הפרסי של בבל שלקח חלק בקרב גאוגמלה, על מקומו כמושל בבל. אלכסנדר ביקש בדרך זו הן לשמר את המנגנון הבירוקרטי הישן והן לכבוש את לב נתיניו החדשים. ברם, לא הסתפק בהותרת המושל הקודם בתפקידו, אלא מינה את האציל המוקדוני אגאטון (אין לבלבל עם אגאטון, מפקד הפרשים התראקים המוקדוני), למפקד חיל המצב החזק שמנה 700 מוקדונים ועוד 300 שכירי חרב יוונים. מזאוס שירת את אלכסנדר נאמנה ואף שלח את בניו לצבאו. אלכסנדר השתהה בבבל במשך 34 יום, תקופה ארוכה יחסית לתקופות שבהן בילה בערים אחרות. בשלב זה השיגו אותו תגבורות ניכרות מיוון וממוקדון שכללו למעלה מ-10,000 רגלים וכ-1,500 פרשים. אחרי כיבוש בבל, יצא אלכסנדר בשלהי נובמבר 331 לפנה"ס לכיוון שושן, המרכז המנהלי של האימפריה הפרסית. בדרך לשושן באזור סיטקנה, ביצע שינויים וארגון מחדש בצבאו. היחידות האתניות בוטלו והחיילים מלאומים שונים עורבבו אלה עם אלה. היו שינויים גם בשרשרת הפיקוד. גם שושן נפלה ללא קרב. לאחר מכן המשיך לבירה הפרסית העתיקה פרספוליס. הוא חילק את צבאו לשני חלקים, ויצא בראש החלק הנייד יותר בדרך הישירה אל הבירה. דרכו נחסמה בידי הפרסים במעבר הרים צר הידוע בשם "השערים הפרסיים". המעבר היה צר ואריוברזנס (בפרסית עתיקה: ארייברדנה), מושל פרסיס, הפרובינציה שבה הייתה פרספוליס, ביצר אותה בחומה וצבא אלכסנדר לא הצליח להפילה בהסתערות. למרות הקושי, הצליח הצבא המוקדוני לתמרן ולאגף את הפרסים ופתח בכך מעבר. בניגוד לערים אחרות, סבלה העיר פרספוליס ממעשי זוועה קשים שביצעו בה חייליו של אלכסנדר, מה שלימים כונה "טבח פרספוליס". אחרי שנכנס לעיר נתן לחייליו רשות לבזוז אותה ואף הוסיף חטא על פשע ואפשר את שריפת הארמון העתיק של מלכי פרס כשהיה שיכור, כך לפחות לפי קורטיוס. לאחר כיבוש פרספוליס, שינה אלכסנדר את כיוון תנועתו ופנה צפונה לעבר הים הכספי כדי לעקוף את המדבר, והמשיך את התקדמותו ללב האימפריה הפרסית. אקבטנה, הבירה העתיקה של הממלכה האחמנידית נפלה לפניו. אלכסנדר השתהה מעט באזור וארגן פעם נוספת מחדש את צבאו. הפעם עסקו הרפורמות בהקטנת הצבא. רבים מהחיילים שירתו עוד מתחילת המערכה שהתחילה כארבע שנים לפני כן וביקשו לחזור לביתם. רבים שוחררו משירות בכבוד וקיבלו רשות לחזור לביתם תוך כדי תשלום שכרם ופרסים כספיים על שירותם. בין המשוחררים היו פרשים תסלים ובעלי ברית יווניים. עם זאת, חלק ניכר מהחיילים בחרו להמשיך לשרת בצבאו. היתר חזרו ליוון. בינתיים המשיך דריווש השלישי במנוסתו. הוא נדרש לוותר על כיסאו לטובתו של בסוס, אחד מקרובי משפחתו שפיקד על האגף השמאלי בקרב גאוגמלה. משסירב דריווש, הוא נבגד בידי קציניו שפגעו בו אנושות. אלכסנדר הצליח להשיגו כשכבר היה על ערש דווי. לאחר שאלכסנדר לכד את בסוס, הוא הורה להמיתו בגין "מרידה במלכות". לאחר שהבוגדים הומתו, נכרתו אפיהם ואוזניהם, על פי המנהג הפרסי. בניגוד ליוונים רבים אחרים, לא הפלה אלכסנדר בין עמים על רקע גזעי או אתני, ולא רק שלא הרחיק מפניו את הפרסים, כפי שדרשו היוונים, אלא אף קירב אותם. הוא חילק לפרסים משרות בכירות, כמו ניהול של פרובינציות פרסיות, ואף קיבלם כחיילים שווי זכויות לצבאו. כל יחידות הצבא היו פתוחות בפניהם, ורבים מהם השתלבו בחילות המובחרים כמו ההטיירוי. הוא אף תמך בנישואי אציליו עם בנות האצילים המקומיים, וברבות הזמן לקח לעצמו את בתו של דריווש לאישה, שהייתה לאחת מארבע נשותיו. מסעות מלחמה באסיה התיכונה אלכסנדר לא הסתפק בשטחים שכבש, אלא חפץ להגיע לגבולות האויקומנה, "הארץ הנושבת" בפי היוונים. הוא המשיך במסעו מזרחה, לתוככי אסיה. הוא התקדם לאזור חופי הים הכספי וכבש את באקטריה (צפון - מזרח אפגניסטן של היום) ואת סוגדיאנה (כיום באוזבקיסטן - קזחסטן - טורקמניסטן). באזורים אלו לא היה שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד ולכן דרש הכיבוש זמן רב יותר. בשלב זה התחיל אלכסנדר לדרוש את מחוות ההשתחוות הפרסית המסורתית, הפרוסקינסיס מנתיניו היוונים והמוקדונים. אלה הסתייגו ממנהג זה בהיותו מנהג זר וגרוע מכך, ראו בו משום סגידה לאדם חי. פני השטח ההרריים ומיקומם של חלק מהערים על ראשי צוקים, הקשו על אלכסנדר. אף על פי כן הוא הצליח להשליט את מרותו על המקומיים, ושלטונו הגיע עד להודו, וגם במקומות שבהם לא הייתה אחיזה פרסית קודמת. כיבושיו של אלכסנדר באזורים אלו ארכו ארבע שנים, עד לשנת 327 לפנה"ס. במהלך הלחימה הוא נישא לרוקסנה, בתו של שליט מקומי, נישואיו היו בעלי אופי פוליטי. מנישואים אלו נולד בנו ויורשו החוקי אלכסנדר הרביעי. יאקסארטס באביב 329 לפנה"ס הגיע צבאו של אלכסנדר הגדול לסוגדיאנה. הייתה זו פרובינציית ספר חשובה באימפריה הפרסית, אשר שימשה כמגן לפנים האימפריה מהשבטים הסקיתיים הנודדים. העיר הראשית באזור זה הייתה מרקנדה (סמרקנד המודרנית), אשר נכבשה על ידי אלכסנדר הגדול ללא מאמץ גדול. אחד העימותים הגדולים הראשונים באזור פרץ בעת הגעתו של אלכסנדר הגדול לקירופוליס. העיר נוסדה על ידי כורש הגדול על גדות נהר יאקסארטס (סיר דריה המודרני). יאקסארטס הוא נהר ענק באורך של למעלה מ-2,000 ק"מ ועובר דרך שטח הידוע כיום בשם עמק פרגנה. נהר זה שימש כגבול טבעי בין האימפריה הפרסית והשבטים הסקיתים. הגבול בוצר לא רק על ידי הנהר, אלא גם על ידי שורת ערים בצורות, שהגדולה ביניהן הייתה קירופולופיס. עם התפוררות האימפריה הפרסית כתוצאה מפלישתו של אלכסנדר התמוטט הגבול והסקיתים השתלטו על האזור, כולל על העיר קירופוליס. בעת המסע לעבר קירופוליס, נקלע צבאו של אלכסנדר למארב והוא נפצע מחץ ברגלו ששבר את עצם השוקית שלו. העיר לא נכנעה ואלכסנדר החליט להטיל עליה מצור שסופו היה כיבוש העיר בהסתערות. מעשי קשר נגד אלכסנדר בינתיים החלה להצטבר מרירות באריסטוקרטיה המוקדונית שליוותה את אלכסנדר במסעו. האריסטוקרטיה לא ראתה בעין יפה את יחסו המתון של אלכסנדר כלפי הפרסים ובני מיעוטים אחרים, "ברברים", בפי היוונים. בנוסף, המנהגים המזרחיים כלפי השליט, שכללו השתחוות ארצה לפני מוקדון והסגידה לו כאל, גרמו להתמרמרות של המוקדונים והיוונים, שהתנהגות זו הייתה זרה להם. הקשר הראשון נגד אלכסנדר הוא הקשר של דימנוס, אציל זוטר ששירת בחיל ההטיירוי (פרשים כבדים בצבאו של אלכסנדר הגדול). נטען שדימנוס זמם לרצוח את אלכסנדר. התוכנית נודעה כביכול לפילוטאס. פילוטאס היה גנרל בכיר בצבאו של אלכסנדר ופיקד על כל חיל ההטיירוי. היה מצופה מפילוטאס שיעביר את הדיווח לאלכסנדר או יפעל בעצמו נגד הקושרים, אך הוא לא עשה דבר. פילוטאס היה מהמתנגדים הקולניים ביותר לשילוב פרסים בצבאו של אלכסנדר וגם התנגד לאלהתו של אלכסנדר במצרים. עם זאת, לא סביר להניח שפילוטאס תכנן לרצוח את אלכסנדר בעצמו וסביר יותר להניח שגנרלים אחרים העלילו על פילוטאס על מנת לרשת את מקומו. אלכסנדר לא הביע תמיכה בגנרל ונתן לדברים לזרום בצורתם הטבעית, מה שהביא לכך שהגנרלים המתחרים, שתמכו בעונש מוות לפילוטאס נתנו את הטון. בסופו של דבר, הוצא פילוטאס להורג לאחר משפט פומבי, כשאלכסנדר בכבודו ובעצמו דורש את עונש המוות. אלכסנדר הורה לרצוח את אביו של פילוטאס, פרמניון, על מנת להתחסן מנקמה אפשרית מצדו. שליח נשלח לפגוש את פרמניון באקבטנה, שם שמר על אוצר המלך, ורצח אותו בהוראת אלכסנדר. חשיפת הקשר לא שמה קץ לביקורת הנוקבת מצידה של האריסטוקרטיה, והמתיחות בינה לבין אלכסנדר גברה. לכך נוסף מקרה חמור שאירע באחד המשתאות בשנת 328 לפנה"ס. אלכסנדר, שהשתכר במשתה, נגרר לוויכוח עם חברו הטוב, קליטוס השחור. קליטוס היה מפקד האגמה הרכובה של רעי המלך, פלוגת שומרי ראשו של אלכסנדר, והציל את חייו בקרב גרניקוס. אלכסנדר, שדעתו הייתה מעורפלת משכרותו, תפס כידון ובפרץ זעם הטיל אותו לעבר קליטוס הלא חמוש, והרגו. מזועזע מהמעשה הסתגר אלכסנדר באוהלו וסירב לצאת במשך מספר ימים. בסופו של דבר, על מנת לטהר את שמו, החליט להאשים את דיוניסוס, אל היין, שרצה להתנקם בו על הצלחותיו הצבאיות. הקרע בין המוקדונים והיוונים לבין מלכם, גבר כאשר דרש אלכסנדר שגם הם ישתחוו לו בדומה למנהג בעמי המזרח, דרישה שנדחתה בתוקף על ידי ההלנים, התנגדות שבראשה עמד קרוב משפחתו של אריסטו, הפילוסוף קליסתנס וידידו של אלכסנדר. אלכסנדר אולץ לוותר על דרישתו, אך החל לרחוש איבה לקליסתנס. כעבור שנה התגלה קשר נוסף של האצולה נגד אלכסנדר, הפעם מצד נערי המלך שסופחו למטהו. הקשר נודע בשם "קשר נערי המלך". הקשר התגלה הודות להלשנה מצידו של אחד הנערים. כל הקושרים הוצאו להורג ויחד איתם הפילוסוף קליסתנס, על אף שלא נטל חלק בקשר. הודו וחזרה לבבל מסע הכיבושים והחזרה בשנת 327 לפנה"ס הגיע אלכסנדר הגדול למעבר ח'ייבר המחבר בין אפגניסטן לפקיסטן ומשמש נתיב עיקרי שבו עברו הפולשים מאסיה המרכזית להודו. הוא שלח את עיקר הצבא דרך המעבר, אך הוא עצמו בחר להטיל מצור על סלע אאורנוס (Aornos), ככל הנראה פיר סאראי (Pīr Sarāi) במזרח אפגניסטן המודרנית שבו התבצר שותפו של בסוס, ברסנטס (Barsaentes). סלע זה התפרסם במיתולוגיה היוונית בכך שאפילו הרקלס בכבודו ובעצמו נכשל בניסיון הכיבוש של המקום. אלכסנדר לא יכול היה שלא לנסות את מזלו היכן שנכשל גיבור זה. הסלע היה תלול מאוד והגישה אליו הייתה כמעט בלתי אפשרית. אלכסנדר הצליח להפתיע את היריב בתמרון טקטי מבריק, אך הלחימה התבררה כקשה במיוחד. בסופו של דבר נסוגו המגינים וכך כבש אלכסנדר את הסלע הזה. בהודו נתקל אלכסנדר באחד מאמצעי הלחימה החזקים של התקופה, פיל המלחמה. הודו הייתה אוסף של ממלכות מפוצלות, שנלחמו ביניהן והיו חסרות שלטון מרכזי. הממלכה הראשונה שבה נתקל נכנעה לו ללא קרב, אך שליט הממלכה הבאה, פורוס, יצא לקראתו לקרב באזור נהר הידספס (כיום הנהר ג'לום). בקרב הידספס ניצח אלכסנדר את פורוס והתקדם פנימה אל תוך תת-היבשת ההודית. אף על פי שנהג להעניש את אלה שהעזו להתנגד לו, הפעם בחר אלכסנדר שלא להעניש את פורוס והותיר אותו בשלטון. לאחר הניצחון בקרב, התקרב אלכסנדר לגבולות אימפריית נאנדה אך חייליו שנרתעו מצבאה המאוחד והגדול, תשושים מעשר שנות לחימה, סירבו להתקדם לפנים הארץ. כדי לשמור על כבודו של אלכסנדר הועלה קורבן לאלים והכוהן פירש את האותות כמבשרי רעות. אלכסנדר ציית לאות מן האלים ופקד לחזור ולא להמשיך לפנים תת-היבשת ההודית. במקום לחזור על עקבותיו, פנה דרומה לאורך האינדוס והנהרות הגדולים של הודו. חלק מהצבא הועמס על ספינות עם המטען הכבד והחלק האחר, בעיקר הכוחות הניידים יותר של הצבא, המשיך להתקדם לאורך הגדות. בדרך נתקל אלכסנדר באדמותיהם של המאלים. במצור על עיר המאלים (כיום מולטאן) נפצע אלכסנדר קשה מחץ שחדר את שריונו וקרע את ריאתו אך טיפול רפואי מסור הציל את חייו מפצע שבימיו היה יכול בקלות להסתיים במוות. לאחר הניצחון המשיך דרומה לאורך האקסינס לעבר האוקיינוס ההודי. בהמשך המסע, כשהגיע למפגש של האקסינס והאינדוס יסד את אלכסנדריה על האינדוס. בשלב זה פיצל את צבאו ושלח חלק גדול עם קרטרוס בחזרה לבבל. כשהגיע לים הערבי שלח את הצי שבפיקודו של נארכוס בדרך הים מהאוקיינוס ההודי למפרץ הפרסי ועליו עיקר הצבא, ואילו הוא עצמו עבר עם שאר הצבא בדרך היבשתית. ההחלטה הייתה בעוכריו, והובילה את אלכסנדר למדבר גרוסיה (מוכר כיום בשם מקראן). לא ברור מדוע בחר לצעוד דרך המדבר. ייתכן שאלכסנדר לא העריך נכונה את שטחו הגדול של המדבר וייתכן שרצה לכבוש פסגה נוספת. כך או כך, הדרך הייתה קשה והצבא איבד את מרבית בהמות המשא וגם חיילים רבים שמתו. אלכסנדר לא הגיע ללב תת-היבשת ההודית, וכבש בעיקר את חלקה המערבי (כיום אזור פקיסטן). חלק מהחוקרים משערים שלא נכנס כלל לשטחה של הודו המודרנית, והגיע רק לשטחי פקיסטן. שנים אחרונות בבבל סידור ענייני האימפריה בזמן היעדרותו של אלכסנדר התרופפה שליטתו באימפריה, בין היתר בשל שמועות עקשניות, שהתבררו כלא נכונות, על מותו במזרח הרחוק. המושלים ניצלו את היעדרותו, מעלו בכספים, הטילו מיסים על האוכלוסייה והתנהגו כמושלים שאינם כפופים לשלטון מרכזי. אלכסנדר סירב להשלים עם התנהגות המושלים, ועם חזרתו הוציא רבים מהם להורג. העמקת הסכסוך עם האריסטוקרטיה בשנת 324 לפנה"ס הייתה בעיר אופיס התארגנות נגד אלכסנדר מצד האצולה המוקדונית, שלא הסכימה לשינויים שחלו בצבא, כמו הכנסת פרסים לשורות הצבא במעמד שווה ליוונים ולמוקדונים, ומינוי פרסים לראשי מחוזות ולתפקידים בכירים בממשל. ההתארגנות החלה כשאלכסנדר ציווה על שחרור ותיקי הצבא לבתיהם. פעולה זו לא התפרשה כנובעת מכוונה טובה, אלא כסימן לכך שאלכסנדר אינו חפץ עוד בשירותם של חייליו שליוו אותו בנאמנות במסעות המלחמה הארוכים. כתוצאה, התחוללה מהומה והאגמה צוותה לתפוס את ראשי מחוללי המהומה. אלכסנדר הציג את עצמו כנעלב מהתמרמרות חייליו ורק לאחר הפצרות רבות נאות "לסלוח" להם. האצולה לא סגדה למלך ולא העריצה אותו בצורה עיוורת כמו החיילים הפשוטים שבצבאו, אך לא יכולה הייתה לצאת כנגד הצבא, שהורכב ברובו מפשוטי העם. היה זה ניסיונה האחרון של האריסטוקרטיה לעמוד בדרכו של אלכסנדר למימוש הרפורמות שלו. מותו המוות המסתורי בשנת 323 לפנה"ס, בעודו מתכנן מסע לכיבוש קרתגו וחצי האי ערב, אחזה באלכסנדר מחלה מסתורית שהביאה למותו בארמונו של נבוכדנצר השני, והוא בן 32 בלבד, כשנשאל על ערש דווי למי מבין ממשיכיו תנתן האימפריה ענה אלכסנדר "לחזק ביותר!" ומת. תאוריות הקשר על מותו נפוצו עוד בעת העתיקה. אריאנוס מזכיר כמה מהן, תוך כדי דחייתן כלא אמינות; על פי אחת התאוריות הורעל אלכסנדר על ידי אנטיפטרוס, ואילו הרעל הועבר על ידי איולאוס, בנו הצעיר של אנטיפטרוס, שאלכסנדר העליב זמן קצר לפני כן. בשנת 1998 פרסמו פרופ' דייוויד אולדך, מומחה לפתולוגיה מאוניברסיטת מרילנד, ואחרים, בהם היסטוריונים שחקרו את הסימפטומים הרפואיים כפי שתארו היסטוריונים בני העולם העתיק, אריאנוס, דיודורוס ופלוטרכוס, מאמר ב-"New England Journal of Medicine". אולדך שלל את תאוריית ההרעלה וקבע שאלכסנדר חלה בטיפוס, שאולי נוספו לו סיבוכים כמו פריטוניטיס ותסמונת גייאן-בארה. ייתכן, לפיכך, שאלכסנדר הפך למשותק ואז נרצח בידי מקורביו. החוקרת קתרין האל מעלה אף היא את האפשרות שסיבת המוות הייתה תסמונת גייאן-ברה, שלקה בה לאחר שנדבק בזיהום Helicobacter pylori. האל סבורה כי מקור התיאור ההיסטורי, שלפיו גופתו של אלכסנדר לא התחילה להרקיב במשך שישה ימים, הוא בכך שכתוצאה מהתסמונת נעשה גופו של אלכסנדר משותק ונשימתו איטית וחלשה, וסובביו, שהתקשו להבחין בה, חשבו שכבר מת. חוקרים אחרים וביניהם אנדרו צ'אג (Andrew Chugg), היסטוריון, סופר ומומחה בעל שם בתולדות אלכסנדר הגדול, טוענים כי סיבת מותו נבעה ממחלת המלריה, שבה נדבק שבועיים לפני מותו, בעת ששהה באזורי ביצות ליד העיר בגדאד. ד"ר ליאו סקפ (Leo Schep) ממרכז בקרת הרעלים הלאומי של ניו זילנד (New Zealand’s National Poisons Centre) טען לאחר מחקר ארוך שככל הנראה סיבת המוות הייתה הרעלה משתיית יין שהוכן מוורטרום לבן (Veratrum album) - צמח ששימש את היוונים לרקיחת תרופות. הקבר קברו של אלכסנדר הגדול לא נמצא עד היום, אף שיש השערות שונות לגבי מקום הימצאו. לגופתו של אלכסנדר הייתה משמעות סימבולית רבה ועם מותו נערכו ויכוחים סוערים בין הדיאדוכים היכן יקבר. פרדיקס, שהתמנה לעוצר לאלכסנדר הרביעי הינוקא, הכריע בוויכוח והחליט לשלוח את הגופה למוקדון. גופתו נחנטה, הוכנסה לסרקופג עשוי זהב והסרקופג הזה הוכנס לארון קבורה מעץ מצופה זהב, הכל כוסה בכסות ארגמן, הועמס על מרכבה ונשלח למוקדון. תלמי שהשתלט בינתיים על מצרים, החליט לפעול בניגוד להחלטתו של העוצר וחטף את הגופה בדרך והעבירה למצרים לממפיס. על פי רומן אלכסנדר, שאמינותו אינה רבה, העביר יורשו, תלמי השני, את הגופה לאלכסנדריה. בסופו של דבר בנה תלמי הרביעי מאוזולאום גדול שבו שיכן את הגופה. תלמי העשירי שנזקק למזומנים החליט להתיך את הסרקופג הזהוב כדי לטבוע מטבע והחליף אותו בסרקופג פשוט יותר עשוי אלבסטר או זכוכית. הגופה נותרה במצבה זה כמה מאות שנים. במהלך הזמן הייתה מוקד לעליה לרגל לפוליטיקאים רבים מהעת העתיקה. סווטוניוס מזכיר את ביקורו של יוליוס קיסר באחוזת הקבר. הביקור המשמעותי האחרון שתועד הוא של הקיסר קרקלה בשנת 215. ב-21 ביולי 365 התרחשה רעידת אדמה חזקה שאחריה הגיע גל צונאמי עצום שהחריב את העיר. המאוזולאום נפגע קשה או אולי נהרס לחלוטין. יתרה מכך, במהלכן של מהומות קשות שפרצו בעיר בשנת 391, נהרס מה שעוד נותר אולי מהמאוזולאום. שתי רעידות אדמה נוספות, האחת בשנת 605 והשנייה בשנת 630 או 631, שאחריהן באו גלי ענק, השלימו את מלאכת ההרס. חפירות שנערכו בתחילת המאה ה-20 מצאו ארון עשוי אלבסטר, אך אין הוכחה שאכן מדובר בקברו של אלכסנדר. חפירות נוספות באזור נערכו בשלהי המאה ה-20, אך גם הן לא הצליחו לאשש את הטענה שמדובר בקברו של אלכסנדר. אישיותו פיקוד והובלת חיילים אלכסנדר היה אחד המצביאים המבריקים בכל הזמנים. הוא בין הבודדים שלא הפסיד אף קרב שבו השתתף כמפקד. זה קרה כתוצאה מהגמישות הרבה שבה השתמש בצבאו. אלכסנדר הצליח לנצל את נקודות החוזק של צבאו, שינה והתאים את צבאו כל פעם מחדש לנסיבות המשתנות של שדה הקרב. ביצע תמרונים מפתיעים ותקף בנקודות החלשות של מערך האויב. כמו כן, ניחן באומץ אישי. תמיד הסתער בראש אנשיו בנקודות הקריטיות של הקרב ואף הבליט את עצמו בקסדה מיוחדת ובדרכים אחרות כדי שחייליו יראו היכן נמצא מלכם. הבולטות של אלכסנדר משכה את תשומת לבו של האויב ובקרב גרניקוס תקפו אותו הפרסים באופן אישי כדי לנסות לחסל אותו. הצבא שאיתו פלש לאסיה עבר אליו בירושה מאביו. הצבא היה כבד באופיו והתבסס על חיל רגלים כבד שנלחם במערך הפלנקס הצפוף ולצדו ההטיירוי, הפרשים הכבדים שתפקידם היה לשבור את התנגדות האויב, למוטט את אגפיו ולנצל במהירות וביעילות את נקודות החולשה של האויב. תפקיד יתר היחידות היה לתמוך בחלקים הכבדים של הצבא. עם צבא זה ניצח אלכסנדר את ניצחונותיו הגדולים נגד האימפריה הפרסית. הטקטיקה בשלבים מוקדמים של המסע הייתה מגוונת. בשני קרבותיו הגדולים נגד דריווש ניצל את מורך לבו של דריווש ותקף אותו ישירות, כשכל המערך בנוי כך שההתקפה על דריווש תצליח. בקרבות אחרים כמו קרב השערים הפרסיים ניצל את תנאי השטח לטובתו ואיגף את כוחות האויב. בהמשך המסע, הצבא קיבל תגבורות ניכרות מיוון. כך למשל בעת השהייה באסיה הקטנה, קיבל תגבורות של כמעט 4,000 חיילים. גם כששהה בבבל קיבל למעלה מ-10,000 חיילים. כמו כן קלט הרבה חיילים פרסים ובני אסיה אחרים. עם זאת, פרק זמן קצר לאחר קבלת התגבורות בבבל, ביצע רפורמות בצבאו ושחרר חלקים גדולים ממנו. כך נותר, אמנם, עם צבא קטן יותר, אך הרבה יותר נייד. הרפורמות נתקלו בהתנגדות האריסטוקרטיה שלא אהבה את שילוב הפרסים בצבא, אך אלכסנדר הצליח להתגבר על האופוזיציה. הצבא הנייד הזה התנגש בפרשים הסקיתים של באקטריה וסוגדיאנה. כדי לנצח אותם, התאים אלכסנדר את צבאו לצורת לחימתם והגדיל בצורה משמעותית את מספר הפרשים הקלים, ובעיקר את מספר הקשתים הרכובים. יכולת זו להתאים את הצבא לתנאי השטח היא נדירה בתולדות הלחימה וייחודית לאלכסנדר בתקופתו – אף יווני לפניו לא פעל כך. גם במצורים הרבים שניהל נחל הצלחה. המצור התנהל לפעמים על ידי ביצוע עבודות הנדסיות עצומות כמו בניית מזח בעת מצור צור. במקרים אחרים השתמש בכלי מצור קונבנציונליים כגון מגדל מצור, קטפולטות ועוד בעת מצור הליקרנסוס. כשהיעד היה מבוצר בצורה כזאת שלא ניתן היה להשתמש בכלי מצור רגילים או לבצע עבודות עפר, תקף מנקודה מפתיעה. כך למשל בעת מצור על הסלע הסוגדיאני, מבצר שהיה ממוקם על פסגת הר תלול שלא הייתה גישה אליו, פקד על חייליו לטפס על הרים סמוכים ולהקים שם עמדות ירי. יחסיו עם הוריו אלכסנדר העריץ את אמו ואהבתו אליה לא ידעה גבול. יחסו לאביו, פיליפוס השני מלך מוקדון, היה של אהבה-שנאה: מצד אחד העריץ אלכסנדר את אביו, אך מצד אחר קינא בו על הצלחותיו. אביו, כמקובל בתקופתו, בילה את מרבית זמנו במסעות צבאים והקדיש מעט זמן לטיפוח הקשר עם בנו הצעיר. עם זאת, לא הזניח את הנער ושילם על השכלתו ואף התיר את נוכחותו בעת ביקורים של שגרירים רמי דרג מארצות שכנות. המשבר ביחסים בין האב לבנו התרחש לאחר קרב כירונאה, כשאלכסנדר בן 18, על רקע הסכסוך בין אביו לאמו. אולם אין הוכחה שאמו של אלכסנדר הסיתה את בנה כנגד אביו. לאחר רצח אביו היה אלכסנדר נתון להשפעה חזקה של אמו, והיא אף פעלה לפילוס דרכו לשלטון, ועמדה מאחורי חיסול הטוענים האחרים לכתר. אופיו אלכסנדר היה בעל אישיות מורכבת. מצד אחד הפגין גדלות רוח ומתינות רבה ביחסו לאויביו המובסים, אך מצד שני לא היסס להפגין נטיות סדיסטיות ואכזריות. כך למשל טבח בתושביה של תבאי ומכר אותם לעבדות לאחר שהתנגדו לו. נוהג זה חזר על עצמו במספר מקומות נוספים דוגמת צור. מעריכים שבעת כיבושיו בבאקטריה נהרגו 100,000 - 120,000 בני אדם, רובם אזרחים. אופיו בא לידי ביטוי גם בתואר שהמציא לעצמו. במקום לאמץ את התואר הפרסי "המלך הגדול" או "מלך המלכים", בחר בתואר "מלך אסיה", כסימן לעלייתו של כוח חדש, גדול יותר מזה שבו החזיקו מלכי פרס. הוא אף דרש מדריווש עצמו להתייחס אליו בתואר זה בהתכתבות ביניהם לאחר קרב איסוס. בכך ביקש להדגיש שהוא לא רק כובש האימפריה הפרסית, אלא מייסדה של ישות מדינית חדשה באסיה. הפרופגנדה שלו הדגישה שהוא ביקש לשחרר לא רק את היוונים מהעול הפרסי, אלא את יתר העמים הכבושים כמו מצרים, קארים, בבלים ואחרים. היות שהאסיאתיים היו נתיניו, אסר על חייליו לבזוז את האוכלוסייה ולהרוס את הערים (למעט מקרים יוצאי דופן). הוא היה בעל אופי פראי למדי ונטה לשתות לשוכרה. בזמן שכרות התנהג בפראות, ופעם אחת אף שרף ארמון יפהפה של מלכי פרס בפרספוליס. בפעם אחרת רצח בהתקף זעם את חברו קליטוס השחור, מפקד האגמה של ההטיירוי. האלהה אלכסנדר הגדול נחשב לאל או כצאצאו של אל עוד בימי חייו, לפחות על ידי חלק מהאנשים. להאלהתו של אדם הייתה מסורת ארוכת שנים ביוון העתיקה. דוגמה לכך היא פולחן הגיבורים ביוון העתיקה. גיבורים רבים דוגמת הרקלס, אכילס, פרסאוס ואחרים זכו למעמד הדומה לזה שניתן לאלים והוקמו להם מקדשים. גם מייסדי ערים זכו לפולחן לאחר מותם. עם זאת, לא היה נהוג לסגוד לאדם חי בתור אל. בניגוד לכך, בתרבויות המזרח תיכוניות דוגמת התרבות המצרית מנהג האלהתו של אדם חי הייתה מקובלת. המצרים נהגו לסגוד לפרעוניהם בתור אלים חיים. בממלכה האחמנית שבה הייתה נפוצה הדת הזורואסטרית לא סגדו למלך בתור אל, אך הוא זכה לגינוני כבוד רבים, דוגמת פרוסקינסיס , שנועדו להדגיש את רום מעמדו. גינוני כבוד אלה לא היו מקובלים ביוון העתיקה שבה הדגישו את האינדיבידואליזם האנושי. אגדת המוצא האלוהי של אלכסנדר נולדה עוד בנעוריו כשאמו, אולימפיאס, טענה שהרתה לזאוס כשבא למיטתה מחופש לדמות נחש. אלכסנדר הגדול דאג לטפח את המיתוס ואף קיבל גושפנקה רשמית למוצאו האלוהי כשביקש את האורקל של סיווה במצרים לאחר שכבש ארץ זו. באותו המקדש במצרים, אלכסנדר קיבל את התואר "בנו של זאוס-אמון" (שילוב של האל זאוס היווני והאל אמון המצרי - היוונים נהגו לזהות את האלים שלהם עם אלוהי תרבויות אחרות), והמשיך להשתמש בתואר זה בשארית חייו. דרישתו של אלכסנדר מנתיניו היוונים להפגין כלפיו גינוני כבוד שהיו מקובלים בפרס, הופעתו החיצונית בבגדים ראוותנים וקבלת גינונים אלה מנתיניו הפרסים, הייתה מקור קבוע לחיכוך בינו לבין האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית. יש המייחסים לטיפוח מיתוס הָהַאֲלָהָה של אלכסנדר כביטוי למגלומניה שלקה בה בחלק מאוחר של חייו הבוגרים לאור הצלחתו בשדה הקרב וכינון אימפריה רחבת ידיים. נישואיו ונטיותיו המיניות אלכסנדר נשא כמה נסיכות מהשטחים הפרסיים – רוקסנה מבאקטריה; סטטירה, בתו של דריווש השלישי; ופריסטיס, בתו של ארתחששתא השלישי. כך הפך לקרוב משפחה של שני ענפי בית המלוכה הפרסי. ברסינה, אלמנתו של ממנון, הייתה פילגשו, ולהם נולד בן בשם הרקולס, שנרצח מאוחר יותר במהלך מלחמות הדיאדוכים. עם זאת, יש חוקרים הסבורים שהרומן עם ברסינה הומצא כדי להעניק להרקולס את כס המלוכה. כמו כן, אף על פי שהדבר לא מצוין במפורש במקורות, אלא רק ברמז, ייתכן שהיה לו קשר רומנטי עם הפאיסטיון, חברו מימי הילדות. עם הזמן, קודם הפאיסטיון לדרגה בכירה מאוד בצבאו – מפקד מחצית פרשי הההטיירוי בדרגת היפרכוס לאחר חשיפת הקשר של פילוטאס. קורטיוס טוען שאלכסנדר קיים יחסי מין גם עם באגואס, סריסו יפה התואר של דריווש השלישי. חיבת אלכסנדר לגברים הייתה ידועה בקרב חייליו. למעשה, שאלת ההומוסקסואליות של אלכסנדר הגדול היא אנכרוניסטית, מכיוון שהתרבות היוונית לא שפטה יחסים אינטימיים לפי מינם של בני הזוג וכמו כן יחסים חד-מיניים היו מקובלים ביוון העתיקה ולא נחשבו לחריגים. מורשתו וחלוקת האימפריה חלוקת האימפריה האימפריה העצומה שהותיר אלכסנדר לא החזיקה מעמד זמן רב. אמנם, פרדיקס קיבל את תפקיד העוצר לבנו הקטין והגנרלים אף שיתפו פעולה ביניהם בדיכוי המרד היווני שכונה מלחמת לאמיה, אך זמן קצר לאחר מכן, החל מאבק על ירושתו של אלכסנדר בין הקצינים הבכירים בצבא, שכונה מלחמות הדיאדוכים. בסיומו נוצרו מספר ממלכות: מצרים התלמיית, בראשותו של תלמי הראשון, קיבלה את הנתח הדרום-מערבי של האימפריה. מוקדון קיבלה את החלק הצפון-מערבי של האימפריה. הממלכה הסלאוקית (סוריה), בראשותו של סלאוקוס הראשון, קיבלה את החלק המזרחי של האימפריה. מספר ממלכות במרכז אסיה. השפעתו על יוון העתיקה ועל ממלכת מוקדון אף על פי שעלה לשלטון במוקדון, עיקר שנות שלטונו עברו עליו במסעות מלחמה בניכר. בעת המסעות, הופקד על מוקדון אנטיפטרוס, מצביא ותיק ונאמן. מסע העונשין הקשה שערך אלכסנדר נגד תבאי הבטיח את השקט ביוון, למעט ספרטה שנותרה עיקשת בסירובה להכיר בהגמוניה המוקדונית. הדברים הגיעו לכדי עימות גלוי ובשנת 331 לפנה"ס הביס אנטיפטרוס את הספרטנים בקרב מגלופוליס. אלכסנדר שלח כמויות עצומות של זהב וכסף ליוון, מה ששיפר במידה ניכרת את רמת החיים שם. עם זאת הדרישות שלו לכח אדם בעת המסע, וביתר שאת, דרישות כח האדם של הממלכות ההלניסטיות שנוסדו לאחר חלוקת האימפריה שלו, הטילו עול כבד על יוון ודלדלו את אוכלוסייתה. הפצת התרבות היוונית והיחס לעמים הכבושים כיבושיו של אלכסנדר וממלכתו, אף שלא האריכו ימים, פתחו את התקופה ההלניסטית בתולדות התרבות המערבית. אלכסנדר הפיץ את התרבות ההלניסטית ברחבי העולם, ובתחומים רבים לא פגה השפעתה של תרבות זו באלף השנה שמכיבושי מוקדון עד התקופה הערבית הקדומה באמצע המאה השביעית לספירה. אלכסנדר ולוחמיו פעלו באכזריות בזמן מלחמה. ברוב הארצות שאליהם הגיע צבאו של אלכסנדר, הוא ביצע מעשי טבח, הרס וביזה המוניים, למעט ארצות שבהן לא נתקל בהתנגדות כלשהי. אף על פי כן, מרגע שהתבסס שלטונו באזורים שכבש, הניח אלכסנדר לעמים הכבושים לנפשם. הוא כיבד את כל העמים ואת כל התרבויות שכבש, הניח להם לחיות את חייהם ולקיים את מנהגיהם, ואף איפשר להם להצטרף לצבא ולפוליטיקה ואף להתקדם בהם ולזכות בתפקידים בכירים. כמו אביו, העריץ אלכסנדר את התרבות היוונית והתייחס לעצמו כיווני, אולם הוא הסתייג מהגישה היוונית האתנוצנטרית. הוא אומנם עודד את נתיניו החדשים לרכוש את השפה היוונית, אך לא הכריחם לשנות את שפתם ואת תרבותם. אדרבה, אלכסנדר נשבה בקסמי המזרח ופעל למען סינתזה תרבותית בין היוונים לבין בני עמים אחרים. אלכסנדר אף פעל לשלב פרסים ובני תרבויות אחרות במערכת השלטונית והצבאית ועודד את אנשיו להתיישב בארצות הכבושות ולהתחתן עם בני המקום. אידאולוגיית השילוב שאחז בה אלכסנדר גרמה להתמרמרות בקרב אנשיו, ואף היו שני ניסיונות כושלים להתנקש בחייו, אך ההתנגדות מעולם לא גלשה לכדי התקוממות מזוינת. אף שהתרבות ההלניסטית המשיכה לדגול ברב-תרבותיות, נכשל ניסיונו של אלכסנדר להשוות בין זכויות עמי האימפריה. בתקופה ההלניסטית נחשבו רק תושבי הפוליס וצאצאי היוונים לבעלי זכויות אזרח, רק במקרים יוצאי דופן זכו אחרים, בעיקר ותיקי צבא ובני משפחותיהם, בזכויות אלו. מחלוקת מודרנית על מורשתו של אלכסנדר למורשתו של אלכסנדר השפעה גדולה על היחסים בין יוון למקדוניה הצפונית. כל צד טוען לבעלות על המצביא העתיק, והדברים מגיעים מדי פעם למשבר של ממש ביחסים בין הצדדים. מוקדון העתיקה שוכנת בעיקר בשטחה של יוון המודרנית. יתרה מכך, תושביה הנוכחיים של מקדוניה הצפונית הם סלאבים שהיגרו לאזור בראשית ימי הביניים. עם זאת, אזרחי מקדוניה הצפונית המודרנית רואים באלכסנדר הגדול גיבור לאומי. הם קראו לנמל התעופה הבינלאומי של סקופיה על שמו של אלכסנדר הגדול, ואף הקימו פסל בגובה של 12 מטר בדמותו של המצביא ההיסטורי. הצבת הפסל הציתה מחדש מחלוקת עתיקת יומין עם יוון, הרואה באלכסנדר הגדול גיבור יווני ובכלל ראה בעצם שמה של המדינה המקדונית סוג של גנבת זהות, מה שהוביל בסופו של דבר לשינוי שמה מ"מקדוניה" ל"מקדוניה הצפונית" ב-2019. אגדת אלכסנדר אלכסנדר הפך לאגדה עוד בימי חייו. פלוטרכוס מספר כי ערב ליל הכלולות של הוריו, אולימפיאס ופיליפוס חלמה אמו, אולימפיאס שרחמה הוכה בברק שהצית אש חזקה. זמן מה לאחר מכן חלם פיליפוס שהוא חותם את רחמה של אשתו בחותם הנושא דמות אריה. פלוטרכוס מוסר מספר פרשנויות לחלומות אלה כמו הצעה שאולימפיאס הייתה הרה עוד לפני נישואיה לפיליפוס או רמזים למוצאו האלוהי של אלכסנדר. ההיסטוריון היווני קליסתנס, תיאר את הים של קיליקיה נסוג לאחור מפניו בהשתחוות. זמן קצר לאחר מותו, אונסיקריטוס, היסטוריון נוסף שליווה את אלכסנדר הגדול במסעותיו לאסיה, המציא מערכת יחסים בין תאלסטריס לאלכסנדר; מלכת האמזונות תאלסטריס הביאה 300 נשים לאלכסנדר הגדול, בתקווה לגדל גזע של ילדים חזקים וחכמים כמותו. על פי האגדה, היא שהתה עמו במשך 13 ימים ולילות בתקווה להרות לו. כשהקריא אונסיקריטוס את הסיפור למלך ליזימאכוס, הגיב: "ואיפה הייתי, אז?". קיימת טענה לפיה התכתב אלכסנדר עם מורהו אריסטו ואמו בזמן מסעו באסיה, אך ככל הנראה מדובר בזיוף מאוחר. רומן אלכסנדר במאות הראשונות אחרי מותו נוצרו באלכסנדריה אגדות נוספות, שהתאגדו לספר הנקרא רומן אלכסנדר. הספר תואר אחר כך בטעות כספרו של קליסתנס ועל כן ידוע כיום כ-"פסאודו-קליסתנס". רומן אלכסנדר שוכתב אינספור פעמים והפרטים ההיסטוריים בו אינם מצטיינים במהימנותם, המעבדים בלשונות השונות הוסיפו וגם החסירו מן החומר המתהלך לפי נטייתם, וחלק מן סיפורים אלו נפרדו מן סיפור האב ונעשו חלק מן הפולקלור העולמי כמעשים העומדים בפני עצמם, ללא קישור ישיר אל רומן אלכסנדר, אלא כאגדה נפרדת. לפיכך, ניתן להסיק כי קיימים ברומאנסה זו, במהדורתה הנוכחית, חנופות וביקורות רבות. מן נוסחו היווני, המקורי של היצירה נשתלשלו הנוסחים הלטיניים, אשר כינויים הוא "היסטוריה דה פרלייס" בין הנוסחים הבדלים מזעריים בלבד, והבדלים אלו התפשטו בימי הביניים, והם היוו בסיס לנוסחים של הלשונות הביניימיות האחרות. הספר תורגם לשפות רבות, ביניהן עברית. לרומן אלכסנדר ארבעה חלקי יסוד, אלו הם: הסיפור על לידת אלכסנדר, כבנו של המכשף המצרי נוקטניבור. סיפור מלחמותיו של אלכסנדר נגד יוון פרס והודו, אף על פי שאינו מוגדר כאגדה אלא סיפור, הרי המסורת ההיסטורית של אלכסנדר ומעשיו הביאה אותו לעולם. קובץ של סיפורי נפלאות על יצורים מוזרים, מפלצות, ארצות רחוקות ומנהגים משונים, הרקומים בידיעת הסיפור. חכמת אלכסנדר, שהיה תלמידו של אריסטו, אשר נחשב לאחד הפילוסופים הגדולים בהיסטוריה. היחס לאלכסנדר בדתות מונותאיסטיות היחס לאלכסנדר מוקדון ביהדות רוב המקורות היהודיים מתייחסים בחיוב לאלכסנדר הגדול, על אף שהיה עובד אלילים: האגדה בתלמוד מספרת שהשומרונים הלשינו על היהודים לאלכסנדר מוקדון וקיבלו רשות ממנו להחריב את ירושלים. כדי לבטל את הגזרה, שמעון הצדיק יצא מירושלים לקראת אלכסנדר מוקדון לבוש בבגדי כהונה, כדי לכבדו. במפגש ביניהם באנטיפטרס ירד אלכסנדר ממרכבתו והשתחווה לשמעון הצדיק בהסבירו שדמותו של שמעון הצדיק הולכת לפניו במלחמותיו. על פי הגמרא, לכבוד אירוע זה נקבע יום כ"ה בטבת ליום שמחה (עיין ערך מגילת תענית). אגדה נוספת בתלמוד מספרת על משפטים של עמים שונים (בני אפריקיא, מצרים, בני ישמעאל) עם היהודים בפני אלכסנדר מוקדון, בהם נציגי העמים לא הצליחו לתת תשובה לטענות היהודים. על אף שאלכסנדר מוקדון איננו נוטל חלק פעיל בסיפור, הזכרת אלכסנדר מוקדון כיושב בדין בניצחונות של היהודים מסמלת, מן הסתם, יחס חיובי לאלכסנדר. אלכסנדר מוקדון גם מוזכר במסכת תמיד כמנהל דיונים פילוסופיים עם חכמי הנגב. יוסף בן מתתיהו מספר שאלכסנדר מוקדון פטר את היהודים מתשלום מיסים בשנות שמיטה, מכיוון שהם אינם מעבדים את שדותיהם בשנות שמיטה. היו שייחסו את ציון התאריך בכתבים יהודיים על פי מניין השטרות כהבעת כבוד לאלכסנדר מוקדון, אך ספק אם כך הדבר שכן תחילת מניין השטרות נקבע כ-11 שנים לאחר מותו של אלכסנדר. במקורות יהודים מסוימים (פירוש הרב סעדיה גאון לספר דניאל, משנה תורה לרמב"ם), על פי כתבי היד התימניים, מכונה אלכסנדר – אלכסנדרוס מקרון, מלשון "קרן" המכה באויבים. כנגד כל אלה, ישנה אגדה שמספרת כי אלכסנדר החריב את הקהילה היהודית שהייתה במצרים ואת בית הכנסת המפואר ששכן שם, אך יש הגורסים טרכינוס במקום אלכסנדר מוקדון. היחס לאלכסנדר באסלאם אלכסנדר מוזכר בקוראן בכינוי "ד'ו אל-קרנין" (ذو القرنين) , "בעל הקרניים", בגלל אגדה שאללה הצמיח לו קרניים שינגחו את חומות אויביו. יש המחשיבים אותו כנביא. מסופר בסורת המערה שאלכסנדר כלא את גוג ומגוג בחומה, אותה הם יפרצו רק באחרית הימים. אלכסנדר בתרבות הפופולרית אלכסנדר הגדול שימש השראה לפילוסופים, סופרים ואמנים רבים. דמותו הונצחה בעבודות אמנות רבות, חלקן עוד בתקופתו. פסלי שיש, מוזאיקות ובתקופות מאוחרות יותר ציורים רבים נוצרו בדמותו. אלכסנדר הגדול מתואר כבחור צעיר, אתלטי ויפה תואר בפסלים שנעשו בתקופת חייו, כמו כן היסטוריונים עתיקים מזכירים שעיניו של אלכסנדר היו הטרוכרומיות ועין אחת הייתה כחולה והשנייה חומה, אך תיאורים אלה מאוחרים לעיתים במאות שנים ביחס לחייו ואין אפשרות להסיק מהם שאכן כך היה הדבר. אין ערובה שאכן היה חסון כך נראה, אם כי בהתחשב בכך שהיה חייל קרבי כל חייו והשתתף בקרבות ומסעות מפרכים רבים, סביר שמבנה גופו היה אתלטי. פיטר גרין שבחן את פסליו השונים ניסה לשחזר על פיהם את מראהו טוען שסביר שהיה נמוך ביחס לממוצע הגברים במוקדון ובעל מבנה חסון. כל התיאורים האלה הם במקרה הטוב בגדר ניחוש מושכל ואין אפשרות לדעת בוודאות מה היה גובהו או צבע עיניו. מלבד אמנות שימש אלכסנדר השראה לפוליטיקאים רבים בעת העתיקה. רבים רצו להידמות לו ושמו שימש כחנופה למצביאים גדולים רבים. בסמוך למותו ההילה שהתלוותה לשמו גרמה לתלמי הראשון להוציא את גופתו החנוטה במרמה מחזקתה החוקית ולהעבירה למצרים. גם פילוסופים רבים שאבו השראה מדמותו. הדבר בולט בעיקר בהקשר לתורות פילוסופיות גזעניות המדברות בשבח האדם הלבן על פני המזרחים. אף שאלכסנדר הגדול התנגד לגילויי גזענות בצבאו ואף שילב פרסים בצבא ובממשל, ראו פילוסופים אלה בהצלחת צבאו הקטן על הצבאות המזרחים הגדולים ממנו הוכחה לעליונות הגזע הלבן. ייצוגיו בתרבות בשנת 1956 יצא סרט בכיכובו של ריצ'רד ברטון תחת הכותרת "אלכסנדר הגדול", הופק על ידי MGM. בשנת 1966 התפרסם "סופר המלך" הרומן ההיסטורי של הסופר יוסף אריכא המתמקד במסעו של אלכסנדר ברצועה הפיניקית ובארץ ישראל. אלכסנדר הגדול היה הגיבור של טרילוגיה ספרותית פרי עטה של הסופרת מרי רנו: אש משמיים (1970), הנער הפרסי (1972) ומשחקי קבורה (1981). תוכניות טלוויזיה רבות על אלכסנדר הגדול הופקו בעשורים האחרונים. להקת ההבי מטאל הבריטית איירון מיידן שרה את השיר "Alexander the Great" באלבומה Somewhere In Time משנת 1986. בסוף שנת 2004 יצא לאקרנים הסרט "אלכסנדר" שביים אוליבר סטון, בכיכובם של קולין פארל ואנג'לינה ג'ולי. ספינת המלחמה של יו"ר המטה הכללי של ברית הארץ בסדרת המדע בדיוני "בבילון 5" נקראת אלכסנדר, כנראה על-שמו של המצביא הגדול. בשנת 2007 יצא לאור ספרו של ויל אדמס, "הצופן האלכסנדרוני", המספר את מסעו של דניאל נוקס בחיפוש אחר קברו של אלכסנדר הגדול במצרים. הספר שמקורו בשפה האנגלית, תורגם גם לעברית. ראו גם צבאו של אלכסנדר הגדול אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות בוקפאלוס לקריאה נוספת מקורות עתיקים עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו. המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות עם עדי ראייה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס וראיון של עדי ראייה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם. חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה, יוסטינוס: אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית), שנכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, נכתב במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה. היסטוריה של אלכסנדר הגדול היא ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה האחרונים. פרי עטו של ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קורטיוס רופוס. החיבור נכתב במאה הראשונה לספירה. קורטיוס מתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימאוס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי. חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס. ביבליותקה היסטוריקה, ספר 17, חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן שהיה לו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש. כמו כן מספר דיודורוס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים. סיכום להיסטוריה של טרוגוס, ספרים 11–12, יוסטינוס (קיצור חיבורו של פומפיוס טרוגוס). ספרו של יוסטינוס הוא המרושל והפחות אמין מכולם. קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים. המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו. למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם. מחקרים מודרניים במהלך השנים נכתבו מאות ספרים ומאמרים אודות אלכסנדר הגדול. רשימה קצרה זו סוקרת מדגם מייצג מהספרות הקיימת על הנושא. דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג , מהדורה שנייה תשמ"ז ג'. ב. ברי, תולדות העולם הקלאסי, כרך שני. ביל יני, אלכסנדר הגדול – לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, 2012, הוצאת מודן – (מהדורה ראשונה בשנת 2008) הרולד למב, אלכסנדר מוקדון – המסע אל קצה העולם, ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1967. קלושה פאול, אלכסנדר הגדול, ת"א: מזרחי, 1963 בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ, "אלכסנדר וכיבוש המזרח", יחידה 3 במסגרת הקורס תולדות התקופה ההלניסטית, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשמ"ט. Peter Green, Alexander of Macedon: 356–323 B.C. A Historical Biography. University of California Press, 1992. Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, Alexander the Great: King, Commander, and Statesman (3 ed.). London: Bristol Classical Press, 1994. Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, The Genius of Alexander the Great. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1997. Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of .Alexanders' Empire. Blackwell publishing, 2006. Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the great, Cambridge University Press, 2008. Fritz Schachermeyr, Alexander der Grosse. Das Problem seiner Persönlichkeit u. seines Wirkens. Wien: Verl. d. Österr. Akad. d. Wiss., 1973. W. W. Tarn, Alexander the Great. Cambridge: Cambridge University Press, 1948. Robin Lane Fox, Alexander the Great, 1974. Joseph Roisman (ed.). Brill's companion to Alexander the Great. Brill. 2003. Ian Worthington, Alexander the Great, Routledge, 2003 Ian Wortington, By the Spear: Philip II, Alexander the Great, and the Rise and Fall of the Macedonian Empire, Oxford University Press, 2014 סרטים דוקומנטריים סרט דוקומנטרי שתומלל ויצא גם כספר מודפס: מייקל ווד, בעקבות אלכסנדר הגדול - מסע מיוון לאסיה (תורגם לעברית בהוצאת הד ארצי, 2000) קישורים חיצוניים פסיפס של אלכסנדר הגדול נחשף בבית כנסת בגליל אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול עוד אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול אלכסנדר הגדול באגדות אזריות מיכאל הר-סגור ואלכס אנסקי משוחחים על אלכסנדר הגדול כובש העולם חלק א', בגלי צה"ל, הועלה לאתר יוטיוב ב-23 אוקטובר 2016 Alexander the Great and the Situation ... the Great? - הסבר על אלכסנדר הגדול מיזם של אוניברסיטת רוצ'סטר לדמותו של אלכסנדר הגדול בימי הביניים ביוגרפיה של אלכסנדר הגדול באתר המוקדש להיסטוריה של מקדוניה היוונית הערות שוליים אישים שעל שמם יישובים השושלת הארגאידית להט"בים בעת העתיקה מלכי מוקדון פרעוני השושלת הארגאידית ערכים שבהם תבנית Find a Grave אינה מתאימה אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס

אלכסנדר השלישי ממוקדון, המוכר יותר כאלכסנדר הגדול (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μέγας), והידוע בעברית גם כ"אלכסנדר מוקדון" (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μακεδών; ככל הנראה 20 או 21 ביולי 356 לפנה"ס – 10 או 11 ביוני 323 לפנה"ס) היה מלך מוקדון, ומגדולי המצביאים והמדינאים של העת העתיקה. כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון העתיקה, כל שטחה של האימפריה הפרסית, מספר אזורים במרכז אסיה ואף חלקים מתת-היבשת ההודית.אלכסנדר תואר כגבר אתלטי, אמיץ ויפה תואר, אולם ככל הנראה שזורים בתיאורים אלו גם דברי חנופה. רבים, במיוחד במצרים, סגדו לו, אם כי רבים מקרב האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית סירבו בתוקף להשתחוות לו. אישיותו והישגיו של אלכסנדר שימשו מופת לאישים מפורסמים רבים לאורך ההיסטוריה, שאחד מהבולטים בהם הוא יוליוס קיסר.על אף שמת בגיל צעיר (כמעט 33), הותיר אלכסנדר הגדול חותם משמעותי על ההיסטוריה. כיבושיו הנרחבים פתחו תקופה חדשה בתולדות האנושות – התקופה ההלניסטית. חזונו של אלכסנדר, שכלל שילוב המזרח עם המערב, שילוב תרבות, דת, מנהגים וקשרי משפחה, בא לידי ביטוי בתרבות ההלניסטית שמיזגה את יסודותיה של תרבות יוון העתיקה עם תרבויות בני המקום. השפעותיה של התרבות ההלניסטית בתחום האמנות, הפילוסופיה ובתחומים אחרים ניכרים עד עצם היום הזה.ילדות ועלייה לשלטוןילדותו ונעוריואלכסנדר השלישי נולד בעיר פלָה, בירת מוקדון, לפיליפוס השני, מלך מוקדון ולאשתו הרביעית, אולימפיאס, נסיכה מאפירוס השכנה. בתקופת ילדותו הייתה מוקדון ארץ ברברית או, במקרה הטוב, ברברית למחצה בעיני היוונים. עם זאת, התרבות המוקדונית העתיקה הייתה קרובה לתרבות היוונית העתיקה, והיחס היווני נבע בעיקר מהתנשאות וממאבק פוליטי בין פיליפוס והיוונים. עד תקופת שלטונו של אביו, היה השלטון במוקדון רופף ותרבותה הייתה נחותה יחסית לזו היוונית. הארץ הייתה חקלאית ברובה, עריה היו מעטות ותפקידה בפוליטיקה היוונית היה שולי. כל זה השתנה עם עלייתו של פיליפוס לשלטון, עת בה תפסה מוקדון עמדת בכורה באזור. פיליפוס עשה רבות לחיזוק ממלכתו, העביר אוכלוסייה לערים, וחיזק את קשרי המסחר עם הארצות השכנות.הוריו ייחסו חשיבות רבה לחינוכו ולאימונים הצבאיים שניתנו לאלכסנדר, והוא זכה לחינוך ברמה גבוהה מאוד. בילדותו היו לאלכסנדר מורים פרטיים מובחרים, דוגמת ליאונידס מאפירוס, שהיה ממשפחתה של אמו, בדומה למרבית הנסיכים בני התקופה. כבר בילדותו הפגין עקשנות וכוח רצון. מתקופה זו של חייו ידוע במיוחד סיפור אילופו של סוסו בוקפלוס, שעתיד לשאת את אלכסנדר בקרבותיו העתידיים. מסופר כי הסוס היה חם מזג וקשה לאילוף, אך אלכסנדר הצליח להשתלט עליו על ידי הפניית פני הסוס לעבר השמש כדי שלא יפחד מהצל של עצמו.כשמלאו לאלכסנדר 13 (341-343 או 340 לפנה"ס) הזמין אביו את אריסטו לשמש לו כמחנך (באותו זמן אריסטו טרם התפרסם כאחד מגדולי הפילוסופים של יוון הקלאסית). הלימודים התקיימו במיאזה, מקדש הנימפות (כיום נאוסה Νάουσα שבמקדוניה היוונית). במקדש זה למדו לצד אלכסנדר גם בני אריסטוקרטים אחרים שרבים מהם קיבלו עמדות פיקוד רמות בצבאו לאחר מכן. תקופת החונכות נמשכה, ככל הנראה, עד שמלאו לאלכסנדר 15 או 16, אם כי יש היסטוריונים שסבורים שהקשר עם אריסטו ארך כשמונה שנים.המפגש בין אחד מגדולי ההוגים ובין אחד מגדולי אנשי המעשה היה לכאורה הזדמנות היסטורית נדירה. אך חילוקי הדעות בין השניים בהמשך מנעו שיתוף פעולה רב שנים. בין הנושאים עליהם היו השניים חלוקים היה היחס לפרסים ולעמים כבושים אחרים. בעוד אריסטו הדגיש את עליונות התרבות היוונית לעומת "הברברים הנבערים" (אף שדיבר בשבח חוקת בני קרתגו), נטה אלכסנדר לגישה קוסמופוליטית יותר והתייחס אל העמים הכבושים כשווים.יורש העצרבגיל 15 או 16 נגמרה תקופת הלימוד של אלכסנדר אצל אריסטו. פיליפוס, שיצא למערכה נגד ביזנטיון, הותיר את בנו, אלכסנדר, כעוצר הממלכה. שבט המדים התראקי ביקש לנצל את היעדרותו של המלך ואת גילו הצעיר של העוצר, ומרד בשלטון המוקדוני. אלכסנדר הגיב במהירות, גייס את צבאו, הביס את המורדים ואף ייסד עיר שקרא לה "אלכסנדריה", השם אותו ייתן גם לערים רבות אחרות שייסד במהלך חייו.עם חזרתו של פיליפוס, הפקיד המלך בידי בנו צבא לדיכוי מרידות נוספות בדרום תראקיה. בנוסף, באותה עת החלה הפוליס אמפיסה לעבד אדמות שהיו שייכות לכוהני אפולו בקרבת דלפוי. פעולה זו של הפוליס שימשה בידי פיליפוס כתואנה לפלוש ליוון, כביכול להגנת אפולו. הוא הורה לבנו לגייס צבא ולצאת דרומה. האילירים ניסו להשתמש באירועים אלה כדי לפלוש למוקדון. אלכסנדר ביצע את ההוראה, אך כדי להסוות את כיוון תנועת הצבא הוא העמיד פנים כאילו הוא מבקש להדוף את האילירים, ואכן הצליח להדוף אותם ולאחר מכן הצטרף לאביו.היוונים לא ישבו בחיבוק ידיים, וברית נכרתה בין אתונה לתבאי. הצבא המוקדוני העיקרי תחת פיקודו של המלך הצטרף לאלכסנדר בשנת 338 לפנה"ס, והחל לצעוד דרומה דרך מעבר תרמופילאי, המקום שבו התקיים כ-150 שנה קודם לכן קרב תרמופילאי. גם הפעם התפתח קרב קשה במעבר. הפולשים המוקדונים יכלו למגנים התבאנים. הצבא המוקדוני המשיך את התקדמותו דרומה והביס את אמפיסה, ואף הפיץ לכל עבר את שכירי החרב ששלחה אתונה לעזרת העיר. אחרי ניצחון זה ניסה פיליפוס לשאת ולתת עם אתונה ותבאי, אך נענה בשלילה.הצבאות היריבים נפגשו לעימות מכריע הידוע כקרב כירונאה בבויוטיה, לא רחוק מתבאי. אלכסנדר פיקד על האגף השמאלי, בליווי הגנרלים המנוסים של אביו, בעוד שאביו פיקד על האגף הימני. הצבא המוקדוני ביצע תמרון של נסיגה מדומה באגפו הימני ופיתה את הצבא היווני. האגף השמאלי המקדוני, בפיקודו של אלכסנדר איגף וכיתר את התבאנים והשמיד את גדוד הקודש של תבאי, ובכך הביא להכרעת הקרב.אחרי הניצחון נכנעו כל הערים היווניות שלידם עבר הצבא המוקדוני במסעו לעבר קורינתוס, למעט ספרטה שנותרה לבדה, נאמנה למורשתה. בקורינתוס הקים פיליפוס את הליגה הקורינתית כשהוא משמש הליגה. מטרת הליגה הייתה פלישה לאימפריה הפרסית.בין הוריו של אלכסנדר היו מריבות רבות. כשאלכסנדר בגר, נשא אביו אישה נוספת, כמקובל בחברה המוקדונית, ואף הוליד עמה צאצא נוסף. אלכסנדר, שצידד באמו במאבקים המשפחתיים ואף חשש מאובדן הכס לצאצא החדש, היה ביחסים מתוחים עם אביו במשך רוב שנות התבגרותו, ובתקופה מסוימת אף עזב את אביו ועבר לגור באפירוס.עלייתו לשלטוןבשנת 336 לפנה"ס נרצח פיליפוס בעיר אייגאי על ידי אחד משומרי ראשו. באופן רשמי הופנתה האצבע המאשימה אל האויבת הוותיקה, פרס. אולם עובדתית, לא הוברר מי עמד מאחורי הרצח. היו אף מי שהאשימו את אלכסנדר עצמו, אך סביר יותר להניח שאשתו של פיליפוס, אולימפיאס, שנטרה לו טינה על גירושה למען אישה חדשה, ואחיה אלכסנדר המלוטי, הם אלה שעמדו מאחורי ההתנקשות.לאחר הרצח יזמה אולימפיאס שורה של מעשי רצח נוספים שבהם נרצחו קלאופטרה (אשתו השנייה של פיליפוס), אטאלוס (דודה של קלאופטרה) וכן בנו הצעיר של פיליפוס מקלאופטרה. בכך חיסלה אולימפיאס את כל המתחרים של בנה על הכתר, מה שסלל את דרכו לשלטון.ביסוס השלטוןהמסע נגד התראקים והאיליריםהידיעות על מותו של פיליפוס הפיחו רוח חדשה במתנגדי ההגמוניה המוקדונית ביוון. רוחות המרד נשבו בעצמה החזקה ביותר באתונה, האויבת המרה של פיליפוס. אלכסנדר נקט יוזמה ויצא בראש 3,000 פרשים דרומה, לכיוון אתונה. התסלים ניסו לחסום את דרכו במעבר בין הר אולימפוס להר אוסה, אך אלכסנדר איגף אותם והופיע בעורפם. התסלים לא התנגדו עוד והכירו במרותו, תחת התואר טאגוס, כפי שהכירו במרותו של אביו. בהמשך היו התסלים חלק חשוב מצבאו. גם כעת הצטרפו הפרשים התסלים לפרשיו של אלכסנדר ובראש חיל זה הופיע בקורנתוס. בכינוס מחודש הכירו בו היוונים כהגמון הליגה הקורינתית, כפי שהכירו באביו.לאחר שסיים לבסס את שלטונו במוקדון וביוון, יצא אלכסנדר בשנת 335 לפנה"ס למסעות מלחמה נגד התראקים, שהתחילו לחרחר מלחמה בגבולו הצפוני. הוא חצה את הרי הבלקן והכניע את הטריבאלים, אחד משבטי התראקים. אלכסנדר המשיך צפונה לעבר נהר הדנובה וצלח אותו בעזרת סירות מקומיות עשויות מגזעי עצים. הוא חדר אל ארץ התראקים עם צבא, וניצח בנקל את הצבא התראקי, שכלל 4,000 רוכבים ו-10,000 רגלים. המוקדונים רדפו אחר התראקים הנמלטים, נכנסו לעירם ובזזו אותה. פקודיו של אלכסנדר, מלאגרוס ופיליפוס, נשלחו חזרה עם השלל בעוד שאלכסנדר נשאר במקום עם צבאו, הרס את העיר עד היסוד, והקריב קורבנות הודיה לזאוס, להרקולס ולאל הנהר שאיפשר לו לצלוח את הדנובה. מבצע זה הרתיע את השבטים הברברים מצפון למוקדון, והבטיח את גבולה הצפוני של מוקדון מפלישות עתידיות.דיכוי המרד ביווןבמהלך מסעו של אלכסנדר לדיכוי השבטים האיליריים שמרדו בצפון אפירוס, נפוצו שמועות שהוא נהרג בקרב, ומרד החל לתסוס ביוון. מנהיגות המרד היו אתונה ותבאי, האויבות הוותיקות של מוקדון. שובו מהגלות של דמוסתנס, הדמגוג שהיה אחראי לקו הנוקשה נגד מוקדון בימי פליפוס, היה כנראה הזרז להתפשטות המרד. דמוסתנס ותומכיו, שכנראה מומנו על ידי דריווש השלישי, מלך פרס, החלו שוב לפעול נגד השליטה המוקדונית באתונה, וייתכן אף שהיו אחראים לשמועות השווא על מותו של אלכסנדר. דמוסתנס הצליח לשכנע את תבאי למרוד בעזרת משלוחי כסף ונשק, שככל הנראה הגיעו מפרס, וחיל המצב המוקדוני שהוצב בתבאי הושם תחת מצור. אתונה החלה להתכונן למלחמה והבטיחה לשלוח לתבאי עזרה צבאית, ומספר גדול של מדינות מהפלופונסוס הראו אף הן נכונות למרוד.אלכסנדר, מודע לסכנה שמרד כלל-יווני יפרוץ נגד השלטון המוקדוני, נאלץ לעצור את מסעו האילירי ולחזור ליוון כדי להטיל מצור על תבאי. בראשיתו, התנהל המצור בעצלתיים, אך אחר זמן המתנה יצא פרדיקס להתקפה בראש הגדוד שלו ואליו הצטרף יתר הצבא. אלכסנדר לא בלם את אנשיו ועד מהרה פרץ צבאו של אלכסנדר הגדול את החומות וחדר לעיר. כעסו של אלכסנדר מהמרידה ורצונו להרתיע מפני מעשי מרד נוספים, הובילו אותו לצוות על הריסת תבאי עד היסוד, טבח כל הגברים הצעירים ומכירת הנשים, הילדים והזקנים לעבדות. לפחות 30,000 איש נטבחו או נמכרו לעבדות, היתר ברחו. במהלך פוליטי מתוחכם העמיד אלכסנדר את גזר דינה של העיר הכבושה להחלטת טריבונל שהורכב מהערים השכנות והעוינות לתבאי, בויוטיה ופוקיס. הללו ניצלו את ההזדמנות לנקום בשכנתם החזקה, ופסקו על הרס מוחלט של העיר, ועל חלוקת אדמותיה בין שכנותיה. הליגה הבויאוטית התפרקה סופית.הרושם הגדול שהשאיר מהלכו של מוקדון בעיר, סיכל את תנועת המרד היוונית. אתונה מיהרה להתנצל ופתחה את שעריה בפני אלכסנדר, אולם אספת העם שלה סירבה להסגיר לידיו את דמוסתנס ואנשיו, ואלכסנדר ויתר על דרישה זו, ככל הנראה מחשש שאם ילחץ יתר על המידה תחזור בה אתונה מכניעתה ותחזור לתמוך בפרסים.אמנם אלכסנדר דיכא את המרד היווני ביד קשה ביותר, אך הוא עשה זאת בעיקר משיקולים פוליטיים של הרתעה, על מנת להבטיח את מסע כיבושיו באימפריה הפרסית.המסע לכיבוש האימפריה הפרסיתאסיה הקטנההצי העביר את חילו של אלכסנדר לחופי אסיה הקטנה. הנחיתה עברה בשלום, והצי הפרסי החזק לא הפריע לה מסיבה לא ברורה. עם הוודע הפלישה כינסו הפרסים מועצת מלחמה בזליה (Ζέλεια). בדיון במועצה הציע ממנון, הגנרל היווני שהשכיר את שירותיו לפרסים, לסטרפים לא להתעמת באופן ישיר עם צבאו של אלכסנדר, אלא לנקוט אסטרטגיה של אדמה חרוכה כדי להאריך את המערכה ולהתיש את צבאו של אלכסנדר, שהיה לחוץ מבחינה כלכלית. כמו כן, הציע להשתמש בצי הפרסי החזק כדי להעביר את הלחימה לתוך יוון גופה.הסטרפים הפרסיים באסיה הקטנה, ובפרט ארסיטס, שבשטח הסטרפיה שלו נחת חילו של אלכסנדר, התנגדו לתוכנית זו והעדיפו להתעמת עם אלכסנדר בקרב סדור. עימות זה התרחש בקרב גרניקוס, שהסתיים בתבוסה פרסית מוחצת. שרידי הכוח הפרסי ובראשם ממנון נסוגו לערים מילטוס והליקרנסוס.הניצחון בקרב גרניקוס סייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו באסיה הקטנה. אסיה הקטנה לא הייתה ישות מדינית אחת, אלא הורכבה ממספר פרובינציות, שבאחדות מהן הייתה התרבות היוונית מושרשת היטב, במיוחד באיוניה, ובמידה פחותה בקאריה, שבמערב אסיה הקטנה.מרבית הערים היווניות ראו באלכסנדר משחרר מהעול הפרסי, אך מילטוס והליקרנסוס, שהייתה מבוצרת היטב, התנגדו לו. לכיבוש הליקרנסוס נדרש מצור שנמשך עד החורף, ולאחר כיבושה התיר דריווש לממנון ליישם את תוכניתו. ממנון פלש בראש הצי הפרסי למספר איים, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן. עם מותו איבדה התוכנית את הכוח המניע שלה, והפלישה התמוססה.לאחר הכנעת הליקרנסוס המשיך אלכסנדר מזרחה לאורך החוף הדרומי של אסיה הקטנה, דרך ליקיה ופמפיליה. כך הגיע במאי 333 לפנה"ס לגורדיום, ושם פתר את חידת הקשר הגורדי. על פי האגדה, מי שיתיר את הקשר יקבל את השליטה על כל אסיה. אלכסנדר בחר שלא להסתבך בחיפוש קצוות הקשר, אלא חתך אותו בחרבו.פיניקיה וארץ ישראלבשנת 333 לפני הספירה התקדם אלכסנדר לכיוון פניקיה וארץ ישראל (היוונים קראו לחבל ארץ זה בשם קוילה סוריה), לאחר שכבש את כל אסיה הקטנה והחיל עליה את שלטונו. מטרתו בפיניקיה הייתה לכבוש את הבסיסים הימיים החשובים של הפרסים, צור וצידון. אויבו של אלכסנדר, המלך הפרסי דריווש השלישי, התקדם לעברו. פרק זמן קצר לפני הקרב נפל אלכסנדר למשכב. אריאנוס מספר שחשדו בהרעלה, אך נראה שהמחלה נבעה מרחיצה במימיו הקרים של אחד הנחלים באזור. רופא החצר, פיליפוס מארקנניה, הצליח לרפא את אלכסנדר בעזרת תרופה שרקח.בינתיים גייס דריווש צבא גדול מכל רחבי ממלכתו והתקדם לעבר אסיה הקטנה. אלכסנדר הספיק להתקדם לעבר אלכסנדרטה (כיום איסכנדרון) ובאזור הרי הטאורוס הצבא הפרסי הופיע בעורפו ואף טבח בפצועים ששוכנו בבית חולים שדה באיסוס. אלכסנדר סב על עקבותיו ועל גדותיו של הנחל פינדרוס התנגש עם צבאו של דריווש בקרב איסוס. הצבא הפרסי ספג תבוסה קשה ואיבד עשרות אלפי לוחמים. גם משפחתו של דריווש נפלה בשבי. אלכסנדר העניק יחס טוב למשפחה המלכותית השבויה ובהמשך אף התחתן עם בתו של דריווש. דריווש עצמו הצליח להימלט. אבדותיו של אלכסנדר היו קטנות בהרבה. לאחר הקרב ביקש דריווש לנהל משא ומתן לשלום, אולם אלכסנדר דחה את הצעותיו.אלכסנדר המשיך להתקדם דרומה על מנת לכבוש את ערי החוף הפיניקיות. הפיניקים היו בעלי ברית של הפרסים, וספינותיהם, לצד ספינות היוונים מאיוניה, היוו את עיקר הצי הפרסי. על ידי כיבוש ערי החוף והנמלים, חפץ אלכסנדר להתגבר על נחיתות כוחו הימי מול הצי הפרסי הגדול. רוב ערי פיניקיה פתחו את שעריהן בפני אלכסנדר, פרט לצור, העיר הפיניקית הגדולה והחשובה מכולן שהתנגדה. באותה תקופה, צור הייתה מחולקת לשני חלקים. חלק אחד שכן ביבשת ואילו החלק השני שכן במרחק מה על אי. הצורים סמכו על ביצוריהם האימתניים ועל הצי החזק שלהם שימנעו את כיבוש העיר.אלכסנדר הטיל מצור על צור שנמשך זמן מועט במונחי התקופה, רק שבעה חודשים, ובסופו העיר הוכנעה ונכבשה. במהלכו בנה מזח גדול שחיבר את האי ליבשה. מזח זה נותר במקומו עד היום. המצור היה קשה ואלכסנדר נאלץ לגייס מחדש את הצי שפיזר בשנה קודם לכן.לאחר כיבוש צור המשיך אלכסנדר דרומה, לארץ ישראל. כמעט כל החוקרים המודרניים סבורים שהמסורות המדברות על כניסת אלכסנדר מוקדון לירושלים, הן מאוחרות. ככל הנראה לא הגיע אלכסנדר לעיר ולא נכנס לאזורים היהודיים בארץ ישראל, אלא לכל היותר שלח כוח צבאי קטן לבסס את שליטתו בהם, אך אין הוכחות חותכות בעניין זה. בתקופה זו הייתה ירושלים קטנה וחסרת חשיבות ולא סוקרה במקורות הראשוניים שמתארים את פעולותיו של אלכסנדר. אפשר להסיק, על כל פנים, שהסבירות שאלכסנדר ביקר בעיר, נמוכה.מצריםהשלטון הפרסי במצרים אף פעם לא היה יציב. אחרי ניצחונו של כנבוזי השני בקרב פלוסיאום (בשנת 525 לפנה"ס) מרדה מצרים בשלטון הפרסי תחת הנהגתו של אמריתיאוס מסאיס בשנים 465 - 463 לפנה"ס ונכדו הפרעה אמירתאיוס הצליח לזכות בעצמאות מהשלטון הפרסי בשנת 404 לפנה"ס. העצמאות המצרית האריכה כ-60 שנים עד שנת 343 לפנה"ס עת הובס הפרעה המצרי נכתנבו השני בקרב פלוסיאום נוסף והמצרים שוב נכנסו תחת העול הפרסי. המלך הפרסי ארתחשסתא השלישי (המכונה אוכוס) הצליח להשיב את השלטון הפרסי, אך הוא היה רעוע למדי.לאחר כיבוש עזה בשנת 332 לפנה"ס, הגיע אלכסנדר למצרים. מזקס, הסטרפ הפרסי של מצרים, נכנע ללא קרב ואילו התושבים המקומיים קיבלו את אלכסנדר כמשחרר מעול הפרסים. המצרים נכנעו ללא קרב ואלכסנדר איפשר לצבאו לנוח מעט ממסע המלחמה, ואילו הוא עצמו ערך מסע רצוף סכנות אל המדבר לאורקל המקומי. מטרות המסע היו בעיקרן פוליטיות-דתיות ונועדו לפאר את אלכסנדר בעיני הבריות.כיבוש לב האימפריה הפרסיתלאחר כיבוש מצרים, החל אלכסנדר לנוע מזרחה אל לב האימפריה הפרסית, ובשנת 331 לפנה"ס פגש בשדה המערכה את דריווש בפעם האחרונה בקרב גאוגמלה. הקרב ציין את סוף ההתנגדות הפרסית המסודרת לאלכסנדר. אבדות הפרסים היו כבדות ביותר וצבאם התפזר לכל עבר. מלבד התנגדויות ספורות, אפשר הניצחון לאלכסנדר להיכנס לבבל העתיקה ללא קרב, וגם ערים אחרות נכנעו ללא התנגדות.אלכסנדר הותיר את מזאוס, מושלה הפרסי של בבל שלקח חלק בקרב גאוגמלה, על מקומו כמושל בבל. אלכסנדר ביקש בדרך זו הן לשמר את המנגנון הבירוקרטי הישן והן לכבוש את לב נתיניו החדשים. ברם, לא הסתפק בהותרת המושל הקודם בתפקידו, אלא מינה את האציל המוקדוני אגאטון (אין לבלבל עם אגאטון, מפקד הפרשים התראקים המוקדוני), למפקד חיל המצב החזק שמנה 700 מוקדונים ועוד 300 שכירי חרב יוונים. מזאוס שירת את אלכסנדר נאמנה ואף שלח את בניו לצבאו.אלכסנדר השתהה בבבל במשך 34 יום, תקופה ארוכה יחסית לתקופות שבהן בילה בערים אחרות. בשלב זה השיגו אותו תגבורות ניכרות מיוון וממוקדון שכללו למעלה מ-10,000 רגלים וכ-1,500 פרשים.אחרי כיבוש בבל, יצא אלכסנדר בשלהי נובמבר 331 לפנה"ס לכיוון שושן, המרכז המנהלי של האימפריה הפרסית. בדרך לשושן באזור סיטקנה, ביצע שינויים וארגון מחדש בצבאו. היחידות האתניות בוטלו והחיילים מלאומים שונים עורבבו אלה עם אלה. היו שינויים גם בשרשרת הפיקוד. גם שושן נפלה ללא קרב.לאחר מכן המשיך לבירה הפרסית העתיקה פרספוליס. הוא חילק את צבאו לשני חלקים, ויצא בראש החלק הנייד יותר בדרך הישירה אל הבירה. דרכו נחסמה בידי הפרסים במעבר הרים צר הידוע בשם "השערים הפרסיים". המעבר היה צר ואריוברזנס (בפרסית עתיקה: ארייברדנה), מושל פרסיס, הפרובינציה שבה הייתה פרספוליס, ביצר אותה בחומה וצבא אלכסנדר לא הצליח להפילה בהסתערות. למרות הקושי, הצליח הצבא המוקדוני לתמרן ולאגף את הפרסים ופתח בכך מעבר.בניגוד לערים אחרות, סבלה העיר פרספוליס ממעשי זוועה קשים שביצעו בה חייליו של אלכסנדר, מה שלימים כונה "טבח פרספוליס". אחרי שנכנס לעיר נתן לחייליו רשות לבזוז אותה ואף הוסיף חטא על פשע ואפשר את שריפת הארמון העתיק של מלכי פרס כשהיה שיכור, כך לפחות לפי קורטיוס.לאחר כיבוש פרספוליס, שינה אלכסנדר את כיוון תנועתו ופנה צפונה לעבר הים הכספי כדי לעקוף את המדבר, והמשיך את התקדמותו ללב האימפריה הפרסית. אקבטנה, הבירה העתיקה של הממלכה האחמנידית נפלה לפניו. אלכסנדר השתהה מעט באזור וארגן פעם נוספת מחדש את צבאו. הפעם עסקו הרפורמות בהקטנת הצבא. רבים מהחיילים שירתו עוד מתחילת המערכה שהתחילה כארבע שנים לפני כן וביקשו לחזור לביתם. רבים שוחררו משירות בכבוד וקיבלו רשות לחזור לביתם תוך כדי תשלום שכרם ופרסים כספיים על שירותם. בין המשוחררים היו פרשים תסלים ובעלי ברית יווניים. עם זאת, חלק ניכר מהחיילים בחרו להמשיך לשרת בצבאו. היתר חזרו ליוון.בינתיים המשיך דריווש השלישי במנוסתו. הוא נדרש לוותר על כיסאו לטובתו של בסוס, אחד מקרובי משפחתו שפיקד על האגף השמאלי בקרב גאוגמלה. משסירב דריווש, הוא נבגד בידי קציניו שפגעו בו אנושות. אלכסנדר הצליח להשיגו כשכבר היה על ערש דווי. לאחר שאלכסנדר לכד את בסוס, הוא הורה להמיתו בגין "מרידה במלכות". לאחר שהבוגדים הומתו, נכרתו אפיהם ואוזניהם, על פי המנהג הפרסי.בניגוד ליוונים רבים אחרים, לא הפלה אלכסנדר בין עמים על רקע גזעי או אתני, ולא רק שלא הרחיק מפניו את הפרסים, כפי שדרשו היוונים, אלא אף קירב אותם. הוא חילק לפרסים משרות בכירות, כמו ניהול של פרובינציות פרסיות, ואף קיבלם כחיילים שווי זכויות לצבאו. כל יחידות הצבא היו פתוחות בפניהם, ורבים מהם השתלבו בחילות המובחרים כמו ההטיירוי. הוא אף תמך בנישואי אציליו עם בנות האצילים המקומיים, וברבות הזמן לקח לעצמו את בתו של דריווש לאישה, שהייתה לאחת מארבע נשותיו.מסעות מלחמה באסיה התיכונהאלכסנדר לא הסתפק בשטחים שכבש, אלא חפץ להגיע לגבולות האויקומנה, "הארץ הנושבת" בפי היוונים. הוא המשיך במסעו מזרחה, לתוככי אסיה. הוא התקדם לאזור חופי הים הכספי וכבש את באקטריה (צפון - מזרח אפגניסטן של היום) ואת סוגדיאנה (כיום באוזבקיסטן - קזחסטן - טורקמניסטן). באזורים אלו לא היה שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד ולכן דרש הכיבוש זמן רב יותר. בשלב זה התחיל אלכסנדר לדרוש את מחוות ההשתחוות הפרסית המסורתית, הפרוסקינסיס מנתיניו היוונים והמוקדונים. אלה הסתייגו ממנהג זה בהיותו מנהג זר וגרוע מכך, ראו בו משום סגידה לאדם חי.פני השטח ההרריים ומיקומם של חלק מהערים על ראשי צוקים, הקשו על אלכסנדר. אף על פי כן הוא הצליח להשליט את מרותו על המקומיים, ושלטונו הגיע עד להודו, וגם במקומות שבהם לא הייתה אחיזה פרסית קודמת. כיבושיו של אלכסנדר באזורים אלו ארכו ארבע שנים, עד לשנת 327 לפנה"ס. במהלך הלחימה הוא נישא לרוקסנה, בתו של שליט מקומי, נישואיו היו בעלי אופי פוליטי. מנישואים אלו נולד בנו ויורשו החוקי אלכסנדר הרביעי.יאקסארטסבאביב 329 לפנה"ס הגיע צבאו של אלכסנדר הגדול לסוגדיאנה. הייתה זו פרובינציית ספר חשובה באימפריה הפרסית, אשר שימשה כמגן לפנים האימפריה מהשבטים הסקיתיים הנודדים. העיר הראשית באזור זה הייתה מרקנדה (סמרקנד המודרנית), אשר נכבשה על ידי אלכסנדר הגדול ללא מאמץ גדול.אחד העימותים הגדולים הראשונים באזור פרץ בעת הגעתו של אלכסנדר הגדול לקירופוליס. העיר נוסדה על ידי כורש הגדול על גדות נהר יאקסארטס (סיר דריה המודרני). יאקסארטס הוא נהר ענק באורך של למעלה מ-2,000 ק"מ ועובר דרך שטח הידוע כיום בשם עמק פרגנה. נהר זה שימש כגבול טבעי בין האימפריה הפרסית והשבטים הסקיתים. הגבול בוצר לא רק על ידי הנהר, אלא גם על ידי שורת ערים בצורות, שהגדולה ביניהן הייתה קירופולופיס.עם התפוררות האימפריה הפרסית כתוצאה מפלישתו של אלכסנדר התמוטט הגבול והסקיתים השתלטו על האזור, כולל על העיר קירופוליס. בעת המסע לעבר קירופוליס, נקלע צבאו של אלכסנדר למארב והוא נפצע מחץ ברגלו ששבר את עצם השוקית שלו. העיר לא נכנעה ואלכסנדר החליט להטיל עליה מצור שסופו היה כיבוש העיר בהסתערות.מעשי קשר נגד אלכסנדרבינתיים החלה להצטבר מרירות באריסטוקרטיה המוקדונית שליוותה את אלכסנדר במסעו. האריסטוקרטיה לא ראתה בעין יפה את יחסו המתון של אלכסנדר כלפי הפרסים ובני מיעוטים אחרים, "ברברים", בפי היוונים. בנוסף, המנהגים המזרחיים כלפי השליט, שכללו השתחוות ארצה לפני מוקדון והסגידה לו כאל, גרמו להתמרמרות של המוקדונים והיוונים, שהתנהגות זו הייתה זרה להם.הקשר הראשון נגד אלכסנדר הוא הקשר של דימנוס, אציל זוטר ששירת בחיל ההטיירוי (פרשים כבדים בצבאו של אלכסנדר הגדול). נטען שדימנוס זמם לרצוח את אלכסנדר. התוכנית נודעה כביכול לפילוטאס. פילוטאס היה גנרל בכיר בצבאו של אלכסנדר ופיקד על כל חיל ההטיירוי. היה מצופה מפילוטאס שיעביר את הדיווח לאלכסנדר או יפעל בעצמו נגד הקושרים, אך הוא לא עשה דבר. פילוטאס היה מהמתנגדים הקולניים ביותר לשילוב פרסים בצבאו של אלכסנדר וגם התנגד לאלהתו של אלכסנדר במצרים. עם זאת, לא סביר להניח שפילוטאס תכנן לרצוח את אלכסנדר בעצמו וסביר יותר להניח שגנרלים אחרים העלילו על פילוטאס על מנת לרשת את מקומו.אלכסנדר לא הביע תמיכה בגנרל ונתן לדברים לזרום בצורתם הטבעית, מה שהביא לכך שהגנרלים המתחרים, שתמכו בעונש מוות לפילוטאס נתנו את הטון. בסופו של דבר, הוצא פילוטאס להורג לאחר משפט פומבי, כשאלכסנדר בכבודו ובעצמו דורש את עונש המוות. אלכסנדר הורה לרצוח את אביו של פילוטאס, פרמניון, על מנת להתחסן מנקמה אפשרית מצדו. שליח נשלח לפגוש את פרמניון באקבטנה, שם שמר על אוצר המלך, ורצח אותו בהוראת אלכסנדר.חשיפת הקשר לא שמה קץ לביקורת הנוקבת מצידה של האריסטוקרטיה, והמתיחות בינה לבין אלכסנדר גברה. לכך נוסף מקרה חמור שאירע באחד המשתאות בשנת 328 לפנה"ס. אלכסנדר, שהשתכר במשתה, נגרר לוויכוח עם חברו הטוב, קליטוס השחור. קליטוס היה מפקד האגמה הרכובה של רעי המלך, פלוגת שומרי ראשו של אלכסנדר, והציל את חייו בקרב גרניקוס. אלכסנדר, שדעתו הייתה מעורפלת משכרותו, תפס כידון ובפרץ זעם הטיל אותו לעבר קליטוס הלא חמוש, והרגו. מזועזע מהמעשה הסתגר אלכסנדר באוהלו וסירב לצאת במשך מספר ימים. בסופו של דבר, על מנת לטהר את שמו, החליט להאשים את דיוניסוס, אל היין, שרצה להתנקם בו על הצלחותיו הצבאיות.הקרע בין המוקדונים והיוונים לבין מלכם, גבר כאשר דרש אלכסנדר שגם הם ישתחוו לו בדומה למנהג בעמי המזרח, דרישה שנדחתה בתוקף על ידי ההלנים, התנגדות שבראשה עמד קרוב משפחתו של אריסטו, הפילוסוף קליסתנס וידידו של אלכסנדר. אלכסנדר אולץ לוותר על דרישתו, אך החל לרחוש איבה לקליסתנס.כעבור שנה התגלה קשר נוסף של האצולה נגד אלכסנדר, הפעם מצד נערי המלך שסופחו למטהו. הקשר נודע בשם "קשר נערי המלך". הקשר התגלה הודות להלשנה מצידו של אחד הנערים. כל הקושרים הוצאו להורג ויחד איתם הפילוסוף קליסתנס, על אף שלא נטל חלק בקשר.הודו וחזרה לבבלמסע הכיבושים והחזרהבשנת 327 לפנה"ס הגיע אלכסנדר הגדול למעבר ח'ייבר המחבר בין אפגניסטן לפקיסטן ומשמש נתיב עיקרי שבו עברו הפולשים מאסיה המרכזית להודו. הוא שלח את עיקר הצבא דרך המעבר, אך הוא עצמו בחר להטיל מצור על סלע אאורנוס (Aornos), ככל הנראה פיר סאראי (Pīr Sarāi) במזרח אפגניסטן המודרנית שבו התבצר שותפו של בסוס, ברסנטס (Barsaentes). סלע זה התפרסם במיתולוגיה היוונית בכך שאפילו הרקלס בכבודו ובעצמו נכשל בניסיון הכיבוש של המקום. אלכסנדר לא יכול היה שלא לנסות את מזלו היכן שנכשל גיבור זה. הסלע היה תלול מאוד והגישה אליו הייתה כמעט בלתי אפשרית. אלכסנדר הצליח להפתיע את היריב בתמרון טקטי מבריק, אך הלחימה התבררה כקשה במיוחד. בסופו של דבר נסוגו המגינים וכך כבש אלכסנדר את הסלע הזה.בהודו נתקל אלכסנדר באחד מאמצעי הלחימה החזקים של התקופה, פיל המלחמה. הודו הייתה אוסף של ממלכות מפוצלות, שנלחמו ביניהן והיו חסרות שלטון מרכזי. הממלכה הראשונה שבה נתקל נכנעה לו ללא קרב, אך שליט הממלכה הבאה, פורוס, יצא לקראתו לקרב באזור נהר הידספס (כיום הנהר ג'לום). בקרב הידספס ניצח אלכסנדר את פורוס והתקדם פנימה אל תוך תת-היבשת ההודית. אף על פי שנהג להעניש את אלה שהעזו להתנגד לו, הפעם בחר אלכסנדר שלא להעניש את פורוס והותיר אותו בשלטון.לאחר הניצחון בקרב, התקרב אלכסנדר לגבולות אימפריית נאנדה אך חייליו שנרתעו מצבאה המאוחד והגדול, תשושים מעשר שנות לחימה, סירבו להתקדם לפנים הארץ. כדי לשמור על כבודו של אלכסנדר הועלה קורבן לאלים והכוהן פירש את האותות כמבשרי רעות. אלכסנדר ציית לאות מן האלים ופקד לחזור ולא להמשיך לפנים תת-היבשת ההודית. במקום לחזור על עקבותיו, פנה דרומה לאורך האינדוס והנהרות הגדולים של הודו. חלק מהצבא הועמס על ספינות עם המטען הכבד והחלק האחר, בעיקר הכוחות הניידים יותר של הצבא, המשיך להתקדם לאורך הגדות.בדרך נתקל אלכסנדר באדמותיהם של המאלים. במצור על עיר המאלים (כיום מולטאן) נפצע אלכסנדר קשה מחץ שחדר את שריונו וקרע את ריאתו אך טיפול רפואי מסור הציל את חייו מפצע שבימיו היה יכול בקלות להסתיים במוות. לאחר הניצחון המשיך דרומה לאורך האקסינס לעבר האוקיינוס ההודי. בהמשך המסע, כשהגיע למפגש של האקסינס והאינדוס יסד את אלכסנדריה על האינדוס. בשלב זה פיצל את צבאו ושלח חלק גדול עם קרטרוס בחזרה לבבל.כשהגיע לים הערבי שלח את הצי שבפיקודו של נארכוס בדרך הים מהאוקיינוס ההודי למפרץ הפרסי ועליו עיקר הצבא, ואילו הוא עצמו עבר עם שאר הצבא בדרך היבשתית. ההחלטה הייתה בעוכריו, והובילה את אלכסנדר למדבר גרוסיה (מוכר כיום בשם מקראן). לא ברור מדוע בחר לצעוד דרך המדבר. ייתכן שאלכסנדר לא העריך נכונה את שטחו הגדול של המדבר וייתכן שרצה לכבוש פסגה נוספת. כך או כך, הדרך הייתה קשה והצבא איבד את מרבית בהמות המשא וגם חיילים רבים שמתו.אלכסנדר לא הגיע ללב תת-היבשת ההודית, וכבש בעיקר את חלקה המערבי (כיום אזור פקיסטן). חלק מהחוקרים משערים שלא נכנס כלל לשטחה של הודו המודרנית, והגיע רק לשטחי פקיסטן.שנים אחרונות בבבלסידור ענייני האימפריהבזמן היעדרותו של אלכסנדר התרופפה שליטתו באימפריה, בין היתר בשל שמועות עקשניות, שהתבררו כלא נכונות, על מותו במזרח הרחוק. המושלים ניצלו את היעדרותו, מעלו בכספים, הטילו מיסים על האוכלוסייה והתנהגו כמושלים שאינם כפופים לשלטון מרכזי. אלכסנדר סירב להשלים עם התנהגות המושלים, ועם חזרתו הוציא רבים מהם להורג.העמקת הסכסוך עם האריסטוקרטיהבשנת 324 לפנה"ס הייתה בעיר אופיס התארגנות נגד אלכסנדר מצד האצולה המוקדונית, שלא הסכימה לשינויים שחלו בצבא, כמו הכנסת פרסים לשורות הצבא במעמד שווה ליוונים ולמוקדונים, ומינוי פרסים לראשי מחוזות ולתפקידים בכירים בממשל. ההתארגנות החלה כשאלכסנדר ציווה על שחרור ותיקי הצבא לבתיהם. פעולה זו לא התפרשה כנובעת מכוונה טובה, אלא כסימן לכך שאלכסנדר אינו חפץ עוד בשירותם של חייליו שליוו אותו בנאמנות במסעות המלחמה הארוכים. כתוצאה, התחוללה מהומה והאגמה צוותה לתפוס את ראשי מחוללי המהומה. אלכסנדר הציג את עצמו כנעלב מהתמרמרות חייליו ורק לאחר הפצרות רבות נאות "לסלוח" להם.האצולה לא סגדה למלך ולא העריצה אותו בצורה עיוורת כמו החיילים הפשוטים שבצבאו, אך לא יכולה הייתה לצאת כנגד הצבא, שהורכב ברובו מפשוטי העם. היה זה ניסיונה האחרון של האריסטוקרטיה לעמוד בדרכו של אלכסנדר למימוש הרפורמות שלו.מותוהמוות המסתוריבשנת 323 לפנה"ס, בעודו מתכנן מסע לכיבוש קרתגו וחצי האי ערב, אחזה באלכסנדר מחלה מסתורית שהביאה למותו בארמונו של נבוכדנצר השני, והוא בן 32 בלבד, כשנשאל על ערש דווי למי מבין ממשיכיו תנתן האימפריה ענה אלכסנדר "לחזק ביותר!" ומת. תאוריות הקשר על מותו נפוצו עוד בעת העתיקה. אריאנוס מזכיר כמה מהן, תוך כדי דחייתן כלא אמינות; על פי אחת התאוריות הורעל אלכסנדר על ידי אנטיפטרוס, ואילו הרעל הועבר על ידי איולאוס, בנו הצעיר של אנטיפטרוס, שאלכסנדר העליב זמן קצר לפני כן.בשנת 1998 פרסמו פרופ' דייוויד אולדך, מומחה לפתולוגיה מאוניברסיטת מרילנד, ואחרים, בהם היסטוריונים שחקרו את הסימפטומים הרפואיים כפי שתארו היסטוריונים בני העולם העתיק, אריאנוס, דיודורוס ופלוטרכוס, מאמר ב-"New England Journal of Medicine". אולדך שלל את תאוריית ההרעלה וקבע שאלכסנדר חלה בטיפוס, שאולי נוספו לו סיבוכים כמו פריטוניטיס ותסמונת גייאן-בארה. ייתכן, לפיכך, שאלכסנדר הפך למשותק ואז נרצח בידי מקורביו. החוקרת קתרין האל מעלה אף היא את האפשרות שסיבת המוות הייתה תסמונת גייאן-ברה, שלקה בה לאחר שנדבק בזיהום Helicobacter pylori. האל סבורה כי מקור התיאור ההיסטורי, שלפיו גופתו של אלכסנדר לא התחילה להרקיב במשך שישה ימים, הוא בכך שכתוצאה מהתסמונת נעשה גופו של אלכסנדר משותק ונשימתו איטית וחלשה, וסובביו, שהתקשו להבחין בה, חשבו שכבר מת.חוקרים אחרים וביניהם אנדרו צ'אג (Andrew Chugg), היסטוריון, סופר ומומחה בעל שם בתולדות אלכסנדר הגדול, טוענים כי סיבת מותו נבעה ממחלת המלריה, שבה נדבק שבועיים לפני מותו, בעת ששהה באזורי ביצות ליד העיר בגדאד.ד"ר ליאו סקפ (Leo Schep) ממרכז בקרת הרעלים הלאומי של ניו זילנד (New Zealand’s National Poisons Centre) טען לאחר מחקר ארוך שככל הנראה סיבת המוות הייתה הרעלה משתיית יין שהוכן מוורטרום לבן (Veratrum album) - צמח ששימש את היוונים לרקיחת תרופות.הקברקברו של אלכסנדר הגדול לא נמצא עד היום, אף שיש השערות שונות לגבי מקום הימצאו. לגופתו של אלכסנדר הייתה משמעות סימבולית רבה ועם מותו נערכו ויכוחים סוערים בין הדיאדוכים היכן יקבר. פרדיקס, שהתמנה לעוצר לאלכסנדר הרביעי הינוקא, הכריע בוויכוח והחליט לשלוח את הגופה למוקדון. גופתו נחנטה, הוכנסה לסרקופג עשוי זהב והסרקופג הזה הוכנס לארון קבורה מעץ מצופה זהב, הכל כוסה בכסות ארגמן, הועמס על מרכבה ונשלח למוקדון. תלמי שהשתלט בינתיים על מצרים, החליט לפעול בניגוד להחלטתו של העוצר וחטף את הגופה בדרך והעבירה למצרים לממפיס. על פי רומן אלכסנדר, שאמינותו אינה רבה, העביר יורשו, תלמי השני, את הגופה לאלכסנדריה. בסופו של דבר בנה תלמי הרביעי מאוזולאום גדול שבו שיכן את הגופה.תלמי העשירי שנזקק למזומנים החליט להתיך את הסרקופג הזהוב כדי לטבוע מטבע והחליף אותו בסרקופג פשוט יותר עשוי אלבסטר או זכוכית. הגופה נותרה במצבה זה כמה מאות שנים. במהלך הזמן הייתה מוקד לעליה לרגל לפוליטיקאים רבים מהעת העתיקה. סווטוניוס מזכיר את ביקורו של יוליוס קיסר באחוזת הקבר. הביקור המשמעותי האחרון שתועד הוא של הקיסר קרקלה בשנת 215.ב-21 ביולי 365 התרחשה רעידת אדמה חזקה שאחריה הגיע גל צונאמי עצום שהחריב את העיר. המאוזולאום נפגע קשה או אולי נהרס לחלוטין. יתרה מכך, במהלכן של מהומות קשות שפרצו בעיר בשנת 391, נהרס מה שעוד נותר אולי מהמאוזולאום. שתי רעידות אדמה נוספות, האחת בשנת 605 והשנייה בשנת 630 או 631, שאחריהן באו גלי ענק, השלימו את מלאכת ההרס.חפירות שנערכו בתחילת המאה ה-20 מצאו ארון עשוי אלבסטר, אך אין הוכחה שאכן מדובר בקברו של אלכסנדר. חפירות נוספות באזור נערכו בשלהי המאה ה-20, אך גם הן לא הצליחו לאשש את הטענה שמדובר בקברו של אלכסנדר.אישיותופיקוד והובלת חייליםאלכסנדר היה אחד המצביאים המבריקים בכל הזמנים. הוא בין הבודדים שלא הפסיד אף קרב שבו השתתף כמפקד. זה קרה כתוצאה מהגמישות הרבה שבה השתמש בצבאו. אלכסנדר הצליח לנצל את נקודות החוזק של צבאו, שינה והתאים את צבאו כל פעם מחדש לנסיבות המשתנות של שדה הקרב. ביצע תמרונים מפתיעים ותקף בנקודות החלשות של מערך האויב. כמו כן, ניחן באומץ אישי. תמיד הסתער בראש אנשיו בנקודות הקריטיות של הקרב ואף הבליט את עצמו בקסדה מיוחדת ובדרכים אחרות כדי שחייליו יראו היכן נמצא מלכם. הבולטות של אלכסנדר משכה את תשומת לבו של האויב ובקרב גרניקוס תקפו אותו הפרסים באופן אישי כדי לנסות לחסל אותו.הצבא שאיתו פלש לאסיה עבר אליו בירושה מאביו. הצבא היה כבד באופיו והתבסס על חיל רגלים כבד שנלחם במערך הפלנקס הצפוף ולצדו ההטיירוי, הפרשים הכבדים שתפקידם היה לשבור את התנגדות האויב, למוטט את אגפיו ולנצל במהירות וביעילות את נקודות החולשה של האויב. תפקיד יתר היחידות היה לתמוך בחלקים הכבדים של הצבא. עם צבא זה ניצח אלכסנדר את ניצחונותיו הגדולים נגד האימפריה הפרסית.הטקטיקה בשלבים מוקדמים של המסע הייתה מגוונת. בשני קרבותיו הגדולים נגד דריווש ניצל את מורך לבו של דריווש ותקף אותו ישירות, כשכל המערך בנוי כך שההתקפה על דריווש תצליח. בקרבות אחרים כמו קרב השערים הפרסיים ניצל את תנאי השטח לטובתו ואיגף את כוחות האויב.בהמשך המסע, הצבא קיבל תגבורות ניכרות מיוון. כך למשל בעת השהייה באסיה הקטנה, קיבל תגבורות של כמעט 4,000 חיילים. גם כששהה בבבל קיבל למעלה מ-10,000 חיילים. כמו כן קלט הרבה חיילים פרסים ובני אסיה אחרים. עם זאת, פרק זמן קצר לאחר קבלת התגבורות בבבל, ביצע רפורמות בצבאו ושחרר חלקים גדולים ממנו. כך נותר, אמנם, עם צבא קטן יותר, אך הרבה יותר נייד. הרפורמות נתקלו בהתנגדות האריסטוקרטיה שלא אהבה את שילוב הפרסים בצבא, אך אלכסנדר הצליח להתגבר על האופוזיציה.הצבא הנייד הזה התנגש בפרשים הסקיתים של באקטריה וסוגדיאנה. כדי לנצח אותם, התאים אלכסנדר את צבאו לצורת לחימתם והגדיל בצורה משמעותית את מספר הפרשים הקלים, ובעיקר את מספר הקשתים הרכובים. יכולת זו להתאים את הצבא לתנאי השטח היא נדירה בתולדות הלחימה וייחודית לאלכסנדר בתקופתו – אף יווני לפניו לא פעל כך.גם במצורים הרבים שניהל נחל הצלחה. המצור התנהל לפעמים על ידי ביצוע עבודות הנדסיות עצומות כמו בניית מזח בעת מצור צור. במקרים אחרים השתמש בכלי מצור קונבנציונליים כגון מגדל מצור, קטפולטות ועוד בעת מצור הליקרנסוס. כשהיעד היה מבוצר בצורה כזאת שלא ניתן היה להשתמש בכלי מצור רגילים או לבצע עבודות עפר, תקף מנקודה מפתיעה. כך למשל בעת מצור על הסלע הסוגדיאני, מבצר שהיה ממוקם על פסגת הר תלול שלא הייתה גישה אליו, פקד על חייליו לטפס על הרים סמוכים ולהקים שם עמדות ירי.יחסיו עם הוריואלכסנדר העריץ את אמו ואהבתו אליה לא ידעה גבול. יחסו לאביו, פיליפוס השני מלך מוקדון, היה של אהבה-שנאה: מצד אחד העריץ אלכסנדר את אביו, אך מצד אחר קינא בו על הצלחותיו.אביו, כמקובל בתקופתו, בילה את מרבית זמנו במסעות צבאים והקדיש מעט זמן לטיפוח הקשר עם בנו הצעיר. עם זאת, לא הזניח את הנער ושילם על השכלתו ואף התיר את נוכחותו בעת ביקורים של שגרירים רמי דרג מארצות שכנות.המשבר ביחסים בין האב לבנו התרחש לאחר קרב כירונאה, כשאלכסנדר בן 18, על רקע הסכסוך בין אביו לאמו. אולם אין הוכחה שאמו של אלכסנדר הסיתה את בנה כנגד אביו. לאחר רצח אביו היה אלכסנדר נתון להשפעה חזקה של אמו, והיא אף פעלה לפילוס דרכו לשלטון, ועמדה מאחורי חיסול הטוענים האחרים לכתר.אופיואלכסנדר היה בעל אישיות מורכבת. מצד אחד הפגין גדלות רוח ומתינות רבה ביחסו לאויביו המובסים, אך מצד שני לא היסס להפגין נטיות סדיסטיות ואכזריות. כך למשל טבח בתושביה של תבאי ומכר אותם לעבדות לאחר שהתנגדו לו. נוהג זה חזר על עצמו במספר מקומות נוספים דוגמת צור. מעריכים שבעת כיבושיו בבאקטריה נהרגו 100,000 - 120,000 בני אדם, רובם אזרחים.אופיו בא לידי ביטוי גם בתואר שהמציא לעצמו. במקום לאמץ את התואר הפרסי "המלך הגדול" או "מלך המלכים", בחר בתואר "מלך אסיה", כסימן לעלייתו של כוח חדש, גדול יותר מזה שבו החזיקו מלכי פרס. הוא אף דרש מדריווש עצמו להתייחס אליו בתואר זה בהתכתבות ביניהם לאחר קרב איסוס. בכך ביקש להדגיש שהוא לא רק כובש האימפריה הפרסית, אלא מייסדה של ישות מדינית חדשה באסיה. הפרופגנדה שלו הדגישה שהוא ביקש לשחרר לא רק את היוונים מהעול הפרסי, אלא את יתר העמים הכבושים כמו מצרים, קארים, בבלים ואחרים. היות שהאסיאתיים היו נתיניו, אסר על חייליו לבזוז את האוכלוסייה ולהרוס את הערים (למעט מקרים יוצאי דופן).הוא היה בעל אופי פראי למדי ונטה לשתות לשוכרה. בזמן שכרות התנהג בפראות, ופעם אחת אף שרף ארמון יפהפה של מלכי פרס בפרספוליס. בפעם אחרת רצח בהתקף זעם את חברו קליטוס השחור, מפקד האגמה של ההטיירוי.האלההאלכסנדר הגדול נחשב לאל או כצאצאו של אל עוד בימי חייו, לפחות על ידי חלק מהאנשים. להאלהתו של אדם הייתה מסורת ארוכת שנים ביוון העתיקה. דוגמה לכך היא פולחן הגיבורים ביוון העתיקה. גיבורים רבים דוגמת הרקלס, אכילס, פרסאוס ואחרים זכו למעמד הדומה לזה שניתן לאלים והוקמו להם מקדשים. גם מייסדי ערים זכו לפולחן לאחר מותם. עם זאת, לא היה נהוג לסגוד לאדם חי בתור אל.בניגוד לכך, בתרבויות המזרח תיכוניות דוגמת התרבות המצרית מנהג האלהתו של אדם חי הייתה מקובלת. המצרים נהגו לסגוד לפרעוניהם בתור אלים חיים. בממלכה האחמנית שבה הייתה נפוצה הדת הזורואסטרית לא סגדו למלך בתור אל, אך הוא זכה לגינוני כבוד רבים, דוגמת פרוסקינסיס , שנועדו להדגיש את רום מעמדו. גינוני כבוד אלה לא היו מקובלים ביוון העתיקה שבה הדגישו את האינדיבידואליזם האנושי.אגדת המוצא האלוהי של אלכסנדר נולדה עוד בנעוריו כשאמו, אולימפיאס, טענה שהרתה לזאוס כשבא למיטתה מחופש לדמות נחש. אלכסנדר הגדול דאג לטפח את המיתוס ואף קיבל גושפנקה רשמית למוצאו האלוהי כשביקש את האורקל של סיווה במצרים לאחר שכבש ארץ זו. באותו המקדש במצרים, אלכסנדר קיבל את התואר "בנו של זאוס-אמון" (שילוב של האל זאוס היווני והאל אמון המצרי - היוונים נהגו לזהות את האלים שלהם עם אלוהי תרבויות אחרות), והמשיך להשתמש בתואר זה בשארית חייו.דרישתו של אלכסנדר מנתיניו היוונים להפגין כלפיו גינוני כבוד שהיו מקובלים בפרס, הופעתו החיצונית בבגדים ראוותנים וקבלת גינונים אלה מנתיניו הפרסים, הייתה מקור קבוע לחיכוך בינו לבין האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית. יש המייחסים לטיפוח מיתוס הָהַאֲלָהָה של אלכסנדר כביטוי למגלומניה שלקה בה בחלק מאוחר של חייו הבוגרים לאור הצלחתו בשדה הקרב וכינון אימפריה רחבת ידיים.נישואיו ונטיותיו המיניותאלכסנדר נשא כמה נסיכות מהשטחים הפרסיים – רוקסנה מבאקטריה; סטטירה, בתו של דריווש השלישי; ופריסטיס, בתו של ארתחששתא השלישי. כך הפך לקרוב משפחה של שני ענפי בית המלוכה הפרסי. ברסינה, אלמנתו של ממנון, הייתה פילגשו, ולהם נולד בן בשם הרקולס, שנרצח מאוחר יותר במהלך מלחמות הדיאדוכים. עם זאת, יש חוקרים הסבורים שהרומן עם ברסינה הומצא כדי להעניק להרקולס את כס המלוכה. כמו כן, אף על פי שהדבר לא מצוין במפורש במקורות, אלא רק ברמז, ייתכן שהיה לו קשר רומנטי עם הפאיסטיון, חברו מימי הילדות. עם הזמן, קודם הפאיסטיון לדרגה בכירה מאוד בצבאו – מפקד מחצית פרשי הההטיירוי בדרגת היפרכוס לאחר חשיפת הקשר של פילוטאס.קורטיוס טוען שאלכסנדר קיים יחסי מין גם עם באגואס, סריסו יפה התואר של דריווש השלישי. חיבת אלכסנדר לגברים הייתה ידועה בקרב חייליו. למעשה, שאלת ההומוסקסואליות של אלכסנדר הגדול היא אנכרוניסטית, מכיוון שהתרבות היוונית לא שפטה יחסים אינטימיים לפי מינם של בני הזוג וכמו כן יחסים חד-מיניים היו מקובלים ביוון העתיקה ולא נחשבו לחריגים.מורשתו וחלוקת האימפריהחלוקת האימפריההאימפריה העצומה שהותיר אלכסנדר לא החזיקה מעמד זמן רב. אמנם, פרדיקס קיבל את תפקיד העוצר לבנו הקטין והגנרלים אף שיתפו פעולה ביניהם בדיכוי המרד היווני שכונה מלחמת לאמיה, אך זמן קצר לאחר מכן, החל מאבק על ירושתו של אלכסנדר בין הקצינים הבכירים בצבא, שכונה מלחמות הדיאדוכים. בסיומו נוצרו מספר ממלכות: מצרים התלמיית, בראשותו של תלמי הראשון, קיבלה את הנתח הדרום-מערבי של האימפריה. מוקדון קיבלה את החלק הצפון-מערבי של האימפריה. הממלכה הסלאוקית (סוריה), בראשותו של סלאוקוס הראשון, קיבלה את החלק המזרחי של האימפריה. מספר ממלכות במרכז אסיה.השפעתו על יוון העתיקה ועל ממלכת מוקדוןאף על פי שעלה לשלטון במוקדון, עיקר שנות שלטונו עברו עליו במסעות מלחמה בניכר. בעת המסעות, הופקד על מוקדון אנטיפטרוס, מצביא ותיק ונאמן. מסע העונשין הקשה שערך אלכסנדר נגד תבאי הבטיח את השקט ביוון, למעט ספרטה שנותרה עיקשת בסירובה להכיר בהגמוניה המוקדונית. הדברים הגיעו לכדי עימות גלוי ובשנת 331 לפנה"ס הביס אנטיפטרוס את הספרטנים בקרב מגלופוליס.אלכסנדר שלח כמויות עצומות של זהב וכסף ליוון, מה ששיפר במידה ניכרת את רמת החיים שם. עם זאת הדרישות שלו לכח אדם בעת המסע, וביתר שאת, דרישות כח האדם של הממלכות ההלניסטיות שנוסדו לאחר חלוקת האימפריה שלו, הטילו עול כבד על יוון ודלדלו את אוכלוסייתה.הפצת התרבות היוונית והיחס לעמים הכבושיםכיבושיו של אלכסנדר וממלכתו, אף שלא האריכו ימים, פתחו את התקופה ההלניסטית בתולדות התרבות המערבית. אלכסנדר הפיץ את התרבות ההלניסטית ברחבי העולם, ובתחומים רבים לא פגה השפעתה של תרבות זו באלף השנה שמכיבושי מוקדון עד התקופה הערבית הקדומה באמצע המאה השביעית לספירה.אלכסנדר ולוחמיו פעלו באכזריות בזמן מלחמה. ברוב הארצות שאליהם הגיע צבאו של אלכסנדר, הוא ביצע מעשי טבח, הרס וביזה המוניים, למעט ארצות שבהן לא נתקל בהתנגדות כלשהי. אף על פי כן, מרגע שהתבסס שלטונו באזורים שכבש, הניח אלכסנדר לעמים הכבושים לנפשם. הוא כיבד את כל העמים ואת כל התרבויות שכבש, הניח להם לחיות את חייהם ולקיים את מנהגיהם, ואף איפשר להם להצטרף לצבא ולפוליטיקה ואף להתקדם בהם ולזכות בתפקידים בכירים.כמו אביו, העריץ אלכסנדר את התרבות היוונית והתייחס לעצמו כיווני, אולם הוא הסתייג מהגישה היוונית האתנוצנטרית. הוא אומנם עודד את נתיניו החדשים לרכוש את השפה היוונית, אך לא הכריחם לשנות את שפתם ואת תרבותם. אדרבה, אלכסנדר נשבה בקסמי המזרח ופעל למען סינתזה תרבותית בין היוונים לבין בני עמים אחרים. אלכסנדר אף פעל לשלב פרסים ובני תרבויות אחרות במערכת השלטונית והצבאית ועודד את אנשיו להתיישב בארצות הכבושות ולהתחתן עם בני המקום.אידאולוגיית השילוב שאחז בה אלכסנדר גרמה להתמרמרות בקרב אנשיו, ואף היו שני ניסיונות כושלים להתנקש בחייו, אך ההתנגדות מעולם לא גלשה לכדי התקוממות מזוינת. אף שהתרבות ההלניסטית המשיכה לדגול ברב-תרבותיות, נכשל ניסיונו של אלכסנדר להשוות בין זכויות עמי האימפריה. בתקופה ההלניסטית נחשבו רק תושבי הפוליס וצאצאי היוונים לבעלי זכויות אזרח, רק במקרים יוצאי דופן זכו אחרים, בעיקר ותיקי צבא ובני משפחותיהם, בזכויות אלו.מחלוקת מודרנית על מורשתו של אלכסנדרלמורשתו של אלכסנדר השפעה גדולה על היחסים בין יוון למקדוניה הצפונית. כל צד טוען לבעלות על המצביא העתיק, והדברים מגיעים מדי פעם למשבר של ממש ביחסים בין הצדדים.מוקדון העתיקה שוכנת בעיקר בשטחה של יוון המודרנית. יתרה מכך, תושביה הנוכחיים של מקדוניה הצפונית הם סלאבים שהיגרו לאזור בראשית ימי הביניים. עם זאת, אזרחי מקדוניה הצפונית המודרנית רואים באלכסנדר הגדול גיבור לאומי. הם קראו לנמל התעופה הבינלאומי של סקופיה על שמו של אלכסנדר הגדול, ואף הקימו פסל בגובה של 12 מטר בדמותו של המצביא ההיסטורי.הצבת הפסל הציתה מחדש מחלוקת עתיקת יומין עם יוון, הרואה באלכסנדר הגדול גיבור יווני ובכלל ראה בעצם שמה של המדינה המקדונית סוג של גנבת זהות, מה שהוביל בסופו של דבר לשינוי שמה מ"מקדוניה" ל"מקדוניה הצפונית" ב-2019.אגדת אלכסנדראלכסנדר הפך לאגדה עוד בימי חייו. פלוטרכוס מספר כי ערב ליל הכלולות של הוריו, אולימפיאס ופיליפוס חלמה אמו, אולימפיאס שרחמה הוכה בברק שהצית אש חזקה. זמן מה לאחר מכן חלם פיליפוס שהוא חותם את רחמה של אשתו בחותם הנושא דמות אריה. פלוטרכוס מוסר מספר פרשנויות לחלומות אלה כמו הצעה שאולימפיאס הייתה הרה עוד לפני נישואיה לפיליפוס או רמזים למוצאו האלוהי של אלכסנדר.ההיסטוריון היווני קליסתנס, תיאר את הים של קיליקיה נסוג לאחור מפניו בהשתחוות. זמן קצר לאחר מותו, אונסיקריטוס, היסטוריון נוסף שליווה את אלכסנדר הגדול במסעותיו לאסיה, המציא מערכת יחסים בין תאלסטריס לאלכסנדר; מלכת האמזונות תאלסטריס הביאה 300 נשים לאלכסנדר הגדול, בתקווה לגדל גזע של ילדים חזקים וחכמים כמותו. על פי האגדה, היא שהתה עמו במשך 13 ימים ולילות בתקווה להרות לו. כשהקריא אונסיקריטוס את הסיפור למלך ליזימאכוס, הגיב: "ואיפה הייתי, אז?".קיימת טענה לפיה התכתב אלכסנדר עם מורהו אריסטו ואמו בזמן מסעו באסיה, אך ככל הנראה מדובר בזיוף מאוחר.רומן אלכסנדר במאות הראשונות אחרי מותו נוצרו באלכסנדריה אגדות נוספות, שהתאגדו לספר הנקרא רומן אלכסנדר. הספר תואר אחר כך בטעות כספרו של קליסתנס ועל כן ידוע כיום כ-"פסאודו-קליסתנס". רומן אלכסנדר שוכתב אינספור פעמים והפרטים ההיסטוריים בו אינם מצטיינים במהימנותם, המעבדים בלשונות השונות הוסיפו וגם החסירו מן החומר המתהלך לפי נטייתם, וחלק מן סיפורים אלו נפרדו מן סיפור האב ונעשו חלק מן הפולקלור העולמי כמעשים העומדים בפני עצמם, ללא קישור ישיר אל רומן אלכסנדר, אלא כאגדה נפרדת. לפיכך, ניתן להסיק כי קיימים ברומאנסה זו, במהדורתה הנוכחית, חנופות וביקורות רבות. מן נוסחו היווני, המקורי של היצירה נשתלשלו הנוסחים הלטיניים, אשר כינויים הוא "היסטוריה דה פרלייס" בין הנוסחים הבדלים מזעריים בלבד, והבדלים אלו התפשטו בימי הביניים, והם היוו בסיס לנוסחים של הלשונות הביניימיות האחרות. הספר תורגם לשפות רבות, ביניהן עברית. לרומן אלכסנדר ארבעה חלקי יסוד, אלו הם: הסיפור על לידת אלכסנדר, כבנו של המכשף המצרי נוקטניבור. סיפור מלחמותיו של אלכסנדר נגד יוון פרס והודו, אף על פי שאינו מוגדר כאגדה אלא סיפור, הרי המסורת ההיסטורית של אלכסנדר ומעשיו הביאה אותו לעולם. קובץ של סיפורי נפלאות על יצורים מוזרים, מפלצות, ארצות רחוקות ומנהגים משונים, הרקומים בידיעת הסיפור. חכמת אלכסנדר, שהיה תלמידו של אריסטו, אשר נחשב לאחד הפילוסופים הגדולים בהיסטוריה.היחס לאלכסנדר בדתות מונותאיסטיותהיחס לאלכסנדר מוקדון ביהדות רוב המקורות היהודיים מתייחסים בחיוב לאלכסנדר הגדול, על אף שהיה עובד אלילים:האגדה בתלמוד מספרת שהשומרונים הלשינו על היהודים לאלכסנדר מוקדון וקיבלו רשות ממנו להחריב את ירושלים. כדי לבטל את הגזרה, שמעון הצדיק יצא מירושלים לקראת אלכסנדר מוקדון לבוש בבגדי כהונה, כדי לכבדו. במפגש ביניהם באנטיפטרס ירד אלכסנדר ממרכבתו והשתחווה לשמעון הצדיק בהסבירו שדמותו של שמעון הצדיק הולכת לפניו במלחמותיו. על פי הגמרא, לכבוד אירוע זה נקבע יום כ"ה בטבת ליום שמחה (עיין ערך מגילת תענית).אגדה נוספת בתלמוד מספרת על משפטים של עמים שונים (בני אפריקיא, מצרים, בני ישמעאל) עם היהודים בפני אלכסנדר מוקדון, בהם נציגי העמים לא הצליחו לתת תשובה לטענות היהודים. על אף שאלכסנדר מוקדון איננו נוטל חלק פעיל בסיפור, הזכרת אלכסנדר מוקדון כיושב בדין בניצחונות של היהודים מסמלת, מן הסתם, יחס חיובי לאלכסנדר. אלכסנדר מוקדון גם מוזכר במסכת תמיד כמנהל דיונים פילוסופיים עם חכמי הנגב.יוסף בן מתתיהו מספר שאלכסנדר מוקדון פטר את היהודים מתשלום מיסים בשנות שמיטה, מכיוון שהם אינם מעבדים את שדותיהם בשנות שמיטה.היו שייחסו את ציון התאריך בכתבים יהודיים על פי מניין השטרות כהבעת כבוד לאלכסנדר מוקדון, אך ספק אם כך הדבר שכן תחילת מניין השטרות נקבע כ-11 שנים לאחר מותו של אלכסנדר.במקורות יהודים מסוימים (פירוש הרב סעדיה גאון לספר דניאל, משנה תורה לרמב"ם), על פי כתבי היד התימניים, מכונה אלכסנדר – אלכסנדרוס מקרון, מלשון "קרן" המכה באויבים.כנגד כל אלה, ישנה אגדה שמספרת כי אלכסנדר החריב את הקהילה היהודית שהייתה במצרים ואת בית הכנסת המפואר ששכן שם, אך יש הגורסים טרכינוס במקום אלכסנדר מוקדון.היחס לאלכסנדר באסלאםאלכסנדר מוזכר בקוראן בכינוי "ד'ו אל-קרנין" (ذو القرنين) , "בעל הקרניים", בגלל אגדה שאללה הצמיח לו קרניים שינגחו את חומות אויביו. יש המחשיבים אותו כנביא. מסופר בסורת המערה שאלכסנדר כלא את גוג ומגוג בחומה, אותה הם יפרצו רק באחרית הימים.אלכסנדר בתרבות הפופולרית אלכסנדר הגדול שימש השראה לפילוסופים, סופרים ואמנים רבים. דמותו הונצחה בעבודות אמנות רבות, חלקן עוד בתקופתו. פסלי שיש, מוזאיקות ובתקופות מאוחרות יותר ציורים רבים נוצרו בדמותו.אלכסנדר הגדול מתואר כבחור צעיר, אתלטי ויפה תואר בפסלים שנעשו בתקופת חייו, כמו כן היסטוריונים עתיקים מזכירים שעיניו של אלכסנדר היו הטרוכרומיות ועין אחת הייתה כחולה והשנייה חומה, אך תיאורים אלה מאוחרים לעיתים במאות שנים ביחס לחייו ואין אפשרות להסיק מהם שאכן כך היה הדבר. אין ערובה שאכן היה חסון כך נראה, אם כי בהתחשב בכך שהיה חייל קרבי כל חייו והשתתף בקרבות ומסעות מפרכים רבים, סביר שמבנה גופו היה אתלטי. פיטר גרין שבחן את פסליו השונים ניסה לשחזר על פיהם את מראהו טוען שסביר שהיה נמוך ביחס לממוצע הגברים במוקדון ובעל מבנה חסון. כל התיאורים האלה הם במקרה הטוב בגדר ניחוש מושכל ואין אפשרות לדעת בוודאות מה היה גובהו או צבע עיניו.מלבד אמנות שימש אלכסנדר השראה לפוליטיקאים רבים בעת העתיקה. רבים רצו להידמות לו ושמו שימש כחנופה למצביאים גדולים רבים. בסמוך למותו ההילה שהתלוותה לשמו גרמה לתלמי הראשון להוציא את גופתו החנוטה במרמה מחזקתה החוקית ולהעבירה למצרים.גם פילוסופים רבים שאבו השראה מדמותו. הדבר בולט בעיקר בהקשר לתורות פילוסופיות גזעניות המדברות בשבח האדם הלבן על פני המזרחים. אף שאלכסנדר הגדול התנגד לגילויי גזענות בצבאו ואף שילב פרסים בצבא ובממשל, ראו פילוסופים אלה בהצלחת צבאו הקטן על הצבאות המזרחים הגדולים ממנו הוכחה לעליונות הגזע הלבן.ייצוגיו בתרבות בשנת 1956 יצא סרט בכיכובו של ריצ'רד ברטון תחת הכותרת "אלכסנדר הגדול", הופק על ידי MGM. בשנת 1966 התפרסם "סופר המלך" הרומן ההיסטורי של הסופר יוסף אריכא המתמקד במסעו של אלכסנדר ברצועה הפיניקית ובארץ ישראל. אלכסנדר הגדול היה הגיבור של טרילוגיה ספרותית פרי עטה של הסופרת מרי רנו: אש משמיים (1970), הנער הפרסי (1972) ומשחקי קבורה (1981). תוכניות טלוויזיה רבות על אלכסנדר הגדול הופקו בעשורים האחרונים. להקת ההבי מטאל הבריטית איירון מיידן שרה את השיר "Alexander the Great" באלבומה Somewhere In Time משנת 1986. בסוף שנת 2004 יצא לאקרנים הסרט "אלכסנדר" שביים אוליבר סטון, בכיכובם של קולין פארל ואנג'לינה ג'ולי. ספינת המלחמה של יו"ר המטה הכללי של ברית הארץ בסדרת המדע בדיוני "בבילון 5" נקראת אלכסנדר, כנראה על-שמו של המצביא הגדול. בשנת 2007 יצא לאור ספרו של ויל אדמס, "הצופן האלכסנדרוני", המספר את מסעו של דניאל נוקס בחיפוש אחר קברו של אלכסנדר הגדול במצרים. הספר שמקורו בשפה האנגלית, תורגם גם לעברית.ראו גם צבאו של אלכסנדר הגדול אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות בוקפאלוסלקריאה נוספתמקורות עתיקיםעיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו.המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות עם עדי ראייה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס וראיון של עדי ראייה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה, יוסטינוס: אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית), שנכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, נכתב במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה. היסטוריה של אלכסנדר הגדול היא ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה האחרונים. פרי עטו של ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קורטיוס רופוס. החיבור נכתב במאה הראשונה לספירה. קורטיוס מתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימאוס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי. חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס. ביבליותקה היסטוריקה, ספר 17, חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן שהיה לו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש. כמו כן מספר דיודורוס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים. סיכום להיסטוריה של טרוגוס, ספרים 11–12, יוסטינוס (קיצור חיבורו של פומפיוס טרוגוס). ספרו של יוסטינוס הוא המרושל והפחות אמין מכולם.קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים.המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו. למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם.מחקרים מודרנייםבמהלך השנים נכתבו מאות ספרים ומאמרים אודות אלכסנדר הגדול. רשימה קצרה זו סוקרת מדגם מייצג מהספרות הקיימת על הנושא. דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג , מהדורה שנייה תשמ"ז ג'. ב. ברי, תולדות העולם הקלאסי, כרך שני. ביל יני, אלכסנדר הגדול – לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, 2012, הוצאת מודן – (מהדורה ראשונה בשנת 2008) הרולד למב, אלכסנדר מוקדון – המסע אל קצה העולם, ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1967. קלושה פאול, אלכסנדר הגדול, ת"א: מזרחי, 1963 בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ, "אלכסנדר וכיבוש המזרח", יחידה 3 במסגרת הקורס תולדות התקופה ההלניסטית, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשמ"ט. Peter Green, Alexander of Macedon: 356–323 B.C. A Historical Biography. University of California Press, 1992. Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, Alexander the Great: King, Commander, and Statesman (3 ed.). London: Bristol Classical Press, 1994. Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, The Genius of Alexander the Great. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1997. Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of .Alexanders' Empire. Blackwell publishing, 2006. Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the great, Cambridge University Press, 2008.Fritz Schachermeyr, Alexander der Grosse. Das Problem seiner Persönlichkeit u. seines Wirkens. Wien: Verl. d. Österr. Akad. d. Wiss., 1973. W. W. Tarn, Alexander the Great. Cambridge: Cambridge University Press, 1948. Robin Lane Fox, Alexander the Great, 1974. Joseph Roisman (ed.). Brill's companion to Alexander the Great. Brill. 2003. Ian Worthington, Alexander the Great, Routledge, 2003 Ian Wortington, By the Spear: Philip II, Alexander the Great, and the Rise and Fall of the Macedonian Empire, Oxford University Press, 2014סרטים דוקומנטריים סרט דוקומנטרי שתומלל ויצא גם כספר מודפס: מייקל ווד, בעקבות אלכסנדר הגדול - מסע מיוון לאסיה (תורגם לעברית בהוצאת הד ארצי, 2000)קישורים חיצוניים פסיפס של אלכסנדר הגדול נחשף בבית כנסת בגליל אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול עוד אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול אלכסנדר הגדול באגדות אזריות מיכאל הר-סגור ואלכס אנסקי משוחחים על אלכסנדר הגדול כובש העולם חלק א', בגלי צה"ל, הועלה לאתר יוטיוב ב-23 אוקטובר 2016 Alexander the Great and the Situation ... the Great? - הסבר על אלכסנדר הגדול מיזם של אוניברסיטת רוצ'סטר לדמותו של אלכסנדר הגדול בימי הביניים ביוגרפיה של אלכסנדר הגדול באתר המוקדש להיסטוריה של מקדוניה היווניתהערות שולייםאישים שעל שמם יישוביםהשושלת הארגאידיתלהט"בים בעת העתיקהמלכי מוקדוןפרעוני השושלת הארגאידיתערכים שבהם תבנית Find a Grave אינה מתאימהאישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס

589

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%A1%20%28%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94%29

ארס (מיתולוגיה)

אַרֵס (ביוונית: ) הוא אל המלחמה, הקרב, התשוקה והריקוד, אחד משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. ארס הוא בנם הבכור של זאוס והרה אשר לפי מספר מקורות לא חיבבו אותו במיוחד. שמו של מקבילו הרומאי נקרא מרס. תיאורו המקורות מתארים את ארס כאל אכזרי, מחרחר ריב ומעורר שנאה ומשבחים את מי שהצליח להימלט ממנו ומהשפעתו. הם אף מכנים אותו בשם אל רצחני ועקוב מדם, קללת המין האנושי בהתגלמותה, ועם זאת - פחדן, הגונח מתוך כאב ובורח בהיפצעו - כך, באיליאדה ישנה אפיזודה שבה הוא נפצע מיד אתנה. חבורה של עוזרים מלווה אותו בשדה הקרב: אחותו אריס ("פירוד", "אי הסכמה"), עם בתה אניו ("ריב", "מדון"), וכן בניו האלים דימוס ("אימה") ופובוס ("פחד"). נאמר שכאשר חבורה זו נמצאת במסעה, קול גניחה נשמע והאדמה זבה דם. הוא מתואר כחובש קסדה, נושא מגן וחנית ורוכב בכרכרה עם סוסים נושפי אש. בנוסף הוא מזוהה גם עם לפיד בוער. מוצאו ארס בא מתראקיה, בצפון יוון, שבה ישבו אנשים גסים ואמיצים. עיקר פולחנו התקיים באזור זה, וכן בערים ספרטה ותבאי. פולחנו, בדרך כלל, נערך במקביל לפולחנם של אלים אחרים - בתבאי, לדוגמה, הוא נאלץ לחלוק מקדש יחד עם אפרודיטה. סמליו העיקריים היו כלי מלחמה, חנית וקסדה. כמו כן, חזיר הבר, הנשר והכלב היו מקודשים לו. סיפורים על דמותו ארס אינו דמות בולטת במיתולוגיה, והוא מוזכר במעט מיתוסים, אשר ברובם המוחץ הדבר קורה בהקשר של מלחמות. בין היתר, סופר עליו שהוא זה שהעניק למלכת האמזונות היפוליטה את חגורתה המפורסמת, שלאחר מכן נלקחה ממנה על ידי הרקולס, כחלק ממטלתו התשיעית. לידתו של ארס לפי סיפורים אחדים, הרה ילדה את ארס בלי עזרתו של זאוס, כשהיא עיברה את עצמה בעזרת אכילה של צמח קסום. בסיפורים אחרים הוא בנם הראשון של זאוס והרה. ארס והענקים לפי מיתוס אחד שמוזכר באיליאדה, הענקים האחים אוטוס ואפילטס בני אלואוס, כבלו את ארס בשלשלאות וכלאו אותו בתוך צנצנת ארד. שם הוא שהה במשך שלוש עשרה חודשים, שנת ירח אחת. ארס הוחזק שם בצרחות עד שאימם של הענקים, אריבויה, גילתה על כך וסיפרה להרמס והוא הגיע לשחרר אותו. הסיפור הזה מדגיש את יחסם של האלים כלפי ארס- הוא שנוא כל כך עד שאף אחד לא הטריח את עצמו לשחרר אותו, למרות שאם היה נשאר שם היה מת. ארס אל הריקוד הרה, אימו של ארס, בחרה בפריאפוס, אל משני של פריון וחקלאות, שילמד את ארס איך לרקוד. ארס הפך לרקדן נפלא, מה שעזר לו להיות לוחם יותר טוב. ארס ואפרודיטה למרות שלא נישאו, אפרודיטה ידועה בתור אהבתו של ארס ועליהם סיפורים רבים. אפרודיטה התאהבה בבן התמותה אדוניס שגדל בשאול עם האלה פרספונה. אפרודיטה חטפה את אדוניס, מה שעורר את זעמה של פרספונה. היא הלכה לארס וסיפרה לו כי אפרודיטה מעדיפה את אדוניס על פניו. בהתקף קנאה ארס הפך את עצמו לחזיר בר והרג את אדוניס בעזרת ניביו. לאחר שנישאה בעל כורחה להפייסטוס, אל האש המכוער והצולע, אפרודיטה המשיכה ביחסיה עם ארס. יום אחד הליוס, השמש, ראה אותם ביחד וסיפר להפייסטוס כי אשתו בוגדת בו. הפייסטוס החליט להכין להם מלכודת ובפעם הבאה שהם בילו ביחד הוא כלא אותם ברשת קסומה שהאלים לא יכלו להשתחרר ממנה. הפייסטוס קרא לכל האלים שילעגו להם, והשניים היו מבוישים. במלחמת טרויה, ארס לקח את צידה של אפרודיטה בקרב. לשניים היו ילדים רבים, ביניהם: ארוס- אל האהבה והתשוקה הרמוניה- אלת ההרמוניה פובוס- פחד דימוס- אימה אנטרוס- אלת האהבה ההדדית אניאליוס- אל מלחמה צאצאיו לארס צאצאים רבים מנשים שונות. הוא מתואר כאבא מסור ודואג לילדיו. לאחר שהליררטיוס בן פוסידון אנס את אלקיפה בת ארס, ארס הרג אותו. בתגובה פוסידון כעס מאוד והעמיד אותו למשפט. ארס הגן על מעשיו ולא חזר בו, והוא יצא זכאי. אחד מילדיו, בן התמותה קיקנוס ממקדוניה ניסה להקים לאביו מקדש המורכב מעצמות וגולגולות. הרקולס הרג אותו, מה שעורר את זעמו של ארס והשניים נלחמו. לפי האגדה, ארס הוא אביהם של רמוס ורומולוס, מייסדיה המיתיים של רומא. לפי מקורות מסוימים, נייקי, אלת הניצחון, היא ביתו של ארס. בנוסף, גם האמזונות נחשבות לצאצאות של ארס. הוא לא נרתע להילחם לצד נשים בניגוד לאלים אחרים במיתולוגיה. ארס וזאוס ארס הוא בנו של זאוס. לפי האיליאדה של הומרוס, ארס הוא בנו השנוא ביותר של זאוס. לאחר שנפצע בקרב, חזר ארס לאולימפוס והאשים את אביו כי הוא מעדיף את אתנה על פניו. בתגובה אמר לו:"מה לך כאן יושב ומיילל, שא מפה את רגלייך בוגד. הן בקרב אלי האולימפוס אין לי שונא עוד כמוך. כי ריב, מלחמה ועמות יקרים ללבך מתמיד." מתוך ספר ה' באיליאדה בתרגום אריה סתיו ארס ואתנה ארס ואתנה שניהם אחים בני זאוס. שניהם אליי מלחמה אך שניהם מייצגים צדדים שונים שלה: אתנה מייצגת את הצד המחושב והאסטרטגי של הקרב בעוד שארס מייצג את התשוקה והלהיטות שבקרב. ניתן לתאר את ההבדל בין השניים כי אתנה רוצה להשיג את הניצחון בעוד שארס רוצה להרגיש את הניצחון. יחס ברומא בניגוד ליוונים, הרומאים העריצו את מרס - הגרסה הרומאית של ארס. היוונים ראו עצמם כאנשים מחושבים ומאופקים ולכן העריצו את אתנה, אלת המלחמה האסטרטגית ושנאו את ארס אל המלחמה הברברי. ביוון אתנה נחשבה שנייה רק לזאוס, מלך האלים. לעומתם, הרומאים האמינו כי הצד הפיזי של הקרב חשוב יותר, ובזכותו הם הרחיבו את האימפריה שלהם. ברומא, מרס היה שני רק ליופיטר. ארס התאולוגי למרות שבמיתוסים ארס מוצג כברברי וצמא דם, בדת היוונית הוא נחשב כמגן, שומר ואבהי. ניתן לראות את התיאור הזה בהמנון ההומרי של ארס, שמציג אותו בתור אל חזק, אמיץ, מגן הערים ובן בריתה של הצדק. בהלניזם מודרני הוא מיוחס גם כאל של אלה העברו התעללות, במיוחד התעללות מינית, בגלל הסיפור בו נקם את אונס ביתו. הוא אל שדואג למיעוטים, שומר על חיילים ומגן על יוצאי קרבות. תרבות פופולרית מופיע כאחיה למחצה ואויבה של וונדרוומן בDC קומיקס מופיע כדמות במשחק המחשב Smite ראו גם ההמנון ההומרי לארס לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ארס בדת היוונית הערות שוליים אלי מלחמה אלים אולימפיים

אַרֵס (ביוונית: ) הוא אל המלחמה, הקרב, התשוקה והריקוד, אחד משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. ארס הוא בנם הבכור של זאוס והרה אשר לפי מספר מקורות לא חיבבו אותו במיוחד. שמו של מקבילו הרומאי נקרא מרס.תיאורוהמקורות מתארים את ארס כאל אכזרי, מחרחר ריב ומעורר שנאה ומשבחים את מי שהצליח להימלט ממנו ומהשפעתו. הם אף מכנים אותו בשם אל רצחני ועקוב מדם, קללת המין האנושי בהתגלמותה, ועם זאת - פחדן, הגונח מתוך כאב ובורח בהיפצעו - כך, באיליאדה ישנה אפיזודה שבה הוא נפצע מיד אתנה. חבורה של עוזרים מלווה אותו בשדה הקרב: אחותו אריס ("פירוד", "אי הסכמה"), עם בתה אניו ("ריב", "מדון"), וכן בניו האלים דימוס ("אימה") ופובוס ("פחד"). נאמר שכאשר חבורה זו נמצאת במסעה, קול גניחה נשמע והאדמה זבה דם.הוא מתואר כחובש קסדה, נושא מגן וחנית ורוכב בכרכרה עם סוסים נושפי אש. בנוסף הוא מזוהה גם עם לפיד בוער.מוצאוארס בא מתראקיה, בצפון יוון, שבה ישבו אנשים גסים ואמיצים. עיקר פולחנו התקיים באזור זה, וכן בערים ספרטה ותבאי. פולחנו, בדרך כלל, נערך במקביל לפולחנם של אלים אחרים - בתבאי, לדוגמה, הוא נאלץ לחלוק מקדש יחד עם אפרודיטה. סמליו העיקריים היו כלי מלחמה, חנית וקסדה. כמו כן, חזיר הבר, הנשר והכלב היו מקודשים לו.סיפורים על דמותוארס אינו דמות בולטת במיתולוגיה, והוא מוזכר במעט מיתוסים, אשר ברובם המוחץ הדבר קורה בהקשר של מלחמות. בין היתר, סופר עליו שהוא זה שהעניק למלכת האמזונות היפוליטה את חגורתה המפורסמת, שלאחר מכן נלקחה ממנה על ידי הרקולס, כחלק ממטלתו התשיעית.לידתו של ארס לפי סיפורים אחדים, הרה ילדה את ארס בלי עזרתו של זאוס, כשהיא עיברה את עצמה בעזרת אכילה של צמח קסום. בסיפורים אחרים הוא בנם הראשון של זאוס והרה.ארס והענקים לפי מיתוס אחד שמוזכר באיליאדה, הענקים האחים אוטוס ואפילטס בני אלואוס, כבלו את ארס בשלשלאות וכלאו אותו בתוך צנצנת ארד. שם הוא שהה במשך שלוש עשרה חודשים, שנת ירח אחת. ארס הוחזק שם בצרחות עד שאימם של הענקים, אריבויה, גילתה על כך וסיפרה להרמס והוא הגיע לשחרר אותו.הסיפור הזה מדגיש את יחסם של האלים כלפי ארס- הוא שנוא כל כך עד שאף אחד לא הטריח את עצמו לשחרר אותו, למרות שאם היה נשאר שם היה מת.ארס אל הריקוד הרה, אימו של ארס, בחרה בפריאפוס, אל משני של פריון וחקלאות, שילמד את ארס איך לרקוד. ארס הפך לרקדן נפלא, מה שעזר לו להיות לוחם יותר טוב.ארס ואפרודיטה למרות שלא נישאו, אפרודיטה ידועה בתור אהבתו של ארס ועליהם סיפורים רבים.אפרודיטה התאהבה בבן התמותה אדוניס שגדל בשאול עם האלה פרספונה. אפרודיטה חטפה את אדוניס, מה שעורר את זעמה של פרספונה. היא הלכה לארס וסיפרה לו כי אפרודיטה מעדיפה את אדוניס על פניו. בהתקף קנאה ארס הפך את עצמו לחזיר בר והרג את אדוניס בעזרת ניביו.לאחר שנישאה בעל כורחה להפייסטוס, אל האש המכוער והצולע, אפרודיטה המשיכה ביחסיה עם ארס. יום אחד הליוס, השמש, ראה אותם ביחד וסיפר להפייסטוס כי אשתו בוגדת בו. הפייסטוס החליט להכין להם מלכודת ובפעם הבאה שהם בילו ביחד הוא כלא אותם ברשת קסומה שהאלים לא יכלו להשתחרר ממנה. הפייסטוס קרא לכל האלים שילעגו להם, והשניים היו מבוישים.במלחמת טרויה, ארס לקח את צידה של אפרודיטה בקרב.לשניים היו ילדים רבים, ביניהם: ארוס- אל האהבה והתשוקה הרמוניה- אלת ההרמוניה פובוס- פחד דימוס- אימה אנטרוס- אלת האהבה ההדדית אניאליוס- אל מלחמהצאצאיו לארס צאצאים רבים מנשים שונות. הוא מתואר כאבא מסור ודואג לילדיו.לאחר שהליררטיוס בן פוסידון אנס את אלקיפה בת ארס, ארס הרג אותו. בתגובה פוסידון כעס מאוד והעמיד אותו למשפט. ארס הגן על מעשיו ולא חזר בו, והוא יצא זכאי.אחד מילדיו, בן התמותה קיקנוס ממקדוניה ניסה להקים לאביו מקדש המורכב מעצמות וגולגולות. הרקולס הרג אותו, מה שעורר את זעמו של ארס והשניים נלחמו.לפי האגדה, ארס הוא אביהם של רמוס ורומולוס, מייסדיה המיתיים של רומא.לפי מקורות מסוימים, נייקי, אלת הניצחון, היא ביתו של ארס.בנוסף, גם האמזונות נחשבות לצאצאות של ארס. הוא לא נרתע להילחם לצד נשים בניגוד לאלים אחרים במיתולוגיה.ארס וזאוס ארס הוא בנו של זאוס. לפי האיליאדה של הומרוס, ארס הוא בנו השנוא ביותר של זאוס. לאחר שנפצע בקרב, חזר ארס לאולימפוס והאשים את אביו כי הוא מעדיף את אתנה על פניו. בתגובה אמר לו:"מה לך כאן יושב ומיילל, שא מפה את רגלייך בוגד.הן בקרב אלי האולימפוס אין לי שונא עוד כמוך.כי ריב, מלחמה ועמות יקרים ללבך מתמיד."מתוך ספר ה' באיליאדה בתרגום אריה סתיוארס ואתנה ארס ואתנה שניהם אחים בני זאוס. שניהם אליי מלחמה אך שניהם מייצגים צדדים שונים שלה: אתנה מייצגת את הצד המחושב והאסטרטגי של הקרב בעוד שארס מייצג את התשוקה והלהיטות שבקרב.ניתן לתאר את ההבדל בין השניים כי אתנה רוצה להשיג את הניצחון בעוד שארס רוצה להרגיש את הניצחון.יחס ברומאבניגוד ליוונים, הרומאים העריצו את מרס - הגרסה הרומאית של ארס.היוונים ראו עצמם כאנשים מחושבים ומאופקים ולכן העריצו את אתנה, אלת המלחמה האסטרטגית ושנאו את ארס אל המלחמה הברברי. ביוון אתנה נחשבה שנייה רק לזאוס, מלך האלים.לעומתם, הרומאים האמינו כי הצד הפיזי של הקרב חשוב יותר, ובזכותו הם הרחיבו את האימפריה שלהם. ברומא, מרס היה שני רק ליופיטר.ארס התאולוגי למרות שבמיתוסים ארס מוצג כברברי וצמא דם, בדת היוונית הוא נחשב כמגן, שומר ואבהי. ניתן לראות את התיאור הזה בהמנון ההומרי של ארס, שמציג אותו בתור אל חזק, אמיץ, מגן הערים ובן בריתה של הצדק. בהלניזם מודרני הוא מיוחס גם כאל של אלה העברו התעללות, במיוחד התעללות מינית, בגלל הסיפור בו נקם את אונס ביתו. הוא אל שדואג למיעוטים, שומר על חיילים ומגן על יוצאי קרבות.תרבות פופולרית מופיע כאחיה למחצה ואויבה של וונדרוומן בDC קומיקסמופיע כדמות במשחק המחשב Smiteראו גם ההמנון ההומרי לארסלקריאה נוספתקישורים חיצוניים ארס בדת היווניתהערות שולייםאלי מלחמהאלים אולימפיים

596

https://he.wikipedia.org/wiki/Microsoft%20Windows

Microsoft Windows

Windows (בתרגום חופשי לעברית: חלונות) היא מערכת הפעלה שיצאה לשוק לראשונה בשנת 1985 על ידי חברת מיקרוסופט ופועלת כיום על מחשבים אישיים ושרתים בעלי מעבד ממשפחת x86 או ARM, או שרתים מבוססי איטניום (בגרסאות השרת של המערכת). מערכת ההפעלה Windows התבססה, במקור, על מערכת ההפעלה DOS של אותה חברה. במהלך השנים הפכה המערכת לפופולרית. אף שעבודה בממשק משתמש גרפי מזוהה בעיני רוב הציבור עם מערכת ההפעלה Windows, שורשיו של רעיון זה נעוצים הרחק ממנה. הרעיון של עבודה בממשק משתמש גרפי, תוך שימוש בעכבר ובחלונות, פותח ב"זירוקס פארק", מרכז המחקר של חברת זירוקס. זירוקס לא הצליחה להפוך רעיון זה להצלחה מסחרית, ומימוש מסחרי נרחב שלו הופיע לראשונה במחשבי "מקינטוש" של חברת "אפל". רק לאחר מכן הופיעה מערכת ההפעלה Windows, שהתבססה על הרעיונות של קודמיה. היסטוריה מערכת ההפעלה Windows יצאה בגרסאות רבות, שהתפתחו במהלך השנים. הגרסאות כוללות גרסאות למשתמש ביתי, משתמש עסקי ולסביבת שרת. MS-DOS ומערכות שהתבססו על ליבת MS-DOS לפני עידן החלונות, מערכות ההפעלה מתוצרת מיקרוסופט נקראו MS-DOS, והן אפשרו ממשק שורת פקודה, שבו הפעלת התוכנות השונות בוצעה על ידי הקשת פקודה טקסטואלית. אחד החסרונות של מערכת הפעלה זו הוא חוסר היכולת להפעיל יותר מתוכנה אחת בו זמנית בממשק המשתמש. כל הגרסאות הראשונות של Windows, עד לגרסת Windows ME, הופעלו מתוך DOS (למעט משפחת הגרסאות שהתבססו על הגרעין של Windows NT). הגרסה הראשונה של Windows, גרסה 1.0, יצאה לשוק בנובמבר 1985 בשם "Interface manager", יועדה לעבודה על מחשבים בעלי מעבד 286, עשתה שימוש בצלמיות והכילה שתי תכונות שלא היו קיימות ב־DOS, עבודה של מספר יישומים גרפיים במקביל ומושג הזיכרון הווירטואלי. בעיות משפטיות מצד אפל הגבילו בראשית הדרך את השימושיות של חלונות. לדוגמה, חלונות היו יכולים להופיע רק כאריחים, ולא אחד על השני. בנוסף לא היה סל מחזור (מקום לאחסון קבצים לפני מחיקה) מאחר שאפל ומיקרוסופט האמינו שהזכויות על רעיון זה שייכות לראשונה. מיקרוסופט הסירה הגבלות אלה מאוחר יותר. בדצמבר 1987 יצאה גרסת Windows 2.0, שאפשרה שליטה על המסך, הגרפיקה והתקני קלט־פלט דרך ממשק משתמש אחד. Windows 2.0 אפשרה להעביר נתונים (בצורה מוגבלת) בין יישומים שונים ותמכה בעכבר מחשב. בגרסה זו היו פנקס רשימות, לוח שנה, מחשבון, תוכנת צייר ומשחק, יישומים המופיעים מאז בכל גרסאות Windows. במקום אריחים נעשה לראשונה שימוש בחלונות חופפים. גרסאות Windows עד גרסה 3.11 (כולל) לא היו מערכות הפעלה "אמיתיות", במובן זה שלא היו האחראיות הבלעדיות על תפעול המחשב, אלא נסמכו על קיומה של מערכת ההפעלה DOS. במידה מסוימת ניתן לומר זאת גם על גרסאות 95 ו־98 המאוחרות יותר. Microsoft Windows 3.x הגרסה המשמעותית הראשונה של Windows, גרסה 3.0, יצאה לשוק במאי 1990, ובה הופיעו לראשונה "מנהלי התקנים וירטואליים" (VxD), מנהל תוכניות ומנהל קבצים. מיקרוסופט העבירה חלקים רבים מליבת המערכת משפת C לשפת מכונה על מנת להשיג שיפור בקצב התגובה ובמהירות העבודה, אולם התכונה החשובה ביותר של גרסה זו הייתה היכולת לנצל זיכרון עבודה מעבר ל־640 KB ואף מעבר ל־1 MB בלי צורך בהתקני expanded memory או extended memory מיוחדים ובכך הורחבה משמעותית יכולתו של גיליון העבודה אקסל. גרסת מולטימדיה מוגבלת יצאה מספר חודשים לאחר יציאתה של Windows 3.0. הגרסה כללה תמיכה בכרטיס קול וערכת מולטימדיה ל־CD-ROM. הגרסה הייתה מוקדמת לאפשרויות שהיו לגרסת 3.1 שהוצגה לאחר מכן. תכונות אלה, וגם התרחבות השוק תמכו בהצלחתה המסחררת של Windows 3.0 - עם מכירות של 10 מיליון עותקים בשנתיים לפני יציאתה של גרסת 3.1. הגרסה הפכה למקור הכנסה גדול מאוד. Windows 3.1 היא מערכת ההפעלה הראשונה ממשפחת Windows שיצאה לה גרסה מתורגמת לעברית. מערכת Windows התפתחה עם השנים והגרסה הראשונה שבאמת הצליחה בשוק היא Windows 3.1, אף שהייתה זו גרסה נחותה למדי, על־פי דברי חברת מיקרוסופט, בעת שהחלה בשיווק הגרסה הבאה, Windows 95. Microsoft Windows 9x Windows 95 מערכת Windows 95 (גרסה 4.0, שם קוד בשלבי הפיתוח - שיקגו), הושקה באוגוסט 1995. עיצובה של גרסה זו היה טוב יותר מגרסאות קודמות של Windows. רבים ממאפייני גרסת 95, כגון שולחן העבודה, תפריט התחל, יכולת גרור ושחרר ותמיכה ברשת, נשארו גם בגרסאות הבאות של Windows. הגרסה הייתה לתבנית על פיה עוצבו מערכות Windows מבחינת ממשק משתמש ומראה. Windows 95 הייתה הגרסה הביתית הראשונה שתוכננה לתמוך מראש בריבוי משימות 32 ביט, על אף שליבת ה־16 ביט נשמרה כדי לאפשר תאימות לאחור עבור תוכנות ישנות. Windows 98 Windows 98 (גרסה 4.1, שם קוד בשלבי הפיתוח־ממפיס) שווקה בשנת 1998 והייתה גרסה מתקדמת של Windows 95, שנועדה כקודמתה לשוק הביתי. התוספות המרכזיות בגרסה זאת היו תמיכה ב־USB, שימוש במערכת הקבצים FAT32, הוספת הדפדפן אינטרנט אקספלורר כחלק בלתי־נפרד ממערכת־ההפעלה, פעולה אשר תרמה משמעותית לחיסול הדפדפן המתחרה, Netscape, וגרמה לחקירה נגד מיקרוסופט בחשד להפרת הגבלים עסקיים וכן הוספת תוכנת הדואר Outlook Express, מלבד טיפול בדואר האלקטרוני אפשרה התוכנה השתתפות בקבוצות דיון באינטרנט. שיווק הגרסה העברית החל ביוני 1998. תוספות נוספות היו כלי מערכת כדוגמת בודק מערכת הקבצים, DriveSpace 3 - גרסה חדשה ויעילה לדחיסת הדיסק הקשיח וניהול צריכת החשמל. מערכת Windows הייתה באותה תקופה ידועה כמערכת הפעלה לא מאובטחת ולא יציבה אך הייתה נוחה למשתמש הביתי ולכן רבים השתמשו בה. ב־1999 יצאה Windows 98 SE (מהדורה שנייה) שההבדלים בינה לבין המהדורה הראשונה הם בעיקר תיקוני באגים. גרסה זו הייתה יציבה הרבה יותר מקודמותיה ושרדה בשוק שנים רבות אחרי השקתה. Windows ME מערכת Windows Millennium Edition (גרסה 4.9; קיצור מקובל ME) הייתה שדרוג נוסף של Windows 95/98, ששווקה בתור מערכת הפעלה דמוית Windows 2000 למשתמש הביתי. למערכת נוספו כלים לשחזור המערכת למקרה תקלה, אשפים חדשים ושיפורי ממשק המשתמש, אך ריבוי הבאגים והתקלות שהיו בה השניאו אותה בעיני רבים. מערכת זאת הייתה יציבה פחות מקודמתה והיו כאלה שכינו אותה "Mistake Edition". Windows ME היא מערכת Windows האחרונה של חברת מיקרוסופט שנבנתה על בסיס DOS, אף על פי שהתלות בMS-DOS הייתה פחות משמעותית מאשר ב-95 או ב-98 לכן התאימות ליישומי MS-DOS הייתה פחות טובה מאשר במערכות הקודמות. מבחינת הגרסאות, כפי ש־Windows 9X הייתה מקבילה ל־NT 4 ו־Windows 3.11 הייתה מקבילה ל־NT 3.11, כך Windows ME מקבילה ל־Windows 2000 (NT 5.0). Windows NT ומערכות מבוססות ליבת NT Windows ME הייתה מערכת ההפעלה האחרונה של חברת מיקרוסופט שנבנתה על בסיס DOS, ולאחריה, החל מיציאתה לאור של מערכת ההפעלה Windows 2000, עברה החברה לפתח קו מוצרים הכולל אך ורק מערכות מבוססות ליבת NT. מערכות מוקדמות Microsoft Windows NT 3.1.x גרסת Windows NT 3.1 הייתה הגרסה הראשונה של Windows שעמדה כמערכת הפעלה בפני עצמה, עם ליבה שנקראה "ליבת NT", ולא הייתה רק ממשק גרפי הרץ על גבי ליבת MS-DOS. גרסה זו של Windows יועדה בעיקר לשוק העסקי, ובפרט לשרתי מחשבים. בחומר הפרסומי של מיקרוסופט השם NT מייצג את ראשי התיבות "טכנולוגיה חדשה" (New Technology) אך בראיונות שונים עם מהנדסי החברה מתברר כי מקורו של השם בשם הקוד של מעבד אינטל i860 עבורו פותחה מערכת זו בראשונה - N-Ten. גרסה זו גם כללה לראשונה את מערכת הקבצים החדשה של Windows, NTFS. Windows NT 3.1 הגיעה בשתי גרסאות: Windows NT (למחשבי קצה) ו־Windows NT Advanced Server (לשרתים). ויזואלית, Windows NT 3.1 נראית בדיוק כמו Windows 3.1, התוכנה מוספרה כ־3.1 מפני שהייתה מבוססת על Windows 3.1 מבחינה גרפית, ולכן לא ניתן למצוא Windows NT 1 או NT 2. Windows NT 3.5 Windows NT 3.5 הייתה שיפור קטן יחסית ל־Windows NT 3.1. גרסה זו, שהייתה ייחודית ל־NT ולא הופיעה בסדרה הרגילה של Windows, שיפרה בעיקר את זמן התגובה של המערכת, וכן כללה את מרבית השיפורים של Windows 3.11 לעומת 3.1. גרסה זו הייתה הגרסה הראשונה של Windows שבה הגרסה המיועדת לתחנות קצה נקראה Windows NT Workstation והגרסה לשרתים נקראה Windows NT Server, שמות שנותרו גם בגרסה 4. Windows NT 3.51 Windows NT 3.51 התמקדה בעיקר בתמיכה בארכיטקטורות חומרה שונות. גרסה זו של הייתה Windows יכולה לרוץ על מעבדי Power PC (אלו שמבית IBM), MIPS ו־DEC Alpha, בנוסף למעבדי ה־Intel x86 בהם משתמשים מחשבי ה־PC. גרסה זו של Windows הייתה הראשונה שתמכה ביישומי 32־ביט ולמעשה הייתה יכולה להריץ הרבה תוכנות חדשות שיועדו ל־Windows 95. Windows NT 4.0 במקביל ל־Windows 95, שנועדה בעיקר לשוק הביתי אך זכתה לתפוצה נרחבת גם בשוק העסקי, פותחה גם גרסה 4.0 של Windows NT (שם קוד בפיתוח - קהיר), שהייתה מערכת הפעלה יציבה הרבה יותר, וכמו הגרסאות הקודמות של Windows NT, יועדה לשוק העסקי. גרסה זו הייתה הגרסה הראשונה של Windows NT שכללה את ממשק המשתמש החדש של Windows 95. עקב חוסר התאמה, חלק מהתוכנות והמשחקים שעבדו על Windows 95 לא עבדו על Windows NT. בדומה לגרסה 3.51 גם מערכת זו יצאה בגרסה למעבד אלפא של חברת דיגיטל. בדומה לגרסה 3.51, גם היא הופצה בגרסת Workstation ובגרסת Server. Windows 2000 מערכת Windows 2000, או NT 5.0, הייתה גרסה מתקדמת של Windows NT, שנועדה לשוק העסקי. מערכת זו הופיעה בארבע גרסאות שונות: Windows 2000 Professional (מיתוג מחדש של גרסת ה־Workstation, לתחנות קצה), Windows 2000 Server, המיועדת לשרתים, Windows 2000 Advanced Server, שכללה בעיקר תמיכה ביותר מעבדים מאשר גרסת ה־Server אבל לא הרבה יותר מזה, ו־Windows 2000 Datacenter Server, שהייתה מיועדת רק לשרתים גדולים ולא פעלה על מחשבים בעלי מעבד אחד בלבד. זאת הייתה הגרסה האחרונה של Windows שיצאה בגרסת לקוח וגרסת שרת ביחד. Windows 2000 היא הגרסה הישנה ביותר של Windows שעדיין נעשה בה שימוש. ממשק המשתמש של התוכנה עודכן לממשק הדומה לזה של Windows 98, ונוספה לה התמיכה במערכת הקבצים FAT32. Windows 2000 כללה חידוש מהותי מבחינתו של המשתמש הישראלי: בוטל הצורך להמתין לגרסה תומכת עברית של מערכת ההפעלה, משום שתמיכה זו הוטמעה כבר בגרסה הבסיסית, האנגלית, שלה. Windows XP בשנת 2001 הוציאה מיקרוסופט את Windows XP (גרסה 5.1, שם קוד בשלבי פיתוח־וויסלר). מגרסה זאת הפסיקה מיקרוסופט ללכת בשני מסלולים נפרדים לחלוטין של מערכת ההפעלה, ולראשונה הוציאה מערכות הפעלה לשוק העסקי ולשוק הפרטי שהתבססו שתיהן על אותה ליבה. הגרסה העסקית נקראה Professional Edition והגרסה הביתית נקראה Home Edition. הגרסה הביתית הייתה זולה יותר, ובוצעו בה מספר הגבלות מלאכותיות כדי למנוע מעסקים מלהשתמש בה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמערכת ההפעלה לשוק הביתי הייתה מבוססת NT. בניגוד לגרסאות הקודמות של Windows NT, גרסת XP יצאה לשוק כגרסת לקוח בלבד. גרסת השרת הופיעה כשנה מאוחר יותר בשם שונה (Windows Server 2003). מערכת Windows XP מתבססת על היתרונות של Windows NT, ועל גרעין זה נבנה ממשק שמתאים גם למשתמשים ביתיים. נוצרה מערכת הפעלה חדשה, יציבה יותר, שמתאימה גם לשימוש ביתי. Windows XP נבנתה על בסיסה של Windows 2000 תוך שיפורה, הקלת ניהול הגדרות המשתמש והגברת אפשרויות האבטחה. מערכת זו נחשבת למערכת הפעלה אמינה ויציבה יחסית, לעומת המערכות הקודמות. למערכת נוספו תכונות רבות בהן: תוכנת התקנה קלה יותר, זיהוי אוטומטי של מנהלי התקנים, ממשק גרפי מלוטש יותר, תמיכה בערכות נושא, יכולת שליטה מרחוק, פרופילים ליצירת שולחן עבודה ותפריטים שונים לפי משתמש, ו'שיחזור המערכת', תוכנה שמגבה את תצורת המערכת ויוצרת נקודות שיחזור, למקרה שמחשב נפגע מוירוסים, רוגלות ותקלות אחרות (דבר שהיה קיים עוד ב-ME). גרסה מיוחדת למחשבי מדיה סלוניים שווקה בשם Windows XP Media Center Edition. גרסה מיוחדת של Windows XP בשם Windows XP Starter Edition נועדה לשוקי מדינות מתפתחות. זו גרסה זולה של מערכת ההפעלה בעלת הגבלות רבות לעומת הגרסאות האחרות, הבולטת מהן היא מספר מרבי של שלושה חלונות שיכולים להיות פתוחים בעת ובעונה אחת. גרסה נוספת היא ה־Tablet, המיועדת למחשבי לוח. גרסה זו מכילה תמיכה מובנית במסכי מגע והמרת כתב יד לטקסט. גרסה נוספת שיועדה למחשבים חלשים (שאינם עומדים בדרישות מערכת ההפעלה XP המקורית) היא Windows Fundamentals for Legacy PCs. היא יצאה באמצע 2006, וחסרות בה הרבה תוכנות שכלולות ב-XP המקורי, כגון צייר (Mspaint.exe). ב־30 ביוני 2008 הפסיקה מיקרוסופט לשווק את Windows XP, וב־8 באפריל 2014, הפסיקה לספק תמיכה עבור הגרסה. Windows XP Professional x64 Edition Windows XP Professional x64 Edition היא גרסת 64 סיביות של Windows XP, אשר יועדה לתחנות עבודה מבוססות מעבדי x86 בארכיטקטורת 64 סיביות, המכונה גם x64. יצאה לשוק ב־2005. ליבת גרסה זו התבססה על Windows Server 2003 וקיבלה עדכונים במקביל לגרסת 2003. Windows Vista מערכת ההפעלה Windows Vista, שהייתה מוכרת עד יולי 2005 בשם הקוד Longhorn, יצאה לאור בנובמבר 2006 ללקוחות ארגוניים, ועד סוף ינואר 2007 בהפצה עולמית. Vista יצאה במספר שיא של 6 גרסאות שונות: Starter - גרסה שמיקרוסופט הוציאה במיוחד עבור שווקים מתפתחים ואינה זמינה במדינות מפותחות, כולל ישראל. גרסה זו מיועדת להימכר במחיר נמוך במיוחד אולם היא כוללת מספר הגבלות חמורות, כגון יכולת להריץ רק עד 3 תוכנות בו־זמנית. Home Basic - גרסה בסיסית למחשבים ביתיים שכוללת בעיקר את התכונות הכלולות ב־Windows XP Home Edition ולא הרבה יותר מזה. Home Premium - גרסה מורחבת למחשבים ביתיים שכוללת את כל התכונות של Home Basic ועוד מגוון תכונות, כדוגמת ממשק ה־3D החדש של Windows (Aero), תוכנת ה־Media Center עבור מחשבי מדיה סלונים, תמיכה ברשת ביתית גדולה יותר מאשר ה־Home Basic ועוד. Business - גרסה של Windows המיועדת בעיקר לשוק העסקי ובפרט לשוק העסקים הקטנים. גרסה זו אינה כוללת חלק מהתכונות הנמצאות בגרסת ה־Home Premium, כגון ה־Media Center ובקרת הורים (עם זאת היא כוללת את ממשק Aero ואת כל מה שכלול בגרסת Home Basic), ומצד שני כוללת תכונות שימושיות עבור המשתמש העסקי, כגון שרת האינטרנט IIS, הצפנת קבצים, שמירת גרסאות קודמות של קבצים, גיבוי מלא של המערכת, שליטה מרחוק באמצעות Remote Desktop, תמיכה ברשת בגודל בלתי־מוגבל ותמיכה בשני מעבדים. Enterprise - גרסה של Windows המיועדת לחברות וארגונים גדולים. גרסה זו אינה ניתנת לרכישה בחנויות וניתנת רק דרך הסכמי רישוי מיוחדים שיש למיקרוסופט עם רוב החברות הגדולות. גרסה זו כוללת את כל התכונות הכלולות בגרסת ה־Business ובנוסף מוסיפה עליה מספר תכונות נוספות כדוגמת תמיכה במספר שפות ממשק, BitLocker (הצפנה מלאה של כל הכונן הקשיח) ותמיכה בתוכנות המיועדות במקור למערכות UNIX למיניהן. Ultimate - הגרסה הגדולה ביותר, הכוללת את כל התכונות של הגרסאות האחרות (לא קיימת גרסה של Vista שכוללת תכונה כלשהי שאינה כלולה גם ב־Ultimate). החיסרון היחיד שלה הוא שהיא באופן טבעי היקרה ביותר. בנוסף לכל התכונות מכל הגרסאות האחרות, לגרסת ה־Ultimate יש גם תוספת ייחודית בשם Ultimate Extras - תוכנות נוספות הניתנות בחינם דרך Windows Update רק למשתמשים המריצים את גרסת Ultimate. עם זאת, נכון ליום כתיבת שורות אלו, קיימות רק 4 תוכנות כאלו. במיקרוסופט הכריזו על מערכת ההפעלה בשנת 2001 ועל פי התכנונים המקוריים היא הייתה אמורה לצאת כבר בשנת 2004, אך זכתה למספר לא מבוטל של דחיות והושקה לחנויות בסוף ינואר 2007. זהו פרק הזמן הארוך ביותר שבו לא יצאה מערכת הפעלה מבית מיקרוסופט. Windows Vista מציעה ממשק חדש ומראה חדש לגמרי הנקרא בשם Aero, מערכת חיפוש מתקדמת וזמינה יותר, מערכת זכויות יוצרים - DRM (אשר נתפסת בעיני מרבית משתמשי הקצה דווקא כחיסרון), מערכת אבטחה חזקה יותר ועוד. בעקבות תלונות של לקוחות על בעיות יציבות Windows Vista ועל חוסר תאימות לרכיבי חומרה ותוכנה מסוימים, ובעקבות דרישת לקוחות רבים לרכוש את גרסת מערכת ההפעלה הקודמת, Windows XP, הצהירה מיקרוסופט ב־27 בספטמבר 2007 כי תמשיך למכור את Windows XP עד יוני 2008. ב־11 באפריל 2017 מיקרוסופט הפסיקה לספק תמיכה ל-Windows Vista. Windows 7 בדצמבר 2006 הכריזה חברת מיקרוסופט על מערכת ההפעלה הבאה של Windows, ששמה יהיה "Windows Vienna". מאוחר יותר שונה השם ל־"Windows 7" (שבע - משום שזו תהיה הגרסה השביעית בסדרת מערכות ההפעלה למשתמשים הביתיים).Windows 7 יצאה לשוק ב־22 באוקטובר 2009. ליבת המערכת מבוססת על Windows Vista קודמתה, אולם התווספו אליה תכונות רבות וגם התבצעו שינויים משמעותיים במערכת. המערכת תומכת גם במסכי מגע. היעד שהוצב בפיתוח מערכת זו כלקח מכישלונה היחסי בחדירתה לשוק של Vista, הוא מערכת רזה ומודולרית שיכולה לרוץ גם על מחשבים חלשים יחסית. לפני הוצאתה לשוק של Windows 7 פרסמה מיקרוסופט גרסת בטא למתכנתים שהודלפה לרשת, והוצגה הליבה של Windows 7. ב־9 בינואר 2009 אפשרה מיקרוסופט להוריד בחינם את הבטא הפתוחה, אך בשל הביקוש הגבוה הופסקה הפצת גרסה זו כחודש לאחר מכן. לאחר מספר חודשים יצאה גרסת ה־RC של המערכת. כבר ב־6 באוגוסט 2009 יצאה הגרסה ללקוחות ארגוניים. ב-30 באוקטובר 2013 הפסיקה לשווק מיקרוסופט את Windows 7, וב-11 בינואר 2020 הודיעה מיקרוסופט כי תפסיק לספק תמיכה ל-Windows 7. Windows 8 מערכת ההפעלה Windows 8 יצאה לשוק ב־26 באוקטובר 2012. שמה של הגרסה מבוסס על שמה של הגרסה הקודמת (Windows 7). חלונות 8 נועדה להוות תחרות לטאבלטים מודרניים ובוצעו בה מספר התאמות למסכי מגע ולראשונה כללה חנות אפליקציות. המערכת הייתה לשינוי הגדול ביותר מאז חלונות 95 אך כשלה במכירות (בהשוואה לחלונות 7). רבים התלוננו על חסרונו של תפריט ההתחל המסורתי ועל כך שהמערכת לא מתאימה לשימוש בעכבר ומקלדת. Windows RT Windows RT היא מערכת הפעלה חדשה המבוססת על Windows 8 לטאבלטים מבוססי ARM. המערכת תומכת רק באפליקציות מוכללות או אפליקציות מהחנות המובנית. Windows 8.1 Windows 8.1 תחת שם הקוד "Windows Blue" יצאה ב־18 באוקטובר 2013, וכוללת שינויים בממשק המשתמש "מטרו" שאומץ ב־Windows 8 כגון: גדלים נוספים של אריחים, כלי חיפוש חדש, הוספת כפתור שמוביל למסך ההתחל ושינויים נוספים. Windows 10 מערכת ההפעלה Windows 10 יצאה לאור ב־29 ביולי 2015. המערכת נחשפה לראשונה באופן רשמי ב־30 בספטמבר 2014, ודווח אז שהיא תצא לשווקים עד סוף 2015. בהסברי החברה המפתחת לגבי שם הגרסה צוין כי קפיצת הדרך מ־Windows 8 היא כל כך גדולה, ולכן הוחלט "לדלג" על המספר תשע, ולתת למערכת החדשה את המספר 10. חידושים עיקריים במערכת הם שילוב של "האריחים" גם בתפריט התחל, התאמת אפליקציות לחלונות, עם יכולת להגדיל ולהקטין אותן כמו תוכנות רגילות, כפתור חדש למעבר מהיר בין חלונות פתוחים, וכן פינת התראות, בדומה לגרסאות ה־MAC, החל מ־OS X Mountain Lion. מחשבים בגרסאות Windows 7 ו־Windows 8.1 יכולים לעדכן ל־Windows 10 בחינם; לראשונה, גם לבעלי גרסאות לא חוקיות ("פיראטיות"). מדי פעם בפעם יוצאים עדכונים לחלונות 10, דוגמת העדכון שיצא בנובמבר 2015, שהביא עמו כמה וכמה אפשרויות, דוגמת היכולת לשנות את צבע שורת המשימות. בתחילת 2017 מיקרוסופט יצרו את Windows 10S, שהיא גרסה מוגבלת ופשוטה יותר של Windows 10 שנועדה למטרות חינוכיות. גרסה זו אינה מאפשרת הורדת קבצים מחוץ לחנות האפליקציות, שימוש בדפדפנים למעט דפדפן Edge, החלפת מנוע החיפוש המוגדר כברירת מחדל (במקרה הזה בינג) וכו'. מיקרוסופט מתכוונים לשווק מחשבים מיוחדים המותאמים לבתי ספר עם תוכנת Windows 10S, אבל במפתיע הם בחרו להתקין אותה דווקא על מחשבי ה-Surface. Windows 11 מערכת ההפעלה Windows 11 יצאה לשוק ב-5 באוקטובר 2021. המערכת הוכרזה באופן רשמי ב-24 ביוני 2021, אולם גרסת בטא שלה הודלפה לרשת כבר ב-15 ביוני 2021 כקובץ ISO. חידושים עיקריים במערכת ההפעלה Windows 11 הם קו עיצובי אחיד הכולל שקיפות, פינות מעוגלות, הצללה והנפשה חדשה. תפריט התחל התחדש, והוסרו ממנו האריחים החיים שליוו את כל גרסאות ועדכוני Windows החל מ-Windows 8. הצלמיות בשורת המשימות ממורכזות כברירת מחדל, יחד עם כפתור ההתחל, אולם ניתן לשנות זאת ולהצמידן לצד שמאל (במערכת ההפעלה בעברית: לצד ימין). מערכת ההפעלה כוללת את חנות האפליקציות שנבנתה מחדש, צלמיות וסמלי מערכת מודרניים יותר, צלילים שונים וגרסה חדשה לגופן המערכת Segoe. וכן פיצול אוטומטי ונוח יותר של יישומים על גבי המסך, לשם עבודה במקביל על מספר יישומים. Windows 365 ביולי 2021 הודיעה מיקרוסופט כי החל מאוגוסט של אותה שנה היא תחל במכירת מינויים לשולחנות עבודה וירטואליים של Windows, כחלק משירות חדש שיקרא "Windows 365". גרסה זו אינה גרסה עצמאית של מערכת ההפעלה Windows, אלא שירות אינטרנט המספק גישה ל-Windows 10 ו-Windows 11, הבנוי על גבי שולחן העבודה הווירטואלי של Azure, עם נתוני חומרה על פי בחירתו של המשתמש. השירות החדש יאפשר שימוש חוצה פלטפורמות, במטרה להפוך את השירות לזמין גם עבור משתמשי אפל וגוגל. השירות יהיה נגיש דרך כל מערכת הפעלה עם דפדפן אינטרנט, ובשל כך, תוכל מיקרוסופט לעקוף את מדיניות אפל וגוגל בחנויות האפליקציות שלהן. מיקרוסופט הצהירה כי השירות החדש הוא ניסיון לנצל את המגמה ההולכת וגוברת של עסקים, שמטופחת במהלך מגפת הקורונה, לאמץ סביבת עבודה היברידית, בה "עובדים מחלקים את זמנם בין המשרד לבית". מערכות הפעלה מבוססות NT לשרתים: Windows Server סדרת מערכות הפעלה המיועדות לשוק העסקי ופחות מוכרות לצרכן הפרטי. למעשה, זהו Windows המצויד בכלי תוכנה נוספים המיועדים לשוק העסקי, כמו שרת דואר אלקטרוני, שרת להפעלת אתרי אינטרנט, או אפשרות למשתמשים מרובים להתחבר אל שולחן עבודה מרוחק המופעל על השרת היושב על שרת מרכזי (בגרסאות הביתיות יש הגבלה מלאכותית של חיבור מרוחק אחד בכל פעם). גרסאות אלה גם מאפשרות יותר חיבורי רשת בו-זמניים אל מחשבים אחרים מאשר הגרסאות הביתיות. הגרסה הראשונה של Windows לשוק העסקי בלבד נקראה "Windows Server 2000", והיא השתמשה בגיבוי מידע משרת חיצוני. היוותה את הבסיס לגרסאות הבאות ולמערכת ההפעלה Windows XP. ב־24 באפריל 2003 הוכרזה מערכת הפעלה נוספת לשוק העסקי ושמה Windows Server 2003. מערכת הפעלה זו יועדה להיות היורשת של Windows Server 2000, שהייתה הגרסה האחרונה באותה תקופה לשרתים. קיימות בשוק שבע גרסאות שונות למערכת זו. בשנת 2005 הודיעה חברת Microsoft על Windows Server Longhorn שתהיה המהדורה הבאה אחרי Windows Server 2003 לשוק העסקי. גרסה זו של Windows, שיצאה בפברואר 2008, מיועדת לשרתים ומוצעת במספר תצורות שונות. Windows 2008 היא בעלת מאפייני ממשק משתמש וליבת מערכת דומים ל־Vista. המהדורה יצאה בפברואר 2008 בשם Windows Server 2008. והיא כוללת שלוש גרסאות: Enterprise .Standard .Datacenter. Windows 2008 R2 יצאה ביולי 2009, במקביל ל־Windows 7 ומתבססת על אותה ליבת מערכת וממשק גרפי. זוהי מערכת ההפעלה הראשונה שמיקרוסופט הציעה בתצורת 64 סיביות בלבד. הגרסה הביתית של Windows Server, Windows Home Server 2011, מיועדת לבתים פרטיים בהם יש כמה מחשבים לכמה משתמשים הרישיון הוא עד 10 מחשבים. כך שניתן לגשת לתוכן של כל משתמש מכל מחשב בבית ולהרגיש כאילו מערכת ההפעלה מותקנת בו וליהנות משולחן עבודה מרוחק בצורה מלאה. הגרסה שיצאה ב-2012, "Windows Server 2012", מבוססת על ממשק המטרו של Windows 8. גרסת 2016, "Windows Server 2016", מבוססת על ממשק המטרו של Windows 10. גרסה נוספת המבוססת על ממשק המטרו של Windows 10 יצאה ב-2019. בעיות אבטחה ברכיבים השונים של מערכת ההפעלה Windows לדורותיה מתגלות לעיתים פרצות אבטחה, היוצרות איומי אבטחה על מחשבים המשתמשים במערכת הפעלה זו. חברת מיקרוסופט מעודדת משתמשים לעדכן את Windows (באמצעות Windows Update) לעיתים קרובות, ולהסדיר הגדרות לשיפור האבטחה. למערכת ההפעלה Windows XP יצאה באוגוסט 2004 ערכת שירות שנייה, SP2, שעיקרה טיפול בבעיות אבטחה. עם זאת, SP2 כללה גם כמה שינויים במבנה הבסיסי של המערכת, מה שגרם בתחילה לבעיות תאימות בחלק מהתוכנות. עקב כך חברות רבות נמנעו מלהתקין את ערכת השירות בחודשים הראשונים שלאחר יציאתה. בעיות האבטחה נבעו ברובן מן הארכיטקטורה של Windows, שירשה תכונות רבות ממערכת MS-DOS, שהייתה מערכת למשתמש יחיד. אף ש־Windows תמכה בריבוי משתמשים במידה מסוימת למן תחילתה, לא תמיד נשמרה ההפרדה בין המשתמשים השונים באותה מערכת. בגרסאות עד Windows ME, משתמש אחד יכול היה לכתוב ולקרוא קבצים השייכים למשתמש אחר ללא הגבלה. בעיה נוספת נבעה מכך שבעת ההתקנה המשתמש לא נדרש ליצור משתמש בעל הרשאות מוגבלות גם בגרסאות שתמכו בהגבלת גישה על סמך הרשאות (מערכות מבוססות Windows NT, שהנפוצה ביניהן היא Windows XP). כתוצאה מכך, מרבית המשתמשים השתמשו במערכת עם חשבון מנהל מערכת (מכונה Administrator) בעל הרשאות בלתי מוגבלות, והדבר איפשר לכל תוכנה זדונית שהצליחה לחדור למערכת לקבל גישה אל כל חלקי המערכת, ולגרום לנזקים בלתי הפיכים, למעט התקנה מחודשת של המערכת. העובדה שמרבית המשתמשים השתמשו בחשבון מנהל מערכת עודדה יצרני תוכנה להניח שהתוכנות שלהם יקבלו גישה מלאה למערכת, עד כדי כך שתוכנות רבות לא פעלו כאשר המשתמש בכל זאת השתמש בחשבון בעל הרשאות מוגבלות. דבר זה עודד בתורו משתמשים להשתמש בחשבון מנהל בלבד, בסוג של מעגל קסמים. החל מ-Windows Vista הוכנסו שיפורים רבים בתחום זה, בכללם פתיחת חשבון משתמש מוגבל בברירת מחדל, והוספת מנגנון הדורש אישור ממנהל מערכת לפני כל התקנת תוכנה או ביצוע שינוי בהגדרות המערכת. ציר זמן ראו גם תוכנה - מונחים Windows Genuine Advantage ReactOS - מערכת הפעלה מבוססת קוד פתוח שמטרתה להיות תואמת לתוכנות שפותחו עבור Windows (בפרט Windows Server 2003). קישורים חיצוניים Windows, באתר מיקרוסופט פרסטון גראלה, Windows בת 25: חמשת רגעי השיא, באתר TheMarker, 21.11.2010 מעיין כהן, מיקרוסופט חושפת לוגו חדש לחלונות, באתר נענע10, 19.2.2012 - על התפתחות סמלילה של מערכת ההפעלה הערות שוליים מערכות הפעלה מבית מיקרוסופט מותגים תוכנות שהושקו ב-1985

Windows (בתרגום חופשי לעברית: חלונות) היא מערכת הפעלה שיצאה לשוק לראשונה בשנת 1985 על ידי חברת מיקרוסופט ופועלת כיום על מחשבים אישיים ושרתים בעלי מעבד ממשפחת x86 או ARM, או שרתים מבוססי איטניום (בגרסאות השרת של המערכת). מערכת ההפעלה Windows התבססה, במקור, על מערכת ההפעלה DOS של אותה חברה. במהלך השנים הפכה המערכת לפופולרית.אף שעבודה בממשק משתמש גרפי מזוהה בעיני רוב הציבור עם מערכת ההפעלה Windows, שורשיו של רעיון זה נעוצים הרחק ממנה. הרעיון של עבודה בממשק משתמש גרפי, תוך שימוש בעכבר ובחלונות, פותח ב"זירוקס פארק", מרכז המחקר של חברת זירוקס. זירוקס לא הצליחה להפוך רעיון זה להצלחה מסחרית, ומימוש מסחרי נרחב שלו הופיע לראשונה במחשבי "מקינטוש" של חברת "אפל". רק לאחר מכן הופיעה מערכת ההפעלה Windows, שהתבססה על הרעיונות של קודמיה.היסטוריה מערכת ההפעלה Windows יצאה בגרסאות רבות, שהתפתחו במהלך השנים. הגרסאות כוללות גרסאות למשתמש ביתי, משתמש עסקי ולסביבת שרת.MS-DOS ומערכות שהתבססו על ליבת MS-DOSלפני עידן החלונות, מערכות ההפעלה מתוצרת מיקרוסופט נקראו MS-DOS, והן אפשרו ממשק שורת פקודה, שבו הפעלת התוכנות השונות בוצעה על ידי הקשת פקודה טקסטואלית. אחד החסרונות של מערכת הפעלה זו הוא חוסר היכולת להפעיל יותר מתוכנה אחת בו זמנית בממשק המשתמש. כל הגרסאות הראשונות של Windows, עד לגרסת Windows ME, הופעלו מתוך DOS (למעט משפחת הגרסאות שהתבססו על הגרעין של Windows NT).הגרסה הראשונה של Windows, גרסה 1.0, יצאה לשוק בנובמבר 1985 בשם "Interface manager", יועדה לעבודה על מחשבים בעלי מעבד 286, עשתה שימוש בצלמיות והכילה שתי תכונות שלא היו קיימות ב־DOS, עבודה של מספר יישומים גרפיים במקביל ומושג הזיכרון הווירטואלי.בעיות משפטיות מצד אפל הגבילו בראשית הדרך את השימושיות של חלונות. לדוגמה, חלונות היו יכולים להופיע רק כאריחים, ולא אחד על השני. בנוסף לא היה סל מחזור (מקום לאחסון קבצים לפני מחיקה) מאחר שאפל ומיקרוסופט האמינו שהזכויות על רעיון זה שייכות לראשונה. מיקרוסופט הסירה הגבלות אלה מאוחר יותר.בדצמבר 1987 יצאה גרסת Windows 2.0, שאפשרה שליטה על המסך, הגרפיקה והתקני קלט־פלט דרך ממשק משתמש אחד. Windows 2.0 אפשרה להעביר נתונים (בצורה מוגבלת) בין יישומים שונים ותמכה בעכבר מחשב. בגרסה זו היו פנקס רשימות, לוח שנה, מחשבון, תוכנת צייר ומשחק, יישומים המופיעים מאז בכל גרסאות Windows. במקום אריחים נעשה לראשונה שימוש בחלונות חופפים.גרסאות Windows עד גרסה 3.11 (כולל) לא היו מערכות הפעלה "אמיתיות", במובן זה שלא היו האחראיות הבלעדיות על תפעול המחשב, אלא נסמכו על קיומה של מערכת ההפעלה DOS. במידה מסוימת ניתן לומר זאת גם על גרסאות 95 ו־98 המאוחרות יותר.Microsoft Windows 3.x הגרסה המשמעותית הראשונה של Windows, גרסה 3.0, יצאה לשוק במאי 1990, ובה הופיעו לראשונה "מנהלי התקנים וירטואליים" (VxD), מנהל תוכניות ומנהל קבצים. מיקרוסופט העבירה חלקים רבים מליבת המערכת משפת C לשפת מכונה על מנת להשיג שיפור בקצב התגובה ובמהירות העבודה, אולם התכונה החשובה ביותר של גרסה זו הייתה היכולת לנצל זיכרון עבודה מעבר ל־640 KB ואף מעבר ל־1 MB בלי צורך בהתקני expanded memory או extended memory מיוחדים ובכך הורחבה משמעותית יכולתו של גיליון העבודה אקסל.גרסת מולטימדיה מוגבלת יצאה מספר חודשים לאחר יציאתה של Windows 3.0. הגרסה כללה תמיכה בכרטיס קול וערכת מולטימדיה ל־CD-ROM. הגרסה הייתה מוקדמת לאפשרויות שהיו לגרסת 3.1 שהוצגה לאחר מכן.תכונות אלה, וגם התרחבות השוק תמכו בהצלחתה המסחררת של Windows 3.0 - עם מכירות של 10 מיליון עותקים בשנתיים לפני יציאתה של גרסת 3.1. הגרסה הפכה למקור הכנסה גדול מאוד.Windows 3.1 היא מערכת ההפעלה הראשונה ממשפחת Windows שיצאה לה גרסה מתורגמת לעברית.מערכת Windows התפתחה עם השנים והגרסה הראשונה שבאמת הצליחה בשוק היא Windows 3.1, אף שהייתה זו גרסה נחותה למדי, על־פי דברי חברת מיקרוסופט, בעת שהחלה בשיווק הגרסה הבאה, Windows 95.Microsoft Windows 9xWindows 95 מערכת Windows 95 (גרסה 4.0, שם קוד בשלבי הפיתוח - שיקגו), הושקה באוגוסט 1995. עיצובה של גרסה זו היה טוב יותר מגרסאות קודמות של Windows. רבים ממאפייני גרסת 95, כגון שולחן העבודה, תפריט התחל, יכולת גרור ושחרר ותמיכה ברשת, נשארו גם בגרסאות הבאות של Windows. הגרסה הייתה לתבנית על פיה עוצבו מערכות Windows מבחינת ממשק משתמש ומראה. Windows 95 הייתה הגרסה הביתית הראשונה שתוכננה לתמוך מראש בריבוי משימות 32 ביט, על אף שליבת ה־16 ביט נשמרה כדי לאפשר תאימות לאחור עבור תוכנות ישנות.Windows 98 Windows 98 (גרסה 4.1, שם קוד בשלבי הפיתוח־ממפיס) שווקה בשנת 1998 והייתה גרסה מתקדמת של Windows 95, שנועדה כקודמתה לשוק הביתי. התוספות המרכזיות בגרסה זאת היו תמיכה ב־USB, שימוש במערכת הקבצים FAT32, הוספת הדפדפן אינטרנט אקספלורר כחלק בלתי־נפרד ממערכת־ההפעלה, פעולה אשר תרמה משמעותית לחיסול הדפדפן המתחרה, Netscape, וגרמה לחקירה נגד מיקרוסופט בחשד להפרת הגבלים עסקיים וכן הוספת תוכנת הדואר Outlook Express, מלבד טיפול בדואר האלקטרוני אפשרה התוכנה השתתפות בקבוצות דיון באינטרנט. שיווק הגרסה העברית החל ביוני 1998.תוספות נוספות היו כלי מערכת כדוגמת בודק מערכת הקבצים, DriveSpace 3 - גרסה חדשה ויעילה לדחיסת הדיסק הקשיח וניהול צריכת החשמל.מערכת Windows הייתה באותה תקופה ידועה כמערכת הפעלה לא מאובטחת ולא יציבה אך הייתה נוחה למשתמש הביתי ולכן רבים השתמשו בה.ב־1999 יצאה Windows 98 SE (מהדורה שנייה) שההבדלים בינה לבין המהדורה הראשונה הם בעיקר תיקוני באגים. גרסה זו הייתה יציבה הרבה יותר מקודמותיה ושרדה בשוק שנים רבות אחרי השקתה.Windows ME מערכת Windows Millennium Edition (גרסה 4.9; קיצור מקובל ME) הייתה שדרוג נוסף של Windows 95/98, ששווקה בתור מערכת הפעלה דמוית Windows 2000 למשתמש הביתי.למערכת נוספו כלים לשחזור המערכת למקרה תקלה, אשפים חדשים ושיפורי ממשק המשתמש, אך ריבוי הבאגים והתקלות שהיו בה השניאו אותה בעיני רבים. מערכת זאת הייתה יציבה פחות מקודמתה והיו כאלה שכינו אותה "Mistake Edition". Windows ME היא מערכת Windows האחרונה של חברת מיקרוסופט שנבנתה על בסיס DOS, אף על פי שהתלות בMS-DOS הייתה פחות משמעותית מאשר ב-95 או ב-98 לכן התאימות ליישומי MS-DOS הייתה פחות טובה מאשר במערכות הקודמות.מבחינת הגרסאות, כפי ש־Windows 9X הייתה מקבילה ל־NT 4 ו־Windows 3.11 הייתה מקבילה ל־NT 3.11, כך Windows ME מקבילה ל־Windows 2000 (NT 5.0).Windows NT ומערכות מבוססות ליבת NTWindows ME הייתה מערכת ההפעלה האחרונה של חברת מיקרוסופט שנבנתה על בסיס DOS, ולאחריה, החל מיציאתה לאור של מערכת ההפעלה Windows 2000, עברה החברה לפתח קו מוצרים הכולל אך ורק מערכות מבוססות ליבת NT.מערכות מוקדמותMicrosoft Windows NT 3.1.x גרסת Windows NT 3.1 הייתה הגרסה הראשונה של Windows שעמדה כמערכת הפעלה בפני עצמה, עם ליבה שנקראה "ליבת NT", ולא הייתה רק ממשק גרפי הרץ על גבי ליבת MS-DOS. גרסה זו של Windows יועדה בעיקר לשוק העסקי, ובפרט לשרתי מחשבים. בחומר הפרסומי של מיקרוסופט השם NT מייצג את ראשי התיבות "טכנולוגיה חדשה" (New Technology) אך בראיונות שונים עם מהנדסי החברה מתברר כי מקורו של השם בשם הקוד של מעבד אינטל i860 עבורו פותחה מערכת זו בראשונה - N-Ten. גרסה זו גם כללה לראשונה את מערכת הקבצים החדשה של Windows, NTFS. Windows NT 3.1 הגיעה בשתי גרסאות: Windows NT (למחשבי קצה) ו־Windows NT Advanced Server (לשרתים).ויזואלית, Windows NT 3.1 נראית בדיוק כמו Windows 3.1, התוכנה מוספרה כ־3.1 מפני שהייתה מבוססת על Windows 3.1 מבחינה גרפית, ולכן לא ניתן למצוא Windows NT 1 או NT 2.Windows NT 3.5 Windows NT 3.5 הייתה שיפור קטן יחסית ל־Windows NT 3.1. גרסה זו, שהייתה ייחודית ל־NT ולא הופיעה בסדרה הרגילה של Windows, שיפרה בעיקר את זמן התגובה של המערכת, וכן כללה את מרבית השיפורים של Windows 3.11 לעומת 3.1. גרסה זו הייתה הגרסה הראשונה של Windows שבה הגרסה המיועדת לתחנות קצה נקראה Windows NT Workstation והגרסה לשרתים נקראה Windows NT Server, שמות שנותרו גם בגרסה 4.Windows NT 3.51 Windows NT 3.51 התמקדה בעיקר בתמיכה בארכיטקטורות חומרה שונות. גרסה זו של הייתה Windows יכולה לרוץ על מעבדי Power PC (אלו שמבית IBM), MIPS ו־DEC Alpha, בנוסף למעבדי ה־Intel x86 בהם משתמשים מחשבי ה־PC. גרסה זו של Windows הייתה הראשונה שתמכה ביישומי 32־ביט ולמעשה הייתה יכולה להריץ הרבה תוכנות חדשות שיועדו ל־Windows 95.Windows NT 4.0 במקביל ל־Windows 95, שנועדה בעיקר לשוק הביתי אך זכתה לתפוצה נרחבת גם בשוק העסקי, פותחה גם גרסה 4.0 של Windows NT (שם קוד בפיתוח - קהיר), שהייתה מערכת הפעלה יציבה הרבה יותר, וכמו הגרסאות הקודמות של Windows NT, יועדה לשוק העסקי. גרסה זו הייתה הגרסה הראשונה של Windows NT שכללה את ממשק המשתמש החדש של Windows 95. עקב חוסר התאמה, חלק מהתוכנות והמשחקים שעבדו על Windows 95 לא עבדו על Windows NT. בדומה לגרסה 3.51 גם מערכת זו יצאה בגרסה למעבד אלפא של חברת דיגיטל. בדומה לגרסה 3.51, גם היא הופצה בגרסת Workstation ובגרסת Server.Windows 2000 מערכת Windows 2000, או NT 5.0, הייתה גרסה מתקדמת של Windows NT, שנועדה לשוק העסקי. מערכת זו הופיעה בארבע גרסאות שונות: Windows 2000 Professional (מיתוג מחדש של גרסת ה־Workstation, לתחנות קצה), Windows 2000 Server, המיועדת לשרתים, Windows 2000 Advanced Server, שכללה בעיקר תמיכה ביותר מעבדים מאשר גרסת ה־Server אבל לא הרבה יותר מזה, ו־Windows 2000 Datacenter Server, שהייתה מיועדת רק לשרתים גדולים ולא פעלה על מחשבים בעלי מעבד אחד בלבד. זאת הייתה הגרסה האחרונה של Windows שיצאה בגרסת לקוח וגרסת שרת ביחד. Windows 2000 היא הגרסה הישנה ביותר של Windows שעדיין נעשה בה שימוש. ממשק המשתמש של התוכנה עודכן לממשק הדומה לזה של Windows 98, ונוספה לה התמיכה במערכת הקבצים FAT32. Windows 2000 כללה חידוש מהותי מבחינתו של המשתמש הישראלי: בוטל הצורך להמתין לגרסה תומכת עברית של מערכת ההפעלה, משום שתמיכה זו הוטמעה כבר בגרסה הבסיסית, האנגלית, שלה.Windows XP בשנת 2001 הוציאה מיקרוסופט את Windows XP (גרסה 5.1, שם קוד בשלבי פיתוח־וויסלר). מגרסה זאת הפסיקה מיקרוסופט ללכת בשני מסלולים נפרדים לחלוטין של מערכת ההפעלה, ולראשונה הוציאה מערכות הפעלה לשוק העסקי ולשוק הפרטי שהתבססו שתיהן על אותה ליבה. הגרסה העסקית נקראה Professional Edition והגרסה הביתית נקראה Home Edition. הגרסה הביתית הייתה זולה יותר, ובוצעו בה מספר הגבלות מלאכותיות כדי למנוע מעסקים מלהשתמש בה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמערכת ההפעלה לשוק הביתי הייתה מבוססת NT. בניגוד לגרסאות הקודמות של Windows NT, גרסת XP יצאה לשוק כגרסת לקוח בלבד. גרסת השרת הופיעה כשנה מאוחר יותר בשם שונה (Windows Server 2003).מערכת Windows XP מתבססת על היתרונות של Windows NT, ועל גרעין זה נבנה ממשק שמתאים גם למשתמשים ביתיים. נוצרה מערכת הפעלה חדשה, יציבה יותר, שמתאימה גם לשימוש ביתי. Windows XP נבנתה על בסיסה של Windows 2000 תוך שיפורה, הקלת ניהול הגדרות המשתמש והגברת אפשרויות האבטחה. מערכת זו נחשבת למערכת הפעלה אמינה ויציבה יחסית, לעומת המערכות הקודמות.למערכת נוספו תכונות רבות בהן: תוכנת התקנה קלה יותר, זיהוי אוטומטי של מנהלי התקנים, ממשק גרפי מלוטש יותר, תמיכה בערכות נושא, יכולת שליטה מרחוק, פרופילים ליצירת שולחן עבודה ותפריטים שונים לפי משתמש, ו'שיחזור המערכת', תוכנה שמגבה את תצורת המערכת ויוצרת נקודות שיחזור, למקרה שמחשב נפגע מוירוסים, רוגלות ותקלות אחרות (דבר שהיה קיים עוד ב-ME).גרסה מיוחדת למחשבי מדיה סלוניים שווקה בשם Windows XP Media Center Edition.גרסה מיוחדת של Windows XP בשם Windows XP Starter Edition נועדה לשוקי מדינות מתפתחות. זו גרסה זולה של מערכת ההפעלה בעלת הגבלות רבות לעומת הגרסאות האחרות, הבולטת מהן היא מספר מרבי של שלושה חלונות שיכולים להיות פתוחים בעת ובעונה אחת.גרסה נוספת היא ה־Tablet, המיועדת למחשבי לוח. גרסה זו מכילה תמיכה מובנית במסכי מגע והמרת כתב יד לטקסט.גרסה נוספת שיועדה למחשבים חלשים (שאינם עומדים בדרישות מערכת ההפעלה XP המקורית) היא Windows Fundamentals for Legacy PCs. היא יצאה באמצע 2006, וחסרות בה הרבה תוכנות שכלולות ב-XP המקורי, כגון צייר (Mspaint.exe).ב־30 ביוני 2008 הפסיקה מיקרוסופט לשווק את Windows XP, וב־8 באפריל 2014, הפסיקה לספק תמיכה עבור הגרסה.Windows XP Professional x64 Edition Windows XP Professional x64 Edition היא גרסת 64 סיביות של Windows XP, אשר יועדה לתחנות עבודה מבוססות מעבדי x86 בארכיטקטורת 64 סיביות, המכונה גם x64. יצאה לשוק ב־2005. ליבת גרסה זו התבססה על Windows Server 2003 וקיבלה עדכונים במקביל לגרסת 2003.Windows Vista מערכת ההפעלה Windows Vista, שהייתה מוכרת עד יולי 2005 בשם הקוד Longhorn, יצאה לאור בנובמבר 2006 ללקוחות ארגוניים, ועד סוף ינואר 2007 בהפצה עולמית. Vista יצאה במספר שיא של 6 גרסאות שונות: Starter - גרסה שמיקרוסופט הוציאה במיוחד עבור שווקים מתפתחים ואינה זמינה במדינות מפותחות, כולל ישראל. גרסה זו מיועדת להימכר במחיר נמוך במיוחד אולם היא כוללת מספר הגבלות חמורות, כגון יכולת להריץ רק עד 3 תוכנות בו־זמנית. Home Basic - גרסה בסיסית למחשבים ביתיים שכוללת בעיקר את התכונות הכלולות ב־Windows XP Home Edition ולא הרבה יותר מזה. Home Premium - גרסה מורחבת למחשבים ביתיים שכוללת את כל התכונות של Home Basic ועוד מגוון תכונות, כדוגמת ממשק ה־3D החדש של Windows (Aero), תוכנת ה־Media Center עבור מחשבי מדיה סלונים, תמיכה ברשת ביתית גדולה יותר מאשר ה־Home Basic ועוד. Business - גרסה של Windows המיועדת בעיקר לשוק העסקי ובפרט לשוק העסקים הקטנים. גרסה זו אינה כוללת חלק מהתכונות הנמצאות בגרסת ה־Home Premium, כגון ה־Media Center ובקרת הורים (עם זאת היא כוללת את ממשק Aero ואת כל מה שכלול בגרסת Home Basic), ומצד שני כוללת תכונות שימושיות עבור המשתמש העסקי, כגון שרת האינטרנט IIS, הצפנת קבצים, שמירת גרסאות קודמות של קבצים, גיבוי מלא של המערכת, שליטה מרחוק באמצעות Remote Desktop, תמיכה ברשת בגודל בלתי־מוגבל ותמיכה בשני מעבדים. Enterprise - גרסה של Windows המיועדת לחברות וארגונים גדולים. גרסה זו אינה ניתנת לרכישה בחנויות וניתנת רק דרך הסכמי רישוי מיוחדים שיש למיקרוסופט עם רוב החברות הגדולות. גרסה זו כוללת את כל התכונות הכלולות בגרסת ה־Business ובנוסף מוסיפה עליה מספר תכונות נוספות כדוגמת תמיכה במספר שפות ממשק, BitLocker (הצפנה מלאה של כל הכונן הקשיח) ותמיכה בתוכנות המיועדות במקור למערכות UNIX למיניהן. Ultimate - הגרסה הגדולה ביותר, הכוללת את כל התכונות של הגרסאות האחרות (לא קיימת גרסה של Vista שכוללת תכונה כלשהי שאינה כלולה גם ב־Ultimate). החיסרון היחיד שלה הוא שהיא באופן טבעי היקרה ביותר. בנוסף לכל התכונות מכל הגרסאות האחרות, לגרסת ה־Ultimate יש גם תוספת ייחודית בשם Ultimate Extras - תוכנות נוספות הניתנות בחינם דרך Windows Update רק למשתמשים המריצים את גרסת Ultimate. עם זאת, נכון ליום כתיבת שורות אלו, קיימות רק 4 תוכנות כאלו.במיקרוסופט הכריזו על מערכת ההפעלה בשנת 2001 ועל פי התכנונים המקוריים היא הייתה אמורה לצאת כבר בשנת 2004, אך זכתה למספר לא מבוטל של דחיות והושקה לחנויות בסוף ינואר 2007. זהו פרק הזמן הארוך ביותר שבו לא יצאה מערכת הפעלה מבית מיקרוסופט.Windows Vista מציעה ממשק חדש ומראה חדש לגמרי הנקרא בשם Aero, מערכת חיפוש מתקדמת וזמינה יותר, מערכת זכויות יוצרים - DRM (אשר נתפסת בעיני מרבית משתמשי הקצה דווקא כחיסרון), מערכת אבטחה חזקה יותר ועוד.בעקבות תלונות של לקוחות על בעיות יציבות Windows Vista ועל חוסר תאימות לרכיבי חומרה ותוכנה מסוימים, ובעקבות דרישת לקוחות רבים לרכוש את גרסת מערכת ההפעלה הקודמת, Windows XP, הצהירה מיקרוסופט ב־27 בספטמבר 2007 כי תמשיך למכור את Windows XP עד יוני 2008.ב־11 באפריל 2017 מיקרוסופט הפסיקה לספק תמיכה ל-Windows Vista.Windows 7 בדצמבר 2006 הכריזה חברת מיקרוסופט על מערכת ההפעלה הבאה של Windows, ששמה יהיה "Windows Vienna". מאוחר יותר שונה השם ל־"Windows 7" (שבע - משום שזו תהיה הגרסה השביעית בסדרת מערכות ההפעלה למשתמשים הביתיים).Windows 7 יצאה לשוק ב־22 באוקטובר 2009. ליבת המערכת מבוססת על Windows Vista קודמתה, אולם התווספו אליה תכונות רבות וגם התבצעו שינויים משמעותיים במערכת. המערכת תומכת גם במסכי מגע. היעד שהוצב בפיתוח מערכת זו כלקח מכישלונה היחסי בחדירתה לשוק של Vista, הוא מערכת רזה ומודולרית שיכולה לרוץ גם על מחשבים חלשים יחסית. לפני הוצאתה לשוק של Windows 7 פרסמה מיקרוסופט גרסת בטא למתכנתים שהודלפה לרשת, והוצגה הליבה של Windows 7. ב־9 בינואר 2009 אפשרה מיקרוסופט להוריד בחינם את הבטא הפתוחה, אך בשל הביקוש הגבוה הופסקה הפצת גרסה זו כחודש לאחר מכן. לאחר מספר חודשים יצאה גרסת ה־RC של המערכת. כבר ב־6 באוגוסט 2009 יצאה הגרסה ללקוחות ארגוניים. ב-30 באוקטובר 2013 הפסיקה לשווק מיקרוסופט את Windows 7, וב-11 בינואר 2020 הודיעה מיקרוסופט כי תפסיק לספק תמיכה ל-Windows 7.Windows 8 מערכת ההפעלה Windows 8 יצאה לשוק ב־26 באוקטובר 2012. שמה של הגרסה מבוסס על שמה של הגרסה הקודמת (Windows 7). חלונות 8 נועדה להוות תחרות לטאבלטים מודרניים ובוצעו בה מספר התאמות למסכי מגע ולראשונה כללה חנות אפליקציות. המערכת הייתה לשינוי הגדול ביותר מאז חלונות 95 אך כשלה במכירות (בהשוואה לחלונות 7). רבים התלוננו על חסרונו של תפריט ההתחל המסורתי ועל כך שהמערכת לא מתאימה לשימוש בעכבר ומקלדת.Windows RTWindows RT היא מערכת הפעלה חדשה המבוססת על Windows 8 לטאבלטים מבוססי ARM.המערכת תומכת רק באפליקציות מוכללות או אפליקציות מהחנות המובנית.Windows 8.1 Windows 8.1 תחת שם הקוד "Windows Blue" יצאה ב־18 באוקטובר 2013, וכוללת שינויים בממשק המשתמש "מטרו" שאומץ ב־Windows 8 כגון: גדלים נוספים של אריחים, כלי חיפוש חדש, הוספת כפתור שמוביל למסך ההתחל ושינויים נוספים.Windows 10 מערכת ההפעלה Windows 10 יצאה לאור ב־29 ביולי 2015. המערכת נחשפה לראשונה באופן רשמי ב־30 בספטמבר 2014, ודווח אז שהיא תצא לשווקים עד סוף 2015. בהסברי החברה המפתחת לגבי שם הגרסה צוין כי קפיצת הדרך מ־Windows 8 היא כל כך גדולה, ולכן הוחלט "לדלג" על המספר תשע, ולתת למערכת החדשה את המספר 10. חידושים עיקריים במערכת הם שילוב של "האריחים" גם בתפריט התחל, התאמת אפליקציות לחלונות, עם יכולת להגדיל ולהקטין אותן כמו תוכנות רגילות, כפתור חדש למעבר מהיר בין חלונות פתוחים, וכן פינת התראות, בדומה לגרסאות ה־MAC, החל מ־OS X Mountain Lion. מחשבים בגרסאות Windows 7 ו־Windows 8.1 יכולים לעדכן ל־Windows 10 בחינם; לראשונה, גם לבעלי גרסאות לא חוקיות ("פיראטיות"). מדי פעם בפעם יוצאים עדכונים לחלונות 10, דוגמת העדכון שיצא בנובמבר 2015, שהביא עמו כמה וכמה אפשרויות, דוגמת היכולת לשנות את צבע שורת המשימות.בתחילת 2017 מיקרוסופט יצרו את Windows 10S, שהיא גרסה מוגבלת ופשוטה יותר של Windows 10 שנועדה למטרות חינוכיות. גרסה זו אינה מאפשרת הורדת קבצים מחוץ לחנות האפליקציות, שימוש בדפדפנים למעט דפדפן Edge, החלפת מנוע החיפוש המוגדר כברירת מחדל (במקרה הזה בינג) וכו'. מיקרוסופט מתכוונים לשווק מחשבים מיוחדים המותאמים לבתי ספר עם תוכנת Windows 10S, אבל במפתיע הם בחרו להתקין אותה דווקא על מחשבי ה-Surface.Windows 11 מערכת ההפעלה Windows 11 יצאה לשוק ב-5 באוקטובר 2021. המערכת הוכרזה באופן רשמי ב-24 ביוני 2021, אולם גרסת בטא שלה הודלפה לרשת כבר ב-15 ביוני 2021 כקובץ ISO. חידושים עיקריים במערכת ההפעלה Windows 11 הם קו עיצובי אחיד הכולל שקיפות, פינות מעוגלות, הצללה והנפשה חדשה. תפריט התחל התחדש, והוסרו ממנו האריחים החיים שליוו את כל גרסאות ועדכוני Windows החל מ-Windows 8. הצלמיות בשורת המשימות ממורכזות כברירת מחדל, יחד עם כפתור ההתחל, אולם ניתן לשנות זאת ולהצמידן לצד שמאל (במערכת ההפעלה בעברית: לצד ימין). מערכת ההפעלה כוללת את חנות האפליקציות שנבנתה מחדש, צלמיות וסמלי מערכת מודרניים יותר, צלילים שונים וגרסה חדשה לגופן המערכת Segoe. וכן פיצול אוטומטי ונוח יותר של יישומים על גבי המסך, לשם עבודה במקביל על מספר יישומים.Windows 365 ביולי 2021 הודיעה מיקרוסופט כי החל מאוגוסט של אותה שנה היא תחל במכירת מינויים לשולחנות עבודה וירטואליים של Windows, כחלק משירות חדש שיקרא "Windows 365". גרסה זו אינה גרסה עצמאית של מערכת ההפעלה Windows, אלא שירות אינטרנט המספק גישה ל-Windows 10 ו-Windows 11, הבנוי על גבי שולחן העבודה הווירטואלי של Azure, עם נתוני חומרה על פי בחירתו של המשתמש. השירות החדש יאפשר שימוש חוצה פלטפורמות, במטרה להפוך את השירות לזמין גם עבור משתמשי אפל וגוגל. השירות יהיה נגיש דרך כל מערכת הפעלה עם דפדפן אינטרנט, ובשל כך, תוכל מיקרוסופט לעקוף את מדיניות אפל וגוגל בחנויות האפליקציות שלהן. מיקרוסופט הצהירה כי השירות החדש הוא ניסיון לנצל את המגמה ההולכת וגוברת של עסקים, שמטופחת במהלך מגפת הקורונה, לאמץ סביבת עבודה היברידית, בה "עובדים מחלקים את זמנם בין המשרד לבית".מערכות הפעלה מבוססות NT לשרתים: Windows Server סדרת מערכות הפעלה המיועדות לשוק העסקי ופחות מוכרות לצרכן הפרטי. למעשה, זהו Windows המצויד בכלי תוכנה נוספים המיועדים לשוק העסקי, כמו שרת דואר אלקטרוני, שרת להפעלת אתרי אינטרנט, או אפשרות למשתמשים מרובים להתחבר אל שולחן עבודה מרוחק המופעל על השרת היושב על שרת מרכזי (בגרסאות הביתיות יש הגבלה מלאכותית של חיבור מרוחק אחד בכל פעם). גרסאות אלה גם מאפשרות יותר חיבורי רשת בו-זמניים אל מחשבים אחרים מאשר הגרסאות הביתיות.הגרסה הראשונה של Windows לשוק העסקי בלבד נקראה "Windows Server 2000", והיא השתמשה בגיבוי מידע משרת חיצוני. היוותה את הבסיס לגרסאות הבאות ולמערכת ההפעלה Windows XP.ב־24 באפריל 2003 הוכרזה מערכת הפעלה נוספת לשוק העסקי ושמה Windows Server 2003. מערכת הפעלה זו יועדה להיות היורשת של Windows Server 2000, שהייתה הגרסה האחרונה באותה תקופה לשרתים. קיימות בשוק שבע גרסאות שונות למערכת זו.בשנת 2005 הודיעה חברת Microsoft על Windows Server Longhorn שתהיה המהדורה הבאה אחרי Windows Server 2003 לשוק העסקי. גרסה זו של Windows, שיצאה בפברואר 2008, מיועדת לשרתים ומוצעת במספר תצורות שונות. Windows 2008 היא בעלת מאפייני ממשק משתמש וליבת מערכת דומים ל־Vista. המהדורה יצאה בפברואר 2008 בשם Windows Server 2008. והיא כוללת שלוש גרסאות: Enterprise .Standard .Datacenter. Windows 2008 R2 יצאה ביולי 2009, במקביל ל־Windows 7 ומתבססת על אותה ליבת מערכת וממשק גרפי. זוהי מערכת ההפעלה הראשונה שמיקרוסופט הציעה בתצורת 64 סיביות בלבד.הגרסה הביתית של Windows Server, Windows Home Server 2011, מיועדת לבתים פרטיים בהם יש כמה מחשבים לכמה משתמשים הרישיון הוא עד 10 מחשבים. כך שניתן לגשת לתוכן של כל משתמש מכל מחשב בבית ולהרגיש כאילו מערכת ההפעלה מותקנת בו וליהנות משולחן עבודה מרוחק בצורה מלאה.הגרסה שיצאה ב-2012, "Windows Server 2012", מבוססת על ממשק המטרו של Windows 8.גרסת 2016, "Windows Server 2016", מבוססת על ממשק המטרו של Windows 10. גרסה נוספת המבוססת על ממשק המטרו של Windows 10 יצאה ב-2019.בעיות אבטחה ברכיבים השונים של מערכת ההפעלה Windows לדורותיה מתגלות לעיתים פרצות אבטחה, היוצרות איומי אבטחה על מחשבים המשתמשים במערכת הפעלה זו. חברת מיקרוסופט מעודדת משתמשים לעדכן את Windows (באמצעות Windows Update) לעיתים קרובות, ולהסדיר הגדרות לשיפור האבטחה.למערכת ההפעלה Windows XP יצאה באוגוסט 2004 ערכת שירות שנייה, SP2, שעיקרה טיפול בבעיות אבטחה.עם זאת, SP2 כללה גם כמה שינויים במבנה הבסיסי של המערכת, מה שגרם בתחילה לבעיות תאימות בחלק מהתוכנות.עקב כך חברות רבות נמנעו מלהתקין את ערכת השירות בחודשים הראשונים שלאחר יציאתה.בעיות האבטחה נבעו ברובן מן הארכיטקטורה של Windows, שירשה תכונות רבות ממערכת MS-DOS, שהייתה מערכת למשתמש יחיד. אף ש־Windows תמכה בריבוי משתמשים במידה מסוימת למן תחילתה, לא תמיד נשמרה ההפרדה בין המשתמשים השונים באותה מערכת. בגרסאות עד Windows ME, משתמש אחד יכול היה לכתוב ולקרוא קבצים השייכים למשתמש אחר ללא הגבלה. בעיה נוספת נבעה מכך שבעת ההתקנה המשתמש לא נדרש ליצור משתמש בעל הרשאות מוגבלות גם בגרסאות שתמכו בהגבלת גישה על סמך הרשאות (מערכות מבוססות Windows NT, שהנפוצה ביניהן היא Windows XP). כתוצאה מכך, מרבית המשתמשים השתמשו במערכת עם חשבון מנהל מערכת (מכונה Administrator) בעל הרשאות בלתי מוגבלות, והדבר איפשר לכל תוכנה זדונית שהצליחה לחדור למערכת לקבל גישה אל כל חלקי המערכת, ולגרום לנזקים בלתי הפיכים, למעט התקנה מחודשת של המערכת. העובדה שמרבית המשתמשים השתמשו בחשבון מנהל מערכת עודדה יצרני תוכנה להניח שהתוכנות שלהם יקבלו גישה מלאה למערכת, עד כדי כך שתוכנות רבות לא פעלו כאשר המשתמש בכל זאת השתמש בחשבון בעל הרשאות מוגבלות. דבר זה עודד בתורו משתמשים להשתמש בחשבון מנהל בלבד, בסוג של מעגל קסמים.החל מ-Windows Vista הוכנסו שיפורים רבים בתחום זה, בכללם פתיחת חשבון משתמש מוגבל בברירת מחדל, והוספת מנגנון הדורש אישור ממנהל מערכת לפני כל התקנת תוכנה או ביצוע שינוי בהגדרות המערכת.ציר זמןראו גם תוכנה - מונחים Windows Genuine Advantage ReactOS - מערכת הפעלה מבוססת קוד פתוח שמטרתה להיות תואמת לתוכנות שפותחו עבור Windows (בפרט Windows Server 2003).קישורים חיצוניים Windows, באתר מיקרוסופט פרסטון גראלה, Windows בת 25: חמשת רגעי השיא, באתר TheMarker, 21.11.2010 מעיין כהן, מיקרוסופט חושפת לוגו חדש לחלונות, באתר נענע10, 19.2.2012 - על התפתחות סמלילה של מערכת ההפעלההערות שוליים מערכות הפעלה מבית מיקרוסופטמותגיםתוכנות שהושקו ב-1985

600

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%A8%D7%99%20%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%99

מארי קירי

מאריה סקוואדובסקה קירי ( ; ) הייתה מדענית ממוצא פולני (שבהמשך קיבלה אזרחות צרפתית), חלוצה בחקר הקרינה הרדיואקטיבית. זכתה פעמיים בפרס נובל: בשנת 1903 זכתה בפרס נובל לפיזיקה (יחד עם בן זוגה פייר קירי ועם אנרי בקרל) בזכות מחקרה על תופעת הקרינה, ובשנת 1911 זכתה בפרס נובל לכימיה על גילוי הרדיום והפולוניום, ועל חקר הרדיום. ביוגרפיה נעוריה ותחילת דרכה מארי קירי נולדה ב-7 בנובמבר 1867 בוורשה שבפולין, שהייתה אז בכיבוש האימפריה הרוסית, בשם מריה סלומאה סקוואדובסקה (Maria salomea Skłodowska). אביה היה מורה למתמטיקה ופיזיקה ואף ניהל שתי גימנסיות לבנים בוורשה. לאחר שהשלטונות הרוסיים אסרו לימודי מעבדה בבתי הספר בפולין, לקח אביה את ציוד המעבדה לביתו והסתייע בו ללימוד ילדיו. לאחר מכן פוטר האב מעבודתו בשל עמדותיו הפוליטיות שתמכו בהתקוממות לשימור עצמאותה של פולין. בעקבות זאת המשפחה ירדה מנכסיה. אמה של קירי הייתה מורה ומנהלת הפנימייה הפרטית לבנות בוורשה ופרשה מעבודתה לאחר לידתה של קירי. היא נפטרה ממחלה בשנת 1878, כשקירי הייתה בת 10, שלוש שנים לאחר פטירתה של אחותה הגדולה זושיה. אביה של קירי היה אתאיסט בעוד אמה קתולית מאמינה. מות האם והאחות השפיעו על אמונתה של קירי, אשר הפכה לאגנוסטיקנית. בשל עמדותיה הפוליטיות של משפחתה ובשל היותה אישה, לא הותר לקירי ללמוד באוניברסיטה, ולכן למדה ב"", מעין אוניברסיטה ששיעוריה ניתנו בשעות הלילה במקומות שונים וסודיים כדי להתחמק מעיני המרגלים של האימפריה הרוסית. מארי מימנה את לימודי הרפואה של אחותה, ברוניסלבה, בפריז על ידי כך שעבדה במשך מספר שנים כאומנת. לאחר מכן, אחותה מימנה לה את הלימודים. בעת שעבדה בבית קרובי משפחתה התאהבה בבן המשפחה, קזימיר זורבסקי, אך הוריו התנגדו לקשר ביניהם עקב היותה חסרת כל. לאחר תום הקשר המשיך זורבסקי בקריירה אקדמית בתחום המתמטיקה, ובהמשך היה לפרופסור ורקטור ב בקרקוב. בשנים שבהן עבדה בפולין למדה קירי ולימדה ב"אוניברסיטה הצפה" וטרחה על הרחבת השכלתה גם באופן עצמאי, תוך שהיא נעזרת כלכלית גם באביה. כמו כן, החלה את הכשרתה המדעית המעשית במעבדת המוזיאון לתעשייה וחקלאות, אשר נוהלה על ידי קרוב משפחתה. בתקופה זו דחתה את הזמנת אחותה הגדולה להגיע לפריז, בשל אילוצים כלכליים. ב-1891, כשהייתה בת 24, עברה בעקבות אחותה המבוגרת לפריז ולמדה כימיה ופיזיקה בסורבון. לימים, הייתה לאישה הראשונה שלימדה במוסד זה, כאשר התמנתה לפרופסור לפיזיקה כללית לאחר מות בעלה, פייר, ב-1906. את שנות לימודיה העבירה בדלות כלכלית ניכרת כשהיא לומדת בימים ומלמדת בלילות, ובקושי מרוויחה את מחייתה. בשנת 1893 השלימה תואר בפיזיקה והחלה לעבוד במעבדה התעשייתית של פרופסור גבריאל ליפמן. במקביל, המשיכה ללימודי תואר שני אותם השלימה בשנת 1894, תוך הסתייעות במענק מחקר. המחקרים הקשים מארי החלה את הקריירה האקדמית שלה במחקר המאפיינים המגנטיים של פלדות שונות, אשר הוזמן על ידי האגודה לעידוד התעשייה הלאומית (Société d'encouragement pour l'industrie nationale). בתקופה זו הכירה מארי את פייר קירי אשר היה מנחה בבית הספר לפיזיקה ולכימיה (École supérieure de physique et de chimie industrielles de la ville de Paris). ההיכרות בין השניים נעשתה על ידי פרופסור שידע שמארי מחפשת חלל גדול יותר למעבדה וחשב שפייר יוכל לסייע בכך, כפי שאכן היה. העניין המשותף של השניים במדע קירב אותם זה לזה עד שבשלב מסוים פייר הציע למארי להינשא לו. בתחילה, מארי לא קיבלה את ההצעה שכן היה בכוונתה לשוב לפולין. בקיץ 1894 שבה מארי לפולין לביקור משפחתי. בשלב זה עוד תכננה להמשיך לעסוק בפולין בתחום עיסוקה, אולם נדחתה על ידי אוניברסיטת קרקוב בשל היותה אישה. בעקבות זאת, שבה לפריז והחלה בלימודי דוקטורט. במקביל, פייר כתב את מחקרו על מגנטיות וקיבל דוקטורט בשנת 1895 וביולי באותה שנה נישאו השניים, בטקס שאינו דתי. לזוג נולדו שתי בנות. ברקע למחקר של מארי ופייר על חומרים רדיואקטיביים עמדו שתי תגליות משמעותיות שהתגלו באותו הזמן. הראשונה בהן היא גילוי קרני רנטגן על ידי וילהלם רנטגן בשנת 1895 והשנייה היא תגליתו של הפיזיקאי אנטואן אנרי בקרל משנת 1896 לפיה מלחי אורניום פולטים קרינה שדומה לקרינת רנטגן ביכולתה לחדור עצמים. בעקבות שתי תגליות אלה החלו מארי ופייר לחקור חומרים רדיואקטיביים, בדגש על עפרת האורניום, המכונה פיצ'בלנדה (פצלת העטרן), שהייתה רדיואקטיבית יותר מאורניום. נושא הרדיואקטיביות היה גם נושא עבודת הדוקטורט של מארי קירי (קירי עצמה המציאה את המונח רדיואקטיביות). ב-1898 הגיעו השניים למסקנה כי העפרה הכילה רכיב רדיואקטיבי יותר מאורניום. במשך כמה שנים ובעבודה קשה זיקקו בני הזוג כמה טונות עפרת פיצ'בלנדה, כשהם מגדילים בהדרגה את ריכוז החומרים הרדיואקטיביים, עד שבסופו של דבר זיהו שני יסודות כימיים חדשים. לראשון קראו פולוניום, על שם מולדתה של מארי קירי, ולשני קראו רדיום מכיוון שבחושך הוא זוהר באור כחלחל (ומכאן שמו - radius בלטינית פירושו "קרן אור"). החוקרים פייר ומארי הניחו כי המקור של הקרינה הרדיואקטיבית אינו האטום אלא החומרים הסובבים אותו. טענתם הייתה שהאטום הרדיואקטיבי הוא מכניזם המסוגל לשחרר את האנרגיה מסביבתו החיצונית. הנחה זו נסתרה ב-1902 על ידי ארנסט רתרפורד שקבע כי מקור הקרינה הוא האטום עצמו. דבר זה פתח את הדלת לחקר מבנה האטום, שעד אז נחשב כחלק הקטן ביותר הקיים בטבע. בשנת 1903 קיבלה קירי יחד עם בעלה ועם אנרי בקרל פרס נובל לפיזיקה, בהוקרה על "התרומה היוצאת מן הכלל שהשיאו באמצעות מחקריהם המשותפים על תופעת הקרינה שהתגלתה על ידי פרופסור אנרי בקרל". בכך הייתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל. שמונה שנים לאחר מכן זכתה מארי קירי שוב בפרס נובל והפעם פרס נובל לכימיה. הפרס ניתן לה בהוקרה על גילוי הרדיום והפולוניום, ועל חקר הרדיום. בצעד יוצא דופן לא רשמה קירי פטנט על תהליך בידודו של הרדיום, ובכך אפשרה לקהילה המדעית מחקר ללא הפרעה. קירי הייתה האדם הראשון שקיבל או חלק שני פרסי נובל. היא אחת משני האנשים היחידים בהיסטוריה שזכו לפרס נובל בשני תחומים שונים (השני הוא לינוס פאולינג שקיבל פרס נובל לכימיה ופרס נובל לשלום). בין מחקריה - קביעת הסטנדרט של הרדיום ומחקר על משקלו האטומי של הרדיום. היא כתבה על מחקריה ספר בן שני כרכים בשם "מסות על רדיואקטיביות". בשנת 1906 נהרג פייר קירי בתאונה, כאשר נדרס על ידי עגלה רתומה לסוס. לא ידוע האם נפל ברחוב בשל הסחרחורת הקשה שסבל ממנה כמו מארי בשל העיסוק בחומרים פולטי האנרגיה, או שמא החליק בשל הגשם הסוחף שירד באותו יום. מארי לא נישאה שוב, אם כי נודע שקיימה פרשיית אהבים עם הפיזיקאי הנשוי פול לנז'בן. לאחר מותו של פייר, מארי המשיכה בניסויים, ואף החלה ללמד באוניברסיטת פריז במקומו של פייר קירי. במהלך מלחמת העולם הראשונה יזמה קירי הפעלה של מכוני רנטגן ניידים לסיוע לפצועי מלחמה, ביחד עם בתה אירן. מותה קירי נפטרה ב-4 ביולי 1934. מחלתה אובחנה כאנמיה אפלסטית (Aplastic anemia), אך הדעה הרווחת במחקר במאה ה-21 היא שמדובר היה בתסמונת קדם-לויקמית (סוג של מיילודיספלזיה) הדומה לאנמיה אפלסטית, והופכת ללויקמיה קטלנית. מחלתה נגרמה כפי הנראה בעקבות חשיפתה לקרינה רדיואקטיבית ממחקריה. הערכה זו התחזקה לאחר שבבדיקות שנערכו בביתה בשנות התשעים נמצאו שרידים רדיואקטיביים ובמיוחד על ספרי הבישול שלה. משפחתה בתה הבכורה, אירן ז'וליו-קירי (Irène Joliot-Curie) זכתה אף היא בפרס נובל בכימיה (יחד עם בעלה פרדריק ז'וליו-קירי) ב-1935, ובכך הפכה משפחת קירי לאחת המעטות שבהן הורה ובן או בת זוכים בפרס נובל (בתחומים שונים), כמו למשל נילס בוהר ובנו אגה בוהר. כמו כן, הנרי לבואז, בעלה של בתה אווה עמד בראש ארגון יוניצ"ף כשזה זכה בפרס נובל לשלום. בתה אווה קירי פרסמה בשנת 1937 ביוגרפיה מקיפה על אמה. הספר זכה להצלחה גדולה ותורגם לשפות רבות כולל לעברית. הנצחה לכבוד בני הזוג נקבעה יחידת המידה הקודמת לרדיואקטיביות בשם קירי. היסוד קוריום נקרא על שמה ועל שם בעלה, פייר קירי. מספר רב של מוסדות נקראים על שמה: מכון קירי בוורשה למחקר אונקולוגי אשר נוסד על ידה כמכון הרדיום, מכון קירי בפריז אשר החל כמעבדתה באוניברסיטה של פריז ומכון פסטר, אוניברסיטת פייר ומארי קירי, ממשיכת הפקולטה למדעים של הסורבון, תוכנית מארי סקלודובסקה קירי למדענים אשר רוצים לעסוק במחקר מחוץ לארצם של האיחוד האירופי. שני מוזיאונים מוקדשים לה, בורשה ובפריז. בשנת 1995 הועבר ארונה ונקבר בפנתאון של פריז, האישה הראשונה שזכתה לכבוד זה. מספר ביוגרפיות נכתבו אודותיה, בהן כאמור על ידי בתה איוו קירי ופרנסואז ז'ירו ב-1981. סרט קולנוע עליה בשם "מאדאם קירי" הופק בהוליווד והיה מועמד לפרס האוסקר של שנת 1943. בשנת 2019 הופק הסרט " מאדם קירי" בכיכובה של רוזמונד פייק. מחקר של קירי הרדיואקטיביות כתכונה אטומית בקרל גילה כי הקרינה הנפלטת ממלחי האורניום הופכת את האוויר למוליך. מארי קירי ניצלה תכונה זו כדי לבחון באופן כמותי את עוצמת הקרינה הנפלטת מחומרים שונים. היא נעזרה באלקטרומטר הפיאזואלקטרי שפותח על ידי פייר קירי ואחיו ז'אק כדי למדוד את הזרם הזעיר העובר דרך דוגמת אוויר החשופה להשפעת החומר הרדיואקטיבי, כאשר מופעל עליה מתח גבוה (100V). קירי בחנה באלקטרומטר את כל היסודות שהיו ידועים בתקופתה, כולל רבות ממתכות המעבר והלנתנידים (נאודימיום, פרסאודימיום, סקנדיום, גדוליניום, ארביום, סמריום, איטריום ואיטרביום) ויסודות שזה לא מכבר נתגלו (גליום, גרמניום ורובידיום). במקרה של היסודות הנפוצים היא בחנה מספר תרכובות שונות, ועבור היסודות הנדירים – את אלו שהצליחה להשיג מעמיתיה הכימאים. בנוסף בחנה מספר רב של סלעים ומינרלים. בטבלה מופיעות מספר דוגמאות לעוצמת הזרם שמדדה עבור תרכובות שונות של אורניום: מחקרה העלה את המסקנות הבאות: מכל היסודות הידועים, רק שניים הראו פעילות רדיואקטיבית: המתכות אורניום ותוריום, שהן היסודות בעלי המשקל האטומי הגבוה ביותר מבין היסודות הטבעיים. הפעילות הרדיואקטיבית הייתה קיימת בכל התרכובות של מתכות אלו. הפעילות הרדיואקטיבית ירדה ככל שאחוז המתכת בתרכובת היה נמוך יותר. מספר מינרלים טבעיים הראו פעילות רדיואקטיבית חריגה, והקרינה שפלטו הייתה חזקה אף מזו של המתכת הטהורה. על סמך מסקנותיה העלתה קירי שתי השערות: הרדיואקטיביות היא תכונה אטומית, תכונה של היסוד האקטיבי, ואינה תלויה באינטראקציות כימיות עם יסודות אחרים. המינרלים הטבעיים מכילים יסוד אחר, לא ידוע, שפעילותו הרדיואקטיבית גבוהה משל האורניום. כדי לאשש את ההשערה השנייה, הכינה קירי כלקוליט (מינרל המכיל אורניום) באופן מלאכותי מיסודותיו, והראתה כי פעילותו נמוכה בהרבה מזו של הכלקוליט הטבעי, ואף מזו של האורניום (שורה אחרונה בטבלה לעיל). המהלך הכימי כדי לבודד את היסוד הלא-ידוע, שהרדיואקטיביות שלו רבה יותר משל האורניום, ביצעה קירי אנליזה כימית למינרל זיו הזפת (פצלת העטרן), שהראה את הפעילות הגבוהה ביותר במחקרה הראשוני. הטכניקה בה השתמשה היא המסת המינרל בחומצה והפרדת היסודות על ידי תגובות שיקוע והמסה: הוספה של מימן גופרי לתמיסה גורמת לעופרת, ביסמות, נחושת, ארסן ואנטימון לשקוע כתרכובות גופרית לא מסיסות; הוספה של אמון גופרי ממיסה ומסלקת את הארסן והאנטימון; חומצה חנקתית ממיסה את הביסמות והנחושת, ומשאירה את העופרת כמשקע; הוספה של אמוניה לתסנין גורמת לשקיעה של הביסמות. פייר ומארי עקבו אחרי תהליך ההפרדה באמצעות האלקטרומטר, ומצאו כי היסוד הרדיואקטיבי הנעלם מלווה את הביסמות בכל התהליכים. כדי להפרידו מהביסמות השתמשו בטכניקה נוספת: חימום הביסמות הגופרי בצינור זכוכית. היסוד הנעלם המריא ונאסף בחלקים הקרים יותר של הצינור, בעוד תרכובת הביסמות נשארת ברובה באזור המחומם. בדרך זו הצליחו בני הזוג לרכז את היסוד הנעלם במידה כזו שהקרינה שהוא פלט הייתה גדולה פי 400 מזו של אורניום. ב-18 ביולי 1898 דיווחו על גילויו של היסוד החדש לאקדמיה הצרפתית למדעים, כשהם משתמשים לראשונה בשם "רדיואקטיביות" כדי לתאר את תופעת הקרינה האטומית. קירי בחרה ליסוד החדש את השם "פולוניום", על שם מולדתה. בני הזוג הצליחו לזהות את הפולוניום, אך לא לבודדו. התוצר שקיבלו אפילו לא התקרב ליסוד הטהור – הקרינה של פולוניום גבוהה פי 10 מיליארד מזו של אורניום, וכמותו במחצבי האורניום קטנה פי 5000 מזו של הרדיום. רק 12 שנה מאוחר יותר עתידה הייתה קירי להצליח להפיק כמות של 0.1 מ"ג של פולוניום. ראו גם יחידות מידה על שם אישים לקריאה נוספת אווה קירי, מאדאם קירי, מצרפתית: מרים וגבריאל טלפיר, תל אביב: גזית, 1943. אילין ביגלנד, פרשת חייה של מרי קיורי, מאנגלית: שלמה טנאי, אנקור, תשי"ט אליס טהורן, חייה של מאדאם קיורי, מאנגלית: אלה אמיתן, קאסטילון תל אביב: יזרעאל, 1965 נעמי פסחוף, מרי קירי : ומדע הרדיו-אקטיביות, מאנגלית: עמוס כרמל, תל אביב: משכל, 1999 ברברה גולדסמית, גאונות אובססיבית: העולם המדעי והאישי של מארי קירי, הוצאת אריה ניר, 2005. תמי שם-טוב, מארי קירי שגלתה את הקרנים החזקות בעולם (ממציאים ומגלים), אור יהודה: הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2013. איסבל סנצ'ז וגארה, מארי קירי (קטנות-גדולות), יפו: הוצאת צלטנר, 2017. תרגום: יהודה אטלס. קייט פנקהרסט, ספורן של נשים מפלאות ששנו את העולם, הוצאת סיגליות, 2018. תרגום: חנה לבנת. ג'ליאן קנטור, מחצית החיים,הוצאת סימנים.ידיעות אחרונות. ספרי חמד,2022. תרגום:ניצה פלד. קלודין מונטיי, מארי קירי ובנותיה, הוצאת שוקן, 2022. תרגום: רמה איילון. קישורים חיצוניים הודעת פטירה בניו יורק טיימס , 7 בנובמבר 2011 מכתב בכתב ידה של קירי, בו הסבירה לחברתה כי תאלץ לבטל ביקורה – עקב קבלת פרס נובל השני באתר הספרייה הלאומית רן תלם בסדרת הרשת ׳נסיעה מספר׳ מספר על סיפורה המופלא של מארי קירי Marie Curie, Google Arts & Culture, 2019 הערות שוליים אגנוסטים אישים הקבורים בפנתאון של פריז זוכי פרס נובל פולנים זוכות פרס נובל צרפתיות זוכי פרס נובל צרפתים מגלי יסודות כימיים רדיואקטיביות מקבלי אות לגיון הכבוד מארי סגל אוניברסיטת פריז זוכות פרס נובל לכימיה זוכי פרס נובל לכימיה זוכות פרס נובל לפיזיקה זוכי פרס נובל לפיזיקה אישים שעל שמם יסודות כימיים אישים שעל שמם יחידות מידה מדעניות פולניות זוכי מדליית דייווי כימאיות צרפתיות אישים שהונצחו על בולי פולין נשים שהונצחו על בולים זוכי מדליית אליוט קרסון פיזיקאיות צרפתיות צרפתים ממוצא פולני מדעניות צרפתיות במאה ה-19 צרפתיות שנולדו ב-1867 נפטרות ב-1934 אישים שזכו בפרס נובל יותר מפעם אחת

מאריה סקוואדובסקה קירי ( ; ) הייתה מדענית ממוצא פולני (שבהמשך קיבלה אזרחות צרפתית), חלוצה בחקר הקרינה הרדיואקטיבית. זכתה פעמיים בפרס נובל: בשנת 1903 זכתה בפרס נובל לפיזיקה (יחד עם בן זוגה פייר קירי ועם אנרי בקרל) בזכות מחקרה על תופעת הקרינה, ובשנת 1911 זכתה בפרס נובל לכימיה על גילוי הרדיום והפולוניום, ועל חקר הרדיום.ביוגרפיהנעוריה ותחילת דרכהמארי קירי נולדה ב-7 בנובמבר 1867 בוורשה שבפולין, שהייתה אז בכיבוש האימפריה הרוסית, בשם מריה סלומאה סקוואדובסקה (Maria salomea Skłodowska). אביה היה מורה למתמטיקה ופיזיקה ואף ניהל שתי גימנסיות לבנים בוורשה. לאחר שהשלטונות הרוסיים אסרו לימודי מעבדה בבתי הספר בפולין, לקח אביה את ציוד המעבדה לביתו והסתייע בו ללימוד ילדיו. לאחר מכן פוטר האב מעבודתו בשל עמדותיו הפוליטיות שתמכו בהתקוממות לשימור עצמאותה של פולין. בעקבות זאת המשפחה ירדה מנכסיה. אמה של קירי הייתה מורה ומנהלת הפנימייה הפרטית לבנות בוורשה ופרשה מעבודתה לאחר לידתה של קירי. היא נפטרה ממחלה בשנת 1878, כשקירי הייתה בת 10, שלוש שנים לאחר פטירתה של אחותה הגדולה זושיה. אביה של קירי היה אתאיסט בעוד אמה קתולית מאמינה. מות האם והאחות השפיעו על אמונתה של קירי, אשר הפכה לאגנוסטיקנית.בשל עמדותיה הפוליטיות של משפחתה ובשל היותה אישה, לא הותר לקירי ללמוד באוניברסיטה, ולכן למדה ב"", מעין אוניברסיטה ששיעוריה ניתנו בשעות הלילה במקומות שונים וסודיים כדי להתחמק מעיני המרגלים של האימפריה הרוסית. מארי מימנה את לימודי הרפואה של אחותה, ברוניסלבה, בפריז על ידי כך שעבדה במשך מספר שנים כאומנת. לאחר מכן, אחותה מימנה לה את הלימודים. בעת שעבדה בבית קרובי משפחתה התאהבה בבן המשפחה, קזימיר זורבסקי, אך הוריו התנגדו לקשר ביניהם עקב היותה חסרת כל. לאחר תום הקשר המשיך זורבסקי בקריירה אקדמית בתחום המתמטיקה, ובהמשך היה לפרופסור ורקטור ב בקרקוב.בשנים שבהן עבדה בפולין למדה קירי ולימדה ב"אוניברסיטה הצפה" וטרחה על הרחבת השכלתה גם באופן עצמאי, תוך שהיא נעזרת כלכלית גם באביה. כמו כן, החלה את הכשרתה המדעית המעשית במעבדת המוזיאון לתעשייה וחקלאות, אשר נוהלה על ידי קרוב משפחתה. בתקופה זו דחתה את הזמנת אחותה הגדולה להגיע לפריז, בשל אילוצים כלכליים.ב-1891, כשהייתה בת 24, עברה בעקבות אחותה המבוגרת לפריז ולמדה כימיה ופיזיקה בסורבון. לימים, הייתה לאישה הראשונה שלימדה במוסד זה, כאשר התמנתה לפרופסור לפיזיקה כללית לאחר מות בעלה, פייר, ב-1906. את שנות לימודיה העבירה בדלות כלכלית ניכרת כשהיא לומדת בימים ומלמדת בלילות, ובקושי מרוויחה את מחייתה. בשנת 1893 השלימה תואר בפיזיקה והחלה לעבוד במעבדה התעשייתית של פרופסור גבריאל ליפמן. במקביל, המשיכה ללימודי תואר שני אותם השלימה בשנת 1894, תוך הסתייעות במענק מחקר.המחקרים הקשיםמארי החלה את הקריירה האקדמית שלה במחקר המאפיינים המגנטיים של פלדות שונות, אשר הוזמן על ידי האגודה לעידוד התעשייה הלאומית (Société d'encouragement pour l'industrie nationale). בתקופה זו הכירה מארי את פייר קירי אשר היה מנחה בבית הספר לפיזיקה ולכימיה (École supérieure de physique et de chimie industrielles de la ville de Paris). ההיכרות בין השניים נעשתה על ידי פרופסור שידע שמארי מחפשת חלל גדול יותר למעבדה וחשב שפייר יוכל לסייע בכך, כפי שאכן היה. העניין המשותף של השניים במדע קירב אותם זה לזה עד שבשלב מסוים פייר הציע למארי להינשא לו.בתחילה, מארי לא קיבלה את ההצעה שכן היה בכוונתה לשוב לפולין. בקיץ 1894 שבה מארי לפולין לביקור משפחתי. בשלב זה עוד תכננה להמשיך לעסוק בפולין בתחום עיסוקה, אולם נדחתה על ידי אוניברסיטת קרקוב בשל היותה אישה. בעקבות זאת, שבה לפריז והחלה בלימודי דוקטורט. במקביל, פייר כתב את מחקרו על מגנטיות וקיבל דוקטורט בשנת 1895 וביולי באותה שנה נישאו השניים, בטקס שאינו דתי. לזוג נולדו שתי בנות.ברקע למחקר של מארי ופייר על חומרים רדיואקטיביים עמדו שתי תגליות משמעותיות שהתגלו באותו הזמן. הראשונה בהן היא גילוי קרני רנטגן על ידי וילהלם רנטגן בשנת 1895 והשנייה היא תגליתו של הפיזיקאי אנטואן אנרי בקרל משנת 1896 לפיה מלחי אורניום פולטים קרינה שדומה לקרינת רנטגן ביכולתה לחדור עצמים. בעקבות שתי תגליות אלה החלו מארי ופייר לחקור חומרים רדיואקטיביים, בדגש על עפרת האורניום, המכונה פיצ'בלנדה (פצלת העטרן), שהייתה רדיואקטיבית יותר מאורניום. נושא הרדיואקטיביות היה גם נושא עבודת הדוקטורט של מארי קירי (קירי עצמה המציאה את המונח רדיואקטיביות).ב-1898 הגיעו השניים למסקנה כי העפרה הכילה רכיב רדיואקטיבי יותר מאורניום. במשך כמה שנים ובעבודה קשה זיקקו בני הזוג כמה טונות עפרת פיצ'בלנדה, כשהם מגדילים בהדרגה את ריכוז החומרים הרדיואקטיביים, עד שבסופו של דבר זיהו שני יסודות כימיים חדשים. לראשון קראו פולוניום, על שם מולדתה של מארי קירי, ולשני קראו רדיום מכיוון שבחושך הוא זוהר באור כחלחל (ומכאן שמו - radius בלטינית פירושו "קרן אור").החוקרים פייר ומארי הניחו כי המקור של הקרינה הרדיואקטיבית אינו האטום אלא החומרים הסובבים אותו. טענתם הייתה שהאטום הרדיואקטיבי הוא מכניזם המסוגל לשחרר את האנרגיה מסביבתו החיצונית. הנחה זו נסתרה ב-1902 על ידי ארנסט רתרפורד שקבע כי מקור הקרינה הוא האטום עצמו. דבר זה פתח את הדלת לחקר מבנה האטום, שעד אז נחשב כחלק הקטן ביותר הקיים בטבע. בשנת 1903 קיבלה קירי יחד עם בעלה ועם אנרי בקרל פרס נובל לפיזיקה, בהוקרה על "התרומה היוצאת מן הכלל שהשיאו באמצעות מחקריהם המשותפים על תופעת הקרינה שהתגלתה על ידי פרופסור אנרי בקרל". בכך הייתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל. שמונה שנים לאחר מכן זכתה מארי קירי שוב בפרס נובל והפעם פרס נובל לכימיה. הפרס ניתן לה בהוקרה על גילוי הרדיום והפולוניום, ועל חקר הרדיום. בצעד יוצא דופן לא רשמה קירי פטנט על תהליך בידודו של הרדיום, ובכך אפשרה לקהילה המדעית מחקר ללא הפרעה. קירי הייתה האדם הראשון שקיבל או חלק שני פרסי נובל. היא אחת משני האנשים היחידים בהיסטוריה שזכו לפרס נובל בשני תחומים שונים (השני הוא לינוס פאולינג שקיבל פרס נובל לכימיה ופרס נובל לשלום). בין מחקריה - קביעת הסטנדרט של הרדיום ומחקר על משקלו האטומי של הרדיום. היא כתבה על מחקריה ספר בן שני כרכים בשם "מסות על רדיואקטיביות".בשנת 1906 נהרג פייר קירי בתאונה, כאשר נדרס על ידי עגלה רתומה לסוס. לא ידוע האם נפל ברחוב בשל הסחרחורת הקשה שסבל ממנה כמו מארי בשל העיסוק בחומרים פולטי האנרגיה, או שמא החליק בשל הגשם הסוחף שירד באותו יום. מארי לא נישאה שוב, אם כי נודע שקיימה פרשיית אהבים עם הפיזיקאי הנשוי פול לנז'בן.לאחר מותו של פייר, מארי המשיכה בניסויים, ואף החלה ללמד באוניברסיטת פריז במקומו של פייר קירי.במהלך מלחמת העולם הראשונה יזמה קירי הפעלה של מכוני רנטגן ניידים לסיוע לפצועי מלחמה, ביחד עם בתה אירן.מותהקירי נפטרה ב-4 ביולי 1934. מחלתה אובחנה כאנמיה אפלסטית (Aplastic anemia), אך הדעה הרווחת במחקר במאה ה-21 היא שמדובר היה בתסמונת קדם-לויקמית (סוג של מיילודיספלזיה) הדומה לאנמיה אפלסטית, והופכת ללויקמיה קטלנית. מחלתה נגרמה כפי הנראה בעקבות חשיפתה לקרינה רדיואקטיבית ממחקריה. הערכה זו התחזקה לאחר שבבדיקות שנערכו בביתה בשנות התשעים נמצאו שרידים רדיואקטיביים ובמיוחד על ספרי הבישול שלה.משפחתהבתה הבכורה, אירן ז'וליו-קירי (Irène Joliot-Curie) זכתה אף היא בפרס נובל בכימיה (יחד עם בעלה פרדריק ז'וליו-קירי) ב-1935, ובכך הפכה משפחת קירי לאחת המעטות שבהן הורה ובן או בת זוכים בפרס נובל (בתחומים שונים), כמו למשל נילס בוהר ובנו אגה בוהר. כמו כן, הנרי לבואז, בעלה של בתה אווה עמד בראש ארגון יוניצ"ף כשזה זכה בפרס נובל לשלום.בתה אווה קירי פרסמה בשנת 1937 ביוגרפיה מקיפה על אמה. הספר זכה להצלחה גדולה ותורגם לשפות רבות כולל לעברית.הנצחהלכבוד בני הזוג נקבעה יחידת המידה הקודמת לרדיואקטיביות בשם קירי. היסוד קוריום נקרא על שמה ועל שם בעלה, פייר קירי.מספר רב של מוסדות נקראים על שמה: מכון קירי בוורשה למחקר אונקולוגי אשר נוסד על ידה כמכון הרדיום, מכון קירי בפריז אשר החל כמעבדתה באוניברסיטה של פריז ומכון פסטר, אוניברסיטת פייר ומארי קירי, ממשיכת הפקולטה למדעים של הסורבון, תוכנית מארי סקלודובסקה קירי למדענים אשר רוצים לעסוק במחקר מחוץ לארצם של האיחוד האירופי.שני מוזיאונים מוקדשים לה, בורשה ובפריז.בשנת 1995 הועבר ארונה ונקבר בפנתאון של פריז, האישה הראשונה שזכתה לכבוד זה.מספר ביוגרפיות נכתבו אודותיה, בהן כאמור על ידי בתה איוו קירי ופרנסואז ז'ירו ב-1981. סרט קולנוע עליה בשם "מאדאם קירי" הופק בהוליווד והיה מועמד לפרס האוסקר של שנת 1943. בשנת 2019 הופק הסרט " מאדם קירי" בכיכובה של רוזמונד פייק.מחקר של קיריהרדיואקטיביות כתכונה אטומיתבקרל גילה כי הקרינה הנפלטת ממלחי האורניום הופכת את האוויר למוליך. מארי קירי ניצלה תכונה זו כדי לבחון באופן כמותי את עוצמת הקרינה הנפלטת מחומרים שונים. היא נעזרה באלקטרומטר הפיאזואלקטרי שפותח על ידי פייר קירי ואחיו ז'אק כדי למדוד את הזרם הזעיר העובר דרך דוגמת אוויר החשופה להשפעת החומר הרדיואקטיבי, כאשר מופעל עליה מתח גבוה (100V).קירי בחנה באלקטרומטר את כל היסודות שהיו ידועים בתקופתה, כולל רבות ממתכות המעבר והלנתנידים (נאודימיום, פרסאודימיום, סקנדיום, גדוליניום, ארביום, סמריום, איטריום ואיטרביום) ויסודות שזה לא מכבר נתגלו (גליום, גרמניום ורובידיום). במקרה של היסודות הנפוצים היא בחנה מספר תרכובות שונות, ועבור היסודות הנדירים – את אלו שהצליחה להשיג מעמיתיה הכימאים. בנוסף בחנה מספר רב של סלעים ומינרלים.בטבלה מופיעות מספר דוגמאות לעוצמת הזרם שמדדה עבור תרכובות שונות של אורניום:מחקרה העלה את המסקנות הבאות: מכל היסודות הידועים, רק שניים הראו פעילות רדיואקטיבית: המתכות אורניום ותוריום, שהן היסודות בעלי המשקל האטומי הגבוה ביותר מבין היסודות הטבעיים. הפעילות הרדיואקטיבית הייתה קיימת בכל התרכובות של מתכות אלו. הפעילות הרדיואקטיבית ירדה ככל שאחוז המתכת בתרכובת היה נמוך יותר. מספר מינרלים טבעיים הראו פעילות רדיואקטיבית חריגה, והקרינה שפלטו הייתה חזקה אף מזו של המתכת הטהורה.על סמך מסקנותיה העלתה קירי שתי השערות: הרדיואקטיביות היא תכונה אטומית, תכונה של היסוד האקטיבי, ואינה תלויה באינטראקציות כימיות עם יסודות אחרים. המינרלים הטבעיים מכילים יסוד אחר, לא ידוע, שפעילותו הרדיואקטיבית גבוהה משל האורניום.כדי לאשש את ההשערה השנייה, הכינה קירי כלקוליט (מינרל המכיל אורניום) באופן מלאכותי מיסודותיו, והראתה כי פעילותו נמוכה בהרבה מזו של הכלקוליט הטבעי, ואף מזו של האורניום (שורה אחרונה בטבלה לעיל).המהלך הכימיכדי לבודד את היסוד הלא-ידוע, שהרדיואקטיביות שלו רבה יותר משל האורניום, ביצעה קירי אנליזה כימית למינרל זיו הזפת (פצלת העטרן), שהראה את הפעילות הגבוהה ביותר במחקרה הראשוני. הטכניקה בה השתמשה היא המסת המינרל בחומצה והפרדת היסודות על ידי תגובות שיקוע והמסה: הוספה של מימן גופרי לתמיסה גורמת לעופרת, ביסמות, נחושת, ארסן ואנטימון לשקוע כתרכובות גופרית לא מסיסות; הוספה של אמון גופרי ממיסה ומסלקת את הארסן והאנטימון; חומצה חנקתית ממיסה את הביסמות והנחושת, ומשאירה את העופרת כמשקע; הוספה של אמוניה לתסנין גורמת לשקיעה של הביסמות. פייר ומארי עקבו אחרי תהליך ההפרדה באמצעות האלקטרומטר, ומצאו כי היסוד הרדיואקטיבי הנעלם מלווה את הביסמות בכל התהליכים. כדי להפרידו מהביסמות השתמשו בטכניקה נוספת: חימום הביסמות הגופרי בצינור זכוכית. היסוד הנעלם המריא ונאסף בחלקים הקרים יותר של הצינור, בעוד תרכובת הביסמות נשארת ברובה באזור המחומם. בדרך זו הצליחו בני הזוג לרכז את היסוד הנעלם במידה כזו שהקרינה שהוא פלט הייתה גדולה פי 400 מזו של אורניום. ב-18 ביולי 1898 דיווחו על גילויו של היסוד החדש לאקדמיה הצרפתית למדעים, כשהם משתמשים לראשונה בשם "רדיואקטיביות" כדי לתאר את תופעת הקרינה האטומית.קירי בחרה ליסוד החדש את השם "פולוניום", על שם מולדתה. בני הזוג הצליחו לזהות את הפולוניום, אך לא לבודדו. התוצר שקיבלו אפילו לא התקרב ליסוד הטהור – הקרינה של פולוניום גבוהה פי 10 מיליארד מזו של אורניום, וכמותו במחצבי האורניום קטנה פי 5000 מזו של הרדיום. רק 12 שנה מאוחר יותר עתידה הייתה קירי להצליח להפיק כמות של 0.1 מ"ג של פולוניום.ראו גם יחידות מידה על שם אישיםלקריאה נוספת אווה קירי, מאדאם קירי, מצרפתית: מרים וגבריאל טלפיר, תל אביב: גזית, 1943. אילין ביגלנד, פרשת חייה של מרי קיורי, מאנגלית: שלמה טנאי, אנקור, תשי"ט אליס טהורן, חייה של מאדאם קיורי, מאנגלית: אלה אמיתן, קאסטילון תל אביב: יזרעאל, 1965 נעמי פסחוף, מרי קירי : ומדע הרדיו-אקטיביות, מאנגלית: עמוס כרמל, תל אביב: משכל, 1999 ברברה גולדסמית, גאונות אובססיבית: העולם המדעי והאישי של מארי קירי, הוצאת אריה ניר, 2005. תמי שם-טוב, מארי קירי שגלתה את הקרנים החזקות בעולם (ממציאים ומגלים), אור יהודה: הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2013. איסבל סנצ'ז וגארה, מארי קירי (קטנות-גדולות), יפו: הוצאת צלטנר, 2017. תרגום: יהודה אטלס. קייט פנקהרסט, ספורן של נשים מפלאות ששנו את העולם, הוצאת סיגליות, 2018. תרגום: חנה לבנת. ג'ליאן קנטור, מחצית החיים,הוצאת סימנים.ידיעות אחרונות. ספרי חמד,2022. תרגום:ניצה פלד. קלודין מונטיי, מארי קירי ובנותיה, הוצאת שוקן, 2022. תרגום: רמה איילון.קישורים חיצוניים הודעת פטירה בניו יורק טיימס , 7 בנובמבר 2011 מכתב בכתב ידה של קירי, בו הסבירה לחברתה כי תאלץ לבטל ביקורה – עקב קבלת פרס נובל השני באתר הספרייה הלאומית רן תלם בסדרת הרשת ׳נסיעה מספר׳ מספר על סיפורה המופלא של מארי קירי Marie Curie, Google Arts &amp; Culture, 2019הערות שולייםאגנוסטיםאישים הקבורים בפנתאון של פריזזוכי פרס נובל פולניםזוכות פרס נובל צרפתיותזוכי פרס נובל צרפתיםמגלי יסודות כימייםרדיואקטיביותמקבלי אות לגיון הכבודמאריסגל אוניברסיטת פריזזוכות פרס נובל לכימיהזוכי פרס נובל לכימיהזוכות פרס נובל לפיזיקהזוכי פרס נובל לפיזיקהאישים שעל שמם יסודות כימייםאישים שעל שמם יחידות מידהמדעניות פולניותזוכי מדליית דייוויכימאיות צרפתיותאישים שהונצחו על בולי פוליןנשים שהונצחו על בוליםזוכי מדליית אליוט קרסוןפיזיקאיות צרפתיותצרפתים ממוצא פולנימדעניות צרפתיות במאה ה-19צרפתיות שנולדו ב-1867נפטרות ב-1934אישים שזכו בפרס נובל יותר מפעם אחת

611

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%9F

מתאן

מתאן (שם מדעי: Methane, מכונה גם גז הביצות) הוא תרכובת אורגנית פחמימנית רוויה במלואה, המופיעה בטבע כגז דליק, חסר צבע וריח. מתאן הוא האלקאן הפשוט ביותר, וכן התרכובת האורגנית הפשוטה ביותר; נוסחתו CH4. על פי מודל VSEPR הצורה הגאומטרית של המתאן היא טטראהדרית. המתאן הוא מרכיב עיקרי (מעל 70% בנפח) של גז טבעי, ולכן נחשב לדלק חשוב. בעירת מולקולה אחת של מתאן יוצרת מולקולה אחת של פחמן דו-חמצני (CO2) ושתי מולקולות מים: האנרגיה המשתחררת בתהליך שריפה בלתי מבוקר, שבו המים משתחררים במצב גזי, היא כ-50 מיליון ג'ול לקילוגרם מתאן. המתאן הוא גז חממה חזק בטווח הקצר; על פני 20 שנה, מתאן יוצר אפקט חממה גבוה פי 84 מאשר פחמן דו-חמצני באותה מסה, אך זמן החיים שלו באטמוספירה קצר יותר מאשר של הפד"ח. ריכוז המתאן הממוצע באטמוספירה עלה בעידן התעשייתי עד קרוב ל-2 חלקים למיליון, כמעט פי 4 מהריכוז היציב על פני כ-800 אלף שנה (לפי נתונים פלאו-קלימטולוגיים), אך ריכוז זה עדיין נמוך משמעותית מריכוז גזי החממה האחרים, ולכן המתאן אינו נחשב לגורם העיקרי להתחממות כדור הארץ כיום. מתאן בכדור הארץ רוב המתאן הקיים כיום בכדור הארץ נוצר כתוצאה מריקבון של חומרים אורגניים בתנאים אנאירוביים (תנאים של חוסר חמצן). לתהליך זה (הנקרא מתאנוגנזה) אחראיים חלק מהחיידקים הקדומים. הללו מפרקים את החומר האורגני במעמקי האדמה; פירוק זה, אשר מתרחש מזה מיליוני שנים, הוא זה שהביא להיווצרות מרבצי הגז הטבעי. החיידקים המייצרים מתאן כחלק מתהליך הפקת האנרגיה בתאיהם נקראים מתאנוגניים. לעומתם, חיידקים מתאנוטרופיים, צורכים מתאן ומשתמשים בו להפקת אנרגיה בתאיהם. בין שני סוגי החיידקים אין כל קשר. מקור מרכזי לפליטת מתאן לאטמוספירה (שהיא אחד הגורמים לאפקט החממה) הוא גידול בעלי חיים בחקלאות המודרנית. יונקים מעלי גרה מסוגלים לאכול מזון צמחי ולפרק ביעילות את התאית בעזרת החיידקים הקדומים במערכת העיכול שלהם; בתהליך העיכול נוצר מתאן אשר נפלט דרך הפה (בדומה לגיהוק). כמות המתאן המיוצרת על ידי מעלי גירה מהווה כנראה עשרות אחוזים מפליטת המתאן העולמית, אך היא משתנה ממין למין ותלויה בפרמטרים כגון תזונה, גיל ומשקל, ולכן קשה להעריך את הכמות הנפלטת בכל מדינה. פליטת נוספת של מתאן מתרחשת כתוצאה מפירוק אנאירובי של צואת בהמות, בעיקר בשדות אורז המוצפים במים. מתאן נמצא בכמויות גדולות באטמוספירות של כוכבי הלכת הגדולים, המכונים גם ענקי הגזים: צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. בנוסף, על פני טיטאן, אחד מירחי שבתאי, מתקיים מתאן במצב נוזלי, אשר יוצר מערכת אקלימית הכוללת עננים, משקעים ונהרות, בדומה למים על פני כדור הארץ. נגזרות המתאן המצויות בשביטים ובאסטרואידים מעידות על היותו של המתאן חלק מחומרי המוצא של מערכת השמש. המתאן היה נפוץ גם באטמוספירה הראשונית של כדור הארץ אך הומר כמעט לחלוטין לפחמן דו-חמצני ולתרכובות אורגניות כבדות יותר. מקורות עיקריים לפליטת המתאן לאטמוספירה תעשיית הנפט והגז: תעשיות הדלקים הן פולטות עיקריות של מתאן לאטמפוספירה ופולטות כשליש משיעור פלטות המתאן האנושיות העולמי. הטמנת פסולת וטיפול בשפכים: מתאן נוצר במטמנות פסולת וטיהור שפכים בעקבות פירוק של פסולת אורגנית בתנאים אנאירוביים (ללא חמצן) ובמעמקי מזבלות. פעילות חקלאית: במגזר החקלאי מתאן נוצר ממספר תהליכים: מתהליכי עיכול של בעלי חיים, בעיקר מעלי גרה; מפירוק אנאירובי של צואת בעלי חיים וכתוצאה מגידול אורז בשטחים מוצפים. המקור הטבעי העיקרי לגז המתאן הוא פעילות חיידקים בקרקעית שטחי הביצות הנרחבים שבאזורים הטרופיים והסובטרופיים של כדור-הארץ. לכן המתאן מכונה גם "גז הביצות". החיידקים המתאנוגניים שבביצות אלה מפרקים תרכובות אורגניות - שרידי בעלי-חיים וצמחים השוקעים במים ופולטים 120–200 מיליון טון גז מתאן בשנה. מקור משמעותי נוסף, הקשור בפעילות האדם, הוא שדות האורז הנרחבים שבמזרח אסיה, שהמתאנוגנים שבקרקעיתם פולטים 70–120 מיליון טון מתאן בשנה. בישראל פליטת מתאן מתהליכי עיכול של פרות היא הגבוהה בעולם. כמות קטנה יחסית של מתאן נפלטת בעקבות פעילות געשית. באדמות קפאת-עד קיימים ריכוזים גדולים של הגז. כאשר קיפאת העד מתחממת ומפשירה עקב ההתחממות הגלובאלית, היא משחררת כמויות גדולות של הגז, דבר המוביל למעגל משוב חיובי של התחממות נוספת עקב אפקט החממה שתורם המתאן, והפשרה נוספת של קיפאת העד. הקטנת פליטת מתאן הקשורה בפעילות האדם כדי להפחית את פליטת המתאן הנובעת מפעילות האדם, וכך להקטין את אפקט החממה ואת זיהום האוויר, ננקטים הצעדים האלה: במזרח אסיה מנסים להגדיל את יבול האורז ליחידת שטח. בדרך זו יתאפשר להקטין את שטחי הגידול ואת פליטת המתאן המתרחשת בהם. באוניברסיטת הוהנהיים (Hohenheim) בשטוטגרט שבגרמניה מפתחת קבוצת המחקר של ויניפרד דרוקנר (Drochner) "גלולות" המיועדות ליונקים צמחוניים, המכונות bolus. בשילוב עם תפריט מיוחד, יפחיתו גלולות אלו את כמות המתאן שפולטים עדרי הבקר והצאן הגדלים והולכים, ויאפשרו למטבוליזם שלהם לנצל חלק מהאנרגיה שהייתה מתבזבזת עם המתאן הנפלט. בכוונת החוקרים לשנות את הרכב אוכלוסיית המיקרואורגניזמים במערכת העיכול - להפחית את כמות החיידקים הפולטים מימן, ובעקבותיהם את הארכאונים המתאנוגנים, ולהגדיל את כמות החיידקים המייצרים סוכרים וחומרים זמינים אחרים. ראו גם צוללת לחקר האגמים בטיטאן שער הגיהנום גז מתאן נפיחה קישורים חיצוניים שאיבת ביוגז מבטן ההר - הופכים את גז המטמנות למשאב הערות שוליים אלקאנים שינוי אקלים גזים

מתאן (שם מדעי: Methane, מכונה גם גז הביצות) הוא תרכובת אורגנית פחמימנית רוויה במלואה, המופיעה בטבע כגז דליק, חסר צבע וריח. מתאן הוא האלקאן הפשוט ביותר, וכן התרכובת האורגנית הפשוטה ביותר; נוסחתו CH4.על פי מודל VSEPR הצורה הגאומטרית של המתאן היא טטראהדרית.המתאן הוא מרכיב עיקרי (מעל 70% בנפח) של גז טבעי, ולכן נחשב לדלק חשוב. בעירת מולקולה אחת של מתאן יוצרת מולקולה אחת של פחמן דו-חמצני (CO2) ושתי מולקולות מים:האנרגיה המשתחררת בתהליך שריפה בלתי מבוקר, שבו המים משתחררים במצב גזי, היא כ-50 מיליון ג'ול לקילוגרם מתאן.המתאן הוא גז חממה חזק בטווח הקצר; על פני 20 שנה, מתאן יוצר אפקט חממה גבוה פי 84 מאשר פחמן דו-חמצני באותה מסה, אך זמן החיים שלו באטמוספירה קצר יותר מאשר של הפד"ח. ריכוז המתאן הממוצע באטמוספירה עלה בעידן התעשייתי עד קרוב ל-2 חלקים למיליון, כמעט פי 4 מהריכוז היציב על פני כ-800 אלף שנה (לפי נתונים פלאו-קלימטולוגיים), אך ריכוז זה עדיין נמוך משמעותית מריכוז גזי החממה האחרים, ולכן המתאן אינו נחשב לגורם העיקרי להתחממות כדור הארץ כיום.מתאן בכדור הארץרוב המתאן הקיים כיום בכדור הארץ נוצר כתוצאה מריקבון של חומרים אורגניים בתנאים אנאירוביים (תנאים של חוסר חמצן). לתהליך זה (הנקרא מתאנוגנזה) אחראיים חלק מהחיידקים הקדומים. הללו מפרקים את החומר האורגני במעמקי האדמה; פירוק זה, אשר מתרחש מזה מיליוני שנים, הוא זה שהביא להיווצרות מרבצי הגז הטבעי. החיידקים המייצרים מתאן כחלק מתהליך הפקת האנרגיה בתאיהם נקראים מתאנוגניים. לעומתם, חיידקים מתאנוטרופיים, צורכים מתאן ומשתמשים בו להפקת אנרגיה בתאיהם. בין שני סוגי החיידקים אין כל קשר.מקור מרכזי לפליטת מתאן לאטמוספירה (שהיא אחד הגורמים לאפקט החממה) הוא גידול בעלי חיים בחקלאות המודרנית. יונקים מעלי גרה מסוגלים לאכול מזון צמחי ולפרק ביעילות את התאית בעזרת החיידקים הקדומים במערכת העיכול שלהם; בתהליך העיכול נוצר מתאן אשר נפלט דרך הפה (בדומה לגיהוק). כמות המתאן המיוצרת על ידי מעלי גירה מהווה כנראה עשרות אחוזים מפליטת המתאן העולמית, אך היא משתנה ממין למין ותלויה בפרמטרים כגון תזונה, גיל ומשקל, ולכן קשה להעריך את הכמות הנפלטת בכל מדינה. פליטת נוספת של מתאן מתרחשת כתוצאה מפירוק אנאירובי של צואת בהמות, בעיקר בשדות אורז המוצפים במים.מתאן נמצא בכמויות גדולות באטמוספירות של כוכבי הלכת הגדולים, המכונים גם ענקי הגזים: צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. בנוסף, על פני טיטאן, אחד מירחי שבתאי, מתקיים מתאן במצב נוזלי, אשר יוצר מערכת אקלימית הכוללת עננים, משקעים ונהרות, בדומה למים על פני כדור הארץ.נגזרות המתאן המצויות בשביטים ובאסטרואידים מעידות על היותו של המתאן חלק מחומרי המוצא של מערכת השמש. המתאן היה נפוץ גם באטמוספירה הראשונית של כדור הארץ אך הומר כמעט לחלוטין לפחמן דו-חמצני ולתרכובות אורגניות כבדות יותר.מקורות עיקריים לפליטת המתאן לאטמוספירה תעשיית הנפט והגז: תעשיות הדלקים הן פולטות עיקריות של מתאן לאטמפוספירה ופולטות כשליש משיעור פלטות המתאן האנושיות העולמי.הטמנת פסולת וטיפול בשפכים: מתאן נוצר במטמנות פסולת וטיהור שפכים בעקבות פירוק של פסולת אורגנית בתנאים אנאירוביים (ללא חמצן) ובמעמקי מזבלות.פעילות חקלאית: במגזר החקלאי מתאן נוצר ממספר תהליכים: מתהליכי עיכול של בעלי חיים, בעיקר מעלי גרה; מפירוק אנאירובי של צואת בעלי חיים וכתוצאה מגידול אורז בשטחים מוצפים. המקור הטבעי העיקרי לגז המתאן הוא פעילות חיידקים בקרקעית שטחי הביצות הנרחבים שבאזורים הטרופיים והסובטרופיים של כדור-הארץ. לכן המתאן מכונה גם "גז הביצות". החיידקים המתאנוגניים שבביצות אלה מפרקים תרכובות אורגניות - שרידי בעלי-חיים וצמחים השוקעים במים ופולטים 120–200 מיליון טון גז מתאן בשנה. מקור משמעותי נוסף, הקשור בפעילות האדם, הוא שדות האורז הנרחבים שבמזרח אסיה, שהמתאנוגנים שבקרקעיתם פולטים 70–120 מיליון טון מתאן בשנה. בישראל פליטת מתאן מתהליכי עיכול של פרות היא הגבוהה בעולם.כמות קטנה יחסית של מתאן נפלטת בעקבות פעילות געשית. באדמות קפאת-עד קיימים ריכוזים גדולים של הגז. כאשר קיפאת העד מתחממת ומפשירה עקב ההתחממות הגלובאלית, היא משחררת כמויות גדולות של הגז, דבר המוביל למעגל משוב חיובי של התחממות נוספת עקב אפקט החממה שתורם המתאן, והפשרה נוספת של קיפאת העד.הקטנת פליטת מתאן הקשורה בפעילות האדם כדי להפחית את פליטת המתאן הנובעת מפעילות האדם, וכך להקטין את אפקט החממה ואת זיהום האוויר, ננקטים הצעדים האלה:במזרח אסיה מנסים להגדיל את יבול האורז ליחידת שטח. בדרך זו יתאפשר להקטין את שטחי הגידול ואת פליטת המתאן המתרחשת בהם.באוניברסיטת הוהנהיים (Hohenheim) בשטוטגרט שבגרמניה מפתחת קבוצת המחקר של ויניפרד דרוקנר (Drochner) "גלולות" המיועדות ליונקים צמחוניים, המכונות bolus. בשילוב עם תפריט מיוחד, יפחיתו גלולות אלו את כמות המתאן שפולטים עדרי הבקר והצאן הגדלים והולכים, ויאפשרו למטבוליזם שלהם לנצל חלק מהאנרגיה שהייתה מתבזבזת עם המתאן הנפלט. בכוונת החוקרים לשנות את הרכב אוכלוסיית המיקרואורגניזמים במערכת העיכול - להפחית את כמות החיידקים הפולטים מימן, ובעקבותיהם את הארכאונים המתאנוגנים, ולהגדיל את כמות החיידקים המייצרים סוכרים וחומרים זמינים אחרים.ראו גם צוללת לחקר האגמים בטיטאןשער הגיהנוםגז מתאןנפיחהקישורים חיצוניים שאיבת ביוגז מבטן ההר - הופכים את גז המטמנות למשאבהערות שולייםאלקאניםשינוי אקליםגזים

617

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A1%20%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%91

פרדוקס העורב

פרדוקס העורב הוצג על ידי הפילוסוף קרל המפל בשנות הארבעים של המאה העשרים. הפרדוקס תוקף את שיטת האינדוקציה המדעית הנמצאת בבסיסם של מדעי הטבע, שלפיה הדרך לבסס תאוריה היא לערוך תצפיות הבוחנות ואינן מפריכות אותה. אם כך, כדי להשתכנע שכל העורבים שחורים, יש לוודא שכל עורב המוכר לנו הוא שחור. מאידך, טען המפל, התאוריה הזו שקולה לתאוריה כל הדברים הלא-שחורים אינם עורבים, שאותה אפשר לאשש על ידי צפייה בעצים ירוקים, סוסים לבנים וכובעים אדומים. איך ייתכן, שואל המפל, שתצפיות שאינן כוללות אפילו עורב אחד תומכות בטענה אמפירית על העורבים? הפרדוקס מדען קם בבוקר, מביט מהחלון ורואה זוג עורבים שחורים. "כנראה שכל העורבים שחורים", הוא חושב לעצמו, "צריך לאשש את זה". אבל איך? בדיקה של כל העורבים בעולם היא עבודה קשה מדי. יושב המדען מול החלון ומחפש עורבים. לאחר מספר שעות לא עבר אף עורב נוסף. המדען חושב שאולי צריך לצאת מהבית ולחפש עורבים, אך רגע לפני שהוא יוצא יש לו רעיון, לפיו הטענה "כל עורב הוא שחור" שקולה לטענה "כל דבר שאינו שחור, אינו עורב" - זו לוגיקה פשוטה. אם-כך, התאוריה תצא נשכרת באותה מידה אם נבחן אותה לגבי גופים שאינם שחורים. אם נגלה עורב שאינו שחור נפסלת התאוריה. אחרת נעשית התאוריה סבירה יותר מתצפית לתצפית. אחרי עשר דקות, שבהן ראה המדען כמה מכוניות כחולות, עצים ירוקים, סוסים לבנים וכובעים אדומים (ואפילו לא עורב אחד שאינו שחור) - מתקבלת התאוריה על דעתו של המדען והוא קובע: "כל העורבים שחורים!". ניתוח שתי התאוריות ("כל העורבים שחורים" ו"כל הלא-שחורים הם לא-עורבים") שקולות זו לזו ובכל זאת הפילוסופים חלוקים בתשובתם לשאלה האם ניתן לקבל שתצפיות המסייעות לתאוריה השנייה מאששות גם את הראשונה: יש פילוסופים הטוענים כי - לפחות אינטואיטיבית - קשה לקבל אישוש כנ"ל; הם גם משייכים כל ניסיון כזה של אישוש - לכשל לוגי מכליל מסוג דיקטו סימפליקיטר. הם גם קושרים ניסיון כזה של אישוש - לפרדוקס דומה-לכאורה (הקשור לתאוריה המשתנה לאחר זמן), שהוצע על ידי נלסון גודמן במאמרו בעיית האינדוקציה החדשה. יש פילוסופים התומכים באישוש כנ"ל ומנמקים את עמדתם על ידי חידוד-מתודי של מקרה העורבים - באמצעות המקרה השקול הבא: נניח שבכלוב שלפנינו - ישנם שני בעלי חיים וזהותם אינה ידועה עדיין. מזהים את החיה הראשונה ומתברר שזהו עורב שחור. מיד מתעוררת ההיפותזה: "כל עורב שבכלוב הזה הוא שחור". כדי לאשש את ההיפותזה - נזקקים כמובן לזהות גם את בעל החיים השני - אך לא נזקקים לכך שתוצאת הזיהוי תעלה שבעל החיים השני הוא עורב שחור: גם אם יתברר שהוא תוכי לבן, זה מאשש סופית את ההיפותזה הנ"ל: "כל עורב שבכלוב הזה הוא שחור" (כשבכך היא גם הופכת לתאוריה מוכחת, שכן ידוע מראש שאין עוד בעלי חיים בכלוב). יתר על כן, גם אילו בכלוב היה בעל חיים שלישי שזהותו לא נבדקה עדיין, הרי שזיהוי בעל החיים השני בתור תוכי לבן - מגדיל את סיכויי נכונותה של ההיפותזה הנ"ל - ובכך מאשש אותה (גם אם לא מוכיח אותה סופית כל עוד לא נבדקה זהותו של בעל החיים השלישי). למעשה, כדי לעבור מאישוש ההיפותזה הזו לאישוש ההיפותיזה המקורית של המפל ("כל העורבים שבעולם שחורים") - די להחליף את המקרה של הכלוב במקרה מקביל לגמרי שבו הכלוב מוחלף בעולם כולו. ההחלפה הנ"ל לגיטימית, שכן ידוע מראש שכמות החפצים (הקונקרטיים) בעולם היא סופית. ראו גם בעיית האינדוקציה השיטה המדעית לקריאה נוספת קישורים חיצוניים רגב פורת, פרדוקס העורבים השחורים, באתר "Regev's Library" הערות שוליים עורב, פרדוקס פילוסופיה של המדע

פרדוקס העורב הוצג על ידי הפילוסוף קרל המפל בשנות הארבעים של המאה העשרים. הפרדוקס תוקף את שיטת האינדוקציה המדעית הנמצאת בבסיסם של מדעי הטבע, שלפיה הדרך לבסס תאוריה היא לערוך תצפיות הבוחנות ואינן מפריכות אותה. אם כך, כדי להשתכנע שכל העורבים שחורים, יש לוודא שכל עורב המוכר לנו הוא שחור. מאידך, טען המפל, התאוריה הזו שקולה לתאוריה כל הדברים הלא-שחורים אינם עורבים, שאותה אפשר לאשש על ידי צפייה בעצים ירוקים, סוסים לבנים וכובעים אדומים. איך ייתכן, שואל המפל, שתצפיות שאינן כוללות אפילו עורב אחד תומכות בטענה אמפירית על העורבים?הפרדוקסמדען קם בבוקר, מביט מהחלון ורואה זוג עורבים שחורים. "כנראה שכל העורבים שחורים", הוא חושב לעצמו, "צריך לאשש את זה". אבל איך? בדיקה של כל העורבים בעולם היא עבודה קשה מדי.יושב המדען מול החלון ומחפש עורבים. לאחר מספר שעות לא עבר אף עורב נוסף. המדען חושב שאולי צריך לצאת מהבית ולחפש עורבים, אך רגע לפני שהוא יוצא יש לו רעיון, לפיו הטענה "כל עורב הוא שחור" שקולה לטענה "כל דבר שאינו שחור, אינו עורב" - זו לוגיקה פשוטה. אם-כך, התאוריה תצא נשכרת באותה מידה אם נבחן אותה לגבי גופים שאינם שחורים. אם נגלה עורב שאינו שחור נפסלת התאוריה. אחרת נעשית התאוריה סבירה יותר מתצפית לתצפית.אחרי עשר דקות, שבהן ראה המדען כמה מכוניות כחולות, עצים ירוקים, סוסים לבנים וכובעים אדומים (ואפילו לא עורב אחד שאינו שחור) - מתקבלת התאוריה על דעתו של המדען והוא קובע: "כל העורבים שחורים!".ניתוחשתי התאוריות ("כל העורבים שחורים" ו"כל הלא-שחורים הם לא-עורבים") שקולות זו לזו ובכל זאת הפילוסופים חלוקים בתשובתם לשאלה האם ניתן לקבל שתצפיות המסייעות לתאוריה השנייה מאששות גם את הראשונה: יש פילוסופים הטוענים כי - לפחות אינטואיטיבית - קשה לקבל אישוש כנ"ל; הם גם משייכים כל ניסיון כזה של אישוש - לכשל לוגי מכליל מסוג דיקטו סימפליקיטר. הם גם קושרים ניסיון כזה של אישוש - לפרדוקס דומה-לכאורה (הקשור לתאוריה המשתנה לאחר זמן), שהוצע על ידי נלסון גודמן במאמרו בעיית האינדוקציה החדשה. יש פילוסופים התומכים באישוש כנ"ל ומנמקים את עמדתם על ידי חידוד-מתודי של מקרה העורבים - באמצעות המקרה השקול הבא: נניח שבכלוב שלפנינו - ישנם שני בעלי חיים וזהותם אינה ידועה עדיין. מזהים את החיה הראשונה ומתברר שזהו עורב שחור. מיד מתעוררת ההיפותזה: "כל עורב שבכלוב הזה הוא שחור". כדי לאשש את ההיפותזה - נזקקים כמובן לזהות גם את בעל החיים השני - אך לא נזקקים לכך שתוצאת הזיהוי תעלה שבעל החיים השני הוא עורב שחור: גם אם יתברר שהוא תוכי לבן, זה מאשש סופית את ההיפותזה הנ"ל: "כל עורב שבכלוב הזה הוא שחור" (כשבכך היא גם הופכת לתאוריה מוכחת, שכן ידוע מראש שאין עוד בעלי חיים בכלוב). יתר על כן, גם אילו בכלוב היה בעל חיים שלישי שזהותו לא נבדקה עדיין, הרי שזיהוי בעל החיים השני בתור תוכי לבן - מגדיל את סיכויי נכונותה של ההיפותזה הנ"ל - ובכך מאשש אותה (גם אם לא מוכיח אותה סופית כל עוד לא נבדקה זהותו של בעל החיים השלישי). למעשה, כדי לעבור מאישוש ההיפותזה הזו לאישוש ההיפותיזה המקורית של המפל ("כל העורבים שבעולם שחורים") - די להחליף את המקרה של הכלוב במקרה מקביל לגמרי שבו הכלוב מוחלף בעולם כולו. ההחלפה הנ"ל לגיטימית, שכן ידוע מראש שכמות החפצים (הקונקרטיים) בעולם היא סופית.ראו גםבעיית האינדוקציההשיטה המדעיתלקריאה נוספתקישורים חיצוניים רגב פורת, פרדוקס העורבים השחורים, באתר "Regev's Library"הערות שולייםעורב, פרדוקספילוסופיה של המדע

622

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%A8%20%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%A1

כריסטופר קולומבוס

כריסטופר קולומבוס (בעברית השתרש השם באנגלית - Christopher Columbus; בלטינית: Christophorus Columbus, באיטלקית: Cristoforo Colombo, בספרדית: Cristóbal Colón; 31 באוקטובר 1451 – 20 במאי 1506) היה ספן איטלקי בשירות ספרד, הנחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בכל הדורות. בניגוד לטעות נפוצה, לא היה קולומבוס האירופאי הראשון שהגיע ליבשת אמריקה – הראשון היה כנראה לייב אייריקסון בראש מסע של ויקינגים בסביבות 1000 לספירה. למעשה, מעולם לא ידע קולומבוס כי הגיע ליבשת אמריקה, וסבר עד יומו האחרון כי מצא את הנתיב הימי להודו, בעת שהראשון שהבין שמדובר ביבשת שאינה מוכרת לאירופה היה אמריגו וספוצ'י (ששנים רבות לאחר מכן היבשת החדשה נקראה על שמו: "אמריקה"). עם זאת, האדמה שגילה קולומבוס בעת הפלגתו הראשונה מערבה היא הגילוי המתועד והמוכח הראשון של יבשת אמריקה על ידי בני אירופה. נחישותו להפליג אל הלא-נודע גילתה לאירופה בעת ההיא את "העולם החדש" ובכך פתחה פרק חדש בהיסטוריה של העולם וחוללה שינויים מרחיקי לכת בשתי היבשות. ראשית חייו מעט ידוע על מוצאו של קולומבוס. הוא נולד בשם כריסטופורו קולומבו, ככל הנראה בג'נובה שבאיטליה, ב-31 באוקטובר בשנת 1451, למשפחה בת ארבעה ילדים. אביו, דומניקו קולומבו, היה אורג. יש חוקרים הטוענים שהיה, לפחות בחלקו, ממשפחת יהודים אנוסים, שהיגרו לאיטליה מספרד בפרעות 1391. בין היתר, קולומבוס הביע בכתב ידע רחב ומעמיק בברית הישנה (תנ"ך), דבר שלא היה מקובל בקרב אנשים ממעמדו בימים ההם. בנוסף, רוב אנשיו ועוזריו הקרובים היו יהודים מומרים (נוצרים חדשים), בראשם לואיס דה טורס. מסמכים שכתב לבנו ולא יועדו לעיניים זרות חתומים בסימן שנראה כמו האותיות ב"ה, בחלקו העליון השמאלי של הדף. השכלתו הייתה, כפי הנראה, חלקית בלבד. את דרכו כספן החל, כנראה, בגיל 14. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-15 הפליג תחת דגלו של רנה מאנז'ו במסע כושל לכבוש מחדש את ממלכת נאפולי. בחודש מאי שנת 1476 השתתף קולומבוס בלווי של ספינות מג'נובה לצפון אירופה. ב-13 באוגוסט יורטה השיירה בידי פורטוגלים בסמוך לחופי פורטוגל. קולומבוס נפצע בקרב שהתחולל, אך הצליח להגיע לחוף. הפלגות מערבה רקע מדיני סחר חליפין בין אירופה לבין סין והודו התקיים זה מאות בשנים בדרך היבשה. אולם, עם כיבוש קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית המוסלמית בשנת 1453 הפכה הגישה למחוזות אלו קשה ומסוכנת, שלא כבעבר תחת האימפריה המונגולית. היו אלו הפורטוגלים אשר החלו להרחיב את טווח הידע הימי האירופאי בהפליגם דרומה לאורך חופי אפריקה, במטרה למצוא את דרך הים להודו (כינוי כולל בפי האירופאים לדרום אסיה ולמזרחה). הפלגה מערבה ללב האוקיינוס האטלנטי לא הייתה מהפכנית לחלוטין. בשנת 1427 גילו הפורטוגלים את האיים האזוריים, ארכיפלג הנמצא כ-1,500 ק"מ מערבית לליסבון, ויישבו אותם. יתרה מכך, משטר הרוחות בין האיים האזוריים ואירופה היווה זירת התנסות חשובה לנווטי התקופה, אשר למדו כי בקווי רוחב שונים נושבות הרוחות בכיוונים מנוגדים. גילוי זה איפשר את ההפלגה הנועזת מערבה מתוך השערה מבוססת כי בעת הצורך הפלגה צפונה תביא את הנוסעים לקו רוחב בו הרוחות נושבות מזרחה, חזרה לאירופה. רקע מדעי וטכנולוגי בתקופה זו (המאה ה-15) הייתה התפיסה הגאוגרפית של העולם מבוססת על מספר טעויות: התאולוג ואיש המדע פייר מאיי והגאוגרף טוסקנלי, אשר עסקו רבות בנושא זה, הפריזו מאוד בהנחת מידת פרישתה של אסיה מזרחה. גודלו של האוקיינוס – בעקבות האסטרונום היווני מהמאה השנייה לספירה תלמי רווחה ההנחה בתקופה זו כי יבשות אירו-אסיה ואפריקה משתרעות על פני כמחצית (180°) מהיקף כדור הארץ, כאשר המחצית השנייה אינה אלא אוקיינוס. אולם היו קיימים גם חישובים אחרים, למשל חישובו של הפיניקי מרינוס מצור (בו האמין קולומבוס) כי היבשת מכסה 225° ואילו הים 135° בלבד. טעויות בתרגום יחידות מידה, כמו זו שעשה קולומבוס בהמירו מבלי משים מיילים ימיים ערביים (1,830 מטרים) למיילים ימיים איטלקיים (1,238 מטרים) שהיו קצרים יותר, הוסיפו גם הם לחישובים שגויים בנוגע למרחק ההפלגה הצפוי מערבה. על פי טעויות אלו חישב קולומבוס בשנות ה-80 של המאה ה-15 כי המרחק בין האיים הקנריים ליפן הוא כ-3,700 קילומטרים, בעוד שהמרחק האמיתי גדול בכ-19,000 קילומטרים. על בסיס חישוב שגוי זה נראה לקולומבוס רעיון פתיחת נתיב שיט חדש להודו על ידי הפלגה מערבה מאירופה כאפשרי. פיתוח טכנולוגי חשוב, אשר אפשר את מסעו של קולומבוס, היה הקרוולה. בחסותו של הנסיך הפורטוגלי, אנריקה ה"ספן", הומצאה על ידי מומחים שהעסיק ספינה מסוג חדש, אשר הייתה קלה ומהירה, עשויה קורות עצי אורן ואלון. לעומת אוניות ששימשו למסחר בים התיכון, ספינות אלה יכלו בנוסף לסיור בסמוך לחופים, גם להפליג בקלות בלב ים, לשוט ברוחות הסערה ולעבור מרחקים גדולים בזכות כושר התמרון הרב בו ניחנו והיכולת להפליג בזווית לכיוון הרוח. ביצועים אלה התאפשרו בזכות המפרש המשולש (מפרש לטיני). ארגון המסע ומימונו על מנת לממש את רעיונו זקוק היה קולומבוס לפתרון למימון מסעו, וחשוב מכך, להסכם שיאפשר לו לקטוף את פירות תעוזתו. באופן טבעי פנה קולומבוס תחילה לז'ואאו השני, מלך פורטוגל, האומה האירופית בעלת הניסיון הרב ביותר, והעניין הגדול ביותר בניווט באוקיינוס האטלנטי. אולם דווקא משום כך לא היה לפורטוגל עניין רב להשקיע בהרפתקה בהפלגה מערבה, כאשר דרך הים מזרחה נראתה מבטיחה פי כמה והם התקדמו בבטחה לקראת פתיחתה (ראו האימפריה הפורטוגזית). יתר על כן, מומחי הניווט הפורטוגלים סברו (בצדק) כי חישוביו של קולומבוס שגויים, וכי דרך הים המערבית ארוכה מכפי שטען. לאחר שבארתולומיאו דיאש, הקיף בשנת 1488 את כף התקווה הטובה והוכיח שניתן להקיף את אפריקה ולהגיע אל האוקיינוס ההודי, ההשקעה בתוכניתו של קולומבוס לא הייתה כדאית עוד לפורטוגל. התאריך המדויק של הפנייה למלך פורטוגל אינו ידוע, אולם היה זה כנראה בין השנים 1483–1485. בשנת 1485, לאחר דחיית פורטוגל, פנה קולומבוס לאיזבלה מקסטיליה. לנוכח הנסיבות של נישואיה עם פרננדו השני מאראגון ואיחוד מרבית ספרד תחת שליטתם, הצלחתם בכיבוש גרנדה שהיה המעוז המוסלמי האחרון בחצי האי האיברי, הפיגור המדעי והטכנולוגי לעומת הפורטוגלים בדרך להודו, ולנוכח העובדה כי הים התיכון נשלט בידי האיטלקים, וכי אפריקה נתונה בידי הפורטוגלים והמוסלמים, אחד הבנקאים שהיה בעלים של עסקים נוספים, תושב ולנסיה ממוצא יהודי בשם לואיס דה סנטאנחל (Luis de Santángel), היה המממן העיקרי של המסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה, והאדם אשר שכנע את המלכים הקתולים להשקיע במסע קולומבוס, לואיס השקיע בעצמו מיליון מאה וארבעים אלף מראוודיס, יותר מחמישים אחוז עלות המסע. הסכימו הספרדים, לאחר מסע שכנוע ממושך בן כמה שנים, להשקיע במימון חלקי של המשלחת. שארית הממון הגיעה מלואיס דה סנטאנחל וסוחרים איטלקיים שונים. הובטח לקולומבוס כי בתמורה להצלחת מסעו יזכה בתואר "אדמירל הימים" וחשוב מכך, יקבל עשירית מכל רווחי המסע. הובטח גם והיה אם יגלה איים חדשים לחופי הודו, בנוסף לאמור לעיל הוא ימונה למשנה למלך ולמושל הטריטוריות החדשות, יציע בלעדית מועמדים למשרות ממשל חדשות, ויקבל הטבות על הסחר עם האיים שיגלה. חוזה זה עשוי להסביר את התעקשותו של קולומבוס על כי לא גילה יבשת חדשה אלא הגיע להודו, שאם לא כן, אותן ההבטחות היו מאבדות את תקפותן. מסעות קולומבוס המסע הראשון ב-3 באוגוסט 1492, יצא קולומבוס מנמל פלוס בספרד למסע אל הבלתי נודע עם שלוש ספינות, הסנטה מריה, הפינטה והניניה, המאוישות בכ-90 איש, ובידיו מכתבים ממלכי ספרד הממוענים ל"חאן הגדול במזרח". בין אנשי הצוות היה גם לואיס דה טורס, אנוס, מתורגמנו האישי של קולומבוס, שצורף כדי שיוכל לשוחח בארמית ובעברית אם יתגלו עשרת השבטים האבודים ויתרגם את הסוחרים האסייתים. לאחר חניית ביניים באיים הקנריים להצטיידות במים ובמצרכים נוספים, המשיכו מערבה ב-6 בספטמבר. ההפלגה במרחבי האוקיינוס האטלנטי לוותה בחששות כבדים וכאשר נמשך השיט זמן רב ללא יבשה באופק, עלתה דרישה מקרב המלחים לשוב לאחור, אל ספרד. מחשש להתמרמרות והתמרדות אנשי הצוות, ניהל קולומבוס שני יומני מסע שתיארו את ההתקדמות היומית: יומן אחד ששמר לעצמו ובו רשם את המרחקים האמיתיים שעברו להערכתו, ויומן אחר שהיה מיועד לעיני אנשי הצוות, שבו רשם קצב התקדמות איטי יותר. ב-7 באוקטובר הבחינו אנשי הצוות בציפורים עפות מערבה, ושינו את כיוון מסעם בהתאם בתקווה לאתר יבשה. ב-12 באוקטובר, לאחר מסע של יותר מחודש ימים – תקופה ארוכה מכפי שהיו רגילים לשהות בה הרחק מן החוף – נשמעה בשעה שתיים אחר חצות צעקה רמה מראש התורן של ה"פינטה". רודריגו דה טריינה החל קורא: "יבשה! יבשה!". הם אמנם סברו כי המזרח הרחוק מתגלה לפניהם, אולם למעשה הם התקדמו אל העולם החדש. גילוי אמריקה ברדתם ליבשה, למעשה באחד מאיי בהאמה, הכריז קולומבוס כי יקרא למקום סן סלבדור (האי לא זוהה בוודאות עד היום). משם המשיך לאי קובה וב-28 באוקטובר עגנו מול חופיו. אחר פנה לאי היספניולה והגיעו לשם ב-8 בדצמבר. כעדות להישגיו נטל מן האי תוכים ופירות והביא עמו כמה ילידים מתושבי המקום. בליל 25 בדצמבר, מעט לפני חצות, עלתה ה"סנטה מריה" על שרטון ונטרפה בים הקריבי. בהיספניולה השאיר קולומבוס חלק מאנשיו ומיהר לשוב לספרד כדי לדווח על תגליותיו. למעשה לא הייתה לקולומבוס ברירה. לאחר עלייתה של ה"סנטה מריה" על שרטון, נותר ציו של קולומבוס עם שתי ספינות בלבד ולא היה בהן מקום לכולם. כמו כן נוספו להם הילידים (חטופים ככל הנראה). מקורות הספינה הטרופה בנה הצוות מחסה על האי וקולומבוס הציע שכמה יישארו שם להמתין להם עד שובם. 39 איש נשארו מאחור ביישוב החדש "לה נבידד" (La Navidad, בספרדית: חג המולד) בהסכמתו של המנהיג האינדיאני המקומי, וב-4 בינואר ציווה קולומבוס להרים עוגן והפליג חזרה לספרד. המסע חזרה ב-14 בפברואר איימה סערה עזה על הספינות. קולומבוס ואנשי צוות הטילו גורלות בתקווה להשקיט את הים. הגורל הראשון נפל על קולומבוס והוא התחייב לעלות לרגל לסנטה מריה דה גואדלופה. מתוך ייאוש הוא אף כתב מכתב המתאר את המסע והתגליות, הכניס אותו לחבית אטומה והשליך לים. החבית לא נמצאה מעולם, אך לאחר מספר ימים הגיע קולומבוס עם ספינתו לחוף מבטחים. ב-18 בפברואר עגנה ה"ניניה" באיים האזוריים לבדה, לאחר שהקשר עם ה"פינטה" אבד במהלך המסע. משם המשיכו לחצי האי האיברי. רוחות עזות שפקדו אותם אילצו את קולומבוס לעגון בליסבון לפני שהמשיך לספרד. בשעות הצהרים של ה-15 במרץ 1493, שב קולומבוס לנמל פלוס, בתום מסע של 224 יום. המסע השני ב-24 בספטמבר שנת 1493, הפליג קולומבוס למסעו השני מקדיס בראש 17 ספינות, הנושאות עימן כ-1,200 נוסעים ואנשי צוות, בהם "תושבים חדשים" שנשלחו ליישב את העולם החדש. לאחר חנייה באיים הקנריים, המשיכה המשלחת בדרכה ב-13 באוקטובר. במסע זה נתגלו האיים ג'מייקה ופוארטו ריקו. מששב לאי היספניולה גילה כי האנשים שהותיר שם נרצחו על ידי הילידים. קולומבוס הקים מושבה חדשה על חופו הצפוני של האי והמשיך לשוטט באיים הקריביים עד לשנת 1494 ושב לספרד. הכתר הספרדי החל לאבד את אמונו בקולומבוס, ובמיוחד הטיל ספק אם אכן תגליותיו של קולומבוס יפתחו בפני ספרד את הדרך למזרח. מכיוון שכך לא מיהר הכתר לאשר לקולומבוס להפליג בשלישית, ומסעו השלישי התרחש רק ארבע שנים לאחר סיום השני. בשנת 1497 גילה ג'ובני קבוטו, גם הוא בן ג'נובה, את אמריקה הצפונית. במסעו תחת חסותו של הנרי השביעי, מלך אנגליה, הגיע קבוטו לנובה סקוטיה ותר את הארץ החדשה. באותה שנה גילה וסקו דה גמה הפורטוגזי את דרך הים להודו, מסביב לאפריקה דרך כף התקוה הטובה, והגיע לקוז'יקוד ב-1498. המסע השלישי ב-30 במאי 1498, יצא קולומבוס בראש שש ספינות למסעו השלישי בו גילה את טרינידד, אי בקרבת ונצואלה. במסעו זה התלווה אליו ברטולומה דה לאס קסאס. קולומבוס הבחין בזרם המים המתוקים המגיע לעומק האוקיינוס מנהר האורינוקו, וכגאוגרף היה צריך לנחש כי נהר עצום שכזה מעיד על יבשת גדולה, אולם קולומבוס לא האמין כי קיימת יבשת נוספת בחצי הכדור הדרומי ושב לסייר צפונה משם, מחמיץ למעשה את גילויה של אמריקה הדרומית לאחר סיור קצר בחוף. ב-19 באוגוסט שב קולומבוס למושבה בהיספניולה, אותה עזב חמש שנים קודם לכן. כשחזר נתקל בהתקוממות של המתיישבים נגד שלטונו. קולומבוס העמיד לדין מספר מתיישבים ולפחות אחד ממנהיגי המרד נתלה. באוקטובר 1499 שלח קולומבוס שתי ספינות לספרד וביקש כי ימונה מושל מלכותי שיסייע לו לשלוט. בשלב זה כבר הגיעו לבית המשפט האשמות על עריצותו של קולומבוס ואי כשירותו. מלכי ספרד שלחו למושבה את פרנסיסקו דה בובאדייה (Bobadilla) כמושל במקומו. בובאדייה התבקש לחקור את ההאשמות בברוטליות מצדו של קולומבוס. בובאדייה דיווח שקולומבוס השתמש באופן שגרתי בעינויים ובהטלת מום כחלק משלטונו. כך למשל, לפי הדו"ח, קולומבוס הורה לחתוך את אוזניו ואת אפו של אדם שהורשע בגניבת תירס ואז מכר אותו לעבדות. עוד מסופר בדו"ח שקולומוס ברך את אחיו ברתולומאו על כך ש"הגן על המשפחה" בכך שהורה להצעיד עירומה ברחובות ולחתוך את לשונה של אישה שטענה שקולומבוס ממוצא נחות. בדו"ח מתואר גם האופן שבו דיכא קולומבוס בברוטליות מרד של הילידים, ואחר כך ערך מצעד שבו הוצגו ברחובות גופות המורדים קטועות האיברים. באוקטובר 1500 בובאדייה אסר את קולומבוס ואת אחיו ושלח אותם חזרה לספרד. במהלך המסע חיבר קולומבוס מכתב פנייה למלך, אשר עם התקבלו הביא לשחרורם מהמאסר לאחר שישה שבועות. מלכי ספרד זימנו את קולומבוס ואחיו לארמון אלהמברה בגרנדה, השיבו להם את חירותם ואת הונם והסכימו לממן את מסעו הרביעי של קולומבוס. עם זאת, הפרשה סיימה את תקוותיו של קולומבוס להפוך למנהלן ומושל קולוניאלי, ובמקומו מונה ניקולאס דה-אובאנדו למושל איי הודו המערבית. המסע הרביעי ב-11 במאי 1502, בעת מסעו הרביעי, דרך קולומבוס לראשונה על אדמת מרכז אמריקה, שם הוא מצא את פולי הקקאו. תחילה הגיע להונדורס, אחר כך סייר בקוסטה ריקה ומשם המשיך לפנמה. הילידים סיפרו לו על ים גדול המצוי מעברן השני של ארצות אלה, אך הוא לא פנה לבדוק את טענתם ולא חשד מעולם בקיומו של האוקיינוס השקט, כ-20 קילומטרים בלבד משם (לו אכן היה מגיע אליו, היה יכול להפליג שוב משם, ואז אכן יכול היה להגיע למזרח אסיה כפי שרצה). בפנמה איבד קולומבוס שלוש מתוך ארבע ספינותיו בהתקפת ילידים והפליג חזרה להיספניולה. סופה פגעה בספינתו היחידה והוא נאלץ לנחות על חופי ג'מייקה ב-25 ביוני 1503, שם התעכב כשנה. עזרה הגיעה ב-29 ביוני 1504 וב-7 בנובמבר 1504 שב קולומבוס לספרד. הגילויים לא סיפקו את הכתר הספרדי, ולאור חוסר שביעות רצונם מהתמורה הכלכלית המיוחלת והמבוששת לבוא, להוציא את הפנינים מהים הקריבי, שוכנע הכתר כי קולומבוס לא מצא את הדרך להודו. למעשה, עד לכיבוש האימפריה האצטקית על ידי הרנאן קורטס לא הניבו גילויי ספרד באמריקות תמורה משמעותית לכתר הספרדי. ב-20 במאי 1506 מת כריסטופר קולומבוס בוואיאדוליד אשר בספרד. ילדיו לקולומבוס נולדו שני ילדים: דייגו ופרננדו . בנו הבכור דייגו היה אדמירל אשר נולד מאשתו של קולומבוס, פיליפה מוניז פרשטרלו. בנו השני פרננדו היה סופר שנולד מפילגשו של קולומבוס, ביאטריס אנריקס דה ארנה. דרך בנו דייגו, צאצאיו מחזיקים עד היום את התואר "דוכס ויראגואה". פועלו של קולומבוס ומורשתו היו מגלי ארצות כפרדיננד מגלן וג'יימס קוק, שהפליגו למרחקים גדולים יותר מקולומבוס בדרכם אל הלא נודע ואפשר שהיו נועזים ממנו. אולם אף אחד מהם אינו יכול להתחרות בקולומבוס מבחינת חשיבות תגליותיו. אמנם כחמש מאות שנה לפניו ביקר לייב אייריקסון באמריקה הצפונית וקרא לה וינלנד, אולם בימיו של קולומבוס איש כבר לא ידע על קיומה של יבשת זו והיה זה הוא שגילה אותה מחדש לבני אירופה, אלפי שנים לאחר שנוודים אסייתים חצו משטחי קרח של ים קפוא במצר ברינג והתיישבו בארץ חדשה. עד יום מותו היה קולומבוס משוכנע כי גילה נתיב ימי להודו. על בסיס אמונה זו קרא לילידי האיים שגילה "אינדיאנים", כלומר הודים (הודו היא אינדיה). רק בשנת 1501 הבין אמריגו וספוצ'י כי מדובר ביבשת חדשה. וספוצ'י הפליג לאורך חופי ברזיל בשליחות פורטוגל וכשהגיע לקווי רוחב דרומיים שאיש מעולם לא הגיע אליהם, התגבשה דעתו שהיבשת שלפניו אינה אסיה. כיוון שרוב כותבי המפות נטו לתמוך בגרסתו, זכה וספוצ'י שאמריקה תיקרא על שמו. תחילה ניסו הבריטים להמעיט בחשיבותו של קולומבוס ובמקומו לטפח את שמו של ג'ובני קבוטו (ג'ון קבוט בפי האנגלים), שבשליחות מלך אנגליה היה אחד האירופאים הראשונים שהגיעו לאמריקה. אולם זמן קצר לאחר המהפכה האמריקאית החלו בארצות הברית לראות בקולומבוס את הדמות המייסדת של העולם החדש. כך, נקראו בירת מדינת אוהיו בשם קולומבוס ובירת קרוליינה הדרומית בשם קולומביה. זמן קצר אחר כך נקראה המחוז הפדרלי בו שוכנת וושינגטון בירת ארצות הברית מחוז קולומביה. שמו של קולומבוס זכה לבכורה מחודשת עם חגיגות 400 שנים לגילוי אמריקה בארצות הברית, עת קהילת המהגרים האיטלקיים העלו את זכרו על נס כמקור סולידריות והזדהות. בראשית המאה ה-20 הוחלט בארצות הברית לרומם את שמו בחג לאומי, יום קולומבוס, הנחגג ביום שני השני של חודש אוקטובר, בקירוב לתאריך המקורי, ה-12 באוקטובר, בו דרכה לראשונה כף רגלו על אדמת אמריקה. על שמו של קולומבוס נקראות קולומביה (המדינה באמריקה הדרומית), קולומביה הבריטית (המחוז בקנדה), נמל התעופה הבינלאומי של ג'נובה, עיר מולדתו, ועוד ערים ואתרים גאוגרפיים נוספים. חברת הספנות האיטלקית הפעילה בשנות החמשים אוניית נוסעים טרנס-אטלנטית בשם אונייה אחות לאנדריאה דוריה בישת המזל. במרבית הערים באיטליה נמצאים בתי מלון גדולים בשם זה. במאות שחלפו מאז ימיו של קולומבוס הוא הואשם על ידי היסטוריונים במעשים ברוטליים ובכך שהניע את תהליך ריקון האיים הקריביים מאוכלוסייתם הילידית כתוצאה ממחלות ואף מרצח עם מכוון. החל משנות התשעים נמתחת ביקורת חריפה על פועלו והוא הואשם בהובלת רצח עם, הרס אקולוגי נרחב וכמבשרו של הקולוניאליזם. לאחר רציחתו של אזרח אפריקאי אמריקאי בשם ג'ורג' פלויד על ידי שוטר לבן בארצות הברית בשנת 2020 פרצו מהומות והפגנות מחאה שכתוצאה מהן הוסרו אנדרטות לזכרו של קולומבוס. על קולומבוס סופר סיפור ביצת קולומבוס. בסיפור, טענו בפני קולומבוס שגילוי איי הודו המערבית הוא דבר קל משניתנו לו האמצעים לבצע זאת. בתגובה הוא ביקש מהנוכחים להעמיד ביצה קשה על קודקודה, ולאחר שנכשלו הכה בה עד שחודה השתטח והמשימה הפכה קלה. המסר הוא שעצם הרעיון להפליג מערבה במטרה להגיע להודו הוא החשוב, ובצורה רחבה יותר שקל לזלזל במלאכה לאחר שנעשתה אבל עצם הרעיון המקורי לעשותה הופך אותה לחדשנית וחשובה. לקריאה נוספת Zamora, Margarita, 'Reading Columbus', University of California Press, 1993 * 'בעקבות כריסטופר קולומבוס אמריקה 1992-1492', בעריכת מירי אליאב פלדון, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים יעקב וסרמן, 'כריסטוף קולומבוס: דיוקן', תרגם מגרמנית ד. קמחי, תל אביב: הוצאת אברהם יוסף שטיבל, 1933 קישורים חיצוניים דורי, נ' (2019). ר' לוי בן גרשם וכריסטופר קולומבוס - גילוי יבשת אמריקה. קריית שמואל, חיפה: שאנן – המכללה האקדמית הדתית לחינוך. דני זמרין, "מבעד לקרקעית השקופה או: קולומבוס לא היה יהודי". באתר "אותו הים" - על ספנות ישראלית ועוד, 29 במרץ 2022. הערות שוליים היספניולה: היסטוריה ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר מגלי ארצות איטלקים מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי ילידי 1451 נפטרים ב-1506

כריסטופר קולומבוס (בעברית השתרש השם באנגלית - Christopher Columbus; בלטינית: Christophorus Columbus, באיטלקית: Cristoforo Colombo, בספרדית: Cristóbal Colón; 31 באוקטובר 1451 – 20 במאי 1506) היה ספן איטלקי בשירות ספרד, הנחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בכל הדורות.בניגוד לטעות נפוצה, לא היה קולומבוס האירופאי הראשון שהגיע ליבשת אמריקה – הראשון היה כנראה לייב אייריקסון בראש מסע של ויקינגים בסביבות 1000 לספירה. למעשה, מעולם לא ידע קולומבוס כי הגיע ליבשת אמריקה, וסבר עד יומו האחרון כי מצא את הנתיב הימי להודו, בעת שהראשון שהבין שמדובר ביבשת שאינה מוכרת לאירופה היה אמריגו וספוצ'י (ששנים רבות לאחר מכן היבשת החדשה נקראה על שמו: "אמריקה"). עם זאת, האדמה שגילה קולומבוס בעת הפלגתו הראשונה מערבה היא הגילוי המתועד והמוכח הראשון של יבשת אמריקה על ידי בני אירופה. נחישותו להפליג אל הלא-נודע גילתה לאירופה בעת ההיא את "העולם החדש" ובכך פתחה פרק חדש בהיסטוריה של העולם וחוללה שינויים מרחיקי לכת בשתי היבשות.ראשית חייו מעט ידוע על מוצאו של קולומבוס. הוא נולד בשם כריסטופורו קולומבו, ככל הנראה בג'נובה שבאיטליה, ב-31 באוקטובר בשנת 1451, למשפחה בת ארבעה ילדים. אביו, דומניקו קולומבו, היה אורג.יש חוקרים הטוענים שהיה, לפחות בחלקו, ממשפחת יהודים אנוסים, שהיגרו לאיטליה מספרד בפרעות 1391. בין היתר, קולומבוס הביע בכתב ידע רחב ומעמיק בברית הישנה (תנ"ך), דבר שלא היה מקובל בקרב אנשים ממעמדו בימים ההם. בנוסף, רוב אנשיו ועוזריו הקרובים היו יהודים מומרים (נוצרים חדשים), בראשם לואיס דה טורס. מסמכים שכתב לבנו ולא יועדו לעיניים זרות חתומים בסימן שנראה כמו האותיות ב"ה, בחלקו העליון השמאלי של הדף.השכלתו הייתה, כפי הנראה, חלקית בלבד. את דרכו כספן החל, כנראה, בגיל 14. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-15 הפליג תחת דגלו של רנה מאנז'ו במסע כושל לכבוש מחדש את ממלכת נאפולי. בחודש מאי שנת 1476 השתתף קולומבוס בלווי של ספינות מג'נובה לצפון אירופה. ב-13 באוגוסט יורטה השיירה בידי פורטוגלים בסמוך לחופי פורטוגל. קולומבוס נפצע בקרב שהתחולל, אך הצליח להגיע לחוף.הפלגות מערבהרקע מדיני סחר חליפין בין אירופה לבין סין והודו התקיים זה מאות בשנים בדרך היבשה. אולם, עם כיבוש קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית המוסלמית בשנת 1453 הפכה הגישה למחוזות אלו קשה ומסוכנת, שלא כבעבר תחת האימפריה המונגולית. היו אלו הפורטוגלים אשר החלו להרחיב את טווח הידע הימי האירופאי בהפליגם דרומה לאורך חופי אפריקה, במטרה למצוא את דרך הים להודו (כינוי כולל בפי האירופאים לדרום אסיה ולמזרחה).הפלגה מערבה ללב האוקיינוס האטלנטי לא הייתה מהפכנית לחלוטין. בשנת 1427 גילו הפורטוגלים את האיים האזוריים, ארכיפלג הנמצא כ-1,500 ק"מ מערבית לליסבון, ויישבו אותם. יתרה מכך, משטר הרוחות בין האיים האזוריים ואירופה היווה זירת התנסות חשובה לנווטי התקופה, אשר למדו כי בקווי רוחב שונים נושבות הרוחות בכיוונים מנוגדים. גילוי זה איפשר את ההפלגה הנועזת מערבה מתוך השערה מבוססת כי בעת הצורך הפלגה צפונה תביא את הנוסעים לקו רוחב בו הרוחות נושבות מזרחה, חזרה לאירופה.רקע מדעי וטכנולוגי בתקופה זו (המאה ה-15) הייתה התפיסה הגאוגרפית של העולם מבוססת על מספר טעויות:התאולוג ואיש המדע פייר מאיי והגאוגרף טוסקנלי, אשר עסקו רבות בנושא זה, הפריזו מאוד בהנחת מידת פרישתה של אסיה מזרחה.גודלו של האוקיינוס – בעקבות האסטרונום היווני מהמאה השנייה לספירה תלמי רווחה ההנחה בתקופה זו כי יבשות אירו-אסיה ואפריקה משתרעות על פני כמחצית (180°) מהיקף כדור הארץ, כאשר המחצית השנייה אינה אלא אוקיינוס. אולם היו קיימים גם חישובים אחרים, למשל חישובו של הפיניקי מרינוס מצור (בו האמין קולומבוס) כי היבשת מכסה 225° ואילו הים 135° בלבד.טעויות בתרגום יחידות מידה, כמו זו שעשה קולומבוס בהמירו מבלי משים מיילים ימיים ערביים (1,830 מטרים) למיילים ימיים איטלקיים (1,238 מטרים) שהיו קצרים יותר, הוסיפו גם הם לחישובים שגויים בנוגע למרחק ההפלגה הצפוי מערבה.על פי טעויות אלו חישב קולומבוס בשנות ה-80 של המאה ה-15 כי המרחק בין האיים הקנריים ליפן הוא כ-3,700 קילומטרים, בעוד שהמרחק האמיתי גדול בכ-19,000 קילומטרים. על בסיס חישוב שגוי זה נראה לקולומבוס רעיון פתיחת נתיב שיט חדש להודו על ידי הפלגה מערבה מאירופה כאפשרי.פיתוח טכנולוגי חשוב, אשר אפשר את מסעו של קולומבוס, היה הקרוולה. בחסותו של הנסיך הפורטוגלי, אנריקה ה"ספן", הומצאה על ידי מומחים שהעסיק ספינה מסוג חדש, אשר הייתה קלה ומהירה, עשויה קורות עצי אורן ואלון. לעומת אוניות ששימשו למסחר בים התיכון, ספינות אלה יכלו בנוסף לסיור בסמוך לחופים, גם להפליג בקלות בלב ים, לשוט ברוחות הסערה ולעבור מרחקים גדולים בזכות כושר התמרון הרב בו ניחנו והיכולת להפליג בזווית לכיוון הרוח. ביצועים אלה התאפשרו בזכות המפרש המשולש (מפרש לטיני).ארגון המסע ומימונו על מנת לממש את רעיונו זקוק היה קולומבוס לפתרון למימון מסעו, וחשוב מכך, להסכם שיאפשר לו לקטוף את פירות תעוזתו. באופן טבעי פנה קולומבוס תחילה לז'ואאו השני, מלך פורטוגל, האומה האירופית בעלת הניסיון הרב ביותר, והעניין הגדול ביותר בניווט באוקיינוס האטלנטי. אולם דווקא משום כך לא היה לפורטוגל עניין רב להשקיע בהרפתקה בהפלגה מערבה, כאשר דרך הים מזרחה נראתה מבטיחה פי כמה והם התקדמו בבטחה לקראת פתיחתה (ראו האימפריה הפורטוגזית). יתר על כן, מומחי הניווט הפורטוגלים סברו (בצדק) כי חישוביו של קולומבוס שגויים, וכי דרך הים המערבית ארוכה מכפי שטען. לאחר שבארתולומיאו דיאש, הקיף בשנת 1488 את כף התקווה הטובה והוכיח שניתן להקיף את אפריקה ולהגיע אל האוקיינוס ההודי, ההשקעה בתוכניתו של קולומבוס לא הייתה כדאית עוד לפורטוגל. התאריך המדויק של הפנייה למלך פורטוגל אינו ידוע, אולם היה זה כנראה בין השנים 1483–1485.בשנת 1485, לאחר דחיית פורטוגל, פנה קולומבוס לאיזבלה מקסטיליה. לנוכח הנסיבות של נישואיה עם פרננדו השני מאראגון ואיחוד מרבית ספרד תחת שליטתם, הצלחתם בכיבוש גרנדה שהיה המעוז המוסלמי האחרון בחצי האי האיברי, הפיגור המדעי והטכנולוגי לעומת הפורטוגלים בדרך להודו, ולנוכח העובדה כי הים התיכון נשלט בידי האיטלקים, וכי אפריקה נתונה בידי הפורטוגלים והמוסלמים, אחד הבנקאים שהיה בעלים של עסקים נוספים, תושב ולנסיה ממוצא יהודי בשם לואיס דה סנטאנחל (Luis de Santángel), היה המממן העיקרי של המסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה, והאדם אשר שכנע את המלכים הקתולים להשקיע במסע קולומבוס, לואיס השקיע בעצמו מיליון מאה וארבעים אלף מראוודיס, יותר מחמישים אחוז עלות המסע. הסכימו הספרדים, לאחר מסע שכנוע ממושך בן כמה שנים, להשקיע במימון חלקי של המשלחת. שארית הממון הגיעה מלואיס דה סנטאנחל וסוחרים איטלקיים שונים. הובטח לקולומבוס כי בתמורה להצלחת מסעו יזכה בתואר "אדמירל הימים" וחשוב מכך, יקבל עשירית מכל רווחי המסע. הובטח גם והיה אם יגלה איים חדשים לחופי הודו, בנוסף לאמור לעיל הוא ימונה למשנה למלך ולמושל הטריטוריות החדשות, יציע בלעדית מועמדים למשרות ממשל חדשות, ויקבל הטבות על הסחר עם האיים שיגלה. חוזה זה עשוי להסביר את התעקשותו של קולומבוס על כי לא גילה יבשת חדשה אלא הגיע להודו, שאם לא כן, אותן ההבטחות היו מאבדות את תקפותן.מסעות קולומבוסהמסע הראשון ב-3 באוגוסט 1492, יצא קולומבוס מנמל פלוס בספרד למסע אל הבלתי נודע עם שלוש ספינות, הסנטה מריה, הפינטה והניניה, המאוישות בכ-90 איש, ובידיו מכתבים ממלכי ספרד הממוענים ל"חאן הגדול במזרח". בין אנשי הצוות היה גם לואיס דה טורס, אנוס, מתורגמנו האישי של קולומבוס, שצורף כדי שיוכל לשוחח בארמית ובעברית אם יתגלו עשרת השבטים האבודים ויתרגם את הסוחרים האסייתים. לאחר חניית ביניים באיים הקנריים להצטיידות במים ובמצרכים נוספים, המשיכו מערבה ב-6 בספטמבר. ההפלגה במרחבי האוקיינוס האטלנטי לוותה בחששות כבדים וכאשר נמשך השיט זמן רב ללא יבשה באופק, עלתה דרישה מקרב המלחים לשוב לאחור, אל ספרד. מחשש להתמרמרות והתמרדות אנשי הצוות, ניהל קולומבוס שני יומני מסע שתיארו את ההתקדמות היומית: יומן אחד ששמר לעצמו ובו רשם את המרחקים האמיתיים שעברו להערכתו, ויומן אחר שהיה מיועד לעיני אנשי הצוות, שבו רשם קצב התקדמות איטי יותר.ב-7 באוקטובר הבחינו אנשי הצוות בציפורים עפות מערבה, ושינו את כיוון מסעם בהתאם בתקווה לאתר יבשה. ב-12 באוקטובר, לאחר מסע של יותר מחודש ימים – תקופה ארוכה מכפי שהיו רגילים לשהות בה הרחק מן החוף – נשמעה בשעה שתיים אחר חצות צעקה רמה מראש התורן של ה"פינטה". רודריגו דה טריינה החל קורא: "יבשה! יבשה!". הם אמנם סברו כי המזרח הרחוק מתגלה לפניהם, אולם למעשה הם התקדמו אל העולם החדש.גילוי אמריקה ברדתם ליבשה, למעשה באחד מאיי בהאמה, הכריז קולומבוס כי יקרא למקום סן סלבדור (האי לא זוהה בוודאות עד היום). משם המשיך לאי קובה וב-28 באוקטובר עגנו מול חופיו. אחר פנה לאי היספניולה והגיעו לשם ב-8 בדצמבר. כעדות להישגיו נטל מן האי תוכים ופירות והביא עמו כמה ילידים מתושבי המקום. בליל 25 בדצמבר, מעט לפני חצות, עלתה ה"סנטה מריה" על שרטון ונטרפה בים הקריבי. בהיספניולה השאיר קולומבוס חלק מאנשיו ומיהר לשוב לספרד כדי לדווח על תגליותיו. למעשה לא הייתה לקולומבוס ברירה. לאחר עלייתה של ה"סנטה מריה" על שרטון, נותר ציו של קולומבוס עם שתי ספינות בלבד ולא היה בהן מקום לכולם. כמו כן נוספו להם הילידים (חטופים ככל הנראה). מקורות הספינה הטרופה בנה הצוות מחסה על האי וקולומבוס הציע שכמה יישארו שם להמתין להם עד שובם. 39 איש נשארו מאחור ביישוב החדש "לה נבידד" (La Navidad, בספרדית: חג המולד) בהסכמתו של המנהיג האינדיאני המקומי, וב-4 בינואר ציווה קולומבוס להרים עוגן והפליג חזרה לספרד.המסע חזרה ב-14 בפברואר איימה סערה עזה על הספינות. קולומבוס ואנשי צוות הטילו גורלות בתקווה להשקיט את הים. הגורל הראשון נפל על קולומבוס והוא התחייב לעלות לרגל לסנטה מריה דה גואדלופה. מתוך ייאוש הוא אף כתב מכתב המתאר את המסע והתגליות, הכניס אותו לחבית אטומה והשליך לים. החבית לא נמצאה מעולם, אך לאחר מספר ימים הגיע קולומבוס עם ספינתו לחוף מבטחים.ב-18 בפברואר עגנה ה"ניניה" באיים האזוריים לבדה, לאחר שהקשר עם ה"פינטה" אבד במהלך המסע. משם המשיכו לחצי האי האיברי. רוחות עזות שפקדו אותם אילצו את קולומבוס לעגון בליסבון לפני שהמשיך לספרד. בשעות הצהרים של ה-15 במרץ 1493, שב קולומבוס לנמל פלוס, בתום מסע של 224 יום.המסע השני ב-24 בספטמבר שנת 1493, הפליג קולומבוס למסעו השני מקדיס בראש 17 ספינות, הנושאות עימן כ-1,200 נוסעים ואנשי צוות, בהם "תושבים חדשים" שנשלחו ליישב את העולם החדש. לאחר חנייה באיים הקנריים, המשיכה המשלחת בדרכה ב-13 באוקטובר. במסע זה נתגלו האיים ג'מייקה ופוארטו ריקו. מששב לאי היספניולה גילה כי האנשים שהותיר שם נרצחו על ידי הילידים. קולומבוס הקים מושבה חדשה על חופו הצפוני של האי והמשיך לשוטט באיים הקריביים עד לשנת 1494 ושב לספרד.הכתר הספרדי החל לאבד את אמונו בקולומבוס, ובמיוחד הטיל ספק אם אכן תגליותיו של קולומבוס יפתחו בפני ספרד את הדרך למזרח. מכיוון שכך לא מיהר הכתר לאשר לקולומבוס להפליג בשלישית, ומסעו השלישי התרחש רק ארבע שנים לאחר סיום השני.בשנת 1497 גילה ג'ובני קבוטו, גם הוא בן ג'נובה, את אמריקה הצפונית. במסעו תחת חסותו של הנרי השביעי, מלך אנגליה, הגיע קבוטו לנובה סקוטיה ותר את הארץ החדשה. באותה שנה גילה וסקו דה גמה הפורטוגזי את דרך הים להודו, מסביב לאפריקה דרך כף התקוה הטובה, והגיע לקוז'יקוד ב-1498.המסע השלישי ב-30 במאי 1498, יצא קולומבוס בראש שש ספינות למסעו השלישי בו גילה את טרינידד, אי בקרבת ונצואלה. במסעו זה התלווה אליו ברטולומה דה לאס קסאס. קולומבוס הבחין בזרם המים המתוקים המגיע לעומק האוקיינוס מנהר האורינוקו, וכגאוגרף היה צריך לנחש כי נהר עצום שכזה מעיד על יבשת גדולה, אולם קולומבוס לא האמין כי קיימת יבשת נוספת בחצי הכדור הדרומי ושב לסייר צפונה משם, מחמיץ למעשה את גילויה של אמריקה הדרומית לאחר סיור קצר בחוף.ב-19 באוגוסט שב קולומבוס למושבה בהיספניולה, אותה עזב חמש שנים קודם לכן. כשחזר נתקל בהתקוממות של המתיישבים נגד שלטונו. קולומבוס העמיד לדין מספר מתיישבים ולפחות אחד ממנהיגי המרד נתלה. באוקטובר 1499 שלח קולומבוס שתי ספינות לספרד וביקש כי ימונה מושל מלכותי שיסייע לו לשלוט. בשלב זה כבר הגיעו לבית המשפט האשמות על עריצותו של קולומבוס ואי כשירותו. מלכי ספרד שלחו למושבה את פרנסיסקו דה בובאדייה (Bobadilla) כמושל במקומו. בובאדייה התבקש לחקור את ההאשמות בברוטליות מצדו של קולומבוס. בובאדייה דיווח שקולומבוס השתמש באופן שגרתי בעינויים ובהטלת מום כחלק משלטונו. כך למשל, לפי הדו"ח, קולומבוס הורה לחתוך את אוזניו ואת אפו של אדם שהורשע בגניבת תירס ואז מכר אותו לעבדות. עוד מסופר בדו"ח שקולומוס ברך את אחיו ברתולומאו על כך ש"הגן על המשפחה" בכך שהורה להצעיד עירומה ברחובות ולחתוך את לשונה של אישה שטענה שקולומבוס ממוצא נחות. בדו"ח מתואר גם האופן שבו דיכא קולומבוס בברוטליות מרד של הילידים, ואחר כך ערך מצעד שבו הוצגו ברחובות גופות המורדים קטועות האיברים. באוקטובר 1500 בובאדייה אסר את קולומבוס ואת אחיו ושלח אותם חזרה לספרד. במהלך המסע חיבר קולומבוס מכתב פנייה למלך, אשר עם התקבלו הביא לשחרורם מהמאסר לאחר שישה שבועות. מלכי ספרד זימנו את קולומבוס ואחיו לארמון אלהמברה בגרנדה, השיבו להם את חירותם ואת הונם והסכימו לממן את מסעו הרביעי של קולומבוס. עם זאת, הפרשה סיימה את תקוותיו של קולומבוס להפוך למנהלן ומושל קולוניאלי, ובמקומו מונה ניקולאס דה-אובאנדו למושל איי הודו המערבית.המסע הרביעי ב-11 במאי 1502, בעת מסעו הרביעי, דרך קולומבוס לראשונה על אדמת מרכז אמריקה, שם הוא מצא את פולי הקקאו. תחילה הגיע להונדורס, אחר כך סייר בקוסטה ריקה ומשם המשיך לפנמה. הילידים סיפרו לו על ים גדול המצוי מעברן השני של ארצות אלה, אך הוא לא פנה לבדוק את טענתם ולא חשד מעולם בקיומו של האוקיינוס השקט, כ-20 קילומטרים בלבד משם (לו אכן היה מגיע אליו, היה יכול להפליג שוב משם, ואז אכן יכול היה להגיע למזרח אסיה כפי שרצה). בפנמה איבד קולומבוס שלוש מתוך ארבע ספינותיו בהתקפת ילידים והפליג חזרה להיספניולה. סופה פגעה בספינתו היחידה והוא נאלץ לנחות על חופי ג'מייקה ב-25 ביוני 1503, שם התעכב כשנה. עזרה הגיעה ב-29 ביוני 1504 וב-7 בנובמבר 1504 שב קולומבוס לספרד.הגילויים לא סיפקו את הכתר הספרדי, ולאור חוסר שביעות רצונם מהתמורה הכלכלית המיוחלת והמבוששת לבוא, להוציא את הפנינים מהים הקריבי, שוכנע הכתר כי קולומבוס לא מצא את הדרך להודו. למעשה, עד לכיבוש האימפריה האצטקית על ידי הרנאן קורטס לא הניבו גילויי ספרד באמריקות תמורה משמעותית לכתר הספרדי.ב-20 במאי 1506 מת כריסטופר קולומבוס בוואיאדוליד אשר בספרד.ילדיולקולומבוס נולדו שני ילדים: דייגו ופרננדו . בנו הבכור דייגו היה אדמירל אשר נולד מאשתו של קולומבוס, פיליפה מוניז פרשטרלו. בנו השני פרננדו היה סופר שנולד מפילגשו של קולומבוס, ביאטריס אנריקס דה ארנה.דרך בנו דייגו, צאצאיו מחזיקים עד היום את התואר "דוכס ויראגואה".פועלו של קולומבוס ומורשתו היו מגלי ארצות כפרדיננד מגלן וג'יימס קוק, שהפליגו למרחקים גדולים יותר מקולומבוס בדרכם אל הלא נודע ואפשר שהיו נועזים ממנו. אולם אף אחד מהם אינו יכול להתחרות בקולומבוס מבחינת חשיבות תגליותיו. אמנם כחמש מאות שנה לפניו ביקר לייב אייריקסון באמריקה הצפונית וקרא לה וינלנד, אולם בימיו של קולומבוס איש כבר לא ידע על קיומה של יבשת זו והיה זה הוא שגילה אותה מחדש לבני אירופה, אלפי שנים לאחר שנוודים אסייתים חצו משטחי קרח של ים קפוא במצר ברינג והתיישבו בארץ חדשה.עד יום מותו היה קולומבוס משוכנע כי גילה נתיב ימי להודו. על בסיס אמונה זו קרא לילידי האיים שגילה "אינדיאנים", כלומר הודים (הודו היא אינדיה). רק בשנת 1501 הבין אמריגו וספוצ'י כי מדובר ביבשת חדשה. וספוצ'י הפליג לאורך חופי ברזיל בשליחות פורטוגל וכשהגיע לקווי רוחב דרומיים שאיש מעולם לא הגיע אליהם, התגבשה דעתו שהיבשת שלפניו אינה אסיה. כיוון שרוב כותבי המפות נטו לתמוך בגרסתו, זכה וספוצ'י שאמריקה תיקרא על שמו.תחילה ניסו הבריטים להמעיט בחשיבותו של קולומבוס ובמקומו לטפח את שמו של ג'ובני קבוטו (ג'ון קבוט בפי האנגלים), שבשליחות מלך אנגליה היה אחד האירופאים הראשונים שהגיעו לאמריקה. אולם זמן קצר לאחר המהפכה האמריקאית החלו בארצות הברית לראות בקולומבוס את הדמות המייסדת של העולם החדש. כך, נקראו בירת מדינת אוהיו בשם קולומבוס ובירת קרוליינה הדרומית בשם קולומביה. זמן קצר אחר כך נקראה המחוז הפדרלי בו שוכנת וושינגטון בירת ארצות הברית מחוז קולומביה. שמו של קולומבוס זכה לבכורה מחודשת עם חגיגות 400 שנים לגילוי אמריקה בארצות הברית, עת קהילת המהגרים האיטלקיים העלו את זכרו על נס כמקור סולידריות והזדהות. בראשית המאה ה-20 הוחלט בארצות הברית לרומם את שמו בחג לאומי, יום קולומבוס, הנחגג ביום שני השני של חודש אוקטובר, בקירוב לתאריך המקורי, ה-12 באוקטובר, בו דרכה לראשונה כף רגלו על אדמת אמריקה.על שמו של קולומבוס נקראות קולומביה (המדינה באמריקה הדרומית), קולומביה הבריטית (המחוז בקנדה), נמל התעופה הבינלאומי של ג'נובה, עיר מולדתו, ועוד ערים ואתרים גאוגרפיים נוספים. חברת הספנות האיטלקית הפעילה בשנות החמשים אוניית נוסעים טרנס-אטלנטית בשם אונייה אחות לאנדריאה דוריה בישת המזל. במרבית הערים באיטליה נמצאים בתי מלון גדולים בשם זה.במאות שחלפו מאז ימיו של קולומבוס הוא הואשם על ידי היסטוריונים במעשים ברוטליים ובכך שהניע את תהליך ריקון האיים הקריביים מאוכלוסייתם הילידית כתוצאה ממחלות ואף מרצח עם מכוון. החל משנות התשעים נמתחת ביקורת חריפה על פועלו והוא הואשם בהובלת רצח עם, הרס אקולוגי נרחב וכמבשרו של הקולוניאליזם. לאחר רציחתו של אזרח אפריקאי אמריקאי בשם ג'ורג' פלויד על ידי שוטר לבן בארצות הברית בשנת 2020 פרצו מהומות והפגנות מחאה שכתוצאה מהן הוסרו אנדרטות לזכרו של קולומבוס.על קולומבוס סופר סיפור ביצת קולומבוס. בסיפור, טענו בפני קולומבוס שגילוי איי הודו המערבית הוא דבר קל משניתנו לו האמצעים לבצע זאת. בתגובה הוא ביקש מהנוכחים להעמיד ביצה קשה על קודקודה, ולאחר שנכשלו הכה בה עד שחודה השתטח והמשימה הפכה קלה. המסר הוא שעצם הרעיון להפליג מערבה במטרה להגיע להודו הוא החשוב, ובצורה רחבה יותר שקל לזלזל במלאכה לאחר שנעשתה אבל עצם הרעיון המקורי לעשותה הופך אותה לחדשנית וחשובה.לקריאה נוספת Zamora, Margarita, 'Reading Columbus', University of California Press, 1993 * 'בעקבות כריסטופר קולומבוס אמריקה 1992-1492', בעריכת מירי אליאב פלדון, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים יעקב וסרמן, 'כריסטוף קולומבוס: דיוקן', תרגם מגרמנית ד. קמחי, תל אביב: הוצאת אברהם יוסף שטיבל, 1933קישורים חיצוניים דורי, נ' (2019). ר' לוי בן גרשם וכריסטופר קולומבוס - גילוי יבשת אמריקה. קריית שמואל, חיפה: שאנן – המכללה האקדמית הדתית לחינוך. דני זמרין, "מבעד לקרקעית השקופה או: קולומבוס לא היה יהודי". באתר "אותו הים" - על ספנות ישראלית ועוד, 29 במרץ 2022.הערות שוליים היספניולה: היסטוריהויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעברמגלי ארצות איטלקיםמדענים שעל שמם כוכב לכת מינוריילידי 1451נפטרים ב-1506

627

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%9D

פלורליזם

פְּלוּרָלִיזְם (Pluralism; מלטינית Pluralis, מילולית: רב, מרובה, בעברית: רבגוניות) הוא מונח מתחום הפילוסופיה, מדע המדינה וסוציולוגיה. הגישה הפלורליסטית מכירה בכך כי למין האנושי ישנן דרכי חשיבה שונות, אשר אינן תמיד עולות בקנה אחד. פלורליזם הוא אחד מערכי היסוד בדמוקרטיה הליברלית שכן הוא מכיר בזכויות המיעוט. על פי הפלורליזם, יש להעניק שוויון זכויות וחופש ביטוי לקבוצות שונות בחברה כך שתוכלנה לבטא את השונות ביניהן ולהתאגד במסגרות שונות. הפלורליזם מכבד את ריבוי הקולות האנושיים ואת ביטוייהם המגוונים. פלורליזם יכול לבוא לידי ביטוי בתחומים שונים: פלורליזם חינוכי, פלורליזם כלכלי, פלורליזם פוליטי ועוד. חברה פלורליסטית חברה מוכרת כ"חברה פלורליסטית" כאשר היא מתפקדת כחברה פתוחה בעלת מגוון תרבותי אשר יש בה הכרה ולגיטימציה להבדלים ביניהן, תוך שימור מורשתן התרבותית, ואשר מאפשרת לקבוצות השונות לשמור על ייחודן, כבודן ומעמדן. חברה פלורליסטית נזקקת למערכת חברתית הדוגלת בערכי שוויון וסובלנות ובנכונות לחיות יחד מתוך כבוד הדדי, הכרה הדדית והסכמה בין הקבוצות השונות. כאשר הקיטוב גדל והחברה מתפלגת למספר מחנות הנמצאים ביחסי קונפליקט, החברה הופכת לחברה משוסעת. משטר שאינו פלורליסטי ומדכא קבוצות שונות מבחינה כלכלית, חברתית, דתית ותרבותית מביא על פי רוב לתרעומת ואיבה, הן כלפי המשטר והן בין הקבוצות השונות בחברה. חברה דמוקרטית שאינה מעניקה לאזרחיה פלורליזם מכונה לעיתים "דמוקרטיה טוטליטרית". במידה רבה, פלורליזם הוא מצב בו אומה או חברה מורכבות מקבוצות אוכלוסייה הנבדלות זו מזו מבחינת המוצא האתני, הרקע התרבותי, הדת וכדומה. מדינות הדוגלות בפלורליזם, כדוגמת ארצות הברית, מאפשרות שמירה על זהותן העצמית של קבוצות כאלה בתוך חברה או מדינה. חברה פלורליסטית הדוגלת ברב תרבותיות, מנוגדת במידת מה לאידאולוגיית כור ההיתוך השואפת ליצירת דמיון תרבותי בין אזרחים מרקעים שונים ולהטמעת מהגרים במדינות השונות. ערכים מימוש הפלורליזם מתאפשר בזכות קיומם של שני ערכים חשובים: סובלנות - נכונות לקבל את השונה ולכבד את זכותו של הזולת, לשמור על שונותו ולתת לה ביטוי. הסכמיות - הסכמה בין כלל הקבוצות והפרטים במדינה על כללי משחק שיהוו את המסגרת בתוכה תוכל לפעול החברה. מסגרת שתאפשר חיים משותפים תוך שמירה על הייחודיות והשונות של כל פרט וקבוצה במדינה. ככל שיש יותר הסכמיות בנושאים מרכזים במדינה, כך גדלה היציבות השלטונית. ראו גם רב-תרבותיות פלורליזם בחינוך לקריאה נוספת פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי", ירושלים: המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, 2000. נסים קלדרון, פלורליסטים בעל כורחם על ריבוי התרבויות של הישראלים, חיפה, תש"ס. מיכאל וולצר, על סובלנות, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999. אליעזר שביד, "פלורליזם ואחדות בתרבות היהודית" בתוך מאזניים נ"ו, 1982/3, תשמ"ג. אליעזר שביד, פלורליזם כהסכמה חברתית וכהשקפת עולם אישית" בתוך גשר 133, תשנ"ו, 1996. יהודה באואר, "בזכות פלורליזם דתי ותרבותי" בתוך גשר 136, תשנ"ח 1997. מ' מאוטנר, א' שגיא ור' שמיר (עורכים), רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, תל אביב: הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב. קישורים חיצוניים נורית נוביס־דויטש, חשיבה פלורליסטית כעמדה וכיכולת באתר "חינוך לפלורליזם" הפלורליזם הגדרות ומיפויים באתר "חינוך לפלורליזם" סמי סמוחה, "לקראת חברה פלורליסטית בישראל", 1986. אברהם יוגב, גישות לחינוך ערכי בחברה פלורליסטית, בתוך י' עירם, ש' שקולניקוב, י' כהן וא' שכטר (עורכים), צומת: ערכים וחינוך בחברה הישראלית, ישראל: משרד החינוך, 2001. חינוך לפלורליזם מדע המדינה אידאולוגיות ליברליזם

פְּלוּרָלִיזְם (Pluralism; מלטינית Pluralis, מילולית: רב, מרובה, בעברית: רבגוניות) הוא מונח מתחום הפילוסופיה, מדע המדינה וסוציולוגיה. הגישה הפלורליסטית מכירה בכך כי למין האנושי ישנן דרכי חשיבה שונות, אשר אינן תמיד עולות בקנה אחד.פלורליזם הוא אחד מערכי היסוד בדמוקרטיה הליברלית שכן הוא מכיר בזכויות המיעוט. על פי הפלורליזם, יש להעניק שוויון זכויות וחופש ביטוי לקבוצות שונות בחברה כך שתוכלנה לבטא את השונות ביניהן ולהתאגד במסגרות שונות. הפלורליזם מכבד את ריבוי הקולות האנושיים ואת ביטוייהם המגוונים. פלורליזם יכול לבוא לידי ביטוי בתחומים שונים: פלורליזם חינוכי, פלורליזם כלכלי, פלורליזם פוליטי ועוד.חברה פלורליסטיתחברה מוכרת כ"חברה פלורליסטית" כאשר היא מתפקדת כחברה פתוחה בעלת מגוון תרבותי אשר יש בה הכרה ולגיטימציה להבדלים ביניהן, תוך שימור מורשתן התרבותית, ואשר מאפשרת לקבוצות השונות לשמור על ייחודן, כבודן ומעמדן. חברה פלורליסטית נזקקת למערכת חברתית הדוגלת בערכי שוויון וסובלנות ובנכונות לחיות יחד מתוך כבוד הדדי, הכרה הדדית והסכמה בין הקבוצות השונות. כאשר הקיטוב גדל והחברה מתפלגת למספר מחנות הנמצאים ביחסי קונפליקט, החברה הופכת לחברה משוסעת.משטר שאינו פלורליסטי ומדכא קבוצות שונות מבחינה כלכלית, חברתית, דתית ותרבותית מביא על פי רוב לתרעומת ואיבה, הן כלפי המשטר והן בין הקבוצות השונות בחברה. חברה דמוקרטית שאינה מעניקה לאזרחיה פלורליזם מכונה לעיתים "דמוקרטיה טוטליטרית".במידה רבה, פלורליזם הוא מצב בו אומה או חברה מורכבות מקבוצות אוכלוסייה הנבדלות זו מזו מבחינת המוצא האתני, הרקע התרבותי, הדת וכדומה. מדינות הדוגלות בפלורליזם, כדוגמת ארצות הברית, מאפשרות שמירה על זהותן העצמית של קבוצות כאלה בתוך חברה או מדינה.חברה פלורליסטית הדוגלת ברב תרבותיות, מנוגדת במידת מה לאידאולוגיית כור ההיתוך השואפת ליצירת דמיון תרבותי בין אזרחים מרקעים שונים ולהטמעת מהגרים במדינות השונות.ערכיםמימוש הפלורליזם מתאפשר בזכות קיומם של שני ערכים חשובים: סובלנות - נכונות לקבל את השונה ולכבד את זכותו של הזולת, לשמור על שונותו ולתת לה ביטוי. הסכמיות - הסכמה בין כלל הקבוצות והפרטים במדינה על כללי משחק שיהוו את המסגרת בתוכה תוכל לפעול החברה. מסגרת שתאפשר חיים משותפים תוך שמירה על הייחודיות והשונות של כל פרט וקבוצה במדינה. ככל שיש יותר הסכמיות בנושאים מרכזים במדינה, כך גדלה היציבות השלטונית.ראו גם רב-תרבותיות פלורליזם בחינוךלקריאה נוספת פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי", ירושלים: המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, 2000. נסים קלדרון, פלורליסטים בעל כורחם על ריבוי התרבויות של הישראלים, חיפה, תש"ס. מיכאל וולצר, על סובלנות, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999. אליעזר שביד, "פלורליזם ואחדות בתרבות היהודית" בתוך מאזניים נ"ו, 1982/3, תשמ"ג. אליעזר שביד, פלורליזם כהסכמה חברתית וכהשקפת עולם אישית" בתוך גשר 133, תשנ"ו, 1996. יהודה באואר, "בזכות פלורליזם דתי ותרבותי" בתוך גשר 136, תשנ"ח 1997. מ' מאוטנר, א' שגיא ור' שמיר (עורכים), רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, תל אביב: הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב.קישורים חיצוניים נורית נוביס־דויטש, חשיבה פלורליסטית כעמדה וכיכולת באתר "חינוך לפלורליזם" הפלורליזם הגדרות ומיפויים באתר "חינוך לפלורליזם" סמי סמוחה, "לקראת חברה פלורליסטית בישראל", 1986. אברהם יוגב, גישות לחינוך ערכי בחברה פלורליסטית, בתוך י' עירם, ש' שקולניקוב, י' כהן וא' שכטר (עורכים), צומת: ערכים וחינוך בחברה הישראלית, ישראל: משרד החינוך, 2001. חינוך לפלורליזםמדע המדינהאידאולוגיותליברליזם

633

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94%D7%99%D7%96%D7%9D

בודהיזם

בודהיזם היא דת ו"דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע (או "תורת הבודהה"), המושתתים על הדרכותיו של גאוטמה בודהה, שחי ולימד בהודו במאה החמישית או השישית לפני הספירה, כאשר מטרתם העיקרית היא הפחתת הסבל האנושי של הבריות. על-פי הדהרמה, אדם החפץ להשתחרר מסבלו יכול לעשות זאת באמצעות הנחיותיו של הבודהה כפי שהן באות לידי ביטוי בדרך המתומנת הנאצלת. מקור הבודהיזם בהודו, אולם רוב הבודהיסטים היום מתגוררים במדינות אחרות במזרח ודרום אסיה. יש מיעוט בודהיסטי הולך וגדל גם באירופה וצפון אמריקה. גרסאות שונות של ההשקפה הבודהיסטית משקפות את תרבותן של המדינות שאליהן הגיע. המושג בודהה (פאלי וסנסקריט: "זה שהתעורר") אינו כינויו של אדם יחיד, אלא שם תואר המתייחס למי שהגשים את הדרך הבודהיסטית והשתחרר. במסורות מסוימות שמור התואר רק למי שגילה את הדרך בכוחות עצמו וללא סיוע חיצוני. גאוטמה מייסד הבודהיזם, גילה את הדרך בכוחות עצמו בתקופה בה לא הכיר אותה איש מלבדו. "בודהיזם" הוא הכינוי הנפוץ לכל הזרמים השונים. הבודהיסטים עצמם משתמשים במושגים נוספים. המילה "סאסנה" מתייחסת למה שלימד גאוטמה, "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע, או מה שלימד גאוטמה. בטיבט ובחבלי הודו המאוכלסים על ידי פליטים טיבטיים קוראים ללימודי בודהיזם טיבטי בשם "צ'ו". בודהיזם היא הדת הרביעית בגודלה בעולם ומספר המאמינים בבודהיזם נאמד ביותר מ-500 מיליון או כ-7% מאוכלוסיית העולם. היא מהווה רוב בקמבודיה, תאילנד, מיאנמר, בהוטן, סרי לנקה, לאוס ומונגוליה. תולדות הבודהיזם חיי הבודהה ורעיונותיו אין כמעט תיעוד היסטורי על גאוטמה בודהה, למעט מקור המידע הקיים בכתבים ומסורות בודהיסטיות שרובם נכתבו מאות שנים לאחר מותו. לכן, סיפור חייו של הבודהה, כמו של כמה קדושים בדתות אחרות, הוא הגיוגרפיה (סוגה המוקדשת לסיפור חיי קדושים). הכרת חייו של הבודהה אמורה לעזור להבין את תורתו. גאוטמה סידהארתה (המכונה גם שאקיימוני, "החכם [משבט] השאקיה") (ככל הנראה 563 לפנה"ס-479 לפנה"ס), הוא נסיך הודי, בן לשבט שאקיה שלרגלי הרי ההימלאיה, שהתווה את העקרונות הראשיים של הדהרמה - "תורת התופעות", "הדרך", "האמת" - השקפת עולם ודרך תרגול התודעה שהפכה לימים לדת הנקראת על שמו, בודהיזם. המאה ה-6 לפנה"ס בהודו התאפיינה במשבר חברתי, רוחני ומדיני קשה עקב הפיצול הרב של מדינות הנלחמות זו בזו, ועקב הרצון לערער את עקרונות הברהמניזם. על פי המסורת הוא נולד כנסיך במשפחה מיוחסת וגדל בארמונו של אביו כשהוא מוגן לחלוטין מהעולם החיצון. בבגרותו יצא מן הארמון ונחשף לצער, מחלות ומוות - דברים שלא הכיר קודם לכן. המפגש הזה עורר בו הבנה כי החיים מלאים בסבל, ומתוך תדהמה וחמלה גדולה לבני האדם, החליט להקדיש את חייו לחיפוש הפתרון לסוגיית הסבל הקיומי האנושי. בגיל 29 פרש מחיי המשפחה ועזב את אשתו ובנו ואימץ חיי "סאדהו" - פרוש נודד (דבר שהיה מקובל במסורת ההודית מאותה תקופה ועד היום). חיי הפרושים בהודו כללו סיגופי גוף ונפש קשים (צום, מגורים ביער הרחק מבני אדם, התרחקות מתענוגות, תרגולים קשים ועוד) כל זאת בשם המטרה למצוא את "גרעין האמת" של החיים האטמן - היסוד הראשוני ביותר באדם, שהוא חיבור והתגלמות ל"ניצוץ האלוהי" - הברהמן. סידהארתה נדד, למד והסתגף במשך 6 שנים - אך לא הגיע לדעתו לתשובה משביעת רצון. לבסוף הוא עזב את דרך הסיגוף ופרש ללימוד לבדו. ע"פ המסורת הבודהה התיישב תחת עץ (שלימים נקרא על שמו - עץ הבודהי) בעיר שהיום נקראת בודגאיה. הוא נשבע שלא יזוז ממקומו עד אשר תתגלה לו התשובה אשר הוא מחפש. ישנן מסורות שונות סביב השאלה כמה זמן ישב הבודהה תחת העץ עד שהגיע לנירוואנה. יש אומרים לילה אחד ויש אומרים שלוש שנים. בישיבת המדיטציה שלו תחת העץ נגלו בפניו העקרונות המרכזיים של תורתו: כל התופעות חולפות ואינן בעלות "מהות עצמית גרעינית". גם ה"אני" שלנו הוא תופעה משתנה וחולפת, המורכבת משלל תופעות חולפות אחרות, שגם הן חסרות בסיס ועל כן קבע "אנאטה" - אין אטמן, אין גרעין יסודי לנפש, או בעצם - "אין אני". מכאן הבין שייחוס ממשות והיאחזות בתופעות חולפות (רגשות, מצבי חיים, דברים חומריים וכו') היא טעות יסודית של בני האדם. בשל הקושי שלנו לקבל את חוק הטבע של החולפיות - למעשה כל התופעות הן "בטבע" הסבל: טבען הוא להופיע/להיוולד, להתקיים ולחלוף והן מתקיימות במעגל אינסופי של לידה ומוות סמסרה. מכאן הסיק כי הסבל הקיומי האנושי מקורו בהיאחזות התודעה שלנו בדבר שהוא בלתי אפשרי, ועל כן הדרך לשחרור מסבל היא אימון ותרגול התודעה. בודהה גילה דרך חדשה שאינה סגפנות ואינה נהנתנות ועל כן כינה אותה "דרך האמצע". בעזרת מדיטציה הוא גילה כיצד ניתן למגר את הסבל, ולהשתחרר ממצב התודעה של הסמסרה למצב התודעה של הנירוואנה. את הדרשה הראשונה שלו הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה" נשא בפני אותה חבורה של פרושים אשר נטש לא מכבר, בפני 5 אנשים בסה"כ. בתקופה בה חי הבודהה תושבי הודו דיברו בניבים של סנסקריט הקרובים זה לזה ולכן היו יכולים להבין האחד את השני ודרשן נודד כמו בודהה היה יכול לעבור ממקום למקום ולדרוש בשפה המוכרת לו ומובנת על ידי האחרים. לצפון הודו הגיעו באותה תקופה כוחותיו של דריווש הראשון והביאו עמם רעיונות חדשים, הן רעיונות השאובים מהמסורת הפרסית והן רעיונות שחלחלו מיוון. רעיונות אלו גרמו לאנשים רבים לבחון מחדש אמונות ודעות ובאותה תקופה נולדו בהודו פילוסופיות חדשות. כך למשל אחת מהן, הג'ייניזם, שרדה במקביל לבודהיזם עד ימינו אנו. ואחרות נעלמו עם השנים, כמו האג'יווקא (Ajivaka) שנעלמה במהלך המאה ה-14. תורתו של הבודהה שרדה אולי כיוון שהייתה כה מהפכנית, למול הלך הרוח ההינדואיסטי שהיה מקובל באותם זמנים. כמו כן העיסוק הישיר והנקי שלה בסבל הקיומי של החיים היה דבר שודאי הדהד בליבם של רבים ואט אט סחף אחריו הבודהה קהל מאמינים גדול. סיבה נוספת לפופולריות של הדת הייתה שהיא הבטיחה שנירוואנה אפשרית לבני כל הקאסטות, בעוד שהזרם ההינדואיסטי ששלט באותה התקופה גרס כי רק מי שעמל בחיים הקודמים כדי להוולד בחיים האלו בקאסטת הברהמינים, כוהני הדת ההינדואים, יכול להגיע להארה ולהשתחרר מהסבל. את ארבעים וחמש השנים לאחר "שהתעורר" הקדיש להוראה של תורתו, אותה כינה דהרמה בסנסקריט או דהמה בפאלי, עד שמת בגיל 84. התפשטות הבודהיזם בתקופה בה פעל בודהה, דיברו רוב תושבי מרכז וצפון הודו ניבים שונים הקרובים לסנסקריט, ולכן היה קל להפיץ את רעיונותיו מבלי צורך לתרגמם לשפה אחרת. הפיצול הלשוני המאפיין את הודו של ימינו התרחש והתפתח מאוחר יותר. במאה ה-3 לפנה"ס. הקיסר ההודי אשוקה, הפך לבודהיסט, דבר שהפך את הבודהיזם לדת פופולרית קיסרותו. הוא בנה מונומנטים לזכרו של בודהה ברחבי הודו ושלח מסיונרים להפצת הבודהיזם בין היתר במערב אסיה, דרום-מזרח אסיה, מרכז אסיה וסרי לנקה. ברוב מדינות מזרח ומרכז אסיה יש מספר רב של בודהיסטיים, בסך הכול מוערך מספרם ב-500 מיליון. למספר זה ניתן להוסיף גם את אלה שעד לפני זמן לא רב לא היו יכולים להצהיר באופן רשמי על היותם בודהיסטים. בסין לבדה ניתן להעריך מספר של כ-150 מיליון בודהיסטים שעד לא מזמן לא היו יכולים לתרגל בודהיזם בגלוי עקב איסור של המשטר. ארצות בהן לבודהיזם תפוצה רחבה כוללות את: הודו, טיבט, לאוס, תאילנד, סין, מונגוליה, מיאנמר (בורמה), וייטנאם, יפן, בהוטן, קוריאה, קמבודיה, סרי לנקה, טאיוואן והסובייקט הרוסי רפובליקת קלמיקיה. כיום הבודהיזם הופך לנגיש ואף פופולרי יחסית גם במערב. ניתן למצוא ברחבי האינטרנט אתרים רבים, ותרגומים לתכנים בודהיסטים אותנטיים רבים, כמו גם מרכזי מדיטציה, קורסים וספרים. תורתו של בודהה בדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים, לימד את תפיסת העולם הבודהיסטית – הדהרמה - המבוססת על ארבע אמיתות יסוד, המכונות ארבע האמיתות הנאצלות. גאוטמה בודהה, כפי שהוא מוצג על פי המסורת, ניסח את מהות תורתו במילים "הדרך לשחרור מסבל". הוא נמנע מלעסוק בשאלות מטאפיזיות ובנושאים שאינם קשורים ישירות לשחרור האדם מסבל. חלק ניכר מתורתו עוסק בתשתית הפסיכולוגית שעומדת בבסיס הסבל שחווים בני האדם, ובדרך המעשית להשתחרר מסבל זה. בשונה מדתות אחרות, הבודהיזם אינו מבוסס על אמונה, ומעודד את הפרט לפתח חכמת-אמת ("פאניה") דרך התנסות ישירה. מסיבה זו, הבודהיזם איננו פילוסופיה או דת במשמעותן המסורתית, אלא דרך חיים. תורתו של הבודהה, הדרך המתומנת הנאצלת, מציעה כלים מעשיים לשחרור האדם מסבלו, ולהביא את המתרגל להתעוררות (בודהי). התעוררות שלמה מתוארת גם כהארה העוקרת את שורשי הסבל באופן סופי ומוחלט, ומביאה לשלוות-אמת (נירוואנה). לפי התפישה הבודהיסטית, השלמת הדרך מהווה את פסגת ההישגים האפשריים עבור בן האנוש. על-פי הבודהה, התעוררות זו איננה ניתנת לתיאור על דרך החיוב; היא מבוססת על התמוססותן של אשליות, ביטולן של מחשבות-שווא, והכחדת תפישות מוטעות לגבי המציאות, אשר מוחלפות בראיה נכונה ובהירה של טבע המציאות הישירה, כפי שהיא. אמת בסיסית ומוחלטת זו נושאת אופי נצחי; היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, היא בלתי נפרדת ונמצאת בכול, וניתנת לחוויה ישירה בכל עת. מצב על-זמני זה נקרא "רמת האמת" ("דהרמקאיה"), להבדיל מעולם המציאות היחסית, המורכבת ממושגים מופשטים ומתפישות רעיוניות. האדם המואר מזהה את ארעיותן וריקותן של כל התופעות, כמתואר בשלושת סימני הקיום. מושג הריקות (שוניאטה) זכה למקום מרכזי בזרמי הבודהיזם המאוחר. ד.ט. סוזוקי, מתרגם מוערך של כתבים בודהיסטיים, הדגיש כי לא מדובר בשלילה מוחלטת שאחריה לא נותר דבר, והזהיר מפני טעות נפוצה זו בפרוש המושג. שלוש אבני החן, או שלושת המחסות בדרכו להארה, המתרגל הבודהיסטי לוקח מחסה בשלושת אבני החן: בודהה – האדם המשוחרר, הנאור, אותו אחד שהגשים את יעודו וזכה לחיות בנירוואנה. הוא מייצג את המטרה וההגשמה של הדרך. זוהי האיכות המוארת שטמונה בכל אדם, והגיעה לידי שלמות בבודהה ההסטורי. דהרמה – הדרך להגשמת המטרה של הדרך - זהו גוף הלימוד, או הידע, הבודהיסטי. סנגהה – קהילת האציליים וקהילת הנזירים והנזירות ההולכים אחר הבודהה. בווג'ריאנה נזכרות שתי שלשות נוספות: שלושת השורשים ושלושת הגופים. כללי התנהגות הבודהיסטים מתבקשים לשמור על מספר כללי מוסר, שהפרתם אינה עולה בקנה אחד עם הדרך. כללי המוסר אינם צווים שניתנו על ידי כוח עליון, אלא עקרונות פשוטים שלהם שתי מטרות: לאפשר חיי חברה שיתופיים התומכים בתרגול הדרך הבודהיסטית, ושמירה על איזון פסיכולוגי פנימי. כל אדם יכול לקחת על עצמו דרגות שונות של תרגול: חמישה כללים, שמונה, עשרה או נזירות מלאה, בה יש מעל מאתיים כללים. על אף שמסורות נזירות בודהיסטיות שונות נבדלות בתרגול אורח החיים ובכלליו, ישנם כללי יסוד המשותפים לרובן: הימנעות מפגיעה בכל יצור חי (אהימסה) הימנעות מנטילת דבר מה שלא ניתן (גנבה) הימנעות מפעילות מינית בלתי הולמת הימנעות מדיבור שקרי, דיבור גס או פוגעני, דיבור מסכסך, דיבור חסר תועלת ורכילות הימנעות מנטילת אלכוהול וחומרים מערפלי תודעה זרמים בבודהיזם כיום הבודהיזם מחולק לשלושה זרמים עיקריים – טהרוואדה, מהיאנה ווג'ריאנה, המחולקים גם מבחינה גאוגרפית: טהרוואדה המסורת הבסיסית המשותפת לכל זרמי הבודהיזם. קיימת בסרי-לנקה, הודו, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה. הטקסטים של מסורת זו כתובים בפאלי, והם השריד השלם המוקדם ביותר לקאנון הבודהיסטי המקורי. הטהרוודה היא המסורת הנזירית העתיקה ביותר בבודהיזם. יש המכנים מסורת זו בשם "היניאנה" Hīnayāna ("הכלי הקטן"), אך במקומות רבים הוא נחשב לכינוי מזלזל ופוגעני. המסורת שמה דגש על התנהגות חיובית, נדיבות, מוסריות, ותרגול מדיטציה. ההבנות שמגיעות ממדיטציה מובילות לשלווה ולשחרור מסבל. הדרך המתומנת הנאצלת (סנסקריט: אָרְיָאשְׁתָּאנְגה-מָארְגַה आर्याष्टाङ्गमार्ग, פאלי: אַרִיוֹ אַתַנְגִיקוֹ מַגוֹ) היא אחד העקרונות המרכזיים בתורתו של גאוטמה בודהה, אשר תיאר אותה כדרך המובילה לסיום הסבל (דוקהה) ולהארה. תרגול מדיטציה מפתח את המודעות העצמית אשר מבארת את האופי האמיתי של המציאות. ההתבוננות העצמית מובילה לרכישת תובנות, והבשלתן מביאה להתעוררות. מהאיאנה "הכלי הגדול" או "המרכבה הגדולה", זרם בן המאה ה-1 לפנה"ס, הוא הזרם הגדול ביותר ומהווה 53% מהבודהיסטים בעולם. המהאיאנה התפתחה הדרגתית ונפרדה מהטהרוואדה, ונפוצה בסין, טיבט, מונגוליה, טאיוואן, יפן, וייטנאם, קוריאה. רוב הטקסטים העתיקים ביותר שלה קיימים היום רק בתרגום לסינית, אך מספר קיימים עוד בשפת המקור - סנסקריט. המהאיאנה מדגישה את חשיבות דרכו של הבודהיסטווה - זה שמקדיש את חייו לטובת השחרור של כל היצורים החיים, על פני שחרור פרטי מסבל. וג'ריאנה "מרכבת היהלום" היא פיתוח של המהיאנה ולעיתים נחשבת זרם בתוכה, והיא הזרם הבודהיסטי הקטן ביותר. הוג'ריאנה היא זרם מיסטי ואזוטרי, ובו הטנטרה הבודהיסטית (להבדיל מהטנטרה ההינדואיסטית) תופסת מקום מרכזי. הטנטרה היא אוסף של טכניקות מיסטיות שנועדו לקרב להארה באמצעים שאינם מדיטציה קלאסית, לדוגמה שינון מנטרות וטקסים מקודשים. את הוג'ריאנה מתרגלים בטיבט, נפאל, בהוטן מעט ביפן וכן במקומות מסוימים בעולם המערבי. בנוסף, הוג'ריאנה רואה במצב הבודהה מאפיין שקיים בכל נפש, ושמטרת הבודהיזם לתרגל את המצב הנפשי הזה, בניגוד לזרמים הוותיקים שטוענים שההארה היא יעד שיש לשאוף אליו, ולא כלי לתרגל איתו. השפעות נוספות לגישה הבודהיסטית הייתה השפעה על היוגה המאוחרת שאחרי תקופת פטנג'לי, וכן על אמנויות לחימה שונות, לדוגמה מנזר השאולין, שמקורן במזרח. בודהיסטווה לפי המהאיאנה, הבודהיסטווה הוא אדם אשר בתודעתו נוכחת תמיד השאיפה להשיג הארה שלמה, וזאת במטרה שיוכל להביא תועלת מרבית לכל היצורים החיים. זרמים אלו, לא מסתפקים בחירות עצמית מהסבל, אלא שואפים ללמד את הדרך להארה שלמה למען רווחתם של כל היצורים החיים, שאיפה זו נקראת בודהיצ'יטה. בדיוק כפי שהשמש זורחת ומאירה את כל כדור הארץ ללא איפה ואיפה, כך מתרגלי המהייאנה צריכים לפעול למען כל היצורים החיים, ועליהם לפתח גישה הוליסטית, לפיה הסבל האישי קשור בסבל הקולקטיבי. למעשה מדובר בביטוי של עקרון החמלה, אשר כאמור ניצב במרכז זרם המהאיאנה, ומהווה תנאי הכרחי בדרך להשגת הארה שלמה. בודהיצ'יטה וחמלה הן הבסיס והמקור של כל הטוב והנירוואנה (החירות, השחרור מהסבל). לפי הזרמים האלו בבודהיזם, האדם צריך לפעול ככל יכולתו על מנת להגביר את חמלתו, עד שהיא תהיה מושרשת עמוק בתוכו. ראשית יש לפתח גישה רוחשת חיבה כלפי כל היצורים החיים באשר הם, ולא לתת לרגשות להשתנות ביחס לידיד/אויב. זאת משום שהידידים הם ידידים ברגע זה, אך ייתכן כי הם היו אויבים בעבר או שיהיו אויבים בעתיד, כך גם לגבי אויבינו, ייתכן ויהיו חברינו בעתיד או שהיו כאלה בחיים קודמים. ולכן אין טעם בניתוב רגשות לפי הבחנה של ידיד/אויב. על האדם לפתח רגש חמלה כפי שהיה מרגיש לידיד, כלפי כל היצורים החיים, ובכך לפתח שוויון-תודעה. אל לנו לטעות ולחשוב שאין ידידים ואויבים, אלא שיש לאזן את הרגשות שרוחשים להם. לא די בפיתוח שוויון תודעה כלפי כל היצורים, אלא יש לשאוף להארה של כל היצורים, וזה בשל העובדה שלקיום המעגלי אין התחלה ואין סוף, כך שכל היצורים החיים היו למעשה אימותינו בתקופות חיים קדומות, או יהיו אימותינו בעתיד, דהיינו אין שום יצור עליו ניתן לומר שלא היה אחד מקרובינו בעבר, או יהיה אחד מקרובינו בעתיד. הפנמת רעיון זה מביאה לשאיפה שכל היצורים בעולם יהיו מאושרים. כפי שיש לטפח אהבה לידידים, כך יש לטפח אהבה לאויבים ולכל היצורים הנקרים בדרך. הבודהיסטים מזרמים אלו רואים את המאפיין המשותף לכל היצורים החיים והוא השאיפה הטבעית לזכות באושר ולהימנע מסבל, והם מנסים להביא את כל היצורים החיים לשחרור. בדיוק כפי שכאשר נכנס קוץ לרגל, היד מוציאה אותו אפילו שלה לא כואב, מכלול האיברים בגוף הוא מטאפורה למכלול היצורים החיים בעולם. הדרך הנכונה להיות אנוכי היא לפעול למען רווחת האחרים, משום שבמהלך זה משיג האדם הארה. הקהילה הבודהיסטית הקהילה הבודהיסטית רואה באורח החיים שאימץ הבודהה, אורח חייו של נזיר פרוש, את הבסיס האידיאלי לאימון רוחני. אולם, הנזיר (או הנזירה) הבודהיסטי תלוי בנדיבות של החברה כדי להשיג את צרכיו החומריים: מזון, ביגוד ומחסה. על כן, מאז ימיו של הבודהה תפסה הקהילה הבודהיסטית את החברה התומכת בנזורה כממשיכה את דרכו של הבודהה ומקיימת את המסר שלו. הקהילה הבודהיסטית אם כן, נחלקת עד היום לשתי קבוצות חברתיות: נזירים ונזירות (בְּהִיקְהוּ ובְּהִיקְהוּנִי) ובעלי ובעלות בית (אוּפַּאסַקַה ואוּפַּסִיקַא) שתומכים בהם. הנזירים מתווכים את התורה הבודהיסטית לבעלי הבית וקבוצה של נזירים (סַנְגְהֵה) בקהילה נחשבת לברכה גדולה. הנזיר הוא אדם שוויתר על החיים כ"בעל בית" לטובת אורח חיים ממוקדים ועבודה דתית-רוחנית כדי להכחיד את הסבל עליו הורה הבודהה. אורח חיים זה כולל לימוד כתבים בודהיסטים, תרגול מדיטציה וכללי מוסר נוקשים. בתקופת הבודהה ההסמכה לנזירות נעשתה על ידי טקס פשוט שערך הבודהה וסימל את עזיבת הבית וההסמכה לנזירות כאחד. עם השנים נוצרו שני טקסים. הראשון הוא טקס עזיבת חיי הבית ההופך את המשתתף בו לנזיר טירון. ברוב המסורות הנזיר הטירון מגלח את ראשו, נוטל גלימה (שצבעה משתנה בהתאם למסורת) ומתחייב לעשרה נדרים. השני הוא טקס ההסמכה המלאה לנזיר והוא כרוך בהתחייבות לעוד למעלה ממאתיים כללים נוספים (בהתאם למסורת הנהוגה במקום), חלקם נחשבים לחמורים יותר וחלקם - לחמורים פחות. בניגוד לדתות אחרות, בבודהיזם הסיגוף נחשב מעלה רעה. על הנזיר לחיות אורח חיים שאינו כמהה ואינו דוחה דבר, כולל את הנאות החיים. הקהילה הבודהיסטית של בעלי ובעלות הבית היא נשים וגברים שהצהירו באופן רשמי שהם לוקחים מחסה בשלוש אבני החן. באותה ההצהרה הרשמית בדרך כלל מבטא המשתתף מחויבות לעמוד בחמישה כללי מוסר. מתקופת הבודהה ועד היום מידת הסיוע של האינדיבידואל, בעל הבית, לסנגהה היא שונה כמו גם מידת העניין שלו בתורה הבודהיסטית ותרגולה. בעלי הבית מתרגלים במידות שונות נדיבות (ממתן מזון לנזירים ובניית מקדש ועד הוצאת טקסטים בודהיסטים לאור), את חמשת כללי המוסר שנטלו על עצמם, עריכה של טקסים, של חגים ושל עלייה לרגל למקומות קדושים. מטרתם של האחרונים היא להגביר את האמון והאמונה בבודהה ובתורתו. מספר הבודהיסטים בעולם כיום מוערך כבין 350–500 מיליון איש ברחבי העולם. ייחודו של הבודהיזם הבודהיזם נבדל מרוב התפיסות בנות זמנו בכמה אופנים עיקריים: הצורה, התוכן ושאלת המורה. צורה הדרך הבודהיסטית מנוסחת באופן דידקטי ושיטתי, יש המשווים את ניסוח ארבע האמיתות הנאצלות לאבחנה רפואית- הראשונה היא התסמין (דוקהה, החיים מלווים באי נחת) השנייה היא מקור התסמין (מקור אי הנחת בהשתוקקות לעונג וברתיעה מכאב), והשניים הנותרות הן שיטת הטיפול (הדרך המתומנת הנאצלת מובילה להימנעות מהשתוקקות ורתיעה ולכן גם להכחדת אי הנחת). אופן הכתיבה הלוגי, המורכב מתחשיב הפסוקים מדוקדק, שאפיין את הבודהיזם בתחילת דרכו השפיע על דתות נוספות באזור, ביניהם הטקסט הדאואיסטי החשוב ג'ואנג דזה. תוכן הדרך הבודהיסטית ייחודית באופן התייחסותה לשאלת ה"עצמי"; להבדיל מתורות אחרות (הן מערביות והן מזרחיות) אשר עסקו עיסוק רב בשאלה זו באותה העת, טען הבודהה כי עיסוק בשאלות הנוגעות לקיומו או לאי קיומו של העצמי מהווה הצמדות ומכשול. אחת משלוש התובנות אליהן מבקש להגיע המתרגל הבודהיסטי, היא התובנה הנקראת "אנטה" (בסנסקריט: "אנאטמן"), שפירושה "אין-עצמי" או "אין-אני". זהו רעיון דק ועדין, המצביע על כך שלאף אובייקט (פיזי או מנטלי) אין מהות פנימית, או מרכיב יסודי וקבוע שניתן להגדיר כ"עצמי". ה"עצמי" הנתפש על ידי ההכרה הוא רק "עצמי-לכאורה" - תהליך חסר ממשות, ואשליה הנוצרת מתוך הזדהות, היאחזות, ותפישת-שווא של המציאות האולטימטיבית. "שאלת המורה" הבודהיזם נבדל משיטות אחרות בכך שהוא מפחית משמעותית מרמת החשיבות שניתנת להימצאות מורה או "גורו" המדריך את המתרגל. בשיטות ההינדיות שקדמו לה, הייתה מקובלת התפישה שהנחייתו של "גורו" היא תנאי מרכזי והכרחי בדרך להארה. בעוד שאין כל ספק באשר לערכו של מורה, העבודה עימו אינה מחויבת-מציאות, היות ש"העצמי הוא המורה של העצמי", ועל כן בכוחו של המתרגל להגיע להתעוררות ולהארה גם מבלי להיעזר בסיוע חיצוני. בזרם הוג'ריאנה לעומת זאת, ובייחוד בבודהיזם הטיבטי, המורה (גורו בהודו, לאמה בטיבט), תופס תפקיד משמעותי. ישנה גם הבדלה בין תפקיד המורה בין המסורות השונות, כשאשר בזן האיקונוקלאסטי המורה, או הסנסיי, מלמד בכלים יום-יומיים, כגון קריאה, שיחה או תרגול, באסכולות ההודיות הקשורות לטרהוודה קיים המושג דרשן , המתאר סגולה שניתנת להשגה דרך שהיה בלבד בנוכחות מורה או דמות קדושה, ללא תרגול או לימוד. הגישה הזן בודהיסטית בעניין המורה תומצתה על ידי המורה הסיני לינג'י יישואן (מסינית: 临济义玄, פין-יין: Línjì Yìxuán) למשפט אחד - "אם תפגוש את הבודהה בדרכים, הרוג אותו", ומשמעו שגם המורה והשיטה אינם קדושים ואינם נצחיים, ודורשים בחינה והתאמה מתמדת. ביטול החשיבה המושגית אחד ההיבטים הייחודיים של הבודהיזם הוא השלילה המפורשת של מרכיביו האונתולגיים (ראה: סוטרת הלב, סוטרת החכמה השלמה, סוטרת היהלום). היות שהשחרור מסבל מבוסס על ראיית המציאות כפי שהיא באופן שמתעלה על החשיבה המושגית, הרי שעל המתרגל להרפות את אחיזתו בכל מושג שהוא, כולל המושגים המופשטים שמתארים את הגישה הבודהיסטית עצמה. הבודהה המשיל את תורתו לרפסודה המאפשרת חצייה של נהר (מגדת הסבל של עולם הסמסרה לגדת השלווה הניבאנית של ההארה); מרגע שנחצה הנהר, אין עוד צורך להמשיך ולשאת את הרפסודה. חגים וסאק (Vesak) או יום בודהה הוא חג המציין את יום הולדתו של בודהה, יום מותו והיום שבו הפך להיות מואר, הוא החג החשוב ביותר. נחוג בחודש מאי (ולעיתים ביוני) ביום שבו הלבנה במלואה. ראש השנה הבודהיסטי נחוג בכל אחד משלושת הזרמים ביום אחר. רוב הבודהיסטים חוגגים אותו במשך שלושה ימים בחודש אפריל כאשר הלבנה במלואה. אנשי המהייאנה חוגגים את ראש השנה כאשר הלבנה מלאה בינואר ואילו בטיבט חוגגים אותו במרץ. קוסמולוגיה ומיתולוגיה בודהיסטיות מכיוון שמידת הארגון של הבודהיזם נמוכה ביחס לדתות מאורגנות אחרות, ומכיוון שליבת הלימוד הבודהיסטית (ארבע האמתיתות הנאצלות) אינה סותרת אמונות נוספות ואינה מחייבת אמונה בעקרונות על-טבעיים כמו גלגול נשמות וקיומה של אלוהות טרנסצנטית (אם כי בודהיסטים רבים מאמינים בקיומם של אלו), ישנם אינספור סיפורי מתולוגיה וקוסמולוגיה שניתן ליחסם לזרמים בודהיסטים שונים, וישנם גם זרמים הדוחים מכל וכל את כל את קיומם של כוחות בלתי נראים כמו קארמה וסמסרה. רבים מהמאמינים והכותבים הבודהיסטים לאורך ההיסטוריה לא העסיקו את עצמם בשאלות הקשורות לקוסמולוגיה וקיומם של כוחות על טבעיים מכיוון שאלו נתפסו כטפלות אל מול העיקר הבודהיסטי, שהוא עיסוק בבעיית הדוקהה. יקומים ומערכות למרות שתכלית הבודהיזם היא העיסוק באדם ובסבלו, בזרמים מסוימים קיימת מערכת קוסמולוגית ומיתולוגית הכוללת מגוון יקומים ואלים. בהודו המערכת מבוססת על זו הקיימת במיתולוגיה ההינדואית. המערכת מתארת מגוון יקומים שבראש כל אחד מהם עומד אל בשם ברהמה הגדול, ובכל אחד מהם קיים סגנון חיים אחר. טבען של כל המערכות הוא משתנה ומתחלף במשך עידנים ארוכים, וכל מערכת חדלה להתקיים בסופו של דבר, ומפנה מקום לבאה אחריה. בסופו של דבר, במעין מעגל, כל מערכת נוצרת מחדש במסגרת מעגל הקיום. כל היצורים החיים בהן, נמצאים במעגל הסמסרה, ומסוגלים בסופו של דבר להגיע לנירוואנה. במערכת הנוכחית של הלידה והמוות, קיימים 31 מישורי קיום, שבכל אחד מהם קיימים יצורים החיים בסוג שונה של חיים. בין המישורים נכללים גם חמשת המשכנים הטהורים, שבהם חים יצורים שבהכרח עתידים לצאת ממעגל הלידה והמוות. בזרמים בודהיסטים אחרים נתנו שמות מקומיים לישויות הינדואיות כמו הברהמה, או שסופקו קוסמולוגיות ופנתאונים אלטרנטיביים, אלו לרוב נחשבים גרסאות עממיות של הדת הבודהיסטית. אסכטולוגיה בדומה לאלמנטים נוספים בבודהיזם, גם האסכטולוגיה הבודהיסטית אינה אחידה. באחד מהטקסטים האסכטולוגים המוכלים בקאנון הפאלי מתוארת תקופה בה תורתו של הבודהה תשכח לחלוטין מהעולם, תקופה בה המין האנושי יתרדר להתנהגויות המזיקות ביותר לפי הבודהיזם, תאוות בצע, תאוות בשר, אלימות ועוני. לפי הקאנון הפאלי בזמן שפל זה תופיעה המאיטְרֵיַה, המכונה גם "הבודהה של העתיד", שתגלה מחדש את הדהרמה הבודהיסטית מחדש ותתקן את העולם. ראו גם דגל הבודהיסטים ויפאסאנה זן בודהיזם וסובנדהו בודהיזם טיבטי בודהיזם יפני בודהיזם במערב מועצות בודהיסטיות נזירות בודהיסטית פאלון גונג לקריאה נוספת לידיה ארן, בודהיזם, הוצאת דביר. יובל אידו טל, בודהיזם: מבוא קצר, הוצאת מפה ואוניברסיטת תל אביב, 2006. שלמה בידרמן, ראשית הבודהיזם, הוצאת משרד הביטחון, 1995 לאמה אולה נידהל, הדברים כפי שהם, הוצאת בית עלים, 2000. ואלפולה ראהולה, מה שלימד הבודהה, כתר הוצאה לאור. אילן בכר, קוריאה הדרומית, לגלות עולם חדש - הוצאת "מעריב" 2011. אלן ווטס, דרך הזן, הוצאת עם עובד, 2009 יעקב רז, זן בודהיזם - פילוסופיה ואסתטיקה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור 2006. רופרט גֶתין, בודהיזם: היסטוריה הגות ותרגול, מאנגלית: אורית כהנא, גבעתיים: אלטרנטיבות, תשע"ד, דברי הבודהה, תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים, תרגום קרן ארבל, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2019 לקט סוטרות מתוך הקאנון הפאלי, תרגומים מתוך הקאנון הפאלי, הנזיר פניננדו בהיקהו, הוצאת בודהיזם בישראל, 2021 (הספר בקטלוג הספרים הישראלי) דונלד לופז, מאבן ועץ לבשר ודם - היסטוריה קצרה של הבודהה, פרפנצ'ה הוצאה לאור, 2021 (תרגום מאנגלית) קישורים חיצוניים סרט של ה-National Geographic, יסודות הבודהיזם הרצאת ד"ר אסתר אליצור, בין בודהיזם לפסיכותרפיה ציטוטים מהספר: מה בודהה היה אומר מאמרים על בודהיזם, תרגומי סוטטות, שיטות מדיטציה ועוד מאמרים על בודהיזם, פילוסופיה בודהיסטית, שיטות מדיטציה ועוד מהו בודהיזם - בהרחבה, באתר "בודהיזם דרך היהלום בישראל" יעקב רז, סדרת הרצאות על בודהיזם, באתר אוניברסיטת תל אביב - ריאיון עם סטיבן בצ'לור על בודהיזם חילוני אג'אן צ'אה, עץ ביער - חלק ראשון וחלק שני - תרגום לעברית, באתר "מה שלימד הבודהה" הערות שוליים דתות הודו: דת ופילוסופיה פילוסופיה סינית

בודהיזם היא דת ו"דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע (או "תורת הבודהה"), המושתתים על הדרכותיו של גאוטמה בודהה, שחי ולימד בהודו במאה החמישית או השישית לפני הספירה, כאשר מטרתם העיקרית היא הפחתת הסבל האנושי של הבריות.על-פי הדהרמה, אדם החפץ להשתחרר מסבלו יכול לעשות זאת באמצעות הנחיותיו של הבודהה כפי שהן באות לידי ביטוי בדרך המתומנת הנאצלת.מקור הבודהיזם בהודו, אולם רוב הבודהיסטים היום מתגוררים במדינות אחרות במזרח ודרום אסיה. יש מיעוט בודהיסטי הולך וגדל גם באירופה וצפון אמריקה. גרסאות שונות של ההשקפה הבודהיסטית משקפות את תרבותן של המדינות שאליהן הגיע.המושג בודהה (פאלי וסנסקריט: "זה שהתעורר") אינו כינויו של אדם יחיד, אלא שם תואר המתייחס למי שהגשים את הדרך הבודהיסטית והשתחרר. במסורות מסוימות שמור התואר רק למי שגילה את הדרך בכוחות עצמו וללא סיוע חיצוני. גאוטמה מייסד הבודהיזם, גילה את הדרך בכוחות עצמו בתקופה בה לא הכיר אותה איש מלבדו."בודהיזם" הוא הכינוי הנפוץ לכל הזרמים השונים. הבודהיסטים עצמם משתמשים במושגים נוספים. המילה "סאסנה" מתייחסת למה שלימד גאוטמה, "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע, או מה שלימד גאוטמה.בטיבט ובחבלי הודו המאוכלסים על ידי פליטים טיבטיים קוראים ללימודי בודהיזם טיבטי בשם "צ'ו".בודהיזם היא הדת הרביעית בגודלה בעולם ומספר המאמינים בבודהיזם נאמד ביותר מ-500 מיליון או כ-7% מאוכלוסיית העולם. היא מהווה רוב בקמבודיה, תאילנד, מיאנמר, בהוטן, סרי לנקה, לאוס ומונגוליה.תולדות הבודהיזםחיי הבודהה ורעיונותיואין כמעט תיעוד היסטורי על גאוטמה בודהה, למעט מקור המידע הקיים בכתבים ומסורות בודהיסטיות שרובם נכתבו מאות שנים לאחר מותו. לכן, סיפור חייו של הבודהה, כמו של כמה קדושים בדתות אחרות, הוא הגיוגרפיה (סוגה המוקדשת לסיפור חיי קדושים). הכרת חייו של הבודהה אמורה לעזור להבין את תורתו.גאוטמה סידהארתה (המכונה גם שאקיימוני, "החכם [משבט] השאקיה") (ככל הנראה 563 לפנה"ס-479 לפנה"ס), הוא נסיך הודי, בן לשבט שאקיה שלרגלי הרי ההימלאיה, שהתווה את העקרונות הראשיים של הדהרמה - "תורת התופעות", "הדרך", "האמת" - השקפת עולם ודרך תרגול התודעה שהפכה לימים לדת הנקראת על שמו, בודהיזם. המאה ה-6 לפנה"ס בהודו התאפיינה במשבר חברתי, רוחני ומדיני קשה עקב הפיצול הרב של מדינות הנלחמות זו בזו, ועקב הרצון לערער את עקרונות הברהמניזם.על פי המסורת הוא נולד כנסיך במשפחה מיוחסת וגדל בארמונו של אביו כשהוא מוגן לחלוטין מהעולם החיצון. בבגרותו יצא מן הארמון ונחשף לצער, מחלות ומוות - דברים שלא הכיר קודם לכן. המפגש הזה עורר בו הבנה כי החיים מלאים בסבל, ומתוך תדהמה וחמלה גדולה לבני האדם, החליט להקדיש את חייו לחיפוש הפתרון לסוגיית הסבל הקיומי האנושי.בגיל 29 פרש מחיי המשפחה ועזב את אשתו ובנו ואימץ חיי "סאדהו" - פרוש נודד (דבר שהיה מקובל במסורת ההודית מאותה תקופה ועד היום). חיי הפרושים בהודו כללו סיגופי גוף ונפש קשים (צום, מגורים ביער הרחק מבני אדם, התרחקות מתענוגות, תרגולים קשים ועוד) כל זאת בשם המטרה למצוא את "גרעין האמת" של החיים האטמן - היסוד הראשוני ביותר באדם, שהוא חיבור והתגלמות ל"ניצוץ האלוהי" - הברהמן. סידהארתה נדד, למד והסתגף במשך 6 שנים - אך לא הגיע לדעתו לתשובה משביעת רצון. לבסוף הוא עזב את דרך הסיגוף ופרש ללימוד לבדו.ע"פ המסורת הבודהה התיישב תחת עץ (שלימים נקרא על שמו - עץ הבודהי) בעיר שהיום נקראת בודגאיה. הוא נשבע שלא יזוז ממקומו עד אשר תתגלה לו התשובה אשר הוא מחפש. ישנן מסורות שונות סביב השאלה כמה זמן ישב הבודהה תחת העץ עד שהגיע לנירוואנה. יש אומרים לילה אחד ויש אומרים שלוש שנים. בישיבת המדיטציה שלו תחת העץ נגלו בפניו העקרונות המרכזיים של תורתו: כל התופעות חולפות ואינן בעלות "מהות עצמית גרעינית". גם ה"אני" שלנו הוא תופעה משתנה וחולפת, המורכבת משלל תופעות חולפות אחרות, שגם הן חסרות בסיס ועל כן קבע "אנאטה" - אין אטמן, אין גרעין יסודי לנפש, או בעצם - "אין אני". מכאן הבין שייחוס ממשות והיאחזות בתופעות חולפות (רגשות, מצבי חיים, דברים חומריים וכו') היא טעות יסודית של בני האדם. בשל הקושי שלנו לקבל את חוק הטבע של החולפיות - למעשה כל התופעות הן "בטבע" הסבל: טבען הוא להופיע/להיוולד, להתקיים ולחלוף והן מתקיימות במעגל אינסופי של לידה ומוות סמסרה. מכאן הסיק כי הסבל הקיומי האנושי מקורו בהיאחזות התודעה שלנו בדבר שהוא בלתי אפשרי, ועל כן הדרך לשחרור מסבל היא אימון ותרגול התודעה.בודהה גילה דרך חדשה שאינה סגפנות ואינה נהנתנות ועל כן כינה אותה "דרך האמצע". בעזרת מדיטציה הוא גילה כיצד ניתן למגר את הסבל, ולהשתחרר ממצב התודעה של הסמסרה למצב התודעה של הנירוואנה. את הדרשה הראשונה שלו הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה" נשא בפני אותה חבורה של פרושים אשר נטש לא מכבר, בפני 5 אנשים בסה"כ. בתקופה בה חי הבודהה תושבי הודו דיברו בניבים של סנסקריט הקרובים זה לזה ולכן היו יכולים להבין האחד את השני ודרשן נודד כמו בודהה היה יכול לעבור ממקום למקום ולדרוש בשפה המוכרת לו ומובנת על ידי האחרים. לצפון הודו הגיעו באותה תקופה כוחותיו של דריווש הראשון והביאו עמם רעיונות חדשים, הן רעיונות השאובים מהמסורת הפרסית והן רעיונות שחלחלו מיוון. רעיונות אלו גרמו לאנשים רבים לבחון מחדש אמונות ודעות ובאותה תקופה נולדו בהודו פילוסופיות חדשות. כך למשל אחת מהן, הג'ייניזם, שרדה במקביל לבודהיזם עד ימינו אנו. ואחרות נעלמו עם השנים, כמו האג'יווקא (Ajivaka) שנעלמה במהלך המאה ה-14.תורתו של הבודהה שרדה אולי כיוון שהייתה כה מהפכנית, למול הלך הרוח ההינדואיסטי שהיה מקובל באותם זמנים. כמו כן העיסוק הישיר והנקי שלה בסבל הקיומי של החיים היה דבר שודאי הדהד בליבם של רבים ואט אט סחף אחריו הבודהה קהל מאמינים גדול. סיבה נוספת לפופולריות של הדת הייתה שהיא הבטיחה שנירוואנה אפשרית לבני כל הקאסטות, בעוד שהזרם ההינדואיסטי ששלט באותה התקופה גרס כי רק מי שעמל בחיים הקודמים כדי להוולד בחיים האלו בקאסטת הברהמינים, כוהני הדת ההינדואים, יכול להגיע להארה ולהשתחרר מהסבל.את ארבעים וחמש השנים לאחר "שהתעורר" הקדיש להוראה של תורתו, אותה כינה דהרמה בסנסקריט או דהמה בפאלי, עד שמת בגיל 84.התפשטות הבודהיזםבתקופה בה פעל בודהה, דיברו רוב תושבי מרכז וצפון הודו ניבים שונים הקרובים לסנסקריט, ולכן היה קל להפיץ את רעיונותיו מבלי צורך לתרגמם לשפה אחרת. הפיצול הלשוני המאפיין את הודו של ימינו התרחש והתפתח מאוחר יותר.במאה ה-3 לפנה"ס. הקיסר ההודי אשוקה, הפך לבודהיסט, דבר שהפך את הבודהיזם לדת פופולרית קיסרותו. הוא בנה מונומנטים לזכרו של בודהה ברחבי הודו ושלח מסיונרים להפצת הבודהיזם בין היתר במערב אסיה, דרום-מזרח אסיה, מרכז אסיה וסרי לנקה.ברוב מדינות מזרח ומרכז אסיה יש מספר רב של בודהיסטיים, בסך הכול מוערך מספרם ב-500 מיליון. למספר זה ניתן להוסיף גם את אלה שעד לפני זמן לא רב לא היו יכולים להצהיר באופן רשמי על היותם בודהיסטים. בסין לבדה ניתן להעריך מספר של כ-150 מיליון בודהיסטים שעד לא מזמן לא היו יכולים לתרגל בודהיזם בגלוי עקב איסור של המשטר.ארצות בהן לבודהיזם תפוצה רחבה כוללות את: הודו, טיבט, לאוס, תאילנד, סין, מונגוליה, מיאנמר (בורמה), וייטנאם, יפן, בהוטן, קוריאה, קמבודיה, סרי לנקה, טאיוואן והסובייקט הרוסי רפובליקת קלמיקיה.כיום הבודהיזם הופך לנגיש ואף פופולרי יחסית גם במערב. ניתן למצוא ברחבי האינטרנט אתרים רבים, ותרגומים לתכנים בודהיסטים אותנטיים רבים, כמו גם מרכזי מדיטציה, קורסים וספרים.תורתו של בודההבדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים, לימד את תפיסת העולם הבודהיסטית – הדהרמה - המבוססת על ארבע אמיתות יסוד, המכונות ארבע האמיתות הנאצלות.גאוטמה בודהה, כפי שהוא מוצג על פי המסורת, ניסח את מהות תורתו במילים "הדרך לשחרור מסבל". הוא נמנע מלעסוק בשאלות מטאפיזיות ובנושאים שאינם קשורים ישירות לשחרור האדם מסבל. חלק ניכר מתורתו עוסק בתשתית הפסיכולוגית שעומדת בבסיס הסבל שחווים בני האדם, ובדרך המעשית להשתחרר מסבל זה. בשונה מדתות אחרות, הבודהיזם אינו מבוסס על אמונה, ומעודד את הפרט לפתח חכמת-אמת ("פאניה") דרך התנסות ישירה. מסיבה זו, הבודהיזם איננו פילוסופיה או דת במשמעותן המסורתית, אלא דרך חיים.תורתו של הבודהה, הדרך המתומנת הנאצלת, מציעה כלים מעשיים לשחרור האדם מסבלו, ולהביא את המתרגל להתעוררות (בודהי). התעוררות שלמה מתוארת גם כהארה העוקרת את שורשי הסבל באופן סופי ומוחלט, ומביאה לשלוות-אמת (נירוואנה). לפי התפישה הבודהיסטית, השלמת הדרך מהווה את פסגת ההישגים האפשריים עבור בן האנוש. על-פי הבודהה, התעוררות זו איננה ניתנת לתיאור על דרך החיוב; היא מבוססת על התמוססותן של אשליות, ביטולן של מחשבות-שווא, והכחדת תפישות מוטעות לגבי המציאות, אשר מוחלפות בראיה נכונה ובהירה של טבע המציאות הישירה, כפי שהיא. אמת בסיסית ומוחלטת זו נושאת אופי נצחי; היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, היא בלתי נפרדת ונמצאת בכול, וניתנת לחוויה ישירה בכל עת. מצב על-זמני זה נקרא "רמת האמת" ("דהרמקאיה"), להבדיל מעולם המציאות היחסית, המורכבת ממושגים מופשטים ומתפישות רעיוניות. האדם המואר מזהה את ארעיותן וריקותן של כל התופעות, כמתואר בשלושת סימני הקיום. מושג הריקות (שוניאטה) זכה למקום מרכזי בזרמי הבודהיזם המאוחר. ד.ט. סוזוקי, מתרגם מוערך של כתבים בודהיסטיים, הדגיש כי לא מדובר בשלילה מוחלטת שאחריה לא נותר דבר, והזהיר מפני טעות נפוצה זו בפרוש המושג.שלוש אבני החן, או שלושת המחסותבדרכו להארה, המתרגל הבודהיסטי לוקח מחסה בשלושת אבני החן: בודהה – האדם המשוחרר, הנאור, אותו אחד שהגשים את יעודו וזכה לחיות בנירוואנה. הוא מייצג את המטרה וההגשמה של הדרך. זוהי האיכות המוארת שטמונה בכל אדם, והגיעה לידי שלמות בבודהה ההסטורי. דהרמה – הדרך להגשמת המטרה של הדרך - זהו גוף הלימוד, או הידע, הבודהיסטי. סנגהה – קהילת האציליים וקהילת הנזירים והנזירות ההולכים אחר הבודהה.בווג'ריאנה נזכרות שתי שלשות נוספות: שלושת השורשים ושלושת הגופים.כללי התנהגותהבודהיסטים מתבקשים לשמור על מספר כללי מוסר, שהפרתם אינה עולה בקנה אחד עם הדרך. כללי המוסר אינם צווים שניתנו על ידי כוח עליון, אלא עקרונות פשוטים שלהם שתי מטרות: לאפשר חיי חברה שיתופיים התומכים בתרגול הדרך הבודהיסטית, ושמירה על איזון פסיכולוגי פנימי. כל אדם יכול לקחת על עצמו דרגות שונות של תרגול: חמישה כללים, שמונה, עשרה או נזירות מלאה, בה יש מעל מאתיים כללים. על אף שמסורות נזירות בודהיסטיות שונות נבדלות בתרגול אורח החיים ובכלליו, ישנם כללי יסוד המשותפים לרובן: הימנעות מפגיעה בכל יצור חי (אהימסה) הימנעות מנטילת דבר מה שלא ניתן (גנבה) הימנעות מפעילות מינית בלתי הולמת הימנעות מדיבור שקרי, דיבור גס או פוגעני, דיבור מסכסך, דיבור חסר תועלת ורכילות הימנעות מנטילת אלכוהול וחומרים מערפלי תודעהזרמים בבודהיזםכיום הבודהיזם מחולק לשלושה זרמים עיקריים – טהרוואדה, מהיאנה ווג'ריאנה, המחולקים גם מבחינה גאוגרפית:טהרוואדה המסורת הבסיסית המשותפת לכל זרמי הבודהיזם. קיימת בסרי-לנקה, הודו, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה. הטקסטים של מסורת זו כתובים בפאלי, והם השריד השלם המוקדם ביותר לקאנון הבודהיסטי המקורי. הטהרוודה היא המסורת הנזירית העתיקה ביותר בבודהיזם. יש המכנים מסורת זו בשם "היניאנה" Hīnayāna ("הכלי הקטן"), אך במקומות רבים הוא נחשב לכינוי מזלזל ופוגעני. המסורת שמה דגש על התנהגות חיובית, נדיבות, מוסריות, ותרגול מדיטציה. ההבנות שמגיעות ממדיטציה מובילות לשלווה ולשחרור מסבל. הדרך המתומנת הנאצלת (סנסקריט: אָרְיָאשְׁתָּאנְגה-מָארְגַה आर्याष्टाङ्गमार्ग, פאלי: אַרִיוֹ אַתַנְגִיקוֹ מַגוֹ) היא אחד העקרונות המרכזיים בתורתו של גאוטמה בודהה, אשר תיאר אותה כדרך המובילה לסיום הסבל (דוקהה) ולהארה. תרגול מדיטציה מפתח את המודעות העצמית אשר מבארת את האופי האמיתי של המציאות. ההתבוננות העצמית מובילה לרכישת תובנות, והבשלתן מביאה להתעוררות.מהאיאנה "הכלי הגדול" או "המרכבה הגדולה", זרם בן המאה ה-1 לפנה"ס, הוא הזרם הגדול ביותר ומהווה 53% מהבודהיסטים בעולם. המהאיאנה התפתחה הדרגתית ונפרדה מהטהרוואדה, ונפוצה בסין, טיבט, מונגוליה, טאיוואן, יפן, וייטנאם, קוריאה. רוב הטקסטים העתיקים ביותר שלה קיימים היום רק בתרגום לסינית, אך מספר קיימים עוד בשפת המקור - סנסקריט. המהאיאנה מדגישה את חשיבות דרכו של הבודהיסטווה - זה שמקדיש את חייו לטובת השחרור של כל היצורים החיים, על פני שחרור פרטי מסבל.וג'ריאנה "מרכבת היהלום" היא פיתוח של המהיאנה ולעיתים נחשבת זרם בתוכה, והיא הזרם הבודהיסטי הקטן ביותר. הוג'ריאנה היא זרם מיסטי ואזוטרי, ובו הטנטרה הבודהיסטית (להבדיל מהטנטרה ההינדואיסטית) תופסת מקום מרכזי. הטנטרה היא אוסף של טכניקות מיסטיות שנועדו לקרב להארה באמצעים שאינם מדיטציה קלאסית, לדוגמה שינון מנטרות וטקסים מקודשים. את הוג'ריאנה מתרגלים בטיבט, נפאל, בהוטן מעט ביפן וכן במקומות מסוימים בעולם המערבי. בנוסף, הוג'ריאנה רואה במצב הבודהה מאפיין שקיים בכל נפש, ושמטרת הבודהיזם לתרגל את המצב הנפשי הזה, בניגוד לזרמים הוותיקים שטוענים שההארה היא יעד שיש לשאוף אליו, ולא כלי לתרגל איתו.השפעות נוספות לגישה הבודהיסטית הייתה השפעה על היוגה המאוחרת שאחרי תקופת פטנג'לי, וכן על אמנויות לחימה שונות, לדוגמה מנזר השאולין, שמקורן במזרח.בודהיסטווה לפי המהאיאנה, הבודהיסטווה הוא אדם אשר בתודעתו נוכחת תמיד השאיפה להשיג הארה שלמה, וזאת במטרה שיוכל להביא תועלת מרבית לכל היצורים החיים. זרמים אלו, לא מסתפקים בחירות עצמית מהסבל, אלא שואפים ללמד את הדרך להארה שלמה למען רווחתם של כל היצורים החיים, שאיפה זו נקראת בודהיצ'יטה.בדיוק כפי שהשמש זורחת ומאירה את כל כדור הארץ ללא איפה ואיפה, כך מתרגלי המהייאנה צריכים לפעול למען כל היצורים החיים, ועליהם לפתח גישה הוליסטית, לפיה הסבל האישי קשור בסבל הקולקטיבי. למעשה מדובר בביטוי של עקרון החמלה, אשר כאמור ניצב במרכז זרם המהאיאנה, ומהווה תנאי הכרחי בדרך להשגת הארה שלמה. בודהיצ'יטה וחמלה הן הבסיס והמקור של כל הטוב והנירוואנה (החירות, השחרור מהסבל).לפי הזרמים האלו בבודהיזם, האדם צריך לפעול ככל יכולתו על מנת להגביר את חמלתו, עד שהיא תהיה מושרשת עמוק בתוכו. ראשית יש לפתח גישה רוחשת חיבה כלפי כל היצורים החיים באשר הם, ולא לתת לרגשות להשתנות ביחס לידיד/אויב. זאת משום שהידידים הם ידידים ברגע זה, אך ייתכן כי הם היו אויבים בעבר או שיהיו אויבים בעתיד, כך גם לגבי אויבינו, ייתכן ויהיו חברינו בעתיד או שהיו כאלה בחיים קודמים. ולכן אין טעם בניתוב רגשות לפי הבחנה של ידיד/אויב. על האדם לפתח רגש חמלה כפי שהיה מרגיש לידיד, כלפי כל היצורים החיים, ובכך לפתח שוויון-תודעה. אל לנו לטעות ולחשוב שאין ידידים ואויבים, אלא שיש לאזן את הרגשות שרוחשים להם. לא די בפיתוח שוויון תודעה כלפי כל היצורים, אלא יש לשאוף להארה של כל היצורים, וזה בשל העובדה שלקיום המעגלי אין התחלה ואין סוף, כך שכל היצורים החיים היו למעשה אימותינו בתקופות חיים קדומות, או יהיו אימותינו בעתיד, דהיינו אין שום יצור עליו ניתן לומר שלא היה אחד מקרובינו בעבר, או יהיה אחד מקרובינו בעתיד. הפנמת רעיון זה מביאה לשאיפה שכל היצורים בעולם יהיו מאושרים. כפי שיש לטפח אהבה לידידים, כך יש לטפח אהבה לאויבים ולכל היצורים הנקרים בדרך.הבודהיסטים מזרמים אלו רואים את המאפיין המשותף לכל היצורים החיים והוא השאיפה הטבעית לזכות באושר ולהימנע מסבל, והם מנסים להביא את כל היצורים החיים לשחרור. בדיוק כפי שכאשר נכנס קוץ לרגל, היד מוציאה אותו אפילו שלה לא כואב, מכלול האיברים בגוף הוא מטאפורה למכלול היצורים החיים בעולם. הדרך הנכונה להיות אנוכי היא לפעול למען רווחת האחרים, משום שבמהלך זה משיג האדם הארה.הקהילה הבודהיסטית הקהילה הבודהיסטית רואה באורח החיים שאימץ הבודהה, אורח חייו של נזיר פרוש, את הבסיס האידיאלי לאימון רוחני. אולם, הנזיר (או הנזירה) הבודהיסטי תלוי בנדיבות של החברה כדי להשיג את צרכיו החומריים: מזון, ביגוד ומחסה. על כן, מאז ימיו של הבודהה תפסה הקהילה הבודהיסטית את החברה התומכת בנזורה כממשיכה את דרכו של הבודהה ומקיימת את המסר שלו. הקהילה הבודהיסטית אם כן, נחלקת עד היום לשתי קבוצות חברתיות: נזירים ונזירות (בְּהִיקְהוּ ובְּהִיקְהוּנִי) ובעלי ובעלות בית (אוּפַּאסַקַה ואוּפַּסִיקַא) שתומכים בהם. הנזירים מתווכים את התורה הבודהיסטית לבעלי הבית וקבוצה של נזירים (סַנְגְהֵה) בקהילה נחשבת לברכה גדולה.הנזיר הוא אדם שוויתר על החיים כ"בעל בית" לטובת אורח חיים ממוקדים ועבודה דתית-רוחנית כדי להכחיד את הסבל עליו הורה הבודהה. אורח חיים זה כולל לימוד כתבים בודהיסטים, תרגול מדיטציה וכללי מוסר נוקשים. בתקופת הבודהה ההסמכה לנזירות נעשתה על ידי טקס פשוט שערך הבודהה וסימל את עזיבת הבית וההסמכה לנזירות כאחד. עם השנים נוצרו שני טקסים. הראשון הוא טקס עזיבת חיי הבית ההופך את המשתתף בו לנזיר טירון. ברוב המסורות הנזיר הטירון מגלח את ראשו, נוטל גלימה (שצבעה משתנה בהתאם למסורת) ומתחייב לעשרה נדרים. השני הוא טקס ההסמכה המלאה לנזיר והוא כרוך בהתחייבות לעוד למעלה ממאתיים כללים נוספים (בהתאם למסורת הנהוגה במקום), חלקם נחשבים לחמורים יותר וחלקם - לחמורים פחות.בניגוד לדתות אחרות, בבודהיזם הסיגוף נחשב מעלה רעה. על הנזיר לחיות אורח חיים שאינו כמהה ואינו דוחה דבר, כולל את הנאות החיים. הקהילה הבודהיסטית של בעלי ובעלות הבית היא נשים וגברים שהצהירו באופן רשמי שהם לוקחים מחסה בשלוש אבני החן. באותה ההצהרה הרשמית בדרך כלל מבטא המשתתף מחויבות לעמוד בחמישה כללי מוסר. מתקופת הבודהה ועד היום מידת הסיוע של האינדיבידואל, בעל הבית, לסנגהה היא שונה כמו גם מידת העניין שלו בתורה הבודהיסטית ותרגולה. בעלי הבית מתרגלים במידות שונות נדיבות (ממתן מזון לנזירים ובניית מקדש ועד הוצאת טקסטים בודהיסטים לאור), את חמשת כללי המוסר שנטלו על עצמם, עריכה של טקסים, של חגים ושל עלייה לרגל למקומות קדושים. מטרתם של האחרונים היא להגביר את האמון והאמונה בבודהה ובתורתו.מספר הבודהיסטים בעולם כיום מוערך כבין 350–500 מיליון איש ברחבי העולם.ייחודו של הבודהיזםהבודהיזם נבדל מרוב התפיסות בנות זמנו בכמה אופנים עיקריים: הצורה, התוכן ושאלת המורה.צורה הדרך הבודהיסטית מנוסחת באופן דידקטי ושיטתי, יש המשווים את ניסוח ארבע האמיתות הנאצלות לאבחנה רפואית- הראשונה היא התסמין (דוקהה, החיים מלווים באי נחת) השנייה היא מקור התסמין (מקור אי הנחת בהשתוקקות לעונג וברתיעה מכאב), והשניים הנותרות הן שיטת הטיפול (הדרך המתומנת הנאצלת מובילה להימנעות מהשתוקקות ורתיעה ולכן גם להכחדת אי הנחת). אופן הכתיבה הלוגי, המורכב מתחשיב הפסוקים מדוקדק, שאפיין את הבודהיזם בתחילת דרכו השפיע על דתות נוספות באזור, ביניהם הטקסט הדאואיסטי החשוב ג'ואנג דזה.תוכן הדרך הבודהיסטית ייחודית באופן התייחסותה לשאלת ה"עצמי"; להבדיל מתורות אחרות (הן מערביות והן מזרחיות) אשר עסקו עיסוק רב בשאלה זו באותה העת, טען הבודהה כי עיסוק בשאלות הנוגעות לקיומו או לאי קיומו של העצמי מהווה הצמדות ומכשול. אחת משלוש התובנות אליהן מבקש להגיע המתרגל הבודהיסטי, היא התובנה הנקראת "אנטה" (בסנסקריט: "אנאטמן"), שפירושה "אין-עצמי" או "אין-אני". זהו רעיון דק ועדין, המצביע על כך שלאף אובייקט (פיזי או מנטלי) אין מהות פנימית, או מרכיב יסודי וקבוע שניתן להגדיר כ"עצמי". ה"עצמי" הנתפש על ידי ההכרה הוא רק "עצמי-לכאורה" - תהליך חסר ממשות, ואשליה הנוצרת מתוך הזדהות, היאחזות, ותפישת-שווא של המציאות האולטימטיבית."שאלת המורה" הבודהיזם נבדל משיטות אחרות בכך שהוא מפחית משמעותית מרמת החשיבות שניתנת להימצאות מורה או "גורו" המדריך את המתרגל. בשיטות ההינדיות שקדמו לה, הייתה מקובלת התפישה שהנחייתו של "גורו" היא תנאי מרכזי והכרחי בדרך להארה. בעוד שאין כל ספק באשר לערכו של מורה, העבודה עימו אינה מחויבת-מציאות, היות ש"העצמי הוא המורה של העצמי", ועל כן בכוחו של המתרגל להגיע להתעוררות ולהארה גם מבלי להיעזר בסיוע חיצוני. בזרם הוג'ריאנה לעומת זאת, ובייחוד בבודהיזם הטיבטי, המורה (גורו בהודו, לאמה בטיבט), תופס תפקיד משמעותי. ישנה גם הבדלה בין תפקיד המורה בין המסורות השונות, כשאשר בזן האיקונוקלאסטי המורה, או הסנסיי, מלמד בכלים יום-יומיים, כגון קריאה, שיחה או תרגול, באסכולות ההודיות הקשורות לטרהוודה קיים המושג דרשן , המתאר סגולה שניתנת להשגה דרך שהיה בלבד בנוכחות מורה או דמות קדושה, ללא תרגול או לימוד. הגישה הזן בודהיסטית בעניין המורה תומצתה על ידי המורה הסיני לינג'י יישואן (מסינית: 临济义玄, פין-יין: Línjì Yìxuán) למשפט אחד - "אם תפגוש את הבודהה בדרכים, הרוג אותו", ומשמעו שגם המורה והשיטה אינם קדושים ואינם נצחיים, ודורשים בחינה והתאמה מתמדת.ביטול החשיבה המושגית אחד ההיבטים הייחודיים של הבודהיזם הוא השלילה המפורשת של מרכיביו האונתולגיים (ראה: סוטרת הלב, סוטרת החכמה השלמה, סוטרת היהלום). היות שהשחרור מסבל מבוסס על ראיית המציאות כפי שהיא באופן שמתעלה על החשיבה המושגית, הרי שעל המתרגל להרפות את אחיזתו בכל מושג שהוא, כולל המושגים המופשטים שמתארים את הגישה הבודהיסטית עצמה. הבודהה המשיל את תורתו לרפסודה המאפשרת חצייה של נהר (מגדת הסבל של עולם הסמסרה לגדת השלווה הניבאנית של ההארה); מרגע שנחצה הנהר, אין עוד צורך להמשיך ולשאת את הרפסודה.חגים וסאק (Vesak) או יום בודהה הוא חג המציין את יום הולדתו של בודהה, יום מותו והיום שבו הפך להיות מואר, הוא החג החשוב ביותר. נחוג בחודש מאי (ולעיתים ביוני) ביום שבו הלבנה במלואה. ראש השנה הבודהיסטי נחוג בכל אחד משלושת הזרמים ביום אחר. רוב הבודהיסטים חוגגים אותו במשך שלושה ימים בחודש אפריל כאשר הלבנה במלואה. אנשי המהייאנה חוגגים את ראש השנה כאשר הלבנה מלאה בינואר ואילו בטיבט חוגגים אותו במרץ.קוסמולוגיה ומיתולוגיה בודהיסטיות מכיוון שמידת הארגון של הבודהיזם נמוכה ביחס לדתות מאורגנות אחרות, ומכיוון שליבת הלימוד הבודהיסטית (ארבע האמתיתות הנאצלות) אינה סותרת אמונות נוספות ואינה מחייבת אמונה בעקרונות על-טבעיים כמו גלגול נשמות וקיומה של אלוהות טרנסצנטית (אם כי בודהיסטים רבים מאמינים בקיומם של אלו), ישנם אינספור סיפורי מתולוגיה וקוסמולוגיה שניתן ליחסם לזרמים בודהיסטים שונים, וישנם גם זרמים הדוחים מכל וכל את כל את קיומם של כוחות בלתי נראים כמו קארמה וסמסרה. רבים מהמאמינים והכותבים הבודהיסטים לאורך ההיסטוריה לא העסיקו את עצמם בשאלות הקשורות לקוסמולוגיה וקיומם של כוחות על טבעיים מכיוון שאלו נתפסו כטפלות אל מול העיקר הבודהיסטי, שהוא עיסוק בבעיית הדוקהה.יקומים ומערכותלמרות שתכלית הבודהיזם היא העיסוק באדם ובסבלו, בזרמים מסוימים קיימת מערכת קוסמולוגית ומיתולוגית הכוללת מגוון יקומים ואלים. בהודו המערכת מבוססת על זו הקיימת במיתולוגיה ההינדואית. המערכת מתארת מגוון יקומים שבראש כל אחד מהם עומד אל בשם ברהמה הגדול, ובכל אחד מהם קיים סגנון חיים אחר. טבען של כל המערכות הוא משתנה ומתחלף במשך עידנים ארוכים, וכל מערכת חדלה להתקיים בסופו של דבר, ומפנה מקום לבאה אחריה. בסופו של דבר, במעין מעגל, כל מערכת נוצרת מחדש במסגרת מעגל הקיום. כל היצורים החיים בהן, נמצאים במעגל הסמסרה, ומסוגלים בסופו של דבר להגיע לנירוואנה. במערכת הנוכחית של הלידה והמוות, קיימים 31 מישורי קיום, שבכל אחד מהם קיימים יצורים החיים בסוג שונה של חיים. בין המישורים נכללים גם חמשת המשכנים הטהורים, שבהם חים יצורים שבהכרח עתידים לצאת ממעגל הלידה והמוות.בזרמים בודהיסטים אחרים נתנו שמות מקומיים לישויות הינדואיות כמו הברהמה, או שסופקו קוסמולוגיות ופנתאונים אלטרנטיביים, אלו לרוב נחשבים גרסאות עממיות של הדת הבודהיסטית.אסכטולוגיה בדומה לאלמנטים נוספים בבודהיזם, גם האסכטולוגיה הבודהיסטית אינה אחידה. באחד מהטקסטים האסכטולוגים המוכלים בקאנון הפאלי מתוארת תקופה בה תורתו של הבודהה תשכח לחלוטין מהעולם, תקופה בה המין האנושי יתרדר להתנהגויות המזיקות ביותר לפי הבודהיזם, תאוות בצע, תאוות בשר, אלימות ועוני. לפי הקאנון הפאלי בזמן שפל זה תופיעה המאיטְרֵיַה, המכונה גם "הבודהה של העתיד", שתגלה מחדש את הדהרמה הבודהיסטית מחדש ותתקן את העולם.ראו גם דגל הבודהיסטים ויפאסאנה זן בודהיזם וסובנדהו בודהיזם טיבטי בודהיזם יפני בודהיזם במערב מועצות בודהיסטיות נזירות בודהיסטיתפאלון גונגלקריאה נוספת לידיה ארן, בודהיזם, הוצאת דביר. יובל אידו טל, בודהיזם: מבוא קצר, הוצאת מפה ואוניברסיטת תל אביב, 2006. שלמה בידרמן, ראשית הבודהיזם, הוצאת משרד הביטחון, 1995 לאמה אולה נידהל, הדברים כפי שהם, הוצאת בית עלים, 2000. ואלפולה ראהולה, מה שלימד הבודהה, כתר הוצאה לאור. אילן בכר, קוריאה הדרומית, לגלות עולם חדש - הוצאת "מעריב" 2011. אלן ווטס, דרך הזן, הוצאת עם עובד, 2009 יעקב רז, זן בודהיזם - פילוסופיה ואסתטיקה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור 2006. רופרט גֶתין, בודהיזם: היסטוריה הגות ותרגול, מאנגלית: אורית כהנא, גבעתיים: אלטרנטיבות, תשע"ד, דברי הבודהה, תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים, תרגום קרן ארבל, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2019לקט סוטרות מתוך הקאנון הפאלי, תרגומים מתוך הקאנון הפאלי, הנזיר פניננדו בהיקהו, הוצאת בודהיזם בישראל, 2021 (הספר בקטלוג הספרים הישראלי) דונלד לופז, מאבן ועץ לבשר ודם - היסטוריה קצרה של הבודהה, פרפנצ'ה הוצאה לאור, 2021 (תרגום מאנגלית)קישורים חיצוניים סרט של ה-National Geographic, יסודות הבודהיזם הרצאת ד"ר אסתר אליצור, בין בודהיזם לפסיכותרפיה ציטוטים מהספר: מה בודהה היה אומר מאמרים על בודהיזם, תרגומי סוטטות, שיטות מדיטציה ועוד מאמרים על בודהיזם, פילוסופיה בודהיסטית, שיטות מדיטציה ועוד מהו בודהיזם - בהרחבה, באתר "בודהיזם דרך היהלום בישראל" יעקב רז, סדרת הרצאות על בודהיזם, באתר אוניברסיטת תל אביב - ריאיון עם סטיבן בצ'לור על בודהיזם חילוני אג'אן צ'אה, עץ ביער - חלק ראשון וחלק שני - תרגום לעברית, באתר "מה שלימד הבודהה"הערות שוליים דתותהודו: דת ופילוסופיהפילוסופיה סינית

640

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%A1

אוקלידס

אֵוּקלידס (ביוונית: Εὐκλείδης; 365 לפנה"ס – 275 לפנה"ס) הידוע גם כאוקלידס מאלכסנדריה, היה מתמטיקאי יווני הנחשב לאבי הגאומטריה. הוא היה פעיל באלכסנדריה במהלך שלטונו של תלמי הראשון (323-283 לפני הספירה). בספרו "היסודות" ערך בצורה שיטתית את מרבית הידע המתמטי והתוצאות המתמטיות שנצברו עד לאותה תקופה. בספרו ה"יסודות" הסיק אוקלידס את העקרונות של מה שנקרא כיום בשם "גאומטריה אוקלידית" מאוסף קטן של אקסיומות. ספר זה הוא אחת היצירות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של המתמטיקה, והיה ספר הלימוד המרכזי במתמטיקה (במיוחד בגאומטריה) מזמן פרסומו עד סוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20. אוקלידס כתב גם על פרספקטיבה, חתכי חרוט, גאומטריה כדורית וריגורוזיות. ביוגרפיה מעט ידוע על חייו של אוקלידס, מכיוון שיש מעט אזכורים שלו בספרות. תאריך ומקום הולדתו של אוקלידס כמו גם תאריך ומקום מותו אינם ידועים, והם מוערכים בצורה גסה בצמוד לדמויות התקופתיות הנקשרות בשמו באזכורים. אין שום תיאור של מראהו החיצוני של אוקלידס אשר שרד ולכן תיאורו במסגרת יצירות אמנות מודרניות נשען אך ורק על דמיונו של האמן ולמעשה, רפאל צייר את עמיתו דונטו ברמנטה בדמותו של אוקלידס. יש גם הסוברים כי הדמות מתייחסת לארכימדס. האזכורים ההיסטוריים המעטים לאוקלידס נכתבו מאות שנים אחרי חייו, על ידי פרוקלוס ופאפוס מאלכסנדריה. פרוקלוס מציג את אוקלידס בקצרה בלבד בחיבורו מהמאה ה-5 "הערות על היסודות" כעורך של "היסודות", מציין שהוא הוזכר על ידי ארכימדס, ושהמלך תלמי שאל אותו האם יש דרך קצרה יותר ללמוד גאומטריה מאשר באמצעות יצירתו היסודות ואוקלידס השיב לו כי "אין דרך המלך ללימוד גאומטריה". אף על פי שהציטוט לכאורה של אוקלידס בידי ארכימדס נתברר בסופו של דבר כעיבוד של עורכים של עבודותיו, עדיין סביר להניח כי אוקלידס כתב את עבודותיו לפני אלו של ארכימדס. בנוסף, אמיתות אנקדוטת "שביל המלך" מוטלת בספק ומכיוון שהיא מזכירה מאוד סיפור דומה על מנכמוס ואלכסנדר הגדול. באזכור המפתח הנוסף והיחידי לאוקלידס פאפוס מציין כי אפולוניוס "בילה זמן רב מאוד בחברת תלמידיו של אוקלידס באלכסנדריה, וזאת הייתה הדרך בה רכש הרגלי חשיבה כה מדעיים". מן הממצאים ההיסטוריים עולה כי ככל הנראה שאוקלידס למד באקדמיה של אפלטון באתונה. היסודות אף על פי שרבות מהתוצאות ב"יסודות" מקורן במתמטיקאים לפני אוקלידס, ההישג המרכזי של אוקלידס היה הצגתן במסגרת יחידה, עקבית לוגית, עם הגדרות, הנחות והנחות יסוד שאותן כינה אקסיומות. הספר מתקדם הוכחה אחר הוכחה, כאשר כל הוכחה מתבססת על קודמתה, והוא כלל מערכת של הוכחות מתמטיות ריגורוזיות שנשארה הבסיס של המתמטיקה עד 23 מאות מאוחר יותר. ה"יסודות" הציגה לעולם את הדוגמה הראשונה למערכת אקסיומטית ובכלל לארגון שיטתי של ידע מתמטי. בזכות יצירה זו נחשב אוקלידס לאבי הגישה האקסיומטית במתמטיקה בפרט ובמדע בכלל. המבנה השיטתי של הספר הפך אותו לנוח לשימוש ולציטוט, והוא היה מקור לרעיונות ולתובנות במשך המאות הבאות. לא קיים אזכור של אוקלידס מעותקים הקדומים ביותר של ה"יסודות", וברוב העותקים כתוב שהם מ-"העריכה של תאון" או ה-"הרצאות של תאון", בעוד שהטקסט הראשוני, שמוחזק בידי הוותיקן, אינו מציין שום כותב. האזכור היחידי שעליו מסתמכים היסטוריונים בקביעתם כי אוקלידס כתב את ה"יסודות" הוא מפרוקלוס, אשר בתמציתיות מתאר בחיבורו "הערות על היסודות" את אוקלידס כמחברו. אף על פי שהוא ידוע בעיקר בזכות התוצאות הגאומטריות שלו, ה"יסודות" כולל בתוכו גם תוצאות בתורת המספרים. הוא מתאר את הקשר בין מספרים מושלמים ומספרי מרסן, כולל הוכחה כי קיימים אינסוף מספרים ראשוניים, הלמה של אוקלידס על פירוק לגורמים (אשר מוביל למשפט היסודי של האריתמטיקה על יחידות הפירוק לגורמים ראשוניים), ואלגוריתם אוקלידס למציאת המחלק המשותף המקסימלי של שני מספרים. המבנה הלוגי המסודר, היוצא מהנחות מצומצמות ככל האפשר ומגיע מהן למסקנות מרחיקות לכת, הצית את דמיונם של מדענים שקראו בו במשך הדורות. גדולי המדע במאות ה-16 וה-17, בהם קופרניקוס, קפלר, גלילאו וניוטון הושפעו רבות מן ה"יסודות" ויישמו בעבודתם את גישתו של אוקלידס, ואילו אלברט איינשטיין אף כינה את ה"יסודות" בתור "הספר השמימי". במשך שנים הייתה המערכת הגאומטרית שאוקלידס הגדיר ב"יסודות" מוכרת בתור הגאומטריה (בה"א הידיעה), אולם בימינו מערכת זו נקראת גאומטריה אוקלידית, כדי להבדיל בינה לבין הגאומטריות הלא אוקלידיות אשר פותחו במאה ה-19. עבודות נוספות בנוסף ליסודות, לפחות חמש עבודות של אוקלידס שרדו עד התקופה הנוכחית. הן נבנו לפי אותו הדגם של המבנה הלוגי של היסודות, עם הגדרות וטענות מוכחות: הנתונים (Data) - מכיל בעיקר בעיות גאומטריות. על חלוקות של צורות (on Divisions of Figures), אשר שרד רק באופן חלקי בתרגום לערבית, עוסק בחלוקה של צורות גאומטריות לשניים או יותר חלקים זהים או לחלקים עם יחס פרופורציה נתון. זה דומה לעבודה מהמאה הראשונה לספירה על ידי הרון מאלכסנדריה. תורת הבבואות (catoptrics) - עוסק בתאוריה המתמטית של מראות, ובאופן ספציפי בדמויות שנוצרות על ידי מראות קמורות מישוריות וכדוריות. הפנומנה (Phaenomena) - חיבור על אסטרונומיה ספירית, עוסק ביישומים של גאומטריה כדורית לשימושם של אסטרונומים. הספר בין היתר מספק תוצאות על הזמנים שכוכבים במיקומים מסוימים יזרחו וישקעו. אופטיקה (Optics) - הספר הנרחב הראשון בנושא; עוסק בפרספקטיבה ויזואלית; כיצד עצמים נראים לעין ממרחקים שונים וזוויות שונות. עבודות נוספות המיוחסות לאוקלידס, אבדו. ביניהן: conics, עבודה על חתכי חרוט שהורחבה מאוחר יותר על ידי אפולוניוס מפרגה. מן האזכורים ההיסטוריים עולה כי ככל הנראה שמשפט דזארג הופיע בפעם הראשונה והוכח בעבודה אבודה זו. משפט יסודי זה הוא הבסיס לגאומטריה הפרויקטבית. Book Of Fallacies - טקסט אלמנטרי על טעויות בהסקת מסקנות. הספר דן בכשלים לוגיים. מספר ספרים על מכניקה מיוחסים לאוקלידס לפי מקורות ערביים. על הכבד ועל הקל מכיל, בתשע הגדרות וחמש טענות, תובנות אריסטוטליות על גופים נעים ומושג המשקל הסגולי. על שיווי המשקל עוסק בתאוריה של המנוף בסגנון אוקלידי דומה, ומכיל הגדרה אחת, שתי אקסיומות, וארבע טענות. קטע שלישי, העוסק במעגלים המתוארים על ידי קצותיו של מנוף נע, מכיל ארבע טענות. שלוש העבודות האלה משלימות כל אחת את האחרות באופן שמעורר חשד כי הם שרידים של חיבור יחיד על מכניקה של אוקלידס. קישורים חיצוניים Interactive version of Euclid's Element מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי יוונים הלניסטיים יוונים ממצרים מתמטיקאים מיוון העתיקה מתמטיקאים מהמאה ה-3 לפני הספירה חוקרי תורת המספרים אלכסנדריה: אישים אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס

אֵוּקלידס (ביוונית: Εὐκλείδης; 365 לפנה"ס – 275 לפנה"ס) הידוע גם כאוקלידס מאלכסנדריה, היה מתמטיקאי יווני הנחשב לאבי הגאומטריה. הוא היה פעיל באלכסנדריה במהלך שלטונו של תלמי הראשון (323-283 לפני הספירה). בספרו "היסודות" ערך בצורה שיטתית את מרבית הידע המתמטי והתוצאות המתמטיות שנצברו עד לאותה תקופה. בספרו ה"יסודות" הסיק אוקלידס את העקרונות של מה שנקרא כיום בשם "גאומטריה אוקלידית" מאוסף קטן של אקסיומות. ספר זה הוא אחת היצירות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של המתמטיקה, והיה ספר הלימוד המרכזי במתמטיקה (במיוחד בגאומטריה) מזמן פרסומו עד סוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20.אוקלידס כתב גם על פרספקטיבה, חתכי חרוט, גאומטריה כדורית וריגורוזיות.ביוגרפיה מעט ידוע על חייו של אוקלידס, מכיוון שיש מעט אזכורים שלו בספרות. תאריך ומקום הולדתו של אוקלידס כמו גם תאריך ומקום מותו אינם ידועים, והם מוערכים בצורה גסה בצמוד לדמויות התקופתיות הנקשרות בשמו באזכורים. אין שום תיאור של מראהו החיצוני של אוקלידס אשר שרד ולכן תיאורו במסגרת יצירות אמנות מודרניות נשען אך ורק על דמיונו של האמן ולמעשה, רפאל צייר את עמיתו דונטו ברמנטה בדמותו של אוקלידס. יש גם הסוברים כי הדמות מתייחסת לארכימדס.האזכורים ההיסטוריים המעטים לאוקלידס נכתבו מאות שנים אחרי חייו, על ידי פרוקלוס ופאפוס מאלכסנדריה. פרוקלוס מציג את אוקלידס בקצרה בלבד בחיבורו מהמאה ה-5 "הערות על היסודות" כעורך של "היסודות", מציין שהוא הוזכר על ידי ארכימדס, ושהמלך תלמי שאל אותו האם יש דרך קצרה יותר ללמוד גאומטריה מאשר באמצעות יצירתו היסודות ואוקלידס השיב לו כי "אין דרך המלך ללימוד גאומטריה". אף על פי שהציטוט לכאורה של אוקלידס בידי ארכימדס נתברר בסופו של דבר כעיבוד של עורכים של עבודותיו, עדיין סביר להניח כי אוקלידס כתב את עבודותיו לפני אלו של ארכימדס. בנוסף, אמיתות אנקדוטת "שביל המלך" מוטלת בספק ומכיוון שהיא מזכירה מאוד סיפור דומה על מנכמוס ואלכסנדר הגדול. באזכור המפתח הנוסף והיחידי לאוקלידס פאפוס מציין כי אפולוניוס "בילה זמן רב מאוד בחברת תלמידיו של אוקלידס באלכסנדריה, וזאת הייתה הדרך בה רכש הרגלי חשיבה כה מדעיים". מן הממצאים ההיסטוריים עולה כי ככל הנראה שאוקלידס למד באקדמיה של אפלטון באתונה.היסודות אף על פי שרבות מהתוצאות ב"יסודות" מקורן במתמטיקאים לפני אוקלידס, ההישג המרכזי של אוקלידס היה הצגתן במסגרת יחידה, עקבית לוגית, עם הגדרות, הנחות והנחות יסוד שאותן כינה אקסיומות. הספר מתקדם הוכחה אחר הוכחה, כאשר כל הוכחה מתבססת על קודמתה, והוא כלל מערכת של הוכחות מתמטיות ריגורוזיות שנשארה הבסיס של המתמטיקה עד 23 מאות מאוחר יותר. ה"יסודות" הציגה לעולם את הדוגמה הראשונה למערכת אקסיומטית ובכלל לארגון שיטתי של ידע מתמטי. בזכות יצירה זו נחשב אוקלידס לאבי הגישה האקסיומטית במתמטיקה בפרט ובמדע בכלל. המבנה השיטתי של הספר הפך אותו לנוח לשימוש ולציטוט, והוא היה מקור לרעיונות ולתובנות במשך המאות הבאות.לא קיים אזכור של אוקלידס מעותקים הקדומים ביותר של ה"יסודות", וברוב העותקים כתוב שהם מ-"העריכה של תאון" או ה-"הרצאות של תאון", בעוד שהטקסט הראשוני, שמוחזק בידי הוותיקן, אינו מציין שום כותב. האזכור היחידי שעליו מסתמכים היסטוריונים בקביעתם כי אוקלידס כתב את ה"יסודות" הוא מפרוקלוס, אשר בתמציתיות מתאר בחיבורו "הערות על היסודות" את אוקלידס כמחברו.אף על פי שהוא ידוע בעיקר בזכות התוצאות הגאומטריות שלו, ה"יסודות" כולל בתוכו גם תוצאות בתורת המספרים. הוא מתאר את הקשר בין מספרים מושלמים ומספרי מרסן, כולל הוכחה כי קיימים אינסוף מספרים ראשוניים, הלמה של אוקלידס על פירוק לגורמים (אשר מוביל למשפט היסודי של האריתמטיקה על יחידות הפירוק לגורמים ראשוניים), ואלגוריתם אוקלידס למציאת המחלק המשותף המקסימלי של שני מספרים.המבנה הלוגי המסודר, היוצא מהנחות מצומצמות ככל האפשר ומגיע מהן למסקנות מרחיקות לכת, הצית את דמיונם של מדענים שקראו בו במשך הדורות. גדולי המדע במאות ה-16 וה-17, בהם קופרניקוס, קפלר, גלילאו וניוטון הושפעו רבות מן ה"יסודות" ויישמו בעבודתם את גישתו של אוקלידס, ואילו אלברט איינשטיין אף כינה את ה"יסודות" בתור "הספר השמימי".במשך שנים הייתה המערכת הגאומטרית שאוקלידס הגדיר ב"יסודות" מוכרת בתור הגאומטריה (בה"א הידיעה), אולם בימינו מערכת זו נקראת גאומטריה אוקלידית, כדי להבדיל בינה לבין הגאומטריות הלא אוקלידיות אשר פותחו במאה ה-19.עבודות נוספות בנוסף ליסודות, לפחות חמש עבודות של אוקלידס שרדו עד התקופה הנוכחית. הן נבנו לפי אותו הדגם של המבנה הלוגי של היסודות,עם הגדרות וטענות מוכחות: הנתונים (Data) - מכיל בעיקר בעיות גאומטריות. על חלוקות של צורות (on Divisions of Figures), אשר שרד רק באופן חלקי בתרגום לערבית, עוסק בחלוקה של צורות גאומטריות לשניים או יותר חלקים זהים או לחלקים עם יחס פרופורציה נתון. זה דומה לעבודה מהמאה הראשונה לספירה על ידי הרון מאלכסנדריה. תורת הבבואות (catoptrics) - עוסק בתאוריה המתמטית של מראות, ובאופן ספציפי בדמויות שנוצרות על ידי מראות קמורות מישוריות וכדוריות. הפנומנה (Phaenomena) - חיבור על אסטרונומיה ספירית, עוסק ביישומים של גאומטריה כדורית לשימושם של אסטרונומים. הספר בין היתר מספק תוצאות על הזמנים שכוכבים במיקומים מסוימים יזרחו וישקעו. אופטיקה (Optics) - הספר הנרחב הראשון בנושא; עוסק בפרספקטיבה ויזואלית; כיצד עצמים נראים לעין ממרחקים שונים וזוויות שונות.עבודות נוספות המיוחסות לאוקלידס, אבדו. ביניהן:conics, עבודה על חתכי חרוט שהורחבה מאוחר יותר על ידי אפולוניוס מפרגה. מן האזכורים ההיסטוריים עולה כי ככל הנראה שמשפט דזארג הופיע בפעם הראשונה והוכח בעבודה אבודה זו. משפט יסודי זה הוא הבסיס לגאומטריה הפרויקטבית.Book Of Fallacies - טקסט אלמנטרי על טעויות בהסקת מסקנות. הספר דן בכשלים לוגיים. מספר ספרים על מכניקה מיוחסים לאוקלידס לפי מקורות ערביים. על הכבד ועל הקל מכיל, בתשע הגדרות וחמש טענות, תובנות אריסטוטליות על גופים נעים ומושג המשקל הסגולי. על שיווי המשקל עוסק בתאוריה של המנוף בסגנון אוקלידי דומה, ומכיל הגדרה אחת, שתי אקסיומות, וארבע טענות. קטע שלישי, העוסק במעגלים המתוארים על ידי קצותיו של מנוף נע, מכיל ארבע טענות. שלוש העבודות האלה משלימות כל אחת את האחרות באופן שמעורר חשד כי הם שרידים של חיבור יחיד על מכניקה של אוקלידס.קישורים חיצוניים Interactive version of Euclid's Element מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורייוונים הלניסטייםיוונים ממצריםמתמטיקאים מיוון העתיקהמתמטיקאים מהמאה ה-3 לפני הספירהחוקרי תורת המספריםאלכסנדריה: אישיםאישים שחיו במאה ה-3 לפנה"סאישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס

646

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%91

עיצוב

עיצוב הוא אחד הסממנים החומריים והחזותיים העתיקים ביותר בתרבות האנושית. בניגוד לאמנות שבסיסה באסתטיקה, מהותו של העיצוב נובע מקיום של פונקציות. היסטוריונים של עיצוב טוענים כי העיצוב הראשון בקיום האנושי נולד מהצורך של האדם הפליאוליטי לשתות מים וכתוצאה מכך, קליפת קוקוס הפכה לקערה המעוצבת הראשונה. באופן כללי, עיצוב כולל תכנון של מוצר או של מערכת מוצרים, כך שיענו על קריטריונים רבים, כגון אסתטיקה, נוחות רבה, מחיר סביר או מאפיינים אחרים. על פי רוב, החפץ המעוצב צריך לענות על צרכיו של לקוח מסוים, או קבוצה של לקוחות. בעיצוב משתמשים בכלים המשותפים לתחומי ההנדסה, האמנות והאומנות, אך אין זהות מוחלטת בין תחומי העיצוב ויתר התחומים. בין אמנות ועיצוב מקובל לראות קרבה רבה בשל השימוש בערכים אסתטיים, אך בעוד שיצירת אמנות מסתמכת על תהליך עיצוב בהגייתה, תכנונה או יצירתה, עיצוב אינו מחויב בערך אמנותי בתוצר הנובע ממנו. עיצוב הוא תחום השואף לשלב בין מסרים בדומה לאמנות (מסרים פסיכולוגיים, חברתיים, אסתטיים וכו'), לבין האמצעים השונים בהם אנו משתמשים יום יום הדורשים הבנה הנדסית וידע טכני. המעצב נדרש ליצור את תוצריו במגבלות שלא קיימות לאמן היוצר אומנות. לדוגמה, בעיצוב פנים ואדריכלות יש לרוב כוונה להעביר תחושה מסוימת לאדם השוהה בחלל (תחושת כבוד ויראה במבנה המאדיר אל או ממסד, תחושת נינוחות במבנה מגורים) תוך מגבלות כוחות הטבע, כוחות השוק והטכנולוגיה; ובעיצוב תעשייתי נדרש ליצור מוצר שיענה לצרכים הטכניים ומגבלות התקציב בייצור אך יהיה נוח למשתמש ויקרין תדמית המתאימה לשוק שלו. השפעתו של העיצוב ניכרת עלינו בכל רגע ורגע. המוצרים אותם אנו צורכים והאריזות שלהם, עולם הפרסום, הבגדים אותם אנו לובשים, האינטרנט, וכל מבנה, רחוב או גן שאנו נמצאים בו. בשנים האחרונות, עם התפתחותה של רשת האינטרנט, גדלה המודעות לשלב בין קלות שימוש לפירוט באתרים אשר מכילים כמויות רבות של מידע. לפיכך ניתן לראות פריחה בכמות המאמרים המקוונים העוסקים בנושא, ובתי ספר רבים לעיצוב מקדישים מסלולי לימוד ייחודיים לתחום של עיצוב אתרי אינטרנט ואפליקציות. במקביל, עיצוב כערך חשוב בחיי הפרט ממשיך לגדול, יותר ויותר אנשים מבקשים לחיות בסביבה נעימה יותר, בין אם בדרישה לשפץ ולעצב בנייני ציבור כעורים ובין ביקוש לרהיטים וחפצי אמנות המתאימים לכל כיס. עיצוב גרפי (תקשורת חזותית) עיצוב גרפי הוא תחום העוסק בשילובם של טקסט ותמונה לשם העברתו של מסר מסוים, ובתור שכזה הוא חלק מהתקשורת החזותית שהיא תחום בתוך ענף העיצוב החזותי. תחום העיצוב הגרפי בא לידי ביטוי בעיצוב של טקסטים מודפסים (עלונים, כתבי עת וספרים), עיצוב אריזות מוצרי הצריכה, כרזות, פרסום, שלטים, עימוד, עיצוב אתרי אינטרנט, עיצוב ממשקים לטלוויזיה, עיצוב ממשק המשתמש למערכות מידע, וידאו, הנפשה ותחומים נוספים. לפיכך, מעצבים גרפיים שונים יכולים לעסוק בפועל בתחומים רחוקים לכאורה, מעיצוב גופנים וטיפוגרפיה ועד עיצוב ממשק וירטואלי. את שורשיו של העיצוב הגרפי ניתן לזהות כבר בראשיתה של המילה הכתובה, אולם רק במאה ה-19 הפך העיצוב הגרפי לפעילות מובחנת ונפרדת. מעצב גרפי בעולם הדפוס עוסק בעיצוב ספרים, בתהליכי הוצאה לאור, באיור, ועוד. עם התפתחות הטכנולוגיה והשתכללות הצרכנים הפך העיצוב הגרפי לחלק אינטגרלי בתחום הפרסום והתקשורת בו עוסק המעצב ביצירת מותגים וסמלילים ובתחומים של עיצוב אינטראקטיבי עיצוב מידע, איור ממוחשב ואינפוגרפיקה. הדגש בתחום זה, בדומה לכל מקצועות העיצוב, הוא התמקדות בהעברת המסר יותר מאשר באסתטיקה של התוצר הסופי. בשונה משאר האומנויות השימושיות התוצר הסופי בעיצוב גרפי נקבע על פי קנה המידה של הצרכן ולא של היוצר ובכך מגביל את החופש האומנותי שלו. למשל עיצוב תמרור שהוא פיקטוגרמה שתפקידה לייצג אובייקטים באמצעות ציורים. אף על פי שהמילה גרפי, מהמילה גרפיקה (מיוונית: רישום), מרמזת שתחום העיצוב הגרפי מוגבל לתקשורת חזותית הדבר אינו נכון ותחום העיצוב הגרפי עוסק גם בתחום השמע. במוסדות הלימוד השונים משתמשים בשמות שונים כדי לתאר את התחום. אחד השמות הרווחים הוא תקשורת חזותית והוא מתייחס לאותו תחום מקצועי. עיצוב אורבני ואדריכלות נוף החלל הסובב אותנו, מבנים, רחובות וגנים גם הם תוצר של עיצוב המשפיע על החוויה של האדם החי בהם ועל התפקוד שלו. עיצוב חלל הוא תחום הרותם את כלי הבנייה והיכולת לשנות את הסביבה כדי לעצב בתים, לתכנן ערים ואת הנוף ברמת המקרו ועד לריהוט ועיצוב חפצים ברמת המיקרו. אדריכלות (או בלועזית "ארכיטקטורה") היא אמנות הבנייה והתחום העוסק בתכנון ועיצוב מבנים וחללים. לתחום האדריכלות לא קיימים גבולות ברורים והוא כולל תחומים רבים ושונים הקשורים לתהליך התכנון והבנייה, כגון מדעים מדויקים, אמנות, מדעי החברה, טכנולוגיה, פוליטיקה, פילוסופיה, היסטוריה, מתמטיקה, משפטים וכדומה. לפי החיבור הראשון ששרד על הנושא, "על אודות האדריכלות" של ויטרוביוס, בנייה טובה מאופיינת ביופי, עמידות ויעילות, או במילותיו של ויטרוביוס: "firmitas, utilitas, venustas". שיטות בנייה המבוססות על טכנולוגיות שונות, תפישות תרבותיות שונות וצרכים פונקציונליים אחרים, יצרו עם השנים מגוון רחב מאוד של צורות בינוי ועיצוב שונים. כיום, קיימים מקצועות מעט נפרדים של אדריכלי פנים, אדריכלי נוף, מעצבים עירוניים, מתכנני ערים ומהנדסים אזרחיים, אך בעבר היו כולם תחת תחום האדריכלות והאדריכלים עסקו בכולם. הצורך בהתמקצעות גדולה יותר בעולם המודרני פיצל את המקצוע לכמה מקצועות שונים, אך גם כיום נדרשת מהאדריכל הבנה רחבה מאוד בכל התחומים הללו. תחומי עיצוב הנושקים לתחום עיצוב החלל הם [[עיצוב במה]], ענף העוסק בתכנון [[תפאורה]], תלבושות, אביזרים ו[[תאורה]] במסגרת אמנות הבמה, טלוויזיה וקולנוע; ועיצוב חלונות ראווה. עיצוב תעשייתי עיצוב תעשייתי הוא תחום מקצועי העוסק ביצירה ובפיתוח מוצרים המיוצרים באופן חרושתי או סדרתי. עיצוב זה מתאפיין בתהליך של מחקר, חשיבה קונצפטואלית, חדשנות רעיונית, אפיון צורני, פיתוח ותכנון ועד לבקרה של תהליכי הייצור, השיווק, המכירה והשימוש של המוצר. בהליך זה משביח מעצב תעשייתי את האסתטיקה והשמישות של המוצר תוך התחשבות בהנדסת האנוש, בתועלת המוצר ובהשתלבותו בשוק. עיצוב המוצר הוא תחום בעיצוב תעשייתי. עיצוב המוצר מתמקד במוצרים בלבד בשמישותם ובצד האסתטי. העיצוב התעשייתי החל להתפתח החל מאמצע המאה ה-19 במקביל להתפתחות המהפכה התעשייתית בשל הצורך להתחשב בייצור בהיקף רחב ובשינויים טכנולוגיים תדירים. המהפכה התעשייתית יצרה מצב חדש שבו קו הייצור מצריך תהליכי תכנון הנדסי ועיצובי נפרדים. כפי שתהליך הייצור הופרד למקטעי ייצור כך הופרדו תהליכי הפיתוח מרצפת הייצור. במאה העשרים מעצבים תעשייתיים החלו לעצב מוצרים חדשים שהפכו למאפיינים של התקופה המודרנית - המטוס, האונייה, הרכבת, המכונית, הקטנוע, הטלוויזיה, הטלפון, כלי הבית, הרהיטים והתאורה וריהוט הרחוב. אלה ועוד רבים, יוצרו כולם במפעלים ועוצבו על ידי מעצבים שהושפעו מתאוריות ואופנות שונות. זרמים אלה בעיצוב תעשייתי שהופצו על ידי מיליוני מוצרים, השפיעו באופן רב על התפישה של האדם המודרני. מעצבים תעשייתיים משלבים טכנולוגיות חדשות כמו חומרים, חשמל, אלקטרוניקה מכניקה, מחשוב. השינויים מרחיקי הלכת הביאו לתופעות כגון ייצור בפלסטיק ושימוש בטכנולוגיה כמו הזרקת פלסטיק. עיצוב במה עיצוב במה מכונה גם סצנוגרפיה, עיצוב במה או עיצוב תפאורה הוא תחום מקצועי העוסק ביצירת תפאורות תיאטרליות, כמו גם קולנועיות או טלוויזיה. מעצבי במה מגיעים ממגוון רקעים אמנותיים, אך בשנים האחרונות הם בעיקר אנשי מקצוע מיומנים, המחזיקים ב-B.F.A. או M.F.A. תארים באמנויות התיאטרון. מעצבי במה מעצבים שמטרתם לתמוך ביעדים האמנותיים הכוללים של ההפקה. זהו מרכיב מההפקה החזותית של סרט או טלוויזיה. כמו גם עיצוב תאורה ועיצוב תלבושות. מעצב במה בוחן את הטקסט ומחפש בתוכו רמזים או מידע, באמצעות מחקר, כדי לייצר רעיונות התומכים בצורה הטובה ביותר בתכנים ובערכים של הטקסט באמצעות אלמנטים חזותיים. עבודת עיצוב הבמה מורכבת מניסיון לגלות את התמצית או המהות הגלומים בטקסט ולנסות להבהיר לצופים בצורה הטובה ביותר את הרעיון המרכזי או הרעיונות המרכזיים. מעצב הבמה עובד עם הבמאי ומעצבים אחרים כדי לבסס תפיסה חזותית כוללת להפקה ולעיצוב סביבת הבמה. הם אחראים על פיתוח מערך שלם של רישומי עיצוב הכוללים את הדברים הבאים: תוכנית רצפה Floor plan בסיסית המציגה את כל האלמנטים הנופיים הנייחים; תוכנית קרקע מורכבת המציגה את כל האלמנטים הנופיים הנעים, המציינת את עמדותיהם על הבמה ואחסון שלהם; קטע של חלל הבמה ובו כל האלמנטים; גבהים קדמיים של כל אלמנט נופי, וגבהים נוספים או קטעי יחידות לפי הצורך. את כל אלמנטים הציור הנדרשים הללו ניתן ליצור בקלות ממודל CAD תלת-ממדי מדויק אחד של עיצוב התפאורה. ההיסטוריה של התפאורה ארוכה כהיסטוריה של התיאטרון. התפאורה ה"קלאסית" מורכבת מבד שעליו מצוירת הדמיה של החדר או הנוף שבו מתרחשת התמונה (סצנה). לעיתים משולבים בתפאורה כזו אלמנטים המקנים תחושה של מרחב תלת-ממדי. עם השנים ובעיקר במאה ה20 וכיום עיצוב הבמה הרחיב את השימוש באמצעים חזותיים. עיצוב כקניין רוחני לפי חוק העיצובים, התשע"ז-2017 אפשר לרשום עיצוב בגלל מראהו של מוצר, או חלק ממוצר, אם הוא חדש ובעל אופי ייחודי. את הרישום מבצעים באמצעות משרדי קניין רוחני או משרדי עורכי פטנטים, על ידי הגשת בקשה לרשות הפטנטים. לא ניתן לרשום עיצוב בגלל מראהו של מוצר או של חלק ממוצר המוכתב אך ורק בידי פעולתו של המוצר. זאת, מכיוון שההגנה על אופן תפקוד המוצר או השימוש בו ניתנת במסגרת דיני הפטנטים. משך ההגנה על עיצוב רשום הוא עד 25 שנים ממועד הגשת הבקשה. לפי הגדרת חוק העיצובים, עיצוב הוא מראהו של מוצר או של חלק ממוצר, המורכב ממאפיין חזותי של המוצר או של חלק מהמוצר, כולל מתאר, צבע, צורה, עיטור, מרקם או החומר שממנו עשוי המוצר. בעבר, שמשה המילה מדגם לציון עיצוב. עיצוב אופנה עיצוב אופנה הוא תחום של אמנות שימושית העוסק בעיצוב ביגוד ועזרי ביגוד תוך התייחסות לתרבות, להשפעות חברתיות ולתקופה. עיצוב אופנה שונה מתחום עיצוב תלבושות (למשל, בתחום הקולנוע או התיאטרון) בכך שתוצרתו מתיישנת בדרך כלל בתוך עונה אחת, או שתיים. "עונה" בתחום האופנה מוגדרת כסתיו/חורף, או אביב/קיץ. מקובל לחשוב כי עיצוב אופנה החל במאה ה-19 כאשר צ'ארלס פרדריק וורת' תפר תווית יצרן על בגדים אותם עיצב ויצר. בעוד שכל סוגי הלבוש לכל אורך ההיסטוריה נחקרים על ידי אנשי אקדמיה בתחום עיצוב התלבושות, רק בגדים שנוצרו לאחר 1858 הם לבוש שנכנס לגדר עיצוב אופנה. רבים ממעצבי אופנה מעצבים לבוש ועזרי לבוש לצריכה כללית, חלקם מכונים מעצבי עילית ועושים מלאכתם בהזמנת לקוחות פרטיים. מעצבי-עילית אחרים מוכרים את תוצרתם רק בחנויות אופנה בודדות או במחלקות אופנה עילית. רוב מעצבי האופנה עובדים עבור חברות בתעשיית הביגוד ומעצבים בגדי גברים, נשים וילדים לצורכי שיווק המוני. יצירות הנושאות את תוויות היצרן של מעצבי אופנה מפורסמים, למשל קלווין קליין או ראלף לורן, הן בדרך כלל תוצרת עבודתם של צוותי מעצבים, או מעצבים בודדים העובדים תחת הנחיית המעצב הראשי. מעצבי האופנה מציגים את יצירותיהם בתצוגת אופנה. בתצוגת אלו מציגים דוגמנים את הבגדים ואביזרי הלבוש כאשר עיצוב המסלול, עיצוב התאורה, המוזיקה וחלל התצוגה מהווים חלק מאופי הקולקציה המוצגת. תחום עיצוב האופנה נושק לתחומי עיצוב נוספים העוסקים גם הם בהלבשה ואביזרי הלבשה. עיצוב טקסטיל הוא תחום עיצוב העוסק ביצירת בדים למטרות שימושיות ודקורטיביות, והוא מושפע ממגמות בתחום האופנה. הבדים מיוצרים מסיבים מהחי, הצומח או מחומרים סינתטיים. יצירת הטקסטיל נעשית באחת משתי דרכים עיקריות: תוך כדי ייצור הבד עצמו - למשל באריגה או בסריגה, או בהדפסה על בד מוכן (ארוג או סרוג). תחום עיצוב הטקסטיל משמש מוצרים רבים: בדי ריפוד, מצעים, וילונות, מגבות, מפות, שטיחים ובדים שמיועדים לתעשיית האופנה (בגדים). צורפות היא תחום העוסק בעיצוב תכשיטים. הצורף מעבד מתכות כמו זהב, כסף, לעיתים בשילוב אבנים יקרות. עיצוב ישראלי לעיצוב ישראלי שורשים בארצות הגולה מהם הגיעו העולים לישראל (בעיקרם אירופה, אמריקה ואפריקה). ב-1955 החליטה ממשלת ישראל לפנות אל משלחת הסיוע האמריקנית בתל אביב בנושא עיצוב. המשלחת הציעה שתי דרכים לקידום עיצוב בישראל, לפי הדגם האמריקני. דרך ראשונה – הקמת משרד לעיצוב תעשייתי, שבו יוכשרו מעצבים מקומיים תוך מתן ייעוץ לתעשייה המקומית. המשרד קם בשותפות עם משרדם האמריקני של מיולר-מונק, ויוזכר בהיסטוריה כ"המשרד הישראלי לעיצוב המוצר" Israel Product Design Office – IPDO. לניהול המשרד מונו פול קרטנר ומוטי רוטנברג האמריקנים, והישראלים נתנאל כהן ואריה לביא שלמדו עיצוב בארצות הברית ועלו ארצה. אליהם גויסו 18 מקומיים בעלי רקע קרוב לעיצוב (אדריכלות, גרפיקה), ביניהם אריה סולומון ונתן קירפיצ'ניקוב. המשרד נתן שירותים מעטים לתעשייה שהסכימה לשלם תמורתם פרוטות. אחרי שישה חודשים האמריקנים נואשו ושבו לביתם. המשרד נסגר, ורק עשרה מבין "המגויסים" סיימו את ההשתלמות (שלושה מביניהם בלבד נשארו בארץ) ויצאו להתמודד עם התעשייה הישראלית, שלא הבינה מה רוצים ממנה. דרך השנייה לקידום העיצוב ננקטה גם היא ב-1955, שבה נוצר קשר מקצועי בין המכון לאמנות של בוסטון והטכניון של חיפה. בעקבות אותו קשר הגיע לישראל מבוסטון מעצב תעשייתי אמריקני, ג'ון צ'יני. הוא לימד מעט בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון וייסד שלוחת לימודי-חוץ של הטכניון בתל אביב, להוראת עיצוב. בשיתוף עם פרופ' אהרון קשטן, הקים את "המכון לעיצוב המוצר" שהיה מאוחר יותר המכון לאריזה, ויזם כמה תחרויות עיצוב, שהביאו מקצת מבשורת העיצוב לקהל הרחב. צ'יני התגורר בארץ כמה שנים, ותרם תרומה משמעותית לתודעת העיצוב התעשייתי בישראל. בעקבותיו, קמו משרדי עיצוב עצמאיים ומפעלי תעשייה התרגלו (לאט, אומנם) לצירוף מעצבים לצוותי הפיתוח של מוצריהם. בשנות ה-60' של המאה הקודמת התחיל ארטור גולדרייך ללמד בבצלאל עיצוב פנים. אחרי מלחמת ששת הימים החלו לימודי עיצוב. אל גולדרייך הצטרף פרופסור אורח, לן סינגר, שלימד במכון הטכנולוגי של שיקגו. ב-1973 סיים המחזור הראשון את לימודי העיצוב התעשייתי. אך לבצלאל קמו מתחרים. נציג משרד המסחר והתעשייה בהנהלת המכון לעיצוב ביקש לעצמו שליטה על העיצוב בישראל, ושכנע את הנהלת אוניברסיטת תל אביב לפתוח בחולון חוג לעיצוב, בראשות יוסף ראוך. כמה חודשים אחר פתיחתו עזב ראוך, והרברט טירנאור, אז יו"ר האיגוד של המעצבים האמריקנים, בא עם משפחתו לישראל למשך שנה. עם עזיבתו, השאיר במקומו זוג מעצבים מארצות הברית אירווין והלן שכטר, ששמו דגש על עיצוב מעשי ועל קליטת בוגרי החוג לעיצוב בתעשייה, לעומת המגמה של בצלאל שהייתה "לדבר אודות עיצוב". כיום יש חברות ישראליות רבות ומעצבי פנים המספקים שירותים מודרניים לעיצוב הבית לאדריכל הבית, הדירה והמשרד, והבהן משתמשים המעצבים במחשוב ייעודי מתקדם. בחברות עובדים במהלך פרויקט עיצובי על תכנון המשימה, גודל זמין של שטח, פונקציות, תקציב, סגנון של עיצוב, והגמר של הפרויקט. משרדים בולטים לעיצוב תעשייתי: studio reddish, יעקב קאופמן, עזרי טרזי. עיצוב תקשורת חזותית: דוד טרטקובר, להב הלוי. אדריכלות: אריה שרון, עיצוב אופנה: דורין פרנקפורט, משכית אוצרות בעיצוב: איזיקה גאון בעשור האחרון מדורים וכתבי עת דיגיטליים העוסקים בעיצוב וסיקור של עיצוב ישראלי: פורטפוליו ודיזיין זום. לימודי עיצוב בישראל בצלאל שנקר – בית ספר גבוה להנדסה ולעיצוב HIT מכון טכנולוגי חולון מכון אבני המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה סמינר הקיבוצים המכללה האקדמית הדסה ירושלים המסלול האקדמי המכללה למינהל מנשר לאמנות אוניברסיטת תל אביב ראו גם מוזיאון העיצוב חולון קישורים חיצוניים הכל על עיצוב אופנה, אתר Fash How Designers Destroyed the World - Mike Monteiro - הרצאה של Mike Monteiro על האחריות של מעצבים הערות שוליים אמנות חזותית

עיצוב הוא אחד הסממנים החומריים והחזותיים העתיקים ביותר בתרבות האנושית. בניגוד לאמנות שבסיסה באסתטיקה, מהותו של העיצוב נובע מקיום של פונקציות. היסטוריונים של עיצוב טוענים כי העיצוב הראשון בקיום האנושי נולד מהצורך של האדם הפליאוליטי לשתות מים וכתוצאה מכך, קליפת קוקוס הפכה לקערה המעוצבת הראשונה. באופן כללי, עיצוב כולל תכנון של מוצר או של מערכת מוצרים, כך שיענו על קריטריונים רבים, כגון אסתטיקה, נוחות רבה, מחיר סביר או מאפיינים אחרים. על פי רוב, החפץ המעוצב צריך לענות על צרכיו של לקוח מסוים, או קבוצה של לקוחות. בעיצוב משתמשים בכלים המשותפים לתחומי ההנדסה, האמנות והאומנות, אך אין זהות מוחלטת בין תחומי העיצוב ויתר התחומים. בין אמנות ועיצוב מקובל לראות קרבה רבה בשל השימוש בערכים אסתטיים, אך בעוד שיצירת אמנות מסתמכת על תהליך עיצוב בהגייתה, תכנונה או יצירתה, עיצוב אינו מחויב בערך אמנותי בתוצר הנובע ממנו.עיצוב הוא תחום השואף לשלב בין מסרים בדומה לאמנות (מסרים פסיכולוגיים, חברתיים, אסתטיים וכו'), לבין האמצעים השונים בהם אנו משתמשים יום יום הדורשים הבנה הנדסית וידע טכני. המעצב נדרש ליצור את תוצריו במגבלות שלא קיימות לאמן היוצר אומנות.לדוגמה, בעיצוב פנים ואדריכלות יש לרוב כוונה להעביר תחושה מסוימת לאדם השוהה בחלל (תחושת כבוד ויראה במבנה המאדיר אל או ממסד, תחושת נינוחות במבנה מגורים) תוך מגבלות כוחות הטבע, כוחות השוק והטכנולוגיה; ובעיצוב תעשייתי נדרש ליצור מוצר שיענה לצרכים הטכניים ומגבלות התקציב בייצור אך יהיה נוח למשתמש ויקרין תדמית המתאימה לשוק שלו.השפעתו של העיצוב ניכרת עלינו בכל רגע ורגע. המוצרים אותם אנו צורכים והאריזות שלהם, עולם הפרסום, הבגדים אותם אנו לובשים, האינטרנט, וכל מבנה, רחוב או גן שאנו נמצאים בו.בשנים האחרונות, עם התפתחותה של רשת האינטרנט, גדלה המודעות לשלב בין קלות שימוש לפירוט באתרים אשר מכילים כמויות רבות של מידע. לפיכך ניתן לראות פריחה בכמות המאמרים המקוונים העוסקים בנושא, ובתי ספר רבים לעיצוב מקדישים מסלולי לימוד ייחודיים לתחום של עיצוב אתרי אינטרנט ואפליקציות. במקביל, עיצוב כערך חשוב בחיי הפרט ממשיך לגדול, יותר ויותר אנשים מבקשים לחיות בסביבה נעימה יותר, בין אם בדרישה לשפץ ולעצב בנייני ציבור כעורים ובין ביקוש לרהיטים וחפצי אמנות המתאימים לכל כיס.עיצוב גרפי (תקשורת חזותית)עיצוב גרפי הוא תחום העוסק בשילובם של טקסט ותמונה לשם העברתו של מסר מסוים, ובתור שכזה הוא חלק מהתקשורת החזותית שהיא תחום בתוך ענף העיצוב החזותי.תחום העיצוב הגרפי בא לידי ביטוי בעיצוב של טקסטים מודפסים (עלונים, כתבי עת וספרים), עיצוב אריזות מוצרי הצריכה, כרזות, פרסום, שלטים, עימוד, עיצוב אתרי אינטרנט, עיצוב ממשקים לטלוויזיה, עיצוב ממשק המשתמש למערכות מידע, וידאו, הנפשה ותחומים נוספים. לפיכך, מעצבים גרפיים שונים יכולים לעסוק בפועל בתחומים רחוקים לכאורה, מעיצוב גופנים וטיפוגרפיה ועד עיצוב ממשק וירטואלי.את שורשיו של העיצוב הגרפי ניתן לזהות כבר בראשיתה של המילה הכתובה, אולם רק במאה ה-19 הפך העיצוב הגרפי לפעילות מובחנת ונפרדת. מעצב גרפי בעולם הדפוס עוסק בעיצוב ספרים, בתהליכי הוצאה לאור, באיור, ועוד. עם התפתחות הטכנולוגיה והשתכללות הצרכנים הפך העיצוב הגרפי לחלק אינטגרלי בתחום הפרסום והתקשורת בו עוסק המעצב ביצירת מותגים וסמלילים ובתחומים של עיצוב אינטראקטיבי עיצוב מידע, איור ממוחשב ואינפוגרפיקה.הדגש בתחום זה, בדומה לכל מקצועות העיצוב, הוא התמקדות בהעברת המסר יותר מאשר באסתטיקה של התוצר הסופי. בשונה משאר האומנויות השימושיות התוצר הסופי בעיצוב גרפי נקבע על פי קנה המידה של הצרכן ולא של היוצר ובכך מגביל את החופש האומנותי שלו. למשל עיצוב תמרור שהוא פיקטוגרמה שתפקידה לייצג אובייקטים באמצעות ציורים.אף על פי שהמילה גרפי, מהמילה גרפיקה (מיוונית: רישום), מרמזת שתחום העיצוב הגרפי מוגבל לתקשורת חזותית הדבר אינו נכון ותחום העיצוב הגרפי עוסק גם בתחום השמע.במוסדות הלימוד השונים משתמשים בשמות שונים כדי לתאר את התחום. אחד השמות הרווחים הוא תקשורת חזותית והוא מתייחס לאותו תחום מקצועי.עיצוב אורבני ואדריכלות נוף החלל הסובב אותנו, מבנים, רחובות וגנים גם הם תוצר של עיצוב המשפיע על החוויה של האדם החי בהם ועל התפקוד שלו. עיצוב חלל הוא תחום הרותם את כלי הבנייה והיכולת לשנות את הסביבה כדי לעצב בתים, לתכנן ערים ואת הנוף ברמת המקרו ועד לריהוט ועיצוב חפצים ברמת המיקרו.אדריכלות (או בלועזית "ארכיטקטורה") היא אמנות הבנייה והתחום העוסק בתכנון ועיצוב מבנים וחללים. לתחום האדריכלות לא קיימים גבולות ברורים והוא כולל תחומים רבים ושונים הקשורים לתהליך התכנון והבנייה, כגון מדעים מדויקים, אמנות, מדעי החברה, טכנולוגיה, פוליטיקה, פילוסופיה, היסטוריה, מתמטיקה, משפטים וכדומה. לפי החיבור הראשון ששרד על הנושא, "על אודות האדריכלות" של ויטרוביוס, בנייה טובה מאופיינת ביופי, עמידות ויעילות, או במילותיו של ויטרוביוס: "firmitas, utilitas, venustas".שיטות בנייה המבוססות על טכנולוגיות שונות, תפישות תרבותיות שונות וצרכים פונקציונליים אחרים, יצרו עם השנים מגוון רחב מאוד של צורות בינוי ועיצוב שונים. כיום, קיימים מקצועות מעט נפרדים של אדריכלי פנים, אדריכלי נוף, מעצבים עירוניים, מתכנני ערים ומהנדסים אזרחיים, אך בעבר היו כולם תחת תחום האדריכלות והאדריכלים עסקו בכולם. הצורך בהתמקצעות גדולה יותר בעולם המודרני פיצל את המקצוע לכמה מקצועות שונים, אך גם כיום נדרשת מהאדריכל הבנה רחבה מאוד בכל התחומים הללו.תחומי עיצוב הנושקים לתחום עיצוב החלל הם עיצוב במה, ענף העוסק בתכנון תפאורה, תלבושות, אביזרים ותאורה במסגרת אמנות הבמה, טלוויזיה וקולנוע; ועיצוב חלונות ראווה.עיצוב תעשייתיעיצוב תעשייתי הוא תחום מקצועי העוסק ביצירה ובפיתוח מוצרים המיוצרים באופן חרושתי או סדרתי. עיצוב זה מתאפיין בתהליך של מחקר, חשיבה קונצפטואלית, חדשנות רעיונית, אפיון צורני, פיתוח ותכנון ועד לבקרה של תהליכי הייצור, השיווק, המכירה והשימוש של המוצר. בהליך זה משביח מעצב תעשייתי את האסתטיקה והשמישות של המוצר תוך התחשבות בהנדסת האנוש, בתועלת המוצר ובהשתלבותו בשוק.עיצוב המוצר הוא תחום בעיצוב תעשייתי. עיצוב המוצר מתמקד במוצרים בלבד בשמישותם ובצד האסתטי.העיצוב התעשייתי החל להתפתח החל מאמצע המאה ה-19 במקביל להתפתחות המהפכה התעשייתית בשל הצורך להתחשב בייצור בהיקף רחב ובשינויים טכנולוגיים תדירים.המהפכה התעשייתית יצרה מצב חדש שבו קו הייצור מצריך תהליכי תכנון הנדסי ועיצובי נפרדים. כפי שתהליך הייצור הופרד למקטעי ייצור כך הופרדו תהליכי הפיתוח מרצפת הייצור.במאה העשרים מעצבים תעשייתיים החלו לעצב מוצרים חדשים שהפכו למאפיינים של התקופה המודרנית - המטוס, האונייה, הרכבת, המכונית, הקטנוע, הטלוויזיה, הטלפון, כלי הבית, הרהיטים והתאורה וריהוט הרחוב. אלה ועוד רבים, יוצרו כולם במפעלים ועוצבו על ידי מעצבים שהושפעו מתאוריות ואופנות שונות. זרמים אלה בעיצוב תעשייתי שהופצו על ידי מיליוני מוצרים, השפיעו באופן רב על התפישה של האדם המודרני.מעצבים תעשייתיים משלבים טכנולוגיות חדשות כמו חומרים, חשמל, אלקטרוניקה מכניקה, מחשוב. השינויים מרחיקי הלכת הביאו לתופעות כגון ייצור בפלסטיק ושימוש בטכנולוגיה כמו הזרקת פלסטיק.עיצוב במהעיצוב במה מכונה גם סצנוגרפיה, עיצוב במה או עיצוב תפאורה הוא תחום מקצועי העוסק ביצירת תפאורות תיאטרליות, כמו גם קולנועיות או טלוויזיה. מעצבי במה מגיעים ממגוון רקעים אמנותיים, אך בשנים האחרונות הם בעיקר אנשי מקצוע מיומנים, המחזיקים ב-B.F.A. או M.F.A. תארים באמנויות התיאטרון. מעצבי במה מעצבים שמטרתם לתמוך ביעדים האמנותיים הכוללים של ההפקה. זהו מרכיב מההפקה החזותית של סרט או טלוויזיה. כמו גם עיצוב תאורה ועיצוב תלבושות.מעצב במה בוחן את הטקסט ומחפש בתוכו רמזים או מידע, באמצעות מחקר, כדי לייצר רעיונות התומכים בצורה הטובה ביותר בתכנים ובערכים של הטקסט באמצעות אלמנטים חזותיים. עבודת עיצוב הבמה מורכבת מניסיון לגלות את התמצית או המהות הגלומים בטקסט ולנסות להבהיר לצופים בצורה הטובה ביותר את הרעיון המרכזי או הרעיונות המרכזיים.מעצב הבמה עובד עם הבמאי ומעצבים אחרים כדי לבסס תפיסה חזותית כוללת להפקה ולעיצוב סביבת הבמה. הם אחראים על פיתוח מערך שלם של רישומי עיצוב הכוללים את הדברים הבאים:תוכנית רצפה Floor plan בסיסית המציגה את כל האלמנטים הנופיים הנייחים;תוכנית קרקע מורכבת המציגה את כל האלמנטים הנופיים הנעים, המציינת את עמדותיהם על הבמה ואחסון שלהם;קטע של חלל הבמה ובו כל האלמנטים;גבהים קדמיים של כל אלמנט נופי, וגבהים נוספים או קטעי יחידות לפי הצורך.את כל אלמנטים הציור הנדרשים הללו ניתן ליצור בקלות ממודל CAD תלת-ממדי מדויק אחד של עיצוב התפאורה.ההיסטוריה של התפאורה ארוכה כהיסטוריה של התיאטרון. התפאורה ה"קלאסית" מורכבת מבד שעליו מצוירת הדמיה של החדר או הנוף שבו מתרחשת התמונה (סצנה). לעיתים משולבים בתפאורה כזו אלמנטים המקנים תחושה של מרחב תלת-ממדי.עם השנים ובעיקר במאה ה20 וכיום עיצוב הבמה הרחיב את השימוש באמצעים חזותיים.עיצוב כקניין רוחני לפי חוק העיצובים, התשע"ז-2017 אפשר לרשום עיצוב בגלל מראהו של מוצר, או חלק ממוצר, אם הוא חדש ובעל אופי ייחודי. את הרישום מבצעים באמצעות משרדי קניין רוחני או משרדי עורכי פטנטים, על ידי הגשת בקשה לרשות הפטנטים. לא ניתן לרשום עיצוב בגלל מראהו של מוצר או של חלק ממוצר המוכתב אך ורק בידי פעולתו של המוצר. זאת, מכיוון שההגנה על אופן תפקוד המוצר או השימוש בו ניתנת במסגרת דיני הפטנטים. משך ההגנה על עיצוב רשום הוא עד 25 שנים ממועד הגשת הבקשה.לפי הגדרת חוק העיצובים, עיצוב הוא מראהו של מוצר או של חלק ממוצר, המורכב ממאפיין חזותי של המוצר או של חלק מהמוצר, כולל מתאר, צבע, צורה, עיטור, מרקם או החומר שממנו עשוי המוצר. בעבר, שמשה המילה מדגם לציון עיצוב.עיצוב אופנהעיצוב אופנה הוא תחום של אמנות שימושית העוסק בעיצוב ביגוד ועזרי ביגוד תוך התייחסות לתרבות, להשפעות חברתיות ולתקופה.עיצוב אופנה שונה מתחום עיצוב תלבושות (למשל, בתחום הקולנוע או התיאטרון) בכך שתוצרתו מתיישנת בדרך כלל בתוך עונה אחת, או שתיים. "עונה" בתחום האופנה מוגדרת כסתיו/חורף, או אביב/קיץ. מקובל לחשוב כי עיצוב אופנה החל במאה ה-19 כאשר צ'ארלס פרדריק וורת' תפר תווית יצרן על בגדים אותם עיצב ויצר. בעוד שכל סוגי הלבוש לכל אורך ההיסטוריה נחקרים על ידי אנשי אקדמיה בתחום עיצוב התלבושות, רק בגדים שנוצרו לאחר 1858 הם לבוש שנכנס לגדר עיצוב אופנה.רבים ממעצבי אופנה מעצבים לבוש ועזרי לבוש לצריכה כללית, חלקם מכונים מעצבי עילית ועושים מלאכתם בהזמנת לקוחות פרטיים. מעצבי-עילית אחרים מוכרים את תוצרתם רק בחנויות אופנה בודדות או במחלקות אופנה עילית. רוב מעצבי האופנה עובדים עבור חברות בתעשיית הביגוד ומעצבים בגדי גברים, נשים וילדים לצורכי שיווק המוני. יצירות הנושאות את תוויות היצרן של מעצבי אופנה מפורסמים, למשל קלווין קליין או ראלף לורן, הן בדרך כלל תוצרת עבודתם של צוותי מעצבים, או מעצבים בודדים העובדים תחת הנחיית המעצב הראשי.מעצבי האופנה מציגים את יצירותיהם בתצוגת אופנה. בתצוגת אלו מציגים דוגמנים את הבגדים ואביזרי הלבוש כאשר עיצוב המסלול, עיצוב התאורה, המוזיקה וחלל התצוגה מהווים חלק מאופי הקולקציה המוצגת.תחום עיצוב האופנה נושק לתחומי עיצוב נוספים העוסקים גם הם בהלבשה ואביזרי הלבשה.עיצוב טקסטיל הוא תחום עיצוב העוסק ביצירת בדים למטרות שימושיות ודקורטיביות, והוא מושפע ממגמות בתחום האופנה. הבדים מיוצרים מסיבים מהחי, הצומח או מחומרים סינתטיים. יצירת הטקסטיל נעשית באחת משתי דרכים עיקריות: תוך כדי ייצור הבד עצמו - למשל באריגה או בסריגה, או בהדפסה על בד מוכן (ארוג או סרוג). תחום עיצוב הטקסטיל משמש מוצרים רבים: בדי ריפוד, מצעים, וילונות, מגבות, מפות, שטיחים ובדים שמיועדים לתעשיית האופנה (בגדים).צורפות היא תחום העוסק בעיצוב תכשיטים. הצורף מעבד מתכות כמו זהב, כסף, לעיתים בשילוב אבנים יקרות.עיצוב ישראלי לעיצוב ישראלי שורשים בארצות הגולה מהם הגיעו העולים לישראל (בעיקרם אירופה, אמריקה ואפריקה). ב-1955 החליטה ממשלת ישראל לפנות אל משלחת הסיוע האמריקנית בתל אביב בנושא עיצוב. המשלחת הציעה שתי דרכים לקידום עיצוב בישראל, לפי הדגם האמריקני. דרך ראשונה – הקמת משרד לעיצוב תעשייתי, שבו יוכשרו מעצבים מקומיים תוך מתן ייעוץ לתעשייה המקומית. המשרד קם בשותפות עם משרדם האמריקני של מיולר-מונק, ויוזכר בהיסטוריה כ"המשרד הישראלי לעיצוב המוצר" Israel Product Design Office – IPDO.לניהול המשרד מונו פול קרטנר ומוטי רוטנברג האמריקנים, והישראלים נתנאל כהן ואריה לביא שלמדו עיצוב בארצות הברית ועלו ארצה. אליהם גויסו 18 מקומיים בעלי רקע קרוב לעיצוב (אדריכלות, גרפיקה), ביניהם אריה סולומון ונתן קירפיצ'ניקוב. המשרד נתן שירותים מעטים לתעשייה שהסכימה לשלם תמורתם פרוטות. אחרי שישה חודשים האמריקנים נואשו ושבו לביתם. המשרד נסגר, ורק עשרה מבין "המגויסים" סיימו את ההשתלמות (שלושה מביניהם בלבד נשארו בארץ) ויצאו להתמודד עם התעשייה הישראלית, שלא הבינה מה רוצים ממנה.דרך השנייה לקידום העיצוב ננקטה גם היא ב-1955, שבה נוצר קשר מקצועי בין המכון לאמנות של בוסטון והטכניון של חיפה. בעקבות אותו קשר הגיע לישראל מבוסטון מעצב תעשייתי אמריקני, ג'ון צ'יני. הוא לימד מעט בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון וייסד שלוחת לימודי-חוץ של הטכניון בתל אביב, להוראת עיצוב. בשיתוף עם פרופ' אהרון קשטן, הקים את "המכון לעיצוב המוצר" שהיה מאוחר יותר המכון לאריזה, ויזם כמה תחרויות עיצוב, שהביאו מקצת מבשורת העיצוב לקהל הרחב. צ'יני התגורר בארץ כמה שנים, ותרם תרומה משמעותית לתודעת העיצוב התעשייתי בישראל. בעקבותיו, קמו משרדי עיצוב עצמאיים ומפעלי תעשייה התרגלו (לאט, אומנם) לצירוף מעצבים לצוותי הפיתוח של מוצריהם.בשנות ה-60' של המאה הקודמת התחיל ארטור גולדרייך ללמד בבצלאל עיצוב פנים. אחרי מלחמת ששת הימים החלו לימודי עיצוב. אל גולדרייך הצטרף פרופסור אורח, לן סינגר, שלימד במכון הטכנולוגי של שיקגו. ב-1973 סיים המחזור הראשון את לימודי העיצוב התעשייתי.אך לבצלאל קמו מתחרים. נציג משרד המסחר והתעשייה בהנהלת המכון לעיצוב ביקש לעצמו שליטה על העיצוב בישראל, ושכנע את הנהלת אוניברסיטת תל אביב לפתוח בחולון חוג לעיצוב, בראשות יוסף ראוך. כמה חודשים אחר פתיחתו עזב ראוך, והרברט טירנאור, אז יו"ר האיגוד של המעצבים האמריקנים, בא עם משפחתו לישראל למשך שנה. עם עזיבתו, השאיר במקומו זוג מעצבים מארצות הברית אירווין והלן שכטר, ששמו דגש על עיצוב מעשי ועל קליטת בוגרי החוג לעיצוב בתעשייה, לעומת המגמה של בצלאל שהייתה "לדבר אודות עיצוב".כיום יש חברות ישראליות רבות ומעצבי פנים המספקים שירותים מודרניים לעיצוב הבית לאדריכל הבית, הדירה והמשרד, והבהן משתמשים המעצבים במחשוב ייעודי מתקדם. בחברות עובדים במהלך פרויקט עיצובי על תכנון המשימה, גודל זמין של שטח, פונקציות, תקציב, סגנון של עיצוב, והגמר של הפרויקט.משרדים בולטים לעיצוב תעשייתי: studio reddish, יעקב קאופמן, עזרי טרזי.עיצוב תקשורת חזותית: דוד טרטקובר, להב הלוי.אדריכלות: אריה שרון,עיצוב אופנה: דורין פרנקפורט, משכיתאוצרות בעיצוב: איזיקה גאוןבעשור האחרון מדורים וכתבי עת דיגיטליים העוסקים בעיצוב וסיקור של עיצוב ישראלי: פורטפוליו ודיזיין זום.לימודי עיצוב בישראל בצלאל שנקר – בית ספר גבוה להנדסה ולעיצוב HIT מכון טכנולוגי חולון מכון אבני המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה סמינר הקיבוצים המכללה האקדמית הדסה ירושלים המסלול האקדמי המכללה למינהל מנשר לאמנות אוניברסיטת תל אביבראו גם מוזיאון העיצוב חולוןקישורים חיצוניים הכל על עיצוב אופנה, אתר Fash How Designers Destroyed the World - Mike Monteiro - הרצאה של Mike Monteiro על האחריות של מעצביםהערות שולייםאמנות חזותית

653

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%A5%20%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9

ארץ הקודש

אֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ (באנגלית: The Holy Land, בלטינית: Terra Sancta, בערבית: الأرض المقدسة או الديار المقدسة) הוא אזור הממוקם בין הים התיכון והגדה המזרחית של נהר הירדן, באופן מסורתי שם נרדף הן לארץ ישראל המקראית והן לארץ ישראל הפוליטית. המונח "ארץ הקודש" מתייחס בדרך כלל לשטח המתאים בערך לשטחי מדינת ישראל והרשות הפלסטינית המודרניות ולשטחי המדינה הפלסטינית המתוכננת. יהודים, נוצרים, ומוסלמים רואים כולם את השטח כקדוש. חלק מחשיבותה של הארץ נובע מהמשמעות הדתית של ירושלים (העיר הקדושה ביותר ליהדות, ומיקומם של בית המקדש הראשון והשני), כאזור ההיסטורי של פעילותו של ישו, וכאתר הקיבלה הראשון של האסלאם, כמו גם סופו של המסע הלילי של מוחמד בשנת 621. קדושת הארץ כיעד לעלייה לרגל נוצרית תרמה לפתיחת מסעי הצלב, שכן הנוצרים באירופה ביקשו לכבוש בחזרה את ארץ הקודש מידי המוסלמים, שכבשו אותה מהאימפריה הביזנטית הנוצרית בשנת 630. במאה ה-19 הפכה ארץ הקודש לנושא של ויכוחים דיפלומטיים, שכן המקומות הקדושים מילאו תפקיד בשאלה המזרחית שהובילה למלחמת קרים בשנות ה-50. אתרים רבים בארץ הקודש היו זה מכבר יעדי עלייה לרגל לחסידי הדתות האברהמיות, כולל יהודים, נוצרים, מוסלמים ובהאים. עולי רגל מבקרים בארץ הקודש כדי לגעת ולראות ביטויים פיזיים של אמונתם, כדי לאשר את אמונותיהם בהקשר הקדוש, ולהתחבר באופן אישי לארץ. יהדות חוקרים סבורים שהמושג של ארץ הקודש כ"משכנו הארצי של אלוהי ישראל" היה קיים ביהדות לכל המאוחר בתקופת זכריה (המאה ה-6 לפנה"ס). יהודים מתייחסים בדרך כלל לארץ ישראל כ"ארץ הקודש". עם זאת, התנ"ך מתייחס אליה במפורש כ"אדמת קודש" רק בקטע אחד, . המונח "ארץ קודש" נמצא בשימוש נוסף רק פעם אחת בספרים החיצוניים לתנ"ך, בספר מקבים ב' פרק א', פסוק ז'. קדושת ארץ ישראל משתמעת בדרך כלל בתנ"ך בכך שהארץ ניתנת לבני ישראל על ידי אלוהים, כלומר היא הארץ המובטחת, חלק בלתי נפרד מברית בין הבתרים. בתורה ניתן לקיים מצוות רבות שנצטוו לבני ישראל רק בארץ ישראל, דבר המשמש להבחנה מארצות אחרות. למשל, ארץ ישראל "לא תמכר לצמיתות" (). שמיטה קיימת רק לגבי ארץ ישראל, ושמירת ימי קודש רבים היא שונה, שכן קיים יום נוסף הנחגג בגלות. לדברי אליעזר שביד: מנקודת המבט של האנציקלופדיה היהודית משנת 1906, קדושת ישראל התרכזה מאז המאה ה-16, במיוחד לקבורה, בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. ירושלים, כמקום המקדש, נחשבת למשמעותית במיוחד. קבורה קדושה עדיין מתבצעת ליהודי התפוצות המבקשים להיקבר באדמת ישראל הקדושה. על פי המסורת היהודית, ירושלים היא הר המוריה, מקום עקדת יצחק. התנ"ך מזכיר את השם "ירושלים" 669 פעמים, לעיתים קרובות משום שניתן לקיים מצוות רבות רק בסביבתה. השם "ציון", המתייחס לרוב לירושלים, אך לעיתים גם לארץ ישראל, מופיע בתנ"ך 154 פעמים. התלמוד מזכיר את החובה הדתית של אכלוס ישראל. מעשה רכישת הקרקע בישראל הוא כה משמעותי ביהדות, שהתלמוד מאפשר הסרת מגבלות דתיות מסוימות של שמירת שבת כדי לקדם את רכישתה ויישובה של הארץ. רבי יוחנן אמר כי "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". עקב ריכוז האוכלוסייה היהודית בישראל, נמנעה בדרך כלל העלייה אליה, מה שהביא להגבלת כמות השטח הפנוי ללימוד יהודי. אולם, לאחר שסבלו רדיפות בישראל במשך מאות שנים לאחר חורבן בית המקדש, רבנים שהתקשו מאוד לשמור על מעמדם עברו לבבל, מה שהעניק להם הגנה טובה יותר. יהודים רבים רצו שישראל תהיה מקום מותם, כדי להיקבר שם. אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח. נצרות עבור הנוצרים, ארץ ישראל נחשבת קדושה בגלל הקשר שלה ללידתו, פעילותו, צליבתו ותחייתו של ישו, אותו רואים הנוצרים כמושיע או משיח. לספרים נוצריים, לרבות מהדורות רבות של התנ"ך, יש לרוב מפות של ארץ הקודש (שנחשבת לגליל, שומרון ויהודה). לדוגמה, ה-Itinerarium Sacrae Scripturae ("ספר מסעות דרך כתבי הקודש") מאת היינריך בינטינג (1545–1606), כומר פרוטסטנטי גרמני, הציג מפה כזו. ספרו זכה לפופולריות רבה, והוא סיפק "את הסיכום הזמין השלם ביותר של הגאוגרפיה המקראית ותיאר את הגאוגרפיה של ארץ הקודש על ידי התחקות אחר מסעותיהן של דמויות מרכזיות מהברית הישנה והחדשה". כמונח גאוגרפי, התיאור "ארץ הקודש" כולל, באופן רופף, את ישראל של ימינו, השטחים הפלסטיניים, לבנון, מערב ירדן ודרום-מערב סוריה. ב-4 בינואר 1964 ערך האפיפיור פאולוס השישי את ביקורו הראשון של אפיפיור מכהן בארץ הקודש, ביקור של יום אחד בירושלים. ב-20 באפריל 1984, יוחנן פאולוס השני הכיר באופן מלא באומה היהודית וב-21 במרץ 2000 הוא עלה לרגל לחמישה ימים בישראל. הנחיות הכנסייה הקתולית לעולים לרגל לארץ הקודש ממליצות לצליינים לחפש "איזון בריא בין ביקור במקומות הקדושים לבין מפגש עם הקהילה הנוצרית המקומית". אסלאם בקוראן, המונח "אל-ארץ' אל-מקדסה" (الأرض المقدسة) משמש בקטע על מוסא (משה) המכריז בפני בני ישראל: "עמי! זכור את הטובה אשר גמל לך אללה בהשימו עליך מלכים ונביאים, ויתן לך את אשר לא נתן לכל עמי הארץ. ועתה עברו בארץ הקדושה, אשר הנחיל אללה אתכם. אל תשובו, פן תאבדו ותספו!" () הקוראן מתייחס לארץ גם כ"מבורכת". לירושלים (אל-קֻדְס, الـقُـدس, "הקדושה") יש משמעות מיוחדת באסלאם. הקוראן מתייחס לחוויותיו של מוחמד במסעו הלילי כ"מסע בלילה ממסגד אל-חראם למסגד אל-אקצא, שאת מחוזותיו ברכנו..." (). החדית' מסיק ש"המסגד הרחוק ביותר" (מסגד אל-אקצא) נמצא באל-קודס; למשל, כפי שמסופר על ידי אבו הוריירה: "במסע הלילה של שליח אללה, הוגשו לו באל-קודס (ירושלים) שתי כוסות, האחת מכילה יין והשנייה מכילה חלב. הוא הביט בהן ולקח את כוס החלב. המלאך גבריאל אמר, 'השבח לאללה, שהדריך אותך לאל-פיטרה (הדרך הנכונה); אם היית לוקח את (כוס) היין, האומה שלך הייתה נשללת." ירושלים הייתה הקיבלה (כיוון התפילה) הראשון של האסלאם בחייו של מוחמד, אולם זה שונה מאוחר יותר עכעבה בעיר החג'אזית מכה, בעקבות התגלות המלאך ג'יבריל למוחמד. הבנייה הנוכחית של מסגד אל-אקצא, שנמצאת על הר הבית בירושלים, מתוארכת לתקופת השלטון המוקדמת של בית אומיה בארץ ישראל. היסטוריון האדריכלות קפל ארצ'יבלד קרסוול, בהתייחס לעדותו של הנזיר הגאלי ארקולף במהלך עלייתו לרגל לארץ הקודש בשנים 679–682, מציין את האפשרות כי הח'ליף השני של ח'ליפות ראשידון, עומר בן אל-ח'טאב, הקים את בניין הרועבי האדיבי לבניית ריבוע בעל קיבולת של 3,000 מתפללים אי שם על אל-חרם א-שריף. עם זאת, ארקולף ביקר בישראל בתקופת שלטונו של מועאויה הראשון, וייתכן שהוא הורה על הבנייה ולא עומר. על פי הקוראן והמסורת האסלאמית, מסגד אל-אקצא הוא המקום שממנו יצא מוחמד למסע הלילי, שבמהלכו רכב על בוראק, שלקחה אותו ממכה לאל-אקצא. מוחמד קשר את בוראק לכותל המערבי והתפלל במסגד אל-אקצא. לאחר שסיים את תפילתו, נסע איתו המלאך ג'יבריל (גבריאל) לגן עדן, שם פגש עוד כמה נביאים והוביל אותם בתפילה. המשמעות ההיסטורית של מסגד אל-אקצא באסלאם מודגשת עוד יותר על ידי העובדה שהמוסלמים פנו אל אל-אקצא כשהתפללו, לתקופה של 16 או 17 חודשים לאחר ההג'רה למדינה ב-624. כך הפך אל-אקצא לקיבלה ("הכיוון"). האזור המדויק המכונה "המבורך" בקוראן, בפסוקים כמו , ו, פורש אחרת על ידי חוקרים שונים. עבדאללה יוסף עלי מדמה אותו לטווח יבשתי רחב הכולל את סוריה ולבנון, במיוחד הערים צור וצידון. א-זוג'אג' מתאר אותו כ"דמשק, ארץ ישראל וקצת מירדן". על פי מועאד' אבן ג'בל האזור הוא "האזור שבין אל עריש לפרת", על פי אבן אל-עבאס "ארץ יריחו". ההתייחסות הכללית היא כאל אזור סוריה (الـشَّـام). הדת הבהאית חסידי הדת הבהאית רואים בעכו וחיפה קדושות, שכן בהאא אללה, מייסד הדת הבהאית, הוגלה לכלא עכו משנת 1868 ובילה את חייו בסביבתה עד מותו ב-1892. בכתביו הוא קבע שמדרון הר הכרמל יהיה מקומו של מקדש הבאב, אשר הקים יורשו עבד אל-בהאא ב-1909. ראש הדת אחריו, שוגי אפנדי, החל לבנות מבנים אחרים ובית הצדק העולמי המשיך בעבודתו עד שהמרכז הבהאי העולמי הגיע למצבו הנוכחי כמרכזה הרוחני והמנהלי של הדת. הגנים הם מקומות פופולריים מאוד לביקור, והמקומות הקדושים ביותר לעולים הבהאים לרגל כיום הם מקדש אל-באהג'ה בעכו ומקדש הבאב בחיפה, שהם אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו. ראו גם ארץ ישראל ארץ ישראל (יהדות) ארכאולוגיה של ארץ ישראל אתרים קדושים לאסלאם הארץ המובטחת המדינות הצלבניות היסטוריה של ארץ ישראל היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל מצוות התלויות בארץ קדושת ארץ ישראל קישורים חיצוניים "תיאור ארץ הקודש", מפה משנת 1585 המתארת את ארץ הקודש בזמנו של ישו, הספרייה הדיגיטלית העולמית הערות שוליים ישראל: היסטוריה מונחים ומושגים דתיים מקומות קדושים ארץ ישראל מקומות קדושים ליהודים מקומות קדושים למוסלמים אתרי המקרא

אֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ (באנגלית: The Holy Land, בלטינית: Terra Sancta, בערבית: الأرض المقدسة או الديار المقدسة) הוא אזור הממוקם בין הים התיכון והגדה המזרחית של נהר הירדן, באופן מסורתי שם נרדף הן לארץ ישראל המקראית והן לארץ ישראל הפוליטית. המונח "ארץ הקודש" מתייחס בדרך כלל לשטח המתאים בערך לשטחי מדינת ישראל והרשות הפלסטינית המודרניות ולשטחי המדינה הפלסטינית המתוכננת. יהודים, נוצרים, ומוסלמים רואים כולם את השטח כקדוש.חלק מחשיבותה של הארץ נובע מהמשמעות הדתית של ירושלים (העיר הקדושה ביותר ליהדות, ומיקומם של בית המקדש הראשון והשני), כאזור ההיסטורי של פעילותו של ישו, וכאתר הקיבלה הראשון של האסלאם, כמו גם סופו של המסע הלילי של מוחמד בשנת 621.קדושת הארץ כיעד לעלייה לרגל נוצרית תרמה לפתיחת מסעי הצלב, שכן הנוצרים באירופה ביקשו לכבוש בחזרה את ארץ הקודש מידי המוסלמים, שכבשו אותה מהאימפריה הביזנטית הנוצרית בשנת 630. במאה ה-19 הפכה ארץ הקודש לנושא של ויכוחים דיפלומטיים, שכן המקומות הקדושים מילאו תפקיד בשאלה המזרחית שהובילה למלחמת קרים בשנות ה-50.אתרים רבים בארץ הקודש היו זה מכבר יעדי עלייה לרגל לחסידי הדתות האברהמיות, כולל יהודים, נוצרים, מוסלמים ובהאים. עולי רגל מבקרים בארץ הקודש כדי לגעת ולראות ביטויים פיזיים של אמונתם, כדי לאשר את אמונותיהם בהקשר הקדוש, ולהתחבר באופן אישי לארץ.יהדות חוקרים סבורים שהמושג של ארץ הקודש כ"משכנו הארצי של אלוהי ישראל" היה קיים ביהדות לכל המאוחר בתקופת זכריה (המאה ה-6 לפנה"ס).יהודים מתייחסים בדרך כלל לארץ ישראל כ"ארץ הקודש". עם זאת, התנ"ך מתייחס אליה במפורש כ"אדמת קודש" רק בקטע אחד, . המונח "ארץ קודש" נמצא בשימוש נוסף רק פעם אחת בספרים החיצוניים לתנ"ך, בספר מקבים ב' פרק א', פסוק ז'. קדושת ארץ ישראל משתמעת בדרך כלל בתנ"ך בכך שהארץ ניתנת לבני ישראל על ידי אלוהים, כלומר היא הארץ המובטחת, חלק בלתי נפרד מברית בין הבתרים.בתורה ניתן לקיים מצוות רבות שנצטוו לבני ישראל רק בארץ ישראל, דבר המשמש להבחנה מארצות אחרות. למשל, ארץ ישראל "לא תמכר לצמיתות" (). שמיטה קיימת רק לגבי ארץ ישראל, ושמירת ימי קודש רבים היא שונה, שכן קיים יום נוסף הנחגג בגלות.לדברי אליעזר שביד:מנקודת המבט של האנציקלופדיה היהודית משנת 1906, קדושת ישראל התרכזה מאז המאה ה-16, במיוחד לקבורה, בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. ירושלים, כמקום המקדש, נחשבת למשמעותית במיוחד. קבורה קדושה עדיין מתבצעת ליהודי התפוצות המבקשים להיקבר באדמת ישראל הקדושה.על פי המסורת היהודית, ירושלים היא הר המוריה, מקום עקדת יצחק. התנ"ך מזכיר את השם "ירושלים" 669 פעמים, לעיתים קרובות משום שניתן לקיים מצוות רבות רק בסביבתה. השם "ציון", המתייחס לרוב לירושלים, אך לעיתים גם לארץ ישראל, מופיע בתנ"ך 154 פעמים.התלמוד מזכיר את החובה הדתית של אכלוס ישראל. מעשה רכישת הקרקע בישראל הוא כה משמעותי ביהדות, שהתלמוד מאפשר הסרת מגבלות דתיות מסוימות של שמירת שבת כדי לקדם את רכישתה ויישובה של הארץ. רבי יוחנן אמר כי "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". עקב ריכוז האוכלוסייה היהודית בישראל, נמנעה בדרך כלל העלייה אליה, מה שהביא להגבלת כמות השטח הפנוי ללימוד יהודי. אולם, לאחר שסבלו רדיפות בישראל במשך מאות שנים לאחר חורבן בית המקדש, רבנים שהתקשו מאוד לשמור על מעמדם עברו לבבל, מה שהעניק להם הגנה טובה יותר. יהודים רבים רצו שישראל תהיה מקום מותם, כדי להיקבר שם. אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח.נצרות עבור הנוצרים, ארץ ישראל נחשבת קדושה בגלל הקשר שלה ללידתו, פעילותו, צליבתו ותחייתו של ישו, אותו רואים הנוצרים כמושיע או משיח.לספרים נוצריים, לרבות מהדורות רבות של התנ"ך, יש לרוב מפות של ארץ הקודש (שנחשבת לגליל, שומרון ויהודה). לדוגמה, ה-Itinerarium Sacrae Scripturae ("ספר מסעות דרך כתבי הקודש") מאת היינריך בינטינג (1545–1606), כומר פרוטסטנטי גרמני, הציג מפה כזו. ספרו זכה לפופולריות רבה, והוא סיפק "את הסיכום הזמין השלם ביותר של הגאוגרפיה המקראית ותיאר את הגאוגרפיה של ארץ הקודש על ידי התחקות אחר מסעותיהן של דמויות מרכזיות מהברית הישנה והחדשה".כמונח גאוגרפי, התיאור "ארץ הקודש" כולל, באופן רופף, את ישראל של ימינו, השטחים הפלסטיניים, לבנון, מערב ירדן ודרום-מערב סוריה.ב-4 בינואר 1964 ערך האפיפיור פאולוס השישי את ביקורו הראשון של אפיפיור מכהן בארץ הקודש, ביקור של יום אחד בירושלים. ב-20 באפריל 1984, יוחנן פאולוס השני הכיר באופן מלא באומה היהודית וב-21 במרץ 2000 הוא עלה לרגל לחמישה ימים בישראל.הנחיות הכנסייה הקתולית לעולים לרגל לארץ הקודש ממליצות לצליינים לחפש "איזון בריא בין ביקור במקומות הקדושים לבין מפגש עם הקהילה הנוצרית המקומית".אסלאם בקוראן, המונח "אל-ארץ' אל-מקדסה" (الأرض المقدسة) משמש בקטע על מוסא (משה) המכריז בפני בני ישראל: "עמי! זכור את הטובה אשר גמל לך אללה בהשימו עליך מלכים ונביאים, ויתן לך את אשר לא נתן לכל עמי הארץ. ועתה עברו בארץ הקדושה, אשר הנחיל אללה אתכם. אל תשובו, פן תאבדו ותספו!" () הקוראן מתייחס לארץ גם כ"מבורכת".לירושלים (אל-קֻדְס, الـقُـدس, "הקדושה") יש משמעות מיוחדת באסלאם. הקוראן מתייחס לחוויותיו של מוחמד במסעו הלילי כ"מסע בלילה ממסגד אל-חראם למסגד אל-אקצא, שאת מחוזותיו ברכנו..." (). החדית' מסיק ש"המסגד הרחוק ביותר" (מסגד אל-אקצא) נמצא באל-קודס; למשל, כפי שמסופר על ידי אבו הוריירה: "במסע הלילה של שליח אללה, הוגשו לו באל-קודס (ירושלים) שתי כוסות, האחת מכילה יין והשנייה מכילה חלב. הוא הביט בהן ולקח את כוס החלב. המלאך גבריאל אמר, 'השבח לאללה, שהדריך אותך לאל-פיטרה (הדרך הנכונה); אם היית לוקח את (כוס) היין, האומה שלך הייתה נשללת." ירושלים הייתה הקיבלה (כיוון התפילה) הראשון של האסלאם בחייו של מוחמד, אולם זה שונה מאוחר יותר עכעבה בעיר החג'אזית מכה, בעקבות התגלות המלאך ג'יבריל למוחמד. הבנייה הנוכחית של מסגד אל-אקצא, שנמצאת על הר הבית בירושלים, מתוארכת לתקופת השלטון המוקדמת של בית אומיה בארץ ישראל. היסטוריון האדריכלות קפל ארצ'יבלד קרסוול, בהתייחס לעדותו של הנזיר הגאלי ארקולף במהלך עלייתו לרגל לארץ הקודש בשנים 679–682, מציין את האפשרות כי הח'ליף השני של ח'ליפות ראשידון, עומר בן אל-ח'טאב, הקים את בניין הרועבי האדיבי לבניית ריבוע בעל קיבולת של 3,000 מתפללים אי שם על אל-חרם א-שריף. עם זאת, ארקולף ביקר בישראל בתקופת שלטונו של מועאויה הראשון, וייתכן שהוא הורה על הבנייה ולא עומר. על פי הקוראן והמסורת האסלאמית, מסגד אל-אקצא הוא המקום שממנו יצא מוחמד למסע הלילי, שבמהלכו רכב על בוראק, שלקחה אותו ממכה לאל-אקצא. מוחמד קשר את בוראק לכותל המערבי והתפלל במסגד אל-אקצא. לאחר שסיים את תפילתו, נסע איתו המלאך ג'יבריל (גבריאל) לגן עדן, שם פגש עוד כמה נביאים והוביל אותם בתפילה. המשמעות ההיסטורית של מסגד אל-אקצא באסלאם מודגשת עוד יותר על ידי העובדה שהמוסלמים פנו אל אל-אקצא כשהתפללו, לתקופה של 16 או 17 חודשים לאחר ההג'רה למדינה ב-624. כך הפך אל-אקצא לקיבלה ("הכיוון").האזור המדויק המכונה "המבורך" בקוראן, בפסוקים כמו , ו, פורש אחרת על ידי חוקרים שונים. עבדאללה יוסף עלי מדמה אותו לטווח יבשתי רחב הכולל את סוריה ולבנון, במיוחד הערים צור וצידון. א-זוג'אג' מתאר אותו כ"דמשק, ארץ ישראל וקצת מירדן". על פי מועאד' אבן ג'בל האזור הוא "האזור שבין אל עריש לפרת", על פי אבן אל-עבאס "ארץ יריחו". ההתייחסות הכללית היא כאל אזור סוריה (الـشَّـام).הדת הבהאית חסידי הדת הבהאית רואים בעכו וחיפה קדושות, שכן בהאא אללה, מייסד הדת הבהאית, הוגלה לכלא עכו משנת 1868 ובילה את חייו בסביבתה עד מותו ב-1892. בכתביו הוא קבע שמדרון הר הכרמל יהיה מקומו של מקדש הבאב, אשר הקים יורשו עבד אל-בהאא ב-1909. ראש הדת אחריו, שוגי אפנדי, החל לבנות מבנים אחרים ובית הצדק העולמי המשיך בעבודתו עד שהמרכז הבהאי העולמי הגיע למצבו הנוכחי כמרכזה הרוחני והמנהלי של הדת. הגנים הם מקומות פופולריים מאוד לביקור, והמקומות הקדושים ביותר לעולים הבהאים לרגל כיום הם מקדש אל-באהג'ה בעכו ומקדש הבאב בחיפה, שהם אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו.ראו גם ארץ ישראל ארץ ישראל (יהדות) ארכאולוגיה של ארץ ישראל אתרים קדושים לאסלאם הארץ המובטחת המדינות הצלבניות היסטוריה של ארץ ישראל היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל מצוות התלויות בארץ קדושת ארץ ישראלקישורים חיצוניים "תיאור ארץ הקודש", מפה משנת 1585 המתארת את ארץ הקודש בזמנו של ישו, הספרייה הדיגיטלית העולמיתהערות שוליים ישראל: היסטוריהמונחים ומושגים דתייםמקומות קדושיםארץ ישראלמקומות קדושים ליהודיםמקומות קדושים למוסלמיםאתרי המקרא

660

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA%20%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%9D

תורת הגרפים

תורת הגרפים היא ענף של המתמטיקה העוסק בתכונותיהם של גרפים. גרפים יכולים לייצג מבנים מופשטים בתחומים רבים ומגוונים, ולכן אלגוריתמים לטיפול בגרפים הם נושא מרכזי במדעי המחשב. דוגמה לשימוש בתורת הגרפים, בתחום שאינו מתמטי לכאורה, היא ניתוח מערכות חברתיות הנעשה במסגרת ניתוח רשתות חברתיות. בפשטות, גרף מייצג קבוצת אובייקטים וקשרים ביניהם. לפעמים מחשיבים את תורת הגרפים כענף של מתמטיקה בדידה. מושגים יסודיים בתורת הגרפים המונח גרף (graph) יכול לתאר מספר מבנים מתמטיים דומים. בדרך כלל, ספר או מאמר העוסק בגרפים יגדיר בתחילתו באיזה מן הבאים הוא עוסק. הגדרה כללית, בלתי פורמלית ופשוטה לגרף היא אוסף של נקודות, המכונות צמתים, וקשתות המחברות ביניהם. שתי הבחנות בולטות בתורת הגרפים הן ההבחנה בין גרף מכוון לגרף בלתי מכוון, ובין גרף סופי לגרף אינסופי. גרף מכוון (directed graph, digraph) הוא קבוצה של צמתים (נקראים גם נקודות, קודקודים, nodes, vertices) וקבוצה של קשתות מכוונות (directed edges, arcs). כאשר ישנה משמעות לכיוונה של קשת מכוונת - היא יוצאת מצומת אחד ונכנסת לצומת אחר. באופן פורמלי, גרף מכוון מוגדר על ידי כאשר היא קבוצת הצמתים ו- היא קבוצת הקשתות. קשת יוצאת מ- ונכנסת ל-. גרף בלתי מכוון (undirected graph), ולעיתים בפשטות גרף הוא קבוצה של צמתים וקבוצה של קשתות (edges). כל קשת מקשרת בין שני צמתים. באופן פורמלי, גרף בלתי מכוון מוגדר על ידי כאשר היא קבוצת הצמתים ו- היא קבוצת הקשתות. ניתן לראות בגרפים בלתי מכוונים מקרה פרטי של גרפים מכוונים, בהם עבור כל זוג צמתים u ו-v, הקשתות מ-u ל-v ומ-v ל-u קיימות שתיהן, או חסרות שתיהן. גרף תשתית של גרף מכוון הוא גרף לא מכוון, אשר מכיל אותה קבוצת צמתים כמו הגרף המכוון, ומכיל את הקשתות בין זוגות הצמתים אשר היו ביניהם קשתות בגרף המקורי. אם ‎ הוא גרף מכוון אז הוא גרף התשתית של . גרף סופי (finite graph) הוא גרף שקבוצת הצמתים שלו סופית. גרף אינסופי (infinite graph) הוא גרף שקבוצת הצמתים שלו היא אינסופית. שימושים של גרפים ישנם מבנים מתחומים רבים שניתן לייצגם באמצעות גרף, ובעיות מעשיות שונות ניתנות לניסוח (ולפתרון) כבעיות העוסקות בגרפים. דוגמה לשימוש בגרף מכוון הוא המבנה של ויקיפדיה. ניתן לייצג את ויקיפדיה באמצעות גרף מכוון בו כל אחד מהערכים מיוצג על ידי צומת, וקישור המפנה מערך אחד לאחר מיוצג על ידי קשת שיוצאת מהצומת המייצג את הערך המפנה ונכנסת לצומת המייצג את הערך אליו מפנה ההפנייה. דוגמה לשימוש בגרף בלתי מכוון ממושקל היא רשת כבישים. כל עיר מיוצגת על ידי צומת, כל כביש בין-עירוני על ידי קשת, ואורכו של כל כביש הוא משקל הקשת המתאימה. ניתוח רשתות חברתיות, שהוזכר בפתיחה, הוא דוגמה לשימוש בגרף מעורב וממושקל. באופן כללי, גרפים טובים לייצוג מבנה שבו קיימים מספר אובייקטים המקושרים ביניהם. הגרף מייצג את האובייקטים באמצעות הצמתים ואת הקשרים ביניהם באמצעות הקשתות. כאשר לקשרים יש כיוון או ערך, הם מיוצגים על ידי כיוון הקשת או משקלה. משפחות גרפים משפחת גרפים (graph class) היא קבוצת כל הגרפים שלהם תכונה משותפת מסוימת. דוגמאות: גרף קשיר הוא גרף בלתי מכוון שבין כל שני צמתים בו קיים מסלול. עץ הוא גרף קשיר ללא מעגלים. יער הוא כל גרף ללא מעגלים. שמו בא מכך שניתן לראות כל יער כאוסף של עצים - הרכיבים הקשירים שלו. גרף דו צדדי הוא גרף שבו ניתן לחלק את קבוצת הצמתים לשתי תת-קבוצות זרות כך שכל קשת מחברת שני צמתים משתי תתי-קבוצות שונות. גרף שלם הוא גרף שבו כל צומת מחובר לכל שאר הצמתים. גרף דו צדדי שלם הוא גרף דו צדדי שבו כל צומת מחובר לכל הצמתים מתת הקבוצה האחרת. גרף מישורי הוא גרף שניתן לצייר במישור, מבלי שהקשתות יחתכו זו את זו. גרף רגולרי הוא גרף שבו מכל צומת יוצא אותו מספר של קשתות (אם מספר זה הוא k הגרף נקרא k-רגולרי, ו-k הוא הדרגה של כל קודקוד). ניתן להגדיר משפחת גרפים בעבור כל תכונה, ואפילו לפי רשימה פרטנית של גרפים שבמשפחה או של גרפים שאינם במשפחה. הכללות של גרף מולטיגרף (multigraph) הוא הכללה של גרף, שבה כל זוג צמתים יכולים להיות מחוברים על ידי יותר מקשת אחת. היפרגרף (hypergraph) הוא הכללה של גרף, שבה כל קשת יכולה לחבר יותר משני צמתים (וכך ניתן לחשוב על כל קשת כעל תת-קבוצה של צמתים). ייצוג גרפים לצורך ביצוע פעולות על גרפים, שהם גופים מופשטים, יש צורך להשתמש בייצוג כלשהו שלהם. נהוג להציג גרף באופן ויזואלי, כפי שהוצג בראש ערך זה, כך שכל צומת מוצג באמצעות נקודה, וכל קשת מוצגת באמצעות קו. קשת מכוונת מוצגת באמצעות ראש חץ לכיוון הצומת אליו הקשת נכנסת. ההצגה הוויזואלית היא מאוד נוחה וטבעית לעין אנושית. צורת הצגה זו אינה פורמלית ולכן קשה להגדיר אלגוריתמים שמשתמשים בה. גרף, כפי שהוגדר לעיל, הוא קבוצה של צמתים וקבוצה של קשתות ביניהם. שתי הקבוצות הללו יחדיו מייצגות את הגרף. הייצוג הטריוויאלי הזה אינו מקובל, מכיוון שהוא אינו מקל על ביצוע פעולות על הגרף. סיבוכיות זמן הריצה ומקום האחסון של אלגוריתם הפועל על גרפים תלויה ביעילות יצוג הגרפים והפעולות עליהם. לכן, יש חשיבות לבחירת יצוג גרפים לפי אופי האלגוריתם, כלומר לפי סוג הגרפים עליהם הוא פועל ולפי הפעולות על הגרפים אותם הוא מבצע. מטריצת סמיכויות (adjacency matrix) היא שיטת יצוג מקובלת לגרף כללי. בשיטה זו, הגרף מיוצג כמטריצה בגודל כאשר כל צומת מיוצג על ידי שורה ועל ידי עמודה. תא במטריצה מכיל "1" אם ישנה בגרף קשת מהצומת של לצומת של , ו-"0" אחרת. היתרון של מטריצת סמיכויות הוא שניתן לענות על שאלות מסוג "האם u הוא שכן של v?" בזמן קבוע. במטריצת סמיכויות, כל זוג צמתים מיוצג על ידי סיבית בודדות במטריצה, בין אם קיימת קשת ביניהם ובין אם הקשת אינה קיימת. לכן, המקום שנדרש לייצוג כזה הוא כריבוע מספר הצמתים, כלומר סיביות. גודל מקום זה הוא אופטימלי עבור גרף כללי וגרף אקראי, אבל עלול להיות גבוה עבור גרף דליל. רשימת סמיכויות (adjacency list) גם היא שיטת יצוג מקובלת לגרף כללי. בשיטה זו, הגרף מיוצג כקבוצה של רשימות מקושרות של השכנים של כל צומת. היתרון של רשימות סמיכויות הוא תשובה בזמן קבוע על פעולות מסוג "הבא את רשימת השכנים של v", "הבא שכן כלשהו של v" ו-"הבא את השכן הבא של v". לצורך כך דרושים ראשי רשימות ו צמתים, כלומר סה"כ מקום, פחות מזה של מטריצת סמיכויות עבור גרף שאינו צפוף. את שתי השיטות הנ"ל ניתן להכליל גם עבור גרפים בלתי מכוונים וגרפים ממושקלים. פרט לשתי השיטות שהוזכרו, המקובלת לגרף כללי, קיימות שיטות יצוג שונות עבור גרפים מסוימים. כאשר ידוע לנו שהגרפים עליהם האלגוריתם פועל שייכים למשפחת גרפים מסוימת, כלומר מקיימים תכונה מסוימת, ניתן למצוא יצוג שיינצל את התכונה כדי לקבל זמן ריצה יעיל עבור פעולות הקשורות בה, או נפח אחסון נמוך. למשל, עץ ניתן לייצוג על ידי קביעת צומת כלשהו לשורש, ואחסון מצביע לאב (הצומת השכן שהמסלול היחיד לשורש עובר דרכו) עבור כל צומת אחר. יצוג כזה של עץ דורש מקום. רקע היסטורי מאמרו של לאונרד אוילר על הגשרים של קניגסברג, שהוצג בשנת 1735, נחשב לתוצאה המשמעותית הראשונה בתורת הגרפים. הוא גם נחשב לאחת מהתוצאות הטופולוגיות הראשונות בגאומטריה; כלומר, הוא לא תלוי במדידות כלשהן. משפטים חשובים בתורת הגרפים משפט החתונה של הול משפט רמזי נוסחת קיילי - נוסחה לחישוב מספר העצים הפורשים בגרף השלם על n קודקודים מסומנים בעיות מרכזיות בתורת הגרפים צביעה של גרפים: בעיית ארבעת הצבעים בעיות מסלולים: הגשרים של קניגסברג עץ פורש מינימלי בעיית הדוור הסיני בעיית הסוכן הנוסע בעיות זרימה בגרף משפט הזרימה המקסימלית והחתך המינימלי אלגוריתמים חשובים אלגוריתם חיפוש לרוחב (BFS) לסריקה של צומתי הגרף. אלגוריתם חיפוש לעומק (DFS) לסריקה של צומתי הגרף. האלגוריתם של דייקסטרה למציאת המסלול הקצר ביותר מצומת בגרף לשאר הצמתים. האלגוריתם של בלמן-פורד למציאת המסלול הקצר ביותר מצומת בגרף לשאר הצמתים. האלגוריתם של פלויד-וורשאל למציאת המסלולים הקצרים ביותר בין כל הזוגות בגרף. האלגוריתם של קרוסקל למציאת עץ פורש מינימלי. האלגוריתם של פרים למציאת עץ פורש מינימלי. קישורים חיצוניים במשיכת קולמוס אחת, על בעיית הגשרים של קניגסברג, באתר אלף אפס תורת הגרפים ב־eitan.ac.il, בעיקר על אלגוריתמים בתורת הגרפים הערות שוליים מתמטיקה בדידה

תורת הגרפים היא ענף של המתמטיקה העוסק בתכונותיהם של גרפים. גרפים יכולים לייצג מבנים מופשטים בתחומים רבים ומגוונים, ולכן אלגוריתמים לטיפול בגרפים הם נושא מרכזי במדעי המחשב. דוגמה לשימוש בתורת הגרפים, בתחום שאינו מתמטי לכאורה, היא ניתוח מערכות חברתיות הנעשה במסגרת ניתוח רשתות חברתיות. בפשטות, גרף מייצג קבוצת אובייקטים וקשרים ביניהם. לפעמים מחשיבים את תורת הגרפים כענף של מתמטיקה בדידה.מושגים יסודיים בתורת הגרפים המונח גרף (graph) יכול לתאר מספר מבנים מתמטיים דומים. בדרך כלל, ספר או מאמר העוסק בגרפים יגדיר בתחילתו באיזה מן הבאים הוא עוסק. הגדרה כללית, בלתי פורמלית ופשוטה לגרף היא אוסף של נקודות, המכונות צמתים, וקשתות המחברות ביניהם.שתי הבחנות בולטות בתורת הגרפים הן ההבחנה בין גרף מכוון לגרף בלתי מכוון, ובין גרף סופי לגרף אינסופי.גרף מכוון (directed graph, digraph) הוא קבוצה של צמתים (נקראים גם נקודות, קודקודים, nodes, vertices) וקבוצה של קשתות מכוונות (directed edges, arcs). כאשר ישנה משמעות לכיוונה של קשת מכוונת - היא יוצאת מצומת אחד ונכנסת לצומת אחר. באופן פורמלי, גרף מכוון מוגדר על ידי כאשר היא קבוצת הצמתים ו- היא קבוצת הקשתות. קשת יוצאת מ- ונכנסת ל-.גרף בלתי מכוון (undirected graph), ולעיתים בפשטות גרף הוא קבוצה של צמתים וקבוצה של קשתות (edges). כל קשת מקשרת בין שני צמתים. באופן פורמלי, גרף בלתי מכוון מוגדר על ידי כאשר היא קבוצת הצמתים ו- היא קבוצת הקשתות. ניתן לראות בגרפים בלתי מכוונים מקרה פרטי של גרפים מכוונים, בהם עבור כל זוג צמתים u ו-v, הקשתות מ-u ל-v ומ-v ל-u קיימות שתיהן, או חסרות שתיהן.גרף תשתית של גרף מכוון הוא גרף לא מכוון, אשר מכיל אותה קבוצת צמתים כמו הגרף המכוון, ומכיל את הקשתות בין זוגות הצמתים אשר היו ביניהם קשתות בגרף המקורי. אם ‎ הוא גרף מכוון אז הוא גרף התשתית של .גרף סופי (finite graph) הוא גרף שקבוצת הצמתים שלו סופית. גרף אינסופי (infinite graph) הוא גרף שקבוצת הצמתים שלו היא אינסופית.שימושים של גרפיםישנם מבנים מתחומים רבים שניתן לייצגם באמצעות גרף, ובעיות מעשיות שונות ניתנות לניסוח (ולפתרון) כבעיות העוסקות בגרפים. דוגמה לשימוש בגרף מכוון הוא המבנה של ויקיפדיה. ניתן לייצג את ויקיפדיה באמצעות גרף מכוון בו כל אחד מהערכים מיוצג על ידי צומת, וקישור המפנה מערך אחד לאחר מיוצג על ידי קשת שיוצאת מהצומת המייצג את הערך המפנה ונכנסת לצומת המייצג את הערך אליו מפנה ההפנייה.דוגמה לשימוש בגרף בלתי מכוון ממושקל היא רשת כבישים. כל עיר מיוצגת על ידי צומת, כל כביש בין-עירוני על ידי קשת, ואורכו של כל כביש הוא משקל הקשת המתאימה.ניתוח רשתות חברתיות, שהוזכר בפתיחה, הוא דוגמה לשימוש בגרף מעורב וממושקל.באופן כללי, גרפים טובים לייצוג מבנה שבו קיימים מספר אובייקטים המקושרים ביניהם. הגרף מייצג את האובייקטים באמצעות הצמתים ואת הקשרים ביניהם באמצעות הקשתות. כאשר לקשרים יש כיוון או ערך, הם מיוצגים על ידי כיוון הקשת או משקלה.משפחות גרפיםמשפחת גרפים (graph class) היא קבוצת כל הגרפים שלהם תכונה משותפת מסוימת.דוגמאות:גרף קשיר הוא גרף בלתי מכוון שבין כל שני צמתים בו קיים מסלול.עץ הוא גרף קשיר ללא מעגלים.יער הוא כל גרף ללא מעגלים. שמו בא מכך שניתן לראות כל יער כאוסף של עצים - הרכיבים הקשירים שלו.גרף דו צדדי הוא גרף שבו ניתן לחלק את קבוצת הצמתים לשתי תת-קבוצות זרות כך שכל קשת מחברת שני צמתים משתי תתי-קבוצות שונות.גרף שלם הוא גרף שבו כל צומת מחובר לכל שאר הצמתים.גרף דו צדדי שלם הוא גרף דו צדדי שבו כל צומת מחובר לכל הצמתים מתת הקבוצה האחרת.גרף מישורי הוא גרף שניתן לצייר במישור, מבלי שהקשתות יחתכו זו את זו.גרף רגולרי הוא גרף שבו מכל צומת יוצא אותו מספר של קשתות (אם מספר זה הוא k הגרף נקרא k-רגולרי, ו-k הוא הדרגה של כל קודקוד).ניתן להגדיר משפחת גרפים בעבור כל תכונה, ואפילו לפי רשימה פרטנית של גרפים שבמשפחה או של גרפים שאינם במשפחה.הכללות של גרף מולטיגרף (multigraph) הוא הכללה של גרף, שבה כל זוג צמתים יכולים להיות מחוברים על ידי יותר מקשת אחת. היפרגרף (hypergraph) הוא הכללה של גרף, שבה כל קשת יכולה לחבר יותר משני צמתים (וכך ניתן לחשוב על כל קשת כעל תת-קבוצה של צמתים).ייצוג גרפיםלצורך ביצוע פעולות על גרפים, שהם גופים מופשטים, יש צורך להשתמש בייצוג כלשהו שלהם. נהוג להציג גרף באופן ויזואלי, כפי שהוצג בראש ערך זה, כך שכל צומת מוצג באמצעות נקודה, וכל קשת מוצגת באמצעות קו. קשת מכוונת מוצגת באמצעות ראש חץ לכיוון הצומת אליו הקשת נכנסת. ההצגה הוויזואלית היא מאוד נוחה וטבעית לעין אנושית. צורת הצגה זו אינה פורמלית ולכן קשה להגדיר אלגוריתמים שמשתמשים בה.גרף, כפי שהוגדר לעיל, הוא קבוצה של צמתים וקבוצה של קשתות ביניהם. שתי הקבוצות הללו יחדיו מייצגות את הגרף. הייצוג הטריוויאלי הזה אינו מקובל, מכיוון שהוא אינו מקל על ביצוע פעולות על הגרף. סיבוכיות זמן הריצה ומקום האחסון של אלגוריתם הפועל על גרפים תלויה ביעילות יצוג הגרפים והפעולות עליהם. לכן, יש חשיבות לבחירת יצוג גרפים לפי אופי האלגוריתם, כלומר לפי סוג הגרפים עליהם הוא פועל ולפי הפעולות על הגרפים אותם הוא מבצע.מטריצת סמיכויות (adjacency matrix) היא שיטת יצוג מקובלת לגרף כללי. בשיטה זו, הגרף מיוצג כמטריצה בגודל כאשר כל צומת מיוצג על ידי שורה ועל ידי עמודה. תא במטריצה מכיל "1" אם ישנה בגרף קשת מהצומת של לצומת של , ו-"0" אחרת. היתרון של מטריצת סמיכויות הוא שניתן לענות על שאלות מסוג "האם u הוא שכן של v?" בזמן קבוע. במטריצת סמיכויות, כל זוג צמתים מיוצג על ידי סיבית בודדות במטריצה, בין אם קיימת קשת ביניהם ובין אם הקשת אינה קיימת. לכן, המקום שנדרש לייצוג כזה הוא כריבוע מספר הצמתים, כלומר סיביות. גודל מקום זה הוא אופטימלי עבור גרף כללי וגרף אקראי, אבל עלול להיות גבוה עבור גרף דליל.רשימת סמיכויות (adjacency list) גם היא שיטת יצוג מקובלת לגרף כללי. בשיטה זו, הגרף מיוצג כקבוצה של רשימות מקושרות של השכנים של כל צומת. היתרון של רשימות סמיכויות הוא תשובה בזמן קבוע על פעולות מסוג "הבא את רשימת השכנים של v", "הבא שכן כלשהו של v" ו-"הבא את השכן הבא של v". לצורך כך דרושים ראשי רשימות ו צמתים, כלומר סה"כ מקום, פחות מזה של מטריצת סמיכויות עבור גרף שאינו צפוף.את שתי השיטות הנ"ל ניתן להכליל גם עבור גרפים בלתי מכוונים וגרפים ממושקלים.פרט לשתי השיטות שהוזכרו, המקובלת לגרף כללי, קיימות שיטות יצוג שונות עבור גרפים מסוימים. כאשר ידוע לנו שהגרפים עליהם האלגוריתם פועל שייכים למשפחת גרפים מסוימת, כלומר מקיימים תכונה מסוימת, ניתן למצוא יצוג שיינצל את התכונה כדי לקבל זמן ריצה יעיל עבור פעולות הקשורות בה, או נפח אחסון נמוך. למשל, עץ ניתן לייצוג על ידי קביעת צומת כלשהו לשורש, ואחסון מצביע לאב (הצומת השכן שהמסלול היחיד לשורש עובר דרכו) עבור כל צומת אחר. יצוג כזה של עץ דורש מקום.רקע היסטורימאמרו של לאונרד אוילר על הגשרים של קניגסברג, שהוצג בשנת 1735, נחשב לתוצאה המשמעותית הראשונה בתורת הגרפים. הוא גם נחשב לאחת מהתוצאות הטופולוגיות הראשונות בגאומטריה; כלומר, הוא לא תלוי במדידות כלשהן.משפטים חשובים בתורת הגרפים משפט החתונה של הול משפט רמזי נוסחת קיילי - נוסחה לחישוב מספר העצים הפורשים בגרף השלם על n קודקודים מסומניםבעיות מרכזיות בתורת הגרפים צביעה של גרפים: בעיית ארבעת הצבעים בעיות מסלולים: הגשרים של קניגסברג עץ פורש מינימלי בעיית הדוור הסיני בעיית הסוכן הנוסע בעיות זרימה בגרף משפט הזרימה המקסימלית והחתך המינימליאלגוריתמים חשובים אלגוריתם חיפוש לרוחב (BFS) לסריקה של צומתי הגרף. אלגוריתם חיפוש לעומק (DFS) לסריקה של צומתי הגרף. האלגוריתם של דייקסטרה למציאת המסלול הקצר ביותר מצומת בגרף לשאר הצמתים. האלגוריתם של בלמן-פורד למציאת המסלול הקצר ביותר מצומת בגרף לשאר הצמתים. האלגוריתם של פלויד-וורשאל למציאת המסלולים הקצרים ביותר בין כל הזוגות בגרף. האלגוריתם של קרוסקל למציאת עץ פורש מינימלי. האלגוריתם של פרים למציאת עץ פורש מינימלי.קישורים חיצוניים במשיכת קולמוס אחת, על בעיית הגשרים של קניגסברג, באתר אלף אפס תורת הגרפים ב־eitan.ac.il, בעיקר על אלגוריתמים בתורת הגרפיםהערות שולייםמתמטיקה בדידה

668

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%99%20%D7%92%D7%9C%D7%90%D7%A4%D7%92%D7%95%D7%A1

איי גלאפגוס

איי גלאפגוס (בספרדית: Islas Galápagos; שם רשמי: ארכיפלגו דה קולון – Archipiélago de Colón) הם ארכיפלג של איים געשיים, שמפוזרים באוקיינוס השקט באזור קו המשווה, 972 קילומטרים מערבית לחלק היבשתי של אקוודור. האיים נמצאים בשליטתה של אקוודור, ושייכים למערכת הפארקים הלאומיים שלה. אוכלוסיית האיים מונה קצת מעל ל-25,000 בני אדם, רובם דוברי ספרדית. איי גלאפגוס ידועים בזכות מגוון המינים של בעלי החיים האנדמיים שבהם, וכן בזכות מחקריו של צ'ארלס דרווין במהלך מסע המחקר שלו באוניית הצי המלכותי "ביגל", שתרמו לגיבוש תאוריית האבולוציה והברירה הטבעית. בעלי החיים באיים ידועים בכך שאינם נרתעים מאנשים, מה שהופך את האיים לאתר תיירות פופולרי בקרב חובבי בעלי חיים. אטימולוגיה "גלאפגו" היא מילה נושנה בספרדית שמשמעותה "צב". האיים נקראים על שם צבי הענק שחיים בחלק מן האיים. לאיי גלאפגוס הוענקו ברבות השנים שמות רבים, ובהם "האיים הקסומים", שניתן להם בשל השילוב בין מגוון ביולוגי, יופי פראי וזרמים ימיים חזקים שמקשים על הניווט למקום וממנו. אחד התרשימים הראשונים שבהם נכללו האיים שורטט ב-1684 על ידי פיראט אנגלי בשם אמברוז קאולי (Ambrose Cowley). הוא קרא לאיים בשמותיהם של חבריו הפיראטים, או על שמו של אציל אנגלי שסייע לפיראטים. לאחרונה העניקה ממשלת אקוודור שמות ספרדיים למרבית האיים. שמות אלו הם שמותיהם הרשמיים של האיים, אולם רבים ממשיכים להשתמש בשמות האנגליים שהעניק קאולי. גאוגרפיה פיזית איי גלאפגוס ממוקמים באוקיינוס השקט, כ-972 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית. שטחי היבשה המשמעותיים הסמוכים אליהם הם אקוודור במזרח, אי הקוקוס בצפון (במרחק 720 קילומטרים) ואי הפסחא והאי סן פליקס בדרום (במרחק 3,200 קילומטרים). האיים ממוקמים בין קווי הרוחב '1°40 צפון ו-'1°36 דרום, ובין קווי האורך '89°16 ו-'92°01 מערב. אם כן, האיים מפוזרים סביב קו המשווה: חלקם בחצי הכדור הצפוני, חלקם בחצי הכדור הדרומי, וחלקם, כמו האי איסבלה, ממש עליו. המרחק בין האי הדרומי ביותר (אספניולה) לצפוני ביותר (דרווין) הוא 220 קילומטרים. שטח היבשה הכולל בארכיפלג הוא כ-7,880 קילומטרים רבועים, מתוך סך של 45,000 קילומטרים רבועים עליהם פרושים האיים. האי הגדול ביותר מבין כלל האיים, איסבלה, מתפרש על למעלה מ-4,600 קילומטרים רבועים, שהם יותר ממחצית השטח היבשתי הכולל של הארכיפלג. על אי זה נמצא הר הגעש וולף, שפסגתו, השוכנת ברום של 1,707 מטרים, היא הנקודה הגבוהה ביותר באיים. האיים העיקריים בארכיפלג איסבלה (Isabella) - שטחו 4,640 קילומטרים רבועים. הנקודה הגבוהה ביותר עליו היא הגבוהה ביותר בארכיפלג - זוהי פסגתו של הר הגעש וולף, שגובהה 1,707 מטרים. האי נקרא על שמה של איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה. צורתו של האי כצורת סוסון ים, והיא תוצאה של התמזגות שישה הרי געש לכדי יחידה יבשתית אחת. באי ניתן לצפות במגוון מרשים של בעלי חיים, בהם פינגוויני גלאפגוס, קורמורני גלאפגוס, איגואנות ימיות, שקנאים, פרושים, ועוד. בקצהו הדרומי של האי מצויה ההתיישבות השלישית בגודלה בארכיפלג, פוארטו ויאמיל. אספניולה (Española) - שטחו 60 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי - 206 מטרים. שמו הוענק לו כמחווה לספרד. גילו כ-3.5 מיליוני שנים, ובכך הוא מהוותיקים שבאיי הארכיפלג ומהדרומיים שבהם. מיקומו המרוחק ביחס ליתר האיים הביא לכך שבעלי חיים רבים החיים בו הם אנדמיים לו. מאותה סיבה, בעלי החיים מותאמים לאקלים הייחודי לאי ולמשאבי הטבע שבו. אי זה הוא היחיד שבו מקננים אלבטרוסי גלאפגוס, שהצוקים התלולים שבאי משמשים להם מסלולי המראה מעולים. באלטרה (Baltra) - ידוע גם בשם "דרום סימור". זהו אי קטן ושטוח הממוקם בסמוך למרכז הארכיפלג. האקלים באי די צחיח, והצמחייה בו מורכבת בעיקרה ממלוחים ומצברים. במהלך מלחמת העולם השנייה הוקם באי בסיס של חיל האוויר האמריקני, וממנו יצאו צוותים שפיטרלו באוקיינוס השקט וחיפשו אחר צוללות אויב. מטרה נוספת של הבסיס הייתה לשלוח צוותים שיגנו על תעלת פנמה. עם תום המלחמה הועברו המתקנים בבסיס לידי ממשלת אקוודור, וכיום שוכן באי בסיס צבאי של אקוודור. בבאלטרה נמצא שדה תעופה, שהיה היחיד בארכיפלג עד 1986 (עת הוקם שדה תעופה נוסף באי סן כריסטובל). ברטולומה (Bartolomé) - איון וולקני הממוקם מזרחית לאי סנטיאגו. זהו אחד מהצעירים שבאיי הארכיפלג. הוא נקרא על שמו של דייוויד ברטולומאו, קצין בצי הבריטי. חנובסה (Genovesa) - אי קטן ששטחו 14 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 76 מטרים. שמו נגזר משמה על העיר ג'נובה שבאיטליה, שבה, על פי ההנחה המקובלת, נולד קולומבוס. האי מכונה בשם "אי הציפורים" בשל מגוון רב של עופות שנוהגים לפקוד אותו, בהם פריגטות, שחפים, סולות, שחפיתיים, יונים ועוד. דרווין (Darwin) - נקרא על שם צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה. שטחו כ-1.1 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי כ-168 מטרים מעל פני הים. עם בעלי החיים החיים באי נמנים דובי ים, פריגטות, איגואנות ימיות, אריות ים, וכמה מיני סולות, ובים הסובב את האי מצויים לווייתנים. בקרבת האי היה ניתן לראות עד לשנת 2021 קשת דרווין. דרום פלאסה (South Plaza) - אי ששטחו 0.13 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 23 מטרים. הוא נקרא על שמו של נשיא אקוודור, הגנרל ליאונידאס פלאסה. וולף (Wolf) - אי ששטחו 1.3 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 253 מטרים. הוא נקרא על שם הגאולוג הגרמני תאודור וולף. באי חיים כלבי ים, פרגטות, סולות, איגואנות ימיות, ושחפים, ובים הסובב את האי מצויים כרישים, לווייתנים ודולפינים. לצד האי דרווין, ידוע האי וולף כמקום משכנו היחיד של תת-מין ייחודי של פרוש קרקעי חד-מקור (Geospiza difficilis septentrionalis) - הניזון מדמן של סולות. מרצ'נה (Marchena) - אי ששטחו 130 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 343 מטרים. חיים בו עקבי גלאפגוס, אריות ים, וכן לטאת לבה אנדמית (Microlophus habelii). פינסון (Pinzón) - אי ששטחו 18 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 458 מטרים. הוא נקרא על שמם של האחים פינסון, שהיו קברניטי הספינות פינטה וניניה, שתיים מהשלוש שלקחו חלק במסעו הראשון של כריסטופר קולומבוס. באי ניתן לראות בעלי חיים רבים, בהם אריות ים, עקבי גלאפגוס, צבי ענק, איגואנות ימיות ודולפינים. פלוראנה (Floreana) - אי ששטחו 173 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 640 מטרים. הוא נקרא על שמו של חואן חוזה פלורס, נשיאה הראשון של אקוודור, שבתקופת כהונתו השתלטה אקוודור על הארכיפלג. שם נוסף של האי הוא "סנטה מריה", על שם אחת הקרוולות של קולומבוס. הוא מהראשונים באיי הארכיפלג בהם התיישבו בני אדם, ולכן ההיסטוריה האנושית שבו עשירה יותר מבאיים אחרים. באי מקננים פלמינגואים ורודים וצבי ים ירוקים. פרננדינה (Fernandina) - אי ששטחו 642 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 1,494 מטרים. הוא נקרא על שמו של פרננדו השני, מלך אראגון, שמימן את מסעו של קולומבוס. זהו אחד מהצעירים ומהמערביים שבאיי הארכיפלג. ב-13 במאי 2005 החל תהליך געשי באי, כאשר ענן של אפר ואדי מים עלה לגובה של שבעה קילומטרים מעל האי, ולבה זרמה על מדרונות הר הגעש שבו. עם בעלי החיים שחיים בו נמנים קורמורני גלאפגוס (הנודעים בשל אי-יכולת התעופה שלהם), שקנאים, אריות ים ואיגואנות הימיות, שמאות מהן מתאספות לצד סלעי לבה שחורים שבאחד החופים. צפון סימור - שטחו 1.9 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 28 מטרים. הוא נקרא על שמו של האציל האנגלי לורד יו סימור. באי שוכנת אוכלוסייה גדולה של סולות כחולות-רגל ושל שחפים אנדמיים (Creagrus furcatus). בנוסף נמצאת באי אחת מהאוכלוסיות הגדולות ביותר של הפריגטה. הוא נמצא צפונית לאי באלטרה. ראבידה (Rábida) - אי ששטחו 4.9 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 367 מטרים. הוא נקרא על שם המנזר שבו השאיר קולומבוס את בנו לפני המסע ליבשת אמריקה. באי חיים בעיקר מיני עופות, כמו שקנאים וסולות שמקננים שם. סן קריסטובל (San Cristóbal) - אי ששטחו 558 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 730 מטרים. הוא קרוי על שם הקדוש המגן כריסטופורוס הקדוש. שמו האנגלי, צ'אטהאם (Chatham), מבוסס על תוארו של ויליאם פיט האב. באי חיים פריגטות, אריות ים, צבי ענק, סולות כחולות ואדומות-רגל, איגואנות ימיות, דולפינים ושחפים. מקווה המים המתוקים הגדול ביותר באיים, El Junco, נמצא על אי זה. כמו כן, בקצהו הדרומי של האי שוכנת בירתו של מחוז גלאפגוס (מחוז במדינת אקוודור), פוארטו בקריסו מורנו. סנטה פה (Santa Fe) - אי ששטחו 24 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 259 מטרים. הוא נקרא על שם עיר בספרד. ניתן למצוא באי צורות חיים ייחודיות: יער של קקטוסים מהסוג צבר (Opuntia), שחפים, יסעורים ומספר מיני איגואנות. סנטה קרוס (Santa Cruz) - אי ששטחו 986 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 864 מטרים. פירוש שמו בספרדית הוא "הצלב הקדוש". אוכלוסיית בני האדם הגדולה ביותר בארכיפלג נמצאת בעיר פוארטו איורה שבאי. בעיר זו נמצאים תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין והמטה של שירות הפארק הלאומי של הגלאפגוס. האזורים ההרריים באי ידועים בשל הצמחייה הייחודית ובשל מנהרות הלבה שבהם. אוכלוסיות גדולות של צבים שוכנות באי. סנטיאגו (Santiago) - אי ששטחו 585 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 907 מטרים. הוא קרוי על שם האי הראשון שהתגלה על ידי קולומבוס בים הקריבי. מלבד בעלי החיים האופייניים בארכיפלג, כמו איגואנות ימיות, אריות ים, כלבי ים, צבי ים וכו', חיים באי וסביבתו גם דולפינים, כרישים, וכן חזירים ועזים, שהובאו אליו על ידי בני אדם. לאחר שהתברר המשגה החמור, שגרם נזק אדיר למינים האנדמיים שחיו באי, הוצאו מהאי כל החזירים והעזים. גאולוגיה ארכיפלג האיים כולל כ-16 איים מרכזיים, שישה איים קטנים יותר, וכ-10 סלעים ואיונים קטנים. האיים ממוקמים כמה מאות קילומטרים מזרחית לצומת משולש, מפגש של שלושה לוחות טקטוניים (לוח נסקה, לוח קוקוס, הלוח הפסיפי) המכונה "הצומת המשולש של גלאפגוס" (Galapagos Triple Junction). מקורם של האיים געשי, והם נוצרו כתוצאה מפעילות של נקודה חמה, תופעה גאולוגית שבה אזור קבוע של מעטפת כדור הארץ חם מסביבתו במשך תקופה ארוכה וגורם להיווצרות הרי געש בליתוספירה שנעה מעליו. נקודה חמה זו מכונה "הנקודה החמה של גלאפגוס" והיא מצויה כיום מתחת לאי פרננדינה שעליו יש הרי געש פעילים. ההסבר המקובל כיום לתופעת הנקודה החמה קרוי תימרת מעטפת, ועל פיו זרם של חומר סלעי שהוא חם יותר מסביבתו, מיתמר מעלה בתנועה איטית, מהגבול שבין המעטפת לגלעין כדור הארץ בעומק של 2,900 קילומטרים מתחת לפני השטח, דרך מעטפת כדור הארץ כלפי קרום כדור הארץ. משערים שקוטר תימרת המעטפת שמתחת לנקודה החמה של גלאפגוס הוא כ-100 קילומטרים, הטמפרטורה שלה גבוהה בכ-C° 200 מסביבתה, והיא מתרוממת בקצב של כ-10 ס"מ בשנה. בהגיעה קרוב לפני השטח, בין 200 קילומטרים ל-100 קילומטרים מתחת לפני השטח, מתחיל תהליך התכה חלקי (כ-20%) של החומר הסלעי בשל ירידת הלחץ והפיכתו למאגמה. התימרה נעצרת בהגיעה לליתוספירה ומתחילה הצטברות של מאגמה במאגרים המכונים תאי מאגמה. הליתוספירה עליה שוכנים איי גלאפגוס דקה במונחים גאולוגיים ועובייה מוערך בכ-15 קילומטרים, והמאגמה מוצאת בסופו של דבר את דרכה החוצה בצורת התפרצות געשית. הטמפרטורה המשוערת של המאגמה בעומק היא כ-C° 1400, אך בהגיעה לפני השטח יורדת הטמפרטורה שלה לכ-C° 1100 – C° 1200. לא כל המאגמה מוצאת את דרכה אל פני השטח, חלקה מתגבש ומגדיל את עובי הליתוספירה. תופעה נוספת המיוחסת לתימרת המעטפת היא שבשל הלחץ שהיא מפעילה על הליתוספירה ובשל ההגדלה בעובי הליתוספירה בשל התגבשות המאגמה, מתרוממת הליתוספירה ונוצרת הרמה המכונה "Galapagos Platform" או גם "Galapagos Rise", שטח של קרקעית האוקיינוס, שאיי גלאפגוס הם חלק ממנו, שעומקו נמוך יחסית לקרקעית האוקיינוס שמסביבו. כל איי גלאפגוס מצויים כיום על הלוח הטקטוני המכונה לוח נסקה, אבל אין באיי גלאפגוס את הצורה הקווית הברורה של יצירת האיים הגעשיים בשל פעילות נקודה חמה כמו שמוצאים באיי הוואי או באיי החברה. בהוואי ובאיי החברה הייתה תנועה רציפה של הלוח הפסיפי בכיוון צפון צפון-מערב ולכן נוצרה שרשרת של איים שצורתה קווית פחות או יותר, שככל שמצפינים האי עתיק יותר ופעיל פחות ולבסוף שוקע מתחת למים בדמות הרי מצולה. כיוונו הכללי של לוח נסקה, שעליו שוכנים איי גלאפגוס, הוא מזרח דרום-מזרח. ואכן, ככל שמתקדמים בכיוון זה מוצאים את האיים העתיקים ביותר (אספניולה הוא האי העתיק ביותר), ובהמשך מוצאים באותו כיוון רכס הרי מצולה המכונים "רכס קארנגי" (Carnegie Ridge). אבל הפיזור של איי גלאפגוס איננו קווי, ונובע מקרבתם למפגש הלוחות נסקה-קוקוס. שני הלוחות מתרחקים זה מזה. כיוונו של לוח נסקה הוא מזרח דרום-מזרח בעוד שכיוונו של לוח קוקוס הוא מזרח צפון-מזרח, ולכן הגבול ביניהם הוא גבול פתיחה בו נוצר רכס מרכז אוקייני המכונה "המרכז המתפשט של גלאפגוס" (Galapagos Spreading Center) או גם "בקע גלאפגוס" (Galápagos Rift), והוא מצוי צפונית לאיי גלאפגוס. העתקי חילוף מפצים לעיתים קרובות על יצירת הרכס והעתק חילוף גדול מצוי צפונית לאיי גלאפגוס בקו האורך 91° מערב. צפונית לגבול הפתיחה, על לוח קוקוס, קיים רכס הרי מצולה המשתרע בכיוון צפון-מזרח המכונה "רכס קוקוס" (Cocos Ridge). גם רכס זה נוצר על ידי תימרת המעטפת של גלאפגוס לפני 5 מיליון שנים. משום שבתקופה זו הייתה תימרת המעטפת מתחת למרכז ההתפשטות של גלאפגוס, שנדד מאז צפונה. אף שכל הרי הגעש בארכיפלג הם מהסוג "חרוט מגן" (shield volcano), קיים הבדל בין צורת הרי הגעש בחלקו המערבי של הארכיפלג לבין אלו שבחלקו המזרחי. בעוד הרי הגעש במזרח, כדוגמת אלו שבאיים אספניולה וסנטה פה, הם מטיפוס חרוט מגן, להרי הגעש שבאיים המערביים, כדוגמת איסבלה ופרננדינה, יש צורה אופיינית של "קערת מרק הפוכה" - חרוט מגן בעל מדרונות מתונים בבסיסו ותלולים בראשו, ובפסגתו קלדרה רחבה מאוד ביחס לגודל הר הגעש, הגורמת לפסגה להיראות קטומה ושטוחה. משערים שההבדל נובע מכך שמערבית להעתק החילוף המצוי בקו האורך 91° מערב הליתוספירה עבה יחסית ויכולה לשאת את משקלם הגדול של הרי הגעש בעוד שמזרחית להעתק החילוף הליתוספירה צעירה ודקה מדי מכדי לשאת משקל כבד. בעוד שצורת "חרוט מגן" היא צורה נפוצה להרי געש שמקורם בנקודה חמה (כמו הרי הגעש של הוואי), צורת "קערת המרק ההפוכה" אמנם אינה ייחודית לגלאפגוס, אבל נדירה למדי במקומות אחרים. הצורה נובעת מקיום קלדרה גדולה שרוחבה ועומקה יכולים להשתנות מדי פעם בהרי געש פעילים. הקלדרה יכולה להעמיק, אולם כאשר תא המאגמה מתחת להר מתרוקן, קרקעית הקלדרה מתמוטטת לתוך התא הריק, כפי שקרה בפרננדינה ב-1968. הקלדרה יכולה להתרחב כאשר קירותיה מתמוטטים לתוך הקרקעית, כפי שקרה בפרננדינה ב-1988. משלחת אוקיינוגרפית מצאה ב-1990 שעל פסגת אחד מהרי המצולה ברכס קרנגי, שגילו מוערך ב-8 מיליון שנים, יש חלוקי אבן מעוגלים, דבר המוכיח שההר היה פעם אי, משום שרק תנועת הגלים יכולה לגרום לשחיקה היוצרת צורות מעוגלות. מכאן שגיל התימרה של גלאפגוס הוא לפחות 8 מיליון שנים, אך משערים כי התימרה עתיקה הרבה יותר ויש הנוקבים בגיל של 90 מיליון שנים. האיים העתיקים בארכיפלג נוצרו לפני חמישה עד עשרה מיליוני שנים, לפי ההערכות. האיים הצעירים ביותר, איסבלה ופרננדינה, עדיין נמצאים בתהליכי התהוות - ההתפרצות האחרונה אירעה באפריל 2009, כאשר הר הגעש לה קומברה (La Cumbre) שעל האי פרננדינה החל לפלוט לבה לאחר ארבע שנים שבהן היה רדום. אקלים איי גלאפגוס ממוקמים על קו המשווה, ולפיכך ניתן היה לצפות שאקלים האיים יהיה טרופי, כלומר אקלים חם ועשיר במשקעים. בפועל אקלים האי קר מהצפוי (אם כי עדיין הטמפרטורה באיים עלולה להגיע ל-C° 30 ואף יותר) וכמות המשקעים דלה יחסית. הגורם הישיר לאקלים מיוחד זה הוא זרם הומבולדט המגיע לאיים מחופי אמריקה הדרומית. זרם הומבולדט מביא איתו מים קרים שמקורם ביבשת אנטארקטיקה. בהגיעו לאזור איי גלאפגוס מתפשט הזרם לצדדים ומי העומק הקרים יותר עולים ותופסים את מקומם של המים המתפשטים לצדדים. יתרה מכך, מצדו הצפוני של קו המשווה נושבת רוח הפאסאט מצפון-מזרח לדרום-מערב ובצדו הדרומי של קו המשווה נושבת הרוח מדרום-מזרח לצפון-מערב, תופעה הנגרמת מתּוֹצָא (אפקט) קוֹרְיוֹלִיס (השפעת ההטיה של סיבוב כדור הארץ). בהשפעת הרוחות נעה שכבת המים העליונה בזווית של 45° לכיוון הרוח, ולכן אף על פי שהרוחות נושבות בכיוון קו המשווה הן בעצם דוחפות ממנו את המים, תופעה המכונה תובלת אקמן. תופעה זו מקצינה עוד יותר את התפשטות שכבת המים העליונה לצדדים ועליית מי העומק הקרים כלפי מעלה, תופעה הקרויה באנגלית Upwelling, ובעברית "עליית מי העומק" או "נביעה". באזורים מסוימים בארכיפלג מגיעה טמפרטורת מי הים ל-C° 20, קר מדי מכדי לאפשר לבני אדם להתרחץ בים, אבל אידיאלי לבעלי חיים רבים. זו למשל הסיבה מדוע איי גלאפגוס הם המקום היחיד על קו המשווה בו מוצאים פינגוונים. יחד עם עליית מי הים הקרים ממעמקים עולים אל פני השטח נוטריאנטים (חומרים מזינים - חומרים אורגניים שהם שרידים של בעלי חיים וצמחים שמתו). חומרים מזינים אלו גורמים לצמיחה עשירה של פיטופלנקטון (סוג של אצות המסוגל לבצע פוטוסינתזה) שהם השלב הראשון בשרשרת המזון. כשהם משגשגים, כל שאר בעלי החיים משגשגים ולכן הים סביב איי גלאפגוס עשיר בדגים וביונקים ימיים. המצב באיים עצמם מבחינה זו הוא בדיוק הפוך. הלחות העולה מן הים מטפסת במעלה ההרים ומתעבה בצורת ערפל או גשם קל עד שהיא מגיעה לשכבת אוויר חם בגובה שבין 300 ל-700 מטר ונבלמת שם, תופעה המכונה אינוורסיה (ליתר דיוק אינוורסיה מרינית). עקב כך לא מתפתחים ענני גשם. תקופת השנה שבין החודשים יוני ונובמבר נקראת "גארווה" (Garua), ובה טמפרטורת מי הים היא כ-C° 22. במהלך עונה זו הרוחות יציבות וקרות, לרוב דרומיות עד דרום-מזרחיות. במהלך רוב היום יורדים גשמים קלים, ועמם ערפל כבד שמכסה את האיים. במהלך העונה החמה (בין החודשים דצמבר ומאי), טמפרטורת מי הים עולה ל-C° 25, אוויר חם עולה ושובר את שכבת האינוורסיה ולכן לעיתים יורדים אחרי הצהריים גשמים כבדים וקצרים, כשהשמש ממהרת להפציע אחריהם. גם בתקופה זו מקבלות הרמות שבצל הגשם מעט משקעים. בפועל דווקא ב"עונה היבשה" ("הגארווה") כמות המשקעים המגיעים לרמות באמצעות הערפל גדולה מכמותם בתקופה הגשומה. עקב כך הצמחייה דלילה למדי ומתאימה במקרים מסוימים לגידול שיחי צבר. כמות המשקעים אינה אחידה בכל אזור הארכיפלג, והיא משתנה מאי לאי. כמו כן, היא אינה יציבה לאורך זמן, ובצד עונות גשומות תיתכנה עונות שחונות מאוד. מדי תקופה האקלים משתנה בהשפעת תופעת האל ניניו או בשמו המדעי ENSO (El Niño-Southern Oscillation), שבעקבותיה נפסקת זמנית זרימתו של זרם הומבולדט והטמפרטורה של מי הים עולה. עקב כך יורדים באיים גשמים כבדים. לבעלי החיים הניזונים ביבשה זוהי תקופת שגשוג ואוכלוסיית הפרושים, למשל, גדלה מאוד. לעומת זאת לבעלי החיים הימיים או לאלו הניזונים מן הים (האיגואנות הימיות, והעופות הימיים) תקופה זו היא תקופה קשה. עם הגעת המים החמים נפסק תהליך עליית מי העומק ולכן לא מגיעים חומרים מזינים אל פני השטח, תופעה המצמצמת את צמיחת הפיטופלנקטון ובעקבותיה התמוטטות של כל שרשרת המזון. האדם: גילוי, התיישבות ומחקר התיעוד הראשון להופעת האדם באיי גלאפגוס הוא מ-1535: פריי תומאס דה ברלאנגה, הבישוף הרביעי של פנמה, הפליג לפרו על מנת ליישב סכסוך בין פרנסיסקו פיסארו וסגניו. ספינתו של ברלאנגה נסחפה בזרמים, וכך הגיעו הוא וצוותו לאיים ב-10 במרץ באותה שנה. דו"ח שכתב עבור המלך קרלוס הראשון כלל תיאורים קודרים של האיים, כמו "האדמה חסרת ערך עד כי אין בכוחה להצמיח מעט עשב". על העופות כתב "טיפשים שאינם יודעים לנוס על נפשם", ועל הצבים שהם כה גדולים עד כי הם "יכולים לשאת אדם על גבם". בסביבות שנת 1570 הופיעו שתי המפות הראשונות שבהן נכלל ציון האיים - האחת של הקרטוגרף הפלמי אברהם אורטליוס, והשנייה של גרארדוס מרקטור. אורטליוס העניק לאיים את השם "Insulae de los Galopegos", כלומר "איי הצבים", בעוד שבשנייה הם כונו "Encantadas", כלומר האיים המכושפים (בשל הניווט הקשה אל האיים). את הכינוי האחרון העניק לאיים דייגו דה ריבדניירה, שברח מגונסאלו פיסרו, אחיו של פרנסיסקו פיסארו, ונסחף עם הזרמים לאיים. סוגיה מרכזית הנוגעת להיסטוריה של האיים היא שאלת הגעתם או אי-הגעתם של בני האינקה, בהנהגת קיסרם טוֹפָּה אִינְקָה יופאנקי (1471–1493), לארכיפלג. טופה אינקה הנהיג את בני עמו למסע נרחב לגילוי ארצות באוקיינוס השקט, מסע שפרטיו היו מסופרים בפי הפרואנים, ובהמשך הועלו על הכתב בידי הספרדים. בין היתר מסופר כי בני האינקה מצאו שני איים, להם קראו "האי החיצוני" (Hahuachumbi) ו"אי האש" (Ninachumbi). מאוחר יותר כתב ההיסטוריון הספרדי פדרו סרמיינטו דה גמבואה את ספרו " Historia de los Incas" (ההיסטוריה של האינקה, 1572), ובו זיהה את שני האיים כשייכים לארכיפלג גלאפגוס. ב-1952 יצאה משלחת בראשות תור היירדאל לאיים, ובעקבותיו פרסם היירדאל מחקר , שלפיו ממצאי חלילים ושברי חרס שנמצאו באיים מקורם בילידים בני עמי אמריקה שנכחו במקום. עם זאת, נטען כי העדויות שמצאה המשלחת רופפות, ואינן מספיקות לקביעה ודאית שבני האינקה אכן היו באיים. עד תחילת המאה ה-19 שימשו האיים כמקום מסתור של שודדי ים אנגלים, ששדדו ספינות ספרדיות שהעבירו את המשאבים מדרום אמריקה לספרד. שללם של הפיראטים כלל אוצרות כסף וזהב, וכן כמויות רבות של ריבת חבושים. המשלחת המדעית הראשונה הגיעה לאיים בשנת 1790 תחת הנהגתו של אלחנדרו מלאספינה, רב חובל סיציליאני שמסעותיו מומנו על ידי מלך ספרד, אולם רשומות אותה המשלחת אבדו. בשנת 1793 ערך ג'יימס קולנט תיאור של חברת בעלי החיים והצמחים שבאיים, ואף הציע את האיים כבסיס אפשרי לציידי לווייתנים שפועלים באוקיינוס השקט. הוא היה הראשון לשרטט תרשימים מדויקים של מיקום האיים זה ביחס לזה, שאיפשרו ניווט ביניהם. ואכן, קולנט סימן את תחילתה של תקופת הציד הגדולה בהיסטוריה של הארכיפלג. ציידי הלווייתנים שהגיעו למקום צדו אלפי פרטים, וכן גרמו לנזק היקפי רב: הם לכדו והרגו עשרות אלפי צבים על מנת לנצל את בשרם. הצבים שחיו באיים היו בעלי יכולת שרידה גבוהה, ולכן הוחזקו חיים במשך זמן רב על ספינות הציידים מבלי שהואכלו. מאוחר יותר הגיעו לאיים גם ציידי דובי ים, ואוכלוסיות שלמות של בעלי חיים הועמדו בעל כורחן על סף הכחדה. לפי רשומות הציידים ניצודו כ-15,000 צבים בין 1811 ל-1844 , ולכן נראה כי בסך-הכל ניצודו למעלה מ-100,000 צבים. ב-12 בפברואר 1832 סיפחה אקוודור את האיים לשטחה, וכינתה אותם בשם "הארכיפלג של אקוודור". המושל הראשון של האיים, הגנרל חוסה דה וילאמיל, יישב את האי פלוראנה בקבוצת אסירים, ובאוקטובר של אותה שנה הצטרפו אליהם מספר איכרים ובעלי מלאכה. ב-15 בספטמבר 1835 הגיעה לאי האונייה "ביגל", תחת פיקודו של רוברט פיצרוי. פיצרוי ואנשי צוותו, ובהם חוקר הטבע הצעיר צ'ארלס דרווין, בחנו היבטים גאולוגיים וביולוגיים בארבעה מתוך שלושה עשר האיים. הם עזבו את המקום ב-20 באוקטובר באותה שנה להמשך מסעם חובק העולם. בביקורו באיים הבחין דרווין כי העופות החקייניים (Mimidae) אינם זהים בכל האיים. בתחילה לא טרח דרווין לתייג באיזה אי מצא כל ציפור מאחר שחשב שמינים הנמצאים באי אחד ימצאו גם באיים הסמוכים והשוני בין הציפורים הוא אקראי או שאינן שייכות לאותו הסוג כלל. מאוחר יותר ציין מושל האי פלוראנה לדרווין כי לצבים מאפיינים ייחודיים לכל אי, דבר שעזר לדרווין להבין מאוחר יותר כי הציפורים השונות שאסף שייכות לאותו הסוג, כיום ידועים כפרושי דרווין, כך שכל מיני הפרושים בעלי אב קדמון משותף והמין השונים התפתחו בהתאם לסביבת המחיה הייחודית לכל אי. תצפיותיו של דרווין באיים היו לחלק מרכזי בהתגבשות תאוריית הברירה הטבעית אצל דרווין, כחלק מתורת האבולוציה שהציג בספרו המהפכני מוצא המינים . ב-1904 הגיעה לארכיפלג משלחת מטעם האקדמיה למדעים של קליפורניה, וזו נשארה במקום משך שנה שלמה ואספה נתונים הנוגעים לגאולוגיה המקומית, לצמחים, לחרקים, לעופות, לזוחלים וליתר בעלי החיים שבמקום. משלחת מחקר נוספת הגיעה מאותה אקדמיה בשנת 1932, הפעם כדי לאסוף מאובנים, חרקים, דגים, קונכיות, עופות וצמחים. במהלך מלחמת העולם השנייה התירה אקוודור לארצות הברית להקים בסיס ימי ותחנות מכ"ם באי בלטרה ובמקומות אסטרטגיים נוספים. מושבת עונשין הוקמה באי איסבלה בשנת 1946, אולם היא נסגרה ב-1959. ב-1973 הוכרזו איי גלאפגוס כמחוז נפרד בתחומי אקוודור. דמוגרפיה ארכיפלג גלאפגוס הוא מהמקומות הבודדים בעולם שבהם לא הייתה קיימת אוכלוסיית ילידים. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באיים היא המסטיסים האקוודוריים, צאצאיהם המעורבים של המתיישבים הספרדיים ושל האינדיאנים שהגיעו לאיים במאה ה-20. ב-1959 גרו באיים בין 1,000 ל-2,000 איש. ב-1972 נערך במקום מפקד אוכלוסין, וגודל האוכלוסייה עמד על 3,488 איש. במפקד שנערך ב-1998 מנתה האוכלוסייה מעט יותר מ-15,000 איש. כיום נאמדת אוכלוסיית האיים בכ-25,000 איש. מתוך כלל האיים, חמישה מיושבים דרך קבע: בלטרה, פלוראנה, איסבלה, סן קריסטובל וסנטה קרוס. פאונה, פלורה ושימור אכלוס האיים כשאיי גלאפגוס נוצרו בהתפרצות געשית, לפני כחמישה מיליון עד עשרה מיליון שנים, הם היו עקרים מצמחייה ומבעלי חיים. משום כך הביוטה הנוכחית של איי גלאפגוס היא תוצאה של הגעת מינים ממקומות אחרים בדרכים שונות לאיים, כשחלק מהמינים התפתח אחר כך בתהליך הברירה הטבעית בהדרגה למינים אחרים. קשה להתחקות במדויק אחר תהליך אכלוס האיים והאבולוציה שעברו בעלי החיים בהם במהלך השנים. דוגמה לתהליך אכלוס אי חדש (בלועזית קולוניזציה) על ידי צמחים ובעלי חיים נחקרה, כאשר ב-1963 נוצר האי הגעשי סירטסיי כ-40 קילומטרים מחופי איסלנד. אומנם המרחק שבין גלאפגוס לבין חופי אמריקה הדרומית גדול בהרבה, אבל העקרונות דומים. באופן כללי, דרכי ההגעה של צמחים ובעלי חיים לאי חדש כוללות סחיפה של זרמים, שחייה (אם מדובר בבעלי חיים ימיים גדולים), נשיאה על ידי רוחות ולעיתים גם על ידי עופות בבוץ שדבק לרגליהם, בזרעים שנדבקו לנוצותיהם או המופרשים עם הלשלשת שלהם. אין ודאות לגבי הדרך שבה הגיעו הזוחלים כדוגמת הצבים והאיגואנות לאיים, אבל ההשערה המקובלת היא שהם נסחפו על רפסודות טבעיות מבולי עצים וצמחים, שכמותן נצפו בשיטפונות בנהרות של אמריקה הדרומית, כשעליהם בעלי חיים שנלכדו. מכיוון שמחופי אמריקה הדרומית יוצא זרם הומבולדט ועובר דרך איי גלאפגוס, סביר להניח שהזרם נושא את בעלי החיים אל האיים. הזמן המוערך להגעה לאיים מהיבשת בדרך זו מוערך בשבועיים. בדרך כלל רק הזוחלים, בעלי הדם הקר, שלכן אינם זקוקים למזון רב לצורך יצור אנרגיה, והעור המכוסה קשקשים קרניים מגן עליהם מהתייבשות, שורדים מסע זה בשלום, בניגוד לדו-חיים או ליונקים. בגלאפגוס לא היו בכלל דו-חיים, ורק שלושה סוגים של יונקים: שני מינים של עכברים קטנים (מהשבט Oryzomyini הקרויים באנגלית Rice rat), שני מינים של עטלפים ושני מינים של אריות ים. אריות הים הגיעו לאיים בשחייה, העטלפים בתעופה, והעכברים כנראה הגיעו על רפסודות הצמחים. עכברים הם מין עמיד במיוחד. אנדמיות רבים מבין הצמחים ובעלי החיים באיי גלאפגוס ייחודים להם, כלומר הם אנדמיים. מקובל לחלק את המינים האנדמיים לכאלו שהתפרשו פעם על שטחים נרחבים ונכחדו מרובם בשל שינוי אקלים או הופעת מינים מתחרים, תופעה הקרויה "אנדמיות עתיקה", ולכאלו שהתפתחו במקום מסוים, תופעה המכונה אנדמיות צעירה. כל המינים האנדמיים בגלאפגוס שייכים לקבוצה השנייה. 229 מבין 541 מיני הצמחים הגדלים בגלאפגוס (כ-42%) הם אנדמיים. קבוצה אחת של צמחים מהשבט Heliantheae שבמשפחת המורכבים (שהנציגה הבולטת שלו היא החמנייה ששמה המדעי Helianthus) התפתח לסוג אנדמי הקרוי Scalesia שיש לו חמישה עשר מינים ושישה תת-מינים, חלקם ייחודים לאיים מסוימים. אחד מהם, ה-Scalesia pedunculata, התפתח לעץ הגדל עד לגובה של חמישה עשר מטרים. הבוטנאיים מתייחס לסוג זה כאל המקבילה הבוטנית לפרושי דרווין. בסך הכול התפתחו בגלאפגוס שבעה סוגי צמחים וסקולריים אנדמיים. האנדמיות שבין הצמחים בגלאפגוס יוצאת דופן בכך שמרבית המינים האנדמיים הם בין הצמחים באזורים הצחיחים והאזורים הקרובים לחוף ופחות בין המינים הגדלים במקומות גבוהים יותר. ההסבר לכך קשור בתופעות האקלים המיוחד של האיים. מבין עשרים ותשעה מיני עופות היבשה שבאיים עשרים ושניים מינים הם אנדמיים (כ-76%). לעומת זאת, רק 26% מבין עופות הים הם אנדמיים (כולל שני סוגים אנדמיים), אבל ברמת תת-מין קיימת אנדמיות של 58%, גבוהה יותר מבכל קבוצת איים אחרת בעולם. גם בין החרקים קיימת אנדמיות גבוהה. מבין כ-400 סוגי החיפושיות השוכנות באיים כ-67% הם אנדמיים. צמחים באיי גלאפגוס אותרו כ-550 מינים ותת-מינים של צמחים שמתוכם כ-250 הם אנדמיים. הדרכים שבהן הגיעו מיני הצמחים והאקלים שבאיים קבעו את הרכב הפלורה. גורם מרכזי עבור הצמחים היא הלחות. כמות המשקעים ומידת ההתאדות ממלאים תפקיד חשוב בקביעת סוגי הצמחייה, בהתאם לתנאי הסביבה הנקבעים מהלחות. בשפלות ובאזורי החוף יורדים בממוצע בין 0 ל-300 מ"מ גשם בשנה, בעוד שברמות ובאזורים הגבוהים נעה כמות הגשם בין 300 ל-1,700 מ"מ לשנה. האקלים בגובה נעשה גם קריר ומעונן יותר. לפיכך נוהגים הבוטנאים לחלק את מיני הצמחים באיי גלאפגוס על פי אזורים הנקבעים בעיקר על פי הגובה מעל פני הים, אם כי גובהם וכיוונם של גבולות האזורים משתנים בין האיים השונים. כך למשל יהיו תחומי הגובה של אזור צמחייה מסוים במדרון הפונה לדרום, העשיר יותר במשקעים, נמוכים יותר מתחומי הגובה של אותו אזור על המדרון הצפוני. האזורים הם: "אזור החוף", "האזור הצחיח, "אזור המעבר", "אזור סקלזיה", "האזור החום", "אזור מיקוניה", ו"אזור הפמפה". באיים השטוחים יותר קיימים רק שני האזורים הראשונים. להלן אזורי הצמחייה העיקריים וסוגי הצמחים בהם: אזור החוף – באזור זה הצמחים רגילים לגדול בתנאים של מים מלוחים ורוחות הנושאות רסס של מי ים. חלק מסוגי הצמחים משמש כאתרי קינון ורבייה לעופות שונים כדוגמת שקנאים ואנפות. מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים כוללים סוגים שונים של מנגרובים כדוגמת המנגרוב האדום (Rhizophora mangle), המנגרוב השחור (Avicennia germinans), והמנגרוב הלבן (Laguncularia racemosa); ואת ה-Maytenus octogona (סוג של שיח עד עץ בגובה 8 מטרים ממשפחת הקלסטריים). צמחים עשבוניים נפוצים כוללים את ה-Sesuvium edmondstonei (מין עשב רב-שנתי אנדמי חסין למלח השייך למשפחת החיעדיים); ה-Atriplex peruviana (מין רב-שנתי של מלוח); לפופית רגל-העז (Ipomoea pes-caprae מטפס מעוצה רב-שנתי); ו-Heliotropium curassavicum (באנגלית Scorpion weed – עשב העקרב. עשב מהסוג עוקץ-העקרב במשפחת הזיפניים). האזור היבש - הבוטנאים נוהגים לחלק אזור זה לשני אזורי משנה האזור הצחיח (Arid Zone) ואזור המעבר (Transition Zone) – זהו האזור הגדול ביותר והמתויר ביותר בגלאפגוס. אזור זה הוא מדברי למחצה באופיו והצמחים בו רגילים לתקופות יובש ממושכות. מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים: "פאלו סנטו" (Bursera graveolens, בספרדית palo santo - "מקל קדוש", משום שהוא פורח בסביבות חג המולד) - עץ בגובה של עד 12 מטרים השייך למשפחת הבושמיים (Burseraceae שאליה משתייכים גם העצים מהם מפיקים מור ולבונה). זהו העץ הנפוץ ביותר באזור היבש. באיים באלטרה, צפון סימור ודפנה מחליף מין אנדמי בשם Bursera malacophylla את הפאלו סנטו. סקלזיה (Scalesia) - סוג אנדמי זה של שיחים ועצים עד גובה 15 מטרים כולל חמישה עשר מינים וששה תת-מינים. אף שהנציג הידוע ביותר של סוג זה הוא העץ הגבוה Scalesia pedunculata, הצומח באזור הסקלזיה, רוב המינים של סוג זה צומחים באזור הצחיח ובאזור המעבר. המינים הנפוצים ביותר הם ה-S. affinis, ה-S. helleri וה-S. villosa. המאפיין הבולט הוא העלים והגבעולים המכוסים שערות הלוכדות את הלחות המגיעה עם ערפילי הגארווה. מטאסרנו (Matazarno, Piscidia carthagenensis שיך למשפחת הקטניות) - גובהו עד 15 מטרים (העץ הגבוה ביותר באזור היבש), משמש כמקור לעץ. פגה פגה (Pega pega, Pisonia floribunda) - עץ אנדמי ממשפחת הליליינים (Nyctaginaceae) הנפוץ באזור המעבר. גויאבילו (Guayabillo, Psidium galapageium) - מין גויאבה אנדמי לגלאפגוס, העץ הגדל באזור המעבר ובאזור הסקלזיה. מנזנילה (manzanilla de la muerte, Hippomane mancinella, קרוי גם "תפוח מורעל") - עץ בגובה עד עשרה מטרים השיך למשפחת החלבלוביים, השרף החלבי והפירות רעילים. שיטה (Acacia) - סוג עץ או שיח קוצני עד גובה 8 מטרים בתת-משפחת המימוסיים במשפחת הקטניות. באיי גלאפגוס יש ארבעה מינים קטנים של שיטה: A. rorudiana, A. macrantha, A. insulae-iacobi ו-A. nilotica. קקטוסים הם צמחים בולטים באזור זה. משפחת הקקטוסים היא משפחה של צמחים סוקולנטים שהתפתחה במקורה בסביבה מדברית או מדברית למחצה, ולקקטוסים יכולות שונות להתמודדות עם תנאי אקלים קשים. רוב הקקטוסים נושאים קוצים שהם למעשה עלים שעברו הסתגלות אבולוציונית לתנאי עקה של מחסור במים. הסוגים Jasminocereus ו-Brachycereus וכן כל המינים בסוג צבר (Opuntia) הם אנדמיים לגלאפגוס. בין סוגי הקקטוסים: "קקטוס הנברשת" (Candelabra cactus, Jasminocereus thouarsii), לקקטוס זה, הגדל לגובה של עד 7 מטרים ופירותיו אכילים, יש שלושה תת-מינים; "קקטוס הלבה" (Lava cactus, Brachycereus nesioticus), הצמח הראשון המופיע על משטחי לבה חדשים; והסוגים השונים של הצבריים. סוגים אלו מעניינים לא רק משום שהתפתחו לארבעה עשר מינים, אלא גם משום שחלקם (כדוגמת ה-Opuntia echios var. gigantea) התפתח לעצים גבוהים. אף על פי שהוא מכוסה קוצים הצבר הוא מרכיב חשוב בתזונה של הצבים, האיגואנות והפרושים. צמחים עשבוניים נפוצים: עגבניית גלאפגוס (Lycopersicon cheesmanii) - עשב נמוך מהסוג סולנום ממשפחת הסולניים בעל פרחים צהובים ופירות ירוקים, צהובים או אדומים. לזרעים של מין זה יש ציפוי עבה שמקשה על הנביטה אלא אם כן עברו קודם במעיו של צב או חקיינית (mockingbird). הסוג Alternanthera ממשפחת הירבוזיים - עשבים או שיחים עד 2 מטרים. בגלאפגוס יש שבעה מינים מסוג זה, רבים מהם אנדמיים, אחד מהם עם שבעה תת-מינים. הנפוצים ביותר A. echinocephala ו-A. filifolia. שעונית מבאישה - מטפס זוחל מהסוג שעונית ממשפחת השעוניתיים בעל פרי אכיל ועלים בעלי ריח דוחה, סוג של פסיפלורה. מצוי בגלאפגוס מאזור החוף ועד לאזור סקלזיה. יש באיים שני מינים נוספים של שעונית אבל הם נפוצים פחות. מלון מר - מטפס טרופי וסובטרופי חד-שנתי ממשפחת הדלועיים, נפוץ כגידול לשם פריו האכיל, אשר נחשב אחד מהמרירים שבפירות וזרעיו משלשלים רעילים. מצוי באזור הצחיח ואזור המעבר. המקומיים טוענים כי מיצוי של שורשיו באלכוהול הוא אפרודיזיאק במינון נמוך. חזזיות - אורגניזם סימביוטי המורכב מהתחברות אצה ירוקה או אצה כחולה (ציאנובקטריה) מיקרוסקופיות אל פטרייה סיבית בגווני ירוק, אפור, כתום ואדום. הן עמידות ליובש ואינן זקוקות לקרקע לשם גידול ולכן מוצאים אותן גדלות על עצים, סלעים ואפילו על צבים. בגלאפגוס נתגלו למעלה מ-300 מיני חזזיות. נעשה ניסיון לקצור חזזיות מהסוג Roccella babingtonii לשם הפקת צבע, אבל הוא לא הביא רווחים. האזור הלח – מעל האזור היבש מצויים אזורים המקבלים כמות משקעים גדולה יותר, בעיקר מערפל המכונה גארווה. עקב כך אזורים אלו ירוקים ועשירים בצמחייה. הבוטנאים נוהגים לחלק אזור זה לארבעה אזורי משנה: אזור סקלזיה, האזור החום, אזור מיקוניה ואזור הפמפה. מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים: סקלזיה פדונקולטה (Scalesia pedunculata) – עץ מהשבט Heliantheae ממשפחת המורכבים גובהו עד 15 מטרים, פרחיו לבנים. עץ זה יוצר יער צפוף באזור הסקלזיה. זהו אחד המינים הגבוהים ביותר במשפחה. שני מינים נוספים מהסוג סקלזיה - S.baurii וה-S. microcephala מצויים באזור זה, אבל רק באיים איסבלה ופינסון. קאקאוטילו (Cacaotillo, Miconia robinsoniana) - שיח אנדמי בגובה בין 2 ל-5 מטרים ממשפחת המלסטומיים שפרחיו ורודים, והפרי ענבה בגוון שחור כחול. השיח קיים רק באיים סנטה קרוס וסן כריסטובל, שם הוא יוצר אזור מובחן מעל אזור סקלזיה. Zanthoxylum fagara – שיח או עץ קוצני נמוך עד 10 מטרים ממשפחת הפיגמיים. שיח זה נפוץ בין אזורי סקלזיה למיקוניה כשהוא מכוסה בדרך כלל בטחבי עלים וטחבי כבד. עשבוניים דבקון גלאפגוס (Phoradendron henslovii) - שיח טפיל אנדמי ממשפחת הסנטליים מצוי על כל סוגי העצים, אם כי הפונדקאי המועדף עליו הוא ה-Zanthoxylum. Pernettya howellii - שיח שגובה עד 30 ס"מ ממשפחת האברשיים. פרחים לבנים קטנים והפירות בגוון ורוד חיוור. שיח זה מצוי באזור הפמפה. Tillandsia insularis – אפיפיט הגדל על עצים משפחת הברומליים. ליקופודיום - צמחים וסקולריים חסרי זרע, החיים בעיקר בבתי-גידול לחים או מוצלים ממשפחת רגלי זאב. שישה מינים נמצאו בגלאפגוס. שרכים – יש כתשעים מינים של שרכים של שרכים בגלאפגוס ורובם באזור הלח. אברנית הנשר (Pteridium aquilinum) הוא הסוג הנפוץ ביותר כמו גם ה-Cyathea weatherbyana שהוא עץ בגובה של עד 3 מטרים. בעלי חיים איי גלאפגוס משמשים כמקום מושבם של מינים רבים של בעלי חיים ייחודיים. ייחודיות הפאונה (חברת בעלי החיים) בארכיפלג שימשה כסיבה המרכזית לפרסומו בעולם. ככלל, איי גלאפגוס סיפקו למדענים אפשרות לחקור את תהליך האכלוס (קולוניזציה) של איים. באיי גלאפגוס שוכנים דרך קבע מספר רב של מינים אנדמיים, כלומר מינים שחיים רק באיים אלו. מינים מסוימים אף התפצלו למספר תת-מינים, שכל אחד מהם אנדמי לאי אחד או יותר בארכיפלג. שני מיני בעלי החיים הבולטים בכך הם צבי גלאפגוס ופרושי דרווין. על אף האמור, המגוון הביולוגי באיים אינו גבוה, וזאת בשל הבידוד הגאוגרפי הגדול בו הם נמצאים. במצב כזה, דרכי ההגעה של בעלי חיים לאיים מוגבלות מאוד. בעלי החיים באיי גלאפגוס מציגים מספר תופעות שאחראיות לכמה מוזרויות לכאורה. כך למשל, תופעה אחת היא "ענקיות איים" (Island Gigantism): בעלי חיים מסוימים גדולים באופן בולט וחריג ביחס לקרוביהם שביבשת. ההסבר לתופעה הוא, ככל הנראה, היעדרם היחסי של טורפים או מתחרים מאפשר לבעלי החיים לאכול יותר ולהתרבות תחת פחות אילוצים-איומים. הדוגמה הבולטת לכך בארכיפלג היא צבי גלאפגוס. זהו הצב היבשתי הגדול ביותר בתבל, והוא מגיע לממדי ענק: אורכו ומשקלו בבגרות הם מטר ועשרים סנטימטרים ולמעלה מ-300 קילוגרמים בהתאמה. גודלם הרב של הצבים הפך לאחד מהסמלים הבולטים של איי גלאפגוס, והם גם מקור שמם. תופעה מעניינת נוספת המאפיינת את בעלי החיים באיים נוגעת להיעדר המורא שלהם מפני בני אדם. בעלי החיים אינם מפחדים למראה בני אנוש, מה שמאפשר לצפות בהם בקלות יחסית, ללא צורך בציוד מיוחד ובהמתנה ממושכת. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה במצבת בעלי החיים שחיים באיים, ובפרט - היעדרם של טורפים. בהיעדר טורפים, מרבית בעלי החיים אינם מסתתרים מפני יצור כלשהו תחת הנסיבות הרגילות, ולכן בני האדם שהגיעו ברבות השנים לא נתפשו על-ידם כאיום. פרושי דרווין, הגם שאינם מציגים תופעה ייחודית או נדירה, נודעו בשל השפעתם על הביולוג צ'ארלס דרווין שפיתח לימים את תורת האבולוציה. מדובר בכ-13 עד 14 מיני פרושים דומים מאוד שחיים באיי גלאפגוס ובאחד מאיי קוקוס. גודלם של כל הפרושים הללו דומה, ונע בין עשרה לעשרים סנטימטרים. ההבדלים הבולטים ביניהם נעוצים בצורות מקורים שונות המותאמות לסוגי מזון שונים. דרווין תפס פרושים רבים באיים, אך בשל אי הבנתו באורניתולוגיה, לא בדק אותם בעצמו. בשובו לאנגליה, העביר את הפרושים לאורניתולוג הבריטי הנודע ג'ון גולד (1804–1881). גולד בדק את הפרושים ומצא כי אין מדובר במין אחד, כי אם בלמעלה מ-10 מינים שונים. דרווין הושפע מהמידע החדש, ודן בהתפצלות של העופות באיי גלאפגוס באופן מפורש גם בספרו "מוצא המינים". לעיתים קרובות משמשים פרושי דרווין כדוגמה קלאסית להצגת ההתפצלות האפשרית של אב קדמון אחד למספר מינים שמסתגלים לתנאים שונים. התפצלות דומה קיימת אצל הצבים, וגם עליה ידע דרווין, והיא מתבטאת בעיקר בצורת השריון שלהם. באיי גלאפגוס חיים עוד מספר בעלי חיים ייחודיים. אחד מהם הוא פינגווין גלאפגוס, שהוא הפינגווין היחיד החי באזור קו המשווה (והיחיד שהגיע לחצי הכדור הצפוני). הפינגווין המיוחד חי באיים הודות לזרם הומבולדט הקר, המספק לו את מרבית תזונתו. קורמורן גלאפגוס חי גם הוא באיים. ייחודו של האחרון בא לו בשל העובדה שהוא הקורמורן היחיד שאיבד את יכולת התעופה. הסיבה לכך היא שהתעופה לא הייתה נחוצה במקום החדש אליו הגיע הקורמורן - היעדר כמעט מוחלט של טורפים בצירוף העובדה שאת מזונם מצאו דווקא במים. עוף נוסף, יוצא דופן בתזונתו, הוא פרוש קרקעי חד-מקור הידוע כפרוש הערפד (Geospiza difficilis septentrionalis). זהו תת-מין של אחד ממיני פרושי דרווין שהוזכרו, אך המיוחד בו הוא שהוא ניזון מדמן של ציפורים אחרות, בעיקר סולת נסקה והסולה כחולת-הרגל, ובנוסף הוא נוהג לגנוב ביצים מהקנים של סולות ולאכול את תוכנן. תופעה זו מיוחסת לעובדה שבשל כמות המשקעים המועטה יש מעט מאוד מזון על האיים עצמם, והפרושים נאלצו לחפש מקור מזון חלופי ומצאו אותו אצל הסולות, שבשל תזונתן מדגים אינן מושפעות מהמחסור במזון היבשתי. בעל חיים ייחודי נוסף הוא האיגואנה הימית. זוהי איגואנה מיוחדת, שסיגלה לעצמה יכולות פיזיות והתנהגותיות ייחודית המאפשרות לה להתנהל בסביבה ימית במשך זמן רב. אחר מזונה היא תרה במים, אך בשל דמה הקר היא אינה מסוגלת לשהות בהם משך יותר משעה לערך. את המלחים שנספגים בגופה היא מסלקת באמצעות בלוטות ייחודיות. בשנת 2008 זיהו חוקרים מין אנדמי נוסף של איגואנת יבשה - איגואנה ורודה, ממנו ישנם כ-100 פרטים בלבד ולכן הוא בסכנת הכחדה חמורה. המין נתגלה לראשונה ב-1986 על מדרונות הר הגעש וולף באי איסבלה ונחשב בתחילה לאנומליה גנטית. באיים חיים מספר רב של בעלי חיים אנדמיים נוספים, כמו עקב גלאפגוס, וכן מספר רב של מינים שאינם אנדמיים, אך גם הם מעשירים את המגוון הביולוגי ואת יופיו של הארכיפלג. סכנות האיום המרכזי על חיי הבר באיי הגלאפגוס מגיע מצדם של מינים פולשים. מינים אלו, כדוגמת עזי בר, חתולים ובקר, הובאו לאיים על ידי בני האדם. על פי רוב, אלו הם מינים זרים לפאונה ולפלורה הטבעיות, והם מתרבים במהירות. המינים המקומיים, שהם לעיתים אנדמיים, לא היו מורגלים לתחרות עם מינים פולשים מעולם, ולכן אין באמתחתם הגנות למולם. באופן זה מקומם של האחרונים באיים הולך וגדל על חשבון מקומם של הראשונים. כמה ממיני הצמחים הפולשים המזיקים ביותר הם הגויאבה, האבוקדו, Croton eluteria, הבלזה, הפטל השחור, כמה מיני הדרים (תפוזים, לימונים) ועוד. צמחים אלו פלשו לאזורים נרחבים וחיסלו מיני צמחים אנדמיים באזורי אקלים לח באיים סן קריסטובל, פלוראנה, איסבלה וסנטה קרוס. באיי גלאפגוס חיים כ-500 מיני צמחים מקומיים, לעומת כ-700 מיובאים. גם בעלי החיים הפולשים גרמו נזק רב לפאונה המקומית. רבים מהם הובאו לאיים על ידי שודדי ים. רשומותיו של תור היירדאל מזכירות כי המשנה למלך פרו הורה על שחרור כלבים באיים, שמטרתם לטרוף את הכבשים החיות באיים, לאחר שגילה כי שודדי הים הבריטים אוכלים את הכבשים שהפרואנים בעצמם שחררו באיים. מקרה נוסף אירע כאשר חוסה דה ויליאמי ניסה ליישב את האי פלוראנה. לאחר שכשל בניסיונותיו, הוא הורה על העברת כבשים, חמורים, פרות וחיות אחרות מהחוות בפלוראנה לאיים אחרים, על מנת להקל על יישובם מאוחר יותר. כיום חיים באיים בעלי חיים פולשים רבים, ובהם עזים, חזירים, כלבים, עכברים, חתולים, חולדות, כבשים, סוסים, חמורים, פרות, כמה מיני עופות, נמלים, תיקנים וכמה מיני טפילים. הכלבים והחתולים מתקיפים את הציפורים המקומיות, וכן הורסים את קניהם של העופות ושל הצבים. לעיתים הם אף הורגים את הצבים הייחודיים לאיים או את האיגואנות. החזירים פועלים כמו החתולים והעכברים, ומוסיפים על כך את הנזק שהם גורמים בדריסת הצמחייה המקומית בתורם אחר מזון. בעלי חיים פולשים אחרים אינם פוגעים במינים המקומיים ישירות, אלא מתחרים איתם על משאבי המזון ועל מקורות המים. בעיה נוספת הניצבת בפני חיי הבר המקומיים מקורה בהתפתחות האנושית באזור, ובפרט הגידול בפעילויות הדיג הבלתי חוקיות. ענף התיירות המתפתח והאוכלוסייה הגדלה, מביאים לצמצום בתי הגידול של בעלי החיים והצמחים ופוגעים ביכולת השרידה שלהם. בינואר 2008, הודיע פקיד במנהלת הפארק על רציחתם של 53 אריות ים (13 גורים, 25 צעירים, 9 זכרים ו-6 נקבות) באי פינטה, והוסיף שראשיהם של אריות הים נמצאו מרוסקים . מקרה דומה אירע ב-2001, כאשר ציידים הרגו 35 אריות ים. פגיעה אפשרית נוספת נובעת ממספר התיירים הרב שהולך וגדל מדי שנה. בין 2009 ל-2016 מספר התיירים עלה בכ-90%. ככל שמגיעים לאיים תיירים רבים יותר, גוברים הלחצים על התשתיות הקיימות, וכן הפגיעות בשטחי המחיה של בעלי החיים המקומיים והסכנה מפלישת מינים זרים של צמחים וחיות. "בטווח הארוך, לא ניתן לאפשר גידול בלתי־פוסק של התיירות בסביבה השברירית", הזהיר ג'ים לוץ, נשיא האגודה הבינלאומית של מפעילי הסיורים בגלאפגוס, במכתב לשר התיירות של אקוודור בשנה שעברה. שימור הצעד הראשון שננקט על ידי ממשלת אקוודור על מנת לשמור על בעלי החיים הייחודיים באיים התרחש ב-1934, כאשר נאסר על תושבים להשתלט על אדמות ללא אישור הרשויות. כן נאסר על משלחות מדעיות לאסוף יותר משלושה פרטים של מין אנדמי לאיים. עם זאת, התקנה החדשה לא נאכפה. ב-1936 הוכרזו 14 איים כשמורות טבע. מכונים לשימור הטבע מעבר לים, כמו גם אזרחים לא-מאורגנים, פנו לממשל האקוודורי במטרה להדק את חגורת שימור הטבע באיים, אולם שום צעד משמעותי לא ננקט עד אמצע-סוף שנות ה-50 של המאה ה-20. בשנת 1955 יצאה משלחת מטעם איגוד השימור העולמי. בשנת 1957 יצאה משלחת שכללה שני חוקרים מטעם אונסק"ו (בשיתוף המועצה הבינלאומית לשימור עופות, החברה הזואולוגית של ניו יורק, חברת טיים בע"מ וממשלת אקוודור) על מנת לבדוק מהו מצב הטבע בארכיפלג ולהמליץ על דרכי פעולה לשימורו. ב-1958 הוקמה ועדה לענייני גלאפגוס בקונגרס הבינלאומי לזואולוגיה בלונדון. בצירוף הדו"ח שהפיקו שני החוקרים ומאמצים מצד מדענים, הוחלט על הקמתה של קרן על-שם צ'ארלס דרווין שמטרתה לשמור על הטבע באיים. עם ייסודה ציינו מקימיה שלוש נקודות חשובות: הפוטנציאל הטמון בפיתוח חקלאות בארכיפלג מוגבל מאוד ביסודו; הפאונה והפלורה של האיים ייחודיות וחשיבותן למדע עצומה; והארכיפלג טומן בחובו פוטנציאל תיירותי שאינו בר חישוב. ב-4 ביולי 1959 נכנסו לתוקפן תקנות חדשות: השטח היבשתי של הארכיפלג כולו הוכרז כפארק לאומי, למעט השטחים שכבר מיושבים; בעתיד הקרוב יוקם מכון אקוודורי שמטרתו מחקר מדעי; והאחריות על שמירת החוקים במקום תעבור לידי אחריות הפקידים שמושבם באיים. מאוחר יותר באותו החודש הוקמה הקרן על-שם צ'ארלס דרווין בבריסל שבבלגיה. בתחילת דרכה עיקר עיסוקה של הקרן סבב סביב הקמת תחנת מחקר באיים, מטרה שהוגשמה בשנת 1964. תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין (Charles Darwin Research Station, CDRS) הוקמה באי סנטה קרוס בטקס רב רושם, אותו כיבדו בהופעתם אורחים רבי מעלה. ב-1968 הוכרזו שטחי האוקיינוס שבינות האיים ומסביב להם (סך של 70,000 קמ"ר) כשמורה ימית, ובכך הם מהווים את השמורה הימית השנייה בגודלה בתבל (אחרי שונית המחסום הגדולה). בשנת 1978 הכריז אונסק"ו על האיים כאתר מורשת עולמית, וב-1985 – כעל שמורה ביוספרית. ב-2001 הורחבה ההכרזה, וכעת היא כוללת גם את השמורה הימית. בשנת 2007 הכריז אונסק"ו על האיים כאתר מורשת עולמית הנתון בסכנה, אך ההכרזה בוטלה בשנת 2010. ראו גם הפארק הלאומי קומודו חצי האי ואלדס שונית המחסום הגדולה קשת דרווין לקריאה נוספת Michael Hume Jackson, Galápagos, a natural history, University of Calgary Press, 1993, John C. Kricher, Galápagos: a natural history, Princeton University Press, 2006, קישורים חיצוניים מידע על האיים באתר הקרן העולמית לשימור חיי הבר אוסף תמונות ומסמכים היסטוריים הקשורים בארכיפלג מידע אודות הגאולוגיה של המקום אמיר גור, הקסם של גלאפגוס, "בין גלים", עמ' 76, ספטמבר 2013 הערות שוליים אקוודור: שמורות ביוספריות

איי גלאפגוס (בספרדית: Islas Galápagos; שם רשמי: ארכיפלגו דה קולון – Archipiélago de Colón) הם ארכיפלג של איים געשיים, שמפוזרים באוקיינוס השקט באזור קו המשווה, 972 קילומטרים מערבית לחלק היבשתי של אקוודור. האיים נמצאים בשליטתה של אקוודור, ושייכים למערכת הפארקים הלאומיים שלה. אוכלוסיית האיים מונה קצת מעל ל-25,000 בני אדם, רובם דוברי ספרדית.איי גלאפגוס ידועים בזכות מגוון המינים של בעלי החיים האנדמיים שבהם, וכן בזכות מחקריו של צ'ארלס דרווין במהלך מסע המחקר שלו באוניית הצי המלכותי "ביגל", שתרמו לגיבוש תאוריית האבולוציה והברירה הטבעית. בעלי החיים באיים ידועים בכך שאינם נרתעים מאנשים, מה שהופך את האיים לאתר תיירות פופולרי בקרב חובבי בעלי חיים.אטימולוגיה "גלאפגו" היא מילה נושנה בספרדית שמשמעותה "צב". האיים נקראים על שם צבי הענק שחיים בחלק מן האיים.לאיי גלאפגוס הוענקו ברבות השנים שמות רבים, ובהם "האיים הקסומים", שניתן להם בשל השילוב בין מגוון ביולוגי, יופי פראי וזרמים ימיים חזקים שמקשים על הניווט למקום וממנו. אחד התרשימים הראשונים שבהם נכללו האיים שורטט ב-1684 על ידי פיראט אנגלי בשם אמברוז קאולי (Ambrose Cowley). הוא קרא לאיים בשמותיהם של חבריו הפיראטים, או על שמו של אציל אנגלי שסייע לפיראטים. לאחרונה העניקה ממשלת אקוודור שמות ספרדיים למרבית האיים. שמות אלו הם שמותיהם הרשמיים של האיים, אולם רבים ממשיכים להשתמש בשמות האנגליים שהעניק קאולי.גאוגרפיה פיזית איי גלאפגוס ממוקמים באוקיינוס השקט, כ-972 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית. שטחי היבשה המשמעותיים הסמוכים אליהם הם אקוודור במזרח, אי הקוקוס בצפון (במרחק 720 קילומטרים) ואי הפסחא והאי סן פליקס בדרום (במרחק 3,200 קילומטרים). האיים ממוקמים בין קווי הרוחב '1°40 צפון ו-'1°36 דרום, ובין קווי האורך '89°16 ו-'92°01 מערב. אם כן, האיים מפוזרים סביב קו המשווה: חלקם בחצי הכדור הצפוני, חלקם בחצי הכדור הדרומי, וחלקם, כמו האי איסבלה, ממש עליו. המרחק בין האי הדרומי ביותר (אספניולה) לצפוני ביותר (דרווין) הוא 220 קילומטרים.שטח היבשה הכולל בארכיפלג הוא כ-7,880 קילומטרים רבועים, מתוך סך של 45,000 קילומטרים רבועים עליהם פרושים האיים. האי הגדול ביותר מבין כלל האיים, איסבלה, מתפרש על למעלה מ-4,600 קילומטרים רבועים, שהם יותר ממחצית השטח היבשתי הכולל של הארכיפלג. על אי זה נמצא הר הגעש וולף, שפסגתו, השוכנת ברום של 1,707 מטרים, היא הנקודה הגבוהה ביותר באיים.האיים העיקריים בארכיפלגאיסבלה (Isabella) - שטחו 4,640 קילומטרים רבועים. הנקודה הגבוהה ביותר עליו היא הגבוהה ביותר בארכיפלג - זוהי פסגתו של הר הגעש וולף, שגובהה 1,707 מטרים. האי נקרא על שמה של איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה. צורתו של האי כצורת סוסון ים, והיא תוצאה של התמזגות שישה הרי געש לכדי יחידה יבשתית אחת. באי ניתן לצפות במגוון מרשים של בעלי חיים, בהם פינגוויני גלאפגוס, קורמורני גלאפגוס, איגואנות ימיות, שקנאים, פרושים, ועוד. בקצהו הדרומי של האי מצויה ההתיישבות השלישית בגודלה בארכיפלג, פוארטו ויאמיל.אספניולה (Española) - שטחו 60 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי - 206 מטרים. שמו הוענק לו כמחווה לספרד. גילו כ-3.5 מיליוני שנים, ובכך הוא מהוותיקים שבאיי הארכיפלג ומהדרומיים שבהם. מיקומו המרוחק ביחס ליתר האיים הביא לכך שבעלי חיים רבים החיים בו הם אנדמיים לו. מאותה סיבה, בעלי החיים מותאמים לאקלים הייחודי לאי ולמשאבי הטבע שבו. אי זה הוא היחיד שבו מקננים אלבטרוסי גלאפגוס, שהצוקים התלולים שבאי משמשים להם מסלולי המראה מעולים.באלטרה (Baltra) - ידוע גם בשם "דרום סימור". זהו אי קטן ושטוח הממוקם בסמוך למרכז הארכיפלג. האקלים באי די צחיח, והצמחייה בו מורכבת בעיקרה ממלוחים ומצברים. במהלך מלחמת העולם השנייה הוקם באי בסיס של חיל האוויר האמריקני, וממנו יצאו צוותים שפיטרלו באוקיינוס השקט וחיפשו אחר צוללות אויב. מטרה נוספת של הבסיס הייתה לשלוח צוותים שיגנו על תעלת פנמה. עם תום המלחמה הועברו המתקנים בבסיס לידי ממשלת אקוודור, וכיום שוכן באי בסיס צבאי של אקוודור. בבאלטרה נמצא שדה תעופה, שהיה היחיד בארכיפלג עד 1986 (עת הוקם שדה תעופה נוסף באי סן כריסטובל).ברטולומה (Bartolomé) - איון וולקני הממוקם מזרחית לאי סנטיאגו. זהו אחד מהצעירים שבאיי הארכיפלג. הוא נקרא על שמו של דייוויד ברטולומאו, קצין בצי הבריטי.חנובסה (Genovesa) - אי קטן ששטחו 14 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 76 מטרים. שמו נגזר משמה על העיר ג'נובה שבאיטליה, שבה, על פי ההנחה המקובלת, נולד קולומבוס. האי מכונה בשם "אי הציפורים" בשל מגוון רב של עופות שנוהגים לפקוד אותו, בהם פריגטות, שחפים, סולות, שחפיתיים, יונים ועוד.דרווין (Darwin) - נקרא על שם צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה. שטחו כ-1.1 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי כ-168 מטרים מעל פני הים. עם בעלי החיים החיים באי נמנים דובי ים, פריגטות, איגואנות ימיות, אריות ים, וכמה מיני סולות, ובים הסובב את האי מצויים לווייתנים. בקרבת האי היה ניתן לראות עד לשנת 2021 קשת דרווין.דרום פלאסה (South Plaza) - אי ששטחו 0.13 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 23 מטרים. הוא נקרא על שמו של נשיא אקוודור, הגנרל ליאונידאס פלאסה.וולף (Wolf) - אי ששטחו 1.3 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 253 מטרים. הוא נקרא על שם הגאולוג הגרמני תאודור וולף. באי חיים כלבי ים, פרגטות, סולות, איגואנות ימיות, ושחפים, ובים הסובב את האי מצויים כרישים, לווייתנים ודולפינים. לצד האי דרווין, ידוע האי וולף כמקום משכנו היחיד של תת-מין ייחודי של פרוש קרקעי חד-מקור (Geospiza difficilis septentrionalis) - הניזון מדמן של סולות.מרצ'נה (Marchena) - אי ששטחו 130 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 343 מטרים. חיים בו עקבי גלאפגוס, אריות ים, וכן לטאת לבה אנדמית (Microlophus habelii).פינסון (Pinzón) - אי ששטחו 18 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 458 מטרים. הוא נקרא על שמם של האחים פינסון, שהיו קברניטי הספינות פינטה וניניה, שתיים מהשלוש שלקחו חלק במסעו הראשון של כריסטופר קולומבוס. באי ניתן לראות בעלי חיים רבים, בהם אריות ים, עקבי גלאפגוס, צבי ענק, איגואנות ימיות ודולפינים.פלוראנה (Floreana) - אי ששטחו 173 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 640 מטרים. הוא נקרא על שמו של חואן חוזה פלורס, נשיאה הראשון של אקוודור, שבתקופת כהונתו השתלטה אקוודור על הארכיפלג. שם נוסף של האי הוא "סנטה מריה", על שם אחת הקרוולות של קולומבוס. הוא מהראשונים באיי הארכיפלג בהם התיישבו בני אדם, ולכן ההיסטוריה האנושית שבו עשירה יותר מבאיים אחרים. באי מקננים פלמינגואים ורודים וצבי ים ירוקים.פרננדינה (Fernandina) - אי ששטחו 642 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 1,494 מטרים. הוא נקרא על שמו של פרננדו השני, מלך אראגון, שמימן את מסעו של קולומבוס. זהו אחד מהצעירים ומהמערביים שבאיי הארכיפלג. ב-13 במאי 2005 החל תהליך געשי באי, כאשר ענן של אפר ואדי מים עלה לגובה של שבעה קילומטרים מעל האי, ולבה זרמה על מדרונות הר הגעש שבו. עם בעלי החיים שחיים בו נמנים קורמורני גלאפגוס (הנודעים בשל אי-יכולת התעופה שלהם), שקנאים, אריות ים ואיגואנות הימיות, שמאות מהן מתאספות לצד סלעי לבה שחורים שבאחד החופים.צפון סימור - שטחו 1.9 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 28 מטרים. הוא נקרא על שמו של האציל האנגלי לורד יו סימור. באי שוכנת אוכלוסייה גדולה של סולות כחולות-רגל ושל שחפים אנדמיים (Creagrus furcatus). בנוסף נמצאת באי אחת מהאוכלוסיות הגדולות ביותר של הפריגטה. הוא נמצא צפונית לאי באלטרה.ראבידה (Rábida) - אי ששטחו 4.9 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 367 מטרים. הוא נקרא על שם המנזר שבו השאיר קולומבוס את בנו לפני המסע ליבשת אמריקה. באי חיים בעיקר מיני עופות, כמו שקנאים וסולות שמקננים שם.סן קריסטובל (San Cristóbal) - אי ששטחו 558 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 730 מטרים. הוא קרוי על שם הקדוש המגן כריסטופורוס הקדוש. שמו האנגלי, צ'אטהאם (Chatham), מבוסס על תוארו של ויליאם פיט האב. באי חיים פריגטות, אריות ים, צבי ענק, סולות כחולות ואדומות-רגל, איגואנות ימיות, דולפינים ושחפים. מקווה המים המתוקים הגדול ביותר באיים, El Junco, נמצא על אי זה. כמו כן, בקצהו הדרומי של האי שוכנת בירתו של מחוז גלאפגוס (מחוז במדינת אקוודור), פוארטו בקריסו מורנו.סנטה פה (Santa Fe) - אי ששטחו 24 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 259 מטרים. הוא נקרא על שם עיר בספרד. ניתן למצוא באי צורות חיים ייחודיות: יער של קקטוסים מהסוג צבר (Opuntia), שחפים, יסעורים ומספר מיני איגואנות.סנטה קרוס (Santa Cruz) - אי ששטחו 986 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 864 מטרים. פירוש שמו בספרדית הוא "הצלב הקדוש". אוכלוסיית בני האדם הגדולה ביותר בארכיפלג נמצאת בעיר פוארטו איורה שבאי. בעיר זו נמצאים תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין והמטה של שירות הפארק הלאומי של הגלאפגוס. האזורים ההרריים באי ידועים בשל הצמחייה הייחודית ובשל מנהרות הלבה שבהם. אוכלוסיות גדולות של צבים שוכנות באי.סנטיאגו (Santiago) - אי ששטחו 585 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 907 מטרים. הוא קרוי על שם האי הראשון שהתגלה על ידי קולומבוס בים הקריבי. מלבד בעלי החיים האופייניים בארכיפלג, כמו איגואנות ימיות, אריות ים, כלבי ים, צבי ים וכו', חיים באי וסביבתו גם דולפינים, כרישים, וכן חזירים ועזים, שהובאו אליו על ידי בני אדם. לאחר שהתברר המשגה החמור, שגרם נזק אדיר למינים האנדמיים שחיו באי, הוצאו מהאי כל החזירים והעזים.גאולוגיהארכיפלג האיים כולל כ-16 איים מרכזיים, שישה איים קטנים יותר, וכ-10 סלעים ואיונים קטנים. האיים ממוקמים כמה מאות קילומטרים מזרחית לצומת משולש, מפגש של שלושה לוחות טקטוניים (לוח נסקה, לוח קוקוס, הלוח הפסיפי) המכונה "הצומת המשולש של גלאפגוס" (Galapagos Triple Junction).מקורם של האיים געשי, והם נוצרו כתוצאה מפעילות של נקודה חמה, תופעה גאולוגית שבה אזור קבוע של מעטפת כדור הארץ חם מסביבתו במשך תקופה ארוכה וגורם להיווצרות הרי געש בליתוספירה שנעה מעליו. נקודה חמה זו מכונה "הנקודה החמה של גלאפגוס" והיא מצויה כיום מתחת לאי פרננדינה שעליו יש הרי געש פעילים.ההסבר המקובל כיום לתופעת הנקודה החמה קרוי תימרת מעטפת, ועל פיו זרם של חומר סלעי שהוא חם יותר מסביבתו, מיתמר מעלה בתנועה איטית, מהגבול שבין המעטפת לגלעין כדור הארץ בעומק של 2,900 קילומטרים מתחת לפני השטח, דרך מעטפת כדור הארץ כלפי קרום כדור הארץ. משערים שקוטר תימרת המעטפת שמתחת לנקודה החמה של גלאפגוס הוא כ-100 קילומטרים, הטמפרטורה שלה גבוהה בכ-C° 200 מסביבתה, והיא מתרוממת בקצב של כ-10 ס"מ בשנה. בהגיעה קרוב לפני השטח, בין 200 קילומטרים ל-100 קילומטרים מתחת לפני השטח, מתחיל תהליך התכה חלקי (כ-20%) של החומר הסלעי בשל ירידת הלחץ והפיכתו למאגמה. התימרה נעצרת בהגיעה לליתוספירה ומתחילה הצטברות של מאגמה במאגרים המכונים תאי מאגמה. הליתוספירה עליה שוכנים איי גלאפגוס דקה במונחים גאולוגיים ועובייה מוערך בכ-15 קילומטרים, והמאגמה מוצאת בסופו של דבר את דרכה החוצה בצורת התפרצות געשית. הטמפרטורה המשוערת של המאגמה בעומק היא כ-C° 1400, אך בהגיעה לפני השטח יורדת הטמפרטורה שלה לכ-C° 1100 – C° 1200.לא כל המאגמה מוצאת את דרכה אל פני השטח, חלקה מתגבש ומגדיל את עובי הליתוספירה. תופעה נוספת המיוחסת לתימרת המעטפת היא שבשל הלחץ שהיא מפעילה על הליתוספירה ובשל ההגדלה בעובי הליתוספירה בשל התגבשות המאגמה, מתרוממת הליתוספירה ונוצרת הרמה המכונה "Galapagos Platform" או גם "Galapagos Rise", שטח של קרקעית האוקיינוס, שאיי גלאפגוס הם חלק ממנו, שעומקו נמוך יחסית לקרקעית האוקיינוס שמסביבו.כל איי גלאפגוס מצויים כיום על הלוח הטקטוני המכונה לוח נסקה, אבל אין באיי גלאפגוס את הצורה הקווית הברורה של יצירת האיים הגעשיים בשל פעילות נקודה חמה כמו שמוצאים באיי הוואי או באיי החברה. בהוואי ובאיי החברה הייתה תנועה רציפה של הלוח הפסיפי בכיוון צפון צפון-מערב ולכן נוצרה שרשרת של איים שצורתה קווית פחות או יותר, שככל שמצפינים האי עתיק יותר ופעיל פחות ולבסוף שוקע מתחת למים בדמות הרי מצולה. כיוונו הכללי של לוח נסקה, שעליו שוכנים איי גלאפגוס, הוא מזרח דרום-מזרח. ואכן, ככל שמתקדמים בכיוון זה מוצאים את האיים העתיקים ביותר (אספניולה הוא האי העתיק ביותר), ובהמשך מוצאים באותו כיוון רכס הרי מצולה המכונים "רכס קארנגי" (Carnegie Ridge). אבל הפיזור של איי גלאפגוס איננו קווי, ונובע מקרבתם למפגש הלוחות נסקה-קוקוס. שני הלוחות מתרחקים זה מזה. כיוונו של לוח נסקה הוא מזרח דרום-מזרח בעוד שכיוונו של לוח קוקוס הוא מזרח צפון-מזרח, ולכן הגבול ביניהם הוא גבול פתיחה בו נוצר רכס מרכז אוקייני המכונה "המרכז המתפשט של גלאפגוס" (Galapagos Spreading Center) או גם "בקע גלאפגוס" (Galápagos Rift), והוא מצוי צפונית לאיי גלאפגוס. העתקי חילוף מפצים לעיתים קרובות על יצירת הרכס והעתק חילוף גדול מצוי צפונית לאיי גלאפגוס בקו האורך 91° מערב. צפונית לגבול הפתיחה, על לוח קוקוס, קיים רכס הרי מצולה המשתרע בכיוון צפון-מזרח המכונה "רכס קוקוס" (Cocos Ridge). גם רכס זה נוצר על ידי תימרת המעטפת של גלאפגוס לפני 5 מיליון שנים. משום שבתקופה זו הייתה תימרת המעטפת מתחת למרכז ההתפשטות של גלאפגוס, שנדד מאז צפונה.אף שכל הרי הגעש בארכיפלג הם מהסוג "חרוט מגן" (shield volcano), קיים הבדל בין צורת הרי הגעש בחלקו המערבי של הארכיפלג לבין אלו שבחלקו המזרחי. בעוד הרי הגעש במזרח, כדוגמת אלו שבאיים אספניולה וסנטה פה, הם מטיפוס חרוט מגן, להרי הגעש שבאיים המערביים, כדוגמת איסבלה ופרננדינה, יש צורה אופיינית של "קערת מרק הפוכה" - חרוט מגן בעל מדרונות מתונים בבסיסו ותלולים בראשו, ובפסגתו קלדרה רחבה מאוד ביחס לגודל הר הגעש, הגורמת לפסגה להיראות קטומה ושטוחה.משערים שההבדל נובע מכך שמערבית להעתק החילוף המצוי בקו האורך 91° מערב הליתוספירה עבה יחסית ויכולה לשאת את משקלם הגדול של הרי הגעש בעוד שמזרחית להעתק החילוף הליתוספירה צעירה ודקה מדי מכדי לשאת משקל כבד. בעוד שצורת "חרוט מגן" היא צורה נפוצה להרי געש שמקורם בנקודה חמה (כמו הרי הגעש של הוואי), צורת "קערת המרק ההפוכה" אמנם אינה ייחודית לגלאפגוס, אבל נדירה למדי במקומות אחרים. הצורה נובעת מקיום קלדרה גדולה שרוחבה ועומקה יכולים להשתנות מדי פעם בהרי געש פעילים. הקלדרה יכולה להעמיק, אולם כאשר תא המאגמה מתחת להר מתרוקן, קרקעית הקלדרה מתמוטטת לתוך התא הריק, כפי שקרה בפרננדינה ב-1968. הקלדרה יכולה להתרחב כאשר קירותיה מתמוטטים לתוך הקרקעית, כפי שקרה בפרננדינה ב-1988.משלחת אוקיינוגרפית מצאה ב-1990 שעל פסגת אחד מהרי המצולה ברכס קרנגי, שגילו מוערך ב-8 מיליון שנים, יש חלוקי אבן מעוגלים, דבר המוכיח שההר היה פעם אי, משום שרק תנועת הגלים יכולה לגרום לשחיקה היוצרת צורות מעוגלות. מכאן שגיל התימרה של גלאפגוס הוא לפחות 8 מיליון שנים, אך משערים כי התימרה עתיקה הרבה יותר ויש הנוקבים בגיל של 90 מיליון שנים.האיים העתיקים בארכיפלג נוצרו לפני חמישה עד עשרה מיליוני שנים, לפי ההערכות. האיים הצעירים ביותר, איסבלה ופרננדינה, עדיין נמצאים בתהליכי התהוות - ההתפרצות האחרונה אירעה באפריל 2009, כאשר הר הגעש לה קומברה (La Cumbre) שעל האי פרננדינה החל לפלוט לבה לאחר ארבע שנים שבהן היה רדום.אקלים איי גלאפגוס ממוקמים על קו המשווה, ולפיכך ניתן היה לצפות שאקלים האיים יהיה טרופי, כלומר אקלים חם ועשיר במשקעים. בפועל אקלים האי קר מהצפוי (אם כי עדיין הטמפרטורה באיים עלולה להגיע ל-C° 30 ואף יותר) וכמות המשקעים דלה יחסית. הגורם הישיר לאקלים מיוחד זה הוא זרם הומבולדט המגיע לאיים מחופי אמריקה הדרומית.זרם הומבולדט מביא איתו מים קרים שמקורם ביבשת אנטארקטיקה. בהגיעו לאזור איי גלאפגוס מתפשט הזרם לצדדים ומי העומק הקרים יותר עולים ותופסים את מקומם של המים המתפשטים לצדדים. יתרה מכך, מצדו הצפוני של קו המשווה נושבת רוח הפאסאט מצפון-מזרח לדרום-מערב ובצדו הדרומי של קו המשווה נושבת הרוח מדרום-מזרח לצפון-מערב, תופעה הנגרמת מתּוֹצָא (אפקט) קוֹרְיוֹלִיס (השפעת ההטיה של סיבוב כדור הארץ). בהשפעת הרוחות נעה שכבת המים העליונה בזווית של 45° לכיוון הרוח, ולכן אף על פי שהרוחות נושבות בכיוון קו המשווה הן בעצם דוחפות ממנו את המים, תופעה המכונה תובלת אקמן. תופעה זו מקצינה עוד יותר את התפשטות שכבת המים העליונה לצדדים ועליית מי העומק הקרים כלפי מעלה, תופעה הקרויה באנגלית Upwelling, ובעברית "עליית מי העומק" או "נביעה". באזורים מסוימים בארכיפלג מגיעה טמפרטורת מי הים ל-C° 20, קר מדי מכדי לאפשר לבני אדם להתרחץ בים, אבל אידיאלי לבעלי חיים רבים. זו למשל הסיבה מדוע איי גלאפגוס הם המקום היחיד על קו המשווה בו מוצאים פינגוונים. יחד עם עליית מי הים הקרים ממעמקים עולים אל פני השטח נוטריאנטים (חומרים מזינים - חומרים אורגניים שהם שרידים של בעלי חיים וצמחים שמתו). חומרים מזינים אלו גורמים לצמיחה עשירה של פיטופלנקטון (סוג של אצות המסוגל לבצע פוטוסינתזה) שהם השלב הראשון בשרשרת המזון. כשהם משגשגים, כל שאר בעלי החיים משגשגים ולכן הים סביב איי גלאפגוס עשיר בדגים וביונקים ימיים.המצב באיים עצמם מבחינה זו הוא בדיוק הפוך. הלחות העולה מן הים מטפסת במעלה ההרים ומתעבה בצורת ערפל או גשם קל עד שהיא מגיעה לשכבת אוויר חם בגובה שבין 300 ל-700 מטר ונבלמת שם, תופעה המכונה אינוורסיה (ליתר דיוק אינוורסיה מרינית). עקב כך לא מתפתחים ענני גשם. תקופת השנה שבין החודשים יוני ונובמבר נקראת "גארווה" (Garua), ובה טמפרטורת מי הים היא כ-C° 22. במהלך עונה זו הרוחות יציבות וקרות, לרוב דרומיות עד דרום-מזרחיות. במהלך רוב היום יורדים גשמים קלים, ועמם ערפל כבד שמכסה את האיים. במהלך העונה החמה (בין החודשים דצמבר ומאי), טמפרטורת מי הים עולה ל-C° 25, אוויר חם עולה ושובר את שכבת האינוורסיה ולכן לעיתים יורדים אחרי הצהריים גשמים כבדים וקצרים, כשהשמש ממהרת להפציע אחריהם. גם בתקופה זו מקבלות הרמות שבצל הגשם מעט משקעים. בפועל דווקא ב"עונה היבשה" ("הגארווה") כמות המשקעים המגיעים לרמות באמצעות הערפל גדולה מכמותם בתקופה הגשומה. עקב כך הצמחייה דלילה למדי ומתאימה במקרים מסוימים לגידול שיחי צבר. כמות המשקעים אינה אחידה בכל אזור הארכיפלג, והיא משתנה מאי לאי. כמו כן, היא אינה יציבה לאורך זמן, ובצד עונות גשומות תיתכנה עונות שחונות מאוד.מדי תקופה האקלים משתנה בהשפעת תופעת האל ניניו או בשמו המדעי ENSO (El Niño-Southern Oscillation), שבעקבותיה נפסקת זמנית זרימתו של זרם הומבולדט והטמפרטורה של מי הים עולה. עקב כך יורדים באיים גשמים כבדים. לבעלי החיים הניזונים ביבשה זוהי תקופת שגשוג ואוכלוסיית הפרושים, למשל, גדלה מאוד. לעומת זאת לבעלי החיים הימיים או לאלו הניזונים מן הים (האיגואנות הימיות, והעופות הימיים) תקופה זו היא תקופה קשה. עם הגעת המים החמים נפסק תהליך עליית מי העומק ולכן לא מגיעים חומרים מזינים אל פני השטח, תופעה המצמצמת את צמיחת הפיטופלנקטון ובעקבותיה התמוטטות של כל שרשרת המזון.האדם: גילוי, התיישבות ומחקר התיעוד הראשון להופעת האדם באיי גלאפגוס הוא מ-1535: פריי תומאס דה ברלאנגה, הבישוף הרביעי של פנמה, הפליג לפרו על מנת ליישב סכסוך בין פרנסיסקו פיסארו וסגניו. ספינתו של ברלאנגה נסחפה בזרמים, וכך הגיעו הוא וצוותו לאיים ב-10 במרץ באותה שנה. דו"ח שכתב עבור המלך קרלוס הראשון כלל תיאורים קודרים של האיים, כמו "האדמה חסרת ערך עד כי אין בכוחה להצמיח מעט עשב". על העופות כתב "טיפשים שאינם יודעים לנוס על נפשם", ועל הצבים שהם כה גדולים עד כי הם "יכולים לשאת אדם על גבם".בסביבות שנת 1570 הופיעו שתי המפות הראשונות שבהן נכלל ציון האיים - האחת של הקרטוגרף הפלמי אברהם אורטליוס, והשנייה של גרארדוס מרקטור. אורטליוס העניק לאיים את השם "Insulae de los Galopegos", כלומר "איי הצבים", בעוד שבשנייה הם כונו "Encantadas", כלומר האיים המכושפים (בשל הניווט הקשה אל האיים). את הכינוי האחרון העניק לאיים דייגו דה ריבדניירה, שברח מגונסאלו פיסרו, אחיו של פרנסיסקו פיסארו, ונסחף עם הזרמים לאיים.סוגיה מרכזית הנוגעת להיסטוריה של האיים היא שאלת הגעתם או אי-הגעתם של בני האינקה, בהנהגת קיסרם טוֹפָּה אִינְקָה יופאנקי (1471–1493), לארכיפלג. טופה אינקה הנהיג את בני עמו למסע נרחב לגילוי ארצות באוקיינוס השקט, מסע שפרטיו היו מסופרים בפי הפרואנים, ובהמשך הועלו על הכתב בידי הספרדים. בין היתר מסופר כי בני האינקה מצאו שני איים, להם קראו "האי החיצוני" (Hahuachumbi) ו"אי האש" (Ninachumbi). מאוחר יותר כתב ההיסטוריון הספרדי פדרו סרמיינטו דה גמבואה את ספרו " Historia de los Incas" (ההיסטוריה של האינקה, 1572), ובו זיהה את שני האיים כשייכים לארכיפלג גלאפגוס. ב-1952 יצאה משלחת בראשות תור היירדאל לאיים, ובעקבותיו פרסם היירדאל מחקר , שלפיו ממצאי חלילים ושברי חרס שנמצאו באיים מקורם בילידים בני עמי אמריקה שנכחו במקום. עם זאת, נטען כי העדויות שמצאה המשלחת רופפות, ואינן מספיקות לקביעה ודאית שבני האינקה אכן היו באיים.עד תחילת המאה ה-19 שימשו האיים כמקום מסתור של שודדי ים אנגלים, ששדדו ספינות ספרדיות שהעבירו את המשאבים מדרום אמריקה לספרד. שללם של הפיראטים כלל אוצרות כסף וזהב, וכן כמויות רבות של ריבת חבושים.המשלחת המדעית הראשונה הגיעה לאיים בשנת 1790 תחת הנהגתו של אלחנדרו מלאספינה, רב חובל סיציליאני שמסעותיו מומנו על ידי מלך ספרד, אולם רשומות אותה המשלחת אבדו. בשנת 1793 ערך ג'יימס קולנט תיאור של חברת בעלי החיים והצמחים שבאיים, ואף הציע את האיים כבסיס אפשרי לציידי לווייתנים שפועלים באוקיינוס השקט. הוא היה הראשון לשרטט תרשימים מדויקים של מיקום האיים זה ביחס לזה, שאיפשרו ניווט ביניהם.ואכן, קולנט סימן את תחילתה של תקופת הציד הגדולה בהיסטוריה של הארכיפלג. ציידי הלווייתנים שהגיעו למקום צדו אלפי פרטים, וכן גרמו לנזק היקפי רב: הם לכדו והרגו עשרות אלפי צבים על מנת לנצל את בשרם. הצבים שחיו באיים היו בעלי יכולת שרידה גבוהה, ולכן הוחזקו חיים במשך זמן רב על ספינות הציידים מבלי שהואכלו. מאוחר יותר הגיעו לאיים גם ציידי דובי ים, ואוכלוסיות שלמות של בעלי חיים הועמדו בעל כורחן על סף הכחדה. לפי רשומות הציידים ניצודו כ-15,000 צבים בין 1811 ל-1844 , ולכן נראה כי בסך-הכל ניצודו למעלה מ-100,000 צבים.ב-12 בפברואר 1832 סיפחה אקוודור את האיים לשטחה, וכינתה אותם בשם "הארכיפלג של אקוודור". המושל הראשון של האיים, הגנרל חוסה דה וילאמיל, יישב את האי פלוראנה בקבוצת אסירים, ובאוקטובר של אותה שנה הצטרפו אליהם מספר איכרים ובעלי מלאכה.ב-15 בספטמבר 1835 הגיעה לאי האונייה "ביגל", תחת פיקודו של רוברט פיצרוי. פיצרוי ואנשי צוותו, ובהם חוקר הטבע הצעיר צ'ארלס דרווין, בחנו היבטים גאולוגיים וביולוגיים בארבעה מתוך שלושה עשר האיים. הם עזבו את המקום ב-20 באוקטובר באותה שנה להמשך מסעם חובק העולם. בביקורו באיים הבחין דרווין כי העופות החקייניים (Mimidae) אינם זהים בכל האיים. בתחילה לא טרח דרווין לתייג באיזה אי מצא כל ציפור מאחר שחשב שמינים הנמצאים באי אחד ימצאו גם באיים הסמוכים והשוני בין הציפורים הוא אקראי או שאינן שייכות לאותו הסוג כלל. מאוחר יותר ציין מושל האי פלוראנה לדרווין כי לצבים מאפיינים ייחודיים לכל אי, דבר שעזר לדרווין להבין מאוחר יותר כי הציפורים השונות שאסף שייכות לאותו הסוג, כיום ידועים כפרושי דרווין, כך שכל מיני הפרושים בעלי אב קדמון משותף והמין השונים התפתחו בהתאם לסביבת המחיה הייחודית לכל אי. תצפיותיו של דרווין באיים היו לחלק מרכזי בהתגבשות תאוריית הברירה הטבעית אצל דרווין, כחלק מתורת האבולוציה שהציג בספרו המהפכני מוצא המינים .ב-1904 הגיעה לארכיפלג משלחת מטעם האקדמיה למדעים של קליפורניה, וזו נשארה במקום משך שנה שלמה ואספה נתונים הנוגעים לגאולוגיה המקומית, לצמחים, לחרקים, לעופות, לזוחלים וליתר בעלי החיים שבמקום. משלחת מחקר נוספת הגיעה מאותה אקדמיה בשנת 1932, הפעם כדי לאסוף מאובנים, חרקים, דגים, קונכיות, עופות וצמחים. במהלך מלחמת העולם השנייה התירה אקוודור לארצות הברית להקים בסיס ימי ותחנות מכ"ם באי בלטרה ובמקומות אסטרטגיים נוספים. מושבת עונשין הוקמה באי איסבלה בשנת 1946, אולם היא נסגרה ב-1959. ב-1973 הוכרזו איי גלאפגוס כמחוז נפרד בתחומי אקוודור.דמוגרפיה ארכיפלג גלאפגוס הוא מהמקומות הבודדים בעולם שבהם לא הייתה קיימת אוכלוסיית ילידים. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באיים היא המסטיסים האקוודוריים, צאצאיהם המעורבים של המתיישבים הספרדיים ושל האינדיאנים שהגיעו לאיים במאה ה-20.ב-1959 גרו באיים בין 1,000 ל-2,000 איש. ב-1972 נערך במקום מפקד אוכלוסין, וגודל האוכלוסייה עמד על 3,488 איש. במפקד שנערך ב-1998 מנתה האוכלוסייה מעט יותר מ-15,000 איש. כיום נאמדת אוכלוסיית האיים בכ-25,000 איש. מתוך כלל האיים, חמישה מיושבים דרך קבע: בלטרה, פלוראנה, איסבלה, סן קריסטובל וסנטה קרוס.פאונה, פלורה ושימוראכלוס האייםכשאיי גלאפגוס נוצרו בהתפרצות געשית, לפני כחמישה מיליון עד עשרה מיליון שנים, הם היו עקרים מצמחייה ומבעלי חיים. משום כך הביוטה הנוכחית של איי גלאפגוס היא תוצאה של הגעת מינים ממקומות אחרים בדרכים שונות לאיים, כשחלק מהמינים התפתח אחר כך בתהליך הברירה הטבעית בהדרגה למינים אחרים. קשה להתחקות במדויק אחר תהליך אכלוס האיים והאבולוציה שעברו בעלי החיים בהם במהלך השנים. דוגמה לתהליך אכלוס אי חדש (בלועזית קולוניזציה) על ידי צמחים ובעלי חיים נחקרה, כאשר ב-1963 נוצר האי הגעשי סירטסיי כ-40 קילומטרים מחופי איסלנד. אומנם המרחק שבין גלאפגוס לבין חופי אמריקה הדרומית גדול בהרבה, אבל העקרונות דומים. באופן כללי, דרכי ההגעה של צמחים ובעלי חיים לאי חדש כוללות סחיפה של זרמים, שחייה (אם מדובר בבעלי חיים ימיים גדולים), נשיאה על ידי רוחות ולעיתים גם על ידי עופות בבוץ שדבק לרגליהם, בזרעים שנדבקו לנוצותיהם או המופרשים עם הלשלשת שלהם. אין ודאות לגבי הדרך שבה הגיעו הזוחלים כדוגמת הצבים והאיגואנות לאיים, אבל ההשערה המקובלת היא שהם נסחפו על רפסודות טבעיות מבולי עצים וצמחים, שכמותן נצפו בשיטפונות בנהרות של אמריקה הדרומית, כשעליהם בעלי חיים שנלכדו. מכיוון שמחופי אמריקה הדרומית יוצא זרם הומבולדט ועובר דרך איי גלאפגוס, סביר להניח שהזרם נושא את בעלי החיים אל האיים. הזמן המוערך להגעה לאיים מהיבשת בדרך זו מוערך בשבועיים. בדרך כלל רק הזוחלים, בעלי הדם הקר, שלכן אינם זקוקים למזון רב לצורך יצור אנרגיה, והעור המכוסה קשקשים קרניים מגן עליהם מהתייבשות, שורדים מסע זה בשלום, בניגוד לדו-חיים או ליונקים. בגלאפגוס לא היו בכלל דו-חיים, ורק שלושה סוגים של יונקים: שני מינים של עכברים קטנים (מהשבט Oryzomyini הקרויים באנגלית Rice rat), שני מינים של עטלפים ושני מינים של אריות ים. אריות הים הגיעו לאיים בשחייה, העטלפים בתעופה, והעכברים כנראה הגיעו על רפסודות הצמחים. עכברים הם מין עמיד במיוחד.אנדמיותרבים מבין הצמחים ובעלי החיים באיי גלאפגוס ייחודים להם, כלומר הם אנדמיים. מקובל לחלק את המינים האנדמיים לכאלו שהתפרשו פעם על שטחים נרחבים ונכחדו מרובם בשל שינוי אקלים או הופעת מינים מתחרים, תופעה הקרויה "אנדמיות עתיקה", ולכאלו שהתפתחו במקום מסוים, תופעה המכונה אנדמיות צעירה. כל המינים האנדמיים בגלאפגוס שייכים לקבוצה השנייה. 229 מבין 541 מיני הצמחים הגדלים בגלאפגוס (כ-42%) הם אנדמיים. קבוצה אחת של צמחים מהשבט Heliantheae שבמשפחת המורכבים (שהנציגה הבולטת שלו היא החמנייה ששמה המדעי Helianthus) התפתח לסוג אנדמי הקרוי Scalesia שיש לו חמישה עשר מינים ושישה תת-מינים, חלקם ייחודים לאיים מסוימים. אחד מהם, ה-Scalesia pedunculata, התפתח לעץ הגדל עד לגובה של חמישה עשר מטרים. הבוטנאיים מתייחס לסוג זה כאל המקבילה הבוטנית לפרושי דרווין. בסך הכול התפתחו בגלאפגוס שבעה סוגי צמחים וסקולריים אנדמיים. האנדמיות שבין הצמחים בגלאפגוס יוצאת דופן בכך שמרבית המינים האנדמיים הם בין הצמחים באזורים הצחיחים והאזורים הקרובים לחוף ופחות בין המינים הגדלים במקומות גבוהים יותר. ההסבר לכך קשור בתופעות האקלים המיוחד של האיים.מבין עשרים ותשעה מיני עופות היבשה שבאיים עשרים ושניים מינים הם אנדמיים (כ-76%). לעומת זאת, רק 26% מבין עופות הים הם אנדמיים (כולל שני סוגים אנדמיים), אבל ברמת תת-מין קיימת אנדמיות של 58%, גבוהה יותר מבכל קבוצת איים אחרת בעולם. גם בין החרקים קיימת אנדמיות גבוהה. מבין כ-400 סוגי החיפושיות השוכנות באיים כ-67% הם אנדמיים.צמחיםבאיי גלאפגוס אותרו כ-550 מינים ותת-מינים של צמחים שמתוכם כ-250 הם אנדמיים. הדרכים שבהן הגיעו מיני הצמחים והאקלים שבאיים קבעו את הרכב הפלורה. גורם מרכזי עבור הצמחים היא הלחות. כמות המשקעים ומידת ההתאדות ממלאים תפקיד חשוב בקביעת סוגי הצמחייה, בהתאם לתנאי הסביבה הנקבעים מהלחות. בשפלות ובאזורי החוף יורדים בממוצע בין 0 ל-300 מ"מ גשם בשנה, בעוד שברמות ובאזורים הגבוהים נעה כמות הגשם בין 300 ל-1,700 מ"מ לשנה. האקלים בגובה נעשה גם קריר ומעונן יותר. לפיכך נוהגים הבוטנאים לחלק את מיני הצמחים באיי גלאפגוס על פי אזורים הנקבעים בעיקר על פי הגובה מעל פני הים, אם כי גובהם וכיוונם של גבולות האזורים משתנים בין האיים השונים. כך למשל יהיו תחומי הגובה של אזור צמחייה מסוים במדרון הפונה לדרום, העשיר יותר במשקעים, נמוכים יותר מתחומי הגובה של אותו אזור על המדרון הצפוני. האזורים הם: "אזור החוף", "האזור הצחיח, "אזור המעבר", "אזור סקלזיה", "האזור החום", "אזור מיקוניה", ו"אזור הפמפה". באיים השטוחים יותר קיימים רק שני האזורים הראשונים. להלן אזורי הצמחייה העיקריים וסוגי הצמחים בהם:אזור החוף – באזור זה הצמחים רגילים לגדול בתנאים של מים מלוחים ורוחות הנושאות רסס של מי ים. חלק מסוגי הצמחים משמש כאתרי קינון ורבייה לעופות שונים כדוגמת שקנאים ואנפות.מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים כוללים סוגים שונים של מנגרובים כדוגמת המנגרוב האדום (Rhizophora mangle), המנגרוב השחור (Avicennia germinans), והמנגרוב הלבן (Laguncularia racemosa); ואת ה-Maytenus octogona (סוג של שיח עד עץ בגובה 8 מטרים ממשפחת הקלסטריים).צמחים עשבוניים נפוצים כוללים את ה-Sesuvium edmondstonei (מין עשב רב-שנתי אנדמי חסין למלח השייך למשפחת החיעדיים); ה-Atriplex peruviana (מין רב-שנתי של מלוח); לפופית רגל-העז (Ipomoea pes-caprae מטפס מעוצה רב-שנתי); ו-Heliotropium curassavicum (באנגלית Scorpion weed – עשב העקרב. עשב מהסוג עוקץ-העקרב במשפחת הזיפניים).האזור היבש - הבוטנאים נוהגים לחלק אזור זה לשני אזורי משנה האזור הצחיח (Arid Zone) ואזור המעבר (Transition Zone) – זהו האזור הגדול ביותר והמתויר ביותר בגלאפגוס. אזור זה הוא מדברי למחצה באופיו והצמחים בו רגילים לתקופות יובש ממושכות.מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים:"פאלו סנטו" (Bursera graveolens, בספרדית palo santo - "מקל קדוש", משום שהוא פורח בסביבות חג המולד) - עץ בגובה של עד 12 מטרים השייך למשפחת הבושמיים (Burseraceae שאליה משתייכים גם העצים מהם מפיקים מור ולבונה). זהו העץ הנפוץ ביותר באזור היבש. באיים באלטרה, צפון סימור ודפנה מחליף מין אנדמי בשם Bursera malacophylla את הפאלו סנטו.סקלזיה (Scalesia) - סוג אנדמי זה של שיחים ועצים עד גובה 15 מטרים כולל חמישה עשר מינים וששה תת-מינים. אף שהנציג הידוע ביותר של סוג זה הוא העץ הגבוה Scalesia pedunculata, הצומח באזור הסקלזיה, רוב המינים של סוג זה צומחים באזור הצחיח ובאזור המעבר. המינים הנפוצים ביותר הם ה-S. affinis, ה-S. helleri וה-S. villosa. המאפיין הבולט הוא העלים והגבעולים המכוסים שערות הלוכדות את הלחות המגיעה עם ערפילי הגארווה.מטאסרנו (Matazarno, Piscidia carthagenensis שיך למשפחת הקטניות) - גובהו עד 15 מטרים (העץ הגבוה ביותר באזור היבש), משמש כמקור לעץ.פגה פגה (Pega pega, Pisonia floribunda) - עץ אנדמי ממשפחת הליליינים (Nyctaginaceae) הנפוץ באזור המעבר. גויאבילו (Guayabillo, Psidium galapageium) - מין גויאבה אנדמי לגלאפגוס, העץ הגדל באזור המעבר ובאזור הסקלזיה. מנזנילה (manzanilla de la muerte, Hippomane mancinella, קרוי גם "תפוח מורעל") - עץ בגובה עד עשרה מטרים השיך למשפחת החלבלוביים, השרף החלבי והפירות רעילים.שיטה (Acacia) - סוג עץ או שיח קוצני עד גובה 8 מטרים בתת-משפחת המימוסיים במשפחת הקטניות. באיי גלאפגוס יש ארבעה מינים קטנים של שיטה: A. rorudiana, A. macrantha, A. insulae-iacobi ו-A. nilotica.קקטוסים הם צמחים בולטים באזור זה. משפחת הקקטוסים היא משפחה של צמחים סוקולנטים שהתפתחה במקורה בסביבה מדברית או מדברית למחצה, ולקקטוסים יכולות שונות להתמודדות עם תנאי אקלים קשים. רוב הקקטוסים נושאים קוצים שהם למעשה עלים שעברו הסתגלות אבולוציונית לתנאי עקה של מחסור במים. הסוגים Jasminocereus ו-Brachycereus וכן כל המינים בסוג צבר (Opuntia) הם אנדמיים לגלאפגוס. בין סוגי הקקטוסים: "קקטוס הנברשת" (Candelabra cactus, Jasminocereus thouarsii), לקקטוס זה, הגדל לגובה של עד 7 מטרים ופירותיו אכילים, יש שלושה תת-מינים; "קקטוס הלבה" (Lava cactus, Brachycereus nesioticus), הצמח הראשון המופיע על משטחי לבה חדשים; והסוגים השונים של הצבריים. סוגים אלו מעניינים לא רק משום שהתפתחו לארבעה עשר מינים, אלא גם משום שחלקם (כדוגמת ה-Opuntia echios var. gigantea) התפתח לעצים גבוהים. אף על פי שהוא מכוסה קוצים הצבר הוא מרכיב חשוב בתזונה של הצבים, האיגואנות והפרושים.צמחים עשבוניים נפוצים:עגבניית גלאפגוס (Lycopersicon cheesmanii) - עשב נמוך מהסוג סולנום ממשפחת הסולניים בעל פרחים צהובים ופירות ירוקים, צהובים או אדומים. לזרעים של מין זה יש ציפוי עבה שמקשה על הנביטה אלא אם כן עברו קודם במעיו של צב או חקיינית (mockingbird).הסוג Alternanthera ממשפחת הירבוזיים - עשבים או שיחים עד 2 מטרים. בגלאפגוס יש שבעה מינים מסוג זה, רבים מהם אנדמיים, אחד מהם עם שבעה תת-מינים. הנפוצים ביותר A. echinocephala ו-A. filifolia.שעונית מבאישה - מטפס זוחל מהסוג שעונית ממשפחת השעוניתיים בעל פרי אכיל ועלים בעלי ריח דוחה, סוג של פסיפלורה. מצוי בגלאפגוס מאזור החוף ועד לאזור סקלזיה. יש באיים שני מינים נוספים של שעונית אבל הם נפוצים פחות.מלון מר - מטפס טרופי וסובטרופי חד-שנתי ממשפחת הדלועיים, נפוץ כגידול לשם פריו האכיל, אשר נחשב אחד מהמרירים שבפירות וזרעיו משלשלים רעילים. מצוי באזור הצחיח ואזור המעבר. המקומיים טוענים כי מיצוי של שורשיו באלכוהול הוא אפרודיזיאק במינון נמוך.חזזיות - אורגניזם סימביוטי המורכב מהתחברות אצה ירוקה או אצה כחולה (ציאנובקטריה) מיקרוסקופיות אל פטרייה סיבית בגווני ירוק, אפור, כתום ואדום. הן עמידות ליובש ואינן זקוקות לקרקע לשם גידול ולכן מוצאים אותן גדלות על עצים, סלעים ואפילו על צבים. בגלאפגוס נתגלו למעלה מ-300 מיני חזזיות. נעשה ניסיון לקצור חזזיות מהסוג Roccella babingtonii לשם הפקת צבע, אבל הוא לא הביא רווחים.האזור הלח – מעל האזור היבש מצויים אזורים המקבלים כמות משקעים גדולה יותר, בעיקר מערפל המכונה גארווה. עקב כך אזורים אלו ירוקים ועשירים בצמחייה. הבוטנאים נוהגים לחלק אזור זה לארבעה אזורי משנה: אזור סקלזיה, האזור החום, אזור מיקוניה ואזור הפמפה.מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים:סקלזיה פדונקולטה (Scalesia pedunculata) – עץ מהשבט Heliantheae ממשפחת המורכבים גובהו עד 15 מטרים, פרחיו לבנים. עץ זה יוצר יער צפוף באזור הסקלזיה. זהו אחד המינים הגבוהים ביותר במשפחה. שני מינים נוספים מהסוג סקלזיה - S.baurii וה-S. microcephala מצויים באזור זה, אבל רק באיים איסבלה ופינסון.קאקאוטילו (Cacaotillo, Miconia robinsoniana) - שיח אנדמי בגובה בין 2 ל-5 מטרים ממשפחת המלסטומיים שפרחיו ורודים, והפרי ענבה בגוון שחור כחול. השיח קיים רק באיים סנטה קרוס וסן כריסטובל, שם הוא יוצר אזור מובחן מעל אזור סקלזיה.Zanthoxylum fagara – שיח או עץ קוצני נמוך עד 10 מטרים ממשפחת הפיגמיים. שיח זה נפוץ בין אזורי סקלזיה למיקוניה כשהוא מכוסה בדרך כלל בטחבי עלים וטחבי כבד. עשבונייםדבקון גלאפגוס (Phoradendron henslovii) - שיח טפיל אנדמי ממשפחת הסנטליים מצוי על כל סוגי העצים, אם כי הפונדקאי המועדף עליו הוא ה-Zanthoxylum.Pernettya howellii - שיח שגובה עד 30 ס"מ ממשפחת האברשיים. פרחים לבנים קטנים והפירות בגוון ורוד חיוור. שיח זה מצוי באזור הפמפה.Tillandsia insularis – אפיפיט הגדל על עצים משפחת הברומליים.ליקופודיום - צמחים וסקולריים חסרי זרע, החיים בעיקר בבתי-גידול לחים או מוצלים ממשפחת רגלי זאב. שישה מינים נמצאו בגלאפגוס.שרכים – יש כתשעים מינים של שרכים של שרכים בגלאפגוס ורובם באזור הלח. אברנית הנשר (Pteridium aquilinum) הוא הסוג הנפוץ ביותר כמו גם ה-Cyathea weatherbyana שהוא עץ בגובה של עד 3 מטרים.בעלי חייםאיי גלאפגוס משמשים כמקום מושבם של מינים רבים של בעלי חיים ייחודיים. ייחודיות הפאונה (חברת בעלי החיים) בארכיפלג שימשה כסיבה המרכזית לפרסומו בעולם. ככלל, איי גלאפגוס סיפקו למדענים אפשרות לחקור את תהליך האכלוס (קולוניזציה) של איים. באיי גלאפגוס שוכנים דרך קבע מספר רב של מינים אנדמיים, כלומר מינים שחיים רק באיים אלו. מינים מסוימים אף התפצלו למספר תת-מינים, שכל אחד מהם אנדמי לאי אחד או יותר בארכיפלג. שני מיני בעלי החיים הבולטים בכך הם צבי גלאפגוס ופרושי דרווין. על אף האמור, המגוון הביולוגי באיים אינו גבוה, וזאת בשל הבידוד הגאוגרפי הגדול בו הם נמצאים. במצב כזה, דרכי ההגעה של בעלי חיים לאיים מוגבלות מאוד.בעלי החיים באיי גלאפגוס מציגים מספר תופעות שאחראיות לכמה מוזרויות לכאורה. כך למשל, תופעה אחת היא "ענקיות איים" (Island Gigantism): בעלי חיים מסוימים גדולים באופן בולט וחריג ביחס לקרוביהם שביבשת. ההסבר לתופעה הוא, ככל הנראה, היעדרם היחסי של טורפים או מתחרים מאפשר לבעלי החיים לאכול יותר ולהתרבות תחת פחות אילוצים-איומים. הדוגמה הבולטת לכך בארכיפלג היא צבי גלאפגוס. זהו הצב היבשתי הגדול ביותר בתבל, והוא מגיע לממדי ענק: אורכו ומשקלו בבגרות הם מטר ועשרים סנטימטרים ולמעלה מ-300 קילוגרמים בהתאמה. גודלם הרב של הצבים הפך לאחד מהסמלים הבולטים של איי גלאפגוס, והם גם מקור שמם.תופעה מעניינת נוספת המאפיינת את בעלי החיים באיים נוגעת להיעדר המורא שלהם מפני בני אדם. בעלי החיים אינם מפחדים למראה בני אנוש, מה שמאפשר לצפות בהם בקלות יחסית, ללא צורך בציוד מיוחד ובהמתנה ממושכת. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה במצבת בעלי החיים שחיים באיים, ובפרט - היעדרם של טורפים. בהיעדר טורפים, מרבית בעלי החיים אינם מסתתרים מפני יצור כלשהו תחת הנסיבות הרגילות, ולכן בני האדם שהגיעו ברבות השנים לא נתפשו על-ידם כאיום.פרושי דרווין, הגם שאינם מציגים תופעה ייחודית או נדירה, נודעו בשל השפעתם על הביולוג צ'ארלס דרווין שפיתח לימים את תורת האבולוציה. מדובר בכ-13 עד 14 מיני פרושים דומים מאוד שחיים באיי גלאפגוס ובאחד מאיי קוקוס. גודלם של כל הפרושים הללו דומה, ונע בין עשרה לעשרים סנטימטרים. ההבדלים הבולטים ביניהם נעוצים בצורות מקורים שונות המותאמות לסוגי מזון שונים. דרווין תפס פרושים רבים באיים, אך בשל אי הבנתו באורניתולוגיה, לא בדק אותם בעצמו. בשובו לאנגליה, העביר את הפרושים לאורניתולוג הבריטי הנודע ג'ון גולד (1804–1881). גולד בדק את הפרושים ומצא כי אין מדובר במין אחד, כי אם בלמעלה מ-10 מינים שונים. דרווין הושפע מהמידע החדש, ודן בהתפצלות של העופות באיי גלאפגוס באופן מפורש גם בספרו "מוצא המינים". לעיתים קרובות משמשים פרושי דרווין כדוגמה קלאסית להצגת ההתפצלות האפשרית של אב קדמון אחד למספר מינים שמסתגלים לתנאים שונים. התפצלות דומה קיימת אצל הצבים, וגם עליה ידע דרווין, והיא מתבטאת בעיקר בצורת השריון שלהם.באיי גלאפגוס חיים עוד מספר בעלי חיים ייחודיים. אחד מהם הוא פינגווין גלאפגוס, שהוא הפינגווין היחיד החי באזור קו המשווה (והיחיד שהגיע לחצי הכדור הצפוני). הפינגווין המיוחד חי באיים הודות לזרם הומבולדט הקר, המספק לו את מרבית תזונתו. קורמורן גלאפגוס חי גם הוא באיים. ייחודו של האחרון בא לו בשל העובדה שהוא הקורמורן היחיד שאיבד את יכולת התעופה. הסיבה לכך היא שהתעופה לא הייתה נחוצה במקום החדש אליו הגיע הקורמורן - היעדר כמעט מוחלט של טורפים בצירוף העובדה שאת מזונם מצאו דווקא במים. עוף נוסף, יוצא דופן בתזונתו, הוא פרוש קרקעי חד-מקור הידוע כפרוש הערפד (Geospiza difficilis septentrionalis). זהו תת-מין של אחד ממיני פרושי דרווין שהוזכרו, אך המיוחד בו הוא שהוא ניזון מדמן של ציפורים אחרות, בעיקר סולת נסקה והסולה כחולת-הרגל, ובנוסף הוא נוהג לגנוב ביצים מהקנים של סולות ולאכול את תוכנן. תופעה זו מיוחסת לעובדה שבשל כמות המשקעים המועטה יש מעט מאוד מזון על האיים עצמם, והפרושים נאלצו לחפש מקור מזון חלופי ומצאו אותו אצל הסולות, שבשל תזונתן מדגים אינן מושפעות מהמחסור במזון היבשתי.בעל חיים ייחודי נוסף הוא האיגואנה הימית. זוהי איגואנה מיוחדת, שסיגלה לעצמה יכולות פיזיות והתנהגותיות ייחודית המאפשרות לה להתנהל בסביבה ימית במשך זמן רב. אחר מזונה היא תרה במים, אך בשל דמה הקר היא אינה מסוגלת לשהות בהם משך יותר משעה לערך. את המלחים שנספגים בגופה היא מסלקת באמצעות בלוטות ייחודיות. בשנת 2008 זיהו חוקרים מין אנדמי נוסף של איגואנת יבשה - איגואנה ורודה, ממנו ישנם כ-100 פרטים בלבד ולכן הוא בסכנת הכחדה חמורה. המין נתגלה לראשונה ב-1986 על מדרונות הר הגעש וולף באי איסבלה ונחשב בתחילה לאנומליה גנטית. באיים חיים מספר רב של בעלי חיים אנדמיים נוספים, כמו עקב גלאפגוס, וכן מספר רב של מינים שאינם אנדמיים, אך גם הם מעשירים את המגוון הביולוגי ואת יופיו של הארכיפלג.סכנות האיום המרכזי על חיי הבר באיי הגלאפגוס מגיע מצדם של מינים פולשים. מינים אלו, כדוגמת עזי בר, חתולים ובקר, הובאו לאיים על ידי בני האדם. על פי רוב, אלו הם מינים זרים לפאונה ולפלורה הטבעיות, והם מתרבים במהירות. המינים המקומיים, שהם לעיתים אנדמיים, לא היו מורגלים לתחרות עם מינים פולשים מעולם, ולכן אין באמתחתם הגנות למולם. באופן זה מקומם של האחרונים באיים הולך וגדל על חשבון מקומם של הראשונים.כמה ממיני הצמחים הפולשים המזיקים ביותר הם הגויאבה, האבוקדו, Croton eluteria, הבלזה, הפטל השחור, כמה מיני הדרים (תפוזים, לימונים) ועוד. צמחים אלו פלשו לאזורים נרחבים וחיסלו מיני צמחים אנדמיים באזורי אקלים לח באיים סן קריסטובל, פלוראנה, איסבלה וסנטה קרוס. באיי גלאפגוס חיים כ-500 מיני צמחים מקומיים, לעומת כ-700 מיובאים. גם בעלי החיים הפולשים גרמו נזק רב לפאונה המקומית. רבים מהם הובאו לאיים על ידי שודדי ים. רשומותיו של תור היירדאל מזכירות כי המשנה למלך פרו הורה על שחרור כלבים באיים, שמטרתם לטרוף את הכבשים החיות באיים, לאחר שגילה כי שודדי הים הבריטים אוכלים את הכבשים שהפרואנים בעצמם שחררו באיים. מקרה נוסף אירע כאשר חוסה דה ויליאמי ניסה ליישב את האי פלוראנה. לאחר שכשל בניסיונותיו, הוא הורה על העברת כבשים, חמורים, פרות וחיות אחרות מהחוות בפלוראנה לאיים אחרים, על מנת להקל על יישובם מאוחר יותר.כיום חיים באיים בעלי חיים פולשים רבים, ובהם עזים, חזירים, כלבים, עכברים, חתולים, חולדות, כבשים, סוסים, חמורים, פרות, כמה מיני עופות, נמלים, תיקנים וכמה מיני טפילים. הכלבים והחתולים מתקיפים את הציפורים המקומיות, וכן הורסים את קניהם של העופות ושל הצבים. לעיתים הם אף הורגים את הצבים הייחודיים לאיים או את האיגואנות. החזירים פועלים כמו החתולים והעכברים, ומוסיפים על כך את הנזק שהם גורמים בדריסת הצמחייה המקומית בתורם אחר מזון. בעלי חיים פולשים אחרים אינם פוגעים במינים המקומיים ישירות, אלא מתחרים איתם על משאבי המזון ועל מקורות המים.בעיה נוספת הניצבת בפני חיי הבר המקומיים מקורה בהתפתחות האנושית באזור, ובפרט הגידול בפעילויות הדיג הבלתי חוקיות. ענף התיירות המתפתח והאוכלוסייה הגדלה, מביאים לצמצום בתי הגידול של בעלי החיים והצמחים ופוגעים ביכולת השרידה שלהם. בינואר 2008, הודיע פקיד במנהלת הפארק על רציחתם של 53 אריות ים (13 גורים, 25 צעירים, 9 זכרים ו-6 נקבות) באי פינטה, והוסיף שראשיהם של אריות הים נמצאו מרוסקים . מקרה דומה אירע ב-2001, כאשר ציידים הרגו 35 אריות ים.פגיעה אפשרית נוספת נובעת ממספר התיירים הרב שהולך וגדל מדי שנה. בין 2009 ל-2016 מספר התיירים עלה בכ-90%. ככל שמגיעים לאיים תיירים רבים יותר, גוברים הלחצים על התשתיות הקיימות, וכן הפגיעות בשטחי המחיה של בעלי החיים המקומיים והסכנה מפלישת מינים זרים של צמחים וחיות. "בטווח הארוך, לא ניתן לאפשר גידול בלתי־פוסק של התיירות בסביבה השברירית", הזהיר ג'ים לוץ, נשיא האגודה הבינלאומית של מפעילי הסיורים בגלאפגוס, במכתב לשר התיירות של אקוודור בשנה שעברה.שימור הצעד הראשון שננקט על ידי ממשלת אקוודור על מנת לשמור על בעלי החיים הייחודיים באיים התרחש ב-1934, כאשר נאסר על תושבים להשתלט על אדמות ללא אישור הרשויות. כן נאסר על משלחות מדעיות לאסוף יותר משלושה פרטים של מין אנדמי לאיים. עם זאת, התקנה החדשה לא נאכפה. ב-1936 הוכרזו 14 איים כשמורות טבע. מכונים לשימור הטבע מעבר לים, כמו גם אזרחים לא-מאורגנים, פנו לממשל האקוודורי במטרה להדק את חגורת שימור הטבע באיים, אולם שום צעד משמעותי לא ננקט עד אמצע-סוף שנות ה-50 של המאה ה-20. בשנת 1955 יצאה משלחת מטעם איגוד השימור העולמי. בשנת 1957 יצאה משלחת שכללה שני חוקרים מטעם אונסק"ו (בשיתוף המועצה הבינלאומית לשימור עופות, החברה הזואולוגית של ניו יורק, חברת טיים בע"מ וממשלת אקוודור) על מנת לבדוק מהו מצב הטבע בארכיפלג ולהמליץ על דרכי פעולה לשימורו.ב-1958 הוקמה ועדה לענייני גלאפגוס בקונגרס הבינלאומי לזואולוגיה בלונדון. בצירוף הדו"ח שהפיקו שני החוקרים ומאמצים מצד מדענים, הוחלט על הקמתה של קרן על-שם צ'ארלס דרווין שמטרתה לשמור על הטבע באיים. עם ייסודה ציינו מקימיה שלוש נקודות חשובות: הפוטנציאל הטמון בפיתוח חקלאות בארכיפלג מוגבל מאוד ביסודו; הפאונה והפלורה של האיים ייחודיות וחשיבותן למדע עצומה; והארכיפלג טומן בחובו פוטנציאל תיירותי שאינו בר חישוב.ב-4 ביולי 1959 נכנסו לתוקפן תקנות חדשות: השטח היבשתי של הארכיפלג כולו הוכרז כפארק לאומי, למעט השטחים שכבר מיושבים; בעתיד הקרוב יוקם מכון אקוודורי שמטרתו מחקר מדעי; והאחריות על שמירת החוקים במקום תעבור לידי אחריות הפקידים שמושבם באיים. מאוחר יותר באותו החודש הוקמה הקרן על-שם צ'ארלס דרווין בבריסל שבבלגיה. בתחילת דרכה עיקר עיסוקה של הקרן סבב סביב הקמת תחנת מחקר באיים, מטרה שהוגשמה בשנת 1964. תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין (Charles Darwin Research Station, CDRS) הוקמה באי סנטה קרוס בטקס רב רושם, אותו כיבדו בהופעתם אורחים רבי מעלה.ב-1968 הוכרזו שטחי האוקיינוס שבינות האיים ומסביב להם (סך של 70,000 קמ"ר) כשמורה ימית, ובכך הם מהווים את השמורה הימית השנייה בגודלה בתבל (אחרי שונית המחסום הגדולה). בשנת 1978 הכריז אונסק"ו על האיים כאתר מורשת עולמית, וב-1985 – כעל שמורה ביוספרית. ב-2001 הורחבה ההכרזה, וכעת היא כוללת גם את השמורה הימית.בשנת 2007 הכריז אונסק"ו על האיים כאתר מורשת עולמית הנתון בסכנה, אך ההכרזה בוטלה בשנת 2010.ראו גםהפארק הלאומי קומודוחצי האי ואלדסשונית המחסום הגדולהקשת דרוויןלקריאה נוספתMichael Hume Jackson, Galápagos, a natural history, University of Calgary Press, 1993, John C. Kricher, Galápagos: a natural history, Princeton University Press, 2006,קישורים חיצוניים מידע על האיים באתר הקרן העולמית לשימור חיי הבר אוסף תמונות ומסמכים היסטוריים הקשורים בארכיפלג מידע אודות הגאולוגיה של המקום אמיר גור, הקסם של גלאפגוס, "בין גלים", עמ' 76, ספטמבר 2013הערות שוליים אקוודור: שמורות ביוספריות

675

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%AA%20%D7%A7%D7%95%D7%99%D7%A4%D7%A8

חגורת קויפר

חגורת קְויפּר (באנגלית: Kuiper belt; בעברית נכתב גם: חגורת קַייפּר או חגורת קווִיפר) היא אסופת גופים הסובבים את השמש במסלול הנמצא מעבר לכוכב הלכת נפטון, במרחק של 30–50 יחידות אסטרונומיות מהשמש ובמישור הקרוב למישור המילקה. מספר הגופים בחגורה שרדיוסם מעל ל-100 ק"מ מוערך בכ-35,000, פי מאה ממספר האסטרואידים בגודל זה. בחגורת קייפר נמצאים כוכבי הלכת הננסים פלוטו, האומיה ומאקה-מאקה. הגילוי החגורה קרויה על שם האסטרונום ההולנדי-אמריקאי ג'ררד קאיפר, שחזה את קיומה בשנת 1951. עם זאת, העלה השערה בדבר קיומה עוד ב־1943, ולכן היו שהציעו לקרוא לה "חגורת אדג'וורת'–קויפר". השערתו של קאיפר באה להסביר את קיומה של משפחת שביטי צדק, אשר בניגוד לשביטים ארוכי-המחזור הם בעלי מחזור קצר למדי (לרוב עד 20 שנה, ועל כל פנים לא יותר מ־200 שנה), מסלולים שנמצאים במישור המלקה (או קרוב אליו) וכיוון תנועה כשל כל הפלנטות והאסטרואידים. ההשערה קיבלה חיזוק נוסף בשנות ה־80 ממודלים ממוחשבים של ימיה הראשונים של מערכת השמש, אשר הראו שכוכבי הלכת שנוצרו "דחפו" "זבל חללי" למיניו כלפי הקצה של מערכת השמש. בשנת 1992 אומתה השערתו של קאיפר, כאשר וג'יין לו גילו את הגוף הראשון בחגורת קויפר, 1992QB1. כיום ידוע שיש מעל 800 גופים בחגורה אולם רק פרטים בודדים ידועים עליהם, בעיקר בהירותם ומסלוליהם סביב השמש. הגופים נחשבים חלק מקטגוריית הגופים הטרנס-נפטוניים. כמעט כל הגופים התגלו אחרי 1992 בגלל התקדמות משמעותית בחומרה ותוכנה של מחשבים באותה תקופה, ושימוש ברכיב ה-CCD בטלסקופים שאיפשרו חיפוש אוטומטי יעיל ואפקטיבי הרבה יותר לטווח של חגורת קויפר. מאפיינים מתוך חישוב עוצמת ההארה - והנחה לגבי כושר החזרת האור - ניתן להעריך את גודלו של גוף. החוקרים מניחים שכושר ההחזרה של גופי חגורת קויפר לקוי, כפי שנמדד בגרעיני השביטים, כלומר, הוא פחות מ־10 אחוזים, ועל סמך הנחה זו חושבו גודלי הגופים בחגורת קויפר. גופי חגורת קויפר נעים במסלולים המתחלקים לשני סוגים: של גופי החגורה המכונים ה"אמיתיים", הנשארים כל הזמן במרחק גדול של 30–50 יחידות אסטרונומיות מהשמש; ולגופים ש"התפזרו" מהחגורה - כנראה עקב כוח משיכה של גוף אחר - ויכולים להתרחק מהשמש עד למרחק של כמאה יחידות אסטרונומיות (אם כי הפריהליון שלהם הוא עדיין בתחומי החגורה). גוף אחד כזה, שסימונו CR105 2000, נתגלה בשנת 2000, ורק שנה לאחר מכן הובהר מסלולו: הוא מגיע למרחק של עד 400 יחידות אסטרונומיות. הגבול העליון של חגורת קויפר אינו שרירותי: מספר הגופים אחרי נקודת המרחק של 50 יחידות אסטרונומיות מהשמש פוחת באופן קיצוני, תופעה אשר קרויה "מרווח קאיפר" או "מצוק קאיפר". ההשערה היא, שגוף רחוק יותר בעל מסה דומה לזו של כדור הארץ או מאדים "מסלק" מהאזור ההוא גופים על ידי השפעתו הכבידתית. מרחקם הרב של גופי חגורת קויפר מהשמש גורם לתאורה נמוכה ולכן לקור עז על פניהם. כש־CR105 2000 נמצא בנקודה הרחוקה ביותר במסלולו, הוא מקבל כמות אנרגיה קטנה פי 16 אלף מזו שהשמש מקרינה על כדור הארץ. עצמת התאורה בחלק הגוף המואר דומה לעצמת התאורה על פני כדור הארץ בליל ירח מלא. חישובי טמפרטורה מצביעים על טמפרטורה של כמה עשרות מעלות מעל לאפס המוחלט. הגופים בחגורת קויפר קפואים וצפויים להישאר כאלה אלא אם הפרעה מסלולית תסיט אותם לעבר פנים מערכת השמש, שם יתאייד הקרח שבהם והם יהפכו לשביטים מן המניין. גופים ידועים בחגורת קויפר אף שרוב גופי חגורת קויפר אינם גדולים במיוחד (גודלם אינו עולה על כמה מאות ק"מ), יש ביניהם מספר גופים בעלי ממדים גדולים יותר, כדוגמת פלוטו. מסיבה זו, לאחר גילויים היה ויכוח אם הם צריכים לזכות להכרה ככוכבי לכת מן המניין (ועל סדנה אף הכריזו בחגיגיות כעל כוכב הלכת העשירי, אם כי לבסוף ביטלו את ההכרזה הזו). בסופו של דבר הוחלט שפלוטו צריך לרדת למעמד של כוכב לכת ננסי, בגלל השתייכותו לחגורת קויפר ובגלל תכונותיו שמאפינות כוכב לכת ננסי. להלן התיאור של כמה מגופי קויפר הגדולים ביותר: פלוטו פלוטו (), אשר נמצא במרחק ממוצע של 39.5 יחידות אסטרונומיות מהשמש הוא הגוף הגדול ביותר מבין כל הגופים המוכרים בחגורת קויפר וקוטרו 2,320 ק"מ. יחד עם הירח הגדול שלו כארון הם מרכיבים מערכת כפולה שבה שני הגופים "נעולים" כבידתית ומפנים באופן קבוע אותו צד זה כלפי זה. בנוסף לפלוטו ולכארון, התגלו ארבעה ירחים זעירים שסובבים את מרכז המסה של המערכת, שנמצא מחוץ לפלוטו. מקור שמם של פלוטו וכארון בדמויות מיתולוגיות הקשורות לשאול - פלוטו הוא אל השאול במיתולוגיה הרומית ואילו כארון הוא משיט המעבורת אל השאול במיתולוגיה היוונית. משערים שפלוטו מורכב מסלעים, קרח, מתאן מוצק, חנקן מוצק ופחמן חד-חמצני מוצק. טמפרטורת פני השטח נעה בין 40 ל-60 קלווין, וסביבו נמצאת אטמוספירה דלילה, שהטמפרטורה בחלקה העליון מגיעה עד 106 קלווין. האומיה האומיה הוא כוכב לכת ננסי הנמצא בחגורת קויפר במרחק ממוצע של 43 יחידת אסטרונומיות מהשמש וקוטרו מוערך ב-1,150 ק"מ. מקור שמו של העצם בשמה של אלת הלידה והפריון במיתולוגיה ההוואית. גילוי האומיה הוכרז ב־27 ביולי 2005 לאחר שיומיים קודם לכן צוות ספרדי בראשותו של חוזה לואיס אורטיז מוראנו (José Luis Ortiz Moreno) סיים לנתח נתונים שהתקבלו בשנת 2003. צוות אמריקאי בראשותו של מייקל בראון גילה את העצם כבר ב־28 בדצמבר 2004 כאשר תצפת על האזור.. מאקה-מאקה מאקה-מאקה הוא כוכב לכת ננסי הנמצא בחגורת קויפר במרחק ממוצע של 52 יחידת אסטרונומיות מהשמש וקוטרו מוערך ב-1,500 ק"מ. מקור שמו של העצם בשמו של האל שברא את העולם, על פי המיתולוגיה של בני אי הפסחא. אף על פי שהוא התגלה במרץ 2003, הוא קיבל את מעמדו ככוכב לכת ננסי רק ביוני 2008. למרות בהירותו הנראית, 16.7 לעומת 15 של פלוטו, מאקה-מאקה התגלה מאוחר יחסית לגופים דומים באותו אזור וזאת כנראה בגלל הנטייה הגבוהה של מסלולו. תצפיות אינפרה אדומות מרמזות על נוכחות מתאן, דבר המעיד על אטמוספירה. למאקה-מאקה יש ירח אחד. קווה-וואר בשנת 2002 התגלה גוף גדול בחגורת קויפר, שזכה לשם 50000 קווה-וואר "Quaoar" (מבטאים kwa-whar), על שמו של אחד מהאלים להם סגדו האינדיאנים ילידי אמריקה. הוא שוכן מיליארד קילומטרים מאחורי פלוטו ומקיף את השמש אחת ל־288 שנים במעגל כמעט מושלם. קווה-וואר נמדד באמצעות טלסקופ החלל האבל ונמצא כי רוחבו 1,300 קילומטרים – כ־400 קילומטרים יותר מקרס (בשנת 2006 הוחלט לשנות את סיווגו לכוכב לכת ננסי), האסטרואיד הגדול ביותר בחגורת האסטרואידים העיקרית עד כה, ויותר ממחצית קוטרו של פלוטו. זה היה העצם הגדול ביותר שהתגלה במערכת השמש מאז גילויו של פלוטו ב-18 בפברואר 1930. מאז התגלו עוד כמה גופים שכנראה גדולים ממנו, כגון מאקה-מאקה. אורקוס ב־19 בפברואר 2004 נמסר על גילוי עצם קפוא במרחק של כ־7 מיליארד קילומטרים מהשמש, שנראה כי גודלו הוא כמחצית גודלו של פלוטו והוא גדול מכארון, הירח של פלוטו. עצם זה קיבל את השם הזמני DW2004, והסתבר שזהו הפלוטינו הגדול ביותר שנמצא במערכת השמש שלנו מאז גילוי פלוטו עצמו ב־1930. תצפיות ראשוניות על העצם, שקיבל את השם 90482 אורקוס, מראות כי הגוף השמימי הקפוא גדול בעשרה אחוזים מקווה-וואר. הוא שוכן בחלק החיצוני של חגורת קויפר, אזור של סלעים קפואים מעבר למסלולו של נפטון, והוא ה־15 בסדרת עצמים בגודל של למעלה מ־500 קילומטרים, שנמצא באזור זה. מדידות ראשוניות מציעות כי אורקוס נע במסלול אליפטי סביב השמש, במסגרתו הוא מתקרב אליה למרחק של כ־4.3 מיליארד קילומטרים ומתרחק ממנה עד למרחק של 7.5 מיליארד קילומטרים. לדברי בראון, לוקח לו 252 שנה להקיף את השמש. טבלת גופי קויפר הגדולים ראו גם 136199 אריס קישורים חיצוניים חגורת קויפר באתר Solarviews חגורת קויפר באתר Nineplanets הערות שוליים כוכבי לכת מינוריים גופים טרנס-נפטוניים

חגורת קְויפּר (באנגלית: Kuiper belt; בעברית נכתב גם: חגורת קַייפּר או חגורת קווִיפר) היא אסופת גופים הסובבים את השמש במסלול הנמצא מעבר לכוכב הלכת נפטון, במרחק של 30–50 יחידות אסטרונומיות מהשמש ובמישור הקרוב למישור המילקה.מספר הגופים בחגורה שרדיוסם מעל ל-100 ק"מ מוערך בכ-35,000, פי מאה ממספר האסטרואידים בגודל זה. בחגורת קייפר נמצאים כוכבי הלכת הננסים פלוטו, האומיה ומאקה-מאקה.הגילוי החגורה קרויה על שם האסטרונום ההולנדי-אמריקאי ג'ררד קאיפר, שחזה את קיומה בשנת 1951. עם זאת, העלה השערה בדבר קיומה עוד ב־1943, ולכן היו שהציעו לקרוא לה "חגורת אדג'וורת'–קויפר". השערתו של קאיפר באה להסביר את קיומה של משפחת שביטי צדק, אשר בניגוד לשביטים ארוכי-המחזור הם בעלי מחזור קצר למדי (לרוב עד 20 שנה, ועל כל פנים לא יותר מ־200 שנה), מסלולים שנמצאים במישור המלקה (או קרוב אליו) וכיוון תנועה כשל כל הפלנטות והאסטרואידים. ההשערה קיבלה חיזוק נוסף בשנות ה־80 ממודלים ממוחשבים של ימיה הראשונים של מערכת השמש, אשר הראו שכוכבי הלכת שנוצרו "דחפו" "זבל חללי" למיניו כלפי הקצה של מערכת השמש.בשנת 1992 אומתה השערתו של קאיפר, כאשר וג'יין לו גילו את הגוף הראשון בחגורת קויפר, 1992QB1. כיום ידוע שיש מעל 800 גופים בחגורה אולם רק פרטים בודדים ידועים עליהם, בעיקר בהירותם ומסלוליהם סביב השמש. הגופים נחשבים חלק מקטגוריית הגופים הטרנס-נפטוניים. כמעט כל הגופים התגלו אחרי 1992 בגלל התקדמות משמעותית בחומרה ותוכנה של מחשבים באותה תקופה, ושימוש ברכיב ה-CCD בטלסקופים שאיפשרו חיפוש אוטומטי יעיל ואפקטיבי הרבה יותר לטווח של חגורת קויפר.מאפיינים מתוך חישוב עוצמת ההארה - והנחה לגבי כושר החזרת האור - ניתן להעריך את גודלו של גוף. החוקרים מניחים שכושר ההחזרה של גופי חגורת קויפר לקוי, כפי שנמדד בגרעיני השביטים, כלומר, הוא פחות מ־10 אחוזים, ועל סמך הנחה זו חושבו גודלי הגופים בחגורת קויפר.גופי חגורת קויפר נעים במסלולים המתחלקים לשני סוגים: של גופי החגורה המכונים ה"אמיתיים", הנשארים כל הזמן במרחק גדול של 30–50 יחידות אסטרונומיות מהשמש; ולגופים ש"התפזרו" מהחגורה - כנראה עקב כוח משיכה של גוף אחר - ויכולים להתרחק מהשמש עד למרחק של כמאה יחידות אסטרונומיות (אם כי הפריהליון שלהם הוא עדיין בתחומי החגורה). גוף אחד כזה, שסימונו CR105 2000, נתגלה בשנת 2000, ורק שנה לאחר מכן הובהר מסלולו: הוא מגיע למרחק של עד 400 יחידות אסטרונומיות.הגבול העליון של חגורת קויפר אינו שרירותי: מספר הגופים אחרי נקודת המרחק של 50 יחידות אסטרונומיות מהשמש פוחת באופן קיצוני, תופעה אשר קרויה "מרווח קאיפר" או "מצוק קאיפר". ההשערה היא, שגוף רחוק יותר בעל מסה דומה לזו של כדור הארץ או מאדים "מסלק" מהאזור ההוא גופים על ידי השפעתו הכבידתית.מרחקם הרב של גופי חגורת קויפר מהשמש גורם לתאורה נמוכה ולכן לקור עז על פניהם. כש־CR105 2000 נמצא בנקודה הרחוקה ביותר במסלולו, הוא מקבל כמות אנרגיה קטנה פי 16 אלף מזו שהשמש מקרינה על כדור הארץ. עצמת התאורה בחלק הגוף המואר דומה לעצמת התאורה על פני כדור הארץ בליל ירח מלא.חישובי טמפרטורה מצביעים על טמפרטורה של כמה עשרות מעלות מעל לאפס המוחלט. הגופים בחגורת קויפר קפואים וצפויים להישאר כאלה אלא אם הפרעה מסלולית תסיט אותם לעבר פנים מערכת השמש, שם יתאייד הקרח שבהם והם יהפכו לשביטים מן המניין.גופים ידועים בחגורת קויפראף שרוב גופי חגורת קויפר אינם גדולים במיוחד (גודלם אינו עולה על כמה מאות ק"מ), יש ביניהם מספר גופים בעלי ממדים גדולים יותר, כדוגמת פלוטו. מסיבה זו, לאחר גילויים היה ויכוח אם הם צריכים לזכות להכרה ככוכבי לכת מן המניין (ועל סדנה אף הכריזו בחגיגיות כעל כוכב הלכת העשירי, אם כי לבסוף ביטלו את ההכרזה הזו). בסופו של דבר הוחלט שפלוטו צריך לרדת למעמד של כוכב לכת ננסי, בגלל השתייכותו לחגורת קויפר ובגלל תכונותיו שמאפינות כוכב לכת ננסי. להלן התיאור של כמה מגופי קויפר הגדולים ביותר:פלוטופלוטו (), אשר נמצא במרחק ממוצע של 39.5 יחידות אסטרונומיות מהשמש הוא הגוף הגדול ביותר מבין כל הגופים המוכרים בחגורת קויפר וקוטרו 2,320 ק"מ. יחד עם הירח הגדול שלו כארון הם מרכיבים מערכת כפולה שבה שני הגופים "נעולים" כבידתית ומפנים באופן קבוע אותו צד זה כלפי זה. בנוסף לפלוטו ולכארון, התגלו ארבעה ירחים זעירים שסובבים את מרכז המסה של המערכת, שנמצא מחוץ לפלוטו.מקור שמם של פלוטו וכארון בדמויות מיתולוגיות הקשורות לשאול - פלוטו הוא אל השאול במיתולוגיה הרומית ואילו כארון הוא משיט המעבורת אל השאול במיתולוגיה היוונית.משערים שפלוטו מורכב מסלעים, קרח, מתאן מוצק, חנקן מוצק ופחמן חד-חמצני מוצק. טמפרטורת פני השטח נעה בין 40 ל-60 קלווין, וסביבו נמצאת אטמוספירה דלילה, שהטמפרטורה בחלקה העליון מגיעה עד 106 קלווין.האומיההאומיה הוא כוכב לכת ננסי הנמצא בחגורת קויפר במרחק ממוצע של 43 יחידת אסטרונומיות מהשמש וקוטרו מוערך ב-1,150 ק"מ. מקור שמו של העצם בשמה של אלת הלידה והפריון במיתולוגיה ההוואית.גילוי האומיה הוכרז ב־27 ביולי 2005 לאחר שיומיים קודם לכן צוות ספרדי בראשותו של חוזה לואיס אורטיז מוראנו (José Luis Ortiz Moreno) סיים לנתח נתונים שהתקבלו בשנת 2003. צוות אמריקאי בראשותו של מייקל בראון גילה את העצם כבר ב־28 בדצמבר 2004 כאשר תצפת על האזור..מאקה-מאקהמאקה-מאקה הוא כוכב לכת ננסי הנמצא בחגורת קויפר במרחק ממוצע של 52 יחידת אסטרונומיות מהשמש וקוטרו מוערך ב-1,500 ק"מ. מקור שמו של העצם בשמו של האל שברא את העולם, על פי המיתולוגיה של בני אי הפסחא.אף על פי שהוא התגלה במרץ 2003, הוא קיבל את מעמדו ככוכב לכת ננסי רק ביוני 2008. למרות בהירותו הנראית, 16.7 לעומת 15 של פלוטו, מאקה-מאקה התגלה מאוחר יחסית לגופים דומים באותו אזור וזאת כנראה בגלל הנטייה הגבוהה של מסלולו.תצפיות אינפרה אדומות מרמזות על נוכחות מתאן, דבר המעיד על אטמוספירה. למאקה-מאקה יש ירח אחד.קווה-וואר בשנת 2002 התגלה גוף גדול בחגורת קויפר, שזכה לשם 50000 קווה-וואר "Quaoar" (מבטאים kwa-whar), על שמו של אחד מהאלים להם סגדו האינדיאנים ילידי אמריקה. הוא שוכן מיליארד קילומטרים מאחורי פלוטו ומקיף את השמש אחת ל־288 שנים במעגל כמעט מושלם.קווה-וואר נמדד באמצעות טלסקופ החלל האבל ונמצא כי רוחבו 1,300 קילומטרים – כ־400 קילומטרים יותר מקרס (בשנת 2006 הוחלט לשנות את סיווגו לכוכב לכת ננסי), האסטרואיד הגדול ביותר בחגורת האסטרואידים העיקרית עד כה, ויותר ממחצית קוטרו של פלוטו. זה היה העצם הגדול ביותר שהתגלה במערכת השמש מאז גילויו של פלוטו ב-18 בפברואר 1930. מאז התגלו עוד כמה גופים שכנראה גדולים ממנו, כגון מאקה-מאקה.אורקוס ב־19 בפברואר 2004 נמסר על גילוי עצם קפוא במרחק של כ־7 מיליארד קילומטרים מהשמש, שנראה כי גודלו הוא כמחצית גודלו של פלוטו והוא גדול מכארון, הירח של פלוטו. עצם זה קיבל את השם הזמני DW2004, והסתבר שזהו הפלוטינו הגדול ביותר שנמצא במערכת השמש שלנו מאז גילוי פלוטו עצמו ב־1930.תצפיות ראשוניות על העצם, שקיבל את השם 90482 אורקוס, מראות כי הגוף השמימי הקפוא גדול בעשרה אחוזים מקווה-וואר. הוא שוכן בחלק החיצוני של חגורת קויפר, אזור של סלעים קפואים מעבר למסלולו של נפטון, והוא ה־15 בסדרת עצמים בגודל של למעלה מ־500 קילומטרים, שנמצא באזור זה. מדידות ראשוניות מציעות כי אורקוס נע במסלול אליפטי סביב השמש, במסגרתו הוא מתקרב אליה למרחק של כ־4.3 מיליארד קילומטרים ומתרחק ממנה עד למרחק של 7.5 מיליארד קילומטרים. לדברי בראון, לוקח לו 252 שנה להקיף את השמש.טבלת גופי קויפר הגדוליםראו גם 136199 אריסקישורים חיצוניים חגורת קויפר באתר Solarviews חגורת קויפר באתר Nineplanetsהערות שוליים כוכבי לכת מינורייםגופים טרנס-נפטוניים

682

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A1%20%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A1

ניקולאוס קופרניקוס

ניקולאוס קוֹפֶּרניקוּס (חתם את שמו כ:Niklas Koppernigk, בגרסה הלטינית: Nicolaus Copernicus; 19 בפברואר 1473 – 24 במאי 1543) היה אסטרונום, מתמטיקאי ואיש אשכולות בן תקופת הרנסאנס, נתין נסיכות-הבישוף של וארמייה. ידוע כמי שפיתח את המודל ההליוצנטרי (שלפיו כוכבי הלכת סובבים את השמש), באופן מפורט מספיק כדי שיהיה שימושי מבחינה מדעית. שימש כאיש כנסייה, מושל, משפטן, אסטרולוג ורופא, בעוד האסטרונומיה הייתה עיסוק צדדי ותחביב שלו. התאוריה שלו לגבי מיקומהּ של השמש במרכז מערכת השמש, בניגוד למודל הגאוצנטרי (ששם את כדור הארץ במרכז) ששלט בכיפה עד אז, נחשבת לאחת התגליות החשובות ביותר בהיסטוריה. היא נקודת התחלה בסיסית באסטרונומיה המודרנית ובמדע המודרני בכלל, וניתן לומר כי פתחה את המהפכה המדעית המודרנית. התאוריה שלו השפיעה גם על תחומים רבים אחרים בחיים האנושיים. ביוגרפיה קופרניקוס נולד ב-1473 בעיר טורון שבפרוסיה המלכותית, אז ברית נחלות אוטונומיות שהייתה כפופה לממלכת פולין. אביו, ניקלאס, אזרח קרקוב (בירת פולין דאז), עבר לשם ב-1460 ונעשה לאזרח מכובד בטורון לאחר המלחמה עם האבירים הטווטונים. הוא היה סוחר נחושת עשיר, שמת כשקופרניקוס היה בן עשר. על אמו, ברברה ווצנרודה, ידוע אך מעט, אך כנראה היא מתה עוד לפני בעלה. דודו מצד האם, לוקאס ווצנרודה, איש כנסייה ואחר-כך הנסיך-בישוף של וארמייה, גידל אותו ואת שלושת אחיו לאחר מות אביהם. אחיו אנדריאס נעשה לכומר בפראואנבורג. אחותו, ברברה, נעשתה לנזירה בנדיקטינית, ואחותו האחרת, קתרינה, נישאה לאיש עסקים, ברתל גֶרטנר. ב-1491 החל קופרניקוס ללמוד באוניברסיטה היגלונית בקרקוב, ושם התוודע לאסטרונומיה, הודות למורו אלברט בּרוּדְזֶבסקי (Albert Brudzewski). מדע זה ריתק אותו, וספריו (שנבזזו על ידי השוודים, וכיום נמצאים בספרייה של אופסלה) מראים זאת. לאחר ארבע שנים וביקור קצר בטורון, הוא עבר לאיטליה, שם הוא למד משפטים ורפואה באוניברסיטאות בולוניה ופדובה. דודו מימן את לימודיו, ורצה שגם הוא יהיה לבישוף. אך בעת שלמד משפט ציבורי וכנסייתי בפרארה, הוא פגש במורה דומניקו מריה נובארה דה פררה (Domenico Maria Novara da Ferrara), אסטרונום מפורסם. הוא למד אצלו, ונעשה לתלמיד מובהק ועוזר שלו. התצפיות הראשונות שערך קופרניקוס יחד עם מורו דומניקו נובארה, ב-1497, רשומות בחיבורו De Revolutionibus Orbium Coelestium ("על תנועתם של גרמי השמים"). ב-1497 נעשה דודו לבישוף של וארמייה, וקופרניקוס הוסמך לכומר בקתדרלה של פראואנבורג, אך הוא המתין באיטליה לשנת 1500, אז הגיע לרומא שם יכול היה לצפות בליקוי ירח, וכמו כן הרצה שם בענייני אסטרונומיה ומתמטיקה. הוא ביקר בפראואנבורג רק ב-1501. מיד כשהגיע לעיירה, ביקש רשות לחזור לאיטליה ולשוב ללימודיו בפדואה ובפררה, שם ב-1503 הוא קיבל תואר דוקטור במשפט כנסייתי. מניחים כי בפדואה הוא גילה את הפסקאות בכתבי אפלטון וקיקרו על דעות ההוגים בעת העתיקה לגבי תנועת כדור הארץ, ושם הוא קיבל את האינטואיציה הראשונה לתאוריה שלו. התצפיות והרעיונות שלו על התאוריה הזו החלו ב-1504. לאחר שסיים את לימודיו עזב את איטליה ושב לפרומברוק. זמן מה לפני שחזר לוורמיה, הוא קיבל משרה בכנסיית הצלב הקדוש בברסלאו, שלזיה, שם הוא נשאר לשנים רבות עד שפרש כמה שנים לפני מותו, בשל מחלה. לכל אורך חייו המשיך בתצפיות ובחישובים אסטרונומיים, אך תמיד בזמנו הפנוי ולא כמקצוע. קופרניקוס עבד במשך כמה שנים בדיאט הפרוסי על רפורמות כלכליות, שעליהן ייעץ למלך זיגמונד, ופרסם כמה מחקרים על ערך הכסף; כמושל ורמיה, ניהל את ענייני המסים וכן ישב לכס המשפט. בזמן זה קופרניקוס חשב על אחת מהגרסאות הראשוניות למה שהיום ידוע כחוק גרשאם. בשנים אלה הוא ערך נסיעות רבות בענייני ממשל ודיפלומטיה, בשליחות הבישוף של ורמיה. ב-1514 הוא כתב את ה"קומנטריולוס" (Commentariolus) – טקסט קצר בכתב יד, המתאר את הרעיונות שלו לגבי ההיפותזה ההליוצנטרית, ופרסם אותה בין חבריו. לאחר מכן הוא המשיך לאסוף ראיות שתומכות בתאוריה שלו באופן מפורט יותר. בזמן המלחמה בין המסדר הטווטוני לבין ממלכת פולין (1519–1524) הגן קופרניקוס בהצלחה על אלנשטיין, בראש הכוחות המלכותיים, שהיו במצור בידי כוחות של אלברט מפרוסיה. ב-1533 העביר יוהאן וידמנשטטר (Widmanstetter), מזכירו של האפיפיור קלמנס השביעי, סדרת הרצאות ברומא שהציגו את התאוריה של קופרניקוס. ב-1536 התאוריה כבר הייתה מנוסחת בצורה ברורה, ושמועות עליה הגיעו לכל המדענים באירופה. ממקומות שונים ביבשת, קופרניקוס קיבל הזמנות לפרסם את התאוריה, אך הוא פחד מרדיפות מהממסד בשל האופי המהפכני של התאוריה שלו. הקרדינל ניקולאוס משנברג מקפואה, ארכיבישוף קפואה, שלח לו מכתב, בו הוא מבקש שיפרסם את רעיונותיו וביקש גם עותק לעצמו. יש שהציעו כי בקשה זו היא שהלחיצה את קופרניקוס ומנעה ממנו לפרסם, ואילו אחרים חושבים כי הכנסייה דווקא רצתה שהוא יפרסם את דעותיו. קופרניקוס עדיין עבד על התאוריה שלו ב-1539, כשגיאורג יואכים רטיקוס, מתמטיקאי חשוב מוויטנברג, הגיע לפראואנבורג. פיליפ מלנכתון ארגן פגישות בין רטיקוס לכמה אסטרונומים. רטיקוס נעשה לתלמידו של קופרניקוס, ונשאר עמו לשנתיים, שבמהלכן חיבר ספר בשם "נרטיו פרימה" ( Narratio prima), שבו כלולה תמצית התאוריה שלו. ב-1542 פרסם רטיקוס בשם קופרניקוס חיבור על טריגונומטריה. תחת לחץ כבד מרטיקוס, ולאחר שראה כי הספר הראשון לא נתקבל היטב בציבור, קופרניקוס הסכים לבסוף לפרסם את ספרו בנירנברג, בעזרת חברו טידמן גיזה (Tiedemann Giese), בישוף חלמנו (Chełmno). האגדה מספרת כי העותק הראשון של "דה רבולוטיוניבוס" הגיע לידיו של קופרניקוס ביום מותו, כך שהוא יכול היה להיפרד ממפעל חייו, וכי הוא התעורר מהתרדמת שהיה שרוי בה, הסתכל בספר, ומת בשלווה. קופרניקוס נקבר בקתדרלת פראואנבורג, אך קבוצת ארכאולוגים שחיפשה את גופתו ב-2004 לא הצליחה למצוא אותה, אף שמצאו כמה קברים אחרים מאותה תקופה. החיפושים נמשכו בשנת 2005, ושרידי גופתו אכן נמצאו, וזוהו על פי בדיקות גנטיות. הוא נקבר מחדש בטקס מפואר בשנת 2010. התאוריה ההליוצנטרית של קופרניקוס תאוריות מוקדמות רבות נכתב על התאוריות ההליוצנטריות המוקדמות. פילולאוס (המאה ה-5 לפנה"ס) היה מהראשונים שהציעו כי הארץ נעה, כנראה בהשראת התאוריות של פיתגורס על הגלובוס העגול. אריסטרכוס מסאמוס (המאה ה-3 לפנה"ס) פיתח כמה תאוריות של הרקלידס פונטיקוס (שכבר דיבר על סיבוב של כדור הארץ סביב צירו) והציע את התאוריה הרצינית הראשונה המוכרת לנו של מערכת שמש הליוצנטרית. החיבור שלו על ההיפותזה ההליוצנטרית לא שרד, ולכן אנו יכולים רק לנחש מה הוביל אותו למסקנותיו. לפי פלוטרכוס, כותב אחר, בן זמנו של אריסטרכוס, האשים אותו בחוסר אדיקות בשל כך ש"הניע את הארץ". קופרניקוס ציטט את אריסטרכוס ופילולאוס בכתב יד ראשוני של ספרו ששרד, כשהוא כותב: "פילולאוס האמין בתנועת הארץ, ויש אף שאומרים כי גם אריסטרכוס איש סאמוס היה בדעה זו". מסיבות שאינן ידועות הוא מחק את הפסקה הזו לפני פרסום ספרו. החיבור של האסטרונום המוסלמי בן המאה ה-14, אבן אל-שאטיר, כולל תצפיות וחישובים הדומים לאלה של קופרניקוס, ויש שהציעו כי קופרניקוס הושפע ממנו. התאוריה הקופרניקאית התאוריה של קופרניקוס פורסמה בספר "על תנועתם של גרמי השמים" (De revolutionibus orbium coelestium) בשנת מותו, 1543, אף שהוא פיתח אותה כמה עשורים מוקדם יותר. ספר זה מציין את ראשית המעבר מיקום גיאוצנטרי (בעצם, אנתרופוצנטרי), שהארץ במרכזו. קופרניקוס טען כי הארץ היא אחת מכמה כוכבי לכת, המסתובבים סביב שמש שאינה נעה, וכי היא משלימה את הקפתה פעם בשנה, יחד עם סיבוב סביב צירה פעם ביום. הוא הגיע לסדר הנכון של כוכבי הלכת, ואף הצביע על שינוי איטי בכיוון ציר הסיבוב של כדור הארץ כגורם לתופעה הידועה כנקיפה (פְּרֶצֶסיה), וכן הסביר כי קיומן של עונות נובע מהעובדה שציר הסיבוב אינו ניצב למישור הסיבוב של כדור הארץ, אלא נטוי בזווית. הוא אף הוסיף תנועה נוספת לכדור הארץ, השומרת על כך כי הציר שלה יהיה מכוון כל הזמן לאותה הנקודה (צפון-דרום). לאחר מכן, בזמנו של גלילאו גליליי הובהר, כי אין כאן תנועה נוספת, וכי אם הארץ לא הייתה נשארת באותה נקודה, הרי שהיה צורך בתנועה כזו. קופרניקוס טען כי כל המסלולים במערכת השמש הם מעגליים, דבר שאינו מדויק, שכן הם אליפטיים, ולפיכך המודל שלו היה לא מדויק ולא יכול היה לחזות אירועים אסטרונומיים בצורה טובה מזה של תלמי, שהיה מקובל אז. הוא גם סבר שמערכת השמש קטנה בהרבה מגודלה הממשי, כמו רוב האסטרונומים בתקופתו. ובכל זאת, למודל שלו הייתה השפעה מכרעת על מדענים רבים דוגמת גליליי, טיכו ברהה ויוהאנס קפלר, אשר אימצו ושיפרו אותו (בעיקר, קפלר). רק תצפיותיו של גליליי אל כוכב הלכת נוגה בעזרת הטלסקופ שבנה, היו הראיות הממשיות הראשונות לתאוריה של קופרניקוס. את המערכת הקופרניקאית אפשר לסכם בשבע נקודות, כפי שקופרניקוס עצמו עשה בסיכום שנמצא ופורסם רק ב-1878: למסלולים של גופים אסטרונומיים אין מרכז אחד ששייך לכולם. מרכז הארץ אינו מרכז היקום, אלא רק המרכז של מסת הארץ ושל מסלול הירח. כל כוכבי הלכת מסתובבים במסלול סביב השמש, ולכן השמש היא מרכז היקום (קופרניקוס לא היה בטוח האם השמש נעה או לא, כשהוא טוען כי מרכז היקום הוא "בשמש, או לידה"). המרחק בין הארץ לשמש, ביחס למרחק בין הארץ לכוכבים הקבועים, הוא קטן מאד. התנועה היומית של השמש היא למראית עין בלבד, והיא נראית כנעה בגלל הסיבוב של כדור הארץ סביב צירו. הארץ סובבת סביב השמש, כמו שאר כוכבי הלכת, כך שכל התנועות-לכאורה של השמש במהלך השנה הן למעשה תנועה של הארץ. תנועות אלו של הארץ ושל השמש, יכולות להסביר את כל המסלולים והמיקומים של שאר כוכבי הלכת. De Revolutionibus Orbium Coelestium חיבורו של קופרניקוס "על תנועתם של גרמי השמים" (1543), אשר הוקדש לאפיפיור פאולוס השלישי, מחולק לשישה חלקים: החלק הראשון כולל הצגה כללית של המודל ההליוצנטרי, וסיכום רעיונותיו על העולם. החלק השני הוא תאורטי בעיקר, ומדבר על עקרונות האסטרונומיה, וכן כלולה בה רשימת כוכבים (כבסיס לטענותיו המובאות בהמשכו של חלק זה). החלק השלישי עוסק בעיקר בתנועותיה לכאורה של השמש, ולתופעות הקשורות בה. החלק הרביעי כולל תיאור דומה של הירח, של תנועותיו ושל מסלולו. החלקים החמישי והשישי כוללים תיאור של המודל החדש. קופרניקוס וקופרניקניזם לתאוריות של קופרניקוס יש חשיבות רבה בהיסטוריה של הידע האנושי. רבים הציעו כי רק לגאומטריה האוקלידית, לתאוריית האבולוציה של דרווין ולפיזיקה של ניוטון הייתה השפעה דומה על התרבות האנושית ככלל ועל המדע בפרט. ישנן משמעויות רבות לתאוריה שלו, לבד מהערך המדעי שלה. חיבורו היה מהפכני ביחס שלו לדת המקובלת, לדוגמטיזם, ולחופש של המחקר המדעי, ומשווים אותו בזה לגלילאו גליליי. כשחיבורו פורסם, הוא סתר את הדוגמה הדתית המקובלת: הצעתו הייתה, כי אין צורך בישות חיצונית כלשהי שתיתן נשמה, כוח וחיים לעולם ולאנושות, וכי המדע יכול להסביר את הקיום. אולם, הקופרניקניזם גם פתח פתח לאימננטיות, הדעה שהכוח או הישות האלוהית קיימת בתוך כל דבר ביקום, רעיון שפותח רבות בפילוסופיה המודרנית. אימננטיזם גם מוביל לסובייקטיביזם מטפיזי: התאוריה שנקודת המבט היא שיוצרת את המציאות, וכי אין מציאות אמיתית כללית שקיימת לבד מהחישה. לפיכך, יש שאומרים כי קופרניקוס הרס את היסודות של המדע והמטפיזיקה של ימי הביניים. החידוש של קופרניקוס היה מהפכה מדעית. עמנואל קאנט, לדוגמה, ראה את המשמעות הסמלית של המהפכה הקופרניקאית כמייצגת את הדעה שהרציונליות האנושית היא המקור האמיתי לתופעות הנצפות. גם פילוסופים מודרניים רואים משמעות פילוסופית רבה בקופרניקניזם. הנצחתו מורשתו של קופרניקוס הייתה שנויה במחלוקת עזה במאות ה-19 וה-20, משום שהן הלאומיות הגרמנית והן הלאומיות הפולנית תבעו בעלות עליו. היסטוריונים וכותבים לאומיים התאמצו להוכיח שהאסטרונום, נתין נחלה פיאודלית שדיבר גרמנית כשפת אמו (באוניברסיטת בולוניה הוא היה חבר "האומה הגרמנית" בקרב הסטודנטים) וכתב בלטינית, היה גרמני או פולני. מחאות פולניות, על כך שקופרניקוס איננו מוצג כפולני במקומות שונים, פורצות מפעם לפעם. פסלו של קופרניקוס, מעשה ידי הפסל הדני ברטל תורוואלדסן, ניצב בחזית ארמון סטאשיץ בוורשה, משכנה של האקדמיה הפולנית למדעים. על שמו נקראו מכתש על הירח ועל המאדים וכן אסטרואיד 1322. בינואר 2010 הוחלט כי היסוד הכימי שנקרא בעבר אונונביום ייקרא על שמו של קופרניקוס - קופרניקיום. בעיר ולבז'יך שבפולין הוקם תיכון על שמו, ובעיירה לובין הוקמה אוניברסיטה על שמו. גם שדה התעופה בעיר ורוצלב נקרא על שמו. לאורך השנים פולין הוציאה מספר מטבעות ושטרות לזכרו של קופרניקוס: ב-1925 מטבע של 100 זלוטי, ב-1959 מטבע של 10 זלוטי, ב-1973 מטבע של 100 זלוטי, ב-1965 שטר של 1000 זלוטי וב-1975 שטר דומה נוסף. קישורים חיצוניים מוזיאון ניקולאס קופרניקוס בפרומברוק תמונות של קופרניקוס דף של אוניברסיטת קיימברידג' המתאר את הפעילות האסטרולוגית של קופרניקוס צילום פקסמיליה מלא של "תנועת גרמי השמים" הטקסט של "תנועת גרמי השמים" ניקולאוס קופרניקוס העלאת ספרו של קופרניקוס לרשת על ידי אוניברסיטת הרווארד De revolutionibus orbium coelestium , 19 בפברואר 2013 פרק 2 – קופרניקוס, המדען הראשון בפודקאסט עושים היסטוריה בהגשת רן לוי אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי אישים שעל שמם יסודות כימיים בוגרי אוניברסיטת פרארה ילידי 1473 נפטרים ב-1543 בוגרי אוניברסיטת פדובה

ניקולאוס קוֹפֶּרניקוּס (חתם את שמו כ:Niklas Koppernigk, בגרסה הלטינית: Nicolaus Copernicus; 19 בפברואר 1473 – 24 במאי 1543) היה אסטרונום, מתמטיקאי ואיש אשכולות בן תקופת הרנסאנס, נתין נסיכות-הבישוף של וארמייה. ידוע כמי שפיתח את המודל ההליוצנטרי (שלפיו כוכבי הלכת סובבים את השמש), באופן מפורט מספיק כדי שיהיה שימושי מבחינה מדעית. שימש כאיש כנסייה, מושל, משפטן, אסטרולוג ורופא, בעוד האסטרונומיה הייתה עיסוק צדדי ותחביב שלו. התאוריה שלו לגבי מיקומהּ של השמש במרכז מערכת השמש, בניגוד למודל הגאוצנטרי (ששם את כדור הארץ במרכז) ששלט בכיפה עד אז, נחשבת לאחת התגליות החשובות ביותר בהיסטוריה. היא נקודת התחלה בסיסית באסטרונומיה המודרנית ובמדע המודרני בכלל, וניתן לומר כי פתחה את המהפכה המדעית המודרנית. התאוריה שלו השפיעה גם על תחומים רבים אחרים בחיים האנושיים.ביוגרפיהקופרניקוס נולד ב-1473 בעיר טורון שבפרוסיה המלכותית, אז ברית נחלות אוטונומיות שהייתה כפופה לממלכת פולין. אביו, ניקלאס, אזרח קרקוב (בירת פולין דאז), עבר לשם ב-1460 ונעשה לאזרח מכובד בטורון לאחר המלחמה עם האבירים הטווטונים. הוא היה סוחר נחושת עשיר, שמת כשקופרניקוס היה בן עשר. על אמו, ברברה ווצנרודה, ידוע אך מעט, אך כנראה היא מתה עוד לפני בעלה. דודו מצד האם, לוקאס ווצנרודה, איש כנסייה ואחר-כך הנסיך-בישוף של וארמייה, גידל אותו ואת שלושת אחיו לאחר מות אביהם. אחיו אנדריאס נעשה לכומר בפראואנבורג. אחותו, ברברה, נעשתה לנזירה בנדיקטינית, ואחותו האחרת, קתרינה, נישאה לאיש עסקים, ברתל גֶרטנר.ב-1491 החל קופרניקוס ללמוד באוניברסיטה היגלונית בקרקוב, ושם התוודע לאסטרונומיה, הודות למורו אלברט בּרוּדְזֶבסקי (Albert Brudzewski). מדע זה ריתק אותו, וספריו (שנבזזו על ידי השוודים, וכיום נמצאים בספרייה של אופסלה) מראים זאת. לאחר ארבע שנים וביקור קצר בטורון, הוא עבר לאיטליה, שם הוא למד משפטים ורפואה באוניברסיטאות בולוניה ופדובה. דודו מימן את לימודיו, ורצה שגם הוא יהיה לבישוף. אך בעת שלמד משפט ציבורי וכנסייתי בפרארה, הוא פגש במורה דומניקו מריה נובארה דה פררה (Domenico Maria Novara da Ferrara), אסטרונום מפורסם. הוא למד אצלו, ונעשה לתלמיד מובהק ועוזר שלו.התצפיות הראשונות שערך קופרניקוס יחד עם מורו דומניקו נובארה, ב-1497, רשומות בחיבורו De Revolutionibus Orbium Coelestium ("על תנועתם של גרמי השמים").ב-1497 נעשה דודו לבישוף של וארמייה, וקופרניקוס הוסמך לכומר בקתדרלה של פראואנבורג, אך הוא המתין באיטליה לשנת 1500, אז הגיע לרומא שם יכול היה לצפות בליקוי ירח, וכמו כן הרצה שם בענייני אסטרונומיה ומתמטיקה.הוא ביקר בפראואנבורג רק ב-1501. מיד כשהגיע לעיירה, ביקש רשות לחזור לאיטליה ולשוב ללימודיו בפדואה ובפררה, שם ב-1503 הוא קיבל תואר דוקטור במשפט כנסייתי. מניחים כי בפדואה הוא גילה את הפסקאות בכתבי אפלטון וקיקרו על דעות ההוגים בעת העתיקה לגבי תנועת כדור הארץ, ושם הוא קיבל את האינטואיציה הראשונה לתאוריה שלו. התצפיות והרעיונות שלו על התאוריה הזו החלו ב-1504.לאחר שסיים את לימודיו עזב את איטליה ושב לפרומברוק. זמן מה לפני שחזר לוורמיה, הוא קיבל משרה בכנסיית הצלב הקדוש בברסלאו, שלזיה, שם הוא נשאר לשנים רבות עד שפרש כמה שנים לפני מותו, בשל מחלה. לכל אורך חייו המשיך בתצפיות ובחישובים אסטרונומיים, אך תמיד בזמנו הפנוי ולא כמקצוע.קופרניקוס עבד במשך כמה שנים בדיאט הפרוסי על רפורמות כלכליות, שעליהן ייעץ למלך זיגמונד, ופרסם כמה מחקרים על ערך הכסף; כמושל ורמיה, ניהל את ענייני המסים וכן ישב לכס המשפט. בזמן זה קופרניקוס חשב על אחת מהגרסאות הראשוניות למה שהיום ידוע כחוק גרשאם. בשנים אלה הוא ערך נסיעות רבות בענייני ממשל ודיפלומטיה, בשליחות הבישוף של ורמיה.ב-1514 הוא כתב את ה"קומנטריולוס" (Commentariolus) – טקסט קצר בכתב יד, המתאר את הרעיונות שלו לגבי ההיפותזה ההליוצנטרית, ופרסם אותה בין חבריו. לאחר מכן הוא המשיך לאסוף ראיות שתומכות בתאוריה שלו באופן מפורט יותר.בזמן המלחמה בין המסדר הטווטוני לבין ממלכת פולין (1519–1524) הגן קופרניקוס בהצלחה על אלנשטיין, בראש הכוחות המלכותיים, שהיו במצור בידי כוחות של אלברט מפרוסיה.ב-1533 העביר יוהאן וידמנשטטר (Widmanstetter), מזכירו של האפיפיור קלמנס השביעי, סדרת הרצאות ברומא שהציגו את התאוריה של קופרניקוס. ב-1536 התאוריה כבר הייתה מנוסחת בצורה ברורה, ושמועות עליה הגיעו לכל המדענים באירופה. ממקומות שונים ביבשת, קופרניקוס קיבל הזמנות לפרסם את התאוריה, אך הוא פחד מרדיפות מהממסד בשל האופי המהפכני של התאוריה שלו. הקרדינל ניקולאוס משנברג מקפואה, ארכיבישוף קפואה, שלח לו מכתב, בו הוא מבקש שיפרסם את רעיונותיו וביקש גם עותק לעצמו. יש שהציעו כי בקשה זו היא שהלחיצה את קופרניקוס ומנעה ממנו לפרסם, ואילו אחרים חושבים כי הכנסייה דווקא רצתה שהוא יפרסם את דעותיו.קופרניקוס עדיין עבד על התאוריה שלו ב-1539, כשגיאורג יואכים רטיקוס, מתמטיקאי חשוב מוויטנברג, הגיע לפראואנבורג. פיליפ מלנכתון ארגן פגישות בין רטיקוס לכמה אסטרונומים. רטיקוס נעשה לתלמידו של קופרניקוס, ונשאר עמו לשנתיים, שבמהלכן חיבר ספר בשם "נרטיו פרימה" ( Narratio prima), שבו כלולה תמצית התאוריה שלו.ב-1542 פרסם רטיקוס בשם קופרניקוס חיבור על טריגונומטריה. תחת לחץ כבד מרטיקוס, ולאחר שראה כי הספר הראשון לא נתקבל היטב בציבור, קופרניקוס הסכים לבסוף לפרסם את ספרו בנירנברג, בעזרת חברו טידמן גיזה (Tiedemann Giese), בישוף חלמנו (Chełmno).האגדה מספרת כי העותק הראשון של "דה רבולוטיוניבוס" הגיע לידיו של קופרניקוס ביום מותו, כך שהוא יכול היה להיפרד ממפעל חייו, וכי הוא התעורר מהתרדמת שהיה שרוי בה, הסתכל בספר, ומת בשלווה.קופרניקוס נקבר בקתדרלת פראואנבורג, אך קבוצת ארכאולוגים שחיפשה את גופתו ב-2004 לא הצליחה למצוא אותה, אף שמצאו כמה קברים אחרים מאותה תקופה. החיפושים נמשכו בשנת 2005, ושרידי גופתו אכן נמצאו, וזוהו על פי בדיקות גנטיות. הוא נקבר מחדש בטקס מפואר בשנת 2010.התאוריה ההליוצנטרית של קופרניקוסתאוריות מוקדמותרבות נכתב על התאוריות ההליוצנטריות המוקדמות. פילולאוס (המאה ה-5 לפנה"ס) היה מהראשונים שהציעו כי הארץ נעה, כנראה בהשראת התאוריות של פיתגורס על הגלובוס העגול.אריסטרכוס מסאמוס (המאה ה-3 לפנה"ס) פיתח כמה תאוריות של הרקלידס פונטיקוס (שכבר דיבר על סיבוב של כדור הארץ סביב צירו) והציע את התאוריה הרצינית הראשונה המוכרת לנו של מערכת שמש הליוצנטרית. החיבור שלו על ההיפותזה ההליוצנטרית לא שרד, ולכן אנו יכולים רק לנחש מה הוביל אותו למסקנותיו. לפי פלוטרכוס, כותב אחר, בן זמנו של אריסטרכוס, האשים אותו בחוסר אדיקות בשל כך ש"הניע את הארץ".קופרניקוס ציטט את אריסטרכוס ופילולאוס בכתב יד ראשוני של ספרו ששרד, כשהוא כותב: "פילולאוס האמין בתנועת הארץ, ויש אף שאומרים כי גם אריסטרכוס איש סאמוס היה בדעה זו". מסיבות שאינן ידועות הוא מחק את הפסקה הזו לפני פרסום ספרו.החיבור של האסטרונום המוסלמי בן המאה ה-14, אבן אל-שאטיר, כולל תצפיות וחישובים הדומים לאלה של קופרניקוס, ויש שהציעו כי קופרניקוס הושפע ממנו.התאוריה הקופרניקאיתהתאוריה של קופרניקוס פורסמה בספר "על תנועתם של גרמי השמים" (De revolutionibus orbium coelestium) בשנת מותו, 1543, אף שהוא פיתח אותה כמה עשורים מוקדם יותר.ספר זה מציין את ראשית המעבר מיקום גיאוצנטרי (בעצם, אנתרופוצנטרי), שהארץ במרכזו. קופרניקוס טען כי הארץ היא אחת מכמה כוכבי לכת, המסתובבים סביב שמש שאינה נעה, וכי היא משלימה את הקפתה פעם בשנה, יחד עם סיבוב סביב צירה פעם ביום. הוא הגיע לסדר הנכון של כוכבי הלכת, ואף הצביע על שינוי איטי בכיוון ציר הסיבוב של כדור הארץ כגורם לתופעה הידועה כנקיפה (פְּרֶצֶסיה), וכן הסביר כי קיומן של עונות נובע מהעובדה שציר הסיבוב אינו ניצב למישור הסיבוב של כדור הארץ, אלא נטוי בזווית. הוא אף הוסיף תנועה נוספת לכדור הארץ, השומרת על כך כי הציר שלה יהיה מכוון כל הזמן לאותה הנקודה (צפון-דרום). לאחר מכן, בזמנו של גלילאו גליליי הובהר, כי אין כאן תנועה נוספת, וכי אם הארץ לא הייתה נשארת באותה נקודה, הרי שהיה צורך בתנועה כזו.קופרניקוס טען כי כל המסלולים במערכת השמש הם מעגליים, דבר שאינו מדויק, שכן הם אליפטיים, ולפיכך המודל שלו היה לא מדויק ולא יכול היה לחזות אירועים אסטרונומיים בצורה טובה מזה של תלמי, שהיה מקובל אז. הוא גם סבר שמערכת השמש קטנה בהרבה מגודלה הממשי, כמו רוב האסטרונומים בתקופתו.ובכל זאת, למודל שלו הייתה השפעה מכרעת על מדענים רבים דוגמת גליליי, טיכו ברהה ויוהאנס קפלר, אשר אימצו ושיפרו אותו (בעיקר, קפלר).רק תצפיותיו של גליליי אל כוכב הלכת נוגה בעזרת הטלסקופ שבנה, היו הראיות הממשיות הראשונות לתאוריה של קופרניקוס.את המערכת הקופרניקאית אפשר לסכם בשבע נקודות, כפי שקופרניקוס עצמו עשה בסיכום שנמצא ופורסם רק ב-1878: למסלולים של גופים אסטרונומיים אין מרכז אחד ששייך לכולם. מרכז הארץ אינו מרכז היקום, אלא רק המרכז של מסת הארץ ושל מסלול הירח. כל כוכבי הלכת מסתובבים במסלול סביב השמש, ולכן השמש היא מרכז היקום (קופרניקוס לא היה בטוח האם השמש נעה או לא, כשהוא טוען כי מרכז היקום הוא "בשמש, או לידה"). המרחק בין הארץ לשמש, ביחס למרחק בין הארץ לכוכבים הקבועים, הוא קטן מאד. התנועה היומית של השמש היא למראית עין בלבד, והיא נראית כנעה בגלל הסיבוב של כדור הארץ סביב צירו. הארץ סובבת סביב השמש, כמו שאר כוכבי הלכת, כך שכל התנועות-לכאורה של השמש במהלך השנה הן למעשה תנועה של הארץ. תנועות אלו של הארץ ושל השמש, יכולות להסביר את כל המסלולים והמיקומים של שאר כוכבי הלכת.De Revolutionibus Orbium Coelestiumחיבורו של קופרניקוס "על תנועתם של גרמי השמים" (1543), אשר הוקדש לאפיפיור פאולוס השלישי, מחולק לשישה חלקים: החלק הראשון כולל הצגה כללית של המודל ההליוצנטרי, וסיכום רעיונותיו על העולם. החלק השני הוא תאורטי בעיקר, ומדבר על עקרונות האסטרונומיה, וכן כלולה בה רשימת כוכבים (כבסיס לטענותיו המובאות בהמשכו של חלק זה). החלק השלישי עוסק בעיקר בתנועותיה לכאורה של השמש, ולתופעות הקשורות בה. החלק הרביעי כולל תיאור דומה של הירח, של תנועותיו ושל מסלולו. החלקים החמישי והשישי כוללים תיאור של המודל החדש.קופרניקוס וקופרניקניזםלתאוריות של קופרניקוס יש חשיבות רבה בהיסטוריה של הידע האנושי. רבים הציעו כי רק לגאומטריה האוקלידית, לתאוריית האבולוציה של דרווין ולפיזיקה של ניוטון הייתה השפעה דומה על התרבות האנושית ככלל ועל המדע בפרט.ישנן משמעויות רבות לתאוריה שלו, לבד מהערך המדעי שלה. חיבורו היה מהפכני ביחס שלו לדת המקובלת, לדוגמטיזם, ולחופש של המחקר המדעי, ומשווים אותו בזה לגלילאו גליליי.כשחיבורו פורסם, הוא סתר את הדוגמה הדתית המקובלת: הצעתו הייתה, כי אין צורך בישות חיצונית כלשהי שתיתן נשמה, כוח וחיים לעולם ולאנושות, וכי המדע יכול להסביר את הקיום.אולם, הקופרניקניזם גם פתח פתח לאימננטיות, הדעה שהכוח או הישות האלוהית קיימת בתוך כל דבר ביקום, רעיון שפותח רבות בפילוסופיה המודרנית. אימננטיזם גם מוביל לסובייקטיביזם מטפיזי: התאוריה שנקודת המבט היא שיוצרת את המציאות, וכי אין מציאות אמיתית כללית שקיימת לבד מהחישה. לפיכך, יש שאומרים כי קופרניקוס הרס את היסודות של המדע והמטפיזיקה של ימי הביניים.החידוש של קופרניקוס היה מהפכה מדעית. עמנואל קאנט, לדוגמה, ראה את המשמעות הסמלית של המהפכה הקופרניקאית כמייצגת את הדעה שהרציונליות האנושית היא המקור האמיתי לתופעות הנצפות. גם פילוסופים מודרניים רואים משמעות פילוסופית רבה בקופרניקניזם.הנצחתו מורשתו של קופרניקוס הייתה שנויה במחלוקת עזה במאות ה-19 וה-20, משום שהן הלאומיות הגרמנית והן הלאומיות הפולנית תבעו בעלות עליו. היסטוריונים וכותבים לאומיים התאמצו להוכיח שהאסטרונום, נתין נחלה פיאודלית שדיבר גרמנית כשפת אמו (באוניברסיטת בולוניה הוא היה חבר "האומה הגרמנית" בקרב הסטודנטים) וכתב בלטינית, היה גרמני או פולני. מחאות פולניות, על כך שקופרניקוס איננו מוצג כפולני במקומות שונים, פורצות מפעם לפעם.פסלו של קופרניקוס, מעשה ידי הפסל הדני ברטל תורוואלדסן, ניצב בחזית ארמון סטאשיץ בוורשה, משכנה של האקדמיה הפולנית למדעים. על שמו נקראו מכתש על הירח ועל המאדים וכן אסטרואיד 1322. בינואר 2010 הוחלט כי היסוד הכימי שנקרא בעבר אונונביום ייקרא על שמו של קופרניקוס - קופרניקיום. בעיר ולבז'יך שבפולין הוקם תיכון על שמו, ובעיירה לובין הוקמה אוניברסיטה על שמו. גם שדה התעופה בעיר ורוצלב נקרא על שמו. לאורך השנים פולין הוציאה מספר מטבעות ושטרות לזכרו של קופרניקוס: ב-1925 מטבע של 100 זלוטי, ב-1959 מטבע של 10 זלוטי, ב-1973 מטבע של 100 זלוטי, ב-1965 שטר של 1000 זלוטי וב-1975 שטר דומה נוסף.קישורים חיצוניים מוזיאון ניקולאס קופרניקוס בפרומברוק תמונות של קופרניקוס דף של אוניברסיטת קיימברידג' המתאר את הפעילות האסטרולוגית של קופרניקוס צילום פקסמיליה מלא של "תנועת גרמי השמים" הטקסט של "תנועת גרמי השמים" ניקולאוס קופרניקוס העלאת ספרו של קופרניקוס לרשת על ידי אוניברסיטת הרווארד De revolutionibus orbium coelestium , 19 בפברואר 2013 פרק 2 – קופרניקוס, המדען הראשון בפודקאסט עושים היסטוריה בהגשת רן לוי אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורימתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינוריאישים שעל שמם יסודות כימייםבוגרי אוניברסיטת פרארהילידי 1473נפטרים ב-1543בוגרי אוניברסיטת פדובה

687

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%93%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9F%20%D7%94%D7%90%D7%91%D7%9C

אדווין האבל

אֵדווין פאוול האבל (באנגלית: Edwin Powell Hubble; 20 בנובמבר 1889 – 28 בספטמבר 1953) היה אסטרונום אמריקאי, הידוע בעיקר בזכות שתי תגליות מדעיות מרכזיות. האבל היה הראשון שהוכיח כי הגלקסיות הן מקבצי כוכבים ענקיים הנמצאים מחוץ לשביל החלב, שהוא בפני עצמו אך גלקסיה אחת מני רבות. כמו כן ניסח את "חוק האבל", העוסק בהתפשטות היקום, ומשמש, בין היתר, חלק מרכזי בתאוריית המפץ הגדול, שהיא אחת התאוריות המקובלות כיום באשר להיווצרות היקום והתפתחותו. האבל נחשב לאחד מגדולי האסטרונומים בכל הדורות. חייו האבל נולד בשנת 1889 למשפחה אמריקנית ממעמד הביניים, בעיירה מארשפילד שבמדינת מיזורי. בילדותו עברה משפחתו לעיירה ויטון שבאילינוי, בשל עסקיו של אביו, סוכן הביטוח ג'ון האבל. כשהיה האבל בן 8 קנה לו סבו טלסקופ שעורר את התעניינותו בנעשה בחלל. כבר בתקופת התיכון כתב מאמר על כוכב הלכת מאדים ופרסם אותו בעיתון מקומי. בצעירותו הצטיין במיוחד באתלטיקה, נוסף על יכולתו האינטלקטואלית. את לימודי התואר הראשון סיים בקולג' בוויטון, ובשל הצטיינותו קיבל מלגה ללימודים מתקדמים באוניברסיטת שיקגו. אביו של האבל סבר כי לימודי משפטים הם הדרך הנכונה לבנו, והאבל למד באוניברסיטת שיקגו משפטים, אך השתתף גם בקורסים בנושאים שעניינו אותו יותר, ובהם פיזיקה ואסטרונומיה. בשנת 1910 זכה האבל במלגת רודז היוקרתית, שאותה העניק ססיל רודס לאמריקנים מצטיינים בלימודיהם הרוצים ללמוד באוניברסיטת אוקספורד. באוקספורד המשיך האבל בלימודי המשפטים, וקיבל תואר שני בשפה הספרדית. הגינונים הבריטיים שרכש באוקספורד ליווהו במהלך שנות חייו. בשנת 1913 מת אביו, והאבל שב לארצות הברית כדי לתמוך במשפחתו. לאחר שובו לארצות הברית לימד האבל בבית ספר תיכון, ושימש גם מאמן כדורסל בתיכון המקומי. במקביל המשיך להגשים את חלומו להיות אסטרונום, והתקבל ללימודי תואר שני במצפה הכוכבים ירקס, שפעל בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת שיקגו. שם השלים את לימודיו והגיש עבודת דוקטורט שעסקה בחקר הערפיליות, וכותרתה "חקירה צילומית של ערפיליות חיוורות". חקר הגלקסיות עתיד להיות אחת מתרומותיו הגדולות של האבל למדע, אך בעת שכתב את הדוקטורט שלו, לא היה ידוע טיבם המדויק של הגופים המכונים "ערפיליות", והקהילה המדעית הייתה מפולגת בהשערות שונות באשר להן. עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בשנת 1917, מיהר האבל להגיש את עבודת הדוקטורט שלו, והתגייס לצבא. שם התקדם עד לדרגת מייג'ור. לאחר שירותו הצבאי שהה זמן מה באנגליה בטרם שב לארצות הברית בשנת 1919, כדי לעבוד במצפה הר וילסון שליד לוס אנג'לס את המשרה הזאת הציע לו האסטרונום ג'ורג' אלרי הייל , מייסד המצפה. במצפה וילסון, שבו הושלמה זמן קצר קודם לכן התקנתו של הטלסקופ בעל המראה המחזירה בקוטר 100 אינץ' (2.54 מטר) על שם הוקר (Hooker) , שהיה עד 1948 הטלסקופ הגדול בעולם, ערך האבל את תצפיותיו החשובות שהביאו לתגליות אסטרונומיות פורצות דרך, ובו עבד עד יום מותו. ב־1923 הצליח לראשונה לראות משתנים קפאידיים בגלקסיית אנדרומדה. גילוי זה חשף כי מדובר בגלקסיה נוספת לשביל החלב, ולא לערפילית בתוכו. בעקבות כך פרסם ב-1924 את תגליתו הגדולה הראשונה, כי הגלקסיות הן למעשה צבירי כוכבים ענקיים ורחוקים, ולא, כפי שסברו רבים עד אז, גופים קטנים המצויים בתוך שביל החלב. תגלית זו נעשתה באמצעות מדידת המרחק אל גלקסיית אנדרומדה, אותו העריך ב-900,000 שנות אור. בשנת 1929 פרסם את תגליתו הגדולה השנייה, כי הגלקסיות מתרחקות זו מזו במהירות עצומה, וכי יש יחס קבוע בין המרחק שבין הגלקסיות ובין המהירות שבה הן מתרחקות זו מזו. תגלית זו הייתה אישוש אמפירי להשערות שהועלו בתקופה זו, שהביאו בסופו של דבר לביסוס התאוריה המקובלת כיום בדבר התהוות היקום, תאוריה הקרויה "המפץ הגדול". ב-26 בפברואר 1924 התחתן האבל עם גרייס ברק. ב-1926 קבע את הסיווג המורפולוגי של הגלקסיות המוכר כסיווג האבל. ב-30 באוגוסט 1935 גילה את האסטרואיד 1373 Cincinnati . תגליותיו של האבל זיכו אותו במעמד מוביל בקהילייה האסטרונומית בארצות הברית ובעולם. באותה תקופה האבל קנה לעצמו שם של מדען והפך לידוען. הוא בילה דרך קבע בחוגים החברתיים של הוליווד ואף אירח כוכבי קולנוע במצפה הר וילסון. האבל נהנה מאורח חיים זה. ב-1938 זכה במדליית ברוס, וב-1940 במדליית זהב מטעם האגודה האסטרונומית המלכותית. הוא המשיך בעבודתו המדעית ברציפות, פרט לתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה שירת בבסיס הניסויים אברדין של צבא ארצות הברית, עסק בו בחקר הבליסטיקה, וזכה לעיטורים על מחקריו, ובהם אות לגיון ההצטיינות על תרומה יוצאת דופן במחקר בליסטי ב-1946. ב-26 בינואר 1949 נחנך במצפה הר פאלומר טלסקופ הייל בקוטר 200 אינץ', והאבל התכבד לחנוך אותו ולבצע בו את התצפית הראשונה. טלסקופ זה שימש את האסטרונום הגרמני ולטר באדה לעדכון תצפיתו החלוצית של האבל משנת 1920, ולקביעה, בשנת 1952, כי המרחק אל גלקסיית אנדרומדה הוא יותר מפי שניים מכפי שקבע האבל. אף שתצפית מעודכנת זו לא סתרה את ההנחה הבסיסית של האבל כי הגלקסיות הן צבירי כוכבים רחוקים, אלא רק חיזקה אותה, חש האבל כי התגלית פגעה במוניטין שלו. כל חייו נאבק האבל למען מתן פרס נובל לפיזיקה לאסטרונומים. ועדת פרס נובל סברה כי האסטרונומיה אינה עיסוק הכלול במסגרת הפיזיקה, והאבל נאבק לשינוי ההגדרה. מעט לפני מותו קיבלה ועדת הפרס את טענתו, ואף החליטה להעניק לו את הפרס, אלא שהוא מת בטרם הוכרז רשמית על זכייתו, ופרס נובל אינו מוענק לאחר המוות. אף שדיוני הוועדה חסויים, חשו חבריה אנריקו פרמי וסוברהמניאן צ'נדראסקאר צורך ליצור קשר עם אלמנתו, ולספר לה על החלטתם. האבל מת משבץ מוחי בן 63 בסן מרינו שבקליפורניה. הוא נקבר על ידי אשתו, גרייס, אשר סירבה לחשוף את מקום קבורתו. האבל חונך לנצרות, אך מאוחר יותר הפך לאגנוסטי. תרומתו של האבל למחקר האסטרונומי מוערכת גם כיום, והוא נחשב לאחד מגדולי האסטרונומים בכל הדורות. על שמו קרויים האסטרואיד 2069 האבל, מכתש האבל על הירח וטלסקופ החלל האבל. תגליותיו העיקריות הגלקסיות הן מחוץ לשביל החלב הוויכוח הגדול עד לשנות ה-20 של המאה ה-20 היו גודלו של היקום ומבנהו, מהותן של הגלקסיות, והמרחקים ביניהן, נושא לוויכוח בקרב הקהילייה האסטרונומית. רבים מן הקהילייה המדעית סברו כי הערפיליות הספירליות, שבהן ניתן היה להבחין היטב בטלסקופים של אותה התקופה, הן גופים קטנים יחסית המצויים בתחומי שביל החלב. אחרים, לעומתם, סברו כי ערפיליות אלו הן גלקסיות בפני עצמן. בשנת 1920 החליטה האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית לערוך עימות פומבי המכונה "הוויכוח הגדול" בין התומכים בשתי הדעות. את התומכים בדעה כי הערפיליות הן בתחומי שביל החלב ייצג האסטרונום הרלו שפלי, ואילו את התומכים בדעה הנגדית ייצג האסטרונום הבר קרטיס. ב-26 באפריל 1920, באולם במוזיאון הסמית'סוניאן, הציגו הצדדים את עמדתם. הוויכוח הגדול הסתיים ללא הכרעה ברורה. הקהילייה המדעית נותרה חלוקה בשאלת גודלו של היקום ומיקומן של הערפיליות. יש שסברו כי שאלה זו היא מסוג השאלות שלא תיפתרנה לעולם. תגליתו של האבל עוד בשנת 1908 צפתה חלוצת האסטרונומיה האמריקנית הנרייטה ליוויט בכוכבים מסוג משתנים קפאידיים, ועסקה במדידת מחזור השתנות הבהירות נראית שלהם. היא גילתה כי לגבי סוג זה של כוכבים, שאורם משתנה מבהיר יותר לעמום יותר ובחזרה במחזורים קבועים, קיים קשר בין זמן המחזור ובין הבהירות המוחלטת שלו, המשקפת את עוצמת פליטת האור של הכוכב. עבודה של מדענים נוספים הובילה ליכולת לחשב, לפי מידת הבהירות הנראית מכדור הארץ, את המרחק בין המשתנה הקפאידי ובין כדור הארץ. תגלית זו הפכה את המשתנים הקפאידיים ל"נר תקני". בראשית המאה ה-20 היו יכולים האסטרונומים לחשב לפי מחזור ההשתנות של הכוכב ובהירותו הנצפית את מרחקו מכדור הארץ. ב-4 באוקטובר 1923 ערך האבל, באמצעות הטלסקופ במצפה הר וילסון ובעזרת עמיתו למחקר מילטון יומאסון, תצפית לעבר גלקסיית אנדרומדה, וגילה שם קפאיד משתנה. תגלית זו הובילה ליכולת לחשב את המרחק של גלקסיית אנדרומדה מכדור הארץ. חישובו של האבל הראה כי הגלקסיה רחוקה מעמנו מרחק של כ-900,000 שנות אור, הרבה מעבר לגודלו הנצפה של שביל החלב, ומכיוון שכך הוא, ברור כי היא חיצונית לו. בכך הכריע האבל את "הוויכוח הגדול". כיום, לאחר בדיקה בטכניקות שלא עמדו לרשותו של האבל, ידוע כי מרחקה של הגלקסיה גדול בהרבה, וכי הוא עומד על למעלה מ-2.5 מיליון שנות אור. האבל ייחד זמן ומאמץ כדי לאמת את הממצא התצפיתי החשוב שגילה רק לאחר מספר חודשים, בפברואר 1924, פרסם את תוצאות המחקר במכתב לשפלי, האסטרונום שנקט בוויכוח הגדול את העמדה ההפוכה לזו שהתבקשה מתגליתו של האבל. תגליתו של האבל הוכרה מיד כתגלית חשובה. ההכרה בכך ששביל החלב הוא אך גלקסיה אחת מני רבות ביקום ענק הייתה לנחלת הכלל. קבוע האבל הסחה לאדום רבים מייחסים להאבל את התגלית לגבי ההסחה לאדום של הגלקסיות, אך למעשה התגלית נחשפה עוד בשנת 1912 על ידי האסטרונום האמריקני וסטו סליפר. בתחילת המאה ה-20 החל השימוש בספקטרוסקופיה – הפרדת גלי האור הנראה מן הכוכב למרכיביהם וניתוח התוצאות – להיות למרכיב מרכזי באסטרונומיה. התוצאה אפשרה למדענים לעמוד על הרכבם של הכוכבים ולבחון מאילו חומרים הם עשויים. תוצאה נוספת היא שהיה ניתן לבדוק את ההסחה לאדום או לכחול של הגלקסיות, כלומר אם הן מתרחקות מאתנו או מתקרבות אלינו. ידע זה מבוסס על אפקט דופלר, ולפיו אורה של גלקסיה המתקרבת לכדור הארץ מוסט מעט לכיוון הצבע הכחול בקשת הצבעים (אורך הגל קָטֵן), ואילו אורה של גלקסיה מתרחקת מוסט לכיוון האדום. בהינתן העובדה כי יש באור הגלקסיות מרכיבים המשקפים הימצאות יסודות כימיים שפליטת האור שלהם ידועה, ניתן למדוד את מידת ההסחה ואת כיוונה. כיום ידוע שאין גלקסיות רחוקות בעלות הסחה לכחול. סליפר, שעבד במצפה הכוכבים לוול על שם פרסיבל לוול, היה הראשון שגילה כי אורן של רוב "הערפיליות הספירליות" הנצפות מכדור הארץ מוסט לאדום, דהיינו הן מתרחקות והולכות מעמנו. הוא פרסם תגלית זו בביטאון מצפה הכוכבים של לוול, ולאחר שלוש שנים גם בירחון "Popular Astronomy". בירחון זה כתב כי מדד 15 ערפיליות ספירליות הפזורות באופן שווה פחות או יותר על פני המרחב הנצפה, וכולן, פרט לשלוש, נצפו כמתרחקות מכדור הארץ. את עבודתו של סליפר השלימו אסטרונומים נוספים, ג'יימס אדוארד קילר וויליאם וואלאס קמפבל. בתחילת שנות ה-20 הייתה הבנת "ההסחה לאדום" של ה"ערפיליות", שכיום ידוע שהן גלקסיות מחוץ לשביל החלב, אחת הבעיות הפתוחות החשובות בשדה האסטרונומיה. גילוי חוק האבל ב-1928 נפגש האבל עם האסטרונום ההולנדי וילם דה-סיטר, ששיער כי ההסחה לאדום תהיה גבוהה יותר ככל שיהיו הגלקסיות רחוקות יותר . האבל ושותפו לעבודה האסטרונום מילטון הומאסון, בחנו את נושא ההסחה לאדום של הגלקסיות הנצפות. הם שילבו את מדידותיהם עם מדידותיו של סליפר, וגילו יחס גס בין מרחקו של הגוף הנצפה, ובין מהירות התרחקותו מעמנו. האבל והומאסון הצליחו להבחין במגמה שהייתה תקפה לגבי כל 46 הגלקסיות שמדדו: הם גילו כי ככל שהגלקסיה רחוקה יותר מאיתנו, כך מהירות התרחקותה משביל החלב גדלה. היחס המדויק שגילו, המכונה כיום קבוע האבל, תוקן במהלך הזמן לאחר שנעשו מדידות נוספות ומדויקות יותר, אך העיקרון הכללי של היחס בין מרחקה של הגלקסיה ובין מהירות ההימלטות שלה, הקרוי חוק האבל, הוא עיקרון תקף. את חוק האבל אפשר לנסח במילים אלה: "ככל שגדל המרחק בין שני גופים ביקום, כך גדלה המהירות היחסית שבה הם מתרחקים זה מזה". לפי חוק האבל קיים יחס ישר בין מהירות ההתרחקות של שתי גלקסיות זו מזו ובין המרחק ביניהן . קבוע האבל, המסומן ב-, מוגדר כיחס זה: חוק האבל הוא אחד מיסודות הקוסמולוגיה המודרנית. הוא תקף לאוסף מדידות של מהירויות ומרחקים שנעשים ממקום כלשהו ביקום בנקודת זמן מסוימת. מדידות שייעשו בנקודת זמן אחרת ייתנו ערך אחר של קבוע האבל. האבל עצמו מדד את היחס בין המהירות למרחק, כלומר את קבוע האבל. המדידה הראשונה שלו, בשנת 1931, נתנה תוצאה של 558 ק"מ לשנייה, למיליון פרסק. מדידות מדויקות יותר של הקבוע החלו להתבצע רק לאחר מותו של אדווין האבל, ובשנות ה-50 של המאה ה-20 נתגלה שערכו קטן בהרבה מההערכה הראשונית. כיום משתמשים במשתנים קפאידיים כנרות תקניים לגלקסיות קרובות, אולם לצורך הערכת המרחק לגלקסיות רחוקות יש להשתמש בנר תקני חזק יותר, משום שלא ניתן לצפות בהן באורם של כוכבים בודדים. בגלקסיות רחוקות אלו, שגם מתרחקות מאתנו במהירות עצומה, אירועי סופרנובה מסוג Ia משמשים כנר תקני. לפי המדידות העדכניות ביותר, שהתקבלו בשילוב של מדידות מכדור הארץ עם מדידות בעזרת לוויין המחקר WMAP, ערכו של קבוע האבל הוא 70.8 ק"מ לשנייה, למיליון פרסק. דהיינו, גלקסיה המרוחקת מאתנו כמאה מיליון פרסק, או 326 מיליון שנות אור בקרוב, מתרחקת מאתנו במהירות 7,080 ק"מ לשנייה. האבל והומאסון פרסמו את ממצאיהם בשנת 1929. משמעותם של ממצאים אלו, ששולבו בידע שהתקבל ממחקריו התאורטיים של אלברט איינשטיין בנוגע לתורת היחסות הכללית, היא כי אנו חיים ביקום דינמי ומתפשט. אף על פי שרעיון זה הובע גם קודם לכן, הרי ממצאיו האמפיריים של האבל, והמוניטין שיצאו לו כאסטרונום מוביל, תרמו לקבלה של ראייה זו של היקום. ב-1917 גילה איינשטיין כי לפי משוואותיו, על היקום להתפשט או להתכווץ. מכיוון שלא היה יכול להאמין לפירוש זה של המשוואות, המציא איינשטיין את הקבוע הקוסמולוגי שנועד "לתקן" את המשוואות ולהתאימן ליקום סטטי. מששמע על תגליותיו של האבל חזר בו איינשטיין מקביעה זו, וכינה את הקבוע הקוסמולוגי "השטות הגדולה ביותר בחיי". תגליותיו של האבל והמפץ הגדול עוד בשנת 1922 התנגד המדען יהודי-רוסי אלכסנדר פרידמן ל"קבוע הקוסמולוגי" של איינשטיין, וטען כי אנו חיים ביקום דינמי ומתפשט, ולו ראשית, ואולי גם אחרית, בניגוד למודל הסטטי שחייב "הקבוע הקוסמולוגי". פרידמן טען כי אם היה מקור היקום בנקודה בודדת שהחלה להתפשט לאחר פיצוץ גדול, הרי שלהתפשטות היקום יש תנע, המסביר את התרחקות הגלקסיות זו מזו, על אף כוחות הכבידה האמורים לקרב ביניהן. שילוב עבודתו של פרידמן עם עבודתם של נוספים ובהם ז'ורז' למטר וג'ורג' גאמוב, הפך את תגליותיו של האבל לאבן הבסיס בראייה הקוסמולוגית החדישה. המהלך המחשבתי אותו הוליכו פרידמן, גאמוב ולמטר הוא כי אם כיום הגלקסיות מתרחקות זו מזו, ומהירותן גדלה ככל שהן מתרחקות, כפי שהוכיחו תצפיותיו של האבל, הרי שאם נדמה לעצמנו את החזרת רצף הזמן לאחור, נראה מצב שבו הגלקסיות קרבות זו לזו, עד שהתחילו בנקודת מוצא אחת, היא אותה נקודה זערורית, שהייתה אז היקום כולו. על פי תאוריה זו, נקודה זו התרחבה עם הזמן וכיום היא מהווה את היקום המוכר לנו. כיום, חוק האבל, עם ממצאים נוספים, אינו אלא ביסוס ניסיוני לתאוריית המפץ הגדול. האבל עצמו לא הביע מעולם תמיכה בפרשנות שממצאיו זכו לה. במכתב שכתב ב-1931 לדה-סיטר, כתב: "אנו משתמשים במונח 'מהירות נצפית' כדי להדגיש את הפן האמפירי של המתאם. את הפירוש, כך אנו מרגישים, יש להשאיר לך ולמתי מעט אחרים שיש בידם הסמכות המדעית לדון בנושא". מבנה היקום במהלך שנות ה-20 ושנות ה-30 השקיע האבל מאמץ רב בניסיון לקבוע את תפוצת הגלקסיות ביקום. הוא מדד את בהירותן הנראית של הגלקסיות וספר אותן. הבהירות הנראית יכולה לרמוז על מרחק הגלקסיה מאתנו, ולכן היה האבל יכול למצוא את צורת הפיזור של הגלקסיות ביקום. פיזור זה יכול להעיד על מבנה היקום, כלומר על הרכבו ועל צורתו. אם, למשל, תפוצת הגלקסיות הומוגנית, כלומר כמות הגלקסיות ליחידת נפח קבועה, הרי ניתן להסיק שצורת היקום "שטוחה", או במילים אחרות יש לו גאומטריה אוקלידית. במדידה זו יש לבצע תיקון לבהירות של הגלקסיות הרחוקות שאורן מוסט לאדום באופן משמעותי, משום שמדידת הבהירות התבצעה בתחום הנראה בעוד שההסטה לאדום גרמה למרבית האור להיות בתחום התת-אדום שנבלע באטמוספירת כדור הארץ. האבל מצא כי באזור הקרוב אלינו תפוצת הגלקסיות אכן הומוגנית, אולם כדי לשמור על הומוגניות זו גם בטווחים גדולים יש לבצע את התיקון הדרוש בבהירותן של הגלקסיות הרחוקות. למרות התוצאות, התקשה האבל לקבל את המסקנה הנלווית לחוק הנושא את שמו ולפיה ההסחה לאדום נובעת מהתרחקות אמיתית של הגלקסיות, והוא "האמין שהממצא התצפיתי בדבר הסחה לאדום אינו מייצג התפשטות אמיתית של היקום, כי אם עיקרון של הטבע שאינו ברור עדיין". אורן של הגלקסיות הרחוקות עזב אותן לפני מיליארדי שנה. כיום אנו יודעים כי בתצפיות אלו של האבל לא נלקחו בחשבון שינויים באורן של הגלקסיות לאורך הזמן, ושיטה זו לא מקובלת עתה למציאת צורת היקום, והגאומטריה (העקמומיות) שלו נמדדת בדרך אחרת. כיום משתמשים במדידות קרינת הרקע הקוסמית כדי לקבוע אם הגאומטריה אוקלידית או לאו. הממצאים העדכניים של לוויין המחקר WMAP מראים בוודאות גבוהה למדי שהיקום אכן שטוח. טלסקופ החלל האבל על שמו של האבל קרוי טלסקופ החלל האבל שהוצב במסלולו, מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ, ב-24 באפריל 1990. אחת מתרומותיו של הטלסקופ היא מדידה מדויקת של קבוע האבל על ידי צפייה במשתנים קפאידיים בגלקסיות שנמצאות במרחקים של עד 60 מיליון שנות אור. בעזרת מדידה זו אפשר כיום לקבוע את גיל היקום בדיוק רב. גיל היקום המוערך הוא 13.7 מיליארד שנים. ראו גם קוסמולוגיה התפשטות היקום צפיפות היקום חומר אפל משוואות פרידמן לקריאה נוספת סיימון סינג, המפץ הגדול, התגלית המדעית הגדולה בכל הזמנים, תרגמה דפנה לוי, ספרי עליית הגג, ספרי חמד, ספרי ידיעות אחרונות, 2007. קישורים חיצוניים אדווין האבל, באתר מוזיאון המדע בירושלים אדווין האבל, אתר מט"ח איתי נבו, המדען שהרחיב את היקום. 60 שנה למותו של האבל, הידען, ספטמבר 2013 פרופיל של האבל מגיליון השבועון טיים מגזין העוסק במאה האנשים החשובים במאה ה-20 אדווין האבל מתאר את קורות חייו כאסטרונום מתוך קורס באסטרונומיה באוניברסיטת שיקגו הערות שוליים אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי אסטרונומים אמריקאים אמריקאים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות זוכי מלגת רודס זוכי מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה זוכי מדליית ברוס בוגרי אוניברסיטת שיקגו אמריקאים שנולדו ב-1889 אמריקאים שנפטרו ב-1953

אֵדווין פאוול האבל (באנגלית: Edwin Powell Hubble; 20 בנובמבר 1889 – 28 בספטמבר 1953) היה אסטרונום אמריקאי, הידוע בעיקר בזכות שתי תגליות מדעיות מרכזיות. האבל היה הראשון שהוכיח כי הגלקסיות הן מקבצי כוכבים ענקיים הנמצאים מחוץ לשביל החלב, שהוא בפני עצמו אך גלקסיה אחת מני רבות. כמו כן ניסח את "חוק האבל", העוסק בהתפשטות היקום, ומשמש, בין היתר, חלק מרכזי בתאוריית המפץ הגדול, שהיא אחת התאוריות המקובלות כיום באשר להיווצרות היקום והתפתחותו. האבל נחשב לאחד מגדולי האסטרונומים בכל הדורות.חייוהאבל נולד בשנת 1889 למשפחה אמריקנית ממעמד הביניים, בעיירה מארשפילד שבמדינת מיזורי. בילדותו עברה משפחתו לעיירה ויטון שבאילינוי, בשל עסקיו של אביו, סוכן הביטוח ג'ון האבל.כשהיה האבל בן 8 קנה לו סבו טלסקופ שעורר את התעניינותו בנעשה בחלל. כבר בתקופת התיכון כתב מאמר על כוכב הלכת מאדים ופרסם אותו בעיתון מקומי.בצעירותו הצטיין במיוחד באתלטיקה, נוסף על יכולתו האינטלקטואלית. את לימודי התואר הראשון סיים בקולג' בוויטון, ובשל הצטיינותו קיבל מלגה ללימודים מתקדמים באוניברסיטת שיקגו. אביו של האבל סבר כי לימודי משפטים הם הדרך הנכונה לבנו, והאבל למד באוניברסיטת שיקגו משפטים, אך השתתף גם בקורסים בנושאים שעניינו אותו יותר, ובהם פיזיקה ואסטרונומיה. בשנת 1910 זכה האבל במלגת רודז היוקרתית, שאותה העניק ססיל רודס לאמריקנים מצטיינים בלימודיהם הרוצים ללמוד באוניברסיטת אוקספורד. באוקספורד המשיך האבל בלימודי המשפטים, וקיבל תואר שני בשפה הספרדית. הגינונים הבריטיים שרכש באוקספורד ליווהו במהלך שנות חייו. בשנת 1913 מת אביו, והאבל שב לארצות הברית כדי לתמוך במשפחתו.לאחר שובו לארצות הברית לימד האבל בבית ספר תיכון, ושימש גם מאמן כדורסל בתיכון המקומי. במקביל המשיך להגשים את חלומו להיות אסטרונום, והתקבל ללימודי תואר שני במצפה הכוכבים ירקס, שפעל בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת שיקגו. שם השלים את לימודיו והגיש עבודת דוקטורט שעסקה בחקר הערפיליות, וכותרתה "חקירה צילומית של ערפיליות חיוורות". חקר הגלקסיות עתיד להיות אחת מתרומותיו הגדולות של האבל למדע, אך בעת שכתב את הדוקטורט שלו, לא היה ידוע טיבם המדויק של הגופים המכונים "ערפיליות", והקהילה המדעית הייתה מפולגת בהשערות שונות באשר להן. עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בשנת 1917, מיהר האבל להגיש את עבודת הדוקטורט שלו, והתגייס לצבא. שם התקדם עד לדרגת מייג'ור. לאחר שירותו הצבאי שהה זמן מה באנגליה בטרם שב לארצות הברית בשנת 1919, כדי לעבוד במצפה הר וילסון שליד לוס אנג'לס את המשרה הזאת הציע לו האסטרונום ג'ורג' אלרי הייל , מייסד המצפה.במצפה וילסון, שבו הושלמה זמן קצר קודם לכן התקנתו של הטלסקופ בעל המראה המחזירה בקוטר 100 אינץ' (2.54 מטר) על שם הוקר (Hooker) , שהיה עד 1948 הטלסקופ הגדול בעולם, ערך האבל את תצפיותיו החשובות שהביאו לתגליות אסטרונומיות פורצות דרך, ובו עבד עד יום מותו. ב־1923 הצליח לראשונה לראות משתנים קפאידיים בגלקסיית אנדרומדה. גילוי זה חשף כי מדובר בגלקסיה נוספת לשביל החלב, ולא לערפילית בתוכו. בעקבות כך פרסם ב-1924 את תגליתו הגדולה הראשונה, כי הגלקסיות הן למעשה צבירי כוכבים ענקיים ורחוקים, ולא, כפי שסברו רבים עד אז, גופים קטנים המצויים בתוך שביל החלב. תגלית זו נעשתה באמצעות מדידת המרחק אל גלקסיית אנדרומדה, אותו העריך ב-900,000 שנות אור. בשנת 1929 פרסם את תגליתו הגדולה השנייה, כי הגלקסיות מתרחקות זו מזו במהירות עצומה, וכי יש יחס קבוע בין המרחק שבין הגלקסיות ובין המהירות שבה הן מתרחקות זו מזו. תגלית זו הייתה אישוש אמפירי להשערות שהועלו בתקופה זו, שהביאו בסופו של דבר לביסוס התאוריה המקובלת כיום בדבר התהוות היקום, תאוריה הקרויה "המפץ הגדול".ב-26 בפברואר 1924 התחתן האבל עם גרייס ברק.ב-1926 קבע את הסיווג המורפולוגי של הגלקסיות המוכר כסיווג האבל. ב-30 באוגוסט 1935 גילה את האסטרואיד 1373 Cincinnati .תגליותיו של האבל זיכו אותו במעמד מוביל בקהילייה האסטרונומית בארצות הברית ובעולם. באותה תקופה האבל קנה לעצמו שם של מדען והפך לידוען. הוא בילה דרך קבע בחוגים החברתיים של הוליווד ואף אירח כוכבי קולנוע במצפה הר וילסון. האבל נהנה מאורח חיים זה. ב-1938 זכה במדליית ברוס, וב-1940 במדליית זהב מטעם האגודה האסטרונומית המלכותית. הוא המשיך בעבודתו המדעית ברציפות, פרט לתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה שירת בבסיס הניסויים אברדין של צבא ארצות הברית, עסק בו בחקר הבליסטיקה, וזכה לעיטורים על מחקריו, ובהם אות לגיון ההצטיינות על תרומה יוצאת דופן במחקר בליסטי ב-1946.ב-26 בינואר 1949 נחנך במצפה הר פאלומר טלסקופ הייל בקוטר 200 אינץ', והאבל התכבד לחנוך אותו ולבצע בו את התצפית הראשונה. טלסקופ זה שימש את האסטרונום הגרמני ולטר באדה לעדכון תצפיתו החלוצית של האבל משנת 1920, ולקביעה, בשנת 1952, כי המרחק אל גלקסיית אנדרומדה הוא יותר מפי שניים מכפי שקבע האבל. אף שתצפית מעודכנת זו לא סתרה את ההנחה הבסיסית של האבל כי הגלקסיות הן צבירי כוכבים רחוקים, אלא רק חיזקה אותה, חש האבל כי התגלית פגעה במוניטין שלו.כל חייו נאבק האבל למען מתן פרס נובל לפיזיקה לאסטרונומים. ועדת פרס נובל סברה כי האסטרונומיה אינה עיסוק הכלול במסגרת הפיזיקה, והאבל נאבק לשינוי ההגדרה. מעט לפני מותו קיבלה ועדת הפרס את טענתו, ואף החליטה להעניק לו את הפרס, אלא שהוא מת בטרם הוכרז רשמית על זכייתו, ופרס נובל אינו מוענק לאחר המוות. אף שדיוני הוועדה חסויים, חשו חבריה אנריקו פרמי וסוברהמניאן צ'נדראסקאר צורך ליצור קשר עם אלמנתו, ולספר לה על החלטתם.האבל מת משבץ מוחי בן 63 בסן מרינו שבקליפורניה. הוא נקבר על ידי אשתו, גרייס, אשר סירבה לחשוף את מקום קבורתו.האבל חונך לנצרות, אך מאוחר יותר הפך לאגנוסטי.תרומתו של האבל למחקר האסטרונומי מוערכת גם כיום, והוא נחשב לאחד מגדולי האסטרונומים בכל הדורות. על שמו קרויים האסטרואיד 2069 האבל, מכתש האבל על הירח וטלסקופ החלל האבל.תגליותיו העיקריותהגלקסיות הן מחוץ לשביל החלבהוויכוח הגדולעד לשנות ה-20 של המאה ה-20 היו גודלו של היקום ומבנהו, מהותן של הגלקסיות, והמרחקים ביניהן, נושא לוויכוח בקרב הקהילייה האסטרונומית. רבים מן הקהילייה המדעית סברו כי הערפיליות הספירליות, שבהן ניתן היה להבחין היטב בטלסקופים של אותה התקופה, הן גופים קטנים יחסית המצויים בתחומי שביל החלב. אחרים, לעומתם, סברו כי ערפיליות אלו הן גלקסיות בפני עצמן.בשנת 1920 החליטה האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית לערוך עימות פומבי המכונה "הוויכוח הגדול" בין התומכים בשתי הדעות. את התומכים בדעה כי הערפיליות הן בתחומי שביל החלב ייצג האסטרונום הרלו שפלי, ואילו את התומכים בדעה הנגדית ייצג האסטרונום הבר קרטיס. ב-26 באפריל 1920, באולם במוזיאון הסמית'סוניאן, הציגו הצדדים את עמדתם.הוויכוח הגדול הסתיים ללא הכרעה ברורה. הקהילייה המדעית נותרה חלוקה בשאלת גודלו של היקום ומיקומן של הערפיליות. יש שסברו כי שאלה זו היא מסוג השאלות שלא תיפתרנה לעולם.תגליתו של האבלעוד בשנת 1908 צפתה חלוצת האסטרונומיה האמריקנית הנרייטה ליוויט בכוכבים מסוג משתנים קפאידיים, ועסקה במדידת מחזור השתנות הבהירות נראית שלהם. היא גילתה כי לגבי סוג זה של כוכבים, שאורם משתנה מבהיר יותר לעמום יותר ובחזרה במחזורים קבועים, קיים קשר בין זמן המחזור ובין הבהירות המוחלטת שלו, המשקפת את עוצמת פליטת האור של הכוכב. עבודה של מדענים נוספים הובילה ליכולת לחשב, לפי מידת הבהירות הנראית מכדור הארץ, את המרחק בין המשתנה הקפאידי ובין כדור הארץ. תגלית זו הפכה את המשתנים הקפאידיים ל"נר תקני". בראשית המאה ה-20 היו יכולים האסטרונומים לחשב לפי מחזור ההשתנות של הכוכב ובהירותו הנצפית את מרחקו מכדור הארץ.ב-4 באוקטובר 1923 ערך האבל, באמצעות הטלסקופ במצפה הר וילסון ובעזרת עמיתו למחקר מילטון יומאסון, תצפית לעבר גלקסיית אנדרומדה, וגילה שם קפאיד משתנה. תגלית זו הובילה ליכולת לחשב את המרחק של גלקסיית אנדרומדה מכדור הארץ. חישובו של האבל הראה כי הגלקסיה רחוקה מעמנו מרחק של כ-900,000 שנות אור, הרבה מעבר לגודלו הנצפה של שביל החלב, ומכיוון שכך הוא, ברור כי היא חיצונית לו. בכך הכריע האבל את "הוויכוח הגדול". כיום, לאחר בדיקה בטכניקות שלא עמדו לרשותו של האבל, ידוע כי מרחקה של הגלקסיה גדול בהרבה, וכי הוא עומד על למעלה מ-2.5 מיליון שנות אור.האבל ייחד זמן ומאמץ כדי לאמת את הממצא התצפיתי החשוב שגילה רק לאחר מספר חודשים, בפברואר 1924, פרסם את תוצאות המחקר במכתב לשפלי, האסטרונום שנקט בוויכוח הגדול את העמדה ההפוכה לזו שהתבקשה מתגליתו של האבל. תגליתו של האבל הוכרה מיד כתגלית חשובה. ההכרה בכך ששביל החלב הוא אך גלקסיה אחת מני רבות ביקום ענק הייתה לנחלת הכלל.קבוע האבלהסחה לאדוםרבים מייחסים להאבל את התגלית לגבי ההסחה לאדום של הגלקסיות, אך למעשה התגלית נחשפה עוד בשנת 1912 על ידי האסטרונום האמריקני וסטו סליפר. בתחילת המאה ה-20 החל השימוש בספקטרוסקופיה – הפרדת גלי האור הנראה מן הכוכב למרכיביהם וניתוח התוצאות – להיות למרכיב מרכזי באסטרונומיה. התוצאה אפשרה למדענים לעמוד על הרכבם של הכוכבים ולבחון מאילו חומרים הם עשויים. תוצאה נוספת היא שהיה ניתן לבדוק את ההסחה לאדום או לכחול של הגלקסיות, כלומר אם הן מתרחקות מאתנו או מתקרבות אלינו. ידע זה מבוסס על אפקט דופלר, ולפיו אורה של גלקסיה המתקרבת לכדור הארץ מוסט מעט לכיוון הצבע הכחול בקשת הצבעים (אורך הגל קָטֵן), ואילו אורה של גלקסיה מתרחקת מוסט לכיוון האדום. בהינתן העובדה כי יש באור הגלקסיות מרכיבים המשקפים הימצאות יסודות כימיים שפליטת האור שלהם ידועה, ניתן למדוד את מידת ההסחה ואת כיוונה. כיום ידוע שאין גלקסיות רחוקות בעלות הסחה לכחול.סליפר, שעבד במצפה הכוכבים לוול על שם פרסיבל לוול, היה הראשון שגילה כי אורן של רוב "הערפיליות הספירליות" הנצפות מכדור הארץ מוסט לאדום, דהיינו הן מתרחקות והולכות מעמנו. הוא פרסם תגלית זו בביטאון מצפה הכוכבים של לוול, ולאחר שלוש שנים גם בירחון "Popular Astronomy". בירחון זה כתב כי מדד 15 ערפיליות ספירליות הפזורות באופן שווה פחות או יותר על פני המרחב הנצפה, וכולן, פרט לשלוש, נצפו כמתרחקות מכדור הארץ. את עבודתו של סליפר השלימו אסטרונומים נוספים, ג'יימס אדוארד קילר וויליאם וואלאס קמפבל. בתחילת שנות ה-20 הייתה הבנת "ההסחה לאדום" של ה"ערפיליות", שכיום ידוע שהן גלקסיות מחוץ לשביל החלב, אחת הבעיות הפתוחות החשובות בשדה האסטרונומיה.גילוי חוק האבלב-1928 נפגש האבל עם האסטרונום ההולנדי וילם דה-סיטר, ששיער כי ההסחה לאדום תהיה גבוהה יותר ככל שיהיו הגלקסיות רחוקות יותר. האבל ושותפו לעבודה האסטרונום מילטון הומאסון, בחנו את נושא ההסחה לאדום של הגלקסיות הנצפות. הם שילבו את מדידותיהם עם מדידותיו של סליפר, וגילו יחס גס בין מרחקו של הגוף הנצפה, ובין מהירות התרחקותו מעמנו. האבל והומאסון הצליחו להבחין במגמה שהייתה תקפה לגבי כל 46 הגלקסיות שמדדו: הם גילו כי ככל שהגלקסיה רחוקה יותר מאיתנו, כך מהירות התרחקותה משביל החלב גדלה. היחס המדויק שגילו, המכונה כיום קבוע האבל, תוקן במהלך הזמן לאחר שנעשו מדידות נוספות ומדויקות יותר, אך העיקרון הכללי של היחס בין מרחקה של הגלקסיה ובין מהירות ההימלטות שלה, הקרוי חוק האבל, הוא עיקרון תקף. את חוק האבל אפשר לנסח במילים אלה: "ככל שגדל המרחק בין שני גופים ביקום, כך גדלה המהירות היחסית שבה הם מתרחקים זה מזה".לפי חוק האבל קיים יחס ישר בין מהירות ההתרחקות של שתי גלקסיות זו מזו ובין המרחק ביניהן . קבוע האבל, המסומן ב-, מוגדר כיחס זה:חוק האבל הוא אחד מיסודות הקוסמולוגיה המודרנית. הוא תקף לאוסף מדידות של מהירויות ומרחקים שנעשים ממקום כלשהו ביקום בנקודת זמן מסוימת. מדידות שייעשו בנקודת זמן אחרת ייתנו ערך אחר של קבוע האבל.האבל עצמו מדד את היחס בין המהירות למרחק, כלומר את קבוע האבל. המדידה הראשונה שלו, בשנת 1931, נתנה תוצאה של 558 ק"מ לשנייה, למיליון פרסק. מדידות מדויקות יותר של הקבוע החלו להתבצע רק לאחר מותו של אדווין האבל, ובשנות ה-50 של המאה ה-20 נתגלה שערכו קטן בהרבה מההערכה הראשונית. כיום משתמשים במשתנים קפאידיים כנרות תקניים לגלקסיות קרובות, אולם לצורך הערכת המרחק לגלקסיות רחוקות יש להשתמש בנר תקני חזק יותר, משום שלא ניתן לצפות בהן באורם של כוכבים בודדים. בגלקסיות רחוקות אלו, שגם מתרחקות מאתנו במהירות עצומה, אירועי סופרנובה מסוג Ia משמשים כנר תקני. לפי המדידות העדכניות ביותר, שהתקבלו בשילוב של מדידות מכדור הארץ עם מדידות בעזרת לוויין המחקר WMAP, ערכו של קבוע האבל הוא 70.8 ק"מ לשנייה, למיליון פרסק. דהיינו, גלקסיה המרוחקת מאתנו כמאה מיליון פרסק, או 326 מיליון שנות אור בקרוב, מתרחקת מאתנו במהירות 7,080 ק"מ לשנייה.האבל והומאסון פרסמו את ממצאיהם בשנת 1929. משמעותם של ממצאים אלו, ששולבו בידע שהתקבל ממחקריו התאורטיים של אלברט איינשטיין בנוגע לתורת היחסות הכללית, היא כי אנו חיים ביקום דינמי ומתפשט. אף על פי שרעיון זה הובע גם קודם לכן, הרי ממצאיו האמפיריים של האבל, והמוניטין שיצאו לו כאסטרונום מוביל, תרמו לקבלה של ראייה זו של היקום.ב-1917 גילה איינשטיין כי לפי משוואותיו, על היקום להתפשט או להתכווץ. מכיוון שלא היה יכול להאמין לפירוש זה של המשוואות, המציא איינשטיין את הקבוע הקוסמולוגי שנועד "לתקן" את המשוואות ולהתאימן ליקום סטטי. מששמע על תגליותיו של האבל חזר בו איינשטיין מקביעה זו, וכינה את הקבוע הקוסמולוגי "השטות הגדולה ביותר בחיי".תגליותיו של האבל והמפץ הגדולעוד בשנת 1922 התנגד המדען יהודי-רוסי אלכסנדר פרידמן ל"קבוע הקוסמולוגי" של איינשטיין, וטען כי אנו חיים ביקום דינמי ומתפשט, ולו ראשית, ואולי גם אחרית, בניגוד למודל הסטטי שחייב "הקבוע הקוסמולוגי". פרידמן טען כי אם היה מקור היקום בנקודה בודדת שהחלה להתפשט לאחר פיצוץ גדול, הרי שלהתפשטות היקום יש תנע, המסביר את התרחקות הגלקסיות זו מזו, על אף כוחות הכבידה האמורים לקרב ביניהן.שילוב עבודתו של פרידמן עם עבודתם של נוספים ובהם ז'ורז' למטר וג'ורג' גאמוב, הפך את תגליותיו של האבל לאבן הבסיס בראייה הקוסמולוגית החדישה. המהלך המחשבתי אותו הוליכו פרידמן, גאמוב ולמטר הוא כי אם כיום הגלקסיות מתרחקות זו מזו, ומהירותן גדלה ככל שהן מתרחקות, כפי שהוכיחו תצפיותיו של האבל, הרי שאם נדמה לעצמנו את החזרת רצף הזמן לאחור, נראה מצב שבו הגלקסיות קרבות זו לזו, עד שהתחילו בנקודת מוצא אחת, היא אותה נקודה זערורית, שהייתה אז היקום כולו. על פי תאוריה זו, נקודה זו התרחבה עם הזמן וכיום היא מהווה את היקום המוכר לנו. כיום, חוק האבל, עם ממצאים נוספים, אינו אלא ביסוס ניסיוני לתאוריית המפץ הגדול.האבל עצמו לא הביע מעולם תמיכה בפרשנות שממצאיו זכו לה. במכתב שכתב ב-1931 לדה-סיטר, כתב: "אנו משתמשים במונח 'מהירות נצפית' כדי להדגיש את הפן האמפירי של המתאם. את הפירוש, כך אנו מרגישים, יש להשאיר לך ולמתי מעט אחרים שיש בידם הסמכות המדעית לדון בנושא".מבנה היקוםבמהלך שנות ה-20 ושנות ה-30 השקיע האבל מאמץ רב בניסיון לקבוע את תפוצת הגלקסיות ביקום. הוא מדד את בהירותן הנראית של הגלקסיות וספר אותן. הבהירות הנראית יכולה לרמוז על מרחק הגלקסיה מאתנו, ולכן היה האבל יכול למצוא את צורת הפיזור של הגלקסיות ביקום. פיזור זה יכול להעיד על מבנה היקום, כלומר על הרכבו ועל צורתו. אם, למשל, תפוצת הגלקסיות הומוגנית, כלומר כמות הגלקסיות ליחידת נפח קבועה, הרי ניתן להסיק שצורת היקום "שטוחה", או במילים אחרות יש לו גאומטריה אוקלידית. במדידה זו יש לבצע תיקון לבהירות של הגלקסיות הרחוקות שאורן מוסט לאדום באופן משמעותי, משום שמדידת הבהירות התבצעה בתחום הנראה בעוד שההסטה לאדום גרמה למרבית האור להיות בתחום התת-אדום שנבלע באטמוספירת כדור הארץ.האבל מצא כי באזור הקרוב אלינו תפוצת הגלקסיות אכן הומוגנית, אולם כדי לשמור על הומוגניות זו גם בטווחים גדולים יש לבצע את התיקון הדרוש בבהירותן של הגלקסיות הרחוקות. למרות התוצאות, התקשה האבל לקבל את המסקנה הנלווית לחוק הנושא את שמו ולפיה ההסחה לאדום נובעת מהתרחקות אמיתית של הגלקסיות, והוא "האמין שהממצא התצפיתי בדבר הסחה לאדום אינו מייצג התפשטות אמיתית של היקום, כי אם עיקרון של הטבע שאינו ברור עדיין".אורן של הגלקסיות הרחוקות עזב אותן לפני מיליארדי שנה. כיום אנו יודעים כי בתצפיות אלו של האבל לא נלקחו בחשבון שינויים באורן של הגלקסיות לאורך הזמן, ושיטה זו לא מקובלת עתה למציאת צורת היקום, והגאומטריה (העקמומיות) שלו נמדדת בדרך אחרת. כיום משתמשים במדידות קרינת הרקע הקוסמית כדי לקבוע אם הגאומטריה אוקלידית או לאו. הממצאים העדכניים של לוויין המחקר WMAP מראים בוודאות גבוהה למדי שהיקום אכן שטוח.טלסקופ החלל האבלעל שמו של האבל קרוי טלסקופ החלל האבל שהוצב במסלולו, מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ, ב-24 באפריל 1990. אחת מתרומותיו של הטלסקופ היא מדידה מדויקת של קבוע האבל על ידי צפייה במשתנים קפאידיים בגלקסיות שנמצאות במרחקים של עד 60 מיליון שנות אור. בעזרת מדידה זו אפשר כיום לקבוע את גיל היקום בדיוק רב. גיל היקום המוערך הוא 13.7 מיליארד שנים.ראו גם קוסמולוגיה התפשטות היקום צפיפות היקום חומר אפל משוואות פרידמןלקריאה נוספת סיימון סינג, המפץ הגדול, התגלית המדעית הגדולה בכל הזמנים, תרגמה דפנה לוי, ספרי עליית הגג, ספרי חמד, ספרי ידיעות אחרונות, 2007.קישורים חיצוניים אדווין האבל, באתר מוזיאון המדע בירושלים אדווין האבל, אתר מט"ח איתי נבו, המדען שהרחיב את היקום. 60 שנה למותו של האבל, הידען, ספטמבר 2013 פרופיל של האבל מגיליון השבועון טיים מגזין העוסק במאה האנשים החשובים במאה ה-20 אדווין האבל מתאר את קורות חייו כאסטרונום מתוך קורס באסטרונומיה באוניברסיטת שיקגוהערות שולייםאסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינוריאסטרונומים אמריקאיםאמריקאים מעוטרי אות לגיון ההצטיינותזוכי מלגת רודסזוכי מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיהזוכי מדליית ברוסבוגרי אוניברסיטת שיקגואמריקאים שנולדו ב-1889אמריקאים שנפטרו ב-1953

693

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%96%D7%95%D7%90%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F

מזוזואיקון

עידן המזוזואיקון (עידן החיים האמצעי, מיוונית: meso-/μεσο - אמצעי, zōon/ζῷον - חיים או בעלי חיים) הוא עידן בלוח הזמנים הגאולוגי. משך תקופתו: 186 מיליוני שנים, מ-252 מיליון שנה לפני זמננו ועד ל-66 מיליון לפני זמננו. במזוזואיקון נמצאים לפי הסדר תור הטריאס, תור היורה ותור הקרטיקון. עידן המזוזואיקון, העידן התיכון בהתפתחות עולם החי ועולם הצומח, היה בעל חשיבות רבה מבחינה גאולוגית באזורנו. סלעים רבים מעידן זה נחשפים בארץ ישראל, וכן התרחשו בו אירועים טקטוניים חשובים שהשפיעו על עיצוב השטח. לעידן זה גם חשיבות כלכלית – רבים מהסלעים שנוצרו בו משמשים מלכודות למאגרי מים, נפט וגז טבעי, וכן מקור לחומרי בנייה. עידן המזוזואיקון נחלק לשלושה תורים, כאשר גבולות התורים נקבעו לפי שינויים קיצוניים בהרכב החיים בכדור הארץ. שמותיהם של התורים ניתנו לפי טור הסלעים מתקופות אלה באירופה: טריאס – על שום שהטור הטריאסי בגרמניה נחלק לשלוש יחידות סלע; יורה – על שמם של הרי היורה בגבול שווייץ-צרפת; קרטיקון – מהמילה קרט, קירטון, לפי הסלע הבולט בטור הסלעים באירופה. בסופו של עידן הפלאוזואיקון חלה נסיגת ים נרחבת, אשר אפשרה התפתחות של מינים יבשתיים רבים וכן התאמה של מינים נוספים לתנאי לגונה. מינים ימיים רבים, לעומת זאת, נכחדו בתקופה זו. תמורות במזוזואיקון ובעולם החי והצומח טריאס בתור הטריאס הופיעו אלמוגים ונבנו שוניות, התפתחו אמוניטים חדשים, וכן זוחלים ימיים, דינוזאורים, צבים ויונקים קטנים. כמו כן, הופיעו בה שרכים ונמשכה התפתחות המחטניים. בתקופה זו שגשגו הארכוזאורים - זוחלים קדומים מהם התפתחו התנינאים, התקודונתים, הפטרוזאורים והדינוזאורים, הקדום ביותר הידוע מהם היה הניאסזאורוס (Nyasasaurus) שצץ לפני 243 מיליון שנה. הטריאס הסתיים בהכחדה המונית שהביאה לעלייתם של הדינוזאורים והפיכתם לחיות היבשה הדומיננטיות. יורה בתור היורה שרר באזורנו אקלים חם, ושוניות האלמוגים שגשגו. בעולם החלה בתור זה פתיחתם של האוקיינוס האטלנטי ושבירת יבשת גונדוואנה שמדרום לים הטתיס. בסוף היורה חלה נסיגת ים נרחבת. ביורה שלטו ביבשה הדינוזאורים ובפרט הזאורופודים הענקיים ששקלו עשרות טונות והגיעו לגדלים של עשרות מטרים, והיו היצורים הגדולים ביותר שהילכו על פני האדמה. באמצע היורה החלו להתפתח העופות אך באוויר עדיין שלטו הפטרוזאורים. בים שרצו זוחלי ענק כגון פלזיוזאורים ואיכתיוזאורים. קרטיקון בתור הקרטיקון חלה הצפה מחודשת של היבשות, שהגיעה לשיאה בסופו. האמוניטים הגיעו לפריחה בזמן זה, והים היה מלא בפלנקטון – כפי שניכר בסלעי הקירטון המאפיינים תור זה. בתקופה זו הופיעו לראשונה הצמחים מכוסי הזרע ובעלי פרחים. בקרטיקון המשיכה שליטת הדינוזאורים והם התפתחו למגוון רב של סוגים. לצידם חיו תנינאים בגדלים שונים, חלקם ענקיים, ופטרוזאורים בעלי מוטת כנפיים של כ-10 מטרים. היונקים עדיין היו קטנים וחיו בצילם של הדינוזאורים. שלהי הקרטיקון התאפיינו בצפון בעדרים גדולים של הדרוזאוריים וצרטופסים לצד הטירנוזאוריים הטורפים, ובדרום שלטו הטיטאנוזאורים הכבדים לצד הטורפים קרכרודונטוזאוריים ואבליוזאורים. הדינוזאורים נכחדו לפני 66 מיליון שנה באירוע שסימן את סוף הקרטיקון. לקראת סוף המזוזואיקון חל שינוי קיצוני בתנאים בכדור הארץ. שינוי זה גרם להיעלמותם של מינים רבים, ביניהם האמוניטים, הרודיסטים, חוריריות שונות, המוזאזאוריים, הפטרוזאורים והדינוזאורים. לעומת זאת, היונקים, העופות, התנינאים והצבים שרדו את ההכחדה וחיים גם כיום. הכחדה גדולה זו יצרה גבול ביוגני בין המזוזואיקון והקנוזואיקון, עידן בעלי החיים החדשים, שבא אחריו. גבול זה מכונה גם "גבול K-Pg" משום שמפריד בין הקרטיקון והפלאוגן. המסלע המזוזואי בארץ ישראל בעידן המזוזואיקון חדר ים תטיס לתוך היבשה בפעימות מתגברות. שינוי הדרגתי זה גרם למעבר הדרגתי של סלעי המשקע מקלאסטיים לקארבונטים ימיים, תוך שיש לעיתים החלפות המעידות על נסיגות. הסלעים המזוזואים באזורנו נחלקים לשלוש קבוצות: סלעים ימיים קרבונטים: גיר (שחלקו הפך לדולומיט), קירטון וחוואר. סלעים אוופוריטיים שנוצרו בלגונות: גבס, דולומיט. סלעים קלאסטיים: אבן חול וחרסית. כמו כן קיימם סלעים מגמתיים. יצורים שהתקיימו בעידן המזוזואיקון רשימה חלקית של קבוצות האורגניזמים הרב-תאיים שהתקיימו במזוזואיקון: צומח חשופי זרע (כגון מחטניים, ציקסיים, גינקגו) מכוסי זרע (בעלי פרחים, החל מקרטיקון עליון) חסרי חוליות כגון רכיכות ופרוקי-רגליים מדוזות אמוניטים דגים דגי גרם דגי סחוס דמויי כריש ארכוזאוריה דינוזאורים עופות פטרוזאורים תנינאים זוחלים ימיים צבים מוזאזאוריים פלזיוזאורים יונקים קדומים קישורים חיצוניים הערך Paleocene dinosaurs המזכיר אפשרות של קיום דינוזאורים לאחר המזוזואיקון הערות שוליים פנרוזואיקון

עידן המזוזואיקון (עידן החיים האמצעי, מיוונית: meso-/μεσο - אמצעי, zōon/ζῷον - חיים או בעלי חיים) הוא עידן בלוח הזמנים הגאולוגי. משך תקופתו: 186 מיליוני שנים, מ-252 מיליון שנה לפני זמננו ועד ל-66 מיליון לפני זמננו. במזוזואיקון נמצאים לפי הסדר תור הטריאס, תור היורה ותור הקרטיקון.עידן המזוזואיקון, העידן התיכון בהתפתחות עולם החי ועולם הצומח, היה בעל חשיבות רבה מבחינה גאולוגית באזורנו.סלעים רבים מעידן זה נחשפים בארץ ישראל, וכן התרחשו בו אירועים טקטוניים חשובים שהשפיעו על עיצוב השטח. לעידן זה גם חשיבות כלכלית – רבים מהסלעים שנוצרו בו משמשים מלכודות למאגרי מים, נפט וגז טבעי, וכן מקור לחומרי בנייה.עידן המזוזואיקון נחלק לשלושה תורים, כאשר גבולות התורים נקבעו לפי שינויים קיצוניים בהרכב החיים בכדור הארץ. שמותיהם של התורים ניתנו לפי טור הסלעים מתקופות אלה באירופה: טריאס – על שום שהטור הטריאסי בגרמניה נחלק לשלוש יחידות סלע; יורה – על שמם של הרי היורה בגבול שווייץ-צרפת; קרטיקון – מהמילה קרט, קירטון, לפי הסלע הבולט בטור הסלעים באירופה.בסופו של עידן הפלאוזואיקון חלה נסיגת ים נרחבת, אשר אפשרה התפתחות של מינים יבשתיים רבים וכן התאמה של מינים נוספים לתנאי לגונה. מינים ימיים רבים, לעומת זאת, נכחדו בתקופה זו.תמורות במזוזואיקון ובעולם החי והצומחטריאס בתור הטריאס הופיעו אלמוגים ונבנו שוניות, התפתחו אמוניטים חדשים, וכן זוחלים ימיים, דינוזאורים, צבים ויונקים קטנים. כמו כן, הופיעו בה שרכים ונמשכה התפתחות המחטניים. בתקופה זו שגשגו הארכוזאורים - זוחלים קדומים מהם התפתחו התנינאים, התקודונתים, הפטרוזאורים והדינוזאורים, הקדום ביותר הידוע מהם היה הניאסזאורוס (Nyasasaurus) שצץ לפני 243 מיליון שנה. הטריאס הסתיים בהכחדה המונית שהביאה לעלייתם של הדינוזאורים והפיכתם לחיות היבשה הדומיננטיות.יורה בתור היורה שרר באזורנו אקלים חם, ושוניות האלמוגים שגשגו. בעולם החלה בתור זה פתיחתם של האוקיינוס האטלנטי ושבירת יבשת גונדוואנה שמדרום לים הטתיס. בסוף היורה חלה נסיגת ים נרחבת. ביורה שלטו ביבשה הדינוזאורים ובפרט הזאורופודים הענקיים ששקלו עשרות טונות והגיעו לגדלים של עשרות מטרים, והיו היצורים הגדולים ביותר שהילכו על פני האדמה. באמצע היורה החלו להתפתח העופות אך באוויר עדיין שלטו הפטרוזאורים. בים שרצו זוחלי ענק כגון פלזיוזאורים ואיכתיוזאורים.קרטיקון בתור הקרטיקון חלה הצפה מחודשת של היבשות, שהגיעה לשיאה בסופו. האמוניטים הגיעו לפריחה בזמן זה, והים היה מלא בפלנקטון – כפי שניכר בסלעי הקירטון המאפיינים תור זה. בתקופה זו הופיעו לראשונה הצמחים מכוסי הזרע ובעלי פרחים. בקרטיקון המשיכה שליטת הדינוזאורים והם התפתחו למגוון רב של סוגים. לצידם חיו תנינאים בגדלים שונים, חלקם ענקיים, ופטרוזאורים בעלי מוטת כנפיים של כ-10 מטרים. היונקים עדיין היו קטנים וחיו בצילם של הדינוזאורים. שלהי הקרטיקון התאפיינו בצפון בעדרים גדולים של הדרוזאוריים וצרטופסים לצד הטירנוזאוריים הטורפים, ובדרום שלטו הטיטאנוזאורים הכבדים לצד הטורפים קרכרודונטוזאוריים ואבליוזאורים.הדינוזאורים נכחדו לפני 66 מיליון שנה באירוע שסימן את סוף הקרטיקון.לקראת סוף המזוזואיקון חל שינוי קיצוני בתנאים בכדור הארץ. שינוי זה גרם להיעלמותם של מינים רבים, ביניהם האמוניטים, הרודיסטים, חוריריות שונות, המוזאזאוריים, הפטרוזאורים והדינוזאורים. לעומת זאת, היונקים, העופות, התנינאים והצבים שרדו את ההכחדה וחיים גם כיום. הכחדה גדולה זו יצרה גבול ביוגני בין המזוזואיקון והקנוזואיקון, עידן בעלי החיים החדשים, שבא אחריו. גבול זה מכונה גם "גבול K-Pg" משום שמפריד בין הקרטיקון והפלאוגן.המסלע המזוזואי בארץ ישראל בעידן המזוזואיקון חדר ים תטיס לתוך היבשה בפעימות מתגברות. שינוי הדרגתי זה גרם למעבר הדרגתי של סלעי המשקע מקלאסטיים לקארבונטים ימיים, תוך שיש לעיתים החלפות המעידות על נסיגות.הסלעים המזוזואים באזורנו נחלקים לשלוש קבוצות: סלעים ימיים קרבונטים: גיר (שחלקו הפך לדולומיט), קירטון וחוואר. סלעים אוופוריטיים שנוצרו בלגונות: גבס, דולומיט. סלעים קלאסטיים: אבן חול וחרסית.כמו כן קיימם סלעים מגמתיים.יצורים שהתקיימו בעידן המזוזואיקוןרשימה חלקית של קבוצות האורגניזמים הרב-תאיים שהתקיימו במזוזואיקון: צומח חשופי זרע (כגון מחטניים, ציקסיים, גינקגו) מכוסי זרע (בעלי פרחים, החל מקרטיקון עליון) חסרי חוליות כגון רכיכות ופרוקי-רגליים מדוזות אמוניטים דגים דגי גרם דגי סחוס דמויי כריש ארכוזאוריה דינוזאורים עופות פטרוזאורים תנינאים זוחלים ימיים צבים מוזאזאוריים פלזיוזאורים יונקים קדומיםקישורים חיצוניים הערך Paleocene dinosaurs המזכיר אפשרות של קיום דינוזאורים לאחר המזוזואיקוןהערות שולייםפנרוזואיקון

700

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%AA%20%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%9C%20%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%94

מעבורת החלל קולומביה

מעבורת החלל קולומביה (כינוי מקצועי: OV-102) הייתה מעבורת החלל הראשונה של נאס"א, והמעבורת הרב-שימושית הראשונה בהיסטוריה. במהלך שירותה ביצעה 28 משימות לחלל והטיסה 160 אסטרונאוטים. ב-1 בפברואר 2003 היא התפרקה עם כניסתה לאטמוספירה, כשעל סיפונה שבעה אסטרונאוטים, בהם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אל"ם אילן רמון. מקור השם על פי גרסה אחת, המעבורת נקראה על שמה של הספינה קולומביה רדיויוה, בה הפליג הקפטן האמריקאי רוברט גריי מסביב לעולם ב-1790. ב-1792 גילה גריי את נהר קולומביה שבקולומביה הבריטית שבקנדה וקרא את הנהר על שמה של הספינה. אחרים בנאס"א טוענים כי השם "קולומביה" הוא על שמו של מגלה אמריקה, כריסטופר קולומבוס. היסטוריה בנייתה של המעבורת קולומביה החלה במרץ 1975 ובדיקתה הסופית הסתיימה בפברואר 1981. חודשיים אחר כך הייתה קולומביה למעבורת החלל הראשונה שטסה לחלל. כאשר קולומביה יצאה ממפעל הייצור היה משקלה 74,949 קילוגרמים, ולאחר שהתקינו עליה את המנועים הראשיים, משקלה הכולל הגיע ל-80,909 קילוגרמים. מעבורת החלל קולומביה שוגרה לראשונה לחלל ב-12 באפריל 1981 (טיסה STS-1) כשעל סיפונה צמד האסטרונאוטים ג'ון יאנג (מפקד) ורוברט קריפן (טייס). מעבורת החלל קולומביה הייתה החללית הראשונה אי-פעם ששוגרה לחלל עם צוות אסטרונאוטים ללא שביצעה קודם לכן טיסות לא מאוישות. מאז מסעה הראשון לחלל, נבנו לצד הקולומביה ארבע מעבורות חלל נוספות: מעבורת החלל צ'לנג'ר, שבנייתה הושלמה בשנת 1982, ואשר התפוצצה בעת שיגורה ארבע שנים אחר כך; מעבורת החלל דיסקברי, שנבנתה בשנת 1983; מעבורת החלל אטלנטיס, שהושקה שנתיים אחר כך; ולבסוף מעבורת החלל אנדוור, שהחליפה את צ'לנג'ר בשנת 1991. כמו כן, נבנתה מעבורת חלל נוספת, מעבורת החלל אנטרפרייז, שבה נוהגים אנשי הצוות לבצע ניסויים על פני כדור הארץ ולא מטיסים אותה לחלל. מבין מעבורות החלל, קולומביה הייתה היחידה שעסקה במחקר מדעי שכן שאר המעבורות עסקו בהקמתה של תחנת החלל הבינלאומית. משימה STS-32 של המעבורת, שוגרה ב-9 בינואר 1990 עסקה בתפיסת הלוויין LDEF, ניסוי החשיפה הארוכה לחלל , שאיסופו התעכב בארבע וחצי שנים בעקבות אסון צ'לנג'ר שאירע ב-1986. ביום הטיסה הרביעי, מומחה המשימה, דנבאר הפעיל את הזרוע הרובוטית והצליח לחבר אותה ל-LDEF, שגודלו היה כשל אוטובוס. גוף הניסוי הועבר לתא המטען של המעבורת עד לחזרתה לכדור הארץ. מאז שנת 1998 עברה מעבורת החלל קולומביה כ-1,540 שינויים ושיפורים. בין השאר, שופרה מערכת ההגנה התרמית ששומרת על המעבורת בעת החזרה לכדור הארץ. אחד השינויים המשמעותיים הראשונים שהיא עברה היה החלפת 5,500 מהאריחים התרמיים המקוריים ביריעה תרמית קלה יותר. האריחים והיריעה נועדו להגן על גוף המעבורת שעשוי מאלומיניום זאת כנגד החום הרב הנוצר בעת החזרה לתוך האטמוספירה. בנוסף, המעבורת עברה שינוי טכנולוגי שאפשר למהנדסים להסיר ממשקלה 450 קילוגרמים של ציוד מחשבים, כבלים ופריטים נוספים שהתיישנו במהלך השנים. בשלב השיפוצים והתיקונים נבחנו מחדש 160 קילומטרים של כבלים שהותקנו בתוכה, כחלק מהמסקנות שהוסקו בעקבות שיגור מספר 26 של המעבורת ביולי 1999. שיגור זה כמעט ובוטל לאחר שהמהנדסים מצאו 100 פגמים בחללית, שנגרמו כתוצאה מהבלאי שהלך והצטבר במעבורת החלל המזדקנת. ביולי 2002 נמצאו שלושה סדקים בצינורות הפלדה במעבורת, שמעבירים את הדלק הנוזלי למנועים. סדקים דומים התגלו במעבורות החלל האחרות. טיסות במסגרת 28 טיסותיה של הקולומביה היא סימלה את תחילתו וסופו של עידן. על אף שהמעבורת הייתה בשימוש בתקופות בהן היו משימות אל תחנות החלל מיר והבינלאומית, הקולומביה מעולם לא עגנה בתחנות החלל. הטיסה האחרונה - STS-107 טיסה STS-107 של קולומביה - טיסתה האחרונה - הייתה הטיסה ה-107 של מעבורות החלל האמריקאיות, וטיסתה ה-28 של קולומביה. השיגור התבצע ב-16 בינואר 2003, שלוש שנים אחרי הפעם האחרונה שבה שוגרה קולומביה לצרכים מדעיים. ייתכן שזו הסיבה שאנשי המעבורת נדרשו לבצע עשרות ניסויים שונים במודול מחקרי כפול שחייב אותם להתחלק לשני צוותים, אדום וכחול. צוותים אלו עבדו מסביב לשעון, כאשר צוות אחד ישן וצוות אחר מבצע ניסויים. 18% משטח הניסויים שעל המעבורת הוקדש לניסויים פרטיים וכל היתר לניסויים מטעם נאס"א. על סיפונה של קולומביה הותקנה מערכת ניסויים חדשה המכונה SpaceHab, שנבנתה על ידי חברה פרטית ונמסרה לסוכנות החלל ללא תשלום. בסך הכל ערכו חברי הצוות בטיסתה האחרונה 59 ניסויים בתחומים כגון ביולוגיה, פיזיקה וכימיה. לשם כך, הותקנו על הקולומביה 32 מטענים שונים שבעזרתם בוצעו הניסויים. כך, לדוגמה, חברי הצוות בחנו את היווצרותו של פיח כתוצאה משריפה בתנאי מיקרו-כבידה. ניסויים אחרים נועדו לבחון את התנהגותו של גוף האדם בתנאי חוסר משקל, ואת יכולת ההתרבות של חיידקים בתנאים אלו. אילן רמון היה אחראי על ניסוי שבוצע בשיתוף פעולה עם סוכנות החלל הישראלית. המדובר במעקב אחר סופות אבק כדי לאתר את השפעתן על תופעות אקלימיות במזרח התיכון. על פי התוכנית, אמור היה הניסוי להתבצע כשנתיים קודם לכן. הדחייה במועד השיגור גרמה לכך שעונת סופות האבק כבר חלפה, ואכן רמון התקשה לאתר בחלל סופת אבק, בין השאר מכיוון שאזורים רבים היו מכוסים בעננים. ניסוי נוסף שבוצע על ידי אילן רמון היה "הגן הכימי". ראו גם אסון מעבורת החלל קולומביה משימות מעבורות החלל STS-107 לקריאה נוספת אבי בליזובסקי ויפה שיר-רז, ההתרסקות, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן קישורים חיצוניים הערות שוליים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה מעבורות חלל אמריקאיות תוכנית מעבורות החלל מעבורת החלל קולומביה אסון הקולומביה

מעבורת החלל קולומביה (כינוי מקצועי: OV-102) הייתה מעבורת החלל הראשונה של נאס"א, והמעבורת הרב-שימושית הראשונה בהיסטוריה. במהלך שירותה ביצעה 28 משימות לחלל והטיסה 160 אסטרונאוטים. ב-1 בפברואר 2003 היא התפרקה עם כניסתה לאטמוספירה, כשעל סיפונה שבעה אסטרונאוטים, בהם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אל"ם אילן רמון.מקור השם על פי גרסה אחת, המעבורת נקראה על שמה של הספינה קולומביה רדיויוה, בה הפליג הקפטן האמריקאי רוברט גריי מסביב לעולם ב-1790. ב-1792 גילה גריי את נהר קולומביה שבקולומביה הבריטית שבקנדה וקרא את הנהר על שמה של הספינה. אחרים בנאס"א טוענים כי השם "קולומביה" הוא על שמו של מגלה אמריקה, כריסטופר קולומבוס.היסטוריה בנייתה של המעבורת קולומביה החלה במרץ 1975 ובדיקתה הסופית הסתיימה בפברואר 1981. חודשיים אחר כך הייתה קולומביה למעבורת החלל הראשונה שטסה לחלל. כאשר קולומביה יצאה ממפעל הייצור היה משקלה 74,949 קילוגרמים, ולאחר שהתקינו עליה את המנועים הראשיים, משקלה הכולל הגיע ל-80,909 קילוגרמים.מעבורת החלל קולומביה שוגרה לראשונה לחלל ב-12 באפריל 1981 (טיסה STS-1) כשעל סיפונה צמד האסטרונאוטים ג'ון יאנג (מפקד) ורוברט קריפן (טייס). מעבורת החלל קולומביה הייתה החללית הראשונה אי-פעם ששוגרה לחלל עם צוות אסטרונאוטים ללא שביצעה קודם לכן טיסות לא מאוישות.מאז מסעה הראשון לחלל, נבנו לצד הקולומביה ארבע מעבורות חלל נוספות: מעבורת החלל צ'לנג'ר, שבנייתה הושלמה בשנת 1982, ואשר התפוצצה בעת שיגורה ארבע שנים אחר כך; מעבורת החלל דיסקברי, שנבנתה בשנת 1983; מעבורת החלל אטלנטיס, שהושקה שנתיים אחר כך; ולבסוף מעבורת החלל אנדוור, שהחליפה את צ'לנג'ר בשנת 1991. כמו כן, נבנתה מעבורת חלל נוספת, מעבורת החלל אנטרפרייז, שבה נוהגים אנשי הצוות לבצע ניסויים על פני כדור הארץ ולא מטיסים אותה לחלל. מבין מעבורות החלל, קולומביה הייתה היחידה שעסקה במחקר מדעי שכן שאר המעבורות עסקו בהקמתה של תחנת החלל הבינלאומית.משימה STS-32 של המעבורת, שוגרה ב-9 בינואר 1990 עסקה בתפיסת הלוויין LDEF, ניסוי החשיפה הארוכה לחלל , שאיסופו התעכב בארבע וחצי שנים בעקבות אסון צ'לנג'ר שאירע ב-1986. ביום הטיסה הרביעי, מומחה המשימה, דנבאר הפעיל את הזרוע הרובוטית והצליח לחבר אותה ל-LDEF, שגודלו היה כשל אוטובוס. גוף הניסוי הועבר לתא המטען של המעבורת עד לחזרתה לכדור הארץ.מאז שנת 1998 עברה מעבורת החלל קולומביה כ-1,540 שינויים ושיפורים. בין השאר, שופרה מערכת ההגנה התרמית ששומרת על המעבורת בעת החזרה לכדור הארץ. אחד השינויים המשמעותיים הראשונים שהיא עברה היה החלפת 5,500 מהאריחים התרמיים המקוריים ביריעה תרמית קלה יותר. האריחים והיריעה נועדו להגן על גוף המעבורת שעשוי מאלומיניום זאת כנגד החום הרב הנוצר בעת החזרה לתוך האטמוספירה. בנוסף, המעבורת עברה שינוי טכנולוגי שאפשר למהנדסים להסיר ממשקלה 450 קילוגרמים של ציוד מחשבים, כבלים ופריטים נוספים שהתיישנו במהלך השנים.בשלב השיפוצים והתיקונים נבחנו מחדש 160 קילומטרים של כבלים שהותקנו בתוכה, כחלק מהמסקנות שהוסקו בעקבות שיגור מספר 26 של המעבורת ביולי 1999. שיגור זה כמעט ובוטל לאחר שהמהנדסים מצאו 100 פגמים בחללית, שנגרמו כתוצאה מהבלאי שהלך והצטבר במעבורת החלל המזדקנת. ביולי 2002 נמצאו שלושה סדקים בצינורות הפלדה במעבורת, שמעבירים את הדלק הנוזלי למנועים. סדקים דומים התגלו במעבורות החלל האחרות.טיסות במסגרת 28 טיסותיה של הקולומביה היא סימלה את תחילתו וסופו של עידן. על אף שהמעבורת הייתה בשימוש בתקופות בהן היו משימות אל תחנות החלל מיר והבינלאומית, הקולומביה מעולם לא עגנה בתחנות החלל.הטיסה האחרונה - STS-107 טיסה STS-107 של קולומביה - טיסתה האחרונה - הייתה הטיסה ה-107 של מעבורות החלל האמריקאיות, וטיסתה ה-28 של קולומביה. השיגור התבצע ב-16 בינואר 2003, שלוש שנים אחרי הפעם האחרונה שבה שוגרה קולומביה לצרכים מדעיים. ייתכן שזו הסיבה שאנשי המעבורת נדרשו לבצע עשרות ניסויים שונים במודול מחקרי כפול שחייב אותם להתחלק לשני צוותים, אדום וכחול. צוותים אלו עבדו מסביב לשעון, כאשר צוות אחד ישן וצוות אחר מבצע ניסויים. 18% משטח הניסויים שעל המעבורת הוקדש לניסויים פרטיים וכל היתר לניסויים מטעם נאס"א.על סיפונה של קולומביה הותקנה מערכת ניסויים חדשה המכונה SpaceHab, שנבנתה על ידי חברה פרטית ונמסרה לסוכנות החלל ללא תשלום. בסך הכל ערכו חברי הצוות בטיסתה האחרונה 59 ניסויים בתחומים כגון ביולוגיה, פיזיקה וכימיה. לשם כך, הותקנו על הקולומביה 32 מטענים שונים שבעזרתם בוצעו הניסויים. כך, לדוגמה, חברי הצוות בחנו את היווצרותו של פיח כתוצאה משריפה בתנאי מיקרו-כבידה. ניסויים אחרים נועדו לבחון את התנהגותו של גוף האדם בתנאי חוסר משקל, ואת יכולת ההתרבות של חיידקים בתנאים אלו.אילן רמון היה אחראי על ניסוי שבוצע בשיתוף פעולה עם סוכנות החלל הישראלית. המדובר במעקב אחר סופות אבק כדי לאתר את השפעתן על תופעות אקלימיות במזרח התיכון. על פי התוכנית, אמור היה הניסוי להתבצע כשנתיים קודם לכן. הדחייה במועד השיגור גרמה לכך שעונת סופות האבק כבר חלפה, ואכן רמון התקשה לאתר בחלל סופת אבק, בין השאר מכיוון שאזורים רבים היו מכוסים בעננים. ניסוי נוסף שבוצע על ידי אילן רמון היה "הגן הכימי".ראו גםאסון מעבורת החלל קולומביהמשימות מעבורות החללSTS-107לקריאה נוספתאבי בליזובסקי ויפה שיר-רז, ההתרסקות, הוצאת כנרת, זמורה-ביתןקישורים חיצונייםהערות שולייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהמעבורות חלל אמריקאיותתוכנית מעבורות החללמעבורת החלל קולומביהאסון הקולומביה

705

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9D

הליום

הליום (Helium) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי He ומספרו האטומי 2. מצוי בטבע בצורת גז חד-אטומי, בשל היותו גז אציל. זהו גז חסר צבע ונטול ריח. נקודת רתיחתו היא הנמוכה ביותר, והוא מתמצק רק תחת לחץ רב. ההליום הוא היסוד השני הנפוץ ביותר ביקום, אחרי המימן. בשל משקלו הסגולי הנמוך מזה של האוויר, הליום משמש למילוי בלונים וספינות אוויר. מידע כללי ההליום הוא גז אציל חסר צבע וריח ובעל קיבול חום סגולי גבוה מאוד. הוא אינו מסוכן לאדם, והכי פחות פעיל מכל היסודות. בתנאי החדר, הוא מתנהג בדומה לגז אידיאלי. בתנאי לחץ וטמפרטורה רגילים הליום קיים רק כמולקולה חד־אטומית במצב צבירה גזי. בתנאים קיצוניים ביותר הליום מסוגל ליצור תרכובות בלתי־יציבות עם טונגסטן, יוד, פלואור, גופרית וזרחן כשמופגז באלקטרונים. בצורה זו יוצרו התרכובות HeNe, HeF2, WHe2 והיונים He2+, HeH+ וHeD+ (כאשר D הוא דאוטריום). להליום נקודת הקיפאון הנמוכה ביותר, והוא החומר היחיד שאינו מתמצק כלל בלחץ אטמוספירי, גם לא בטמפרטורת האפס המוחלט. הליום מוצק, המתקבל רק בלחצים גבוהים מאוד, הוא חסר צבע, כמעט בלתי נראה ודחוס מאוד. הליום הוא מהגזים המעטים בעלי מקדם ג'ול-תומסון שלילי בתנאי לחץ וטמפרטורה סטנדרטיים. פירוש הדבר שכאשר מניחים לו להתפשט מלחץ גבוה ללחץ נמוך, הגז מתחמם. רק מתחת לטמפרטורת האינוורסיה שלו - כ-32 עד 50 קלווין בלחץ אטמוספירי - הוא מתקרר בשעת ההתפשטות. כאשר מקררים את ההליום לטמפרטורה שמתחת ל-K 2.175 הופך ההליום לנוזל-על (superfluid) ומשנה את תכונותיו, הוא נע ללא חיכוך, צמיגותו נעלמת לחלוטין, ומוליכות החום שלו גבוהה, היכולת לזרום במדרון עולה וחדירות דרך פתחים זעירים (מצב זה נקרא גם Helium II). שימושים ספינות אוויר ובלונים מנופחים עם הליום, כיוון שהוא קל מהאוויר (מטר מעוקב של הליום יכול להרים 1 קילוגרם). הליום מועדף על מימן בספינות אוויר למרות שהוא יותר יקר ופחות יעיל (92.64% מכוחו של המימן) מכיוון שהוא אינו דליק. תערובת הליום, חמצן וחנקן (או תערובת מימן, הליום וחמצן בעומק נמוך יותר מ-45 מטר) משמשת בצלילה למילוי בלוני אוויר. תערובת זו יכולה למנוע סכנות בצלילה. להליום יישומים בקירור כורים גרעיניים. בגידול גבישי צורן וגרמניום משתמשים בהליום כגז מגן. להליום שימוש בהפקת טיטניום וזירקוניום. על מנת להגן על מסמכים היסטוריים חשובים מאחסנים אותם באטמוספירת הליום. להליום תפקיד כ"נשא" בכרומטוגרף גזים (מכשיר שמפריד תערובות). פיזיקאים משתמשים בחלקיקי אלפא (שהם גרעיני הליום) במחקרי תהליכים גרעיניים. בלוני גומי לצורכי בידור (כגון ימי הולדת ומסיבות) לעיתים ממולאים בהליום במקום באוויר על מנת לגרום להם להתרומם. איזוטופים של הליום היסטוריה הראיות הראשונות לקיומו של ההליום הוא קו צהוב באורך גל של 587.49 ננומטר, אשר זוהה בספקטרום הכרומוספירה של השמש בזמן ליקוי החמה המלא שהתרחש ב-18 באוגוסט 1868 מעל הודו. האסטרונום הצרפתי, פייר ז'נסן, אשר גילה את הקו הזה, שייך אותו, בטעות, לספקטרום הנתרן. ב-20 באוקטובר של אותה שנה גילה האסטרונום האנגלי, נורמן לוקייר (Norman Lockyer), את אותו קו צהוב בספקטרום השמש, וקרא לו קו D3, בשל קרבתו לקווים D1 וקו D2 של היסוד נתרן. לוקייר חשב שקו זה נובע מקיומו של יסוד הקיים בשמש, אך לא בכדור-הארץ, אותו כינו הוא והכימאי האנגלי אדוארד פרנקלנד בשמה היווני של השמש, ἥλιος ('הליוס'). ב-26 במרץ 1895, בודד הכימאי האנגלי ויליאם רמזי הליום על כדור הארץ על ידי ריאקציה בין המינרל הרדיואקטיבי קלוויט עם חומצות. רמזי חיפש אחר היסוד ארגון, אך לאחר שהפריד את החנקן והחמצן מהגז על ידי חומצה גופרתית הוא שם לב לקו צהוב שהתאים לקו ה־D3 שבספקטרום של השמש. בזכות גילוי זה, החלו הכימאים פר תאודור קלאב ואברהם לנגלאט באופסלה, שוודיה לבודד הליום מקלוויט. הם הצליחו לבודד כמות מספיקה כדי לקבוע את מסתו האטומית של ההליום. ב־1907, גילו ארנסט רתרפורד ותומאס רויידס שחלקיקי אלפא הם גרעיני הליום. ב־1908, הצליח הפיזיקאי הגרמני הייק קאמרלניג אונס להפוך הליום גזי להליום נוזלי על ידי קירורו למעלת קלווין אחת בערך. הוא ניסה גם להעביר אותו למצב צבירה מוצק, אך כשל בנסיונותיו היות שלהליום אין נקודה משולשת - נקודה בה החומר נמצא במצבים מוצק, נוזל וגז בו זמנית. הניסיון הראשון בו הצליחו להפוך הליום למוצק היה בשנת 1926 על ידי הסטודנט ויליאם הנדריק קיסום על ידי הגברת לחץ על הליום ל-25 אטמוספירות. בשנת 1938, גילה הפיזיקאי הרוסי פיוטר קפיצה של-4He אין כמעט צמיגות בנקודה הקרובה לאפס המוחלט, תופעה הקרויה כיום "נוזל-על". בשנת 1972 אותה התופעה התגלתה גם ב-3He. צורה בטבע הליום הוא היסוד השני הנפוץ ביותר ביקום, אחרי מימן, והוא מהווה 23% ממסת כל החומר ביקום (לא כולל חומר אפל ואנרגיה אפלה). הליום מרוכז בעיקר בכוכבים (במיוחד בכוכבים חמים), בהם הוא נוצר בתהליך היתוך גרעיני של אטומי מימן, כחלק ממחזור הפרוטון־פרוטון בתהליכים תרמו־גרעיניים. על פי תיאורית המפץ הגדול, רוב ההליום ביקום נוצר בשלוש הדקות הראשונות של המפץ הגדול. באטמוספירת כדור הארץ נמצא הליום בריכוז זעום (5.2 חלקיקים למיליון), בעיקר משום שהוא "נמלט" מהאטמוספירה. הליום הוא היסוד ה־71 מבחינת שכיחותו בקרום כדור הארץ. מקור ההליום בכדור הארץ הוא בדעיכה רדיואקטיבית של יסודות כמו אורניום ותוריום, בה נפלטים מהגרעין חלקיקי אלפא, המורכבים משני פרוטונים ושני נייטרונים (שהם למעשה He2+). חישובים העלו שקרום כדור הארץ מייצר 30 טון הליום כל שנה. אמצעי זהירות הליום טבעי בתנאי החדר הוא לא רעיל ואין לו תפקיד ביולוגי בגוף האדם. הוא נמצא בכמויות זעירות בדם. כאשר אדם שואף לריאותיו הליום מתוך מיכל, צליל קולו נעשה גבוה, זמנית. זאת מכיוון שמהירות הקול בהליום גבוהה יותר ממהירותו באוויר אטמוספירי, ולכן אורך הגל הנקלט, קצר יותר. רפלקס הנשימה של האדם אינו מגורה מירידת כמות החמצן בדם אלא מנוכחות כמות מסוימת של פחמן דו-חמצני, לכן בשאיפת הליום, שאינו פעיל כימית ולכן אינו רעיל, במקום חמצן, הגוף אינו מבחין בהיעדר החמצן, בגלל הפינוי המתמיד של פחמן דו-חמצני, לאחר מספר דקות התאים ירעבו ובמהרה ימותו בהיעדר החמצן הדרוש בתהליך הנשימה התאית או היפוקסיה, וכל זאת מבלי שהגוף יבחין במצוקה, כלומר בהיעדר תחושת מחנק. קישורים חיצוניים עדנה לבל, הליום, באתר מכון ויצמן למדע Why does helium make you sound funny? at Smart Learning for All, January 2018 הערות שוליים גזים אצילים נוזל קירור

הליום (Helium) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי He ומספרו האטומי 2. מצוי בטבע בצורת גז חד-אטומי, בשל היותו גז אציל. זהו גז חסר צבע ונטול ריח. נקודת רתיחתו היא הנמוכה ביותר, והוא מתמצק רק תחת לחץ רב. ההליום הוא היסוד השני הנפוץ ביותר ביקום, אחרי המימן. בשל משקלו הסגולי הנמוך מזה של האוויר, הליום משמש למילוי בלונים וספינות אוויר.מידע כלליההליום הוא גז אציל חסר צבע וריח ובעל קיבול חום סגולי גבוה מאוד. הוא אינו מסוכן לאדם, והכי פחות פעיל מכל היסודות. בתנאי החדר, הוא מתנהג בדומה לגז אידיאלי. בתנאי לחץ וטמפרטורה רגילים הליום קיים רק כמולקולה חד־אטומית במצב צבירה גזי. בתנאים קיצוניים ביותר הליום מסוגל ליצור תרכובות בלתי־יציבות עם טונגסטן, יוד, פלואור, גופרית וזרחן כשמופגז באלקטרונים. בצורה זו יוצרו התרכובות HeNe, HeF2, WHe2 והיונים He2+, HeH+ וHeD+ (כאשר D הוא דאוטריום).להליום נקודת הקיפאון הנמוכה ביותר, והוא החומר היחיד שאינו מתמצק כלל בלחץ אטמוספירי, גם לא בטמפרטורת האפס המוחלט. הליום מוצק, המתקבל רק בלחצים גבוהים מאוד, הוא חסר צבע, כמעט בלתי נראה ודחוס מאוד.הליום הוא מהגזים המעטים בעלי מקדם ג'ול-תומסון שלילי בתנאי לחץ וטמפרטורה סטנדרטיים. פירוש הדבר שכאשר מניחים לו להתפשט מלחץ גבוה ללחץ נמוך, הגז מתחמם. רק מתחת לטמפרטורת האינוורסיה שלו - כ-32 עד 50 קלווין בלחץ אטמוספירי - הוא מתקרר בשעת ההתפשטות. כאשר מקררים את ההליום לטמפרטורה שמתחת ל-K 2.175 הופך ההליום לנוזל-על (superfluid) ומשנה את תכונותיו, הוא נע ללא חיכוך, צמיגותו נעלמת לחלוטין, ומוליכות החום שלו גבוהה, היכולת לזרום במדרון עולה וחדירות דרך פתחים זעירים (מצב זה נקרא גם Helium II).שימושים ספינות אוויר ובלונים מנופחים עם הליום, כיוון שהוא קל מהאוויר (מטר מעוקב של הליום יכול להרים 1 קילוגרם). הליום מועדף על מימן בספינות אוויר למרות שהוא יותר יקר ופחות יעיל (92.64% מכוחו של המימן) מכיוון שהוא אינו דליק. תערובת הליום, חמצן וחנקן (או תערובת מימן, הליום וחמצן בעומק נמוך יותר מ-45 מטר) משמשת בצלילה למילוי בלוני אוויר. תערובת זו יכולה למנוע סכנות בצלילה. להליום יישומים בקירור כורים גרעיניים. בגידול גבישי צורן וגרמניום משתמשים בהליום כגז מגן. להליום שימוש בהפקת טיטניום וזירקוניום. על מנת להגן על מסמכים היסטוריים חשובים מאחסנים אותם באטמוספירת הליום. להליום תפקיד כ"נשא" בכרומטוגרף גזים (מכשיר שמפריד תערובות). פיזיקאים משתמשים בחלקיקי אלפא (שהם גרעיני הליום) במחקרי תהליכים גרעיניים. בלוני גומי לצורכי בידור (כגון ימי הולדת ומסיבות) לעיתים ממולאים בהליום במקום באוויר על מנת לגרום להם להתרומם.איזוטופים של הליוםהיסטוריההראיות הראשונות לקיומו של ההליום הוא קו צהוב באורך גל של 587.49 ננומטר, אשר זוהה בספקטרום הכרומוספירה של השמש בזמן ליקוי החמה המלא שהתרחש ב-18 באוגוסט 1868 מעל הודו. האסטרונום הצרפתי, פייר ז'נסן, אשר גילה את הקו הזה, שייך אותו, בטעות, לספקטרום הנתרן. ב-20 באוקטובר של אותה שנה גילה האסטרונום האנגלי, נורמן לוקייר (Norman Lockyer), את אותו קו צהוב בספקטרום השמש, וקרא לו קו D3, בשל קרבתו לקווים D1 וקו D2 של היסוד נתרן. לוקייר חשב שקו זה נובע מקיומו של יסוד הקיים בשמש, אך לא בכדור-הארץ, אותו כינו הוא והכימאי האנגלי אדוארד פרנקלנד בשמה היווני של השמש, ἥλιος ('הליוס').ב-26 במרץ 1895, בודד הכימאי האנגלי ויליאם רמזי הליום על כדור הארץ על ידי ריאקציה בין המינרל הרדיואקטיבי קלוויט עם חומצות. רמזי חיפש אחר היסוד ארגון, אך לאחר שהפריד את החנקן והחמצן מהגז על ידי חומצה גופרתית הוא שם לב לקו צהוב שהתאים לקו ה־D3 שבספקטרום של השמש. בזכות גילוי זה, החלו הכימאים פר תאודור קלאב ואברהם לנגלאט באופסלה, שוודיה לבודד הליום מקלוויט. הם הצליחו לבודד כמות מספיקה כדי לקבוע את מסתו האטומית של ההליום.ב־1907, גילו ארנסט רתרפורד ותומאס רויידס שחלקיקי אלפא הם גרעיני הליום. ב־1908, הצליח הפיזיקאי הגרמני הייק קאמרלניג אונס להפוך הליום גזי להליום נוזלי על ידי קירורו למעלת קלווין אחת בערך. הוא ניסה גם להעביר אותו למצב צבירה מוצק, אך כשל בנסיונותיו היות שלהליום אין נקודה משולשת - נקודה בה החומר נמצא במצבים מוצק, נוזל וגז בו זמנית. הניסיון הראשון בו הצליחו להפוך הליום למוצק היה בשנת 1926 על ידי הסטודנט ויליאם הנדריק קיסום על ידי הגברת לחץ על הליום ל-25 אטמוספירות.בשנת 1938, גילה הפיזיקאי הרוסי פיוטר קפיצה של-4He אין כמעט צמיגות בנקודה הקרובה לאפס המוחלט, תופעה הקרויה כיום "נוזל-על". בשנת 1972 אותה התופעה התגלתה גם ב-3He.צורה בטבעהליום הוא היסוד השני הנפוץ ביותר ביקום, אחרי מימן, והוא מהווה 23% ממסת כל החומר ביקום (לא כולל חומר אפל ואנרגיה אפלה). הליום מרוכז בעיקר בכוכבים (במיוחד בכוכבים חמים), בהם הוא נוצר בתהליך היתוך גרעיני של אטומי מימן, כחלק ממחזור הפרוטון־פרוטון בתהליכים תרמו־גרעיניים.על פי תיאורית המפץ הגדול, רוב ההליום ביקום נוצר בשלוש הדקות הראשונות של המפץ הגדול.באטמוספירת כדור הארץ נמצא הליום בריכוז זעום (5.2 חלקיקים למיליון), בעיקר משום שהוא "נמלט" מהאטמוספירה. הליום הוא היסוד ה־71 מבחינת שכיחותו בקרום כדור הארץ.מקור ההליום בכדור הארץ הוא בדעיכה רדיואקטיבית של יסודות כמו אורניום ותוריום, בה נפלטים מהגרעין חלקיקי אלפא, המורכבים משני פרוטונים ושני נייטרונים (שהם למעשה He2+). חישובים העלו שקרום כדור הארץ מייצר 30 טון הליום כל שנה.אמצעי זהירותהליום טבעי בתנאי החדר הוא לא רעיל ואין לו תפקיד ביולוגי בגוף האדם. הוא נמצא בכמויות זעירות בדם.כאשר אדם שואף לריאותיו הליום מתוך מיכל, צליל קולו נעשה גבוה, זמנית. זאת מכיוון שמהירות הקול בהליום גבוהה יותר ממהירותו באוויר אטמוספירי, ולכן אורך הגל הנקלט, קצר יותר.רפלקס הנשימה של האדם אינו מגורה מירידת כמות החמצן בדם אלא מנוכחות כמות מסוימת של פחמן דו-חמצני, לכן בשאיפת הליום, שאינו פעיל כימית ולכן אינו רעיל, במקום חמצן, הגוף אינו מבחין בהיעדר החמצן, בגלל הפינוי המתמיד של פחמן דו-חמצני, לאחר מספר דקות התאים ירעבו ובמהרה ימותו בהיעדר החמצן הדרוש בתהליך הנשימה התאית או היפוקסיה, וכל זאת מבלי שהגוף יבחין במצוקה, כלומר בהיעדר תחושת מחנק.קישורים חיצוניים עדנה לבל, הליום, באתר מכון ויצמן למדע Why does helium make you sound funny? at Smart Learning for All, January 2018הערות שולייםגזים אציליםנוזל קירור

710

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%92%27%D7%A8%20%D7%91%D7%99%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F

רוג'ר בייקון

רוג'ר בייקון (בלטינית: Rogerus Baconus, כונה Doctor Mirabilis, "מורה מופלא"; באנגלית מודרנית: Roger Bacon;1214 לערך – 1294 לערך), היה נזיר פרנציסקני, מלומד סכולסטי ופילוסוף אנגלי. בייקון, שהושפע מאבן אל-היית'ם, היה מהראשונים לערוך ניסויים ולבחון את תוצאותיהם בצורה אמפירית, גם כשתוצאותיהם סתרו את תחזיותיו של אריסטו. לפיכך הוא נחשב לאחד מחלוצי השיטה המדעית המודרנית. שנותיו הראשונות בייקון נולד ליד אילצ'סטר בסאמרסט למשפחה אנגלו-נורמנית אמידה. בתקופת מלכותו הסוערת של הנרי השלישי, רכושם נלקח מהם וכמה מחברי המשפחה הוגלו. רוג'ר בייקון למד באוניברסיטת אוקספורד, הרצה על אריסטו ומאוחר יותר נהיה לנזיר פרנציסקני ופרופסור באוקספורד. הוא כנראה נעשה לנזיר ב-1233, ואז עבר לצרפת על מנת ללמוד באוניברסיטה של פריז, אז מרכז החיים האינטלקטואליים באירופה. שני מסדרי הנזירים הגדולים, הפרנציסקנים והדומיניקנים, עדיין לא היו מיוסדים שם, ורק עתה החלו לקחת חלק חשוב בדיון התאולוגי. אלכסנדר מהלס הנהיג את הפרנציסקנים, ואילו בראש הדומיניקנים עמדו אלברטוס מגנוס ותומאס אקווינס. היכולות של בייקון הוכרו תוך זמן קצר, והוא נהנה מחברתם של אנשים חשובים כאדם דה מריסקו ורוברט גרוסטסט, בישוף לינקולן. בנוסף להוראה ולמחקר באוניברסיטה, הוא גם ערך ותיאר ניסויים שונים. חיים ויצירה ההכשרה המדעית שבייקון רכש, בעיקר מספרי הדרכה ערבים, גרמה לו להבין את החסרונות בשיח האקדמי הקיים. אריסטו היה ידוע רק דרך תרגומים גרועים ללטינית (שליטה ביוונית הייתה נדירה במערב עד הרנסאנס), וכך גם המקרא. מדע הפיזיקה לא נלמד ונחקר על ידי ניסויים בדרך האריסטוטלית, אלא על ידי ויכוחים תוך התבססות על המסורת הסכולסטית. בייקון נטש את הפלפול הסכולסטי, ופנה ללמוד שפות ולערוך ניסויים. המורה היחיד שהעריך היה המתמטיקאי פייר איש מריקור. הניגוד בין חוסר ההכרה בו לבין הפרסום לו זכו הדוקטורים מהאוניברסיטה הרגיזה מאוד את בייקון. בספריו יצא בתקיפות כנגד אלכסנדר האלנסיס ואלברטוס מגנוס, מראשי הפרנציסקנים, שלמדו לטענתו את אריסטו רק מיד שנייה. בייקון פגש את הקרדינל גי דה פולקואה, שהתעניין ברעיונות שלו וביקש ממנו לפרסם חיבור מקיף. בייקון, שהוגבל על ידי החוק הפרנציסקני האוסר לפרסם חיבורים מחוץ למסדר ללא אישור מיוחד, התמהמה בתחילה. קרדינל זה הפך לאפיפיור קלמנט הרביעי, והוא זירז את בייקון להתעלם מהאיסור ולכתוב את הספר בחשאי. בייקון עשה זאת ושלח את החיבור, ה"אופוס מאיוס", לאפיפיור ב-1267. לאחר מכן הוא שלח לו את ה"אופוס מינוס", סיכום של הרעיונות העיקריים מהחיבור הראשון. ב-1268, הוא שלח את חיבורו השלישי, ה"אופוס טרטיום", לאפיפיור, שמת באותה שנה. בייקון כבר לא היה מקורב לרשויות, ונאסר למעשה בידי המסדר הפרנציסקני בפעם השנייה ב-1278, מכיוון שניסוייו בתחום האלכימיה הערבית גרמו לכך שיואשם בכישוף. הוא נותר במאסר לעשר שנים, עד שהתערבותו של אציל אנגלי הביאה לשחרורו. בכתביו, בייקון קורא לרפורמה בלימודים התאולוגיים. יש לשים פחות דגש על חילוקים פילוסופיים מינוריים כמו בסכולסטיקה, והברית החדשה עצמה צריכה להיות בלב הדיון. על התאולוגים ללמוד את השפות שבהן נכתבה במקור ,יוונית ועברית. הוא עצמו היה בקיא בכמה שפות, והצטער על הטעויות שנפלו בכתבי הקודש ובכתביהם של הפילוסופים היווניים בשל תרגומים ופירושים מוטעים. מעבר לכך, הוא טען כי תאולוגים צריכים ללמוד את כל המדעים באופן מפורט, וכי יש להוסיף אותם למערכת הלימודים האוניברסיטאית הרגילה. הוא דחה את ההליכה העיוורת אחר הסמכויות העתיקות, גם בתאולוגיה וגם במדע. ספרו אופוס מאיוס (Opus majus) עוסק במתמטיקה ובאופטיקה, באלכימיה ובייצור אבק שרפה, מיקום וגודל גרמי השמים, והוא חוזה המצאות מאוחרות כמו המיקרוסקופ, הטלסקופ, משקפיים, מכונות מעופפות וספינות קיטור. בייקון למד גם אסטרולוגיה והאמין כי לגרמי השמים יש השפעה על גורלם של בני האדם. הוא גם כתב ביקורת על הלוח היוליאני שאז עדיין היה בשימוש. הוא גילה לראשונה את קשת הצבעים בתוך כוס מים, מאות שנים לפני שאייזק ניוטון גילה כי ניתן לפזר ולאחד מחדש אור לבן על ידי עדשה. הוא הכיר היטב את התובנות הפילוסופיות והמדעיות של העולם הערבי, שבאותו זמן היה התרבות המתקדמת ביותר. הוא היה תומך נלהב של השיטה הניסויית לרכישת מידע על העולם. הוא התכוון לפרסם אנציקלופדיה מפורטת, אך רק חלקים שלה הופיעו. ראו גם פרנסיס בייקון לקריאה נוספת קישורים חיצוניים רוג'ר בייקון פילוסופים של ימי הביניים פילוסופים בריטים אלכימאים פרנציסקנים אישים שחיו במאה ה-13

רוג'ר בייקון (בלטינית: Rogerus Baconus, כונה Doctor Mirabilis, "מורה מופלא"; באנגלית מודרנית: Roger Bacon;1214 לערך – 1294 לערך), היה נזיר פרנציסקני, מלומד סכולסטי ופילוסוף אנגלי. בייקון, שהושפע מאבן אל-היית'ם, היה מהראשונים לערוך ניסויים ולבחון את תוצאותיהם בצורה אמפירית, גם כשתוצאותיהם סתרו את תחזיותיו של אריסטו. לפיכך הוא נחשב לאחד מחלוצי השיטה המדעית המודרנית.שנותיו הראשונותבייקון נולד ליד אילצ'סטר בסאמרסט למשפחה אנגלו-נורמנית אמידה. בתקופת מלכותו הסוערת של הנרי השלישי, רכושם נלקח מהם וכמה מחברי המשפחה הוגלו. רוג'ר בייקון למד באוניברסיטת אוקספורד, הרצה על אריסטו ומאוחר יותר נהיה לנזיר פרנציסקני ופרופסור באוקספורד. הוא כנראה נעשה לנזיר ב-1233, ואז עבר לצרפת על מנת ללמוד באוניברסיטה של פריז, אז מרכז החיים האינטלקטואליים באירופה. שני מסדרי הנזירים הגדולים, הפרנציסקנים והדומיניקנים, עדיין לא היו מיוסדים שם, ורק עתה החלו לקחת חלק חשוב בדיון התאולוגי. אלכסנדר מהלס הנהיג את הפרנציסקנים, ואילו בראש הדומיניקנים עמדו אלברטוס מגנוס ותומאס אקווינס. היכולות של בייקון הוכרו תוך זמן קצר, והוא נהנה מחברתם של אנשים חשובים כאדם דה מריסקו ורוברט גרוסטסט, בישוף לינקולן. בנוסף להוראה ולמחקר באוניברסיטה, הוא גם ערך ותיאר ניסויים שונים.חיים ויצירהההכשרה המדעית שבייקון רכש, בעיקר מספרי הדרכה ערבים, גרמה לו להבין את החסרונות בשיח האקדמי הקיים. אריסטו היה ידוע רק דרך תרגומים גרועים ללטינית (שליטה ביוונית הייתה נדירה במערב עד הרנסאנס), וכך גם המקרא. מדע הפיזיקה לא נלמד ונחקר על ידי ניסויים בדרך האריסטוטלית, אלא על ידי ויכוחים תוך התבססות על המסורת הסכולסטית. בייקון נטש את הפלפול הסכולסטי, ופנה ללמוד שפות ולערוך ניסויים. המורה היחיד שהעריך היה המתמטיקאי פייר איש מריקור. הניגוד בין חוסר ההכרה בו לבין הפרסום לו זכו הדוקטורים מהאוניברסיטה הרגיזה מאוד את בייקון. בספריו יצא בתקיפות כנגד אלכסנדר האלנסיס ואלברטוס מגנוס, מראשי הפרנציסקנים, שלמדו לטענתו את אריסטו רק מיד שנייה.בייקון פגש את הקרדינל גי דה פולקואה, שהתעניין ברעיונות שלו וביקש ממנו לפרסם חיבור מקיף. בייקון, שהוגבל על ידי החוק הפרנציסקני האוסר לפרסם חיבורים מחוץ למסדר ללא אישור מיוחד, התמהמה בתחילה. קרדינל זה הפך לאפיפיור קלמנט הרביעי, והוא זירז את בייקון להתעלם מהאיסור ולכתוב את הספר בחשאי. בייקון עשה זאת ושלח את החיבור, ה"אופוס מאיוס", לאפיפיור ב-1267. לאחר מכן הוא שלח לו את ה"אופוס מינוס", סיכום של הרעיונות העיקריים מהחיבור הראשון. ב-1268, הוא שלח את חיבורו השלישי, ה"אופוס טרטיום", לאפיפיור, שמת באותה שנה. בייקון כבר לא היה מקורב לרשויות, ונאסר למעשה בידי המסדר הפרנציסקני בפעם השנייה ב-1278, מכיוון שניסוייו בתחום האלכימיה הערבית גרמו לכך שיואשם בכישוף. הוא נותר במאסר לעשר שנים, עד שהתערבותו של אציל אנגלי הביאה לשחרורו. בכתביו, בייקון קורא לרפורמה בלימודים התאולוגיים. יש לשים פחות דגש על חילוקים פילוסופיים מינוריים כמו בסכולסטיקה, והברית החדשה עצמה צריכה להיות בלב הדיון. על התאולוגים ללמוד את השפות שבהן נכתבה במקור ,יוונית ועברית. הוא עצמו היה בקיא בכמה שפות, והצטער על הטעויות שנפלו בכתבי הקודש ובכתביהם של הפילוסופים היווניים בשל תרגומים ופירושים מוטעים. מעבר לכך, הוא טען כי תאולוגים צריכים ללמוד את כל המדעים באופן מפורט, וכי יש להוסיף אותם למערכת הלימודים האוניברסיטאית הרגילה. הוא דחה את ההליכה העיוורת אחר הסמכויות העתיקות, גם בתאולוגיה וגם במדע. ספרו אופוס מאיוס (Opus majus) עוסק במתמטיקה ובאופטיקה, באלכימיה ובייצור אבק שרפה, מיקום וגודל גרמי השמים, והוא חוזה המצאות מאוחרות כמו המיקרוסקופ, הטלסקופ, משקפיים, מכונות מעופפות וספינות קיטור.בייקון למד גם אסטרולוגיה והאמין כי לגרמי השמים יש השפעה על גורלם של בני האדם. הוא גם כתב ביקורת על הלוח היוליאני שאז עדיין היה בשימוש. הוא גילה לראשונה את קשת הצבעים בתוך כוס מים, מאות שנים לפני שאייזק ניוטון גילה כי ניתן לפזר ולאחד מחדש אור לבן על ידי עדשה. הוא הכיר היטב את התובנות הפילוסופיות והמדעיות של העולם הערבי, שבאותו זמן היה התרבות המתקדמת ביותר. הוא היה תומך נלהב של השיטה הניסויית לרכישת מידע על העולם. הוא התכוון לפרסם אנציקלופדיה מפורטת, אך רק חלקים שלה הופיעו.ראו גם פרנסיס בייקוןלקריאה נוספתקישורים חיצוניים רוג'ר בייקון פילוסופים של ימי הבינייםפילוסופים בריטיםאלכימאיםפרנציסקניםאישים שחיו במאה ה-13

714

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%20%D7%95%D7%90%D7%9F%20%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%94%D7%95%D7%A7

אנטוני ואן לוונהוק

אנטוני ואן לֵוֶונהוּק (; 24 באוקטובר 1632 – 26 באוגוסט 1723) היה סוחר ומדען הולנדי, נודע כאדם הראשון בהיסטוריה שראה חיידקים. קורות חיים לוונהוק נולד בדלפט בשנת 1632 לאב שהיה קולע סלים ואם שהייתה בת למשפחת מבשלי בירה. אביו נפטר בילדותו והוא גדל עם אמו ובעלה. הוא למד בבית ספר יסודי ובגיל 16 החל תקופת חניכות של שש שנים כשוליה בשוק הבגדים באמסטרדם, תקופה בה עבד בעיקר כקופאי. בגיל 22 שב לדלפט, פתח חנות משלו והתחתן. עסקיו הצליחו ולוונהוק רכש מעמד שהביא למינויו למגוון תפקידים עירוניים. בין השאר, כיהן כראש מועצת העיר, מפקח על מידות ומשקלות ומודד עבור בית המשפט. סוחרי הבדים נהגו באותה תקופה להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לבחון את איכות האריג אשר רכשו. לוונהוק לא הסתפק בעדשות פשוטות קנויות והחל ללטש עדשות משלו. בהמשך, החל בייצור מיקרוסקופים והסתכל על יצורים זעירים. לוונהוק שכלל את מיקרוסקופ האור ובעזרתו היה מהראשונים שהבחינו בתאים והראשון שתיעדם, לצד רוברט הוק באנגליה. בסביבות שנת 1672, שוכנע על ידי רגנייר דה גראף להעלות את תיאורי הדברים שראה על הכתב ודה גראף גם קישר בינו לבין החברה המלכותית. מאז ניהל לוונהוק תכתובת ענפה עם החברה המלכותית עד מותו, שכללה מעל שלוש מאות מכתבים מלוונהוק לחברה המלכותית, בה תיאר לוונהוק את ממצאיו. החברה המלכותית סיפקה ללוונהוק תמיכה ועידוד להמשיך בעבודתו וכן הדריכה אותו לגבי כיוונים שכדאי לחקור. בשנת 1674 ראה לוונהוק יצורים חיים במי ביצה שראה במיקרוסקופ שלו ובשנת 1676 הוא שלח את המכתב השמיני שלו לחברה המלכותית בו תיאר את היצורים החיים שראה. בשנת 1680 זכה להתקבל כחבר בחברה המלכותית. את המיקרואורגניזמים שראה כינה בשם אנימלקולס animalcules ("חיות קטנות"). המיקרוסקופ שלו היה מורכב מעדשות המגדילות עצמים פי 250 (שאותן ליטש בעצמו) המשובצות בגלילי מתכת שהכין. לוונהוק גילה עולם של יצורים זעירים. הוא תיאר בין היתר תאי דם אדומים, נימי דם, חיידקים ותאי זרע. לוונהוק חקר את מחזור החיים של חרקים והראה כי הם נוצרים מביצים ולא מרבייה ספונטנית. קישורים חיצוניים הערות שוליים פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי ביולוגים הולנדים עמיתים זרים בחברה המלכותית אופטיקאים הולנדים דלפט: אישים הולנדים שנולדו ב-1632 נפטרים ב-1723

אנטוני ואן לֵוֶונהוּק (; 24 באוקטובר 1632 – 26 באוגוסט 1723) היה סוחר ומדען הולנדי, נודע כאדם הראשון בהיסטוריה שראה חיידקים.קורות חייםלוונהוק נולד בדלפט בשנת 1632 לאב שהיה קולע סלים ואם שהייתה בת למשפחת מבשלי בירה. אביו נפטר בילדותו והוא גדל עם אמו ובעלה. הוא למד בבית ספר יסודי ובגיל 16 החל תקופת חניכות של שש שנים כשוליה בשוק הבגדים באמסטרדם, תקופה בה עבד בעיקר כקופאי. בגיל 22 שב לדלפט, פתח חנות משלו והתחתן. עסקיו הצליחו ולוונהוק רכש מעמד שהביא למינויו למגוון תפקידים עירוניים. בין השאר, כיהן כראש מועצת העיר, מפקח על מידות ומשקלות ומודד עבור בית המשפט.סוחרי הבדים נהגו באותה תקופה להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לבחון את איכות האריג אשר רכשו. לוונהוק לא הסתפק בעדשות פשוטות קנויות והחל ללטש עדשות משלו. בהמשך, החל בייצור מיקרוסקופים והסתכל על יצורים זעירים. לוונהוק שכלל את מיקרוסקופ האור ובעזרתו היה מהראשונים שהבחינו בתאים והראשון שתיעדם, לצד רוברט הוק באנגליה. בסביבות שנת 1672, שוכנע על ידי רגנייר דה גראף להעלות את תיאורי הדברים שראה על הכתב ודה גראף גם קישר בינו לבין החברה המלכותית. מאז ניהל לוונהוק תכתובת ענפה עם החברה המלכותית עד מותו, שכללה מעל שלוש מאות מכתבים מלוונהוק לחברה המלכותית, בה תיאר לוונהוק את ממצאיו. החברה המלכותית סיפקה ללוונהוק תמיכה ועידוד להמשיך בעבודתו וכן הדריכה אותו לגבי כיוונים שכדאי לחקור.בשנת 1674 ראה לוונהוק יצורים חיים במי ביצה שראה במיקרוסקופ שלו ובשנת 1676 הוא שלח את המכתב השמיני שלו לחברה המלכותית בו תיאר את היצורים החיים שראה. בשנת 1680 זכה להתקבל כחבר בחברה המלכותית. את המיקרואורגניזמים שראה כינה בשם אנימלקולס animalcules ("חיות קטנות").המיקרוסקופ שלו היה מורכב מעדשות המגדילות עצמים פי 250 (שאותן ליטש בעצמו) המשובצות בגלילי מתכת שהכין. לוונהוק גילה עולם של יצורים זעירים. הוא תיאר בין היתר תאי דם אדומים, נימי דם, חיידקים ותאי זרע. לוונהוק חקר את מחזור החיים של חרקים והראה כי הם נוצרים מביצים ולא מרבייה ספונטנית.קישורים חיצונייםהערות שוליים פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינוריביולוגים הולנדיםעמיתים זרים בחברה המלכותיתאופטיקאים הולנדיםדלפט: אישיםהולנדים שנולדו ב-1632נפטרים ב-1723

718

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A8%D7%9C%20%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%94%D7%9C%D7%9D%20%D7%A9%D7%9C%D7%94

קרל וילהלם שלה

קרל וילהלם שֵׁלֶה (בשוודית: Carl Wilhelm Scheele; 9 בדצמבר 1742 – 21 במאי 1786) היה כימאי ורוקח שוודי, מאבות הכימיה המודרנית. חייו קרל וילהלם שֵׁלֶה נולד בשטרלזונד שבפומרניה השוודית (כיום בגרמניה), והיה אחד מאחד-עשר ילדים. בגיל 14 התמנה לעוזר רוקח בסטוקהולם. החומרים הכימיים שהיו בבית המרקחת איפשרו לו להתחיל לחקור ולגלות. ב-1770 הוא עבר לאופסלה שם גילה את "אוויר האש" – החמצן. בגלל תנאי התקשורת במאה ה-18 היה שלה מבודד מעולם המדע האירופי, למרות שהתכתב עם לבואזיה וקיבל ממנו עותק מספרו הראשון. שֵׁלֶה כתב ספר שבו תיאר את היסוד החדש שגילה, החמצן, אבל הספר לא יצא לאור עד 1777. אז כבר היו מודעים לעובדה כי ג'וזף פריסטלי גילה את החמצן ב-1774, כך שהכבוד ניתן לו ולא לשֵׁלֶה שגילה את היסוד שנתיים קודם לכן. הוא גילה יסודות נוספים: בריום, כלור, מגנזיום, מוליבדן וטונגסטן. כן גילה תרכובות רבות: פלואור מימני, סיליקון פלואורי, גפרית מימנית וציאניד מימני. הוא בודד, טיהר ותיאר תכונות של תרכובות רבות מאוד. ב-1775 הוענקה לו חברות באקדמיה המלכותית למדעים, כבוד שלא הוענק קודם לכן לרוקח. עבודתו עם רעלים רבים, בעיקר ציאניד, גרמה להתדרדרות בריאותו והוא מת בהיותו בגיל 43 בלבד. רק כמאה שנה לאחר מותו עברו שני סטודנטים על כתביו שהוחזקו באקדמיה המלכותית השוודית למדעים והביאו לאור ב-1892 את תרומתו המדעית החשובה. קישורים חיצוניים חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים מגלי יסודות כימיים כימאים שוודים ילידי 1742 נפטרים ב-1786

קרל וילהלם שֵׁלֶה (בשוודית: Carl Wilhelm Scheele; 9 בדצמבר 1742 – 21 במאי 1786) היה כימאי ורוקח שוודי, מאבות הכימיה המודרנית.חייו קרל וילהלם שֵׁלֶה נולד בשטרלזונד שבפומרניה השוודית (כיום בגרמניה), והיה אחד מאחד-עשר ילדים. בגיל 14 התמנה לעוזר רוקח בסטוקהולם. החומרים הכימיים שהיו בבית המרקחת איפשרו לו להתחיל לחקור ולגלות.ב-1770 הוא עבר לאופסלה שם גילה את "אוויר האש" – החמצן. בגלל תנאי התקשורת במאה ה-18 היה שלה מבודד מעולם המדע האירופי, למרות שהתכתב עם לבואזיה וקיבל ממנו עותק מספרו הראשון. שֵׁלֶה כתב ספר שבו תיאר את היסוד החדש שגילה, החמצן, אבל הספר לא יצא לאור עד 1777. אז כבר היו מודעים לעובדה כי ג'וזף פריסטלי גילה את החמצן ב-1774, כך שהכבוד ניתן לו ולא לשֵׁלֶה שגילה את היסוד שנתיים קודם לכן.הוא גילה יסודות נוספים: בריום, כלור, מגנזיום, מוליבדן וטונגסטן. כן גילה תרכובות רבות: פלואור מימני, סיליקון פלואורי, גפרית מימנית וציאניד מימני. הוא בודד, טיהר ותיאר תכונות של תרכובות רבות מאוד.ב-1775 הוענקה לו חברות באקדמיה המלכותית למדעים, כבוד שלא הוענק קודם לכן לרוקח.עבודתו עם רעלים רבים, בעיקר ציאניד, גרמה להתדרדרות בריאותו והוא מת בהיותו בגיל 43 בלבד.רק כמאה שנה לאחר מותו עברו שני סטודנטים על כתביו שהוחזקו באקדמיה המלכותית השוודית למדעים והביאו לאור ב-1892 את תרומתו המדעית החשובה.קישורים חיצוניים חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעיםמגלי יסודות כימייםכימאים שוודיםילידי 1742נפטרים ב-1786

725

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%AA%20%D7%9C%D7%A1%D7%9E%D7%99%D7%9D

התמכרות לסמים

התמכרות לסמים היא התמכרות שמוכוונת לצריכה של סמים פסיכואקטיביים, סוג זה של התמכרות כולל במרבית המקרים גם תלות פסיכולוגית וגם תלות גופנית, וקשור להשפעתם הישירה של אותם חומרים פסיכואקטיביים על המעגלים העצביים במוח. דוגמאות נפוצות להתמכרות הם סמים ובהם אמפטמינים הידועים בשמות: אקסטזי, אמפטמין וקריסטל שהם סמים ממריצים, חלק מסמי ההזיה המכילים חומרים הלוצינוגנים, ועוד סמים הפועלים בדרכים שונות. בין החומרים הממכרים יהיו גם אלכוהול או תרופות ובעיקר סמי הרגעה, תרופות לשינה ותרופות מאלחשות (נגד כאבים), וכן הניקוטין שבסיגריות. על פי רוב מתפתחת סבילות לחומר הממכר ונוצר צורך להגביר את הכמות או המינון בהם נעשה שימוש כדי להמשיך ו"ליהנות" מהשפעתו. המכור הופך להיות "שבוי" ואיננו יכול לחדול מלצרוך את החומר שאליו התמכר, בלי שיסבול מ"תסמונת נסיגה" ומצב של קריז (משבר), הנלווה לבעיות או הפרעות גופניות ונפשיות קשות. התמכרות כתופעה סביבתית מחקרים שבוצעו בקרב חיילים אמריקאים בווייטנאם העלו שיעורים גבוהים מאוד של שימוש בהרואין: 40% מהחיילים התנסו בהרואין, ו-20% הוגדרו כמכורים. הרואין נחשב כסם מהממכרים ביותר, וההתמכרות מתחילה במקרים רבים אחר שימושים ספורים או אף שימוש יחיד. תופעת הנסיגה (קריז) חריפה מאוד, וגם היא מופיעה כבר מהשימוש הראשון. אין זה פלא שאחוזי הגמילה מהרואין נמוכים מאוד - למעלה מ-90% מתדרדרים חזרה לסם לאחר סדנאות גמילה. אך בקרב החיילים האמריקאים הובחן דפוס שונה לגמרי - למעשה הפוך. שנה לאחר שחזרו לארצות הברית מווייטנאם, ירד שיעור המשתמשים לאחוז בודד מבין המכורים (היינו 0.2% מכלל החיילים). ההסבר לתבנית כה שונה של התמכרות הוא ככל הנראה בעיקר סביבתי: בווייטנאם החיילים היו תחת לחץ ומועקה, כפופים למערכת היררכית קשוחה, וסביבם היו מכורים רבים - כאחד מכל חמישה חיילים. סביבה לא סלחנית זו האיצה ותדלקה את ההתנסות בסם והמשך השימוש בו עם חיילים אחרים. בניגוד לכך, בשובם הבייתה התנתקו החיילים בבת אחת הן מהלחץ, הן מהמשמעת הקשוחה, והן מסביבה של משתמשים ומכורים. עם שינוי הסביבה באה הגמילה - גמילה אמיתית שאינה מסתיימת ב-relapse - כתוצאה טבעית. בניגוד גמור לכך מכורים בחברה עצמה חוזרים מסדנאות הגמילה לאותה סביבה בה נוצרה ההתמכרות. התמכרות כתופעה חברתית נערים בגיל ההתבגרות אשר שותים, מעשנים ומשתמשים בסמים, מושפעים יותר מגורמים סביבתיים (משפחה וחברים), בעוד שאצל נערות בגילאים אלו הגורם הגנטי הוא הגורם העיקרי המעלה את הסיכון להתדרדרות והתמכרות לשתייה וסמים, כך עולה ממחקר שנעשה באוניברסיטת וירג'יניה בתחום הגנטיקה ההומנית על ידי החוקרת Judy L. Silberg: "הממצאים שלנו מראים שגורמי הסיכון להתמכרות בגיל ההתבגרות משתנים בין נערים לנערות". בנערות הייתה לגורם הגנטי השפעה מכרעת בכל סוגי ההתמכרות. אצל בנים ההשפעה המכרעת הייתה לגורמים סביבתיים כמו משפחה לא מתפקדת והשפעה של חברים המכורים בעצמם לסמים ולשתית אלכוהול. סילברג ועמיתיה למחקר אספו את הנתונים במהלך שלוש שנות מחקר על 1,071 זוגות תאומים מתבגרים, בנות ובנים, בגילאי 10–17. ניתוח סטטיסטי של הממצאים הראה שאין לתלות את האשמה בגורם סיכון מסוים הגורם להתמכרות במתבגרים. גורמים סביבתיים וגנטים נמצאו משפיעים גם אצל הבנים וגם אצל הבנות, אך מידת השפעתם השתנתה בין הבנים והבנות. תוצאות המחקר יכולות לעזור בדרך הטיפול בנערים ובנערות מכורים. כיוון שההתמכרות אצל נערות נשלטת בעיקר על ידי גנים הקשורים להתנהגות חברתית, הטיפול היעיל יהיה התמקדות בבעיות התנהגות ובעיות חברתיות (ואנטי חברתיות). אצל נערים הטיפול היעיל יכול להיות דרך התמקדות בטיפול במשפחה הקרובה ובחברים המשפיעים. גורמים נוספים גורם ביולוגי - לחלק מההתמכרויות קיים בסיס גנטי מובהק. שיעור קולטני הניקוטין במוח, לדוגמה, מגלה שונות של סדר גודל שלם - וכמובן מאליו ככל שקיימים קולטני רבים יותר, כך התלות הפיזיולוגית חריפה יותר. דוגמה נוספת היא בעלי הפרעות קשב וריכוז, שלהם מחסור מולד בדופאמין וסרטונין. כדי לפצות על מחסור זה, הם משתמשים בסם שעוזר לטווח הקצר, אך מזיק מאוד לטווח הארוך. זאת ועוד, מציאות חייהם של בעלי הפרעות קשב וריכוז קשה ומסובכת יותר מאשר של אנשים נורמטיביים. גיל - במחקר שפורסם ב-2005 נמצא כי לגיל השפעה מסוימת על התמכרות לסמים. בניסויי FMRI (דימות תהודה מגנטית) נמצא כי צעירים בתקופת ההתבגרות מתמכרים בקלות יחסית לניקוטין וסמים אחרים בהשוואה למבוגרים או לילדים קטנים, זאת מכיוון שבתקופה זו קליפת המוח הקדם-מצחית שמפעילה הורמונים הקשורים לתחושת עונג, משתנה ומתפתחת. בעקבות שינויים נוירולוגיים אלה, תגובות של בני נוער להתנסויות חדשות הרבה יותר עוצמתית. צריכת סם ככלי להתגבר על טראומה מסוימת - נמצא כי אנשים שעברו טראומה מסוימת בעבר, מנסים בכל כוחם להתמודד עם הטראומה, מה שמביא לאיבוד שליטה מופנמות ומצוקה. כל אלו, מובילים לשימוש בסם כפתרון להתגבר על הטראומה. גורם משפחתי - ההורים הם הדמות לחיקוי לילד. הילד מעריץ את הוריו ורוצה להיות כמותם. אם הורים צורכים בנוכחות ילדיהם סמים הילד מפנים שהשימוש בסמים חיובי, מחקה אותם מה שעשוי להביא לצריכת סמים מגיל צעיר. בנוסף, במשפחות קשות יום, במשפחות שההורים מתעללים בילדים או שיש להורים בעיות נפשיות, המציאות הקשה עשויה להביא לכך שעל מנת לברוח מהחיים האכזריים שנפלו בחלקו הילד משתמש בסמים ומתמכר. גורמים אישיותיים - אדם מגיע בחיים למצבים בהם הוא רואה בסם כפתרון. כאשר הוא נכנס למצוקה נפשית ורואה בסם כמשענת מעודדת, כאשר הוא רוצה לשנות קצת את השגרה, כאשר הוא מרגיש סגור בתוך העולם ורק הסם יכול להוציא אותו, כאשר הוא נכנס למצב נפשי ירוד כמו דיכאון, עצבנות. הוא אפילו לוקח סם על מנת להשתחרר במצבי אינטימיות. הוא מבין שהסם יכול לפתור את בעיותיו ולוקח אותו, ולאחר שלוקח אותו הוא לא יכול להפסיק. סוגי הסמים העיקרים לפי השפעתם סמים מדכאים הכוללים תרופות מרגיעות, תרופות שינה וכדומה. פעילותם של הסמים הללו היא לדכא את מערכת העצבים המרכזית. הסם הנפוץ ביותר מקבוצה זו הוא הקנביס. סמי ההזיה הכוללים בתוכם את LSD, פטריות הזייה, דטורה וסמים דומים אחרים, סמים אלה גורמים להזיות, בלבול בתפיסת המציאות, התרחבות אישונים, לחץ דם גבוה, עליה בחום הגוף, יובש בפה, כיווץ שרירים, בחילות, הזעת יתר, חרדות, פחדים, קושי בתנועה (כהן, 2000). סמים המעוררים וממריצים את מערכת העצבים בסוג סמים אלו נכללים אמפטאמינים (ספידים), פופרס (סוג של חומרים נדיפים), קוקאין והנגזרת שלו קראק, אקסטזי וכן קפאין וניקוטין. אופיאטים - נגזרות של אופיום המשככים כאב הכוללים בתוכם, אופיום, הרואין, פנטניל, מתדון ועוד חומרים סינתטיים אחרים שחלקם נמצאים גם בשימוש רפואי (national institute on drug abuse). קריטריונים לקביעת התמכרות על פי ארגון הבריאות העולמי, התמכרות קיימת כאשר מתמלאים שלושה מתוך ששת הקריטריונים הבאים: תשוקה עזה או דחף כפייתי ליטול את החומר או לבצע את הפעילות שאליה האדם המכור (למשל יחסי מין או הימורים). קושי בשליטה על כמות וזמן צריכת החומר או קושי בהגבלת זמן הפעילות הממכרת. הופעת תופעות גופניות כאשר לא משתמשים בחומר או כאשר לא מבצעים את אותה פעילות (תופעות גמילה). התפתחות סבילות לחומר, במובן זה שדרושה כמות הולכת וגדלה של החומר כדי להשיג את אותו האפקט או לחלופין צורך בפעילות ממכרת מוגברת. הזנחה של הנאות ושל תחומי עניין אחרים בשל השימוש בחומר או הפעילות הממכרת. התמדה בשימוש או בפעילות למרות מודעות המשתמש שהדבר גורם לנזק. שלבי ההתמכרות הפיזיולוגית לסמים ספיגה השיעור בו סם עוזב את מקום כניסתו לגוף ומידת התפשטותו ממקום זה. הסמים נספגים היטב בחלקים שונים של הגוף כגון אזורים המצופים אפיתל רירי כמו האף ומערכת העיכול, אולם ההשפעה הגדולה והמהירה שלהם מושגת בדרך של החדרה לכלי הדם (הזרקה לווריד או לשריר). פקטורים המשפיעים על מהירות הספיגה מסיסות - סם הניתן בתמיסה מימית נספג מהר יותר מזה הניתן בתמיסה שומנית או במצב מוצק. תנאים מקומיים (כגון חומציות הקיבה) באתר הספיג מסייעים או מפריעים לעיתים לספיגה (אספירין לדוגמה כמעט ואינו מסיס בסביבה החומצית של הקיבה ולכן לא נספג שם). ריכוז - סם בריכוז גבוה נספג מהר יותר. מידת ריכוז כלי הדם באתר הספיגה. משטח ספיגה - סמים נספגים מהר יותר מאיברים בעלי שטח פנים גדול יותר כגון הריאות או מוקוזת המעי. פיזור קליטת החומר הממכר באיברים שונים תלויה בגורמים פיזיולוגיים וכימיים. לאחר שסם נספג הוא יכול להתפזר לנוזל התאי או הבין-תאי. במשך הדקות הראשונות מקבלים הלב, הכבד, הכליות והמוח את רוב הסם. לעומת זאת העור, השרירים, חלל הבטן והשומן - הובלת הסם אליהם איטית, ודרושות מספר דקות עד מספר שעות לקליטתם. החומר המועבר מתקשר בדרך כלל לחלבון בדם ואחר כך מתרכז בכבד, כליות, ריאות וטחול. לעיתים, אם השימוש ממושך ובכמויות גדולות, יתרכז חומר גם בתאי שומן ויצטבר בו. יחידות הגוף בהן מצטבר הסם משמשות כמאגרים פוטנציאליים עבורו. כאשר ריכוז הסם בפלזמה יורד, ישתחרר חלק מהחומר המצוי במאגרים לתוך הדם, וכך תמשיך השפעתו לאורך זמן. סמים עוברים דרך השליה ולכן יכולה להיווצר התמכרות גם אצל עוברים. סבילות בשימוש חוזר בסמים ובתרופות מתפתחת תופעה של סבילות לתרופה. הסבילות מתבטאת בהסתגלות הגוף לסם. כדי שהאדם ישיג את החוויה לה הוא מצפה תדרשנה לו כמויות הולכות וגדלות של סם. הפעם לא מדובר על השפעת הסם הנובעת מעצמתו ומכמותו, אלא מהרגישות של תאי הגוף לאותו סם, הנובעת כנראה ממקור גנטי. מדברים על סבילות תפקודית - TOLERANCE FUNCTIONAL - סבילות הקשורה במערכת. העצבים המרכזית, וסבילות מבנית - TOLERANCE DISPOSITIONAL - סבילות המושפעת מפעילות המערכת המטבולית בגוף. הסבילות התפקודית - כאשר המוח מתרגל ומסתגל להשפעת הסם הספציפי הניתן לו, ולכן דרושות לו כמויות גדולות יותר של סם כדי לגרום להשפעה. ישנם סמים להם מתרגלת המ.ע.מ (מערכת עצבים מרכזית) במהירות, וישנם אחרים שההסתגלות להם היא איטית. הסתגלות זו מועברת לעיתים גם לסמים אחרים שהשפעתם על המ.ע.מ דומה. לדוגמה - אדם הנוטל סמי שינה מפתח סבילות גם לאלכוהול. הסבילות המטבולית, מבנית - נובעת משימוש חוזר בסם, שבו מגבירה המערכת המטבולית את פעילותה, ואז הסם מתפרק מהר יותר והשפעתו מתקצרת. אי לכך, דורש האדם כמויות רבות יותר של סם. גם כאן נמצא את הסבילות הצולבת בסמים בעלי מנגנונים דומים של פעילות. מינון יעיל – EFFECTIVE DOSE כמות הסם היכולה לגרום לחוויה לה מצפים. ED-50 משמעו ש50% מהנבדקים הראו את התגובה המצופה. מינון קטלני – LETHAL DOSE אותו מינון שגורם לאחוז מסוים של חיות מעבדה למות כתוצאה מקבלת מנת סם מסוימת. LD-50 משמעו ש50% מהנבדקים שקבלו מינון זה מתו. תלות והתמכרות מצב בו הסם הנלקח על ידי אדם כלשהו מרצונו גורם לנזק לאדם עצמו ולחברה. קיימת תלות פיזיולוגית ותלות נפשית. תלות פיזיולוגית מתבטאת למעשה בצורך התמידי לסם, בהסתגלות של הגוף לסם, ובחוסר יכולת של הגוף לתפקד ללא נוכחות הסם. התלות הפיזיולוגית באה לידי ביטוי בעת הפסקה פתאומית של השימוש בסם. אזי מופיעות תופעות לוואי פיזיות הקרויות "תסמונת גמילה" ומתבטאות בכאבים, התכווצויות, דיכאון, אובדן הכרה ולעיתים אף מוות - תלוי בסם ובמידת התלות בו. התלות הפסיכולוגית, נפשית באה לידי ביטוי במישור התלותי-רגשי, כאשר האדם מרגיש צורך לחוות שנית את חוויית השימוש בסם. בעקבות כך חש האדם חרדה עקב החשש ממצב של אי-ניחות שיגרם מאי נטילת מנת סם נוספת. האדם יטול שוב את הסם על מנת להבטיח שחוויות אי-הנוחות לא תקרה. בעקבות כך תיווצר התנהגות כפייתית - הרגלית שתגרם מן השימוש החוזר בסם, ותנבע מהרצון הכפייתי להשתמש בסם גם אם לא התפתחה תלות גופנית. התמכרות לסם לכאורה, התמכרות היא "הרעלה" כרונית של האדם כתוצאה משימוש חוזר ונשנה בסם. במצב זה יצרוך האדם כמויות גדולות יותר של החומר (תופעת סבילות) ויפתח תלות גופנית בחומר. כבר בשנת 1957 הכיר ארגון הבריאות העולמי בכך שתפיסה, או הגדרה זאת בעייתית ובלתי מספקת. וועדת מומחים של הארגון קבעה אז: התמכרות לסמים היא מצב של שכרון/תרעלה חוזרת או כרונית הנובעת מצריכה חוזרת ונשנית של סם (טבעי או סינתטי). מאפייניה כוללים: תשוקה או צורך חזק ומשתלט לחזור ולהשיג את הסם ולצרוך אותו נטייה להגדיל את המנה היזקקות נפשית וגופנית לאפקט של הסם נזקים חמורים לפרט ולחברה. התרגלות (הרגל) נובעת משימוש חוזר ונשנה בסם. מאפייניה כוללים: תשוקה (אך לא צורך כפייתי) להמשיך ולצרוך את הסם על מנת לשפר את ההרגשה [well being] נטייה להגדיל את המנה מידה מסוימת של תלות נפשית בהשפעות, אך ללא תלות גופנית בהשפעתו אם נגרמים נזקים הם פוגעים בפרט ב-1964 שונתה ההגדרה למושג הכוללני "תלות בסמים". זו כוללת תלות נפשית או גופנית. תלות נפשית הוגדרה כתחושת סיפוק מ-, ודחף לשימוש חוזר או מתמיד בסם על מנת להשיג הנאה או להימנע מאי-נוחות (Discomfort), כשכמעט כל סם עשוי לגרום לכך. ב-2001 האקדמיה קבעו מספר גופים הגדרה משותפת לצורכי שימוש באופיואידים ולפיה: התמכרות היא בראש וראשונה מחלה כרונית, נוירוביולוגית, שגורמים גנטיים, פסיכוסוציאליים, וסביבתיים משפיעים על התפתחותה והיבטיה. היא מאופיינת על ידי התנהגויות שכוללות אחד או יותר מהדברים הבאים: פגיעה בשליטה על צריכת החומר שימוש כפייתי הנמשך למרות נזקים שהוא גורם תשוקה סבילות היא הסתגלות הגוף לסם: מנות גדולות יותר נדרשות על מנת להשיג את האפקט שהושג קודם משום שהגוף "מתרגל" ומסתגל לסם. תלות גופנית היא מצב מסתגל המתבטא בסינדרום גמילה לסם מסוג מסוים ועשויה להופיע כתוצאה של הפסקה או הפחתה פתאומית של רמת הסם בדם. התמכרות מדומה (Pseudoaddiction) היא מושג המתאר התנהגויות של המטופל שעשויות להופיע בהיעדר טיפול בכאב. פציינט עם כאב בלתי מטופל עשוי להתמקד בהשגת תרופות, עשויים "להסתכל בשעון", ועשויים להפגין צורות אחרות של "חיפוש תרופה". גם התנהגויות כגון שימוש בסמים אסורים עשויות להיות תוצאה של הניסיון להשיג הקלה בכאב. התמכרות מדומה נבדלת מהתמכרות בכך שההתנהגויות נעלמות כשימושגת הקלה בכאב. המדריך לאבחון ומיון של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית נחשב לאחד המקורות מוסמכים ביותר בתחום. מדריך זה אפשר למצוא פרק שלם מוקדש ל"הפרעות הקשורות בחמרים". למעשה, מבחין המדריך בשלשה סוגי הפרעות התנהגות: תרעלה חריפה, שימוש לרעה, ותלות (או התמכרות). תרעלה תרעלה אקוטית היא מצב שנמשך זמן קצר יחסית והוא מוכר בציבור בעיקר כקשור בשימוש באלכוהול, אז הוא נקרא "שיכרון". כשמדובר באלכוהול, מתבטא השיכרון בפגיעה בשליטה העצמית של האדם ובתיאום תנועות, ליקויי דיבור, ופגיעה בשיווי המשקל, ועשוי להגיע עד לאיבוד ההכרה. כשמדובר בחומרים אחרים יהיו הסימפטומים שונים, בהתאם לחומר שמדובר בו. כלומר, זוהי הרעלה שפוגעת במשתמש ובהתנהגותו, אך היא נמשכת זמן קצר, ואפשר לחזור אחר כך להתנהגות ולאורח חיים נורמליים. שימוש לרעה שימוש לרעה הוא מצב שונה מזה בתכלית. הוא מאפיין לא מצב רגעי, הנמשך פרק זמן קצר בלבד, אלא אורח חיים. במילים אחרות, מדובר כאן בדפוס התנהגות, ולא, או לא רק, במצב פיזיולוגי. "שימוש לרעה" (Abuse) הוא מצב המוגדר לפחות בשתי צורות שונות. ראשית, ארגונים רבים (כגון: בתי-ספר, מקומות עבודה, או אף מדינות) רואים כל שימוש שהוא, בכל אחד מתוך רשימה של חמרים אסורים, שימוש לרעה. זוהי הגדרה אדמיניסטרטיבית. אין היא אומרת שבהכרח נגרם ל"משתמש" נזק חמור, או נזק כלשהו, אלא שיהיה זה נכון מבחינת הארגון והמערכת החברתית שהוא שולט בה להתייחס אל המשתמש כאילו נפגע, או כאילו הוא חשוף לסכנת פגיעה משמעותית. ההגדרה הנפשית, או הרפואית, שמוצגת על ידי המדריך האמריקאי (DSM-IV ) מתבססת במידה רבה על התנהגות האדם ועל היחסים בינו לבין סביבתו. לפי הגדרה זאת, אדם ייחשב משתמש לרעה בחמר אם בשנה מסוימת (12 חודשים רצופים כלשהם) ניכרת בו אחת, או יותר מהתופעות הבאות: שימוש חוזר ונשנה בחומר, שכתוצאה ממנו נפגעת יכולתו של האדם למלא חלק מתפקידיו המשמעותיים (בבית, במקום העבודה, או בבית הספר). שימוש חוזר ונשנה בחומר בנסיבות בהן הדבר מסוכן (למשל: נהיגה תחת השפעת חומר משכר). חיכוכים חוזר ונשנים עם מערכת אכיפת החוק כתוצאה מהשימוש בחומר. שימוש מתמשך בחומר למרות בעיות חברתיות ובין - אישיות חוזרות ונשנות הנובעות מכך. התמכרות תלות, או התמכרות לחומר, היא מצב מורכב בעל מאפיינים פיזיולוגיים, נפשיים והתנהגותיים כאחד. הקריטריונים לקיומה של תלות כזאת הם (שוב - לפי הDSM ) : להבדיל משימוש ברעה המוקד כאן הוא על מצבו של האדם יותר מאשר על דפוס התנהגות. הבדל נוסף הוא שמדובר בפגיעה במצבו של האדם עצמו (ולא ביחסים בינו לבין אחרים). נזק זה יכול להיות תוצאה של שימוש לרעה, אך אינו קשור לכך בהכרח. התלות נובעת בעיקר מתכונותיו הפרמקולוגיות של הסם, בעוד ששימוש לרעה עשוי להיות תוצאה של ההיבטים החברתיים של השימוש בו בלבד. שימוש שגורם למצוקה, או שפוגע בהסתגלות האדם, במשך שנה רצופה, או יותר. פגיעה זאת אמורה להתבטא בשלשה מהמאפיינים הבאים: פיתוח סבילות לחומר, דבר שעשוי להתבטא בצורך במנות גדלות והולכות. סימפטומים של גמילה בהיעדר החומר. צריכת כמויות גדולות יותר, או לפרק זמן ממושך יותר משהתכוון האדם. תשוקה מתמשכת, או ניסיונות כושלים להשתלט על צריכת החומר. הקדשת הרבה זמן ומרץ לצריכת החומר, או להשגתו. וויתור או צמצום של פעילויות חברתיות חשובות בגלל השימוש בחומר. השימוש נמשך למרות הכרת הפגיעות הגופניות או הנפשיות שעלולות להיגרם. כפי שאפשר לראות בבירור, רשימת הסימפטומים נרחבת ועמומה דיה כדי לאפשר הכללת מספר רב של התנהגויות הכרוכות בצריכת חמרים שונים במסגרת זאת. לכן ראוי להבחין בקשר לכך בשתי נקודות חשובות: ראשית, המושג "התמכרות" או תלות (ובעקבותיו - ההגדרה שלעיל) עוצב במידה רבה תוך התייחסות לתופעות שנצפו בזמנו בחמרים בודדים, כגון אופיום, או הרואין. שנית, הרשימה של חמרים והתנהגויות שעשויים להיות מושא לשימוש לרעה, או להתמכרות, הורחבה מאוד בעשורים האחרונים. איברים המושפעים מהתמכרות לסמים כפי שצוין, מערכת העצבים המרכזית היא המושפעת העקרית משימוש בסם. דרך ההשפעה ניכרת במספר צורות: השקטת כאב (אנלגזיה) - שינוי בקולטני הכאב, העלאת סף הכאב אופוריה - תחושת ריחוף, שחרור מחרדה סדציה - נמנום, נטייה להרדם, טשטוש נטייה להקאה נוקשות (ריג'ידיות) של הרגליים והידיים - העלאת טונוס שרירי דיכוי נשימה - השפעה מדכאת על מרכז הנשימה במוח דיכוי מנגנון השיעול - גורם להצטברות כיח והפרשות מוקוזיות מערכת הדם - לא בצורה בולטת, אך ייתכן דיכוי של שריר הלב וירידה בלחץ הדם מערכת העכול - עצירות, הפחתה בהפרשת מיצי קיבה-מרה: התכווצויות בדרכי מרה - כאבים בבטן ימנית עליונה. מערכת ההפרשה - דיכוי פעילות הכליה. עצירות במתן שתן עקב עליה בטונוס שרירי שלפוחית השתן והשופכה מערכת המין - הארכת זמן לידה כתוצאה מדיכוי שרירים חלקים ברחם, ירידה בתפקוד המיני מערכת ההפרשה הפנימית (הורמונלית) - עכוב בשחרור הורמון מחלמן (LH), הגורם להבשלת הביצית באופן כללי ירגיש המשתמש צמרור בעור, הזעת יתר ולעיתים גירוד. הבדלים מגדריים בהתמכרות לסמים הבדלים מגדריים בהתמכרות לסמים ואלכוהול נצפו בצורה עקבית במיוחד במערב, בקרב האוכלוסייה הכללית כמו גם בקרב מדגמי הטיפול, כאשר שכיחות השימוש וההתמכרות גבוהים באופן משמעותי אצל גברים. מדגם שנערך בקרב יותר מ-40,000 משתתפים בארצות הברית דיווח כי גברים היו פי 2.2 יותר מנשים בשיעורי ההתמכרות לסמים. עם זאת, נראה כי הפער בהתמכרות לסמים הולכים ומצטמצם, היות שבשנות ה-80, הפער עמד 1:5 (על כל אישה מכורת לסמים היו 5 גברים מכורים), בשנת 2007, היחס ירד ל 1:3, ובמחקר משנת 2012 בקרב יותר מ-40 מיליון משתמשים בסמים לא חוקיים בארצות הברית, נמצא כי יותר מ-42% הן נשים, דבר המצביע על יחס של 1:1.4 בזמן הנוכחי. שיעור הצריכה של תרופות או סמים במרשם גבוה יותר אצל נשים מאשר מזה של גברים, במיוחד כאשר מדובר במשככי כאבים נרקוטיים ותרופות הרגעה. מכיוון שהשימוש בסמים ובאלכוהול נפוץ יותר בקרב גברים, עד שנות ה-90 התמקד המחקר בתחום בעיקר בהם, והייתה מודעות נמוכה להבדלים הביולוגיים והנפשיים בין גברים ונשים שמשפיעים על השכיחות, ההצגה, התחלואה הנלווית, והטיפול בהתמכרות לסמים. נשים עשויות להתמודד עם בעיות ייחודיות בכל הנוגע לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים, חלקן מושפעות מהבדלים ביולוגיים, ואילו חלקן מהבדלים מגדריים שמבוססים על הגדרה תרבותית. מדענים שחקרו את השימוש בחומרים פסיכואקטיביים גילו נושאים מיוחדים הקשורים להורמונים, פוריות, היריון, הנקה וגיל המעבר שיכולים להשפיע על השימוש וההתמכרות לסמים אצל נשים. בנוסף, נשים עצמן מתארות סיבות ייחודיות לשימוש בסמים, כולל שליטה במשקל, התמודדות עם כאבים וטיפול בבעיות בריאות הנפש. נשים בדרך כלל מתחילות להשתמש בסמים לאחר מאורע טראומטי קשה בחייהן כמו גילוי עריות או אונס, במיוחד בקרב נערות. אירועים טראומטיים נוספים שיכולים להוות גורם לשימוש בסמים הם מחלה פיזית פתאומית שמגבילה את האישה ומביאה אותה למצב של דיכאון, תאונות ובעיות בחיי המשפחה, כמו מקרה של גירושין או מות אחד מההורים או מבני המשפחה. גברים נוטים לבטא את כעסם ותחושות התסכול שלהם אשר נגרמים כתוצאה מהתעללות על ידי פיתוח דפוסי התנהגות אנטי-סוציאליים הכרוכה באלימות. לעומת זאת, נשים נוטות להפנים את תחושות הכעס והדיכאון שלהן ומבטאות אותם פעמים רבות באמצעות פיתוח תחושות של דיכאון וחרדה שלעיתים מתלווים אליהן שימוש בסמים ושתיית אלכוהול מופרזת. על פי מחקרים שנעשו אודות הנושא התמכרויות לסמים בקרב שני המינים עולה כי גברים משתמשים בסמים לצורך ריגושים והנאה ולפעמים סוג של תגובה ללחץ חברתי מסוים ואילו נשים נוטות להשתמש בחומרים פסיכואקטיביים בכלל ובסמים בפרט כנגד הכאב הבלתי נסבל שנגרם כתוצאה מטראומות מיניות שהן עברו. השפעות ונזקים הנגרמים מהתמכרות לסמים השפעות הסמים מבחינה נפשית מאופיינות בעיוותים בתחושות, סילופים בתפיסה והיווצרות הזיות, בעיקר בתחום הראייה והמישוש. חפצים נראים נעים בחדר ומשנים צורה וצבע, הצבעים נראים עזים יותר. המכור רואה חלקים מגופו וגופות אחרים מעוותים, ואובדן תחושת הזמן. אדם המכור לסמים מתנתק מאורח החיים המוכר שלו ומשאר הפעילויות השגרתיות שלו. מחשבותיו ופעילויותיו מתמקדות בהשגה או בשימוש בחומר הממכר, באופן אובססיבי. החברים הוותיקים מתחלפים בחברים חדשים השותפים גם הם להתמכרות וכך גם הבילויים מצטמצמים לשימוש משותף בחומר הממכר. אוכלוסיית המתמכרים לסמים הם עבריינים מכוח היותם צרכני חומר אשר קנייתו וצריכתו בלבד היא עבירה על החוק. העלות הגבוהה של החומר וההשקעה הכספית היומית הכרוכה לשם השימוש בו, עלולה להביא את המכור הפעיל מהר מאוד במסלול של גנבות ואלימות כדי לממן את כמות הסם שהוא צורך. זאת ועוד מביאה ההתמכרות גם לנזק כלכלי, רבים מהמכורים אינם יכולים לעבוד ולפרנס את עצמם ואת התלויים בהם. המדינה מסבסדת שירותי רווחה עבורם. נזק אחר נובע מעבירות רכוש לשם מימון הסם. ונוסף על כך קיים נזק הנובע מהקצאת משאבי אנוש וכסף לגופי האכיפה, הענישה, הטיפול והשיקום. חלים שינויים ברמת הרגישות ומצבי הרוח, חייו של האדם המכור, ללא הסמים, הם מבחינתו חסרי עניין, משעממים, עצובים ונעדרי מוטיבציה, ורבים מהמכורים שוקעים בדיכאון. הסמים משפיעים על האדם גם מבחינה מנטלית, ההתמכרות מסכנת את כושר התפקוד השכלי של האדם ומשפיעה על היכולת הקוגניטיבית שלו בכך שהיא פוגעת ביכולת חשיבתו של האדם, ביכולת החישה - ראייה ושמיעה, ותפיסה את יחסיו עם סביבתו. ההתמכרות גורמת לפגיעה בזיכרון וליקויים בדפוסי התקשורת הבינאישית, לפגיעה בשיפוט, ביכולת לקבל החלטות, לפגיעה בדיבור ולחוסר שליטה עצמית של האדם. בנוסף חלה ירידה במוטיבציה וקושי להתמודד עם מכשולים, אף כי נדרש תחכום ויוזמה מצד המכור להשגת הסמים. השפעה נוספת היא העדר מודעות עצמית וההתנהגות פחות מבוקרת, נמצא כי ילדים בגילאי 8–17 הנולדים להורים מכורים סבלו מיותר בעיות התנהגות בבית הספר ובעיקר מהיעדרויות רבות. השפעות הסמים מבחינה פיזית מביאות לפגיעה בריאותית במערכות הגוף ולפגיעה בתפקוד האדם המכור. סמים רבים משפיעים על קצב הנשימה של המשתמש בכך שהנשימה מאיטה את הקצב לאיטית יותר ובלתי סדירה, רוב מקרי המוות משימוש יתר נובעים מכשל נשימתי. ההתמכרות מביאה לעליה בחום הגוף, קצב הלב ולחץ הדם, הזעה, תחושת אופוריה. תחושות הפחד העייפות והדאגה נעלמות, ונוצרות תחושת כוח ורעננות. המשתמש הקבוע סובל מחוסר שינה וחוסר תיאבון, פגיעה במערכת החיסונית וחשיפה למחלות וזיהומים. בנוסף, הסמים משפיעים על כיווץ באישון העין אשר מהווה ביטוי נוסף לפגיעה במערכת העצבים. בשימוש בסמים נפגעת גם מערכת העיכול, הקיבה והמעי על ידי עצירויות ובעיות בחילוף החומרים בגוף הגורמות לנוזלים להיספג. בשימוש לסמים גורם לרפיון שרירים, נזלת קשה, הקאות, כאבי בטן, רעד, חוסר קואורדינציה, שיתוק, התמוטטות ואף אובדן הכרה עד מוות. בנוסף, נפגעים מרכזים נוספים במוח, בעיקר אלו המפקחים על התנועה. בעת השימוש בסמים מתפתחות בעיות בשיווי המשקל, תיאום בין תחושה לתפיסה, ובין תפיסה לפעילות של תנועה ומרחב. טיפול היחידה לטיפול בנפגעי סמים מפעילה רשת מענים למתמכרים באמצעות רשויות מקומיות ועמותות ציבוריות, שם מסופקים שירותים אמבולטוריים ופנימייתיים, המותאמים לצורכי המטופלים. השירותים ניתנים על ידי עובדים סוציאליים ואנשי מקצוע בעלי הכשרה ייחודית. מסגרות טיפול לנפגעי סמים: יחידות לטיפול בנפגעי סמים מבוגרים ברשויות מקומיות המספקות שירותי טיפול ושיקום. יחידות נוער נפגעי סמים ברשויות המקומיות, מוקדי הטיפול מותאמים לגיל ולמאפייני השימוש בקרב בני נוער. מרכזי יום לנוער משמשים מסגרת יומית מובנית, הנותנת מענה טיפולי מרוכז לנוער. מרכזי יום אזוריים המספקים מסגרות טיפול ותעסוקה למבוגרים בתקופת ההתאוששות שלאחר הגמילה. מתמכרים המגיעים למרכז יום אזורי זקוקים לטיפול יומי מובנה ולליווי יומי לקראת השיקום. הפעילות במרכזים כוללת טיפול קבוצתי והעשרה. קהילות טיפוליות הן פנימיות המיועדות למתמכרים שאינם יכולים לעבור את תהליך הטיפול והשיקום בביתם. מודל הטיפול ייחודי ומבוסס על היררכיה ושילוב המטופלים בתהליך הריפוי והשיקום זה של זה. תהליך הגמילה מועבר על ידי מדריכים מנוסים אשר עברו את כל ההכשרות הנדרשות, ומלווה בפעילויות שונות כמו רכיבה על סוסים, טיפול בבעלי חיים ועוד. דרכי טיפול וגמילה משרד הבריאות אחראי על שתי דרכי טיפול במכורים לסמים קשים, הטיפול מתמקד במישור הפיזי. גמילה פיזית, ניתן למכורים במסגרת אשפוזיות לגמילה פיזית. האשפוזיות מיועדות לגמילה הפיזית של המכורים לסמים קשים. האשפוזיות מיועדת לתת מענה לצרכים של מכורים אשר מעוניינים לעבור גמילה פיזית מהסם. הגמילה הפיזית היא השלב הראשון של תהליך הגמילה. מרכזים אמבולטוריים לטיפול תרופתי ממושך. מכורים מקבלים טיפול במסגרת מרכזי חלוקת טיפול תרופתי. כשהמכור פונה לעזרה, בשלב הראשון יש לוודא כי הוא מכיר בבעיית ההתמכרות כמחלה. יש לבצע פגישת היכרות ראשונית על מנת לבנות תוכנית טיפול אישית. כמו כן, יש לתת משקל לאישיות המכור ולאנשים בסביבתו הקרובה. אחד הטיפולים היעילים ביותר הוא טיפול משולב. המטרה היא לעזור למתמכרים להיגמל ולגרום לכך שלא יחזרו להשתמש בסם לטווח הארוך. ההתערבות הטיפולית נעשית ברמה האישית, קבוצתית ומערכתית. טיפול קבוצתי נחשב כשיטה יעילה לטיפול במכורים. כאשר מטופל נמצא בקבוצה, הוא מפסיק להתמקד בעצמו ובבעייתו. דוגמה לתוכנית מצליחה לגמילה בתוך הקהילה היא תוכנית שנים עשר הצעדים. תוכנית זו מתאפשרת לאחר שהנגמל עבר גמילה פיזית ראשונית ומתבצע במסגרת הקהילה. תוכנית 12 הצעדים הנה תוכנית שפותחה על ידי אנשים אשר היו מכורים לאלכוהול ונזקקו לעזרה עצמית כדי להיגמל. בשל ההוכחות וההצלחה הרבות שנחלה השיטה היא אומצה על ידי הרשות למלחמה בסמים וגורמים נוספים העוסקים בגמילה. בזמן שהמכור עובר טיפול גמילה בשיטה זו הוא מנהל שיחות מוטיבציה פרטניות עם מטפלים, עובר טיפול תרופתי וכן משתתף בקבוצות תמיכה אנונימיות. קיימת שיטת גמילה נוספת המתקיימת בבית המכור, שיטה זו מתאימה לאנשים אשר ברוב הזמן מנהלים חיים נורמטיביים או כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם להסתגר במכוני הגמילה. (מצפן ייעוץ וטיפול, 2014) ראו גם התמכרות גמילה מסמים הזיה תלות גופנית תוכנית שנים עשר הצעדים פארק החולדות שימוש לרעה בסמים קישורים חיצוניים פודקאסט "מכורים", מכורים לסמים מדברים בפתיחות ובכנות על הפנים הרבות של ההתמכרות לסמים וההחלמה ממנה, אתר כאן הסכתים התמכרויות , אוניברסיטת בר-אילן, המרכז לייעוץ לסטודנטים רונאל, נ'. (1999). תפיסת ההתמכרות כמחלה - מטאפורה בשירות ההחלמה. חברה ורווחה, 19 (4), 485-501. הערות שוליים התמכרות הפרעות נפשיות והתנהגותיות כתוצאה משימוש בחומרים פסיכואקטיביים

התמכרות לסמים היא התמכרות שמוכוונת לצריכה של סמים פסיכואקטיביים, סוג זה של התמכרות כולל במרבית המקרים גם תלות פסיכולוגית וגם תלות גופנית, וקשור להשפעתם הישירה של אותם חומרים פסיכואקטיביים על המעגלים העצביים במוח.דוגמאות נפוצות להתמכרות הם סמים ובהם אמפטמינים הידועים בשמות: אקסטזי, אמפטמין וקריסטל שהם סמים ממריצים, חלק מסמי ההזיה המכילים חומרים הלוצינוגנים, ועוד סמים הפועלים בדרכים שונות. בין החומרים הממכרים יהיו גם אלכוהול או תרופות ובעיקר סמי הרגעה, תרופות לשינה ותרופות מאלחשות (נגד כאבים), וכן הניקוטין שבסיגריות.על פי רוב מתפתחת סבילות לחומר הממכר ונוצר צורך להגביר את הכמות או המינון בהם נעשה שימוש כדי להמשיך ו"ליהנות" מהשפעתו. המכור הופך להיות "שבוי" ואיננו יכול לחדול מלצרוך את החומר שאליו התמכר, בלי שיסבול מ"תסמונת נסיגה" ומצב של קריז (משבר), הנלווה לבעיות או הפרעות גופניות ונפשיות קשות.התמכרות כתופעה סביבתיתמחקרים שבוצעו בקרב חיילים אמריקאים בווייטנאם העלו שיעורים גבוהים מאוד של שימוש בהרואין: 40% מהחיילים התנסו בהרואין, ו-20% הוגדרו כמכורים.הרואין נחשב כסם מהממכרים ביותר, וההתמכרות מתחילה במקרים רבים אחר שימושים ספורים או אף שימוש יחיד. תופעת הנסיגה (קריז) חריפה מאוד, וגם היא מופיעה כבר מהשימוש הראשון. אין זה פלא שאחוזי הגמילה מהרואין נמוכים מאוד - למעלה מ-90% מתדרדרים חזרה לסם לאחר סדנאות גמילה.אך בקרב החיילים האמריקאים הובחן דפוס שונה לגמרי - למעשה הפוך. שנה לאחר שחזרו לארצות הברית מווייטנאם, ירד שיעור המשתמשים לאחוז בודד מבין המכורים (היינו 0.2% מכלל החיילים).ההסבר לתבנית כה שונה של התמכרות הוא ככל הנראה בעיקר סביבתי: בווייטנאם החיילים היו תחת לחץ ומועקה, כפופים למערכת היררכית קשוחה, וסביבם היו מכורים רבים - כאחד מכל חמישה חיילים. סביבה לא סלחנית זו האיצה ותדלקה את ההתנסות בסם והמשך השימוש בו עם חיילים אחרים. בניגוד לכך, בשובם הבייתה התנתקו החיילים בבת אחת הן מהלחץ, הן מהמשמעת הקשוחה, והן מסביבה של משתמשים ומכורים. עם שינוי הסביבה באה הגמילה - גמילה אמיתית שאינה מסתיימת ב-relapse - כתוצאה טבעית.בניגוד גמור לכך מכורים בחברה עצמה חוזרים מסדנאות הגמילה לאותה סביבה בה נוצרה ההתמכרות.התמכרות כתופעה חברתיתנערים בגיל ההתבגרות אשר שותים, מעשנים ומשתמשים בסמים, מושפעים יותר מגורמים סביבתיים (משפחה וחברים), בעוד שאצל נערות בגילאים אלו הגורם הגנטי הוא הגורם העיקרי המעלה את הסיכון להתדרדרות והתמכרות לשתייה וסמים,כך עולה ממחקר שנעשה באוניברסיטת וירג'יניה בתחום הגנטיקה ההומנית על ידי החוקרת Judy L. Silberg: "הממצאים שלנו מראים שגורמי הסיכון להתמכרות בגיל ההתבגרות משתנים בין נערים לנערות".בנערות הייתה לגורם הגנטי השפעה מכרעת בכל סוגי ההתמכרות. אצל בנים ההשפעה המכרעת הייתה לגורמים סביבתיים כמו משפחה לא מתפקדת והשפעה של חברים המכורים בעצמם לסמים ולשתית אלכוהול.סילברג ועמיתיה למחקר אספו את הנתונים במהלך שלוש שנות מחקר על 1,071 זוגות תאומים מתבגרים, בנות ובנים, בגילאי 10–17.ניתוח סטטיסטי של הממצאים הראה שאין לתלות את האשמה בגורם סיכון מסוים הגורם להתמכרות במתבגרים. גורמים סביבתיים וגנטים נמצאו משפיעים גם אצל הבנים וגם אצל הבנות, אך מידת השפעתם השתנתה בין הבנים והבנות.תוצאות המחקר יכולות לעזור בדרך הטיפול בנערים ובנערות מכורים.כיוון שההתמכרות אצל נערות נשלטת בעיקר על ידי גנים הקשורים להתנהגות חברתית, הטיפול היעיל יהיה התמקדות בבעיות התנהגות ובעיות חברתיות (ואנטי חברתיות). אצל נערים הטיפול היעיל יכול להיות דרך התמקדות בטיפול במשפחה הקרובה ובחברים המשפיעים.גורמים נוספיםגורם ביולוגי - לחלק מההתמכרויות קיים בסיס גנטי מובהק. שיעור קולטני הניקוטין במוח, לדוגמה, מגלה שונות של סדר גודל שלם - וכמובן מאליו ככל שקיימים קולטני רבים יותר, כך התלות הפיזיולוגית חריפה יותר. דוגמה נוספת היא בעלי הפרעות קשב וריכוז, שלהם מחסור מולד בדופאמין וסרטונין. כדי לפצות על מחסור זה, הם משתמשים בסם שעוזר לטווח הקצר, אך מזיק מאוד לטווח הארוך. זאת ועוד, מציאות חייהם של בעלי הפרעות קשב וריכוז קשה ומסובכת יותר מאשר של אנשים נורמטיביים.גיל - במחקר שפורסם ב-2005 נמצא כי לגיל השפעה מסוימת על התמכרות לסמים. בניסויי FMRI (דימות תהודה מגנטית) נמצא כי צעירים בתקופת ההתבגרות מתמכרים בקלות יחסית לניקוטין וסמים אחרים בהשוואה למבוגרים או לילדים קטנים, זאת מכיוון שבתקופה זו קליפת המוח הקדם-מצחית שמפעילה הורמונים הקשורים לתחושת עונג, משתנה ומתפתחת. בעקבות שינויים נוירולוגיים אלה, תגובות של בני נוער להתנסויות חדשות הרבה יותר עוצמתית.צריכת סם ככלי להתגבר על טראומה מסוימת - נמצא כי אנשים שעברו טראומה מסוימת בעבר, מנסים בכל כוחם להתמודד עם הטראומה, מה שמביא לאיבוד שליטה מופנמות ומצוקה. כל אלו, מובילים לשימוש בסם כפתרון להתגבר על הטראומה.גורם משפחתי - ההורים הם הדמות לחיקוי לילד. הילד מעריץ את הוריו ורוצה להיות כמותם. אם הורים צורכים בנוכחות ילדיהם סמים הילד מפנים שהשימוש בסמים חיובי, מחקה אותם מה שעשוי להביא לצריכת סמים מגיל צעיר. בנוסף, במשפחות קשות יום, במשפחות שההורים מתעללים בילדים או שיש להורים בעיות נפשיות, המציאות הקשה עשויה להביא לכך שעל מנת לברוח מהחיים האכזריים שנפלו בחלקו הילד משתמש בסמים ומתמכר.גורמים אישיותיים - אדם מגיע בחיים למצבים בהם הוא רואה בסם כפתרון.כאשר הוא נכנס למצוקה נפשית ורואה בסם כמשענת מעודדת, כאשר הוא רוצה לשנות קצת אתהשגרה, כאשר הוא מרגיש סגור בתוך העולם ורק הסם יכול להוציא אותו, כאשר הוא נכנסלמצב נפשי ירוד כמו דיכאון, עצבנות. הוא אפילו לוקח סם על מנת להשתחרר במצביאינטימיות. הוא מבין שהסם יכול לפתור את בעיותיו ולוקח אותו, ולאחר שלוקח אותו הואלא יכול להפסיק.סוגי הסמים העיקרים לפי השפעתם סמים מדכאים הכוללים תרופות מרגיעות, תרופות שינה וכדומה. פעילותם של הסמים הללו היא לדכא את מערכת העצבים המרכזית. הסם הנפוץ ביותר מקבוצה זו הוא הקנביס. סמי ההזיה הכוללים בתוכם את LSD, פטריות הזייה, דטורה וסמים דומים אחרים, סמים אלה גורמים להזיות, בלבול בתפיסת המציאות, התרחבות אישונים, לחץ דם גבוה, עליה בחום הגוף, יובש בפה, כיווץ שרירים, בחילות, הזעת יתר, חרדות, פחדים, קושי בתנועה (כהן, 2000). סמים המעוררים וממריצים את מערכת העצבים בסוג סמים אלו נכללים אמפטאמינים (ספידים), פופרס (סוג של חומרים נדיפים), קוקאין והנגזרת שלו קראק, אקסטזי וכן קפאין וניקוטין. אופיאטים - נגזרות של אופיום המשככים כאב הכוללים בתוכם, אופיום, הרואין, פנטניל, מתדון ועוד חומרים סינתטיים אחרים שחלקם נמצאים גם בשימוש רפואי (national institute on drug abuse).קריטריונים לקביעת התמכרותעל פי ארגון הבריאות העולמי, התמכרות קיימת כאשר מתמלאים שלושה מתוך ששת הקריטריונים הבאים: תשוקה עזה או דחף כפייתי ליטול את החומר או לבצע את הפעילות שאליה האדם המכור (למשל יחסי מין או הימורים). קושי בשליטה על כמות וזמן צריכת החומר או קושי בהגבלת זמן הפעילות הממכרת. הופעת תופעות גופניות כאשר לא משתמשים בחומר או כאשר לא מבצעים את אותה פעילות (תופעות גמילה). התפתחות סבילות לחומר, במובן זה שדרושה כמות הולכת וגדלה של החומר כדי להשיג את אותו האפקט או לחלופין צורך בפעילות ממכרת מוגברת. הזנחה של הנאות ושל תחומי עניין אחרים בשל השימוש בחומר או הפעילות הממכרת. התמדה בשימוש או בפעילות למרות מודעות המשתמש שהדבר גורם לנזק.שלבי ההתמכרות הפיזיולוגית לסמיםספיגההשיעור בו סם עוזב את מקום כניסתו לגוף ומידת התפשטותו ממקום זה. הסמים נספגים היטב בחלקים שונים של הגוף כגון אזורים המצופים אפיתל רירי כמו האף ומערכת העיכול, אולם ההשפעה הגדולה והמהירה שלהם מושגת בדרך של החדרה לכלי הדם (הזרקה לווריד או לשריר).פקטורים המשפיעים על מהירות הספיגהמסיסות - סם הניתן בתמיסה מימית נספג מהר יותר מזה הניתן בתמיסה שומנית או במצב מוצק.תנאים מקומיים (כגון חומציות הקיבה) באתר הספיג מסייעים או מפריעים לעיתים לספיגה (אספירין לדוגמה כמעט ואינו מסיס בסביבה החומצית של הקיבה ולכן לא נספג שם).ריכוז - סם בריכוז גבוה נספג מהר יותר.מידת ריכוז כלי הדם באתר הספיגה.משטח ספיגה - סמים נספגים מהר יותר מאיברים בעלי שטח פנים גדול יותר כגון הריאות או מוקוזת המעי.פיזור קליטת החומר הממכר באיברים שונים תלויה בגורמים פיזיולוגיים וכימיים. לאחר שסם נספג הוא יכול להתפזר לנוזל התאי או הבין-תאי. במשך הדקות הראשונות מקבלים הלב, הכבד, הכליות והמוח את רוב הסם. לעומת זאת העור, השרירים, חלל הבטן והשומן - הובלת הסם אליהם איטית, ודרושות מספר דקות עד מספר שעות לקליטתם. החומר המועבר מתקשר בדרך כלל לחלבון בדם ואחר כך מתרכז בכבד, כליות, ריאות וטחול. לעיתים, אם השימוש ממושך ובכמויות גדולות, יתרכז חומר גם בתאי שומן ויצטבר בו. יחידות הגוף בהן מצטבר הסם משמשות כמאגרים פוטנציאליים עבורו. כאשר ריכוז הסם בפלזמה יורד, ישתחרר חלק מהחומר המצוי במאגרים לתוך הדם, וכך תמשיך השפעתו לאורך זמן. סמים עוברים דרך השליה ולכן יכולה להיווצר התמכרות גם אצל עוברים.סבילות בשימוש חוזר בסמים ובתרופות מתפתחת תופעה של סבילות לתרופה. הסבילות מתבטאת בהסתגלות הגוף לסם. כדי שהאדם ישיג את החוויה לה הוא מצפה תדרשנה לו כמויות הולכות וגדלות של סם. הפעם לא מדובר על השפעת הסם הנובעת מעצמתו ומכמותו, אלא מהרגישות של תאי הגוף לאותו סם, הנובעת כנראה ממקור גנטי.מדברים על סבילות תפקודית - TOLERANCE FUNCTIONAL - סבילות הקשורה במערכת.העצבים המרכזית, וסבילות מבנית - TOLERANCE DISPOSITIONAL - סבילות המושפעת מפעילות המערכת המטבולית בגוף.הסבילות התפקודית - כאשר המוח מתרגל ומסתגל להשפעת הסם הספציפי הניתן לו, ולכן דרושות לו כמויות גדולות יותר של סם כדי לגרום להשפעה. ישנם סמים להם מתרגלת המ.ע.מ (מערכת עצבים מרכזית) במהירות, וישנם אחרים שההסתגלות להם היא איטית. הסתגלות זו מועברת לעיתים גם לסמים אחרים שהשפעתם על המ.ע.מ דומה. לדוגמה - אדם הנוטל סמי שינה מפתח סבילות גם לאלכוהול. הסבילות המטבולית, מבנית - נובעת משימוש חוזר בסם, שבו מגבירה המערכת המטבולית את פעילותה, ואז הסם מתפרק מהר יותר והשפעתו מתקצרת. אי לכך, דורש האדם כמויות רבות יותר של סם. גם כאן נמצא את הסבילות הצולבת בסמים בעלי מנגנונים דומים של פעילות.מינון יעיל – EFFECTIVE DOSE כמות הסם היכולה לגרום לחוויה לה מצפים. ED-50 משמעו ש50% מהנבדקים הראו את התגובה המצופה.מינון קטלני – LETHAL DOSE אותו מינון שגורם לאחוז מסוים של חיות מעבדה למות כתוצאה מקבלת מנת סם מסוימת. LD-50 משמעו ש50% מהנבדקים שקבלו מינון זה מתו.תלות והתמכרותמצב בו הסם הנלקח על ידי אדם כלשהו מרצונו גורם לנזק לאדם עצמו ולחברה. קיימת תלות פיזיולוגית ותלות נפשית. תלות פיזיולוגית מתבטאת למעשה בצורך התמידי לסם, בהסתגלות של הגוף לסם, ובחוסר יכולת של הגוף לתפקד ללא נוכחות הסם. התלות הפיזיולוגית באה לידי ביטוי בעת הפסקה פתאומית של השימוש בסם. אזי מופיעות תופעות לוואי פיזיות הקרויות "תסמונת גמילה" ומתבטאות בכאבים, התכווצויות, דיכאון, אובדן הכרה ולעיתים אף מוות - תלוי בסם ובמידת התלות בו. התלות הפסיכולוגית, נפשית באה לידי ביטוי במישור התלותי-רגשי, כאשר האדם מרגיש צורך לחוות שנית את חוויית השימוש בסם. בעקבות כך חש האדם חרדה עקב החשש ממצב של אי-ניחות שיגרם מאי נטילת מנת סם נוספת. האדם יטול שוב את הסם על מנת להבטיח שחוויות אי-הנוחות לא תקרה. בעקבות כך תיווצר התנהגות כפייתית - הרגלית שתגרם מן השימוש החוזר בסם, ותנבע מהרצון הכפייתי להשתמש בסם גם אם לא התפתחה תלות גופנית.התמכרות לסםלכאורה, התמכרות היא "הרעלה" כרונית של האדם כתוצאה משימוש חוזר ונשנה בסם. במצב זה יצרוך האדם כמויות גדולות יותר של החומר (תופעת סבילות) ויפתח תלות גופנית בחומר.כבר בשנת 1957 הכיר ארגון הבריאות העולמי בכך שתפיסה, או הגדרה זאת בעייתית ובלתי מספקת. וועדת מומחים של הארגון קבעה אז:התמכרות לסמים היא מצב של שכרון/תרעלה חוזרת או כרונית הנובעת מצריכה חוזרת ונשנית של סם (טבעי או סינתטי). מאפייניה כוללים: תשוקה או צורך חזק ומשתלט לחזור ולהשיג את הסם ולצרוך אותו נטייה להגדיל את המנה היזקקות נפשית וגופנית לאפקט של הסם נזקים חמורים לפרט ולחברה.התרגלות (הרגל) נובעת משימוש חוזר ונשנה בסם. מאפייניה כוללים: תשוקה (אך לא צורך כפייתי) להמשיך ולצרוך את הסם על מנת לשפר את ההרגשה [well being] נטייה להגדיל את המנה מידה מסוימת של תלות נפשית בהשפעות, אך ללא תלות גופנית בהשפעתו אם נגרמים נזקים הם פוגעים בפרטב-1964 שונתה ההגדרה למושג הכוללני "תלות בסמים". זו כוללת תלות נפשית או גופנית. תלות נפשית הוגדרה כתחושת סיפוק מ-, ודחף לשימוש חוזר או מתמיד בסם על מנת להשיג הנאה או להימנע מאי-נוחות (Discomfort), כשכמעט כל סם עשוי לגרום לכך.ב-2001 האקדמיה קבעו מספר גופים הגדרה משותפת לצורכי שימוש באופיואידים ולפיה:התמכרות היא בראש וראשונה מחלה כרונית, נוירוביולוגית, שגורמים גנטיים, פסיכוסוציאליים, וסביבתיים משפיעים על התפתחותה והיבטיה. היא מאופיינת על ידי התנהגויות שכוללות אחד או יותר מהדברים הבאים:פגיעה בשליטה על צריכת החומרשימוש כפייתי הנמשך למרות נזקים שהוא גורםתשוקהסבילות היא הסתגלות הגוף לסם: מנות גדולות יותר נדרשות על מנת להשיג את האפקט שהושג קודם משום שהגוף "מתרגל" ומסתגל לסם.תלות גופנית היא מצב מסתגל המתבטא בסינדרום גמילה לסם מסוג מסוים ועשויה להופיע כתוצאה של הפסקה או הפחתה פתאומית של רמת הסם בדם.התמכרות מדומה (Pseudoaddiction) היא מושג המתאר התנהגויות של המטופל שעשויות להופיע בהיעדר טיפול בכאב. פציינט עם כאב בלתי מטופל עשוי להתמקד בהשגת תרופות, עשויים "להסתכל בשעון", ועשויים להפגין צורות אחרות של "חיפוש תרופה". גם התנהגויות כגון שימוש בסמים אסורים עשויות להיות תוצאה של הניסיון להשיג הקלה בכאב. התמכרות מדומה נבדלת מהתמכרות בכך שההתנהגויות נעלמות כשימושגת הקלה בכאב.המדריך לאבחון ומיון של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית נחשב לאחד המקורות מוסמכים ביותר בתחום. מדריך זה אפשר למצוא פרק שלם מוקדש ל"הפרעות הקשורות בחמרים". למעשה, מבחין המדריך בשלשה סוגי הפרעות התנהגות: תרעלה חריפה, שימוש לרעה, ותלות (או התמכרות).תרעלה תרעלה אקוטית היא מצב שנמשך זמן קצר יחסית והוא מוכר בציבור בעיקר כקשור בשימוש באלכוהול, אז הוא נקרא "שיכרון". כשמדובר באלכוהול, מתבטא השיכרון בפגיעה בשליטה העצמית של האדם ובתיאום תנועות, ליקויי דיבור, ופגיעה בשיווי המשקל, ועשוי להגיע עד לאיבוד ההכרה. כשמדובר בחומרים אחרים יהיו הסימפטומים שונים, בהתאם לחומר שמדובר בו. כלומר, זוהי הרעלה שפוגעת במשתמש ובהתנהגותו, אך היא נמשכת זמן קצר, ואפשר לחזור אחר כך להתנהגות ולאורח חיים נורמליים.שימוש לרעה שימוש לרעה הוא מצב שונה מזה בתכלית. הוא מאפיין לא מצב רגעי, הנמשך פרק זמן קצר בלבד, אלא אורח חיים. במילים אחרות, מדובר כאן בדפוס התנהגות, ולא, או לא רק, במצב פיזיולוגי. "שימוש לרעה" (Abuse) הוא מצב המוגדר לפחות בשתי צורות שונות. ראשית, ארגונים רבים (כגון: בתי-ספר, מקומות עבודה, או אף מדינות) רואים כל שימוש שהוא, בכל אחד מתוך רשימה של חמרים אסורים, שימוש לרעה. זוהי הגדרה אדמיניסטרטיבית. אין היא אומרת שבהכרח נגרם ל"משתמש" נזק חמור, או נזק כלשהו, אלא שיהיה זה נכון מבחינת הארגון והמערכת החברתית שהוא שולט בה להתייחס אל המשתמש כאילו נפגע, או כאילו הוא חשוף לסכנת פגיעה משמעותית.ההגדרה הנפשית, או הרפואית, שמוצגת על ידי המדריך האמריקאי (DSM-IV ) מתבססת במידה רבה על התנהגות האדם ועל היחסים בינו לבין סביבתו. לפי הגדרה זאת, אדם ייחשב משתמש לרעה בחמר אם בשנה מסוימת (12 חודשים רצופים כלשהם) ניכרת בו אחת, או יותר מהתופעות הבאות:שימוש חוזר ונשנה בחומר, שכתוצאה ממנו נפגעת יכולתו של האדם למלא חלק מתפקידיו המשמעותיים (בבית, במקום העבודה, או בבית הספר). שימוש חוזר ונשנה בחומר בנסיבות בהן הדבר מסוכן (למשל: נהיגה תחת השפעת חומר משכר). חיכוכים חוזר ונשנים עם מערכת אכיפת החוק כתוצאה מהשימוש בחומר. שימוש מתמשך בחומר למרות בעיות חברתיות ובין - אישיות חוזרות ונשנות הנובעות מכך.התמכרות תלות, או התמכרות לחומר, היא מצב מורכב בעל מאפיינים פיזיולוגיים, נפשיים והתנהגותיים כאחד. הקריטריונים לקיומה של תלות כזאת הם (שוב - לפי הDSM ) : להבדיל משימוש ברעה המוקד כאן הוא על מצבו של האדם יותר מאשר על דפוס התנהגות. הבדל נוסף הוא שמדובר בפגיעה במצבו של האדם עצמו (ולא ביחסים בינו לבין אחרים). נזק זה יכול להיות תוצאה של שימוש לרעה, אך אינו קשור לכך בהכרח. התלות נובעת בעיקר מתכונותיו הפרמקולוגיות של הסם, בעוד ששימוש לרעה עשוי להיות תוצאה של ההיבטים החברתיים של השימוש בו בלבד.שימוש שגורם למצוקה, או שפוגע בהסתגלות האדם, במשך שנה רצופה, או יותר. פגיעה זאת אמורה להתבטא בשלשה מהמאפיינים הבאים: פיתוח סבילות לחומר, דבר שעשוי להתבטא בצורך במנות גדלות והולכות. סימפטומים של גמילה בהיעדר החומר. צריכת כמויות גדולות יותר, או לפרק זמן ממושך יותר משהתכוון האדם. תשוקה מתמשכת, או ניסיונות כושלים להשתלט על צריכת החומר. הקדשת הרבה זמן ומרץ לצריכת החומר, או להשגתו. וויתור או צמצום של פעילויות חברתיות חשובות בגלל השימוש בחומר. השימוש נמשך למרות הכרת הפגיעות הגופניות או הנפשיות שעלולות להיגרם.כפי שאפשר לראות בבירור, רשימת הסימפטומים נרחבת ועמומה דיה כדי לאפשר הכללת מספר רב של התנהגויות הכרוכות בצריכת חמרים שונים במסגרת זאת. לכן ראוי להבחין בקשר לכך בשתי נקודות חשובות: ראשית, המושג "התמכרות" או תלות (ובעקבותיו - ההגדרה שלעיל) עוצב במידה רבה תוך התייחסות לתופעות שנצפו בזמנו בחמרים בודדים, כגון אופיום, או הרואין. שנית, הרשימה של חמרים והתנהגויות שעשויים להיות מושא לשימוש לרעה, או להתמכרות, הורחבה מאוד בעשורים האחרונים.איברים המושפעים מהתמכרות לסמיםכפי שצוין, מערכת העצבים המרכזית היא המושפעת העקרית משימוש בסם. דרך ההשפעה ניכרת במספר צורות:השקטת כאב (אנלגזיה) - שינוי בקולטני הכאב, העלאת סף הכאבאופוריה - תחושת ריחוף, שחרור מחרדהסדציה - נמנום, נטייה להרדם, טשטושנטייה להקאהנוקשות (ריג'ידיות) של הרגליים והידיים - העלאת טונוס שרירידיכוי נשימה - השפעה מדכאת על מרכז הנשימה במוחדיכוי מנגנון השיעול - גורם להצטברות כיח והפרשות מוקוזיותמערכת הדם - לא בצורה בולטת, אך ייתכן דיכוי של שריר הלב וירידה בלחץ הדםמערכת העכול - עצירות, הפחתה בהפרשת מיצי קיבה-מרה: התכווצויות בדרכי מרה - כאבים בבטן ימנית עליונה.מערכת ההפרשה - דיכוי פעילות הכליה. עצירות במתן שתן עקב עליה בטונוס שרירי שלפוחית השתן והשופכהמערכת המין - הארכת זמן לידה כתוצאה מדיכוי שרירים חלקים ברחם, ירידה בתפקוד המינימערכת ההפרשה הפנימית (הורמונלית) - עכוב בשחרור הורמון מחלמן (LH), הגורם להבשלת הביציתבאופן כללי ירגיש המשתמש צמרור בעור, הזעת יתר ולעיתים גירוד.הבדלים מגדריים בהתמכרות לסמים הבדלים מגדריים בהתמכרות לסמים ואלכוהול נצפו בצורה עקבית במיוחד במערב, בקרב האוכלוסייה הכללית כמו גם בקרב מדגמי הטיפול, כאשר שכיחות השימוש וההתמכרות גבוהים באופן משמעותי אצל גברים. מדגם שנערך בקרב יותר מ-40,000 משתתפים בארצות הברית דיווח כי גברים היו פי 2.2 יותר מנשים בשיעורי ההתמכרות לסמים. עם זאת, נראה כי הפער בהתמכרות לסמים הולכים ומצטמצם, היות שבשנות ה-80, הפער עמד 1:5 (על כל אישה מכורת לסמים היו 5 גברים מכורים), בשנת 2007, היחס ירד ל 1:3, ובמחקר משנת 2012 בקרב יותר מ-40 מיליון משתמשים בסמים לא חוקיים בארצות הברית, נמצא כי יותר מ-42% הן נשים, דבר המצביע על יחס של 1:1.4 בזמן הנוכחי. שיעור הצריכה של תרופות או סמים במרשם גבוה יותר אצל נשים מאשר מזה של גברים, במיוחד כאשר מדובר במשככי כאבים נרקוטיים ותרופות הרגעה.מכיוון שהשימוש בסמים ובאלכוהול נפוץ יותר בקרב גברים, עד שנות ה-90 התמקד המחקר בתחום בעיקר בהם, והייתה מודעות נמוכה להבדלים הביולוגיים והנפשיים בין גברים ונשים שמשפיעים על השכיחות, ההצגה, התחלואה הנלווית, והטיפול בהתמכרות לסמים. נשים עשויות להתמודד עם בעיות ייחודיות בכל הנוגע לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים, חלקן מושפעות מהבדלים ביולוגיים, ואילו חלקן מהבדלים מגדריים שמבוססים על הגדרה תרבותית. מדענים שחקרו את השימוש בחומרים פסיכואקטיביים גילו נושאים מיוחדים הקשורים להורמונים, פוריות, היריון, הנקה וגיל המעבר שיכולים להשפיע על השימוש וההתמכרות לסמים אצל נשים. בנוסף, נשים עצמן מתארות סיבות ייחודיות לשימוש בסמים, כולל שליטה במשקל, התמודדות עם כאבים וטיפול בבעיות בריאות הנפש.נשים בדרך כלל מתחילות להשתמש בסמים לאחר מאורע טראומטי קשה בחייהן כמו גילוי עריות או אונס, במיוחד בקרב נערות. אירועים טראומטיים נוספים שיכולים להוות גורם לשימוש בסמים הם מחלה פיזית פתאומית שמגבילה את האישה ומביאה אותה למצב של דיכאון, תאונות ובעיות בחיי המשפחה, כמו מקרה של גירושין או מות אחד מההורים או מבני המשפחה. גברים נוטים לבטא את כעסם ותחושות התסכול שלהם אשר נגרמים כתוצאה מהתעללות על ידי פיתוח דפוסי התנהגות אנטי-סוציאליים הכרוכה באלימות. לעומת זאת, נשים נוטות להפנים את תחושות הכעס והדיכאון שלהן ומבטאות אותם פעמים רבות באמצעות פיתוח תחושות של דיכאון וחרדה שלעיתים מתלווים אליהן שימוש בסמים ושתיית אלכוהול מופרזת. על פי מחקרים שנעשו אודות הנושא התמכרויות לסמים בקרב שני המינים עולה כי גברים משתמשים בסמים לצורך ריגושים והנאה ולפעמים סוג של תגובה ללחץ חברתי מסוים ואילו נשים נוטות להשתמש בחומרים פסיכואקטיביים בכלל ובסמים בפרט כנגד הכאב הבלתי נסבל שנגרם כתוצאה מטראומות מיניות שהן עברו.השפעות ונזקים הנגרמים מהתמכרות לסמיםהשפעות הסמים מבחינה נפשית מאופיינות בעיוותים בתחושות, סילופים בתפיסה והיווצרות הזיות, בעיקר בתחום הראייה והמישוש. חפצים נראים נעים בחדר ומשנים צורה וצבע, הצבעים נראים עזים יותר. המכור רואה חלקים מגופו וגופות אחרים מעוותים, ואובדן תחושת הזמן.אדם המכור לסמים מתנתק מאורח החיים המוכר שלו ומשאר הפעילויות השגרתיות שלו. מחשבותיו ופעילויותיו מתמקדות בהשגה או בשימוש בחומר הממכר, באופן אובססיבי. החברים הוותיקים מתחלפים בחברים חדשים השותפים גם הם להתמכרות וכך גם הבילויים מצטמצמים לשימוש משותף בחומר הממכר. אוכלוסיית המתמכרים לסמים הם עבריינים מכוח היותם צרכני חומר אשר קנייתו וצריכתו בלבד היא עבירה על החוק. העלות הגבוהה של החומר וההשקעה הכספית היומית הכרוכה לשם השימוש בו, עלולה להביא את המכור הפעיל מהר מאוד במסלול של גנבות ואלימות כדי לממן את כמות הסם שהוא צורך. זאת ועוד מביאה ההתמכרות גם לנזק כלכלי, רבים מהמכורים אינם יכולים לעבוד ולפרנס את עצמם ואת התלויים בהם. המדינה מסבסדת שירותי רווחה עבורם. נזק אחר נובע מעבירות רכוש לשם מימון הסם. ונוסף על כך קיים נזק הנובע מהקצאת משאבי אנוש וכסף לגופי האכיפה, הענישה, הטיפול והשיקום. חלים שינויים ברמת הרגישות ומצבי הרוח, חייו של האדם המכור, ללא הסמים, הם מבחינתו חסרי עניין, משעממים, עצובים ונעדרי מוטיבציה, ורבים מהמכורים שוקעים בדיכאון.הסמים משפיעים על האדם גם מבחינה מנטלית, ההתמכרות מסכנת את כושר התפקוד השכלי של האדם ומשפיעה על היכולת הקוגניטיבית שלו בכך שהיא פוגעת ביכולת חשיבתו של האדם, ביכולת החישה - ראייה ושמיעה, ותפיסה את יחסיו עם סביבתו. ההתמכרות גורמת לפגיעה בזיכרון וליקויים בדפוסי התקשורת הבינאישית, לפגיעה בשיפוט, ביכולת לקבל החלטות, לפגיעה בדיבור ולחוסר שליטה עצמית של האדם. בנוסף חלה ירידה במוטיבציה וקושי להתמודד עם מכשולים, אף כי נדרש תחכום ויוזמה מצד המכור להשגת הסמים. השפעה נוספת היא העדר מודעות עצמית וההתנהגות פחות מבוקרת, נמצא כי ילדים בגילאי 8–17 הנולדים להורים מכורים סבלו מיותר בעיות התנהגות בבית הספר ובעיקר מהיעדרויות רבות.השפעות הסמים מבחינה פיזית מביאות לפגיעה בריאותית במערכות הגוף ולפגיעה בתפקוד האדם המכור. סמים רבים משפיעים על קצב הנשימה של המשתמש בכך שהנשימה מאיטה את הקצב לאיטית יותר ובלתי סדירה, רוב מקרי המוות משימוש יתר נובעים מכשל נשימתי. ההתמכרות מביאה לעליה בחום הגוף, קצב הלב ולחץ הדם, הזעה, תחושת אופוריה. תחושות הפחד העייפות והדאגה נעלמות, ונוצרות תחושת כוח ורעננות. המשתמש הקבוע סובל מחוסר שינה וחוסר תיאבון, פגיעה במערכת החיסונית וחשיפה למחלות וזיהומים. בנוסף, הסמים משפיעים על כיווץ באישון העין אשר מהווה ביטוי נוסף לפגיעה במערכת העצבים. בשימוש בסמים נפגעת גם מערכת העיכול, הקיבה והמעי על ידי עצירויות ובעיות בחילוף החומרים בגוף הגורמות לנוזלים להיספג. בשימוש לסמים גורם לרפיון שרירים, נזלת קשה, הקאות, כאבי בטן, רעד, חוסר קואורדינציה, שיתוק, התמוטטות ואף אובדן הכרה עד מוות. בנוסף, נפגעים מרכזים נוספים במוח, בעיקר אלו המפקחים על התנועה. בעת השימוש בסמים מתפתחות בעיות בשיווי המשקל, תיאום בין תחושה לתפיסה, ובין תפיסה לפעילות של תנועה ומרחב.טיפולהיחידה לטיפול בנפגעי סמים מפעילה רשת מענים למתמכרים באמצעות רשויות מקומיות ועמותות ציבוריות, שם מסופקים שירותים אמבולטוריים ופנימייתיים, המותאמים לצורכי המטופלים. השירותים ניתנים על ידי עובדים סוציאליים ואנשי מקצוע בעלי הכשרה ייחודית.מסגרות טיפול לנפגעי סמים:יחידות לטיפול בנפגעי סמים מבוגרים ברשויות מקומיות המספקות שירותי טיפול ושיקום.יחידות נוער נפגעי סמים ברשויות המקומיות, מוקדי הטיפול מותאמים לגיל ולמאפייני השימוש בקרב בני נוער.מרכזי יום לנוער משמשים מסגרת יומית מובנית, הנותנת מענה טיפולי מרוכז לנוער.מרכזי יום אזוריים המספקים מסגרות טיפול ותעסוקה למבוגרים בתקופת ההתאוששות שלאחר הגמילה. מתמכרים המגיעים למרכז יום אזורי זקוקים לטיפול יומי מובנה ולליווי יומי לקראת השיקום. הפעילות במרכזים כוללת טיפול קבוצתי והעשרה.קהילות טיפוליות הן פנימיות המיועדות למתמכרים שאינם יכולים לעבור את תהליך הטיפול והשיקום בביתם. מודל הטיפול ייחודי ומבוסס על היררכיה ושילוב המטופלים בתהליך הריפוי והשיקום זה של זה. תהליך הגמילה מועבר על ידי מדריכים מנוסים אשר עברו את כל ההכשרות הנדרשות, ומלווה בפעילויות שונות כמו רכיבה על סוסים, טיפול בבעלי חיים ועוד.דרכי טיפול וגמילהמשרד הבריאות אחראי על שתי דרכי טיפול במכורים לסמים קשים, הטיפול מתמקד במישור הפיזי.גמילה פיזית, ניתן למכורים במסגרת אשפוזיות לגמילה פיזית. האשפוזיות מיועדות לגמילה הפיזית של המכורים לסמים קשים. האשפוזיות מיועדת לתת מענה לצרכים של מכורים אשר מעוניינים לעבור גמילה פיזית מהסם. הגמילה הפיזית היא השלב הראשון של תהליך הגמילה.מרכזים אמבולטוריים לטיפול תרופתי ממושך. מכורים מקבלים טיפול במסגרת מרכזי חלוקת טיפול תרופתי.כשהמכור פונה לעזרה, בשלב הראשון יש לוודא כי הוא מכיר בבעיית ההתמכרות כמחלה. יש לבצע פגישת היכרות ראשונית על מנת לבנות תוכנית טיפול אישית. כמו כן, יש לתת משקל לאישיות המכור ולאנשים בסביבתו הקרובה. אחד הטיפולים היעילים ביותר הוא טיפול משולב. המטרה היא לעזור למתמכרים להיגמל ולגרום לכך שלא יחזרו להשתמש בסם לטווח הארוך. ההתערבות הטיפולית נעשית ברמה האישית, קבוצתית ומערכתית.טיפול קבוצתי נחשב כשיטה יעילה לטיפול במכורים. כאשר מטופל נמצא בקבוצה, הוא מפסיק להתמקד בעצמו ובבעייתו.דוגמה לתוכנית מצליחה לגמילה בתוך הקהילה היא תוכנית שנים עשר הצעדים. תוכנית זו מתאפשרת לאחר שהנגמל עבר גמילה פיזית ראשונית ומתבצע במסגרת הקהילה. תוכנית 12 הצעדים הנה תוכנית שפותחה על ידי אנשים אשר היו מכורים לאלכוהול ונזקקו לעזרה עצמית כדי להיגמל. בשל ההוכחות וההצלחה הרבות שנחלה השיטה היא אומצה על ידי הרשות למלחמה בסמים וגורמים נוספים העוסקים בגמילה. בזמן שהמכור עובר טיפול גמילה בשיטה זו הוא מנהל שיחות מוטיבציה פרטניות עם מטפלים, עובר טיפול תרופתי וכן משתתף בקבוצות תמיכה אנונימיות. קיימת שיטת גמילה נוספת המתקיימת בבית המכור, שיטה זו מתאימה לאנשים אשר ברוב הזמן מנהלים חיים נורמטיביים או כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם להסתגר במכוני הגמילה. (מצפן ייעוץ וטיפול, 2014)ראו גם התמכרות גמילה מסמים הזיה תלות גופנית תוכנית שנים עשר הצעדים פארק החולדות שימוש לרעה בסמיםקישורים חיצוניים פודקאסט "מכורים", מכורים לסמים מדברים בפתיחות ובכנות על הפנים הרבות של ההתמכרות לסמים וההחלמה ממנה, אתר כאן הסכתים התמכרויות , אוניברסיטת בר-אילן, המרכז לייעוץ לסטודנטים רונאל, נ'. (1999). תפיסת ההתמכרות כמחלה - מטאפורה בשירות ההחלמה. חברה ורווחה, 19 (4), 485-501.הערות שולייםהתמכרותהפרעות נפשיות והתנהגותיות כתוצאה משימוש בחומרים פסיכואקטיביים

731

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91-%D7%A2%D7%9C

מחשב-על

מחשב-על (באנגלית: Supercomputer) הוא מושג יחסי לתקופה, המתאר מחשב הנמצא בשורה הראשונה של המחשבים בעולם, מבחינת יכולות החישוב העוצמתיות שלו. לרוב יכולות אלו באות לביטוי ביכולת לבצע חישובים מסוג מסוים במהירות גבוהה במיוחד. מחשבי על לא נמכרים לציבור אלא משמשים למחקרים, אוניברסיטאות ותאגידים גדולים. בין אפריל 2021 ליוני 2022, מחשב העל החזק ביותר היה פוגקו היפני, עם מעבדים מתוצרת Fujitsu, שמהירות החישוב המרבית שלו היא 442 פטה-פלופס, כמעט פי שלושה ממחשב-העל במקום השני, מחשב יבמ סאמיט שפותח ב-2018 ושביצועיו עומדים על 148 פטה-פלופס. החל מיוני 2022 מחשב העל המהיר בעולם הוא הפרונטיר האמריקני, המבוסס על מעבדי AMD במהירות של 1.102 ExaFlop/s שעלותו מוערכת ב-600 מיליון דולר. התפתחות מחשבי העל תחילה התייחסה הגדרה זו למחשבים בעלי מעבד יחיד מהיר במיוחד, לאחר מכן נכללו בה מחשבים שמהירותם מושגת באמצעות מעבדים רבים הפועלים במקביל לביצועה של משימה אחת, וכעת מורכבים מחשבי-על מאשכולות של מחשבים מרובי מעבדים. עיבוד וקטורי, כלומר ביצוע פעולת חישוב על נתונים רבים בבת-אחת, הוא מאפיין נוסף הקיים באחוז מסוים ממחשבי-על. הגדרה מחויכת למושג זה מיוחסת לסימור קריי, המתכנן הבולט ביותר של מחשבי-על במאה העשרים: "A supercomputer is a device for turning compute-bound problems into I/O-bound problems." ובתרגום לעברית: "מחשב-על הוא מתקן להפיכת בעיות חישוביות לבעיות של קלט-פלט". כלומר, מהירות החישוב איננה המחסום במחשב שכזה, אלא המהירות שבה מסוגלים להזין לו את הנתונים ולקבל תוצאות. המחשב CDC 6600, שהוצג בשנת 1964, נחשב בדרך כלל מחשב העל המוצלח הראשון, וביצועיו עלו פי שלושה על המחשב שקדם לו, IBM 7030 Stretch . הוא סימן את תחילת שליטתה של חברת קונטרול דאטה (CDC) בשוק מחשבי העל, שנמשכה עם ממשיך דרכו, CDC 7600, שהוצג ב-1969. CDC 7600 שמר על תואר המחשב המהיר בעולם כמעט עד להגעת קריי 1 ב-1976 (), ובשנים הבאות, עד 1990, החליפו ביניהם קריי ו-CDC את ההובלה מספר פעמים, כשהמחשבים הבאים של CDC עדיין מבוססים על הארכיטקטורה של 6600 ו-7600. השליטה המוחלטת של שתי החברות בתחום הסתיימה כשב-1990 הציגה פוג'יטסו מחשב עם ביצועים תאורטיים של 4 gigaFLOPS - פי אלף מ-CDC-6600, ופי מאה מה-7600, ובערך כפליים מהמחשב (של קריי) שקדם לו. השוואה נפוצה נעשית בין כוח המחשוב של מחשבים אלו עם הטכנולוגיה המודרנית, ובפרט לטלפון חכם. ב-2021, לטלפון חכם ממוצע עצמת חישוב גדולה בכמה סדרי גודל מעוצמתו של קריי-1, עם ביצועי נקודה צפה שנמדדים במאות gigaFLOPS, ועומד לרשותו זיכרון גדול ומהיר יותר בכמה סדרי גודל. מחשבי העל המודרניים בנויים רובם ככולם מעשרות אלפי מעבדים שפועלים במקביל, כשבדרך כלל כל אחד מהם מכיל או שולט על מאות או אלפי של "יחידות עיבוד" פשוטות יותר, שבדרך כלל ארוזות בשבבים מסוג GPU. לעומת מהירות השעון של 6600 ו-7600 שנמדדה במגההרץ, במחשבים מודרניים הקצב נמדד בגיגה-הרץ, כלומר גידול של כשלושה סדרי גודל. לעומת זאת, הביצועים, ובפרט ביצועי החישוב בנקודה צפה שבמחשבים אלו נמדדו ב"megaFLOPS", כלומר פעולות בשנייה, נמדדים כיום במאות petaFLOPS - כלומר פעולות בשנייה, עלייה של 11 סדרי גודל. עיקר ההבדל נובע ממספר המעבדים העצום במחשבי על מודרניים. משימות של מחשבי-על מחשבי-על משמשים למשימות עתירות חישובים, כגון חיזוי מזג אוויר וחקר אקלים, מודלים של תהליכים כימיים, חיפושי נפט וגז, סימולציות פיזיקליות (כגון הדמיות של הרגעים הראשונים של היקום, סימולציה של ניסויים בנשק גרעיני ואווירודינמיקה של מטוסים וחלליות), פענוח צפנים, בינה מלאכותית ולמידת מכונה, ועוד. חישובים אלה נעשים בדרך כלל באריתמטיקה של נקודה צפה, ולכן מהירותם של מחשבי-על נמדדת ב-FLOPS, כמות הפעולות בנקודה צפה שמבצע המחשב בשנייה. הארכיטקטורה המקבילית של מחשבי-על מכתיבה שימוש במהדרים שנוצרו במיוחד לסביבה זו, ובפרט בגרסאות מיוחדות של Fortran. דוגמאות למחשבי על בין יצרנים של מחשבי-על, ובפרט בין ארצות הברית ליפן, מתקיימת תחרות על המקום הראשון. בתחילת 2002 כבש את ראש הטבלה מחשב-על יפני מתוצרת NEC, העוסק בחקר האקלים ומורכב מ־640 אשכולות של מחשבים שלכל אחד מהם 8 מעבדים וקטוריים וזיכרון בגודל 16GB. מחשב זה פועל באמצעות גרסה מיוחדת של מערכת ההפעלה UNIX. נכון ליוני 2003, עוצמת החישוב של מחשב־על זה, שהיא 35TFLOPS, שקולה לזו של ארבעת הבאים אחריו גם יחד. בשנת 2005 כבש את הפסגה המחשב BlueGene/L מתוצרת יבמ, המותקן במעבדת לורנס ליוורמור בארצות הברית ומשמש לסימולציה של נשק גרעיני. עוצמת החישוב של מחשב־על זה, שהיא 280TFLOPS, גדולה מזו של ארבעת הבאים אחריו גם יחד. שלוש שנים לאחר מכן בשנת 2008 המחשב Roadrunner עקף את קודמיו עם 1PFLOPS. ולאחריו טיאנחה-1 הסיני, הגיע לתוצאה של כ-2.5PetaFLOPS/s. בסוף שנת 2011 התואר מחשב העל המהיר ביותר שייך למחשב ה-K של חברת פוג'יטסו היפנית שהופך לראשון בהיסטוריה שחוצה את קו ה-10 קוודריליון חישובים בשנייה. המחשב מורכב מ-864 מארזים המכילים 88,128 מעבדי SPARC64 VIIIfx שמונה ליבתיים מבית פוג'יטסו, שמסתכמים ב-705,024 ליבות עיבוד. הארגון המחזיק במספר הגדול ביותר של מחשבי־על הוא ארגון הביון האמריקני, NSA. מחשבי-על וירטואליים התפתחותה של רשת האינטרנט הביאה ליצירה של "מחשבי-על וירטואליים". אין אלה מחשבי-על במשמעות הפשוטה של מושג זה, אך הם מהווים תחליף מסוים למחשבי־על. הכוונה לרתימת הזמן הפנוי של אלפי מחשבים אישיים, במסגרת פרויקט של חישוב מבוזר קהילתי, לשם ביצוע משימות עתירות חישוב. דוגמה לכך היא המשימה של חיפוש מספרים ראשוניים ענקיים. עד לשנת 1996 התגלו מספרים כאלה על ידי מחשבי־על (בעיקר מתוצרת CDC או Cray), והחל משנה זו התגלו מספרים כאלה על ידי מחשבי פנטיום ביתיים שהופעלו באלפיהם באמצעות האינטרנט. דוגמה נוספת למחשוב על מבוסס שיתוף אינטרנטי הוא פרויקט Seti@home שבאמצעות עשרות אלפי משתמשים בו זמניים מפענח קרינת רדיו אסטרונומית בניסיון למצוא תבניות תבוניות. מחשבים מרכזיים מול מחשבי-על מחשבים מרכזיים גדולים מתאפיינים אף הם בעוצמת חישוב גבוהה, ולמעשה קודם ליצירתם של מחשבי-על מובהקים שימשו מחשבים מרכזיים מהירים במיוחד למשימות שמאוחר יותר ניתנו למחשבי-על. לפיכך ההבחנה בין מחשבי-על ובין מחשבים מרכזיים אינה פשטנית, אך כללית ניתן לומר שמחשבי-על מתמקדים בפתרון בעיות המוגבלות במהירות החישוב של המחשב בעוד שמחשבים מרכזיים מתמקדים בפתרון בעיות המוגבלות בקצב פעולות הקריאה/כתיבה ואמינות. עקב כך: התכנות למחשבי-על חייב להתחשב בסביבה מרובת מעבדים ולכן הוא מסובך ודורש תוכנה ייחודית. לעומת זאת קיומם של מעבדים מקבילים מעטים במחשב מרכזי, נסתר מעיני המתכנת. מחשבי-על מוכוונים לביצועים אופטימליים עבור חישובים מסובכים המתבצעים בעיקר בזיכרון המחשב בעוד שמחשבים מרכזיים מוכוונים לביצועים אופטימליים של חישובים פשוטים הכוללים כמויות עצומות של מידע חיצוני המאוחזר ממסדי נתונים. מחשבי-על משרתים בעיקר צרכים של אנשי מדע וצבא, בעוד שמחשבים מרכזיים נועדו לשרת צרכים של חברות מסחריות ומוסדות ציבוריים. מטלות כדוגמת חיזוי מזג האוויר, ניתוח מבנה חלבונים ומימוש תמונות דיגיטליות מתאימות ליישום במחשבי-על בעוד שסליקה של כרטיסי אשראי, חישוב שכר, ניהול חשבונות בנקים והכנת פוליסות ביטוח הן מטלות המותאמות למחשבים מרכזיים. מחשבי-על מפעילים לעיתים קרובות משימות הסובלות הפסקה (לדוגמה חיזוי של ההתחממות העולמית ומחקר אקדמי). על מחשבים מרכזיים מופעלים שירותים שאינם יכולים לשאת הפסקות והם עובדים לעיתים שנים ברציפות לדוגמה: קניית כרטיסי טיסה ועיבוד פעילות בכרטיס אשראי. לעיתים קרובות נבנים מחשבי-על המוכוונים למטרה אחת או מטרות אחדות בלבד. עקב כך, רוב מחשבי-העל הם תכנון חד-פעמי, בעוד שמחשבים מרכזיים הם לרוב סדרה של דגמים השונים רק בעוצמה, בגודל הזיכרון ובקיבולת החיבור לציוד חיצוני. מחשבים מרכזיים שומרים בקפדנות על ההשקעה בתוכנה ישנה בנוסף לתמיכה בתוכנות חדשות. במחשבי-העל אין תמיכה בתאימות לדגמים ישנים מכיוון שתמיכה כזו באה בדרך כלל על חשבון הביצועים. במחשבים מרכזיים יש בדרך כלל כמה מעבדי שירות המסייעים למעבדים המרכזיים בבצוע פעולות כדוגמת, הצפנה, ניהול קלט/פלט, ניהול זיכרון, סינכרון בין מחשבים ועוד. לכן מספר המעבדים במחשבים מרכזיים הוא למעשה גבוה מהמספר שבו נוקבים בדרך כלל. בתכנון של מחשבי-על לא נעשה שימוש בכמות כזו של מעבדי סיוע שכן הם אינם מוסיפים לעוצמת החישוב הגולמית. מחשבי על בישראל מכיוון שישראל אינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, במשך שנים רבות הטילה ארצות הברית הגבלות קשות על יצוא מחשבי-על לישראל, מחשש שאלה ישמשו לפיתוח נשק גרעיני. במסגרת צה"ל פועלים מספר מחשבים עתירי עיבוד, שנרכשו בכספי הסיוע האמריקאי ופעילותם מפוקחת על ידי נציגי ארצות הברית. במסגרת מחב"א, מרכז החישוב הבינאוניברסיטאי, פעלה יחידה לחישובים עתירי עיבוד, שהפעילה מחשבי־על אחדים לשימושם של החוקרים בישראל. ברשימת טופ500 מחשבי־על המהירים ביותר לשנת 2005 הופיעו תשעה מחשבים הנמצאים בישראל, כולם בתעשיית המוליכים למחצה. בשנת 2007 לא הופיעו ברשימה זו מחשבי־על בישראל. בשנת 2009 הופיע מחשב אחד, תוצרת IBM, ובשנת 2011 הופיעו שלושה מחשבים מתוצרת IBM. ראו גם IBM Coupling Facility קישורים חיצוניים רשימה של 500 מחשבי־על המהירים ביותר היחידה לחישובים עתירי עיבוד הערות שוליים סוגי מחשבים

מחשב-על (באנגלית: Supercomputer) הוא מושג יחסי לתקופה, המתאר מחשב הנמצא בשורה הראשונה של המחשבים בעולם, מבחינת יכולות החישוב העוצמתיות שלו. לרוב יכולות אלו באות לביטוי ביכולת לבצע חישובים מסוג מסוים במהירות גבוהה במיוחד. מחשבי על לא נמכרים לציבור אלא משמשים למחקרים, אוניברסיטאות ותאגידים גדולים.בין אפריל 2021 ליוני 2022, מחשב העל החזק ביותר היה פוגקו היפני, עם מעבדים מתוצרת Fujitsu, שמהירות החישוב המרבית שלו היא 442 פטה-פלופס, כמעט פי שלושה ממחשב-העל במקום השני, מחשב יבמ סאמיט שפותח ב-2018 ושביצועיו עומדים על 148 פטה-פלופס. החל מיוני 2022 מחשב העל המהיר בעולם הוא הפרונטיר האמריקני, המבוסס על מעבדי AMD במהירות של 1.102 ExaFlop/s שעלותו מוערכת ב-600 מיליון דולר.התפתחות מחשבי העלתחילה התייחסה הגדרה זו למחשבים בעלי מעבד יחיד מהיר במיוחד, לאחר מכן נכללו בה מחשבים שמהירותם מושגת באמצעות מעבדים רבים הפועלים במקביל לביצועה של משימה אחת, וכעת מורכבים מחשבי-על מאשכולות של מחשבים מרובי מעבדים. עיבוד וקטורי, כלומר ביצוע פעולת חישוב על נתונים רבים בבת-אחת, הוא מאפיין נוסף הקיים באחוז מסוים ממחשבי-על. הגדרה מחויכת למושג זה מיוחסת לסימור קריי, המתכנן הבולט ביותר של מחשבי-על במאה העשרים:"A supercomputer is a device for turning compute-bound problems into I/O-bound problems."ובתרגום לעברית: "מחשב-על הוא מתקן להפיכת בעיות חישוביות לבעיות של קלט-פלט". כלומר, מהירות החישוב איננה המחסום במחשב שכזה, אלא המהירות שבה מסוגלים להזין לו את הנתונים ולקבל תוצאות.המחשב CDC 6600, שהוצג בשנת 1964, נחשב בדרך כלל מחשב העל המוצלח הראשון, וביצועיו עלו פי שלושה על המחשב שקדם לו, IBM 7030 Stretch . הוא סימן את תחילת שליטתה של חברת קונטרול דאטה (CDC) בשוק מחשבי העל, שנמשכה עם ממשיך דרכו, CDC 7600, שהוצג ב-1969. CDC 7600 שמר על תואר המחשב המהיר בעולם כמעט עד להגעת קריי 1 ב-1976 (), ובשנים הבאות, עד 1990, החליפו ביניהם קריי ו-CDC את ההובלה מספר פעמים, כשהמחשבים הבאים של CDC עדיין מבוססים על הארכיטקטורה של 6600 ו-7600. השליטה המוחלטת של שתי החברות בתחום הסתיימה כשב-1990 הציגה פוג'יטסו מחשב עם ביצועים תאורטיים של 4 gigaFLOPS - פי אלף מ-CDC-6600, ופי מאה מה-7600, ובערך כפליים מהמחשב (של קריי) שקדם לו.השוואה נפוצה נעשית בין כוח המחשוב של מחשבים אלו עם הטכנולוגיה המודרנית, ובפרט לטלפון חכם. ב-2021, לטלפון חכם ממוצע עצמת חישוב גדולה בכמה סדרי גודל מעוצמתו של קריי-1, עם ביצועי נקודה צפה שנמדדים במאות gigaFLOPS, ועומד לרשותו זיכרון גדול ומהיר יותר בכמה סדרי גודל.מחשבי העל המודרניים בנויים רובם ככולם מעשרות אלפי מעבדים שפועלים במקביל, כשבדרך כלל כל אחד מהם מכיל או שולט על מאות או אלפי של "יחידות עיבוד" פשוטות יותר, שבדרך כלל ארוזות בשבבים מסוג GPU. לעומת מהירות השעון של 6600 ו-7600 שנמדדה במגההרץ, במחשבים מודרניים הקצב נמדד בגיגה-הרץ, כלומר גידול של כשלושה סדרי גודל. לעומת זאת, הביצועים, ובפרט ביצועי החישוב בנקודה צפה שבמחשבים אלו נמדדו ב"megaFLOPS", כלומר פעולות בשנייה, נמדדים כיום במאות petaFLOPS - כלומר פעולות בשנייה, עלייה של 11 סדרי גודל. עיקר ההבדל נובע ממספר המעבדים העצום במחשבי על מודרניים.משימות של מחשבי-עלמחשבי-על משמשים למשימות עתירות חישובים, כגון חיזוי מזג אוויר וחקר אקלים, מודלים של תהליכים כימיים, חיפושי נפט וגז, סימולציות פיזיקליות (כגון הדמיות של הרגעים הראשונים של היקום, סימולציה של ניסויים בנשק גרעיני ואווירודינמיקה של מטוסים וחלליות), פענוח צפנים, בינה מלאכותית ולמידת מכונה, ועוד. חישובים אלה נעשים בדרך כלל באריתמטיקה של נקודה צפה, ולכן מהירותם של מחשבי-על נמדדת ב-FLOPS, כמות הפעולות בנקודה צפה שמבצע המחשב בשנייה.הארכיטקטורה המקבילית של מחשבי-על מכתיבה שימוש במהדרים שנוצרו במיוחד לסביבה זו, ובפרט בגרסאות מיוחדות של Fortran.דוגמאות למחשבי עלבין יצרנים של מחשבי-על, ובפרט בין ארצות הברית ליפן, מתקיימת תחרות על המקום הראשון. בתחילת 2002 כבש את ראש הטבלה מחשב-על יפני מתוצרת NEC, העוסק בחקר האקלים ומורכב מ־640 אשכולות של מחשבים שלכל אחד מהם 8 מעבדים וקטוריים וזיכרון בגודל 16GB. מחשב זה פועל באמצעות גרסה מיוחדת של מערכת ההפעלה UNIX. נכון ליוני 2003, עוצמת החישוב של מחשב־על זה, שהיא 35TFLOPS, שקולה לזו של ארבעת הבאים אחריו גם יחד. בשנת 2005 כבש את הפסגה המחשב BlueGene/L מתוצרת יבמ, המותקן במעבדת לורנס ליוורמור בארצות הברית ומשמש לסימולציה של נשק גרעיני. עוצמת החישוב של מחשב־על זה, שהיא 280TFLOPS, גדולה מזו של ארבעת הבאים אחריו גם יחד. שלוש שנים לאחר מכן בשנת 2008 המחשב Roadrunner עקף את קודמיו עם 1PFLOPS. ולאחריו טיאנחה-1 הסיני, הגיע לתוצאה של כ-2.5PetaFLOPS/s. בסוף שנת 2011 התואר מחשב העל המהיר ביותר שייך למחשב ה-K של חברת פוג'יטסו היפנית שהופך לראשון בהיסטוריה שחוצה את קו ה-10 קוודריליון חישובים בשנייה. המחשב מורכב מ-864 מארזים המכילים 88,128 מעבדי SPARC64 VIIIfx שמונה ליבתיים מבית פוג'יטסו, שמסתכמים ב-705,024 ליבות עיבוד.הארגון המחזיק במספר הגדול ביותר של מחשבי־על הוא ארגון הביון האמריקני, NSA.מחשבי-על וירטואלייםהתפתחותה של רשת האינטרנט הביאה ליצירה של "מחשבי-על וירטואליים". אין אלה מחשבי-על במשמעות הפשוטה של מושג זה, אך הם מהווים תחליף מסוים למחשבי־על. הכוונה לרתימת הזמן הפנוי של אלפי מחשבים אישיים, במסגרת פרויקט של חישוב מבוזר קהילתי, לשם ביצוע משימות עתירות חישוב. דוגמה לכך היא המשימה של חיפוש מספרים ראשוניים ענקיים. עד לשנת 1996 התגלו מספרים כאלה על ידי מחשבי־על (בעיקר מתוצרת CDC או Cray), והחל משנה זו התגלו מספרים כאלה על ידי מחשבי פנטיום ביתיים שהופעלו באלפיהם באמצעות האינטרנט.דוגמה נוספת למחשוב על מבוסס שיתוף אינטרנטי הוא פרויקט Seti@home שבאמצעות עשרות אלפי משתמשים בו זמניים מפענח קרינת רדיו אסטרונומית בניסיון למצוא תבניות תבוניות.מחשבים מרכזיים מול מחשבי-עלמחשבים מרכזיים גדולים מתאפיינים אף הם בעוצמת חישוב גבוהה, ולמעשה קודם ליצירתם של מחשבי-על מובהקים שימשו מחשבים מרכזיים מהירים במיוחד למשימות שמאוחר יותר ניתנו למחשבי-על. לפיכך ההבחנה בין מחשבי-על ובין מחשבים מרכזיים אינה פשטנית, אך כללית ניתן לומר שמחשבי-על מתמקדים בפתרון בעיות המוגבלות במהירות החישוב של המחשב בעוד שמחשבים מרכזיים מתמקדים בפתרון בעיות המוגבלות בקצב פעולות הקריאה/כתיבה ואמינות. עקב כך:התכנות למחשבי-על חייב להתחשב בסביבה מרובת מעבדים ולכן הוא מסובך ודורש תוכנה ייחודית. לעומת זאת קיומם של מעבדים מקבילים מעטים במחשב מרכזי, נסתר מעיני המתכנת.מחשבי-על מוכוונים לביצועים אופטימליים עבור חישובים מסובכים המתבצעים בעיקר בזיכרון המחשב בעוד שמחשבים מרכזיים מוכוונים לביצועים אופטימליים של חישובים פשוטים הכוללים כמויות עצומות של מידע חיצוני המאוחזר ממסדי נתונים.מחשבי-על משרתים בעיקר צרכים של אנשי מדע וצבא, בעוד שמחשבים מרכזיים נועדו לשרת צרכים של חברות מסחריות ומוסדות ציבוריים. מטלות כדוגמת חיזוי מזג האוויר, ניתוח מבנה חלבונים ומימוש תמונות דיגיטליות מתאימות ליישום במחשבי-על בעוד שסליקה של כרטיסי אשראי, חישוב שכר, ניהול חשבונות בנקים והכנת פוליסות ביטוח הן מטלות המותאמות למחשבים מרכזיים.מחשבי-על מפעילים לעיתים קרובות משימות הסובלות הפסקה (לדוגמה חיזוי של ההתחממות העולמית ומחקר אקדמי). על מחשבים מרכזיים מופעלים שירותים שאינם יכולים לשאת הפסקות והם עובדים לעיתים שנים ברציפות לדוגמה: קניית כרטיסי טיסה ועיבוד פעילות בכרטיס אשראי.לעיתים קרובות נבנים מחשבי-על המוכוונים למטרה אחת או מטרות אחדות בלבד. עקב כך, רוב מחשבי-העל הם תכנון חד-פעמי, בעוד שמחשבים מרכזיים הם לרוב סדרה של דגמים השונים רק בעוצמה, בגודל הזיכרון ובקיבולת החיבור לציוד חיצוני.מחשבים מרכזיים שומרים בקפדנות על ההשקעה בתוכנה ישנה בנוסף לתמיכה בתוכנות חדשות. במחשבי-העל אין תמיכה בתאימות לדגמים ישנים מכיוון שתמיכה כזו באה בדרך כלל על חשבון הביצועים.במחשבים מרכזיים יש בדרך כלל כמה מעבדי שירות המסייעים למעבדים המרכזיים בבצוע פעולות כדוגמת, הצפנה, ניהול קלט/פלט, ניהול זיכרון, סינכרון בין מחשבים ועוד. לכן מספר המעבדים במחשבים מרכזיים הוא למעשה גבוה מהמספר שבו נוקבים בדרך כלל. בתכנון של מחשבי-על לא נעשה שימוש בכמות כזו של מעבדי סיוע שכן הם אינם מוסיפים לעוצמת החישוב הגולמית.מחשבי על בישראלמכיוון שישראל אינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, במשך שנים רבות הטילה ארצות הברית הגבלות קשות על יצוא מחשבי-על לישראל, מחשש שאלה ישמשו לפיתוח נשק גרעיני.במסגרת צה"ל פועלים מספר מחשבים עתירי עיבוד, שנרכשו בכספי הסיוע האמריקאי ופעילותם מפוקחת על ידי נציגי ארצות הברית.במסגרת מחב"א, מרכז החישוב הבינאוניברסיטאי, פעלה יחידה לחישובים עתירי עיבוד, שהפעילה מחשבי־על אחדים לשימושם של החוקרים בישראל.ברשימת טופ500 מחשבי־על המהירים ביותר לשנת 2005 הופיעו תשעה מחשבים הנמצאים בישראל, כולם בתעשיית המוליכים למחצה. בשנת 2007 לא הופיעו ברשימה זו מחשבי־על בישראל. בשנת 2009 הופיע מחשב אחד, תוצרת IBM, ובשנת 2011 הופיעו שלושה מחשבים מתוצרת IBM.ראו גםIBM Coupling Facilityקישורים חיצוניים רשימה של 500 מחשבי־על המהירים ביותר היחידה לחישובים עתירי עיבודהערות שולייםסוגי מחשבים

738

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A4%D7%AA%20%D7%A1%D7%A3

שפת סף

שפת סף או אַסֶמבּלי (באנגלית: Assembly) היא שפת התכנות הבסיסית והקרובה ביותר לשפת מכונה. בשפת הסף, בצורתה הבסיסית, קיימת התאמה בין ההוראות שכותב המתכנת ובין ההוראות המופקות מהן בשפת מכונה, כלומר, כל הוראה יחידה באסמבלי מתורגמת להוראה אחת או יותר בשפת מכונה. לכן, כמו שפת המכונה, גם שפת הסף פועלת באופן ישיר על תאי הזיכרון של המחשב, על האוגרים הפנימיים של המעבד ועל יציאות הקלט/פלט של המחשב, ובפרטנות רבה. כתוצאה מכך, לכל סדרת מעבדים יש שפת סף משלה, כתלות בסט הפקודות של המעבד. תכנות בשפת סף נחשב לקשה הרבה יותר מבשפות התכנות העיליות, בין היתר משום ששפת סף אינה אינטואיטיבית וקלה לקריאה כמו השפות העיליות. תכנות בשפת סף, במיוחד כזה הנחשב ליעיל, מחייב להכיר היטב את חומרת המחשב, בעוד שבשפות עיליות המהדר דואג להתאימן לחומרה. מעבר לכך, לשם ביצוע כל פעולה, ולו הפשוטה ביותר, עשויות להידרש הוראות שפת סף רבות. לדוגמה, כדי להציב במשתנה A את סכומם של המשתנים B ו־C, מספיקה בשפה עילית פקודה יחידה מצורה דומה ל־ A := B + C. באסמבלי, לעומת זאת, הפעולה תהיה ארוכה יותר, לדוגמה: mov ax, B – העבר את הערך B אל אוגר ax add ax, C – הוסף את הערך C לערך שנמצא באוגר ax mov A, ax – העבר את הערך שנמצא באוגר ax אל הכתובת של המשתנה A התכנות בשפת סף היה נפוץ למדי ואפילו דומיננטי, למרות הקושי שבו, עד לתחילת שנות ה־70 של המאה העשרים, וזאת בשל משאבי המחשב המוגבלים שעמדו לרשות המתכנתים ובשל היכולת ליצור קוד יעיל במהירות־הביצוע וחסכוני בזיכרון, יותר מקוד שנוצר בשפות עיליות. בעקבות השתכללות המהדרים של השפות העיליות, לא נותר עוד הבדל משמעותי שיצדיק את הטרחה שבכתיבה בשפת סף, והשימוש בה נדיר כיום. כיום היא משמשת בעיקר כותבי מערכות הפעלה, מפתחים של חלקי תוכנה שדרושים להם ביצועים מהירים במיוחד או תקשורת ישירה עם רכיבי חומרה (כמו מנהלי התקנים), וכן כותבי וירוסים מתוחכמים. המהדר של שפת הסף, המתרגם את קובצי ההוראות לשפת מכונה, נקרא אסמבלר (Assembler). בגלל ששפת סף תלויה בקוד המכונה שספציפי למערכות מחשוב שונות, כל שפת סף יכולה לשמש רק לארכיטקטורת מחשב מסוימת. אסמבלי במעבדי 8086 הקדמה נכון לשנת 2020, חלק גדול מהמעבדים בשוק מבוססים על סדרת 8086 של אינטל, וגם שפת הסף שלהם מבוססת על שפת הסף של המעבד אינטל 8086. היות ששפת אסמבלי עוסקת בגישה ישירה לזיכרון ולהתקנים חיצוניים (באמצעות out ו־in), רצוי להכיר מספר עקרונות מנחים בסיסים: ארכיטקטורת פון נוימן – על פי ארכיטקטורה זו, אשר פותחה על ידי מדען המחשב והמתמטיקאי ג׳ון פון ניומן במאה ה־20, הנתונים וההוראות מאוחסנים באותו זיכרון. המחשב עצמו מחולק ל־4 רכיבים מרכזיים: זיכרון – מכיל נתונים, כתובות, והוראות מעבד – מקבל, מפרש ומריץ את ההוראות מהזיכרון התקנים חיצוניים (I/O – Input/Output) – כגון מקלדת, עכבר, רמקול, מיקרופון או דיסק און קי. אפיקי נתונים (Busses) – פסים אלו אחראים להעברת נתונים, הוראות, ופקודות בקרה בין המעבד, הזיכרון, וההתקנים החיצוניים. בעבר, רוחב של אפיק נתונים היה בגודל "מילה" (16 סיביות) או 32 סיביות ("מילה כפולה" – Double Word), אך במחשבים רבים היום הוא כבר 64 סיביות. הגדרת סביבת עבודה כתיבת הקוד בשפת סף מחולקת למספר שדות הנקראים מקטעים (segments). במקטע אשר מיועד ליצירת משתנים, יש ליצור משתנים. במקטע אשר נועד להגדרת , יש להגדיר מחסניות. במקטע אשר מיועד לכתיבת קוד, יש לכתוב קוד, וכן הלאה. המקטעים נקראים בשמות שונים בסביבות עבודה שונות. טקסט זה יכיל את 3 המקטעים העיקריים: מקטע המידע – data segment, נקרא לעיתים DATASEG מקטע המחסנית – stack segment מקטע הקוד – Code Segment, אשר נקרא לעיתים CODESEG אחת מסביבות העבודה הנוחות ביותר ללמידת שפת סף היא Emu8086 אשר פועלת במערכת ההפעלה Windows. סביבה זו היא בעצם אמולציה של המעבד הישן 8086 של אינטל (אשר פתח את סדרת מעבדי x86). אוגרים אוגרים (Registers) הם יחידות זיכרון של המעבד שבאמצעותן מתבצעות פעולות שונות. למעבד לוקח זמן מאוד קצר לגשת אליהם ולכן שימוש בהם הוא יעיל. האוגרים בטבלה להלן נכונים לדור הבסיסי של מעבד 8086 – כיום נעשו שינויים – הוסיפו ושינו אוגרים בהתאם להתפתחות הטכנולוגיה. למשל ax, שגודלו 16 סיביות הוא חלק מאוגר eax שגודלו 32 סיביות (Double Word). עם זאת, האוגרים המצוינים בטבלה עדיין תקפים מפאת עקרון התאימות לאחור של מעבדי אינטל (קוד שנכתב למעבד ישן יותר יהיה ניתן להרצה על מעבד חדיש יותר). כל אחד מארבעת האוגרים ax, bx, cx ו־dx מורכב מ־2 אוגרים של 8 ביט – h (high) ו־l (low). שינוי של אחד מהאוגרים הקטנים יוביל לשינוי אוגר גדול, ולהפך – שינוי של אוגר גדול יוביל לשינוי של האוגרים הקטנים. לדוגמה, אם נשנה את al, ערך ax ישתנה בהתאם, ולהפך. פקודות בסיסיות פקודות מובנות באסמבלי יכולות לקבל בין 0 ל־2 ערכים. הן מבצעות פעולות לוגיות ואריתמטיות כגון השמה, חיבור, חיסור, כפל, חילוק, השוואה, קפיצות (jmp), קפיצות מותנות (je, jne, jb, ja וכו׳). דוגמאות קוד מאקרו למעבר שורה : macro move_line pusha mov dl,10 mov ah,2 int 21h mov dl,13 int 21h popa endmמאקרו להדפסת ספרה כתו : macro print_digit digit pusha mov dl,digit add dl,30h mov ah,2h int 21h popa endm לסיקור מקיף יותר של שפת סף, ניתן לגשת למדריך בוויקיספר העברי. ראו גם מונחים בתוכנה מונחים בחומרה קישורים חיצוניים מדריך לאסמבלי מבוא למערכות מחשב ואסמבלי הערות שוליים תכנות מונחים בתוכנה pl:Asembler#Język asemblera

שפת סף או אַסֶמבּלי (באנגלית: Assembly) היא שפת התכנות הבסיסית והקרובה ביותר לשפת מכונה.בשפת הסף, בצורתה הבסיסית, קיימת התאמה בין ההוראות שכותב המתכנת ובין ההוראות המופקות מהן בשפת מכונה, כלומר, כל הוראה יחידה באסמבלי מתורגמת להוראה אחת או יותר בשפת מכונה. לכן, כמו שפת המכונה, גם שפת הסף פועלת באופן ישיר על תאי הזיכרון של המחשב, על האוגרים הפנימיים של המעבד ועל יציאות הקלט/פלט של המחשב, ובפרטנות רבה. כתוצאה מכך, לכל סדרת מעבדים יש שפת סף משלה, כתלות בסט הפקודות של המעבד.תכנות בשפת סף נחשב לקשה הרבה יותר מבשפות התכנות העיליות, בין היתר משום ששפת סף אינה אינטואיטיבית וקלה לקריאה כמו השפות העיליות. תכנות בשפת סף, במיוחד כזה הנחשב ליעיל, מחייב להכיר היטב את חומרת המחשב, בעוד שבשפות עיליות המהדר דואג להתאימן לחומרה. מעבר לכך, לשם ביצוע כל פעולה, ולו הפשוטה ביותר, עשויות להידרש הוראות שפת סף רבות. לדוגמה, כדי להציב במשתנה A את סכומם של המשתנים B ו־C, מספיקה בשפה עילית פקודה יחידה מצורה דומה ל־ A := B + C. באסמבלי, לעומת זאת, הפעולה תהיה ארוכה יותר, לדוגמה:mov ax, B – העבר את הערך B אל אוגר axadd ax, C – הוסף את הערך C לערך שנמצא באוגר axmov A, ax – העבר את הערך שנמצא באוגר ax אל הכתובת של המשתנה Aהתכנות בשפת סף היה נפוץ למדי ואפילו דומיננטי, למרות הקושי שבו, עד לתחילת שנות ה־70 של המאה העשרים, וזאת בשל משאבי המחשב המוגבלים שעמדו לרשות המתכנתים ובשל היכולת ליצור קוד יעיל במהירות־הביצוע וחסכוני בזיכרון, יותר מקוד שנוצר בשפות עיליות. בעקבות השתכללות המהדרים של השפות העיליות, לא נותר עוד הבדל משמעותי שיצדיק את הטרחה שבכתיבה בשפת סף, והשימוש בה נדיר כיום. כיום היא משמשת בעיקר כותבי מערכות הפעלה, מפתחים של חלקי תוכנה שדרושים להם ביצועים מהירים במיוחד או תקשורת ישירה עם רכיבי חומרה (כמו מנהלי התקנים), וכן כותבי וירוסים מתוחכמים.המהדר של שפת הסף, המתרגם את קובצי ההוראות לשפת מכונה, נקרא אסמבלר (Assembler).בגלל ששפת סף תלויה בקוד המכונה שספציפי למערכות מחשוב שונות, כל שפת סף יכולה לשמש רק לארכיטקטורת מחשב מסוימת.אסמבלי במעבדי 8086הקדמה נכון לשנת 2020, חלק גדול מהמעבדים בשוק מבוססים על סדרת 8086 של אינטל, וגם שפת הסף שלהם מבוססת על שפת הסף של המעבד אינטל 8086.היות ששפת אסמבלי עוסקת בגישה ישירה לזיכרון ולהתקנים חיצוניים (באמצעות out ו־in), רצוי להכיר מספר עקרונות מנחים בסיסים:ארכיטקטורת פון נוימן – על פי ארכיטקטורה זו, אשר פותחה על ידי מדען המחשב והמתמטיקאי ג׳ון פון ניומן במאה ה־20, הנתונים וההוראות מאוחסנים באותו זיכרון. המחשב עצמו מחולק ל־4 רכיבים מרכזיים: זיכרון – מכיל נתונים, כתובות, והוראות מעבד – מקבל, מפרש ומריץ את ההוראות מהזיכרון התקנים חיצוניים (I/O – Input/Output) – כגון מקלדת, עכבר, רמקול, מיקרופון או דיסק און קי. אפיקי נתונים (Busses) – פסים אלו אחראים להעברת נתונים, הוראות, ופקודות בקרה בין המעבד, הזיכרון, וההתקנים החיצוניים. בעבר, רוחב של אפיק נתונים היה בגודל "מילה" (16 סיביות) או 32 סיביות ("מילה כפולה" – Double Word), אך במחשבים רבים היום הוא כבר 64 סיביות.הגדרת סביבת עבודה כתיבת הקוד בשפת סף מחולקת למספר שדות הנקראים מקטעים (segments). במקטע אשר מיועד ליצירת משתנים, יש ליצור משתנים. במקטע אשר נועד להגדרת , יש להגדיר מחסניות. במקטע אשר מיועד לכתיבת קוד, יש לכתוב קוד, וכן הלאה. המקטעים נקראים בשמות שונים בסביבות עבודה שונות. טקסט זה יכיל את 3 המקטעים העיקריים: מקטע המידע – data segment, נקרא לעיתים DATASEG מקטע המחסנית – stack segment מקטע הקוד – Code Segment, אשר נקרא לעיתים CODESEGאחת מסביבות העבודה הנוחות ביותר ללמידת שפת סף היא Emu8086 אשר פועלת במערכת ההפעלה Windows. סביבה זו היא בעצם אמולציה של המעבד הישן 8086 של אינטל (אשר פתח את סדרת מעבדי x86).אוגרים אוגרים (Registers) הם יחידות זיכרון של המעבד שבאמצעותן מתבצעות פעולות שונות. למעבד לוקח זמן מאוד קצר לגשת אליהם ולכן שימוש בהם הוא יעיל.האוגרים בטבלה להלן נכונים לדור הבסיסי של מעבד 8086 – כיום נעשו שינויים – הוסיפו ושינו אוגרים בהתאם להתפתחות הטכנולוגיה. למשל ax, שגודלו 16 סיביות הוא חלק מאוגר eax שגודלו 32 סיביות (Double Word). עם זאת, האוגרים המצוינים בטבלה עדיין תקפים מפאת עקרון התאימות לאחור של מעבדי אינטל (קוד שנכתב למעבד ישן יותר יהיה ניתן להרצה על מעבד חדיש יותר). כל אחד מארבעת האוגרים ax, bx, cx ו־dx מורכב מ־2 אוגרים של 8 ביט – h (high) ו־l (low). שינוי של אחד מהאוגרים הקטנים יוביל לשינוי אוגר גדול, ולהפך – שינוי של אוגר גדול יוביל לשינוי של האוגרים הקטנים. לדוגמה, אם נשנה את al, ערך ax ישתנה בהתאם, ולהפך.פקודות בסיסיות פקודות מובנות באסמבלי יכולות לקבל בין 0 ל־2 ערכים. הן מבצעות פעולות לוגיות ואריתמטיות כגון השמה, חיבור, חיסור, כפל, חילוק, השוואה, קפיצות (jmp), קפיצות מותנות (je, jne, jb, ja וכו׳).דוגמאות קוד מאקרו למעבר שורה :macro move_line pusha mov dl,10 mov ah,2 int 21h mov dl,13 int 21h popa endmמאקרו להדפסת ספרה כתו :macro print_digit digit pusha mov dl,digit add dl,30h mov ah,2h int 21h popa endmלסיקור מקיף יותר של שפת סף, ניתן לגשת למדריך בוויקיספר העברי.ראו גם מונחים בתוכנה מונחים בחומרהקישורים חיצוניים מדריך לאסמבלי מבוא למערכות מחשב ואסמבליהערות שולייםתכנותמונחים בתוכנהpl:Asembler#Język asemblera

744

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%A0%D7%9E%D7%A8%D7%A7

דנמרק

דֶנְמַרְק (בדנית: Danmark, הגייה: ; שם ארכאי: דֶנְיָה) היא מדינה בצפון אירופה, הקטנה והדרומית שבין המדינות הנורדיות. היא משתייכת באופן מסורתי למדינות סקנדינביה, אם כי אינה שוכנת על חצי האי סקנדינביה. המדינה, שמצויה ברובה על חצי האי יוטלנד, גובלת בים הבלטי בצידה הצפון-מזרחי, בים הצפוני בצידה הצפון-מערבי, בגרמניה בדרומה ובקנדה באי הנס. האיים גרינלנד ואיי פארו משתייכים לדנמרק כחלק מממלכת דנמרק; הם נמצאים תחת חסות הכתר הדני אולם נהנים משלטון אוטונומי. דנמרק היא המונרכיה האירופית העתיקה ביותר שמתקיימת ברציפות עד היום, וכמו כן, היחידה כיום שנשלטת בידי מלכה. כיום מוגדרת שיטת הממשל בה כמלוכה חוקתית. היא חברה באיחוד האירופי מאז 1973 (גרינלנד ואיי פארו אינן חברות באיחוד), וכן היא חברה מייסדת של המועצה הנורדית וברית נאט"ו. במשך מאות שנים הסתמכה כלכלתה של דנמרק על חקלאות, דיג וימאות משום שאין בה משאבי טבע חשובים, אולם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היא חוותה תקופה אינטנסיבית של תיעוש ועיור, שתרמה בהמשך להפיכתה למדינת רווחה בשנות השלושים. במלחמת העולם השנייה הייתה המדינה תחת כיבוש גרמניה הנאצית. בשנת 1949 הייתה לאחת החברות המייסדות של נאט"ו. בשנת 2017 דורגה דנמרק במקום השני בין האומות המאושרות ביותר בעולם לפי מדדי בריאות, רווחה וחינוך. היסטוריה היסטוריה מוקדמת שטחה של דנמרק יושב לראשונה לפני יותר מ-100,000 שנה, אך ככל הנראה תושביו הראשונים נאלצו לעזוב את האזור בעידן הקרח, והתושבים הקבועים הראשונים הגיעו לאזור כ-15,000 שנה לפני זמננו. בדנמרק תילי קבורה רבים מעידן הברונזה הנורדי (1800–600 לפני הספירה), ובתלים אלו נמצאו שפע של ממצאים ארכאולוגיים. במהלך עידן הברזל הפרה-רומאי (500 לפני הספירה עד 1 לספירה) התקרר האקלים בדנמרק ונעשה רטוב יותר, תהליך שהקשה על החקלאות באזור וגרם לכך שחברות רבות היגרו דרומה, לאזור גרמניה. האימפריה הרומית, שהגיעה כמעט עד לאזור דנמרק של היום, שמרה על קשרי מסחר עם השבטים המקומיים באזור, שבאותה התקופה הושפעו רבות מהתרבות הקלטית. היסטוריונים רבים מאמינים כי לפני הגעת אבותיהם של הדנים המודרניים מהאיים שממזרח לדנמרק, רוב האזור היה מיושב על ידי היוטים, שהיגרו מאוחר יותר לאיים הבריטיים יחד עם הסקסונים והאנגלים ויצרו יחדיו את העם האנגלו-סקסי. המקור המדויק של האומה הדנית המאוחדת אינו ידוע, אולם האזכור הכתוב הראשון של העם הדני נכתב בשנת 551 בספר "גטיקה" של ההיסטוריון יורדנס. התקופה הוויקינגית בתחילת המאה ה-8, האימפריה הפרנקית של קרל הגדול התפשטה צפונה עד לגבול הדרומי של העם הדני. הדנים היו מודעים לטבח שבוצע בפגנים בגרמניה, ואיום זה גרם להם להתאחד עם עמים סקנדינבים נוספים. החל מתקופה זו ובמשך מאות שנים נקראו הדנים, יחד עם הנורווגים והגיטים, בשם ויקינגים, ושלטו על הימים והחופים של אירופה. הוויקינגים הדנים היו פעילים בעיקר באיים הבריטים ובמערב אירופה, וכבשו חלקים מאנגליה, אירלנד, צרפת (ייסדו את נורמנדי) ועוד. דנמרק אוחדה כממלכה בשנת 980 לערך על ידי האראלד כחול-השן (Harald Blåtand) שהיה למלך הנוצרי הראשון של דנמרק, לאחר שמיסיונר גרמני שכנע אותו להתנצר. דת חדשה זו, שהחליפה את המיתולוגיה הנורדית הישנה, הייתה מועילה ביותר מבחינת המלך החדש: היא הביאה עימה תמיכה מהאימפריה הרומית הקדושה, ואפשרה למלך להיפטר מכל מתנגדיו שלא הסכימו לוותר על דתם הנורדית. ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת ב-1389 אוחדו שוודיה, נורווגיה ודנמרק תחת מלך אחד, איחוד זה נודע כאיחוד קאלמאר (Kalmar), והיה איחוד אישי ולא איחוד פוליטי. במהלך המאה ה-15 התנגדה שוודיה לניסיונות לרכז את השלטון תחת מלך דני, התנגדות שהגיעה אף לכדי מרד חמוש. בסופו של דבר פרשה שוודיה מהאיחוד ב-1521. ב-1658 איבדה דנמרק את חבל סקניה (Skåne) שבדרום שוודיה לשוודיה. בתקופת המלחמות הנפוליאוניות ניסתה דנמרק לשמור על נייטרליות, אך נקלעה למלחמה נגד בריטניה, שבמהלכה פשט הצי הבריטי פעמיים על קופנהגן. כתוצאה מהמלחמה הגיע האיחוד הדני-נורווגי לסף פשיטת רגל ב-1813, ופורק בשנת 1814 כשנורווגיה נכנסה לאיחוד חדש עם שוודיה (עד 1905). היסטוריה מודרנית התנועה הדנית הליברלית הלאומית החלה לצבור מומנטום במהלך שנות השלושים של המאה ה-19. לאחר התקופה המהפכנית באירופה של שנת 1848, הידועה כ"אביב העמים", הפכה דנמרק למונרכיה חוקתית ב-5 ביוני 1849. ב-1864 נחלה דנמרק תבוסה מידי צבאות פרוסיה והאימפריה האוסטרית במלחמת שלזוויג השנייה. כתוצאה מתבוסתה איבדה את מחוז שלזוויג שבדרומה לפרוסיה. מפלה זו הותירה רשמים עמוקים על הזהות הדנית הלאומית. בהשראת הכומר ניקולאי גרונטוויג וממשיך דרכו קריסטן קולד קמה בדניה לאחר המלחמה תנועת בתי החינוך העממיים להשכלת מבוגרים, תחת הסיסמה "נרכוש בפנים את אשר הפסדנו בחוץ"; תנועה זו מילאה תפקיד חשוב בתהליך הדמוקרטיזציה של העם הדני. לאחר מלחמה זו אימצה דנמרק מדיניות של נייטרליות, בעקבותיה נשארה נייטרלית בזמן מלחמת העולם הראשונה. אף על פי שהכריזה על עצמה נייטרלית, ב-9 באפריל 1940 פלשו לדנמרק כוחות גרמניה הנאצית (במבצע וסריבונג - Weserübung),. דנמרק נותרה תחת הכיבוש הנאצי במהלך כל מלחמת העולם השנייה. על אף שהמשטר הנאצי בדנמרק היה נוקשה פחות מאשר במדינות אחרות, פעלה נגדו תנועת מחתרת, והיא הצליחה להבריח את רובם המכריע של יהודי המדינה לשוודיה הנייטרלית. דנמרק היא המדינה היחידה באירופה שלא הסכימה להסגיר יהודים לידי הנאצים. ב-4 באפריל 1949 הצטרפה דנמרק לנאט"ו וב-1973 הצטרפה לשוק האירופי המשותף (שיותר מאוחר הפך לאיחוד האירופי). יחסי דנמרק–ישראל בין מדינת ישראל ודנמרק מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים החל משנת 1949. כמו כן, שתי המדינות מקיימות שיתוף פעולה נרחב בנושאים שונים, בין היתר בתחומי תיירות ומסחר. לישראל יש שגרירות רשמית בקופנהגן, ולדנמרק יש שגרירות רשמית בתל אביב. פוליטיקה ב-1849 הפכה דנמרק למונרכיה חוקתית כשהיא מאמצת חוקה חדשה. מהמלך נלקחו כל תפקידיו הביצועיים והועברו לידי הממשלה, כך שהמלך נותר בעל תואר סמלי בלבד כ"ראשון בין שווים" על פי הגדרת החוקה הדנית. סמכויות החקיקה חולקו בין הממשלה לבין הפרלמנט הדני, הפולקטינג (Folketing), אשר מונה 179 חברים. מערכת המשפט הדנית מהווה זרוע שלטונית נפרדת מהזרוע המחוקקת והמבצעת. בחירות לפרלמנט נערכות כל 4 שנים, אולם בסמכותו של ראש הממשלה להכריז על בחירות מוקדמות. אם עוברת בפרלמנט הצעת אי-אמון כנגד ראש הממשלה, על כל הממשלה להתפטר. צבא וביטחון האחריות להגנתה של דנמרק מוטלת על כוחות ההגנה של דנמרק, גוף צבאי בעל ארבע זרועות הכפוף למשרד ההגנה בממשלת דנמרק. נכון לשנת 2010 משרתים בכוחות ההגנה 24,200 אנשים בשירות קבע, 12,000 אנשי מילואים. וכ-51,000 איש במשמר המולדת. זרועות כוחות ההגנה הן: הצבא המלכותי הדני הצי המלכותי הדני חיל האוויר המלכותי הדני משמר המולדת הדני (כוח מתנדבים המבוסס ברובו על משרתי מילואים שתפקידו העיקרי הוא ההגנה על שטחי דנמרק). כלכלה השוק הכלכלי בדנמרק נחשב מתקדם מאוד ומשלב חקלאות מתקדמת, תעשייה מסורתית בהיקף נמוך, מערכת רווחה ממשלתית ענפה, מטבע יציב, תלות גבוהה בסחר חוץ וסקטור ציבורי גדול יחסית למדינות אירופה בגודל של כ-33% מהכלכלה. עיקר הייצוא של דנמרק הוא מזון, מכונות, תרופות ואנרגיה והוא מתבצע עם מדינות האיחוד האירופי ובעיקר שוודיה, גרמניה והממלכה המאוחדת. ממדינות אלו מתבצע גם עיקר הייבוא, ועיקרו מכונות וחומרי גלם שונים לתעשייה. כלכלתה של דנמרק נחשבת סוציאל-דמוקרטית. היא מבוססת על מדיניות ה-Flexicurity, המושתתת על מיסים גבוהים, מדינת רווחה מפותחת ואיגודים מקצועיים חזקים. העובדים בדנמרק מאוגדים מאוד, 75% מכלל העובדים במשק הדני חברים בקונפדרציית איגודי המסחר הדנית, המהווה ארגון-גג לארגוני העובדים והאיגודים המקצועיים בדנמרק. לאיגודי העובדים השפעה יום-יומית על חיי העובדים וניהול מקום עבודתם. המסורת העסקית הדנית כוללת שיתוף מקיף של האיגודים בניהול, וברוב החברות יש נציגות לעובדים במועצת המנהלים, כל זאת כאשר הממשלה דואגת לתת כוח לאיגודי העובדים ולגבות אותם, אם כי לא להתערב בקביעת שכר מינימום שנקבע בהסכם בין האיגודים למעסיקים. ראש הממשלה לארס לוקה רסמוסן תיאר את המודל הנורדי שלפיו בנויה הכלכלה הדנית כך: "דנמרק רחוקה מכלכלה סוציאליסטית מתוכננת, דנמרק היא כלכלת שוק ... המודל הנורדי הוא מדינת רווחה מורחבת, המספקת רמה גבוהה של ביטחון לאזרחיה, אך הוא גם כלכלת שוק מצליחה". בשנת 1972 דנמרק חתמה על אמנת ההצטרפות לאיחוד האירופאי. השכר הממוצע לעובד ייצור בשנת 2004 היה 300,000 קרונות דניות לשנה (40,000 אירו). שוויוניות התחלקות ההכנסות בדנמרק היא מהגבוהות בעולם, 0.22 על פי מדד גיני. בכל חברה בע"מ שבה יותר מ-50 עובדים, שליש מהדירקטוריון מורכב מנציגי האיגוד המקצועי. בעלי ההון הגדולים ביותר במגזר הלא הממשלתי הדני הם קרנות הפנסיה הממלכתיות וקרנות הפנסיה של האיגודים המקצועיים. למרות חברותה באיחוד האירופי וחלקה הפעיל בכלכלת הארגון, דנמרק בחרה בעקבות משאל עם בספטמבר 2000 שלא לעבור למטבע האירו ולהישאר עם מטבע הכתר הדני. עם זאת הוחלט להצמיד את מטבע הכתר הדני לאירו ברצועת ניוד צרה. בסוגיות שימור וניצול אנרגיה דנמרק היא מהמתקדמות בארצות העולם. ב-2015, 29% מהאנרגיה שצורכת הממלכה סופקה באמצעות מקורות אנרגיה מתחדשים, בעיקר טורבינות רוח, בחוות גדולות שהוקמו בחלקן בים. גאוגרפיה שטחה של דנמרק, לא כולל גרינלנד, הוא 43,094 קמ"ר, והיא בין המדינות הקטנות בשטחן באירופה. חלקה היבשתי של דנמרק שוכן בצפונו של חצי האי יוטלנד (בדנית: Jylland, "יילאן") וגובל בגרמניה. בנוסף אליו, מרכיבים את הממלכה 405 איים, כשמתוכם רק 82 מיושבים; הגדולים שבהם הם שלן (Sjealand), בו נמצאת הבירה קופנהגן, ופין (Fyn). האי בורנהולם ממוקם מזרחית לדנמרק, בים הבלטי. רוב האיים מחוברים באמצעות גשרים, כשהבולט ביניהם הוא גשר ארסונד המגשר בין האי שלן לשוודיה. הארץ היא ברובה המוחלט מישורית. הנקודה הגבוהה ביותר נמצאת ביוטלנד והיא "מוליהוי", שגובהו 171 מטרים מעל פני הים. האקלים בדנמרק הוא ימי ממוזג, בהשפעת הקרבה לים וקו הרוחב הצפוני. טמפ' המקסימום הממוצעת בינואר היא 1.5 מעלות מעל האפס, ובאוגוסט – 17.2 מעלות. המדינה משופעת במשקעים. בשנה ממוצעת יורדים 765 מ"מ של משקעים במשך 179 ימי גשם ושלג, הפזורים לאורך כל חודשי שנה, ובמיוחד בסתיו. בגלל מיקומה של דנמרק במפגש בין אזורי אקלים שונים, שכיחים בה שינויים קיצוניים יחסית במזג האוויר בתוך זמן קצר במהלך אותו יום, ובפרט מועדים לכך חודשי הסתיו. מבחינה אדמיניסטרטיבית מחולקת דנמרק ל-5 מחוזות. כל מחוז מחולק למספר נפות. יחד עם גינאה המשוונית ואיחוד האמירויות, דנמרק היא אחת משלוש המדינות היחידות בעולם, שעל אף שרוב שטחן הוא ביבשת, מצויה בירתן על אי. דמוגרפיה נכון ל-2017: דנמרק מונה כ-5,748,769 תושבים. כ-89.51% מתושבי דנמרק הם דנים (4,999,171 תושבים), המהגרים מהווים כ-10.49% (585,587 תושבים), מהגרים עם רקע מערבי 201,328, מהגרים בלי רקע מערבי 384,259. דנית היא השפה הנפוצה ביותר בדנמרק, אולם קבוצות קטנות בגבול גרמניה דוברות גרמנית. הרכב הגילאים בדנמרק: בני 0–14: 17.69%, בני 15–64: 64.97%, בני 65 ומעלה 17.34%. קצב גידול האוכלוסייה עומד על 0.36%. דת נכון ל-2018: 62.9% מהדנים חברים בכנסיית המדינה, הכנסייה האוונגלית-לותרנית של דנמרק, 10% הם נוצרים אחרים (קתולים, אורתודוקסים ופרוטסטנטים). 1.1% בודהיסטים, 0.8% מוסלמים ו-0.5% יהודים. נטולי ההשתייכות הדתית התחלקו בין 13.8% אגנוסטיקנים ו-9.3% אתאיסטים. ילודה ופריון מיעוטים לפי ארץ מוצא הגירה המהגרים מהווים כ-10.49% מאוכלוסיית דנמרק, מהגרים עם רקע מערבי כ-3.60%, בלי רקע מערבי כ-6.89%. כדי לעצור את זרם המהגרים והפליטים הלא חוקיים לתוך המדינה החליטה ממשלת דנמרק להציב פקחים ומצלמות וידאו בגבולות עם גרמניה ועם שוודיה, דבר שהכעיס את ראשי האיחוד האירופאי ואיים על חזון אירופה ללא גבולות. דנמרק נחשבת כיום למדינה האירופאית עם חוקי ההגירה הנוקשים ביותר. יהדות דנמרק ראשוני היהודים הגיעו לדנמרק בראשית המאה ה-17 וקיבלו זכויות מיוחדות כסוחרים, בנקאים וספקי צבא. הקהילה היהודית הגדולה ביותר ישבה בבירה קופנהגן. במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה דנמרק בידי הגרמנים. תחילה לא פגעו הנאצים ביהודים בשל התנגדות הממשלה הדנית שנותרה בשלטון. כשהנאצים עמדו לאסור את היהודים כדי לשלוח אותם למחנות השמדה, הודלף הדבר למחתרת הדנית, והיא ארגנה פעילות הצלה המונית. כ-7,500 יהודים הועברו במחתרת, באמצעות סירות דיג דרך הים, לשוודיה הנייטרלית, בפחות משלושה שבועות. כ-300 יהודים נתפסו בידי הנאצים ונשלחו למחנה טרזין, ובו נרצחו 17 (יש מחלוקת על המספר המדויק). על מבצע ההצלה העניק יד ושם לעם הדני את תואר חסידי אומות העולם. (ראו ערך ראשי – הצלת יהודי דנמרק). כיום חיה בדנמרק קהילה המונה כ-7,500 יהודים. תרבות ושפה השפה הדנית שייכת למשפחת השפות הגרמאניות, והיא קרובה לשאר לשונות סקנדינביה. מבין הסופרים הדניים מפורסם ביותר סופר-הילדים הנודע האנס כריסטיאן אנדרסן. יאקוב קנוסן היה מועמד לקבלת פרס נובל לספרות בשנת 1916. קרל גילרופ והנריק פונטופידן זכו בפרס נובל לספרות בשנת 1917 ויוהנס וילהלם ינסן בשנת 1944. בתחום הציור התפרסם במחצית השנייה של המאה ה-19, קרל בלוך, ידידו של אנדרסן, שעבודותיו נערצות עד היום על ידי הכנסייה המורמונית. קישורים חיצוניים פרטי עיתונות היסטוריים על דנמרק באתר עיתונות יהודית היסטורית ביאורים הערות שוליים סקנדינביה מדינות החברות במועצת אירופה מדינות אירופה מדינות העולם מדינות החברות באיחוד האירופי חברות המועצה הנורדית מדינות החברות בנאט"ו מדינות וטריטוריות דוברות דנית

דֶנְמַרְק (בדנית: Danmark, הגייה: ; שם ארכאי: דֶנְיָה) היא מדינה בצפון אירופה, הקטנה והדרומית שבין המדינות הנורדיות. היא משתייכת באופן מסורתי למדינות סקנדינביה, אם כי אינה שוכנת על חצי האי סקנדינביה. המדינה, שמצויה ברובה על חצי האי יוטלנד, גובלת בים הבלטי בצידה הצפון-מזרחי, בים הצפוני בצידה הצפון-מערבי, בגרמניה בדרומה ובקנדה באי הנס. האיים גרינלנד ואיי פארו משתייכים לדנמרק כחלק מממלכת דנמרק; הם נמצאים תחת חסות הכתר הדני אולם נהנים משלטון אוטונומי.דנמרק היא המונרכיה האירופית העתיקה ביותר שמתקיימת ברציפות עד היום, וכמו כן, היחידה כיום שנשלטת בידי מלכה. כיום מוגדרת שיטת הממשל בה כמלוכה חוקתית. היא חברה באיחוד האירופי מאז 1973 (גרינלנד ואיי פארו אינן חברות באיחוד), וכן היא חברה מייסדת של המועצה הנורדית וברית נאט"ו.במשך מאות שנים הסתמכה כלכלתה של דנמרק על חקלאות, דיג וימאות משום שאין בה משאבי טבע חשובים, אולם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היא חוותה תקופה אינטנסיבית של תיעוש ועיור, שתרמה בהמשך להפיכתה למדינת רווחה בשנות השלושים. במלחמת העולם השנייה הייתה המדינה תחת כיבוש גרמניה הנאצית. בשנת 1949 הייתה לאחת החברות המייסדות של נאט"ו. בשנת 2017 דורגה דנמרק במקום השני בין האומות המאושרות ביותר בעולם לפי מדדי בריאות, רווחה וחינוך.היסטוריההיסטוריה מוקדמת שטחה של דנמרק יושב לראשונה לפני יותר מ-100,000 שנה, אך ככל הנראה תושביו הראשונים נאלצו לעזוב את האזור בעידן הקרח, והתושבים הקבועים הראשונים הגיעו לאזור כ-15,000 שנה לפני זמננו. בדנמרק תילי קבורה רבים מעידן הברונזה הנורדי (1800–600 לפני הספירה), ובתלים אלו נמצאו שפע של ממצאים ארכאולוגיים.במהלך עידן הברזל הפרה-רומאי (500 לפני הספירה עד 1 לספירה) התקרר האקלים בדנמרק ונעשה רטוב יותר, תהליך שהקשה על החקלאות באזור וגרם לכך שחברות רבות היגרו דרומה, לאזור גרמניה. האימפריה הרומית, שהגיעה כמעט עד לאזור דנמרק של היום, שמרה על קשרי מסחר עם השבטים המקומיים באזור, שבאותה התקופה הושפעו רבות מהתרבות הקלטית. היסטוריונים רבים מאמינים כי לפני הגעת אבותיהם של הדנים המודרניים מהאיים שממזרח לדנמרק, רוב האזור היה מיושב על ידי היוטים, שהיגרו מאוחר יותר לאיים הבריטיים יחד עם הסקסונים והאנגלים ויצרו יחדיו את העם האנגלו-סקסי.המקור המדויק של האומה הדנית המאוחדת אינו ידוע, אולם האזכור הכתוב הראשון של העם הדני נכתב בשנת 551 בספר "גטיקה" של ההיסטוריון יורדנס.התקופה הוויקינגית בתחילת המאה ה-8, האימפריה הפרנקית של קרל הגדול התפשטה צפונה עד לגבול הדרומי של העם הדני. הדנים היו מודעים לטבח שבוצע בפגנים בגרמניה, ואיום זה גרם להם להתאחד עם עמים סקנדינבים נוספים. החל מתקופה זו ובמשך מאות שנים נקראו הדנים, יחד עם הנורווגים והגיטים, בשם ויקינגים, ושלטו על הימים והחופים של אירופה. הוויקינגים הדנים היו פעילים בעיקר באיים הבריטים ובמערב אירופה, וכבשו חלקים מאנגליה, אירלנד, צרפת (ייסדו את נורמנדי) ועוד.דנמרק אוחדה כממלכה בשנת 980 לערך על ידי האראלד כחול-השן (Harald Blåtand) שהיה למלך הנוצרי הראשון של דנמרק, לאחר שמיסיונר גרמני שכנע אותו להתנצר. דת חדשה זו, שהחליפה את המיתולוגיה הנורדית הישנה, הייתה מועילה ביותר מבחינת המלך החדש: היא הביאה עימה תמיכה מהאימפריה הרומית הקדושה, ואפשרה למלך להיפטר מכל מתנגדיו שלא הסכימו לוותר על דתם הנורדית.ימי הביניים והעת החדשה המוקדמתב-1389 אוחדו שוודיה, נורווגיה ודנמרק תחת מלך אחד, איחוד זה נודע כאיחוד קאלמאר (Kalmar), והיה איחוד אישי ולא איחוד פוליטי. במהלך המאה ה-15 התנגדה שוודיה לניסיונות לרכז את השלטון תחת מלך דני, התנגדות שהגיעה אף לכדי מרד חמוש. בסופו של דבר פרשה שוודיה מהאיחוד ב-1521.ב-1658 איבדה דנמרק את חבל סקניה (Skåne) שבדרום שוודיה לשוודיה. בתקופת המלחמות הנפוליאוניות ניסתה דנמרק לשמור על נייטרליות, אך נקלעה למלחמה נגד בריטניה, שבמהלכה פשט הצי הבריטי פעמיים על קופנהגן. כתוצאה מהמלחמה הגיע האיחוד הדני-נורווגי לסף פשיטת רגל ב-1813, ופורק בשנת 1814 כשנורווגיה נכנסה לאיחוד חדש עם שוודיה (עד 1905).היסטוריה מודרנית התנועה הדנית הליברלית הלאומית החלה לצבור מומנטום במהלך שנות השלושים של המאה ה-19. לאחר התקופה המהפכנית באירופה של שנת 1848, הידועה כ"אביב העמים", הפכה דנמרק למונרכיה חוקתית ב-5 ביוני 1849.ב-1864 נחלה דנמרק תבוסה מידי צבאות פרוסיה והאימפריה האוסטרית במלחמת שלזוויג השנייה. כתוצאה מתבוסתה איבדה את מחוז שלזוויג שבדרומה לפרוסיה. מפלה זו הותירה רשמים עמוקים על הזהות הדנית הלאומית. בהשראת הכומר ניקולאי גרונטוויג וממשיך דרכו קריסטן קולד קמה בדניה לאחר המלחמה תנועת בתי החינוך העממיים להשכלת מבוגרים, תחת הסיסמה "נרכוש בפנים את אשר הפסדנו בחוץ"; תנועה זו מילאה תפקיד חשוב בתהליך הדמוקרטיזציה של העם הדני. לאחר מלחמה זו אימצה דנמרק מדיניות של נייטרליות, בעקבותיה נשארה נייטרלית בזמן מלחמת העולם הראשונה.אף על פי שהכריזה על עצמה נייטרלית, ב-9 באפריל 1940 פלשו לדנמרק כוחות גרמניה הנאצית (במבצע וסריבונג - Weserübung). דנמרק נותרה תחת הכיבוש הנאצי במהלך כל מלחמת העולם השנייה. על אף שהמשטר הנאצי בדנמרק היה נוקשה פחות מאשר במדינות אחרות, פעלה נגדו תנועת מחתרת, והיא הצליחה להבריח את רובם המכריע של יהודי המדינה לשוודיה הנייטרלית. דנמרק היא המדינה היחידה באירופה שלא הסכימה להסגיר יהודים לידי הנאצים.ב-4 באפריל 1949 הצטרפה דנמרק לנאט"ו וב-1973 הצטרפה לשוק האירופי המשותף (שיותר מאוחר הפך לאיחוד האירופי).יחסי דנמרק–ישראל בין מדינת ישראל ודנמרק מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים החל משנת 1949. כמו כן, שתי המדינות מקיימות שיתוף פעולה נרחב בנושאים שונים, בין היתר בתחומי תיירות ומסחר. לישראל יש שגרירות רשמית בקופנהגן, ולדנמרק יש שגרירות רשמית בתל אביב.פוליטיקה ב-1849 הפכה דנמרק למונרכיה חוקתית כשהיא מאמצת חוקה חדשה. מהמלך נלקחו כל תפקידיו הביצועיים והועברו לידי הממשלה, כך שהמלך נותר בעל תואר סמלי בלבד כ"ראשון בין שווים" על פי הגדרת החוקה הדנית. סמכויות החקיקה חולקו בין הממשלה לבין הפרלמנט הדני, הפולקטינג (Folketing), אשר מונה 179 חברים. מערכת המשפט הדנית מהווה זרוע שלטונית נפרדת מהזרוע המחוקקת והמבצעת.בחירות לפרלמנט נערכות כל 4 שנים, אולם בסמכותו של ראש הממשלה להכריז על בחירות מוקדמות. אם עוברת בפרלמנט הצעת אי-אמון כנגד ראש הממשלה, על כל הממשלה להתפטר.צבא וביטחוןהאחריות להגנתה של דנמרק מוטלת על כוחות ההגנה של דנמרק, גוף צבאי בעל ארבע זרועות הכפוף למשרד ההגנה בממשלת דנמרק. נכון לשנת 2010 משרתים בכוחות ההגנה 24,200 אנשים בשירות קבע, 12,000 אנשי מילואים. וכ-51,000 איש במשמר המולדת. זרועות כוחות ההגנה הן: הצבא המלכותי הדני הצי המלכותי הדני חיל האוויר המלכותי הדני משמר המולדת הדני (כוח מתנדבים המבוסס ברובו על משרתי מילואים שתפקידו העיקרי הוא ההגנה על שטחי דנמרק).כלכלה השוק הכלכלי בדנמרק נחשב מתקדם מאוד ומשלב חקלאות מתקדמת, תעשייה מסורתית בהיקף נמוך, מערכת רווחה ממשלתית ענפה, מטבע יציב, תלות גבוהה בסחר חוץ וסקטור ציבורי גדול יחסית למדינות אירופה בגודל של כ-33% מהכלכלה.עיקר הייצוא של דנמרק הוא מזון, מכונות, תרופות ואנרגיה והוא מתבצע עם מדינות האיחוד האירופי ובעיקר שוודיה, גרמניה והממלכה המאוחדת. ממדינות אלו מתבצע גם עיקר הייבוא, ועיקרו מכונות וחומרי גלם שונים לתעשייה.כלכלתה של דנמרק נחשבת סוציאל-דמוקרטית. היא מבוססת על מדיניות ה-Flexicurity, המושתתת על מיסים גבוהים, מדינת רווחה מפותחת ואיגודים מקצועיים חזקים. העובדים בדנמרק מאוגדים מאוד, 75% מכלל העובדים במשק הדני חברים בקונפדרציית איגודי המסחר הדנית, המהווה ארגון-גג לארגוני העובדים והאיגודים המקצועיים בדנמרק. לאיגודי העובדים השפעה יום-יומית על חיי העובדים וניהול מקום עבודתם. המסורת העסקית הדנית כוללת שיתוף מקיף של האיגודים בניהול, וברוב החברות יש נציגות לעובדים במועצת המנהלים, כל זאת כאשר הממשלה דואגת לתת כוח לאיגודי העובדים ולגבות אותם, אם כי לא להתערב בקביעת שכר מינימום שנקבע בהסכם בין האיגודים למעסיקים. ראש הממשלה לארס לוקה רסמוסן תיאר את המודל הנורדי שלפיו בנויה הכלכלה הדנית כך: "דנמרק רחוקה מכלכלה סוציאליסטית מתוכננת, דנמרק היא כלכלת שוק ... המודל הנורדי הוא מדינת רווחה מורחבת, המספקת רמה גבוהה של ביטחון לאזרחיה, אך הוא גם כלכלת שוק מצליחה".בשנת 1972 דנמרק חתמה על אמנת ההצטרפות לאיחוד האירופאי.השכר הממוצע לעובד ייצור בשנת 2004 היה 300,000 קרונות דניות לשנה (40,000 אירו). שוויוניות התחלקות ההכנסות בדנמרק היא מהגבוהות בעולם, 0.22 על פי מדד גיני. בכל חברה בע"מ שבה יותר מ-50 עובדים, שליש מהדירקטוריון מורכב מנציגי האיגוד המקצועי. בעלי ההון הגדולים ביותר במגזר הלא הממשלתי הדני הם קרנות הפנסיה הממלכתיות וקרנות הפנסיה של האיגודים המקצועיים.למרות חברותה באיחוד האירופי וחלקה הפעיל בכלכלת הארגון, דנמרק בחרה בעקבות משאל עם בספטמבר 2000 שלא לעבור למטבע האירו ולהישאר עם מטבע הכתר הדני. עם זאת הוחלט להצמיד את מטבע הכתר הדני לאירו ברצועת ניוד צרה.בסוגיות שימור וניצול אנרגיה דנמרק היא מהמתקדמות בארצות העולם. ב-2015, 29% מהאנרגיה שצורכת הממלכה סופקה באמצעות מקורות אנרגיה מתחדשים, בעיקר טורבינות רוח, בחוות גדולות שהוקמו בחלקן בים.גאוגרפיה שטחה של דנמרק, לא כולל גרינלנד, הוא 43,094 קמ"ר, והיא בין המדינות הקטנות בשטחן באירופה. חלקה היבשתי של דנמרק שוכן בצפונו של חצי האי יוטלנד (בדנית: Jylland, "יילאן") וגובל בגרמניה. בנוסף אליו, מרכיבים את הממלכה 405 איים, כשמתוכם רק 82 מיושבים; הגדולים שבהם הם שלן (Sjealand), בו נמצאת הבירה קופנהגן, ופין (Fyn). האי בורנהולם ממוקם מזרחית לדנמרק, בים הבלטי. רוב האיים מחוברים באמצעות גשרים, כשהבולט ביניהם הוא גשר ארסונד המגשר בין האי שלן לשוודיה.הארץ היא ברובה המוחלט מישורית. הנקודה הגבוהה ביותר נמצאת ביוטלנד והיא "מוליהוי", שגובהו 171 מטרים מעל פני הים.האקלים בדנמרק הוא ימי ממוזג, בהשפעת הקרבה לים וקו הרוחב הצפוני. טמפ' המקסימום הממוצעת בינואר היא 1.5 מעלות מעל האפס, ובאוגוסט – 17.2 מעלות. המדינה משופעת במשקעים. בשנה ממוצעת יורדים 765 מ"מ של משקעים במשך 179 ימי גשם ושלג, הפזורים לאורך כל חודשי שנה, ובמיוחד בסתיו. בגלל מיקומה של דנמרק במפגש בין אזורי אקלים שונים, שכיחים בה שינויים קיצוניים יחסית במזג האוויר בתוך זמן קצר במהלך אותו יום, ובפרט מועדים לכך חודשי הסתיו.מבחינה אדמיניסטרטיבית מחולקת דנמרק ל-5 מחוזות. כל מחוז מחולק למספר נפות.יחד עם גינאה המשוונית ואיחוד האמירויות, דנמרק היא אחת משלוש המדינות היחידות בעולם, שעל אף שרוב שטחן הוא ביבשת, מצויה בירתן על אי.דמוגרפיה נכון ל-2017: דנמרק מונה כ-5,748,769 תושבים. כ-89.51% מתושבי דנמרק הם דנים (4,999,171 תושבים), המהגרים מהווים כ-10.49% (585,587 תושבים), מהגרים עם רקע מערבי 201,328, מהגרים בלי רקע מערבי 384,259.דנית היא השפה הנפוצה ביותר בדנמרק, אולם קבוצות קטנות בגבול גרמניה דוברות גרמנית. הרכב הגילאים בדנמרק: בני 0–14: 17.69%, בני 15–64: 64.97%, בני 65 ומעלה 17.34%. קצב גידול האוכלוסייה עומד על 0.36%.דת נכון ל-2018: 62.9% מהדנים חברים בכנסיית המדינה, הכנסייה האוונגלית-לותרנית של דנמרק, 10% הם נוצרים אחרים (קתולים, אורתודוקסים ופרוטסטנטים). 1.1% בודהיסטים, 0.8% מוסלמים ו-0.5% יהודים. נטולי ההשתייכות הדתית התחלקו בין 13.8% אגנוסטיקנים ו-9.3% אתאיסטים.ילודה ופריוןמיעוטים לפי ארץ מוצאהגירה המהגרים מהווים כ-10.49% מאוכלוסיית דנמרק, מהגרים עם רקע מערבי כ-3.60%, בלי רקע מערבי כ-6.89%. כדי לעצור את זרם המהגרים והפליטים הלא חוקיים לתוך המדינה החליטה ממשלת דנמרק להציב פקחים ומצלמות וידאו בגבולות עם גרמניה ועם שוודיה, דבר שהכעיס את ראשי האיחוד האירופאי ואיים על חזון אירופה ללא גבולות. דנמרק נחשבת כיום למדינה האירופאית עם חוקי ההגירה הנוקשים ביותר.יהדות דנמרק ראשוני היהודים הגיעו לדנמרק בראשית המאה ה-17 וקיבלו זכויות מיוחדות כסוחרים, בנקאים וספקי צבא. הקהילה היהודית הגדולה ביותר ישבה בבירה קופנהגן.במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה דנמרק בידי הגרמנים. תחילה לא פגעו הנאצים ביהודים בשל התנגדות הממשלה הדנית שנותרה בשלטון. כשהנאצים עמדו לאסור את היהודים כדי לשלוח אותם למחנות השמדה, הודלף הדבר למחתרת הדנית, והיא ארגנה פעילות הצלה המונית. כ-7,500 יהודים הועברו במחתרת, באמצעות סירות דיג דרך הים, לשוודיה הנייטרלית, בפחות משלושה שבועות. כ-300 יהודים נתפסו בידי הנאצים ונשלחו למחנה טרזין, ובו נרצחו 17 (יש מחלוקת על המספר המדויק). על מבצע ההצלה העניק יד ושם לעם הדני את תואר חסידי אומות העולם. (ראו ערך ראשי – הצלת יהודי דנמרק).כיום חיה בדנמרק קהילה המונה כ-7,500 יהודים.תרבות ושפה השפה הדנית שייכת למשפחת השפות הגרמאניות, והיא קרובה לשאר לשונות סקנדינביה. מבין הסופרים הדניים מפורסם ביותר סופר-הילדים הנודע האנס כריסטיאן אנדרסן. יאקוב קנוסן היה מועמד לקבלת פרס נובל לספרות בשנת 1916. קרל גילרופ והנריק פונטופידן זכו בפרס נובל לספרות בשנת 1917 ויוהנס וילהלם ינסן בשנת 1944.בתחום הציור התפרסם במחצית השנייה של המאה ה-19, קרל בלוך, ידידו של אנדרסן, שעבודותיו נערצות עד היום על ידי הכנסייה המורמונית.קישורים חיצוניים פרטי עיתונות היסטוריים על דנמרק באתר עיתונות יהודית היסטוריתביאוריםהערות שוליים סקנדינביהמדינות החברות במועצת אירופהמדינות אירופהמדינות העולםמדינות החברות באיחוד האירופיחברות המועצה הנורדיתמדינות החברות בנאט"ומדינות וטריטוריות דוברות דנית

753

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%AA

ארמית

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה. עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת (לינגואה פרנקה) של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר. ארמית לתקופותיה דובר הארמית הראשון המוזכר במקרא הוא לבן הארמי, בדברו שתי מילים בארמית - "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא, מז). ואמנם השפה הארמית קרויה על שם ארץ מוצאו, ארם. נהוג לחלק את רובדי השפה הארמית לחמש תקופות ראשיות: ארמית קדומה, או ארמית עתיקה: 925–700 לפנה"ס ארמית רשמית, או ארמית ממלכתית: 700–200 לפנה"ס ארמית בינונית: 200 לפנה"ס - 200 לספירה ארמית מאוחרת: 200–700 לספירה ארמית חדשה: 700 לספירה עד ימינו ארמית קדומה מתקופה זו, שמתחילה במאה ה-9 לפנה"ס, קיימות כ-30 כתובות: החשובות בהן נמצאו בתל פחריה, ספירה, נירב וכתובת זכור. ארמית ממלכתית החל משנת 700 לפני הספירה, בערך, החלו להשתמש בהאימפריה האשורית החדשה בשפה הארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים. השפה נפוצה על פני כל האזור שהיה תחת שליטתה של האימפריה האשורית, כולל ארץ ישראל. עדות לשימוש בארמית בתקופה זאת לצרכים דיפלומטיים ולא לשימוש יום יומי אנו מוצאים בתנ"ך (מלכים ב' י"ח), כאשר רבשקה שליחו של סנחריב מלך אשור מגיע לירושלים וקורא לתושביה להיכנע; רבשקה מתבקש על ידי שריו של חזקיהו לדבר ארמית: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באוזני העם אשר על החומה". מתקופה זו קיימות כתובות רבות, בהן כתובות על אבן, פפירוס, חרס ועץ. הכתובות התגלו כמעט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה המרכזית, כולל אפגניסטן, איראן ומצרים. לזו האחרונה יש משמעות חשובה, משום שבארץ מצרים שורר מזג אוויר חם ויבש, וזו הסיבה ששרדו שם כתובות רבות. במצרים הדרומית (=העליונה), באי יב שמתחת לעיר סוֵן (סְוֵנֶה המקראית), היה יישוב יהודי גדול בסביבות 400 לפנה"ס, ושם התגלו כתובות רבות בארמית, המכונות מכתבי יב. הארמית הממלכתית נמצאת גם במקרא, בפרקים הכתובים בארמית מקראית, שנמצאים בספרים עזרא ודניאל. יש גם פסוק אחד בארמית בספר ירמיהו. ארמית בינונית לתקופה זו משתייכות הלשון הנבטית (שהייתה מדוברת בחבלים שונים של ערב ונכחדה), והתדמורית (שהייתה מדוברת בתדמור ובאזורים סמוכים, ונכחדה), וכן תרגום אונקלוס לתורה. ארמית מאוחרת בתקופה זו נחלקת הארמית לשני ניבים שונים, מזרחי ומערבי. כל אחד מהניבים מתחלק בעצמו לשלושה ניבים עיקריים. הניב המזרחי, שהיה מדובר באזור בבל, כולל את הניבים הבאים: ארמית בבלית - שפתם של יהודי בבל, ובה נכתב התלמוד הבבלי. סורית - דיאלקט נוצרי. בו נכתב תרגום הפשיטתא למקרא ועוד כתבים נוצריים. לדיאלקט זה יש גם כתב מיוחד משלו, כתב סורי. מנדעית - דיאלקט של כת המנדעים, כת גנוסטית. נכתבו בו כתבי הכת. גם למנדעית כתב המיוחד לה. הניב המערבי, שדובר בארץ ישראל, כולל את הניבים הבאים: ארמית גלילית - שפתם של יהודי הגליל. בשפה זו נכתב התלמוד הירושלמי והמדרשים הארצישראליים. ארמית שומרונית - שפת השומרונים. דיאלקט זה השתמר בשימוש דתי וליטורגי לאורך ימי הביניים ועד היום. ארמית נוצרית - דיאלקט שדובר באזור יהודה, נקרא גם סורית ארצישראלית. בעבר סברו שדובר רק בפי נוצרים, ואולם המחקר גילה שיש גם שרידים לדיבור יהודי בדיאלקט זה. ארמית יהודאית - ארמית שדוברה על ידי יהודים באזור דרום הר חברון בלבד, מרבית יהודה התרוקנה מיהודים במרד בר כוכבא אך באזורים מועטים אכן שרדו יהודים דוברי ארמית. ארמית מדבר יהודה - ניב אחר של ארמית יהודאית מאוחרת ששונה מהניב המדובר בדרום הר חברון, היה מדובר באזור בקעת הירדן ויריחו ולאורך ים המלח במקומות כמו עין גדי. קיימים קווי דמיון דיאלקטיים בין ניבים מזרחיים ומערביים הקשורים בקשר תרבותי. דהיינו בין הארמית הבבלית במזרח והארמית הגלילית במערב (ניבים יהודיים), ובין הסורית במזרח והסורית הארץ-ישראלית במערב (ניבים נוצריים). אולם, קווי הדמיון המשותפים לאזורים הגאוגרפיים בולטים מאלה המשותפים לקבוצות התרבות. ארמית חדשה עם הכיבוש הערבי במאה ה-7 החל תהליך הדרגתי של התאסלמות וקבלת התרבות הערבית בקרב האוכלוסייה במזרח התיכון. המתאסלמים מקרב הדוברים ארמית עברו בהדרגה לדבר ערבית, והארמית נשארה שפתם של היהודים והנוצרים. הערבית הסורית הושפעה במידה רבה מן הארמית, ועד היום אפשר למצוא בה מילים ביטויים ומבנים תחביריים, שמקורם בארמית. קהילות קטנות המדברות ארמית השתמרו עד המאה ה-20, אם כי חלו שינויים גדולים באופי השפה. בדיאלקט המזרחי מדברות קהילות בכפרים בעיראק, באיראן, בטורקיה, בגאורגיה, ובארמניה. זוהי גם שפתם של יהודים שעלו מאזורים אלה לישראל (בעיקר יוצאי כורדיסטן, למשל קהילת נאש דידן), ורבים מהם משתדלים לשמר דיבור ארמי בישראל גם בימינו. יוצאי כורדיסטן בישראל מכנים בדרך כלל את ניביהם הארמיים בשם "כורדית" או "כורדית יהודית" (אין לבלבל בין ניבים ארמיים אלה לבין השפה הכורדית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים). בדיאלקט המערבי, ארמית מערבית חדשה, מדברים בשלושה כפרים בסוריה (ובראשם הכפר מעלולה). שאילות ארמיות בעברית בעברית, מתקופת המקרא דרך לשון חז"ל והעברית הרבנית ועד העברית החדשה השתלבו הרבה מילים וביטויים מהארמית. כך למשל אפשר למצוא בעברית את המילים הבאות: אגרה (=שכר), בר (=בן), בדיחה, בעתה, בחש (=ערבב), גושפנקא (=חותמת), דווקא (=בדיוק), דחליל, זבן (מוכר בחנות, בהגדה של פסח: "דזבן אבא בתרי זוזי"), אילן (=עץ), גלימה (=מעיל), דיעבד (=לאחר מעשה), חרך, טנף, כנופיה (=קבוצת אנשים), אתר (מקום), כפן (=רעב, בהגדה: "כל דכפין ייתי וייכול"), גלידה (קרח), לאפוקי (להוציא - חברת הפקה/הוצאה לאור), מנפיק, מסוק, מסקנה, משכנתא, קייט ואף עכוז. כמו כן, ישנם ביטויים מהארמית שהשתלבו בתוך העברית: החל מ: דא עקא (=זאת הצרה) וביש גדא (="רע מזל"), ועד שופרא דשופרא (="הטוב שבטוב"), איפכא מסתברא (="ההפך מסתבר"), סגי נהור (="רב אור" = עיוור: אמירת דבר והכוונה להיפוכו), בר-מינן (חוץ מאיתנו, במשמעות "לא עלינו"=מת) וברנש (בן-אדם). אפילו מקור המילים "אבא", "אמא", "סבא", "סבתא", המשמשות בעברית המודרנית מדי יום ביומו, להבדיל מהמילים הקודמות, ששימושן בעיקר ספרותי, מארמית. הביטויים העבריים המודרניים: "סבא רבא", וכן "סבתא רבתא", מתייחדים בכך שהם תרגום ישראלי מודרני - של המונח הגרמני או היידי - לארמית דווקא (במקום לעברית כמתבקש לכאורה). במיוחד התאזרחו ביטויים שמקורם בארמית בלשון המשפטית העברית, כנראה בשל השפעת הספרות ההלכתית בנושאים קרובים (למשל 'כולי עלמא', 'מכללא', 'רישא וסיפא'). חילוף אותיות בין עברית-ארמית קיימת תופעה של חילוף אותיות בין עברית ובין ארמית: עברית שלוש = ארמית תלת (משם המילים תלת-ממד, תלת-אופן), עברית זהב = ארמית דהב, עברית זו = ארמית דא (משם המילה הדדי), עברית קיץ = ארמית קיט (משם קייטנה), עברית רוּץ = ארמית רהט (משם שפה רהוטה), עברית שמונה = ארמית תמנה (משם תמנון, מתומן), עברית שני = תניין (משם המילה תנייני). השתלשלות האותיות מפרוטו-שמית מסבירה את תופעה זו: 4 עיצורים בפרוטו-שמית השתלשלו לאותיות שונות בעברית ובארמית (למשל ṯ = ת֗ הפך לשׁ בעברית אבל ת בארמית, משם פרוטו-שמית ṯalāṯ ← שָׁלוֹשׁ בעברית, אבל ← תְּלָת בארמית). דוגמאות: עברית שׁ ↔ ארמית ת: עברית שלוש↔ארמית תלת, שמונה↔תמנה, שֵׁנִי↔תניין, חדש↔חדת, שקל↔תקל (משם הכתובת על הקיר מנא מנא תקל ופרסין). עברית ז ↔ ארמית ד: עברית זהב↔ארמית דהב, זבח↔דבח, זרוע↔דרע, זו↔דא, זכר\זכרון↔דכר\דכרון. עברית צ ↔ ארמית ע: עברית ארץ↔ארמית ארע, צאן↔עאן, צלע↔עלע. עברית צ ↔ ארמית ט. דוגמאות: עברית קיץ↔ארמית קיט, ציפורניים↔טופרנא, צל↔טלל, צבי↔טביא עוד דוגמאות חוץ מארבעת העיצורים המצוינים למעלה: עברית י ↔ ארמית ו. דוגמאות: עברית היה↔ארמית הוה, עברית ח ↔ ארמית ה. דוגמאות: עברית חזר↔ארמית הדר. עברית ב ↔ ארמית פ. דוגמאות: עברית ברזל↔ארמית פרזל. היחס לארמית בקרב היהודים בעידן המודרני בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל עלו טענות מגורמים שונים על הצורך להחליף את השימושים המסורתיים בארמית לשימוש בעברית. כך למשל, אברהם כהנא כתב שיש לכתוב את הכתובה בעברית כי ארמית "אינה שפת עמנו, והרי חזרנו לכאן להשתמש בשפת התורה ולשוננו הקדושה ולמה לנו שפה שאינה נהוגה בזמננו ... ואיננו משועבדים למלכות להשתמש בשפה זו, כשהיה זה נהוג בזמן חיבור התלמוד שצריכים היו להעתיק כל עניין משפטי לשפת המדינה". והוסיף: "איננו מוצאים שחז"ל נהגו קדושה יתירה ויראת הכבוד בנוגע לארמית". גם הרב שמעון פדרבוש כתב כנגד השימוש בלשון ארמית. כנגדם יצא הרב משה בלאך להגנת הארמית וכנגד כל שינוי בנוסח הארמי של התפילות, הגט והכתובה והביא מכתב של הרב יצחק נסים בו כתב: "הן ידוע שהארמית מקודשת מדורי דורות, ... רוב דברי חז"ל בשני התלמודים הם בארמית וחלילה לתרגמם ולשכחם". בחלק מהחתונות בישראל, נקרא תחת החופה תקציר של הכתובה בעברית, אך נוסח הכתובה עצמה הוא בארמית. ראו גם ארמית בבלית ארמית גלילית ארמית חדשה רשימת כתובות כנעניות וארמיות לקריאה נוספת יחזקאל קוטשר, תולדות הארמית א, אקדמון, ירושלים, תשל"ב. יחזקאל קוטשר, מחקרים בעברית ובארמית. הוצאת מאגנס, ירושלים, תשל"ז. אלישע קימרון, ארמית מקראית. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ג ; מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת: תשס"ג. משה בר-אשר, מקומה של הארמית בעברית החדשה , פרקי עיון בעברית החדשה ובעשייה בה, תשע"ב, עמ' 3–55, באתר האקדמיה ללשון העברית הרב ישראל דנדרוביץ, הא לחמא עניא - השפה הארמית בירושלים לשמחה או לעצב?, בתוך: קובץ אור ישראל, גיליון סב - ניסן תשע"א, עמודים: קסח - קפב. H. Bauer, P. Leander, Grammatik des Biblisch-Aramäischen. Halle 1927. Theodor Nöldeke, Compendious Syriac Grammar. translated from German by J.A. Crichton. London 1904; 2nd edition: Winona Lake: Eisenbrauns 2001. מילונים Michael Sokoloff, A Dictionary of Judean Aramaic. Ramat Gan: Bar Ilan University 2003. R. Payne Smith, A Compendious Syriac Dictionary. Jessie Payne Smith (ed.) Eisenbrauns 1998. . Marcus Jastrow, A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature (London and New York, 1903) קישורים חיצוניים מילון ארמית של מרקוס יסטרוב באתר ספריא, ניתן לחיפוש מקוון מילים עבריות שמקורן בארמית על פי סדר האלף-בית, באתר השפה העברית מתיה קם, ארמית, באתר פשיטא מילון ארמי עברי יחזקאל קוטשר, לשון המשנה והתלמוד: ארמית של התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, מחניים נ"ז, באתר "דעת" אדמיאל קוסמן: שירה ארמית-ארצישראלית: קריאה בספר שירת בני מערבא. אוניברסיטת פוטסדם 2011. ביטויים משפטיים שימושיים ממקור בארמית ארמית, לקסיקון לתרבות ישראל הערות שוליים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה שפות שמיות ארמים

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת (לינגואה פרנקה) של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר.ארמית לתקופותיהדובר הארמית הראשון המוזכר במקרא הוא לבן הארמי, בדברו שתי מילים בארמית - "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא, מז). ואמנם השפה הארמית קרויה על שם ארץ מוצאו, ארם.נהוג לחלק את רובדי השפה הארמית לחמש תקופות ראשיות:ארמית קדומה, או ארמית עתיקה: 925–700 לפנה"סארמית רשמית, או ארמית ממלכתית: 700–200 לפנה"סארמית בינונית: 200 לפנה"ס - 200 לספירהארמית מאוחרת: 200–700 לספירהארמית חדשה: 700 לספירה עד ימינוארמית קדומהמתקופה זו, שמתחילה במאה ה-9 לפנה"ס, קיימות כ-30 כתובות: החשובות בהן נמצאו בתל פחריה, ספירה, נירב וכתובת זכור.ארמית ממלכתיתהחל משנת 700 לפני הספירה, בערך, החלו להשתמש בהאימפריה האשורית החדשה בשפה הארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים. השפה נפוצה על פני כל האזור שהיה תחת שליטתה של האימפריה האשורית, כולל ארץ ישראל. עדות לשימוש בארמית בתקופה זאת לצרכים דיפלומטיים ולא לשימוש יום יומי אנו מוצאים בתנ"ך (מלכים ב' י"ח), כאשר רבשקה שליחו של סנחריב מלך אשור מגיע לירושלים וקורא לתושביה להיכנע; רבשקה מתבקש על ידי שריו של חזקיהו לדבר ארמית: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באוזני העם אשר על החומה".מתקופה זו קיימות כתובות רבות, בהן כתובות על אבן, פפירוס, חרס ועץ. הכתובות התגלו כמעט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה המרכזית, כולל אפגניסטן, איראן ומצרים. לזו האחרונה יש משמעות חשובה, משום שבארץ מצרים שורר מזג אוויר חם ויבש, וזו הסיבה ששרדו שם כתובות רבות. במצרים הדרומית (=העליונה), באי יב שמתחת לעיר סוֵן (סְוֵנֶה המקראית), היה יישוב יהודי גדול בסביבות 400 לפנה"ס, ושם התגלו כתובות רבות בארמית, המכונות מכתבי יב.הארמית הממלכתית נמצאת גם במקרא, בפרקים הכתובים בארמית מקראית, שנמצאים בספרים עזרא ודניאל. יש גם פסוק אחד בארמית בספר ירמיהו.ארמית בינוניתלתקופה זו משתייכות הלשון הנבטית (שהייתה מדוברת בחבלים שונים של ערב ונכחדה), והתדמורית (שהייתה מדוברת בתדמור ובאזורים סמוכים, ונכחדה), וכן תרגום אונקלוס לתורה.ארמית מאוחרתבתקופה זו נחלקת הארמית לשני ניבים שונים, מזרחי ומערבי. כל אחד מהניבים מתחלק בעצמו לשלושה ניבים עיקריים.הניב המזרחי, שהיה מדובר באזור בבל, כולל את הניבים הבאים:ארמית בבלית - שפתם של יהודי בבל, ובה נכתב התלמוד הבבלי.סורית - דיאלקט נוצרי. בו נכתב תרגום הפשיטתא למקרא ועוד כתבים נוצריים. לדיאלקט זה יש גם כתב מיוחד משלו, כתב סורי.מנדעית - דיאלקט של כת המנדעים, כת גנוסטית. נכתבו בו כתבי הכת. גם למנדעית כתב המיוחד לה.הניב המערבי, שדובר בארץ ישראל, כולל את הניבים הבאים:ארמית גלילית - שפתם של יהודי הגליל. בשפה זו נכתב התלמוד הירושלמי והמדרשים הארצישראליים.ארמית שומרונית - שפת השומרונים. דיאלקט זה השתמר בשימוש דתי וליטורגי לאורך ימי הביניים ועד היום.ארמית נוצרית - דיאלקט שדובר באזור יהודה, נקרא גם סורית ארצישראלית. בעבר סברו שדובר רק בפי נוצרים, ואולם המחקר גילה שיש גם שרידים לדיבור יהודי בדיאלקט זה.ארמית יהודאית - ארמית שדוברה על ידי יהודים באזור דרום הר חברון בלבד, מרבית יהודה התרוקנה מיהודים במרד בר כוכבא אך באזורים מועטים אכן שרדו יהודים דוברי ארמית.ארמית מדבר יהודה - ניב אחר של ארמית יהודאית מאוחרת ששונה מהניב המדובר בדרום הר חברון, היה מדובר באזור בקעת הירדן ויריחו ולאורך ים המלח במקומות כמו עין גדי.קיימים קווי דמיון דיאלקטיים בין ניבים מזרחיים ומערביים הקשורים בקשר תרבותי. דהיינו בין הארמית הבבלית במזרח והארמית הגלילית במערב (ניבים יהודיים), ובין הסורית במזרח והסורית הארץ-ישראלית במערב (ניבים נוצריים). אולם, קווי הדמיון המשותפים לאזורים הגאוגרפיים בולטים מאלה המשותפים לקבוצות התרבות.ארמית חדשהעם הכיבוש הערבי במאה ה-7 החל תהליך הדרגתי של התאסלמות וקבלת התרבות הערבית בקרב האוכלוסייה במזרח התיכון. המתאסלמים מקרב הדוברים ארמית עברו בהדרגה לדבר ערבית, והארמית נשארה שפתם של היהודים והנוצרים. הערבית הסורית הושפעה במידה רבה מן הארמית, ועד היום אפשר למצוא בה מילים ביטויים ומבנים תחביריים, שמקורם בארמית. קהילות קטנות המדברות ארמית השתמרו עד המאה ה-20, אם כי חלו שינויים גדולים באופי השפה. בדיאלקט המזרחי מדברות קהילות בכפרים בעיראק, באיראן, בטורקיה, בגאורגיה, ובארמניה. זוהי גם שפתם של יהודים שעלו מאזורים אלה לישראל (בעיקר יוצאי כורדיסטן, למשל קהילת נאש דידן), ורבים מהם משתדלים לשמר דיבור ארמי בישראל גם בימינו. יוצאי כורדיסטן בישראל מכנים בדרך כלל את ניביהם הארמיים בשם "כורדית" או "כורדית יהודית" (אין לבלבל בין ניבים ארמיים אלה לבין השפה הכורדית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים). בדיאלקט המערבי, ארמית מערבית חדשה, מדברים בשלושה כפרים בסוריה (ובראשם הכפר מעלולה).שאילות ארמיות בעבריתבעברית, מתקופת המקרא דרך לשון חז"ל והעברית הרבנית ועד העברית החדשה השתלבו הרבה מילים וביטויים מהארמית. כך למשל אפשר למצוא בעברית את המילים הבאות: אגרה (=שכר), בר (=בן), בדיחה, בעתה, בחש (=ערבב), גושפנקא (=חותמת), דווקא (=בדיוק), דחליל, זבן (מוכר בחנות, בהגדה של פסח: "דזבן אבא בתרי זוזי"), אילן (=עץ), גלימה (=מעיל), דיעבד (=לאחר מעשה), חרך, טנף, כנופיה (=קבוצת אנשים), אתר (מקום), כפן (=רעב, בהגדה: "כל דכפין ייתי וייכול"), גלידה (קרח), לאפוקי (להוציא - חברת הפקה/הוצאה לאור), מנפיק, מסוק, מסקנה, משכנתא, קייט ואף עכוז. כמו כן, ישנם ביטויים מהארמית שהשתלבו בתוך העברית: החל מ: דא עקא (=זאת הצרה) וביש גדא (="רע מזל"), ועד שופרא דשופרא (="הטוב שבטוב"), איפכא מסתברא (="ההפך מסתבר"), סגי נהור (="רב אור" = עיוור: אמירת דבר והכוונה להיפוכו), בר-מינן (חוץ מאיתנו, במשמעות "לא עלינו"=מת) וברנש (בן-אדם). אפילו מקור המילים "אבא", "אמא", "סבא", "סבתא", המשמשות בעברית המודרנית מדי יום ביומו, להבדיל מהמילים הקודמות, ששימושן בעיקר ספרותי, מארמית. הביטויים העבריים המודרניים: "סבא רבא", וכן "סבתא רבתא", מתייחדים בכך שהם תרגום ישראלי מודרני - של המונח הגרמני או היידי - לארמית דווקא (במקום לעברית כמתבקש לכאורה). במיוחד התאזרחו ביטויים שמקורם בארמית בלשון המשפטית העברית, כנראה בשל השפעת הספרות ההלכתית בנושאים קרובים (למשל 'כולי עלמא', 'מכללא', 'רישא וסיפא').חילוף אותיות בין עברית-ארמית קיימת תופעה של חילוף אותיות בין עברית ובין ארמית: עברית שלוש = ארמית תלת (משם המילים תלת-ממד, תלת-אופן), עברית זהב = ארמית דהב, עברית זו = ארמית דא (משם המילה הדדי), עברית קיץ = ארמית קיט (משם קייטנה), עברית רוּץ = ארמית רהט (משם שפה רהוטה), עברית שמונה = ארמית תמנה (משם תמנון, מתומן), עברית שני = תניין (משם המילה תנייני).השתלשלות האותיות מפרוטו-שמית מסבירה את תופעה זו: 4 עיצורים בפרוטו-שמית השתלשלו לאותיות שונות בעברית ובארמית (למשל ṯ = ת֗ הפך לשׁ בעברית אבל ת בארמית, משם פרוטו-שמית ṯalāṯ ← שָׁלוֹשׁ בעברית, אבל ← תְּלָת בארמית). דוגמאות: עברית שׁ ↔ ארמית ת: עברית שלוש↔ארמית תלת, שמונה↔תמנה, שֵׁנִי↔תניין, חדש↔חדת, שקל↔תקל (משם הכתובת על הקיר מנא מנא תקל ופרסין). עברית ז ↔ ארמית ד: עברית זהב↔ארמית דהב, זבח↔דבח, זרוע↔דרע, זו↔דא, זכר\זכרון↔דכר\דכרון. עברית צ ↔ ארמית ע: עברית ארץ↔ארמית ארע, צאן↔עאן, צלע↔עלע. עברית צ ↔ ארמית ט. דוגמאות: עברית קיץ↔ארמית קיט, ציפורניים↔טופרנא, צל↔טלל, צבי↔טביאעוד דוגמאות חוץ מארבעת העיצורים המצוינים למעלה: עברית י ↔ ארמית ו. דוגמאות: עברית היה↔ארמית הוה, עברית ח ↔ ארמית ה. דוגמאות: עברית חזר↔ארמית הדר. עברית ב ↔ ארמית פ. דוגמאות: עברית ברזל↔ארמית פרזל.היחס לארמית בקרב היהודים בעידן המודרניבימי המנדט הבריטי בארץ ישראל עלו טענות מגורמים שונים על הצורך להחליף את השימושים המסורתיים בארמית לשימוש בעברית. כך למשל, אברהם כהנא כתב שיש לכתוב את הכתובה בעברית כי ארמית "אינה שפת עמנו, והרי חזרנו לכאן להשתמש בשפת התורה ולשוננו הקדושה ולמה לנו שפה שאינה נהוגה בזמננו ... ואיננו משועבדים למלכות להשתמש בשפה זו, כשהיה זה נהוג בזמן חיבור התלמוד שצריכים היו להעתיק כל עניין משפטי לשפת המדינה". והוסיף: "איננו מוצאים שחז"ל נהגו קדושה יתירה ויראת הכבוד בנוגע לארמית". גם הרב שמעון פדרבוש כתב כנגד השימוש בלשון ארמית. כנגדם יצא הרב משה בלאך להגנת הארמית וכנגד כל שינוי בנוסח הארמי של התפילות, הגט והכתובה והביא מכתב של הרב יצחק נסים בו כתב: "הן ידוע שהארמית מקודשת מדורי דורות, ... רוב דברי חז"ל בשני התלמודים הם בארמית וחלילה לתרגמם ולשכחם". בחלק מהחתונות בישראל, נקרא תחת החופה תקציר של הכתובה בעברית, אך נוסח הכתובה עצמה הוא בארמית.ראו גםארמית בבליתארמית גליליתארמית חדשהרשימת כתובות כנעניות וארמיותלקריאה נוספת יחזקאל קוטשר, תולדות הארמית א, אקדמון, ירושלים, תשל"ב. יחזקאל קוטשר, מחקרים בעברית ובארמית. הוצאת מאגנס, ירושלים, תשל"ז. אלישע קימרון, ארמית מקראית. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ג ; מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת: תשס"ג. משה בר-אשר, מקומה של הארמית בעברית החדשה , פרקי עיון בעברית החדשה ובעשייה בה, תשע"ב, עמ' 3–55, באתר האקדמיה ללשון העברית הרב ישראל דנדרוביץ, הא לחמא עניא - השפה הארמית בירושלים לשמחה או לעצב?, בתוך: קובץ אור ישראל, גיליון סב - ניסן תשע"א, עמודים: קסח - קפב. H. Bauer, P. Leander, Grammatik des Biblisch-Aramäischen. Halle 1927. Theodor Nöldeke, Compendious Syriac Grammar. translated from German by J.A. Crichton. London 1904; 2nd edition: Winona Lake: Eisenbrauns 2001.מילונים Michael Sokoloff, A Dictionary of Judean Aramaic. Ramat Gan: Bar Ilan University 2003. R. Payne Smith, A Compendious Syriac Dictionary. Jessie Payne Smith (ed.) Eisenbrauns 1998. . Marcus Jastrow, A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature (London and New York, 1903)קישורים חיצוניים מילון ארמית של מרקוס יסטרוב באתר ספריא, ניתן לחיפוש מקוון מילים עבריות שמקורן בארמית על פי סדר האלף-בית, באתר השפה העברית מתיה קם, ארמית, באתר פשיטא מילון ארמי עברי יחזקאל קוטשר, לשון המשנה והתלמוד: ארמית של התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, מחניים נ"ז, באתר "דעת" אדמיאל קוסמן: שירה ארמית-ארצישראלית: קריאה בספר שירת בני מערבא. אוניברסיטת פוטסדם 2011. ביטויים משפטיים שימושיים ממקור בארמית ארמית, לקסיקון לתרבות ישראלהערות שולייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהשפות שמיותארמים

758

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%99%20%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%A4%D7%94

כלי נשיפה

כלי נשיפה הם כלי נגינה אשר מפיקים צליל כאשר נושפים בהם. האוויר הננשף אל תוך הכלי יוצר בו רטט וכך מופק הצליל. סוגי כלי הנשיפה כלי הנשיפה נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: כלי נשיפה ממתכת, בהם: חצוצרה, קורנית, קרן יער, בריטון, טרומבון וטובה. כלי נשיפה מעץ, בהם: סקסופון, חליל, קלרינט, אבוב ובסון. על אף שבעבר כלי נשיפה ממתכת נבנו מפליז וכלי נשיפה מעץ נבנו מעץ, כיום אין להסיק לאיזו מהמשפחות שייך כלי על פי החומר ממנו הוא עשוי, אלא על פי הדרך בה מופק ממנו הצליל. בכלי נשיפה ממתכת מופק הצליל מרטט שפתיו של הנגן. בכלי נשיפה מעץ מופק הצליל באחת משתי דרכים: האוויר שנושף הנגן מרטיט כפיס במבוק המכונה עלה (כמו בקלרינט ואבוב). האוויר שנושף הנגן יוצר מערבולת המרטיטה את האוויר שבכלי (כמו בחליל, חלילית או משרוקית). סקסופון, לדוגמה, עשוי בדרך כלל מפליז, אך משתייך למשפחת כלי הנשיפה מעץ, מכיוון שהצליל מופק בו על ידי עלה, בדומה לקלרינט. באופן דומה, הסרפנט, כלי נשיפה עתיק, נבנה מעץ אך מקור הצליל בו הוא רטט שפתי הנגן והוא שייך למשפחת כלי המתכת. בין כלי הנשיפה מחומרים אחרים נמנים קרן האלפים, קונכייה ואוקרינה. בכלי הנשיפה נעשה גם שימוש נרחב בתזמורת ואף קיימות תזמורות כלי נשיפה. כיווניות הצליל לא תמיד היה כך הדבר, אך כיום נבדלים כלי הנשיפה ממתכת מכלי הנשיפה מעץ בישירות הצליל שלהם. בכלי נשיפה מודרניים ממתכת הצליל בוקע אך ורק מן הפעמון, מכיוון שאין חורים נוספים בצינור. לעומת זאת, כלי נשיפה מעץ מחוררים לכל אורכם, והצליל מתפזר מהם בכיוונים רבים בעצמה לא שווה. צלילם של כלי המתכת המודרניים ישיר מאוד, בעוד שצלילם של כלי העץ אינו ישיר. עובדה זו משמעותית כשמקליטים את הכלי: כלי נשיפה מעץ דורשים לפחות שני מיקרופונים וקשה יותר לתעד את צלילם באופן נאמן בגלל פיזור הצליל. עם זאת, אין זה הבדל מהותי בין המשפחות. כלי נשיפה ממתכת עתיקים כאופיקלייד והסרפנט שהוזכר למעלה מחוררים לאורכם ומתאפיינים בצליל לא כיווני. כמו כן, אין מניעה תאורטית לייצר כלי נשיפה מעץ ללא חורים שצלילו יהיה כיווני, ואף נעשו ניסויים בכלים כאלה על ידי סקסופוניסט הג'אז אדי האריס (Eddie Harris), שחיבר פיה של סקסופון לחצוצרה וטרומבון (כלי שכונה סקסובון). המלחין הסאטירי פ. ד. ק. באך (P. D. Q. Bach) עשה שימוש קומי בשילוב דומה כשהמציא את הטרומבּוּן (Tromboon), כלי נשיפה המשלב פיה של בסון עם גוף של טרומבון. קישורים חיצוניים הסבר באנגלית על אקוסטיקה של כלים שונים וקול האדם. מלווה בהקלטות ואיורים. כלי הנשיפה השונים לקראת תחתית הדף.

כלי נשיפה הם כלי נגינה אשר מפיקים צליל כאשר נושפים בהם. האוויר הננשף אל תוך הכלי יוצר בו רטט וכך מופק הצליל.סוגי כלי הנשיפהכלי הנשיפה נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: כלי נשיפה ממתכת, בהם: חצוצרה, קורנית, קרן יער, בריטון, טרומבון וטובה. כלי נשיפה מעץ, בהם: סקסופון, חליל, קלרינט, אבוב ובסון.על אף שבעבר כלי נשיפה ממתכת נבנו מפליז וכלי נשיפה מעץ נבנו מעץ, כיום אין להסיק לאיזו מהמשפחות שייך כלי על פי החומר ממנו הוא עשוי, אלא על פי הדרך בה מופק ממנו הצליל. בכלי נשיפה ממתכת מופק הצליל מרטט שפתיו של הנגן. בכלי נשיפה מעץ מופק הצליל באחת משתי דרכים: האוויר שנושף הנגן מרטיט כפיס במבוק המכונה עלה (כמו בקלרינט ואבוב). האוויר שנושף הנגן יוצר מערבולת המרטיטה את האוויר שבכלי (כמו בחליל, חלילית או משרוקית).סקסופון, לדוגמה, עשוי בדרך כלל מפליז, אך משתייך למשפחת כלי הנשיפה מעץ, מכיוון שהצליל מופק בו על ידי עלה, בדומה לקלרינט. באופן דומה, הסרפנט, כלי נשיפה עתיק, נבנה מעץ אך מקור הצליל בו הוא רטט שפתי הנגן והוא שייך למשפחת כלי המתכת.בין כלי הנשיפה מחומרים אחרים נמנים קרן האלפים, קונכייה ואוקרינה.בכלי הנשיפה נעשה גם שימוש נרחב בתזמורת ואף קיימות תזמורות כלי נשיפה.כיווניות הצליללא תמיד היה כך הדבר, אך כיום נבדלים כלי הנשיפה ממתכת מכלי הנשיפה מעץ בישירות הצליל שלהם. בכלי נשיפה מודרניים ממתכת הצליל בוקע אך ורק מן הפעמון, מכיוון שאין חורים נוספים בצינור. לעומת זאת, כלי נשיפה מעץ מחוררים לכל אורכם, והצליל מתפזר מהם בכיוונים רבים בעצמה לא שווה. צלילם של כלי המתכת המודרניים ישיר מאוד, בעוד שצלילם של כלי העץ אינו ישיר. עובדה זו משמעותית כשמקליטים את הכלי: כלי נשיפה מעץ דורשים לפחות שני מיקרופונים וקשה יותר לתעד את צלילם באופן נאמן בגלל פיזור הצליל.עם זאת, אין זה הבדל מהותי בין המשפחות. כלי נשיפה ממתכת עתיקים כאופיקלייד והסרפנט שהוזכר למעלה מחוררים לאורכם ומתאפיינים בצליל לא כיווני. כמו כן, אין מניעה תאורטית לייצר כלי נשיפה מעץ ללא חורים שצלילו יהיה כיווני, ואף נעשו ניסויים בכלים כאלה על ידי סקסופוניסט הג'אז אדי האריס (Eddie Harris), שחיבר פיה של סקסופון לחצוצרה וטרומבון (כלי שכונה סקסובון). המלחין הסאטירי פ. ד. ק. באך (P. D. Q. Bach) עשה שימוש קומי בשילוב דומה כשהמציא את הטרומבּוּן (Tromboon), כלי נשיפה המשלב פיה של בסון עם גוף של טרומבון.קישורים חיצונייםהסבר באנגלית על אקוסטיקה של כלים שונים וקול האדם. מלווה בהקלטות ואיורים. כלי הנשיפה השונים לקראת תחתית הדף.

762

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A7%D7%98%D7%95

פיציקטו

פִּיצִיקָטוֹ (Pizzicato) היא טכניקת נגינה בכלי מיתר או בכלי קשת, על ידי פריטה על מיתריו באמצעות האצבעות. על כלי הקשת נהוג לנגן באמצעות קשת, שתנועותיה על המיתרים מרטיטות אותם ומפיקות את הצליל. בנגינת פיציקטו לא נעשה שימוש בקשת, אלא המבצע פורט על המיתרים באמצעות אצבעותיו. לרוב ינוגן הפיציקטו באמצעות יד ימין (היד המחזיקה בדרך כלל את הקשת), אך ניתן לנגן פיציקטו גם באמצעות יד שמאל (היד שמונחת על המיתרים). לפיציקטו יש אפקט מיוחד גם בתזמורת, וגם ככלי סולו. בנגינת פיציקטו, הצליל המופק מן המיתר הוא חלש יותר מאשר צליל שמופק באמצעות הקשת. צורת הרישום של "פיציקטו" בתווים היא .pizz, ועל מנת להורות למבצע לחזור לנגן בקשת נהוג לכתוב "arco" (שמשמעותו "קשת" בלטינית). ישנן מספר דרכים לנגינת פיציקטו: פריטה באמצעות יד ימין. מסומן ב-pizz. פריטה באמצעות יד שמאל - בדרך כלל כשמנגנים בקשת ובפיציקטו בו זמנית. מסומן לרוב ב-X על התו במקום עיגול. לחיצה בעזרת יד ימין על המיתר עד לנגיעה של המיתר עם השחיף (משמש לנגינת פיציקטו חלש במיוחד). צביטה והרמת המיתר, כך שבעזיבתו נשמע צליל של צביטה כתוצאה ממגע עם השחיף. השימוש בפיציקטו במוזיקה מודרנית בג'אז ובמוזיקה קלה מרבים להשתמש בפיציקטו, בתפקיד הקונטרבס בדרך כלל, כאשר לקונטרבס כתוב תפקיד של בס מהלך ונותן מקצב קבוע. בפסנתר נעשה שימוש גם כן בפיציקטו, אם כי לעיתים נדירות הרבה יותר ולרוב כ"קוריוז", כאשר הפסנתרן מנגן ישירות על מיתרי הפסנתר ולא על הקלידים. ביצירות קלאסיות מודרניות ישנן אף הוראות לנגינת פיציקטו בכלי נשיפה שונים. טכניקה זו לא עושה, כמובן, שימוש במיתרים, אלא נעזרת בשסתומים ובאופן נשיפה שונה על מנת ליצור אפקט הדומה לזה שנוצר בנגינת פיציקטו בכלי קשת. יצירות בהן יש קטעי פיציקטו יוהאן שטראוס (הבן): פולקה פיציקטו אדוורד גריג: מחול אניטרה מתוך פר גינט ליאו דליב: פיציקטו מתוך הבלט "סילביה" פיוטר צ'ייקובסקי: החלק השלישי מהסימפוניה הרביעית בלה בארטוק: החלק הרביעי מרביעיית כלי הקשת מס' 4 בנג'מין בריטן: חלק שני מ"הסימפוניה הפשוטה" אופוס 4 לרוי אנדרסון: פליק, פלאנק, פלאנק קישורים חיצוניים ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה סימנים מוזיקליים מילים וביטויים באיטלקית

פִּיצִיקָטוֹ (Pizzicato) היא טכניקת נגינה בכלי מיתר או בכלי קשת, על ידי פריטה על מיתריו באמצעות האצבעות. על כלי הקשת נהוג לנגן באמצעות קשת, שתנועותיה על המיתרים מרטיטות אותם ומפיקות את הצליל. בנגינת פיציקטו לא נעשה שימוש בקשת, אלא המבצע פורט על המיתרים באמצעות אצבעותיו. לרוב ינוגן הפיציקטו באמצעות יד ימין (היד המחזיקה בדרך כלל את הקשת), אך ניתן לנגן פיציקטו גם באמצעות יד שמאל (היד שמונחת על המיתרים).לפיציקטו יש אפקט מיוחד גם בתזמורת, וגם ככלי סולו. בנגינת פיציקטו, הצליל המופק מן המיתר הוא חלש יותר מאשר צליל שמופק באמצעות הקשת.צורת הרישום של "פיציקטו" בתווים היא .pizz, ועל מנת להורות למבצע לחזור לנגן בקשת נהוג לכתוב "arco" (שמשמעותו "קשת" בלטינית).ישנן מספר דרכים לנגינת פיציקטו: פריטה באמצעות יד ימין. מסומן ב-pizz. פריטה באמצעות יד שמאל - בדרך כלל כשמנגנים בקשת ובפיציקטו בו זמנית. מסומן לרוב ב-X על התו במקום עיגול. לחיצה בעזרת יד ימין על המיתר עד לנגיעה של המיתר עם השחיף (משמש לנגינת פיציקטו חלש במיוחד). צביטה והרמת המיתר, כך שבעזיבתו נשמע צליל של צביטה כתוצאה ממגע עם השחיף.השימוש בפיציקטו במוזיקה מודרנית בג'אז ובמוזיקה קלה מרבים להשתמש בפיציקטו, בתפקיד הקונטרבס בדרך כלל, כאשר לקונטרבס כתוב תפקיד של בס מהלך ונותן מקצב קבוע.בפסנתר נעשה שימוש גם כן בפיציקטו, אם כי לעיתים נדירות הרבה יותר ולרוב כ"קוריוז", כאשר הפסנתרן מנגן ישירות על מיתרי הפסנתר ולא על הקלידים.ביצירות קלאסיות מודרניות ישנן אף הוראות לנגינת פיציקטו בכלי נשיפה שונים. טכניקה זו לא עושה, כמובן, שימוש במיתרים, אלא נעזרת בשסתומים ובאופן נשיפה שונה על מנת ליצור אפקט הדומה לזה שנוצר בנגינת פיציקטו בכלי קשת.יצירות בהן יש קטעי פיציקטויוהאן שטראוס (הבן): פולקה פיציקטואדוורד גריג: מחול אניטרה מתוך פר גינטליאו דליב: פיציקטו מתוך הבלט "סילביה"פיוטר צ'ייקובסקי: החלק השלישי מהסימפוניה הרביעיתבלה בארטוק: החלק הרביעי מרביעיית כלי הקשת מס' 4בנג'מין בריטן: חלק שני מ"הסימפוניה הפשוטה" אופוס 4לרוי אנדרסון: פליק, פלאנק, פלאנקקישורים חיצונייםערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימהסימנים מוזיקלייםמילים וביטויים באיטלקית